ויקיטקסט

חידושי הריטב"א על הש"ס/כתובות/פרק ז

< חידושי הריטב"א על הש"ס‏ | כתובות

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ע עמוד א עריכה

פרק שביעי המדיר

המדיר את אשתו מליהנו' לו עד שלשים יום יעמיד פרנס פירוש רש"י ז"ל אבל מתשמיש המטה לא חייל נדרו כלל דהא משועבד לה דאלו הוה חייל [לא הי'] יכול להשהות [אלא] שבת אחד לב"ה או שתי שבתות לב"ש כדתנן בפרק אף ע"פ והקשה עליו ר"ת ז"ל דלמאי דאוקימנא מתני' בעודה ארוסה הא חייל נדרה אפי' מתשמיש המטה כשם שחל על שאר הנאו' ועוד כי פרכינן היכי [מצי] מדיר לה אדפרכינן ממתני' דקונם שאני עושה לפיך נפרוך ממתני' גופה דאתשמיש לא חל נדרה משום דמשעבד לה כדפירש"י ז"ל וי"ל לפירש"י [דמרן] ז"ל פי' משנתינו בקוצר כמנהגו וה"ק דהא דקתני יעמיד פרנס שלשים יום ואף ע"פ שתשמיש המטה לא אפשר בפרנס היינו טעמא דמילתא דלמאי דאוקימנא מתני' כשהיא ארוסה פשיטא דל"ק אתשמיש המטה דהא לאוקימתא דאוקימנא כשהגיע זמן אינו מחויב לה בעונה ולמאי דאוקימנא כשהדיר' כשהי' ארוסה ונשאת הא סבר' וקיבל' ולאוקימת' קמייתא דאוקימנ' כשהגיע זמן אינו חייב לה בגניבה ולמאי דאוקימנ' כשהדירה כשהוא נשואה אמזונות חל נדרה משום דאמר לה צאי מעש' ידיך אבל אתשמיש [לא] חייל (לא) נדר' והיינו דפסיק ותני יעמיד פרנס והא דלא פרכי' מעיקרא ממתני' גופא דמוכח מינה דאתשמיש לא חל נדר' מדקתני עד שלושים יום יעמיד פרנס טפי ניחא לן למפרך ממתני' דעלמא דמפרש בהדיא מלמפרך מדיוקא דמתני' דהכא ותו דההיא ניחא לן טפי דפרכינן ממעשה ידי' למזונות דשייכי להדדי ודינם שוה מלמפרך מעונה דדילמה בעונה אפקעוה רבנן לנדרה טפי משום בטול פרי' ורביה וכבר פי' בפ' אע"פ [עיין לעיל (כתובות דף ס"א) בסופו] אמאי לא אמרינן דיכול למיחל נדר' אתשמיש המטה באומר הנאת תשמישך אסיר עלי. ור"ת ז"ל פי' דלישנא דליהנו' לו לא משמע אלא אסור נכסיו ולא אסור דגופו אי נמי דבתר דאיירי תנא לעיל במדיר' מתשמיש איירי הכא במדיר' מנכסיו וכן מוכח בירושלמי דרמי מתני' דהכא אמתני' דמדיר את אשתו מתשמיש המטה והכי אמרינן התם תמן תנינן שתי שבתות והכא אמרינן שלשים יום ופרקינן תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנדסיו פי' שהדירה מנכסיו בפי' או שהיו מדברים קודם לכן בענין שמוכיח שלא הדירה אלא מנכסיו:

יותר מכאן יוציא ויתן כתובה:    פי' כופין אותו להוציא וליתן כתובה דהא אמרינן בעלמא האומר איני זן ואיני מפרנס רב אמר יוציא ויתן כתובה ושמואל אמר עד שאתה כופהו להוציא כופהו לזון אלמ' רב כופין קאמר וכן אמר בירושלמי מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לכ"ש ועוד דעד כאן ל"פ שמואל אלא התם דאפשר לכופו לזון אבל הכא דאי אפשר דהאי מודר' היא מנכסיו לכ"ע כופה אותו להוצי' ומיהו יש מקומת דקתני יוציא ויתן כתובה ואין במשמע שכופין וכדגרסי' בירושלמי עלה דאמרינן שאין מעשין אלא לפסולת והא תנן המדיר יוציא ויתן כתובה ופרקינן שמענו שמוציא' שמענו שכופין בתמי' כלומר דאע"ג דקתני שיוציא לא משמע כפי' בכל דוכתא עד דאיכא הכרחה אחרינא דלא גרע ממוכה שחין כגון הא דמדירה מתשמיש המטה דהתם ודאי כופין שאפי' באומר אי אפשי אלא בבגדי יוציא ויתן כתובה הא באידך אין במשמעותו כפי' על הגט אלא מבקשים על הגט וכופין על הכתובה וכבר פי' לעיל גבי המשרה את אשתו מאי דאקשו ופריקו בירושלמי ממתני' דהכא אמתני' דהתם (ודאי כופין שאפי' האומר אי אפשר אלא בשקבלו עליה):

המדיר את אשתו שלא תטעו' כו':    פי' לאו מפירות דידיה בלחוד דא"כ אמאי חמירא הא מרישא דהדיר' מכל נכסיו אלא ודאי ע"כ מתני' מפירות דעלמא וא"ת והא אין אדם אוסר פירות העולם על חבירו ואע"ג דבתלמודא אוקמי' בשנדרה היא וקיים לה הוא וקרי ליה מכירה לפי שקיים ל"ה ה"מ לשמואל אבל לרב מתני' במדיר ממש משמע לן וי"ל דלרב מתני' כשהדירה מנכסיו או מתשמיש המטה אם תטעום א' מכל הפירות [וכ"ת] תיכול ותתסר ותמתין [שלשים יום] במזונות ושבת אחת בתשמיש המטה הא אמר רב דאין לה להמתין אלא במפרש והא בסתם וכדאי' בתלמודא בהדי':

גמרא וכיון דמשתעבד לה היכא מצי מדיר לה ולא ניחא לאוקמי בשנדרה הוא שלא ליהנות משלו דלישנא דהמדיר לא משמע לפום פשטא אלא בדאדרה איהו ועוד כי נדרה היא [הא] שמעינן לר"מ [דאמר] דהיא נתנה אצבע בין שיניה כדאי' לקמן וסתם מתני' ר"מ היא וא"כ למה יוציא ויתן כתיבה דכי פרכינן לקמן הא וודאי אע"ג דבעלמא קונמות מפקיעין מידי שיעבוד הכא אלמוה רבנן לשעבודה דבעלה דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתא:


דף ע עמוד ב עריכה


נעשה כאומר צאי מעש' ידיך במזונות:    וא"ת אמאי לא פרכינן [כדפרכי' בפ' אעפ"י] וי"ל בכאן אין אנו מסרסין לשון נדרו כלל אלא שאנו אומרים דסתם המדיר משמעותו כן. ואי איתא לדרב הונא וכו' מהאי לישנא שמעינן דהא דאוקמא מתני' דהכא באומר צאי מעשה ידיך במזונותיך דאפילו לרב הונא הוא דאי לא היכי אמרינן השתא אי איתא לדרב הונא דהא אוקימנא מתני' דהכא בהא [דלא] כוותיה וא"כ [ליתא] לדרב הונא והו' לן למימר ולרב הונא דאמר אלא ודאי כדאמרן וכן בדין אע"ג דלרב הונא מזונות עיקר יכול היה לפורעה כנגד חובה ממעשה ידיה למה שמספיקין:

א"ה פרנס ל"ל ושמעינן מהכא שהאומרת איני ניזונית ואיני עושה הבעל פטור מכסות ולבוש דאי לא נימא דפרנס לשאר צריכה חוץ ממזונותיה דאע"ג דשאר פרנסה כיון דלא אתיא אלא מזמן לזמן רחוק לא הוה ליה למתני שלשים יום מ"מ לא הוה למפרך פרנס ל"ל וה"ל למפרך אמאי שלשים יום ותו לא אלא כדאמרן:

במספקת לדברי גדולים ואינה מספקת לדברי קטנים ופירוש ובדברים קטנים לא אלמוה רבנן לשעבודא:

עד ל' יום לא שמעי אינשי דהמשהה את אשתו ע"י שליש כשקבלו עליה כדפרשו בירושלמי ומדרישא בשנדרה סיפא נמי בשנדרה:    ויש ספרים שגורסין והתנן ר' יהודא אומר בישראל חודש אחד כו' טעותא היא דההיא סיפא דהמדיר את אשתו מלהנות לו דמיירי אפילו לשמואל כשהדירה הוא:


דף עא עמוד א עריכה


וסבר ר' יוסי בעניו' שלא נתן קצבה ופי' קושיא לשמואל דע"כ מוקמי מתני' בשנדרה איהי שלא תתקשט דאלו לרב מתני' כפשוטה שהדירה מנכסיו סתם אם תתקשט וכיון שהדירה סתם יוציא לאלתר אבל לשמואל ליכא למימר שיוציא לאלתר ויתן כתובה. אלא כשנדרה איהי וקיים לה הוא ומשום דהוא נותן אצבע בין שיני' וש"מ דאפי' לר' יוסי בעל מצי מפר נדרי' כאלו:

ורמינהו אלו דברים שהבעל מפר נדרים שיש בהם עינוי נפש אם ארחץ אם לא ארחץ:    פרישנא בדוכתא דלא בנדרה שלא תרחץ ולא תתקשט דהא נדר שאין בו ממש הוא ולאו כלום הוא ואם כשאמרה הנאת רחיצה עלי אם לא ארחץ א"כ תרחץ ולא תאסור אלא ה"ק שאמרה הנאות רחיצה עלי אם ארחץ או אם אתקשט ושבועה שלא ארחוץ ולא אתקשט ומה אלו נדרים אלו נדרים ושבועות אמר ר"י אלו הם נדרי עינוי נפש התם במתני' לא אשכחן ואלו הן נדרי עינוי נפש וכו' ובמתני' תנא והכא נקטינן מתני' משום דמפרשא טפי והוא פי' דמתני' והדין אורחא דתלמודא:


דף עא עמוד ב עריכה


ושלא אתקשט בבגדי צבעונין ולא מצינן לאוקמ' מתני' דהכא בקשוט זה דסתם קשוט הגוף עד שיתפרש קשוט בגדים בבגדי צבעונין כפי' התם וכן פי' רש"י ז"ל ועוד י"ל דכיון דקתני בעשירות שלושים יום ובעניות שלא נתן קצבה אין לומר כן בקשוט של בגדי צבעונין דההוא קודם לכן צריכ' לכך קודם שלא תתגנ' על בעל' והוא יודע דקושיין דהכא לההוא לישנא דאמר התם דלר' יוסי [נוול] דלעולם [לא הוי נוול] דאלו לההוא לישנא דאוקימנ' דר' יוסי בניוול דחד יומא ובאומר הנאת רחיצה עלי אם ארחץ היום דנוולה דחד יומא לאו שמיה ניוול ל"ק ולא מידי דהכא איכא טפי מנוול דחד יומ' ואורחא דתלמוד' הוא דזמנין דארכינן סתמא במידי דאיכא פלוגת' וכדפרישנ' בדוכתא אחריתי הכא במאי עסקינן בדברים שבינו לבינה דהיינו קשוט של מטה ואמרי' הניח' דברים שבינו לבינה ופלוגת' הוא התם דאבעי' להו מהו שיפר בדברים שבינו לבינה רב הונא אמר בעל מיפר וכו'. הקשו בתוס' דהא במתנ' דהתם דקאמר ר' יוסי אין אלו נדרי עינוי נפש אייתי התם הא פלוגתא דרב הונא ודרב אדא ואלו מתני' דהתם בקשוט של מעלה כדפרקינן הכא לפי' של רש"י ז"ל לכך הנכון כדפי' בתוספת דהכא ה"ק [הב"ע] בדברי' שבינו לבינה דמתני' דהכא דקתני שהבעל מפר לא במפר מטעם ענוי נפש אלא שמפר משום דברים שבינו לבינ' והא פליגי בה רב הונא ורב אדא דרב הונא סבר דכי קתני התם אין אלו נדרי עינוי נפש דווקא קתני שאינו מפר מדין עינוי נפש אבל [משום] דברים שבינו לבינה שיש בהם עינוי נפש מיפר דכל היכא דמפר משום עינוי נפש מפר בין לעצמו בין לאחרים ואפי' נתגרשה מותרת וכשהוא מדין דברים שבינו לבינה לעצמו מפיר לאחרים אינו מפיר ואם נתגרשה אסורה וכדאמר נטולה אני מן היהודים יפר חלקו ומשמשתו והיינו דאמרינן הניחא למ"ד וזה פי' נכון אלא שקשה קצת לישנא דאמרינן הכא במאי עסקינן בדברים וכו' ונסחי איכא דלא גרסי הכא ב"ע וה"ג בדברים שבינו לבינה ולכולהו פי' הא דאמר הכא בדברים שבינו לבינה לרב אדא בר אהבה אינו מפר לאו בכל דברים שבינו לבינה קאמר כדמשמע פשטא דלישנא דהא כ"ע מודו דדברים שבינו לבינה הבעל מפר דהא קרא כתיב בין איש לאשתו ותנא בפי' בתרא דנדרים שלא אכחל ולא אפרכס ושלא אשמש מיטתי יפר משום דברי' שבינו לבינה ובתוס' ובירושלמי איכא בהדי' שהבעל מיפר בין נדרים של עינוי נפש ובין דברי' של בינו לבינ' ומוכח לה מקראי ולא פליגי רב אדא בר אהבה ורב הונא אלא במה שכתבנו לפי פי' רש"י בקשוט של מטה ולפי' התוספת אפי' ברחיצה וקשוט של מעלה וזה מהלשונות שפרושם מתחלף ור"ת אינו גורס בדברים שבינו לבינה וה"ג הניחא למ"ד בעל מיפר אלא למ"ד אינו מיפר מאי איכא למימר וה"פ ורמינהו אלו נדרים עד אין לי נדרי עינוי נפש והניח' למ"ד התם דבעל מפר משום דברי שבינו לבינה אלא למ"ד אינו מיפר מאי איכא למימר ואין צורך והא דאמרינן הכא דאתמר אע"ג דהתם לא הוה שמעתא אלא שע"י שאלה דאבעי' להו אפליגו התם רב הונא ורב אדא לא דק הכא תלמודא וקאמר דאתמר:

לא מצינו שועל מת בעפר בין כלומר אין השועל מת בעפר חפירה שלו כיון שהורגל בה אינו חושש לה הכי נמי אין הבעל מקפיד בקשוט ורחיצה שלה כיון שיכול להרגיל עצמו בכך:

הכא במאי עסקינן דתלת' קשוטי דאמרי' וכו':    ופרכינן ולא תתקשט ולא תאסור ופרקינן דא"כ קרי לה מנוולתא כלומר דאע"ג דלר"י לא חשוב מציאת קישוט ורחיצה דברים שבינו לבינה ולא נדרי ענוי נפש לענין שיהיה הבעל מיפר מודה הוא שיש לו ביזוי בדבר שחברותיה קוראת לה מנוולת ותתקשט ותאסור אי לב"ה שבת א' ולב"ש שתי שבתות וא"ת ולישני לה דהב"ע בשתלתה קשוטי' באסור פי' שאסור אסורי' אסור פירות עלי אם אתקשט ותאסור בפירות אין להמתין וי"ל דאין הכי נמי אלא דניחא ליה לתרוצי קישטא דמלתא לפום אוקימתא ואוקמא דתלנהו לקשוטי' בתשמיש:

וכמה ר' יהודא אמר י"ב חודש אמר ר' יוחנן עשר שנים בשלא נתן קצבה :    וא"ת למה יוצא מיד תמתין ולא תתקשט עד שיעור הקצבה וי"ל דכל שלא נתן קצבה מעתה הי' מצטערת ואמרה דמסני סני לה ור"ת והר"א ז"ל [פסקו] דהלכה כר"י ואחרים פסקו הלכה כרב חסדא ותמהי' דברי הרמב"ם ז"ל שפסק הל' כשמואל דהא קי"ל דשמואל ור"י הל' כר"י ירושלמי אמר עולא בעניו' שלא נתן קצבה אפי' עד י' שנים שאין שועל עפר מקן מיתתן:

אמר ר' יהושע חוץ מן הרגל:    הא גופא קשי' אמר רגל א' יקיים והא דלא פרכי' הכי גבי חודש ויום משו' דהתם הימי' והחדשי' רצופי' ויכול לומר שני יוצא לומר בתחלת שנים אבל הכא שהרגלים מפוזרי' ליכא למימ' דתחלת רגל שני קאמר אלא כל שהוא יותר מרגל א' יוציא:

ושאינה רדופ' שנים יקיים :    ולא גרסינן דכתיב וה"ג אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום אמר רבי יוחנן וכו' ומלתא באנפי נפשה ואיידי דאיירי הכא ברדופה נקט אידך דרישא והדין אורח' דתלמידא ואחרים פירשו לפי גרסת הספרים דהא דקתני חודש א' יקיים שנים יוציא בכלה החדשה דסתמא היא תאבה ללכת לבית אביה ולספר שבח' שבבית חמיה ואינה יכולה להמתין בזה יותר מרגל אחד אבל בכלה שאינה רדופה שכבר עברו עליה רגל א' שהלכה לבי' אבית שנים יקיים ג' יוציא והכי איתא בירושלמי משנתינו ברגל ראשון של רדופ' ומאי רגל ראשון של רדופין רבה בשם ר"י שרוצה להגיד שבח חמיה בבית אביה דכלה בבית חמיה פי' רש"י ז"ל שכבר נישאת ולבה גס בבעלה ואינה בושה הימנו:

המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה :    וא"ת והאיך יכול הוא להדירה את בית אביה או בית האבל או בית המשתה הרי אין אדם אוסר הנאת עולם על חבירו וי"ל שתלה הנדר באיסור תשמיש או באיסור נכסים בסתם לרב דאמר בסתם יוציא לאלתר ולשמואל כשאסרה היא עליה פירות עולם אם תלך וקיים לה הבעל וקסבר הוא נותן אצבע בין שיני' וסבר' מסנ' סגי לי וכדפרישנא תלמודא לעיל:


דף עב עמוד א עריכה


והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דספד יספדוני' וכו':    כלומר במדה שהוא מודד לבריות בדברים אלו מודדין לו והיינו כמתניתין דתני שאין כל ברי' סופדה ויש שפירשו דספד יספדוני' שיתן אל לבו עניני המיתה כי סוף כל אדם למות וזה באמת מור' ענין הפסוק ואע"פ שאינו ענין למאי דאיירי בה בשמעתין והנכון דתרווייהו איתנהו ויכלול בכלל דבר המקרה הזה. שתהא ממלאה ונופצת פי' רש"י ז"ל שתנפץ השכבת זרע סמוך לתשמיש כדי שלא תקלט ותתעבר וכן פי' בירושלמי במעשה ער ואונן וטעמא יוציא ויתן כתובה פיר' משום דאמרה בעינן חוטרא לידה ומרה לקבור' ואחרים פירשו משום השחתת זרע ומדברי שמואל נראה דלא גרסינן ובירושלמי שתהא ממלאה ומערה דא"כ להכי אוקימתא מאי לאשפה ויש לומר דשפיר גרסינן ליה לאשפה לישנא בעלמא שהיא כאלו נטלת בניה ומטילתם לאשפה. ושלא תשאל פירוש לרב אפשר לפרשה כשאסר עליו תשמיש או נכסיו אם תשאל אבל לשמואל דאמר אפילו בסתם ימתין ליכא למימר הכי וליכא לאוקמי כשנדרה היא וקיים לה הוא דהא מדסיפא כשנדרה רישא כשלא נדרה והנכון דהכא בשאסר כליו על אחרים שלא תוכל להשאילם ואסר עליו כלים של שכינותי' והיא אינה יכולה לשאול כדי שלא תתן מכשול לפניו וסיפא כשנדרה היא שאסרה כלי הבית על שכינותי' וכלי שכינותי' עליה או שנשבעה בכך אם תמצא לומר שאינה יכולה לאסור כלי הבית על אחרים לפי שהם ממונו של בעל ומיהו משכחת לה שיכולה לאסרם כגון שהם מנכסי נדוני' שיש לה זכות בהם להשתמש ושלא ישתמשו בהם אחרים שלא מדעתה וכל א' מהם יכול לאוסרה על אחרים ואין אותם אחרים יכולים לומר בשל חבירך אני משתמש כדאמרינן גבי חצר שאין בה דין חלוקה דהכא אין א' מהם רשאי לכלותם ולא להשתמש בהם אלא לצורכי הבית בלבד ויש בזה כמה שיטות וזה הנכון בעיני וכן פי' לפני רבינו ז"ל:

מתני' אלו יוצאת שלא בכתובה:    פי' שאם רצה להוציא תצא שלא בכתובה אבל אין כופין אותו להוציא אם היא אומר שיזהר בה מכאן ואילך שלא תכשילנו וכולה מתני' כשהתרה בה והכי סוגיא במסכת סוטה שהעוברת על דת משה וחברותיה צריכין התראה ואע"ג דמעיקרא משמע דבעיא הוא התם ולא איפשיטא מסקנא דסוגיין אפשיטא התם כדפרישנא התם וכן אמרי' בירושלמי תמן תניא נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה צריכות התראה ואם לא התרה בהם יוציא ויתן כתובה וכן פסק הרי"ף ז"ל והרמב"ם. העוברת על דת משה ויהודית פי' ואפילו לא עברה אלא פעם א' וכיון שהתרה בה דבכמה דוכתי [נקט] העושה כך וכך משום פעם א' העובד כוכבים ומזלות המברך את השם ההוגה את השם באותיותיו והמבזה את רבותיו וכן רבים לאין סוף. הקשה הראב"ד ז"ל משום דת משה ויהודית האיך תצא שלא בכתובה דהא תנינא בשלהי מתני' דגיטין אכלה בשוק גרגרה בשוק מניקת בנה בשוק בכולן ר"מ אמר תצא אמר לו ר"י בן נורי א"כ לה הנחת בת לאברהם אבינו [כו' וקי"ל כר' יוחנן בן נורי וי"ל דהתם קאמר ת"ק תצא וריב"נ אמר אין כופין אותו להוציא שא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו] אבל מודה הוא שאם רצה להוציא שיתן כתובה והנכון דהתם כשעשתה כן בלא התראה ומתני' בהתראה כדפי' והיינו דלא קתני התם האוכלת בשוק והרמב"ם ז"ל אמר שהעוברת על דת יהודית אפילו אם רצה הבעל לקיימה הפסידה כתובתה דמה טעם תקנו רבותינו כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא [וכיון שהוא פרוצה ניחא לן שתהא קלה בעיניו להוציאה] ורוב רבותי' חולקין עליו בזה. מאכילתו שאינו מעושר וכו' [כו' כגון הני קתני דה"ה לשאר איסורין כגון שמאכילתו בשר שאינו מנוקר כו'] :    פי' כאן דקתני דה"ה לשאר אסורין כגון מאכילתו שאינו מעושר ובשר שאינו מנוקר או שאינו מלוח כדינו וכיוצא בו:

גמרא ה"ד אי דידע לפרוש מכאן משמע דכל שלא האכילתו אינה יוצאת שלא בכתובה כי יכולה לומר משטה הייתי בך וכשיבוא לאכול הייתי מונעת לו והיינו דאמר אי דידע לפרוש והיינו דקתני מאכילתו וכן פי' בתוס' בשם ר"י ז"ל ואחרים פירשו דכל שרצתה להאכילתו יוצאה שלא בכתובה והכא לישנא דמתני' דייקי' היכי קתני מאכילתו והא מסתמא לא משכחת דאי ידע נפרוש:

מנא ידע:    פי' רש"י ז"ל מי הודיע אחרי כן שהוא ידע להוציאה וא"ת ולימא ליה כגון שהודית אח"כ ול"ל כדפי' הראב"ד ז"ל דאין אדם נאמן לשים עצמו רשע שאין אומרים כן לענין תשלומי ממון שהמודה לחבירו שגזלו או שחבל בו או שגנב ממונו חייב הוא לשלם ולא אמרו שאין משלם קנס ע"פ עצמו אבל יש לפרש דלא מסתברא לן לאוקמי כשהיא מודה ברשעותה דמלתא דלא שכיחא הוא כגון דאמרה ליה פלוני כהן תקן לי את הכרי ואזל ושייליה ואישתכח שקרא גרסינן בירושלמי וכולהן בעדים פלוני כהן עשר לי פלוני כאן ראה כתמי פלוני כהן קצה לי חלתי פלוני כהן התיר לי את נדרי בדקין כולן ולא משתכחין ע"כ ונחלקו רבותי' בפירוש זה הירושלמי כי יש אומרים שצריך עדים שיכחישה במה שאמרה פלוני כהן עשה לי כך שאמרו עמנו היה במקום פלוני או לא זזה ידינו מתוך ידו כל אותו היום ולא עשה כן אבל ע"פ הכחשת כהן לחוד אינה מפסדת כתובתה בעד א' וכן דעת הרשב"א ומיהו אפי' לפי' זה כהן נאמן כעד אחד בעד אחד מן השוק סגי. ורבינו ז"ל היה אומר זה כהן נאמן עליה כיון דתלת' מלתא בדידיה הא הימנה והוא נאמן להפסידה כתובתה שהרי רגלים לדבר וכמו שאמרו בסמוך גבי משמשתו נדה [שהוא מפסדת כתובתה עפ"י שכנותיה שאומרות שהוחזקה נדה] דביניהן ואע"פ שאין זו עדות ברורה סמכו עליהן לקנסה כיון שרגלים לדבר ובודאי שלשון התלמוד מכריע קצת כפירש זה מדאמרינן ואזל שייליה משמע דבדידיה בלחוד סגי ומה שאמר בירושלמי וכולהן בעדים היינו כלומר שצריך עדים שאמר' לו כן ושאמר הכהן כן כי התלמוד אמר טענתו שהוא טוען שאמרה לו כן ודאזיל שייליה לכהן ואשתכח שיקרא ואמר הירושלמי בזה שצריך לברר וכיון שברר דבריו בהכי סגי ולא אמרי' (עד כאן על כל פנים צריך) לי' ערבך ערבא צריך כך נראה לי וכן דעת הרמב"ם ז"ל:

ומשמשתו נדה היכי דמי אי ידע לפרוש ואי דלא ידע נסמוך עליה:    ופירשו בתוספת דהכא לא אמרינן הכי כדלעיל מינה דהכא אפשר ליה למידע כגון שראה כתם בחלוקה והיא אומרת טהורה אני ואותו כתם מעלמא הוא שעברתי בשוק של טבחים וכיוצא בו ופלוני כהן טיהר לי ולהכי פרכינן דלסמוך עליה דרחמנא הימנה כדכתיב וספרה לה ומדלא אמרינן לעיל כי הכא אי דלא ידע לסמוך עלה יש מדקדקין שאין האשה נאמנת באסורין של תורה אלא בנדותה לבד דכתיב וספרה לה ומהתם לא ילפינן דלא סגי בלא"ה כי אי אפשר לבעל לדעת מתי וסתה ושלמו ימי ספורן שלה אלא על פיה ואי לא תאמינה בטלה מצות פריה ורביה והיינו דאמרינן בפ"ק דפסחים הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים ואפילו עבדים ואפילו קטנים ופרישנא טעמא דכיון דבדיקת חמץ דרבנן הוא המנוה רבנן בדרבנן הא אלו הוי דאורייתא לא הוה מהימנא ואין זה נכון שכל מקום שהאמינה עד אחד באסורין האשה כאיש וכ"ש בעניני הבית המוטלים עליה דמעשים בכל יום שסומכין עליה בנקור הבשר ומליחתו ועל מצה בפסח וכיוצא בהם הרבה וההיא דפסחים כבר אמר בירושלמי לית כאן נשים או אית כאן נשים ומתוך שהן עצלנות בודקת כל שהוא כלומר שלא יבדקו כראוי מפני הטורח לראות חורין או סדקין ומה שלא אמר לעיל נסמוך עליה כי הכא משום דגבי נדה כתיב קרא בהדיא וממנו אלו למדים לכל אסורין לכך סתם התלמוד לשונו לומר מנא ידע והכל ענין אחד דע"כ ה"ק כיון שכבר אכל וסמיך עליה כדינו מנא ידע שהרי אין לו לחקור אחריה כי היא נאמנת לו ולא עד אלא שאלו היה הדין נותן שלא יהא מאמינה לא היה לנו לקונסה בכתובתה דאדרבה הוא עשה שלא כדין שאכל ע"פ ומימר אמרה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין אלא ודאי זאת נראה לי ראייה ברורה שהיא נאמנת ולקמן אמרו עוד היודע באשתו שאינה קוצה לו חלה יחזור ויפרוש אחריה אלמא כל שאינה חשודה א"צ להפריש אחריה וזו ג"כ ראייה ברורה כך נראה לי וכן פסקו הגאוני' וכן פי' בתוס' ע"כ:

הוחזקה נדה בשכנותיה:    פירש רש"י ז"ל שראוה לובשת בגדי נדתה ולבעלה אמרה טהורה אני ושמשה בעלה לוקה עליה אם התרה בו וכהאי גוונא משכחת לה למתני' דלאחר תשמיש הודיעוהו שכנותיה שהוחזקה נדה:

תניא ר' מאיר אומר היודע באשתו שנודרת ואינה מקיימת יחזור וידרנה :    ופירש הקונטרס כדי שתדיר בפניו ויפר לה פירש רש"י ז"ל שאין לו להוציא אלא כך התקנה ולפי זה מתני' דלא כר"מ והאי סתמא דמתני' לאו ר' מאיר היא ותמיה מלתא דלא מפרש לה תלמודא כדאמרינן בעלמא מתני' דלא כר"מ היא דתניא ועוד והלא לר"מ אפילו בנודרת ומקיימת יכול להוציאה מפני שהיא נתנה אצבע בין שיניה וכדאסיקנא בשמעתא דלעיל וליכא למימר דהכא בנדרים שאין בהם עינוי נפש הא קתני יפר. וי"א דלא גרסי' הכא ר"מ אלא ר' יהודה דס"ל הוא נתן אצבע בין שיניה כדאמרי' לעיל וכדאשכחן ברובא דנסחי דגרסי' באידך ברייתא ר' יהודא ואחרים פי' דלעולם ר"מ היא ואלו רצה להוציא' הכי נמי שיוצאה בלא כתובה כסתם מתני' דההיא דברי הכל היא ומתני מיירי במי שאינה רוצה להוציאה לפי שיש לו טפול ממנה או כיוצא בו אמר ר"מ כיצד יוכל לתקן שידור עמה ואמרו חכמים שאין זו תקנה גמורה אבל לכ"ע מצוה להוציאה ואיכא למידק ולמה יקניטנה וידירנה יאמר לה כל נדרים שתדור מכאן ואילך יהיו מופרין ואת"ל דר"מ לית ליה כר"א אלא כרבנן דפליגי עליה ואמרי שאין הבעל מפר קודם שתדור מ"מ יאמר לה בכל יום כל נדרים שנדרת יהיו מופרין דהא ק"ל התם בפרק ר"א שהבעל מפר נדרים שכבר נדרה אע"פ שלא שמע ומורינו ז"ל היה מתרץ שלא נצרכה תקנתו של ר"מ אלא לנדרים שצריכין חכם וה"ק יחזיר ויקניטנה כדי שתדור בפניו ומה שיכול הוא להפר יפר ומה שאינו יכול להפר יפר ע"י חכם ולא נתיישב לי כי מה שיפר ע"י חכם לא סגיא שלא מדעתה ומאן לימא לן שלא תחזור ותדור אח"כ דבשלמ' במה שיפר הוא הרי הוא מפר אע"פ שלא שמעה ויותר נראה לומר שלהפר אחר נדרה טורח גדול הוא וכל שעה צריך לעשות כן שמא תעבור על נדרה קודם הפרה ודלמא משתלי נמי ולא יפר לכן תקן ר"מ שיעשה בענין שתדור בפניו כל נדרים שרגילה לדור ויפר לה שלא מדעתה וכיון שכן שוב לא תחזור ותידור ואע"פ שלפי דעת' עוברת על נדרה ובעי סליחה כדאיתא התם וכמו שנתכוון לאכול בשר טריפה ועלה בידו בשר כשר מ"מ אין בעון זה בנים מתים ומוטב שתאכל בשר מיתו' שחוטות ולא תאכל בשר טריפות ואמרו לו חכמים אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת כי הרגיל בנדרים דרכו לידור ולחזור ולידור באותו ענין עצמו כך נ"ל:

ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב ופרע את ראש האשה :    פירש רש"י מדכתיב ופרע מכלל דמעיקרא מכוסה היתה ועוד דכיון דאמרה תורה לפרוע האשה כדי לנוולה מכלל דפריעת הראש פריצות הוא לאשה:


דף עב עמוד ב עריכה


אלא בחצר א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה :    פירש"י ז"ל א"כ דבחצר יש בה משום פרועה פי' לפרושו דכיון דא"ר יוחנן קלתה אין בה משום פריעת הראש בחצר מכלל דבלא קלתה יש בה פרועה משום ראש אפילו בחצר וא"כ לא הנחת בת לאברהם יושבת תחת בעלה שרוב הולכת בחצרו' בפריעת הראש כיון שאין שם רואים ואסיקנא מחצר לחצר ודרך מבוי. וג' דינים בדבר דבחצר אפי' בלא קלתה אין בו משום פריעת הראש ובשוק אפי' בקלתה דת יהודית הוא ובמבוי בקלתה אין שלא בקלתה לא ואמרו בירושלמי יש חצר שהוא כמבוי ויש מבוי שהוא כחצר מבוי שאין הרבים בוקעין בו דינו כחצר חצר שהרבים בוקעין בו דינו כמבוי ע"כ:

בטווה. ורד כנגד פניה:    פי' רש"י טווה בכפה על ירכה והחוט מתרדד כנגד פניה של מטה ופי' רחוק הוא מאוד ואין הלשון מודה לו. והנכון מה שפי' הרמב"ן ז"ל שנותנת ורד סמוך לפדחתה או בפולכה כנגד פניה ממש והורד נותן אדמומית בפניה וכדרך שעושין נשי נכרים וזה דרך פריצות:

במשחקת עם הבחורים משמע דתרווייהו בעינן והא דאמרינן בסמוך מדברת עם כל אדם אמר בה ואע"ג דהתם לא שחקה לא משחקת ממש אמרינן אלא מטיילת ומדברת דברי בטלה כנ"ל:

גרסת רש"י ז"ל במקללת יולדיו בפני מולידיו דכתיב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו פי' רש"י ז"ל דשמואל אתא לפרושי דהא דתנן שמקללת יולדיו בפניו לא סוף דבר בפני בעל קאמר אלא אף בפניו בניו של בעל שבני בניו הרי הם כבניו וסימנך לזה אמר יעקב אפרים ומנשה כראובן ושמעון ולפ"ז הא דאמר שמואל במקללת יולדיו אינו לשון דוקא כדמשמע פשטיה והרי הוא כאלו אמר אף במקללת יולדיו בפני מולידיו והוא דחוק קצת ועוד דבכל הספרים גורסין דכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם ולפ"ז יש לומר במקללת יולדיו בפני מולידיו שקלל הזקן בפני בעלה שזה בזוי לבעל שאין לומר דכיון שלא היה הזקן אין לו להקפיד דכיון שקללו בפני בנו הרי הוא כאלו קללו גם בפני זקן ממש הא אלו קללו שלא בפני הבעל אע"פ שקללו הזקן בפניו אינה יוצאה בלא כתובה ונקט קרא לסימנא שבניו כמותו מדכתיב ומולדתך שהבן כאביו ואפשר דכל שקללה הזקן בפניו ואפילו שלא בפי הבעל יוצאה בלא כתובה והא דאמרינן במקללת יולדיו בפני מולידיו למעוטי שקלל הזקן שלא בפניו ושלא בפני מולידיו וכן נר' מדברי הרמב"ם ז"ל אבל פשוטו של לשון נראה כלשון ראשון באפי' ברי' לפי' הרמב"ם ז"ל באפי' בריה דסבא דהיינו בעלה ולפירש רש"י ז"ל באפי' ברי' דבעלה בר דהוא בר בריה דסבא:

אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא ומיהו י"ל דתנא ברא לא משתבש דאיהו גבי מומין תנא לה. אלא דאנן הוי ס"ד דגבי חברותיה דעוברת על דת תני לה. הא דתנן המקדש את האשה ע"מ שאין עליה מומין אינה מקודשת הקשו בתוס' דהא מדאמרינן בפ' אע"פ חיישי' לסמפון שלא תהא זרה אוכלת בתרומה למפרע מכלל דאפילו קדשה סתם ונמצאו עליה מומין אינה מקודשת ותירצו דאין הכי נמי מדאורייתא אבל מדרבנן מקודשת או מדאורייתא מספק:

באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר וכו':    פי' לאו דוקא הני אלא אינהו וכל דכותייהו ויש בהו עינוי נפש או שהוא מדברים שבינו לבינה ונקט הנהו דשכיחי טפי וכדתני להו במסכת נדרים אלו הן נדרי עינוי נפש שלא תאכל בשר וכו'. וזה ברור. ויש להראב"ד ז"ל בזה דברים שאינם מחוורים ומה שכתבנו נכון וברור:

אלא אסיפא:    פי' רש"י ז"ל וקסבר סיפא דמתניתין מלתא באנפי נפשה הוא וקדשה סתם קאמר ע"כ ולכך פי' כן דאי תימא ארישא דקדשה על תנאי הדרא קושיא לדוכתא אפילו כל מילי נמי דקא קפיד ובתוספת כתבו דשמא כיון שנכנסה סתם נתבטל קפדנותא וגלי דעתיה דלא קפיד בכל נדריה אי נמי כי קיימא נמי ארישא מיירי סיפא שאם קדשה וכנסה סתם תצא בלא כתובה ע"כ:

רב אשי אמר לעולם ארישא ומידי דלא קפיד בה אינשי לא הוה קפידא :    פי' דמסתמא לא נתכוון אלא לנדרים דקפדי בהו אינשי הא אלו פי' מודה ביה רב אשי קפדיה קפיד' וכן אמרו בירושלמי שאם אמר ע"מ שאין עליה כל נדר אפילו בנדרים דעלמא אינה מקודשת אבל יש שפי' דאפילו התנה בפירוש בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הוי קפידא וכן נראה מלשון התלמוד לפי פשוטו אבל אין לנו אלא כפי מה שפי' בירושלמי:

אתמר קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה ממנו גט ושמואל אמר אינה צריכה ממנו גט אמר אביי לא תימא טעמא דרב משום כנסה סתם אחולי אחלי' לתנאי אלא טעמא דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות :    וא"ת מאי איכא בין ה"ט להאי טעמא בעיקר דינא ול"ל דאתי לאשמעינן דאין מחילה מהני אלא בדבר של ממון דהא ודאי כל שהוא מחמת קפדנותו וצערותו מהני מחילה וכדאשכחן לקמן בפירקין גבי מומין וליכא למימר דקמ"ל דאלו אמרינן אחולי אחליה לתנאי היתה מקודשת למפרע משעה ראשונה דהא ליתא שאין מחילה מועלת לבטל התנאי שבשעת קדושין לעשותה מקודשת מאותה שעה ונראה כי רש"י ז"ל רוצה להשמר מזה ופי' לא תימא טעמא דרב דאחליה לתנאי ויש לה כתובה אלא טעמא דרב אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות [אבל כתובה לית להו מ"מ עדיין קשה דהיכי תסיק אדעתין שיש לה כתובה דהא בהדיא תנן כנסה סתם תצא שלא בכתובה לכך הנכון כמו שפי' ר"י לא תימא טעמא דרב משום דאחולי אחלי' לתנאיה ובכניסה וחופה סגי אלא טעמיה דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות] ודוקא שנכנסה כניסה גמורה שבא עליה:


דף עג עמוד א עריכה


והא אפליגו בה חדא זימנא דאתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה :    פירוש הגדילה עמו לאחר שהגדילה בעל דאי לא תימא הכי צריכה גט משני דלא אמרינן דכי גדלה גדלה קדושין בהדה והכי אסיקנא בפרק בית שמאי והיינו דאמרינן הכא להדיא והא אפלגו ביה חדא זימנא דסמכינן אמסקנא דהתם והתם נמי מייתינן פלוגתא דהכא ועבדינן להן צריכותא כי הכא אע"פ שיש בו שינוי קצת הכל יוצא לדרך אחד וכן דרך התלמוד וקשיא לן טמא דאמר' דהכא הוה אמינא דרב אמר צריכא גט לחומרא ומודה הוא בההיא דצריכה גט משני ולחומרא [ואי אתמר בהא דקטנה הוא דקאמר שמואל צריכא גט משני היינו מספק] אבל מודה הוא דהכא דצריכה גט מראשון וי"ל דא"כ הוה ליה לרב לומר כאן צריכה גט וכיון דאמר צריכה גט ממנו מכלל דמדינא צריכה גט ממנו ולא לחומרא בלבד כך תרצו בתוס' וא"ת והיכי אמר רב בההיא דאינה צריכה גט משני מי עדיפא מאשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה ממנו גט כדאמרינן במכילתן לקמן וי"ל דהתם הוא דאיכא למימר דאי לאו דגרשה לא היתה מעיזה להנשא לאחר אבל [כאן] אנן סהדי שלא נתקדשה לאחרים אלא מפני שהיתה סבורה שאין קדושי ראשון כלום לפי שהיתה קטנה כשקדש' וא"ת כי בעל לשם קדושין מאי הוה דהא בלא עדים נינהו י"ל דקי"ל דעידי יחוד הן הן עידי ביאה הכא הא איכא עידי יחוד:

ה"ג אי אתמר בהך הוה אמינא בההיא קאמר רב משום דליכא תנאה :    פי' רש"י ז"ל דליכא תנאי והכל יודעים שאין במעשה קטנה כלום וגמר ובעל לשם קדושין פי' לפירושו דהתם לאו משום תנאי דידיה לא נתקיימו הקדושין מתחלה אלא לפי שהיתה קטנה ולא היה בו כח לקדשה כי לעולם היה בדעתו לקדשה קדושין גמורין וכיון שכן הוא כשבא לידו שיכול לקדשה בביאה לא ירצה לעשות בעילתו בעילת זנות אבל דהכא משום תנאי דקפיד לא נגמרו הקדושין מתחלה מודה לשמואל דכי בעיל על דעת תנאי קמא בעיל קמשמע לן ובפ' בית שמאי עשה הספר כצריכותא בהיפך דאי אתמר בהא דהכא בהא קאמר רב משום דאיכא תנאי אבל בההיא דמיאן דליכא תנאי מודה רב דעל דעת קדושין הראשונים בעל דאלמא דכל היכא דאיכא תנאי עדיף טפי לומר שבועל לשם קדושין וזו היא מן הסוגיא המתחלפת שבתלמוד והתם בעינן למימר דבהא דהכא כיון דאיכא תנאי עדיף לומר טפי שבועל לשם קדושין כבר הוא ידוע שאם אין תנאי מתקיים אין כאן קדושין כלל ואפילו מדרבנן הויא ביאת זנות לפיכך בועל לשם קדושין אבל מההיא דקטנה דליכא תנאי סומך הוא לבעול על דעת קדושין הראשונים דהוא קדושין דרבנן מיהת:


דף עג עמוד ב עריכה


אדתני המקדש האשה:    פי' דלרב אתי כולה מתניתין שפיר וה"ק המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצא עליה נדרים אינה מקודשת כל זמן שלא בעל אבל כנסה בבעילה דהיינו סתם כניסה תצא שלא בכתובה אבל גיטה בעיא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הכא נמי קאמר המקדש כו' ולאו דמחסורא מחסרא מתני' אלא ה"ק דרישא פסק ותני כל שקידשה על תנאי אינה מקודשת [אינה מקודשת לשום צד ואפילו חזר ובעל סתם] (בבעילה דהיינו סתם כניסה תצא שלא בכתובה אבל גיטא בעי לשום צד ואפילו חזר לבעול סתם כניסה תצא) עד שיפרש שבועל לשם קדושין אבל אם היו הקדושין והכניסה סתם תצא בלא כתובה ובעי גיטא ולקדושין ולנשואין קורא התנא כניסה:

מ"ש כתובה דלא [בעיא] דאמר א"א באשה נדרנית:    פי' כשהיא נדרה עינוי נפש גיטא נמי לא תבעי ודוקא לשמואל פריך וכן פי' רש"י ז"ל שאין לומר דפריך לרב כשקדשה על תנאי וכנסה סתם שא"כ מאי משני שצריכה גט מדבריהם דהא לרב צריכה גט מן התורה וכדפי' רש"י ז"ל לעיל לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא ודאי לשמואל הוא דפריך ודין הוא דלרב ל"ק מידי כיון שהתנה בשעת קדושין נהי דבעל אחרי כן לשם קדושין כדי שלא יעשה בעילת זנות אבל לענין ממון דעתו על תנאי שאם יהיה עליה נדרים שלא יתן כתובה ומסתברא דכל שקידשה סתם וכנסה סתם מודה רב לשמואל שיוצאה בלא כתובה דלא אשכחן להו דפליגי מידי בכתובה ומיהו גיטא בעי לרב שאע"פ שקדשה על תנאי וכנסה סתם בעינן גיטא לרב וכ"ש כשהכל היה בסתם וכי תאמר א"כ נקשי נמי לרב כתובה מ"ט לית לה משום דאמר אי אפשי באשה נדרנית גיטא נמי לא תבעי דאמר אי אפשי באשה נדרנית הא ליתא כיון דבעל סתם ודאי לא עשה בעילתו בעילת זנות אבל לענין ממון הוא מקפיד שלא לפרוע כתובה לאשה נדרנית ועל דעת כן קדשה ובעל סתם ואין להקשות מאי פרכי' לשמואל דהא תנן האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה תצא שלא בכתובה ואפ"ה בעי גיטא שזו אינה קושיא כלל דהתם בשעת קדושין לא היתה נדרנית וקדושין גמורים היו ומשום דנעשית נדרנית אח"כ אין לומר שלא נתקדשה תחלה אלא ע"מ שלא תהא נדרנית אפי' מכאן ולהבא אבל בזו שכבר היו עליה נדרים בשעת קדושין בהא היה אפשר לומר דכי היכי דלית לה כתובה לית לה גיטא שאין דעתו על אשה נדרנית שכבר היו עליה נדרים כשקדשה:

צריכה גט מדבריהם וה"ה דקדשה סתם שאינה צריכה גט אלא מדבריהם כדפי' רש"י ז"ל לעיל גבי טענת סמפון בתרומה אלא לשמואל רבותא נקט דאפי' כשקדשה סתם וכנסה סתם דאיכא תרי סתמא תצא שלא בכתובה ואינה צריכה גט אלא מדבריהם:

תנא ספוקי מספקא ליה:    פירוש לאו דמספקא ליה אם אדם עושה בעילתו בעילת זנות דא"כ פליגא מתניתן על שמואל דלדידי' אדם עושה ביאתו ביאת זנות אלא הכי פירושו מספקא ליה המקדש וכונס סתם אם מפקיד בתנאי' אם לאו:

אמר רבה מחלוקת רב ושמואל בטעות שתי נשים:    פי' רש"י ז"ל כגון שקידש לאה ע"מ שאין עליה נדרים וחזר וקידש רחל וכנסה ובעלה סתם ופליגי בקידושי רחל אי הוה קדושין לדינא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות או דאחלי לתנאי כיון (שאין) הקדושין היו סתם ושמואל סבר לא הוה קדושין ואינה צריכ' גט דאע"ג דבעלמא קדשה סתם צריכה גט ואף על פי שלא בעל שאני הכא דכיון שקדשה אחריתי מקמי האי על תנאי גלי דעתי' דאקפיד בנדרים והרי הוא כאלו קדשה לזו על תנאי ג"כ ולא נהירא חדא דא"כ לרב אפי' לא בעל צריכה גט אם קדשה סתם וכנסה סתם דהא לא מגרע גרע מרחל קדושי לאה שהיה על תנאי וא"כ היכא אמר אביי לעיל דטעמא דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכנסה סתם דהא רחל זה שפליגי בקדשה סתם וכנסה סתם הוא ותו טעמא דהא אוקימתא משום שמואל הוא דהוה בר מדינא דעלמ' ואיהו הוא דאתי ברבוותא עליה דרב דאלו רב דינא קאמר כדפירש רש"י לעיל וכיון דשמואל הוא דפליג הודאה קאמרינן. אבל (בקטנות) [בטעות] אשה אחת ד"ה אינה צריכה גט משום שמואל הוא דאע"ג דפליג בטעו' שתי נשים מודה בזה וא"כ היכא אתי' הודאה דהכא והכא אינה צריכה גט קאמר והאיך שייך לומר בהא קאמר שמואל אינה צריכה גט הא ודאי ל"ל כלל והרי"ף ז"ל פירש כגון שקדש לאה על תנאי ואח"כ קידש רחל סתם וחזר וכנס ובעל לאה סתם ופליג בלאה זו אי הוה קדושיו קדושין ושמואל סבר אינה צריכה גט בדיני' דהא קדשה על תנאי ובעל סתם ואדם עושה בעילתו בעיל' זנו' אבל רב פליג ואמ' דשאני הכ' דאחר דקידש לאה על תנאי קדש רחל סתם וגלי' אדעתי' דלא קפיד בנדרים וכי הדר ובעל סתם אחלי' לתנאי ובעל על דעת קדושין והוה קדש' בביאה זו ולפיכך צריכה גט והשתא אתי' הודאה שפיר לרב דפליג בטעות שתי נשים שצריכה גט מודה בטעות אשה אחת שאינה צריכה גט ואתי שפיר לישנא דפלוגתייהו דהא לאה דפליג בקידשה על תנאי וכנס סתם הוה והיינו נמי דמפרש אביי לעיל טעמא דרב משום דאין אדם עוש' בעילתו בעילת זנות דהא לא סגי' דצריכ' גט לרב אלא כשבעל כיון שקדשה על תנאי ולהאי פירושו קשיא לי אמאי לא פליגי בי' דהא קטנ' שלא מיאנה דפליג בה שמואל באדם עושה בעילתו בעולת זנות אי לא טעות אשה מיהת היא ואפי' הכי פליג בה רב וי"ל דאין הכי נמי דמצי פריך הכי אלא אידך פירכא דפריך עדיפא לי' בהאי איכ' למדחי דשאני התם דליכא תנאי וכל אדם רוצה שיגמר נשואין ומיהו אכתי לא אתי שפיר האי פי' דלישנא דטעות שתי נשים דנקט הכא לא הוה קדושי טעות אלא בלאה שקדשה על תנאי אבל רחל שקדשה סתם לית בה טעותא והאי נמי קשיא לפי' רש"י:

הר"ר יוסף הלוי בן מג"ש ז"ל:    פירש טעות שתי נשים כגון שקדש שתי נשים בתנאי וכנסם סתם ונמצאו בהם נדרים ואלו בקמייתא לכולי עלמא אינה צריכה גט אבל שבעל סתם באחרונה פליגי דשמואל סבר אינה צריכה גט בדיני' דהוה ליה קדשה על תנאי וכנסה סתם ורב סבר דשאני הכא דכיון דמקמי דכנסה לזו כנס אחרת סתם וטעה בה וחזר וכנס לזו סתם גלי אדעתיה דאחליה לתנאי ובעל לשם קדושין כדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות כמו שהיתה בראשונה אבל בטעות אשה אחת מודה רב דאינה צריכה גט ולא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והא"ש הודאה לרב והיינו דקרי לה טעות ב' נשים דתרווייהו קדש על תנאי וטעה בהן והא דלא פריך תלמוד' מפלוגתא דרב ושמואל בקטנה שלא מיאנה מטעמא דכתיבנא לעיל דאידך פירכא עדיפא ליה וזה הנכון. ואקשינן והא מתניתין דטעות אשה אחת לרב הוה תיובתיה ואמאי מותבינן לשמואל טפי מדרב איכא למידק מאי קושיא דהא ליכא לאותבי מינה דאיהו מוקי לה בטעות שתי נשים וה"ק המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצא עליה נדרים אינה מקודשת לעולם ואפילו כנס ובעל סתם אבל כנסה סתם וכבר קדש אחרת תצא שלא בכתובה אבל לשמואל הוה תיובתא דאיהו לא מצי לאוקמא בטעות שתי נשים דאיהו סבר דבהא נמי אינה צריכה גט והנכון דאנן מעיקרא נמי אותבינן ממתני' לשמואל שפיר ידעינן דמתני' מצי לתרוצי כדתריץ בסוף בקדשה סתם וכנסה סתם אלא הא קמ"ל דמתני' אתיא כפשוטה דכולה באשה אחת וסיפא קיימא ארישא ואלו לשמואל דחיק ופליג לה בתרתי ומפיק לישנא דמתני' מפשטי' והיינו דפרכי' השתא דבשלמא אי פליגי בטעות אשה אחת ואתיא מתני' לרב כפשטי' היינו דמותבי' מינה לשמואל דלא אתיא ליה כפשטי' אבל אי אמרת דפלוגתייהו בטעות שתי נשים ולמימרא דסיפא דקתני כנסה סתם וכבר קדשה אחרת סתם ופליג לה נמי למתני' בתרתי ואוקימתא דשמואל עדיפא ואע"ג דרב מודה לשמואל ומתרץ מתניתין כוותיה מ"מ כי מותבינן לשמואל לא ניחא לן האי תירוצא ותו משום דרב אית ליה דמתני' תרי פרוקא ושמואל לית ליה אלא חדא פירוקא לא הוה לן לאותבי מינה לשמואל והיינו דמקשינן והא דמתני' דבטעות אשה אחת היא דאיכא כפום פשטא ולהכי מותבינן מינה לשמואל לחוד:

אלא אמר רבא מחלוקת בטעות אשה אחת כעין שתי נשים:    פי' לפום פי' רש"י ז"ל יש לפרשה כיון שקדשה לאה ע"ת וגרשה וקדשה סתם וכנסה סתם ולא אתי שפיר לישנא דפלוגתייהו ולא הודאה דד"ה כדפי' לעיל. ולפי' הרי"ף ז"ל יש לפרש כגון שקדש לאה על תנאי ובעל לאלתר כדאיתא בהלכות ולאידך פי' דרבינו בן מג"ש ז"ל פרשינן לה כשקדש לאה על תנאי וקדשה סתם וגרשה וחזר וקדשה על תנאי וגירשה וחזר וקדשה סתם וכנסה סתם ולכל הפי' קשיא לן דהא אכתי איכא למפרך כדפריך אביי לאידך אוקימתא דהא מתניתין בטעות אשה אחת כעין שתי נשים שגרשה וחזר וקידשה וכנס סתם לא סגי דלא מתרץ לה ומפיק לה מפשטי' ולפרוקא דשמואל אתי שפיר טפי מפשטי' לכך הנכון בזה כמו שפירש הרב המאור ז"ל זקנו של מורי רבינו ז"ל דטעות אשה אחת כעין שתי נשים היינו כשקדש לאה וכנסה סתם ולא בעל ואח"כ חזר ובעל דבתר תנאי עביד בה תרי סתמא והיינו דפליג רב ושמואל דשמואל סבר אינה צריכה גט בדיני' דה"ל קדשה על תנאי וכנסה סתם ורב סבר דשאני הכא דאיכא תרי סתמא וגלי אדעתא דאחלי' לתנאי וכי בעל על דעת הקדושין בעל שלא תהא בעילתו בעילת זנות אלא בטעות אשה אחת שקדשה על תנאי וקדשה ובעל סתם שבאו כניסתה ובעילתו [זה אחר זה] סתם דברי הכל דעתו על קדושיו ולא מחיל על תנאי ואפי' רב מודה דאינה צריכה גט לרב מתני' כפשטא רישא בחדא סתמא שכנס ובעיל סתם [זה אחר זה] וסיפא בתרתי סתמא וה"ק המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים אינה מקודשת אע"פ שכנסה סתם כלומר שבא עליה בסתם בפני עצמה תצא שלא בכתובה ולהכי מותבינן לה לשמואל ולא לרב והרי זה הנכון:

איתביה אביי קדשה בטעות ובפחות משוה פרוטה וכן קטן שקידש אע"פ ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת :    פירוש ואפי' למ"ד התם במסכת קדושין חוששין לסבלונות ה"מ היכא דליכא מעיקרא קדושין גרועים חוששין לסבלונות עצמם או שקדש כראוי קודם לכן לפום פי' דרבוותא ז"ל וכן מפורש בתוספת:

בעלו קנו ר"ש בן יהודא אומר משום ר"ש בעלו לא קנו והא הכא דטעות אשה אחת ופליגי :    פי' דת"ק דקאמר בעלו קנו סבר בקדשה בטעות ובעל מקודשת שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין ולמאי דקס"ד השתא דנקיט לישנא דקרא ולא קאמר מקודשת משום קדושי טעות למימרא דאינה מקודשת גמורה אלא לענין קנאה שקנאה לגמרי וצריכה גט אבל אפשר שאין לה כתובה וכדקתני מתניתין אליבא דרב כנסה סתם תצא שלא בכתובה דבטעות נסביה שאינו רוצה באשה נדרנית לקיימה לגרושין קיימא שמא רוצה הוא נשואין ולכשתמצא לומר שקנה ויש לה כתובה וקנינו קנין גמור ור"ש סבר אדם עושה בעילתו בעילת זנות:

מאי לאו טעות נדרים לא פחות משוה פרוטה:    פי' ובעלו קנו דקתני היינו קנין גמור לכל דבריו ויש להם כתובה והא לישנא כן ואיכא למידק טובא מאי קאמר דהא מ"מ בטעות מפחות שוה פרוטה פליגי אי אדם עושה בעילתו בעילת זנות או לאו ואע"ג דהוה טעות א'. והנכון דהיינו דמקשה תלמודא במאי פליגי מדפלוגתייהו באדם עושה בעילתו בעילת זנות. אלא ודאי ה"ק כיון דאמרת דבטעות נדרים כ"ע לא פליגי דאדם עושה בעילתו בעילת זנות הכא בטעות בפחות משוה פרוטה [במאי פליגי] ולא אוקימנא כפשוטה בטעות נדרים ורב ושמואל דאמר תרווייהו כר"ש דאמר בעלו לא קנו דבטעות אשה אחת אדם עושה ביאתו ביאת זנות משום דלא ניחא לאוקמי רב ושמואל דלא כרבנן ותו דלישנא דד"ה דקאמר רבא משמע לן דלאו (מדרבנן) [דרב] ושמואל קאמר אלא דברי הכל באי עולם דהיינו דמותבינן מפלוגתייהו דאידך מתני' ולא אוקימנא רב ושמואל כחד מינייהו:

מר סבר אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות משוה פרוטה וגמר ובעל לשם קדושין וכו':    פי' דאדם יודע לאו דוקא דא"כ האיך קדשה מתחלה בפחות משוה פרוטה ולא קדשה בפרוטה ותו מאי קמהדר למאי דבעיין במאי קמפלגי ומ"ש טעות בפחות משוה פרוטה מטעות נדרים דהא בטעות נדרים איכא למימר אדם יודע שאלו יש בה נדרים אינה מקודשת דהא ודאי דכ"ע גמירי דקדושין שהם על תנאי שאם אין התנאי קיים שהקדושין בטלים על דעת זה התנה מתחלה דהא ידעו אינשי דקדושי פחות משוה פרוטה (שהוא אסור לחכמים) שאינה מקודשת אלא ודאי (דת"ק) [דה"ק] דבקדושי טעות דתנאי דקפידא דידיה הוא דטעה בגופיה לעולם דעתו ועל תנאי בחדא סתימה מיהת וכשבועל על דעת תנאי בועל ולא מחל מידי אבל בקדושי בפחות משוה פרוטה ודכוותייהו דגריעה דידהו לא אתי מחמתי' ואיהי דעתיה לעולם הוה בקדושין גמורים בלא קפידא אע"פ דכי מקדש בכסף או בשטר מיחת נפשיה אספיקא ודעתו לגמור נשואיה בבעילה זאת כאלו יודע בברי שאין קדושין בפחות משוה פרוטה והיינו סברא דרבנן אבל ר"ש סובר דאפי' בהדי קדושין גרועים דליכא קפידא כשם שקדשה מתחלה בפחות משוה פרוטה שלא היה יודע שאינה קדושים כך הוא בועל עכשיו על דעת קדושין הראשונים כסב' שעשה כל צרכו ואין דעתו לקדשה בביאה זו:

איתביה אביי הריני בועליך ע"מ שירצה אבא אע"פ שלא רצה האב מקודשת:    פי' דקס"ד דטעמא (דתנן) [דת"ק] משום דמיחול בה תנאי (בה) שלא תהא בעילתו בעילת זנות וטעמא דר"ש משום דלא מיחל תנאי ולא בעיל לשם קדושין והא הכא דטעות אשה אחת היא וקדושי טעות התנאים וקפידא דידיה ואפי' הכי פליגי ומהדרינן הכא נמי דפליגי (פי') בלישנא דע"מ שירצה אבא [דת"ק] הכי משמע ליה בעי למימר דכשידעו בקדושיו ישתק ולא ימחה אבעיא למימר אנן כרבנן סברי דע"מ שישתוק בעי למימר ולפי' כשרצה דהיינו דכיון ששמע שתק ולא ערער נתקיים תנאי ומקודשת דשוב אין בידו לערער דבתר שעת שמיעה אזלינן גבי שתיקה ור"ש סבר דע"מ שיאמר אין בעי למימר ולפיכך אם שמע ונתרצה ואמר דניחא ליה הוה מקודשת גמורה ושוב אין בידו לומר איני רוצה אבל אם לא אמר אין אלא ששתק אינה מקודשת לומר שלא נגמרו עדיין הקדושין (וא"ת) [ואם] מת אינה צריכה [גט] אבל כ"ז שהוא בחיים יכול להתרצות ולומר דניחא ליה וגמר קדושיה דבאמר אין לא אזלינן בתר שעת שמיעה דוקא והכי מוכח בדוכתיה כדפי' רש"י התם בס"ד:

איתבי' מודים חכמים לר"א וכו' עד משום דר"א אמרו חולצת ולא מתייבמת :    פי' רש"י ז"ל דמודה ר"א לרבנן בעיקר דינא דמתייבמת אלא משום גזירה קאמר דגזרינן היכא שהחזירה כשהיא גדולה או שגדלה אצלו אטו החזירה כשהוא קטנה ומת רבנן סברי דלא גזרינן (אמת) וחולצת ומתייבמת ור"א אכולה פליג ואפי' החזירה לאחר שגדלה והכי מוכח התם ביבמות דאמרי' המגרש את אשתו והחזירה ומת או חולצת או מתייבמת ור"א אוסר אלמא בכל אשה שגרשה או החזירה פליגי ולהכי נקט סתמא ולא נהירא פירושו כלל חדא דא"כ תיהוי תיובתא דשמואל דסבר בקטנה שלא מיאנה והגדילה ונשאת לאחר צריכה גט משניהם משום דאדם עושה בעילתו בעילת זנות ואלו הכא כולהו תנאי סברי להו דמדינא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וליכא למימר דשמואל דאמר כר"ש דהא לעיל לא בעינן לאוקמי בהכי ותו דהיכי אפשר דר"א גזר החזירה כשהיא גדולה אטו החזירה כשהיא קטנה והגדילה והאמרת דהיא גופא גזירה והיכי עביד גזירה לגזירה ותו לא אתי שפיר לישנא דאפרקי' [מ"ס] אדם יודע ומ"ס אין אדם יודע לאו בהא פליגי אלא בגזירה ודכ"ע אדם יודע אע"ג דמר"ן לא גריס ליה האי נסחי דכולהו סבר' הכי היא ולא מחזקינן לה דבר ותו א"כ מאי האי דמר"ן ז"ל פי' לא פליגי בעיקר דינא כלל אבל הנכון דר"א ורבנן בעיקר דינא פליגי ודכ"ע החזירה כשהיא גדולה או חולצת או מתייבמת [והחזירה כשהיא קטנה] דכי גדלה אצלו גמר ובעיל לשם קידושין דר"א סבר שאינה מתייבמת על דעת קדושין כשהיה קטנה בעל דאינם קדושין מן התורה וקייימו על זה באיסור גרושת אחיו ואפשר דהוא הנכון דר"א אתרווייהו פליג דפשטה דמתני' דיבמות דמייתי לעיל ובהחזירה כשהיא קטנה אטו וגדלה אצלו ואין פרכי' דשמא מדהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו קס"ד דפליג באדם עושה בעילתו בעילת זנות או לאו והיינו דאמרינן והא הכא דבטעות אשה אחת היא ופליגי ותמי' מלתא טובא אדמקשי' לי' מעלמא אמאי לא פרכינן מפלוגתא דרב ושמואל גופיה דאי פליגי דמקדש וגדלו אצלו ובעל וכדאמרינן לעיל קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת דרב אמר אינה צריכה גט משני ושמואל אמר צריכה גט משני והתם בטעות אשה אחת ופליגי אם אדם עושה בעילתו בעילת זנות או לא דהא ודאי בהא פליגי כדאמרן לעיל ותירץ ה"ר יהודה בר יקר ז"ל דפשיטא לי' לתלמודא דבההיא דהוה יתומה ממש מצי לשנויי ליה דפליגי באדם יודע ואין אדם יודע דשאני הכא אבל ההיא דמתני' דיתומה בחיי אב דקס"ד דליכא לשנויי דטעמא דרבנן משום דאדם יודע דאין קדושי יתומה בחיי האב כלום דנהי בהכי דינא דמשנשאה אין לאביה רשות בה כ"ע דלא צורבא מרבנן לא גמירי לה כסבורים הם שהיא ברשות אביה כשהיא קטנה לעולם וקידושין שקדשה בחיי אב וברשותו קדושין ותלמודא פריך ליה דאפי' בהאי סברי רבנן דאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום וליתא דהא אדם יודע דקא מתרצין ל"ד הוא דכתיב' לעיל אלא למימרא דבקדושי טעות דתלי' בתנאי וקפידא הוה בועל סתם על דעת תנאי ועושה מן ספק בעילת זנות אבל בקדושי קטנה דלא תלי' בתנאי ולא קפידא אלא משום דקדושי לא מעלו מנפשייהו סברי רבנן דלא מיחת נפשיה לספיקא ואינו עושה בעילתו בעילת זנות ור"א סבר דאפילו בהא מיחת נפשיה לספיקא והנכון כמו שתירץ הר"ר זרחיה הלוי בעל המאור ז"ל דהשתא דאקשינן מהא מתני' דלא ידעינן האי טעמא דאדם יודע ואין אדם יודע מש"ה לא פרכינן ההיא דרב ושמואל אפשר לאוקמי בטעות אשה אחת כעין שתי נשים דאית בה אחת שהגדילה תרי סתמא כגון שקידשה כשהיא קטנה ואחר שהגדילה כנסה סתם ובעל סתם דאיכא תרי סתמא אבל בהא מתני' דפרכינן מינה ליכא למימר הכי דהא קתני שאחר שהחזירה והיתה אצלו וכנסה הגדילה ובעל לאחר שהגדילה וראוי לקדושין לא הות בה אלא חדא סתמא וכן עיקר. מיהו אכתי קשיא לן אמאי לא אמרינן דהני תנאי לא כשהגדילה אצלו ובעל דוקא פליגי ובאדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא דין פלוגתייהו בין שבעל אחר שגדלה אצלו בין לא בעל וקמפלגי בקטנה שנתקדשה והגדילה עד שלא מיאנה דאמרי' דגדלה קדושיה בהדה או לא דרבנן סברי דכי גדלו קדושיה בהדה ואע"פ שלא בעל קנה ואפי' מתייבמת ור"א סבר דלא גדלי בהדה ואעפ"כ כשהגדילה ובעל לא קנה לפיכך חולצת ולא מתייבמת. וי"ל דלישנא דמתני' משמע דכשבעל דוקא פליגי ומשום דאדם עושה בעילתו בעילת זנות מדקתני וגדלה אצלו משמע לישנא דבעילה וכדאמרינן ביבמות הגדיל זה עם זה אי נמי דאין הכי נמי אלא דקושטא דמלתא בעי לשנויי ליה דאפילו תימא כשבעל דוקא פליגי פלוגתייהו באדם יודע ואין אדם יודע (א"כ) [א"נ] דלא ניחא ליה לתרוצי טעמא דרבנן אלא כרב ושמואל דהא פרישנא ביבמות דטעמא דרב בקטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת דצריכה גט דלא אמרי' דגדלה קידושיה בהדה וכן רבנן לשמואל דפליגי אף כשבעל הלכך ליכא לאוקמי רבנן דלא כרב ושמואל:


דף עד עמוד א עריכה


ומפרקינן התם נמי בהא פליגי מר סבר אדם וכו' ואע"ג דהא פריך לעיל ממתני' דהמקדש בטעות ופריק ליה דטעמא דלאו משום הכי אלא אפי' כשפירש תנאי בשעת חליצה לא מהני תנאי משום דזהו תנאי שאי אפשר לקיימו המעשה ע"י שליח שאין שליחות בחליצה ולא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן שאפשר לקיים המעשה דנתינת הארץ ע"י שליח ואע"ג דלא גמרי' מתנאי בני גד ובני ראובן לגבי תנאי כפול הן קודם ללאו דהא קי"ל דלא בעינן (נהוי) בהא מיהת גמרינן מינה דסברא הוא דמעשה אלים כולי האי דליתא ע"י שליח דלא חייל ביה תנאי והקשו בתוספת דהא נזירות שאינו ע"י שליח ותנאי תנאי אם אמר פלוני נזיר וכיוצא בו. וי"ל דשאני נזירות דכתיב כי יפליא לנדור נדר אין לנו אלא כמו שהפליא דהא איכא תנא דסבר התם שאפי' נתקיים התנאי אינו נזיר כיון שלא היה מופלא ומבואר בשעה שנדר:

והא ביאה דלא אפשר לקיימה ע"י שליח והוה תנאי תנאי כדתנא הריני בועליך וכו':    ופרקינן משום דהתם אתקוש הוויות להדדי פי' וכיון דמהני תנאי בקדושי כסף ושטר מהני נמי בביאה דהא אתקוש וליכא למימר איפכא למימרא דכי היכי דלא מהני תנאי בביאה לא מהני בכסף ושטר דכיון דהני תרתי והאי חדא איהי חדא טפי דתגרר בתרווייהו ולא כחדא תרתי:

גרסת מקצת הספרים אמר עולא אמר ר"א המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל בפחות משוה פרוטה [ובעל] דברי הכל אינה צריכה ממנו גט. וליתא דההיא לא הוי דברי הכל דהא רבנן פליגי עלי' דר"ש דאמר בעל קנו וליכא לפרושי דד"ה היינו משום רב שמואל דהא לעיל קאמר רבא האי לישנא ומותבינן ליה ממתניתין ולא פרקינן הכי ואיכא דגרסי אינה צריכה ממנו גט ולא גרס ד"ה ולא מחוורתא דא"כ היא כעולא דאמר כר"א בר"ש דהוה יחידאה ולא כרבנן ולא משמע דשבקי רבנן ואומרים כר"ש ותו דהא רב כהנא אמר בסמוך משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט וליכא למימר דההיא בטעות באשה אחת כעין שתי נשים דהא אמרי' עלה דמסקנא דמתני' מדתנא דבי רבי ישמעאל בטע' אשה אחת גרידת' והכי אמרינן עלה דאינה צריכה גט דא"כ תקשי דידיה אדידיה אפילו תימא הא דרביה הוה ליה למפרך ולתרוצי הכי ותו דא"כ בהאי גרסא אינה צריכה גט אידך לישנא דרבי אמר דמהדר עלה לא אתי שפיר דקאמר המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה ממנו גט בהא הוא דלא טעי אבל בהנך טעי וכיון דהכא גרסינן אינה צריכה למה ליה לפרושי טעמא דהא דעולא אמר ר"א מסתייה דלמה צריכה ממנו דבהא ודאי לא טעה ואית דגרסי דברי הכל צריכה ממנו גט וליתא דהא אפילו בטעות אשה אחת כעין שתי נשים קאמר שמואל שאינה צריכה היכי דלא מעלו קידושי מיהת הלכך ע"כ ה"ג המקדש במלוה ובעל בפחות משוה פרוטה [ובעל] צריכה הימנו גט פי' במלוה ובפחות (ממלוה) [מש"פ] וכן קטן שקידש וכל היכי דלא יטע בגופיה צריכה גט מדרבנן בלחוד וכדאמרינן באידך דעולא זה היה מעשה ולא היה כח לחכמים להוציא בלא גט כדפירשתי לעיל והא"ש לישנא דר"מ שבא לחלק ביניהן והודה במקל ויהיב טעמא מאי שנא האי מהכא וקאמר רבא קדש במלוה מודה דצריכה גט דבההיא הוא דטעה וגמר ובעל לשם קדושין אבל בהנך טעי ועל דעת קדושין בעל ואינה צריכה גט ולהכי לא מודה להו ומסתברא דהא דנקיט רבי אמי המקדש בפחות משוה פרוטה לאו דוקא דה"ה המקדש במלוה דהא חד תכסיסא אינון בקדושי לא מעלה משום דהא דידהו ולא משום קפידא דידיה וכדאמרינן רבנן לעיל בעל וקנו ומנו קדושי קטן וקדושי בפחות משוה פרוטה משום דהוה חד תכסיסא אינון דקדושי לא מעלו משום דהא דידהו וכן באידך וקדושי קטנה אמרו רבנן מתייבמת אלא ודאי דרבי אמי נקט פחות משוה פרוטה וה"ה לכל דוכתא דגריעותא מחמת קידושין דלא מעלה ולא מיעוט אלא קדושי תנאי דתלי' בקפידא דידיה ודעתו על תנאי מן הסתם עד מחיל ליה והא דנקט בלישנא אבל בדהנך טפי משמע דהוה לשון רבים משום דקדושי תנאי הוה טובא ונסחי איכא דגרסי אבל הנך טעי דהוה לשון רבים אתי שפיר טפי. ולענין פסק הלכה קי"ל דבטעות שני נשים או בטעות אשה אחת כעין שתי נשים צריכה גט גמור מן התורה ואין צריך לומר קדשה סתם וכנסה סתם צריכה גט מדבריהם כסברא דאמר עולא לא היה כח לחכמים להוציא בלא גט ואצ"ל שאין לה כתובה ודוקא כשבעל אבל כשקדש על תנאי וכנס סתם ולא בעל אינה צריכה גט מדאורייתא דפסק כשמואל אליבא דרבא אבל קדשה סתם ועדיין לא כנסה אינה צריכה גט כלל דמקח טעות הוא והיינו דאוקימנא מתני' לשמואל בקדשה סתם וכנסה סתם לחוד וכל הני מילי בטוען תנאים אבל בקדושי בעלמא היכא דקדש קדושין גרועי ובעל צריכה גט גמור מן התורה כרבנן דאמרו בעלו קנו וכסברא דרב אמי וכדעולא וכסבר' דרב בקטנה שלא מיאנה אבל לא פשיטא דלא קנה ואינה צריכה גט כלל דר' אמי במקדשה להיכא דבעל צריכה הימנו גט. ירושלמי א"כ כשלא הלכה אצל חכם היכי שרינן לה לאנסובי בלא גט ניחוש דלמא בתר דמנסבא אזלא לחכם ושרי לה לנדרה והוה לה א"א דראשון למפרע שבניה מן השני ממזרים התם תרי לישנא בחד לישנא אמרי אע"ג דכי לא הלכה אצל חכם אינה מקודשת לא שרינן לאנסובי בלא גט ובאידך לישנא דאמרינן דשרינן לה לאנסובי מלמדי' אותה שלא תשאל על נדרה כדי שלא יחול הנדר וקדושי הראשון בניה מן השני ממזרים והיא תחוש לעצמה שלא תקלקל לה ולבניה אינה נשאלת על נדרה ומלהפרישו הכי בתלמודא דילן ולא חשו לה כלל משמע דסבירא להו דהכי קאמרי' הלכה אצל חכם והתירה מקודשת דוקא מקמי דשרו לה כדינא מהא קמא אבל לבתר דשרא לה בדינא לאנסובי הת' ב"ד חשוב (בגט) [כגט] ופקעי קדושי מן הראשון לגמרי ותו לא חייל מ"מ למעשה ראוי לחוש לתלמודא דבני מערבא ללמד אותה שלא תשאל על נדרה כדי שלא יחולו קדושי הראשון ותצא ובניה מן הב' ממזרים והיא תחוש לעצמה שלא תתקלקל לה ולבניה ואינה נשאלת על נדרה או שלא תנשא עד שיהיה לה גט מן (השני) [הראשון]:


דף עד עמוד ב עריכה


והתניא הלכה אצל חכם והתירה אינה מקודשת ואוקימנ' כר"א דאמר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ואין בדעתו שיהא עליה נדרים כלל כדי שלא תצטרך להתבזות לשאול עליהם בב"ד ואי אפשר לי לשלוח חרטות לב"ד ע"י כתב או ע"י שליח לשאול להתיר לה. א"נ דבהא נמי איכא בזיונא ביודעי ב"ד מיהת וכדברינא בדוכתא הא אמרינן אי הכי אימא טובא וכן לאו אי אמרת בשלמא גמור הוא דהא לכ"ע בעי טעמא מ"ש דכי הלך הוא אצל רופא ורפא אותו מקודשת שלפי שאינו מרפא אלא מכאן ולהבא אלא ודאי טעמא משום איהי בכל דהו ניחא לה והאי אי הכי ל"ד ודכוותא איכא בתלמודא טובא. מיהו לגבי היתר חכם דאיירינן ביה השתא א"א בשלמא הוא ה"ק בשלמ' לדידי דאמינא דהאי תנא סבר אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ולפיכך אינה מקודשת היינו דבסופה גבי נדרים דידיה שאם הלך אצל חכם והתירו מקודשת דליכא למימר אינו רוצה שיתבזה בעלה בבית דין אבל לדבריך דמוקמת לה באשה חשובה סופה נמי כדמפרש ואזיל:


דף עה עמוד א עריכה


ל"ק כאן בזיעה עוברת כאן בזיעה שאינה עוברת ולהכי הוה מום וכ"ת הא דקתני מומים אלו בין קבועים בין עוברים אלמא אפי' זיעה עוברת הוה מום בכהן. וי"ל דהא דקתני אפי' מום עוברת הוה מום היינו אע"פ שאינו מום קבוע תמיד אלא שהוא עובר ובא לפרקים אבל באותו פרק שהוא בא זיעה קיימת היא שאין בגד מעבירה אבל זיעה עוברת כלומר שאפי' כשהיא באה אפשר להעבירה ביד או בבגד לא הוה מום בכהן אלא בנשים וכאשר אמר הם אמרו הא רמית גבי כהנים אפשר לעברה במקומות דחמיר א"נ דנקט פלפלא במקום ובשעת (עבירה) [עבודה] אפי' במקום כזה שאינו מום באיברי גופא אלא כעין חולי כל היכא דליתא ביה בשעת (עבירה) עבוד' תו לא איכפת לן אבל באשה שעומדים ביחד לא אפשר למעבד מקום כל יומא ולמנקט פלפלא:

האי שומא ה"ד אי דאית ביה שער וכו':    ואוקימנא בעומדת תחת כפה של ראשה דזימנין דמתחזי וזימנין דלא מתחזי וכיון דמחזי לפעמים הוה ליה מום שבגלוי והוה מום וכיון דזימנין לא מתחזי לא אמרינן ראה ונתפייס דאפשר דההיא דשי ירכה ואינסבא ליה ולא הוה מתחזי. מהא שמעינן מאן דמזבין מידי לחבירו דאית בה מום אי הוה מומא במקום שאפשר לראותו לעין ומתחזי לא מצי טעין מקח טעות דאמרינן ראה הוא ונתפייס ואי הוא מומא בדוכתא דזימנין מתחזי וזימנין דלא מתחזי מצי טעין מקח טעות דתלינן דלמא לא חזי לה שכיון שהמום ומקח טעות בפנינו ויש ספק אם ראה ונתפייס על זה להביא ראייה שנתפייס:

ולציון יאמר איש ואיש יולד בה אמר רב יהושע בן לוי א' הנולד בה ואחד המצפה לראותה:    ופירוש אוירא מחכים ליה וזוכה בה בישועה והיינו דהדר אמר אביי דחד מינייהו עדיף מתרי מינן משום זכות הארץ וכי סליק חד מינן להתם עדיף כתרי מינייהו לפי שיצא מטומאה ונכנס תחת כנפי השכינה וגם כי כשאדם לומד חוץ למקומו קובע לימודו יותר ומצליח לפי שאינו מתבטל דהא ר' ירמיה כי הוה הכא לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן וכי סליק להתם הצליח בזמן מועט בלימודו כ"כ דקרא לן בבלאי טפשאי מאי דלא קרו לן חד מהתם וזה ראיה דכי סליק חד מינן התם מצליח הרבה ועדיף כתרי מינייה וכו'. מתניתין היו בה מומין ועודה בבית אביה וכו' בתלמוד' מפרש לה:


דף עה עמוד ב עריכה


גמרא טעמא דמייתי אב ראייה הא לא מייתי בעל מהימן מני ר' יהושע היא דאמר לא מפיה אנו חיין וכו':    פירוש דאי ר"ג דאמר התם דאיהי מהימנא כיון דאיהי ברי ואיהי שמא שהבעל אינו יכול לטעון אלא שמא אימא סיפא כנסה וכו' אמר ר"א תברא מי ששנה זו לא שנה זו פי' דרישא ר' יהושע וסיפא ר' גמליאל תנא רישא בבית אביה וה"ה בבית חמי' תנא סיפ' בבית חמיה והוא הדין בבית אביה וא"ת כיון דכן איפכא הוה ליה למתני ברישא בבית חמיה ובסיפא בבית אביה והוה רבותא דלר' יהושע אפילו בבית חמיה שהספק נמצא ברשותו על האב להביא ראי' [דחזקה דממונא עדיפא ולר"ג אפילו בבית אביה על הבעל להביא ראיה] ואע"פ שלא נמצא הספק ברשותו. וי"ל דפשיטא ליה דלר"ג כולא מילתא תליא בחזקת הגוף וטענות בריא ולר' יהושע תליא בחזקת ממון ולאשמעינן דאיהו לא קפיד אלא בהא נקטה בלישנא דמתני' כך נראה לי. ובתוספ' תירצו משום דפליגי בהדי רבנן דסיפא בדין מומין שבגלוי נקט רישא בהאי לישנא וברישא לר' יהושיע נקט בבית אביה משום מומין שבגלוי שאלו בבית חמיה אפילו הביא הבעל עדים אמרינן דהא ראה ונתפייס ובסיפא [רבן גמליאל אשמועינן רבותא דאפילו בבית חמיה] אם הביא הבעל ראיה שעד שלא נתארסה היה בה מומין אלו אינו נותן לה כתובה ולא אמרינן ראה ונתפייס:

אמר רבא לא תימא טעמא דר' יהושיע וכו':    אבל היכי דליכא חזקה דממונא אזל רבי יהושע בתר חזקה דגופיה פי' אע"ג דאיכ' ריעותא אחרינא כנגדה דאי לא פשיטא. וא"ת והא ראוה מדברת או מעוברת דליכא חזקה דממונא ולא אזיל ר' יהושיע בתר חזקה דגופה וי"ל דכיון שנסתרה רגלים לדבר שלא בדקה ובטלה חזקת גופה א"נ דהתם מעלה עשו ביוחסין:

גרסת רש"י ז"ל ור' יהושיע אמר כהה ופי' ז"ל ר' יהושיע אומר שדינו ככהה הנגע שהוא טהור ואינו נכון דבמסכת נזיר פרכינן עלה ודלמא כהה וטמא והנכון דה"ג ור' יהושיע כהה וכן הוא בתוס' ואית דגרסי כיהה והוא מלשון ולא כהה בהם דגבי בני עלי וכבר פרשתי במסכת נזיר ואיכא למידק דאלו התם פרכינן ודלמא כיהה וטמא ופרקינן הואיל ופתח ביה הכתוב תחלה בטהרה לטהרו או לטמאו ואלו הכא אמרינן דטעמא כר' יהושיע משום דאזיל בתר חזקה דגופא והנכון דלרבא ההוא קרא אסמכתא בעלמא הוא דהא ודאי לאו ראיה ברורה הוא דבחד מינייהו הוה ליה לקרא למפתח והוה יותר טוב לפתוח בטהרה וכן תירץ הראב"ד ז"ל ובתוספת תרצו בענין אחר והא כתיבנ' ליה בדוכתא בס"ד;

אמר רבא רישא כאן נמצאו וכאן היו:    פי' רש"י ז"ל וכולא חד תנא ור"ג הוא דמודה ברישא דכיון דברשות האב נמצאו עליו להביא ראיה וההיא דהנושא את האשה אפי' שכבר נכנסה לרשות הבעל וברשותה נמצאת שאינה בתולה אבל כר' יהושיע ליכא לאוקמי ולמימר דמודה ר' יהושע בסיפא כיון דברשות הבעל נמצאו על הבעל להביא ראיה דהא במתני' דהנושא ברשות הבעל נמצאו ואפילו הכי פליג ר' יהושע ולא חש רבא לומר דלעולם כולה ר"ג משום דפשיטא דלא אפשר לאוקמי כר' יהושיע מטעמא דכתיבנא ומיהו קשיא לן למה טורח רבא לומר כאן לא תימא דר' יהושע וכו' ואי לפרושי לך דברי ר' יהושע הוה ליה למימר שם ששם עיקר דבריו לכך י"ל דמתני' אתא אפילו כר' יהושיע ולא לענין הכתובה אלא לענין הגט דליכא חזקה דממונא וכי ליכא חזקה דממונא אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא ובסופה דאיכא נמצאו וכאן היו [עדיף מחזקה דגופא והיינו דנקטי' סיפא כאן נמצאו וכאן היו] לר"ג בלאו הכי נמי איהי מהימנא משום חזקה דגופא וטענת ברי אלא משום דר' יהושיע נקטינן לה דאי לאו הכי חזקה דגופה עדיף ליה נמי כיון דליכא נמי חזקה דממונא לא וכאלו אמר מודה ר"ג ברישא משום כאן נמצאו וכאן היו ומודה ר"מ [בסיפא] משום כאן נמצאו וכאן היה כנ"ל:


דף עו עמוד א עריכה


וחדא במקום תרתי לא אמרינן :    וא"ת לר"ג הא איכא לבעל נמי חזקה דממונא לא חשיבה ליה כלום במקום שהוא טוען שמא כיון דחיובו ברור לפניו ושנכנסה ושנתחייב לה כתובה וא"ת והא מסייע ליה לבעל טענת כאן נמצאו וכאן היו דעדיפא מחזקה דגופא כדאמר רבא והוה להו תרתי. פי' בתוספ' דכחדא חשיבא להו דחדא מנייהו בלא חברתה לא מפסידה כתובה וכשתמצא לומר כאן נמצאו וכאן היו אכתי איכא למימר ראה ונתפייס דחזקה דאין אדם שותה בכוס אא"כ בדקו ואתה צריך לומר חזקה אין אדם מתפייס במומין וכשתמצא לומר אין אדם מתפייס במומין דילמא משנתארסה נולדו בה ונסתחפה שדהו ואתה צריך לומר כאן נמצאו וכאן היו נמצא שאין מפסדת כלום עד דאיתנהו (כלום) לתרווייהו כחדא חשיבי אבל תרתי חזקה דידה דלחדא מינייהו אלימא למיתן לה כתובה כשתמצא לומר העמד הגוף על חזקתה:

רב אשי אמר רישא מנה לאבא בידך וסיפא מנה לי בידך:    פי' רש"י ז"ל רב אשי נמי מהדר לאוקמה כולה כר"ג דחזקה דגופא עדיפא ורישא להכי לא מהני חזקה דגופא לפי שאין הטענה שלה אלא של אביה שכתובת ארוסין לאביה והוה ליה מנה לאבא בידך וגבי אב לא אמרינן דגוף שלה דתיהני חזקתה עכ"ל. כלומר שאין הזקת הגוף האשה מועיל לאב אפילו טוען ברי ואינו נכון דחזקת הגוף לכ"ע מהני ודאשכחן גבי מקוה שמתיר לכל הטובלים בו וה"ה דמתניתין אין האב טוען ברי אלא שמא ולא יועיל חזקת הגוף במקום חזקת ממון אלא כשהתובע טוען ברי ואע"פ שהיא טוענת ברי אין התביעה שלה ואין טענת ברי שלה מועיל לגבי האב והוה ליה האב והבעל שמא ושמא ובהא לא אמר ר"ג אבל סיפא שהכתובה שלה הו"ל ברי ושמא ולפיכך נאמנת משום חזקה דגופה ולא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו דהא ברישא אלו הי' אב טוען ברי על הבעל להביא ראיה משום חזקה דגופא ולא אמרינן כאן נמצאו וכאן היה לבטל טעמא דחזקה דגופא והיינו דנדי מאוקימתא דרבא וכן פי' בתוס':

איתביה רב אחא בריה דרבא לרב אשי:    גרסת רש"י ז"ל מודה ר"מ לחכמים ואומר דה"ג בתוס' ותימא דלפום האי לישנא משמע דרבנן מחמירין על האב ביותר ואומר שעליו להביא ראיה ובזה מודה להם ר"מ והא ליתא בהא אדרבה אשכחן דמקילין חכמים יותר על האב לענין מומין שבגלוי אם יש מרחץ בעיר ולא אשכחן מידי דמחמרי רבנן על האב טפי מר"מ והגירסא הנכונה מודים חכמים לרבי מאיר וכן גרסת הראשונים ז"ל:

ואמאי טמא מנה לי בידך היא:    וא"ת ולרבא נמי אמאי לא פרכינן מהא מתני' דאמאי צריך האב להביא ראיה דהא כיון שנכנסה לרשות הבעל נימא כאן נמצאו וכאן היו ותירץ ר"י ז"ל דלרבא ל"ק דאיהו מצי למימר דהאי ברייתא אדיוקא דמתני' קאי דקתני הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היה בה מומין אלו עד שלא תתארס אין משנתארסה לא ופרשינן טעמא משום דכשנתארסה אית לה תרתי חזקה וכדאיתא לעיל וקתני דבמומין הראוים לבא עמה מבית אביה לבית בעלה והוא תחת כיפה של ראשה או במקום שאפשר להיות שלא הבחין בה הבעל בכונסה לחופה ואם הביא הבעל עדים שהיה בה משעת ארוסה מהני לה ועל האב להביא ראיה דראה ונתפייס דהשתא אין לאשה חזקה דאין אדם שותה בכוס וכו' ולית לה אלא חדא חזקה בלחוד היינו העמד הגוף על חזקתה והלכך יותר יש לנו לומר כאן נמצאו וכאן היה [מטענת חזקת הגוף כיון דליכא תרתי לאשה אבל לרב אשי פריך דלמה לי טעם כאן נמצא ובטענת] א"י נ"ל אבל לרב אשי ובטענת ברי תליא מילתא כולא והכא נמי מנה לי בידך הוא:

אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור ואפ"ה במשיכת הפרה נקנה החמור לבעל הפרה כל היכא דאיכא דבחליפין כיון שזכה זה נתחייב בחליפיו ובעלי חיים עבדו חליפין ולא חשיבי פירי דפירי לא עבדינן חליפין וכדמפרש בפרק קמא דקדושין בס"ד. ומכאן יש לנו ראיה ברורה ואע"פ שהספק נולד ברשות חבירו כלומר לאחר שנגמרו החליפין ובודאי שצריך לתת להם טעם דהא לבעל החמור מסייע ליה חזקה דגופא שהיה חי קודם לכן [ומסייע לי' נמי חזקה דממונא שבעל הפרה בא להוציא פרתו מידו] ומסייע נמי כאן נמצאו וכאן היה דלאחר גמר הקנין נולד הספק כשהיו דנין שהיה החמור בכ"מ שהוא ברשות בעל הפרה ויש מפרשים דטעמא דשמואל דכיון דעכשיו בא הדיעות לפנינו ולא ראינו אותו קודם לכן בלא ריעותא ונולד הספק בעיקר משיכת הפרה אם קנתה בדין חליפין אם לאו שיש לנו לומר בזה שהכל כפי שעתו וכענין שאמר לעניון טומאה שכל הטומאות כשעת מציאתן ודנין שכן היה בתחלה כמו שהוא עכשיו והיינו דפרכינן ליה ממחט שנמצאת בבית הכוסות שעל הטבח להביא ראיה לפי שיש כנגדו [חזקה דממונא ואין דנין אותו כשעת מציאתו כצ"ל ונרשם בגליון והנכון שאין לנו לומר עכשיו בזה טעם מסיום כו' עד ודו"ק הוא גליון] (כ"כ בשמ"ק המ"ל) טעם בזה מסוים והכל לפי הסייעת' שמביא מהאי דתניא ותנא תונא ודוק. ואמרינן ותנא תונא כלה כלומר [דמתני'] דכלה מסיי' ליה בהא ואמר הי כלה [אילימא כלה בבית אביה פי' רש"י דקתני האב צריך להביא ראי'] וסבירא ליה לשמואל כר"א דמוקי לה בתרי תנאי ומאן דתנא בבית אביה הוא הדין שנמצאו בבית חמיה ואפ"ה קתני ר' יהושע שהאב צריך להביא ראיה אע"ג דמסייע ליה חזקה דגופה ולא נולד הספק ברשותו ואפ"ה אינו גובה הממון מספק הכא נמי אינו מוציא הפרה מרשות של חבירו מן הספק כיון שהרי נעשי' משיכה ע"כ והוצרך רבינו ז"ל לפרש דשמואל סבר כר"א דאי לא היכא דמיא דשמואל לכלה בבית אביה דהא התם נולד הספק ברשות האב משא"כ בדשמואל אלא ודאי כדאמרן ופרכינן אכתי לא דמי דהתם על האב להביא ראיה לפי שבא להוציא ממון מן הבעל ואלו בעל החמור מוחזק הוא בשלו ובעל הפרה הוא שבא להוציא מרשותו:


דף עו עמוד ב עריכה


אמר רבי אבא כלה בבית חמיה:    פירש רש"י ז"ל סיפא דמתני' דקתני על הבעל להביא ראיה ור"ג אמרה ופליג נמי ארישא דאפילו נמצאו בבית אביה שלא נולד הספק ברשותו של בעל עליו להביא ראיה להפקיע כח שטר כתובתה וראיה זו לא להוציא אלא להחזיק וצריך להביא ראייה אף זה כ"ש שיביא ראייה להחזיק שהרי בשל אחרים בא להחזיק עכ"ל ז"ל והוצרך רבי' ז"ל לומר דכי אמרינן כלה בבית חמיה אליבא דר"א הוא דאמר דהוא הדין דאמרי' הכי בכלה [בבית אביה דאלו] בבית חמיה ממש שאני התם דכאן נמצאו וכאן היו הספק ברשותו נולד משא"כ בדשמואל אלא ודאי ה"ק אמר רבי אבא מסתברא דר"ג דקתני כלה בבית חמיה ומצריך להביא ראיה על הבעל ואפילו כשנולד הספק בבית (חמיה) [אביה] ועדיין היה לנו להקשות וה"ד מתני' לדשמואל דאלו לשמואל לכך על בעל החמור להביא ראייה מפני שאנו [דנין] אותו למפרע כשעת מציאתו ואמר שכן היו קודם לכן ואלו לרבן גמליאל אין אומרים כן לר"א דהא כשהיו בה מומין ועודה בבית אביה אמר ר"ג שעל הבעל להביא ראיה [יעוין בשמ"ק מביא לשון הריטב"א יותר מבואר] (המו"ל) להפקיע שטר כתובה שיש בידה דהשתא טעמא דשמואל משום שכל נולד ספק במקח מוקמינן ממונא בחזקת מריה קמא שאין מפקיעין ממון אלא בראיה הלכך העמד פרה ברשות בעלה ולר"ג נמי כלומר שכיון ששטר כתובה בידיה יש לנו להעמידו בכחו בחזקתו של אב כמו שהיה בתחלה משום דכל ספק שנולד בממון בעלי דינין [הרי] הממון הברור ברשות בעלים כבתחילה ואם כן חשובה כבעלים הראשונים ובדין דמצי למפרך ליה שאין טעמו של שמואל אלא משום דכל ספק שבמקח דנין אותו כשעת מציאתו אלא דאידך פירכא עדיפא לן שאפילו לזה הטעם לא דמו לדהתם דהתם הבעל מביא ראיה ומרע לחזקה דאביה והכא הבעל החמור מייתי ראיה ומוקים אחזקה פירוש דמתני' אף על גב דחזקת ממון מסייע לבעל הוצרך הבעל לאתויי ראיה לאורעי חזקת הגוף שמסייע לאב אבל הכא אדרבה לבעל החמור מסייע חזקת דגופה והיכי מצטרכי לי' לאתויי ראיה לאוקמי חזקתיה:

אמר רב נחמן ב"י כלה בבית אביה לקדושין:    פי' דמשנתינו בכל ענין מיירי בין לענין כתובה בין לענין כסף קידושין ורישא דקתני על האב להביא ראיה אף לענין הקדושין הוא ואע"ג דאתי לאוקמי ממונא בחזקתיה והכא נמי על בעל החמור להביא ראייה אע"פ שהוא לאוקמיה ממונא כיון שהוא בעלים ראשונים וכ"ת אדרבה נידוק איפכא מסיפא דכלה בבית חמיה שעל הבעל להביא ראיה אף לענין הכתובה ואע"ג דאיכא גבי בעל חזקה דממונא צריך להביא ראיה משום דמסייע לדידה חזקה דגופה הכי נמי על בעל הפרה להביא ראיה דהעמד הגוף על חזקתו וי"ל שכבר נשמר מזה רש"י ז"ל דאליבא דר"א מייתי לה דאי מייתינן ראיה מרישא משום דסבירא לן דקתני בבית אביה וה"ה לבית חמיה על האב להביא ראיה לעולם ואף לענין קדושין והקשה רש"י ז"ל דא"כ מוקמי' לשמואל כר' יהושע ואיהו פסק הלכה כר"ג ותירץ דאין הכי נמי דקשיא לשמואל [אדשמואל] והא אדחינן ליה האי לישנא ומוקמינן אמסקנא דלא אמר שמואל הכי זו היא שיטת רש"י ז"ל ובודאי דשינוי' דחוקה היא חדא דמוקמינן לשמואל במתני' כר"א ועוד דהא אמרי' לעיל כל היכא דליכא חזקה דממונא מודה רבי יהושיע דאזלו בתר חזקה דגופא וא"ת כלה בבית אביה ולקדושין דמסייע חזקה דממונא לחזקה דגופא היכא אמר רבי יהושיע שעל האב להביא ראיה (אם) [ואנו] צריכין לומר דשמואל לית ליה האי דרבא [להאי] לישנא קמא דשמואל וטעמא דרבי יהושע גבי נגעים משום דכתיב לטהרו או לטמאו וזה דוחק ועוד קשה מנ"ל דרבי יהושע אומר על האב להביא ראיה לענין קדושין דהא לא שמעינן ליה אלא גבי הנושא את האשה דאתי לאפוקי ממונא אבל לאוקמי ממונא לא שמעינן ליה לכך יש לפרש דלהאי לישנא קמא טעמא דשמואל [דאמר] על בעל החמור להביא ראיה משום דס"ל כרב אשי דטענות כאן נמצאו וכאן היו לא חשיבא ליה כלום וכולא תליא בטוען ברי או שמא הלכך אע"ג דבעל החמור מסייע חזקה דגופיה וחזקה דממונא כיון שאין המקח ברור לפנינו שהרי בעיקר המשיכה יש ספק אם נעשה כהוגן ובעל החמור [אינו] טוען טענות ברי לא מהניא [לה] חזקה דגופה וחזקה דממונא כיון שאין (המקום) [המקח] ברור לפנינו ומוקמינן פרה ברשות הבעלים הראשונים ואע"ג שגם חבירו בא בטענות שמא ולפיכך עליו להביא ראיה ואע"פ דתפוס ברשות ואפי' לרבן גמליאל ואייתינן לדמויי לכלה בבית אביה כי לפי שהוא טוען שמא עליו להביא ראייה ואע"ג דמסייע ליה חזקה דגופא דאלו כאן נמצאו וכאן היו לא מעלה ולא מוריד ופרכינן דשאני התם דאתי לאפוקי ממונא אלא לכלה בבית חמיה דאתי בעל לאוקמי ממונא ואפילו הכי כיון דטוען בשמא עליו להביא ראיה ודחינן דדלמא שאני התם דהוה כנגדו חזקה דגופו ובדין הוא דמצי למדחי דדלמא שאני התם דבעל שמא ואיהו ברי משא"כ בדשמואל דשמא ושמא הוא אלא משום דאיכא למימר דמתני' בכל אנפי מיירי אפילו כשהיא ג"כ שמא שלא הרגישה אימתי נעשה בה מום זה עדיפא לן למפרך אידך פירכא א"נ חדא מתרתי פרכינן ואמרינן דה"ק תנא תונא כלה בבית אביה ולקדושין דמסייע לאב חזקה דגופא וחזקה דממונא ואפ"ה עליו להביא ראיה לפי שהוא טוען ג"כ בשמא דאלו משום כאן נמצא כאן היו הא לא חשיב לשמואל כלום כי היכי דלא חשיב לרב אשי והשתא ליכא לדמויי לסיפא דכלה בבית חמיה דעל הבעל להביא ראיה דאזלינן בתר חזקת הגוף דהתם לפי שהיא טוענת ברי ומנה לי בידך הוא וזה נראה נכון. ויש אומרים דכי אמרינן השתא לכלה בבית אביה לקדושין להכי לא [מדמי] לסופה דאזלי' בתר חזקת הגוף משום דהתם כיון שנכנסה לרשות הבעל בודאי הרי הספק ברשות הבעל אירע משא"כ בדשמואל דאע"ג דעבד בעל החמור משיכת הפרה ודאי כיון שהדבר בספק אם היה החמור קיים בשעת משיכה אם לאו ואולי לא נכנס החמור ברשות בעל הפרה אדרבה חשיב שאירע ברשות הבעל החמור משא"כ בבעל שנכנסה לחופה בודאי אבל בכלה בבית אביה דליכא אלא אירוסין ועדין בבית אביה. וגם היא ברשותו לכמה דברים הספק ברשותו נולד הלכך אמרינן ותנא תונא כלה אפילו לר"ג דהלכתא כוותיה והראשון יותר נכון. וא"ת ומאן נפקא דבשמואל הבעל החמור בא בטענות שמא על חמורו וי"ל דבכיון דבשעת המקח לא נמשך החמור מסתמא היה עומד באגם כך נראה לי.

מיתבי מחט שנמצאה כבר פירשתי יפה במקומו בס"ד:    ואי דיהיב טבח דמי איהו מייתי ראיה ומפיק ומתני' להו להמוכר בחזקת ממון וחזקת הגוף דמסייע ליה ואע"ג דטעין טענות שמא ופרקינן דלבעל הבהמה קרי תנא המוציא מחבירו עליו להביא ראיה לעולם ואע"פ שהטבח בא להוציא מידו ופרכינן דמאי פסקה למקריי' לבעל הבהמה מוציא מחבירו כי דרך המוכרין שאינם מקבלין המעות ומוכרין באשראי דקרינן ליה הכי:

אלא כי אתי (רב דימי) [רמי] בר יחזקאל אמר לא תציתו להני כללי דכייל ר' יהודא אחי משמיה דשמואל (דמנ"ל) [הכי אמר שמואל כל שנולד] ספק ברשותו עליו להביא ראייה וכיון שכן על בעל הפרה להביא ראיה לעולם הואיל וספק בידו נולד ואומרים ז"ל בתוספת דלהכי אמר כל שנולד ברשותו אפילו היכא שהוא מוחזק בממון כגון שמשך בעל החמור (שיתן לו ביתו) [את הפרה והניחה אחרי כן ברשות בעל הפרה] אפ"ה על בעל הפרה להביא ראייה כיון שספק נולד ברשותו שהרי אחרי המשיכה שהיינו דנין [את] החמור שהיה ברשותו בכ"מ שהוא נולד זה הזפק וכדמוכח מהא דמייתי ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות וטעמא דמלתא דכיון דמסייע ליה לבעל החמור חזקת הגוף וי"ל ג"כ כאן נמצאו וכאן היו (ל"ל לאשכוחי לחזק) [צ"ל תולין לו לאפוקי לחזקה דממונא] דאי' גבי בעל הפרה ואפילו שגם בעל החמור בא בטעות שמא והא דשמואל אפילו לרב אשי היא דאע"ג דרב אשי לא חייש לעיל לטענות כאן נמצאו כאן היה ותלי מלתא בטענת ברי או בטענת שמא הני נמי היכי דטענת חזקת הגוף הוא כנגד טענת כאן נמצאו וכאן היו דחזקת הגוף עדיפא ליה אבל הכא דחזקת הגוף וטענת כאן נמצאו וכאן היה מסייע אהדדי אפילו רב אשי מודה דבתרווייהו אזלינן ואפילו בטענת שמא וכנגד חזקה דממונא אליבא דר"ג מיהת וכי אמרינן ותנא תונא כלה בבית אביה עיקר הראיה מסיפא דכלה בבית חמיה לענין כתובה שעל בעל להביא ראיה ואע"ג דמסייע ליה חזקה דממונא כיון דמרע לה חזקה דגופה וטענת כאן נמצאו וכאן היה ואלו מכלה בבית אביה ליכא ראיה דדלמא שאני התם דאתו לאפוקי ממונא ואלו אנן אמרינן דכל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה ואפילו לאוקמי ממונא והיינו דעיקר רבות' דשמואל אלא ודאי מסיפא מייתינן ראיה ומיהו ליכא לאקשויי לשמואל מרישא שעל האב להביא ראיה אע"ג דמסייע לי' חזקה דגופה דשאני רישא שיש כנגדו טענת כאן נמצאו וכאן היו כדרבה וגם שיש שם טענת שמא כרב אשי ומיהו קשיא לן ומה ראיה יש מסיפא דמשנתינו לשמואל דלמא שאני התם דהוה ברי ושמא וה"ל מנה לאבי בידך אבל שמא ושמא לא קאמר וכדאמרינן בריש פרק שני אליבא דר"ג דהתם גבי הנוש' את האשה אינ' חזקת הגוף וכאי נמצאו וכאן היו דמסייע להו נמי ואפ"ה לא אמר ר"ג אלא ברי ושמ' וי"ל דמשמע ליה לשמואל דמתניתין בעינן טענות ברי היכי דהוה ליה למידע דכי לא טענה רגלים לדבר שהוא כדברי הבעל ואתרע לה חזקה אבל בהא דשמואל ובההיא דמחט דליכא לחד מינייהו למידע אפילו בשמא ושמא אזלינן לבתר חזקה וכאן נמצאו וכאן היו ואפילו לאוקמי ממונא כך נראה לי. ויש מפרשים דתלי טעמא דשמואל מפני שנולד הספק ברשותו ומשום דכאן נמצאו וכאן היו וכסברא דרבא והיינו דנקט סתמ' ותנא תונא כלה ומכולה מתניתין מייתי ראיה דבריש' כאן נמצאו וכאן היו ובסיפ' כאן נמצאו וכאן היו והא עדיפ' מחזקה דממונ' ואפשר דרב אשי מודה לשמואל בזה בעיקר הדין דכל היכ' דהוה שמ' ושמא כי הכא דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו ולא פליג אילא היכ' דהוה ברי וברי ויש בשמועה זו שיטות אחרות ומה שכתבתי שנראה לי הוא יותר נכון. ויש למורי הרב שטה אחרת של זקני הרב ז"ל והיא כתובה בחדושיו הארוכים והאמת מורה דרנו:


דף עז עמוד א עריכה


כסבורה היא שיכולה לקבל:    פי' ואפי' לרבנן דלית להו האי סברא לקמן במתני' באלו שכופין להוצי' התם הוא לפי שקבלה עליה מומין בפירוש אבל הכא דסתמא היא יכולה לטעון כן. אמר ר' אבא בר יעקב אמר ר"י הלכה כרשב"ג גרסת רש"י ז"ל ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן כל מקום וכו' כלומר וא"כ למה הוצרך לפסוק בזה הלכה כרשב"ג ופרכינן ומי אמר ר' יוחנן והאמר רבה בר רב חנה וכו':

מתני' ואלו שכופין אותו להוצי':    פירוש והא דקתני אלו ואע"ג דאיכ' אחריני כדאית' בתלמוד' משום דהכא לא מני אלא הני תלת דקיומן אסור' ולא מפקא להו שום חיוב' דשאר כסות ועונה והוה מידי דלא פשע איהו בנפשיה כלום ואפ"ה כופין אותו להוציא משום דמאיסי וכ"ש היכא דאיכ' חדא מאידך ופי' רש"י ז"ל אלו כופין אותו להוציא וליתן כתובה והביא ראיה לדבריו מדפרכי' בתלמוד' אמאי לא קתני ההיא דשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה שיוציא ויתן כתובה ואי אית' במשנתינו אין כופין לתת כתובה לא מצי למתניי' לההוא במשנתינו אלא ודאי כדאמרן ולא הוצרך לפרש התנא דהכי משמע מסתמ'. אבל בשם רבינו גרשום ז"ל כתבו דכופין על הגט בלחוד קאמר ואין לה כתובה (והראי' לה כתובה) והראיה מסיפא דקתני אמר ר' מאיר אע"פ שקבלה עלי' יכולה היא לומר סבורה הייתי לקבל והתם ודאי אין כופין על הכתובה שא"כ אתא לאערומי ותקבל עליה מומין ואחר כופין אותו להוציא ולתת כתובה דמדר"מ נשמע לרבנן דרישא ואין זו ראיה דלעולם במתני' כופין אף על הכתובה וכל היכא דחזיא דמערמי פשיט' דאין כופין ולא יהיה לה כתובה ומתני' בדלא אערמה וכ"מ שכופין כופין בין בשוטי' בין בכל כפי' אפילו ע"י נכרים כדאי' בפרק בתרא דגיטין וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואם מסר מודעה כופין ליה עד דמבטל מודעה כדאית' בעירכין ובדוכת' פרישנא בס"ד וכן נראה לי:

אמר ר"מ אע"פ שהתנה וכו':    ובפרק לא יחפור אמר בירושלמי שהמקבל עליו נזקין שאין להם חזקה דהוה בפלוגת' דר"מ ורבנן והא קי"ל דהלכתא כרבנן והיינו דאמרינן אין חזקה לניזקין הא ראיה יש ובמקומה פי' בס"ד. לאחיך הייתי מקבלת פירוש דכופין אותו לחלוץ וכדאמרינן מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה וכבר פי' במסכת יבמות בס"ד:

גמרא בשלמא מתני' ל"ק כאן בבורסי גדול כאן בבורסי קטן :    פירוש ותנא בורסי גדול העומד על העמוד שאינו מאוס כ"כ (והיינו) [ותנא] בורסי קטן שמתעסק במלאכה שהוא מאוס יותר משום רבותי' וסיפא היכא שקבלה עליה אין כופין לרבנן ורש"י ז"ל פירש דבורסי גדול גרוע מבורסי קטן. לר' יהודא קשיא וא"ת אמאי לא משנינן לדידיה נמי דמאי מוקמינן צואת כלבים בורסי קטן דהא בעבוד עורות נותנים צואת כלבים כדאמרינן במסכת ברכות לא יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת תרנגולים בזמן שנתן לתוכו עורות (ור"ל) [וי"ל] דלשון מקמץ צואת כלבים לאו משמע עבוד עורות כלל ואין מלאכת הבורסי אלא כשנותנים עורות לתוכן:

אמר רב איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה אמר ר"א כי אמריתי קמיה דשמואל אמר לי עד שאתה כופהו להוציא יכפוהו לזון וש"מ דיוציא ויתן כתובה דאמר רב היינו שכופין אותו לגרש מדאמר שמואל עד שתהא כופהו להוציא וכן מוכח בירושלמי כדאמרינן התם בעי מיניה ר' ירמיה מרבי אבוהו האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו או לא אמר ליה (לא) ומפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כ"ש ע"כ. ומיהו אין לדקדק מכאן מאי דאמר הראב"ד ז"ל דכ"מ שאמר יוציא ויתן כתובה ואיכא למ"ד לקמן שאין כופין ואמרינן בירושלמי גבי הא דאמר דאין מעשין אלא לפסולות ופריך והתנן המדיר את אשתו יוציא ויתן כתובה ופריק שמענו שמוציא שמענו שכופין ע"כ כלומר אע"פ ששנינו יוציא ויתן כתובה כלום שנינו שכופין אותו לתת כתובה ומיהו למ"ה לעולם דא"כ נסייע למ"ד לקמן שאין כופין במי ששהא עם אשתו ולא ילדה שאין כופין מדלא קתני כופין וקתני יוציא אלא ודאי דיוציא משמע כפי' על הגט ומשמע כפי' על הכתובה כדי שיוצי' והכל לפי הענין והא דרב קים ליה לשמואל דכפי' על הגט קאמר מטעמ' דמפרש בירושלמי ק"ו מריח הפה ואפשר שסיומה קמיה בהדיה דרב כופין קאמר אבל לעולם אין הכרח לשון ואין מקום שאמר יוציא ויתן כתובה ולא נתפרש בתלמודא שרצה לומר כופין אין לדון בו כפי' על הגט לא בשוטי ולא בנכוי אלא כפי' על הכתובה ומבקשים על הגט ויש בכלל זה המדיר את אשתו מתשמיש המטה והאומר אי אפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה כופין על הכתובה וא"ת ומ"ש בנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה שכופין אותו לחלוץ ותי' הרמב"ם ז"ל דש"ה דכיון דמחיים נאסרה לו הוה לה כאלו אינה זקוקה לו ואין כאן מצות ייבום אלא שאם נתכוונה לכך קונסין אותה ואין כופין אותו:

ולענין פסק הלכה באומר איני זן ואיני עושה ואיני מפרנס פסקו רבים והרי"ף והרמב"ם ז"ל דהלכה כשמואל בדיני במאי דפליגי בהדי דרב ואע"ג דרבי בנימן בר יצחק אמר לה משמיה דרבי יוחנן ושמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן קא דחי לה ר"ז דהוא בתרא ואמר דעל דא אירסו' שערי לר"א והא דאקשיה מדרב פפא אע"פ בשמעתא דמורדת רבי יוסי בר חנינא הא פרישנא התם דחדא מינייהו נקט וה"ה דקשיא לשמואל ויש שפסקו הלכה כרב ורב יוחנן דשמואל יחידאה הוא ועוד דרבי אבוהו בירושלמי סבר כותבין ונראין הדברים דאפילו לשמואל כל שאי אפשר לכופו לזון כגון שאין מוצאין במה לפרנס א"נ שהוא עני ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון שכופין אותו להוציא דהא שמואל לא אמר אלא עד שאתה כופהו להוציא כופהו לזון ומיהו אם אפשר לעשות מלאכה ולזון ואינו רוצה ואכשר לכופו בשמתא שישכיר עצמו למלאכה כדי לזון שאף זה בכלל מה שאמר שמואל כופהו לזון וכבר כתבנו לעיל במכילתן מאי דדייק הר"ר רבי אליהו זכרונו לברכה מדכתיב בלשון הכתובה אנא אפלח ואוזין וכיון שכן המדיר את אשתו מליהנות לו כיון שאי אפשר לכופו לזון שהרי אסורה הנאתו עליה אם הדירה ע"ד רבים כופין אותו להוציא ומ"ש הירושלמי שאמר שמענו שמוציא שמענו שכופין התם באפשר למצא פתח על נדרו:

אמר רבי יהודא אמר רב אשי אין מעשין אלא לפסולות כד אמריתא קמי' דשמואל אמר לי כגון אלמנה לכ"ג:    והקשו בירושלמי מהא דתנן שניות ופריק כגון אמר שמואל דהני לאו דוקא אלא הם וכיוצא בהם שיש בהם איסו' ביא' והא דאמר לקמן דרבנן קתני דאוריי' לא קתני קשי' לן אמאי לא קתני שניות ואמאי לא קתני הא דאמר רב למ"ד דרבנן דרבנן וי"ל דה"ק דהנהו תקנתא דרבנן בלחוד דליכא לא איסור ביאה ולא מניעת שום חיוב קרינן הכא דרבנן ואידך כולהו קרי דאוריית' ויש שתירצו דהא לא קתני במתני' ההיא דרב משום דהא פשיטא ומק"ו דריח הפה אתי' כדפירש בירושלמי וגם זה נכון ואחרים תירצו דאמר לך רב דתני דמתני' במומין (מידי) [מיירי] בשאר כפיות לא קמיירי ולא נהירא דא"כ אמאי לא משנינן הכי אליבא דרב תחליפא בר אבדימי:


דף עז עמוד ב עריכה


רבי יהושע בן לוי מכרך בהו ועסיק באורייתא:    פירוש מכרך בהן ואפילו היכא דלא עסיק בה וכדאמר בסוטה גבי כי נר מצוה ותורה אור דאוריית' אפי בעדנא דלא עסיק בה מגינא ומצלי לעוסקים בה לשמה:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הריטב%22א_על_הש%22ס/כתובות/פרק_ז&oldid=1054097"