חידושי הריטב"א על הש"ס/כתובות/פרק יג
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
מאירי |
הרשב"א |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
פרק יג שני דייני גזירות
מי שהלך למדינות הים וכו' והלכת' כדתנן כדאפסיק בתלמודא הלכתא ודעת הרמב"ם ז"ל דדוק' מי שהלך בעלה למדינת הים אבל אלמנה אין נותנין מזונותיה אלא בשבוע' דחיישי' לצררי דטפי מתפיס אינש לצררי לאחר מיתה כדי שלא תתבזה אצל היתומים ואינו מחוור דחדא דהא אמר שמואל בתלמודא שאין פוסקין מזונות לא"א וכששמעו בו שמת מודה שפוסקין ועוד דבפרק השולח אמרי' דההוא אתתא דחשודא אשבועתא ואתיא ותבעה כתובה ואמרי' דלית לה כתובה משום דחשודא ואמר והבו לה מזוני נמי אית לך דאמר שמואל דתובעת כתובה בב"ד אין לה מזונות ואי איתא ל"ל לשמואל תיפוק ליה דבעיא שבועה והיא חשודא אלא וודאי דאלמנה נותנין לה מזונות בלא שבועה כל זמן ששטר כתובה יצאו מתחת ידה במקום שכותבין כתובה ותשבע בסוף:
קשי' תלת אתרין קשיא גזילות אגזירות : וא"ת ואי גזילות אגזירות קשיא דתני דתרי מילי ננהו כדקס"ד השתא תלתא אתרין ל"ק הא בגזילות והא בגזירות. וי"ל דלא מסתברא דלהוי לדיין אחד שתי שררות בירושלים דאיכא כמה חשובים להעמיד אנשים מיוחדים לכל שררה ושררה:
דחשיב ליה קתני כתב ר"ת ז"ל דליכא לפרושו כפשוטו דחשיב טפי דהא וודאי חנן המצרי חשוב מחנן בן אבשלום כיון דאקדמיה בברייתא אלא ה"פ דחשיב טפי הא וודאי בהאי פירקא כלומר דאיירי ביה כגון חנן ואדמון דאלו חנן המצרי לא איירי ביה ור"י ז"ל הקשה ע"ז מדתני בסמוך ר' נתן אומר אף נחום המדי מגוזרי גזירות שבירושלים הוה וע"כ לא קאי אברייתא דא"כ לר"נ ד' הוה ואנן מוקמינן דההיא ג' אדמון ונחום וחנן בר' נתן אלא דר"נ אמתניתן קאי ואי לא קתני תנא דמתני' אלא ההוא דאיירי בפרקין א"כ מאי קאמר ר"נ אף נחום המדי דלמא ת"ק מודה ביה אלא דכיון דלא איירי במתניתן לי תני ליה אלא ודאי הכי קאמר דחשיבו להו טפי קתני ודקאמרת דתנן המצרי חשיב טפי כיון דאקדמיה תנא ברא הא לא אריא דזימנין דמקדים תנא ההוא דלא חכים וחשיב כולי האי משום דמייחס טפי כדתנן התם מעשה בר"א ור' יהושיע ור"א ב"ע ור"א ואלו ר"ע חכים טפי מר"א בן עזריה דהכי מוכח ביבמות פ"ק גבי מעשה בר' דוסא בן הרקנוס שהלכו אליו ר' יהושע ור"א ור"ע ונכנסו ואמרו להם יש כאן עזריה חבירנו דאלמא לא היה מכירו ועל ר"ע היה אומר אתה עקיבא בן יוסף ששמך יוצא מסוף העולם ועד סופו ואפילו הכי קדמתא תנא לר"א בן עזריה או לפי שהיה נשיא או משום דמיוחס טפי שהוא עשירי לעזרא כדאיתא בפרק תפלת השחר וא"ת למה לא תרצו כאן כפי' ר"ת דההוא לא מיירי בפרקין לא תנא ליה וי"ל דא"כ ה"ל למתני שהיו בירושלים אבל מדקתני היו משמע שנים ותו לא כן משמע בתוספת שהיו גוזרין גזירות על הגזילות פי' רש"י ז"ל קנסות ולאו דווקא קנסות דהא ממונא הוא אלא כעין קנסות שהיו פוסקין דבר שידוע לתשלומין לנטיעה ולא כפי מה שהם. נוטלים שכרם וא"ת אמאי לא פרכי' כדפריך תלמודא לקמן לקרנא ותרצו בתוספת שהרי כיון שזו היתה אומנתן ולא היו עוסקים בדבר אחר ולא היה להם [במה] להתפרנס על הצבור לפרנסם להתפרנס (על הצער) לפי כבודם ואין בזה משום שוחד לא תקח וכן אתה אומר במה שאומר לקמן במגיהי ספרים ובלמדי הלכות שחיטה והלכות קמיצה ומהאי טעמא ליכ' משום מה אני בחנם אבל קרנא לא היה קבוע לזה אלא שהיה עושה כן לאקראי בעלמא ומשום הכי פרכינן עלה ואפרקינן דאפילו בההיא שכר בטלה דמוכרחא שרי. הא דתנן הנותן שכרו לדון. פירשנו בפ"ק דקדושין:
והא דאמר דומה הדיין וכו': פי' בפ"ק דסנהדרין ומדאייתי לה הכא על עסקי שוחד ממון מוכח שהוא כפי' רש"י ז"ל. הא דאמר לקמן אינש למאן דרחים לי כולהו עובדא דלקמן דאמרי פסילנא לך לדינא פי' רבותי' ז"ל דלפני' משורת הדין ולמדת חסידות דאלו מדינא לא פסלו שא"כ אין לך דיין לדין והכי מוכח במסכת סנהדרין וכ"כ שם רא"ה ז"ל:
וכי אלישע אוכל בכורים הוה: פירוש רש"י ז"ל והלא לא היה כהן כי בדברי הימים מייחס אותו לשבט גד וכתבו בתוספת שלא היה צריך רבינו לכך דאפי' היה כהן לא היה אוכל בכורים היה והלא אין שם לא כהן ולא מקדש ולא מזבח וכו':
אסתתם טענותי' קשיא לן הא דאמר בפרק שבועת העדות דשלח ליה רב יוסף לרב נחמן עולא חברינו עמל בתורה ובמצות הוא ואמרי' מאי שלח ליה לחנופי ליה אלא שודר ציה למשרי תגרי' ברישא אי נמי לשודא ולא חייש לאסתתמי טענותי' דאידך וי"ל דבחבר שבא לדין ליכא משום אסתתמי טענותי' דהא ידיעה דחזי להכי ובעל דינא נמי ניחא ליה דלשבקנו לאלתר אבל הכא דלא הוה חבר ולא קרובו של חבר אלא דרב ענן הוא דהוה סבר סבר דמחניף ליה ואסתתום טענותיה דאידך וזה ברור. ודעת מורי ז"ל דהכא עדיין לא פרשו בדיני דיתמי בדאתא האי לקמיה דרב ענן בשלמא בחבר עצמו שרינן תגרי' ברישא ואע"ג דפתחו בדינא דאחרינא כדי שלא יתבטל מתלמודו ומשום כבוד דידיה ואע"ג דאיכא מצוה לדון את שבא ראשון כקטן כגדול תשמעון וכו' בפ"ק דסנהדרין עשה דכבוד תורה עדיף והיינו דאמר בפרק כל כתבי אמר רבא תיתי לי כדאתא צורבא מרבנן לעיוני' בדיני' כי היכי דלשרייה לאלתר אבל כבוד קרובו של חכם אינו אלא מדרבנן ולא דחי עשה דאורייתא אבל הכא עדיין לא פתחו באידך דינא ובכל חד איכא מצות עשה לדון מדכתיב ושפטתם צדק כדכתב רש"י וכיון דכן האי עשה דקרובו של חבר עדיף דאיכא בהדי' עשה דרבנן דכבודו של חכם כך היא מפורשת בשם הר"ר פנחס הלוי ז"ל וכן גורס רבינו חננאל ז"ל. דבי רבי ישמעאל תנא כלי שרת באים מתרומת הלשכה פי' ממה שנתנו בקופת עצמן ובא לחלוק על סוגיא דלעיל דמוקי האי קרא דשארי הכסף בקדשי בדק הבית שגבו ואלא דבי ר' ישמעאל אומר דקרא בתרומת הלשכה מיירי:
מאי זה וזה לא היו מודים בפירות : כלומר מאי טעמא דידהו ומייתי טעמא דר"ע וכן פי' רש"י ז"ל:
אתמר רב אמר פוסקין מזונות [לאשת] איש: פי' אם תובעת מזונות להבא דאילו לשעבר אין פוסקין לה כלל דהא אלו הוה בעל הכי מצי טען פרעתי ולא מחייבין ליה ובלהבא הוא דפליגי והכי ריהטא כולה סוגיא וכן כתבו בתוספת ודווקא ביוצא לדעת נחלקו דבהא איכא למיחוש לצררי או לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך כו' שיצא למקום קרוב על דעת לחזור לאלתר כדרך בני אדם ואח"כ נשתקע שם כיוצא בו דכ"ע פוסקין תוך ג' חדשים וכן הורו רבותי:
בששמעו בו שמת ליכא פרושו ששמעו הדבר בעדים ברורים חדא דלישנא לא משמע הכי בשום דוכתא וכדמוכח בב"מ בשמעתא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן כדאמרי' כששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי דמורידין ואם יש עדים מה הורדה היא זאת אלא שירדו לנחלתם ועוד מדפרקינן שבא לאחר שמועה והיכי מוקמינן סהדי בשיקרא וליכא לפרושי ששמעו בו שמת בע"א מדפרקינן לקמן הכא במאי עסקינן בששמעו בו שמת בעד אחד מכלל דהשתא לא משמע לן הכי אלא הכי פירושא ששמעו שמת בקלא דאתחזק בבי דינא בשני עדים ששמעו מאחרים שהלכו למדינת הים ולקמן אמרינן ששמעו בו שמת ושמעו קול זה בע"א ואתתי' אשתרי בעד מפי עד לאנסובי ובנים לא נחתו לנחלה ואפי' בעד גמור כנ"ל:
כ"ע לא פליגי: פי' רש"י ז"ל דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלהם כלום ואי לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וקבלה עליה משמת אינה משועבדת לו למעשה ידיה וא"ת והרי משועבדת להם ליתומים ואף הם יאמרו לה עכשיו כן אף הוא לא היה יכול לומר לה אא"כ היא מתרצה עכ"ל ז"ל והקשו עליו דהאיך הוא אינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך וכו' אם אינה מתרצה דהא בפ' אע"פ ובפרק המדיר מכרחינן שיכול לומר כך מתוך שיכול לכופה על מעשה ידיה כל היכא דפסקה והא לא קשיא דהתם הוא כשפסקו מעשה ידיה בה' סלעים והכא לא איירי בהכי דא"כ למה פוסקין לה ב"ד מזונות אע"כ הכא במאי עסקינן בספקה על ידי טורח שהיא טורחת לעשות יותר מן השיעור או שהיא בעלת מלאכה חשובה והא. לא סגי לן אלא כשקבלה כדברי רש"י ז"ל אבל מה שכתב רבי' ז"ל דליכא למיחוש לצררי שהרי סופה לישבע אין זה נכון דלשמואל אפילו בשבועה ממש שתשבע השתא אין פוסקין מזונות לא"א כדמוכח מהא דאקשינן בסמוך ממתני' ולא אוקימנא כבני כהנים גדולים דאמרי' תשבע תחילה ועוד דהשתא לא ידעינן אכתי טעמא דצררי ודצאי מעשה ידיך לכן הנכון לפרש כששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי משום דמוקימנא לה בחזקת אלמנה ודכ"ע פוסקין מזונות דהא נכסי קיימי בחזקה כדאי' לעיל בפרק אלמנה ניזונת ונאמנות לומר לא נתנו לי מזונות וגם אין לנו עכשיו לחוש כ"כ שיבא הבעל ויאמר פסקתי לה מזונות תאמר פוסקין דהא משתעבד ליה דאע"ג דלכי אתי ואמר פסקתי היה נאמן לד"ה כדאיתא לקמן דהוה טענתו לשעבר וכי פסקינן לה השתא שוב אינו נאמן ומוסיפין ליה חיובא אפילו הכי לא חיישינן לה כיון דמשועבד לה ודיינינן לה כי השתא אלו הוה בעל הכא ואמר פסקתי לא היה נאמן דה"ל להבא אמר דאין פוסקין דלא דיינינן ליה כי השתא כיון דלכי אתא הוה ליה לשעבר והוא מהימן ומשום דמימרא דרב מסתברא להכי בעינן מ"ט דשמואל רב זביד אמר משום צררי. פי' וזו חששא גדולה בכאן דאפי' בשבועה לא פסקינן לה ודכותה אמרינן בפ' הנושא לענין מזון הבנו' משא"כ בחשש צררי דאלמנה לענין כתובה דגבי' בשבועה ואין כל החששות שוות כדפרש"י התם:
רב פפא אמר חיישינן שמא אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך : פי' וקבלה עליה כדכתיב' לפי' רש"י ז"ל וכן עיקר ומסתברא דרב זביד ורב פפא לא פליגי והא ודאי מאן דחייש לכל חד מהני טעמא מצי חייש לדון את הבעל כשעת ביאתו והא דאמר מ"ב הכי פי' מאי נפקא לן בין הני תרי טעמא ודכוותא טובא בתלמודא וכן פי' רבותי':
קטנה וסיפקה: פי' שהיא יצאנית ובעל מלאכה ונערה שהיא טרחת יכולה לעשות יותר מה' סלעים לכדי מזונותיה הלכך איכא למיחוש שמא קבלה עליה כן כדי שלא תצטרך מלשאול מזונותיה לשום מזונות ולא לבד וכן הגיעה לעונת הפעוטות אשר מחילתה מחילה במטלטלים אבל משום צררי ליכא מתפיס אי נימא דצררי לקטנה כלומר לאשתו קטנה דאלו לבתו קטנה מתפיס הוא למזונותיה כשמת וכדכתיב' בפ' הנושא:
ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן: פי' רש"י ז"ל נאמן בשבועה ומחזרת מה שנתנו לה בב"ד והקשו עליו בתוס' דא"כ לתניי' התם בהדי הנשבעים ונוטלים ועוד דא"כ מה כח ב"ד יפה והלא לא תמצא מי שילוה לה שמא יבא הבעל ויאמר פסקתי לה מזונות ויפסיד לכך פי' נאמן להצריכה שבועה קאמר ותשלום מימרא דחנן היא ואינו נכון דלא משמע הכי לישנא דנאמן אלא הכי פי' שאם בא קודם שפסקו לה ב"ד ואמר פסקתי לה מזונות נאמן לשעבר וכדקתני באידך דבסמוך.
ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי: פי' לישנא קלילא נקט והכי פי' שאם אמר שכן אמר לה כשהלך וקבלה עליה רשאי לומר כן כיון שעדיין לא פסקו לה ב"ד. ומכאן מוכח דמודה רב זביד בטעמיה דרב פפא דהא תניא הכא להדיא שאלו אמר כן הבעל רשאי ולשמואל כל מה שהבעל יכול לטעון כשיבוא טוענין לו מעיקרא כשהיא תובעת מזונות.
קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו ומדקאמר קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו ש"מ שאלו בא הבעל קודם לכן לא היו פוסקין לה כלום ממה שתבעה ושמעינן מינה שאין פוסקין לה מזונות אלא להבא. אי הכי אפי' בניו נמי: פי' בשלמא לרב דמיירי בשלא השרה אשתו ע"י שליש ניחא דדוקא לאשתו פוסקין לה מזונות לפי שמשועבד לה אבל אין פוסקין לבניו ולבנותיו דלא משתעבד להו ומצוה בלחוד הוא דאיכא כדאיתא בפרק נערה אלא לדידך אפי' בניו נמי ומפרקינן בשהשרה לזו ולא לאלו. ופרכינן מאי פסקה פי' דהא ע"כ סמוכין על שלחנו היו מדאיצטריך למתני שאין זנין אותם וכיון דסמוכים על שלחנו היו כשהיה כאן מסתמא משרה להו כשהולך דלא ניחא ליה דלתבזו והא דלא אוקמא כששמע בו שמת יש שפירשו משום דא"כ בניו נמי יורדין לנחלה וכ"ש למזונות ואין זה נכון לפי הפירוש שזכרנו בששמעו בו שמת אבל י"ל דכל ששמעו בו שמת זנין את בניו ובנותיו מיהת כיון שהיה הוא מפרנסן ואפשר נמי שהשמועה אמת שנפלה נחלה לפניהם כדי שלא יתבזה לשאול על הפתחים.
והאי למה ניחוש לה ומאן דקארי ליה סבר דאף ליבמה חיישינן לצררי כיון דעמד בדין ומכאן דמודה רב פפא בטעמו של רב זביד אלא שיש לומר בזו דאנן לא פרכינן זה אלא לטעמו של רב זביד ופרקינן משום לתרוצי לרווחא דמלתא אבל א"צ לדחוק כן.
איהי אפסדה לנפשה דאמרה גרשני בעלה : והקשה רש"י ז"ל וכ"ת כיון ששמעו תגבה כתובתה יחד ממ"נ כו' ותי' דאה"נ והאי דקאמר מתפרנסה והולכת כשהיא אינה רוצה ליטול לשם כתובה דסברה שמא לא מת ונוח לה ליטול לשם מזונות שאם יבא בעלה תהא כל כתובתה קיימת והקשו עליו שאם יבא בעלה האיך תטול לשם מזונות דהא איהי אמרה דגרושה היא ואין לה מזונות לגרושה לכך פי' ר"י ז"ל דכיון שהיא טוענת שהיא גרושה ושמעו בו שמת אין לתת לה כתובה עד שנדע בבירור הדבר דאימור אינה לא גרושה ולא אלמנה אבל מזונות יש לה כשיעור כתובה ממה נפשך ועוד י"ל קרוב לזה דכיון שהודה על עצמה שאינה אלמנה ואינה יכולה לתבוע כתובת' בתורת אלמנה שוב אין לה מכח גרושה שארי אינה נאמנת לומר כן שלא בפני בעלה ואין כאן טעם ממה נפשך אלא לגבי מזונות.
הא לא מיאנה יהבינן לה והוה מצי לאוקמי כשבא ואמר שלא נתן לה צררי וגם לא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אלא דניחא לי' לתרוצי כדמתרץ סתם קטנה לא ספקה ודקארי לה סבר דמתניתא סתמא קתני בכל קטנ' ואפי' במספק' וקושיין הוא לרב פפא אלא דניחא לן לתרוצי לתרווייהו אגב גררא והלכתא כוותי' דרב זביד פי' ונקטינן כחדא משום דהכי אפסיק בי מדרשא בהדדי:
מתני' ועמד א' ופרנס את אשתו: פי' שלא בהלוואה דאלו לותה ואכלה לכ"ע חייב כדאמרינן לעיל גבי ממאנת וכדפרי' ובמס' נדרים כתבתי מחלוקת רבותי בזה כי מורי הרשב"א ז"ל סובר דכל שפרנסה סתם בתורת הלואה היא עד שיאמר בפי' שעל בעלה הוא סומך ודעת מורי הלוי (ה"ק) דפרנ' סתם הוא שלא בתורת הלואה ושם כתבתי טעם לשני':
תנן התם וכו' פירשתי בנדרי' בס"ד: ומה שפירש"י ז"ל תפול הנאה להקדש לפי שמודרין זה מזה לא דק דאפי' בהא למה יהא המחזיר אסור בשכרו דלאו מחברי' אתנהו ושכר טרח' הוא נוטל אלא הכי מיירי כשהחזיר יקר רוח שאינו רוצה ליטול שכרו וחבירו אסור לעכבו ולקבלו במתנ' ולפיכך תפול הנאם להקדש:
תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות : פירש"י ז"ל על אבוד בדרך ועל הגבוי שהוא בדרך שלא הגיע כאן ועל העתיד לגבות שעדיין ביד הבעלי' ואם לא נגבה אח"כ והקשה בתוס' דהא גבוי עדיף מאבוד וכ"ת בזו א"צ לומר זו קתני אין לך לומר כן בהעתיד לגבות דהא גבוי עדיף מיני' וה"ל לא זו אף זו ועוד דלישנא מה שעתיד לגבות לא משמע כפירוש רש"י ז"ל ועוד דמה סברא הוא שיהא לו חלק בקרבנות בחנם לכך פי' על האבוד שבא ללישכה ואבד ועל הגבוי שבא לידי גיבוי ואבד ועל העתיד לגבות שהוא ביד השליח ונאבד ולא זו אף זו קתני ויש שפי' וכל מה שעתיד לגבות אחר החג שכבר תרמו את הלשכה לשנה זו בג' פרקי' שתורמין אותה דהיינו בפרס הפסח ובפרוס העצרת ופרס החג ומה שיתנו מכאן ואילך לא יהא אלא כשיורי לשכה ואין קונין בו קרבנות אלא לחומת העיר ומגדלותיה הבאי' משיורי לשכה והשתא הכי קאמר אעפ"י שלא היה באו לקרבנות יש לו חלק בקרבנות עם שאר אחיו ונכון. ומ"מ מדפרכינן הכא בשלמא שקל לו שקלו כדתנן משמע בעיקר הדין שהוא כדברי רש"י ז"ל כי אעפ"י שלא נגבה כלל יש לו חלק בקרבנות והיינו דלא חשיב פורע חובו אלא שלפי פי' האחרון יפה בטוב ומחזיר לו אבידתו נמי מצוה קעביד פי' וכיון דמדעת דבעל אבידה יהיב לי' לא מתהני נדר הנאה מידידי' ואי משום דטרח בעדה דכיון דמצוה דנפשיה קעביד לא חשיבא הנאה למודר הרי זה כאלו פייסו חבירו ושכרו שיחזור אבדתו של זו שהוא מותר אבל אסור לתת לו ממון של צדקה כדמוכח בההיא דהיו באים בדרך ולא אמרינן מצוה דנפשי' קעביד כיון דממונא דידי' יהיב לי' וכבר פי' בארוכה בנדרים בס"ד:
הא מני חנן היא דאמר אבד את מעותיו: פי' רש"י ז"ל כיון דאלו פרעו לשם הלואה לאו הלואה דהא כי פרעה נמי לשם מתנה לאו הנאה בהא ואין לשון זה ברור דנהי דבדיעבד פטור לפי שלא עשה על פיו למה לא תהא חשובה טובת הנאה וי"ל דמשום דאשכחן בעלמא שהיורד לתוך שדה חבירו והשביחה חייב לתת לו כאחד מאריסי העיר ואע"פ שלא התנה א"כ מ"ש מפורע חובו אע"כ טעמא דמלתא משום דיורד לתוך שדה חבירו שבחו וחדושו ניכר כאן משא"כ בפורע חובו שאין שבחו ניכר והרי הלוה עומד בנכסיו כמו עכשיו ומה שגרם לו פיטורה שבח שאינו ניכר הוא ואפשר דבלאו דידי' לא מטי ליה הזיקא והיינו דקרי ליה בנדרים מבריח ארי מנכסי חבירו וזהו מה שאמר בירושלמי דאמר מפייס הוינא לי' ומחיל לו ופריך הגע על עצמך שיש עליו משכון ופדיי' מפייס הוינא ומחיל ליה משכונא ולא סוף דבר מן הטעם ההוא בלבד דהא מלתא דלא שכיחא הוא וכ"ש דאיתא להאי דינא בבעל חוב דוחק כדאיתא בירושלמי אלא עיקר טעם משום שאי שבחו ניכר וברור כי מתהני ליה מנכסיו מדידי' מתהני דבעל חוב מכאן ולהבא גובה ואפי' למ"ד דלמפרע הוא גובה זהו כשגבאו בסוף מעתה מן הטעם זה יש לומר במודר הנאה לא חשיב מהני וזה ברור ונתקיימו דברי רש"י ז"ל אלא שלשונו קצר כמנהגו הטוב. שלוה ע"מ שלא לפרוע פרש"י שלא לפרוע עד שירצה ולא יוכל הנושה ללחצו ויפה כיון דאי שלא לפרוע כלל אין כאן חוב ומיהו כיון שאינו יכול לכופו ס"ד דלא חשיב מהני כלל:
אמר ליה כיסופא מי לית לי' : וקשיא לן וכי משום סליק כיסופא חשיבא הנאה להאסו' במודר הנאה נמי. וי"ל כיסופא מי לית לי' הא ודאי כ"ש דמכסיף וחשוב כמשעבד לי טפי למפרעי' ולמ"ד דפורע חובו בעלמא חשיב מהנה לפי שפוטרו משעבוד הכא נמי פוטרו משעבודו חשיב מהני ומיהו אנן כחנן קיי"ל שהוא שאף פורע חובו פטור ואפי' במלוה שיש עליה משכון ואפי' בבעל חוב דוחק כמו שהביאו ראי' בירושלמי:
מתני': אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי כתב ר"ת ז"ל דאדמון לא פליג בעיקר הדין אלא שהוא תמה עליו והוצרכו לפרש כן משום דסוגיין דפ' מי שמת כדברי ת"ק ואלו היה אדמון חולק תקשי לי' הא דאמרינן. בכאן חסר. והנכון שאם אינו חלק מה זה שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון מפני תמיהתו לבד אלא ודאי פליג דלית הלכתא כוותי' אלא בסוגי' דפרק מי שמת ואי משום כללא דלקמן כבר אמרו ז"ל שאין סומכין על הכללו' ואפי' במקום שנאמר חוץ וסוגי' דהתם עדיפא מההיא כללא לימא תיהוי תיובתא דר"נ. וא"ת מאי קשיא דאמר לך אנא דאמרי כאדמון שהלכה כמותו לפום כללא דלקמן מן הסתם. תרצו בתוספת דמשמע לן השתא שלא אמר אדמון אלא בקנקנים ושמן דהוה לי' כרימון בקליפ' ולא מחוור דהא לקמן חזר רב שימי בר אשי מהטעם ההוא והנכון דאנן משמע לן כ"ע אמרה רב נחמן:
אי הכי מ"ט דאדמון: הקשו בתוספת מאי קושיא דהא ר"ג נמי אית לי' טענו בחטי' והודה לו בשעורים חייב ותרצו משום דרב נחמן פסק הכא כרבנן דפטרי ואנן קי"ל כאדמון לפום כללא דלקמן מסתמא וא"כ מ"ט יהבי' לאדמון דלא פליג עלייהו דרבנן. נימא תהוי תיובתא דרבי יוחנן וא"ת ומאי קושיא דאיהו מוקים לה למתניתין כקס"ד מעיקרא דאקשינן לר"נ דמיירי דטען כדים ושמן ואיהו קאמר כרבנן ולית לי' כללא כדלקמן. וי"ל שכבר נשמר מזה רש"י ז"ל דהשתא דייקא לן מתני' כאוקימתא דאוקימנא לר"נ מדקתני הטוען את חבירו כדי שמן ולא קתני כדים מלאים שמן:
אלא הב"ע כגון דאמר לי' עשרה וכו': וסוגיין מחלפ' אסוגיי' דשבועות דמקשינן לרבי יוחנן מהא מתני' ואוקימנא כאדמון ואיהו דאמר כרבנן משום דמוקים לה כשטענו כדים מלאים שמן וזו מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד וקי"ל כסוגיא דהכא דהוה דוכתא פלוגתא וכיון דכן הלכה כאדמון ואינו צ"ל דקי"ל כרב נחמן:
מתני'. הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל: פי' רש"י ז"ל שהוא לשון ביזוי כלומר טול טיט שעל גבי הרגל אי נמי תלה אותי על העץ ואין לי מה ליתן. והראב"ד ז"ל פי' שהלך לו והוא יותר נכון כפי הלשון. והקשו הראשונים ז"ל למה אין כופין לאב לתת מה שפסק דהא דברים הנקנים באמירה הם מדרב גידל וכ"ת דליתי' כפי' הראב"ד או שאין לו כמו שפרש"י ז"ל והא בברייתא דקתני כי האי לישנ' דקתני עלה אבל בקטנה כופין אותו וקס"ד דכופין לאב קאמר ורשב"ם ז"ל תירץ דההוא דרב גידל בשקדשו לאלתר והיינו דקתני עמדו וקדשו ובתו' דחו פי' דעמדו הוה לישנא דתלמודא כדתנן עמד ונדר ועמד ופרנס והי' נראה לומר דהכ' כשפסק לאחר קדושין והיינו דקתני הפוסק לחתנו ולא קתני הפוסק לבתו כמו שאמר רב גידל אלא שקש' קצת דא"כ למה לא יכופו אותו חכמי' דת"ק לכנו' או לפטו' דהא כיון שקד' שלא על פסק מעות כבר נתחייב לה לכנוס או לפטור ויש אומרים כי בירושלמי אמרינן דליתא לרב גידל אלא בנשואין ראשונים והכא מוקמינן לה בנשואין שניי' וכל זה דוחק מדלא פירשו לה בתלמודא ויותר נראה לומר דמיירי בדליתי' או שאין לו כלישני דפשט לו את הרגל והא דס"ד דכי קתני כופין אותו לאב קאמר בדין הוא דמצי למפרך דכיצד כופין אותו אלא דניחא לי' למפרך דאשילו אפשר למכפויי איפכא מסתברא וכן פרש"י ז"ל דלקמן איפכא מבעי' ליה אם באת לכוף את האב איפכא מסתברא טפי לפי שהגדולה תנאה תנאי ע"כ כלומר דע"כ לאו בדוקא נקטינן ההוא לישנא כי למה כופין את האב על מה שפסקה בתו הא ודאי אפי' אפשר לנו לכופו איפכא מסתברא בד"א בגדול' הברייתא קאי כמו שפירש"י ז"ל הלכה כיוצא בו:
הלכה כיוצא בו: פרש"י כיוצא בו דחנן היינו רבי יוחנן בן זכאי וכיוצא בו דאדמון היינו רבי גמליאל והקשו עליו ז"ל דא"כ פשיטא דכיון דהלכה כחנן הלכה כרבי יוחנן דהא אמרו דבר אחד ועוד היכי ס"ד לומר בסמוך הלכה כאדמון ולא כיוצא בו והרי שניהם אמרו דבר אחד וי"ל דכי אמרי' הלכה כמותו וכיוצא בו באנו לומר שהלכה כמותו לפי שיש כיוצא בו כלומר שיש מכריע כדבריו ולא הוה יחידאה והאי ס"ד לומר הלכה כאדמון ולא כיוצא בו כבר פירש רש"י ז"ל דה"ק שאין הלכה כר"ג לפי שלא ראה דברי אדמון אלא במקצתם והי' לו לראו' כל דבריו וזה שאמר במסקנ' יש מהם שהלכה כמותו וכו' עד כל מקום שאמר ר"ג וכו' וזה מכריע פי' רש"י ז"ל ולא כדברי מי שפי' שהלכה כמותו וכיוצא בו וכו' לומר שלמדין מדבריו לכיוצא בהם והלכה כמותו ולא כיוצא בהם שאין למידין מהם וכההיא דאמרי' בעלמא הבו דלא לוסיף עלה ולהאי פי' לא מתפרשו מה שהביאו במסקנ' כל מקום שאמר ר"ג וכו' וא"ת לפי' רש"י ז"ל מה יש להם שאין הלכה כמותו ולא כיוצא בו דהא בשאר דברים דלא דבר ר"ג ליכא כיוצא בו וי"ל כי באו לומר שאפי' נמצ' בשום ברייתא תנא אחרינ' שמכריע כדברי אדמון לא נסמוך אלא על אותם שפסק ר"ג כמותו במשנתינו ומה שאמר הלכה כב' דברי' שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו ואע"פ שלא מצאו לו דברי' אחרי' אפי' לדבריו כבר פי' שבאנו לומר הלכה כמותו מפני שיש מכריע עמו:
מתני' חתום עליה בעד פרישנא בפרק חזקת הבתים דדוקא חתום כיוצא בו דעביד מעשה ולאפוקי הא דאמר לי' זיל זבין או שהיה שם בשעת המכר ושתק והיה נראה לומר דאפילו הוא לבדו חתום על השטר הוי הודאה אלא שיש לומר שזה אינו דיכול למימר דכיון שלא היה שם ע"א לא חשי' שטרא ולא חיישי' לה איבד זכותו: פי' ואפילו יש לו עידי זכות או עידי גזילה ואין לחבירו עידי מקח. עשאה סימן לאחר איבד זכותו פי' רש"י ז"ל עשאוהו המוכר סימן לאחד כי בשדה שמכר לאחרים סיים אותו בשדה זו שקנאה על שמו ועורר זה חתום בשטר ההוא והיינו דאמרי' לקמן דדוקא לאחר אבל אם מכרה לעצמה של נגזל שהוא עורר אע"פ שאותו השטר יוצא מתחת יד העורר והוא כמודה בו לא איבד זכותו דאמר עורר אי לאו דעבדי הכי לא הוי מזבין ליה ניהלי והא דאמרי' בירושלמי לא סוף דבר עשאוה סימן לאחר אלא אפילו אחר לאחר והוה חתום עליה עד איבד את זכותן והכי פי' לא סוף דבר שעשאו' המוכר סימן לאחר אלא אפי' א' מן השוק שעשאו פי' לזו על שם המוכר זה והעורר חות' עלי' עד איבד זכותו:
ואיכא דקשיא לי' דלישנא דעשאו' סימן לא משמע המוכר אלא העורר דאיירי בההוא רישא בהדיא לכך פי' עשאה העורר לקרקע זו סי' לא' מן השוק על שמו של מוכר זה איבד זכותו ואמר בירושלמי שאפי' עשאה אחר לאחר והעורר חתם עליה עד איבד את זכותו ולפ"ז גרסי' בסמוך אי לאו דעביד הכי לא הוה זבין לה כי העורר הו' שעשאה סימן והו' היה מוכר שדה הסמוכה לזה למוכר הזה ועשאה לזו סי' באותו המכר על שמו של מוכר ולכך הוא טוען שאלמלא שעשה כן והיה סבור המוכר שצירוף ב' השטרות כא' לא היה לוקח ממנו השדה האחר הסמוכה לזו שמכר לו ופי' נכון הוא אלא שלא מצינו נוסחא זו בכל הספרים שלנו ובעיקר הדין אין המחלוקת בין הפי' וכלהו איתנהו ולכ"ע מודה אדמון בסיפא שהרי זה לא נתרוקנה השדה מרשות בעלי' כדי שיאמר השני נוח לי:
הא דאמרן הדיינים חותמין על השטר אע"פ שלא קראותו : פי' אע"פ שלא קראוהו כלו לדעת עניינו אבל צריך לראית שמות בעלי דבר כדי שלא יקיימוהו בקרובים לבעלי דבר א"צ לא קראוהו כלל והוא שכתבו באשרתא בפי' שמות המעידים על כתב העדים וכדפרשנא בפ"ב:
שם תלם עשיתי לך נאמן: פי' כשהוא תלם קבוע מסוים לעצמו וכותב ומצד מזרח ומצד פלוני. אם טען ואמר חזרתי ולקחתי ממנו נאמן פי' רש"י ז"ל שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואין לזה זכות באותה תלם אלא על פיו של זה שעשאה סימן לאחר והרי חזר ואמר לקחתיו והקשו עליו דכיון דלא אמר הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא כשהוא בא להתיר תוך כדי דיבור כדמוכח בפ' ב' וכמה דוכתא וזה כבר הודה בכמה ימים ושנים קודם לכן כשחתם בשטר זה ודאי קושיא חזקה והוא תימא פה קדוש איך יאמר דבר כזה ויש לנו ע"כ לפרש פי' (דכ"ע) [דהב"ע] דכשאין השטר אשר הוא חתום בו יוצא מבית דין כלל או שיוצי' ואינו מתקיים ע"פ אחרים אלא ע"פ האפוטרופוס כפי' הראב"ד ז"ל וכן ר"ח ז"ל ואינו מחוור דא"כ פשיטא שהוא נאמן שאפי' היה ביד המוכר שטר מקח מן המוכר הזה היה זה יכול לטעון חזרתי ולקחתיו ממך אם החזיק בו ג' שנים אחרי שמכרה ומורי הרב הלוי ז"ל היה מפרש בשם אחיו ז"ל דהב"ע כשעורר הזה אינו טוען כי השדה הזו לא היתה של המוכר ההוא מעולם אלא שהוא טוען כי באמת שלו היה אלא שחזר ולקחה ממנו ומה שחתם עליו בשמו של מוכר לא עשה כן אלא לפי שהיתה שלו ומפורסמת לו ולכן קראה על שמו וכאותה שאמרו בפ' חזקת האי ארעא לאו משום דבי בר סוסין הוא אלא דאקרויי הוא דמקרייא דבי בר סוסין ואף זה דוקא כשאמר ומצד פלוני שדה פלוני רצה לומר שדה הידוע מקודם כך שכן דרך לסיים הקרקעות בשם בעלים הראשונים שדה הידוע לפלוני כך. ומיהו אם כתב השדה שהוא של פלוני אי אפשר לטעון כן:
אי ציית ציית אי לא מהדרנ' שטר' למרייהו: פי' מהדרנא שטרא למרייהו בכתיבה ומסירה דאי לא איהדור שטרא בלחוד לא כלום הוא כדאי' בפ' גט פשוט וכ"ת ולימא ליה וכי מהדרת וכדאמרינן בפ"ק דב"ק והנכון דהכא לישנא בעלמא נקט ואין הטעם אלא לומר דכיון דבעוד שהי' שלהם איבד זכותו מהם הרי דינו כמותם שכבר מכרו לו כל זכות שהיה להם. אבל הכא דקלא גבייהו הוא וא"ת דהא במתני' נמי אורח' גבייהו הוא וי"ל דהתם אע"ג דאורחיא גבי חד מינייהו כל חד קאי לנפשי' וחד מינייהו הוה גזלן בי' מתחלה ועד סוף משא"כ בזה שחיוב מוטל על כולם וכל הנכסים נשתעבדו לכך וכן פי' רש"י ז"ל:
שכיב שביק תרי פלגי דדקלי: פי' רש"י כי דקלים אחרים היו שם אלא שלא היו רוצים ליתן לה אלא תרי פלגי אלו שהיו להם בשותפות עם אחרים מפני הטורח ולא נהירא דודאי דקל שלם בעי למיתב לה בין במכר בין במתנה דסתם דקל או שדה או בית דבר שלם משמע כל היכא דאית ליה אלא ודאי דהכא לא הוה בנכסי' שום דקל אלא שני חצאי דקל אלו והם היו רוצים שלא לתת לה כלום כיון דליכ' בנכסי המת דקל שלם ועלה אמרינן כיון דליכא דקל שלם עבדי אינשי דקרו לתרי פלגא דקלי דקלא כן נראה לי וכן הורה מורי הרב הלוי ז"ל:
מתני' המוציא שטר חוב על חבירו והוא הוציא שמכר לו את השדה : פי' הלוה מוציא שטר מכירה שמכ' לו הלה את השדה שלו לאחר שהגיע זמן הפרעון שטר חוב וטוען על השטר ההוא שהוא פרוע אדמון אומר וכו' עד מפני שיכול להבריח או שמא ימות ולא יוכל לגבות מן המטלטלין ומקשי' בירושלמי הגע עצמך שהיה לו שדה אחר. ופריק דיכול למימר לי' לא הוה בחילאי טרחיהון דתרין ופי' ברור. ואם תאמר אי משום טרחא דתרין ימכר שלו לאחרים ויש לומר דניחא לי' לזבוני ללוה דיליה דלמא הדר וגבי ליה מיניה דניחא לי' בנחלת אבותיו והאי טעמא דמתני' וטעמא דירושלמי טעמא דעקר הוא לרבנן והא דאוקימנא לפלוגתא דאדמון ורבנן בטעמ' דאי מבעי לי' לממסר מודעה או לא היינו דאי בעי ליה למימסר מודעה דעביד הכא כדי למשכנו עליו והלכת' כרבנן ודקדים תבעה פי' וקי"ל דנזקקין לתובע תחילה ופרכינן סוף סוף בהדי הדדי קאתו. פי' וכיון דאיכא פסידא לאידך אין נזקקין וכדאמרינן התם פעמים דנזקקין לנתבע כגון דזילי נכסיו מ"ס בשלו הן שמין ומ"ס בשל כל אדם הן שמין. פי' ורב נחמן סבר בשלו הן שמין הלכך בין דגבי בעל זבורית ברישא ובין דגבי בסיפא איהי גבה בינונית ומגבי לאידך זבורית דידי' דאפי' גבה איהו ברישא בינונית דגבי הוה לדידי' עידיות וזבורית דידי' הוה בינונית [או זיבורית] ורב ששת סבר בכל אדם הם שמין הלכך אי גבי בעל זיבורית ברישא הדר מגבי ליה לאידך ההוא ביניני' דגבו מיניה דהוה בינונית של עולם ואע"ג דאלו גבי בעל עידיות ובינונית ברישא הוה גבי מאידך זבורית והדר בעל זבורית וגבי מיניה בנונית פרש"י ז"ל דכיון דהשתא בהדי הדדי אתו אית להו לב"ד למעבד בגונא דילה דלא לפסוד חד מינייהו ומגבו לבעל הזבורית ברישא פי' לפירושו שביד בעל עדית וזיבורית הוא לשתוק ושלא לתבוע חובו עד זמן שירצה וכיון דאית ליה פסידא שתיק ולא תבע עד דלגבי מיניה בעל זבורית ואי שתיק נמי זבורית ולא תבע לשתוק דהא בעל עידית ובינונית ניחא לי' דליקום כל חד מינייהו בדילי':
וחכמים אומרים: פי' ולא מצי למימר תנאי נינהו דעד כאן ל"פ אדמון אלא היכא דאיכא למימר שהשטר הא' פרוע אבל היכא דליכא למימר הכי ששניהם מודים זה לזה אפי' אדמון מודה שזה גובה וזה גובה ומיהו אפי' הוה תנאי תקשי לרב ששת מדרבנן דהא לית הלכתא כאדמון לפום כללא דלעיל. כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש פי' לאו דוקא לעשר וחמש אלא לומר שאין זמן פרעון שניהם ביום א' דליכא למימר שיעמוד כל א' בשלו ודרך התלמוד לכפול מנייני'.
ואי דמטי זמני: פי' והוא אתר' דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא מאי טעמ' דרבנן דבשלמא לר"נ כיון דס"ל בשלו הן שמין היינו טעמא דרבנן דיכול לומר כי בשביל כך לוה ממנו ולא נפרע מחובו כדי שיגבה ממנו בינונית והוא לא יתן לו אלא זיבורית שלו וכגון שהלוה הא' אית לי' בינונית ולוה אחרון לית לי' אלא זיבורית והלוה לא נזהר ממנו כי הי' סבור כי אולי הי' רוצה להמתין לו זמן מרובה או למחול לו.
רשב"ג אומר: כו' הקשו בתו' הא לרשב"ג כתובת אשה דאורייתא מדכתיב באונס ומפתה כמוהר הבתולת כדאיתא בפ"ק א"כ מאתים צורי בעי למיתב לה דלרשב"ג כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל כדאית' בפ' הכותב וכמו כן לכתובת אלמנה שהשוו חכמים לשל תורה לטול מנה מיהת ויש שתרצו לענין תוספת אסרו רשב"ג ואעפ"י שאמרו תנאי כתובה ככתובה דמי אין זה אלא לדברים הנפרטים בפרק אעפ"י ואין זה נכון דודאי מתני' לענין כתובה היא כפשוטה מדלא פי' כן בגמרא ואחרים תירצו שלא נחלקו אלא לענין מאיזה מטבע יתן לה ומשום דשל קפוטקיא טפי ואע"ג דאפילו בנזיקין כל המטלטלין מיטב הוא ואפילו סובין ואי לא מטלטלי מיטב הוא ואפי' מודה הכא על דעת כן נשאה שיתן לה מטבע היוצא במקום הכתיב' וכן בב"ח כן תירצו בשם רבינו ז"ל ור"י ורבי' הרמב"ן ז"ל כתב דקושיא מעיקרא ליתא דלרשב"ג כתובה דאורייתא שסמכו אותו על לשון מוהר הבתולות אבל אין בזה סך ידוע מהתורה אלא לפי מה שיסכימו ביניהם או כפי מה שיגזרו חכמים דהא לא אשתמיט רשב"ג לומר בשום דוכתא דגובה מאתיים צורי וגם אינו גובה מן העידי' ולהדי' אמרי' בכל דוכתא כתובה בזיבורית ולא אדכרינן בה פלוגתא אלא ודאי כדאמרן וכן עיקר ותוספות פסקו הלכה כרשב"ג לפי שכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וראייה אחרונה אבל הרמב"ן ז"ל וכל הגאונים פה אחד פסקו כרבנן דהא סוגייא דאמוראי בכל דוכתא כתובה דרבנן וההוא כללא דרשב"ג אמוראי פליגי בה בפ' המדיר ועוד אין למידין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בה חוץ התם דאיכא סוגייא או פסקא דאמוראי דפליג עליה. בירושלמי פסקו ג"כ כרבנן וכן עיקר ומיהו לצאת ידי ספק טוב הוא לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזי ליכי ולא לכתוב לה מדאורייתא או מדרבנן:
מגבהו ממעות בבל: פי' אם הוזכר דינרים סתם ולא הוזכר מאיזה מטבע מגבהו מן המטבע הפחות שבכלן דאזלינן בתר שעבודא:
כתוב סתם: פי' שלא הוזכר באיזה מקום נכתב ואין השטר נפסל בכך ואע"ג דהוה עדות שאי אתה יכול להזימה בדיני ממונות לא בעי חקירה ודרישה תדע שכל שטר נמי אי אתה יכול לגבות בו שמא אחרוהו וכתבוהו כדאיתא בפי' זה:
הוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל: פי' ואע"ג שידענא היכא נכתב דמש"ה לא כתבו מקום שנכתב כדי שיגבו ממטבע היוצא במקום הפרעון:
ואימא נסכא כתבו בתוס' מכאן נראה דנסכא עדיפא ממעות של כסף דאי פחותה היא מאי קשיא ליה דאין הכי נמי דהא קתני שמגבה ליה מאיזה שירצה אלא ודאי עדיפא וקיצבה ה"ל כעין שיש לזקוק לו. ואימא נסכא דכיון שכתב כסף ולא כתב מטבע וליכא למימר יד בעל השטר על התחתונה שזה כמפורש היא. (חסר) פריטי דכספא כו' והקשו בתו' מהא דאמר בפרק גט פשוט ואימא פרוטי ופרקינן באתרא דלא סגו פריטי דכספא דאלמא דאיכא אתרא דעבדי להו וסגו בזה ותירצו דכל מטבע שהוא פחות מדינרין קרי פריטי ושם פי' בס"ד:
מנשק כיפי דעכו: פי' דעכו חציו בארץ וחציו בחוצה לארץ כדאיתא בירושלמי בפ"ק דגיטין. ושלא יגלו סוד העיבור פי' ר"ת ז"ל לעובדי כוכבים ומזלות כדאמרינן כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים זהו סוד העיבור:
ר' חנינא מתקן מתקלא: (פי' רש"י מתקן. מתקלה) פי' רש"י מתקן מכשולי העיר כי מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו מחזר שלא יבא שם רע על הדרכים. והתוס' ז"ל פי' שהיה שוקל אבנים והיה מוצאן קלות כיון ששקל ומצאן כבדות אמר כבר נכנסתי לגבול ארץ ישראל וכן מפרש בתנחומא בפרשת שלח כשעלה רבינו ביקש לידע אם נכנס לגבול ארץ ישראל כיון דמצאן כבדות אמר [אין אלו אלא] אבני ארץ ישראל וקרא עליהן כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו ויראו את כבודך: