חידושי הריטב"א על הש"ס/כתובות/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כט עמוד א

פרק שלישי אלו נערות

א"נ שיש להם קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה פי' רש"י ז"ל דנתינה אסורה משום דדוד גזר עליהם והקשו עליו כיון דמדאוריית' שרי ליה פשיטא שיש להם קנס ועוד דבהא כתוב לא תתחתן בם וקי"ל דבגיורותם אית להו חתנות. ועוד הא דתנן אלו הן הלוקין הבא על הממזרת ועל הנתינה וק"ל דמדאוריי' אסורה בלאו וליכא למימר אגב ממזרת תני נתינה דרבנן כדקתני גרושה וחלוצה דבשלמא גרושה דדמי לחלוצה קתני ממזרת אבל נתינה מה שייך בממזרת לכך פירוש תוס' הוא הנכון דנתינה ראשונה אסורה לבא בקהל כדכתיב לא תתחתן בם דכי כתיב קרא בשבעה עממים כתיב ונתינים משבעה עממים הם ומיהו דורותם מותרת דהא לא כתיב בהוא דורות ויהושע גזר עליהם איסור שיעבוד ולדורותם כל זמן שב"ה קיים דכתיב ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים לעדה וכו'. ובא דוד ע"ה וגזר עליהם שיעבוד ואסור עולם:

ועל הכותים פי' רש"י ז"ל קסבר כותים גירי אריות הן וכתיב לא תתחתן בם:

והקשו עליו בתוספת דכיון דנכרים הוא היכי יהיבנא לה קנס דאזלה ואכלה בגיותה ועוד דהא אמרינן בתלמודא אוקי להו כר"מ וכו' והכי נמי אוקים בהדי' כר"מ בפרק שור שנגח ואע"ג דקניס ר"מ בממונא הכא כדי שלא יהא חוטא נשכר אית ליה קנס בדין תורה וכן הוא בירושלמי הבא על אחותו וכו' אע"פ שאין בה כרת אין בהם מיתת ב"ד בפרק ארבע מיתות מוקי להו למתני' במפותה דאלו באנוסה הרי ניתן להצילה בנפשה וחיוב מיתה איכא והא דקתני על אשת אחיו ואשת אחי אביו כשנתגרשה או נתארמלה דאי לאו הכי איכא מיתות ב"ד משום א"א דאלו נתגרשה או נתארמלה מן הנשואין אין להם קנס שהרי קנסה לעצמה וכיון דמפותה היא אחלתי':

הב"ע כשנתארמלה או נתגרשה מן הארוסין וכמ"ש יתומה בחיי אב כשנתארסה ונתגרשה ונתארמלה יש להם קנס וקנסא לאביה ומשכחת לה לאשת אחיו דאסורה ליה באלמנות כשיש בנים לאחיו דאז לא הוי זקוקה ליה ושריא ליה וכן בירושלמי בפי':

בגמרא הני הוא דאית להו קנס כשרות לא:    פירוש לכל היכא דקתני אלו דוקא ה"ק נערות פסולות פי' לא שיהא אלא פסולות דהא גיורת שבוי' פי' פחותה משלש ויום א' כשרות אף לכהונה אלא שיש מהן פסולות ממש ויש מהן פגומות:

נערה אין קטנה לא:    פי' בתוס' דלא מאלו נערות דייקי לה דדלמא נערה לאפוקי בוגרת אלא אסיפא סמוך דקתני לה בהדיא כל מקום שיש מכר אין קנס דמשמע דלא פליגי סתמא אסתמא:

דף כט עמוד ב

אקרי כאן ולא תהיה לאשה [אשה] הראויה לו:    פי' לאו דמשמע לישנא דקרא הכי דהא לקמן פרכינן בהדי' וליתי עשה דלו תהיה לאשה ולדחי לאו דלא יבא ממזר ואם איתא דהכי משמע לישנא דקרא היכי דחה לה אדרבה מקיים ליה אלא משום דקי"ל לקמן דהכי דינא דכל שהיא אסורה לו אינו רשאי לכונסה משום הכי אמרי' וסמכינן ליה אקרא ודכוותיה בתלמודא:

גרסינן אמר קרא נער הנער הנערה חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות:    ופירש רש"י דתרי נער' כתיב בפרשה כי ימצא איש נערה וכתיב ונתן לאבי הנערה ובתרא מיותר דה"ל למכתב ונתן לאביה הנערה למה לי ודרשינן נערה יתירה וה"א יתיר' ותרתי משמע הנער' חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות והקש' עליו למה נערה נערה הנערה אי נגרסינהו כולהו נערה אלא כדקרי או נגרסינהו נערה נער' חסרי' כדכתיב ואע"פ שרז"ל כתב נערה נערה הנערה הא ליתא בנוסחאי דיוקנאי ועוד וכי מצי למכתב ונתן לאבי הנערה דהא מבעי ליה לקמן למאי דקאמר בגרה עד שלא עמדה בב"ד אין לה קנס דכתיב ונתן לאבי הנער' שתה' נערה בשעת נתינה ויש לתרץ משום דריש לקיש דריש לקמן נער חסר כתיב לדרשא ובאידך לא עבדינן ביה דרשא להכי נקטינן הכא נער נער הנערה וההיא דלקמן דכתיב ונתן לאביה משמע נמי לאבי הנערה כיון דבריש' דקרא כתיב נער ולא דמי להאי דאמר בסמוך דאיצטריך למכתוב הנערה לכדאביי והיכי דבא עליה ומתה דפטור דהתם ודאי כתוב לאביה דאפילו אבי' מתה משמע דאף בקבר נקרא אבי' ואיצטריך יתיר' דאבי הנערה למעטי ויש מפרשי' הסוגיא בפנים אחרים ואינם נכונים:

רב פפא אמר בתולה בתולה הבתולות:    פירש רש"י ז"ל דכתיב ברישא דקרא כי יפתה איש נערה בתולה מסתיי' דלכתיב בסיפ' כסף ישקול כמוהר למה ליה למכתב הבתולות אלא ודאי מיותר הוא לדרשא וש"מ תרתי אבל בתולה בתולה הבתולות לא דריש דאורחא דקרא הוא זימנין משתעי בלשון רבים:

חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות והא דלא אמר חד לאתויי חייבי עשה וחד לחייבי לאוין אבל חייבי כריתות אין להם קנס היינו טעמא משום דלרבנן קדושין תופסין בחייבי לאוין כמו בחייבי עשה כולהו כחדא קרא חשיבי ומההיא קרא נפק':

ההיא מבעיא ליה לג"ש:    פירוש להקיש אונס למפתה שיהא זה כזה לענין חמשים שקלים ונפקא ליה מג"ש דכתיב הכא וכתיב התם הבתולה ודאי בתול' מופנה הוא לג"ש ואע"ג דאידך בתולה איצטריך למעוטי בעולה דכל היכי דלא ילפינן ג"ש לא הוי יליף חד מחבריה אי נמי מופנה מצד אחד הוא סגי לענין זה וקמ"ל מופנה מצד אחד למדין ומשיבין וכאן אין להשיב. ומיהו ודאי קשיא כיון דכתב מג"ש דהבתולה דאונס לבתולה דמפתה למה לי בתולה במפתה דרישא דקרא לילף מאונס ותירץ הרמב"ם ז"ל דלא איצטריך אלא משום דאורח' דקרא הוא דלא מצי למכתב כי יפתה איש אשר לא אורשה וכיון דמצי למכתב כי יפתה איש או אשה או נערה כתב בתולה ורב פפי מבעי נמי לגזרה שוה ואף על גב דלר' עקיב' עביד גזרה שוה אחריתי מאשר לא אורשה כדלקמן סוגין כמאן דלית ליה גזרה שוה ההיא דהנערה ל"ל אלא שתי קראי כתיבי פירש דרב פפא ור"ל לא פליגי חד לג"ש. וא"ת לר"ע דעביד ג"ש מאשר לא אורשה שתי קראי ל"ל וי"ל דאיהו לא דריש ה' דהבתולו' וליכא אלא חמש' קראי וא"ת לא דריש נמי ה' דהנערה וליכא אלא ד' קראי ואנן חמש בעינן וי"ל דאיהו דריש בתולה בתולת ושמעון התימני ור"ש בן מנסיא לא דריש להו ה' ולא בתולה ולא הבתולת הלכך הוה להו ד' תרי לג"ש חד לגופי' וחד כדאביי וג"ש דר"ע לית להו:

אלא ר"ע מאי בינייהו:    פירש בתוס' דקדושין דקושיין אליבא דר"ש בן מנסי' אמאי לא דריש אשה שיש בה הוי' דשמעון התימני אבל לא פרכינן כלל ושמעון התימני דהא ניהו לית לי' דר"ע ומפליג פליגי עליה בהדיא במסכת יבמות איזה הוא ממזר כל שהוא שאר בשר שהוא בלא יבא דברי ר"ע שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו מיתה בידי שמים וכ"כ במקצת פירש רש"י דבעולה לכ"ג איכא בינייהו פירש רש"י ז"ל כגון שהיה נבעלה שלא כדרכה ובא כהן ואנס אותה כדרכה ואמרינן באו עליה עשרה בני אדם שלא כדרכה ואחד כדרכה האחד משלם קנס ואין כהן גדול רשאי לקיימה כמאן דאמר אפילו בעולה שלא כדרכה פסולה לכהן גדול והקשו בתוספת חדא דהל"ל הניחא למאן דאמר בעולה שלא כדרכה פסולה לכהונה אלא למאן דאמר כשרה לכהונה מאי בינייהו והא דאמר הניחא לרבנן והניחא לרבי ישבב ועוד דכיון דנקט תלמודא סתמא בעולה משמע בעולה כדרכה לכך פי' כרבינו חננאל ז"ל בעולה לכהן גדול איכא בינייהו בעולת עצמו דכיון דאנס או פתה אותה אסורה לו ואסור לקיימה משום בעילת עצמו הא דתני התם אנוסת עצמו לא יקח ואם נשא נשוי הא פרישנ' בדוכתא דלמאן דרשאי לקיימה אלא לומר דאינו משלם קנס דמפותה ויש ראי' לפירוש זה במסכת יבמות דאמר ולו תה' לאשה אשה הראוי' פרט לאלמנה לכהן גדול ופרכינין היכי דמי אי דבא עליה כהן כדרכה תיפוק לי' דהוה בעולה לכ"ג כלומר אלמא למעוטי כשהי' אלמנה אפ"ה היתה בתולה שלימה אין לה קנס דהוה לי' כבעולה לכ"ג כלומר משו' בעולת עצמה דהוה לי' עשה שאינו שוה בכל פירש רש"י ז"ל אבל משום זונה ליתא דלא זנה אלא שלא נבעלה לפסול לה דלא אשכחן מאן דאית לי' לדר"א פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה פירוש דלא אשכחן בהכי להני תנאי אבל איכא תנא בפרק ארבע מיתות דסבר לה כוותי' וכן שם פרשתי יפה בס"ד:

דף ל עמוד א

הכל מודים בבא על נידה שמשלם קנס:    פירוש הכל מודי' אליבא דרבנן דלית להו דרבי נחוניא בן הקנה דאלו לרבי נחוניא בן הקנה אין אדם מת ומשלם ונידה מחייבי כריתו' הוא והאי הכל מודים לרבי שמעון בן מנסיא ושמעון התימני קאי:

הא נמי יש בה הוי':    פי' דאפי' תימא דנדה לא חזיא לגופה מ"מ קדושין תופסין לו בה וראוי לקיימה כשתטהר וכ"ש למאי דפרישנ' בפ"ק דיש חופה לנדה ולאפוקי מדרכי נחוניא בן הקנה וכו' ופירוש דמתניתין מפק' מדר' נחוניא בן הקנה דהא קתני הכא הבא על אחותו וחברותי' דחייבי כריתות ניהו ויש להן קנס. וא"ת ודילמא מודה רבי נחוניא במשנתינו דהא גלי' לנו קרא דאיכא קרא יתירא לאתויי בי' חייבי לאוין וחייבי כריתות וי"ל א"כ דאפילו חייבי מיתות ב"ד נמי דהא לרבי נחוניא בן הקנה כרת כמיתה ובחד קרא תידון כחדא ומתני' קתני דחייבי מיתות ב"ד אין להם קנס:

הכל בידי שמים חוץ מציני' ופחי' ואע"ג דכתיב ואין נסתר מחמתו וכתיב נמי לפני קרתו מי יעמיד התם לפני שעומד לשרב ולקרח אבל שומר נפשו ירחק מהם שלא גזרו עליו מן השמי' שלא יוכל להתרחק ואע"ג דאמרינן במדרש והסיר ה' ממך כל חולי זה הצינה ההוא שיסייעוהו מן השמים שיוכל לשמור מן הצינה והקרח הנורא:

מיום שחרב בית המקדש אע"פ שבטלו ארבע מיתות ב"ד דין ארבע מיתות לא בטלו:    הא ודאי קודם שחרב בית המקדש בטלו נמי סנהדרי גדולה מיום גלתה סנהדרין מלשכת הגזית כדאיתא במסכת סנהדרין ונקט הכא משחרב ב"ה משום דמקמי הכי יכולין ללשכ' הגזית לדון אבל משחרב בית המקדש בטלו לגמרי ויש מפרשי' דנקט משחרב ב"ה משום דקודם לכן היה בגדי כהונ' מכפרין על מזיד ולא אתרו בי' כדאי' בעירובין:

דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב וכו':    פירוש באותם שנטפלו דינם בעולם הזה כי ודאי יש רוצחים ובעלי עבירות שמתים בשלוה ובהשקט נדונים בעה"ב וזה ברור:

ומי שנתחייב סקילה:    כו' או חיה דורסתו ואע"ג דאמרי' בפרק השוכר את הפועלים הוא ובנו בעלו נערה המאורסה שהוא בסקילה אפ"ה לא מת אלא בתלוי' דהיינו חנק וי"ל דדילמא לא הי' נידון על אותה עבירה בעה"ז עברה אחת שהיא בחנק ויש מתרצין דסבירא לן הכא כמ"ד כל הנסקלין נתלין וא"צ:

דף ל עמוד ב

אי רוצים לאהדורי מהדרי':    פי' וכיון דלא אהדרי נעשה עליו גזלן לאלתר ומחייב בנפשו לא הוי עד דאכל ליה ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב אנוס הוא ובדין הוא דמצי לאוקמי כשתחב לו בגרונו חבירו לרצונו אלא דניחא ליה לתרוצי לפום אוקימת' דהא ודאי לישנ' דתחב לו חבירו לא לאונסו משמע:

לא צריכ' דמצי לאהדורי ע"י הדחק פירוש ואי מהדר ליה מאיס ולא חזי למידי הלכך אין לחייבו משום גזל אלא על הנאת גרונו ובני מעיו וה"ל מיתה ותשלומין הבאים כאחד כן פירש רש"י ז"ל וא"ת אפילו על הנאת גרונו ובני מעיו ליכא לחייבו כלל ואפילו לרבא וכיון דמאיס ולא חזי לבעלים ה"ל זה נהנה וזה לא חסר שפטור תרצו התוספת דמ"מ חזו לכלבים ומגו דמחייב להאי פורתא מחייב לכולהו הנאה כדאמרינן בפ' כיצד גבי הדר בחצר של חבירו שלא מדעתו כיון דחסרי דשוואתו מגלגלין עליו את הכל ויש מפרשים דקא איירי באוכלין דלא מאיסי ואפ"ה כיון דלא מצי לאהדורי אלא בצער וע"י הדחק לא הוי גזלן וחייבו על הנאת גרונו בלבד דהוה ליה זה נהנה וזה אינו חסר הלכך לרבא חייב:

רב פפא אמר כגון שתחב לו משקין בבית הבליעה :    פירוש דכיון דהכניסן לתוך פיו נמאסו ואין כאן גזל ואין חיוב אלא הנאת גרונו והא אתי' כפי' רש"י ז"ל לעיל דהכא ודאי זה אינו חסר הוא:

רב אשי אמר בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו וא"ת א"כ היאך פטור הוא הא הוי מחייב לזה ולתשלומין לזה היא דכיון שהוא חייב מיתה בידי שמים כאחד חשיבא לאפוקי שחייב לזה מיתת ב"ד ולזה ממון שהוא חייב כדאמרינן במכות בפ"ק הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים שהזימו לעידי הבעל עידי הבעל נהרגין ומשלמין ממון ומיתה לעידי הבעל וממון לבעל שהפסיד כתובת' והא דאמר בפרק בן סורר ומורה רודף שהי' רודף אחר חבירו להורגו ושבר את הכלים בין של הנרדף ובין של כל אדם פטור שאני התם דרודף חייב מיתה לכל העולם שניתן להם להציל נפשו של נרדף בנפשו של רודף והכי מפרשי ההיא דאמרינן בב"ק גדיש דחד ועבד דחד וכדפרישית התם בס"ד:

דף לא עמוד א

התם אפשר לאכיל' בלי הגבהה דאי בעי גחין ואכיל :    פירש רש"י דאי בעי גחין בפחות מג' מן הקרקע ואכל דהשתא לא קני' דהגבהה לא קני' בפחות מג' והקשו בתוספות חדא דהא קי"ל דהגבהה קונה בכ"מ דהיינו בכל שהוא וכדכתבינן בפ"ק דקדושין ואמרינן גבי עירוב ומגביה מן הקרקע טפח ואתיא נמי בק' גבי ההופך את הגלל ועוד כיון דעיילי בי' בפומא קניא כדאמנינן לעיל בהדיא כל היכי דמצי לאהדורי. לכך פי' דאי בעי גחין ואכיל כגון שהי' תחוב החלב בקנה הנועץ בקרקע ואי בעי גחין ונכנס עד בית הבליעה דהשתא לא קניא כלל שהרי היא לעולם בראש הקנה:

מאי בינייהו א"ב מעביר סכין וקרע שיראין בהליכתן ד' מאות והוה מצי למימר א"ב שתחב לו חבירו לתוך פיו דלמ"ד אי אפשר למעקרא הכא נמי ה"ה לאכילה בלא הכנסה לתוך פיו פטור ולמאן דאמר אי בעי לאהדורי מצי מהדר ליה הכא חייב דמצי הדר לי' וסוגיין דלעיל כי האי לישנ' בתרא אלא דניחא לן לאוקמי הכא דומיא דזורק חץ בר"ה:

הכא הגבהה צורך הוצאה הוא:    פי' וקושיין לפום לישנ' קמא דלעיל דאלו ללישנא בתר' שאני הכא דאי בעי מצי מהדר לי' וא"ת אפי' ללישנא קמא פריך דהא הכא אפשר להתחייב על הוצאה זו בלא הגבהה כגון מגרר ויוצא וי"ל כיון דמגרר ויוצא עקירה הוא לענין שבת והיא התחלת החיוב ואין לנו לחלק בין עקירה גדולה לעקירה קטנה וא"ת מגרר ויוצא היכי הוי עקירה לענין שבת מאי שנא מההיא בחדא דקני' בחמה וזקפה אפילו כל היום כולו שהוא פטור. וי"ל דשאני התם שלא עקרה כלל ממקומה בבת אחת כי כשהגביה הראש האחד הראש השני במקומו עומד משא"כ בזו כשהוא גובה הרי נעקר החפץ ממקומו בבת אחת ואע"פ שלא הגביה מעל הארץ אין בכך כלום ויש מתרצי' דבתיהם הי' גבוהים ג' טפחים וכשמגרר אותו לחוץ הא עבד עקירה ג' טפחים. גרסינן הכא במאי עסקינן כשעמד:    ויש מיישבים לפי גרסא זו דאכתי קיימי' כשהגביהו מתחלה מ"מ להצניע אלא שעמד ונמלך להוציא דעקירה ראשונה לאו הוצאה הוא אבל עקירה אחרונה הוא צורך הוצאה דעקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו הלכך כבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי חיוב שבת ולא נהירא דאם כן כשעמד לכתף דאורחי' הוא אין כאן שבת וכי קתני פטור היינו פטור מחיוב שבת אבל לענין גניבה איכא חיוב ולא הוה דומי' דמגרר ויוצא שהוא חייב לענין שבת ופטור ממון משום דקים ליה בדרבה מיניה וא"כ היכי פריך אתני סיפא מגרר ויוצא פטור דליתני עומד לכתף פטור והא אין מאותו שם כלל ותנא פטורא דממון משום דקים ליה בדרבה מיניה אתי לאשמעינן לכך יש לפרש דהכי גרסינן אלא הב"ע כשעמד אח"כ בבית קודם שיצא דאיערינהו לי' עקירה ראשונ' שנתחייב בה לענין גניבה ולא צורך הוצאה שנתחייב בה לענין שבת ואפילו לנוסחאי דלא גרסי הכא אית ליה לפרושי ודכוותא בתלמודא הא מני בן עזאי היא דאמר מהלך כעומד דמי וא"ת לבן עזאי מעביר ד' אמות היכי חייב. ויש לומר דהא אמרינן בפרק הזורק המעביר ד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי לה ובמקומה כתבנו בה תירוצים אחרים:

דף לא עמוד ב

אלא מגרר ויוצא איצטריכא ליה וכו':    פירוש ולעולם כדתנן מתוקמי וכשעמד ואיכא דלא גרסינן אלא דהשתא דוקא לבן עזאי עבדינן האי צריכותא דלדידי הוי סלקא דעתין שאין דרך הוצאה בכך דמיקל לומר דמהלך כעומד דמי אבל לרבנן לא הוי צריכותא ולא נהירא. ולענין שבת לא מחייב פירש כאן לענין גניבה אין לחייבו אלא כשהוציאה דרך המוציאן ומ"ה נקטינן לענין שבת:

ובמאי בשליפי רברבי הוא:    פי' בין למהוי הוצאה בשבת בין לקנות' מדין משיכה ואי בזוטרא לאו אורח' הוא הוי. פי' וכיון שלא הוציא כדרך המוציאן פטור לשבת ואין קונה במשיכה שהרי דרכו בהגבהה. אלא באמצעי. והא סוגיין פליגי אסוגיין בפרק המוכר את הספינה דהתם אסקוהו אפילו במצעי אינו קונה במשיכה אלא בהגבהה דכל שאפשר בהגבהה אע"פ שדרכו לפעמים במשיכה אינו קונה אלא בהגבהה ואוקימנ' במידי דבעי מתנאי וזו מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד והלכות סוגית דהתם כדכתיבנא התם בס"ד. וא"ת ולסוגיין דהתם הדרא קושי' לדוכתי' אי בשליפי רברבי פשיטא דאורח' בכך וי"ל דהתם ס"ל כרב אשי דלקמן בשצירף ידו:

איסור גניבה :    וא"ת לקני ליה ד' אמות יש לו בריה כדאיתא בפ"ק דב"מ. וי"ל שלא תקנו ד' אמות אלא לענין מציאה דלא אתי לאנצויי אי נמי לענין גיט' משום עגונה כדפירש"י התם בס"ד:

רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה מג' וקבלו וכדאמר רבא ידו של אדם חשוב כד' על ד' :    פירש"י ז"ל שלשל ידו למטה על פחות מג' כלבוד דמי ולענין מקנה קני מדרבא דאמר לענין שבת ידו חשובה לו כד' על ד' וה"ה שהיא חשובה לקנות בה ואע"פ שלא הגביה ג' טפחים הן הקרקע וא"ת למה לי שצירף ידו למטה מג' דהא לענין שבת הוי הנחה אפילו היה גובה כמה דאתמר עלה מימרא דרבא וי"ל דאי הוי מוקים ידו בחוץ למעלה מג' ה"ה לידו בפנים א"כ קנייה בהגבהה בפנים ואין עתה מיתה וממון באים כאחד וזה דוחק. ועוד דלענין קטן למה ליה לרבא תיפוק ליה מדכתיב בהדיא ונתן בידה ותו היכי ילפינן מרבא דאתמר לענין שבת להא דקנין וכי מה ענין זה אצל זה ועוד בלא הגבהה בכל שהוא סגי כדכתיב' לעיל וכתב ז"ל גרסא וכן מצא רבינו מאיר כתוב בספרים ישינים כגון שמצרף ידו וקבלה אי נמי כדרבא וחיוב שבת אתא לפרושי דאתא:

בצירף ידו פחות מג'. דה"ל כלבוד ומונחת על גבי קרקע א"נ אפילו גבוה צריך וכדרבא דאלו לענין מקנה פשיטא דקני כדכתיב ונתן בידה. ויש שפירש לפי גירסות הספרים דכוליה לענין שבת וה"ק כגון שצירף ידו למטה מג' למפתן הבית כי היכי דתהוי עקירה לענין שבת והוה הנחה בידו מדרבא ואפילו גבוה מן הקרקע כמה שהיה מפתן גבוה ד' טפחים או יותר ולישנא דלמטה מג' אתי שפיר. להכי נראה כפירוש דלעיל דמפרש דמגרר ויוצא עקירות ג' טפחים מן הקרקע וברשות הרבים נמי קנו. פירוש דהא אמרינן בפרק הספינה דאין משיכה קונה בר"ה לענין מקח וממכר לקנותה לגמרי אבל לענין גובה לחייבו באונסין קנו אי נמי קס"ד דההיא בשכל מעשה המשיכה בר"ה אבל במוציא מרשות הבעלים לר"ה משיכה היא:

לרב אחא קשיא רישא אסיפא וכו':    וה"ה דהוי מצי למפרך דריש' אסיפא אלא דנקטינן הכא רב אחא ורבינ' דאיהו דייק למתני הכי:

כל כמה דלא אתיא לרשותו רשות בעלים קרינן ביה :    פי' למאי רשות הבעלים לא לרשותם ממש אבל בחזקתם כל זמן שלא עשה בה גונב קנין ברור:

ורמינהו אלו הן הלוקין דק"ל דלוקה ומשלם וקס"ד דליכ' לאוקמי מתניתין כר"מ דסבר אדם לוקה ומשלם דא"כ קשיא כדפרכינן לקמן וליכא למימר נמי דמתני' כר"י דסבר חייבי כריתות אין בהם מלקות דמ"מ אכתי קשיא ממזרת ונתינה כדפרכינן לקמן וקשיא אינה אלא על מלקות כיון דמשלם האיך לוקה דאלו תשלומין גזרות הכתוב היא דכתיב נערה הנערה:

דף לב עמוד א

בשוטה:    פי' דליכא בושת דכיון דשוטה הוא אין לך בושת גדול מזה הלכך אפי' לאב אין כאן בושת. גרסת ר"ח וגרסת הספרים ביתומה שוטה ומפותה אבל רש"י ז"ל פי' דלא גרסי' שוטה דאפי' פקחת נמי פטור דכיון דיתומה היא ובושתה לעצמה הא אחילתי' כשהיא מפותה ויש לקיים גרסת הספרים לאו ביתומה גמורה אוקימנא לה אלא ביתומה בחיי אב בנתארסה ונתגרשה וקסבר תנא דמתני' דיתומה בחיי האב אין לה קנס ואלו היה פקחת יש שם בושת לבני משפחה ואינם יכולה למוחלה אבל השתא דהיא שוטה אין לשוטה בושת שאין לך בושת גדול מזה:

אלמא קסבר עולא כל היכי דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי :    וא"ת דלמא בעלמא לקי ואינו משלם ושאני הכא בפירוש רבתה התורה תשלומין מדכתיב נערה ואי משום הא לוקמא לקרא דבלא אתרו בי' וכדפי' רש"י ז"ל הא ליכא למימר דדילמא ס"ד דכל היכא דכי אתרו ביה פטור כי לא אתרו ביה נמי פטור וכסברא דריש לקיש לקמן והיינו דלא שני כאן שהתרו בו וכאן שלא התרו בו כדמשני ר' יוחנן בסמוך ותירצו בתוספת דא"כ ס"ל לעולא דהכא חידוש הוא שחדשה התורה בקנס ואע"ג דלקי ממונא משלם א"כ ניקו יתירא דקרא בחייבי עשה ובחייבי לאוין היכי אמרינן לעיל בתרווייהו בחד קרא סגי להו היינו היכי דלא הוי משינוי דעלמא אבל השתא דס"ל איתא בהו שינוי דעלמא לעולא אימא לך דלא שנאי קראי אלא בחייבי לאוין ולא בחייבי כריתות והתם לוקה ואינו משלם ועוד דא"כ בת נמי יש לה קנס ולא יהרג דהא גלי קרא גבי בת שיהא חייב נמי קנס ולא נימא קים ליה בדרבה מיניה לפוטרו מקנס ומה לי חייבי כריתות ומלקות או חייבי מיתות בית דין:

ואם ממונא לקולא שכן הותר מכללו לב"ד:    איכא למידק היאך אפשר לומר ממונא לקולא אם כן אתגורי אתגור דאלו הכהו הכאה שאין בו שוה פרוטה היה לוקה ועכשיו שהוסיף על חטאתו פשע להכותו הכאה גדולה משלם ואינו לוקה והכי אמרינן גבי מי שנתחייב ב' מיתות נידון בחמורה דאי לא אתגורי אתגור. וי"ל דהתם הוא דאסור גמור וחמור שיש בו מיתה אבל הכא באיסור שאין בו אלא מלקות וממון לעולם אימא לך דהכי עדיף שישלם ולאסקה כדי שלא יפסיד הניזק והיינו דאמרינן דאי ממונא לקולא הוא היינו לפי שהוא איסור קל שהותר מכללו בב"ד משא"כ בממזרת שלא הותרה מכללו בב"ד וא"ת אם המלקות הוא לייסר את הרשעים הוי איסור קל החובל בחבירו שלא כדין מה ענין זה אצל זה. ויש לומר דהיינו קולא דידיה דלא חשו שמא יוסיף על ההכאות שבו משום דלא יוסיף כדאי' במסכת מכות והנכון הוא דאורחא דתלמודא בהכי למיפרך כי הא ודאי אסור חלב שהותר מכללו אצל חיה היינו לפי שאינה חלב ואפ"ה פרכינן מינה בעלמא ולא עוד דכל כי האי גוונא פרכינן כל דהו וכדאמרינן בפרק ארבע מיתות סקילה חמורה שכן נתנ' למגדף ועובד כוכבים ומזלות ומאי חומרא שכן פשט ידו בעיקר ופרכי' אדרבה שריפה חמורה מסקילה שכן נתנה לבת כהן ומאי חומרא שכן מחללת אביה וכדפרשינן התם בס"ד: . מה להצד שוה שכן יש צד חמור בהם:    פי' רש"י ז"ל דהחובל חייב בחמשה דברים ועדים זוממין אינן צריכין התראה ואי ממונא לקול' שכן יש בהם צד קל דהחובל בחבירו הותר מכללו ועדים זוממין לא עשו מעשה והקשו בתוספת דליכא למפרך מה להצד שוה שבהם אלא או מקולא או מחומר' שהיא שוה ביניהם דאי פרכינן צד חמור בכה"ג דפירש"י ז"ל בטלת כל הצד השו' שבעול' אין לך השו' שאין בכל א' מהם או חומר' או קולא ולפי שלא הושוו באותה קולא או באותה חומרא לא ראי זה כראי זה ולפיכך נידון בהצד השוה שבהם והרבה תירוצים נאמרו בזה שאינם נכונים. יש מרבותינו בעלי תוספ' ז"ל שתירצו דהכא צד חמור בשניהם השוה אמרינן דהא חומרא שייכא בעדים זוממין כגון שהעידו על א' שחבל בחבירו והוזמו וצד הקל נמי איכא בינייהו שאף בעדים הותר עדות שקר מכלל לענין עדות החודש דק"ל דמאיימים את העדים לומר שראו את החדש אע"פ שלא ראוהו כדאי' במסכת ראש השנה ואין לשון התלמוד הולם פירושם גם במסכת מדות ופסח שני דפרכינן צד חמור אין לפרש כן גם לשון צד חמור לא משמע הכי. ורבי ז"ל תי' הכי דכי פרכינן צד גמו' חמיר היינו כשהם חמורי' באותו ענין שאנו באים לדון ממנו וכשהם קלים בו פרכינן צד הקל כי הכא שעדים זוממין חמורים בעונשין שאינן צריכין התראה וקובל בחבירו חמור בענשו דחייב בחמשה דברים וכן לענין הקולא חובל קל שהותר עיקר אסורו מכלל ועדים זוממין קלים שכן לא עשו מעשה וזה בהצד השוה חשיבי דמ"מ שנים הם בזה שהם חמורים בעיקר ענשם או שהם קלים בעיקר איסורם אבל כשהחומרות או הקלות כשיש במלמדי' אינם בעיקר דינים שאנו באים ללמוד מהם לא פרכינן צד חמור:

דף לב עמוד ב

אלא עולא תחת [תחת] גמיר כתיב הכא תחת [כו'] ה"ג מה התם דאיכא ממון ומלקות ממונ' משלם ומלקא לא לקי אף הכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם ולא גרסינן אף כל היכא דאיכא וכו' דבשלמא לעיל היה אפשר לומר כן דילפינן מחובל בחבירו בבנין אב אבל השתא דבג"ש ילפינן לה דלמא שאני הכא דגלי ליה קרא דכתיב תחת תחת כן פירשו בתוס':

הא נמי רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין:    וא"ת מכל מקום נגמר מחובל בחבירו ועדים זוממין דהא לאו שני כתובים הבאים כאחד דכל חד וחד מינייהו איכא קולא וחומרא דליתא באידך וי"ל כיון דבעיקר מלקות גלי קרא ארבעים ולא יוסיף למדרש דלקי ולא משלם ההוא ודאי ארבעים אית לן למיעבד מיניה בנין אב ללמוד ממנו ואידך הוה להו חדוש שחדשו בהם:

שלא השם המביאו לידי מלקות מביאו לידי תשלומין:    והקשו בתוס' מהכא משמע דלא אמר ר"מ לוקה ומשלם אלא כשהמלקות משם אחד ותשלומין משם אחד ואלו בב"מ אמר החוסם את פי הפרה ודש בה לוקה ומשלם ארבעה קבין לפרה וג' לחמור ופרכינן אין אדם לוקה ומשלם ואוקימנא חד לישנא כר"מ והתם שם אחד הוא דמשום דלא תחסום חייב ממון ומלקות וליכא למימר ממון משום והשיב את הגזילה הוא דמחייב דהא אי לא אמר רחמנא לא תחסום אין כאן גזל ועוד דבכל דוכתא אמרינן להדי' דלר"מ אדם לוקה ומשלם וכי כתיב כדי רשעתו במספר משום רשעה אחת אתה מחייבו ולא מוקמינן לה כר"מ אלא במיתה וממון או במיתה ומלקות וכדאיתא לקמן בפירקין. ויש מתרצין דה"ק שלא השם המביאו לידי מלקות צריך להביאו לידי תשלומין לומר שאלו היה אפשר כל ממון בעי אזהרה הוי אמרינן כן דאזהרה בעדים לממון הוא שלא ענש הכתוב אא"כ הזהיר והיה לנו לומר שאין לוקין עליו וכדאיתא בעלמא דלאו שניתן לאזהרת מיתות ב"ד אין לוקין עליו לכך אנו אומרים דממון אין צריך התראה וכיון שכן לוקין עליו אפילו באים שניהם כאחד. וזה התירוץ דחוק ויש עליו כמה ערעורים וגמגומים דבדוכתא מוכח דרבי מאיר אזהרת עדים זוממין מלא יוסיפו יש להם ללקות משום לא תענה ועוד פשיטא לן דלממון לא בעי אזהרה אחריתי אלא שיאמר הכתוב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו כדין כל חיוב שבתורה ולמה הוצרך ר"מ הטעם הזה במקום הזה אבל הנכון יותר דגבי עדים זוממין אלו היה השם המביאו לידי מלקות מביאו לידי תשלומין היה לנו לומר שלא ילקו שכבר פי' הפסוק עונשם מועשיתם לו כאשר זמם ותו לא אבל השתא שהמלקות בא להם משם אחר אפשר לומר שהיה לוקין למ"ד לוקה ומשלם:

וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה:    דלא מיבעיא בזו שהשם המביאו לידי תשלומין אין מביאין לידי מיתה דלרבנן אזהרת עדים זוממין מלא תענה ברעך כדאיתא התם אלא אפילו בעלמ' כל המשלם אינו לוקה דאין לוקה ומשלם וזה פירוש הוא אמת ועוד יש לפרש דהכא ר"מ לדבריהם דרבנן קאמר להו דאפילו האומר אין לוקה ומשלם שאני הכא שהם משני שמות אמרו לי חכמים דל"ש ולעולם כל המשלם אין לוקה כך נ"ל:

יד ביד למה לי לדבר הניתן מיד ליד:    איכ' למידק למה לי האי קרא תיפוק ליה דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם וי"ל דה"א משהעידו על אחד שחבל בחבירו וקטע ידו תקטע ידם אבל כיון דכתב רחמנא בעדים זוממין יד ביד דהיינו ממון שבהם ש"מ דעין תחת עין דחובל בחבירו ממון הוא כן תירצו קצת התוספות ואינו נכון אבל הנכון דאי לא כתב התורה יד ביד הוה אמינא דכי כתב רחמנ' ועשיתם לו כאשר זמם היינו היכא דליכ' מלקות וממון אלא או מיתה ומלקות לחוד אבל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא לא משלם ומילקא לקי דמלקות חמור קמ"ל יד ביד ואם אינו ענין להיכא דליכ' אלא ממון תנהו לענין להיכא דאיכ' מלקות וממון כך נ"ל. וא"ת א"כ עדים זוממין שחייבים מיתה וממון ישלמו ולא ימותו דהכא כתיב יד ביד וי"ל דליתא כיון דכתיב כדי רשעתן במספר רשעה אחת אתה מחייבו סברא היא שידונו בחמורה דהיינו מיתה משום ועשיתם לו כאשר זמם וליכ' לאוקמי הכא דאמר יד ביד אלא בקל דהיינו מלקות:

ור' יוחנן מ"ט לא אמר כעולא:    פי' דהא אמרי' בפ"ק דיבמות דג"ש עדיפא מדרשא דסמוכי' כל היכי דלא הוי מופנה ומוכח הכא דלא מופנה הוא וליכ' למימר דר' יוחנן לא גמר לה לג"ש דעולא דהא ליכא מ"ד דלא יליף לה דבכמה דוכתין ילפינן לה לעיל:

כן ינתן בו למה לי דבר הניתן מיד ליד מאי נינהו ממון :    פי' דע"כ לא אצטריך קרא אלא להיכא דאיכ' ממון ומלקות שמשלם ולא ילקה ואיכ' דקשיא ליה למה לי קרא דחובל בחבירו תיפוק ליה מעדים זוממין שאם יעידו שחבל בחבירו שהוזמו שישלמו ממון אינו לוקין וא"כ חובל בחבירו נמי משלם ואינו לוקה שאל"כ בעינן כאשר זמם וליכא וי"ל דאי מהתם ה"א בעדים זוממין שמשלמין ואינם לוקים היינו היכא שמעידים שלא התרו בחובל דהשתא ליכא בחובל מלקות ואפ"ה אצטריך יד ביד לעדים זוממין שלא ילקו משום לאו דידהו דהיינו לא תענה ברעך או לא יוסיפו לעשות אבל בחובל בחבירו דהתרה בו דלוקה ואינו משלם ואם העידו על אחד שחבל בחבירו בהתראה קמ"ל ינתן בו דחובל בחבירו משלם ואינו לוקה וה"ה לעדים זוממין שהעידו שחבל בחבירו בהתראה כנ"ל בבן גרושה וכו':

החובל בחבירו אפשר לקיימם בהכאה שאין בה שוה פרוטה אחותו נמי איכא לקיימי' באחותו בוגרת:    וקשיא ליה ולרבי יוחנן מ"ש הא דקשיא ליה ואידך ל"ק ליה. ויש לומר דבשלמ' חובל בחבירו לא כתיב לאו דידיה דהא מלא יוסיפו לעשות נפקא עדים זוממין נמי לרבנן לא כתיב לאו דידהו בהדיא דהא מלא יוסיפו לעשות נפקא דאין זה לאו מפורש דאיכא לאוקמי להכרזה כדמוקי ר"מ ופשטיה הכי משמע וכיון דכן מסתייע דאוקמא בכל דהו. אבל ערות אחותך לא תגלה לאו מפורש הוא וכתיב סתמא לית לן לדחוקי באחותו בוגרת דוק' כל היכא דאפשר למדרש בפשיטא בשום צד כך נ"ל:

דף לג עמוד א

עדים זוממין ממונא משלם מלק' לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו :    פירוש דאע"ג כשמעידין על האדם שהוא בן גרושה הם לוקין בלא התראה התם משום דלא אפשר למפטרינהו לגמרי אבל כל היכי דאיכ' ממון דאפשר לחייבינהו ההיא עדיפא לחייבו בדין מלחיביינהו מלקות בלא התראה:

ונתרי בהו בשעת מעשה:    פירש רש"י ז"ל ולא מסהדי פי' אע"ג דאמר התם שמאיימין את העדים ולא חיישינן דלמא התם באיום דעלמא דלא חיישו סהדא כדאמר להו סהדי שיקרא דילי ורבותא אבל לומר להם שאם יזומו יהרוגו איכ' למיחוש דמפרשי שאם יזמו בשקר יהרוגו. איכא דקשיא ליה ותיפוק ליה דהתראת ספק הוא שהרי אין אנו יודעים אם מעידין שקר ולאו מילתא היא דהא לגבי דידהו הוא התראת ודאי הוא כי הם יודעים בעצמם אם מעידים שקר ואין התראות ספק אלא כשהיה ספק לאותו שמתרה בו כגון אל תותר וכדכוותה:

ונתרי בהו מאתמול ומחר נרמיז להו דמוציא:    פי' דהשת' כיון דברמיזה אמרינן להו לא פירשו מלאסהודי. ונתרי בהו תוך כדי דיבור. פירוש ואפילו אחר שנעקרה עדותם דתוך כדי דבור כדבור דמי ויכולין לחזור בהם דבכל מילי תוך כדי דבור כדבור דמי חוץ ממקדש ומגדף כדאיתא התם ביש נוחלין:

לאו מילתא היא דאמרינן:    פי' כי מלשונו דאביי היה נראה דא הוא דלבעי התראה תוך כדי דבור והשתא הדר ביה דודאי לא בעי התראה. ואמר ר"א במצות שבמיתה הכתוב מדבר. פירוש במצות שיש בה מיתות ב"ד דכי כתיב ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש דמייתי קרא שיש אסון באיש המתגרה עמו או שיש אסון באשה וכדאמרינן נתכוון להרוג זה והרג את זה חייב מיתה ולאפוקי ממ"ד מאי נפש ממון והיינו מאי דמחדש ר"א דאי לא לכ"ע הוי מצות שבמית' האיש ההוא או האשה ההיא ואם אסון יהיה והיינו דאמרינן אי הכי היכי דמי אי דאתרו וכו' פשיטא הוא וממאי דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל דלמא לא הוה. פירוש דגזרות הכתוב הוא שיהא צריך התראה לאותו עונש עצמו שנענש עליו ואת"ל הוה ממאי דמיתה חמורה פי' דאע"ג דדייני התורה פשיטא דמיתה חמורה הכי אמרינן ממאי דהתראת מיתה חמורה לאנשי דלמא התראת מלקות חמור להו לאנשי דמיתה לא חיישינן דמימר אמר תמות נפשי עם פלשתים אבל למלקות לא ניחא להו דלא לקטליה וללקו הוא דהא מלקות דידיה חמור מחבלי דחברא:

דף לג עמוד ב

ודלמא מאי נקה מגלות:    והקשו בתוס' והאיך אפשר לאוקמא קרא בגלות דהא אמרינן שחובשין אותו מכלל שלא מת ההורג לאלתר וכל שלא מת לאלתר אינו גולה על ידו חיישי' שמא הרוח בלבלתו או הוא קרב את מיתתו. ותירצו התם דוקא לענין שחיטה דמזיק ליה אורחא ומזיק ליה פרכוס ויש הכאות אחרות שאין הרוח ולא הפרכוס מקרב את מיתתו ונכון הוא. עוד יש לימוד דמעיקרא יותר דקרא דבמזיד אייתר ליה ונקה המכה ואצטריך לאוקמה לענין שחובשין ההורג אבל השתא דאוקימנא ליה בגלות לגופיה אצטריך דאי מיית גולה ואע"פ שלא נתכוין לו אלא נתכוין להרוג את זה והרג את זה אע"ג דכתיב ברישא אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו לענין אומדנות אתו ברישא כדדרשינן ליה במסכת סנהדרין ואלו לענין גלות לא מת לאלתר ונקה המכה ואינו גולה דאנן לא אתינא למדרש השתא אלא יתורא דוקא המכה למה לי כן נ"ל:

מה מכירה ע"י אחר:    פי' ואע"ג שהוא גרם מעיקר מכירה אינו נענש אף טביחה ע"י אחר אינו נענש ע"י אחר ובדוכתא פי' בס"ד:

דף לד עמוד א

השוחט בשבת וביום הכיפורים:    במקומו מפורש בס"ד דתניא המבשל בשבת יאכל אפי' בעצמו ובפ' כירה דמו אותה לשוכח קדרה ע"ג כירה שהוא מותר בה בדיעבד כדאמרינן משרבו המשהין במזיד ואומרין שוכחין אנו גזרו נמי על השוכח והא ודאי לא היו אמרינן שוכחים אנו אלא להכינם לעצמם שאין אדם חוטא ולא לו:

במזיד לא יאכל:    פי' לא יאכל לא הוא ולא אחרים בו ביום אלא למוצאי שבת יאכל אפילו הוא עצמו וכן אתה מפרש בשוגג כר' יהודא דמתניתן השוחט בשבת וביוה"כ שחיטתו כשירה אמרינן שבת דומיא דיום הכפורים דעלמא וביומא לו אסורה לכ"ע ולאחרים שריה לכ"ע ואי תנן התם לומר דההיא בשוגג כר' יהודה או במזיד כר"מ ושוגג ור' יוחנן והא דאמר ר' יהודא במזיד לא יאכל עולמית היינו שלא יאכל הוא דליכא מאן דאסר מעשה שבת לכל העולם אלא ר' יוחנן הסנדלר בלחוד כדאיתא בשמעתין נמצאת אתה לומר שוגג דר' יהודא כמזיד דר"מ ושוגג דר' יוחנן הסנדלר כמזיד דר' יהודה ואמרינן מעשה שבת פליגי בה רב אחא ורבינא וכן סוגיין מוכחא בהדיא דאליבא דר' יוחנן הסנדלר פליגי דאיהו הוא (דאמר) [דאסר] מעשה שבת ומיהו אין להביא ראיה שיהא הלכה כמותו דהא אמרינן בפ"ק דחולין דרב הוא מורה לתלמידו כר"מ ודריש בפירקא כר' יהודא מי לנו גדול כרב לפסוק הלכה ואי משום דסוגיין דהכא אליבא דרבי יוחנן אפליגו ולדידייהו לא סבירא לה ומשום דאוקי לברייתא לעיל כר' יוחנן אצטריכא לאפושי טעמא דידיה ואתא נמי דפליגי עלה דרב אחא ורבינא משום הא דבעי למפרך על אוקימת' דלמ"ד מעשה שבת דרבנן נמי מ"ט דרבנן דפטרי' והוא הנכון והאמת ושלא כדברי רבינו האי גאון ז"ל שפסק כר' יוחנן הסנדלר וכן דעת הגדולים הפוסקים כדברינו וכדפרישנא בדוכתא בס"ד:

כיון ששחט ביה פורתא אסרה ליה:    אפי' למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו עשה בה מעשה אסרה כדאיתא במס' ע"ז ובפרק השוחט. וסבר לה כר"ש דאמר הגורם לממון כממון דמו הקשו בתוס' תיפוק ליה כר"מ דאמר דינא דגרמי וההיא עדיפא מדר"ש כדאמר בפ"ק השורף שטרותיו של חבירו חייב דאלו לר"ש פטור כיון שאין גופ' ממון כלל ותירצו דדינא דגרמי ודבר הגורם לממון כממון דמי ושור רעהו קרינן ביה לר' אלעזר מדאורייתא ועוד דנקט ר' שמעון משום דאיהו אמרה למלתיה גבי תשלומין ארבעה וחמשה גבי קדשים שחייב באחריות כ"ש שמחייב דבר הגורם לממון כממון דמי דשור רעהו קרינן ביה והנכון דדינא דגרמי איתא בדבר שהוא תשלומי ממון אפי' בדבר שאין בו ממון כלל כששורף שטרות של חבירו אבל לענין קנס אין בו דינא דגרמי וטעמא דדבר הגורם לממון כממון דמי שייך אפי' בקנס בדבר שגופו ענין ממון הלכך ע"כ אנו צריכין כאן לדרב שמעון וכן תירוץ רבינו הגדול ודעת רבים ז"ל דדינא גרמי דאורייתא הוא לרבי מאיר וכבר כתבתי בב"ק בס"ד:

דף לד עמוד ב

רבא אמר לעולם בטובח ומוכר ע"י עצמו ור"מ לוקה ומשלם לית ליה:    פי' לא אתי רבא לומר השתא לתרוצי מתני' דגנב וטבח ולוקמין פרכי' ליה ממתני' דבא על בתו שמת ואינו משלם קנס ולמאי דאמר לעיל דר"מ סבר לוקה ומשלם מת ומשלם והא דכתיב כדי רשעתו שאין מחייבין אותו שתי רשעות מתנינן לה במלקות ומיתה דתרי בחדא גופא לא עבדינן אבל חדא בגופא וחד' בממונא עבדינן וכדאיתא לקמן בפירקא דאמר רבה הי' גדי גנוב לו וטבחו בשבת חייב ופירש"י ז"ל שהיה גדי גנוב לו מע"ש והכי מוכח מלישנא ומיהו לאו דוקא שלא בעבירות שבת וה"ה גנב בשבת במתכוין כגון שהגביהו והניחו שם או שהוציאו מרשות הבעלים לסמטא או לצדי ר"ה וכיוצא בו שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לאיסור שבת. פירוש ואע"פ שטבחו בשבת אדם מת ומשלם קנס:

גנב וטבח בשבת:    פירש"י ז"ל כגון שהיה נגרר ויוצא. ואם תאמר ולרבי נחמן דאמר חי נושא את עצמו הא ליכא איסור שבת ויש לומר לרב נחמן מיירי בכפות וא"ת היכי קני בגרירה דהא גדי דרכו בהגבהה ויש לומר כשצירף ידו למטה מג' וקיבלו ויש לפרש עוד כשהגביהו ע"מ להוציאו ולא עומד והגבהה צורך הוצאה הוא וכן פירש הראב"ד ז"ל. ויש לפרש עוד שנכנס הגדי לרשותו (וטרחו) למכרו שמכירתו זו היא גנבתו ג"כ פטור. שהאיסור שבת ואיסור גנבה באים כאחד פי' וכאן שנפטר מן הדין מהקרן נפטר מתשלומי ארבעה וחמשה שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה דתשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא תשלומי ג' וד' וא"ת גנב וטבח בשבת אפילו גנב בשבת וטבח בחול נמי כבר תירצו שאם טבח בחול הרי הוא כאלו חזרו וגנבו בחול ומחייב הקרן נמי דהא כל כמה דלא טבחו ברשותו דמריהו הוה קאי ויפה כיון ז"ל ומתבררין דבריו כמה שאמר בפרק מרובה במאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא הוה שוה זוזי ולבסוף שוה ד' אתבר ממילא משלם זוזי תברא או שתיא משלם ד' כי השתא והיכא מעיקרא שוה ד' ולבסוף שוה זוזי משלם כדמעיקרא לעולם אף ע"ג דתברא או שתיא והיינו דאמרינן הכי שאם היה גנב מע"ש וטבח בשבת חייב ולא אמרינן דטביחתו היא גניבתו ולמפטרי' כיון דגנבה טביחה דהשתא לא מחייב דקים ליה בדרבה מיניה מחייב אגניבה דחול וצריכא האי לאשמעינן שבת וכן לישנא מוכח בהדיא ולפטורא הוא דעבדינן צריכותא כדפירש"י ז"ל והיינו דאמר דאי אשמעינן שבת ה"א משום דאיסורא חמור דהוי איסור עולם ראוי לומר קים ליה בדרבה מיניה לפוטרה ממון. ומיהו איכא למידק לפטורא מהאי צריכותא אינן כלל דאי משום דפטרי' מן הקרן דקים ליה בדרבה מיניה מה לי איסור חמור מה לי איסור קל הא אין לך לחייב שתי רשעות ואי משום פטור הקנס הלכה רווחה היא בכל מקום דתשלומי ד' וה' אמר רחמנ' ולא ג' וד' ויש מתרצים דשאני הכא דפטור הקרן גורם פטור הקנס וה"א בכל כי האי גוונא לא יפטור אף מן הקרן כיון שחדשה תורה בקנס ואע"ג דמקטל משלם קמ"ל דלעולם פטור מן הקרן בין באיסור חמור בין באיסור קל ואע"פ שפטרו גורם פטורו של הקנס:

ה"ג היתה פרה שאולה לו וטבח בשבת פטור שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד :    ולא גרסינן שאם אין גניבה אין איסור טביחה ואין מכיר' דבשאלה ליכא ד' וה'. אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בהם כל ימי שאלתה פירש"י ז"ל כל ימי משך השאלה ששאלה אביהם מן הבעלים פירוש לפי שאם קבע זמן משתמשין בה כל אותה הזמן ואם לא קבע זמן משתמשין בה לזמן הראויה לפי אותה תשמיש ששאלה אבל בהא לא אמרי' שסתם שאלה שלשים יום שלא אמרו כן אלא במלוה שנתנה להוצאה וכדכתבי' בפ"ק דשבת בס"ד וטעמא דמשתמשין בה כל ימי שאלתה משום דכל זכות שהיה לאביהם באותה פרה הם זוכים בו דיורש כרעא דאבוה הוא. מתה אין חייבין באונסין פירש רש"י ז"ל דאינהו לא שואלים נינהו עליו ופירש הראב"ד ז"ל אע"פ שנשתמשו בה אין חייבים באונסי' כי הם קיבלו זכות אביהם אבל לא קבלו עליהם חיוב שאלה וכיון שכן הרי הם פטורים ממנה כל זמן שלא חל חיוב על אביהם מחיים או כל זמן שלא הניח אביהם אחריות נכסים ואיכא דקשיא ליה דכיון שנשתמשו בניו אמאי לא הוי שואלים עליה בו כיון שאביהם [לא] היה לו זכות אלא בקבלת אונסין אף הוא לא מוריש אותם זכות אלא בקבלת אונסין ואינהו כשואלים דבעלים נינהו וכדאמרי' בשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחרים דקיימא לן כרבי יוסי דאמר כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו ושואל הוה בעלי דברי' דמשכירו הכא נמי אע"פ שירשו זכות אביהם בעלי דברים דמשאיל הוו וכאותה שאמר בריש השואל בעל בנכסי אשתו שואל הוה או שוכר הוה ואוקימנא כגון דאגרה איהי פרה מעלמא ואנסיבה ונשתמש בעל ומתה ואי אמרת בעל בנכסי אשתו [כו'] ומשלם לבעלים ולא מצי אמר להו אנא בנכסי אשתי נשתמשתי ובזכותה זכיתי ושמירתה לא קבלתי ואיהי משתעי דינא בהדייהו והכא נמי אע"ג דאתו מכח אביהם וירושתו מ"מ בעל דין דמשאיל הוה:

ויש לתרץ דהא לא דמיא להשוכר את הפרה ושאלה לאחר דהתם כיון שהשני נעשה עליו שואל לפי' דין היא שיהיה שואל דבעלים שלא יהא הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו משא"כ באלו שלא נעשו שואלים וההוא דבעל בנכסי אשתו נמי לא דמיא להא דהתם ורבנן עשאוהו כשואל בכל נכסי' שהוא משתמש בהם דהיינו וכאלו השאילם בפירוש דמי דההיא מדמינן לה התם להדיא לההיא דרבי יוסי אבל הכא כשכבר מת אביהם וירשו זכותו למה יתחייבו בשאלה הרי זה כאלו שכר אביהם בית ומת שמשתמשין בו כל ימי שכירתו ואין חייב בשכירתו אם לא הניח להם אביהם אחריות נכסים. וכתב הראב"ד ז"ל דוקא הכא נקט שאין חייבי' באונסין אבל בגניבה ואבידה חייבים ואע"פ שלא נשתמשו בהם עדיין ואע"ג דשואלים לא היה יורשים דאינהו זכות אביהם ירשו ומ"מ כיון שיש להם זכות להשתמש בה נעשים עלי' שומר שכר בההיא הנאה וכדאמרינן בפרק המפקיד גבי המפקיד מעות אצל שולחני מותרי' להשתמש בהם לפיכך אבדו חייב באחריות ואמרינן עלה אמר רב הונא אפי' נאנסו ורב נחמן אמר נאנסו לא אמר ליה רב הונא אי שואל לא הוי ש"ש אמאי לא הוה ואמר ליה בההיא מודינא לך הואיל וזכה בזה מהני כיון דאתרמי זבינא דאית ביה רווחא דזבין להו הוה עלי' ש"ש ולא גרע נמי משומר אבידה שנעשה עליו ש"ש ומשום פרוטה דרב יוסף דעלמא ואע"פ שההיא הנאה שמגעת להם מחמת ירושה באה להם כיון דאחתי לה בה הנראה לא סגיא דלא להוי עלה ש"ש וכן אתה דן במלוה על המשכון ומת שאף בנו נעשה עליו ש"ש בההיא הנאה דתפס ליה בזוזי וכן באומן בכלי אומנתו כך נ"ל וכן דעת מורי הרב ז"ל:

כסבורין של אביהם היה וכו':    וא"ת מ"ש מגזל שלא נתיאשו הבעלים ובאו אחרים ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה והכא בשאלה ליכ' יאוש. תרצו בתוספ' התם לפי שיודע השני דגזלה היא בידו של ראשון ואפי' לא ידע נמי הרי גוזלים מראשון משא"כ בנו דכיון שהיו סבורין שהוא של אביהם אין כוונתם לגזול אלא לאכול משלהם וכיון שכן אין להם לשלם אלא דמי בשר בזול והא דאמר לעיל גבי תחב לו חבירו בבית הבליעה דאי מצי מהדר ליה ולא מהדר ליה חייב התם (בידו) [יודע] שאין של חבירו שתוחבו בפיו ובדין הוא דכן פרכינן ליה אי מצי לאהדורי' להדרי' בדין הוא דיכילני לשנויי דמיירי שהוא סבר שהיה שלו אלא דניחא לי' לתרוצי אפילו דידע דלאו דידיה הוא:

והאי דמי בשר בזול הוא:    פרש"י דכל זוזי חשבינן ד' דינרים דהוה להו תרי תלתא להכי אמרינן בפרק מי שמת אבל אינו לשון התלמוד אלא פי' רבי יהודה גאון ז"ל הוא אין למידין ממנו למקום אחר כי מה ענין פרושה זו לכאן אלא הכי פירושו שמשלמין לפי מה שנהגו והיינו דמי בשר בזול אלא שהיו יודעים שאין פרה זו שלהם וכדאמרי' בפרק השותפין דמי קנים בזול ובב"ק דמי עמיר בזול:

ואם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם:    פרש"י שהניח להם קרקעות שיש להם אחריות נכסים חייבים לשלם כלומר דמטלטלין דיתמי לא משתעבדו לב"ח ונראין הדברים שלא תקנו הגאונים בזמן הזה שיהיה המטלטלין דיתמי משועבדים לב"ח דוקא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אבל לא שאר דברים כיוצא בהם וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל:

איכא דמתני לה אסיפא אבל רישא לא והיינו כרב פפא :    פי' שאינו חיוב אונסין אלא בשעת אונסין וכשמתו לא נשתעבדו נכסי אביהן לזה כיון שהיה מת אביהם. וא"ת א"כ בסיפא נמי למה חייבים לשלם להם תשלומין גמורין פירש"י ז"ל בסיפא חייבין לשלם משום דהוה להו למידק ואינו נכון דאפילו לא הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם מדין עצמו ועוד דהא ודאי לאו פושעים אינהו כלל דחזקה דכל מה שאדם מוציא בבית מורישו בחזקת שלו הוא ואפילו לא היה אמיד כי יש מתרושש והון רב לפיכך פירש"י ז"ל דבסיפא חייבים לפי שפשע אביהם שלא הודיעם שהיה שלו בשעת שפשע נשתעבדו נכסים כי אמרינן דחיוב אונסין בשעת אונס היינו בשעת פשיעת האונס:

אלא ריש לקיש מ"ט לא אמר כרבי יוחנן:    פירוש כי אע"ג דרישא דמתני' דקתני אלו נערות ר"מ היא דהא ודאי עדיפא ליה לאוקמי להא כרבנן דהלכה כוותיה. דכי אתי רב דימי אמר חייבי מיתה שוגגין וחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר מחייבין פירוש ולרבי יוחנן חייבין אפילו במזידין כל היכא דלא אתרו ביה וכדאמרינן לעיל:

ומשום דלא אתרו ביה קרי להו שוגגין וריש לקיש אמר פטור אפילו שוגג גמורים וא"ת לרב דימי דאמר דלרבי יוחנן חייבי מיתה שוגגין ודבר אחר חייבין מאי האי דקתני אף על פי שאין בה כרת אין בהם מיתות ב"ד מושמע דאי איכ' מיתות ב"ד פטורים ולר"י ע"כ בדלא אתרו ביה איירי מתני' כדאיתא לעיל וי"ל דרב דימי מפרש אע"פ שאין בה כרת לפי שמזידין אין בה מיתות ב"ד כלומר שלא התרו בהם ואין ראוי לשום העונש ב"ד ומשמע דכי איתא מיתות ב"ד פטורים. וא"ת אמאי לא שיילן ריש לקיש אמאי לא אמר כעולא וכל היכי דאיכא ממון ומלקות ממון משלם ומילקא לא לקי ותי' ר"ת ז"ל דע"כ ר"ל ל"ל דעולא ולר"ל אפי' חייבי מלקות שוגגין פטורין מן התשלומין וכ"ש כשהם מזידין וא"ת ודלמא שאני הכא דאיכ' ג"ש דתחת תחת ובגזירות הכתוב שישלם ולא לקה ואע"ג דבעלמא לוקה ואינו משלם וי"ל דקי"ל דהאי תחת מבעיא ליה ריש לקיש כדאביי כתירץ לעיל אליבא דר' יוחנן:

איתבי' ר' יוחנן לריש לקיש ולא יהיה אסון ענוש יענש מאי לאו דין אסון :    פירוש דקרא אהורג קאי ואמר קרא דכל היכא דליכ' מיתות בית דין ממש בהורג ממון יענש ומשכחת לה דליכ' דין אסון בההוא הורג אפילו רבנן דאמרו במכוין להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה כשלא נתכוין להרוג כלל ודרישא נמי הכי אצטריך לאוקמי דאי לא אע"ג דלדידיה נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתות ב"ד כיון שהיה מכוון כלל רודף הוא שניתן להצילו בנפשו וה"ל כשבר את הכלים של כל אדם פטור הוי והשתא מתפרשים קראי שפיר ולא יהיה אסון ממש כשהורג כלומר דין אסון אלא התרו בו ושלא נתכוון להרוג ענש יענש אע"פ שהרג ואם אסון יהיה בהורג ונתת נפש תחת נפש ולא יענש דקים ליה בדרבה מיניה או מפני שנתכוון להרוג את זה והרג רודף או מפני שהרג ממש בהתראה לחבירו או לאשה אליב' דרבנן שהוא חייב מיתה ופרכינן לאו אסון ממש כלומר שיש אסון בחבירו או באשה אפילו לא נתכוון הוא להרוג ולא אתרו ביה דכיון דכי אתרו ביה פטור מממון כי לא אתרו ביה נמי. ולהאי אוקימתא לא אתו קראי בחדא גוונא דקרא בתרא דכתיב ונתת נפש תחת נפש ע"כ מיירי בהתראה לרבנן ורבי שמעון דאמר נפש תחת נפש ממש או מפני מיתת האשה או מפני מיתת חבירו ומפרשינן הכי קראי ולא יהיה אסון באשה או ברודף יענש האי אסון באחד מהן לא ואע"ג דליכא התראה ואשמעי' קראי קמא דאמרינן קים ליה בדרבה מיניה אפילו חייב מיתות שוגגין ואידך קרא דמחייבי במתכוון להרוג ובהתראה אתא לאשמעינן דין דמיתה במי שנתכוון להרוג את זה והרג את זה דלרבנן חייב ולר"ש פטור דדוקא כשיש אסון לחבירו אמר הכתוב ונתת נפש תחת נפש ובדין ממון לא איירי כלל ומשום דלדין אסון מתפרשי קראי שפיר טפי נקטינן בקושיא להדיא מאי לאו דין אסון ובאידך לישנא נקטינן להדיא מה אסון ממש משום דפשטא דקרא באסון דאשה או ברודף טפי מאסון דרודף כן צריך לומר:

דף לה עמוד א

והא תני דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה לא חלקם בין וכו':    פי' דהאי קראי יתירא הוא דהא כתיב לעיל ומכה בהמה ישלמנה להכי כתבי' רחמנא להאי קראי להקיש מכה אדם למכה בהמה וכדמפרש ואזיל אף מכה אדם לא תחלוק בו בין בשוגג בין במזיד ובין לחייבו ממון או לפטרו ממון דליכא לאוקמי לגמרי דנימא לא תחלוק בו לפטרו ממון אלא לחייבו ממון דהא ע"כ במזיד ובמתכוין פטור ממון דקים ליה בדרבה מיניה ואיכא דקשיא דהיכי פרכינן הכא ובשום דוכתא מתנא דבי חזקיה דאמרינן בסנהדרין דמפקי מר' ומפקי מרבנן דקתני לא חלקתיה בין במתכוון ושאינו מתכוון דאלמ' נתכוון להרוג את זה והרג את זה דפטור בין במיתה בין בממון ואלו לרבנן חייב מיתה ולר' חייב ממון ה"ל דנהי דאפקי' קרא מדר' ומדרבנן מ"מ בהיקשא דקרא כ"ע מודו שלא תחלוק בין שוגג למזיד דאיירי הכא והא דנקט דבי חזקיה הכא דהכא שוגג ומזיד נתכוון משאינו מתכוון ודרך עליה ודרך ירידה פירש רש"י ז"ל דכל אחד ואחד נקטינא לעניני דאיירי בדיני ממונות שוגג ומזיד לענין ממון שגם המיתה שתים ומתכוון לענין חיוב הנכתב עצמו שלא ישלם על מיתתו ממון אפי' כשאינו מת עליו לאפוקי מדר' יוחנן. ודרך ירידה ודרך עליה לענין דלא נשקול מיניה ממונא ולמפטר' מקטלא וכדדרשינן לה לקמן בפירקין כי פליגי בחייבי מלקות וכו' ור' יוחנן אמר חייבי מיתה איתקדש חייבי מלקות לא איתקיש והלכתא כר' יוחנן:

ולענין חייבי מיתות ב"ד וכריתות שוגגין ודבר אחר אליב' דר' נחוניא בן הקנה נחלקו המפרשים איכא מ"ד דאפילו לרבי חייב ואיכ' מ"ד דאדרבה אפילו לר' יוחנן דפטור דלר' נחוניא בן הקנה חייבי מיתות וחייבי כריתות הם או מדכתיב אם יהיה אסון ואם לא יהיה אסון דמשמע אפילו אסון בידי שמים או מדכתיב אותו אמרה תורה כרת שלו כמיתה שלכם וזה הלשון נראה עיקר וכבר הארכתי בזה בחידושים ארוכים ובמסכת פסחים בס"ד ולדברי הכל בהקדש ובתרומה שוגגין חייבים בתרומה בקראי בהדיא משלם קרן וחומש:

רבא אמר אתיא מכה וכו':    פ' והשתא לא ידעינן אי ג"ש דריש או סמוכים דריש ובסמוך שיילי' האי מכה ואמרינן סמוכים דריש והא דפרכינן והאי לא מכה הוא לישנא בעלמא פרכינן אמאי לא אמרינ' מכה מכה דאלו בעיקר דינא כיון דסמוכין דריש מה לי מכה מה לי סיבה אחרת אחרת אלא ודאי לא פרכינן אלא לישנא בעלמא. אמר אביי אתיא רשע רשע ורבא אמר אתיא מכה מכה:    איכא דק"ל אמר רבא מהא דאביי ודהא בפ' החובל דכ"ע דרשינן ג"ש דרשע רשע לענין שהסומא פטור ממיתות ב"ד וחייבי מלקות וי"ל דרבא קאמר דהא להא לא מצרכינן הני ג"ש אי נמי סבר דלא דרשינן רשע דלא שייך לגופיה של מלקות כההיא דבפרק החובל וכיוצא בו אבל לא לענין זה שאנו באים לידון על פטור מעון שבא עם המלקות והיינו נמי טעמא דר' יוחנן דלא דריש ליה וכן פי' בתוס' ובמס' מדות הארכתי בזה יותר בס"ד:

דף לה עמוד ב

דבהדי דקא מחי קרע שיראין דיליה:    פירש דכי הא לא רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין אלא לוקה ואינו משלם כדינן דעלמא שלא רבתה אותה התורה אלא לענין חמשה דברים בחבלה גופיה דלמא בשבת קאי דבהמה גופיה איכא לפלוגי פירוש דאלמא דבשבת נמי קאי וליתא בהיקשא דחזקיה ויתורים דקרא לעניני אחריתי אתי אי נמי לאפוקי אתי לחלק בין שוגג למזיד:

אמר ליה רב פפא לאביי לרבה דאמר וכו':    פירש רש"י ז"ל דמהא שמעינן דלא גרסינן לעיל רבא ורבה גרסינן דאי רבא גרסינן מדשייל רב פפא הכי הוה לאשולי ליה לרבה גופיה דהוה רבי':

מתניתין במאי מוקי לה אי כר"מ קשיא:    פי' והא רבא אמר דלר"מ אדם מת ומשלם הלכך אע"ג דניחא ליה אחותו וממזרת תקשה ליה. לרבי נחוניא בן הקנה קשיא אחותו פירוש אפילו תימא ממזרות לא תקשי ליה משום דסבר לה כר"מ דאמר לוקה ומשלם מ"מ תקשי ליה אחותו מיהא כי הא לבדו אין אדם נענש כרת ומשלם וכ"ש דאי לא ס"ל כר"מ דקשיא ליה ממזרת ואחותו והא דאמר דקשיא ליה אחותו אתיא שפיר להאי לישנא דאמר לעיל דלר' נחוניא בן הקנה אפילו חייבי כריתות שוגגין ודבר אחר פטורים דלדידך פירש אמאי קשה לי' לוקמי' למתני' בשלא התרו בו לר' נחוניה בן הקנה כדמוקי לר' יוחנן כשהוא חייב ממון. ויש שפירש דהיינו מה שאמר בסמוך הניח' אי סבר לה כר' יוחנן ותירץ לה כר"י דהכא נמי קאי דאוקמינן לה ר' יוחנן אתיא שפיר בין לר' נחוניא בן הקנה בין לר' יצחק אלא אי ס"ל כר"ל היכי מתר' ליה ופרקינן דע"כ כר"י ס"ל. וא"ת אמאי הא מצי לאוקמי כעולא דאע"ג דס"ל כר"ל וכל היכא דאיכא ממון ומלקות מלקא לקי ואינו משלם ואפילו כשלא התרו ביה כשהתרו מ"מ גבי קנס הבת שאני דגלי קרא שישלם ולא ילקה כדכתיב תחת תחת וי"ל דהכא אין אליבא דאביי קאמר מוקים להו תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת ופגם לית ליה דרשה דעולא ותמה אביי מרבה שמעינן לה והיינו דשאיל רב פפא לאביי אליבא דרבה ואמאי ולשיילי לנפשיה דהא רב פפא גופיה כרבא ס"ל דאין אדם מת ומשלם קנס אלא ודאי דלדידיה לא קשיא מידי ומוקים לה כעולא מתחת אשר עינה ובושת ופגם נפקא ליה מדרבא דכתיב ונתן האיש השוכב עמה הנאת שכיבה חמשים ור"ל דאמר בפירוש רבתה התורה חייבי מלקות מחייבי כריתות:

מאן תנא דפליג עליה דר' נחוניא בן הקנה:    פירש רש"י ז"ל כגון ההי' דמסכת שבועות דהמדליק את הגדיש בי"ה חייב ומתני' דהכא דמחייב קנס באחותו נהי דלאפשר ליה משום כרת דאית ביה לפוטרו משום מלקות דאיירי ביה בין שהתרו בו ובין שלא התרו בו אבל לר' יוחנן ל"ק מיהו מוקים לה כשלא התרו ביה והכא פירוש אתרו כההיא פירוש דס"ל דחייבי מיתות שוגגין לר' יוחנן פטורים ממון אבל לאידך פירוש דס"ל דחייבי כריתות חי בי' אפילו לר' יוחנן תקשי דאי בדלא אתרו ביה אפי' לר' נחוניא אמאי לא חייב וי"ל לר' יוחנן מקיים לה כשלא התרו ביה ממש כלומר שעשה במזיד אלא שלא התרו וכיון דכן מלקות ליכא דהא לא אתרו בו ואי משום כרת הא במזיד עשה ואין לאדם כרת ומשלם לר' נחוניא אבל לרבנן חייב האדם כרת ומשלם:

אי ר"מ אי ר' יצחק:    פירוש אי ר"מ דסבר אדם לוקה ומשלם אי כר' יצחק דסבר חייבי כריתות לאו בכלל מלקות היה ואם תאמר היכי אתיא מתניתין לר' יצחק הא קשיא ליה ממזרת ולא מתרצא ליה אלא כר' יוחנן וכדאיתא לעיל תירץ רש"י ז"ל דאין הא דחייבי כריתות אתינא לתרוצי דאתי כר' יצחק משום מתני' דשבועות מיהא דלאו מתני' דהא לא אתיא אלא כר"מ אבל ההיא דשבועות אתיא בין לר"מ ובין כר' יצחק:

הממאנת אין לה קנס ולא פיתוי :    פירש"י ז"ל אין לה קנס שאין חזקת בתולה הואיל ונשאת ונראה מדבריו ז"ל שאין לה קנס מחמת שבא עליה ואחר שמיאנה דקאמר ואיכא דמקשי עליו וז"ל דא"כ היכי דייקינן לקמן הא קטנה בעלמא יש לה קנס ויש לפרש לפי דברי רש"י ז"ל דהא ממאנת כיון דלגופא לא נצרכה אלא למידק מינה לעלמא אם כן על כרחך אינו אלא כשנאנסה לאלתר שמיאנה בעודה קטנה ולמידק מינה בקטנה דעלמא דאלו לנערה דעלמא פשיטא שיש לה קנס:

דף לו עמוד א

הא קטנה דעלמא יש לה:    פירוש בין קנס ובין פיתוי ולא אמרינן אחלתי' ואפילו הגיעו לעונת הפעוטו' שמחילת' מחיל' בעלמ' במטלטלין ש"ה דפיתוי קטנ' אונס הוא ואין כאן מחיל' כן פי' התוס':

סבר כר"מ בחדא ופליג ליה בחדא:    פירוש סבר לה כר"מ דקטנה אין לה קנס והיינו דקתני איילנית אין לה קנס ופליג עלה בחדא דקתני הממאנת אין לה קנס דע"כ מיירי בגדולה והוא גופ' קמ"ל דגדולה ממאנת כר' יהודא דאי לא לענין קנס לא נצרכ' לא לגופ' ולא לדיוק' דידה דהא פשיטא דהיא גופא אין לה קנס ונערה בעלמא יש לה קנס:

הא ר' גמליאל הא ר' יהושע וכו':    פי' רש"י ז"ל דהא דקתני אין לה טענת בתולים ה"ק אין לה טענת בתולים להפסידה כתובת' וכדמפרש בבוגרת ומוכח עץ דתנינא בהדייהו ואתי כר"ג דאמר בפ"ק שיכולה אשה לומר משארסתני נאנסתי. הלכך אנן נמי טענינן הכי כדמפרש ואזיל דהא כר' יהושיע דאמר לא מפיה אנו חיים הלכך הבא עליה יש לה טענת בתולים דאי נמי הוי טענת קמא לא מהימנין ליה עכ"ל. ותימא הא מתניתין קמייתא אתיא כר' יהושיע לא איירי בענין טענת בתולים אלא לענין קנס וי"ל דהא דקתני אין להם קנס קנס של כתובה קאמר שמפסדת בטענות בתולים א"נ דעד כאן לא קאמר ר' יהושיע אלא לענין כתובה מפני שיש עליה טוען וחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה אבל לענין קנס דאין עליה טוען ברור באמת ודאי בחזקת בתולה מוקמינן ויש לה קנס. וכי אמרינן הא ר' יהושע היא ה"ק דאפילו לר' יהושע קאמר ולשונו של רש"י ז"ל מוכרח אתי פי' הראשון. ויש שפי' בהיפך דקמייתא ר"ג ומוקי לה בחזקת בתולה ולפיכך מאמינה על בעלה דחזקת גופא מסייע לה לאידך דקתני אין לה טענת בתולים. ר' יהושיע אמר לא מפיה אנו חיים וכיון שכן אנן לא טענינן ליה שנאנסה משנתגרשה ולישנא דאין להם טענות בתולים לא אתיא שפיר להא פי' דא"כ לא הוא פירושו דומיא דבוגרת ומוכת עץ דתני בהדה:

כגון זו פתח פיך לאלם הוא:    פי' רש"י ז"ל וטענינן הכי משנתארסה נאנסה והקשו בתוספת דהאי טענות שמא היא לבד ואנן בעינן טענות ברי לר"ג כדאיתא בפ"ק ול"ק דאי אית' לבדה דידע קושטא דמילת' בעינן שטעין בבריא אבל השתא דאיהי לאו בת טענה היא. טענינן אנן לה אפי' בשמא כגון כל מקום שטוענין ליורש וללוקח יש שפירש דהכי טענינן לה שהיא מוכת עץ בטענת ברי וחשיב' כגון דרגילה דמחבטא כדאיתא בסמוך.

וכדאמר רב נותנין לה לילה ראשון אלמא יש לה בתולים ואם כן למה אין עליה טענת בתולים להפסידה כתובתה:

דף לו עמוד ב

גרסת רש"י ז"ל והיא הנכונה:    אי דקא טעין טענת דמים הכי נמי הכא במאי עסקינן דטעין טענת פתח פתוח. פי' דטענות פתח פתוח אין לטעון עלי' לפי שפתח פתוח קצת וכן אמרו בירוש' בוגרת רחב' והרי ודאי מוכיח בתלמוד דילן בפ"ק כדכתיב' התם בס"ד. ואי קשיא לן דהכא אמר בבוגרת יש לה בתולים ואלו ביבמות אמרי' פרט לבוגרת שכלו בתולי' וי"ל דהתם הכי קאמר שכלו בתולי' קצת ואין כל בתולי' קיימין וכן פי' הרמב"ן ז"ל. ויש גורסין אי דטען פתח פתוח הכי נמי הכא במאי עסקינן דטען טענת דמים כלומר אין דמים לבוגרת על הרוב ומשום דאיכא מעוט בוגרת שיש להם בתולים אמר רב שנותנים לה לילה ראשון. והאי גופא לא נהירא כלל דאנן הכי הוה מוקמינן בטענת דמים ומינה פרכינן והא הכי הוה לן לתרוצי דהא דרב שיש לה דמים לפי גרסא וכל התירוץ חסר מן הספר:

מפני שנחבטה על גבי קרקע:    פי' רש"י ז"ל בתולי' נושרין ופרכינן כולהו נמי מחבטין כלומר וא"כ לא יהיה לכולם טענות בתולים ופרקינן כלום רואות אם נשרו בתוליהן ומראות לאמם ופוסקת עליהן שאינן בתולות ואם לא הודעתו הטעתו וזו אינה רואה ואינה מראה לאמה דבחזקת נחבטה כנסה ולאו טענה היא. והקשו ר"ת ז"ל דבכולהו אם לא הודעתו מאי טענה איכא דהא לר"מ קתני לה ולר"מ ליכ' קפיד' במוכת עץ אפי' לא הכיר בה כתובתה מאתיים ועוד כי מה שפירש דהכ' אינה מראה לאמה ובחזקת מוכת עץ כנסה א"כ יש לה מנה בלבד לפום שיטתיה וכל היכא דאמר אין להם טענת בתולים היינו שיש להן מאתיים כגון בטענות בתולים ביהודא. לכך פי' פי' ר"ת ז"ל דכלהו רואות ומראות לאמן וכיון שיודעת בדבר הן טענות על עצמן הלכך כי לא טענה איהי אנן לא טענינן לה אבל זו אינה רואה ואינה מראה לאמה ואינה יודעת לטעון הלכך אנן טענינן לה דמוכת עץ היא ויש לה מאתיים לר"מ. ואיכא למידק דמכל מקום תפשוט מהכא דכולהו נמי מחבטין וכיון דכן מוכת עץ שכיח ואלו אנן פי' ר"י בפ"ק דמוכת עץ לא שכיח וכדאי' בירושלמי. וכי תימא דחבטה דהשרת בתולים שכיח אבל מוכת עץ לא שכיח מכל מקום ניחוש לנחבטה. וי"ל דכיון רואות ומראות לאמן כי שכיח קלא אית לה למלת' (ופי') [ור'] פנח' הלוי אחיו של רבינו ז"ל פי' דתרתי קאמ' ולא שכי' ליה חבט' כי יש להם עיני' לראות ולהשמר וכשנופלת מראות לאמן ואית לה קלא למלתא אבל זו אינו רואה ושכיח בה חבטה ואינה מראה לאמה ולית ליה קלא:

יוצאה משום שם רע בת סקילה היא:    יש שפי' משום דבת סקילה היא פשיטא שאין לה קנס דקים ליה בדרבה מיניה והקשו בתוספת דמאי קושיא דהיא גופא קמ"ל דאין אדם מת ומשלם קנס וכדתנן הבא על בתו לכך פירש בת סקילה היא ובחזקת בתולה עומדת שהרי כבר זנתה ונבעלה:

והא אמר רבא יצא עליה וכו':    פירוש אפילו לפוסלה מכהונה וכדפי' רש"י ז"ל ואפי' בקלא דאתחזק נמי דפריצות בעלמא הוא דחי בה וכדאיתא במסכת גיטין וכיון שכן קנס נמי אית לה:

כיון דמהדר אזיופא אימר זיופי זייף וכתב :    כלומר דזייף הוא עצמו כתב העדים הלכך אע"פ שנתקיים כבר בב"ד ואפי' העדים עצמן אומרים כתב ידינו הוא זה איכא למיחוש לזיופי כההיא דאמר אין חתימות ידי דידי הוא בפרק גט פשוט ומיהו אי אתו סהדי גופייהו ואמרו דדכירו דחתמו השטר הרי זה כשר ויש מרבותינו שהיו אומרים דלא חיישינן לזיופא אלא לההיא שטרא גופי' דהוה מהדר אזיופא כגון דאמרי העדים לדידן אמר זייפא ליה שטרא כך וכך על ראובן כי השטר שהוציא על ראובן מאותו סך שידע אבל אינש אחרינא או על ראובן ומסך אחר כשר וכן נראה מדברי רבינו חננאל שפירש שאתו תרי סהדי ואמרי לדידן אמר זייפא לי האי שטרא אתרע האי שטרא ע"כ ואף לפ"ז כל היכא שהעדים אומרים לדידן אמר זיופא לי שטרא ולא פירוש כל שטרא דמפיק הוא ריעי והכי דייקינן לישנא בגמ' דאמר לדידן אמר זיופא שטרא כלומר כיון דאמר הכי הוה שטרא בהאי ריעי ואתיא כדפרישית אבל דעת הרב מורי ז"ל דאפילו מהדר אזיופא על ראובן נעשים על שמעון וה"ה על ראובן מסך אחר דכיון דמהדר אזיופא מזייף ואזיל אנפשייהו כן הדעת הנותנת:

אמר רבא דלמא לא היא ע"כ לא קאמר ר' יהודא אלא שלא יהא חוטא נשכר:    איכא דקשיא ליה דהא רבא גופ' לית ליה האי סברא בפ"ק. ולא קושי' חדא דהכא לר' יהודא קאמר והתם איכא למימר לרבנן דפליג עליה דר' יהודא הכא ולא חיישינן לטעמא דידיה ואביי דחייש התם להאי טעמא אליבא דרבנן משום דס"ל דלאו האי טעמא דרבי יהודא הכא ובהא לא אמרי הכא כלל ועוד דהכא יהבינן קנס לבת ישראל כדי שלא יהא חוטא נשכר:

ר' יהודא אומר שבויה שנשבית והרי היא בקדושתה ואפילו בת עשר שנים כתובתה מאתיים :    והא דאמרינן בפ"ק שבויה שנשבית יתירה על בת ג' שנים כתובתה מנה הוי' דלא כר' יהודא וכן בפ' האשה שנתארמלה ואם יש עדי' שנשבית אינה נאמנ' כולהו דלא כר' יהודא ולא ידעינן הכי דלפליגי עלה דר' יהודא. וכדפליג התם בב' כהני' לענין שאין מעלין מתרומה לתרומ' ע"פ עד א':

ר' יהודא אומר בין כך ובין כך ישאנה:    תמיה לי והא לא ישאנה קתני וכדפרכינן דכוותה בפ"ק אימא והא כל שלא נהג קתני ושמא נאמר דהכא בתמיה קתני לה וכי בין כך ובין כך לא ישאנה דהכי איכא בפ"ק המוכר את הבית גבי סנטר מוכר בנקלוס אינו מוכר כדפרישית בס"ד:

דף לז עמוד א

די' שעתה:    פי' ואם נתגיירה שחרית ומצאה דם ערבית אין אומרים בו תטמא למפרע משעת שחרית כיון דליכא למימר בה מעת לעת כשם שמטמאה מעת לעת כשיש לה זמן זה לאחר שנתגיירו:

ולנשואין צריכה להמתין ג' חדשים דברי ר' יהודא:    איכא למידק למאי דקס"ד השתא לדמויי גיורת לשבוי' תקשי ליה מתניתין דאיירי בתרווייהו ופליג רבי יהודא בשבויה לחוד. תרצו בתוספת דילמא לאו דוקא נקט שבוי' דה"ה לגיורת ולרבותא נקט שבוי' אע"פ שרשות אחרים עליה בקדושתה קיימא וכ"ש גיורת ולפי שטה זו יש לי לומר דרבותא דשבויה דאע"ג דחביבא עובדי כוכבים עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיה' אפ"ה בקדושתה קיימא ומיהו מסתברא דקושיא ליתא דא"כ גיורת דהכא ק"ל דצריכה להמתין ג' חדשי' בלבד וקס"ד דאי אית' דבשבוי' מנטר' נפשה לעול' בין הנכרי' האי נמי הוה דעת' לאיגיורי לא סגי' דלא תנטר ג' חדשי' קודם גיורת' אבל לענין קנס פשיט' דגיורת בחזקת בעולה קיימא שהרי לא שמרה נפשה משהית' בת ג' שנים עד עכשיו ואפי' נתגיירה ג' חדשים אחר שהית' בת ג' שנים מ"מ לא ידעה לנטורא נפשה דקטנה היא וזה ברור:

הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו צריכ' להמתין ג' חדשים דברי רבי יהודא:    ולא גרסינן יתרות על בנות ג' שנים ויום אחד דבפרק החולץ מוכח דקטנה לר"י אינה צריכ' גט להמתין כלום דלא גזרינן אטו גדולה וכן היא בתו' כמו שכתבנו ואין לנו לחזו' אחר שנוים דחוקים:

ולא יוצאי' בשן ועין מי ידעי דמטי לי':    פי' דמשמע לן שנשתחררו בכל אנפי קתני ואפילו כשיוצאה בראשי איברים והיינו דאמרינן וכ"ת כל ממילא אמר ר"י וכי קתני נשתחררו היינו דשחררה דשמע' מפי מרה:

והרי אנוסה ומפותה וכו':    דודאי דמהא דאנוסה ומפותה סגי לן למפרך מהאי טעמא דרבי יוסי אלא דניחא לן למפרך מעיקרא ממתני' גופא דקתני נשתחררו כיון דמייתינן הכא:

אמר רבא קסבר רבי יוסי אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר :    פירש רש"י ז"ל וכולן עושות כן כלומר ואפילו יוצאת בשן ועין דהפוך דבר קל הוא לה משא"כ במוך שצריך הזמנה מעיקרא וכן עיקר דודאי כל היכא דאפשר לפרושי מתניתין בכל שחרור שאפילו יוצאה בשן ועין מפרשינן לה וכדדייקינן סוגיין אבל יש שפירש דהשתא אנוסה ומפות' לחוד פרכינן דקפד' קלונה אבל יוצא בשן ועין לא הוה קפידא כלל וצריך להמתין ג' חדשים דלא דמי' אנוסה ומפותה ופסק הרי"ף ז"ל הלכה כרבי יוסי ומקצת הגאונים ז"ל פסקו הלכה כרבי יהודא ובפרק ד' אחים כתיב' לה בס"ד:

במתני' הבא על בתו שאלו בירושלמי אלו אחר בא עליה קנסה לא של אביה הוא ונתרצו כשבא עליה עד שלא מת אביה ומת אביה כרבי יוסי הגלילי ברם לרבי עקיבא יש לה קנס לעצמה כלו' דלרבי עקיבא מתניתין ביתומה בחיי אב שקנסה לעצמה אבל לרבי יוסי הגלילי דאמר אין לה קנס לא משכחת לה למתניתין אלא כשבא עליה אביה ומת קודם העמדה בדין שאלו אחר בא עליה ומת קנסה לעצמה כדתני' לא הספיקו לעמוד בדין עד שמת אביה קנסה לעצמה ולמאי דמוקמי' לה כר"ע מתני' באנוסה דאלו במפות' כיון שבע' ביאה קנס' לעצמה היא אחלתי' וכדאמרינן לקמן האונס חייב ומפתה פטור ופירש"י ז"ל פטור אף מקנס וי"א לפי שיטת רש"י ז"ל דאתיא אפילו במפותה ובשוטה אפילו לרבי מאיר ובקטנה לרבנן דאמרי קטנה יש לה קנס וכן פירוש בתוספות:

וכל המתחייב בנפשו פטור מן התשלומין:    הקשו בתוספ' דהא משהערה בה נתחייב מיתה ואין חיוב קנס עד גמר ביאה ואין מיתה וממון באים כאחד וכדאמרינן בפרק בן סורר ומורה לענין אותן עריות שניתן להצילם בנפשה חטא אלו חייבי כריתות ומיהו הבא על אחותו יש לה קנס ופרקינן משעת הערה דפגמה ומחייב לה קטלא וממונא לא משלם עד גמר ביאה כן תי' בתוס' וכן הוא בירושלמי דפרקי':

והא מהכא נפקא מהתם נפק' כדי רשעתו וכו':    וא"ת אי מכדי רשעתו לא ידעי' הי מינייהו חייב קמ"ל ולא יהי' אסון שיהא נדון במיתה חמור' ולא בממון הקל. י"ל דמכל מקום לכתוב רחמנ' ולא יהיה אסון כדי רשעתו למה לי. ותו דודאי סברא הוא דבאיסור חמור כזה שיש בו מיתה במיתה חמורה הוא נדון ולא בממון הקל חדא במיתה וממון וחדא במיתה ומלקות ולרבנן מיתה ומלקות לא צריך קרא דמאידך נפקא להו דלא:

דף לז עמוד ב

ונשקול ממונא ונפטרי':    וא"ת תיפוק ליה מדכתיב אם כופר יושת עליו ודרשינן עליו ולא על האדם. וי"ל דההיא שלא לחייבו כופר עם המיתה אלא לפוטרה מן המיתה בכופר לא הוה שמעינן קמ"ל ולא תקחו כופר. וא"ת כיון דכתיב ולא יהיה אסון שלא לחייבי ב' מיתות וממון למה לי עליו ולא על האדם למ"ד כופרא ממונא. וי"ל דהוה אמינא דלא יהיה אסון בדמים שעם המיתה כגון דמי ולדות או שקרע שיראין שלו אבל בדמי הנהרג לבדו הייתי סבור שישלם עם המיתה קמ"ל עליו ולא על האדם כן תירצו בתוס':

אחד שוגג ואחד מזיד:    הקשו בתוספת לכתוב חד מינייהו וליתי אידך מדתני דבי חזקיה שלא חלקת בין שוגג ובין מזיד ותירצו דכתב רחמנא בשור שהרג את הנפש שנותן ממון ומתכפר לו אם לא כתב הכי אלא מזיד דבשוגג הוא דפטור בממון דומיא דשור קמ"ל בשוגג ואי כתב רחמנא בשוגג ולא כתב במזיד הוה אמינא כיון דמזיד איכא אבוד נשמה פטור בממון כשם שבהריגת שורו נפטר בכופר ממיתה בידי שמים:

הוקשה כל שופכי דמים לעגלה ערופה מה להלן מן הצוואר ותימא דבמסכת סנהדרין דרשינן האי קרא להיכא שנתערפה עגלה ואח"כ נמצא ההורג ואידך קרא דלארץ לא יכופר דרשינן לה בכריתות לענין שאע"פ שעבר יום הכפורים מביאי' אות' סד"א דתהוי כאשם תלוי שאם עבר עליו יום הכיפורים שהוא מכופר. וזו היא מהסוגיות המתחלפות בתלמוד. ובתוספת תרצו דהא תלי' בפלוגתא דאפליגי במסכת סנהדרין בהרג וחנק אי זה חמור מהם ומאן דאמר הרג חמור נ"ל מדרוצח בן חורין הוא בסייף מהורג עבד דכתיב בי' נקם ינקם ואין נקמה אלא בסייף ודרשי' ואת' תבער דם הנקי ולארץ לא יכופ' כדדרשי' בסנהדרין ובכריתו' אבל סוגיין דהכא למ"ד חנק חמור הלכך לא יליף בן חורין מעבד דדילמא קטיל עבדא בסייף הקל וקטל בן חורין בחנק שכל מיתה האמורה סת' אינה אלא חנק הלכך איצטריך לא תבער לסייף ואיצטריך לארץ לא יכופר לעגלה ערופה וענין יום כפורים נפקא לן מדכתיב כפר לעמך ישראל דדרשינן התם ראוי' עגלה זו לכפר על כל יוצאי מצרים ואע"פ שעבר ועליו כמה יום הכיפורים והלכה כסוגיא דהתם דהא (קמ"ל) [קיי"ל] דסייף חמור לכך פירש"י ז"ל בפי' התורה דרשא דקרא כדדרשינן בסנהדרין ולא כסוגיא דהכא כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה למה לי פירוש דאע"ג דמאן דאמר מביאים ממנו ראי' לעובר על חרם המלך שחייב מיתה וכעין עכן בן זרח ויהונתן בן שאול ההיא אסמכתא בעלמא היא וגמרא גמר לה או דנפקא לן מכתיב כל איש אשר ימרה פיך:

ולרבי חנינא בן עקיבא דאמר נערך מפני שדמים קצובים האי כל חרם מאי עביד ליה :    פי' דליכא לאוקמי לאסור דמיו עליו דהא פשיטא דאין לו דמים כלל.

ואין לי אלא מיתות חמורות שלא נתנה שגגתן לכפרה:    פי' כגון שגונב נפש או החובל באביו שאין כפרה כתובה בשגגתן וכיון שכן אף במזיד אין כפרה חייבי מיתות קלות לאשמעינן מיתות חמורות דהא רוצח כיון שהרג דין הוא שיהרג ולא יפדה עצמו בממון אבל גונב נפש וחובל בחבירו שכפרתם כתובה בשגגתן כיון שלא הרג יפדה בממון קמ"ל:

דף לח עמוד א

סד"א ה"מ היכא דהרגו דרך עלייה קמ"ל ולא תקחו כופר:    פי' והשתא איכא תלתא קראי במזיד דלא תשקול מינה ממונא ותפטרי' מן לא יחרם כל חרם ולא תקחו כופר א' לחייבי מיתות חמורות שאין במינו כפרה לשגגתן ותהיה לחייבי מיתות קלות זו לדרך עלי' וזו לדרך ירידה ואיכא קרא רביעאה לשוגג דמיתה קלה בדרך ירידה דאפי' בהא לא נפקא מגלות ממון וכ"ש לשוגגין ואידך ואקשינן אלא שלא לחלק בין דרך ירידה לדרך עליה מדתניא דבי חזקי' נפקא דאתיא זו מזו ומהכא מוכח מאי דפירש לעיל דהא דקתני הכא דרך עליה ודרך ירידה היינו שלא לפדותו בממון דעלה מייתינן ליה להכא ולא לענין דלא לחייבי' מיתה וממון ומשמע לן מ"מ שפיר פי' ר"י ז"ל שהקישא לכל ענייני ממון אתי שלא לחלק בשום צד לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון:

אלא רמי בר חמא אמר אצטריך:    פי' לעולם ולא תקחו כופר לא אתיא אלא שלא לחייבו ממון ומיתה ואע"ג דכתיב ולא יהיה אסון ענש יענש אצטריך סד"א היכא דסימא את עינו והרג וכו' ופרכינן הא נמי מאידך תנא דבי חזקיה נפקא עין תחת עין ולא עין ונפש והקשו בתוספת מה ענין ההוא לכאן דהכא כיון שסימא את עין והרגו וי"ל דמ"מ שמעינן מינה דמשום חדא הכאה מחייב שתים שאם סימא את עינו ולא הרגו לא ישלם אלא עין וה"ה דאם סימא את עינו והרגו בהכאה אחת שלא נתחייב שתים ויתחייב מיתה בלבד ויקום בדרבה מינה והר"מ מקוצי תירץ דלדוגמא נקטינן להד מההיא דבי חזקיה נפקא לן דעין קמא דכתיב בקרא שהוא עינו של חובל היינו עין בלחוד ולא עין ונפש ומינה שמעינן נמי דעין בתרא דכתיב בקרא שהוא עינו של חובל היינו כשהוא עין בלחוד ולא כשהוא עין ונפש ואמר רחמנא עין דהיינו ממון תחת עין לבדו ולא תחת עין ונפש דהתם ליכא עין דהיינו ממון וקטלא הוא דאיכא מדין רוצח ונכון הוא. ורבינו מנחם ז"ל גורס עין תחת עין ולא עין תחת עין ונפש ואתיא האי גירסא כהאי פי' דכתיבנא והכא נמי אתיא שפיר לפירוש קמאי:

אלא אמר רב אשי אצטריך ולא תקחו כופר למיתה וקנס שלא נתחייבו שתיים וכדמפרש ואזיל:    וא"ת ולרב אשי כיון דמתני' במיתה וקנס איירי האי קרא ולא תקחו כופר הוה ליה לאתויי במתני' ולא קרא דלא יהיה אסון דמיירי במיתה וממון וי"ל דבמתני' ה"ק כל המתחייב בעלמא מיתות ב"ד פטור ממון כדנפקא לן ולא יהיה אסון ומינה דמייתר לן אידך קרא למיתה וקנס. (וא"כ) [וא"נ] הוא הנכון דאורחא דתנא הוא דכיון דקושטא הוא ואיכא קראי לא קפיד ונקט קרא במקום קרא אחריני מרבי' ז"ל מופנה לדון ממנה גזירה שוה. והוא פרישנא לעיל היכי מדרשי ליה שתי קראי. וא"ת כיון דאיכא ג"ש ל"ל דכתב רחמנא בתרווייהו נערה בתולה לכתוב באונס ומפתה וליתי אידך מיניה בג"ש כדפרכינן לקמן בפרקין מכדי מגמר גמרי מהדדי להא מלתא נמי לגמרי'. וי"ל דאין ג"ש זו אלא ללמוד על הסתמא והכא דלא סגיא דלא לכתוב רחמנא כי יפתה איש ואשה אשר לא אורשה לג"ש וה"ל כדמפרש כל אשה בין נערה ובין בוגרת או בתולה או בעולה ותו לא גמרי מאידך:

ממאי דאשר לא אורשה לג"ש דלמא בתולה בתולה לג"ש :    פירוש ואע"ג דקי"ל דאין אדם דן ג"ש אא"כ יש לו קבלה מרבותיו התם כשלא קבלו כלל אבל הרוב הג"ש שבתלמוד הוה גמירי שיש להם כאן ג"ש אבל לא מקובלים מן המילות של ג"ש והיינו דבעינן מופנה מצד אחד מופנה משני צדדים ויש מהם שמלמדים ומשיבים כך בפי' בתוס':

דף לח עמוד ב

אתי' ג"ש ומפקי ליה קרא מפשטי' לגמרי:    הקשו בתוס' דביבמות בפ' הערל אמרי' דתושב ושכיר לא יאכל בו האמור בפסח מופנה לדון ג"ש לתושב ושכיר האמור בתרומה (ולמר) [ולמד] מה התם אסור בפסח אף הכא נמי אסור בתרומה ולעולם תושב ושכיר אוכלים הם בפסח אשתכח דפשטי' דקרא מפקא לגמרי הג"ש. ותירצו דהתם מוקמינן פשטי' דקרא בתושב ושכיר ערלים ואי משום דכתיב בהדיא ערל לא יאכל בו איפני להאי ג"ש קרי ביה אשר לא אורשה. לאו דוקא דנדרש קראי דהא לא דדייק הכי לא מקרא ולא ממסורת אלא לומר דאשר לא אורשה וכו' לומר שלא אורשה עכשיו ולמעוטי אורסה שאין לה קנס. ופרכינן ארוסה בת סקילה היא פי' רש"י ז"ל ומלא יהיה אסון נפקא. והקשו בתוס' מאי קושיא משום דלגופי' לא אצטריך דנפקא לן מלא יהיה אסון הוה שפיר טפי דמופנה לג"ש וליכא למימר דהכא פרכינן דכיון דמהכא נפקא לן בארוסה אין לה קנס למה לי ולא יהיה אסון דא"כ מאי האי דמהדרינן. סד"א הואיל וחידוש הוא וכו'. ועוד דכל היכא דלא כתיבא ולא יהיה דרשינן הכא דאין אדם מת ומשלם תו לא עבדינן מיניה לג"ש דלגופא אצטריך והנכון דהכי קאמר דכיון דארוסה בת סקילה היא ומאסון נפקא הא לא חשוב דאתו להכי פשטי' דקרא כאשר לא אורשה לג"ש ואי הא בעינן קרא למימר לכתוב רחמנא בהדיא אשר לא אורשה ואנא אמינא לג"ש אתי' פי' דאלו לגופי' מלא יהיה אסון נפקא וכיון דלא כתיב אשר לא אורסה ודאי מלתא אחריתי היא אתא פשטי' דקרא לאשמועינן ולא האי דלית ביה צריכותא ולא אתיא נמי מפשטי' דלישנא דקרא ומהדרינן דודאי קצת צריכותא יש בו סד"א וכו' ומיהו לא צריכותא גמור הוא ולהכי הוה מופנה שפיר לג"ש ולהכי כתיב אשר לא אורשה ושני בלישנא לאשמועינן תרתי ואע"ג דלעיל אשכחן קראי דאין אדם מת ומשלם קנס הוה לאוקמינן ליה למדרשי' וכדדרש רבא לעיל דת"ק דרב חנינא בן עקיבא אומר:

אמר אביי בא עליה ומתה פטור:    פירוש ומתה קודם שעמדה בדין וכן כתיב ונתן העמדה בדין שנתחייב לתת ע"פ ב"ד שאומרים ליתן לאבי הנערה ולא לאבי המתה פירש"י ז"ל וליכא למימר הכא הנערה שהיתה כבר וכדדרשינן לקמן גבי סרחא ולבסוף בגרה דא"כ לשתוק ולכתוב ונתן לאביה אלא ודאי לא אצטריך קרא אלא למעוטי מתה אבל התם אצטריך קרא דכי נמי הנערה שהיתה כבר דאי לא אנא הוה אמינא דמשעת הדין בפי' דתהוי נערה וכדבעי לפרושי התם בס"ד:

ומילתא דפשיטא ליה לאביי מבעיא ליה לרבא לפום לישנא בתרא דמר בר רב אשי דבעי אם מתה לאידך לישנא קמאי פשיט' ליה ולהכי שאין מיתה משוי בוגרת לאלתר וכששהתה לעמוד עד שבגר בקבר הוא דמבעיא אם יש בגר בקבר ופקע אב או לא וכן פירש"י ז"ל דבעי רבא יש בגר בקבר או אין בגר בקבר וכן פי' כגון שמתה קודם שעמדה בדין בעודה נערה ובגרה בקבר ודבנה הוה או דלמא אין בגר בקבר דאביה הוה. הקשו תוספת למאי דקס"ד השתא דמבנה הוה ממש קאמר הא היכי אפשר דהא ע"כ מיירי כי מתה קודם העמדה בדין וקי"ל דאין אדם מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין וכדתנן לקמן לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה או עד שמת האב הרי הוא של עצמה אלמא אע"פ שהקנס ראויה היה לאביה כשמת כיון שמת קודם העמדה בדין א"כ מורישו לבניו וכ"ש בזו כי כשמתה לא היה ראויה לה אלא לאביה. ותירץ ר"י ז"ל דדוקא בקנס דזוכה האב בבתו אינו מורישו לבניו כדלקמן לפי שאין אדם מוריש זכות שיש לו בקנסותיה לבנות אבל בקנס שיש לאדם מחמת עצמו מורישו לבניו אפילו קודם העמדה בדין דיורש כרעא דאביה הוא וכדתנן בפרק קמא גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואוקימנא התם כשלא עמד בדין גבי ההיא דבעי' מיניה רב נחמן גנב שור של טבחים וטבחו והודה לאחד מהם מהו. והא דאמרינן באידך לישנא יש בגר בקבר ופקע אבל לא דפקע לגמרי דהא כיון דלית לה בן אביה יורשה ואיהי שפיר מוריש קנסיה ליורשיה אלא הכי קאמר ופקע זכותיה דאב דאית ליה מדינא דנפשה ונפקא מיני' דאי מדין ירושתה בעלי חובותיה גובין ממנו ואי מדין זכותי' אין חובותיה גובין ממנה ואפשר דאי מדין ירושתה אתא עלה שאם מחלה לו מחיי' אין לו ירושה כלום דאע"ג זוכה בקנס עד עכשיו והאי אגלאי מילתא למפרע דדידה בעי מהוי ומחילתה מחילה ורבי' ז"ל סובר דבשום קנס אין אדם מוריש לבניו קודם העמדה בדין וההיא דפ"ק אפי' כשעמד בדין אפילו אמסקנא כדהוה ס"ד מעיקרא אלא דלא פירש לה תלמידא ואע"ג דלא אמר ולטעמיך טובא איכא בתלמודא דמצי למימר הכי ולא קאמר וכדפרישית התם בס"ד והכא הפי' יש בגר בקבר ודבנה הוי ונקט האי לישנא משום בושת ופגם דהוי בנה ממש דממון הוא ולגבי קנס נקט ליה לאפוקי דלא הוה דאב ומשום דלא קים ליה שפיר אדם מוריש קנס לבניו אם לא ולא נחית נפשיה השת' בהאי עניינא ובהאי פלוגתא בירושלמי הוא בין אמוראי אם אדם מוריש לבניו שאר קנסות או לא ואפשר בהא נמי הוה פלוגתא דאמוראי בתלמודא דילן דרבא ורב נחמן בפרק מרובה וכן רבא כרבה דאדם מוריש שאר קנסות לבניו אבל אביי ורבא דלקמן פי' נערה משמע דסבירא להו דבשום קנס אין אדם מוריש לבניו דהא סתמא נקטינן ליה או אפשר כיון דלקמן רהטא סוגיא כרבא ואביי דאין אדם מוריש קנס לבניו ואשכחן מאן דפליג עלה בהדיה ולא מוקמינן לרבא ורב נחמן בפלוגתא מכיון דלא פירש לה תלמודא דתהוי פלוגתא ואיכא לפרושי סוגין דידהו באופן דלא תפלוג על אביי ורבא וכן עיקר:

דף לט עמוד א

ומי מעברה והא תני רב ביבי קמי' דר"נ שלש נשים משמשות במוך :    פי' וקושיין מדקתני קטנה שמא תתעברה ותמות והכא כשבגרה בקבר ע"כ נתעברה כשהיתה קטנה שאין בין נערה לבוגרת אלא ו' חדשים בלבד והרי ילדה קודם שתמות ותבגר והתם בפ"ק דיבמות איכא בהדי' תרי לישנא חד אמר שמא תתעבר ותמות ודאי וחד אמר שמא תתעבר ושמא תמות קשיא הכי אפי' להאי לישנא שמא תמות משום דהתם אמר להאי לישנא בנים עדיפא מסימנים או כסימנים למפרע משעת העיבור. וא"כ לההיא לישנא ליכא לבעי' דרבא דכיון שילדה בנים עדיפא מסמנים והרי בגרה מחיים ואי ס"ל שמא תתעבר ותמות ודאי א"כ אי אפשר שיהא לה בן כשמתה קודם שתבגר והיינו מדפרכינן מינה סתמא וכן פירוש בתוס' בשם ר"י ז"ל. והא דאמר ג' נשים משמשות [במוך] פי' רש"י ז"ל רשאות לשמשות במוך ואף ע"פ שמשחיתות זרע בעליהן שרינן להו משום סכנה דידה או דעובר כלומר ואע"ג דאתתא לא מפקדא אפריה ורביה אסורין להשחית זרע בעלה וכולן לקו בדור המבול ואע"ג דלגבי דידיה שרינן לבעול בעילה שאין בה זרע כגון בקטנה או מעוברת או זקינה או עקרה ולא חשיב השחתת זרע דשאני איהו משום מצות עונה ועוד דהוה דרך תשמיש אבל להשחית זרע הראויה להוליד ולאבדו במוך אסור אפילו לדידה ואפילו היה המוך מונח בשעת תשמיש כל זה למדנו מדברי רבן ז"ל אבל מכל מקום אין פירושו מחוור א"כ דקתני פחות מכאן משמשת כדרכה אסורה לשמש במוך היא דאמרי והא אמאי שהרי אין כאן השחתת זרע ותו רבנן דאמרי אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת היינו שאסורה לשמש במוך קאמר והא אמאי כיון שיש סכנה בדבר וכי משום שומר פתאים ה' תהא אסורה בזה ומכניס עצמה בסכנה לכך פירש בתוספתא שלש שנים חייבות לשמש במוך וחכמים אומרים משמשת כדרכה אם תרצה ואין חייבות לשמש במוך. מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל. דאע"פ דאין אשה מעוברת חזרה ומתעברת כדאיתא במסכת נדה ה"מ שאין מתעברת ולד של קיימא אבל מתעברת הוא ולד [שאינו] של קיימא ועושה את האחד סנדל שמיחו את צורתו:

איזה קטנה:    פירוש איזה קטנה לענין זה מבת י"א שנה דאלו פחות מכאן אינה מתעברת כלל לאחר הזמן הזה משמשת כדרכה והולכת פירוש כשהביאה ג"כ ב' שערות שהיא גדולה שאם אי אתה אומר כן מצינו ממאנת למאן דאמר התם אינה בסימנים דליכא בקטנות קודם ב' שערות ותמאן אחר כך אלא וודאי כדאמרן:

מר בר רב אשי בעי לה הכא אליבא דרבא והיינו למ"ד לעיל דמלתיה דפשיטא ליה לאביי מבעיא ליה לרבא דאליבא דהאי לישנא הוא דאמרינן לה כדכתיב' לעיל כדפרש"י ז"ל:

בעי מיניה רבא מאביי בא עליה עד שלא נתארסה ואח"כ נתארסה מהו :    [פי'] רש"י ז"ל מי הוה קנסא לאביה או לעצמה פי' לפירושו דהאי בעי' לאו אליב' דר' יוסי הגלילי הוא דאמר נתארסה אין לה קנס דאם כן הוא ל"ה בעי' דידה אם יש לה קנס או לאו דאי אזלינן בתר שעת ביאה יש לה קנס ואי אזלינן בתר שעת העמדה בדין אין לה קנס דהוה לה נערה שנתארסה ונתגרשה אין לה קנס וסוגיא מוכח דאנן לא אבעייא לן אלא אי הוה לעצמה דהא מייתינן עלה ההיא דבא עליה ונשא' לעצמה הלכך ע"כ האי בעי' לר"ע היא ואליבא דרבי עקיבא דמתניתן דאמר נערה שנתארסה ונתגרשה קנסא לעצמה דאלו לר"ע דברייתא ליכא למבעי' דלדידיה לא שאני לן בין נתארסה ללא נתארסה ולעולם קנס' לאביה אלא אירוסין מיהא נפקא מרשות האב לגמרי:

והא תנן אביה ובעלה מפירין את נדריה:    פירוש דהאי ודאי אי לממון דעלמא מדמינן לה כגון מעשה ידיה וחבלותיה מדמינן ליה אירוסין ולא מפקינן ליה מרשותיה כלל ואפילו אם תמצי לומר דמדמינן דין קנס לדין הפרת נדרים הא לא מפקינן לה מרשותיה דאב לגמרי הוא קיים בהכי כדמעיקרא אלא שנוסף עליו הפרת נדרים משום שנוסיף עליו רשות אחרת:

צער דמאי:    פי' ר"י ז"ל דלהכי לא משמע לן דלהוי צער דהשרת בתולים משום דאלו צער שמשעת הסרת תשמיש נוח לה מן הצער ועוד דאם כן מפותה וכ"ש נערה לאחר גמר ביאה דליכא למימר שאדם משלם צער אלא אותו שהוא בשעת חבלה ממש:

דף לט עמוד ב

וכן הוא אומר ותפשקי את רגליך לכל עובל:    יש אומר שמביא פסוק זה ללמדנו פירוש של פיסוק רגלים מהו ואין הלשון של וכן הוא אומר מוכיח לזה אלא ה"פ וכן מוכיח שיצער בפיסוק רגלים שכן הוא אומר נביא דרך גנות ותפסקי רגליך לכל העובר כי מרוב זנות לא היתה חוששת והיתה מפסקת לכל עובר:

אי הכי מפותה נמי:    פי' דאי מצער וכן חבטה מפותה לית לה חבטה אבל בפיסוק רגלים אפילו מפותה יש לה צער:

זה משל מפותה למה"ד לאדם שאומר לחבירו קרע שיראין שלי ויפטר :    כלומר אע"פ שיש לה צער הרי היא מחלתה ומחילתה מחילה כאומר לחבירו קרע שיראין כיון דאמר לו בפירוש והפטר הוי פטור משא"כ בחבלות מסתמא כשאומר לו חבולי לי על מנת לפטור קאמר כדאיתא בפרק החובל ופרכי' והא קרע שיראין שלי הוא אדרבה קרע שיראין של חבירו הוא דהא שיראין של אביה נינהו ואינה יכולה למחלה. וק"ל הרי טעה רבה בר אבוה בהא. וי"ל דאיהו סבר שלא זכתה תורה לאב אלא צער דאנוסה דהוא דומיא דחבלות דעלמא אבל כשהיא ויתרה גופה לא זכה ליה רחמנא מידי ואנן פרכי' דגופיה זכי ליה רחמנא לכל צער ובושת שיבא לה אפילו לרצונה. לכשיוצא אשתו היא פי' בתמיה קאמר וכי כבר אשתו היא שאתה אומר לכשיוצא לכשלא יכנוס שמוציא עכשיו בב"ד שאומר שאינו רוצה בה:

בין היא ובין אביה יכולים לעכב:    וא"ת כיון שאביה רוצה כבר יכול לקדשה ומוסרה בעל כורחה ומה היא יכולה לסבב עוד הרי קונסה ושוב אין עליה קנס כמפותה מיהת. וי"ל דגזרת הכתוב הוא שאע"פ שקנסה לא יהיה פטור מן הקנס עד שיכנסהו גם מדעתה:

אלא אביה מנ"ל אמר אביי שלא יהא חוטא נשכר רבא אמר וכו':    וא"ת למה לי כולי האי לגמור ממפתה וכדפרכינן לקמן. וי"ל שאין הג"ש אלא לדברים שהם מפרשים בזה אבל כיון שכתב לו תהיה לאשה הרי פי' שלא יהיה הדבר תלוי אלא בעצמה ועוד דסברא הוא דלגבי הא לא מהני ג"ש דדלמא שאני אונס שהוא שותה בעציצו וכשם שהוא אינו יכול לעכב אפילו אביה ג"כ אינו יכול לעכב. וכן תרצו בתוס':

והא דאמר אביי שלא יהא חוטא נשכר:    וא"ת למה לי למכתב באונס ולו תהיה לאשה עד עתה תיתי לי מהאי טעמא דאמרן דאביי שלא יהא חוטא נשכר. וי"ל שלא הוצרך הכתוב אלא להיכא שיש לה אב דבלאו הכי נמי יכול לקדשה בע"כ שהוא רוצה:

רבא אמר ק"ו וכו':    וא"ת לרבא ל"ל למכתב ולא תהיה לאשה מדעתה תיתי מיאון דידה מהאי ק"ו. וי"ל דאי לא כתב רחמנא ולו תהיה לאשה לא עבדינן ק"ו דשאני אונס דאיהי לא מצי מעכב וכו' וכדפריך בסמוך אביי אבל השתא דכתב רחמנא ולו תהיה לאשה גלי לן שתהא יכולה למאן ואף על פי שהוא אינו יכול לעכב עבדינן ק"ו שפיר לעשות מיאון אביה למיאון דידה ואביי סבר ואפילו בתר דגלי רחמנא בדידה לית לן למעבד ק"ו כיון דאיכא למפרך כלל אימא כשתמצא אין לה כתובה:

מת יצא כסף קנסה בכתובתה:    והקשו בתוס' למה החליף לשונו באלמנה מגרושה ולא אמר בין בזו אין עליו כלום ותרצו דגרושה שייך למנקט אין לה עליו כלום משום דלית בה חינא כדאיתא במכילתן וכיון דלגירושין שלא תהא בעיניו להוציאה ליכא למיחוש כדפרכינן בסמוך נמצא שאין עליו כלום אבל באלמנה איכ' למיחוש משום חינא אצטריך לפרושי טעמ' יוצא' כסף קנסה בכתובתה:

דף מ עמוד א

גרסת הספרים מהר ימהרנה לו לאשה ולו מדעתו ולא למימרא דאפקא לן מדכתיב לו דהא גבי אונס נמי כתיב לו תהיה לאשה אלא כיון דכתב רחמנא ימהרנה בדידיה תלא רחמנא לו מדעתו משמע ואיכא נסחי דגרסינן מהר ימהרנה לו לאשה ולהאי נסחא מימהרנה בלחוד דריש לה והכל עולה בדרך אחד:

וליתי עשה ודחי לא תעשה:    פי' רש"י ז"ל וליתי עשה דלו תהיה לאשה ולדחי לאו דלא יבא ממזר והקשו עליה היכא לדחי דהא איהו גופא ממעט ליה דלו תהיה לאשה משמע אשה הראוי' לו כדתנן במתני' וכדאמרי' בכולי פירקין. ויש שפי' דקושיין אמאי דתנן או שמצא בה ערות דבר לומר שזנתה תחתיו דאית בה לאו דלא יוכל בעלה ראשון וכדאיתא ביבמות והא ראויה היתה לו כשכנסה זה דהיינו שעת הויה. ויש שתירצו דלעולם ממזרת קאמר כדפי' רש"י ז"ל ואע"ג דכתיב ולא תהיה לאשה אשה הראוי' לו אית לן לאוקמי בחייבי כריתות אבל בחייבי לאוין לא כיון דמכל מקום אתי עשה ודחי לא תעשה וטמא דלו תהיה לאשה אשה הראויה בהוייה קאמר. ורבי' הגדול ז"ל תירץ דלו תהיה לאשה כל אשה במשמע דאורחא דקרא למנקט האי לישנא ולא נקטה אלא לאשמועינן מדעת והא דנקט במתני' ובכל דוכתא אשה הראויה לו אמסקנא דסוגיין סמכינא דקים להו דהאי עשה [לא] דחי לא תעשה וסמכינן ליה ארישא דקרא וכדפרישנא בריש פרקין:

אבל כי אמרה לא בעיני' מי איתא לעשה כלל :    פי' רש"י ז"ל וכיון שכן מלמדין אותה שתאמר [איני] רוצה (אני) ואינו נכון חדא דכל התירוץ חסר מן הספר ועוד אי מלמדין אותה לומר איני רוצה והיא אומרת רוצה אני מאי איכא למימר ומאי פסקא לתנא שתשמע וי"ל בזו כיון דלדידיה איכ' איסורא כופין לה עד דאמרה לא בעינן וכיון דאמרה הכי מסתמא ניח' ליה משום מצוה לשמוע ד"ח והנכון דה"ק (דגרשה) [דעשה] כי האי כיון דקיל כולי האי בידו לעקרו אינו בדין שידחה לא תעשה ואם תאמר הא (בדין) [סדין] בציצית דאי בעי פטר נפשיה בטלית של צמר או בטלית שאינו בר ציצית ונעביד הכא כנאמר התם מעשה דרב קטינא אבל הכא כי אמרה לא בעינא עקרינה לעשה לגמרי וליתא עשה בעולם:

ר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה:    פי' דמתני' ולאפוקי מדר"ע דברייתא דאי לאפוקי מדר' יוסי הגלילי מסתייהו דלתני נערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס למה לי לאהדורי כולי האי לאשמועינן בהאי שום רבותא ואיתומה ממש קאמר שאין לה אב פשיטא שהמפתה פטור אלא הא קמ"ל דנערה שנתארסה ונתגרשה כיתומה כן פי' רש"י ז"ל והא נתארסה ונתגרשה כר"א כשיש לה אב ליקרי ליה יתומה דפקע זכות אב לגבי קנסא ע"כ נראה מדבריו ז"ל שהוא סובר דהא דקתני יתומה שנתארסה כולי חדא היא וה"ק יתומה בחיי אב דהיינו שנתארסה ונתגרשה וכו'. וי"ל דדייקנן הכי מיתורא דקרא דכיון דקתני נערה שנתארסה ונתגרשה בהכי סגי למה לי למימר יתומה אלא ודאי להכי קרא ליה כיתומה בלשון יתומה לאשמועינן שהיא יתומה בחיי אב גמורה לענין זה ומיהו עדיין לשונו של רש"י ז"ל במשנתינו פי' בתלמודא מפרש שנתארסה ונתגרשה מלתא אחריתי היא ולאו איתומה קאי ע"כ. ונראה שרבינו ז"ל פי' דר"א האי יתומה בתרתי תני לה וה"ק אחת יתומה גמורה בחיי האב שנתארסה ונתגרשה דמיתורא שמעינן דכולי חדא הי' ויפה דקדק רש"י כמשפטו ועוד למדנו מלשונו ז"ל שכתב כאן דכי קתני אמפתה פטור משום קנסא אמר ובהא הוא דשוה יתומה גמורה ליתומה בחיי האב דאלו לענין בושת ופגם אין המפתה פטור ביתומה בחיי אב דהא דאבוה ננהו דארוסין לא מפקא מרשות האב אלא לענין קנס ביחוד ושמעינן מינה כי אע"פ שאין אדם זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין יכולה היא למחלה קודם ולכן לפי' המפות' פטור כשקנסה לעצמה. ואיכא דקשיא ליה היאך אדם יכול למחול מה שלא זכה בה עדיין. וי"ל דהכא גופא מחלתו לו כדאמרינן לעיל משל למה"ד לאדם שאמר לחבירו קרע שיראין שלי ואע"ג דלעיל גבי בושת ופגם דהוי אמינא אמרי' לה שניתן למחילה מ"מ מן המשל אנו למידן שהמחילה בגופו הוא אבל מרבינו ז"ל שסוברים בקנס אינו נמחל אלא אחר העמדה בדין וכי קתני המפותה פטור היינו מן הבושת ופגם ואיתומה גמורה קאי דאלו ביתומה בחיי אב אין המפת' פטור כלום ולא ליתומה גמורה אלא שקנסה לעצמה והא דאמרי' יתומה פשיטא פי' יתומה פשיטא שהמפתה פטור מבושת ופגם דהא דידה נינהו וקרע שיראין שלי הוא דמיון גמור הוא ויכולה למחלו ואיברא בירושלמי אפליגי אמוראי בהא מלתא דגרסינן התם אמר רבי יוחנן אתיא ר"א בשיטת דר"ע רבו דר"ע אומר קנסה לעצמה וכן ר"א אומר קנסה לעצמה מעתה אפילו במפותה יש לה קנס ופריק שמחלה כלומר סתמא מחלה לו כיון דמפותה היא ופריך וכי אדם מוחל דבר שאינו ברשותו כלומר והיאך יכולה למחול בושת ופגם שהוא דבר שאינה שלה רק של אביה ומהדרינן תפתר ביתומה שהכל שלה כלומר דכי קתני במפתה דפטור ביתומה גמורה בלחוד קאי ופרכינן וכי אדם מוחל דבר שאינו שלו כלומר והיאך יכולה למחול הקנס ואמרו ושמעינן מהכא דאמר ר"ע בשם רבי זעירא קנס אין כאן משעה ראשונ' כלומר וכי קתני דפטור דמשמע פטור לגמרי אף מקנס ופרקינן רבי אבא בר רב חסדא בבושת ופגם הוא מתני' כלומר דכי קתני המפתה פטור איתומה קאי ומשום בושת ופגם בלחוד ומקשינן דרבי מנא אמר מאי האונס חייב והמפתה פטור בכל ופרקינן דרבי אבין אמר רבי שמאי האונס חייב בכל והמפתה פטור מן בושת ופגם וחייב בקנס והא ר"ע על פי הירושלמי למדנו שזה המחלוקת הוא בירושלמי ופשטי' דתלמודא דילן משמע כפי' רש"י ז"ל שכן לשון מתני' כפשטא משמע כר' מנא דירושלמי סבירא להו (ולא) [ולזה] הסכימו בתוספת האחרונים וזה דעת רבינו ז"ל בשם רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל:

קרי רב עלה דר"א טובינא דחכימי :    והא דקשיא ליה כולה האי משום רבנן אחריני דאלו אזלי בשיטתי' דר"ע דברייתא או דרבי יוסי הגלילי ואלא ר"א תפס לו השיטה הנכונה ויותר מכולם ונתן לדבריו טעם ג"כ דכי היכי דלגבי יתומה דרשינן יש לה לאביה אין לה אפילו לעצמה ואע"ג דבקרא לאבי הנערה כתיב ה"נ דרשינן אשר לא אורשה לאביה והא אורשה לעצמה דהא לא משתני גופא ולהכי קרי ליה טובינא דחכימי ופסק הלכה כמותו ולא פסק כר"ע עצמו משום דלא לחליף ליה ר"ע דמתני' בר"ע דברייתא שאין הלכה כמותו:

דף מ עמוד ב

יאמרו בעל פגומה חמשים:    פי' א"כ מצינו קנס מתרבה וממעט שהרי נפגמה שאין לה בושת ופגם כולן קנס ואלו בשלימה מקצתן קנס ואולי שלא יהיה לה קנס כלל שכולן צריכותא בשתה ופגמה לו אמר ליה א"ה עבד נמי יאמר נמי עבד נוקב מרגליות כלומר דעבד נמי פעמים שהכל קנס אם הוא מוכה שחין שאין לו דמים ודעבד משובח לא יהא שם קנס כלל אם הוא עבד ברי ששוה הרבה והיינו דנקט הכא עבד מוכה שחין ועבד בריא שהוא דומה לענין פגומה ושלימה שאף עבד מוכה שחין עבד פגום הוא אבל לעיל נקיט עבד נוקב מרגליות עבד עושה מחמת מפני שזה עבד מן הסתם זה עבד הדיוט והא דקאמר בעל שלימה חמשים בעל פגומה חמשים פירוש בעל פגומה כגון שבא עליה שלא כדרכה ששניהם חייבי' קנס וכן אמרו בפ"ק דקדושין באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כולם בסקילה רבי אומר כולם בחנק והא' בסקילה ואמרינן מודה רבי לענין קנס כולן משלמין ובירושלמי אמר שבאו עליה עשרה בני אדם שכולן משלמין קנס ואמרינן נמי התם (העידה) [הערו] עליה עשרה בני אדם כולן חייבין גמרו הביאה כולם האחד חייב וכולם פטורים ומיהו איכא למידק מדאמרינן בפרק בן סורר ומורה דחייבי כריתות שוגגין נתנו להצילן בנפשם ואותבינן מדתנן הבא על אחותו משלם קנס ואין אדם מת ומשלם ופרקינן משעת העראה דפגמה אחייב לה קטלא ממונא לא משלם עד גמר ביאה שהוא משיר בתוליה בחורין האבר דאלמא אין קנס בהעראה ולא שלא כדרכה דליכא השרת בתולים והא לא קשה לפום מאי דפרישת לעיל דעתם ה"ק דכי היכי איכא קנס בההראה ה"נ איכא קנס על השרת בתולים שאם באו שני בני אדם א' הערה וא' גמר ביאתו שניהם חייבים והכא נמי כשבא על אחותו נהי דעל העראה לא מחייב קנס דקים ליה בדרבה מיניה שניתן להצילו בנפשו מחייב קנס על גמר ביאה והיינו דאמרינן התם הניחא למ"ד העראה זו נשיקת האבר אלא למ"ד זו הכנסת העטרה בהעראה הוה בתולה ושוב אין קנס ואוקימנא במפותה שניתן להצילו בנפשו הלכך הכא בשמעתין יש לפרש העראה זו נשיקה דמיירי שבאו כדרכן הראשון הערה בה והשני גמר ביאתו או בהעראה בלבד ואמרו הראשון שבא עליה כשהיא שלימה חמשים והשני שבא עליה כשהיא פגומה חמשים אבל למאן דאמר דהעראה זו הכנסת עטרה א"א לפרש כן כי בנשיקת האבר לחוד אין כאן קנס ואין כאן ביאה ואם יש שם הכנסת עטרה בעילה גמורה ואין משלם השני קנס כדאיתא בפרק בן סורר ומורה לכך יש לפרש אליבא דהלכת' שהראשון בא עליה שלא כדרכה והשני כדרכה כי כשבא עליה השני פגומה היתה כיון שכבר נבעלה אפילו שלא כדרכה וכל א' משלם חמשים כו'. וראיתי מי שפירש לדעת רש"י אין קנס בביאה שלא כדרכה ושלא בהעראה וכו' בלבד עד שישיר בתולים והכא שניהם באו עליה כדרכה בעילה גמורה ובשתי נשים עסקינן שהאחד אנס בתולה שלימה כדרכה והאחד בתולה שלא כדרכה שהיתה פגומה כבר או בהעראה או בבעילה שלא כדרכה וממה שכתוב נראה שזה טעות:

דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין:    פי' רש"י ז"ל שיכול לפוגמה ולבייש' בבעילה וכן (דכן) הוא ודאי פגם ובושת זכי ליה רחמנא וכבר הארכתי בפ"ק דקדושין בס"ד:

וקטנה לאו בת סקילה היא:    הקשו בתוס' מאי קושיא דאע"ג דאיהי לאו בת עונשין מחייב יקנס כמי שבא על הקטנים מאורסה או אשת איש שהוא במיתה והיא פטור' כדאיתא בפרק ארבע מיתות. ותירצו דשאני מוציא שם רע שלא חייבו הכתוב קנס אלא לפי שהוציא עליה שם רע וגרם לה קטלא א"כ כל היכא דאיהי לאו בת קטלא לא לחייב איהו:

ואיכא למידק עלה מהא דאמרינן בעירובין מצינו המוציא בפיו חמור מן העושה מעשה פירוש המוציא שם רע מאה כסף ואונס ומפתה חמשים והוינן בה משום דגרם לה קטלא. ויש לתרץ כרבא ואמר רבא כי הוציא שם רע משום שהוציא ולא משום שגרם לה קטלא הוא מחייב בלחוד אלא מפני שהוציא עליה שם רע ותרווייהו צריכן לה וכאלו תאמר שהמלקות משום דגרים לה קטלא והקנס משום שהוציא עליה שם רע ולפיכך אמרו שם שהמוציא שם רע חמור מן העושה מעשה של האונס. מאה כסף כתיב הוציא עליה שם רע על שם רע שהוציא עליה כך נ"ל לפי תירוץ התוספת ויש מפרשים כאן וכאן דקטנ' לאו בת סקילה היא וכיון דההיא נערה בגדולה משתעי ה"ה דנערה דרישא דהא להוציא את הנערה נערה דמעיקרא משמע. הא כל מקום שלא פי' קטנה במשמע ופסק הרי"ף ז"ל הלכה כרבנן ואע"ג דסתם לן כר"מ אנן אפסקא דאמוראי סמכינן דהא דריש לקיש כרבנן הוא וכן הא דאמר רב זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים זו ואין צ"ל זו כדמשמע ביבמות והראב"ד ז"ל השיב על הרי"ף ז"ל ונתקיימו דברי הרי"ף ז"ל כמ"ש בספר הזכות לרבינו הגדול ז"ל:

דף מא עמוד א

האומר פתיתי את בתו של פלוני משלם בושת ופגם ע"פ עצמו:    פירוש לפי שהבושת ופגם אינו קנס אלא ממון גמור ומיהו לא דיינינן ליה בכל מקום משום דהוי מלתא דלא שכיח ולית בה חסרון כיס וכדאיתא בפרק החובל וכדאיתא התם בס"ד:

וליתני אנסתי :    פי' וליתני אנסתי נמי מ"ש דתנא פתיתי לחוד:

אתמר פלגא נזקא רב פפא אמר פלגא נזקא קנסא:    שמועה זו פירשתי במרובה יפה בס"ד ולפיכך קצרתי בה בכאן שאינה מקומה:

סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי:    פי' לאו דס"ל דקיימו בחזקתו דהא סוגין דכולא תלמודא תמה משונ' היא אלא ה"ק אע"ג דלאו אורחא דאזיל תדיר מ"מ לא בחזקת שימור קיימי לא שיהיה צריך לשומרו מפני שפעמים הוא מזיק:

לא נצרכה אלא לפחת נבילה:    פי' דהוה נזקי' כולה. וא"ת והיכא שייכא בתשלומין דהא כיון דקנסא הוא כל מה דשקיל ניזק לאו דידיה שקיל ויש שתירצו דהשתא בפחת נבילה דמועד מוקמא מתניתין ואידך דתשלומי נזק מוקמינן בתם. אבל רש"י ז"ל פי' בסמוך דהאי תשלומי נזק מיירי במועד דקתני בה שמשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. ולרבינו ז"ל יש לפרש דהכא כיון דאמר רחמנא שישלם חצי נזק ועבדי שותף בנבילה דכתיב וגם את המת יחצון אע"ג דמשום קנסא הוא כי אפחתי' לנזק מההוא חצי נזק ע"י פחת נבילה ונמצא שאינו גובה חצי נזקו כמו שיגבה נזקו דעלמא הא שייך שפיר בתשלומין. ומיהו צריכין אנו ליישב למ"ד דהא' מיירי במועד והא' בתם כדמפרש רבינו שמשון ז"ל הא האיך אפשר כיון דבאידך קתני במיטב הארץ וי"ל דבב"ק חבתי בנזקו לא קתני אלא חבתי בתשלומי נזקו תנינא להא דתנו רבנן תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה וכמתני' דחבתי בנזקו דעלה סמכינן לא תנן ביה במיטב הארץ הלכך שפיר איכא לאוקמי בתם וא"ת ליתני נמי הא כלומר דהתם אינו משלם ע"פ עצמו והמועד ע"פ עצמו ומהדרינן תנא ושייר ופרכינן מאי שייר דהאי שייר פי' לאו אורחא דתנא לשיורי חדא בלחוד ומהדרינן שייר חצי כופר פי' דהוה ליה למכתב שהתם פטור אפילו מחצי כופר והמועד חייב אפילו בכופר שלם:

גרסת הספרים אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא הא מני רבי יוסי הגלילי היא. לכאורה נראה דפרכה הוא דשנוי' דשנינן לאו שנוי' הוא דהא רבי יוסי הגלילי היא אבל אין לפרש כן דמנ"ל דר' יוסי הגלילי היא דפריך הכי אבל הנכון דכי פרכינן חצי כופר שנינן קושיין וה"ל האי פירוקא פירכא לאידך דכיון דשייר חצי כופר ע"כ שייר מידי אחריני דאי לא מאי שייר דהאי שייר ואית לן לומר דשייר דהתם אינו משלם ע"פ עצמו ותיובתא למ"ד פלגא נזקא ממונא ומשום דמהדרינן דאי משום חצי כופר לאו שיורי הוא עד דנימא למ"ד פלגא נזקא ממונא:

מאי שייר דהאי שייר דאיכ' לדחויי הא מני דר' יוסי הגלילי היא ואיכ' נסחי דגרסי בהדיא ואידך מאי משום חצי כופר לאו שיורא הוא ואתיא פשוטה כי הא דפרכינן הא מני ר' יוסי הגלילי דאמר שם תם משלם חצי כופר. וא"ת מ"מ ליתני התם שהתם משלם חצי כופר ומועד כופר שלם. וי"ל שזו כבר תרגמא רש"י ז"ל מכלל שאמר התם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם וא"ת והיכא שמעינן לה לרב יוסי הגלילי סברא זו דר"א סבר התם אינו משלם כופר דנפקא לן מדכתיב ובעל השור נקי מחצי כופר ואשכחן לר' יוסי דאמר בעל השור נקי מדמי ולדות ואם כן אית ליה דהתם משלם חצי כופר ואיכא למידק דדלמא לרבי יוסי הגלילי נמי פטור מן הכופר ולא צריך קרא מטעם שהשיב ר"ע לר"א והרי הוא עצמו אינו משלם אלא מגופו תביאנו לב"ד והוא משלם לך ואע"פ שהשיב לו ר"א אין דינו אלא כשהמית ע"ע או ע"פ עד אחד שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר ואף כן אפשר לומר לר"י הגלילי לכך פירוש ר"י ז"ל דהא ודאי אפשר לרבי יוסי הגלילי כר"ע סבירא ליה כדאמרן ותם פטור מן הכופר והא דלא דייק ונקט חד מן תנאי דאפשר דסברי להו דהתם משלם חצי כופר ולכשתמצא לומר דלרבי יוסי פטור הא איכא רבי טרפון דס"ל הכי דהא אשכחן ליה בשלהי כיצד הרגל שחייב תם כופר שלם בחצר הניזק משום דס"ל משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם וא"כ בר"ה משלם חצי כופר דליכא תם דברשות הרבים פטור ובחצר הניזק הוא נזק שלם. והא לא אמר ר"ט היא. וי"ל משום דתנן הכא שהתם משלם חצי נזק ומשמע אפילו בחצר הניזק ודלא כר"ט אי נמי כיון דלר"א נקי מחצי כופר ורבי יוסי הגלילי איירי בהאי קרא ודריש נקי מדמי ולדות ולא השיב לר"א כלום כמו שהשיב ר"ע משמע טפי דס"ל דתם משלם חצי כופר ואורחא דתנא הכי דלא דייק הכא ונקט תנא במקום תנא:

דף מא עמוד ב

כולה במועד קמיירי:    פי' דבמועד ניחא ליה טפי לשנויי כולה:

והשתא דאמרת פלגא ניזקא קנסא האי כלבא דאכל אימרי ושונרא תרנגולי רברבי משונה הוא ולא מגבי' בבבל שאין קנסא נגבין כלל דאלו למ"ד פלגא ניזקא ממונא מגבין ביה בבבל ואף על גב דמדאורייתא סמוכין בעינן מ"מ עבדינן שליחותייהו כדעבדינן אנן שליחותייהו בהודאות והלוואות ובגיטין ובמסכת סנהדרין ובפרק החובל ובבתרא דגיטין והא דתנן בפ"ק דסנהדרין נזק וחצי נזק משלם בג' ומפרש בתלמודא סמוכים דאוקימנא אפי' למ"ד פלגא נזקא ממונא התם בנזקי שור וכיוצא בו דלא שכיח שהבעלים משמרים אותו משא"כ בשונרא וכלבא דאיכא דלא נטרי להו שכיח היזקייהו טפי ובכל מלתא דשכיח ואית בהו חסרון כיס עבדינן שליחותייהו כדאמרינן בהחובל והיינו דנקטינן הכי ולא נקטינן סתם חצי נזק דנימא השתא דאמרת פלגא נזקא קנס לא מגבינן בבבל כך נראה לי ובמקומה פירשתיה בס"ד:

ואי תפס לא מפקינן מיניה:    פי' ר"ת ז"ל כשתפס המזיק עצמו ונראין דבריו מזה ובכל נזק שור תם שאינו גובה אלא מגופה אבל שאר קנסות שנובין מכל נכסי המזיק כל מאי דתפס לא מפקינן מיניה ואי אזמינהו לארעא דישראל מזמינן ליה בזמן דאיכא סמוכים בארעא דישראל דחזו למדיינה ואע"ג דאמרינן בעלמא אין מוציאין על מנה מנה בדאיכא דיינים באתריה דחזו לדיינה ואמר לב"ד הגדול אזלינן משא"כ בזו דליכא בח"ל דיינים דלידיינו ואי לא אזיל משמתי' ליה. כתבו הגאונים דבזמן הזה דליכא סמוכים בא"י כל שחובל בחבירו ומביישו ומזיקו ברבים שאינן ניגבין בבבל בח"ל משמתין ליה כתבו הגאונים ז"ל דבזמן הזה דליכא סמוכים עד דמפייסי ליה לבעלי דינים וכשרואין דמפייס ליה ניזק בדבר הגון והניזק מתעכב אומרים לו טול מה שנותן לך ואם לא הרי אנו מתירין נידויו וכן היה המנהג בב' ישיבות ואיכא מאן דסבר דבזמן הזה אם מודה בקנס פטור וליתי דלא אמרי' מודה בקנס פטור אלא כשמודה בפני ב"ד הראוים לדונו כדאיתא בפרק החובל בין כך ובין כך משמתין ליה עד דמשלם [דמסליק] ניזקא מדר' נתן וכו' ודוקא בכלב רע וכיוצא בו אבל [*) בשור דכל מלאכה עביד ורב תבואות בכח שור לא עבדינן כו' כצ"ל נ"ל [המו"ל].] בשאר דכל מלאכה עביד ורוב תבואות בכדי שויה לא עבדינן הכי אלא אמרי' דלנטרי נטירותא מעליא: