ר"ן על הרי"ף/כתובות/פרק ב


דף ה עמוד בעריכה


האשה שנתאלמנה או נתגרשה. ותובעת כתובתה:

והוא אומר:    אנתגרשה קאי ואלמנה היורשין אומרין לה אלמנה נשאך אבינו ואין ליך אלא מנה ושטר כתובה אבודה:

אם יש עדים:    על נשואיה שיצאת מבית אביה לבית בעלה:

בהינומא:    ומפרש בגמרא דהיינו קריתא דמנמנמא ביה כלתא כלומר צעיף על ראשה משורבב על עיניה ופעמים שמתנמנמת בתוכה מתוך שעיניה מכוסין ולכך נקראת הינומא על שם תנומה:

וראשה פרוע:    שערה על כתפה כך היו נוהגין להוציא את הבתולות מבית אביהן לבית החתונה:

אף חילוק קליות:    רגילין היו לחלק קליות לתינוקות בנישואי הבתולות כשהשבלים לחים מיבשין אותן בתנור והן קליות ומתוקין הן לעולם:

גמ' טעמא דאיכא עדים הא ליכא עדים בעל מהימן:    דאע"ג דבפלוגתא דהיא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך קי"ל כר"ג דאיהי מהימנא התם היינו טעמא משום דאיהי ברי ואיהו שמא אבל הכי ברי וברי הוא וכי תימא ואי איכא עדים נמי להימניה לבעל מגו דאי בעי אמר פרעתי י"ל דלא מצי אמר הכי דהא קי"ל בהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כדאיתא לקמן בפרק הכותב ולדברי הריא"ף ז"ל שהוא סובר דכי אמרינן דלא אמר כלום היינו דוקא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין כתובה נאמן לומר פרעתי על כרחין הכא מיירי כגון שהבעל הודה קודם מיתתו שלא פרע ומיהו בגרושה אם תובעתו לאלתר אחר גירושין לא צריכי להכי שאילו אמר פרעתיך אינו נאמן שאין אדם עשוי לפרוע קודם גירושין והוה ליה כאומר פרעתיך בתוך זמנו שאינו נאמן:

כיצד מרקדין לפני הכלה:    מה אומר לפניה:

כמות שהיא:    לפי יפיה ולפי חשיבותה מקלסין אותה:

חסודה:    חוט של חסד משוך עליה:

מכאן אמרו:    מדברי בית הלל שאמרו ישבחנה:

תהא דעתו מעורבת עם הבריות:    לעשות לאיש ואיש כרצונו:

כדי לחבבה על בעלה:    כשרואה שהכל מסתכלין בה נכנס יפיה בלבו:

מעבירין:    כשהכלה יוצאה מבית אביה לבית חתונתה ונושאי המת יוצאין ובזו ובזו יש אוכלסין הרבה ואין רוצין להתערב מעבירין את המת לדרך אחרת:

אפילו למ"ד:    פלוגתא היא בפ' קמא דקדושין (דף לב ב):

שום תשים עליך מלך:    ישראל הוזהרו שישימו עליהם שימות הרבה: כלומר שתהא אימתו עליהם הלכך אין כבודו מחול ולפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה:

פרשת דרכים הואי:    ולא ניכר שעבר מלפניה אלא כאילו הוא צריך לפנות לאותה הדרך:

שפורי:    מכריזין עליו שיבאו לכבודו: דחייצו גברא מאבולא לסיכרא. משער העיר עד הקבר:

נטילתה:    של תורה הימנו:

כנתינתה:    בסיני דהיינו כשמת ותלמודו בטל:

למאן דקרי:    מקרא:

ותני:    משנה אבל עדיין לא שנה לתלמידים:

אבל למאן דמתני:    לאחרים לית ליה שיעורא. ולמאן דלא קרי ולא תני כתבו הגאונים ז"ל דבעשרה סגיא ואיתתא נמי בעשרה סגי לה. [ואית דמפרשי כיון שאינה מצווה לקרות אין לזלזולי בה כיון שלא נצטווית ומשגחת על לימוד בעלה ובניה ראויה לכבוד כמאן דקרי ותני]:

ודאמרי' דמבטלין ת"ת להוצאת המת דוקא להוצאתו אבל לשאר צרכיו לא ואף על גב דאמרינן במסכת משקין (דף כז ב) מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה אפ"ה כיון שאינו מוטל עליו לקוברו לא מבטלין ת"ת לשאר צרכיו ואי תימא דהכא משמע דלכולהו מתים מבטלין ת"ת ואילו בפ"ק דמגילה (דף ג ב) אמרינן פשיטא לי מת מצוה ות"ת מת מצוה עדיף דתניא מבטלין ת"ת דמשמע דלשאר מתים תורה עדיף לאו קושיא היא דהתם לאו דוקא נקט מת מצוה [דה"ה שאר מתים אלא דבההיא שמעתא


דף ו עמוד אעריכה


איירי במת מצוה נקט מת מצוה] ומיהו שפיר יליף מיניה דכיון דאפילו לשאר מתים מבטלין כ"ש למת מצוה ויש מי שאומר דהאי מבטלין דהכא רשות הוא כלומר דאי בעי מבטל [ואינה חובה לבטל [אלא] גבי מת מצוה] והתם ה"ק דכיון דשאר מתים כת"ת פשיטא לי דמת מצוה עדיף והיינו דאמרינן הכא אמרו עליו על ר' יהודה ברבי אלעאי דאלמא רבנן אחריני לא מבטלי ולאו ראיה היא דמעשה שראו לרבי יהודה ברבי אלעאי הביאו לראיה שמבטלין:

מתני' ומודה רבי [יהושע] כו' שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:    זה אינו יודע שהיתה של אביו אלא על פיו של זה ומה שאסר הרי התיר ומפרשינן בגמ' [דף טז א] דהאי מודה רבי יהושע אפרקין קמא קאי אפלוגתא דהיא אומרת משארסתני נאנסתי ואע"ג דאיכא למימר מיגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא פסלה נפשה מכהונה וקא אמרה נאנסתי דקא פסלה נפשה מכהונה ומהימנא אפילו הכי אמר רבי יהושע לא מהימנא ומש"ה קאמר ליה ר' יהושע לר"ג אע"ג דבההוא מיגו דהתם פליגנא עלך משום דאיתתא איתרעאי ואפילו אמרה מוכת עץ אני תחתיך [דלא פסלה נפשה מכהונה] (אפ"ה אמר רבי יהושע) לגבי כתובה מיהא לא הות מהימנה. בההוא מיגו דהכא מודינא לך לפי שאילו היה רוצה היה שותק ואפילו היה הלה תובעו יכול לכפור ולומר לא היה של אביך מעולם ובגמ' [דף יח א] פרכינן למה לי למתנייה באבוה ליתנייה בדידיה וליתני הכי מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתיך שהוא נאמן ומפרקינן משום דקא בעי למיתנא אם יש עדים שלוה הימנו ואמר לו פרעתיך אינו נאמן והא קי"ל המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ומדלא אקשינן וליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה גזלתיך והחזרתיו לך נאמן ואם יש עדים שגזלו והוא אומר החזרתיו לך אינו נאמן יש ללמוד שהגוזל את חבירו בעדים א"צ להחזיר לו בעדים וזו שאלה שאל הרמב"ן ז"ל לנשיא הגדול רבי מאיר הלוי ז"ל והשיב מדלא אוקמא בהכי שמעינן דהגוזל את חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים:

העדים שאמרו כו':    שהיו מעידין על חתימתן לקיים השטר:

פסולי עדות היינו:    קרובים:

הרי אלו נאמנין:    כיון דאין כתב ידן ניכר אלא על פיהן הפה שאסר הוא הפה שהתיר כי היכי דמהימנת להו אהא ניהמנינהו אהאי:

יוצא ממקום אחר:    שחתומים בשטר אחר שהוחזק בב"ד וכתוב בו הנפק ובא אותו שטר לב"ד עם זה וכתב חתומן דומין של זה לזה ואין כאן הפה שאסר הלכך אין נאמנין לומר פסולין היינו:

גמ' ל"ש דאמרי' הפה שאסר כו' אלא דאמרי מחמת נפשות:    נאנסו דלא משוו לנפשייהו רשעים וכיון דעלייהו סמכינן הא בתוך כדי דיבור עקרי לסהדותייהו והפה שאסר התיר:

אין אדם משים עצמו רשע:    אינו נאמן לפסול עצמו מחזקתו דקרוב הוא לעצמו וקרוב פסול לעדות ופסולין היינו דתנן במתני' היינו פסול קורבה ודקאמרי היינו משכחת לה בשהיו קרובים בנשותיהם ונתרחקו אבל אי אמרי פסולין היינו בפסולא דגזלנותא לא מהימני דהא משוו נפשייהו רשעים וה"ל כאנוסים היינו מחמת ממון דמהימנינן להו במאי דקאמרי כתב ידינו הוא אבל לא מהימנינן להו במאי דקאמרי דאנוסים היינו מחמת ממון ופלגינן דבורא וא"ת דכיון דפלגינן דבורא נפלוג הכי ונימא אנוסים היו ולא מחמת ממון דדכוותה אשכחן בפרקא קמא דסנהדרין דאמרינן התם [דף ט א] פלוני רבעו לאנסו הוא ואחר מצטרפין להורגו לרצונו רשע הוא והתורה אמרה (שמות כג) אל תשת רשע עד רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע כלומר ומשום הכי כי אמר לרצונו מצטרף להורגו משום דמהימנינן לו דפלוני רבעו אבל לא לרצונו י"ל לא דמי דהתם מאי דמהימנינן ליה לגביה נקטינן כדקאמר דפלוני רבעו ברצון הרובע ולגבי נרבע אי הוי לרצונו או לאונסו מילתא אחריתי היא דמ"מ לגבי רובע כדקא אמר מהמנינן ליה אבל הכא דאינהו אמרי דאנוסין היו מחמת ממון היכי נימא דלאו כדאמרי דהוה אונס אחר שלא הזכירוהו כלל כל כי האי גוונא מעקר דבורא הוי ולא מפלג דבורא:

האומר שטר אמנה הוא:    שלא לוה כלום אלא כתבו ומסרו שאם יצטרך ללוות ילוה והאמינהו שלא יתבענו אלא אם כן מלוהו:

כל כמיניה:    והלא עדים חתומים בו ופשיטא דלא מהימן וה"ה דהוה מצי למימר כדקאמר בסמוך כדאמרי עדים אי דכתב ידם יוצא ממקום אחר פשיטא דלאו כל כמיניה ואי באין כתב ידם יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימן כי אמר שטר אמנה הוא במגו דאי בעי אמר מזוייף הוא ומסקנא נמי בגמרא הכי איתא דאע"פ שהלוה מודה שכתבו צריך מלוה לקיים ואי לא מקיים ליה נאמן לוה לומר פרוע הוא או אמנה הוא מגו דאי בעי אמר מזוייף הוא אלא דמשום דהני תרי גווני דהיינו כתב ידם יוצא ואין כתב ידם איתנהו במתני' גבי עדים דייק בהו תלמודא כדקא אמרי עדים ולא חש לאורוכי כולי האי בדקאמר לוה:

לעולם דקאמר מלוה וכגון שחייב לאחרים:    בהודאה זו שהוא מודה שהוא שטר אמנה מפסיד את אחרים הנושים בו ואין לו מה להגבות והוא אינו רוצה להגבותם חוב זה:

ונתן לאשר אשם לו:    ולא כתב לאשר הלוהו אלא לאשר אשם לו ואשם הוא הקרן כדאמרינן בהגוזל (דף קי א) והא דרבי נתן בדלית ליה נכסי ללוה לאשתלומי מיניה אלא חוב זה דאי אית ליה אין מוציאין מזה ונותנין לזה דהוה ליה חוב זה כנכסים משועבדים דאין גובין מהן במקום בני חורין והכי מוכח בפרק שור שנגח ד' וה' (דף מ ב) ואי תימא ובלאו רבי נתן נמי הוי חב לאחרים דנהי דאין מוציאין מזה ונותנין לזה כל זמן שלא יתבענו ללוה מ"מ כשיתרעם המלוה בב"ד למה לא יגבו לו חוב זה כשם שהם מגבין לו שאר נכסיו יש לומר דשטרות לאו בני גוביינא נינהו שאין גופן ממון וכל שאין גופן ממון אין ב"ד מגבים לו ומהכא שמעינן לה וה"נ מוכח בסוף מכילתין (דף קי א) גבי ב' שהוציאו שטר חוב זה על זה דאמרינן זה גובה וזה גובה הלכך בלאו דרבי נתן לא הוי חב לאחרים אבל לר' נתן דסבירא ליה שהמלוה יכול לתבוע בדין בעל חוב של לוה ולהפרע ממנו הוי חב לאחרים ולא מהימן ואי תימא וליהימניה מגו דאי בעי מחיל וכדשמואל דאמר [דף פה ב] המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול יש לומר דכי אמרי' הכי ה"מ במוכר שטר משום דמדאורייתא לא קני ליה דמכירת שטרות דרבנן כפי דעת הרי"ף ז"ל וכדמוכח בפרק מי שמת (דף קמז ב) אי נמי משום דשעבוד גופו של לוה נשאר גבי מלוה וכפי סברת רבינו תם ז"ל וכמו שכתבתי שם בס"ד אבל היכא דחב לאחרים ולית ליה נכסי אחריני כיון דמוציאים מזה ונותנין לזה מדרבי נתן אפילו מחלו אינו מחול דהא משועבד ליה לקמא מדאורייתא ושעבודא דלוה גביה הוא והקשו על זה מדאמרינן בפרק החובל (דף פז א) גבי הא דתנן דאשה פגיעתה רעה דהיא שחבלה באחרים פטורה משום דלית לה לשלומי ומקשינן התם [דף פט א] ותזבין כתובתה בטובת הנאה להאי דחבלה ביה דאי מחלה גבי בעל לית ליה פסידא ומפרקינן סוף סוף לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן והא התם דלית לה נכסי אחריני ואפילו הכי אמרינן דיכולה למחול ולי אין זו קושיא דהתם לאו מדרבי נתן אתינא עלה והיינו טעמא משום דהא דרבי נתן לא סגיא אלא לכשיגיע זמנו פקדיה רחמנא ללוה דליתב למלוה קמא ומשום הכי מוציאין מזה ונותנין לזה אבל לא סגי דלהוי מהשתא שעבודיה גביה כל שכן בשעבוד כתובתה דאפשר דלא אתי לעולם לידי גוביינא ומשום הכי לא אתינא עלה מדרבי נתן כלל אלא דאמרינן דתזבנה לכתובה לההוא דחבלה ביה ולמאי דפרכינן מהדרינן דכל דלגבי בעל מחלה ודאי אבל אין הכי נמי דהיכא דחייב מדרבי נתן לא מצי מחיל ומפרקא קושיין. עוד נראה לי דלאו מגו מעליא הוא דאי מחיל מכסיף ממלוה דקא מפקע ליה חוביה בכדי וכי אמר שטר אמנה הוא לא מכסיף מיניה דמצי אמר קושטא קאמינא ולא בעינן לשקורי ולא תקשה לך מאי דאמר בסוף פרק שנים אוחזין (דף יט ב) מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ופרכינן התם וליחוש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי כו' ומהדרינן שמע מינה איתא לדשמואל דקאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו כו' דאלמא משום מגו דאי בעי מחיל מצי אמר פרוע הוא דלאו קושיא היא דכל לגבי בעל ודאי מחלה ולא מכספא:


דף ו עמוד בעריכה

לעולם דקא אמרי עדים כו' אעולה לא חתימי. וכי אמרי חתמנו אין נאמנין להרשיע עצמן ופרש"י ז"ל בסמוך דעדים שאמרו אמנה היו דברינו היינו שאומרים שלא הלוהו כלום אלא כתבנו לו ולכשיצטרך ילוה וזה שעבד נכסיו מעכשיו אם ילוה אחר זמן ולא הוי מוקדם לטרוף שלא כדין ונ"ל שהזקיקו לומר כן משום דאי לא אמרי הכי לא צריכין לדרב כהנא למיפשט מינה עולה דעדים דתיפוק לי דמשוו נפשייהו רשעים שכתבו את השטר שלא כדין ותמה אני אכתי היכי סגי בהכי דהא מסקינן בפירקא קמא דב"מ (דף יג א) שאין רשאין עדים לכתוב את השטר אלא או בשטרי אקנייתא דמשתעביד בין ילוה בין לא ילוה ואין כאן אמנה כלל א"נ כשיש מלוה עמו וראו הלואת מעות לדברי רש"י ז"ל וכמ"ש שם הא לאו הכי [לא] משום חששא דשמא כתב ללוו' בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין וכיון שכן בכה"ג נמי אית לסהדי למיחש דלמא כתב ללות הוא ולא ילוה כלל וטריף לקוחות שלא כדין ואי כתבי רשיעי נינהו ולא צריכין לדרב כהנא ונ"ל דהתם בפ' שנים אוחזין למאי דשכיח חיישינן דהיינו כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי שהדבר מצוי כך בכל יום אבל אי כתב ללוות ולא לוה כלל לא חיישינן הלכך כל שמפרש לוה לכשילוה ישתעבד מעכשיו כותבין אפילו בשטרי דלאו אקנייתא ואפילו אין מלוה עמו ומכאן למדנו דין זה הלכך כי אמרי עדים בענין זה כתבנו לא משוי נפשייהו רשיעי אלא דכיון דאמר רב כהנא דאסור למלוה שישהה שטר אמנה בתוך ביתו סהדי נמי אי עבדי הכי אע"ג דמדינא מצו למיעבד לא שפיר עבדי:

אסור לאדם שישהה שטר פרוע בתוך ביתו:    לא מבעיא שטר אמנה דאסור אלא אפי' שטר פרוע אסור ולא אמרינן דמצי לעכוביה על פשיטי דספרא שעל הלוה ליתן שכר הסופר ופעמים שאין לו ונותנו המלוה וחוזר וגובהו מלוה בשעת פרעון ואעפ"כ אין לו לעכב את השטר בשביל זה הכי מוכח בגמרא:

ספר שאינו מוגה:    תורה נביאים וכתובים שאין מוגה (שם) טעיות שבו:

עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין:    אפילו אין כתב ידם יוצא ממקום אחר וכדאסיק רב אשי לעיל מדרב כהנא וס"ל לרב נחמן נמי דמודע' היו דברינו אין נאמנין משום דס"ל דכיון דאיכא מודעא אין רשאין לכתוב אותו שטר שנמסר עליו דלאו במודע' מחמת נפשות עסקינן אלא מחמת אונס ממון ור"נ גופיה הוא דאמר בפרק חזקת הבתים (דף מח ב) אי מודעא לאו אשקלתא ואי אשקלתא לאו מודעא הלכך כשאמרו שמודעא נמסרה להם ואעפ"כ כתבו את השטר חתמי אעולה ולא מהימני ומר בר רב אשי אמר דבאמנה היו דברינו אין נאמנין משום דעולה הוא אבל במודעא נאמנין דניתן ליכתוב וכתב רש"י ז"ל דניתן ליכתב להציל האנוס מיד אונסו ולפי זה נ"ל דכי מהימני (להציל) דוקא בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אבל בשכתב ידם יוצא ממקום אחר לא דאע"ג דניתן ליכתב מהאי טעמא [דהא] כי אמרי אנוסין היינו מחמת נפשות כל שכן דניתן ליכתב ואפילו הכי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין משום דעקרי לסהדותייהו דהוי להו חוזרין ומגידין אבל אם נפרע /נפרש/ ניתן ליכתב דשטרא מיהא מהני דכי מבטלי זביני מחמת מודעא צריך המוכר להחזיר הדמים שיקבל כמו שכתוב בשטר אפשר לומר דאפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים דלא עקרי סהדותייהו לגמרי דאכתי מהני לאהדורי זוזי אפומא דההוא שטרא וכן נמי אי נפרש דהאי ניתן ליכתב קאי אמודעא שבידם לכתבה ולכתוב זמנה קודם שטר המכר או באותו יום עצמו אפשר גם כן לומר דאפילו בכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין שאין אלו חוזרין ומגידין שעדיין לא הגידו כיון שבידם לפסול הגדת המכר משעה ראשונה ולא דמי לאנוסין היינו מחמת נפשות:

תנאי היו דברינו:    על תנאי מכרה לו שיעשה לו כך וכך ולא ראינו שקיים תנאו וזה אומר לא קיים לי ואינו מכר והא מלתא בעיא היא בגמרא אי דמי לאמנה ולא מהימני או דלמא תנאי מילתא אחריתי היא ומהימני ומסקינן כי אתו לקמן לקוחות שעדיהן מעידין שתנאי היו דבריהם אמרינן להו זילו קיימו תנאייכו לבעלים וחותו לדינא. אם יעכב שוב הקרקע ותמה אני למה נאמנים יותר בתנאי מבאמנה דהא תנאי גופיה אמנה היא ומה בין האמינו בנתינת מעות או האמינו בקיום התנאי הרי בשניהם לא נשתעבד אלא ע"מ שיתקיים אותו דבר ונ"ל דהיינו טעמא משום דבאמנה אכתי לא משתעבד לוה למלוה [כלל שהרי בידו הוא שלא ילוה ממנו ואין כאן שיעבוד ומשום הכי אסור לו לאדם שישהנו בתוך ביתו שנמצא משהה שטר שאין לו בו שום זכות אבל תנאי הוא שמשתעבד לוה אמלוה]. אבל ע"מ שידבר עליו לשלטון וכיוצא בו וכל כי האי גוונא חייל שעבודא מהשתא בעל כרחיה דלוה שהרי בידו של מלוה לקיים תנאו ובוודאי דלא מתסר להשהות שטר זה בתוך ביתו כיון דשעבודא מהשתא חייל במקצת כשם שמותר להשהות שטר של מנה אע"פ שאינו חייב בו אלא חמשים דאפילו בשטר פרוע איכא מאן דאמר בגמרא [דף כ ב] דזימנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא ומותר לקיימו:

תרוייהו בשטרא מעלייא קא מסהדי:    שהם מעידים שהשטר אמת וכמו שהוא כתוב בשטר בלא תנאי חתמוהו והאי דקאמר תנאי חד הוא ואינו נאמן לעקור שטר ששניהם חתומים בו:

אי הכי:    דכיון שהעיד על כתב ידו עשיתו לזה כאחד ממקיימי השטר כמו שהוא כתוב בלא תנאי והוו להו עדים שנים ועדות אחרונה דברי א' במקום שנים:

אפילו תרוייהו נמי:    דאמרי תנאי היו דברינו לא להימני דהוי להו חוזרין ומגידין:

אלא אמרינן הני למיעקר סהדותייהו קא אתו:    לומר לא חתמנו אלא על מנת שיתקיים התנאי וכיון דתנאי מילתא אחריתי הוא לא דמי למודעה ואמנה ומהימני דעדות בפני עצמו היא האי נמי כי אמר חד תנאי היה עוקר לחתימות ידיה לומר לא חתמתי אלא על מנת כן וכיון דאית לן דמלתא אחריתי היא ושטרא ממילא מיעקר אשתכח דאין בשטר חתום אלא עד אחד:

והא דתנאי היו דברינו נחלקו בה אבות העולם ז"ל שרבינו האי ז"ל וכת א' של ראשונים ז"ל פירשוה אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר וכת מן האחרונים ז"ל פירשוה בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דוקא וכן פירש"י (והרמב"ם) ז"ל והרמב"ן ז"ל הכריע כדברי האחרונים מהא דאמרינן עלה עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי ואם הם מפרשין אותה אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר כדרך הסוגיא שלהם מאי מספקא להו והיכי אסיקנא דמהימן לא יהא תנאי אלא כאומר פרוע דהוא מילתא אחריתי בודאי מי אפשר למימר בעד אחד שיהא נאמן לומר בשטר מקויים פרוע הוא ולא מיבעיא בהכחשה דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אלא אפילו היכא דליכא דמכחיש ליה


דף ז עמוד אעריכה

לא יהא מהימן דא"כ מצינו עד אחד קם בממון והתורה אמרה אינו קם אלא לשבועה ולא יהא החתום בשטר אלא אחר דליכא למימר ביה אינו חוזר ומגיד ולא יהא תנאי אלא כאומר פרוע דשטרא לפרעון קאי ולאו עקירה היא ואפ"ה לא מהימן ובודאי כיון שכתב ידם יוצא ממקום אחר לא מפיהם אנו חיים ולא עדיפי מעדים דעלמא אלא גריעי מנייהו היכא שחוזרין ומגידין ועוד דאי בכתב ידן יוצא ממקום אחר עסקינן היכי אמרינן אלא אמרינן הני למעקר סהדותייהו קא אתו ואי דכתב ידן יוצא ממקום אחר [מאי סהדותייהו קא עקרי הא לא אסהידו כלום ואי למעקר סהדותיה דשטרא] אדרבה היא הנותנת דאי עקרי שטרא לא מהימני כלל אלא ודאי כי אמרינן בתנאי היו דברינו דנאמנין דוקא בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הא לאו הכי לא מהימני אלו דבריו ז"ל ולדידי לא מחוורא הך סברא דאי בשכתב ידן יוצא ממקום אחר לא מהימני משום דהוו להו חוזרין ומגידין אלמא חשבינן ליה לסהדותייהו קמא כאילו כתבו בפירוש שנעשה אותו מעשה בלא שום תנאי ואי הכי אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר לית לן להימנינהו דהא משוו נפשייהו רשעים ולא דמו לאנוסים היינו מחמת נפשות דבשכתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין ובשאין יוצא נאמנים דהתם נהי דהוו חוזרין ומגידין מ"מ לא משוו נפשייהו רשעים ומשום הכי מהימני אבל הכא אי קרית להו חוזרין ומגידין הא משוו נפשייהו רשעים:

אלא כך נראה לי בהצעה של שמועה דבעיין בין בכתב ידן יוצא ממקום אחר בין שאינו יוצא היא דאי מהימני בכולהו גווני מהימני ואי לא מהימני אין נאמנין כלל והכי מיבעי לן אי לאמנה דמי ועקרי ליה לשטרא דהוי מתחלה כאילו פירשו שנתקיים הענין בלא תנאי ואי הכי כי אמרי בתר הכי דתנאי היה בו לא מהימני כלל דמשוו נפשייהו רשעים או דילמא דתנאי מלתא אחריתי היא ואין סותרין בו דבריהם הראשונים שאין עדות הראשון כאילו נתפרש בו שלא היה בו תנאי אלא סתם היה והשתא מילתא אחריתא קאמרי דמסהדי ואמרי דתנאי היה בו ומש"ה מהימני אפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר ואסיקנא דמהימני ובתר הכי שקלינן וטרינן בהך גוונא גופא בעד אחד אומר תנאי מהו ואמר עלה רב פפא דאין דבריו של אחד במקום שנים ורב הונא אתקיף לה דאי הכי כלומר דחשבת ליה לסהדותא קמא כאילו פירשו בו שלא היה בו תנאי דמשום הכי אמרת שאין דבריו של אחד במקום שנים אפילו תרוייהו נמי לא מהימני ואפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר דהא הוו להו חוזרין ומגידין ומשוו נפשייהו רשעים אלא מאי טעמא מהימני משום דלא אמרינן דהשתא הכי קאמרי עד האידנא אסהדינן שלא היה בו תנאי והשתא אהדרי' ואמרי' שהיה בו תנאי אלא למעקר סהדותייהו דמעיקרא אתו כלומר שלא נבין ממנו שלא היה בו תנאי אלא תנאי היה בו ומהימני משום דמלתא אחריתי היא ואינו הפך דבריהם הראשונים אלא גלויי מילתא בעלמא חד נמי כהאי גוונא הוא ואית לן למהימניה וכ"כ רבינו האי גאון ז"ל דעד אחד אומר תנאי אפי' בשכתב ידן יוצא ממקום אחר ולפיכך אין הכרעת הרמב"ן ז"ל מכרעת אצלי כלל דמאי דקאמר דלא יהא אלא עד אחר ולא יהא אלא כאומר פרוע לאו פירכא היא דודאי עד אחד ואיהו גופיה נמי אי אמר פרוע לא מהימני דכיון דלאו גלויי מלתא דסהדותא קמא הוא אי אפשר שיהא עד אחד קם לממון אבל כי אמר ההוא סהדא גופיה דשטרא דתנאי היו דבריהם גלויי מילתא דסהדותיה הוא ומהימן בהכי כפי שיטת הראשונים ז"ל והרמב"ם ז"ל סובר כדברי האחרונים בפ"ג מהל' עדות:

שקרא עליו ערער:    שרצה הנתבע לפוסלו והאי פסולי עדות ליכא לפרושי גזלנין דא"ה אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר מהימני דאגופייהו דסהדי מסהדי ותרי בכי האי גוונא מהימני למיפסל אפי' כמה אלא כי אמרי פסולי עדות היו היינו קרובים בנשותיהם ואי תימא ולהימנינהו מגו דאי בעי פסלי לסהדי גופייהו י"ל דלא מהימנינן להו לעדים משום מגו ואפשר דטעמא דמילתא משום דנהי דבההוא סהדותא הסכימו לשקר אפשר שבעדות שקר אחר לא יסכימו דנהי דבסהדי אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר כדאמרינן במתני' היינו טעמא משום שהדבר תלוי בכל אחד מהם שיאמר שאינו כתב ידו או ישתוק אבל בטענת מגו אחר אין נאמנים ואיכא מאן דאמר דהכא כדאמרי גזלנין היו עסקינן ומשום דכיון שמתו לא על גופן של עדים הם מעידים אלא על מנה שבשטר והיינו דנקט בברייתא ומתו:

ומגבינן ביה:    בתמיה:

תרי ותרי נינהו:    עידי השטר שנים ואלו שנים מעידין עליהן שפסולין היו באותה שעה:

ואוקי נכסי בחזקת מרייהו:    בחזקת הלוה ואם קרקע היא תעמוד בחזקת המוכר והא דקתני בברייתא אין נאמנין לאו דליהוי שטרא מעליא למיגבי ביה אלא דלא קרעינן ליה ואי תפס מדידיה והדר אתא האי תבע מיניה לא מפקינן ליה מיניה דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאן דקאי ואיכא מאן דאמר דדוקא בתפס שלא בעדים אבל תפס בעדים מוציאין מידו כדאמר בריש ב"מ (דף ו א) דתקפה בפנינו מוציאין אותה מידו ואי תימא אי הכי תיפוק ליה משום מגו דאי בעי אמר לא תפיסנא י"ל דאי קאמר ידענא בהני סהדי דמהימני אה"נ אבל הב"ע כגון שמצא שטר זה בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו [וברישא נאמנים] ומפקינן מיניה אפי' תפס שלא בעדים דכיון דמודה דבהאי שטרא הוא דתפיס האי שטרא חספא בעלמא הוא ואיכא מ"ד דאפילו תפס בסהדי לא מפקינן מיניה דכל תרי ותרי אמרינן זוזי היכא דקיימי לוקמו וכשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דנאמנים מסתברא דקרעינן ליה לשטרא דנאמנים לגמרי משמע ומיהו אי טעין דנקבע ליה זימנא לקיומי שטרא יהבינן ליה ואי מקיים ליה לא קרעינן ליה אבל כל היכא דלא טעין קרעינן ליה ולא חיישי' דלמא משכח סהדי למחר וליומי אוחרי ומקיים ליה כיון דאפילו משתכח אכתי הוו להו תרי ותרי. הרשב"א ז"ל:

דבר שטיא זבין נכסי:    מכר קרקעותיו:

חלים:    בריא:

ולא אמרינן אוקי נכסי בחזקת בר שטיא אלא דאית ליה בנכסים הללו חזקה דאבהתיה שהיו של אבותיו דחזקה מעלייתא היא אבל לית ליה חזקה דאבהתיה אלא חזקה דנפשיה שקנאן הוא והוחזקו בידו כקנייתו כך היא מכירתו ואין חזקתו חזקה לבטל מכירתו ותמה אני ואמאי לא והא ודאי חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא בהכשר ובודאי מי שהוא עתים חלים עתים שוטה דאמרי' ביה דכשהוא חלים הרי הוא כחלים לכל דבריו ומהני ליה שטרא והכא נמי בדין הוא דלהני ליה שטרא לבר שטיא לאוקומי נכסי בחזקתיה דמי איכא למימר דמוכר קמא ליפקינהו לנכסי מבר שטיא ודאי לא דריעותא דלוקח מבר שטיא ליתיה אלא משום תרי ותרי וכיון שכן אפילו לית ליה חזקה דאבהתיה אמאי לא מוקמינן נכסי בחזקת בר שטיא ונראה לי דאי בשלקח בשטר הכי נמי אבל הב"ע בשלקח בכסף או בחזקה בפני עדים ואותם עדים אע"פ שראו המקח לא דקדקו אם היה בריא או שוטה שלא היה עליהם לדקדק ומשום הכי אמרינן דכיון דבר שטיא היה עתים בריא עתים שוטה חיישינן ואמרינן דדילמא כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין ולפיכך אין מוציאין הנכסים מיד הלוקח כדי להחזירן לבר שטיא אבל אם באו בעלים הראשונים מוציאין הנכסים מידו להחזירן להן שהרי אם רצו היו מוציאין אותן אף מבר שטיא:

אין מזימין את העדים אלא בפניהם:    שהרי באים לענשן או נפש או ממון והתורה אמרה והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו:

ומכחישין את העדים שלא בפניהם:    לומר לא כך היה מעשה:

נהי דהזמה לא הויא:    לענשם לא נפש ולא ממון:

הכחשה מיהא הויא:    לבטל עדותם:

אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערער אא"כ הוחזק בב"ד:    כך היא גירסת ההלכות ורוב הנוסחאות ומשמע דטעמא דקרא עליו ערער אבל לא קרא עליו ערער מקיימין ממנו ואע"פ שלא הוחזק בב"ד אם רואים שהחתימות דומות זו לזו ולא חיישינן לומר דתרוייהו מזוייפות נינהו אלא מקיימין כל חד משום חבריה וכ"ת אי קרא עליו ערער ולא הוחזק בב"ד פשיטא דאין מקיימין ממנו י"ל סלקא דעתך אמינא דכיון דשתק הערעור מקיימין ממנו קמ"ל דלא ואתו נהרדעי לפרושי דכי אמרינן דמשטר שלא קרא עליו ערער מקיימין ואע"פ שלא הוחזק בב"ד דוקא משתי שדות כלומר שאם עדים הללו חתומים על שני שטרות אחרים שהוא מכר שתי שדות ואכלום הלקוחות על ידי שטרות הללו שלש שנים מקיימין את השלישי מהם אם החתימות דומות אבל משטר אחד אין מקיימין אא"כ הוחזק בב"ד כלומר שנתקיים ומההוא ודאי מודה דאפילו בחד סגי וכדקתני ברייתא או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות עדות אבל הראב"ד ז"ל כתב דלעולם אין מקיימין את השטר משטר אחד ואפילו הוחזק אלא מב' (שהוחזקו) ושתי שדות שאכלום בעליהם ג' שנים בשופי כהוחזק בב"ד דמי הלכך אין מקיימין אלא משנים או שהוחזק (באחד) מהם בב"ד או שאכלום בעליהם של כל אחד שלש שנים ובשופי כלומר בהשקט ולא בערעור אבל מדברי רש"י ז"ל נראה דאין מקיימין לעולם משטר אחד אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד דטפי עדיף שטר שקרא עליו ערער אחר שהוחזק משטר שלא קרא עליו ערער והוחזק ונראה דהכי גרסינן אין מקיימין אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד ונהרדעי אמרו דמשני שטרות מקיימין אף על פי שלא הוחזקו ולכולהו פירושי איכא למימר דנהרדעי ורב אסי לא פליגי ודקא אמרי נהרדעי משתי שדות או משתי כתובות היינו למעוטי שטרי הודאות והלואות דדילמא


דף ז עמוד בעריכה

מזוייפות נינהו ולוה לא ידע בהן כלל אבל משתי שדות כיון שהלוקח מוחזק בהם ליכא למיחש למידי וכן משתי כתובות דכיון דנשים הללו יושבות תחת בעליהם ולא ידעי' שיש להן כתובות אחרות אלמא לאו שטרי זייפי נינהו אבל משטרות אחרות לא מקיימין דאפשר דמזוייפות נינהו וכדכתיבנא ובירושלמי משמע דכשם שמקיימין משתי שדות או משתי כתובות כך מקיימין מספר שכתבו עד דגרסינן התם [בפרק זה הלכה ג] רב הונא אמר למדין מספר מוגה כגון דאמרי אלין ספרי דאסי:

וביוצא מתחת יד אחר:    שהשטרות הללו שמקיימין את השלישי מהן יוצאין מתחת ידי אחר ולא מתחת ידו של זה המוציא את השלישי מהן משום דחיישינן שמא נסתכל בכתב ידן של עדים וכוון וזייף הוא בעצמו וחתם את השלישי כך פירש רש"י ז"ל ואי תימא א"כ כל מי שיש לו שטר אחד שחתומין בו ראובן ושמעון והוציא שטר אחר חתום באותם עדים עצמם אפי' מוצא לקיימו ניחוש שמא הוא כוון וזייף מתוך השטר האחר שבידו עד שיבואו העדים עצמם ויאמרו זכורים אנחנו כשחתמנו על שטר זה או עדים אחרים שראו אותם חותמים ולאו קושיא היא דאנן לא חיישינן להכי אלא כשאין מקיימין את השטר מתוך טביעות עין שיש להם בחתימתן של אלו דכיון שאין להם בהם שום טביעות עין אלא מתוך שמדמין הכתיבה זו לזו [עבידי אינשי דמזייפי כתיבה אחת עד שדומה לבני אדם שאין להם טביעות עין שדומות זו לזו] אבל כל שבאין עדים שמקיימים אותם מתוך טביעות עין שיש להם בחתימות תו ליכא למיחש למידי אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ששי מהלכות עדות דביוצא מתחת ידו היינו טעמא דלא משום דחיישינן שמא הוא זייף הכל ולפי זה אם אותם שטרות שהוא מוציא מקויימות בבית דין מקיימין מהם ואפילו משטר אחד:

כותב אדם עדותו על השטר:    פי' גאון ז"ל כמ"ש בהלכות ודחה פירושו הרב אלפסי ז"ל דאי הכי מאי קמ"ל רבא היינו מימרא דרבי יוחנן גופיה ויש לישבו דרבא אתי לאשמעינן דלא תימא ה"מ כי מדכרי ליה אחריני דלאו סהדי משום דלא סמוך עלייהו אי לא דכיר אבל בעד שני סד"א דניחוש דילמא סמוך עלויה קמ"ל דלא ומיהו בתוספתא משמע כפירוש האחר שכתב הריא"ף ז"ל ולא כפירושו של גאון ז"ל דגרסינן התם יפה כח שטר מכח עדים וכח עדים מכח שטר יפה כח שטר שהשטר מוציא אשה מבעלה [משא"כ בעדים] ויפה כח עדים שהעדים שאמרו מת פלוני תנשא אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלוני לא תנשא אשתו ואם אמרו מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו תנשא אשתו כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר מאה שנה מהא משמע דכותב אדם עדותו על השטר לאו שטר גמור הוא אלא שטר זכרון דומיא דמצאו כתוב בשטר איש פלוני מת דהיינו שטר זכרון וקאמר אם אמרו מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו כלומר ועל ידי ראיית כתב נזכרנו דמהימני ודכותה תני כותב אדם עדותו על השטר והרי זה מפורש כדברי הפירוש האחר שלדברי רבינו האי גאון ז"ל אינן ענין זו לזו כלל ואף בעיקר דינו הקשה הרמב"ן ז"ל היאך אפשר דכשהגיע זמן לא ניחוש לפרעון והא אמרינן בפרק קמא דבבא מציעא (דף טז ב) המוצא שטר חוב בשוק אף על פי שכתוב בו הנפק לא יחזיר משום דחיישינן לפרעון ואמרינן נמי התם [דף יז א] בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן לפיכך אם בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין והא מעשה בית דין אף על גב דלא כתיב כמאן דכתיב דמי למגבי ממשעבדי ואפילו הכי כיון שהגיע זמנו חוששין לפרעון ואין כותבין ונותנין לו והכא נמי כל שהגיע זמן הפרעון אית לן למימר שלא יכתוב לו את השטר ולפיכך הכריע הרב ז"ל כדברי מקצת הגאונים ז"ל שסוברים דבענין זה אין כותבין ונותנין שכך מצאו להם בתשובות שאלה לא שנא שכיב מלוה ולא שנא שכיב לוה כל דסמיך לקנין כותב אבל ודאי משך מילתא ולא תבעי ליה למכתב איכא למיחש דילמא פרע ומכל מקום כתבו הם זכרונם לברכה דכל סתם הלואה מקמי דלשהה שלשים יום כותבין ונותנין אבל הרשב"א ז"ל דעתו כדעת הגאון ז"ל ומההיא דהמוצא שטר חוב בשוק לא קשיא ליה דהתם משום דנפל איתרע ליה תדע דהא חיישינן להכי אפילו בתוך זמנו וההיא דצא תן לו או חייב אתה ליתן לו התם נמי היינו טעמא דאין נותנין משום דכיון דפסקוה ב"ד למלתייהו מסתמא יפרעהו לאלתר אבל בקנין שנמסר על דעת לכתוב את השטר דהא סתם קנין לכתיבה עומד כותבין ואינן חוששין לפרעון שאילו רצה לוה לפרעו קודם לכן כיון דידע דעדים כתבי ליה שטרא כל זמן שירצה איבעי ליה למכתב תברא ואי לא עבד הוא דאפסיד אנפשיה דדכוותה אמר בפרק גט פשוט (דף קעא ב) גבי שטרות המאוחרין כשרים דמקשינן ליחוש דזמנין דיזיף מיניה בניסן וכתב ליה שטרא בתשרי ומתרמי ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה וכו' ומפרקינן בתר דאמר להו רב ספרא לספרי כי כתביתו תברא אי ידעיתו זימנא דשטרא כתבו ואי לא כתבו סתמא דכל היכא דנפיק לורעיה אמר ליה רבינא לרב אשי והאידנא דלא עבדי הכי אמר רבנן תקוני תקינו ומאן דלא עבד איהו דאפסיד אנפשיה והכא נמי אי פרעיה לוה בלא שובר כיון דידע דעדים כתבי ליה שטרא איהו דאפסיד אנפשיה:

ולענין מה שכתבו מקצת גאונים זכרונם לברכה דכל סתם הלואה מקמי שלשים יום כותבין ונותנין דסבירא להו לפי שטתם ז"ל דהיינו טעמא משום דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה וכל הנך שלשים יום גו זמניה אקרי אין כן דעת רבינו האי גאון ז"ל שהוא סובר דלא אמרינן הכי אלא בקובע זמן אבל בסתם הלואה אף על פי שלא ניתן ליתבע תוך שלשים יום לאו תוך זמנו מיקרי לענין שלא יהא נאמן לומר פרעתי ומ"מ עיקר הפירוש כדברי הריא"ף והיא שטתו של רש"י ז"ל והכי פירושו כותב אדם עדות שקבל וירא שמא ישתכח ממנו כותבו על פנקסו ומצניעו ומעיד על פיו אפילו לאחר כמה שנים ואמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו כלומר שזוכר עיקר העדות מעצמו אלא שבמקצתו סומך על מה שכתוב בפנקסו אבל אינו זוכרה כלל מפי כתבם מיקרי ורבי יוחנן אמר אף על פי שאין זוכרה מעצמו קודם לכן אלא שלאחר שראה אותה כתובה בפנקסו נזכר סגי אבל ודאי אי לא נזכר כלל לא מהני דהוה ליה מפיהם ולא מפי כתבם ואי תימא ואמאי לא חיישינן דזמנין יעיד מתוך פנקסו אע"פ שלא יהא נזכר כלל דדכוותה אמרינן בפרק ארבעה אחין (דף לא ב) דאמרינן התם דהא דלא כתבינן זמן בקדושין דהיכי ליעבד לינחיה גבי דידה מחקה ליה לזמן לינחיה גבי דידיה זמנין דבת אחותו ומחפה עלה לינחיה גבי עדים זימנין דלא דכירי וחזו מגו כתבא ואתו ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם י"ל דהתם הוא דאיכא למיחש להכי דכיון דחזו סהדי דרבנן מתקני מילתא סברי דאפילו מתוך כתבם יוכלו להעיד ואע"ג דלא דכירי אבל הכא דמנפשייהו קא עבדי ליכא למיחש:

ואמר רבא שמע מינה מדר' יוחנן הני בי תרי דידעי סהדותא ומנשי חד מנייהו מדכר חד לחבריה ומדכר כלומר כיון דאע"ג דלא דכירי מנפשייהו כלל אלא מתוך מה שרואין בפנקס רשאין לכתוב העדות הוא הדין נמי כי מדכר חד לחבריה כיון שנותן אל לבו ונזכר לא מפלגינן למימר דהתם בכולה מילתא קא סמיך אנפשיה והכא קא סמיך אחבריה:

מתני' זה אומר זה כתב כו' הרי אלו נאמנים:    דהא איכא תרי סהדי דמסהדי אכל כתב וכתב:


דף ח עמוד אעריכה

צריכין לצרף עמהן אחר. שיכיר כתב ידי שניהם דתרי סהדי בעינן על כל כתב וכתב וטעמא מפרש בגמרא:

גמ' כשתמצא לומר לדברי רבי:    כשתעמוד על סוף דבריו תמצא דקסבר דעל כתב ידם הם באים להעיד כשמקיימין השטר בב"ד ולפיכך צריך שנים להעיד על כל כתב וכתב:

ולדברי חכמים על מנה שבשטר הן מעידין:    כלומר כשהעדים עצמם מקיימין חתימותיהן הרי הם כאילו אומרים אנחנו ראינו המלוה וחתמנו הילכך בתרי סגי ולא צריך חד מנייהו לאסהודי אחבריה:

צריך שנים מן השוק להעיד:    על חתימת ידי המת ואין האחד כשר להצטרף עם אחר ולהעיד עליו משום דכיון דעל מנה שבשטר הם מעידין כי אמר זה כתב ידי נפיק פלגא דממונא אפומיה וכי הדר מצטרף עם אחד מן השוק להעיד על חתימת המת הדר נפיק ריבעא דממונא אפומיה אשתכח דכולי ממונא נכי רבעא נפיק אפומיה ואנן על פי שנים עדים בעינן חצי דבר על פיו של זה וחציו על פיו של זה:

ואי ליכא:    שנים שיכירו כתב המת וזה נמי מכירה מאי נעביד:

לכתוב זה שנשאר בחיים חתימות ידיה אחספא ונשדייה בבי דינא:    ויטלוה הדיינין ויקיפוה אצל חתימתו ומחזיקין ההוא שטרא מההוא דחספא דלא צריך לאסהודי אחתימות ידיה:

וכתיב מעילוהי מאי דבעי:    למעלה מן החתימה יכתוב שזה החתום לוה ממנו מנה וכותב כך אני פלוני החתום למטה לויתי מפלוני מנה:

גובה מנכסים בני חורין:    אבל ממשעבדי לא שאין קול יוצא לדבר שאינו עשוי בעדים ואף על גב דאפשר למכתב ארישא דמגילה וליכא למיחש למידי עצה טובה קמ"ל משום דאתי למכתב באמצע מגילתא אבל אחספא ליכא למיחש למידי דכתב שיכול להזדייף הוא ולא גבי ביה אפילו מבני חורין ואף על גב דאמגילתא נמי יהא נאמן לומר פרעתי [ולא מצי א"ל הכא שטרך בידי מאי בעי] שכן דעת הגאונים ז"ל בהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו מיהו אם ירצה שלא לשקר בכך ויאמר לא היו דברים מעולם כקושטא דמילתא שוב לא יהא נאמן לומר פרעתי דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ומיהו דעת הרשב"א והראב"ד דבכתב ידו אין נאמן לומר פרעתי:

עד ודיין מצטרפין:    שטר שכתוב בו הנפק וחתמו הדיינים על הנפק שלו ולאחר זמן כשהוציא המלוה לגבות ערער הלוה לומר מזוייף הוא ובא אחד מעדי השטר והעיד על כתב ידו [ואחד מן הדיינים העיד על כתב ידו] מצטרפין והיינו טעמא משום דהרי הוא כאילו כל אחד מעיד שהענין הכתוב בשטר אמת שהעד הרי הוא כאילו העיד על מנה שבשטר והדיין הרי הוא כאלו מעיד שבפניו ובפני חביריו שהוא ב"ד נתקיים השטר:

מאי דקמסהיד סהדא:    עדי השטר מעידים על מנה שבשטר כרבנן והדיינים מעידין בפנינו נתקיים הלכך לא מצטרפי וכתב הרא"ה ז"ל דמשכחת לה דעד ודיין מצטרפין כגון שיש עד מן השוק שמעיד על חתימות שני העדים ודיין אחד שמעיד על חתימתו שהרי יש לנו ע"י העד מחצית הקיום וע"י הדיין מחצית הקיום אחר וכן הדין בשאין הדיין מעיד על חתימתו אלא ששנים מן השוק מעידין על העד ועל הדיין דהשתא כולה סהדותא חד הוא ואי תימא ואמאי לא ניחוש דנהי דחתימת הדיין אמת החתימות האחרות מזויפות ואילו היו מזוייפות אף חתימתו של זה אינה כלום שהרי לא היה כאן ב"ד מעולם י"ל דאי כתב בהנפק במותב תלתא כו' ליכא למיחש ואפילו לא כתוב בו כן דמשמע לקמן [דף כב א] דכל היכא דחתימי תלתא א"צ לכתוב כן אפ"ה כיון דקיום שטרות דרבנן לא חיישינן לאחרות שיהו מזויפות לענין שנפסול אף זו שנתקיימה בפנינו דדכוותה אמרינן בירושלמי [בפרק זה הלכה ד] דעד אחד בשטר זוקק לשבועה ומקשינן ועד אחד בשטר כלום הוא ומפרקינן בשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כתב ידו של שני וש"מ דאע"ג דנקטינן התם בהדיא דעד אחד בשטר לאו כלום הוא אפ"ה כי חתימי תרי אע"פ שלא מצאו לקיים אלא חתימת אחד מהם לא חיישינן לשני שיהא מזוייף ונמצא שאף זה שנתקיים הוה ליה עד אחד בשטר ולא מהני אלא לעולם בשטר חתום לפנינו לא חיישינן לזיופא בכדי שיורע בכך כח העדים האחרים שנתקיימה חתימתן ומדרב יהודה נמי שמעינן לה דקאמר עד ודיין מצטרפין ולא חיישינן שמא חתימת שאר הדיינים מזויפת וע"כ לא אדחיא אלא משום דאמאי דאסהיד סהדא לא אסהיד דיינא הא לאו הכי לא חיישינן לזיופא דהנך אלא שיש להעמידה בשכתב בו בפירוש במותב תלתא. ומהא נמי משמע דבקיום שנים מן הדיינים סגי נמי אע"פ שאין מוצאין קיום לעדי השטר ולא לשלישי מן הדיינים ואע"פ דלא כתב ביה במותב תלתא כחדא הוינא משום דכיון דקיום שטרות דרבנן אין חוששין לזיוף השלישי כדי לפסול השנים לומר שלא היו ב"ד. ושמעינן משמעתין דאפילו שטר מקוים צריך קיום ואי לא חיישינן שמא מזוייף הוא וקיום ב"ד לא מהני אלא דזמנין לא משכח קיום לעדים ומשכח קיום לדיינים והקשו בתוספות מדתניא במסכת שביעית [בתוספתא סוף פרק בתרא] ר' יהודה אומר פרוזבול המקושר הדיינים חותמים מבפנים והעדים מבחוץ אמרו לו אין מעשה ב"ד צריך קיום י"ל דלא אמרינן הכי אלא במעשה ב"ד כי האי דהיינו פרוזבול דכיון דתקינו רבנן למיעבד פרוזבול ליכא למיחש דילמא מזוייף הוא דלא שביק איניש היתרא ואכיל איסורא דמהאי טעמא נמי אמרינן [גיטין דף לז ב] דנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד הילכך אי לאו דקושטא קאמר למה ליה למטרח ולזיופיה לימא פרוזבול היה לי ואבד אבל שאר מעשה ב"ד אפילו רבנן מודו דצריכין קיום והכי איתא בירושלמי בסוף פרק דיני ממונות (קמא) דגרסינן התם אישור הדיינים מהו שיהא צריך ב"ד רב הושעיא אמר בשם שמואל יתקיים או בכתב ידי העדים או בכתב ידי הדיינים וחרינא אמר אפילו בכתב ידי עד אחד ודיין אחד הא משמע בהדיא דקיום בית דין צריך קיום אלא דחד מהנהו דבירושלמי סבירא ליה כמאן דאמר דעד ודיין מצטרפין ואנן לא קיימי לן הכי אלא כרבא דאמר אין מצטרפין:

שלשה שישבו לקיים את השטר:    ובלא העדאת עדים שיעידו על כתב ידן לפי שהדיינים עצמם מכירין אותן:

השנים מכירים אותם והאחד אינו מכיר:

עד שלא


דף ח עמוד בעריכה

חתמו. ב' על ההנפק:

מעידים:    לפני השלישי שזהו כתב ידן של חתומין וחותם עמהם על מה שכותבין אשרנוהו וקיימנוהו לשטרא דנא דאשתמודענא דחתימת ידא דסהדי הוא וכ"ת דהיכי מהני האי עדות שמעידין אלו השנים בפני השלישי דהא בקבלת העדות שלשה בעינן והכא ליכא אלא אחד תירץ הרשב"א ז"ל דכיון דקיום שטרות דרבנן אפילו השנים בשעה שמעידין נעשים דיינים ומצטרפין עם השלישי לקבל עדות עצמן וה"נ אמרינן בפ"ק דגטין (דף ה ב) דשליח המביא גט נותנו לה בפני שנים ואומר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם ומפרשי' טעמא משום דשליח נעשה עד ועד נעשה דיין והכא נמי בשעה שמעיד הוא נעשה דיין והיינו טעמא משום דקיום שטרות דרבנן הוא:

משחתמו אין מעידין בפניו וחותם:    לא הם ולא אחרי' משום דחתימה קמייתא בשקרא הוה דלא הוו ידעי לה ומכיון שחתמו ולא נצטרף השלישי עמהם שוב אינו יכול להצטרף עמהם דמשחתמו נתבטל מעמד שלשתן ובשעת חתימה נמי לא היו במעמד שלשה והם ב"ד שהשלישי לא היה ראוי להצטרף עמהם כיון שלא היה מכיר בחתימות ידי העדים:

שמע מינה עד נעשה דיין בדרבנן:    שהרי השנים מעידין על החתימה ונעשין דיינין אף בשעה שמעידין ומיהו דוקא בדרבנן אבל בדאורייתא לא דבגמרא פרכינן עלה מדתנן ראוהו ג' והם ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש מקודש שאין היחיד נאמן ואם איתא ליתבו בדוכתייהו וליקדשו ומפרקינן הנח לעדות החודש דאורייתא וקיום שטרות דרבנן והכי פירושה דהתם במסכת ר"ה [דף כה ב] בעדות החדש עסקינן וקאמר דאם ראו ג' הירח והם ב"ד מסנהדרין המקדשין את החדש יעמדו שנים להיות עדים ויושיבו מחבריהם לפי שאין היחיד נאמן לקדש החדש יחידי ואם איתא דעד נעשה דיין ליתבו בדוכתייהו אחר שהעידו בפניו וליקדשו והתם פרכינן ולא תהא שמיעה גדולה מראיה כלומר ויקדשו הם עצמם ע"פ ראייתם ומשני כשראוהו בלילה ופירשו בתוס' דהיינו טעמא דכשראוהו בלילה אין מקדשין ע"פ ראיית עצמן משום דכל שעושים מעשה ע"פ ראייתן ראייה דידהו חשיבא כקבלת עדות וקבלת עדות כתחלת דין ואין תחלת דין בלילה ומאי דמוכחינן מינה דאין עד המעיד נעשה דיין ואמרינן וליתבו בדוכתייהו ולקדשו לאו למימרא שלא יצטרכו לצרף עמהם אחר דע"כ צריכי להכי דאי לא צריכי לדון ע"פ עדותן שקבלו בלילה וא"א אלא הכי מוכחי דאם איתא דעד נעשה דיין ליקום חד ויושיבו אחד מחבריהם אצל השנים ויעיד האחד בפניהם ואח"כ ישב זה ויקום חבירו ויעידו כן לשלישי והכי אמרינן בירושלמי [ר"ה פ"ג הל' א ע"ש נ"א] לותיב חד וליקום חד ומפרקינן דהנח לעדות החדש [דאורייתא] ומש"ה עד המעיד אינו נעשה בו דיין ומיהו עד היודע נעשה דיין אפי' בעדות החדש דהא מקשינן התם בר"ה (דף כה ב) עלה דהא מתני' ולא תהא שמיעה גדולה מראיה ואצטריך לשנויי בשראוהו בלילה אלמא דכל שראוהו ביום יכולין לקדש ע"פ ראייתם:

הלכך נקיטינן דבקיום שטרות דרבנן אפי' עד המעיד נעשה דיין ואפי' בשעת עדותו נמי נעשה דיין לקבל עדות של עצמו אבל בקדוש החודש דאורייתא עד המעיד אינו נעשה דיין אבל עד היודע נעשה דיין ודן ע"פ ידיעתו כל שאין צריכין להעיד ובדיני ממונות איכא מ"ד דכקדוש החדש דמי דעד היודע נעשה בהם דיין ואיכא מ"ד דדוקא בקדוש החדש הוא דמקשינן התם לא תהא שמיעה גדולה מראיה משום דגבי עדות החדש לא כתיבא הגדה אלא כזה ראה וקדש אבל בדיני ממונות דכתיבא הגדת עדות בעדים לא ולא מיחוור דאפי' בדיני נפשות אמרינן אליבא דרבי טרפון בפ' החובל (דף צ ב) דרשאין לדון ע"פ ידיעתן דהתם מקשינן למ"ד בדיני ממונות עד נעשה דיין ודן על פי ידיעתו מדתניא סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש מקצתם נעשים עדים ומקצתם נעשים דיינים דברי רבי טרפון רבי עקיבא אומר כולם עדים הם ואין עד נעשה דיין ואפי' ר' טרפון לא קאמר כו' ומשני התם בשראו בלילה אלמא דביום נעשים דיינין ודנין ע"פ ראייתן והתם (בסנהדרין (דף לד ב)) מפרשינן נמי לטעמא דר"ע משום דבדיני נפשות כתיב ושפטו העדה והצילו העדה (בעינן עדה שופטת ועדה מצלת) והני כיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא הא לאו הכי הוו רשאין לדון על פי ראייתן הלכך נקיטינן דבדיני נפשות הוא דאפי' עד היודע אינו נעשה דיין מהאי טעמא אבל בדיני ממונות עד היודע נעשה דיין:

וש"מ דיינין המכירין חתימות ידי עדים א"צ להעיד בפניהם:    כלומר דלא תימא הגדה בעינן משום דבדיני ממונות הגדה כתיבה כדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו דליתא דלא בעינן הגדה דלא תהא שמיעה גדולה מראיה כדאמרינן גבי קדוש החדש:

צריכין להעיד העדים בפני כל אחד ואחד:    שאם העידו בפני הב' אין השלישי יכול לחתום דהא הוצרכו הכא הב' להעיד בפני הג' וכי תימא פשיטא ואמאי תיסק אדעתין דלא י"ל דבקיום שטרות דרבנן הוה אמינא דכל ששנים מכירים את החתימות או שמעידין בפניהם שיכול השלישי לסמוך עליהם וקמשמע לן דלא:

האי אשרתא דדייני:    אשרתא לשון חוזק שמחזיקין את השטר וכותבין אשרנוהו:

דכתיבא מקמי דנחזו סהדי:    עד שלא העידו העדים על כתב ידן כתבו הדיינין במותב תלתא הוינא ונפק שטרא הדין קדמנא ואסהיד פלוני ופלוני אחתימות ידייהו ואשרנוהו וקיימנוהו:

אומר היה ר"מ:    דס"ל דעדי חתימה כרתי ולא בעי [כתיבה] לשמה:

אפי' מצאו באשפה:    ולא נכתב


דף ט עמוד אעריכה

לשם אשה כלל. אלמא לא חיישינן למחזי כשקרא כלל:

ופרעו:    בו ביום:

אינו חוזר ולוה בו:    אפילו ביום מלוה ראשונה לאחר פרעון דליכא למיחש למוקדם והכי מפרשינן לה בשנים אוחזין (דף יז א) שכבר נמחל שעבודו כשפרעו ובטל השטר ואין הקרקעות משועבדות שוב למלוה השניה שלא עליה [נכתב] שטר זה והויא לה מלוה על פה:

הא לשקרא:    אם היה (נחתם) [נכתב] על מלוה זו אע"פ שנכתב קודם ההלואה כשר אם בו ביום נכתב ומיהו כי אמרינן דלמחזי כשקרא לא חיישינן דוקא בהאי דוכתא ודכוותה אבל איכא דוכתי דחיישינן בהו למחזי כשקרא כדאמרינן (בב"ק דף ע א) דלא כתבינן אוריכתא אמטלטלי דכפריה משו' דמחזי כשקרא ואמרינן נמי [בב"ב דף קעב א] כי יתביתו בהיני כתובו בהיני ואע"ג דמימסרן לכו מילי בשילי דאי לא מחזי כשקרא ואמרינן נמי [שם] כי דכיריתו יומא דקניתו ביה כתובו יומא דקניתו ביה ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה דאי לא מחזי כשקרא והיינו טעמא דמלתא דכי אמרינן דלמחזי כשקרא לא חיישינן ה"מ כגון אשרתא דדייני דאע"ג דמקמי דלחוו סהדי אחתימות ידייהו מחזי כשקרא מיהו בתר הכי לא מחזי כשקרא אבל כל הני דחיישינן למחזי כשקרא היינו משום דלעולם מחזי הכי:

וקרא ערער על אחד מהם:    שהוא פסול:

עד שלא חתמו מעידין עליו וחותם משחתמו אין מעידין עליו וחותם:    ערער דמאי אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו אי ערער דפגם משפחה גלויי מלתא בעלמא היא. לעולם ערער דגזלנותא ודקאמרי הני ידעינן ביה דעבד תשובה זו היא סוגית הגמרא ופר"ח ז"ל דכל שלא חתמו עדיין לא נתבטל מושבם ולפיכך מעידין עליו אבל משחתמו כבר נתבטל מושבם וכשחתמו פסול היה ואע"פ שהעידו עליו לאחר מכאן שוב אינו (יכול) [ראוי] להצטרף ואקשי' ערער דמאי אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו ואפילו משחתמו אמאי אין מעידין עליו וחותם דהא איגלאי מילתא דבשעת חתימה ראוין היו להצטרף דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה ואי ערער דפגם משפחה גלויי מילתא בעלמא הוא כלומר וכ"ש דבשעת חתימה ראוין היו להצטרף ואמאי משחתמו אין מעידין (לפניו) וחותם [ומפרקינן] לעולם ערער דגזלנותא וכגון דקאמרי הני ידעינן ביה דעבד תשובה כלומר וכיון דמודו דגזלן הוה לא [הוכשר] אלא משעה שהעידו עליו ואילך דבההיא שעתא כיון שחתמו כבר הרי נתבטל מושבם ולפי זה מכאן נלמוד דגזלן לא מתכשר אלא משעה שהעידו עליו בבית דין שעשה תשובה וכל שטרות שחתם בינתים [פסולים] דהא ההיא שעתא פסול היה ואף דברי הרב אלפסי ז"ל בהלכות מסכימין בזה אבל הדבר מתמיה דודאי אין עדותן מכשירתו [אלא שמגלה על הכשירו] וכיון שהעידו עליו שעשה תשובה קודם שחתמו איגלאי מילתא שראוי היה להצטרף באותה שעה כדאמרינן בערער דפגם משפחה לפיכך נראין יותר דברי רש"י ז"ל דפירש שמשחתמו היינו טעמא דאין מעידין עליו לפי שהן נוגעין בעדותן שגנאי הוא להם שישבו עם פסול בדין ומה שכתב רבינו חננאל ז"ל דמאי דפרכינן אילימא ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו דהכי קאמר אפילו משחתמו אמאי אין מעידין עליו נימא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה חלוק עליו הרב אלפסי ז"ל וכמו שכתוב בהלכות ונראה שהוא מפרש מאי דפרכינן אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו כדברי רש"י ז"ל וארישא דעד שלא חתמו פרכינן אמאי מעידין עליו וחותם דהא איכא למימר אוקי תרי כו' ואוקי ממונא בחזקת מריה ואע"ג דאיכא למימר נמי אוקי גברא אחזקתיה חזקה דממונא אלימא טפי ואפילו לא מכרעת מילתא אית לן למימר דממונא היכא דקאי ליקום והביא הרב אלפסי ז"ל ראיה לדין זה מדאמרינן לעיל אין נאמנין ומגבינן ביה תרי ותרי נינהו ומאי קושיא נימא דאין הכי נמי דמגבין ביה משום דאמרי' אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה אלא ש"מ דבמקום חזקה דממונא לית לן למימר אוקי גברא אחזקתיה ולאו ראיה היא דלא שייך למימר הכי אלא בב' כתי עדים שמעידין [כאחד] אבל בב' כתי עדים שמכחישים אלו את אלו מאי חזית דמוקמת עדי השטר בחזקתייהו אדרבה נוקי אחזקתייהו הנך דמרעי שטרא ולפיכך אין זו ראיה אבל הדין נראה ברור ואי תימא והא אמרינן בפ' חזקת הבתים (דף לא ב) ב' כתי עדים המכחישות זו את זו זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה אלמא אע"ג דפסלי אהדדי מוקמינן להו אחזקתייהו אפי' לאפוקי ממונא וי"ל דהא דאמרינן מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ולא מהניא ליה חזקה קמייתא היינו כי הכא שיש לנו לידון בבת אחת על שני העדיות ומשום הכי כל תרי ותרי לא מכשירים ליה דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אבל בב' כתי עדים המכחישות זו את זו כשבאה כל אחת בפני עצמה אין אנו צריכין לדון אלא עליה וכיון שהיה אחת מהן כשרה בודאי על כל אחת שבאה לפנינו בפני עצמה אמרינן שזו היא הכשרה ומפקינן ממונא אפומה ובמקצת נסחי הלכות כתוב ועוד ראיה מהא דגרסינן בקדושין בפרק האומר לחברו (דף סו א) ה"ד אילימא דתרי אמרי אישתבאי ותרי אמרי לא אישתבאי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני כלומר דהוה ליה ינאי המלך ספק חלל שמעינן מינה דלא מוקמינן ליה אחזקת כהונה כדהוה מעיקרא ע"כ ורש"י ז"ל אינו סובר כן שהקשה שם בפרק האומר עלה דההיא אמאי לא אמרינן נוקי תרי לבהדי תרי ונוקי ינאי בחזקת אבהתיה ותירץ דהני מילי באמו דה"ל חזקה דכשרות אבל ינאי לית ליה חזקה דכשרות שהרי מעידין על לידתו בפסלות ע"כ וכי תימא הא קיימא לן כרבי יוחנן דאמר לעיל בפ"ק (דף יג ב) דלדברי המכשיר בה מכשיר בבתה אלמא חזקה דאמה מהניא אף לבתה ואפשר דאימיה דינאי יצא עליה קול קודם לידתו של ינאי שנשבית והוחזק הקול בב"ד ואחרים מסייעין עוד סברת רב אלפס ז"ל ואומרים דכל תרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא ולא אמרינן אוקמה אחזקתה מדאמרינן לקמן בסמוך [דף כב ב] ב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומרים


דף ט עמוד בעריכה

נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא ואקשינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומאי קושיא תרי ותרי נינהו ואוקמינן אחזקה ורישא בחזקת פנויה סיפא בחזקת אשת איש ועוד ראיה מדגרסינן בפ' האשה רבה (דף צב א) האשה שהלך בעלה [ובנה] למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בנה ואח"כ מת בעלה ונתייבמה ואח"כ אמרו חלוף הדברים תצא והולד ראשון והאחרון ממזר ובעינן עלה בגמרא (דף צג ב) היכי דמי אי דאיכא תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ולא תצא ועוד ממזר ספק ממזר הוא ואי אמרת אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אתתא אחזקתה הכא דין הוא שתצא שהרי חזקתה לשוק והולד ממזר גמור מאשת אח שלא במקום מצוה אלא שמע מינה דלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אתתא אחזקה להוציאה מבעלה באומר ברי לי שמותרת לי ולעשות הולד ודאי ממזר להלקותו אם בא על בת ישראל וכל שכן דליכא למימר אוקמא אחזקה לאפוקי ממונא אבל היכא שאין צריך להוציא כלום מיד המוחזק משמע דמדינא אית לן למימר אוקי מילתא אחזקה דבפ' ד' אחין (דף לא א) משמע דמסקנ' הסוגית דהתם תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא כלומר דאילו מדאורייתא אית לן למימר אוקמה אחזקיה כיון שאין אנו צריכין להוציא כלום מתחת המוחזק:

ואי לאו ר' אבא דמן עכו:    שהזכירה לי אחר זמן שכחתיה:

ומת אחד מהם:    עד שלא חתמו:

צריכין למיכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי:    דקיום השטר בשלשה והרואה שנים חתומין בו יאמר שבשנים קיימוהו:

ואי כתיב ביה שטרא דנן נפק קדמנא בבי דינא תו לא צריך:    דלא מקרי בי דינא בציר מתלתא:

בי דינא דרבנא אשי:    אורחא דמילתא נקט שהוא היה ראש ישיבה במתא מחסיא בימי רב נחמן בר יצחק דהוא מרא דשמעתא דודאי בבי דינא דרב אשי לא עבד בתרי:

ואמר לנא רבנא אשי:    לאיזדקוקי ליה לקיומי דכיון דרב אשי גופיה הזקיקן איהו ודאי לתלתא אמר וכתב הרא"ה ז"ל דלישנא רויחא נקט וחד ליתוהי לאו דוקא דכל דכתיב ביה תלתא תו לא צריך דהא ברישא דאי כתב בי דינא לא צריך ולא גרע במותב תלתא מבי דינא ועיקר חידושיה דר' זירא הוא דכיון דלא חתימי ביה אלא תרי צריכין למכתב במותב תלתא דאילו חתימי ביה תלתא לא הוה צריך למכתב במותב תלתא כחדא הוינא דכיון דכולהו חתימין לא חיישינן דלאו במותב חד הוו אבל כי לא חתימי אלא תרי חיישינן דילמא לא הוו טפי ולפיכך צריך למיכתב במותב תלתא אבל חד ליתוהי לא מעלה ולא מוריד:

מתני' האשה שאמרה כו':

גמ' אמתלא:    משל וטעם למה שאמרה תחלה מקודשת אני:

אם נתנה אמתלא לדבריה:    הואיל ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת ואפילו לאחר כדי דיבור וכתב הרא"ה ז"ל דאי אמרה מקודשת אני לפלוני לא מהימנינן לה בשום מגו אלא אם כן הוא מודה בדבר דכיון שהודית שנתקדשה לו לאו כל כמינה לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו:

אמרה טמאה אני:    אמרה לבעלה נדה אני:

טהורה אני:    לא הייתי נדה:

אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת:    ואע"ג דבידה לתקן סמכינן אאמתלא ולא אמרינן הא מיא בנהרא זילי טבילי:

לא עבד עובדא בנפשיה:    פעם אחת אמרה לו אשתו כן ונתנה אמתלא לדבריה ופירש ממנה עד שטבלה וגרסינן בירושלמי כהדא שמואל בעא איזדקוקי באיתתיה אמרה ליה טמאה אני למחר אמרה ליה טהורה אני אמר לה אתמול טמאה ויומא דין טהורה אמרה לא איתותב חילי ההיא שעתא ובהאי עובדא אמרי' בגמ' דלא עבד שמואל עובדא בנפשיה ואפ"ה משמע דקי"ל כרב דלא חייש לה ומיהו אם הוחזקה נדה בשכנותיה דאמרי' בסוף קדושין (דף פ א) דבעלה לוקה עליה משום נדה אפי' נתנה אמתלא לומר לא לבשתי בגדי נדות אלא מפני כך אינה נאמנת דכיון דבעלה לוקה אלמא כנדה משוינן לה. כ"כ הרשב"א ז"ל:

ואם נשאת לא תצא:    לקמיה פריך תרי ותרי נינהו:

בזמן שבאו עדים:    שאמרו לא מת:

באשם תלוי:    שבא על ספק כרת:

לאחד מעדיה:    שאמרו מת דאין אשם תלוי אלא למי שלבו נוקפו וזה ברי לו ואע"ג דאמרינן בפ"ב דיבמות (דף כה א) מת הרגתיו הרגנוהו הרי זה לא ישא את אשתו הנ"מ כשהיא ניתרת ע"פ עד אחד דחיישינן שמא עיניו נתן בה אבל ע"פ ב' כיון דאתתא לבי תרי לא חזיא ואיכא חד דאיכא למימר ביה אין אדם חוטא ולא לו אפי' אותו שנשאת לו מצטרף עמו וזה שלא כדברי ר"ח ז"ל שכ' שמיירי בדאיכא ג' עדים דהוו תרי בר מהאי דנסבה:

באומרת ברי לי:    כ' רש"י ז"ל אין לבי נוקפי שברור לי שאילו היה קיים היה בא ונראה שהזקיקו לומר כן דאילו באומרת ברי לי שמת תיפוק לי שהאשה שאמרה מת בעלה נאמנת כדאיתא ביבמות [דף קיד ב] ואין פירושו מחוור דודאי כיון שאינה יודעת הדבר בבירור באשם תלוי קיימא אלא ודאי הכי פירושו באומרת ברי לי שראיתיו שמת וכי אמרינן שהאשה שאמרה מת בעלי נאמנת היינו בדליכא עדים דמכחשי לה:

ומדאמרי' הבא עליה באשם תלוי קאי איכא מאן דבעי לאוכוחי דהלכתא כי ההוא לישנא דאמרי' ביבמות בפ' ארבעה אחין (דף לא א) דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא אמרינן אוקי מילתא אחזקה ומש"ה הבא עליה באשם תלוי קאי בין שהיתה תחלה בחזקת פנויה או בחזקת אשת איש אבל לההוא לישנא דאמרי' התם אוקי מילתא אחזקה לא משכחת לה דליקום הבא עליה באשם תלוי דאי הוה קיימא בחזקת א"א כדמוכח פשטא דברייתא הבא עליה בחטאת קאי ואי מיירי [בדקיימא] בחזקת פנויה כיון דאיכא תרי ותרי לית בה אלא איסורא דרבנן והא ודאי ליתא דמסקנא דשמעתא דיבמות סלקא דתרי ותרי ספיקא דרבנן משום דאמרי' אוקי אתתא אחזקה ושמעתין לא קשיא דתנא ודאי בדקיימא בחזקת א"א מיירי ובדין הוא דלימא הבא עליה בחטאת קאי אלא דלא בעי תלמודא לשוויי נפשיה בההוא פלוגתא ונקט הכי לרווחא דמילתא לומר שאפילו למאן דמיקל טפי הבא עליה באשם תלוי קאי [ובתוס' תירצו בע"א]:

מת אינה יכולה מכחישתו:    אם יבא בעלה אינה יכולה לומר מת אתה הילכך אי לאו דברי לה שמת מירתתא ולא מינסבא:

גירושין יכולה מכחישתו:    אם יבא ויאמר לא גרשתיך היא תאמר גרשתני הלכך אי שרית לה סמכה אהכחשה ומינסבא על פי עדים הללו ולא מירתתא למידק שפיר:

עכשיו מת:    היום:

ליכא לברורה:    אם אמרו טבע בים או במים או אכלו ארי אין אנו יכולין לברר הדברים


דף י עמוד אעריכה

הילכך לא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא כרבנן וכשנשאת לאחד מעידיה:

אחוי גיטך:    דבשעה פורתא לא מהימנא למימר אירכס לה ומיהו דוקא בכי האי גוונא משום דהוו תרי ותרי הוא דאמר דהוי ריעותא כי לא מחויא לגיטא אבל אי ליכא אלא תרי דאמרי עכשיו גרשה אף על פי שהיתה בחזקת אשת איש משמע ודאי דנאמנים:

תרוייהו בפנויה קמסהדי:    לדברי שניהם עד עכשיו בחזקת פנויה היתה וא"ת דמהא משמע דטעמא משום דאידך אמר לא נתקדשה הא לא אמר כלום אסרינן לה אפומיה דהאי דאמר נתקדשה ואמאי והרי עד אחד בקדושין לאו כלום הוא וכדאיתא בפרק האומר דקידושין (דף סה א) משום דאין דבר שבערוה פחות משנים וכיון דטעמא מש"ה הוא משמע דאפי' אמר נתקדשה בפני ובפני אחר לאו כלום הוא תירץ הרמב"ן דרב פפא לטעמיה דאמר התם [דף סה ב] דהמקדש בעד אחד חוששין לקדושין הילכך אי לאו אידך דקא מכחיש ליה ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוי דינא דאפי' נשאת תצא והא דאיצטרכינן להכחשתו של עד שני ה"מ בשאשה זו אינה מכחישתו אלא שותקת או שאומרת איני יודעת אם היו הקדושין קרוב לי או קרוב לו אבל כשמכחישתו אפילו בארוסין קי"ל דעד אחד לאו כלום בהכחשה ואפי' בהכחשתו של בעל דבר לאו כלום הוא וכדמוכח התם ואין שטה זו נכונה דאיכא נוסחי דהתם בפ' האומר (שם) בקדושין גרסינן רב פפי ולא רב פפא וא"ה לא שמעינן ליה לרב פפא במקדש בעד א' שנחוש לקדושיו ועוד דכיון דעד אחד בהכחשה הוא אמאי לא תנשא הא עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא והרי הרב אלפסי ז"ל שכתב לאוקמתא דרב פפא בהלכות משמע דס"ל דהכי נקטינן והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ט מהלכות אישות כלשון הזה אמר עד אחד מקודשת היא והיא אומרת לא נתקדשתי הרי זו מותרת א' אומר מקודשת וא' אומר אינה מקודשת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשתי ודבריו תמוהים הרבה שהרי בעד א' שאומר נתקדשה ואין עד אחר מכחיש [אותו כתב הרי זו מותרת ואם עד אחר מכחיש] אותו כתב [לא תנשא ואפי' שגם היא מכחישתו] לא תנשא לפיכך נ"ל דהכא במאי עסקינן כגון ששניהם מודים שזרק לה קדושין אלא שהם חלוקין אם קרוב לו אם קרוב לה וכיון שיש כאן שני עדים בזריקת הקדושין ועבידי אינשי דטעו בקרוב לו ובקרוב לה אמרינן דמדרבנן לא תנשא דחיישינן שמא בשעת הקדושין שניהם ראו שקרובים לה היו וזה טועה עכשיו ובפרק ארבעה אחין [דף לא א] נמי אמרינן דבכת אחת שא' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה דספיקא דרבנן הוא ולפיכך כתב הרמב"ם בעד א' בשמכחישתו לאו כלום הוא ומותרת הא בשותקת חיישינן שמא נתקדשה בפני שנים ובעד אומר מקודשת ובעד אחד אומר אינה מקודשת כתב לא תנשא ואפילו כשמכחישתו לפי שאנו חוששין שמא זה האומר קרוב לו טעה ובשעת קדושין ראה שהיה קרוב לה וזה נכון לפירוש הגמ' אבל הרמב"ם ז"ל היה לו לפרש:

עד אומר נתגרשה:    מדאמר האי לישנא ש"מ דלא קיימא בחזקת אשת איש אלא אפומייהו דהני סהדי וא"ת והיכי מתוקמא בחזקת אשת איש אפומייהו והא כיון שמכחישין זה את זה על כרחיך חד מינייהו פסול הוא דמהאי טעמא אמרינן בפרק כל הנשבעין (דף מז ב) דשני כתי עדים המכחישות זו את זו זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה אבל לא אחד מכת זו ואחד מכת שניה לאו קושיא היא דמתוקמא כגון דתרוייהו מודו בגירושין אלא דפליגי בקרוב לו ובקרוב לה ובכה"ג עבידי דטעו וכמו שכתבתי למעלה הילכך לא מפסיל חד מינייהו וכי תימא דכיון דחד מהני אמר שנתגרשה אין כאן אלא עד אחד שמחזיקה באשת איש כדאמרינן לעיל [דף יט ב] אלא אמרינן למעקר סהדותייהו קא אתי האי נמי למעקר סהדותיה קא אתי תירצו בזה דדוקא בעד אחד אומר תנאי הוא דאמרינן הכי לפי שעוקר השטר מעיקרו שלא היה [לו לחתום] אלא לפי תנאי זה ומש"ה לא אמרינן דתרוייהו בשטרא מעליא מסהדי אבל אם היה מעיד שפרעו לאחר מכאן לכ"ע אמרי דתרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי והאי דאמר פרוע הוה ליה חד אפי' בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר והכא נמי האי דקאמר נתגרשה כיון דמעיקרא מודה הוא דאשת איש היתה לעד אומר פרוע דמיא ולפי זה למדו מכאן דאפי' בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אם אמרו כתב ידינו הוא והאחד אומר שהשטר פרוע אינו נאמן דתרוייהו בשטרא מעליא מסהדי והאי דאמר פרוע הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים דאפילו רב אשי דמוקי לה בסמוך בתרי ותרי לא נדי מאוקמתיה דרב פפא משום דפליג בעיקר דינא אלא משום דלא ניחא ליה לשבושי לישנא דברייתא ואין זה מחוור לי דלעיל בגמרא [דף כב א] אמרינן עלה דמתניתין דתנן אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת דלא צריכה קרא ואע"ג דאיסורא [והתירא] לאו בחד גוונא הוא אלא בגרושה דמילתא אחריתי היא וכי היכי דאמרינן בדידה אמאי לא נימא הכי גבי עד דאיהו אסרה ואיהו שרי לה ודאמר רב פפא לעיל והאי דקאמר תנאי הוה ליה חד ואין דבריו של א' במקום שנים כבר פרשתי למעלה דלאו כל כמיניה משום דמשוי נפשיה רשע דס"ל לרב פפא שבשעה שחתם [הרי] הוא כאילו פירש שלא היה בו תנאי אלא עיקר התירוץ בכאן דכי אמר נתגרשה לא מהימן מגו דאי בעי שתיק מעיקרא ולא יעיד שהיתה אשת איש דדילמא למפסלא לכהונה אתי:

לעולם תרי ותרי ואיפוך:    למתני ברישא ואם נשאת תצא ובסיפא אם נשאת לא תצא:

קמ"ל דעבידי אינשי דמקדשי בצינעא:    הא לאו הכי אם נשאת לאחד מעדיה לא תצא ובסיפא אמר עבידי אינשי דמגרשי בצינעא הא לאו הכי אם נשאת לאחד מן השוק תצא דאי לא תימא הכי קשיא דיוקא דסיפא אדיוקא דרישא ובסיפא היינו טעמא דלא תנשא משום לזות:

מתני' אמרה נשביתי:    לבין העובדי כוכבים:

וטהורה אני:    שלא נבעלתי לעובד כוכבים:

נאמנת:    ומותרת לכהן:

ואם משנשאת באו עדים:    אפליגו עלה בגמרא [דף כג א] דאיכא מ"ד דקאי אפילו אמתניתין דלעיל דהאשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני דאם נשאת ואח"כ באו עדים לא תצא מדרב המנונא דאמר דהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת דס"ל דהא דרב המנונא אפילו שלא בפני בעלה [נאמנת] היא להתירה בדיעבד כיון שנשאת בדין ואיכא דפליג עליה ואמר דדוקא אסיפא משום דבשבויה הקלו אבל ארישא תצא דכי איתמר דרב המנונא דוקא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה ואין מתירין אותה אפילו בדיעבד ונראה שדעת הרי"ף ז"ל לפסוק כמאן דמתני אסיפא שהביא משנתינו כצורתה ופשטא מוכחא דאנשבית בלחוד קאי ולפיכך לא כתב משקלא וטריא בגמרא כלום ומיהו לחומרא איכא למימר חיישינן למאן דס"ל בשמעתין דהא דרב המנונא אפי' שלא בפניו הוא להצריכה גט משני דהא בפרק המגרש (דף פט ב) נמי אמרינן אמר רב הונא אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת כלומר להצריכה גט ומפרשינן טעמיה התם משום דרב המנונא דכי פשטה ידיה וקבלה קדושין כמאן דאמרה לבעלה גרשתני דמי ואמרינן התם דקסבר דלרב המנונא שלא בפניו נמי אינה מעיזה הילכך לחומרא חיישינן לדרב הונא דהתם ולר' אושעיא דסבירא ליה הכי בשמעתין וזהו דעת הרמב"ן ז"ל אבל דעת הרי"ף ז"ל אינו נראה כן שהוא לא הביא לדרב הונא כלל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה"א ומ"מ נראה דכל בפניו נאמנת אפי' להנשא לכתחלה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ב מה"ג והכי מוכח בפ' האשה שלום (דף קיד ב) גבי מתני' דתנן האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים קטטה בינו לבינה ושלום בעולם באה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ואמרי' עלה [דף קטז א] היכי דמי קטטה כגון דאמרה גרשתני ואקשינן ולהימנה מדרב המנונא כלומר מאי נ"מ אי לא מהימנא במאי דאמרה מת בעלי הא מהימנא במאי דאמרה לבעלה גרשתני קודם שהלכו למדינת הים ומותרת להנשא אלמא מדרב המנונא שרי לה אפי' להנשא לכתחלה וה"נ מוכח בפ' התקבל (דף סד א) גבי בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד דמקשינן התם [ע"ב] וליהמנה לדידה מדרב המנונא והתם ודאי לינשא לכתחלה איתמר וכיון דמהימנינן לה אפילו לינשא לכתחלה הוא הדין דמהימנינן לה ליטול כתובה שמספר כתובה נלמוד שכך כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וכדתנן ביבמות התם [דף קיז א] ומיהו דוקא בעיקר כתובה [אבל בתוספת לא דמדרש כתובה ליתיה אלא בעיקר כתובה] והכי מוכח בפ' הכותב וכמו שאכתוב שם בס"ד ויש חולקין ואומרים דהא דרב המנונא לא סגי אפילו בפניו להתירה לינשא לכתחלה וכבר כתבתי זה בפ' התקבל [סוף סי' תקז] בס"ד:

גמ' ת"ר אמרה נשביתי כו':    התירוה לינשא ואח"כ באו עדים [שנשבית] דהשתא לאו הפה שאסר הוא אפ"ה לא תצא כיון שכבר התירוה והא דלא אייתי מהך ברייתא סייעתא לאבוה דשמואל משום דלמאן


דף י עמוד בעריכה

דמתני ואם משנשאת באו עדים אפילו אמתני' דלעיל דהאשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני כמו שכתבתי למעלה אבוה דשמואל נמי עלה קאי ומהא ברייתא ליכא לאתויי ראייה אלא אשבויה:

אפילו יש לה כמה בנים:    מן הכהן הזה שנשאה:

גרסי' בגמ' [דף כג ב] ת"ר אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת אני טהורה וחברתי טמאה אינה נאמנת ואוקמינן לה בדאיכא עדים שנשבו ואיכא עד אחד דקא מפיך כל מה שהיא אומרת וברישא דקאמרה אני טמאה וחברתי טהורה אמר לה עד לא כי אלא את טהורה וחברתיך טמאה ומשום הכי קתני דנאמנת מכל מה שהיא אומרת דאיהי שויא נפשה חתיכה דאיסורא וחבירתה משתריא אפומה דידה דבשבויה האמינו חכמים עד אחד להקל ואפילו עבד ואפילו אשה כדתנן במתני' דלקמן [דף כז א] ואם יש להם עדים אפילו עבד ואפי' שפחה הרי אלו נאמנין וכל מקום שנאמן בו עד אחד הרי הוא [דף כב ב] כשנים ואין דברי אחד שכנגדו האומר לטמא עומדין במקום שנים ובתר הכי קתני אני טהורה וחברתי טמאה אינה נאמנת כלל משום דאמר לה עד את טמאה וחברתך טהורה ואיהי כיון דאיכא עדי שבויה לומר טהורה אני וחברתה משתריא אפומא דעד שמטהרה וא"ת בשלמא רישא חברתה משתריא אפומה דידה לפי שהיא העידה תחלה בב"ד ואיכא לאוקמא שהתירו חבירתה על פיה תחלה קודם שבא עד המכחישה אבל סיפא היכי משתריא חברתה אפומה דעד כיון שהיא אמרה תחלה חברתה טמאה והא הוי ליה עד אחד בהכחשה ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אפילו היכא דעד אחד נאמן כבי תרי דהא תנן בפרק האשה שלום [דף קיז ב] עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת הרי זו לא תנשא ואע"ג דהאי דקאמר מת הימנוהו רבנן כבי תרי ה"מ היכא שנשאת על פיו או שהתירוה לינשא וכדתנן התם [שם] עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא ודייקינן עלה בגמרא טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והא אמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ה"ק עד אחד אומר מת והתירוה לינשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון אלמא נשאת או התירוה בעינן הא לאו הכי עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ובמס' סוטה (דף לא ב) נמי גבי עד א' אומר נטמאת ועד א' אומר לא נטמאת היתה שותה ואקשינן עלה מדעולא ומפרקינן ל"ק כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה וכ"ת כי אמרינן דעד אחד בהכחשה לא מהימן דוקא בעדים כשרים שמכחישים זה לזה אבל עד כשר אע"ג דאשה מכחשה ליה (לא) מהימן דכיון דאינה כשרה להעיד הכחשה דפסול לאו כלום הוא ליתא מדגרסינן בירושלמי בפ' האשה שלום [הלכה ו] גדול בר מנימין בשם רב בכ"מ שהכשירו עדות [אשה] באיש כלומר בעד אחד האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש ותני עד אחד אומר מת ואשה אומרת לא מת אשה אומרת מת ועד אומר לא מת תני בשם רב נחמיה הולכין אחר רוב הדעות היך עבידא שתי נשים ואשה אחת עשו אותן כשני עדים ועד אחד הדא דתימא באשה ונשים אבל אם היו מאה נשים ועד אחד כעידי אינון ע"כ אלמא דעד אחד אפילו במקום הכחשה דפסול לאו כלום הוא יש לומר דהכא נמי כד אתא עד המטהר בתחלה והתירוה על פיו עסקינן ואע"ג דאמרינן ואמר לה עד את טמאה וחבירתך טהורה לאו דוקא אלא סירכא דרישא נקט ואחרים אומרים דלא צריכי להכי אלא בשבויה הקלו דאפילו עד אחד בהכחשה דעד פסול מהימן והרמב"ם ז"ל כתב עוד בפרק י"ח מהלכות איסורי ביאה דאפי' אשה מתירתה אע"פ שעד כשר מכחישה ומשמע דמפיק לה מרישא דקתני אני טמאה וחברתי טהורה נאמנת דמשתריא חברתה אפומא דידה אע"ג דאיכא עד כשר דקא אפיך מיפך וקאמר את טהורה וחברתיך טמאה וסתמא קתני אע"פ שלא התירו חבירתה אפומא דידה תחלה אלמא בשבויה הקלו להתירה אפילו ע"פ אשה אע"פ שמכחישה עד כשר:

מתני' ובזמן שהן מעידות זו על זו הרי אלו נאמנות:    ולא חיישינן שכל אחת מעידה לחברתה כדי שחברתה תעיד עליה:

וכן שני אנשים כו' אין נאמנין:    ליתן להם תרומה:

ובזמן שמעידין זה על זה:    שכל אחד אומר אני וחברי כהן נאמנין:

גרסי' עלה בגמרא [דף כד א] ת"ר אני כהן וחברי כהן נאמן להאכילו תרומה ואינו נאמן להשיאו אשה עד שיהיו שלשה שנים מעידין על זה ושנים מעידין על זה ר"י אומר אף אינו נאמן להאכילו תרומה עד שיהו ג' שנים מעידין על זה ושנים מעידין על זה ומסקינן בגמרא דר"י ורבנן במעלין מתרומה ליוחסין קא מיפלגי:    כלומר דתרוייהו מודו דלתרומה מדינא בעד אחד סגי אלא דכיון דליוחסין בעינן שנים בעי ר"י אפי' בתרומה שני עדים שאם תאכילהו תרומה הרי אתה מביאו לישא אשה דמעלין מתרומה ליוחסין ורבנן סברי אין מעלין מתרומה ליוחסין הילכך להאכילו בתרומה בעד אחד סגי. ואיכא למידק היכי מודו תרוייהו דאינו נאמן להשיאו אשה ולמאי ניחוש לה הא קי"ל כרבנן דאמרי [קדושין דף עו ב] כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות ואמרינן ביבמות נמי בפרק החולץ (דף מה א) זיל גלי או נסיב בת מינך אלמא דאי גלי לא חיישינן ליה משום פסולי קהל ומסבינן לו אשה בחזקת כשר ולא חיישינן שמא פסול או עובד כוכבים הוא והכי מוכח בריש פסחים (דף ג ב) דאמרינן ההוא כותי דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים אלמא דלא הוו חיישי ליה ומעשים בכל יום שמשיאין אשה בכ"מ אע"פ שאין מכירין אותו ומחזיקין אותו בחזקת ישראל כשר יש מי שתירץ דהך ברייתא אתיא כר"מ דלא ס"ל שיהו כל המשפחות עומדות בחזקת כשרות כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (דף עו ב) והא ודאי ליתא דהא התם בפרק עשרה יוחסין [דף עו א] אוקימנא מתני' דהנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה כו' כר"מ ופרכינן עלה ואיהי נמי תבדוק בהדיה כלומר ביחס בעלה ארבע אמהות ומפרקינן לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין כלומר לפסולי כהונה כגון חללי גרי חרורי וכיון דלא הקפידה תורה עליהן ליחסן רבנן נמי לא עבוד בהו מעלה לאיצרוכינהו בדיקה ואפילו מחמת ממזרות ושתיקות אלמא אפילו לר"מ אשה אינה צריכה לבדוק בבעלה לפיכך נראין דברי ר"ת ז"ל דלהשיאו אשה לאו דוקא אלא ה"ק אין נאמנים להשיאו אשה בבדיקת ארבע אמהות לענין שיעשו בניו כבדוקין למזבח ולדוכן ולסנהדרין דלכל הני בודקין כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (דף עו א) ואשתכח דכוותיה דהאי לישנא לאו דוקא דבפ"ק [דף יג ב] אמרינן אבל בעדות אשה בבתה דברי הכל הולד שתוקי ובתה התם לאו דוקא אלא ולדה קאמר ה"נ להשיאו אשה ליחס זרעו לכהונה קאמר ולענין הלכה משמע לי דאין מעלין מתרומה ליוחסין הילכך נהי דליוחסין בעינן ב' עדים בתרומה בעד א' סגי חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דסתם מתני' כוותייהו דתנן ובזמן שהם מעידים זה על זה הרי אלו נאמנים אלמא לתרומה בעד אחד סגי והיינו טעמא משום דעד אחד נאמן באיסורין וכ"ש במילתא דעבידא לאיגלויי הילכך אפילו בתרומה דאורייתא עד אחד נאמן זהו שנראה לי מפשט הסוגיא אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"כ מהלכות איסורי ביאה דלתרומה דאורייתא בעי ב' עדים ולפיכך כתב שמעלין ממנה ליוחסין ונראה שהוא סובר דסוגיין דפשיטא לן דלתרומה בעד א' סגי היינו דוקא בתרומה דרבנן ולא ידעתי מי הזקיקו לכך דנהי דודאי עובדא דאמרינן בגמרא [דף כו א] מעשה באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר זכור אני כשהייתי תינוק ומורכב אני על כתיפו של אבא והוציאוני מבית הספר והפשיטוני את כתנתי והטבילוני לאכול בתרומה לערב והעלהו רבי לכהונה על פיו מוקמינן לה בפרק הגוזל ומאכיל (דף קיד ב) בתרומה דרבנן אפ"ה מתניתין וברייתא דקתני נאמן להאכילו בתרומה סתמא בתרומה דאורייתא משמע ועוד דהא אמרינן דטעמיה דר' יהודה דאמר אף אינו נאמן להאכילו בתרומה היינו משום דס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין ובגמ' [דף כה א] מסקינן דאפילו למ"ד דמעלין מתרומה ליוחסין דוקא מתרומה דאורייתא אבל מתרומה דרבנן לא מסקינן אלמא ברייתא בתרומה דאורייתא היא וקאמרי רבנן דעד אחד נאמן להאכילו בתרומה דאי בתרומה דרבנן היא אפילו לר' יהודה אין מעלין ממנה ליוחסין ואמאי בעינן ב' לתרומה אלא ודאי אפילו לתרומה דאורייתא בעד אחד סגי לרבנן דאמרי אין מעלין מתרומה ליוחסין ולפיכך לא נתחוורו לי דברי הרמב"ם ז"ל בכאן:

גרסי' בגמרא [דף כד ב] איבעיא להו מהו להעלות משטרות ליוחסין היכי דמי אילימא דהוה כתיב ביה אני פלוני כהן עד מאן קא מסהיד עילויה כלומר ופשיטא דאין מעלין הימנו ליוחסין מיהו לתרומה דרבנן מהימן דלא גרע ממסיח לפי תומו דמכשירין לקמן [דף כו א] ומהדרינן לא צריכא דכתב ביה אני פלוני כהן לויתי מפלוני מנה וחתמו עדים מאי אמנה דבשטר קא מסהדי או דילמא אכולה מילתא קא מסהדי רב הונא ורב חסדא חד אמר מעלין וחד אמר אין מעלין וכתב הרא"ה ז"ל דהא דמספקא לן דוקא בלישנא דידיה כי האי דאמר [אני] פלוני כהן אבל בלישנא דסהדי ודאי מהימני וכי מספקא לן נמי דוקא בהך דשייך למידק בשמא דידיה לפי שהמלוה תלוי בזה אבל אינך מילי דמתאמרי בשטרא בשמא דידיה ודאי לא מסהדי סהדי עלייהו אלא דאיהו אמר להו הכי וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאפילו בלשון עדים נמי מספקא לן וטעמא דמילתא לפי שאפשר שהסופרים סומכים על שמות בני אדם כפי שהם מוחזקין בעיר וכיון דחזו ליה דאוכל בתרומה וקורין אותו כהן אינהו נמי קרו ליה הכי:

וגרסינן תו בגמ' [דף כה ב] ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי אמר מוחזק אני בזה שהוא כהן א"ל ומה ראית שקרא ראשון בבהכ"נ בחזקת שהוא כהן או בחזקת שהוא גדול כלומר כדאמרינן בעלמא רב קרא בכהני ואע"ג דלאו כהן הוה א"ל שקרא אחריו לוי והעלהו רב אמי לכהונה על פיו כלומר להאכילו בתרומה דאי לאו דכהן הוא אין קורא לוי אחריו דאמרינן במסכת גיטין (דף נט ב) נתפרדה חבילה ומפרש לה דאין קורא לוי במקום שאין כהן ויש מפרשים נתפרדה חבילה שבמקום שאין כהן אם רצה ישראל לקרות לפני לוי קורא ודוקא שאין שם כהן אבל היכא דאיכא כהן לא נתפרדה חבילה ולא יקרא ישראל גדול בפני לוי והכא כהן אחרינא הוה התם הילכך אי לאו דהוה כהן לא הוה קרא לוי אבתריה:    [משום פגם עצמו שלא יחשדנו הכהן האחר] (ועיין בהגהות מרדכי בגיטין):

וגרסי' תו [שם] ההוא דאתא לקמיה דריב"ל אמר ליה מוחזק אני בזה שהוא לוי א"ל ומה ראית שקרא שני בבהכ"נ בחזקת שהוא לוי או בחזקת שהוא גדול אמר ליה שקרא לפניו כהן והעלו רבי יהושע בן לוי ללויה על פיו כלומר לתת לו מעשר ראשון דאי לאו דהוה לוי לא היה קורא שני אלא שלישי ששני כהנים היו קורין לפניו והוא שלישי דהכי אמרינן בגיטין (שם) אין שם לוי כהן קורא במקומו מכאן נראה שמי שבא ואמר אני כהן או לוי אין נותנין לו רשות לקרות בתורה כדינו שהרי מעלין מקריאת התורה לתרומה וכן כתב הרמב"ם בפ"כ מהלכות איסורי ביאה והרב ר' משה כהן ז"ל כתב עליו תימה דמנהגנו להאמינו לקרות בתורה ראשון וכן הדין נותן דלא איכפת לן אם יקרא ראשון מאי אמרת שמא יעלו אותו מקריאת התורה לתרומה כולי האי לא חיישינן לתרומה דרבנן ע"כ ואפשר


דף יא עמוד אעריכה

שמנהגנו הוא עכשיו לפי שאין תרומה מצויה עכשיו בינינו ואעפ"כ דברי הרמב"ם ז"ל עיקר:

מתני' ר' יהודה אומר אין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד:    אפילו היכא דליכא למיחש לגומלין וכ"ש בההוא גוונא דקאמר ת"ק ואם העידו זה כו' דאיכא למיחש לגומלין והיינו דאיכא בין ר"א לת"ק דקתני ואם העידו זה את זה הרי אלו נאמנין:

אמר ר"ש כו':    בגמרא מפרש מאי בינייהו:

גמ' רשב"ג היינו ת"ק:    כלומר אי רשב"ג מיירי אפי' היכא דאיכא למיחש לגומלין היינו ת"ק דמתני' ואי מיירי דווקא בדליכא למיחש לגומלין היינו ת"ק דידיה דהיינו ר"א: ובגמרא אמרינן וכי תימא ערער דחד איכא בינייהו דר"א סבר ערער חד הוי ערער ואין עד א' נאמן עליו להכשירו ורשב"ג סבר ערער תרי בעינן אבל במקום ערער חד הוי עד אחד נאמן להכשיר והא א"ר יוחנן דברי הכל אין ערעור פחות משנים. והא דרבי יוחנן מייתינן לה בכמה דוכתי בתלמודא ולא אשכחן עיקר מימריה היכא ואפשר דאמתניתין אמרה דכולהו מודו דאין ערעור פחות משנים ובפלוגתא אחריתי פליגי ובירושלמי נמי איתא על האי פלוגתא דמתני' וכתבו בתוספות דפחות משנים לאו דוקא שהרי הקול יכול לפסול כדאמרי בסמוך ונפק עליה קלא ואחתיניה אלא לאפוקי עד אחד אתא. ואסיקנן דהכא במאי עסקינן כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיניה. כלומר בקול בעלמא ולא בעדות שמעלה היא בתרומה להורידו עד שיבדקו הדבר:

ואתא עד א' ואמר ידענא ביה דכהן הוא ואסקיניה:    דבמקום קול הוי חד נאמן: ואתו בי תרי ואמרי דבן גרושה ובן חלוצה הוא ואחתיניה ואתא עד א' ואמר ידענא ביה דכהן מעליא הוא ובמצטרפין לעדות פליגי כו':

עד שיראו שניהם כאחד:    את העדות לאפוקי אחד אומר בפני הלוהו ואחד אומר בפני הודה לו:

ואין עדותן מתקיימת:    להתקבל בב"ד ואפילו ראו שניהם כאחד. עד שיעידו שניהם בב"ד כאחד. ופלוגתא אחריתי הוא ולאו רבי יהושע בן קרחה קא"ל ור"א ורשב"ג בפלוגתא דרבי נתן ורבנן פליגי דר"א ה"ק אימת אין מעלין לכהונה על פי עד אחד ואפילו באו שנים זה בפני עצמו וזה בפני עצמו דלא חשיבי אלא כעד אחד היינו דווקא במקום שיש עליו עוררין אבל אין עליו עוררין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד כל היכא דליכא למיחש לגומלין ורשב"ג סבר אפי' במקום שיש עליו עוררין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד כלומר ע"פ שנים שבאו כל אחד בפני עצמו ולא העידו בב"ד כאחת. והלכתא כר"י בן קרחה והלכתא כרבי נתן דהכי איפסיקא הלכתא בפרק זה בורר (דף ל ב):

ואיכא למידק אשמעתין נהי דמצטרפין לעדות אכתי תרי ותרי נינהו תירץ רש"י ז"ל דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקמיה אחזקה קמייתא דאסקיניה ע"פ עד הראשון שהיה נאמן דהא אכתי אין עוררים דקול לאו עוררין הוא ומדבריו אתה למד שהוא סבר דחזקת אבהתיה לא מהניא ליה וכן כתב ג"כ גבי עובדא דינאי מלכא [בקדושין דף סו א] וכמו שכתבתי למעלה [סי' קצט] והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דכיון דחזקה זו מכח עדות היא באה לא עדיפא מעדות גופיה וכי אתו בי תרי ופסלי אין כאן חזקה כלל דאטו אי אתו בי תרי ואמרי כהן הוא ואסקיניה ואתו בי תרי אחריני ואמרי בן גרושה ובן חלוצה הוא מי נימא אוקי גברא בחזקת כהן הא ודאי לא דכיון דלא איתחזק אלא מפומיה דהני סהדי לאו חזקה היא וכדאמרינן בפרק חזקת הבתים [דף לא א] זה אומר של אבותי כו' האי אייתי סהדי של אבהתיה ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה ואוקמא ר"נ לארעא בחזקת אבהתא הדר [שם ע"ב] אייתי האיך סהדי דאבהתיה ואמר ר"נ אנן אחתינן ליה ואנן אסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן ולדברי רש"י ז"ל אמאי מסקינן ליה נימא ארעא היכא דקיימא תיקום דהא כבר אחתיניה אפומא דהנהו קמאי דההיא שעתא הוו מהימני אלא ש"מ דחזקה דמחמת עדות הרי היא כגופו של עדות ולאו חזקה היא ואפשר לומר שרש"י ז"ל סובר דחזקת אבוה מהניא ליה לאיצטרופי גבי סהדי והרמב"ם ז"ל כתב בפ"כ מהלכות [אסורי ביאה] דהיינו טעמא משום דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקת אבהתיה ובפרק ארבעה אחין (דף לא א) שקלינן וטרינן בתרי ותרי אי הוי ספיקא דאורייתא או ספיקא דרבנן ואי הוי ספיקא דאורייתא כלומר דמדאורייתא לא אמרינן בתרי ותרי אוקי מילתא אחזקה הכא על כרחן בתרומה דרבנן עסקינן אבל אי הוי ספיקא דרבנן כלומר דמדאורייתא אפילו בתרי ותרי אמרינן אוקי מילתא אחזקה אלא דרבנן אחמור דלא נימא הכי אפשר להקל ולומר דכי אחמור היינו דוקא באיסור אשת איש אי נמי לעבודה וכעובדא דינאי אבל בתרומה לא החמירו [ר"ל אפילו בתרומה דאורייתא] אבל אחרים אומרים דכיון דמ"מ מידי ספיקא דרבנן לא נפיק מחמרינן בכל איסורי תורה ולא סמכינן לאוקמי מילתא אחזקה דתרי ותרי אלא באיסורין של דבריהם וכן דעת הרשב"א ז"ל:

מתני' ע"י ממון מותרת לבעלה:    דמרתתי להפסיד ממונן ואין מפקירין אותה:

ע"י נפשות:    שהיתה נדונה למות:

אסורה לבעלה:    דהואיל ונוהגין בה מנהג הפקר חוששין שמא נתרצית לאחד מהם זהו לשון רש"י ז"ל:

עיר שכבשה כרקום:    בסמוך אפרשנה בס"ד:

גמ' לא שנו:    דע"י ממון מותרת לבעלה:

אלא שיד ישראל תקיפה על העובדי כוכבים:    ויראין לעשות שלא כדין שלא יפסידו ממונם ויש שהבינו מלשון רש"י דמתניתין באשת ישראל בלחוד היא וא"א דאי הכי היכי מסקינן דביד עובדי כוכבים תקיפה על עצמן אפי' ע"י ממון אסורה משום דלא חיישי להפסד ממונם וכי גרעה משבויה שמותרת לישראל דמספר כתובה נלמוד [דף נא ב] שכותב לה אם תשתבאי אפרקינך ואהדריניך לאינתו אלמא דלא חיישינן שמא נתרצית לאחר ולעיל נמי [דף ג ב] גבי בתולה נשאת ברביעי תבעל להגמון תחלה מקשינן לדרוש להו דאונס בישראל מישרא שרי אלמא אע"ג דהגמון לא מרתת כלל ועושה בה כרצונו לא חיישינן שמא תתרצה לו ובאסתר נמי אמרינן [מגילה דף יג ב] שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ושוכבת בחיקו של מרדכי ולא היה צריך לחוש שמא נתרצית לאחשורוש באחת מביאותיו ולקמן נמי בפ' נערה שנתפתתה [דף נא ב] אמרי' הני נשי דגנבי גנבי שריין לגברייהו והא קא ממטי להו נהמא מחמת יראה והא ממטי להו גירי מחמת יראה אלמא לשמא נתרצית לא חיישינן לכך פירשו בתוס' דמתניתין הכי קתני ע"י נפשות אסורה לבעלה אפי' אשת ישראל דחיישינן שמא כדי למצוא חן בעיניו שלא יהרגנה היא מתרצית ומכינה ומיפה עצמה ברצון גמור דאי באשת כהן דוקא מיירי ולבעלה כהן קאמר שמא נאנסה אבל לבעלה ישראל מותרת מאי לבעלה דקתני הוה ליה למתני אסורה לכהונה אלא ודאי אף לבעלה ישראל אסורה קאמר ומיהו כי קתני ע"י ממון מותרת לבעלה אפי' לבעלה כהן קאמר דלא חיישי' שמא נאנסה דעובד כוכבים מתירא מפני הפסד ממונו הלכך לא דמיא לשבויה וראיה לדבר דע"י ממון אפי' לכהונה שריא מדאמרי' ל"ש אלא שיד ישראל תקיפה על עובדי כוכבים אבל יד עובדי כוכבים תקיפה על עצמם אפילו ע"י ממון אסורה ואמרינן עלה [דף כז א] אף אנן נמי תנינא העיד ר' יוסי הכהן על בת ישראל שזינתה באשקלון ורחקוה בני משפחתה כו' ובודאי דרחקוה בני משפחתה לא שייך אלא בכהונה דבישראל שאינה אסורה אלא לבעלה למה ירחקוה בני משפחתה ועוד דאין לאוסרה לישראל יותר משבויה ומכללא משמע דביד ישראל תקיפה אפי' לכהן מותרת ועוד ראיה מדתנן בפ"ב דע"ז (דף כב א) אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים מפני שחשודין על הרביעה ורמינהו לוקחין מהם בהמה לקרבן וכו' ל"ק הא לכתחלה והא בדיעבד [דף כג א] ומנא תימרא דשני לן בין לכתחלה בין בדיעבד דתנן לא תתיחד אשה עמהם מפני שחשודין על העריות ורמינהו האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים ע"י ממון מותרת לבעלה אלא ש"מ שני לן בין לכתחלה בין בדיעבד ואם איתא דמותרת לבעלה ישראל קאמר משום דלא חיישינן שמא נתרצית אבל לבעלה כהן אסורה דחיישינן שמא נאנסה א"כ היכי משמע ליה דשני לן בין לכתחלה בין בדיעבד והא שפיר קתני לא תתיחד אשה עמהם דאפי' דיעבד חיישינן שמא נאנסה אלא ודאי אפי' לבעלה כהן מותרת בדיעבד ואפילו לאונס לא חיישינן ולפי שטה זו כי אמרינן אבל יד עובדי כוכבים תקיפה על עצמם אפי' ע"י ממון אסורה לא דמי לאיסורא דע"י נפשות דמתניתין מיירי אפילו באשת ישראל והכא דוקא באשת כהן:

אבל ר"ח והגאונים ז"ל פירשו משנתינו באשת כהן בלבד אבל באשת ישראל אפילו ע"י נפשות מותרת וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהלכות איסורי ביאה ואע"ג דקתני האשה סתמא דמשמע אפי' אשת ישראל משום דבמתני' דקמא ודבתרא בכהונה עסיק דקתני [דף כג ב] אין (משיאין) [מעלין] לכהונה ע"פ עד אחד ובתר הכי קתני עיר שכבשה כרקום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות מש"ה קתני האשה סתמא והא דקתני לבעלה ולא קתני מותרת לכהן ואסורה לכהן היינו משום דע"י נפשות היינו ע"י נפשות דבעל כדאמרינן [דף כז א] כגון הני נשי דגנבי ואשתו של בן דונאי ומש"ה אומר אסורה לבעלה לומר דבאשה שיש לה בעל עסקינן [אפילו לא נחבשה] אלא בנפשות דבעל ועוד דקמ"ל דאע"ג דאית לה בעל העובד


דף יא עמוד בעריכה

כוכבים לא מסתפי מיניה:

ומכל מקום מאי דאמרינן דכשיד עובדי כוכבים תקיפה על עצמם דאפילו ע"י ממון אסורה לכהונה כיון שאינו מתירא מהפסד ממונו דוקא בשנחבשה אבל אשת כהן שנתייחדה אע"ג דלא שייך בה הפסד ממון כלל שריא דאע"ג דהתם בפ' אין מעמידין [דף כג א] מסקינן ממאי דשני לן בין לכתחלה בין לדיעבד לעולם אימא לך אפילו דיעבד נמי לא והכא היינו משום דמתיירא מפני הפסד ממונו תדע דהא קתני סיפא ע"י נפשות אסורה לבעלה ותו לא מידי דמשמע לכאורה דכל שאינו מתיירא מפני הפסד ממונו אפי' בייחוד בלבד אסורה ליתא שכבר פר"י ז"ל דהתם ה"ק לעולם אימא לך גבי בהמה דידו תקיפה עליהם דאין לוקחין מהם לקרבן וגבי אשה שנחבשה דשריא לבעלה אפי' בשידו תקיפה היינו משום הפסד ממונו אבל בייחוד בעלמא כיון שאינה מסורה בידו אפי' בלא הפסד ממון לא מתסרא וכן מטין דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק הנזכר אבל בזמן שיד עובדי כוכבים תקיפה אפילו על ידי ממון כיון שנעשית ברשות עובד כוכבים נאסרה עליו:

גרסי' בגמ' [דף כז א] ע"י נפשות אסורה אמר רב כגון נשי דגנבי כלומר שבעליהן נתלין ודרך המלכות היה להפקיר ביתם ונשיהם ולוי אמר כגון אשתו של בן דינאי כלומר רוצח היה ואלעזר שמו כדאמרי' בפ' עגלה ערופה (דף מז א) אבל נשי דגנבי הגונבין ממון לא מפקירין אמר חזקיה והוא שנגמר דינן להריגה ור' יוחנן אומר אע"פ שלא נגמר דינן להריגה ומשמע דקי"ל כחזקיה דרביה דר' יוחנן הוה:

עיר שכבשה כרקום:    מצור מתרגמינן כרכומין:

כל כהנות שבתוכה פסולות:    אסורות לבעליהן דאשת כהן אסורה באונס וה"ה שכל הנשים שבתוכה פסולות להנשא לכהונה:

המעון הזה:    שבועה היא: ופרכינן בגמרא עלה דמתני' ורמינהו בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך ומפרקינן אמר רב מרי לבעול יש פנאי משום דתקיף יצרייהו אבל לנסך אין פנאי ר' יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה אמר כאן בכרקום של אותה מלכות כאן בכרקום של מלכות אחרת כרקום של אותה מלכות נמי א"א דלא משתמיט חד מינייהו ובעיל אמר רב יהודה אמר שמואל כשמשמרות רואות זו את זו אי אפשר דלא ניימא פורתא כגון דמהדר ליה למתא שושילתא וכלבא וגווזא ואווזא א"ר אבא בר זבדא פליגי בה ר' יהודה נשיאה ורבנן חד אמר כאן בכרקום של אותה מלכות כאן בכרקום של מלכות אחרת ולא קשיא ליה ולא מידי וחד קשיא ליה כל הני ומשני כגון דמהדר ליה למתא שושילתא וכלבא וגווזא ואווזא זו היא סוגית הגמ' ונראה מדברי רש"י ז"ל דר' יצחק בן אלעזר לאו לתרוצי מתני' אתא דלא מתרצא אלא בדרב מרי ור' יצחק בן אלעזר אתא לאשמועינן דמתני' דוקא בכרקום של מלכות אחרת דמתוך שהמלך יודע שלא תעמוד העיר בידו כיון שהוא במלכות אחרת מפקיר הכל ומש"ה כהנות שנמצאו בתוכה אסורות אבל בכרקום של אותה מלכות דעתו של מלך שישתעבדו לו בני אותה העיר ולפיכך אינו מפקיר ממונם ונשיהם אדרבה שומר אותם ולישנא דכאן וכאן לאו דוקא אלא משום דתלמודא מייתי לה [בתר] פרוקיה דרב מרי דאתא לתרוצי מתני' אהדדי נקט נמי בדר' יצחק לישנא כאילו אתי לפרוקינהו ונראה שהזקיקו לפרש כן משום דהתם בע"ז בפרק השוכר (דף עא א) מקשינן ממתניתין דהכא למתניתין דהתם דבולשת ולא מייתי התם לדרב יצחק כלל אלמא דלאו לתרוצי מתניתין להדדי אתא אלא לאפלוגי בדינא דכהנת וה"ל כאילו אמר לא שנו אלא בכרקום של מלכות אחרת ועוד שהרב ז"ל גורס בכרקום של אותה מלכות נמי א"א דלא אשתמיט חד מינייהו ובעיל ואם איתא דלתרוצי מתני' איתמר ה"ל למימר א"א דלא משתמיט חד מינייהו ומנסך אלא ודאי לאו לתרוצי איתמר אלא לאפלוגי בדינא דכהנת ובירושלמי נמי משמע הכי דמפליג בין כרקום של אותה מלכות לכרקום של מלכות אחרת בלאו רומיא דמתניתין אהדדי. והקשו עליו דהיכי מקשי א"א דלא משתמיט חד מינייהו ובעיל וכי משום דחד משתמיט ובעיל ליסרינהו לכולהו אדרבה דכל היכא דאיכא למתלי תלינן לקולא וכדאמרינן לקמן אם יש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות כולן ואפילו באינה מחזקת אלא אחת איבעיא לן אי תלינן לקולא או לא ואין זו קושיא אצלי דבשלמא התם כיון שיש שם מחבואה אחת איכא למימר שלא היתה כהנת זו בדין עיר שכבשה כרקום כלל אבל כיון שאי אפשר דלא משתמיט חד מינייהו ובעיל הרי היא בכלל עיר שכבשה כרקום דודאי לא פליגי רבנן בין כובשין רבים או מועטין וכהנות בין רבות בין מועטות אלא השוו מדותן לגמרי ומפרקינן בשמשמרות רואות זו את זו כלומר מקום מעמד השומרים שהעמיד המלך שלא יחבול אדם באנשי העיר אי נמי דמהדר ליה למתא וכו' שמשימות סביבות העיר שלשלאות של ברזל שישמיעו קול בהכשל איש רץ עליהם וכלבים ואווזים צועקים וגווזא דהיינו מקלות וקסמים להכשל בהם ומאן דלא קשיא ליה מידי היינו דלא חייש למעקר איניש יחידאה לבעול הואיל ואין הדבר הפקר זו היא שיטת רש"י ז"ל אבל ר"ח ז"ל פי' דלתרוצי למתני' אתא וה"ק דלא מפלגי בין לבעול ולנסך אלא מתניתין דהכא בכרקום של אותה מלכות שיש להם פנאי לפי שאין מתייראין ומתניתין דבולשת בכרקום של מלכות אחרת שאין להם פנאי לפי שלבם רדוף עליהם ויראים הם שמא יבואו עליהם אויבים ומקשינן בגמרא ובכרקום של אותה מלכות אמאי אסורות והא אי אפשר דלא משתמטא חדא מינייהו זו היא גרסתו של ר"ח ז"ל כלומר וכיון שכן איכא למתלי לכולא ולמימר דכולם מותרות כדאמרינן לקמן דאם יש שם מחבואה אחת מצלת על כולן ואע"ג דבאינה מחזקת אלא אחת מספקא לן הכא טובא ערקי ואע"ג דאמרינן דלמא משתמטא חדא מינייהו לישנא קלילא הוא אי נמי תלמודא נקיט בעיין לקולא ומיהו רבי יהודה נשיאה ורבנן פליגי בהא דחד מינייהו סבר דמשום דילמא משתמטי ליכא למשרינהו ולא חשיב ליה האי גוונא כמחבואה אחת ואידך חשיב ליה ואיצטריך לשנויי כגון דמהדר למתא שושילתא וכלבא ואווזא כו' ויש הוכחה לפי' זה בירושלמי דגרסינן התם איזהו כרקום רבא בשם רבי חייא בר אשי כגון זוגין ושלשלאות וכלבים ואווזים ותרנגולים ואטריגות מקיפות את העיר כו' מעשה היה וברחה משם סומא אחת היה שם פרצה אחת מצלת על הכל רבי זעירא רבי בא בר זבדא רבי יצחק חקילא בשם ר' יודן נשיאה ובלבד כרקום של אותה מלכות אבל כרקום של מלכות אחרת כליסטאה הוא כלומר ואין להם פנאי לבעול אלמא בכרקום של מלכות אחרת איכא לאקולי טפי ולפי גמרתנו יותר נראה לי פירושו של רש"י ז"ל דלפי שיטת ר"ח ז"ל מ"מ קשיא לן אמתני' א"א דלא משתמטא חדא מינייהו וא"ה אמתניתין ה"ל לאקשויי הכי ולאו אפירוקיה דרבי יצחק בן אלעזר ומגמרא משמע דלא קשיא לן אלא אפירוקיה דבתר הכי נמי מהדרינן חד אמר כאן בכרקום של אותה מלכות כו' ולא קשיא ליה ולא מידי וחד קשיא ליה כל הני ומשני ואמאי מחמירין מאן דקשיא ליה ולא קשיא ליה אפירוקיה אמתניתין הוה לן למימר הכי ולדברי רש"י ז"ל ניחא ולירושלמי יש לפרשו כדבריו:

ולענין הלכה הרי"ף ז"ל הביא משנתינו כצורתה ובפרק השוכר ג"כ כתב מתני' דבולשת כצורתה ולא הביא (אלא) הא דרב מארי ולא הא דרבי יצחק בן אלעזר משמע דסבירא ליה דלא מפלגינן בין כרקום של אותה מלכות לכרקום של מלכות אחרת אלא לעולם לבעול יש פנאי לנסך אין פנאי וכדרב מארי ואפשר שטעמו משום דהתם בפרק השוכר (דף עא א) כי פרכינן ממתני' דהכא למתניתין דהתם דבולשת מייתי פירוקיה דרב מארי ולא מייתי לדר' יצחק אלמא ליתא להא דר' יצחק לא לענין כהנות ולא לענין יין נסך ולא נהירא דהיכי דחינן הא דרב יצחק מקמי דרב מארי דהא רבי יצחק משמיה דחזקיה קאמר לה ורב יהודה משמיה דשמואל ולוי שקלו וטרו לתרוצי להא דרב יצחק ור' אבא בר זבדא ורבי יהודה נשיאה ורבנן משמע נמי דהכי ס"ל וא"א למידחינהו לכולהו והרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות איסורי ביאה חלק בדין הכהנת בין כרקום של אותה מלכות לכרקום של מלכות אחרת ע"פ דרכו של ר"ח ז"ל ובפי"ב מהלכות מאכלות אסורות לענין יין נסך לא חלק ונראה שהוא מפרש כפרש"י ז"ל דרבי יצחק לא אתא לתרוצי מתני' אהדדי דמודי ליה לרב מארי דלעולם לנסך אין פנאי אלא דאף לבעול אתי לאפלוגי דכי אמרינן יש פנאי ה"מ בכרקום של אותה מלכות אבל בשל מלכות אחרת לא הילכך נקטינן כרב מארי דלנסך בכל ענין אין פנאי ולבעול מפלגינן בין כרקום של אותה מלכות לכרקום של מלכות אחרת כרבי יצחק בן אלעזר:

אם יש שם מחבואה אחת כו':    ואפילו אינה מחזקת אלא אשה אחת. בעיא היא בגמרא ולא איפשטא וכיון דבדרבנן היא אזלינן בה לקולא:

דאמרינן מה לה לשקר אי בעיא אמרה נחבאתי:    בגמרא איתמר מי אמרינן מה לי לשקר סתמא אבל הרי"ף ז"ל כתב אי בעיא אמרה נחבאתי ואף הרמב"ם ז"ל כתב מתוך שיכולה לומר נמלטתי כשנכבשה העיר או במחבואה אחת הייתי מכלל דס"ל ז"ל דלא מטהרינן לה אלא כי אמרה טהורה אני במגו דנחבאתי אבל סתמא לא ול"נ דכל שיש שם מחבואה אינה צריכה לומר נחבאתי אלא מסתמא תלינן לקולא דבגמרא פרכינן [אהא דאפילו אינה מחזקת אלא אחת] מאי שנא מב' שבילין דתנן ב' שבילין אחד טמא ואחד טהור כו' ובודאי מדרבי יוסי קא פריך דכבא לישאל עליו ועל חבירו דמי וכפרש"י ז"ל דליכא למימר דמבבת אחת דכולהו מודו ביה פריך דהיכי נימא דכבת אחת דמו אטו משום דאנן ידעינן דינא דכולן טהורות הוי כבת אחת א"כ בב' שבילין נמי ידעינן דינא אם נשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ואפילו הכי לא הוי כבת אחת אלא ודאי מדרבי יוסי פריך משום דהכא אפילו לא באה אלא כל אחת ואחת בפני עצמה כבא לישאל עליו ועל חבירו דמי דבשלמא בשני שבילין כי נשאלו [כל אחד] בפני עצמו אפשר דחד לא ידע בדחבריה אלא כשבא לשאול עליו ועל חבירו וכיון דאיהו ידע באידך ויודע דכי מטהרי ליה לחבריה לא מטהרין ליה סבר ר' יוסי דמחזי כשקרא והכא נמי בכרקום אי אתיא כל חדא בפני עצמה היא ידעה בגונא דאידך וידעה שפיר דלכולהו לא מטהרינן ומש"ה מקשינן מינה למאי דהוה ס"ל דהכא נמי איכא ודאי טומאה ובשלמא אי אמרינן דלא צריכא למימר נחבאתי שפיר פרכינן אבל אם איתא דצריכא למימר הכי מאי פירכא מנא ידעה היא דכל חדא אתא קמן ואמרה נחבאתי אלא ודאי כדאמרן.

ואי שפחה דידה היא לא מהימנא:    פלוגתא דאמוראי היא בגמ' דלרב פפי ורב אשי אפילו שפחה דידה מהימנא אבל לרב פפא דוקא שפחה דידיה מהימנא אבל שפחה דידה לא מהימנא והראב"ד ז"ל פוסק כרב פפי ורב אשי דאפילו שפחתה מהימנא דתרי נינהו ועוד דרב אשי בתרא הוא והרי"ף ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות איסורי ביאה פוסקין כרב פפא דשפחתה לא מהימנא וטעמייהו מדאמרינן בגמ' נימא כתנאי זו עדות איש ואשה תינוק


דף יב עמוד אעריכה

ותינוקות כו' אבל לא בנה ובתה ולא עבדה ושפחתה ותניא אידך הכל נאמנין להעידה חוץ מהיא ובעלה דרב פפי ורב אשי דקסברי דאפילו שפחתה מהימנה ודאי תנאי היא דקמייתא דלא כוותייהו דרב פפא דס"ל דלא מהימנא מי לימא תנאי היא דברייתא בתרייתא דלא כוותיה או מצי לתרוצי ומהדרינן אמר לך רב פפא כי תניא ההיא דקתני הכל נאמנים דמשמע ואפילו שפחה דידה במסיחה לפי תומה כי הא דכי אתא רב דימי וכו' מעשה בא לפני רבי באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר אני ואמי נשבינו לבין העובדי כוכבים יצאתי לשאוב מים ודעתי על אימא ללקט עצים ודעתי על אימא והשיאה רבי לכהונה על פיו אלמא נהי דבנה בתורת עדות לא מהימן במסיח לפי תומו נאמן ושפחתה כך הוא דינה ומש"ה קתני ברייתא בתרייתא הכל נאמנים להעידה במסיחין לפי תומן חוץ מהיא ובעלה דאפילו במסיחין לפי תומן לא מהימני ואע"ג דלענין תרומה דרבנן אמרינן לעיל [דף כו א] דאפילו הוא עצמו מהימן במסיח לפי תומו אפשר דהיינו טעמא משום דבשבויה אתייליד בה ריעותא א"נ מעלה עשו ביוחסין מ"מ כיון דלרב פפי ורב אשי תנאי היא ור"פ מצי אמר ככולהו נקטינן כוותיה זה טעמו של הרי"ף והרמב"ם ז"ל הילכך נקיטינן דתינוק ותינוקת ואביה ואמה אחיה ואחותה מהימני אפילו מתכוונים להעיד אבל בנה ובתה ועבדה ושפחתה לא מהימני אלא במסיחין לפי תומן והיא ובעלה אפילו במסיחין לפי תומן לא מהימני. ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק הנזכר דבקטן בעינן שיהא מסיח לפי תומו ואמאי והא ברייתא דזו עדות אשה תינוק ותינוקת במתכוין להעיד היא מדקתני אבל לא בנה ובתה וש"מ דתינוק אפילו מתכוין להעיד נאמן בעדות זו:

הפודה את השבויה ומעיד בה ישאנה:    דאי לא דקים ליה בגוה לא שדי זוזי בכדי שהרי לנושאה פדאה:

תניא אע"פ:    שאסרוה עליו לפי שהיה כהן היה מקל בה וייחד לה בית בחצרו:

וכשהיא יוצאה:    והוא בחצר יוצאה בראש בניה שיהו הבנים עמהם כדי שלא יתייחדו:

וכשהיא נכנסת נכנסת בסוף:    כדי שלא יתייחדו היא והוא בחצר והבנים מבחוץ:

אבל בגרושה לא:    דחמירא טפי:

לא תנשא בשכונתו:    לפי שמכרת ברמיזותיו ובקריצותיו ושמא יבאו לידי עבירה:

ואם היה כהן:    אפילו לא נשאת:

לא תדור עמו במבוי:    שמא יבא עליה הכהן וכהן אסור בגרושה ומשמע דשכונה גדולה ממבוי דהא מסיימין דכפר קטן נדון כשכונה ואי שכונה קטנה ממבוי אמאי וכי יש כפר שלא יהא גדול כמבוי אלא ודאי שכונה משכה טפי ומש"ה כל שנשאת דחמיר איסורה מרחקינן לה אפילו מכל השכונה [וכ"ש ממבוי] וכשלא נשאת כגון לגבי כהן לא מרחיקין לה אלא ממבוי [ושרי בכפר קטן ושכונה]. ואיכא מ"ד דאף גרושת ישראל שנשאת ונתאלמנה או נתגרשה דינה כגרושת כהן שלא נשאת שאינה צריכה להתרחק אלא מן המבוי ור"י ז"ל כתב דכיון דאסיקנא בפ' עשרה יוחסין (דף עח א) דמודו אביי ורבא במחזיר גרושתו משנשאת שאם בעל ולא קדש אינו לוקה משום דהויה כתיבה בה אף במבוי רשאה לדור עמו אבל בחצר ודאי לא וכתב בתוס' שרבינו מאורליינ"ש ז"ל הורה דמבוי דאיירי ביה בשמעתין היינו בסתם מבואות האמורין לענין שבת שהם מבואות סתומין אבל במבואות המפולשין מתוך שרבים בוקעין שם ליכא למיחש:

מי נדחה מפני מי ת"ש דתניא היא נדחית מפניו ואין הוא נדחה מפניה ואם היה חצר שלה הוא נדחה מפניה:    כך הוא בגמרא ומסקינן דבחצר של שניהם נמי היא נדחית מפניו ותמהני חצר מאי עבידתה דהא בשנשאת אפי' בשכונה אחת אין רשאין לדור ובאשת כהן אע"פ שלא נשאת במבוי מיהא מיתסר והכא משמע דלא מתסר אלא בחצר לפיכך נ"ל דברייתא באשת ישראל תכף שנתגרשה מיירי דקודם שנתגרשה דרין מסתמא בחצר אחת וקתני דלאחר שנתגרשה צריך [האחד] להיות נדחה אע"פ שלא נשאת עדיין ושפיר מייתי מינה ראייה לשנשאת לענין שכונה ולאשת כהן לענין מבוי דחד טעמא הוא ומכאן יש ללמוד שאפילו אשת ישראל שנתגרשה ולא נשאת אסורה לדור עמו בחצר אלא אם כן היו נזהרין שיהו אחרים עמהן דומיא דאשתו של רבי זכריה בן הקצב:

לוה הימנה:    בהיותה תחתיו:

בנכסי אביה:    שהיו בידה נכסי מלוג ובכהן שגרש את אשתו קא מיירי:

אינה נפרעת הימנו ע"י עצמה:    שלא יתקרבו בדברים כך פרש"י ז"ל ואפשר היה לפרשה אפי' באשת ישראל אע"פ שלא נשאת על הדרך שכתבתי שאסורין לדור בחצר אלא שאפשר דכיון דאיכא ב"ד ליכא למיחש כדשרי' בדר' זכריה בן הקצב משום בנים אע"פ שאפשר לחלק דהכא שאני שהם מדברים וטוענין זה את זה:

רב הונא אמר נגודי היו מנגדין להו:    אף נגודי קאמר דהא משמע דבתרא בתרא מחמיר ואי נגודי בלחוד קאמר אקולי קא מקיל דבמערבא מימנו אנגדא ולא מימנו אשמתא כדאיתא בפרק מקום שנהגו (דף נב א) משום דשמתא חמירא טפי א"נ דוקא נגודי קאמר ואע"ג דשמתא חמירא לא משמע להו לאינשי דבישא להו עבדי להו ובהלכות כתוב נגודי נמי היו מנגדי להו: באבל רבתי מסכתא היא וקורין אותה מסכת שמחות:

דגייסי בהדי הדדי:    פריוואט"ץ בלע"ז והרמב"ם ז"ל כתב בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה וכן מי שגרש אשתו מן הנשואין לא תדור עמו בחצר שמא יבואו לידי זנות ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי וכפר קטן נדון כמבוי היה לה מלוה אצלו עושה שליח לתבעו וגרושה שבאה עם המגרש [לדין] היו מנדין אותם או היו מכין אותם מכות מרדות ע"כ ונראה שהוא היה גורס המגרש את אשתו לא תדור עמו בחצר ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי זה היה מעשה ואמרו כפר קטן נדון כמבוי ופירוש ברייתא דלוה הימנה בישראל המגרש אע"פ שלא נשאת והר"מ הכהן ז"ל כתב עליו תמה בגמרא שלנו לא אמרינן כי אם לא תנשא בשכונתו מפני שהיא ערוה וכיון דגייס בה גזרינן שמא יבא עליה אבל לא נשאת מאי איכפת לן אם תדור בשכונתו הא לא יעשה איסורא בביאתו מ"מ יש לדקדק בסוגיית הגמרא אמאי החמירו בגרושה לכהן יותר מאשת איש לישראל שמותרת לדור במבוי ושמא י"ל דכיון שיש לה בעל בעלה משמרה עד כאן נראה שאף הוא היה גורס זה היה מעשה ואמרו כפר קטן נדון כמבוי ולפי גירסא זו משמע דשכונה היינו ג' בתים כדאמרינן בסוף פ"ק דע"ז [דף כא א] ומ"מ כבר כתבתי מה שנראה דישראל המגרש אסור לדור עמה בחצר בלא שומרים אע"פ שלא נשאת אבל נמצא בירושלמי בפרק הזורק [הלכה ט] המגרש את אשתו לא תדור עמו באותו חצר ולא באותו מקום אם היה חצר של אשה האיש מפנה [של האיש האשה מפנה] של שניהם מי מפנה מפני מי אשה מפנה מפני האיש ואם יכולין הם זה פותח לכאן וזה פותח לכאן בד"א בזמן שנשאו הא לא נשאו לא ובכהנת אפי' לא נשאו ע"כ ומשמע מיהא דבלא נשאו אפילו בחצר שרי דדוחק הוא לומר דכי קתני הא לא נשאו לא [לא] קאי אאותה חצר אלא אאותו מקום ובודאי שזו דירושלמי חולקה עם הברייתא (ששנויה) [שבגמרתנו] ששם השוו כהן לישראל ובגמרתנו חלקו בהן ולפיכך הדבר צריך עיון:

מתני' זה כתב ידו של אבא:    ומקיימין השטר על פיו ואע"פ שמת אביו בעוד זה קטן:

שיצאת בהינומא:    והוא סימן שנשאת בתולה וכתובתה מאתים כדאמרינן בריש פרקין ובכולהו מפרש טעמא בגמרא:

יוצא מבית הספר:    שהיינו למדין יחד תינוקות של בית רבן ומפרשינן בגמרא שאין סומכין על עדות זה אלא להאכילו תרומה דרבנן אבל לא לתרומה דאורייתא:

ושהיה חולק עמנו על הגורן:    מוקמינן לה בגמ' כר' יהודה דאמר אין חולקין תרומה לעבד אא"כ רבו עמו אבל לר' יוסי דאמר אין חולקין חיישינן שמא עבד כהן הוא ועכשיו נשתחרר:

ושהמקום הזה בית הפרס הוא:    דאי איכא בקעה שמוחזק לנו שיש שם בית הפרס והבקעה כולה בספק טומאה כי מסהדי שהמקום הזה בית הפרס ושכל מה שהוא חוץ ממנו טהור מהימני ויהבינא טעמא בגמרא משום דבית הפרס דרבנן. ובית הפרס היינו החורש את הקבר כדתנן במסכת אהלות [ריש פרק יז] החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס ועד כמה הוא עושה מלא מענה של מאה אמה ואמרינן בתוספתא דהיינו מאה אמה לכל רוח. ואמרי' בגמרא דאמר ר"י אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך. כלומר שסומך על כך שאם יש שם עצם [כשעורה] רואהו ואע"ג דמאהיל לא חיישינן דאין עצם כשעורה מטמא באהל עד דאיכא שדרה או גלגלת שלמים או רוב בנין או רוב מנין ור"י בר אמי משמיה דעולא אמר בית הפרס שנדש כלומר דישה רבה ברגלים הרבה טהור דתלינן לקולא ומייתי הני תלמודא לראייה דבית הפרס דרבנן אבל הראב"ד ז"ל כתב ושהמקום הזה וכו' בית הפרס ל'


דף יב עמוד בעריכה

טומאה קלה הוא כלומר כבר הוקלה טומאתו שנידש ונפח והוא טהור לעושה פסח ומה טעם נאמן בו משום דטומאת בית הפרס אפי' קודם דישה וניפוח אינה אלא מדרבנן שמא נתגלגלה עצם כשעורה לשם ע"כ ומ"מ הדבר נראה שאין עדות זו אלא להקל דומיא דכל הנך דמתני' אבל לא שיהא נאמן להחמיר שאם נאמינהו להחמיר בדרבנן כ"ש בדאורייתא ובגמרא יהבי טעמא משום דבית הפרס דרבנן:

ועד כאן היינו באים בשבת:    משום דתחומין דרבנן:

ואין נאמנין לומר דרך היה לפלוני במקום הזה מעמד ומספד כו':    מקום היה לו כאן להספיד מתיו כשהוא מוליכן לבית הקברות שלו לעשות שם מושבות ומעמדות שהיו עושין שבעה למת וסד"א דהני מפרסמי טפי ולא משקרי בהו אינשי ויהא נאמן להעיד על מה שראה בקטנו קמ"ל דלא כיון דאפוקי ממונא הוא:

גמ' והוא שהיה גדול עמו:    לאו אכולה מתני' קאי אלא אזה כתב ידו של אבא ויצאתה בהינומא ולשהיה חולק על הגורן נמי קאי למסקנא דהא מוקמינן לה כר' יהודה דסבר דמעלין מתרומה ליוחסין והלכך אף לתרומה נמי בעינן שני עדים כיוחסין אבל לשהמקום הזה בית הפרס וע"כ היינו באים בשבת לא קאי דהתם בעד אחד סגי ואפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין לומר ע"כ תחום שבת ושומעין להם כדאיתא בעירובין [דף נח ב] ואי קאי עלייהו תיפוק משום גדול גופיה אלא ודאי כדאמרי':

דכיון דקיום שטרות דרבנן:    דמדאורייתא לא בעינן קיום דאמר ריש לקיש [דף יח ב] עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ומש"ה הימנוהו רבנן בדרבנן לפי שאע"פ שעדות זה פסול מן הדין כיון שהיה תחלתו בפסול קטנות אין כאן עוקר דבר מן התורה שהם אמרו והם אמרו הם הצריכו עדות והם הכשירו באלו ומיהו כי איצטריך להאי טעמא היינו משום פסול קטנות אבל משום פסול קורבה לא והכי מוכח בגמ' דאמרי' ואי אשמעינן רביה משום דאית ליה אימתיה כו' ולא אמרי' מפני שהוא רחוק הילכך האי גדול דבעי בהדיה אע"פ שהוא קרוב [לעידי השטר] נאמן דעידי קיום אע"פ שהם קרובים לעידי השטר כשרים וכתב הר"ז הלוי דהיינו טעמא משום דעדות שני קרובים לעלמא היינו טעמא דפסול משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה כדמוכח בירושלמי כמו שנכתוב בסמוך בס"ד ובעידי השטר ליכא הזמה לפי שיש לומר אחרוהו וכתבוהו כדתניא בפרק אחד דיני ממונות (דף לב א) וכן בפרק גט פשוט (דף קעא א) שטר שכתוב בו באחד בניסן בשמיטה ובאו שנים ואמרו והלא עמנו הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדיו כשרים שמא אחרוהו וכתבוהו ועוד כתב ז"ל דבעדות על פה הוא דאיכא הזמה אבל לא בעדות בשטר לעולם משמע דס"ל ז"ל אפילו כתיב בשטר שבזמנו כתבוהו משום דהזמה חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו דסתם עדות בעל פה הוא וזה שלא כדברי הרי"ף ז"ל שכתב בפרק מרובה [סי' קלה] גבי עד זומם דבשטר נמי איכא הזמה כל שכתוב בו שנכתב בזמנו וכן נראה עיקר אבל מ"מ כל שלא כתבו בו כן יש לתלות שמא אחרוהו וליכא הזמה ומש"ה יכול קרוב להעיד על חתימת קרובו דעדים קרובים זה לזה אין טעם פסולן אלא משום הזמה והכי איתא בירושלמי בפ' זה בורר [הלכה ט] לא יומתו אבות על בנים והרי כבר נאמר איש בחטאו יומתו אלא שלא יהו העדים קרובים לבעלי הדין ומניין אף הדיינים כלומר שלא יהו קרובים לבעלי הדין שנאמר ובנים לא יומתו על אבות ומניין שלא יהו העדים קרובים זה לזה הגע עצמך שאם הוזם אחד מהם כלום נהרג עד שיוזם חבירו אם אתה אומר כן לא נמצא נהרג על פיו ומניין שלא יהו העדים קרובים לדיינים הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהם נהרגים ומניין שלא יהו הדיינים קרובים זה לזה אמרה תורה הרוג על פי עדים הרוג על פי דיינים מה עדים אין קרובים זה לזה אף דיינין אין קרובים זה לזה ע"כ בירושלמי וכתוב [בהלכות] בפ' זה בורר אלמא פסול עדים הקרובים זה לזה אינו אלא משום הזמה ומש"ה בשטר דלא שייכא הזמה כשרים ויש לדון על זה דבגמ' בפ' זה בורר (דף כח א) אידחי טעמא דהזמה דאמרי' התם בנים לעלמא מנא לן כלומר עדים קרובים דפסולים לעלמא מנ"ל אמר רמי בר חמא סברא הוא דתניא אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם כו' ואי ס"ד בנים לעלמא כשרים נמצא עד זומם נהרג בעדות אחיו וא"ל רבא וליטעמיך הא דתנן ג' אחים ואחד מצטרף עמהם הרי אלו שלש עדיות והן עדות אחת להזמה כלומר לענין חזקה איתניא שכל אחד מהשלשה מעיד עם אחר על שנה אחת ועל פי עדותן מועלת חזקת שלש ולא אמרינן שנפסל עדותן מפני שצריכין שני אחין בקיום חזקה זו לפי שעדות כל שנה ושנה היא עדות בפני עצמה והן עדות אחת להזמה שאין נעשין זוממין עד שיזומו כולן ולא נמצא עד זומם משלם ממון בעדות אחיו אלא הזמה מעלמא קא אתיא ליה ה"נ הזמה מעלמא קא אתיא ליה אלמא טעמא דהזמה אידחי ליה לפיכך נראה דטעמא דקרובים פסולים לא משום הזמה הוא אלא משום גזרת הכתוב כדמסקינן התם בפרק זה בורר בתר דאידחי טעמא דהזמה אמר ליה א"כ נכתוב בן על אבות אי נמי הן על אבות מאי בנים דאפילו בנים לעלמא וכ"ת א"כ היאך בן מעיד על חתימת אביו והרי שני קרובים מצטרפין לעדות אחת לאו קושיא היא שאלו שתי עדיות הן שאביו כשחתם העיד על מנה שבשטר וזה מעיד על כתב ידי אביו וכל כי האי גוונא אע"פ ששני העדיות צריכין לגביית הממון לא מפסל כדאמרינן בעדות חזקה דהרי אלו שלש עדיות ומצטרפים לקיים החזקה ומש"ה בין למה שכתבנו בין למה שכתב ר"ז הלוי ז"ל משמע שכשם שעידי הקיום יכולין להיות קרובים לעידי השטר כך דייני הקיום אע"פ שהם קרובים לעידי השטר כשרים דמה לי עידי קיום מה לי דייני קיום וכ"כ הר"ז הלוי ז"ל ומ"מ צריך לעיין כיון דאידחי טעמא דהזמה אם נכשיר עדות עדים שהעידו בפני דיינים קרוביהם וראיתי מי שכתב דנהי דאידחי בגמרין טעמא דהזמה היינו דוקא בעדים קרובים זה לזה לפי שאם יוזמו לא יהא נהרג בעדות אחיו אלא בסבת עדות אחיו אבל עד המעיד לפני דיין אם הוזם לא יהא נהרג ולא ישלם ממון אלא על פי אחיו שאפילו תאמר שיבאו עידי הזמה ויעידו בפני ב"ד אחר אעפ"כ צריך ב"ד ראשון להעיד בפני ב"ד שני היאך העיד קרובו בפניו ונמצא משלם ע"פ עדות ב"ד קרובו ולא ידעתי מהו שהרי עידי הזמה יכולין להעיד בפני ב"ד אחר שהעדים הראשונים העידו כך בפני ב"ד קרוביהם ושעמם היו במקום פלוני באותו זמן שאמרו שראו העדות א"נ בשתי כתי עדים שאחת מעידה על עדותן ואחת מזימה אותן ונמצא שאין אנו צריכין לעדות ב"ד הראשון כלל אבל אם באנו לחלק כך הייתי אומר דכיון שאמרה תורה לא יומתו אבות על בנים ואמרינן בעדות בנים סברא דכל שאנו צריכין שידע קרובו בעבירה שעשה [והוזם] נהרג על פיו מיקרי הילכך כל שהעיד לפני דיין קרוב אע"פ שאין הדיין מעיד עליו מכל מקום אינו נהרג אלא מפני שהעד מעיד שהדיין הקרוב יודע בעדות שקר שהעידו כל כי האי גוונא משלם בעדות אחיו מיקרי דצירוף קורבה יש כאן ולא דמי לשני אחים קרובים [שהוזמו] שאין צריך שידע האחד בעדות האחר דהא קיימא לן דשומעין דבריו של זה היום כו' ואע"פ שאילו לא העיד חבירו לא היה נהרג מכל מקום אין כאן צירוף קורבה בעבירה עצמה ומשום הכי אמרינן דהזמה מעלמא קא אתי לה אבל אין כל זה נח לי שאילו לא הזכיר הירושלמי טעמא דהזמה בשני עדים קרובים זה לזה היה אפשר לומר כן אבל כיון שהוא משתמש בו לפסול עדים קרובים וחזינן דאידחי בגמרא דילן היכי נסמוך בו לפסול מטעם הזמה עדים קרובים לדיינים לפיכך נראה כדברי האומר דכיון דנפקא לן בגמרא דילן מדכתיב בנים שאין קרובים מעידין זה עם זה מהאי טעמא נמי אין מעידין זה בפני זה דכל שהדבר יוצא על פי קרובים הן ששניהם עדים או האחד עד והשני דיין דא ודא אחת היא אלא שיש לתמוה על הרי"ף ז"ל שכתב הירושלמי בהלכות ואפשר שלא כתבו מפני (זה) הטעם אלא ללמוד ממנו עיקר הדין דעדים קרובים לדיינים פסולין שאע"פ שזה יוצא לנו מטעם גמרתנו עיקר הדין לא הוזכר אלא בירושלמי וכיון שעד הקרוב לדיין פסול מסתברא דבקיום שטרות נמי צריך שלא יהו עידי קיום קרובים לדייני קיום כשם שצריך שלא יהו העדים קרובים זה לזה אבל ראיתי בשם הרשב"א ז"ל דיכולין עידי קיום להיות קרובים לדייני קיום דכיון שאין הזמה מצויה אלא היכא דאמרי בפנינו חתמו עידי השטר ביום פלוני וזה דבר רחוק לא חיישינן להכי בקיום שטרות הואיל ואינו אלא מדרבנן והביא ראיה שאם הכשירו בדייני קיום להיות הם בעצמן עידי קיום כ"ש שיש להכשיר בהם קרובים וערערו אחר ראיה זו דאפשר דלא קפדינן בעדות שאי אתה יכול להזימה אלא בזמן שאחרים מעידים בפניהם ולא בזמן שדנין ע"פ ידיעות עצמן והביאו לזה סמך שאינו ברור ואיני מכניס עצמי בזה לפי שאין לו ענין אלא לטעם הירושלמי שהוא פוסל עד קרוב לדיין מטעם הזמה וכיון שהעלינו שאינו אלא מגזרת הכתוב שלא יצטרפו קרובים זה עם זה בדבר אחד נראה בעיני שאין ראייתו ראיה לפי שבכל מקום שאנו צריכין ב' אין שני קרובים מצטרפין לחייב (הקרוב) אבל עד שנעשה דיין בקיום שטרות היינו טעמא לפי שאין אנו צריכין לב' דיין וקרוב אלא דבעלמא גזירת הכתוב הוא שלא יהא עד נעשה דיין ונפקא לן אי מדכתיב ועמדו שני האנשים לדעת רש"י ז"ל אי מדכתיב והיה ביום הנחילו כמו שכתבו המפרשים בפרק יש נוחלין וכיון שהקלו חכמים בקיום השטרות שיהא עד נעשה דיין אין כאן צירוף קורבה שהדיינין על פי עצמן לבד הם מקיימים השטר אבל לקיים אותו ע"פ עדות קרוביהן אין לנו לפיכך נראה שצריך שיהו עידי קיום רחוקים מדייני קיום ונמצינו למדין שעידי קיום יכולין להיות קרובין לעידי השטר ומשנתינו היא זו זה כתב ידו של אבא ודייני קיום ג"כ ה"ה והוא הטעם שיכולין להיות קרובין לעידי השטר אבל עידי קיום צריכין שיהיו רחוקים זה מזה וכן צריך שיהו רחוקים מדייני הקיום ולענין דיינים שדנין על תנאים ועניינים שבמלוה עצמה הדבר ברור שצריך שיהיו רחוקים מעידי השטר עצמו כשם שצריך שיהו רחוקים מהם כשמעידים בפניהם על פה שאע"פ שעדים החתומים על השטר משעה שחתמו נעשה כאילו נחקרה עדותן בב"ד מ"מ צריך ב"ד שדנין על הממון [שלא] ידונו אותו בעדות קרוביהן שמעידין על הממון בעצמו אבל מה שיש לדון בו הוא אם צריך שיהו דייני (ועידי) קיום רחוקים מהדיינים שדנין על המלוה בעצמו או שנאמר שכיון שענין הקיום נגמר כבר ע"פ עדיו ודייניו אע"פ שדייני המלוה קרובים להם כשרים לפי שכל א' ואחד ענין בפני עצמו הוא ואע"פ שאין דין דייני מלוה יוצא אלא מחמת הקיום הראשון ה"ל כי ההיא דתנן גבי חזקה הרי אלו ג' עדיות וכאן ג"כ ב' דינים חלוקים הם והרא"ה ז"ל כתב שדייני קיום יכולין להיות קרובים לדיינים שדנים על המלוה כל שאין צריכין


דף יג עמוד אעריכה


דייני קיום עצמן להעיד על חתימתן בפניהם אלא שדייני מלוה מכירים אותה או שאחרים מעידין עליה ולפי זה הדבר ברור שהוא הדין שעידי קיום יכולין להיות קרובים לדייני מלוה כל שלא העידו בפניהם [ע"כ] אבל לא נראה לי כן אלא כי היכי דאמרינן שצריך שיהו דייני המלוה רחוקים מעידי השטר לפי שאע"פ שעידי השטר נסתלקו משעה שחתמו מכל מקום דייני מלוה על פי חתימתן צריכין לדון וקנפיק ממונא על פי קרובים כך ראוי שנאמר שצריך שיהו דייני מלוה רחוקים מדייני הקיום שהרי ע"פ קיומן צריכין לדון ואע"פ שיש לחלק מפני שעידי השטר על המנה עצמה הם מעידים ודייני קיום אין עניינם אלא על הקיום אינו נראה דמ"מ דייני מלוה ע"פ קרוביהן צריכין לדון וכי תימא אם כן אף עידי הקיום צריכין להיות רחוקים מדייני המלוה וא"כ היה צריך לכתוב בקיום שמות עידי הקיום כדי להזהר בדייני המלוה שלא יהו קרוביהן ועכשיו לא נהגו כן אלא כותבין סתם ליתא שאין עידי קיום דומים לדייני קיום שכיון שנתקיים השטר בדיינים דייני מלוה ע"פ דייני הקיום הם דנים ולא ע"פ עידי הקיום שאפילו היו עידי הקיום קרוביהם דייני מלוה כשמגבין את השטר אינן מצטרפין מהם שאינן צריכין אלא דייני קיום ואע"פ שקרוביהם גרמו להיות מגבים ממון זה כל שאין כאן צירוף קרובים אלא גרמתן בעלמא לא איכפת לן כדתנן [ב"ב דף נו ב] הרי אלו ג' עדיות והן עדות אחת להזמה ונמצא לפי מה שכתבנו שיכולים עידי קיום להיות קרובים לעידי השטר ולדייני מלוה כל שנתקיים השטר כבר ע"פ אחרים אבל צריך להזהר שלא יהו עידי קיום קרובים לדייני קיום ושלא יהיו דייני קיום קרובים לדייני מלוה:

כיון דרוב נשים בתולות נישאות גלוי מילתא בעלמא הוא:    כלומר ואע"ג דקי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב כיון דאיכא רובא והוא דבר של פרסום גלויי מילתא בעלמא הוא:

וליחוש שמא עבד הוא:    ונשתחרר ועכשיו שקיל באיסורא:

מסייע ליה לריב"ל דאמר אסור לאדם שילמד את עבדו תורה:    מסיימינן עלה בגמ' דמתני' מיירי דקא נהיג ביה מנהג בנים. ואילו היה עבד היה אסור לעשות כן שמא יחזיקוהו כבן חורין וישיאוהו בת חורין: גרסינן בגמרא ת"ר נאמן התינוק לומר כך אמר לי אבא משפחה זו טהורה ומשפחה זו טמאה טמאה וטהורה ס"ד. בתמיה כלומר מה טומאה וטהרה י"ל במשפחות:

אלא אימא משפחה זו כשרה ומשפחה זו פסולה:    וכתב רש"י ז"ל דנאמן תינוק דקתני היינו להעיד בגדלו מה שראה בקטנו והכי איתא בירושל' תני אין נאמנים רבי יוחנן בן ברוקא אומר נאמנים וכולן לא אמרו אלא בגדלן אבל בקטנן לא. ושאכלנו בקצצה של פלוני. רש"י ז"ל נראה שגורס של בת פלוני לפלוני כלומר כשנשא פלוני את בת פלוני וקצצה לקמן מפרש לה:

ושהיינו מוליכין חלה ומתנות לפלוני כהן ע"י עצמו אבל לא ע"י אחר:    כלומר אם כך העיד התינוק על ידי היה שולח לו אבי חלה ומתנות נאמן אבל אם אמר שהיה שולחם ע"י אחר אינו נאמן דדילמא לא דק:

וכולם אם היה עובד כוכבים ונתגייר עבד ונשתחרר אין נאמנים:    כלומר אם העיד שראה אלו בגיותו או בעבדותו אינו נאמן:

ר"י בן ברוקה אומר נאמן:    וקי"ל כת"ק: ואמרינן

מאי קצצה דת"ר אחד מן האחין שנשא אשה שאינה הוגנת לו:    כלומר שיש בה פסול משפחה:

באין בני משפחה ומביאין חבית מלאה פירות ומעמידין אותה באמצע רחבה ואומרים אחינו בית ישראל שמעו אחינו זה נשא אשה שאינה הוגנת לו ומתיראים אנו שמא יתערב זרעו בזרעינו בואו וקחו לכם דוגמא לדורות שלא יתערב זרעו בזרעינו וזו היא קצצה שהתינוק נאמן עליה:    נ"ל דכי אמר נאמן תינוק לומר כך אמר לי אבא משפחה זו פסולה או משפחה זו כשרה מיירי במשפחת כהנים שיצא עליה חשד פסול כהונה ואותה משפחה נחלקה לבתי אבות וקאמר שנאמן תינוק להכשיר משפחת בית אב אחד ממנה שיעיד ויאמר אותו חשש פיסול על משפחת בית אב פלוני הוא ולא על משפחת בית אב פלוני ולא נקטה באומר משפחה זו כשרה בלבד לפי שאם היו מוחזקין באיסור משפחה אחת אין התינוק נאמן להכשירה אפילו לתרומה דרבנן אבל כשאנו מוחזקין בכלל שיש פסול באותה משפחה סתם ואין אנו יודעין בבירור אם על כולן אם על מקצתן נאמן התינוק לברר בשם אביו ולומר אותו פסול על משפחת בית אב פלוני הוא ולא על משפחת בית אב פלוני וסומכין על עדות זה להאכיל אותו שהוא מכשיר תרומה דרבנן אבל ודאי אין התינוק נאמן לפסול שזה לא שמענו בשום מקום והיאך יהא נאמן במה שאומר בשם אביו והלא לא היה אביו נאמן דהא קי"ל [דף כו א] דאין ערער פחות משנים אלא ודאי ברייתא זו על דרך משנתינו היא ומשפחה זו פסולה דקתני בשביל הכשר האחרת נקטה כדתנן במתני' שהמקום הזה בית הפרס היה כמו שפירשתי אבל הראב"ד ז"ל החמיר בכאן הרבה והכי כתב הנך דברייתא אפילו כשהוא קטן ואע"פ שאין גדול עמו משום דאית להו קלא יתירא ומפרסמא ליה מילתא ולא מחלפא ליה ומשפחה זו פסולה אי הוי תרי פסלי לה אפומייהו ואי חד הוא חיישינן לה ולא מכרזינן עלה ומשפחה זו כשרה אי תרי נינהו מכשרינן להו אפומייהו ואע"ג דהות קיימא בחזקת פסלות וכן שאכלנו בקצצה של בת פלוני דאי תרי נינהו פסלינן לזרעא אפומייהו ואי חד הוא חיישינן לה ע"כ ולפי דעתי שזו חומרא יתירא ודברי הרמב"ם ז"ל מטין כדברי אע"פ שסתם הדברים וכן כתב בפי"ד מהלכות עדות ואמר לי אבא משפחה זו כשרה משפחה זו פסולה ואכלנו בקצצה של פלוני שהאכילוני אחיו כדי להודיע שאחיהם פלוני נשא אשה שאינה הוגנת לו שכל אלו הדברים להחזיק זה הכהן לאכול בתרומה של דבריהם או לדחותו ממנה ע"כ ונראה שר"ל שאין תלוי אם נאמינהו בעדות זו או לא נאמינהו אלא להאכילו בתרומה של דבריהם או לדחותו ממנה שאילו היה סובר הרב ז"ל שהתינוק היה נאמן לדחות את הכהן המוחזק בכשרות מתרומה של דבריהם כל שכן שהיה נאמן לדחותו משל תורה ואעפ"כ סתם הדברים יותר מדאי:

הדרן עלך האשה שנתארמלה