כתובות כא א

מידע על מהדורת ויקיטקסט • דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לעמוד זה • מהדורה מבוארת

תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפט

| ראשונים נוספים
על הש"ס: ראשונים | אחרונים

על כתב ידן הם מעידים לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים פשיטא מהו דתימא לרבי ספוקי מספקא ליה אי על כתב ידם הם מעידים או על מנה שבשטר הם מעידים ונפקא מינה היכא דמית חד מינייהו לבעי שנים מן השוק להעיד עליו דאם כן קנפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא והכא לחומרא והכא לחומרא קמ"ל דרבי מיפשט פשיטא ליה בין לקולא בין לחומרא דאמר רב יהודה אמר רב שנים החתומין על השטר ומת אחד מהן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו בזו רבי לקולא ורבנן לחומרא ואי ליכא תרי אלא חד מאי אמר אביי לכתוב חתימת ידיה אחספא ושדי ליה בבי דינא ומחזקי ליה בי דינא (וחזו ליה) ולא צריך איהו לאסהודי אחתימת ידיה ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך ודוקא אחספא אבל אמגלתא לא דלמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב עילויה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כדברי חכמים פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מהו דתימא הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו קא משמע לן:

סימן נח נד חד:

אמר ליה רב חננא בר חייא לרב יהודה ואמרי לה רב הונא בר יהודה לרב יהודה ואמרי לה רב חייא בר יהודה לרב יהודה ומי אמר שמואל הכי והא ההוא שטרא דנפיק מבי דינא דמר שמואל והוה כתיב ביה מדאתא רב ענן בר חייא ואסהיד אחתימות ידיה ואדחד דעמיה ומנו רב חנן בר רבה ומדאתא רב חנן בר רבה ואסהיד אחתימות ידיה ואדחד דעמיה ומנו רב ענן בר חייא אשרנוהי וקימנוהי כדחזי א"ל ההוא שטרא דיתמי הוה וחש שמואל לב"ד טועין וסבר שמואל דלמא איכא דסבירא ליה הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ובהא אפילו מחביריו סבר אעביד רווחא כי היכי דלא מפסדי יתמי אמר רב יהודה אמר שמואל עד ודיין מצטרפין אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתא אמר רבא מאי מעליותא מאי דקא מסהיד סהדא לא קא מסהיד דיינא ומאי דקא מסהיד דיינא לא קא מסהיד סהדא אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתינהו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל

רש"י

על כתב ידן הן באין להעיד כשמקיימין השטר בב"ד לפיכך צריך שנים על כל כתב וכתב:

לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים - אנחנו ראינו המלוה וחתמנו הלכך בתרי סגי ולא צריך חד מינייהו לאסהודי אדחבריה:

מהו דתימא לרבי ספוקי מספקא ליה אי על כתב ידן - אנו נזקקין שיעידו:

או על מנה שבשטר - ומשום שמא על כתב ידן הן מעידין מצריך תרי לכל כתב וכתב ומיפשט מיהא לא פשיטא ליה:

ונפקא מינה - בין ספק לודאי לשנים החתומים על השטר ומת אחד מהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו ואין זה כשר להעיד על כתב ידו ועל של חבירו ולצרף אחד עמו שיעיד על שתיהן דדלמא על מנה שבשטר הן מעידין וכי אומר זה כתב ידי נפיק פלגא דממונא אפומיה וזה שמעיד עמו על חתימתו לא מעלה ולא מוריד דאינו צריך לו וכי הדר מצטרף עם ההוא מן השוק להעיד על חתימת המת הדר נפיק ריבעא דממונא אפומיה אשתכח דכולא ממונא נכי ריבעא נפיק אפומיה ואנן ע"פ שנים עדים בעינן חצי דבר על פיו של זה וחצי דבר על פיו של זה הלכך ניבעי תרי דכיון דספיקא היא ניזיל הכא לחומרא והכא לחומרא היכא דשניהם קיימים אזלינן לחומרא ואמרינן על כתב ידן הן מעידין ובעינן תרין על כל כתב וכתב והיכא דמית חד מנייהו בעינן תרין מן השוק שיעיד האחד על כתב יד המת ואחד מהן יעיד על כתב יד המת והחי דאי הוה פשיטא לן דעל כתב ידן מעידין הוי סגי בחד מן השוק שיעיד על שתי החתימות והחי יעיד גם הוא על שתיהם ולא נפיק כולא ממונא נכי ריבעא אפומא דחד דאיהו נמי צריך לאותו מן השוק שיעיד על חתימתו אבל השתא דמספקא לן דלמא על מנה שבשטר הן מעידין ועל כתב ידו הוא נאמן ואין צריך לצירוף ועוד אנו צריכים לו שיעיד על חותם המת נפקי תלתא ריבעי אפומיה אי ליכא תרין מן השוק שלא יהא זה צריך להעיד על המת קמ"ל דפשיטא ליה וסגי בחד מן השוק ושניהם יעידו על שתיהן:

בין לקולא - כי הכא דאילו לרבנן בעי שנים מן השוק שיעידו על של מת וזה לבדו יעיד על חתימתו:

נכי ריבעא - חסר ריבעא:

צריך שנים - לדברי חכמים:

ואי ליכא שנים - שיכירו כתב המת:

אלא חד - וזה החי נמי מכירה מאי ניעביד:

לכתוב - זה שנשאר בחיים:

חתימת ידיה אחספא ונשדייה בבי דינא - ויטלוה הדיינים ויקיפוה אצל חתימתו שבשטר:

ומחזקי - ההיא דשטרא מהך דאחספא דלא צריך לאסהודי אחתימת ידיה:

וכתב עליה מאי דבעי - למעלה מן החתימה יכתוב שזה החתום לוה ממנו מנה וכותב כך אני פלוני החתום למטה לויתי מנה מפלוני:

מנכסים בני חורין - וממשעבדי לא דלית ליה קלא לדבר שאינו עשוי בעדים:

מהו דתימא - כי היכי דהלכה כרבי מחבירו ה"נ אפילו מחביריו:

דנפיק מבי דינא דמר שמואל - שקיימוהו בבית דינו וכך נמצא כתוב בהנפק שכתבו הדיינים בו:

מדאתא רב ענן כו' - אלמא כרבי ס"ל שצריך לומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי:

שטרא דיתמי הוה - שהוצרך לעיין בתקנתם:

וחש שמואל - שאם לא כתב בו אלא פלוני העיד על כתב ידו ופלוני על כתב ידו שמא כשיוציאו היתומים שטר זה בב"ד לגבות יהא אותו ב"ד טועה לומר שהלכה כרבי ויאמרו שאין זה קיום:

איכא דס"ל - בעלמא ולא מחביריו ובהא אפי' מחביריו:

עד ודיין - שטר שכתוב בו הנפק וחתמו הדיינין על הנפק שלו ולאחר זמן כשהוציאו המלוה לגבות ערער הלוה לומר מזוייף הוא ובא אחד מעדי השטר והעיד על כתב ידו ואחד מן הדיינים העיד על כתב ידו מצטרפין להכשירו:

מאי דקא מסהיד סהדא כו' - עדי השטר מעידין על מנה שבשטר כרבנן והדיינין מעידין בפנינו נתקיים: רב יהודה אחוה דרמי בר יחזקאל הוה:

תוספות

על כתב ידן הן מעידין. נראה דלרבי אפילו אומרים בפירוש דמעידין על מנה שבשטר חשיב כאילו מעידין על כתב ידן וכן לרבנן אפי' אומרי' בהדיא דעל כתב ידן הן מעידין מדאמרי' בסמוך ואי ליכא תרי אלא חד היכי נעביד משמע דלא יועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן:

ודוקא אחספא. וה"ה ארישא דמגלתא כדאמר בגט פשוט (ב"ב דף קס: ושם) דליכא למיחש למידי והא דתניא בפ"ק דקדושין (דף ט. ושם) כתב על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי כו' וכן גבי שדה (שם כו.) כתב על הנייר או על החרס כו' הרי זה מכורה נראה דאתיא כר"א דאמר עדי מסירה כרתי דלר"מ כיון דעדי חתימה כרתי לא מהני על דבר שיכול לזייף כדאמר בפרק ב' דגיטין (דף כא: ושם) אין כותבין לא על הנייר כו' וחכמים מכשירין ומפרש בגמרא. מאן חכמים ר"א ואע"ג דאמר התם לא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא ה"פ אלא בגיטין ודכוותייהו דהיינו שטרות שאין עומדין לראיה כגון אותו שאינו עשוי אלא לקנות בו אשה ושדה כעין גיטין שעשוין לפי שעה לגרש בו אע"פ שיכול השטר של קנין להועיל לראיה גם הגט יכול להועיל כדאמר בהכותב (לקמן דף פט:) ובפ"ק דב"מ (דף יח. ושם) וכ"ת נקרעיה בעינא לאינסובי ביה אלא שעיקרן לא לכך נעשו ולא ממעט אלא שטרות שעיקרן לראיה ועשוין לעמוד ימים רבים כדמייתי התם קרא ונתתם בכלי חרש וגו':

הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. פסק רב אלפס דווקא כשאומר לא היו דברים מעולם אבל נאמן הוא לומר פרעתי ולא מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר שיש בו עדים דגובה בו מנכסים משועבדים ואין נראה לרבינו יצחק כי מנין לו זה החילוק כי סבר דבכל שטר אינו רגיל לפרוע עד שיחזיר לו שטרו:

עד ודיין מצטרפין. משמע דאפילו בשטר מקויים חיישינן שמא זייף לחתימת הדיינין וכן משמע בירושלמי דגיטין ובפרק בן סורר והא דתניא בתוספתא דשביעית פרוזבול המקושר ר' יהודה אומר עדים חותמין מבחוץ והדיינים מבפנים אמרו לו אין מעשה בית דין צריך קיום היינו דווקא בפרוזבול משום דנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ואפי' למ"ד אינו נאמן מודה הוא דלא בעי קיום:

עין משפט ונר מצוה

ראשונים נוספים

רי"ף על הפרק

רא"ש על הפרק

חידושי הרשב"א

מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/כתובות/פרק ב (עריכה)

אבל אמגילתא לא דילמא משכח ליה אינש דלא מעליה וכתוב עילויה מאי דבעי ותנן המוצא כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין: ואף על גב דקימא לן דנאמן לומר פרעתי וכמו שפסקו הגאונים חיישינן דילמא טעין דאמר לא היו דברים מעולם דקושטא הכין הוא, וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי (לקמן פח, א), ומיהו נראה לי דאפילו בכתב ידו אינו נאמן לומר פרעתי.

ובהא אפילו מחביריו: כלומר משום דמסתבר טעמיה דנבעי צירוף, דאי משום דאמנה שבשטר מעידין אפילו היו עדים זכורים עדותן מכל מקום מצד עדות זו לא תועיל לטרוף ממשעבדי, דעדות על פה היא, אלא בעדות קיום השטר הוא שגובין ממשעבדי, והילכך עד דמסהדי אכתב ידן לא יועיל ונבעי אכל חדא וחדא תרי סהדי כי היכי דליטרוף ביה ממשעבדי, קמ"ל דאפילו הכי הלכה כרבנן, בשם הרב ר' שלמה בן אברהם דמונטפשליר וטעמייהו דרבנן משום דסופן כתחלתו(ן?), דמה תחלתן אינהו משוו ליה שטרא, השתא נמי אינהו משוו ליה שטרא.

עד ודיין מצטרפין: פירש רש"י ז"ל: שבא עד אחד והעיד על כתב ידו ובא דיין אחד והעיד על כתב ידו, אמר ליה רבא, מאי מעליותא, מאי דקא מסהיד סהדא לא קא מסהיד דיינא, דסהדא מסהיד אמנה שבשטר כרבנן ודיינא מסהיד אקיומא דאשרתא. ויש מקשים עליו דאם כן אפילו שנים מעידים על חתימת ידי עד אחד, וזה אומר זה כתב ידי נימא מאי דקא מסהיד סהדא דשטרא לא קא מסהיד הנך, ואינהו דקא מפרקי לה דהתם שאני דכיון דאמרי זה כתב ידו ואותו הכתב הוא מעיד על מנה שבשטר ומצטרף עם חבירו, שהעדים החתומין על השטר שנעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, וכיון דמקיימי שטרא ממילא נפקי ממונא אפומייהו, אבל דיינא אשטרא גופא לא קא מסהיד דמעליא הוא, דאיהו לא ידע ודילמא מזויף הוא, אלא מפומא דאחריני הוא דמקויים, וכתב ידו של עד שני לא יתקיים בזו העדות של הדיין, שאפילו העידו שנים מן השוק על הדיין עדיין אין כאן עדות שלם לקיים חתימת אותו עד שני, הילכך אין כאן עדות למנה שבשטר, ואין זה נכון בעידי, דאם כן אם דייני קיום עצמן מכירין חתימות יד עדים וכתבי באשרתא ואשתמודעא דחתימת ידא דסהדא היא, בכי הא מצרפין עד ודיין, דהא השתא דיינא נמי אשטרא גופא קא מסהיד דמעליה הוא, ואנן סתמא קא אמרינן מצטרפין ואין מצטרפין לא שנא הכי ולא שנא הכי, ועוד דאי מהאי טעמא, הגע עצמך כשמצאו לקיים עדותו של אחד ולא מצאו לקיים עדות של שני, ואחר כך באו שנים והעידו על כתב ידו של שני זה מי לימא דייני קיום ועד אין מצטרפין משום דדייני קיום לא מסהדי אשטרא מעליא אלא מפומא דאחריני ודילמא עד שני זה מזוייף הוא, ואנן דיין אחד הוא דאמר' דאינו מצטרף הא שנים מצטרפין, ועוד דאמאי חיישת טפי בהני דאסהידו קמי בידינא באשרתא דאשקרא אסהידו ובהני דמסהדי קמן השתא אעד שני לא חיישת, ואי חיישת להו אף כשמצאו לקיים כולהו דייני דאשרתא לא נסמוך עלייהו, ואי אסהדי דאסהידו קמי דייני דאשרתא לא סמכינן אנן אמאי ניקו וניסמוך.

אלא נראה לי דהכי פירושא שבאו שנים והעידו על חתם יד אחד מעדי השטר ועל חתם יד אחד מעידי קיום, והכי קאמר מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא, דכיון דאיכא תרי דקא מסהדי אסהדא וידעין דחתימת ידיה היא, אפומא דתרי, נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, וכאלו העיד סהדא גופיה בפנינו אמנה שבשטר. אבל אידך, כיון דלא איתברר לן חתימות ידיה אלא אפומא דחד דיינא, לא חשבינן עדותו כמי שנחקרה בבית דין, דלא עדיף קיום חתימת דיינא מחד סהדא דמסהיד אחתימת ידיה דהאי סהדא דחתים בשטרא דלאו כלום הוא, דאינו אלא כמעיד על חתם ידו ולא אמנה שבשטר, דהא מנה שבשטר לא מקיים בחד סהדא דמסהיד אחתימת העדים, כלומר, אין מנה שבשטר נגבה בכך, הילכך אין עדותן של דיין יחיד מעלה ולא מוריד, ואף על פי שהוא עצמו מכיר חתימתן של עדים.

ואדרבה אי קשיא הא קשיא רב יהודה מאי קארי לה, ושמא כך היתה דעתו דכיון שהדיין מכח עדות שנים שהעידו בפניו הוא בא כאלו שנים מעידין עליה בפנינו הוא, והיינו מעליותא דקאמרי, ואף על פי שזו סברא דחוקה כיון דאתא רבא ופרכה לא דייקי בה טפי, כן נראה לי. ולפי פירושו עד אחד המעיד על חתם ידי עדים עדי השטר ושנים שמעידין על אחת מדייני קיום מצטרפין העד והדיין, שהרי יש בכל חתימה וחתימה של עדי השטר שני עדים, שהם העד האחד שמעיד עכשיו על שטרא ודיין הקיום.

ולפי פירושו של רש"י ז"ל למדנו מכאן, דאשר הדיינין צריך קיום, דאי לא חיישינן דילמא מזוייף הוא. והקשו בתוספות (ד"ה עד) מדתניא בפרק בתרא דמסכת שביעית (בתוספתא פ"ח ה"ט) אין מעשה בית דין צריך לקיים, אלמא בחתימת הדיינין ליכא למיחש ליזופא דלא חצף איניש לזיופי חתם הדיינין. ויש מי שתירץ דהתם בבית דין המוחזק באותו מקום, שאין אדם חצוף לזייף בית דין המוחזק במקומו דמסתפי מפני שחתימתן נכרת לרבים.

והרמב"ן ז"ל נ"ר כתב: דאינו כן, דהתם כך שנויה רבי יהודה אומר פרוזבול המקושר הדיינין חותמין מבפנים והעדים מבחוץ, אמרו לו: אין מעשה בית דין צריכין לקיום, כלומר: שאין צריך לשתי חתימות אלא הדיינין חותמין כדרכן מבפנים או העדים מבחוץ כשאר שטרות המקושרין. אי נמי, טעמא דפרוזבול דכיון דתקינו ליה רבנן לא שביק התירא ואכיל איסורא, וכדאמרינן (גיטין לז, ב): האומר פרוזבול היה לי ואבד נאמן הילכך אם איתא דמשקר למה ליה למטרח ולזיופי נימא פרוזבול היה לי ואבד, הילכך לא צריך קיום כשאר מעשה בית דין דעלמא. ובירושלמי פרק דיני ממונות בתרא (ספ"ג דסנהדרין) גרסינן אשר הדיינין מהו שיהא צריך בית דין רב הושעיא אמר בשם שמואל יתקיים או בכתב ידי העדים או בכתב ידי הדיינין, וחרנה אמר אפילו בכתב עד אחד ובדיין אחד, וכתבו ר"ח ז"ל כאן בפירושיו.

ורבינו אלפסי ז"ל פירש בבבא בתרא (עו, א): עד שהעיד שראה ההלואה, ודיין שהעיד בבית דיניו נתחייב על פי עדים מצטרפין, ואסקה רבא דאין מצטרפין, דסהדא מסהיד על ההלואה ודיינא לא מסהיד אלא שבבית דינו נתחייב, אבל אינו יודע אם נתחייב באמת או בשקר.

ולפי פירושו לא דמי להודאה אחר הלואה דמצטרפין (עי' סנהדרין ל, ב), דהתם תרווייהו בקושטא קא מסהדי האי דחזא כשמנה לו מנה והאי דחזא דאודי ליה קמיה בההוא מנה, אבל הכא דילמא הני דאסהידו עליה בבי דינא שקרא קא מסהדי ודיינא מאי דשמא קא מסהיד וקיימא לן כמאן דאמרי אין מצטרפין.

חידושי הריטב"א

מתוך: חידושי הריטב"א על הש"ס/כתובות/פרק ב (עריכה)

גמרא לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים: פירו' לא שהיו צריכין להעיד כן או שיזכרו עדותן דהא במתניתין לא קתני הכי אלא דסבירא לרבנן כיון שהם עצמם חתומין בשטר וכשאומר זה כתב ידינו מתקיים השטר ונעשה עדות שנחקרה בב"ד והא חשיב לן כאלו הן מעידין עכשיו על מנה שבשטר ומאי נפקא מינה לשנים החתומים על השטר ומת אחד מהם שצריך שנים מן השוק להצטרף עם האי להעיד על כתב ידו מכל מקום למ"ד על מנה שבשטר הם מעידים זה שהעיד עמו על חתימתו כמאן דלית' דמי וכי החי מצטרף עם אחד מן השוק להעיד כתב ידו המת הא נפיק אפומיה דחד כוליה ממונא נכי רבעא כתב חתימת ידי' אחספא ושדי ליה בבי דינא דהוה ליה ומחזיק ליה על ידי' דהשתא לא מסהיד איהו על חתימת ידי' אלא בי דינא מקיימין ליה דמדמין כתיבה לכתיבה ומכאן אני אומר שישראל שהיה חתום בשטר ואח"כ עובד כוכבים ומזלות ואין עד שיעיד על כתב ידו לא חשיבא עדות דהוא כותי ולא מחזיק חתימת ידי' בבי דינא ומדמי ליה. דהא לא חשיבא עדות:

ודוקא אחספא אבל אמגילה לא וכו': משמע אחספא משום דליכ' למיחש משום דכי כתב עלה אינש מה דבעי לא מהני ליה ולא מידי דהוה ליה כתב שיכול להזדייף שהוא פסול. והקשו בתוס' מהא דתנן התם כיצד בשטר כתב לו על השטר או על החרס ותירץ ר"ת ז"ל מאי כתב אי נימא האי בעידי מסירה וכדר"א דאמר עידי מסירה כרתי ולא חיישינן לזיוף שהרי יבואו עידי מסירה ויעידו ורבינו יחיאל ז"ל פי' דחספא דידהו כתב שאינו יכול להזדייף הוא שלא היה שיעיד והא דאמרי' הכא דכתב אחספא טעמא דמלתא דכיון דשדי ליה בי דינא לברא לא רמי אדעתיה לומר דאי' ביה שום כתב ולא שקלי' אבל במגילתא איכא למיחש דכי חזי ליה בארעא שקיל וחזי ליה וכתב עליה מאי דבעי ואין צריך לכל זה דכי בעינן כתב שאינו יכול להזדייף היינו בשטרי ראי' שעומדים ברשות הקונה אבל שטרי מקנה שנעש לשעתו ולקנות בו ולזרקו אעפ"י שיכול להזדייף כשר כי לעולם אין מביאין ראייה ממנו בב"ד אלא שהעדים יעידו לאחר שזכה בה שטר כתוב וחתום כראוי ואתיא מתניתין אפי' לר"מ דאמר דעידי חתימה כרתי וכן פירש הרמב"ן ז"ל:

ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים משועבדים : וא"ת לפי דעת הרמב"ם ז"ל דעל כתב ידו יכול לומר פרעתי מאי חששא איכא הכא כי עביד ליה האי רמאות יטעון פרעתי וי"ל דדלמא כתוב ביה נאמנות ותו דהא סתמא מאן דמפקי' עליו שטר רמאות שלא לוה מעולם לא דכיר לומר פרעתי שכל האומר לא לויתי כאלו אמר לא פרעתי דמי ובדין הוא דהכא אפי' במגילתא נמי ובכתיבת ארישא דמגילתא כדאיתא בפ' גט פשוט אלא למעבד הרחקה טפי אמרינן ולכתוב אחספא וה"ה נמי דאפי' סופה דמגילתא (כולו) [יכול] למכתב תשר"ק צפע"ס או אלפא ביתא דליכא למיחש למידי ובהא אחזקי' כתב ידי' בשטרא כדאמרינן בירושלמי למידן מוגה אלא דעבד הרחקות דלמא מחוי כתב ידו גופא ואתא לידי תקלה ע"י ב"ד דהא אפי' מחבירו פירוש דמשמע לי בהא מסתבר טעמא ואע"ג דבעלמא לא חיישינן לב"ד טועין הכא לרווחא דמלתא הוא חיישינן משום האי מלתא דיתמי כדמפרש ואזיל. ומהא שמעינן דכל שטר שהוא של יתומים מבעי לאינש למעבד בלשון מרווח שלא יהא בו שום מחלוקת וליחוש בכל מה דאפשר למיחש והאי דכתב בהאי הנפק שמות המעידין על חתימות לא שיהו חובה כך דהא מסתיי' כך לכתבו בדאתו תרי סהדי ואסהידו אי נמי אתקיים כאן האי שטרא כראוי אלא לרווחא הוא דכתיב ביה הכי ומיהו זמנין בעי למכתב הכי כגון שהדיינים לא קראו השטר ולא ידעו שמות בעלי הדבר אחד הם קרובי למקיי' הללו אם הם כשרים לעדות אם לאו אי נמי כגון שאינם בקיאין במקיימים הללו ובהא ודאי צריכין לפרש שמותן בלשון. עדותן מצטרפי' פי' רש"י ז"ל שטר כתוב בו הנפק ובא העד והעיד על כתב ידו ואחד על הנפק והעיד ג"כ על כתב ידו מצטרפין לברר שאין השטר מזוייף:

אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתתא אמר רבא מאי מעליותא מאי דקא מסהיד סהדי לא קא מסהיד דיינא : פי' רש"י ז"ל שהעד מעיד על מנה שבשטר כרבנן והדיין מעיד על כתב ידו והקשו בתוספות ותיפוק ליה שאין כאן קיום מספיק שהרי על העד השני אין מי שיעיד על כתב ידו אלא הדיין ואנן תרי בעינן ואי כשהעד מעיד גם על כתב ידי חבירו ואף על פי שלא פירש כן רש"י ז"ל אכתי צריכין לעדים שני' אחרים דלא נפיק נכי רבעא דממונ' אפומיה דחד סהדי כדאיתא לעיל בהדיא דאמרינן צריכין שנים מן השוק להעיד עליו לכך פירש בתוספת דהיינו קושיא מאי דקא מסהיד וכו' דהא אמר שמואל דהכא מיירי שהעד מעיד על כתב ידו ועל כתב יד חבירו והדיין שמעיד ג"כ על כתב שני העדים מצטרפי ואיכא ב' עדים על כל כתב וכתב של עדים ופריך רבא דהא ליתא דמאי קא מסהיד סהדי לא מסהיד דיינא שהעד מעיד על מנה שבשטר והדיין מסהיד על הכתב ואלו העד אינו צריך בכתב ידו אל הדיין והדיין צריך אליו בכתב ידי השני ונפיק נכי רבעא דממונא אפומיה דחד סהדי ולשון התלמוד דחיק לפירוש זה ועוד שמואל ורמי בר חמא דגברא רברבי נינהו היכי טעו בזה דהא מימרא לעיל דצריכין שנים מן השוק להעיד עליו מימרא היא ודברי הכל היא. לכך נראה לומר דבהא לא קפדי דסברי כי אמרי' דצריכין שנים מן השוק זהו בתחלה דהנפק כשאנו באים לקיים את השטר אבל שטר שכתוב בו הנפק לא שכיח ביה זיוף דלא עביד איניש דזייף עדים ודיינים ואי מזייף מזייף עדים לחודייהו או דיינים לחודייהו וכיון דכן נתקיים כתב העד וכתב הדיין בהכי סגי כיון דקיום שטרות מדרבנן והיינו דאמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתתא דבהא לא בעינן שנים מן השוק להעיד על השני ואמר ליה רבא מאי מעליותא נהי דלא קפדינן אדלית קיום גמור מטעמא דאמרן מ"מ אינו בדין שיצטרפו כיון שהם חולקין בעדותן דמאי דמסהיד האי לא קא מסהיד האי כך נ"ל פי' רש"י ז"ל ולשון התלמוד מסקינא דעד ודיין אין מצטרפין וכתב בה ז"ל שאם נתקיים הכתב שני הדיינים בהכי סגי שהרי ב' מעידים על שני העדים ואיכא תריל כל חד וחד ולב"ד חצוף לא חיישינן ואע"ג דלא כתב בי' במותב תלתא כחדא הוינא. דחיישי' הכי היכי דלא חזינן ביה ג' כלל אבל כי חזינן ביה ג' לא חיישינן דהוה ב"ד חצוף תדע דהא הוה סבירא לן דעד ודיין מצטרפין אי לאו דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי ואמאי ניחוש דלמא השנים מזויפים הם אפילו כתב בו במותב תלתא לא מהני דחד הוא דאסהיד דהוה תלתא אבל ודאי כל היכא דאתנהו לכולהו ונתקיימו מקצתם לא חיישינן לזיופא דאידך אף על גב דכי לית ליה שלשה פסולים וכי איתא לשלשה ואייתי מקויים הוה כשר האי לאו אתי' מטעמא דאמרינן דב"ד חצוף לא שכיח והוי ליה כעין האי דאמרינן עלייהו בקרובים כשר. ואגב אורחא שמעינן משמעתין דשטר שכתוב בו הנפק צריך קיום ולא אמרינן דכולי האי לא מזייף והכי איתא בירושלמי דאמרינן התם אשרי דדייני מהו שיהא צריך קיום רבי אושעיא אומר יתקיים בכתב ידי העדים או ידי הדיינים ואחרים אומרים אפילו בכתב ידי עד אחד ודיין והא דתנן במסכת' שבועות אמר להם אין מעשה ב"ד צריך קיום ההיא אינו ענין לזו כלל דהתם משום דסבר ר' יהודא בדרשא דפרוזבל צריך לחתום בו עדים ודיינים אמר לו אינו צריך ושאין מעשה ב"ד צריך קיום אחר ואפילו לדבריו דרבנן אפי' בעדים לחוד סגי כדאמרינן התם בפרק השולח הדיינים חותמים למטה או העדים וא"ת כיון שאע"פ שכתוב הנפק צריך קיום למה היה רגילים לכתוב בו הנפק קודם שקראו עליו ערער וכדמוכח מעובדא דרבי שמואל לעיל. וי"ל מפני שלפעמים אין כתב העדים ניכר כל כך. ועוד מועיל לענין השטר שנמצא בשוק שיחזירוהו למלוה ולא חיישינן שמא כתב ללות ולא לוה דלוה לא מקיים שטרא כדאיתא בפ"ק דב"מ:

פסקי הרי"ד

פסקי הרי"ד (נדפס בשם תוספות רי"ד)

מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/כתובות/פרק ב (עריכה)

אר"י אמר שמואל הל' כחכמים פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מ"ד הל' כרבי מחבירו ובהא אפי' מחביריו קמ"ל:

אר"י א"ר שנים החתומים על השטר ומת אחד מהן צריכים שנים מן השוק להעיד עליו ואל יצטרף הוא עם א' כי היכי דלא ליפוק נכי רבעא דממונא אפומא דחד סהדא פי' הוא שהעיד על חתימתו נאמן וא"צ לצירוף מן השוק אבל חבירו שמת צריכים שנים מן השוק להעיד על חתימתו עכשיו ואם יצטרף הוא עם אחר נמצא שיצאו שלשת חלקי המנה שבשטר ע"פ זה והתורה אמרה על פי שנים עדים יקום דבר חצי דבר ע"פ זה וחצי דבר ע"פ זה ופי' נכי חסר:

ואי ליכא אלא חד מהו פי' שמכירה מאי ליעבד אמר אביי כותב האיך פי' שנשאר בחיים חתימות ידו אחספא ושדי ליה בב"ד וחזי ליה ב"ד פי' ויטלוה הדיינים ויקיפוה אצל חתימות שבשטר ומחזקי ליה פי' ההיא דשטרא מהך דחספא ולא יצטריך איהו לאסהודי אחתימות ידיה ואזיל איהו והאי ומסהיד אאידך ודוקא אחספא אבל אמגילתא לא דלמא משכח ליה איניש דלא מעלי וכתב עלויה מה דבעי ותנן הוציא עליו כת"י שהוא חייב לו גובה מנכסים בנ"ח פי' ממשעבדי לא דל"ל קלא שאינו עשוי בעדים וכן נמי יכול לכתוב אריש מגילתא כדאמרי' בפ' ג"פ האי מאן דמחזי חתימות ידיה בב"ד לא לחזי בסוף מגילתא אלא ברישא דלמא משכח ליה אחר וכתב אגבי' דמסיק בי' פי' יכתוב מלמעלה אני החתום לויתי מפלוני מנה עיין בפ"ק דקדושין בהלכה ובשטר (דף כ"ו):

אר"י א"ש עד ודיין מצטרפים פי' ראובן שהוציא על שמעון שטר חתום ואשרתא דדייני מלמטה שחתמו הדיינים שם שקיימו החתימה וטען שמעון איני מכיר לא חתימת העדים ולא חתימת הדיינים ושמא הוא זייף הכל ובא ע"א מעדי השטר והעיד על חתימתו ואחד מן הדיינים בא והעיד על חתימתו מצטרפים זה עם זה דכולהו לקיומא שטרא אתי. אמר רמב"ח כמה מעליא האי שמעתא א"ל מאי מעליותא מאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא ומאי דמסהיד דיינא לא מסהיד סהדא. אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתו להו להני כללי דכייל יהודה אחי משמי' דשמואל דאיקלע רבנאי אחוה דר' חייא בר אבין לקמן למיזבן שומשמי ואמר הכי אמר שמואל עד ודיין אין מצטרפים וכך הלכה:

שיטה מקובצת

מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ב/דף כא (עריכה)

וכתבו התוספות ז"ל: על כתב ידן הן מעידין — "נראה דלרבי אפילו אומר בפירוש" וכו' עד "משמע דלא יועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן." פירוש, דאי אמרת בסתמא פליגי, הא דקאמר בסמוך: "אי ליכא תרי אלא חד, לכתוב חתימות ידיה אחספא", הוה ליה למימר שיאמרו שיפרש בהדיא שמעיד על כתב ידו. ועיין בפסקי הרא"ש ז"ל:

ומצאתי בקונטריסין: כתוב בתוספות: היכי עביד. משמע דלא יועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן. תימה, למה לא הביאו ראיה מדקאמר: למאי נפקא מינה? למת אחד מהם, שצריך שנים מן השוק, משום דדילמא על מנה שבשטר הן מעידין. ואם איתא שיועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן, נימא דסגי בחד מן השוק, ויאמרו לו שיעיד על כתב ידן? אלא ודאי אינו מועיל. וכי תימא דמיירי שכבר העיד על מנה שבשטר, ולכך בעי שנים מן השוק, אם כן גם הראיה שהם מביאים, מדקאמר: היכי נעביד, נאמר שאותו העד האחד שמכיר חתימת יד המת העיד כבר על מנה שבשטר. דיש לומר שהראיה שהם מביאין מן הספר, היכי נעביד וכו', על כרחך לא איירי שכבר העיד על מנה שבשטר, דאם כן יפרש בפירוש: היכי נעביד היכא דליכא אלא חד, והעיד על מנה שבשטר? אלא ודאי לא איירי שהעיד כבר על מנה שבשטר, וכדין מביאין ראיה התוספות. אבל גבי מת אחד מהם אין ראיה, דאיכא למימר שכבר העיד על מנה שבשטר, כדפירשנו, ע"כ. ולקמן נכתוב עוד בזה בסייעתא דשמיא:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: על מנה שבשטר הן מעידין — פירוש, לא שיהו צריכין להעיד כן, או שיזכרו עדותן; דהא במתניתין לא קתני הכי. אלא דסברי רבנן, דכיון שהם עצמן חתומין בשטר, וכשאומרין: "זה כתב ידינו" – מתקיים השטר ונעשה כעדים שנחקרה עדותן בבית דין, הא חשיב לן כאילו הם מעידים עכשיו על מנה שבשטר. ע"כ:

פשיטא וכו' — ואין להקשות דהא קא משמע לן, דלרבי אפילו אומרים בפירוש על מנה שבשטר וכו', וכמו שכתבו התוספות. דהא מזה לא הזכיר כלום בדבריו, אלא מפרש ואזיל טעמייהו דרבי ורבנן, וקאמר: כשתמצי לומר וכו', ולהכי פריך פשיטא וכו'. כן נראה לי:

מהו דתימא לרבי ספוקי מספקא ליה וכו' — ואם תאמר: אם כן לא לימא אלא טעמא דרבי, ולמא ליה לאדכורי טעמא דרבנן כלל? דהא ודאי פשיטא דטעמייהו היינו דעל מנה שבשטר הם מעידים. ויש לומר, דאי לא קאמר: לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים, הוה אמינא דאיברא ודאי דמשום הכי סבירא ליה לרבי דצריך לצרף עמהם אחר, משום דעל כתב ידן הם מעידין. ומיהו אין הכי נמי דהיכא דמת חד מינייהו סבירא ליה נמי דעל מנה שבשטר הם מעידים. אבל השתא דקאמר: לדברי חכמים על מנה שבשטר וכו', משמע בהדיא דרבי לא סבירא ליה הכי כלל, אלא מפשט פשיטא ליה דעל כתב ידן הם מעידין, דרבנן הוא דסבירא להו הכין ולא כרבי. כן נראה לי:

ונפקא מינה היכא דמת חד מינייהו וכו' — ואמר איהו: "זה כתב ידי, וזה כתב ידו של חברי המת", לא יספיק בכך, ואף על פי שהדבר דומה דלא נפיק אלא פלגא דממונא אפומיה, ופלגא דממונא אפומא דחבריה. וטעמא דמילתא, משום דכי אמר: "זה כתב ידי", אי על מנה שבשטר הן מעידין די בכך, ואין כתב ידו צריך לקיום אחר; וכי מסהיד חד מן השוק בהדיה על כתב ידו, ללא צורך הוא מעיד. הילכך, אף על גב שהעיד אחר עמו על כתב ידי עצמו, חשבינן כאילו נפיק פלגא דממונא אפומיה; וכי הדר מסהיד אחתימת ידו דחבריה, קא נפיק נכי רבעא דממונא אפומא דחד סהדא. שיטה ישנה:

וכן כתב הריטב"א ז"ל: למאי נפקא מינה לשנים החתומים וכו' — פירוש, שאף על פי שיש אחד מן השוק שמצטרף עם החי להעיד על כתב ידו, מכל מקום, למאן דאמר על מנה שבשטר הם מעידין, זה שמעיד עמו על חתימתו כמאן דליתיה דמי, וכי החי מצטרף עם אחד מן השוק להעיד על כתב ידי המת, הא נפיק אפומא דהעד החי כולה ממונא נכי רבעא. ע"כ:

ואי ליכא תרי אלא חד מאי — ואם תשאל: מאי בעי? הא כיון דאמרינן דצריכין שנים, הא ודאי דלא סגיא בלאו הכי. אטו בכל דוכתא דאמרינן: צריך כך, שיילינן: "ואי לא משכחת לה כך מאי"? תשובתך: דהא ודאי, כיון דאיכא חד דמכיר, וזה החי נמי מכירה, נכרין דברי אמת שהחתימות אינן מזוייפין; הילכך אית לן לאהדורי בתר תקוני דהאי שטרא, כי היכי דלא לפסוד האי ממונא. וכל שכן דקיום שטרות אינו אלא מדרבנן. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל: ואי ליכא שנים. שיכירו כתב המת. אלא חד. וזה החי נמי מכירה, מאי נעביד? עד כאן. כן נראה לי.

ומכאן ראיה למה שכתבו בתוספות לעיל, דלרבנן אפילו אומר בהדיא דעל כתב ידן הם מעידין; דאי דווקא בסתמא קא אמרי, והכא שיילינן היכא דכבר העיד על מנה שבשטר, אם כן קשיא, מה זו שאלה? הא ודאי דאיהו דאפסיד אנפשיה, שהעיד על מנה שבשטר, והרי תקנה היה בדבר, שיפרש בהדיא שמעיד על כתב ידו. כן נראה לי:

לכתוב חתימת ידיה אחספא ושדי ליה בי דינא דחזו ליה ומחזקינן ליה — פירוש, דהשתא לא מסהיד איהו על חתימת ידיה, אלא בי דינא מקיימין ליה, דמדמו כתבא לכתבא. ומכאן אני אומר, שישראל שהיה חותם בשטר [ו]נשתמד, ואין לנו מי שיעיד על כתב ידו דההוא משומד, מחוי חתימות ידיה בבי דינא ומדמו לה, דזה לא חשיבא עדות. הריטב"א ז"ל:

ודווקא אחספא אבל אמגלתא וכו' — ומשמע דחספא משום הכי ליכא למיחש, משום דכי כתב עליה איניש מאי דבעי לא מהני ליה ולא מידי, דהוה ליה כתב שיכול להזדייף שהוא פסול. והקשו בתוספות מהא דתנן התם: "כיצד בשטר? כתב לו על הנייר או על החרס". ותירץ רבינו תם ז"ל: מאי "כתב"? חקק. אי נמי דההיא בעדי מסירה וכדרבי אלעזר, דאמר עדי מסירה כרתי, דלא חיישינן לזיוף, שהרי יבאו עדי מסירה ויעידו. ורבינו יחיאל ז"ל פירש, דחספא דידהו – כתב שאינו יכול להזדייף היה, שלא היה שיע. והא דאמרינן הכא: דכתיב ליה אחספא, היינו טעמא דמילתא, דכיון דשדו ליה בי דינא לברא, לא רמי איניש אדעתיה לומר דאית ביה שום כתבא ולמשקליה; אבל במגילתא איכא למיחש, דכי חזו ליה בארעא – שקיל ליה וחזי ליה וכתב עליה מאי דבעי. ואין צורך לכל זה, דכי בעינן כתב שאין יכול להזדייף היינו בשטרי ראיה, שעומדים ברשות הקונה; אבל שטר מקנה שעושין לשעתו לקנות בו ולזורקו, אף על פי שיכול להזדייף כשר, כי לעולם אין מביאין ראיה ממנו בבית דין, אלא שהעדים יעידו למחר שזכה זה בשטר כתוב וחתום כראוי; ואתיא מתניתין אפילו לר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי. וכן פירש הרמב"ן ז"ל. הריטב"א ז"ל:

ותנן הוציא עליו כתב ידו וכו' — ואם תאמר, לפי דעת הרמב"ם ז"ל, שסובר דעל כתב ידו יכול לומר "פרעתי", מאי חששא איכא הכא? דהא כי עבדי ליה האי רמאות, יטעון "פרעתי". ויש לומר, דדילמא כתבי ביה נאמנות. הריטב"א ז"ל:

ועוד תירץ הרא"ה ז"ל, דדילמא כתיב ביה זמן, דלא יכול למימר "פרעתי", שאין אדם נאמן לומר "פרעתיך בתוך זמני".

ועוד תירץ הריטב"א ז"ל, דמסתמא מאן דמפקי עליה שטר רמאות שלא לוה מעולם, לא דכיר למימר "פרעתי"; אדרבה, צווח ואומר: "לא היו דברים מעולם", ותו לא מהימן לומר "פרעתי", שכל האומר "לא לויתי" כאומר "לא פרעתי" דמי, ע"כ. וכן תירץ הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות.

עוד כתב הריטב"א ז"ל, דבדין הוא דהכא אפילו במגילתא נמי, ודכתיב ארישא דמגילתא, כדאיתא בפרק גט פשוט; אלא למעבד הרחקה טפי אמרינן דלכתוב אחספא. והוא הדין נמי בסיפא דמגילתא יכלי למכתב "תשרק צפעס" או אלפא ביתא, דליכא למיחש למידי; ובהא מחזקינן כתב ידו בשטרא, וכדאמרינן בירושלמי דלמדין מספר מוגה. אלא דעבדינן הרחקה, דילמא מחוי חתימות ידיה גופיה ואתי ליה תקלה על ידי בית דין, ע"כ.

וכן תירצו תלמידי הר"י ז"ל, דבמגילתא איכא למיחש שלא יהיו העולם יודעין, ויכתבו באמצע המגילה. ובפרק גט פשוט דאמרינן: "לכתוב בריש מגילתא", באו לתת העצה הנכונה יותר כשצריך לפי שעה לכתוב במגילתא; אבל בכאן, שהיו אומרים תקנה, רצו לומר התקנה שאין בה מיחוש. ע"כ:

ובהא אפילו מחבריו — פירש הרב רבי שלמה ז"ל בר אברהם דמונטפשליר, ובהא אפילו מחביריו, משום דמסתבר טעמיה, שאם היו מעידים אמנה שבשטר, אינו מועיל עדותן לטרוף ממשעבדי, שאין טורפין ממשעבדי אלא בעדות קיום השטר, הילכך עד שיעידו אכתב ידם לא יועיל כלום, אם כן ניבעי תרי אכל חתימה וחתימה כי היכי דלטרוף ממשעבדי, קא משמע לן דאפילו הכי הלכה כרבנן. וטעמייהו, משום דסופן כתחילתן, מה תחילתן אינהו משוו ליה שטרא, אף סופן אינהו משוו ליה שטרא ולא שיצטרף אחר עמהם. כן כתב הרשב"א ז"ל:

וזה לשון שיטה ישנה: דהכא מסתבר טעמיה, דניבעי שיצטרף עמהם אחר ואף על פי שזוכרין ההלואה ומעידין עליה, שהרי עדותם לא יועיל לטרוף ממשעבדי, אלא עדות קיום השטר; הילכך מסתברא מילתא דניבעי תרי סהדי דמסהדי אכל חדא וחדא חתימה, וכי לא מסהיד אלא חד אחדא חתימה, אין השטר מקוים בכך ולא לטרוף ממשעבדי. ע"כ:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: ובהא אפילו מחבריו — פירוש, דמשמע ליה דבהא מסתברא טעמיה. ואף על גב דבעלמא לא חיישינן לבית דין טועין, הכא לרווחא דמילתא הוא דחייש, משום דהוי מילתא דיתמי כדמפרש ואזיל. ומהא שמעינן, דכל שטר שהוא של יתומים מיבעי ליה לאיניש למעבדיה בלשון מרווח שלא יהא בו שום מחלוקת, ולמיחש לכל מאי דאפשר למיחש. והאי דכתיב בהאי הנפק שמות המעידין על החתימות, לא שהוא חובה כך, דהא מסתייהו דלכתבו: "כד אתו תרי סהדי ואסהידו", אי נמי "אתקיים קמן האי שטרא כדחזי"; אלא דלרווחא דמילתא הוא דכתבו הכי. ומיהו זמנין דבעי למכתב הכי, כגון שהדיינין לא קראו השטר ולא ידעו שמות בעלי הדבר אם הם קרובים למקיימים האלו, אי נמי כגון שאין בקיאין במקיימים האלו אם הם כשרים לעדות אם לאו, דבהא ודאי צריכי לפרש שמותם בלשון הקיום. ע"כ:

וזה לשון תלמידי הרשב"א ז"ל: הא דאמרינן, דהוה כתוב בה הנפק דנפק מבי דינא דמר שמואל, כד אתא ענן בר חייא וכו' — דמשמע מינה דייני קיום צריכין להזכיר בקיום שמות העדים שמעידים בפניהם? שמואל לרווחא דמילתא הוא דעבד הכי, משום פסידא דיתמי, ולא משום דהלכתא הכי. וכן אנו נוהגין עכשיו, שלא להזכירם כלל. ובעל העיטור ז"ל הביא ראיה מכאן שצריך לכתוב בשטר עדי הקיום, דאי לא, הוה ליה למכתב סתמא: "ומדאתבררנא לנא דחתימות דסהדיא אינון", ע"כ. ולדבריו, הא דאמרינן: וסבר אעביד לרווחא דמילתא כי היכי דלא לפסוד יתמי, לאו אהזכרת שמות העדים קאי, דמדינא הכי צריך למעבד, אלא למה שהצריכן להעיד כל אחד מהן על חתימתו של חבירו הוא, דחשו לבית דין טועין, דאילו לרבנן סגי לכל חד למסהד אחתימות ידיה. ע"כ:

עד ודיין מצטרפין — פירוש, שטר שכתוב בו הנפק קיום השטר, וחתמו בו דיינין על הנפק שלו, ולאחר זמן כשהוציאו המלוה לגבות ערער הלוה לומר: מזויף הוא, ובאין שני עדים ומעידין על חתימת אחד מן העדים ועל חתימת אחד מן הדיינין, הרי העד והדיין מצטרפין. ואיכא דקשיא ליה, הרי אין כאן קיום אלא באחד מעידי השטר, שמעידים עליו שני עדים; אבל בחתימת עד שני לשטר אין לנו עליו אלא עדות מפי אחד, ומאי טעמיה דרב יהודה דאמר מצטרפין? ורבא נמי דמקשה עליה, מה לו להאריך ולהקשות: מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא וכו'?

ויש לפרש, דהיינו טעמיה דשמואל, דכיון שהדיין מעיד על קיום שני עדי השטר שנתקיימו בבית דין, הרי הוא מעיד שנחקרה עדותן בבית דין, והוי כמו שמעיד: "פלוני נתחייב בבית דין של פלוני מנה", דלא חשבינן ליה עד מפי עד, דתנן: כל מקום שעמדו שנים ואמרו: פלוני נתחייב בבית דין של פלוני, הורגין אותו. הילכך כיון שיש קיום על אחד מעידי השטר, שהוא מעיד על השטר הזה שהוא כשר, דהוי כמעיד שזה חייב מנה לבעל השטר, הרי הן מצטרפין. והא ודאי נראין הדברים, שאם בא עד אחד ואמר: בפני הלוה ראובן לשמעון מנה, ובא עד אחד ואמר: בפני נתחייב שמעון בבית דין לתת מנה לראובן, הרי הן מצטרפין; דקיימא לן: הלואה אחר הלואה והודאה אחר הודאה מצטרפין.

ואקשי עליה רבא: מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא וכו', שהעד מעיד על המנה, והדיין מעיד על קיום השטר, ועניין עדותן חלוק ואין עדות זו דומה לזו, לפיכך אין מצטרפין; שהדיין, אף על פי שמעיד על השטר, לא הוי כמעיד שנתחייב שמעון לראובן מנה בבית דין, שהרי הדיינין לא נזקקו לחייב את שמעון בתשלומין, אלא להעיד שהשטר אמת, והשטר הוא המחייב את שמעון ולא הדיינין. הילכך אין עדות העד והדיין מעניין אחד ואין מצטרפין.

ולא דמי להא דקיימא לן: הלואה אחר הלואה מצטרפין; דהתם, אף על גב דלא מסהדי אחד מנה, מכל מקום כל אחד מהן מחייבו מנה, והרי עדותן מעניין אחד הוא ומצ[ט]רפת. כך נראה בעיני. וקיימא לן כרבא, דעד ודיין אין מצטרפין; הילכך צריך לקיום כתב ידן של עדי השטר, או כתב ידן של שנים מן הדיינין. ואם הדיינין מקיימין, הרי הוא הנפק.

זה אומר: "זה כתב ידי", וזה אומר: "זה כתב ידי", נראה לי שהן נאמנין ואין צריכין שיצטרף עמהם אחר, ולא אמרינן: על כתב ידן הם מעידים, אלא כל אחד ואחד מהן מעיד על קיום השטר שהוא כשר, והרי הם כשני עדים שמקיימין את השטר. וכמו שאנו אומרים לרבנן בעדי השטר, דנאמן אדם לומר: "זה כתב ידי", דעל מנה שבשטר הם מעידים ולא על כתב ידן.

ורבינו שלמה ז"ל כתב בפירושו, דעד ודיין מצטרפין. בא עד אחד מעדי השטר והעיד על כתב ידו, ואחד מן הדיינין העיד על כתב ידו, מצטרפין. ולפום האי פירושא דפרישנא בעד ודיין מצטרפין, שמעינן מהכא דשטר שכתוב בו הנפק יכול לטעון עליו שהשטר וההנפק מזויף, וצריך קיום אף השטר או ההנפק. וכן הדין נותן, שיהא ההנפק צריך קיום; שאם אתה אומר: אין צריך קיום, מה הועילו חכמים בתקנתם קיום שטרות? הרי יכול לזייף עדים ודיינין.

ואיכא דקשיא ליה מהא דתניא בתוספתא: מעשה בית דין אין צריך קיום. ומשום הכי מפרשים לה להאי שמעתא דעד ודיין מצטרפין, כגון שאין הנפק כתוב בשטרא, אלא אחד מן הדיינין מעיד בעל פה שנתקיים זה השטר ובפניו ובפני חביריו הדיינין, ולא נזדמן הדבר לכתוב ההנפק בשטר. ופירושא קמא עיקר, ובירושלמי מפרש בהדיא דהנפק צריך קיום. והא דתניא בתוספתא דהנפק אין צריך קיום, איכא למימר דקים להו בירושלמי דלא איתניא בי ר' חייא ור' אושעיא, ובקיאין היו בעלי תלמוד ירושלמי בתוספתות שבידינו, כי הם מצויות בירושלמי באותו הלשון בעצמו. [ו]עוד, דגמרא דידן מסייעא לירושלמי, דוודאי הא דאמרינן: עד ודיין מצטרפין, כשכתוב בשטר מיירי, דבירושלמי איתא להאיך שמעתא, ומוכיח שם דבשכתוב בשטר מיירי; ואין לנו לפרש פירוש אחר.

והכי גרסינן בירושלמי: אשרתא, מהו שיהא צריך קיום? חד אמר: יתקיים, או בכתב ידי עדים או בכתב הדיינים. אחרנא אמר: אפילו בכתב עד אחד ודיין אחד, ע"כ. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:

וכתב הרמב"ן ז"ל: אמר ליה, מאי מעליותא? אמאי דקא מסהיד דיינא לא קא מסהיד סהדא — פירש רש"י ז"ל: דיינא מסהיד אקיומא דאשרתא, וסהדא אמנה שבשטר, כרבנן. ואיכא למידק עליה: אם כן, אפילו שנים מעידים על חתימת עד אחד, ואחד אומר: זה כתב ידי, נימא אמאי דקא מסהיד סהדא לא מסהדי הנך? ולאו מילתא היא; משום דהתם דאיק, דאמרינן "זה כתב ידו של פלוני", ודאי זהו כתב ידו, ואותו הכתב הוא המעיד על מנה שבשטר, ומצטרף עם חבירו, שהעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, וכיון דמקיימי שטרא, ממילא נפיק ממונא אפומייהו. אבל דיינא, אשטרא גופא לא קא מסהיד דמעליא הוא, דאיהו לא ידע, ודילמא מזוייף הוא, אלא מפומא דאחריני; וכתב ידו של עד לא נתקיים בזו העדות של הדיין, שאפילו העידו שנים מן השוק על הדיין, עדיין אין כאן עדות שלם לקיים חתימת אותו עד שני, הילכך אין כאן צירוף למנה שבשטר, ע"כ:

והקשה (הריטב"א) [הרשב"א] ז"ל על זה, דאם כן, אם דייני קיום עצמן מכירין חתימות ידי עדים, וכתב באשרתא: "ואשתמודענא דחתימת ידא דסהדא היא", בכי הא מצטרפין עד ודיין, דהא השתא דייני נמי אשטרא גופא קא מסהיד דמעליא הוא. ואנן סתמא קא אמרינן, "מצטרפין" ו"אין מצטרפין", לא שנא הכי ולא שנא הכי. ועוד, דאי מהאי טעמא, הגע עצמך כשמצאו לקיים עדותו של אחד ולא מצאו לקיים עדותו של שני, ואחר כך באו שנים והעידו על כתב ידו של שני זה בפני בית דין, מי נימא דלא מצטרפי, דדייני לאו אגופא דשטרא מעליא מסהדי אלא מפומא דאחריני, ודילמא מזויף הוא? הא ליתא, דאנן דיין אחד קא אמרינן, תרי לא אמרינן. ועוד, דאמאי חיישת טפי בהני דאסהידו קמי בי דינא באשרתא דאשקרא אסהידו, ובהני דמסהדי קמן השתא אעד שני לא חיישת? ואי חיישת להו, אף כשמצאו לקיים כולהו דייני דאשרתא לא נסמוך עלייהו. ואי אסהדי דאסהידו קמי דייני דאשרתא לא סמכינן, אנן אמאן ניקו ונסמוך?

לכך פירש הרשב"א ז"ל: עד ודיין מצטרפין — פירוש, שבאו שנים והעידו על חותם יד אחד מעדי השטר ועל חותם יד אחד מעדי קיום, והכי קאמר: מאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא, דכיון דאיכא תרי דקא מסהדי אסהדא וידעין דחתימות ידיה הוא, אפומא דתרי נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין וכאילו העיד סהדא גופיה בפנינו אמנה שבשטר. אבל אידך, כיון דלא אתברר לן חתימות ידיה אלא אפומא דחד דיינא, לא חשבינן עדותו כמו שנחקרה בבית דין, דלא עדיף קיום חתימת דיינא מחד סהדא דמסהיד אחתימות ידיה דהאי סהדא דחתים בשטרא, דלאו כלום הוא, דאינו אלא כמעיד על חתימת ידו ולא אמנה שבשטר, דהא מנה שבשטר לא מיקיים בחד סהדא דמסהיד אחתימות העדים; כלומר, אין מנה שבשטר נגבה בכך, הילכך אין עדותו של דיין יחיד מעלה ולא מוריד, ואף על פי שהוא עצמו מכיר חתימתן של עדים.

ואדרבה, אי קשיא הא קשיא: רב יהודה מאי קארי לה? ושמא כך היה דעתו, דכיון שהדיין – מכח עדות שנים שהעידו בפניו הוא בא, כאילו שנים מעידין עליה בפנינו הוא, והיינו מעליותא דקאמר. ואף על פי שזו סברא דחוקה, כיון דאתא רבא ופרכה, לא דייקינן לה טפי, כן נראה לי.

ולפי פירושו, עד אחד המעיד על חתימת ידי שני עדי השטר, ושנים שמעידים על אחד מדייני קיום, מצטרפין העד והדיין, שהרי יש בכל חתימה וחתימה של עדי השטר שני עדים, שהם העד (ואחד) [האחד] שמעיד על שניהם עכשיו, ודיין הקיום.

ולפי פירושו של רש"י ז"ל למדנו מכאן, דאשור הדיינין צריך קיום, דאי לא, חיישינן דילמא מזוייף הוא. והקשו בתוס', מדתניא בפרק בתרא דמסכת שביעית: אין מעשה בית דין צריך לקיים; אלמא בחתימת הדיינין ליכא למיחש לזיופא, דלא חציף איניש לזיופי חתימת הדיינין. ויש מי שתירץ, דהתם בבית דין המוחזק באותו מקום, שאין אדם חצוף לזייף חתימת בית דין המוחזק במקומו ומסתפי, מפני שחתימתן ניכרת לרבים. עכ"ל הרשב"א ז"ל:

וכתב עוד הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: ומהכא שמעינן, דאשרתא דדייני צריכי לקיומי, דאי לא – חיישינן דילמא מזויף הוא. ובתוס' הקשו, הא תניא במסכת שביעית פרק בתרא: "אין מעשה בית דין צריך לקיום"; אלמא כיון דחתימות ידייהו דדייני (ו)עבידא דמשתמודעי לה, לא חיישינן לזיופא. והם מתבלבלין בזה, דהתם כך שנויה: "רבי יהודה אומר: פרוזבול המקושר, הדיינין חותמין מבפנים והעדים מבחוץ. אמרו לו: אין מעשה בית דין צריכין קיום", כלומר: שאין צריך לשתי חתימות, אלא הדיינין חותמין כדרכן מבפנים, או העדים מבחוץ, כדרך תיקון השטרות המקושרין.

ואני שמעתי, דפרוזבול אינו צריך לקיים כלל. וטעמא דמילתא, דפרוזבול כיון דתקינו ליה רבנן, לא שביק היתרא ואכיל איסורא, כדאמרינן (גיטין לז, ב), האומר: פרוזבול היה לי ואבד; הילכך משום מיגו נאמן, מה שאין כן בשאר מעשה בית דין. ולשון "אמרו לו" אינו מתיישב ללשון, ושמא אינו בנוסחאות. ובירושלמי פרק דיני ממונות: אשור הדיינין, מהו שיהא צריך בית דין? רב אושעיא אמר בשם שמואל [ורב בניי בשם שמואל: חד אמר], יתקיים או בכתב ידי העדים או בכתב ידי הדיינין; [וחד] אמר: אפילו בכתב עד אחד ובדיין אחד. ורבינו חננאל ז"ל כתב זה הירושלמי, ואיתיה נמי במסכת ראש השנה, ופשוט הוא ואינו צריך לפנים, ע"כ:

וכתב עוד הרשב"א ז"ל: ורבינו אלפסי ז"ל פירש בבבא בתרא: עד ודיין מצטרפין — עד שהעיד שראה ההלואה, ודיין שהעיד שנתחייב בבית דינו על פי עדים, מצטרפין. ואסקה רבא דאין מצטרפין, דסהדא מסהיד על ההלואה, ודיינא לא מסהיד אלא שבבית דינו נתחייב, אבל אינו יודע אם נתחייב באמת או בשקר. ולפי פירושו, לא דמי להודאה אחר הלואה שמצטרפין. דהתם תרווייהו בקושטא קא מסהדי, האי דחזא כשמנה לו מנה והאי דחזא דאודי ליה קמיה בההוא מנה; אבל הכא, דילמא הני דאסהידו עליה בבי דינא שקרא קא מסהדי, ודיינא מאי דשמע קא מסהיד, וקיימא לן כמאן דאמר דאין מצטרפין. ע"כ:

וזה לשון הריטב"א ז"ל: עד ודיין מצטרפין — פירש רש"י ז"ל: שטר שכתוב בו הנפק, ובא העד והעיד על כתב ידו, ואחד מדייני ההנפק העיד גם כן על כתב ידו, מצטרפין לברר שאין השטר מזויף. אמר רמי בר חמא וכו', אמר ליה רבא: מאי מעליותא וכו'. פירש רש"י ז"ל, שהעד מעיד על מנה שבשטר, כרבנן, והדיין מעיד על כתב ידו. והקשו התוס': ותיפוק לי שאין כאן קיום מספיק? שהרי על העד השני אין מי שיעיד על כתב ידו, אלא הדיין, [ו]אנן תרי בעינן. ואם כשהעד מעיד גם על כתב ידי חבירו, ואף על פי שלא פירש רש"י ז"ל כן, אכתי בעינן שנים אחרים; דאי לא, נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא, וכדאיתא לעיל בהדיא דאמרינן: צריכין שנים מן השוק להעיד עליו. לכך פירשו בתוס', דהיינו קושיין, דמאי דקא מסהיד סהדא וכו'. דהכא אמר שמואל שהעד שמעיד על כתב ידו ועל כתב ידי חבירו, והדיין שמקיים גם כן כתב שני העדים מצטרפין, ואיכא נמי שני עדים על כל כתב וכתב של עדים. ופריך רבא, דהא ליתא, דמאי דקא מסהיד סהדא לא מסהיד דיינא; שהעד מעיד על מנה שבשטר, והדיין מעיד על הכתב, ואילו העד אינו צריך בכתב ידו אל הדיין, והדיין צריך אליו בכתב ידי השני, ונפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא. ולשון הגמרא דחוק לפירוש זה. ועוד, שמואל ורמי בר חמא דגברי רברבי נינהו, היכי טעו בהא? דהא מימרא דלעיל דצריכין שנים מן השוק להעיד עליו – מימרא פשוטה היא ודברי הכל היא.

לכך נראה לומר, דבהא לא קפדינן, דכי אמרינן "צריכין שנים מן השוק" – זהו בתחילת ההנפק כשאנו באין לקיים השטר, אבל שטר שכתוב בו הנפק – לא שכיח ביה זיוף, דלא עביד איניש דמזייף עדים ודיינין, ואי מזייף, הוה מזייף עדים לחודייהו. וכיון דכן, ונתקיים כתב העד וכתב הדיין, בהכי סגי, כיון דקיום שטרות דרבנן. והיינו דאמר רמי בר חמא: כמה מעליא הא שמעתא, דבהא לא בעינן שנים מן השוק להעיד על השני. ואמר ליה רבא: מאי מעליותא? דנהי דלא קפדינן אדליכא קיום גמור, מטעמא דאמרן, מכל מקום אינו בדין שיצטרף, כיון שהן חלוקין בעניין עדותו, דאמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי. כן נראה לי לפירוש רש"י ז"ל ולשון הגמרא.

ואסיקנא דעד ודיין אין מצטרפין. [ואומר] ריב"א ז"ל, שאם נתקיים כתב שני הדיינין, בהכי סגי, שהרי שניהם מעידים על שני העדים, ואיכא תרי לכל חד וחד, ולבית דין חצוף לא חיישינן, ואף על גב דלא כתב ביה "במותב תלתא כחדא הוינא". דכי חיישינן הכי, היכא דלא חזינן ביה שלישי כלל, אבל כיון דחזינן ביה שלישי, לא חיישינן דהוו בית דין חצוף וזייפה האי. תדע, דהא הוה סבירא לן דעד ודיין מצטרפין, אי לאו דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי; ואמאי? ניחוש דילמא השנים מזויפין היו, ואפילו כתיב ביה "במותב תלתא כחדא" לא מהימני, דחד הוא דמסהיד דהוו תלתא? אלא ודאי כל היכא דאית להו לכולהו, ונתקיימו מקצתם, לא חיישינן לחיובא דאידך. ואף על גב דכי ליתא לשלישי פסול, וכי איתיה לשלישי ואינו מקוים הוי כשר, הא לא איריא מטעמא דאמרן, דבית דין חצוף לא שכיחי, והוה ליה כעין ההיא דאמרינן: "מלאהו בקרובים כשר".

ואגב אורחין שמעינן משמעתין, דשטר שכתוב בו הנפק צריך קיום, ולא אמרינן דכולי האי לא הוה מזייף. והכין איתא בירושלמי (ירושלמי סנהדרין ג יב) דאמרינן התם: אשור הדיינין מהו שיהא צריך קיום? ר' אושעיא אמר וכו'. והא דתנן במסכת שביעית: אמרו לו, אין מעשה בית דין צריך קיום? ההיא אינה עניין לזו כלל, דהתם משום דסבר ר' יהודה ברישא דפרוזבול צריך לחתום בו עדים ודיינין, אמרו לו שאינו צריך, שאין מעשה בית דין צריך קיום אחר, ואפילו לדבריו די לו שיחתמו שם בית דין; ואילו לדבריהם דרבנן, אפילו בעדים בלחוד סגי, כדאמרינן התם בפרק השולח: "והדיינים חותמין למטה או העדים".

ואם תאמר: כיון שאף על פי שכתוב בו הנפק צריך קיום, למה היו רגילין לכתוב בו הנפק קודם שיקראו עליו ערעור, וכדמוכח בעובדא דמר שמואל דלעיל? ויש לומר, מפני שפעמים שאין כתב ידם של עדים ניכר כל כך. ועוד, מועיל לעניין השטר שנמצא בשוק שיחזירוהו ולא חיישינן שמא כתב ללוות ולא לוה, דלווה לא מקיים שטריה כדאיתא בפרק קמא דבבא מציעא. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

קישורים חיצוניים

צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה