חידושי הריטב"א על הש"ס/כתובות/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נד עמוד ב

פרק חמישי אע"פ

אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתיים:    אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה יוסיף. בתלמודא מפרש מאי קמ"ל ואמאי קתני האי לישנא רצה להוסיף.

מן הנשואין גובה את הכל:    פי' ואע"פ שלא קנו מידו [כיון] דקבל בשעת נשואי' על עצמו מתחייב הוא באמירה כההיא דאמרינן בשטר פסיקתא שהם דברים הנקנים באמירה בההיא הנאה דמתחתני אהדדי ואע"פ שלא היה לו כלום באותה שעה מתחייב וכדאמר' לקמן מנה אני חייב לך בשטר חייב דאע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מתחייב הוא בדבר שלא בא לעול' [כיון] ששעבד עצמו בכך בלשון חיוב ושעבוד וכן מתחייב כאן באמירה וכאותה שאמרו מתנה שומר חנם להיות כשואל ובירושלמי (התיבו) [הוסיפו] לומר עוד שאפי' לאחר נשואים הוא מתחייב דבעי ליתן כמה ולא למהדר ביה ואמרינן ויכולה היא בתמיה ופריקו מעיקרא לא למשבק לה. ודעת רבותי כיון דלא פירשו כן בתלמודא דילן לא עבדינן כהא עובדא וכן הסכימו רבותי דמתנה לחוד שאדם כותב לאשתו בשעת נשואין הרי הוא זוכה בה לגמרי כפי מה שפירש ומוכרת ונותנת למי שתרצה אם התנה כן ולא אמרינן שלא כתב לה אלא לחנפי' בעלמא כדברי הרב אברצלוני וכן כתב רבינו הגדול ז"ל בתשובה שאלה שהכל לפי תנאי וכאלו נתן לה לאחר נשואין ומיהו (ממתנה מועטת) [מתנת מעות] שנוהגין לכתוב אינה כלו' שאין מתני' אלא על דבר המסוים שיזכה בה המקבל לשעתו (ויש לו) [ויטלנו] לעצמו ואם נאנס [נאנס] לו וזה ברור.

מן הארוסין בתולה מאתיים:    פי' הרמב"ם ז"ל שגובה מבני חרי וכן פי' רבי' שרירא גאון ז"ל שלא עלתה על דעתו (שלא) [שאלו] רצה למכור מנכסיו (על) [עד] שעת נשואין שלא ימכור ואינו נכון חדא דגובה סתם אפילו מן המשועבדים משמע ועוד דקתני גובה מן הארוסין דומיא דגובה מן הנשואין דהוא אפילו מן המשועבדים משמע (וה"ק בהדיא ליתני) [ות"ק נמי בהדדי תני] להו גובה את הכל ולא לצדדים נקט לה:

גמרא כלומר למה לי למתני אם רצה להוסיף מוסיף דאי משום דבעי לאשמעינן דתנאי כתובה ככתובה דמיא אי נמי משום פלוגתא דר"א בן עזריא ורבנן הוה ליה למתני אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתיים אלמנה מנה ואלמנה נמי אם הוסיף לה אפילו ק' מנה. נתארמלה או נתגרשה בין מן הארוסין וכו'. למה לי למתני אם רצה להוסיף מוסיף פשיטא מהו דתימא קיצותה עבדי רבנן שלא לבייש את מי שאין לו האי טעמ' תמיהה טובא מאי לביש את מי שאין לו ולמה להו לרבנן למיתן קיצותא שלא יתן נכסיו לבניו ואשתו כשם שהוא נותן לעוברי דרך. וי"ל דהא קמ"ל שאפילו אם רצה לכלול התוס' (אם) [עם] הכתובה ולומר לה ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי מאה מנה רשאי סד"א קיצותא עבדי רבנן לכתובה שלא יכלול עמה כדי שלא יהא בושה לבנות ישראל שזו כתובה מרובה וזו כתובה מועטת ואם רצה להוסיף מוסיף לה באנפי נפשה קמ"ל שכולל וכותב ואינו נמנע כן פי' בתשובת הגאונים ז"ל ולפום האי פי' דנקט שלא לבייש את מי שאין לו י"ל דכולה חדא היא וה"ק שלא לבייש את מי שאין לו נכסים לתת נדוניא גדולה לבתו כדי שיכתבו לה כתובה גדולה כך נראה לי:

רצה ליכתוב לא קתני אלא להוסיף:    פי' רצה לכתוב משמע שכותב לה מתנה וחיוב מדעתו ואינו כדין כתובה אבל השתא דקתני מוסיף משמע שנעשה טפל לכתובה וכאלו הוא דבר א' וכדאמר מוסיף על העיר ועל העזרה שקדושת התוס' כקדושת העיר. מסייע לה לרב איבו אמר ר' ינאי תנאי כתובה ככתובה דמיא פירש רש"י ז"ל תנאי כתובה שהוא מתנה להוסיף וכן במזונות וכל הנך דתנן בפרקין דלעיל ככתובה דמיא והקשו בתוס' שהרי המוחל' יש לה מזונות (ומורדת) [ומוכרת] יש לה כתובת בנין דכרין. ועוד מדקאמר ולכתובת בנין דכרין משמע דההיא תנא לא קאמר שתנאי כתובה ככתובה דמיא וה"ה דלא איירי בשאר תנאי כתובה אלא הנכון דלענין תוספ' איירי בלחוד דעלה עסקינן השתא וקרי לה תנאי כתובה אלא לענין מפני שהוא המתנה בעצמו כדפי' רש"י ז"ל ויש אומרים דינא ככתובה שהרי כתובה שמה בהרבה מקומות וכדאמרי' תקנו קבורתה תחת כתובתה ואמר אי נמי הבו לה ד' מאות זוזי לכתובה ואמרי נמי אע"פ שכתובתה בבית אביה והדין דין אמת במה שבדין כתובה כגון מוחלת ומוכרת כתובתה וכיוצא בהן אבל לשאר דברים אין לנו לדון כן בפני זו של ר' ינאי ואין דבריו אמורים בזה כלל תדע דהא אמרינן דנפק' מיניה לעובר' ועובדת כוכבי' ומזלות והרי עובר' הפסדי' כל אותם שהם של קיימי'. וא"ת אין אומרים בה תנאי כתובה ככתובה אלא לענין מה שאמרו לגבותו מן הקרקע ומן הזבורי' שהם מקולי כתובה אין לנו לדון בו נדוניא שקבלו עליו בנכסי צאן ברזל אלא דינו ככתוב'. למאי נפקא מינה למוכרת נראים הדברים של רבינו חננאל ז"ל כיון (דפטר הכי) [דפרט הני] דדוקא לדברים האלה הנפרטים וכיוצא בהם אבל לשאר דברים אין לנו לדון כן בפני זו של ר' ינאי ואין דבריו אמורים בזה כלל אבל יש שאר דברים שאין תוס' כעקר ותדע לך דהא ממאנת וחברותיה אין להם כתובה ויש להם תוספת כדאי' בפ' אלמנה נזונות וכן האומר פתח פתוח מצאתי [אינו] נאמן להפסידה תוספת כפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל והגאונים ז"ל וא"ת א"כ אמאי לא פרט הכא תנא היו בה נדרים ונדבות או מומין שאין להם תוספת וכתובה. וי"ל דדינייהו בכלל עוברת ומוכרת קאמר למוכרת ולמוחלת פי' שהמוכרת ומוחלת כתובה סתם אף התוספת בכלל ולמורדת פי' רש"י ז"ל דתנן לקמן בפ' המדיר המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה וכו' עד כמה הוא פיחת כנגד כתובתה דלא תימא כנגד מנה ומאתיים לחודייהו אלא אף התוספת פוחתין והולכין ע"כ. ובוודאי אליבא דת"ק אצטריכא להא דאלו לר' יוסי קאמר שהוא פוחת עד שתפול לו ירושה ממקום אחר וכ"ש תוספת ואפי' לא היתה דינו ככתובתה ונדוניא נמי דינו ככתובה לפחות ממנה ואפילו לת"ק:

לפוגמת :    פירש"י ז"ל דאי לא אשמעי' לא תגבי אלא בשבועה הא אפילו אינו בתנאי כתובה דינו כן שאף בחוב בעלמ' דינו הפוגם שטרו אינו גובה אלא בשבועה אלא ודאי הא קמ"ל שכל שפגמה כתובתה לבדו או התוס' לבדו הרי הוא כאלו פגמה לשניהם. ולתובעת פירש"י ז"ל שאמר תובעת כתובה בב"ד אין לה מזונות פי' אע"פ שלא תבעה עיקר והקשו בתוס' דהא ק"ל מקצת כסף ככל כסף וא"כ אפי' הוה תנאי כתובה ככתובה דבר אחד אמאי אין להמזונות דהא שייכא מקצת כסף לכך פי' בתוספ' בהיפך דהא קמ"ל שאם תבעה (עוד) [רק עיקר] כתובה בב"ד יש לה מזונות והא איכ' מקצת כסף שהוא ככל כסף וה"ה דאשמעינן שהתובעת כתובתה סתם מסתמ' אפילו תוס' בכלל ואין לה שבחו ואין לה מזונות לשבח פירש"י ז"ל דאמרינן בבכורות שאין האשה גובה כתובה בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת האב ובעל חוב גובה ממנו וזה מקולי כתובה ואשמעינן הכא שאין תוס' כדין חוב אלא כדין כתובה ומסתברא שהנדוניא דינו ככתובה לענין זה וכן דעת מורי ז"ל ולשבועה פי' רש"י ז"ל לכל הצריכה לישבע על הכתובה כגון הנפרעת שלא בפניו ועד אחד מעידה שהיא פרועה והנפרעת מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים דתנן בפרק הכותב בעי שבועה ואע"ג דפוגמת בהאי כללא אית' אצטריך למנקט בהדיא לאשמעינן דפוגמת כתובה מהני (לה שבועה) [להשביעה] אף על הכתוב' שלא פגמה כלומר דאלו אידך שבועה דמני מר"ן ז"ל בכולם היא נשבעת [*) חסר וכצ"ל על מה שיש לה בו ריעותא (המו"ל). ] כי בכולם יש חשד בין בכתובה ובין בתוס'. ואין פי' רבינו ז"ל נכון בזה משום הכי לא צריך לומר תנאי כתובה ככתובה דמיא שאין (כתוב) [בחוב] בעלמ' [יש] שבוע' כשנפרע שלא בפניו ובכולה אידך לכן פי' בתוספ' דהא קמ"ל שאם [נשבעת על כתובתה כצ"ל [המו"ל].] ישבע על השבוע' סתם או שפטרה בעלה שתגבה כתובתה בלא שבועה אף התוספת בכלל וק"ל לענין פטור שבועה למה לא נאמר יד בעל השטר על התחתונה וכן לענין שבועתה (שם) שמא לא נשבעת אלא על העיקר כתובה בלבד וידה על התחתונה והנכון דהא קמ"ל דכשם שהרשות ביד היורשים להשביעה או להדירה על הכתובה כן הדין על התוספ' משא"כ על החוב דעלמא שגובה בשבועה:

דף נה עמוד א

ולשביעית:    פי' רש"י ז"ל שאין שביעית משמטת כתובה כשאר שטרות אלא א"כ פגמה וזקפה כדאמרינן במסכת גיטין ותוספת נמי לא נשמטיה והקשו בתוס' דחוב נמי כה"ג לא משמט כיון שאין כאן מלוה וכדתנן הקפת חנות אינו משמטת וכדתנ' האונס והמפתה והמוציא ש"ר וכל מעשה ב"ד אינו משמט שהדבר תלוי במלוה והנכון דהא קמ"ל דתנאי כתובה ככתובה דמי אם פגמה הכתובה הרי היא כאלו פגמה תוספ' ואם זקפה הכל משמט. לגבות מן הקרקע ומן הזיבורית לענין דידיה דאלו חוב דעלמא גובה הוא מיני' דידיה ואפילו מגלימא דעל כתפיה וגובה מן הבינונית וכתובה אפילו מיניה דידיה מן הזיבורית ומן הקרקע בלחוד כדאית' בנדרים בההוא של ר"ע אפי' מוכר אתה שער ראשך וכו' וכן משמע (דחבל רבה) בהאומר בקדושין דאמר גובה כתובתה מן החבילה ואוקימנא כר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובתה אבל לרבנן לא ובשבועת העיקר דאלו מנכסי יתומי' אפי' חובה אינו גובה אלא מן הקרקע ומן הזיבורית כדין התלמוד:

וכל זמן שהיא בבית אביה:    פירש רש"י ז"ל דתנן בפ' הנושא כל זמן שהיא בבית אביה במשך אלמנות גובה כתובתה לעולם וגם בבית בעלה עד כ"ה שנים בלבד וכן תוספת ע"כ ולא בעי מר"ן ז"ל לומר שכן תוספת גובה אותם לעולם כל זמן שהוא בבית אביה דא"כ מאי איריא משום דתנאי כתובה (ככתובה) ה"ה לחוב דעלמ' אלא הא קמ"ל שכשם שאין הכתובה נגבית עד כ"ה שנים כן תוספת לרבנן כשהיא בבית אביה ולר"מ כשהיא בבית בעלה ותלמודא דנקט הכא כל זמן שהיא בבית אביה אתיא לרבנן דהלכתא כוותייהו ור' ז"ל נקט כדר"מ דהוה רישא דמתני' והרי"ף ז"ל ג"כ כתב כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם וגם הוא ז"ל רישא דמתני' נקט וכדכתיב' לפי' רש"י ז"ל והכי אמרינן התם בפרק הנושא אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן אפילו תוספת אין לה דאמר רבי (אבהו אמר רבי יוחנן) [איבו א"ר ינאי] תנאי כתובה ככתובה דמי':

ג"ה מטלטלי ואיתנהו והדר גריס ייחד לה ארעא וכו' ובתוספת הקשו לגרסא זו דא"כ מהיכן ידעינן דבייחד מטלטלי איירי לכך פירש דאיפכא גרסינן ייחד להארעא וכו' מטלטלי ואיתנהו בעיניהו פירוש דהאי לישנא מוכח דאיכ' מידי דאתו מחמתייהו ובהא הוא דפסקינן שגובה בלי שבועה אבל ליכא אפילו מידי דאתו מחמתייהו שבועה בעי דאי לא דאתפס' צררי לא הוית שבקה דלפקעינהו לגמרי וכן כתב כראב"ד ז"ל ונראין דבריו וכתב הראב"ד ז"ל דבחוב בעלמא כי ליתנהו בעינייהו חיישינן לצררי ושבועה בעי והיינו דאמרי' לעיל ולשבוע' דין התוס' כדין כתובה בזה ולא כחוב דעלמ' ואינו מחוור דכיון דכתובה לא אתפיס צררי [ה"ה] דלא אתפיס בהו ב"ח:

אמר לעדים כתבו וחתמו והבו ליה קנו מיני' ל"צ לאמלוכי ביה אם חזר בו דמסתמ' עומד בדבורו הוא אף לענין כתובה שכבר זכתה בקרקע משעת קנין ולשון רש"י ז"ל אינו מחוור שכתב לא צריך לאמלוכי ביה דכיון דקנו מיניה סתם קטן לכתיב' עומד ואינו יורד לסוף דעתו ואע"ג דסתם קטן לכתיבה עומד שמא חזר בו. ועוד דאפילו תימא סתם קטן לאו לכתיבה עומד הא אמרינן בהדיא כתבו וחתמו ונראה רש"י ז"ל סיבר דכיון דק"ל סתם קטן לכתיבה עומד שוב אינו יכול לחזור בו על הכתיבה ואינו נכון זה בדברי רבא בפ' הספינה גם אין זה במשמע סתם קטן לכתיבה עומד אלא הפי' הנכון כמו שכתבנו וכן פי' בתוס':

הלכתא צריך לאמלוכי ביה:    פי' וכיון שהוא רשאי לחזור בו חוששין שמא נמלך וק"ל שאלו היה נמלך היה לו לחזור אחריהם ולהודיעם דסתם שליח עושה שליחותו וראיתי לר' אברהם אב"ד שכתב דהכא במאי עסקינן שאמר להם מן הארוסין כתבו לה בשעת נשואין דכיון דגלה שאינו רוצה שיכתבו לו מעתה חוששין שמא חזר בו אבל כשאומר כן בשעת נשואין א"צ לימלך בו שאלו חזר בו היה רץ אחריהם וכן נראים הדברים ומסתמ' דקנו מיניה לאו דוקא אלא ה"ה כל שזכו לה באחד ממיני זכות וכדאמרינן התם זכו בשדה זו לפלוני חוזר בשטר דוקא שחזר בפרוש:

הלכה כר"ש שזורי במסוכן הי' רש"י ז"ל דמסוכן היינו גוסס וקשיא לן דא"כ מ"ט דרבנן דפליגי עליה מי גרע מן היוצא בשיירא והנכון המסוכן כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים כדברי הירושלמי או שחשב עצמו מסוכן דאמר וי ליה לההיא דמייתא. מתנת שכיב מרע שכתב בה קטן כבר פירשתי בפרק מי שמת בס"ד:

דף נה עמוד ב

שאם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני:    פירוש רש"י ז"ל ואלו בבריא משום קטן לא זכו בה [דאין מטבע נקנה בחליפין אלא אגב קרקע ונראה מדבריו דאגב קרקע זכו בה] בבריא וליתא דבפרק יש נוחלין אמרינן להדיא דליתא בבריא אלא במעמד שלשתן [וכן בדין] דהא מלוה להוצאה נתנה ואינו יכול להקנותה אלא כשהיה מלוה בשטר שנותן לו גם השטר וכל שעבודו ומיהו כותבין לו הרשאה על הלואה שבע"פ דהרשאה שליחות היא וכדאמרינן בפרק מרובה בס"ד ומסתברא דרב חדא מינייהו נקט וה"ק לכל יפוי כח שיש במתנות ש"מ. שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר (אלא) לאחר מיתה ואפילו תפס מפקינן מיניה דנכסים בחזקתן כדאמר התם הוא מוציא מתחת ידו בלא ראיה והם אינם מוציאין מתחת ידו אלא בראיה:

ואין שטר לאחר מיתה:    פירוש רש"י ז"ל שמא להכי כתב לה קטן שלא גמר בלבו [להקנות] לו מתנה זו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ואפילו תפס מפקי' מיניה דנכסים בחזקתן כדאמר התם הוא מוציא מתחת ידו ואין דעתו להקנות אלא לאחר מיתה [ואפילו לר"י דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ה"מ בנותן נכסיו לבנו לאחר מותו דדעתו לאקנויי גוף הקרקע מעכשיו ופירות לאחר מיתה] אבל הכא אין דעתו ליתן בחייו כלום וכיון דמית תו לא מצינן למכתב שטרא בשמיה נראה מדבריו שאם כתבוה מחיים שהוא קונה וכ"כ הרשב"א והרמב"ם ז"ל ואינו נכון דכיון שאינו רוצה ליתן לו כלום מחיים האיך זכה בשטר זה מחיים אלא ודאי ה"פ שמא לא גמר להקנותו מתנה זו ע"י דברי שכיב מרע אלא ע"י קנין וכתיבה ואין דין הקנאות קנין וכתיבה לאחר מיתה דהא ליתא דליקנייה ורבנן הוא דתקון דליקני באמירה כדי שלא תטרוף דעתו עליו אבל להקנות בקנין ובשטר לא תקנו כיון שלא אמר בפירו' שיקנה מעכשיו כדין בריא אלא או כולה [בבריא או כולה] כדברי שכיב מרע:

דף נו עמוד א

אמר רבי יצחק בר אבדימי משום רבינו ז"ל:    פירש רש"י ז"ל דהיינו רב והקשו בתוס' דא"כ תסתיים הא דלעיל דרב הונא דאמר אין הלכה כר"א בן עזריה לכן פי' דרבינו היינו רבי ותרי ר' יצחק בר אבדימי הוה אחד שהיה תלמידו של רבי ואחד שהיה תלמידו של רבי יוחנן. בעי [רבין] נכנסה [לחופה] ולא נבעלה מהו. כתב רבינו חננאל ז"ל דחיבת חופה קונה מדתני רבי יוסף שלא כתב אלא מפני חיבת לילה ראשון ואע"ג דאקשי עליה פירקא לההוא קושיא ומדבעי רב אשי דהוא בתרא. פירסה נדה מהו. [ש"מ דחבת חופה קונה ס"ל אע"ג דנקט את"ל וכן פסק רבינו אלפסי כ"ז חסר] (המו"ל) ויש שפירש דלהכי נקט נכנסה לחופה ואח"כ פרסה נדה דאלו פרסה נדה קודם [שנכנסה לחופה] אינו חופה לשום דבר [וכארוסה] הוא דחופה דחזי' [לביאה] בעינן וליכא וליתא כדפירש רש"י ז"ל בשמעתא דפרקין אבל הכא נקח נכנסה לחופה ופרסה נדה משום דאלו פרסה קודם לכן פשיטא דלא אקנו לה התוספת לר"א בן עזריה ומיהו שמעתי בשם הרב ר' פרץ ז"ל שאם היא נדה בשעת כניסה לחופה צריך להודיעו לחתן שאם לא הודיעוהו אסור לעשות לו חופה דהוה חופה וקדושין בטעות וראוי לחוש לדבריו ז"ל:

רבי יהודא אומר רצה כותב לבתולה שטר של מאתיים והיא כותבת לו התקבלתי ואע"ג דידעה ודאי שלא נתקבלה הודאתה זה הוא שוברה כאלו נתקבלה ואינה צריכה לומר הריני כאלו נתקבלתי וכן הדין בכל החוב אע"ג דיש עליו שבועה. התקבלתי ממך מנה [ולאלמנה התקבלתי ממך [נ'] גרסינן בירושלמי מסבר סבר רבי יהודא דאין פוחתין לבתולה ממנה ולאלמנה מחמשים ופריק בפוחת והולך הוא מתניתין וליתני התקבלתי ממך כך וכך אשכח בר קפרא תני התקבלתי ממך כך ע"כ פי':

וסבר רבי יהודא כותבין שובר והתנן מי שפרע מקצת חובו וכו':    כבר פרשנוה במקומו ואיכא למידק מאי קושיא דפרכינן הכא דע"כ לא קאמר ר"י שאין כותבין שובר אלא בע"כ של לוה אבל ברצון כותבין והכא מדעתו של בעל הוא. וי"ל דקס"ד דכיון דלר"י אין כותבין שובר ויש חשש הפסד ללוה לא הוה לתקוני הכא דלעבד הכא דמפיק מיניה חורב' דמאן דחזי סבר בעלמא כותבין שובר וכדאמר ר' ירמיה גזירה שובר דהכא אטו שובר דעלמא וכך היה לו לומר כותב לזה מאתיים והיא מחזרת לו את השטר וכותב לה שטר של מנה שנשארו מכתובתה:

אמר רבי כששוברתה מתוכה :    פירש"י ז"ל בתוך הכתובה עצמה יכתוב הסופר והיא אומרה בפנינו התקבלתי חציו ע"כ ונ"ל מלשונו ז"ל אמתתן של דברים כי בתוך השטר יכתוב כן השובר קודם חתימת העדים וכן הדין שאל"כ הוה [גייזה] ליה או מחקה ליה משום גז זה ומחיקה כי הא לא מפסלא שטרא וכדכתי' בב"מ וא"ת מ"מ ניחוש דלמא כבשה לשטר כתובה ותבע לי' מאתיים בעל פה והטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. וי"ל דמתני' במקום שכותבים כתובה עסקינן דאי במקום שאין כותבין כתובה כיון דאין לומר פרעתי או מחלה ליה דאלו במקום שאין כותבין לא סגיא אלא בשובר ובמקום דלא אפשר דכ"ע כותבין שובר כדאיתא בפרק בתרא ויש מתרצין דליכא למיחוש דכבשה ליה משום דאית ביה תוספ' ונדוניא דלא גביא אלא בשטרא וליתא דרב יהודא סתם קאמר ואפילו היכא דליכא תוספת ונדוניא דלא גביא אלא בשטר ולא עוד אלא דמסתמא אין כאן תוספת שהרי מעיקר כתובה הוא פוחת לה. טעמא מטעמא דכתבה בה אבל ע"פ לא לפי פשוטו של לשון זה משמע דבעינן לומר אע"ג דאמרה ע"פ התקבלתי כך וכך לא מהני דהוה לה תנאי והיינו דפרקי' מינה מהא דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי וכו':

אבל בתוספות כתבו כי אפשר לפרש כן דכיון שהודה שנתקבלה ממנו באמירה בעלמא סגי ליה והשטר אינו אלא לראי' ומשום דהוה ע"פ לא חשיב טפי מתנה על מה שכתוב בתורה דא"כ לר"מ דאם כתב בשטר ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה תנאי קיים דמה לי ע"פ ומה לי בשטר הרי מ"מ מתנה הוא על מה שכתוב בתורה ועוד מאי קושיא לימא [מה כותבת אומרת וכדתני רבי חייא מאי כותב אומר כ"ז חסר]. (המו"ל) אלא וודאי ה"ק טעמא דכתבה ליה שובר כי הוה כתובה שלימה כתב לה ובכתובה שלימה כנסה הא בעל פה שהתנה עמה מעיקרא לפחות לה מכתובה אפילו לרב יהודא תנאה [בטל] וקרי ליה לתנאה בע"פ משום דכל היכא דאמרה תנאי קיים ואפשר לכנסה בתנאי זה אין הבעל צריך לכתוב אלא שיכתוב לה כתובה כפי מה שהתנו דהא במקום שכותבין אם כתבה לשטר כתובה לא גבי' ואפשר דאפילו במקום שאין כותבין הוא נאמן לטעון [כך] כיון שאפשר להתנות ואין חיוב כתובה ברור והמוציא מחבירו עליו הראייה. ורש"י ז"ל כתב אבל ע"פ דה"ל [תנאה] בעלמא לא הוי תנאי ומתנה על מה שכתוב בתורה הוא ולשונו סתום (על מה שכתוב כתורה) שאם כוונתו לומר שאם אמרה לו ע"פ התקבלתי תנאי בעלמא הוא ולא מהני אמאי דהא מחילה באמירה סגי ליה בכל דוכתא ובהודאה לא צריך שטרא ולא קנין ואולי רבינו ז"ל סובר דכיון דהכא ודאי לא פרעה אלא מלתא בעלמא קאמרה ליה כי כתב מהודאה דילה שטרא אז חשבינן ליה כהודאה גמורה וכפרעון אלא כשלא עשו כן אלא באמירה מוכחא מלתא לערמה הוא דעביד [ודינו] בזה כאלו לא כנסה [אלא בכתובה חסרה וע"מ שאין לה מעיקרא כך כ"ז חסר]. (המו"ל). וגם [זה] נראה לי נכון ויבא לשון התלמוד כפשוטו. וא"ת ולימא לי' מאי כותבת אומרת וי"ל כיון דתקנתא דהכי עבד ר"י מסתמא לישנא דנקיט דוקא הוא משא"כ בההיא דתנן הכותב לאשתו דאיכא למימר מאי כותב אומר וכו':

הרי זו מקודשת ותנאי בטל ואם תאמר תנאי בטל היאך מקודשת וכו':    עד סוף הנדון אחריות נמי והא [הני] תנאי בתר שמעון בן שטח הוה ותרצו דאמר לך ת"ק דרבי יוסי דר"ש בן שטח כשלא קבל עליו אחרית הוא דכיון שכן אף היא אינה מנחת לו ליגע בהן והיו מיוחדין לה בכל עת אבל כשקבל עליו אחריות היינו מקפדת אם הבעל משתמש בהן ואינה (מקבלת) קלה בעיניו להוציאה והא דשרי ת"ק בשקיבל עלו אחריות היינו אחריות גניבה ואבידה ואע"ג דלא קבל עליו פחיתא או יקרא או זולא והיינו דאמר ליה רבי יוסי הרי קבל עליו אחריות מאי היה שהרי אין פוחתין והולכין והוא אינו חייב בפחת וזולא אבל אם קיבל עליו פחותא וזולא אפילו רבי יוסי שרי וכן פירש רש"י ז"ל. התם לא ידעה דתחיל פירש ואיכא למימר מחילה בטעות הוה מחילה לא שרי לה בכתובתה כי היכא דלא שרי ר"מ ורבי יהודה תנאי:

דף נז עמוד א

זו דברי ר"מ:    פי' רש"י ז"ל דאפילו דהיכא דתנאי בטל ואית לה עביד בעילת זנות ולדידיה נמי היכא דארכסה כתובתה אע"ג דאית לה כתובה עביד לה בעילתו בעילת זנות עד שיכתוב לה כתובה והא דתנן לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתיים ואלמנה מנה ואוקימנא כר"מ התם במקום שאין כותבים שכולן סמוכות על תנאי ב"ד אבל הכא שמקום שכותבים עד שיכתוב לה אבל חכמים אומרים משהא אדם את אשתו שנים וג' שנים בלא כתובה פירוש בלא שטר כתובה וקס"ד דזו לא ס"ל קאמר. אמר ליה אביי והאמר רב נחמן הלכה כר"מ בגזרותיו פי' רש"י ז"ל בדבר שהוא מחמיר על דברי תורה באיסור דבריהם ע"כ ותימא דלא שייך גזירותיו שהיו משום דבר אחר כההוא דמסכת יבמות דגזר קטנה ועקרה אטו גדולה הראוי לילד דעלה אתמר הא דשמואל וי"ל הכא נמי צד גזירה דאיכא דגזר הכא דתנאי בטל אטו היכי דתנאי קיים:

אמר ליה אי הכי זיל כתוב לה:    ושמעינן מהכא דהלכה כר"מ בזו ומיהו נראה שאין הלכה כמותו אלא לענין מה שהוא בכלל גזירותיו שתהא בעילתו בעילת זנות אפי' היכי דאית לה כתובה אבל לענין הפחת מבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה שתנאי בטל אין הלכה כמותו ור"מ גופי' לא קאמר אלא משום דסבירא ליה כתובה דאורייתא וסבירא ליה דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאי בטל (כר"מ) והמוכרת או המוחלת כתובתה לבעלה נראה ודאי דלר"מ אין לה כתובה שלא נחלק ר"מ אלא בכתיבת התקבלתי בתחלת ביאה [או בסוף] ביאה דהוה כתנאי אבל במוחלת לאחר זמן מרצון נפשה מודה ר"מ שמחילתה מחילה ושלא כדברי רש"י ז"ל ומיהו אנן לא קי"ל כר"מ ומכ"מ מודינן דאסור להשהותה בלא כתובה כר"מ והלכתא כמותו בגזירותיו דפסק הלכה כוותיה:

כי אתא רב דימי אמר ר"ש בן עזאי אמר רב יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת בתחלה אבל בסיף לד"ה אינו מחילה :    פירוש רש"י ז"ל מחלוקת דרבי יוסי ורב יהודא דרבי יהודא אומר על פה תנאי בטל ורבי יוסי אומר דתנאי קיים בתחילת ביאה כדאמרינן לקמן דע"מ כן נכנסה לביאה מוחלת היא בלב שלם אבל בסוף ד"ה אינה מוחלת שהרי כבר זכתה בכתובה ואמירתה לאו כלום עד שתכתוב שובר התקבלתי וכן נראה מסוגיין דאפלוגת' דרבי יוסי ור' יהודא קאי דהא בלישנא דרבנן אמרינן אבל בתחלה ד"ה מוחלת וכן הגירסא בכל הספרים ואלו לר"מ אינה מוחלת בתחלה דמתני' דכל הפוחת סתמא ואפילו בפוחת מתחלה וכן ההיא דהאומר להאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה ומיהו זה שכתב רבינו ז"ל דבסוף אינה מוחלת לפי שכבר זכתה בכתובתה ואמירתה לאו כלום עד שתכתוב בשטר התקבלתי כלומר דאמירתה ותנאתה אינו כלום תמיה' מילתא היכי ס"ד דרבי יוחנן אמר בין בזו ובין בזו מחלוקת דלר' יוסי רשאה להתנו' באמירה במה שכבר זכתה [בכתובה כלומר [דלא] מהני תנאה אלא בתחלה זכי' ומכאן ואילך מחילה בעי אבל י"ל לפי שיטה זו דה"ק דמחלה ע"כ לא מהני לי' בסוף ביאה שכבר זכתה] ס' ואע"ג דבעלמא מחילה מהני באמירה הכא לא מהני דתקנתא דרבנן היא דאנן סהדי שלא מחלה בלב שלם (ורבינו ז"ל) [ורבי] אומר דבתחלה דברי הכל מוחלת באמיר' דתנאי ע"מ כן נכנס' וסמכ' דעתה ולא נחלק ר' יהודה אל' במתנ' עמה [בסוף] והיא מוחלת לו ור"מ פליג אפי' בההיא משו' דהוה כתנאי ואחרי' פירשו [דאמחלוק'] דר"מ ור' יהודה במוחלת בשובר התקבלתי קיימא וכן פירש בירושלמי ולרבי הא דתנן כל הפוחת לבתולה היינו דמוחלת לבסוף וההיא דהאומ' לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה דתנאי בטל בתחלה לר"מ אמר לך [רבין] דבכתובה החמירו טפי א"נ דה"נ (כדרבנן דהרי ג"כ) בדרבין דברי הכל אינ' מוחל' אי נמי להאי פירוש [כול'] שקלי' וטרי' בכתובתה התקבלתי דשרי ר' יהודא ור"מ פליג עליה ומיהו לא פליג ר"מ אלא לכתחילה ומשום דסבירא ליה דבעילתו בעילת זנות אבל מודה הוא דמחילת' מחילה לענין שאין לה כתובה ורב [דימי] מחלוק' בתחלה ובה שרי ר' יהודא אבל בסוף דברי הכל אינה מוחלת [לכתחילה] ואם עשתה כן בעילתו בעילת זנות ולא סמכא דעתא כסבורה שמואס בנשואין ודעתו לגרשה ורבין אומר מחלוקת בסוף אבל בתחלה ד"ה מוחלת [בכתיבת שובר] ואין בעילתו בעילת זנות דאדעתא דהכי עיילה ומיהו כתובה יש לה דהוה כתנאי כיון דבתחלה היה [ונכון] הוא זה:

גרסת רש"י ז"ל מאי בתחלה תחילת חופה לאו דוקא דה"ה לסוף חופה דהא פירש ולבסוף היינו סוף ביאה וכו' ושלשה זמנים תחלת חופה דהיינו בשעת כניסתה לחופה וסוף חופה דהיינו תחלת ביאה שזהו לאחר כניסת לחופה וקודם שתבעל וסוף ביאה שהוא אחר שנבעלה ותחילה וסוף לאו דוקא אלא כאלו אמר קודם ואחר ביאה:

אמר רב פפא אי לא דאמר רב אבהו לדידי מפרשי לי מיניה וכו' רבי יוחנן וריב"ל פליגי ורב דימי ורבין לא פליגי :    פירוש אבל כיון דאנן סהדי דרבי אבוהו כר' יהושע בן לוי ור' יוחנן פליגי ע"כ אית לן למימ' דרב דימי ורבין פליגי הרי לדברי הכל בתחלה ודברי הכל בסוף אינו מחלוקת ולא אפשר דפליגי תנאי אלא בחדא מלתא ומאי בין בזו ובין בזו מחלוקת דאמר ר' יוחנן אע"כ מחלוקת והודאה בסוף ביאה ולרבין כן בתחלת ביאה וכן בסוף ביאה מחלוקת והודאה בתחילת ביאה הוה אמינא ר' יוחנן וריב"ל פליגי רב דימי ורבין לא פליגי פירוש ותחלת דאמר רב דימי תחלת ולסוף סוף ביאה ולרבין תחלה תחלת ביאה וסוף סוף חופה דהיינו דתחלת ביאה וי"ג לעיל על דבר כי אתא רבין וכן אמר ר' אבהו לדידי מפרשא לי מיניה דר' יוחנן דאנא וריב"ל לא פליגי ומאי תחלה תחלת חופה וסוף סוף חופה וכדאוקימנ' אנא בין בזו ובין בזו מחלוק' בתחלת ביאה וסוף ואיכא למידק דא"כ ודאי פליגי ר' יוחנן ור' יהושע דהא לישנא דרב דימי אסהיד רבי אבהו גופיה לשמיה דר' יוחנן דלר' פליגי דתחלת ביאה חופה ואלו ה"ק בתחלת חופה מודה ואיכא למימר למאן דמתני האי לישנא דר' סבר דלא כר' אבוהו לההי' לישנא דאמרן על לישנא דרב דימי א"נ דהדר בית מההיא סברא א"נ שמא דרבין ורב דימי לא פליגי ומאן דמתני הא לא מתני הא דרב דימי כלל וס"ל כאיכא דאמרי. וי"ל דהא ליתא דהתם אורחא כרבי' ורב דימי לא פליגי אליב' דרבנן מר אמר הכי ומר אמר הכי אמר אבל הני תרי לישנא דר' אבוהו לא אפשר לא תאמרו תרווייהו דא"כ קשה אדר' אבוהו. ולענין פסק למאן דמפרש האי סוגיא על המחלוקת ר"מ ור' יהודא דאי לא מסקי מיניה מידי לענין ממונא ותו דאנן כר' יוסף קי"ל לענין ממונא ולענין אסורה נראין הדברים דהלכה כרב דימי ואפילו בתחלה אסורה למחול כר"מ ואתיא מתני' כפשטה ואפילו בתחלת חופה וכך נראה מדברי הרי"ף ז"ל שהביא משנתינו כצורתה ולדברי רש"י ז"ל שהוא מפרש הסוגיא של מחלוקת ר' יוסי ור' יהודא לענין תנאי אם הוא קיים או לא הלכה כרבין והלכה כרב יוסף בין בתחל' ובין בסוף תנאי קייים וכדקתני סתמא הוא דאלו לרב דימי לא אמרינן ר' יוסי בסוף ביאה ויש בשמועה זו כמה פירושים וגלגולים ומה שנראה בעיני שהוא מחוור שכתבתי:

מאי קמ"ל רב פפא :    כלומר דמאי האי דקאמר אי לאו דאמר רבי אבוהו הוה אמינא האי דהא מ"מ סבר' אמרה רבי אבוה ומהדרינן דנפקא מינה לעלמא דכל כה"ג טפי אית לן למימר דפליגי אמוראי גופייהו אליבא דנפשייהו מלמימר דפליגי אמוראי אליבא דטפי שייך לומר דפליגי ר' יוחנן ור' יהושיע בן לוי גופייהו שזה אמר מה שנראה לו לפי דעתו ולא משקר חד מינייהו אלא אלו ואלו דברי אלקים חיים אבל כשאנו אומרים שהתלמידים חולקים בדברי רבותינו זה אומר כך וזה אומר כן נראה דחד מינייהו משקר או לא קבלתו והא ליכא למימר כל היכא דאפשר בה פירש רש"י ז"ל ואע"ג דהא פליגי ר' יוחנן ור' יהושע אליבא דתנאי במאי פליגי התם נמי בסברא פליגי שהרי לא למדו מן התנאים ולא קבלו מהם אלא שאמר כל אחד מאלו האמוראים מה שנראה לו שהוא אמת דנחלקו התנאים:

מתניתין נותנין לבתולה שנים עשר חודש ולאלמנה שלשים יום משתבעה הבעל לפרנס את עצמה ומסקינן בגמרא בין היא ובין היא יכולין לעכב בדבר ולא חשיב מרד ומתניתין בשלא קבעו זמן [לנשואין בשע' שידוכין שאם קבעו] זמן מחלו ומאן דעב' מאותו זמן ואילך מורד הוא וכותבין אגרת מרד למ"ד שכותבין אגרת א' על הארוס':

וכשם שנותני' לאשה כך נותני' לאיש:    י"מ שהנושא את הבתול' נותנין לו י"ב חודש אפי' נושא הבתול' את אלמן והנושא אלמנה נותנין לו ל' יום אפי' הוא בחור וכ"כ הרמב"ם ז"ל אבל יש שפירש שאם הוא בחור נותנים לו י"ב חודש אפי' נושא לאלמנה ואם הוא אלמן שלשים יום ואפי' נושא בתולה והכי אי' בירושלמי:

אוכלת משלו:    פירוש שאוכלת וחייב במזונותי' וה"ה בכסותה ופרנסה כאלו נכנסה לחופה והוא ג"כ זוכה במציאתה ומעשה ידיה ומסתברא שאינו יושבת כן ע"כ ויכולה לכופו שיכניס או יפטור:

דף נז עמוד ב

(גמר' מ"מ כללא אהיכא סמכו' רבנן) קטנ' בין היא בין אביה יכולין לעכב :    פי' שלא תנשא עד שתגדיל כדפי' רש"י ז"ל וכן נראה בירושלמי שאמר היא קטנה ורוצה שתגדיל שומעין לה ולא כדברי מי שפי' יכולים לעכב שלא תנשא עד י"ב חודש משעת תביעה ומסתברא אפי' כשקבע זמן לנשואין ג"כ בפי' יכולה היא לעכב ואין קביעתו של אב כלום לגבי דידה ואינו יכול למחול זכות' זה כשם שבזה יכול' לעכב ואע"פ שהוא רוצה וכן הלכה הלכך אם נתחייב האב בזה בשום קנסא הרי הוא פטור כיון דפייסה ולא פייסה הוא ויש טענת אונס לענין שבועה ולענין ממון ואין לו לתת הנדוניא שפסק על עצמו שהרי לא פסק [אלא] ע"מ לכנוס כדאיתא בירושלמי שמעתי שאף ארוס יכול לעכב משום דיכול לומר ממרדא ונפקא מינאי ונראי' אלו דברים כשלא קבעו זמן אבל קבעו זמן כבר קבל על עצמו ומחילתו מחילה דגדול הוא ואין פוסקין וכו':

אבל פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה:    פי' רש"י ז"ל פוסקין בשדוכין בלב' [דהא] אמרינן בפרק שני דקדושין אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה ואחרים פירשו דהתם כשיש לה אב שאם לא יקדשנה עכשיו יהיה דואג לקדשה כשתגדיל אבל כשאין לה אב שאין האחים דואגין עליה הלכך אין לנו לאחר קדושיה ולא נהירא:

אמר רב הונא בגרה יום אחד ונתקדשה נותנים לה שלושים יום כאלמנה :    פירש רש"י ז"ל דכיון דבגרה היא מכינה תכשיטיה קודם בוגרת שאינה רוצה להשהות עוד וכתבו בתוספות דדוקא נקט בגרה ואח"כ נתקדשה אבל נתקדשה ואח"כ בגרה יש לה י"ב חודש משעת תביעה [א) דאי לא מתני' דתקני נותנים שנים עשר חודש משעת תביעה. כ"ז חסר. (המו"ל): ] היכא משכחת לה אי כשקדשה בקטנותה הא אסור לעשות כן ובאיסורא לא איירי תנא ואי בשקדשה כשהיא נערה אין בין נער' לבוגרת אלא ו' חדשים בלבד [ב) והרי אין לה אלא ז' חדשים בלבד כצ"ל.:

(המו"ל)] אל בא דרב הונא אלא ודאי כדאמרן דכל שנתקדשה ואח"כ בגרה יש לה י"ב חודש משעת תביעה וטעמא דמילתא דכיון שנתקדשה כשהיא נערה לא חששא להכין תכשיטיה אבל כשהיתה רואה שהולכה לבוגרת ולא היתה מתקדשת היתה מכינה עצמה ומכ"מ עדיין תימא איך חסרו ממנו כל כך שאפילו הכינו עצמה ככל הנערות אין לה אלא ששה חדשים. וי"ל דיותר היא מכינה לעצמה ביום א' ממה שהיתה מכין על ידי תביעת הבעל בזמן מרובה אפילו לא תכין אין לחוש לה לכך דכיון דבגרה קודם קדושין נעשה כבעולה ודי לה בתכשיטין כזמן אלמנה כנ"ל:

ת"ש בגרה הרי הוא כתביעה מאי לאו כתביעה דבתולה :    פי' ולא מצי' לאוקמא כשנתקדשה ואח"כ בגרה דא"כ אין הבגר תביעה ומשעת תביעה [נותנין לה י"ב חדש] והיינו נמי קושיין מהבוגרת ששהתה משום [דמשמע] דמשעת בוגרת שהתה י"ב חודש ואוקימנא בבוגרת או ששהתה דליתא לרב וכיון הונא דהא איתותב בסמוך משמע דאהדר ליה מתני' כפשטה ומיהו במסכת נדרים אוקימנא הבוגרת או ששהתה משום דמשמע לן דלית לן למפסק הבוגרת כיון ששהתה כיון דאיכא בוגרת שנותן לה ל' יום אם עברו י"ב חודש כדאיתא לקמן ובדוכתא דתלמוד' ה"ק ארוסה בוגרת ששהתה י"ב חודש נותנין ל' יום כאלמנה פי' ואם עדיין לא עברו על י"ב חודש ונשארו בהם פחות משלשים יום משלימן עליהם ל' יום כדי שיהיה לה שלושים יום לכל הפחות משעת תביעה. ה"ג וכן גירסת רש"י ז"ל שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ולא גרסי' בבית תמיה דאיהי בבית אביה קיימא ותשקה לאחיה ולאחיותיה פי' לא תשקה במזיד אלא שתשקה בשוגג או שיאכלו הם בעצמם בשוגג איידי דרגילו בה ונקטינן השקאה מפני שהשתיה קלה לעשות יותר מאכילה:

אי הכי הגיע זמן ולא נשאו לאו אי אמרת בשלמא הוא דהא א"א טעמא הוא משום סמפון:    [כל שכן] דקשיא לן טפי דאפילו משנכנסה לחופה ולא נבעלה קשיא לן עלה לקמן ודוחק הוא לומר דהשתא סבירא לן דאפילו [ג) משהגיע זמן ליכא למיחש לסמפון ולקמן ס"ל דאפילו משנכנסה לחופה אם לא נבעלה איכא למיחש כו' כצ"ל. (המו"ל): ] משנכנסה לחופה ולא נבעלה ליכא למיחש לסמפון שאין זו שיטת התלמוד אלא ודאי כדאמרן:

אלא מעתה לקיט [כהן] לישראל לא יאכל בתרומה:    פי' בתוס' ולא מצי לאקשויי לקיט ישראל [כהן] לא יאכל הכהן בתרומה שמא יאכיל לישראל לקוטו דהא ליתא שהלקיט בדיל הוא מנכסי האדון ולא יגע בלי רשותו ולא האדון מחניף לו ולא דמי לארוסה זו שמחנפת לאחיה ולאחיותיה שעובדין אותה וליכא לדמויי לה אלא לקיט [כהן] לישראל שהלקיט מחטף לאריסו ולא בדיל האדון מליגע בשל לקיט ואפילו בהא [שנינן] דמדידיה ספו ליה ולא אכלו מדידיה:

דף נח עמוד א

'אינהו קלא אית להו:    :'    פי' רש"י ז"ל וסברי וקבילו. והקשו עליו ר"ת דהא תנן בב"ב נמצא גנב או קוביוסטוס נמצא לסטים או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך לכך פי' ז"ל אינהו קלא אית להו והאי כיון דל"ל קלא (אית ליה לך) [לית לן למיחש] להכי מסתמא:

'איכא בינייהו קבל מסר והלך:    :'    פי' קבל עליו מומין משום סמפון ליכא משום שמא ימזגו לה כוס בבית אביה איכא מסר האב לשלוחי הבעל והלך משום סמפון איכא משום שמא תשקה ליכא:

'מחלוקת בבת כהן לכהן:    :'    פי' משום דבת כהן בקיא בשמירת תרומה ולמוכרה בימי טומאה ולהכי אמר רבי טרפון הכל בתרומה אבל בת ישראל לכהן ד"ה וכו'. אמר אביי מחלוקת בארוסה דכיון שהיא בביה אביה טורח אביה למכור תרומה בחולין בימי טומאה לפי שהוא רגיל בכך אבל בנשואה שמשרה אותה בעלה דליכא דטרח בה ד"ה מחצה חולין ומחצה תרומה רבי יהודה אומר נותנין לה הכל תרומה והיא מוכרת ולוקחת בדמיה חולין פי' רש"י ז"ל דהיינו דאיכא בין רבי טרפון לר"י דאלו לרבי טרפון נותנין לה הכל תרומה כדי מזונות ואף שהוא צריכה לחולין ובאת למכור תרומה אין דמי תרומה מגיע ליקח בהם חולין שהם יקרים מן התרומה שהכל קופצים עליהם ולר' יהודא נותנין לה תרומה כשיעור שאם באת ליקח מחצה חולין לא תפחות דמי מחצה חולין אבל טורח מוטל עליה למכור תרומה בשוויה וליקח חולין ולר"ע עליו לטרוח ולתת מחצה חולין רשב"ג אומר כ"מ אשר הזכיר תרומה נותנים לה כפלים בחולין קסבר לא מטרחי' למכור בשווי' אבל נותנים לה הכל תרומה הרבה כדי שאם תמכרנה בזול תמצא לוקחים הרבה. מאי בינייהו כלומר בין רבי יהודה ורשב"ג איכא בינייהו טירחא דמכירה למכור בשווי' כשיש בו יותר טורח כן פירש רש"י ז"ל ויש שפיר' שרשב"ג היה מפרש דברי רבי יהודה והכא אמרינן ומאי איכא בין ר"ע לרבי יהודה איכא בינייהו טרחא דמכירה לרבי יהודא צריכה לטרוח למכור תרומה ליקח מחצה חולין וכדפי' רש"י ז"ל:

ממתני' היבם אינו מאכיל בתרומה אמרי' בתלמודא טעמא משום דקנין כספו אמר רחמנא והא קטן אחיו הוא ופ' רש"י ז"ל עלה והאי קטן אחיו הוא וכיון דמית פקע קניינו ונראה מדבריו ז"ל דאפילו הגיע זמן בחיי הבעל והיתה אוכלת מחמתו אינה אוכלת לפני יבם וכ"ת א"כ ליתני היבם פוסל י"ל דלא שייך פוסל אלא כשהפסול בא ממנו אבל בכאן מיתת הבעל פוסלת והקשו עליו ר"ת ז"ל וא"כ האיך קתני היבם אינו מאכיל ליתני היבמה אינה אוכלת בתרומה דאפילו תימא דפשיטא ליה דכל זמן שאין היבם מאכילה אין לה לאכול מחמת הבעל שכבר מת מ"מ ליתני לישנא רויחא ותו היכא דייקי למתני כולן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם הרי אפילו כולה בפני הבעל ושהתחילה לאכול כמה ימים נמי ותו דבהדיא אמרינן ביבמות כל שהבעל מאכיל היבם מאכיל והיינו למשנה ראשונה דאלו למשנה אחרונה אין היבמה אוכלת בתרומה עד שתבעל וסתמא קתני לה ואפילו בארוסה ותו דבירושלמי קתני למשנה ראשונה הגיע זמן ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלת משלו ואוכלת בתרומה ותו דבתוספת' אמרי' משנה אחרונה אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל דאלמא למשנה ראשונה אף היבמה אוכלת עד שלא תבעול. לכך פי' ר"ת ז"ל דהיבם אינו מאכיל בתרומה אם לא הגיע זמן בחיי הבעל אבל אם הגיע זמן בחיי הבעל הרי היא אוכלת וכדינה והכי קתני סיפא חסר יום אחד בפני היבם וטעמא דמלתא דמשורת הדין מן התורה דיבמה אוכלת בתרומה דקטן יבם הוא דאשה הקנו לו מן השמים אלא שחכמים גזרו עליו שלא יאכיל הוא דלמא לא מייחד לה דוכתא או דלא בדיק לה שפיר ואיכא סמפון והא דאמרינן בתלמודא קנין כספו אמר רחמנא והא קטן אחיו הוא דרש' רבנן בעלמא תדע דהאי קרא דקטן כספו אינו לענין אשת כהן כלל שאינו אלא לענין עבד כהן דאשת כהן נפקא לן בספרי מדכתיב כל טהור בביתך יאכל אותו ורבנן נקטי אידך קרא לרווחא דמילתא בכל דוכתא והכי נמי לאסמכתא נקטי דלא תקנו רבנן אלא כשהגיע הזמן בחיי אחיו ואיכא למידק עפ"ז מהא דאמרינן ביבמות גבי יבמה בנשואין כ"ע לא פליגי דאכלה כי פליגי כשבא עליה ביאה גרועה כגון באונס או בשוגג רב אמר עשו ביאת שוגג כמזיד [ושמואל אמר לא עשו ביאת שוגג כמזיד] דאלמא לכ"ע [אין] היבמה אוכלת עד שתבעל וכ"ת דההיא משנה אחרונה דווקא והא התם מן הנשואין היא דליכא למיחוש לסמפון וכיון דכן ליכא בה מידי בין משנה ראשונה לאחרונה דהא כולא פלוגתא במשנה בחשש סמפון תלי' דקמייתא לא חששה ובתרייתא חיישא אלא ודאי לענין יבמה ליכא הפרשא ביניהן וגזרות חכמים הוא שלא תאכל שום יבמה בתרומה עד שתבעל כיון דקנין אחיו וליתא לאחיו לכך פי' ר"י ז"ל כפי' רש"י ז"ל ודחה כל קושיותיו של ר"ת ז"ל והכניס עצמו בעובי הקורה דהא דתני בירושלמי הגיע זמן ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלת משלו ואוכלת בתרומה לצדדין קתני ואהגיע זמן בלחוד קאמר ובתוס' כך אמרו משנה אחרונה שאין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה כשם שאין היבמה אוכלת עד שתבעל וכן דחק עצמו בההיא דיבמות למשנה אחרונה היא ובדין הוא דיבמה מן הנשואין תאכל [בתרומ' דהא] ליכא למיחוש לסמפון (אלא כיון דדמיא מן הנשואין תאכל בתרומה דהא ליכא למיחוש לסמפון) אלא כיון דדמיא לארוסה ואין ארוסה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה גזרו אף בזו שלא תאכל עד שתנשא או עד שתבעל אבל למשנה ראשונה דארוסה אוכלת בתרומה כשהגיע זמן אבל זו תאכל לאלתר דליכא למיחוש שמא תשקה. כך נראה לי. יש ספרים שגורסים אפילו כולן בפני הבעל חסר יום אחד לפני היבם אוכלת או כולם בפני היבם וכן גורס רש"י ז"ל והיינו דאמר בתלמודא השתא כולם לפני הבעל חסר יום אחד אמרת לא כולם בפני היבם מיבעיא ופרקי' זו ואצ"ל זו ואיכא דקשיא ליה אפילו זו ואצ"ל זו לא הוה ליה למתני גוזמא כי הא דכולם בפני היבם לא אכל ונוסחי' טובא לא גרסינן והא דפרכינן בתלמודא השתא כולם בפני הבעל אמרת היינו קושיין דלא הוה צריך למיתני עשתה ששה חדשים בפני היבם והכי גרסי' בפני היבם אבעי' וגרסינן לא זו אף זו קתני דגרסינן זו ואין צריך לומר זו לא דק תלמודא ולא זו אף זו קתני:

דף נח עמוד ב

מתני' המקדיש מעשה ידיה וכו':    כול' מפרש בתלמודא אר"י א"ר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונית ואיני עושה פי' וכיון שאמר כן בעלה (חייב) [פטור] במזונותיה וכסותה ופרנסה אבל ברפואתה חייב למאי דפי' לעיל רפואתה תקנתא באנפי נפשי' היא מפני שהיא חייבת לשמש וכי אמרה הכי שעושה לעצמה דוקא לענין מלאכת צמר וכיוצא בו משאר מלאכות שמרווחת לעצמה אבל חייבת היא לשמשו בשאר מלאכות להיות אופה ומבשלת ומצעת המטה ומניקה שאין מלאכות אלו תחת מזונות אלא משועבדת היא למלאכות אלו בין נזונית בין שאינה נזונית וכ"כ הר"ר אפרים ז"ל בתשוב' שאלה ותדע לה דהא אמרינן בפירקין דרב הונא אמר מורדת מתשמיש אבל מלאכה לא אי איתא דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה מלאכות אלו פשיטא דאינה מורדת וה"ל לומר דרב הונא לטעמיה דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה אלא ודאי כדאמרן:

ועוד כתב הר"ר אהרן בתשובה דאלמנה ודאי יכולה לומר ליתומים כן דלא משתעבדי להו אלא מחמת מזונות ויכולה היא לומר אינו מניקה אלא בשכר ויכולת היא לתבוע כתובתה לאלתר אע"פ שהיא אסורה להנשא כשהיא מניקה ולא אמרינן בהא לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתוב ליכי שזו אינ' מעוכב' מחמ' הבעל אלא מחמ' סכנ' הולד ואין התנאי ההוא אלא כשהיא מעוכבת מחמת איסור הבעל וכן כתב הראב"ד ז"ל בתשובה ובפרק ב' דייני גזירות אפסיקא הלכתא כההיא דרב הונא ודעת התוספת כי אע"פ שאמר שאם אומר אשה איני נזונית ואיני עושה אם רצה למחר או כשרצתה לומר הריני עושה לך ונזונת משלך בידה דמזונות דכל יומא חוב הוא באנפי נפשה אבל מורי הרב רבי לוי היה אומר דכיון שאומר כן פעם בב"ד פקעה תקנת מזונות אינה דלא להוי מילי דרבנן ונראין דבריו ז"ל. וכיון שיכולה לומר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה כ"ש שיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר והא פשיטא כי אמרה הכי הרשות בידה שהאומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו כדאיתא בפרק הכותב:

מאי לאו בנזונות:    מאי לאו דמתני' מלתא פסיקתא קתני אפילו כשמעלה לה מזונות וקתני שהיא עושה ואוכלת והיינו מפני [שיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ומהדרי' דמתני'] כשאינה ניזונית דוקא ופירש רש"י ז"ל כשאינה ניזוניה אין לו נכסיו לזונה ע"כ ואשמעינן מר"ן ז"ל דאפילו מאי דסבירא לן השתא דמעשה ידיה עיקר התקנה אלו היה לו נכסי' זן [לזון] אות' בע"כ וא"י לומ' איני נוטל מעש' ידיה ואיני זן והטע' מפני שיש עליה לעשות לו כל המלאכות ואם לא יכול להספיק עליה מעשה ידיה למזונותיה אינו בדין שעושה לו מלאכות ותשאל על הפתחים וכבר פי' כן לעיל וכן פי' שחייב לזונה כשיש לו וכשאין לו שאין להקדי' מעשה ידיה

ופליגא דריש לקיש דאמ' לא תימ' טעמא דר"מ דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא מתוך שיכול להספיק לה מעשה ידיה נעשה כאומר יקדשו מעשה ידיה לעושיהן :    פי' וכיון דאמר ריש לקיש שיכול לכופה על מעשה ידיה מכלל שאינה יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה דאי כשאוכלת משלו מה כפי' צריך פשיטא ואין כפי' אלא במורדת שאומרת איני ניזונית ואיני עושה ולריש לקיש מתני' בשאינה נזונית ואינה עושה כדדחינן לעיל שאם הוא מעלה לה מזונות האיך היא עושה ואוכלת אלא ודאי כדאמרן וא"כ לא אתו רישא וסיפא כחדא גונא דרישא בשאינה ניזונית וסיפא בניזונית כדדחינן ויש מתרצים דסיפא בשאינה ניזונית כשאינו מעלה לה מעה כסף ור"ל (שכתב) כרב ושמואל סבירא ליה בפי' דסיפא דלר"מ משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דהא לדידהו כיון שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה שאינה ניזונית פקע קניינו לגמרי ואינו יכול לומר שיקדשו מעשה ידיה לעושיה' אבל לריש לקיש כיון שכל שיש לו נכסים יכול לכופה על מעשה ידיה ואינה יכולה להפקיע זכותו דידיה [קנויין לבעל וכשאין לו נכסים לזונה שהיא עושה ואוכלת לא משום] דפקעה זכותו דבעל אלא מפני שהיא ממשכנתו למזונותיה כאלו תפסה מנכסיו דהוה מעשה ידיה אצלה כאלו הם אפותיקי מפורש למשכנו בהם יותר משאר נכסיו שעל מנת כן נישאו הלכך כשמתה ויש שם מותר שהוא קדוש אין קדושתו חלה לאחר מיתה אלא מחיים חל למפרע כל מה שלא משכנתו בהם דבעל הוא וקדיש קדושה גמורה וכ"ת הניחא אלו אמר בפירוש יקדשו ידיה לעושיהן הא אמרי' דלר"מ כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר כך הלכך לריש לקיש מותר מחיים קדוש אלא שאין קדושתו מתבררת אלא לאחר מיתה ובחייה הרי עושה ואוכלה דקתני רישא ולקמן נפרש אמאי נקט תנא האי דינא במותר דהיינו העדפה [דה"ה] במה שלא אכלה מעיקר מעשה ידיה:

ועוד י"ל דלריש לקיש מותר מחיים קדוש ממש כסברא דר' אדא וכשמעלה לה מזונות ואינו מעלה לה [מעה] כסף וקסבר תקנו מזונות תחת מותר ותקנו מעה כסף תחת מעשה ידיה הלכך מותר קדוש מחיים ממש דהא יהיב לה מזונות ומעשה ידיה היא עושה ואוכלת שמשכנתו על מעה כסף וכמו שאמרה וה"ק הכא דכיון שיכול לכופה למעשה ידיה ידיה קנויות לו ויכול לומר יקדשו ידיה לעושיהן וה"ל מקדיש דבר שהוא בעולם משא"כ לר' הונא דכיון שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה לא אלים שעבודיה שיכול להקדיש ידי' בשעבוד גרידא הוא וקי"ל דאקדיש מלוה וזבין מלוה אינו מכר ואינו קדוש אבל לריש לקיש הוה שיעבודי' לבעל כלוקח. אי נמי דלר' הונא אלו אמר בפירוש כן יכול לומר יקדשו ידיה לעושיהן אבל כל שלא אמר כן לא אמרי' נעשה כאומר דלא אלים שעבודיה ויכולה היא להפקיע ובכי האי מוציא דבריו לבטלה כיון שאין הממון קנוי לו לגמרי וזה יותר נכון לפי התירוץ הזה האחרון וכן דעת הרמב"ן ז"ל דאפילו לרב הונא כל שאמר יקדשו ידיך לעושיהן מהני אעפי"כ בירושלמי נראה תירוץ הראשון והא דאמר ריש לקיש שיכול לכופה על מעשה ידיה משמע אפילו על המותר דהיינו העדפה [וא"ת האיך יכול לכופה לעשות העדפה וי"ל] (דאין הדין) שיכול לכופה על המותר ההוא שיהא שלו ויעלה לה מעה כסף (לא) כשטרחה והותירה שכך ידיה משועבדת לבעל למותר ההוא שהעדיף כמדו שמשועבדת על עיקר מעשה ידיה וזה ברור כיון דשמעינן לר' מאיר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה פי' גבי הקדש [כדפירש"י ז"ל ודוקא כשא"א. לקיים פשט דבריו בשום ענין אבל כשאפשר לקיים דבריו בשום ענין לא מסרסינן לישני' גבי הקדש] וכדפרשינן במסכת גיטין גבי המקדיש עבדו יצא לחירות דאמרינן לדמי לא קאמר דלהוי עם קדוש קאמר וההיא אפילו לר"מ איתמרה וכדכתיב' התם בס"ד:

מההיא ליכא למשמע מינה:    פי' ונפקא לן מיניה דאי טעמא דר"מ משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הא וודאי לית הלכתא כוותיה אבל אי טעמא דידיה משום דנעשה כאומר יקדשו ידי' לעושיהן אפשר דהלכתא כוותיה ואע"ג דלא קי"ל כוותיה במעריך פחות מבן חודש התם הוא שאתה משנה לשונו מערך לדמים אבל הכא כי אמר שהוא מקדיש מעשה ידי אשתו י"ל דה"ק שהוא מקדיש אותם בדין חכמים ובדין תורה דהוי כאלו אמר בפי' יקדשו ידיה לעושיהן וכאלו המוכר פירות דקל לחבירו שיזכה כתיקון חכמים ז"ל הא ודאי זכה כאלו אמר גוף לפירות כך נראה לי:

'הוי בה רב פפא במאי עסקינן אילימא במעלה לה מזונות וכו':    :'    קשיא לן למה ליה לרב פפא למנקט מזונות בפירכי' כלל דהשתא אסיפא קיימינן שאין בה אלא דין מותר מעה כסף ויש לומר משום דלא קים לן איזה מהם תחת מותר אם מזונות אם מעה כסף נקטינהו לתרווייהו ולעולם במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף לצרכה:

רב ושמואל סברי:    פי' רש"י ז"ל דבדין הוא דמצי לאוקמי בשאין עעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף אלא משום דרב אוקים רישא דמתני' דהרי זו עושה ואוכלת במזונות כדאיתא לעיל להכי אוקי סיפא נמי במזונות ואינו מחוור דרישא מיירי כשרוצה לזונה והיא אינה רוצה לקבל וסיפא מיירי במזונות ממש לפיכך קדוש מחיים לרבי אדא והא דאוקמא הכא במעלה לה מזונות משום דר' אדא נקט לה כי היכא דנקיט שאין מעלה לה מעה כסף משום רב ושמואל ומיהו תמיהא האיך נעלם זה מרבינו והאיך ס"ד דיכול לאוקמי בשאינה מעלה לה מזונות [ואפשר שרבינו כך ר"ל דאפשר לאוקמי בשאינו מעלה לה] מזונות ומעלה לה מעה כסף לצרכה פי' לפירושו דרב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מותר וכיון דלא יהיב לה מזונות לא קדוש מחיים הלכך לאחר מיתה קדוש ורב אדא בר אהבה [סבר מעה כסף תחת מותר וכיון דיהיב לה מעה כסף קדוש מחייב כו' ויעוין בשמ"ק] כולה בחדא גונא שמעלה לה מה שהוא כנגד מה שהקדיש בלבד וברישא (בשאינה) מעלה לה מעה כסף שהוא כנגד מעשה ידי' ואפי' הכי קתני רבותא שעושה ואינו מעלה לה מזונות ואכלה מפני שיכולה למשכנה במעשה ידיה מפני שמזונותיה דידה אפותיקי מפורש הם לה למזונותיה ובסיפא מעלה לה מזונות שהוא תחת מותר אלא שאינו מעלה לה מעה כסף וכיון דכן והוא לא הקדיש אלא המותר הרי הוא קדוש מחיים ואינה יכולה למשכנו (בחיים) במותר [וא"ת השתא נמי לרב ושמואל לא אתי רישא וסיפא בחד גונא] דאלו רישא מיירי כשמעלה לה מזונות שהוא כנגד מה שהקדיש כדאיתא לעיל וסיפא מיירי בשאינו מעלה לה מעה כסף שהוא כנגד מה שהקדיש ויש לומר דלרב ושמואל כולא מתני' בחדא גונא וכלא מתני' בין נזונות בין אינה נזונות ורישא דאפי' נזונת כלומר שמעלה לה מזונות אינו יכול להקדיש מעשה ידיה מחיים שלא ברצונה והרי היא עושה ואוכלת ואפי' עיקר מעשה ידיה דשכיח טפי יכולה לעקור זכותו של בעל לומר איני ניזונית ואיני עושה וכ"ש שיכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר אבל לאחר מיתה המותר קדוש ואפי' בע"כ ואפי' כשאינה ניזונת כלל דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ונקט בסיפא מותר לרבותא דאפי' מותר דלא עביד דאתי כולי האי יכול. להקדישו לאחר מיתה ונקט ברישא (משום) מעשה ידי' דאפי' הנהו אינם קדושים מחיים בע"כ ובזה נסתלקה קושיא גדולה שהי' מקשי' כאן רב ושמואל אמאי מוקמי [לה במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף ולאחר מיתה קדוש לוקמי] איפכא כשמעלה לה מעה כסף ואינו מעלה לה מזונות וכיון שכן עושה ואוכלת מפני מזונה והמותר קדוש מחיים כיון שנותן לה מעה כסף ולא הוה צריכן למימר דטעמא דר"מ מפני שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ומתרצי' לזה דאין הכי נמי דזה דאין הכי נמי אבל ר' אדא בר אהבה לא מצי לאוקמי באינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף כדאמרן דכיון שמעלה מעה כסף שהוא תחת מעשה ידיה היכי קתני רישא שהיא עושה ואוכלת הא ודאי לא אפשר ואנן לכולהו אמוראי בעינן לאוקמי מתני' בחדא אוקימתא שאם אין אתה אומר כן נימא דר' אדא כרב ושמואל סבירא לה דמעה כסף תחת מותר ובמשנתינו במעלה לה מעה כסף אלא הטעם כמו שאמרנו דבחדא אוקימתא אית לן לאוקמי למתני' אליבא דכולהו וזה הנכון אבל עם מה שכתבנו אין זה קושיא כלל דלכ"ע בעינן לפרושי דקתני המותר הקדש שיהא הקדש מוכרח דהרי דייק לישנא ואלו לרב ושמואל אין לך שום הקדש מוכרח מחיים דאפילו מעלה לה מה שהוא כנגד מה שהקדיש יכולה היא לומר איני רוצה בו ותעקור הקדישו ולכן לא מצאו הקדש מוכרח מחיים אלא לאחר מיתה ור"מ לטעמיה דאמר מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא לרב אדא ההקדש מוכרח אפי' מחיים כל שיש לו נכסים לזונה ורישא דקתני עושה ואוכלת כשאינה ניזונת ואשמעינן רבותא שאפי' מעלה לה מעה כסף יכול למשכנה בהן על מזונות וכפי' לעיל ויש בשמועה זו כמה וכמה שיטת ואני כתבתי מה שנראה יותר מחוור מתרומת התוס' ומשאר המפרשים ז"ל:

מר סבר מידי דקיץ ממידי דקיץ:    ואיכא דקשיא ליה והא מזונות מיקץ קייץ כדתנן במשרה אשתו ע"י שליש ואי משום דבמכובד הכל לפי כבודה [כפי כבודה] גבי מעה כסף נמי הכל ותירצו דמזונות יקירי וזילי ותו דבאוכלת על שלחנו אינו נותן לה אלא מעה כסף כסתם נשים:

דף נט עמוד א

ומי אמר שמואל:    פי' רש"י ז"ל ומי אמר שמואל הכי והא אמר שמואל במותר לאחר מיתה פליגי ולר"מ דקדוש משום דאדם מקדיש דבר שלב"ל. ותנן קונם שאני עושה לפיך כך הוא הגירסא ולא שאיני עושה שאין הקונם חל על לא תעשה דקונם איסור חפצא הוא. אינו צריך להפר. פירוש דסבר ת"ק דאפי' העדפה דע"י הדחק דבעל הוא ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואפי' לרב הונא דאמר יכולה היא שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ה"מ כשאמרה כן בפירוש אבל זו שאוכלת אע"פ שהקדיש' לא אמרינן נעשית כאומרת דהא בב"ד צריכה לומר כן:

ר"ע אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי:    פי' דסבר ר"ע דהעדפה שע"י הדחק דידה הוה ואית ליה אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דר"ע כר"מ סבירא ליה דההיא דיבמות. וא"ת והא אמרינן בעלמא דע"כ לא קאמר ר"י ור"מ אלא פירות דקל דעבידי דאתו והעדפה שע"י הדחק לא עבידא דאתיא י"ל דהעדפה נמי עבידא דאתיא כי היכי דקרי פירות דקל דעבידא דאתי כשהוציא הדקל יותר מן הראוי להוציא. ובודאי דלר"ע הבעל ממש מיפר אע"ג דאין כאן עינוי נפש לאשה הרי זה מדברים שבינו לבינה שלא יהא אסור בשום דבר משלה בעודה תחתיו שהרי לא יוכל לצמצם בין מעשה ידיה להעדפה וכדפירש רש"י ז"ל:

ר"י בן נורי אומר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו :    פי' אבל בעודה תחתיו לא קדוש כלל דקסבר דאפי' העדפה ע"י הדחק דבעל הוי הלכך צריך להפר מעכשיו שבאותה שעה אינו יכול להפר שאין הבעל מיפר בקודמין כלומר שום נדר שנעשה קודם אותה הויה שהוא מיפר מכחה אפי' נעשה תחתיו וכן פי' בתוס' אבל יש אומרים שיכול הוא להפר באותה שעה ואין זה נקרא קודמין כיון דבעודה תחתיו נדד אלא דחיישינן שמא ישכח ולא יפר באותה שעה אלא לאחר שיהנה ויכשל בדבר והראשון יותר נכון וכדכתיבנא בס"ד במס' נדרים ומיהו איכא למידק כיצד הבעל מיפר ענשיו דהא כיון דלא חייל עכשיו בעודה תחתיו הרי אין כאן לא נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה ויש מפרשים דהכא מיפר ע"י חכם קאמר ואשכחן דקרא להתרה דחכם הפרה בשותף הלשון כדאמרינן על דעת הרבים יש לו הפרה ולא נהירא. והראב"ד ז"ל תירץ כיון דבנדר זה אפשר לבא ע"י חסרון שיגרשנה ויהיה מחוסר שלא יוכל האשה זו לשמשו דברים שבינו לבינה הוא ולפי' יש לנו לומר דבדין הוא דמסתייע דדלמא שמא יגרשנה ותהא אסורה לו ולא היה צריך לומר ותהא אסורה לחזור לו אלא דלאלומי מלתא נקטי' דאפי' לאשות שיהא אפשר שיבא בנדר זה אסור וחסרון לו כך נראה לי אבל זה אינו מחוור. ובתוספות כתבו בריש פרק אלו נדרים כיון דרחמנא אמר בין איש לאשתו והנדר הוא בעודה תחתיו והוא ראוי ג"כ לבוא בדברים שבינו לבינה שתהא תחתיו בשום ענין ואף על פי שבנתיים הוא מחוסר מעשה מכ"מ דברים שבינו לבינה הוי ובין איש לאשתו קרינא ביה והבעל מיפר ואע"פ שלא חל עדיין הנדר כדאיתא בפרק אלו נדרים ואפי' בכי הא נודרת ע"ד בעלה לרב פנחס דאמר טעמא דהפרת נדרים משום דכל הנודרת ע"ד בעלה נודרת ומיהו אם נתגרשה ונשאת לאחר דמדעתה אינו ראוי להיות אשתו חל נדר (לאלתר) [אפי'] לגביה דידיה דלא קרינא בי' מעתה בין איש לאשתו ובדין הוא דכשיגרשה יחול הנדר לאלתר לגבי דידי' נמי אלא שלא מצינו נדר שנעקר ואח"כ נעור ואח"כ חוזר ונעקר (נמי אלא שלא מצינו נדר שעוקר ואח"כ חוזר ועוקר) כך פי' שם בתוס' ואין הדברים אלו מתישבים על הלב כל הצורך ויותר נראה לומר השתא דהוה ס"ל דכיון שאם מחלה לו מעשה ידיה הוא אסור בהם או אם תאמר איני ניזונית ואיני עושה אליבא דרב הונא כדברים שבינו לבינה חשיב' אלא דר' יוחנן נקט סוף דינא שהוא אסור בה כשיגרשנה ותחזור לו ואמסקנא דסוגין ל"ק ולא מידי דהא פרישנא טעמא דהא אי לאו דאלמוה רבנן לשיעבודי' דבעל הוי נדרה חל מעכשיו לגמרי מדאורייתא וכיון דכן נהי דאלמוה רבנן לטובתו שלא תוכל להפקיע שעבודו לא אלמוה לחובתו שלא יהא לו כח להפר בדין תורה ולא עוד אלא דאפי' למאי דקס"ד השתא שאין מוציא מידי שעבודו ס"ס שעבודו גורם שאין הנדר חל אבל יגרום לענין שלא יוכל להפר והרי הוא כאלו מוחל לשעבודיה לענין שתהא הפרתו הפרה כדי שאם יגרשנה לא תהא אסורה לחזור לו וזה תירוץ נכון ועיקר:

[כי] אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן נורי להעדפה:    כתב רש"י ז"ל דשמואל פוסק הלכה כר"י בן נורי ולא מטעמיה ומה שהוא צריך להכר אינו אלא משום העדפה דהוה דידה וחייל עלה נדרה מהשתא ובודאי דהשתא נמי העדפה דבר שלא בא לעולם הוא ובדין הוא דיכול לאקשויי עליה הכי אלא דניחא ליה לאקשווי מצד אחר ופרכינן ולימא הלכה כר"י בן נורי להעדפה אי נמי אין הלכה [כת"ק] דאמר א"צ להפר לומר דהעדפה דבעל הוה אי נמי הלכה כר"ע דהוה כהלכתי' וכטעמי' זו שיטת רש"י ואינו מחוור חדא דכיון דאכתי להאי פרוקא יש בהעדפה דבר שלא בא לעולם א"כ מאי פרוקא עבדינן לקושיין דהא אנן לפרוקי אתיין דלשמואל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ובהא לא שנינן מידי ועוד מאי האי דעבדינן קושיא [לימא הכי] ולימא הכי לא הו"ל למימר אלא דלימא הלכ' כר"ע דאיהו פסק כהלכתי' וכטעמיה לגמרי לפיכך הנכון כדפירש ר' חננאל ז"ל כי אמר שמואל הלכה כר"י בן נורי לאו בכל הלכתי' ולענין הפרה אלא לענין העדפה בלחוד דמשמע מתוך דבריו דהעדפה דבעל ופרכ"נן ולימא הלכה כר"י בן נורי להעדפה א"נ אין הלכה כר"ע א"נ הלכה כת"ק פי' דהא ת"ק נמי הכי ס"ל דהעדפה דבעל כיון דאמר אין צריך להכר. וא"ת הא דקאמר א"צ להפר היינו משום דסבירא ליה אין אדם מקדיש דשלב"ל וי"ל דהא ליכא למימר דהא קתני רישא קונם שאני עושה על פי אבא ואביך צריך להפר אלמא אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם סבירא ליה ותו דאי משום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הל"ל לא אמר כלום:

אלא אמר ר' יוסף קונמות קאמרת וכו':    פי' אלא אמר רבי יוסף דלעולם לגמרי פסק שמואל הלכה כר"י ושאני קונמות שאינו הקדש לכל אדם אלא איסור חפצא למי שנדר בהם ומתוך שאדם אוסר פירות חבירו עליו אדם מקדיש כו' אמר ליה אביי בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו כיון שהפירות ברשותו אבל כאן יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו שהרי אין ברשותו לא האדם הנאסר ולא הדבר הנאסר והא דמשמע הכא שאדם אוסר עליו דבר שלא שלא בא לעולם פי' הרשב"א מן הר"ר ז"ל דאליבא דרב יוסף הוא דאמר לה אביי דאפי' לדידך דמדמית דבר שלא בא לעולם לדבר שאינו ברשותו נהי דאדם אוסר דבר שלא בא לעולם על עצמו לא יאסר דבר שלא בא לעולם על חבירו אבל לאביי אפילו על עצמו אין יכול לאסור דבר שלא בא לעולם ולא דמי לפירות חבירו דהתם איתנהו והכא ליתנהו ודבריו אלו אין נכונים דבכולא מכילתא דנדרים מוכח דאדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם וכדתנן האומר לאשתו קונם מעשה ידיך אסור בחלופיהן ובגדוליהן וכדתנן הנודר מן הנולדים וכו' והרבה כיוצא באלו וכדפרשינן בס"ד בדוכתא וכן פירש הרשב"א ז"ל:

באומרת יקדשו ידי לעושיהן וידים אתנהו בעולם פירוש והוה כמקדיש דקל לפירותיו דחייל עליה הקדש הכא נמי חייל עליה אסור קונם ואע"פ שאין המלאכה יוצאת מגוף הידים כשם שפירות באים מגוף הדקל קים להו לרבנן דכיון שידים טורחות לתקון הרי הוא לדין זה כדקל לפירותיו ולא כמקדיש מצודה לפירותיו דלא חשיב כלום דמצודה לא עבדה אלא מעשה עץ בעלמא והכי גמר לה ופרכינן והא משעבדי' ידיה לבעל כלומר דאכתי היכי מצי מקדשה דבר שאינו שלה כלום אדם מקדיש פירות חבירו ואע"ג דר' יוחנן בן נורי שמא יגרשנה קאמר וההיא שעתה לא משתעבדי ידיה לבעל אנן ה"ק דכל שמקדיש שום דבר סתם ולא חייל הקדשא לשעת' לא חייל נמי לקמיה ופרקינן לכי מגרשה תמיהא מילתא אי אמר הכי היכי אמר ר"ע יפיר שמא תעדיף עליו דהא בעודה תחתיו דהעדפה דידה לא אסרה כלום וכי מגרשה אפילו עיקר מעשה ידיה נמי אסורים לו. ויש מתרצים משמו של רש"י ז"ל דהא אוקימתא לר"י בן נורי ז"ל אבל לר"ע לא מיירי אלא במקדשה סתם ואינו מחוור דמסתמא כולה תנאי דפליגי בחדא גוונא מיירי והנכון דמתני' סתמא היא בין בסתם ובין באומרת מעכשיו ובין באומרת לכשאתגרש ור"ע אמר דאפי' סתם נמי צריך להפר משום העדפה דהוי דידה וריב"נ אמר דלעולם א"צ להפר משום העדפה אלא משום גירושין ובאומרת לכשאגרשנה וכן פי' רבותי ופרכינן ומי איכא מידי דהשתא לא קדוש ולבסוף קדוש אפי' באומר כן בפירוש ומתמה אלמה לא האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך ופירש ואומר כן בעוד שעוסקים בענין המכר לכשאקחנה ממך תקדיש מי לא קדשה כיון דאמר הכי בהדיא:

ה"ג מי דמי התם בידו לקדשה הכא אין בידו לקדשה:    ולא גרסינן אין בידו לגרש את עצמה דהשתא לא איירינן בהכי אלא לקמן כלומר כשאמר כן בידו להקדישו מעכשיו שהרי עדיין לא נגמר המקח אבל הכא בשעת שמקדשת ידי' לכשתתגרש אין בידה להקדיש מעכשיו והרי הוא כמוכר לגמרי ואחר שנגמר המכר לגמרי אמר שדה שמכרתי לכשאקחנה תקדוש שלא קדש למ"ד אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:

מתקיף לה רב פפא הא לא דמיא אלא לאומר שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה מתקיף לה רב ששת מי דמי התם בידו לפדות וכו':    ושמעינן דהממשכן שדה לחבירו והקדיש מעתה אינו מקודש אלא באומר לכשאפדנה תקדוש ואיכא דקשיא ליה דהא אמרינן בפרק כל שעה דכל היכא דקדייש ליה וזבין ליה מוקדש כל שיש לו נכסים אחרים לגבות אבל אין לו נכסים אחרים אין הקדישו מוציא מידי שיעבוד ותירצו דהכי ודאי גבי שדה אם הקדישה מעכשיו (התם) קדוש לכתפדה והכא משום דאתי (לן) לדמויי' למקדיש ידי אשה שאין עיקר הקדשה לגוף הידים אלא למעשיהם כמקדיש הגוף לפירות מעתה לא קדשו דהא משעבדין ליה לב"ה ואפ"ה באומר לכשאפדנה תקדיש לפירותיו קדשה ומיהו אלו להקדיש כל השדה מעכשיו הרי הקדש חייל למה שהוא יתר על החוב אבל כנגד החוב לא חייל והיינו דאמרי' בערכין המשכיר ביתו והקדישו השוכר מעלה השכר להקדש לפי שההקדש חל על מה שהוא יתר על החוב מעתה ולפיכך צריך להעלות לו שכר להקדש מפני מראית עין וכן פירשו בתוס' במס' נדרים וכן דעת רבותי ואחרים פירשו דמשכנתא דנחית בה מלוה ואכיל פירי אי אקדשה ליה מהשתא אינה מקודשת כלל ואפילו יש לה נכסים וכאפותיקי מפורש הוא לענין זה ואינו נכון:

דף נט עמוד ב

מתקיף לה רב ששת בריה דרב דימי מי דמי התם בידו לפדות הכא אין בידה לגרש את עצמה:    והקשו בתוספת הכא נמי בידה לפדות ידי' מן הבעל אי אמרה איני ניזונית ואיני עושה ויש שתירצו דסוגיין דהכא אליבא דרב פפא הוא דלית ליה ההוא דרב הונא וכדאיתא בפ' שני דייני גזירות ולא נהירא דהכא אוקמינן סוגיין דשקיל בה רב אשי וכמה אמוראי דלא כהלכתא ואחרים תירצו דהכא כשלא אמרה איני ניזונית ואיני עושה ואנן הכי קאמרינן דכל כמה דלא אמרה הכי אמר שאין בידה לגרש את עצמה ולא נהירא דהא לישנא משמע שאין בידה לגרש את עצמה כלל ועוד דאע"ג דמחוסר אמירה זו שמאמר איני ניזונית ואיני עושה [וכי] גריעה ממשכונ' דמחוסרת פדיון ומשום דבידו לפדות אמרינן דיכול להקדישה והנכון שנהי שיכולה לפטור את עצמה שלא תעשה בצמר אינה יכולה לפדות ידי' משעבודו של בעל שהם משועבדות לו לשאר מלאכות וכיון שמשועבדות כולן לבעל לשאר מלאכות אפילו למעשה ידיה אין לה כח להקדישה שהרי עיקרן של בעל:

אלא א"ר אשי קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו :    כלומר דלעולם ל"צ לאוקמי לכי מגרשה אלא אפי' באומרת יקדשו ידי לעושיהן מעתה אע"ג דמשתעבד ידיה לבעל קונמות כיון דקדושת הגוף נינהו מפקיעין מידי השיעבוד דהכא וכדאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי השיעבוד ושמעינן מהכא דהקדש המפקיע מידי השיעבוד דוקא כשהוא קדושת הגוף שהוא דבר שהוא קדושת מזבח אבל קדושת דמים הקדש בדק הבית אינו מפקיע מידי שיעבוד וכן פי' רש"י ז"ל וראיה לדבריו עוד מהא דאמרינן בערכין מי שהיה עליו כתובת האשה וב"ח במאה מנה כשהוא פודה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו ואמרינן עלה מאי טעמא צריך דינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא דינר בלא פדיון דאלמא אין קדושת דמים מפקיעין מידי שעבוד. וא"ת אי קדשי מזבח ע"כ מטלטלין נינהו כשור ושה וכלי שרת וא"כ ל"ל דלהוי קדה"ג הא אפי' קדושת דמים מי גרע מהדיוט דקי"ל שאם עושה שורו אפותיקי ומוכרו אין ב"ח גובה ממנו. וי"ל דהכא במאי עסקינן ששיעבד לב"ח כל נכסיו מטלטלי אגב קרקע דאתי ב"ח וטריף מלוקח כדאיתא בחזקת הבתים (ומה קדושת) [ומקדושת] מזבח לא טריף דבקדושת הגוף מידי שיעבוד מפקיעו ור"ת ז"ל פי' דאפילו הקדישת דמים מפקיע מידי שעבוד ודוחק עצמו אחר שמועתו וההיא דערכין ודברי רש"י ז"ל עיקר ועליו הסכים רבינו הגדול וכן רבוותא והא דאמר רבא חמץ מפקיע מידי שיעבוד לאו דוקא חמץ אלא ה"ה לכל דבר שהוא אסור איסור הגוף כההיא עובדא באצטלא דמלתוה דפירסוה אמיתנ' בפרק אלמנה לכ"ג:

גרסינן והיא גרסת רש"י ז"ל והיא נכונה ונקדשה מהשתא אלמוה רבנן לשעבודי' דבעל דלא תקדש מהשתא והכי פירוש כיון דקונם מפקיע מידי שיעבוד שאסרה ידיה בקונם לקדשו מהשתא ופרקינן דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל דלא להפקיע קונם דליחול מהשתא אבל מ"מ אלים לאפקועי שעבודא דליחול השתא לכשתתגרש ולא הוה כמקדיש דבר שאינו שלו והיינו אליבא דר' יוחנן בן נורי דפסק כשמואל והא דאסר אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אבל ת"ק סבר דכיון דאלמוה רבנן לשעבודיה דלא חייל השתא לא חייל נמי לאחר זמן והלכתא כרבי יוחנן בן נורי דפסק כשמואל והא דאמר דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל פירש רש"י ז"ל דשוויה כלוקח גמור ולא כמלוה ונראה מדבריו ז"ל דיכול הלוה להפקיע בקונם נכסים משועבדים לב"ח. ותימא דא"כ נועלת דלת בפני לוין וי"ל דכי עבד הכי משמתין ליה עד דאיתשל אקונם דידיה דאפילו על דעת רבים יש לו הפרה משום פריעת בעל חוב וזהו שאסר נכסין על כל העולם שאם לא אסרוה אלא לב"ח הרי אנו יורדים לנכסיו ומוכרים לאחרים ומגבינן ליה על חובו אבל הר"י ז"ל כ' בשם רבותינו הצרפתים ז"ל (דכיון) דאלמוה רבנן לשיעבודי' דב"ח מפני תיקון העולם ולא אמר שהקדש מפקיע אלא דוקא במקדיש שאין מצוי שיקדשו בני אדם נכסיהם שהם אוסרים באותו הקדש גם על עצמן כדי שיפסידו לב"ח אבל קונם שיכול לאוסרו על אחרים ויהיה הוא מותר ליהנות בהם הא ודאי עביד בהם תקנתא וכן דעת הרשב"א ז"ל והביא ראיה עליה מן הירושלמי שאמר בריש פרק המדיר את אשתו מליהנות לו וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני למ"ד אין מזונות אשה דבר תורה דאלמא בעל חוב שהוא גובה מן התורה לא מפקיע משום קונם:

מתני' אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה:    פירוש מלאכות שהאשה עושה בע"כ וכן אמר בירושלמי שבעה גופי מלאכות שנו חכמים והשאר לא הוצרכו חכמי' למנותן פירוש ששאר מלאכות [קטנות שהיא] חייבת לו כמזיגת הכוס וחברותיה משאר תשמישין הנלווין לא הוצרכו למנותם דהא פשיטא שהיא חייבת בהן ואפילו הכניסה לו כמה שפחות. טוחנת ואופה ומניקה את בנה. גרסינן בירושלמי לא אמרינן אלא בנה מדלא אמר ומניקה את הבן א"ל מניקה את בנו שמעי' שלא תינק לו אפי' בן שיש לו מאשה אחרת וכ"ש בן דהאשה דעלמא:

הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנ' וכו':    יש שפירש דדוקא כשהיא זנה את שפחותיה דאי הוא חייב לזונה מה הריוח כדאוקמי' לה איתתא בחריקאי אדרבה עתה טורח והוצאה הן לו וכן פירש רבינו שמשון ז"ל וי"ל כיון דהכניסה לו בנדוניא או בנכסי מלוג ויש לו זכות בהן הוא חייב לזונה וע"מ כן נכנסה וכאלו קבל עליו בפירוש נמי שיפטור היא ממלאכות הללו וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל והכין פשטה ממתני':

גרסת הספרים מקצת ספרים שלנו אינה מוצעת את המטה ואינה עושה בצמר ולגירסא זו הא דאמרינן בתלמודא הא שארא עבדא מיירי משום מזיגות הכוס וחברותיהן וכן פירש רש"י ז"ל וכ"ת הנהו אפילו יושבת בקתדרא כדאיתא בגמרא אע"פ שאמרו ארבע יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו את הכוס ההיא כבר תרגימא רש"י ז"ל דהתם אינו בתורת חיוב אלא דרך עצה טובה להכניס ביניהם אהבה וחיבה אבל הכא שלא הכניסה לו אלא ג' מוזגת לא את הכוס וחברותיה בחיוב והא דאמרי' במס' נדרים קונם שלא אמזוג לו את הכוס א"צ להפר דאלמא משועבדת ליה מיירי כשלא הכניסה לו אלא ג' שפחות ומ"מ קשה שהרי בירושלמי אמרו הונא אמר אפילו הכניסה לו אלא ג' מאה שפחות כופין לעשות לו דברים של יחוד סכה לו את גופו ומרחצ' לו את רגליו ומוזגת לו את הכוס. ויש דוחין דהתם כפיה בדברים קאמר ולא נהירא והנכון כגירסת הספרים דגרסי שלש אינה מוצעת לו את המטה ותו לו וכי אמרינן בתלמודא [ומזיגת הכוס] הא שארא עבדא היינו משום עושים בצמר ובארבע יושבת בקתדרא שאינה עושה בצמר אבל מוזגת לו את הכוס וחברותיה בחיוב ואם נדרה עליהן א"צ וכן עיקר. ויש נוסחות דגרסי' במתני' בהדיא אינה מוצעת את המטה אבל עושה בצמר. ולא נהירא כיון דתני מה שאינה עושה ממילא שמעינן דשארא עבדא והכי רהטא כולא רישא במתני' דלא פיר' גבי שפחות אלא מאי דלא עבדה ומיהו עדיין קשה דאלו במתני' תנן בהדיא דשלש אינה מצעת את המטה ואלו בתלמוד' פירש דאפי' בד' מצעת לו את המט' ופרישנא התם דההיא נמי בחיוב וכפשטי' בירושלמי. וי"ל בזה כפירוש רש"י ז"ל התם אינו אלא הצעת לבדין בעלמא ועוד דהתם במטה לחוד וכדקתני מצעת לו את המטה ואלו הכא מיירי בשאר תיקון המטה ובכל המטות בבית דכל היכא דקתני מתני' שחייבת להצעת המטה לא מטתו לבד אלא ה"ה לכל הסמוכים עליו וכדמוכח בתלמודא וכדבעינן לפרושי עלה בס"ד:

ר"א אומר אפי' הכניסה מאה שפחות כופה לעשות שהבטלה מביאה לידי זמה :    פי' רבותי שאינו כופה לעשות כשיעור הנזכר לקמן אלא תעשה כמו שתרצה ובלבד שלא תהא בטילה ומיהו מה שעשתה דבעל הוה דלא עדיף מהעדפה ע"י הדחק דהוה דבעל אע"ג דעבדה מרצונה ושלא בחיוב. ויש לדחות דשאני העדפה דכיון שהיא מחיובת לעשות לו עיקר מעשה ידיה עשו את הטפל כעיקר וחייבו לה העדפה אבל בזו דשורת הדין היא פטורה מן העיקר ואינה עושה אלא כדי שלא תבא לידי זמה מה שעושה עושה לעצמו כך נראה לי והלכה כר"א כדאיתא בתלמודא:

גמרא טוחנת ס"ד:    פי' רש"י ז"ל טוחנת משמע שהי' טוחנת בידיה ופרקי' אימא מטחנת ואף על גב דהתם תנן אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ ולא דייקינן עלה הכי משום דהתם לא נחתינן בה משום מלאכת טחינה אבל הכא דנחית תנא לפרושי מלאכה שהיא חייבת אית ליה לתנא למידק בלישנא כן פי' בתוס':

הא דתניא אין אשה אלא ליופי:    פי' בתוספת שלא בא אלא למעט מלאכת המכחישין את יופיה כגון אופה ומבשלת ומניקה הא שארא עבדה שלא תבא לידי זמה:

לימא מתני' דלא כבית שמאי דתניא נדרה שלא להניק לפי' לאו דוקא נדרה שלא להניק דהא נדרי איסר איסור חפצא נינהו ולא חייל באעשה ולא אעשה ולא משכחת לה אלא כגון שאסרה על בעלה דידיה להנאת חלבה. ומיהו ק"ל למאי דדחינן בסמוך דאפילו תימא ב"ש והכא משום דקיים לה איהו והוא נתן אצבע בין שיניה אמאי שומטת דד מפיו דהא כיון דמודו ב"ש שהי' משעבדא ליה לא חייל נדרה וה"ל כאומרת הנאת תשמישי עליך שכופה ומשמשתו ואע"ג דשמע וקיים לה בתר הכי דכשהוציאה נדרה מפי' לא היה כח בידה לאוסרה עליו. וי"ל דלתריצא דלקמן סבירא ליה שנדרה שלא תאכל פרי ידוע אם תנוק את בנה הא וודאי חייל נדרה אאותו פרי אם תינקו לב"ש כיון דקיים ליה איהו [הוא נתן אצבע בין שינה שומטת דד מפיו כדי שלא תאסר בפירי ההוא ולב"ה היא נתנת וכו'] (כ"ה בשטמ"ק. המו"ל)

נתגרשה אינו כופה:    יש שפירש דאפילו כשלא נדרה אינו כופה גרושתו דתינק לו בנה אפילו בשכר כל שאינו מכירה והא דאמר לקמן במניקה שמתה בעלה שחייבת להניקו עד כ"ד חודש ואסורה להנשא מפני כן ולא מפלגינן בין מכירה לשאינו מכירה דווקא נקטינן התם אלמנה כיון שבעלה מת וליכא דמסתייע ליה בביעי וחלבא אבל גרושה כיון דבעלה קיים הרי הוא נזהר בו וממסמס ליה ובדרך שאמרו באשה שהיא תחת בעלה במסכת יבמות. וכן דעת רבינו שמשון ז"ל וכן נראה לי מדברי הרמב"ם ז"ל אבל ר"ת ז"ל כתב דאפילו בגרושה נמי אסורה להנשא עד כ"ד חודש אע"פ שהבעל קיים כיון שהיא באיבה עמו ואינה רגילה בו אם נשאת אסורה לדור עמו במבוי ולתבוע ממנו שום תביעה כדאיתא בפרק שני כשנעקר חלבה בושה לשאול ממנו כל צרכו. וליכא דממסמס ליה דביעי וכן פסק רבי אחא ז"ל בשאלתות שלו והכי משמע ביבמות בהא דאמרי' לא ישא אשה מניקה של חבירו ומעוברת חבירו וכי היכא דמעוברת חבירו לא ישא אפילו בגרושה ה"ה למניקת ועוד דאפילו מעוברת גופה אתאמרי התם תרי טעמא חדא משום דיחס' דעובר וחדא משום חלבא וכי היכי דטעמא דיחסא איתא בגרושין ה"ה לטעמא דחלבא והא דהכא ארישא קאי כיון דנדרה אין לו לכופה דתיתסר בפירי דעלמא אלא כשהתינוק מכירה כיון שנדרה בעודה תחתיו שאלו נדרה אח"כ כדי שתוכל להנשא קנסי' לה שלא תוכל להנשא שאל"כ האיך מצינו תקנות חכמים. אם היה מכירה עד כמה הלכתא כר' יוחנן דהא אפסיקא הלכתא בהא ועוד דשמואל ור"י הלכה כר"י ואע"ג דשמואל עבד עובדי' כסברי' אין מביאין ראיה ממעשים שלו לפסוק כמותו:

דף ס עמוד א

תנו רבנן יונק תינוק וכו' ר' יהושע אומר אפי' ד' וה' שנים:    ולקמן מוכח דהאי מניינא דוקא הוא דהא פרכינן עלה מאידך דקתני אפילו חבילתו על כתיפו והא דלא פרכינן הכא כדפרכינן בעלמא השתא חמש יונק ארבע מבעי' משום דאיכא למימר דד' בבריא וה' בכחוש:

אמר מר מכאן ואילך כיונק שקץ:    קס"ד שקץ קאמר ממש כלומר דאיכא איסורא דאורייתא והא דשרי' תוך כ"ד חודש דהתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב תוך זמן זה:

יכול יהא חלב מהלכי שתים:    ואסיקנא דחלב אדם ודם אדם חי אין בו משום אסור דאורייתא אלא מצות פרישה דרבנן בחלב כל היכא דלא פריש למנא שנראה כיונק אבר מן החי ובדם הוא דפריש מבשרו שנראה כאוכל דם בעלמא אבל חלב דפריש למנא ודם דלא פריש למנא אפילו מצות פרישה אין בו לענין בשר מהלכי שתים אשכחן נסחי בת"כ דגרסי יכול יהא בשר מהלכי שתים טמא ודין הוא ומה בהמה שהקלת מגעה וכו' תלמוד לומר אך את זה טמא ואין הבשר מהלכי שתים טמא אלא טהור ולא פליגי אתלמוד' דילן דכולהו [איתנהו] אפילו טוב' נפק מחדא טעמ' ומעוטא כי בכמה מקומות ממעט התלמוד דברי רבים ממעוט א' והכי נמי הוא טמא ולא בשרו ולא חלבו [וכ"ש דהכא] איכא תלתא מיעוטא אך הוא זה חד לבשרו וחד לחלבו וחד לדמו ומיהו שמעינן מההיא דבשר מהלכי שתים מותר מן התורה דליכא למימר מלאו בלחוד הוא דממעטינן ליה דכוותא [דרשינן] הכא בחלב ודם וממעטינן ליה לגמרי דלית ביה שום איסורא אבל יש אומרים דבשר מהלכי שתים אסור בלאו [מק"ו] דעביד הכא תלמודא דלא מייתינן בתלמודא [היתירא] אלא לדם וחלב אבל בשר אסור דאי לא ל"ל קרא לדם וחלב שהרי היוצאין מן הטהור טהור והתם בתורת כהנים לא אשכחן בנסחאי דיוקנא דגרסי בשר אלא חלב ודם כי הכא בשמעתין תדע דהתם אפילו בנוסחי ממעטינן ליה מדכתיב זה ואלו הכא דרשי' ליה למפני דם אלא ודאי משום דבשרו אסור והוה אמינא דהיוצא מן הטמא אתא קרא לממעטינן [והתם דגרסי] והכא ממעטינן ליה מדין דם והתם ממעטינן ליה מדין בשר וכדאמרי' בכריתות גבי דם שרצים דאע"ג דאמעוט להתירא מכלל דם אמרינן שאם התרו בו משום בשר לוקה עליו ולהכי הדר ביה וכתב ביה התירא וממעט מאחרינא מאך זה וזה נראה נכון. ומיהו בלאו הכי נמי לא אשכחן בשר מהלכי שתים להתירו דאי בעודו חי הא איכא משום בשר חי ולא אשכחן דשרי' לו מידי רחמנא בלא שחיטה חוץ מדגים וחגבים ואי לאחר מיתה הא אסור בהנאה דגמר שם מעגלה ערופה וזה ברור מפי רבינו ז"ל:

תניא רבי מרינוס אמר גונח יונק חלב בשבת מ"ט מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן עיקר :    פי' משום דה"ל שבות דרבנן ע"י שינוי דאפילו היה חולב בידו ממש אינו אלא שבות דרבנן דמפרק תולדה דדש וקי"ל דאין דישה אלא בגדולי קרקע הלכך כי הוא יונק בפיו הו"ל משבות ע"י שנוי ומש"ה לא גזרו בהו רבנן בחולה שאין סכנ' אבל שבות גמור בלא שינוי לא התירו בחולה שלא התירו אלא אמירה לנכרי שהוא שבות שאין בו מעשה שהוא קל מבות שיש בו מעשה וכדאיתא בערובין והיינו דאמרי' כל צרכי חולה נעשית ע"י נכרי בשב' והקשו הראשונים ז"ל דהא אמרינן ביבמות אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקים הבהמה טהורה בי"ט אבל לא בשבת ואוקי' דלית בי' סכנה אבל צערא איכא די"ט דאיסור לאו לא גזרו בהו רבנן שבת דאיסור סקילה גזרו בהו רבנן ואלו הכא אמרינן דאפי' בשבת לא גזרו בהו רבנן. ור"ת ז"ל תירץ דהתם מיירי דליכא אלא צער תיאבון בלבד וכההיא דאמרינן במסכת שבועות נשבע על הככר ומצטער עלי' מהו ולא נהירא חדא דא"כ ה"ל לפרושי דהתם דצער תיאבון בעלמא היא ועוד דצער תיאבון לא מעלה ולא מוריד להקל בשבילי ואי שרינן ליה משום צורך י"ט למה הזכירו דאיכא צערא והנכון כמו שכתב הרי"ף ז"ל דההיא דאבא שאול פליגי אהא דרבי מרינוס והיינו דאמרי הכא הלכה כרבי מרינוס מכלל דאיכא דפליג עליו ואפשר דאבא שאול סובר דחולב ביד איסור דאורייתא הוא דיש מפרק אפילו שלא בגדולי קרקע וכסברא דר"א במסכת שבת גבי החולב והמגבן וכי הוא יונק בפיו הוי שבות גרידא ובשבת לא שרו לי' רבנן ולית הלכתא כוותיה כדלית הלכתא כר"א דהתם כנ"ל:

לאחר כ"ד חודש וחזר כיונק שקץ וכמה ג' ימים:    גרסינן בירו' ג' ימים מעל"ע בד"א בזמן שפירש מתוך בוריו אבל פירש מתוך חליו מחזירין מיד כשאינה של סכנה אבל של סכנה מחזירין:

אפי' ביעתא בכותתא לא לישרי אינש באתרא דרבי':    פי' בעל הערוך ז"ל דלאו ביצה ממש דהנה מאי הוראה צריכה אלא ביצה גמורה שנמצא בתרנגולת קאמר דקי"ל השוחת את התרנגולת ומצא בה ביצה גמורה מותר לאכלה בחלב וכי תאמר מאי אפילו הוראה גמורה היא. י"ל דהלכה רווחת היתה אצלנו שהיא מותר' ובהדיא פרכינן [מינה] התם במסכת דהלכה פסוקה היא וכן פי' בתוספ':

ואמאי לא תסברוה מהא דתניא וכו' עד דאמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו :    פי' וה"נ אית לן למיגזר גבי נתנה בנה למניקה ואיכא למידק קשי' הלכת' אהלכת' דהכא קי"ל מת מותר גמלתו אסור שמא תגמלנו קודם זמנו הא לא"ה הוה מותר ואלו התם קי"ל כר"מ בגזרותיו ותלמוד' מדמי להא אהדדי ורב נחמן שרי הכא לבני ריש גלותא ולא גזר דריש גלותא אטו אינשי דעלמ' והנכון בזה מה שתרצו בתוס' דכי גזרינן ה"מ במלתא דלא מנכר לעלמא כגון התם גבי קטנה ועקרה שאין הכל יודעין בה שאינה ראוי לילד אבל הכא כשמת ונתנה אותה למניקה הרי קברא מוכיח עליה והרי מניקתו מוכח עליו ולא הוה קשיא לך בסוגיין אלא דהוה לן למגזר הכא דלא הדרה בה אטו היכא דהדרה ביה דהא לא מנכרי ליה לאנשי אי הדרה בה או לאו והיינו דשרי ר"נ לבי ריש גלותא משום [דהכל יודעין] דלא הדרא ביה הלכך באינש דעלמ' אפי' נשבעת המניק קנסה עצמה שלא תחזור בה אסור משום גזירה דהא לא מנכר לאינש וכן פי' ר' יהוד' ז"ל אבל יש מגדולי תוס' האחרונים ז"ל שכתבו שאם נשבעה המניקה בדבר הרי הוא כדבי ריש גלותא וקלא אית לה ומותר:

דף סא עמוד א

משום דאמר לה קמי ארחי ופרחי מאן טרחי ודייקו רבנן ז"ל דמהכא שמעי' שהיא חייבת לטרוח לפני כל בני בית הסמוכים עליו והא דאמרינן לקמן אינה כופה לעמוד לפני אביו ולפני ביתו התם בבן שאינו סומך עליו ושמא לא חייבו אלא קמי ארחי ופרחי דלא קביעי וצ"ע והקשו בתוס' דהא כי ליכא אלא הוא לחוד' היתה טורחת לדידה ולדידיה ולארחי ופרחי וכ"ש היכא דאיכא תרתי דמצי למימר הא איכא אתתא בחריקאי ותירצו דמצי למימר נפיש ביתא נפישי ארחי ופרחי ומשני נפיש וביתה נפיש ארחי ופרחי דמשמע דעד השתא לא הוה ידעי' ההוא טעמא ה"מ בשלש דהוה סבר דכיון דאיכא תלת מסייען אהדדי אבל בשתים לעולם הוה ידעינן דנפיש ביתה נפיש ארחי ופרחי:

לא שהכניסה לו ממש אכא שראוי היא להכניס' לו אע"פ שלא הכניסה :    פירש רש"י ז"ל [לא] שהכניסה לו שפחות ממש אלא כיון שראוי להכניסה לו נדוני' שום שפחה אחת או שתים ושלש כאלו הכניסה לו שפחות ממש ואינו מחוור לפום מה דגרסי' ברובי דנסחאות תניא נמי הכי אחת שהכניסה לו ואחת שמצאתה לו בתוך ביתו ולפ"ז מאי תניא נמי הכי דלא דמי כלל ומיהו יש נסחות דגרסי תניא אחת מצא' בתוך ביתו ולפ"ז מצי שיהיה דהא שהכניסה לו וכו' ונסחי אחריני גרסי ואחת שמצאה לו משלה ופירש ר"ת ז"ל לפי אותו הגרסא במה שהוא חייב ליתן לה כגון קופה של בשמים צמצמה כ"כ שיכול לקנות שפחות הרבה וכל זה דוחק והנכון דהכי פי' לא שהכניסה לו ממש בין שפחה ובין שוה שפחה אלא אפילו לא הכניסה לו כלל אלא שהוא נכבד שראוי להכניסה לו מצד חשיבותו ושלא תעשה היא מלאכה בביתו וכ"ש שראוי' להכניס לה מצד חשיבתם שבנות משפחתה אין עושין מלאכות אלו דעולה עמו ואינה יורדת עמו והכי משמע בירושלמי דגרסינן התם אמר ר"ש בר רב יצחק לא סוף דבר הכניסה אלא ראויה להכניס בעדה דתני' אשתו עולה עמו ואינה יורדת עמו ובתוס' תניא אחת שהכניסה לו משלה ואחת שהכניסה לו משלו. שמואל מחלפא ליה דביתהו בידא בשמאלא פירש דמזגה ליה כסא ומנחא קמיה בשמאלא דידה:

אביי מנחא ליה אפומא דכובא:    פירש רש"י ז"ל דכל הני מילי בימי לבונה אבל בימי נידותה לא והא דלא מפלגו בין ימי לבונה לימי נדותה בדורת ההם שהיה מנהגם לטבול בשמיני כדין תורה וקודם שבעה של ימי נקיים של חומר בנות ישראל אבל בזמן הזה שאין טובלת אלא עד לאחר שבעה ימים נקיים הרי הן נדות גמורות דקי"ל הדוה בנדתה עד שתטבול והא דאמרינן במסכת שבת עעש' באותו התלמיד בימי נדותך לפי מנהגם ג"כ שהיו מקילין בימי ליבון יותר מימי נדות מן הטעם שאמרנו והא דאסרו מזיגת הכוס יש אומרים שלא גזרו אלא מזיגה שהוא דבר המביאה לידי הרגל עבירה אבל דברים אחרים מותר ליטול מידה ובלבד שלא יגע בה וזה שאמר במסכת סופרים כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ואסור ליטול מידה ובלבד שלא יגע בה כוס של ברכה אלמא כוס דוקא וזה שאמר אליהו רבה במעשה של אותו התלמיד שמא הבאת לו את (פיך) [הפך] ונגע בידך לאו אהבאת בידך קפיד אלא נגיעה בה שמא יגע בה כשהיתה מביאה לו את (פיך) [הפך] ואחרים פירשו דמזיגת הכוס אורחא דמילתא וה"ה שאר דברים שאסור ליטול ממנה בימי נדותה ומיהו ע"י שינוי מותר בשאר נדברים אפילו בימי נדותה משא"כ מזיגת הכוס וכך ראויה לנהוג וכתבו בתוס' דלשתות שניהם בכוס א' זה אחר זה אין לאסור ואע"ג שלא יאכלו הזב עם הזבה על שלחן א' שאני התם דכי הדדי נינהו אבל הכא בשעה שהיתה היא שותה הוא אינו שותה. ויש אומרים דמזיגת כוס האסורה היינו כשנותנת המים ביין ונותנת לפניו דאיכא הרגל אבל להריק מן הכלי לכוס ולתת לפניו על השלחן מותר ואינו נכון ומ"מ נראה דכל היכא דאיכא בני חברותא דשתו מנייהו מותר' למזוג לו הכוס ולתת לפניו ועם כל זה ראוי להחמיר בזמן הזה:

דף סא עמוד ב

גרסת רש"י ז"ל אינו כופה ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן לפני בקרו תבן פי' רש"י ז"ל בהמתו כמו סוסים שצוהלין ופורצים למזימה ושמא יביאה לידי רביעה אבל בקרו אין לחוש בכך. ואחרים פירשו דבהמתו היכא שעומדת לרכיבה אבל בבקרו כופה לפי שהיא עומדת לצרכי הבית כי רוב תבואות בכח שור וחייבת למרווח בו כי שיש בו חיי נפש ואיכא למידק מהא דתניא בפרק בתרא דנדרים נדרה שלא תתן תבן לפני בהמתו ולפני בקרו ואין צריך למחוק הגירסא דמשום דהמלאכות קטנות שאינו צריך לה כ"כ לא אלמו' לשעבודי' דלא תיחול נדר' וכההיא שאמרו נדרה שלא תארוג בגדי' לבני' לבנה תצא שלא בכתובת' מכ"מ חייל נדרא ומיהו התם שהצורך יותר גדול קנסוה רבנן בכתובתה מ"מ הכא לא קנסוה בכתובת' אלא כופה הבעל במשכון מזונותי' וכיוצא בו ונמצא ג' דינים בדבר דבמלאכ' גדול' והרגליות אם נדרה לא חייל נדרה וכדאמר' לעיל כופה ומניקתו ובשאר מלאכות קטנות חייל נדרה וכדאמרינן לעיל כופה ואם היא מלאכה הצריכה תצא בלא כתובה ואם לאו כופה הבעל בדברים אחרים:

איכא בינייהו שפחות:    פירש ר"ת ז"ל שפחות ושכנגדו שהוא באמצע כמו שפחות דהיינו אפר מקלה דההיא שמעתא היא ואיכא לאחלופי לרב מלכיו אי נמי דלא חייש אלא מאי דצריך לתרוצי דדר' מלכיא דהיינו סימניה דקאמר מתני' מלכתא. א"ב דמטללא בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר פי' משום שיעמום ליכא ומשום זימה איכא ומסתברא דר"א ורשב"ג לא פליגי דדר"א שהוא כופה למלאכה יש לו לטעון טענות זימה ובדרשב"ג שהוא כופה אותה שתעש' מלאכה יש לו לטעון טענות שיעמום ומשום דקס"ד שבעיקר דינא לא נפקי מיני' מידי בינייהו איצטריך תלמוד' לפרושי דהא א"ב וכך נראה לי:

המדיר הא דתנן מדיר מתשמיש המטה ומיירי כדאמר הנאת תשמישך עלי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל אמר הנאת תשמישי הוא עליך לא חייל נדר' דהא משעבד' לה וה"ל כאוס' פירות חבירו על חבירו וכדאמר בנדרים וכדפי' רש"י ז"ל והא דאמרינן ב"ש אומרים ב' שבתות וב"ה אומרים שבת אחת פי' רש"י ז"ל שהדירה שבת א' או שתי שבתות אבל אם היה יותר לא תמתין והיינו דאמרינן תלמודא מחלוקת במפרש כלומר שפירש אחת לב"ה או שתי שבתות ב"ש ולא נהירא חדא דלישנא דמתני' לא דייק הכי ועוד דא"כ היכי אמר שמואל דבסתם נמי תמתין שמא ימצא פתח לנדרה והא פריש לן תנא שאם הדירה יותר משבת אחת לב"ה או שתים לב"ש לא תמתין כלל וכ"ש הדירה סתם דמשמע לעולם לכך הנכון דמתני' קתני סתם המדיר את אשתו דב"ש אומר שתמתין שתי שבתות וב"ה אומרים תמתין שבת אחת אבל לא למדנו מתוך משנתינו הוא כשהדיר' לזמן או שהדיר' סתם וזהו שנחלקו בה רב ושמואל דרב אמר מחלוק' כשפירש זמן ואפי' מרוב' דמ"מ גלי אדעתי' שדעתו לחזור עליה והיום או למחר ימצ' פתח לנדרו הלכך תמתין אבל אם הדיר' סתם של' קבע שום זמן לנדרו גלי אדעתי' דמסנא סני לה ולא ימצ' פתח לנדרו ותצ' לאלתר ושמואל אמר דאפילו בסתם שמ' יסור כעסו וימצא פתח לנדרו הילכך תמתין שבת א' לב"ה ושתים לב"ש והא דמייתינן הכא ההיא דתנן המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס שפירשה רש"י שהדירה עד ל' יום ההיא נמי לית' מטעמ' דאמרן וה"ל למיתני המדיר את אשתו מליהנות לו שלשים יום אלא ודאי ה"פ המדי' את אשתו מליהנות לו יעמיד פרנס עד שלשים יום ואפלגו רב ושמואל אם כשקבע זמן לנדרו או אפילו שהדיר סתם וכן נראה פי' הירושלמי. אבל התם דאפשר בפרנס פי' דהתם לא הדירה מגופו אלא מנכסיו פירש רש"י ז"ל דאתשמיש לא חייל נדר' דהא משעבד לה והא דחייל אנכסי' אוקי בדוכתא כשאמ' לה צאי מעשה ידיך במזונותי' פי' לפירושו דמתני' דהכא דקתני המדיר את אשתו אפשר לפרש שפיר בהדיר' עליו דאמר הנאת תשמיש' עלי אבל הכא דקתני ליהנות לו ולא קתני ליהנות לה לא משמע אלא שאסר הנאתו עליה וכיון דכן לא חייל נדרה דה"ל כאומר הנאת תשמישי עליך ובירושלמי הקשו מזו על זו ותירצו תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו ולפי' רש"י ז"ל יש לפרש דמתני' דהכא לא חייל נדרה אלא על נכסיו בלחוד:

דף סב עמוד א

אורחא דמלתא כמה:    פי' רש"י ז"ל שלא ישא עליו חטא וא"ת א"כ היאך שהה ר"ע י"ב שנה ברשות ויש מתרצים דהכא בפועלי' קיימי' אבל בתלמיד' כל שנתן להם רשות אין כאן נשיאות חטא ואחרים תירצו דאפי' לתלמוד תורה יש נשיאות חטא וכדפירש"י ז"ל לקמן שאני התם דאיכא רווח ביתא משא"כ ביוצא לת"ת דליכא רווח ביתא וההיא דר"ע שניא היא שפסק כן עמה בשעת קידושין וזה יותר נכון ואחרים פי' אורחא דמלתא כמה אם כתבה לו רשות סתם בלא קביעת זמן כמה יהא סתמן וגם זה נכון:

לכל דבר המחלוקת הבאה והיוצאת חודש בחודש לכל חדשי השנה :    פי' דאע"ג דעניינ' דקר' בשנים עשר נציב' שהעמיד שלחה ולפום פשטיה לא היה אחד מהם עומד חוץ לביתו אלא חודש בשנה הכי לישנא יתירא דייק דלא היה צריך למכתב אלא המשרתים למלך לכל דבר המחלוקת לכל חדשי השנה אלא דאי מדקאמר הבאה והיוצאת חודש בחודש משמע שהיה חוזר ובא לסוף חודש וזהו כי הי"ב נציבים העמידו תחתיהם שני אנשים לפרנס את המלך זה חודש זה חודש:

והתני' אחת בשבת :    וא"ת וליקשו ליה מרישא דמתני' דקתני הפועלי' שבת אחת י"ל דההי' ל"ק דהאי באקראי בעלמא דיצא פעם אחת של' ברשות אבל בעודו בעיר עונתו שתים בשבת להכי מקשינן מברייתא וזה ברור:

דף סב עמוד ב

חמר ונעשה גמל:    פי' בשנעשה גמל ביטול עונתה ונפיש רווחא בית'. מהו לעשות כן שלא ברשות. רוצה אשה בקב חטים וטפלות מט' קבין ופרישו' ויש לפרש דט' קבין לאו דוקא אלא לישנא דתלמודא הוא דקאמר בעלמ' רוצה אדם בקב חטין שלו מט' קבין של חבירו. אבל בתשובת הגאונים ז"ל פירש דדוקא נקט הכי כי המשרה את אשתו ע"י שליש נותן לו הב' קבין ומשמשת עמו מליל שבת לליל שבת והמורד על אשתו מוסף על כתובתה ג' דינרים שהם ג' סאין לחשבון שהן ד' סאים בסלע והג' סאין הם י"ח קבין הרי ט' קבין לזו כנגד הקב על זו ואף לפירוש זה דרך צחות אמר כן הספר דבמורד בר מג' דינרים שמוסיף לה חייב במזונותי' ובפרנסה חדתי ברתי' דהוה צנוע ומעלי. וא"ת הא דאמרי' בפסח ראשון אמר ר"ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור י"ל שזהו קודם לכן אבל אחרי כן הוא חזי למוטב שיהא צנוע ומעלי ואח"כ קבע עצמו לתורה כדאיתא הכא. אלו הוה צורבא מרבנן אדעתי' דהכא מי נדרת הקשו בתו' דהאי נולד הוא ואין פותחין בנולד וכדגרסי' בנדרים המודר מחבירו ונעשה סופר ואמר אלו הייתי יודע שנעשה סופר לא הוה נודר צריך פתח ממקום אחר ותרצו דהתם הוא שהיה עם הארץ בשעת הנדר אבל הכא כבר הי' יודע ר"ע פרק אחד כשקדש בתו לאו נולד היא ועוד י"ל דאף הכא כי היא לא נתקדש' לו אלא על דעת שהוא צורבא מרבנן ואלו היה יודע בו כן לא היה נודר והוא ליה כעין נדר טעות אלא דכיון שנדר סתם צריך התרה ולא הוה נדר טעות ממש ואפשר כי הוא בפירוש תלה נדרו כשהוא ע"ה והוה לי' נדר טעות ממש דאומר קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי והיינו דלא אמרינן דשריא ליה משמע שהותר הנדר מאליו כנ"ל:

דף סג עמוד א

מתני' המורדת על בעלה פותחין לה מכתובתה ז' דינרים בשבת עד מתי הוא פוחת עד כדי כתובתה:    מתני' במורדת גמורה דאמרה בעינא ליה ומצערא ליה אבל באומרת מאוס עלי דינא אחרינא אית ליה והא דקתני שפוחת והולך עד כדי כתובתה בלשון הזה עיקר כתובתה ותוספת שהוא תנאי כתובה וקי"ל תנאי כתובה ככתובה ויש בו עוד נכסי נדוני' שאף היא נקראת כתובה כדפירש לעיל אבל אינו נראה דנכסי מלוג בכלל כתובה דאיהו לא מקרי כתובה בשום דוכתא וכדתנן התם מה יעש' בכתובה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה דאלמא אין נכסי מלוג בכלל כתובה ועוד מדאיצטריך ר' ינאי לומר בריש פירקין דתנאי כתובה ככתוב' דמי לענין מורדת אבל בירושלמי אמרו מהו למפחת מפרא פורנין דידה ושמעינן מן הדא ר' יוסי אומר לעולם היא פוחת והולך לא אמרו אלא ירושה דבר שאינו מצוי הדא אמרה אפי' לפחות מפרא פורנין דידה פוחת ע"כ וי"מ דלנכסי צאן ברזל קרי פרא פורנין כדאמרינן לקמן אשה גובה פורנא מהם ולא נהירא לי דא"כ למה להו למפשטיה מדר' יוסי הרי הוא בכלל כתובה אלא ודאי כי הירושלמי סובר שפוחתין אפילו מנכסי מלוג שלה שלא הוצרך ר' יוסי להוסיף אלא ירושה הבא לאחר שנפחתו כתובתה ונכסים כדדייק לישנא דקתני שאם תפול ירושה יחזיר ויגבה אבל בנכסי מלוג שכבר היו לו בשעת מרדה אף רבנן מודו והא דלא קתני אלא כדי כתובתה לוא דווקא אלא נקט הדבר הנהיג בכל כי לכל יש כתובה ואין לכל נכסי מלוג כדאיתא בפירקין דלעיל והא דאיצטריך ר' ינאי לומר שתנאי כתובה ככתובה דמיא למורדת אינו אלא לדעת רבותינו שבתלמוד שמפקיעין כתובה בפעם א' לסוף ד' שבתות דהתם כתובה דוקא אבל לדברי משנתינו שפוחתי' והולכים קונסים אותה לפחות מכל נכסיה והא קי"ל כרבותינו כדבעינן למימר בתלמודא בס"ד ושבעה דינרים אלו דינרים ממש לא שיפחתו מהם דבר השוה היום שבעה דינרים כשתמכור בטובת הנאה דכולי האי לא קנסוה רבנן ודעת גדולי הפוסקים המפרשים שמתחילין לקנסה ממה ששוה יותר שאם יש לה נכסי מלוג מגבין לו מהן ז' דינרים ואם לאו פוחתין מנדוני' ואח"כ מעיקר כתובה ותוס' דבתחלה מנדוני' בעינן דלקנסא טפי כי היכא דתיהדר בה ויש חולקין בדבר ולא נפקא לן מיניה דכרבותינו קי"ל וכן המורד על אשתו מוסיפין על כתובה ג' דינרים ופירש טעמא בתלמודא מפני שצערו של איש קשה משל אשה ובירושלמי שאלו הכא אתמר ג' והכא אתמר ג' א"ר יוסי בר חנינא היא שחייבת לו שבועה פוחתין לה ז' הוא שחייב לה ג' מוסיפין לה פי' היא חייבה לו ה' גופי מלאכות ואזלא לטעמיה דאמר בתלמודא דילן מורד' ממלאכה הוא מורדת ובמורדת מתשמיש לא חלקוה וקנסוה כאלו מורדת ממלאכה דלא נימא דגריעא מחדא מינייהו והוא חייב לה ג' שאר כסות ועונה והקשו ע"ז הגע עצמך שאמר לה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה ותנאי קיים כלום חייבת לה ואדחי לה האי טעמא וחזרו לומר בשם ר' יוחנן מפני שצערו של איש קשה משל אשה:

גמרא מורדת ממאי רב הונא אמר מתשמיש ר' יוסי בר חנינא אמר ממלאכה ואסיקנא מתשמיש כולי עלמא לא פליגי דהוה מורדת כי פליגי ממלאכה דר"י בר חנינא סבר דממלאכה נמי הוה מורדת ורב הונא סבר דממלאכ' לא הוה מורדת והקשה הראב"ד ז"ל איך אפשר דאתתא שקלי מזונה דבעלה ולא תהא מורדת וכי היא הבעל זנה ומפרנסה ויהיה הוא טוחן ואופה ומבשל לעצמו ומה יעשה בהנקת בנו ועוד התניא נדרה שלא להניק את בנה כופין ומניקתו ואם אין פוחתי' לה מכתובתה במה הוא כופה אם בדברים לא יוסר עבד ואם בשוטים ושמתא אשה לאו בר הכי הא ודאי ליכא כפי' אלא בכתובתה ותו דהא תניא נדרה שלא תארוג בגדים לבנים לבנה תצא בלא כתובה וכ"ש בשאר גופי מלאכות ואיך לא הקשו ממנה לרב הונ' דבשלמא דרב יוסי בר חנינא מצי לתרוצי כדאמרינן בסוגיין ולאו לאמלוכי ביה בעי אלא לרב הונא קשיא לכך פי' ר"י ז"ל דמשאר גופי מלאכות שהם לתשמיש גופו דכ"ע מורדת הוה ולא נחלקו אלא במלאכת מעשה ידיה ירב הונ' לטעמי' דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה הלכך אין כאן מרד כלל:

ור' יוסי בר חנינא סבור שיכולה לכופה על מעשה ידיה כסברא דריש לקיש:    וא"ת כי אקשינן לקמן נדה בת תשמיש היא לוקמא בשאר מלאכות דהויא מורדת אפי' לרב הונא וי"ל דתלמוד משמע ליה נדה דומיא דחולה דלאו בת מלאכה היא ואין מורדת אלא מתשמיש ולא נהירא דהא ודאי שפיר מצי לתרוצי תלמודא בשאר מלאכות ועוד דא"כ הל"ל ממעשה ידיה כדאמרינן בכל דוכתא דלישנא דמלאכה בכלהו מלאכות משמע ותו דהוה לן למימר רב הונא לטעמיה ותו דלעיל לא אשכחן דפליג רב הונא אלא ריש לקיש וכדאמרינן ופליג אדריש לקיש ועוד מדאמרינן לקמן מה בין מורד למורדת מפני שצערו של איש קשה משל אשה והניחא במורדת מתשמיש אבל במורדת ממלאכה מאי איכא למימר דהא ודאי מורדו של איש באומר איני זן ומבטל מינה חיי נפשה קשה ממרד מלאכה שלה אלא ודאי דבכולהו ממלאכות נחלקו וכן פרשו הגאונים ז"ל וכן פירש בתוס' ומ"ד דממלאכה לא הוה מורדת לאו למימר שתצא נקיה מב"ד ותטול מזונות כדברי הראב"ד ז"ל דהא ליתא אלא רב הונא קאמר שאינה מורדת לזון אותה בפחתא שבעה דינרין דכיון דמלתא דבממון היא מורדת אין לנו לקנסה בכך אלא שיגבה מנכסי' או שנפחת מכתובתה כדי שפחה אחת לשמשו ואם לא יוכל לקנסה בכך שיקנסוה להוציא בלא כתובה ורבי יוסי בר חנינא אמר דממלאכה נמי הוה מורדת ולאו למימרא שתהא פטורה בכך דא"כ שאין די בז' דינרין שפוחתין מכתובתה לדמי שפחה לשמשו שהוא צריך להניק את בנו איך יהא די בכך ועוד המורד שאמר אינה זונה ואינה מפרנסה האיך יהא די לה בג' דינרין למזונותיה ופרנסתה והלא המשרה את אשתו ע"י שליש נותן במכובד על פי כבוד ובמורדת הכל שוה אלא שאף ר' יוסי בר חנינא אמר גובה מכתובתה דמי שפחה לשמשו ולקנסוה יותר פוחתין ז' דינרין מכתובתה ותדע דמעיקרא סד"א דמתשמיש לא הוה מורדת והא ודאי לאו למימרא דלא ניחוש למרדה כלל הא אמרי' הנאת תשמישך עלי כופה ומשתמשתו ועוד האיך אפשר שתבטל ממנו מצות פריה ורביה ולא יהא עליה קנס אלא ודאי הכא ס"ד דלא הוה מורדת לדונה כדין משנתינו אלא שקונסין אותה לצאת בלא כתובה וכדרך שאמרו בקולני' שתצא בלא כתובה והיא השמעות קולה על עסקי תשמיש וכבר האריך רבינו הגדול ז"ל בזה בספר הזכות:

בשלמא למ"ד מתשמיש לאיש לחיי :    ויש מקשים ולדידיה היכי ניחא והלא מה שמוסיפין לה אינה גובה אותו אלא כשיגרשנה והיא לא תצא אלא לרצונו ותשב עד שתלבין ראשה. ותירצו דהשתא שפיר ידעינן טעמא דלאו לאמלוכי בה בעי וכל היכא דבעי' למיפק כפי' ליה משום בטול תשמיש דאפי' משום הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן וטובא איכא בתלמודא דהוה מצי למימר ולטעמיך ולא קאמר:

באומר איני זן ואיני מפרנס :    מכאן הוכיח הרב רבינו אליהו מפאריש דחייב הבעל להשכיר עצמו במלאכה כדי לזון את אשתו שאל"כ באומר איני זן מאי מורד ממלאכה איכא ועוד כי מספר הכתובה נלמוד כי לכך הוא כותב לה ואנא אפלח ואוקיר ואוזין וזה דין חדש מאד שיכופו על מזונות מה שאין כופין לב"ח ומהכא ליכא ראיה דה"ק שהאומר איני זן כיון שהמזונות תחת מלאכ' מעשה ידיה כשאומר איני זן קרי ליה מורד ממלאכה כלומר מורד ממה שהוא תחת מלאכה וכן פירש רש"י ז"ל ומה שכותבין בספר הכתובה ואנא אפלח נראה לי שאין כותבין כן אלא משום חלתה שהוא חייב לזונה במזונות ורפואה כדתנן לקחת חייב לרפאותה א"נ שופר' דשטר' הוא ולישנ' מעליא שיטרח לעבדה ולכבדה במזונותיה ופרנסתה בכל כוחו:

והאמר רב איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה:    איכ' דקשיא ליה דמשמע השתא דהא לרבי יוסי ברבי חנינא קשיא בלחוד ואדרבה לרב הונ' קשה טפי דאמר מלאכה לא הוה מורדת ויש לומד דלא קשי' למאי דפרישית לעיל דרב הונא הכי קאמר שאין דנין אותה בדין מורדת דכתיב במשנתינו אלא או יוציא ויתן כתובה כרב או יכפהו לזון כשמואל אבל לר"י בר חנינא דאמר דהיינו מורדת המוזכרת במשנתינו קשי' אדרב וה"ה דקשי' לה מהא דשמואל דאמר עד שאתה כופהו להוציא כופהו לזון אלמא דחדא מינייהו נקט:

גרסת רש"י ז"ל ולאו לאמלוכי ביה בעי ופי' הוא ז"ל שנותנים לו זמן לאמלוכי ביה אם יחזור ממרדו ובתוך כך יוסיף על כתובתה ג' דינרין ואם לא יחזיר יוציא ויתן כתובה והקשו עליו דא"כ הוה ליה לפרושי כמה זמן נותנים לו לאמלוכי ואע"ג דבעלמא זמן ב"ד שלשים יום דלמא הכא מוסיפין או מבצרינן ולא עוד אלא דפשטא דמתני משמע דלעולם מוסיפין לה עד שיגרשנה מדעתו ועוד דכיון דלאמלוכי הוא דיהבינן ליה זמן האיך אנו קונסין אותו בנתיים והנכון כגרסת הספרים שגורסין ולאו לאמלוכי ביה בעי כלומר שנמלכין בה ואם תרצה לצאת כופין אותו להוציא ולתת כתובה לאלתר ואם לא רצתה להתגרש כופין אותו לעול. במרד השני מפני שדרך בנות ישראל הצנועות שאין רוצין להתגרש לכך שנינו במשנתינו סתם שמוסיף לה על כתובתה:

מיתבי אחת ארוסה ואחת נשואה בשלמא וכו':    למ"ד מתשמיש נדה בה תשמיש היא ומהדרי' אינו דומה מי שיש לו פת בסלו. איכא למידק אי במלאכה מאי אפי' וכי נדה לאו בת מלאכה היא כשאר כל הנשים. וי"ל לפי שדרך נדה להיות מרוחקת ממלאכת אפיה ובישול מחמת נידותם ואימא דכיון שכן לא הוה מורדת משום מלאכה קמ"ל דאדרבה מכולן הויא מורדת כיון דשורת הדין נותנת לעשות כל מלאכה אלא שאינה קוצה חלה ואינה מוזגת לו את הכוס וחברותיה ורש"י ז"ל נשמר מזה וכתב כהאי גוונא בשלמא למ"ד מתשמיש ניח' אלא למ"ד ממלאכה נדה בת מלאכה היא אלא מתשמש לא פליגי וכו' (ופי' רש"י ז"ל דה"ק דבשלמא למ"ד מתשמיש שייך נדה אלא למ"ד ממלאכה נדה בת מלאכה היא אלא מתשמיש לא פליגי וכו') ופי' רש"י ז"ל דה"ק בשלמא למ"ד מתשמיש שייך למימר אפילו נדה וקמ"ל שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו אלא למ"ד ממלאכה מאי אפי' נדה דהא שפיר הויא בת מלאכה אע"כ מתשמיש כ"ע לא פליגי וכו'. וק"ל אמאי לא פרכינן מארוסה למ"ד ממלאכה מאי מרד ממלאכה איכא וי"ל כגון שהגיע זמן והיא אוכלת משלו שהיא חייב לעשות בצמר ודאי ואולי חייבת לו ג"כ לאפות ולבשל אי נמי מכל ארוסה והיא מורדת מלכנוס מפני שלא תעשה לו מלאכה שהאשה עושה לבעלה וכדרך שאנו דנין אותה במורדת מתשמיש מפני שאינה רוצה לכנוס לחופה כך נראה לי:

כי פליגי ממלאכה לא הוה מורדת ורבי יוסי בר חנינא סבר ממלאכה נמי היא מורדת:

לענין פסק הלכה הרי"ף ז"ל וכל הראשונים ז"ל פסקו הלכה כרב הונא וכן עיקר והראיה המחוורת בזה מהא דבעי' מיליה רב חייא משמואל מה בין מורדת למורדת ופריש לה במורדת מתשמיש תרי טעמא ולא פריש לה במורדת ממלאכה חד טעמא ולא עוד אלא בהמלאכה מורדת של איש קשה משל אשה כדכתיבנא לעיל ועוד דלרבי יוסי בר חנינא מורדת ממלאכה היינו שאומר איני זן ואיני עושה ואיני מפרנס ואנן כשמואל קי"ל דאמר שכופין אותו לזון ומיהו בזו לומר כדתריצנא לעיל דאמלוכי ביה בעינן ויש מביאין מהא דאמר לקמן היכי דמי מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא לי' ואינו ראייה דדלמא לינש' דאפי' נדה לא אתיא שפיר ולמ"ד מורדת ממלאכה ולא ניחא ליה כפרוקא דכתיב' לעיל אי נמי דמשמע ליה כולה ברייתא משום תשמיש מכל מקום עיקר הדין כמו שכתבנו דהלכתא כרב הונא וכל שמורדת ממלאכה כופין אותם בשוטים או שאינו זנה או שמוכרים ב"ד בכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור לו שפחה או עבד לשמשו. ורבותי ז"ל חזרו ונמנו שיהא מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו ונראי' הדברים דבתוך ד' שבתות אלו לא תפסיד כלום אם תחזיר בה וא"ת א"כ עכשיו תחזור בה ולמחר תחזיר למרד' ותצערנו שלש שבתות הא ליתא דכל שחזר' בה מתרין בה שאם תחזר עוד למרדה תשבור כתובה לאלתר אבל יש שפירש אפי' תחזור בה תפסיד ז' דינרין בכל שבוע שעמדה במרדה כדין משנתינו ואינו מחוור:

אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו :    פי' דנדה יש לו פת בסלו עומד כיון שהוא עומד בבטחון שתטבול לנדתה ותהא ראוי' לו דייקא נמי דקתני ד' שבתות פי' רש"י ז"ל דשבתות דקתני ימים שאין בהם מלאכה והכל מצוין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות פי' לפירושו שאלו היה רוצה לומר ד' שבועות הל"ל ל' יום כדקאמרי' בעלמא וי"ג דייקא נמי דקתני ד' שבתות זה אחר זה ומפרשי לה כיון דקתני זו אחר זו ודאי שבתות ממש קאמר דאי ד' שבועות פשיטא דד' שבועות רצופות קאמר אבל בשבתות ממש הואיל ואיכ' ימי החול בנתיים ואינם רצופים ממש הוה ס"ד דדילמא לאו רצופים נינהו:

דרש רב נחמן בר רב חסדא הלכה כרבותינו :    כלומר שמפסיד כתובה בסוף ד' שבתות דלא שיפחתו לה בכל שבוע כדין משנתינו אמר רבה האי בורכא וכו' ואיהו כמאן סברי ליה ואמרי' כי הא דאתמר הלכה נמלכין בה כלומר שפוחתין מכתובתה מעט מעט כדין משנתינו כן פי' רש"י ז"ל. וא"ת והיכי אמרינן ואיהו כמאן ס"ל דה' פשיט' דסב' כמשנתינו וי"ל דמשו' משנתינו לא הוה ליה למימר הא בורכ' דהא פשיט' דהא רבוותא ידעי לה למשנתינו ורצו לתקן תקנה זו שתקנו והיינו דאצרכינן לתרוצי דאיהו משכח אמוראי אחריני דבתר רבותינו דמחו לה לרבותינו אמוחא ומש"ה אמר מאן דפסק כרבותינו אמר בורכא ועדיין אין הפירוש מחוור ועוד דאי מ"ד נמלכין בה רוצה לדונה כדין משנתינו גנבא גנובא למה ליה לימא הלכה כמשנתינו ועוד דלישנא דנמלכין לא אתי שפיר משום פחיתות כתובה דמשנתינו. ור"ת ז"ל פירש הלכה כרבותינו ז"ל במשמעות פשט לשונם שאין מתירין בה אלא פעם אחת לאפוקי מדרמי בר חמא דאמר ב' פעמים שולחים לה ורבא אמר האי בורכא דס"ל כרמי בר חויא ואמרינן ואיהו כמאן סבר דדחו לדרב נחמן בר רב חסדא דרמי בר חמא וקרי ליה בורכא ואמרינן דסבר לה כי הא דאמר נמלכין בה כלומר גם לאחר ד' שבתות ולנסחי דגרסי ואינהו כמאן סבירי פי' על רבא ורמי בר חמא ועדיין אין פי' זה מחוור ולא אתיא ביה שפיר לישנא דנמלכין בה והראב"ד ז"ל פירש דרב נחמן היה אומר הלכה כרבותינו ואין דנין אותה כדין משנתינו כלל:

אמר רבא דהא בורכא מרבנן שאף רבותינו לא דחי דין משנתינו לגמרי אלא שהוסיפו עליה שאם תרצה יותר בדין רבותינו שדנין אותה בו והיינו דאמרי' ואיהו כמאן סובר ומהדרינן דסבר לה כמ"ד נמלכין בה כלומר שתברר באיזה מהם היא רוצה אם כדין רבותי' שאמרו שתפסיד כתובתה כולה בפעם אחת ד' שבתות ולא תפסיד כלום בנתיים או כדין משנתינו שפוחתין והולכין ז' דינרין בכל שבוע ואם תחזור בה תפסיד כל מה שעבר. וא"ת ומאי המלכה בעי והלא טוב לה דין משנתינו שיש לה מתון הרבה מדין רבותינו שאין לה שום מתון לאחר ד' שבתות וטוב להפסיד ז' דינרין בכל שבוע מד' שבתות אם חזרה בה וי"ל דלמשנתינו איכא חומרא טפי שפוחתין לה אפי' מנכסי מלוג משא"כ בדין רבותינו ובדרמי בר חמא ליכא שום פלוגתא דאמוראי והכל מודרים שכן תקנו רבותינו להתרות בה שני פעמים ולהני פי' ר"ת ז"ל ורבינו הראב"ד ז"ל הלכה כוותיהו דכולהו מודו בה ולענין המלכה כיון דרב נחמן בר רב חסדא ורב נחמן בר יצחק ורבא ורב חנינא משמיה דרב ששת סבר דאין נמלכין בה הכי הלכתא וגם לפירוש רש"י ז"ל יש לפסוק כרבותי' דההיא דר' ינאי דאמר תנאי כתובה ככתובה דמיא שהוא הלכה פסוקה לא אתיא אלא לרבותינו ולא לדין משנתינו כפי שיטת הירושלמי. הלכך הלכה כרבותינו וכרמי בר חמא וכן פסקו הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל:

גרסת הספרים רבה אמר רב ששת נמי הלכה נמלכין בה ורב הונ' בר יהוד' אמר רב ששת הלכ' אין נמלכין בה וקשי' לן דא"כ מאי מסייעין מינ' לרבה סתם דהא פלוגתא דאמוראי היא אליבא דרב ששת ויש לפרש דאנן לא מייתינן לסיית' אלא דרבה בר רב ששת דאמר נמלכין בה ומסדר תלמוד' הוא דאי' תיבתר הכי לאידך דרב הונא בר יהוד' ויש גורסין בהפך ולא נהיר' משום קושיא דאמרן ויש גורסין בתרווייהו נמלכין בה ולא נהיר' דהל"ל וכן אמר ר' הונא בר יהוד' ה"ד מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנ' ליה אבל אמר' מאיס עלי לא כייפינן כן גורס רש"י ז"ל ופירש כן ה"ד מורדת שכופין אותה ופוחת מכתובתה דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שיש לכופה על ידי פחיתת כתובתה אבל אמרה מאיס עלי ואיני רוצה לא בו ולא בכתובתו לא כייפינן לה להשהותה אלא נותן לה גט ויוצאה בלא כתובה ע"כ ונראה מלשונו שהאומרת מאיס עלי כופין אותו לתת גט ותצא בלא כתובה (ע"כ) ואף הרמב"ם ז"ל כותב כן שכופין אותו לגרש לאלתר שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה ור"ת ז"ל כתב כמה פעמים יוצאה הוראה בטעות לפנינו שהיינו אומרים האומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש וא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו תחת בעלה וכשנותנת עיניה באחר ותאמר על בעלה מאיס עלי ובפרק בתרא דנדרים חשו לה ואמרו שאומרת טמאה אני לך אינ' נאמנת שמא נותנת עיניה באחר ומה הועילו בכך שהרי יכולה לומר מאיס עלי וכן בפרק המגרש שאמרו שלא תצא תולה עצמו בנכרי ומפקעת עצמה מיד בעלה ואעפ"י שיש לדחות דהתם הוא שנטלת כתובה אבל הכא שמפסדת כתובה לא תאמר מאיס עלי להפקיע עצמה מ"ד בעלה והא ליתא שאם נתנה עיניה באחר כל הממון כאין נגדה לתור אחר עיניה ולבה ועוד דא"כ האומרת טמאה אני לך תהא נאמנת לחומרא אם רוצה להפסיד כתובתה והא לא אשכחן וכל גדולי הפוסקים ז"ל הסכימו בזה לדעת ר"ת ז"ל שאין כופין בטענות מאיס עלי שמא עיניה נתנה באחר והביאו לזה כמה ראיות הן כתיבות בחדושים שלי הארוכים וגדולה מזו הא דתנן אלו שכופין אותם להוציא מוכה שאין ובעל פוליפיס והנהו באומרת מאיס עלי דלא הוינא בהדי' כדאמר בפרק המדיר ואפ"ה טעמא דחזינא שהיא טוענת אמת הא לאו הכי אין כופין ואע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב בפירוש המשנה שלו דהתם הוא לכופו להוציא ולתת כתוב' אבל בלא כתוב' בכל מקו' כופין כשאמר' מאיס עלי הא לית' דאנן לא אדכרי' בהדי' מתני' כתוב' כלל אם החדוש שחידש היינו שכופין אותו להוצי' ולתת כתוב' איך הניח וכו' אלא ודאי דדין כפי' בלחוד אתא לאשמעינן וזו ראיה ברורה ור"ת ז"ל פי' ה"ד מורדת דאמרה בעינא ליה כיון שאינו רוצה לתת כתובה אבל מצערנא ליה עד שיגרשני ויתן לי כתובה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה כיון שאמרה איני רוצה בו ולא בכתובתו ובלבד שיגרשני אם בא הבעל לימלך עמנו ניתן לו עצה שיגרשנה ויפטרנה מיד בלא איחור ולא כייפינן לה להיות עגונה ומר זוטרא אמר כייפינן לה שניתן לו עצה שלא יגרשנה עד שיפחות כל כתובה שמא יבא שום ב"ד טועין ויאמרו שבאונס מחלה לו ולא הפסידה כתובה ולישנא דכייפינן לא נראה כהאי פירושא והר"ר יצחק הלבן ז"ל פירש לא כייפינן ליה שימתין מלגרשה שיפחתו אפי' מנכסי מלוג שלה ומר זוטרא אמר כייפינן לה כדי שיפחתו כל נכסי מלוג שלה דבהא דאמרה מאיס עלי אפילו רבנן דמתני' מודו שפוחתין אפילו מנכסי מלוג שלה ואין הפירוש זה נכון הוא דהא קי"ל כרבותי' ששוברת כתובתה בפעם א' ושוב אין כאן פחיתה ויש גורסים אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן והכי פירוש דבמורדת גמורה הוא דכייפינן לה שלא תוציא ותפסיד כתובתה אלא בפחתה בכל שבוע כדין משנתינו או לאחר ד' שבתות כרבותינו אבל אומרת מאיס עלי לא כופין לי' בכך שימתין כל כך אלא שתפסיד כתובת' לאלת' ואע"פ שחזר' בה אין לה תקנה וכ"ש כשנתגרש' או נתארמל' ומר זוטרא אמר כייפינן ליה שלא תפסיד כתובתה לאלתר אלא כדין מורדת גמורה כי אולי תחזור בה ויסור מאיסותה דהא הוה עובדא ואכפי' מר זוטרא ונסתלק מאיסותה וחזרה בה ונפק מיניה רב חנינא מסורא ודחינן דההיא עובדא ס"ד הוה ולעולם לא כייפינן ליה:

והא דאמרינן דמשהין ליה תריסר ירחי שתא אגיטא היינו לאחר שהפסידו כתובתה כדי לעגנא. ורבינו ז"ל פי' ה"ד מורדת דיינין ליה דין משנתינו או כדין רבותי' דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שהרי היא מודה על עצמה שאינה שנואה ליה אלא שרוצה לצערו מפני איבה שיש ביניהם וכיון שכן ראוי לקנסה עד שתחזור בה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן ליה בשום קנס בכתובה ואין נזקקין להם כלל כי אלו הוא כדבריה שנכנס לה מאיסותו בלבה וא"כ ודאי אין לנו לכופה לחזור לו ואסור לזקק לו בשנאה ובנים שיהיו לו ממנה יהיו בני שנואה דכתיב בהו הפושעים והמורדים כדאיתא במסכת נדרים הלכך מוטב שלא נזקק להם ויכופנה הבעל בכל כפיות שיוכל הן בעיכוב מזונות הן בכיוצא בו ומר זוטרא אמר כייפינן לה כדין מורדת שהדבר קרוב יותר דבשקרא אמרה ואפילו הוה קושטא מתוך כפיה זו תתן לבה על עצמה ותסור מאיסותה לא הוה הדרא ליה והיינו דמייתינן ראיה דאכפיי' רב חנינא מסורא ונפיק מיניה גברא רבה דאי לא אזיל מאיסותה לא הוה גברא רבה דבן מורדת ושנואת הלב הוא ודחינן דאין למידין מן החידוש דדלמא בההיא סייעתא דשמיא הוה אבל בעלמא תקנתא לאיסורא לא עבדינן וזה היה נראה פירוש נכון וחדש אבל לא מצאנו לאחד מרבותינו שפירש כן אלא הסכימו שהאומר מאיס עלי ראויה לקונסה יותר בכתובתה ועובדא דבסמוך לא אתי שפיר להאי פי' אבל יש לומר דלא אמרינן דלא כייפינן ליה והיינו דלא כייפיינן לה לאלתר אלא דעבדינן כדאמרינן לקמן משהינן שנים עשר ירחי אגיטא ובתוך כך לא תפסיד כלום כי אולי האמת עמה ואינו מן הדין שתבעל לשנוא לה וכן עיקר:

כלתיה דרב זביד אימרדה הוה תפס' חד שיראי:    פי' רש"י דאמרה מאיס עלי והיא תפסה חד שיראי שהכניסה לו בכתובתה ונראה שהצריכו לפרש כן משום דקשיא ליה דאי במורדת גמורה דאמרה בעינא ליה הא לדין משנתינו פוחתין והולכין נדונייתא אע"פ שהיא תופסה בהם ולרבותי' ג"כ הרי היא מפסדת כל כתובתה שהיה לה לפחות ואע"פ שתפסה ואם נאמר שהשראי הזה מנכסי מלוג שלה היה אם בדין משנתינו פוחתין מנכסי' אפי' מה שתפסה ולדעת הירושלמי אפי' לרבנן ואפי' לפי פי' ראשון לא קנסו רבנן לה מנכסי מלוג שלה כלום ואם לדין רבותי' הרי לא קנסוה אלא בכתובתה לדברי הכל וכדתניא הוי יודעת שאפי' כתובתך מאה מנה הפסדת את הכל אבל מנכסי מלוג שלא קנסוה כלל ואפי' במה שלא תפסוה כלל וא"ת והיכי קרינא לה דאימרדה דהא לא מקריא מורדת אלא היכא דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה וכדאיתא לעיל הא ליתא דכל שמסרבת מורדת היא ואין לך מסרבת יותר מן האומרת מאיס עלי ולעיל הכי אמרינן ה"ד מורדת שנדונת בדין משנתינו או כדין רבותי' האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה אבל מורדת האומרת מאיס עלי אינו בדין זה. ויש שפירשו דהאי דאימרד' היינו שאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה ואע"ג בדין משנתינו פוחתין מנדונייתא ואפי' מנכסי מלוג שלה ואפי' שתפסה לרבותינו שקנסוה להפסידה הכל בפעם אחד כשם שהקילו שלא לקנסה בנכסי מלוג שלה הקילו עליה ג"כ בבלאותיה הקיימים והראשון יותר נכון. איכ' דאמרי יתבי וקאמרי לא הפסידה בלאותיה הקיימים:

דף סד עמוד א

אמר רב גמדא משמיה דרב זביד גברא רבה הוה לי' דינא עליה :    פי' לפי שאתם יודעים שלא יערער עליהם מרוב ענותנותו הא אמר רב כהנא מבעי בעי לה רבא ולא פשטו הקשו בתוס' מאי קושיא אדרבה משום דלא פשוט האי תנאי בנכסי מלוג היכי דקיימא לוקמא ותירצו דאינהו הוה אמרי דלא להפסידה בלאותיה הקיימים ואפי' מה שלא תפסה אלא שהוא ברשות הבעל ורב גמדא אמר להו דמבעי בעי לה רבא ולא אפשיטא לית לן לאפוקי מינה מאי דתפס בעלה ואין זה נכון כל הצורך דא"כ מאי דאמר רב השתא הוה מאי דפסיק תלמודא דתפסה לא מפקינן מינה ולא יהבינן לה ולפ"ז הל"ל והלכתא כרב גמדא ומאי האי דאמר והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ומשמע דלא אייתי' למפסק כחד מהני אמוראי אלא דעבדי' הכרעה שלישית לכך יש לפרש דרב גמדא דלפום האי לישנא בתרא סבר דכיון דמכרע' בעי לה רבא ולא פשיט בנכסי בחזקת בעל קיימי כיון שקבלם על נכסי צאן ברזל בחזקתה דאשה קיימי משום שבח בית אביה ואם אמרה שלי את נוטלת שמעון לה הלכך אפי' מאי דתפס בעל מפקינן מיניה ויהבי' לה ותלמודא פסק וכיון דלא אתמר הלכה לא כמר ולא כמר ולא אתברר נכסי בחזקת מי קיימא היכא דקיימי קימי ומאי דתפסה אפי' תפסה בעדים לא מפקינן מינה ומאי דלא תפסה לא יהבי' לה וכן הלכתא ובקרקע דלית בהו תפיסה חולקים:

ומשהין תריסר ירחי מתא אגיטא לפיכך:    פירש רש"י ז"ל ופי' הוא הנכון אאמרה מאיס עלי קאי כההיא עובדא דרב זביד דעליה קיימין דמשהין תריסר ירחי שתא אגיט' דלא כייפינן ליה כלל אולי תחזו' בה ואם חזרה בנתיים לא תפסיד כלום וכן נראה עיקר דאלו כשאמרה בעינא ליה הרי היא מפסדת הכל לאחר ד' שבתות לדעת רבינו ולמה משהין אותה אבל יש אומרים דאפילו במורדת גמורה משהין ליה תריסר ירחי שתא אגיטא ואין מכריזין עליה כלל אלא לאחר י"ב חודש ולא נהירא ויותר יש לומר לפי שיטה זו דלבתר דאכריזו עליה ד' שבתות והפסידה כתובתה משהין גיטא שעד י"ב חודש לא תתגרש אע"פ שרצה הבעל לגרשה אי משום קנסא שתתעגן ואי משום תקנתא אולי תחזור בה. ואם חזרה בנתיים לא הפסידה כלום וכן נראה עיקר דאלו בדאמרה בעינא ליה הרי היא מפסדת הכל לאחר ד' שבתות לדעת רז"ל ולמה משהין אותה יותר אבל יש אומרים דאפילו במורדת גמורה משהין ליה תריסר ירחי שתא אגיטא ואין מכריזין עליה כלל אלא לאחר י"ב חודש ולא נהירא ויותר י"ל לפי שיטה זו דלבתר דהכריזו עליה ד' שבתות והפסיד כתובתה משהין גיטה עד י"ב חודש לא תתגרש אע"פ שרצה הבעל לגרשה אי משום קנסא שתתעגן ואי משום תקנתא כי אולי תחזור בה) ואע"פ שאינה מרווחת כלום בחזרה מכ"מ גנאי הוא לבנות ישראל שמתגרשות מבעליהן בטענת מרד ובדרך שאמרו במסכת נדרים מה ראתה אמן של אלו להתגרש הלכך אם תחזור בנתיים תשאר עם בעלה ויכתוב לה כתובה. והרמב"ם ז"ל פירשה באומרת בעינא ליה ומצערא ליה דוקא וכן פי' ר"ת ז"ל ופירוש הנכון דאכולהו קאי ומטעמא דכתיבנא ומיהו במורדת גמורה הפסידה הכל לאחר ד' שבתות לאלתר וכן באומרת מאיס עלי לדעת הראשונים ז"ל מפסדת הכל לאלתר אלא דמשהין לה אגיט' תריסר ירחי שתא ולפי' רבינו ז"ל דבאומרת מאיס עלי אין נזקקין לה אפי' הכי משהו לה אגיטה תריסר ירחי שתא משום קנסא כדי שתתעגן ומכאן ואילך אם רצה נגרש (איש) [יגרש] ואין נזקקים לה כלום בענין הכתוב' א"נ כיון דמגרשה מדעתה גובה הכל וכבר כתבנו שאין לנו לזוז משיטת הראשונים ז"ל:

אמר רב טובי בר אשי קיסנא אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם :    פי' ע"כ הא דשמואל כשתובע ליבם והיא אינה רוצה דדכוותא דרישא הוה סיפא ואלו באגרת מרד דארוס' היינו כשתובע לכנוס דאי כשתובע והיא אינה רוצ' להתגרש מאי מרדותא איכא הרי האשה יוצאת שלא לרצונה אלא ע"כ כשתובע לכנוס מיירי והיינו דבכולא סוגיין לא מוקמינן להא דשמואל בתביעת חלוצה דוק ותשכח:

מיתיבי אחת ארוסה וכו':    אלמא כותבין אגרת מרד על שומרת יבם להפסידה כתובתה אם יש לה כתובה כגון שכתב לה לדעת הגאונים ולדעת רש"י ז"ל אפילו בסתם וה"ה דמפסידה תוספת אם כתב לה לרבנן דפליגי עליה דר"א בן עזריה. ל"ק כאן שתבע הוא וכאן שתבעה היא וכדקאמר רב תחליפא וכו' פי' דמתני' כשתבע הוא לייבם והיא אינ' רוצה לייבם אלא לחלוץ או שאינה רוצה לא לייבם ולא לחלוץ דהוה ליה מורדת מתשמיש אפ"ה אין כותבין עליה אגרת מרד וכדשמואל דאמר שמואל תבע הוא נזקקין לו לכתוב עלי' אגרת מרד תבעה היא אין נזקקין לה לכתוב אגרת מרד והשתא לא ידעינן מ"ש ובסמוך פריך לה תלמודא ופרכינן מעיקרא אלישנא דמימרא דשמואל ואמרינן דא"כ רישא נמי כשתבעה היא והאי כותבין אגרת על הארוסה לארוסה מיבעיא ליה בדין דמצי למפרך מסיפא גופא דאירי בה דא"כ לשומרת יבם מבעיא והאי דנקטינן קושיא מר שא משום דסיפא בתרא גרירא והוה יכול לומר דאגב רישא נקט כי האי לישנא דסיפא ובודאי דמעיקרא כדאוקמי' בהכי הוה ס"ד דעל ארוסה ועל שומרת יבם לישנא קלילא הוא ובעי למימר על טענות ארוסה ועל טענות שומרת יבם ותלמודא לא ניחא ליה בהכי שאין לשמואל לעקם לשונו כך שפשוטו של לשון הוא היפך כוונתו כך נראה לי ופרכינן מ"ש שומרת יבם דלא אמרינן ליה זילי דלא מפקדת אפריה ורביה ארוסה נמי נימא וכו' למה כותבי' אגרת מרד עליה. וא"ת תקשי ליה נשואה אמאי כותבין אגרת מרד על המורד את אשתו מתשמיש המטה נימא ליה זיל דלא מפקדת וי"ל דשאני נשואה שנתחייב לה בעונה כשכנסה וא"ת והא תנינא ביבמו' מצוה בגדול לייבם לא רצה חוזרין על האחין לארצו חוזרין אצל הגדול אומרי' עליך מצוה או כנוס או פטור ומשמע התם דכופין אותו בכך ואמאי נימא לה זילי לא מפקדת. ותו הא דתניא התם במה שנדרה הנאה ביבמה בחיי בעלה כופין אותו לחלוץ נימא זילי לא מפקדת וכן יבמה שנפלה לפני מוכה שחין שכופין אותו לחלוץ ויש מתרצים דהנהו בבאו מחמת טענה ואחרים תרצו והוא הנכון דלא אמרינן טענה דזילי לא מפקדת אלא כשתובעת יבום והוא אינו רוצה ותבעת לכתוב עליו אגרת מרד דמשום הא לא דיינינן ליה באומרת לקונסו ממון כיון דלא מפקדא אפריה ורביה אבל ודאי כופין אותו לכנוס או לפטור כשאפשר בשתיהם או כופין לחלוץ כשאינו ראוי לכנוס שלא תהא כאלמנות חיות:

אלא בבא מחמת הטענה דאמרה בעינא ליה חוטרא לידא ומרה לקבורה :    יש שפי' דלא בעינן דטענה הכי בהדיא אלא דכיון דמצי טענה הכי אנן טענינן לה ולא נהירא אלא אידי ואידי כשטען הוא וא"ת מ"מ אידך מימרא דשמואל דאמר בהדיא תבעה היא אין נזקקין לה היכי מתרצה אמאי אין נזקקין לה. וי"ל דהתם כשאינה באה מחמת טענה או שיש לה מבעל אחר שאינה יכולה לטעון כן אי נמי דהא מוקמינן לה כשתבעה לייבם והוא אינה רוצה אלא לחלוץ וכיון שכן אין נזקקין לה דבדידיה תליא רחמנא לייבם או לחלוץ ולא אמרינן השתא דנזקקין לה בבא מחמת טענה אלא כשתבעה לייבם והוא אינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ וכ"ת דנוקי קמייתא דשמואל בהכי ולפיכך אין כותבין עליו אגרת מרד הא ליתא דא"כ דכוותה הוא רישא דארוסה כשהיא תובעת לכנוס והוא רוצה לגרש וא"כ אמאי כותבין עליה אגרת מרד והלא אשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה אלא אידי ואידי כשתבע הוא ולא קשיא כאן לחלוץ וכאן לייבם וכדמפרש:

דאמר ר"פ א"ר יוחנן תבע לחלוץ נזקקין לו תבע לייבם אין נזקקין לו ומימרא דשמואל כפשטא כותבין אגרת מרד תבע לייבם :    פירש"י ז"ל והוא אינה רוצה אלא לחלוץ אין נזקקין לו לפי שהוא אינו מתכוין משום מצוה וכמשנה אחרונה אמרינן לה והקשה עליו ר"ת א"כ כי פרכינן השתא על הא' אוקימתא מאי שנא לייבם ומ"ש לחלוץ ומאי קושיא נימא שנא ושנא אליבא דמשנה אחרונה לכך פי' ר"ת ז"ל דהשתא הכי שמעינן ליה אם תבע לחלוץ כלומר שהוא תובע אף לחלוץ וכ"ש לייבם והיא אינה רוצה לא זה ולא זה נזקקין לו תבע הייבם דוקא היא אינה רוצה אלא לחלוץ אין נזקקין לו שאלו לא היה לרוצה לעשות שום דבר הא ודאי אין נזקקין לו וא"ת א"כ לא אתיא כולה מימרא דר' יוחנן בחד' גוונ' דריש' מיירי כשאינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם וסיפא בשרוצה לחלוץ ואינה רוצה לייבם וי"ל דכולה חדא גוונא הוא שהיא אומרת היפך דבריו וא"ת כיון דסיפא מיירי כשהוא רוצה לחלוץ היכי אמרינן בסמוך דתבע לייבם מצי למימר כמה דאגידה ביה לא יהיבי ליה אחריתי לחלוץ כדאמרה ויהיב ליה אחריתי וי"ל דכיון דאי חליץ מפסיד נכסי אחין שפיר מצי למימר כיון דאגידה ביה לא יהבי ליה אחריתי כן תי' ר"ת דטענת לא יהבי לי' אחריתי לאו דוקא אלא חדא מינייהו נקט כשתמצא לומר דמצי טעין הכי כי יהב ליה אחריתי נמי מצי למימר לא יהבי ליה אחריתי דכוותא דהא ובה מיתבא דעתאי טפי ונסחי איכ' דגרסי לקמן הכי נמי אמרינן אחריתי לא יהבי ליה והיינו כדפרישי' דטעין דלא יהבי ליה אחריתי דכוות' והכל עולין לענין א' ופרכינן מ"ש ליבם דלא דאמרינן לי' זיל נסיב אחריתי לחלוץ נמי לימא ליה זיל נסיב איתתא אחריתי. וא"ת בלא"ה נמי מצי למפרך דא"כ ארוסה נמי למה כותבים עליה אגרת מרד לימא זיל נסיב איתתא אחריתי ויש לומר דהכא בארוסה כיון דאיהו גופ' קרבה ובחר בה ליכא למימר הכי וביבמה דאקנו ליה משמי' איכא למימר הכי ועוד דאנן השתא למימרא דר' יוחנן פרכינן נמי אמאי מפליג בין תבע לייבם בין תבע לחלוץ:

אלא אידי ואידי שתבע ליבם ולא קשיא כאן למשנה ראשונה כאן למשנה אחרונה דתנן מצות יבום קודמת למצות חליצה וכיון שכן הוא רוצה לייבם טוען כדין וכותבין עליה אגרת מרד ושמואל כמשנה אחרונה והוא תובע שלא במצו' וכיון שכן אין לכתוב עליה אגרת מרד כלל אף כשאינה רוצה גם לחלוץ כיון שהוא אינה רוצה בכך צריך וכ"ש כשהיא רוצה לחלוץ אבל לא אפשר לאוקמי דשמואל למשנה ראשונ' דאי כשתובע לחלון הא פרישנא לעיל דליכא לאוקמי בהכי כלל ואי כשתובע ליבם למשנה ראשונה כל שתובע ליבם והיא אינה רוצה נזקקין ואע"פ שרוצה לחלוץ ואידך דשמואל דאמר תבע הוא נזקקין לו תבעה היא אין נזקקין לה איכ' לאוקמה בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה למשנה ראשונה נזקקין לו כשתובע לייבם ולמשנה אחרונה כשתובע לחלוץ ותבעה היא אין נזקקין לה כשרוצה לייבם או לחלוץ ואע"פ שמהפך דבריה דמכ"מ אין כותבין אגרת מרד עליו דבדידיה תליה רחמנא אבל אינו רוצה לחלוץ ולא לייבם נזקקין לה בין למשנה ראשונה ובין למשנה אחרונה ואומרים לו או כנוס או פטור ולא עוד אלא כי אתיא מחמת טענה דבעי חוטרא ליד' ומרא לקבורה ולעולם אין הפרש בין משנה ראשונה לשניה אלא כשתבע הוא אבל כשתבעה היא לא פליג כלל ור' יוחנן דאמר תבע לחלוץ נזקקין לו וכו' לפום פשטא דשמעתא דמשנה אחרונה היא ויש שכתבו דליכא הפרש בין משנה א' למשנה אחרונה אף כשתבע הוא אלא כשתובע לייבם אבל כשתובע לחלוץ והיא אינה רוצה אלא לייבם אף למשנה ראשונה נזקקין לו מטעמא דאמרי' לעיל דיכול למימר כמה דאגידה ביה לא יהבי ליה אחריתי דההיא טעמא לא אידחי לעיל כלל וא"ת וא"כ לוקמינהו כדמעיקרא כאן כשתבע לייבם כאן כשתבע לחלוץ ושמואל כמשנה ראשונה ומתני' כמשנה ראשונה וכדאוקמי' השת' ודשמואל כשתבע ליבם ומתני' כשתבע לחלוץ דכל היכא דאפשר לקיומא פסקא קמא דקיימינן לית לן למיעקרי' בכדי וי"ל דלא מתוקמא להו מתניתא שפיר כשתבע לחלוץ מדקתני נמי ארוסה והוה לן לאוקמי כשתבע לגרש והיא אינה רוצה דלא שייך בה מורדת כלל ואין זה מספיק דבשלמא במימרא קמייתא כשמואל כיון דאמר כותבין אגרת מרד בזו ולא בזו ע"כ בחדא גוונא מיירי והיינו רבותא דידה אבל מתנית' דקתני אחת ארוסה ושומרת יבם שפיר מצי' לאוקמי ההיא כדאיתא וההיא כדאיתא ארוסה כשתובעת לכנוס ושומרת יבם כשתובעת לחלוץ והא ודאי עדיפא לן מלמסתר אוקימתא ולמעבד אוקימתא אחריתי לכך הנכון כדברי רבינו הגדול וכן דעת התוספת דכשתובע לחלוץ והיא אינה רוצה אלא לייבם או אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם הא נמי בפלוגת' דמשנ' ראשונה ומשנה אחרונה היא דלמשנה ראשונה אין נזקקין לו ולמשנה אחרונה נזקקין לו והא דלא אוקמינהו תרווייהו כשתבע לחלוץ ושמואל דמשנה ראשונה ומתניתן דמשנה אחרונה משום דמימרא דשמואל לא מתוקמא כשתובע לחלוץ כדכתיבנא ומשום האי טעמא נמי לא אוקמא כפירוקא קמא כאן כשתבע ליבם ודשמואל כשתבע לחלוץ הלכך למשנה ראשונה תבע (לחלץ) לחלוץ אף על פי שהיא רוצה ליבם אין נזקקין לו ולא מצי למימר כמה דאגידא ביה זו לא יהבי ליה אחריתי דכיון דמצות יבום קודמת והוא טוען שלא במצוה והיא טוענת במצוה אין שומעין לו כלל לכתוב עלי' אגרת מרד ואע"ג דבדידיה תלה רחמנא מעתה הדרינן למאי דפרישנא לעיל דאידך דשמואל אתיא בין למשנה אחרונה ובין למשנה ראשונה ורבי יוחנן לא אתיא אלא כמשנה אחרונה דוקא דאלו למשנה ראשונה איפכא מבעיא ליה וכבר כתבנו מחלוקת הפוסקים בזה במסכת יבמות שרבינו אלפסי והגאונים ז"ל פסקו הלכה כמשנה ראשונה וכמתני' דהכא דאוקי בהכי וכיון שכן לפי דבריהם תבע לייבם נזקקין לו תבע לחלוץ אין נזקקין לו וכך פסק הרמב"ם ז"ל ור"ת ורוב בעלי תוספות ז"ל פסקו הלכה כמשנה אחרונה ורבי יוחנן וכמימרא קמייתא דשמואל הלכך תבע לחלוץ נזקקין לו תבע ליבם אין נזקקין לו ומיהו כי אמרינן דלמשנה ראשונה תבע ליבם נזקקין לו ה"מ כשהיבם הגון אבל כשאינו הגון לפי ראיית ב"ד אין נזקקין לו לכופה כלל אלא מחזירין ביניהם דרך פשרה ואטעויי נמי מטעינן ליה כל היכא דאפשר וכדאמרינן נמי בפרק מצות חליצה בההיא אתתא דאתיא לקמיה דר"ח בר אבא וכן בבת חמוה דר' פפא ומיהו אם אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם כופין אותה ונזקקין לו כל שהוא תובע למצו' לפום פסק דלעיל ור' הגדול הרמב"ן ז"ל הכריע כדברי הגאונים ז"ל שהלכה כמשנה הראשונה שכן חזרה לה בדורות האחרונים וכן דעת רבותי ולענין מורדת דעלמא הא אסיקנא לעיל דהלכתא כר' הונא דאמר מורדת דממלאכה לא הוה מורדת וכשמורדת מתשמיש ואמרה בעינא ליה ומצערנא ליה הלכה כרבותי' שמכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו ומתרינן בה ב' פעמים כדברי רמי בר חמא דליכא אמוראי דפליג עליה לפי הפי' נכון ואם חזרה בה לא תפסיד כלום ואם לא חזרה בה הפסידה כתובת' לאלתר עיקר כתובה והתוס' והנדוניא אבל מנכסי מלוג אינה מפסדת כלום ומתנה שנתן לה בעלה מפסדת לדעת הגאונים ז"ל דאדעתיה למשקל ולמיפק לה לא יהב לה אא"כ התנה עמה בפירוש שתזכה בו אף כשהיא מורדת בו דתנאי ממון הוא וקיים כדאמרינן בירושלמי הלין דכתבין אין שנא אין שנאה תנאי ממון הוא וקיים ולענין בלאותיה הקיימים לדעת הגאונים ז"ל כל שתפס המהם לא מפקינן מינה ובקרקעות חולקין וכן דעת מורי ז"ל הרב הלוי אבל יותר נכון דמורדת גמורה דמפסידה אפילו בלאותי' הקיימים משום קנסא ואע"ג דכי זנתה לא מפסדת להו כשמעתין דלעיל באומרת מאיס עלי וכן דעת הרשב"א ז"ל והאומרת מאיס עלי שאינה רוצה בו ולא בכתובתו אין לנו לזוז משטת הגאונים ז"ל דקנסינן לה טפי ממורדת גמורה ואין ממתינין לה ד' שבתות אלא מתרין בה ואם לא תחזור בה לאלתר הפסידה כל כתובתה ומתנה שנתן לה הבעל סתם ולא הפסידה בלאותי' הקיימין מה שתפסה ובקרקעות חולקין ובנכסי מלוג שלה לא הפסידה כלום ולדעת הרי"ף והרמב"ם כופין אותו לגרשה לאלתר וכל שלא גירשה אינה מפסדת כלום אבל לדעת ר"ת ז"ל וכל רבותי' ז"ל אין כופין לגרש כלל ואם רצה לגרש מעצמו משהין לה תריסר ירחי שתא אגיטא בין במורדת גמורה ובין באומרת מאיס עלי לדעתינו ולדעת רבותינו ז"ל ולדעת הגאונים ז"ל והרשב"ם ז"ל מורדת גמורה דוקא ומיהו במורדת גמורה נראים דברי האומר דאע"ג דמשהין לה מכ"מ מפסדת לד' שבתות כל כתובתה לאלתר ואע"ג דחזרה בה אח"כ לא תרויח כלום ואם רצה הבעל לקיימה כותב לה כתובה אחרת אבל באומרת מאיס עלי נראים הדברים דכיון דאפשר דקושטא קאמרה לא כייפי' לה כלום תוך י"ב חודש ואם חזרה בה לא תפסיד כלום ובלבד שלא תחזור כל ימיה לעשות כן נמצאת אומר לפ"ז שהאומרת מאיס עלי אינה מפסדת כלום אלא לאחר י"ב חודש מפסדת עיקר ותו' ומה שלא תפסה מנדוניא ומתנה סתם שנתן לה בעלה. ולענין ירושת מורדת נראים הדברים שכל שמתה קודם שנתגרשה בעלה יורשה כדין דלית לן למקנס במידי בין במורדת גמורה ובין באומרת מאיס עלי וכן מתנה ומכר שעשתה מנכסים בחיי' תוך זמן זה בעלה מוציא מיד הלקוחות כדין אשה דעלמא ולענין מזונות המורדת ושאר תנאי כתובה כל שהוא מורדת גמורה תוך ד' שבתות לא הפסידה כלום והבעל אוכל פירות נכסים וחייב בפרקונה אבל לאחר ד' שבתות כיון שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה וכיון שאינו חייב לפדותה אף הוא אינו אוכל פירות בנכסי מלוג ולא קנסינן לה ולא מידי לא בגוף ולא בפירות והאומרת מאיס עלי שמשהין אותו י"ב חודש נראים דברים שאפילו למה שכתבנו שלא הפסידה כלום תוך זמן זה אין לה מזונות מבעל ולא פרקון שלא תקנו חכמים מזונות למורדת לא תנאי כתובה וכן אמרו בירושלמי המורדת והיוצאת משום שם רע אין לה מזונות ואם מת הבעל תוך י"ב חודש הרי היא גובה כל כתובתה שהרי עדיין לא הפסידה כלום:

אלו הן דיני המורדת לפי שיטת התלמוד והגאונים ז"ל תקנו בזה תקנות שלא כדין התלמוד וכמו שכתב הרי"ף ז"ל ולדורות תקנו ואין לנו לזוז מזה משטת הגאונים ז"ל וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל ובמקום שיש בו תקנת העיר הרי זה תנאי ממון וקיים ככל שהסכימו על הממון אבל על הגט אין יכולים לתקן כלום כנגד דין התלמוד ומקדש אדעתא דרבנן מקדש ולא אדעתי' דידהו:

כיון דמיפחת פחית לא מחזי כשכר שבת :    ומכאן היה נראה ללמוד שאין משום שכר שבת בדבר שהוא פוחת מחובו אבל יש לדחות דשאני הכא דלא משום שכר שבת פוחתין לה ולמראית עין הוא דאיכא למיחוש וכל דפחית ליכא מראית עין אבל כל שפוחת בחובו בפירוש לשכר שבת אסור כן נראה לי:

דף סד עמוד ב

מתני' משר' את אשתו ע"י שליש:    לפי דברי הרמב"ם ז"ל הרשות ביד הבעל להשרותה ע"י שליש כשנותן לה כל צרכה כדין משנתינו אבל אינו נכון כי היאך תהא זולתו והא זילא בה מלתא טובא ולקמן בפרק המדיר דתנן עד שלשים יום יעמיד פרנס אמרינן בתלמודא עד שלשים יום לא שמעין ביה אינשי משלשים יום ואילך שמעין ביה אינשי וזילא ביה מילתא ובירושלמי הקשו ממשנתינו על משנת המדיר ואמרו כאן שקבלה עליה כאן כשלא קבלה עליה כלומר דמתני' דהכא כשקבלה עליה וכן עיקר הלכך כל שלא קבלה עלי' אינו יכול להשרותה ע"י שליש יותר משלשים יום אלא או אוכלת עמו על שלחנו או יוציא ויתן כתובה וכן פסקו רבינו והרשב"א והראב"ד ז"ל כן סובר שפי' משנתינו במי שמלאכתן בעיר אחרת שעונתו מליל שבת לליל שבת שע"מ כן כנסה:

(נכנסה) נותן לה קב קטנית גרסינן ונותן לה פת ונר ופתילה וכוס וחביות וקדרה וכן הוא בתוספת בפי' ותנא דידן אכילות קתני הכשר אכילות לא קתני ואם אין נותנים לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה פי' מותר מעשה ידיה כדפרישנא לעיל בפירקא אליבא דרב ושמואל דהלכתא כוותייהו והא דקתני אם אינו נותן לאו דוקא שהרשות בידו שלא לתת לה דא"כ לרב הונא אמר רב שאינו יכול לכופה על מעשה ידיה אם אינה יכולה לכופה מה הועילו חכמים בתקנתם אלא ה"ק שאם אינו מעלה לה מעה כסף לפרנסה והיא שותקת לא ויתרה מותר וה"ה למזונות ומעשה ידיה אלא לרבותא קמ"ל דאפילו למעה כסף שאינה צריכה לו כ"כ לא אמרינן ויתרה וכ"כ הרמב"ן ז"ל מיהו אם כבר נתנה לו העדפה ולא תבעה ממנו מעה כסף כלל מסתמא ויתרה והיינו דקתני מותר מעשה ידיה שלה שיכולה לתפוס בו דעל משכונה סמכא ולפיכך מחלה כך נ"ל:

גמרא מתני' מני וחציו לבית המנוגע:    פי' רש"י ז"ל חצי של ככר זו לבית המנוגע בין לר' יוחנן בן נורי ובין לר"ש וא"ת לר"ש נפיש ליה דהא שיעור בית המנוגע כדי אכילה אחת ויש בככר לפי דעתו ג' סעודות תירץ רש"י ז"ל דבעירוב הקלו ושערו הדבר בג' סעודות בינונית אבל לעלמא אין בו אלא שתי סעודות ולגבי בית המנוגע נמי אזלינן לקולא ובעי לסעודה חצי הככר דהכי גמירי להו:

קשיא דרב חסדא:    פי' דקים לה תרווייהו אמרינהו רב חסדא. הא באתרא דלא יהבי פי' ומתני' דהכא דמשערינן בככרי של בעל הבית אתי פלגא שדי עלייהו והוה ליה שית. וא"ת ואיהי ציבי מיתן ליה דבשלמא שכר אפי' לית לן למיתן לה דאדרבה היא אופה לו כל זמן שלא הכניסה לו שפחות אלא ציבי איהו בעי למיתן לה וי"ל דבעלה יהב לה ציבי ולא הזכיר אותו התנא כשם שלא הזכירו חבית ונר וקדר' דהכשר דאכילות לא קתני כן פירש הרשב"א ז"ל:

א"ה שיתסר הוא ופי' קושיין למ"ד אוכלת תשמיש דלמ"ד אוכלת ממש שבסרי הוויין וחד מינייהו פרכינן ולמסקנא אוכלת ממש מוסיפין חדא יתירתא לארחי ופרחי טפי אבל ליכא לפרושי כדפי' הראב"ד ז"ל דאוכלת עמו משלה דהא סוגיין לא מוכחא הכי ובירושלמי ג"כ אמר בפי' אוכלת משלו:

דף סה עמוד א

ואלו יין לא קתני מסייע ליה לר"א דאמר אין פוסקין יינות לאשה וכו':    הקשו בתוס' מאי קמ"ל דהא מתני' היא בהדיא מדלא קתני לי' וי"ל דאי לאו דר"א איכא למימר דמתני' באתרא דלא שתו נשי חמרא כלל בבית בעליהן אבל היכא דשתו פוסקין להם קמ"ל ר"א דאפילו בשותות עמו אין פוסקין להם יינות כשאין הבעל עמה ומשום הא הוה ס"ד דר"א אפילו ברגילה לגמרי והיינו דפרכינן לה בסמוך מדתני רגילה נותנים לה ופרקינן רגילה שאני ולא אשמעינן ר"א אלא כשהיתה שותה לפעמים אבל רגילה תמיד נותנים לה:

אמרה ליה [לך] ולחברך ולחברותך :    יש שפי' כדי שנושא חן בעיני האנשים וקפצו עליה לישא אותה ויש מקשים על זה דא"כ הל"ל דלית ליה מזוני דהא רבי יוסף דאמר בפ' דלעיל כחלה ופרנסה אין לה מזונות ואע"ג דתלמודא מחא ליה אמוחא איהו גופיה לא חזינן דהדר ביה וי"ל דכחלה ופרכסה שאני דעבדא מעשה אבל משום אמירה כזו בעלמא מודה בה רב יוסף שלא הפסידה מזונות ועם כל זה הנכון כפי' רש"י ז"ל שפי' לחברך ולחברותך שאוכל להתראות וכו' ולא אתבזה על הבריות:

תנו רבנן אין נותנים לה כר וכסת משום ר"נ אמרו נותנים לה ה"ד אי דאורחא מ"ט דת"ק וכו':    ל"צ כגון דאורחא דידיה ולאו אורחא דידה ת"ק סבר כי אזלינא שקלי' ליה ואי אתינא מייתינ' ליה בהדאי ורב נחמן סבר אמרה ליה זמנין דאתרמי בין השמשות ולא מצית מייתי לה ושקלת להו ומגנית לי על ארעא פירש רש"י זכרונו לברכה שדרך משפחתו לישן ע"ג כר וכסת ואין דרך בנות משפחתה והא דאמרינן שקלת דידי פי' ז"ל שקלת מפץ דידי כר וכסת שאקנה משלי פירות לפי' דלפום פשטא משמע שקל דידי שקל כר שלי ואיהי הא לית לה כר והקשו בתוס' דהא קי"ל עולה עמו מחיים והכא בין לר"נ בין לרבנן אינו נותן לה כר לשכיבתה ותירצו דכי אמרינן עולה עמו ה"מ כל שהיא עמו אבל לא כשאינו עמו כגון משנתינו והקשו עליו דהא קתני בסיפא בד"א בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו שאינה יורדת עמו אע"פ שאינו כן פי' בשם הר"י ז"ל וק"ל מהא דאמרינן לקמן נ' זוזי פשיטי דאי ס"ד זוזי ממש עני שבישראל חמשין זוזי מנא ליה דאלמא האי עני שבישראל דקתני מתני' אבעל קאי ויש לרתת לפי דבריו ז"ל דה"ק דכיון שהבעל נותן לה חמשין זיזי אף אביה היה נותן לה ואביה עני מנ"ל. ואחרים פי' דת"ק ור"נ סבירא להו שאינה עולה עמו אפלו מחיים ולית הלכתא כוותייהו וזה דעת הר"ף ז"ל שלא כתב בבריית' זו כלל [*) אינו מובן כלל כי הוא מוטעה ומשובש והמעיין בשמ"ק ד"ה הא יבין הענין ויתקן לעצמו הלשון (המו"ל): ] והראב"ד ז"ל כתב דהכא בכר יתיר' פליגי אי יהבינן לה משום דלמא אתרמי בין השמשות ושקיל דידה וכדמפרש ואזיל רבנן חייש לה כיון דלאו אורחא דידה בכר וכסת דצריכא לגופא לכולא עלמא יהיב לה כר יתירה כי היכי דלא ליגני על ארעא ולהא תנא פירוש אתא כפשטיה הא דאמרת מ"ט דת"ק דמנ"ל לתלמודא דכל היכא דאורחא מיבעי ליה למיתן כר יתירא כי היכי דלא ליגני על ארעא דאדרבה משמע דלא הוה ס"ד ההוא טעמא כד עבדינן אוקימתא ועוד דבתוספתא תנינא בהדי' יין אין לה שאין נשותיהן של עניים שותות יין כר אין לה שאין נשותיהם של עניים ישנות ע"ג כר דאלמא לאו בכר יתירא מיירי:

והרמב"ן ז"ל:    פי' אורחא דידיה דקפיד על כרים וכסות ולאו אורחא דידה למקפיד על כרים וכסתות ולאו באורחא דבני משפחה עסקינן דהב"ע כשאין דרך בני משפחתה ולא בני משפחתו שאלו הי' דרך בני משפחתו דכ"ע עולה עמו ובזה לשון התלמוד מיושב יפה ומהאי פי' היה נראה דהא דקתני נותנין לה כר וכסת ולא משום שתשתמש בו דמשום חששא דלמא מגני לה על ארעא אמאי יהיב לה כר ליתן מפץ יתירא דאי לא מייתי כר דידיה לגני איהו אמפץ דידיה ואיהי אמפץ דידה ולמה יתן כר וכסת שתשמש בו כל השבוע אלא נותנים לה כר וכסת לצורכו קאמר ואע"ג דלישנא דנותנין לה כר וכסת דקאמר ר' נתן משמע שנותנין אותו לה שתשתמש בו כל השבוע דומיא דנותנין דקתני במתני' תלמודא פרשי' לה השתא דלא קאמר ר"נ אלא שנותנין אותו לה שיהי' בביתה מוכן לכי אזיל לבין השמשות אבל יותר י"ל דכיון דאורחי' בכר וכסת הא בעי למיתן לה כר וכסת לצרכי לילה שבת הלכך מבעיא ליה למתב' מהשתא והא עדיף ליה מליתן לה מפץ לדידיה וליצטרך בתר הכי לאתויי כר וכסת וכיון שהכר עומד בטל בביתה כל השבוע גנאי גדול הוא לו שיהא לו כר וכסת בטלין ואיהו גני על המפץ וזה יותר נכון ויש שפירשו עוד כשיטת רש"י ז"ל אורחא דבני משפחתו ולאו אורחא דבנות משפחתה ומתני' עני הוא כדקתני סיפא ובהא נמי איירי רבנן ור"נ וכי אמרינן עולה עמו ה"מ כשיש לו אבל כשאין לו אין מחייבין לו לחזור לעיר וליתן וליתן לה מטעמא דעולה עמו הא אלו הוה אורחא דבנות משפחתה חייב לחזור וליתן לה כר וכסת כדי שלא תהיה יורדת עמו ואפ"ה חייש ר"נ דדלמא אתי בין השמשות ומגני ליה על ארעא הלכך בעי למשבק כר דידיה בהדה לכי אזיל התם בליל שבת וכיון שיש לה נר בטל הא ודאי שוכבת עליו דה"ל כעשיר ועולה עמו וזה פי' נכון והתוס' שכתבנו למעלה מסייעת לו והא דקאמר שקיל כר דידי פי' רש"י ז"ל יפה וכתב שתקנה כר לעצמה כי שקיל לה בעל הא גט לה על המפץ ולא גט על ארעא וי"ל דכיון דרגילה כל השבוע לשכב על כר וכסת כי שקיל מינה כר דיד' כמאן דגני על ארעא דמי לה אי נמי דאיהו כי זבנה ליה כר וכסת מזבנא למפץ ותוספת על דמיו למקני כרוכסת וי"ל עוד כי שקיל מפץ קאמרת כיון דאיהו רגיל בכר וכסת אפילו הוה שקיל לה מפץ כי לא מייתי כר דיליה בין השמשות לא בעי למיגנא על מפץ חדא ושקיל דידה ודידיה וגט על תרווייהו ומגני לה על ארעא:

דף סה עמוד ב

אמר אביי חמשין זוזי פשיטי ממאי מדקתני וכו':    ובלא"ה נמי מצי למפשט מדרב יוסף דאמר בפ"ק דקדושין שכל כסף דדבריהם כסף מדינה הוא אלא שעדיפא ליה למיפשט מגופיה דמתני' ואפילו למ"ד דלא מודה בדרב יוסף והכין אורחא דתלמודא. כדי שלא תתנה על בעלה פירוש שאם תלבש בימי טהרתה מה שלובשה בימי נדתה תתננה עליו ואע"ג דאיהו אמר דלא חייש להא אין שומעין לו ובטלה דעתו אצל כל אדם:

אמר אביי נקטינן מותר בלאות ליורשין וכו':    עד שתתגנה ותתגנה והנכון דה"ה למזונות אלמנה שהמותר ליורשים והא לא אצטריכא ליה לאביי לומר כיון דאפילו בחיי הבעל המותר לבעל (שאין) [שהן] ליורשים וזה ברור. וכן כתב הראב"ד ז"ל ואע"פ שבירושלמי אשכחן א' מזונות וא' בלאות אלמנה שלה טעותא היא או פליג אתלמודא דילן דאמרי' בהדיא בלאות אלמנה ליורשין ובנסחי דיוקאני גרסי שלהם וכן עיקר ודלא כדברי הראב"ד ז"ל שפירש שמותר מזונות אלמנה שלה:

אמר רבא אם היה בבית אפל מותר :    איכא למידק נהי דמותר בעת הצורך למה מחייבו רשב"ג בכך וי"ל דמיירי בטיילים או בפועלים שעונתם שתים בשבוע וסבר רשב"ג דאע"ג דקבל עליה להשרות ע"י שליש ותהא אוכלת עמו בליל שבת אין למעט לו מעונתה כל מה שאפשר ונותן לה שתי עונות לתשמיש ליל שבת ושבת ומסתברא כמ"ד אוכלת אף אוכלת ממש קאמר וה"ה דאיכא עונה ומשום הכי נקט לילי שבת דאי משום אכילה אף ביום השבת יש לו לאכול עמו דכבוד יום עדיף כדאי' בפרק ערבי פסחים:

אבל זן אותם קטני קטנים :    פי' חייב לזונם ואע"ג דלא אמיד דאי בדאמיד אפי' קטנים נמי כדאיתא בפרק אלמנה:

לאו משום דבעי למיכל בהדה:    וא"ת אי משום הא ליתני בזמן שבנה עמה מאי אם היתה מניקה וי"ל דנקט מניקה משום דבעי למתני שפוחתין לה מעשה ידיה דליכא למימר הכי אלא במניקה: