כתובות יט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואמר רב ששת בריה דרב אידי ש"מ מדרב כהנא עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין מאי טעמא כיון דעולה הוא אעולה לא חתמי אמר רבי יהושע בן לוי אסור לו לאדם שישהה שטר פרוע בתוך ביתו משום שנאמר (איוב יא, יד) אל תשכן באהליך עולה במערבא משמיה דרב אמרי (איוב יא, יד) אם און בידך הרחיקהו זה שטר אמנה ושטר פסים ואל תשכן באהלך עולה זה שטר פרוע מאן דאמר שטר פרוע כל שכן שטר אמנה ומאן דאמר שטר אמנה אבל שטר פרוע לא דזמנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא אתמר ספר שאינו מוגה אמר רבי אמי עד ל' יום מותר לשהותו מכאן ואילך אסור לשהותו משום שנא' אל תשכן באהליך עולה אר"נ עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו אין נאמנין מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו נאמנין מ"ט האי ניתן ליכתב והאי לא ניתן ליכתב בעא מיניה רבא מרב נחמן תנאי היו דברינו מהו מודעא ואמנה היינו טעמא דקא עקרי ליה לשטרא והאי נמי קא עקר לשטרא או דלמא תנאי מילתא אחריתי היא א"ל כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי א"ר פפא תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי והאי דקאמר תנאי הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע אי הכי אפי' תרוייהו נמי אלא אמרינן הני למיעקר סהדותייהו קאתו האי נמי למיעקר סהדותיה קאתי והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע ת"ר שנים חתומין על השטר ומתו ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכתב ידם הוא אבל אנוסים היו קטנים היו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנים ואם יש עדים שכתב ידם הוא זה או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד אין אלו נאמנין ומגבינן ביה כבשטרא מעליא ואמאי תרי ותרי נינהו אמר רב ששת זאת אומרת הכחשה תחלת הזמה היא
רש"י
עריכה
ואמר רב ששת גרסי': אעולה לא חתמי - וכי אמרי חתמנו אין נאמנים להרשיע את עצמן:
על פשיטי דספרא - שעל הלוה ליתן שכר הסופר ופעמים שאין לו ונותנו המלוה וחוזר וגובהו ממנו בשעת פרעון ומעכב השטר עליו:
ספר שאינו מוגה - תורה נביאים וכתובים:
מוגה - מן טעיות שבו:
עדים - החתומים בשטר ואמרו אמנה היו דברינו לא הלוהו כלום אלא כתבנו לו לכשיצטרך ילוה לו וזה שיעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה אפילו לאחר זמן דלאו מוקדם ליהוי לטרוף שלא כדין:
מודעא היו דברינו - אם שטר מכר הוא ואמרו עדים החתומים בו המוכר מסר מודעא בפנינו והראנו אונסו והכרנו בו:
אין נאמנין - דלא אתי על פה ומרע ליה לשטרא:
מודעא - ניתן לעדים לכתוב את השטר כדי להציל האנוס מאונסו אמנה לא ניתן להכתב דעולה הואי וכי אמרו חתמנו משוי לנפשייהו רשעים ואין אדם נאמן לשום עצמו רשע:
תנאי היו דברינו - על תנאי מכרה לו שיעשה לו כך וכך ולא ראינו שקיים לו תנאו וזה אומר לא קיים לי ואינו מכר:
מודעא ואמנה - טעמא מאי קאמר מר אין נאמנין:
דקא עקרי ליה לשטרא - בעדותן זה ולא אתי על פה ומרע לשטרא הכא נמי כו':
או דלמא - הא לא עקרתא דשטרא הוא דמודים הם שהשטר אמת אלא שתנאי היה ביניהם וזו עדות אחרת היא ושטרא ממילא מיעקר לאחר זמן ביום שלא קיים תנאו בזמנו:
כי אתו לקמן - לקוחות שעידיהם מעידים שתנאי היו דבריהם:
אמרי' להו זילו קיימו תנאייכו - לבעלים:
וחותו לדינא - אם יעכב שוב הקרקע:
תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי - שניהם מעידים שהשטר אמת וכמות שהוא כתוב בלא תנאי חתמוהו:
והאי דקאמר תנאי חד הוא - ואינו נאמן לעקור שטר ששניהם חתומים בו:
אי הכי אפילו תרוייהו נמי אלא אמרינן כו' - אי הכי דכיון שהעיד על כתב ידו עשית לזה אחד ממקיימי השטר כמות שהוא כתוב בלא תנאי והוי להו עדיו שנים ועדות אחרונה דברי אחד במקום שנים:
אפי' תרוייהו נמי - אמרי תנאי היו דברינו לא ליתהימנו דכיון שהעידו על כתב ידן קיימו השטר כמות שהוא כתוב וכי אמרי תנאי היו דברינו הוו להו מגידים וחוזרים ומגידים ואמאי אמר רב נחמן קיימו תנאייכו כו':
אלא - על כרחך לאו חתימה מקויימת הוא דכיון דתוך כדי דבור מסקי דבורייהו ואמרי אבל תנאי היה ביניהן אמרינן הני למיעקר סהדותייהו שאמרו כתב ידינו הוא קאתו ולומר לא חתמנו אלא ע"מ שיקיים את התנאי וכיון דתנאי מלתא אחריתי היא שאינה עוקרתו אלא לאחר זמן לא דמיא למודעא ואמנה ומהימני דעדות בפני עצמה היא:
האי נמי - כי סיים ואמר תנאי הוה עקר לחתימת ידיה לומר לא חתמתי אלא על מנת כן וכיון דאית לן דמלתא אחריתי היא ושטרא ממילא מיעקר אישתכח דאין בשטר חתום אלא ע"א:
שקרא עליו ערער - שרצה הנתבע לפוסלו:
ומגבינן ביה - בתמיה:
תרי ותרי נינהו - עדי השטר ב' ואלו ב' מעידים עליהם שפסולים היו באותה שעה:
תוספות
עריכה
אם און בידך הרחיקהו זה שטר פסים ושטר אמנה. דהכי משמע לשון און דמעיקרא הוי שקר ואל תשכן באהליך עולה זה שטר פרוע שעתה הוא עולה אבל מעיקרא הוה אמת:
זמנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא. וע"י אותה שהייה אישתלי ליה שהותא פעם אחרת הלכך לא קרי ליה עולה ומ"ד שטר פרוע היה לו ליזהר אבל אין לפרש דמשום שהייתו אפשיטי דספרא קרי ליה עולה דמה פשע:
אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים. ע"כ באין כתב ידן יוצא ממקום אחר איירי דאי כתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא דהכי פריך לעיל ועוד דמר בר רב אשי קאמר דאין נאמנים משום דלא ניתן לכתב ואי בכתב ידן יוצא ממקום אחר אפילו ניתן לכתב פשיטא דאין נאמנים וקשה דאמאי לא מהימני במיגו דהא רב נחמן גופיה אית ליה לעיל מגו לפסול השטר דקאמר כי אתו לקמן לדינא אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא דמהימן לומר פרוע במגו דמזויף וכ"ש עדים דאלימי לאורועי שטרא כדאמר במי שמת (ב"ב דף קנד.) ותירץ ר"י דהיינו טעמא דמודעא הואיל ומודים שהשטר נכתב ונמסר כהלכתו שוב לא אתי על פה ומרע לשטרא אפילו במגו ולא דמי לאנוסים וקטנים דמתניתין שאין מודים שהיה שטר כשר כלל אלא סותרין אותו הלכך מהימני במגו דלא שייך כאן לומר דלא אתי על פה ומרע לשטרא שהרי אינם מודים שהיה שטר ואמנה נמי נראה דהיינו טעמא דלא מהימני לרב נחמן דלא מרעי לשטרא הואיל ומודים שהשטר נכתב כדין מדעת הלוה דלא מפרש טעמא דאמנה משום דלא ניתן לכתב אלא מר בר רב אשי אבל לרב נחמן טעם אמנה ומודעא שניהם שוה והא דאית ליה לרב נחמן דנאמן לומר פרוע הוא במגו דמזויף התם נמי לא מרע לשטרא כלל הלכך מהימן במגו ואתי שפיר רב נחמן כרבנן דר"מ וההיא ברייתא דמי שמת (ג"ז שם:) דשטר אמנה הוא זה דאינו נאמן דבעי לאוקמי כר"מ רב נחמן מוקי לה לדברי הכל:
או דלמא תנאי מילתא אחריתי היא. פי' לדבר אחר הן באין ולא לעקירת השטר אלא תוספת בעלמא שמפרשים עדותן היאך ועד השתא קיים השטר ואינו נעקר אם יתקיים התנאי הלכך אין כאן הורעת השטר אבל אין לפרש מילתא אחריתי היא לגמרי ולא שייך לעדותן ראשונה כמו שאם היו מעידין שהוא פרוע שהן נאמנים דא"כ מאי פריך בסמוך א"ה אפי' תרי נמי דכיון דתנאי מילתא אחריתי הוא לגמרי תרי נאמנים אפילו בכתב ידן יוצא ממקום אחר אבל חד לעולם אימא לך דלא מהימן כי היכי דלא מהימן לומר פרוע הוא לכך נראה כדפירשנו:
ואם כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנים. ופסולי עדות דקתני לא שאומרים שעדיין פסולים דאם כן אמאי אין נאמנים אלא פסולי עדות הוו אז ועתה מודים שהם כשרים וא"ת ומכל מקום אמאי אין נאמנים להימנו במגו דאי בעו אומרים עדיין הם פסולים [וכן בכל] שתי כתי עדים המכחישות זו את זו אמאי לא מהימני בתראי במגו דאי בעו פסלי לקמאי בגזלנותא ואור"י דבשני עדים לא שייך מגו דאין אחד יודע מה בלב חבירו:
אמר רב ששת זאת אומרת הכחשה תחלת הזמה היא. וא"ת תקשי לרב ששת ברייתא דמי שמת (ג"ז שם) דקתני אם אמר שטר אמנה הוא אם יש עדים פירוש דשטר אמנה הוא הלך אחר עדים ואם לאו הלך אחר השטר אלמא אע"ג דאין השטר צריך קיום כדאמר הלך אחר השטר שמודה הלוה שכתבו כדאיתא התם [ואפילו הכי] אם יש עדים הלך אחר עדים ולא אמרינן הכחשה תחלת הזמה וי"ל דזאת אומרת קאמר אבל ההיא פליג:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ב (עריכה)
כז א מיי' פ"ג מהל' עדות הלכה ז', סמ"ג עשין קט, טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ו סעיף ל"ז:
כח ב טור ושו"ע חו"מ סי' נ"ז סעיף א':
כט ג מיי' פ"ז מהל' ס"ת הלכה י"ב, סמג עשין כה, טור ושו"ע יו"ד סי' רע"ט סעיף א', [וברב אלפס עוד בריש הלכות ספר תורה דף סה]:
ל ד ה ו ז ח מיי' פ"ג מהל' עדות הל' ז ח ט, ומיי' פ"ז מהל' עדות הלכה ז', סמ"ג עשין קט, טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ו סעיף ל"ז, (וסי' כט סעיף א):
לא ט מיי' פי"ח מהל' עדות הלכה ד', סמ"ג עשין קי, טור ח"מ סי' לח:
ראשונים נוספים
הא דאמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו אין נאמנין: יש מרבותינו זצ"ל (בשיטה ישנה, בשטמ"ק) שפירשו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, ואינו נכון דכולה שמעתא בחד גוונא מתוקמא, ועד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי על כרחין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר היכי מהימנינן ליה משום דלמעיקר סהדותיה קא אתי, לא יהא אלא דקאמר דפרעיה באפיה מי מהימן, כיון דלאו מפיו אנו חיין. ועוד דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, אמנה היו דברינו צריכה למימר, כיון דעולה הוא וכתב ידן יוצא ממקום אחר, הא לא איצטריך להו למימר אלא שמודעא היו דברינו אין נאמנים, מר בר רב אשי אמר נאמנין. ורבותינו אחרונים ז"ל (רמב"ן; תר"י; רא"ה) פירשו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואפילו הכי לרב נחמן אין נאמנין משום דמודעא ואמנה לדידיה כיון דעקרי ליה לשטרא לגמרי לאו כל כמיניהו, דכיון דמקיימי ליה לשטרא ואיתחזק אפומייהו תו לא מהימניה למיעקריה מעיקריה דלא אתי על פה ומרע ליה לשטרא, ואף על גב דמודעא ניתן ליכתב ואפילו מזמן ראשון השתא מיהא לא איכתביה. אי נמי, איפשר דסבירא ליה לרב נחמן כמאן דאמר התם בפרק חזקת (ב"ב מח, ב) אי מודעא לאו אשקלתא ואי אשקלתא לאו מודעא.
מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנים. דלא אתי על פה ומרע לשטרא, אבל מודעא היו דברינו נאמנין משום דכמאן דכתיב בשטרא דמי, דשטר מודעה ניתן ליכתב עכשיו, וכדאמרינן (ב"ב מ, א) מודעה בפני שנים ואין צריך לומר כתבו, וכיון דאלו בעי למכתב ליה שטר מודעה כתבינן ואפילו מזמן ראשון ועקרא לשטרא, השתא נמי דלא כתיבא כמאן דכתיבא דמיא ואתי שטרא ומרע לשטרא, ולהאי פירושה הא דמר בר רב אשי אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר במודעה היו דברינו נאמנין, וכן פירש רבינו נסים זצ"ל (הובא בבעה"מ), והשתא תרוויהו מלתא פסיקתא קאמרי דלרב נחמן אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר לא מהימני ולמר בר רב אשי באמנה לא מהימנינן כלל ואפילו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום דניתן ליכתב מזמן ראשון ולאו עולה היא.
אי נמי יש לפרש, מודעא היו דברינו נאמנין אמנה היו דברינו אין נאמנין, האי ניתן ליכתב מודעא ניתן ליכתב שטר זביני, כדי להציל האנוס מיד אונסו, ולאו עולה היא, וכדאמרינן בפרק חזקת (ב"ב מח, ב), מאן דחתום אמודעא שפיר חתם ומאן דחתים אאשקלתא שפיר חתם, האי לא ניתן ליכתב, כלומר, אמנה היו דברינו אין נאמנין, משום דלא ניתן ליכתב שטר אמנה, דעולה היא, ולא משוו נפשייהו רשעים, ולהאי פירושא נמי לצדדין קתני, מודעא נאמנין אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, ואמנה אין נאמנין אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר, וזה נראה עיקר.
ואם תאמר, לרב נחמן מאי שנא מודעא היו דברינו מאנוסין היינו מחמת נפשות דנאמנין דהתם נמי הא עיקרי (עקרי?) ליה לשטרא, ויש לומר, דהכא שאני דכיון דקאמרי דשטרא דנא נעשית ברצון המחוייב כשאר שטריה(?) משוו ליה שטרא מעליא, ויש כאן הגדה גמורה, וכיון שכן לאו כל כמינייהו למיעקרא, דאין חוזרין ומגידין, אבל אנוסין היינו הא לא משוו לה שטרא מעליא ואין כאן הגדה גמורה, דהא אמרי אנוסין היינו מחמת נפשות, דלאו משוו נפשייהו רשיעי, מהימני, דאין כאן משום חוזר ומגיד.
ואם תאמר, אכתי מאי שנא מקטנים היינו פסולי עדות היינו דנאמנין, אף על גב דעיקרי (דעקרי?) לה לשטרא, ואף על גב דקאמרי דאכתיבנא מדעת שניהן והרי היא כמודעא. יש לומר, דהתם נמי לאו אשטר מעליא מסהדי דהא אין מעשה קטנים או פסולים כלום, אי נמי שאני קטנים ופסולין דלא מעיקרי (מיעקרי?) לה לגמרי דמכל מקום הא מודו בעיקר מלוה, אבל במודעא ואמנה עיקרי (עקרי?) לה לשטרא ולכולה מילתא מעיקרא (מיעקרא?) לגמרי.
מודעא ואמנה טעמא מאי דקא עקר לה לשטרא: מהכא משמע דטעמיה דרב נחמן באמנה משום דקא עקר ליה לשטרא ואינו חוזר ומגיד הוא, וכדפרישית לעיל. וא"ת, מאי טעמא לא אתי לה משום דאמנה עולה היא ואעולה לא חתומי. תירץ רבינו הרב: דאיכא למימר דשמעיה רבא לרב נחמן דלית ליה ההוא טעמא, אלא כסברא דתלמודא דמקשי לעיל גבי שטר אמנה הוא זה, דקאמר מאן, אי לימא דקאמרי עדים היכי דמי אי בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני, ורבא נמי דאוקמוה דקאמר לוה ולא אוקמוה דקאמרי עדים ובאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משמע דלית ליה ההוא טעמא דאמר רב אשי דשטר אמנה עולה הוא.
ופלוגתא בירושלמי (בפירקין ה"ג) בעדים שחתמו בשטר אמנה אי עולה היא או לא, דגרסינן התם רב הונא בשם רב נאמנין העדים לומר שטר אמנה ושטר פסים הוא ורב אמר אסור לחתום בשטר אמנה ושטר פסים, משהפליג אמרינן בשם רב נאמנין העדים לומר שטר אמנה ושטר פסים הוא זה מלתיה דרב פליגא על מילתיה, אמר ר' חגי לא דרב אמר אסור לחתום לא אמר אלא אסור לקים, כהדה אם אין בידך הרחיקהו (איוב יא, יד) זה שטר אמנה ושטר פסים, כלומר, בחתימה עצמה ליכא איסורא דכיון דמחויב בדבר מאמינו מותר לדית להו בעדים בכך כלום, אבל זה שהוא תחת ידו אסור לשהותו אם לא הלוהו משום שנאמר אם און בידך הרחיקהו.
אמר ליה כי אתו לקמן אמרינן להו זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא: ודוקא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר, אבל כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, דלאו מפיהם אנו חיין, לא מהימני, דהוו ליהו כחוזרין ומגידין, וגריעי מעדים אחרים דמהימני. אע"ג דאמרינן דתנאי מילתא אחריתי היא, לאו למימרא שיהא כמלתא אחריתי לגמרי וכאלו העידו שפרעו בפניהם, אלא לומר דכיון דלא נתקיים השטר קודם לכן ולא הייתה כאן הגדה עד עכשיו, וכשמגידין עכשיו ומבררין עדותן דעל תנאי היה הרי אלו נאמנין כאלו מעידין עליו עדות אחרת, שאף אלו אין עוקרין את השטר אלא מקיימין אותו בלבד בקיומו של תנאי, מה שאין כן במודעא ואמנה שעוקרין אותו לגמרי ומשוו ליה לשטרא כחספא בעלמא והילכך קרינא להו חוזרין ומגידין, אבל בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, כיון שהיתה כאן הגדה גמורה מקודם לכן, ובלא שום תנאי שוב אינן יכולין לגרוע כוחו של שטר דחוזרין ומגידין הן ואינן נאמנין, וכן כתב רבינו הרב נ"ר (עי' רשב"א קידושין ס, ב, ד"ה ולענין, דכ"כ לענין גט).
עד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי, אמר רב פפא תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי: כלומר, כיון דאמרי כתב ידינו הוא זה הוה ליה כאלו אמרו שטרא מעליא הוא ובלא תנאי, והא דקאמר תנאי חוזר ומגיד הוא ואין דבריו של אחד במקום שנים. ומשום הכי אתקיף עליה רב הונא בריה דרב יהושע דאי הכי דכחוזר ומגיד חשבת ליה אפילו תרויהו נמי, אי אמרי תנאי היו דברינו לא ניהמנינהו דחוזרין ומגידין הן, אבל בתרוייהו מאי אית לך למימר דלמיעקר סהדותייהו קא אתו, כלומר, למיעקר סהדותייהו מסתמא בדאיכתיב בשטרא דלא אדכר בה שום תנאי ולברורי ולאוקמיה בתנאי, ולאו עקירת שטרא קאמר, דאדרבה כי עקרי ליה לשטרא לא מהימניה וכדאמר רבא מודעא ואמנה טעמא מאי משום דקא עקר ליה לשטרא, אלא עקירת סהדותייהו מסתמא ולברורי קאמרי כדאמרן ועוקרו מסתם ומברר דלא היתה עדות אלא על תנאי זה, חד נמי למיעקר סהדותיה ולברורי דעל תנאי זה חתם.
והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע: אבל אנוסין היו פסול (פסולי?) עדות היו הרי אלו נאמנין. פירש רש"י ז"ל (בפירוש המשנה): פסולין, משחקין בקוביא. ואינו מחוור, דאם כן אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין דאגופם של עדים מעידין ונאמנין לפוסלן ולאו תרי ותרי חשבינן להו דאינהו לא מהימניה לאכשוריה נפשייהו, אלא נראה כפירוש שפירש קרובין בנשותיהן. ואם תאמר, השתא נמי להמנינהו משום מגו דאי בעו פסלי להו לעדים עצמן. ויש לומר, דבעדים לא שייך מגו שאין מגו אלא באחד אבל בדבר שאינו מתקיים אלא בעדות שניהם לא שייך מגו, דדילמא בטענה זו הושוו שניהם, בטענה אחרת לא היו משוין לדעת אחת, ואינו דומה למתניתין דכתב ידינו הואזה אבל אנוסין היינו, דנאמנין משום הפה שאסר, דהתם בטולו של שטר תלוי הוא אפילו בדעת אחת מהן, דמה אלו רצה אחד לומר אינו כתב ידי ויבטל השטר, וכבר הארכתי בזה בריש פרק המוכר פירות בסיעתא דשמיא.
ויש מי שפירש (הרמב"ן ד"ה ומ"ה), דכיון דהשתא תרי ותרי נינהו בכי האי לא אמרינן מגו דהוה לי (לי'?) מגו במקום עדים. אי נמי יש לפרש, דאפילו אומר משחקים בקוביא היו דפוסלין גופן של עדים לא מהימני בשכתב ידן יוצא ממקום אחר, דכיון שמתו אינן נאמין לפוסלן דהא אינן בעולם, ואמנה שבשטר הם מעידין, אבל כשהן חיין נאמנין לפוסלן שהרי הן אינן נאמנין להכשיר את עצמן דנוגעין בעדותן הן, והיינו דקתני בברייתא ומתו.
אין נאמנין ומגבי' ביה, תרי ותרי נינהו. ואסיקנא, אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה. ונפקא מינה דאי תפס לא מפקינן מיניה, זוזי היכא דקמי ליקמו, ואפילו תפס בעדים, אבל ברישא אפילו תפס מפקינן מיניה דהא נאמנין לפוסלו. ומיהו, אי תפס שלא בעדים לא מפקינן מיניה אלא מהימניה ליה משום הפה שאסר, ולאו מגו במקום עדים קרינן ליה, דהא מדינא שטרא כמאן דמקויים דמי, דמדאורייתא קיום שטרות לא בעי וכתרי ותרי נינהו, אלא דרבנן הוא דאצטריך ומהימניה להני דפסלי טפי כיון דלאו מקויים הוא ואי תפס בעדים מפקינן מיניה, אבל במקום מגו לא מפקינן כיון דמסייע ליה שטרא.
ומיהו, כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דנאמנין מיקרע נמי קרעינן לשטרא, דהרי אלו נאמנין קתני, אלא, מיהו היכא דקא טעין הלוה קבעו לי זמנא עד דמקיימא שטרא ודאי קבעי' ליה, ואי מייתי סהדי דמקיימינן ליה לשטריה, אי נמי דמקיים ליה משטר אחר לא קרעינן ליה. ואם תאמר, אם כן אפילו לא טעין אמאי קרעינן ליה דילמא משכח עדים מחר או ביומא אחרי ומקיים ליה. יש לומר, כיון דהשתא ליתנהו ואפילו כי מקיים ליה לא נפקי מידי ספק, דאכתי הוה ליה תרי ותרי לרבויי בספיקי לא מקיימינן ליה לשטרא, וכן דעת רבינו הרב נ"ר [2].
ומשהי ליה אפשיטי דספרא: ומכאן נלמוד שיכול המלוה שלא לתת השטר ללוה ולא לשום אדם עד שיפרע עד פרוטה אחרונה ואם חושש לוה שיפרעהו ולא יתן לו שטרו יפרעם בפני עדים או בפני ב"ד:
וספר שאינו מוגה: פירש רש"י ז"ל תורה ונביאים וכתובים וה"ה לספרי התלמוד בזמן שנהנו לכתוב משום עת לעשות לה' ורבותינו ז"ל אמרו כיון שלרבי אמי שעדיין לא נתן התלמוד לכתוב דלא תימא דדוקא סתם ממש כשקנה תורה נביאים וכתובים מכאן ואילך אסור להשהותו משום שנאמר אל תשכן באהלך עולה פירוש ואין שכונה פחותה משלשה ימים:
ואמר ר"נ עדים שאמרו אמנה היה דבריהם אינם נאמנים: פי' אפילו כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר כדלעיל ודכוותא נמי במודעה והא דפלגינהו נמי בתרי משום דלא שוה בטעמא לגמרי דהא משימין עצמן רשעים ובמודעא אין משימין עצמן רשעים דהא להציל המוכר עשו כן אלא דמ"מ לא היה להם לעשות כן ושלא כדין עשו כן א"נ כרב אשי מפליג בתרווייהו:
מ"ט זה ניתן ליכתוב וזה לא ניתן ליכתוב: פירוש רש"י ז"ל מודעה ניתן לכתוב אע"פ שידעו שנמסר המודעה על המכר דהוא נותן לעדים לחתום בשטר המכר כדי להציל האונס מאונסו אבל שטר אמנה לא נתן ליכתוב וכי אמרו חתמנו משוי' נפשייהו רשעים ותימא מ"ט דרב"נ דאמר דמודעא לא ניתן לכתוב וי"ל דר"נ סבר דמסתמא לא אניס ליה מוכר אשטרא ויעלי' היו לאחותי בכתיבת שטר המוכר כיון שכבר הקנה לו השדה בפניהם ודמיא להא דאמרינן בהניזקין גבי סקריקן דרב דאמר בשטר קנה דמסתמ' לא אניס ליה אשטרא ואפי' לשמואל דאמר התם דאפילו בשטר לא קנה דשטר אניס ליה התם בסקריקן וודאי אבל הכא ליכא למתלי בהכי סתמא ומר בר רב אשי סבר בהא נמי חיישי' דאנסי ליה לשטרא כדי לתלות שאין העדים משקרין בדין והלכתא כר"נ דבעי' דרבא דבסמוך בדידיה אזלא דאלו למר בר רב אשי כיון דמודעא מהני כ"ש בתנאי וסוגין נמי בפרק חזקת הבתים כר"נ דהתם פרכינן בהדיא מדר"נ וכן פסק ר' האי והרא"ה ז"ל והרבה מן הפוסקים ז"ל והא דק"ל בתנאי היה דברינו מהני משום דמילתא אחריתי היא כדפסק ר"נ ועבד בה עובדא כי אתי לקמיה:
יש שפירש דאפילו בכתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים ואף ע"ג דאמרינן באנוסים היינו מחמת נפשות דלא משוי' נפשייהו רשעים כלל אמרינן לעיל אין נאמנין שבכתב ידם יוצא ממקום אחר התם הוא דמ"מ עיקר סהדותייהו לחמרי שלא היה שם כשנתקיים התנאי אבל ר"י ז"ל פירש ואחרים עמו דאין נאמנין אלא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ותדע דבעי' רבא אפילו מוכח מילתא הכי דאמרינן מודעא ואמנה טעמא מאי דקא עקר ליה לשטרא וכו' אלמא אין עיקר שאלתו אלא אם יהא דין זה כדין מודעא ואמנה דחמירו בהו חכמים שלא להאמינם כלל או לא אבל לא לאפוקי תרי דרגא שיהיו נאמנים אפילו בכתב ידם יוצא ממקום אחר זה אינו במשמע דא"כ הוה ליה לפרושי ותו דאמרינן גבי עד א' אומר תנאי תרוייהו בשטרא מעלי' מסהדי' אלמא שאין השטר מתקיים אלא על פיהם דאי לא הל"ל הא שטרא מעליא היא אלמא כולא שמעתין בהכי מיירי וכן פסק הר"מ ז"ל ומיהו כל הדברים האלו אינם אלא כשאומרים שהיו דבריהם אמנה או תנאי או מודעה כשחתמו אבל אם אומרים שלא ידעו כן כשחתמו אלא שחתמו כדין ואח"כ נודע להם שהודו כן בפיהם לעולם הם נאמנים ואפילו כתב ידם יוצא ממקום אחר דהא לא עקרי סהדותייהו כלל והרי זה כאלו אומר שחזר ומחלו או שחזר ומכרו לו וכבר פרשנוהו כן בפרק בתרא. נמצא ג' דינים בדבר אבל האומר אמנה היה דברינו או אנוסים היינו מחמת ממון וכל דבר שמשימין עצמן רשעים אינם נאמנים אפילו אין כתב ידם יוצא ממקום אחר כל האומר תנאי היה דברינו או אנוסים היינו מחמת נפשות או קטנים היינו וכל דבר שאין משימין עצמם רשעים נאמנים כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר וכל שאומרים שלא ידעו בשום דבר מכל זה אלא לאחר שחתמו ונתנו השטר הרי הם נאמנים אפילו בשכתב ידם יוצא ממקום אחר וכן כשהשטר יוצא מתחת יד העדים נאמנים לעולם לא מצד העדות אלא מדין שליש בעלמא:
בעי מיניה רבא מרב נחמן תנאי היו דברינו מהו מודעא ואמנה טעמא מאי דקא עקרי ליה לשטרא : כלומר שלפי דבריהם השטר נעקר לגמרי ולא היה השטר לעולם ולא יהיה וכיון שסותרים מה שחתמו והעידו בשטר אין נאמנים כלל תנאי נמי הא עקר ליה לשטרא שלפי שהשטר מכירה חלוטה היתה וזכה בה הלוקח מיד ולפי עדותם לא היתה חלוטה ואם לא קיים התנאי לא זכה כלל וכיוצא בזה עקירת השטר האחד והעדות האחד והעדות ההיא או דילמא תנאי מילתא אחרינא הוא פירוש שהרי שהשטר המכר ראוי הוא להיות קיים לגמרי אף לעדות זו של עכשיו כשיתקיים זה התנאי ולא יתקיים אלא תוספות העדותן מפני זה לא כתבוהו מפני שנראה להם שאמנה דבר א' הוא והתנאי דבר א' וראוי להאמינם כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר מיהת אמר להו כי אתו לקמן אמרי' להו לבעלי השטר זילו קיימו תנאייכו כלומר שהעדים נאמנים הם שהיו דבריהם תנאי כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואם טוען שקיים תנאיו עליו להביא ראיה כשהתנאי בקום עשה וכדכתיב' במס' קדושין ובמס' גיטין בס"ד:
עד א' אומר תנאי ועד א' אומר אינו תנאי: פי' שהיו ב' עדים חתומים בשטר זה אחד אומר זה כתב ידו אבל תנאי היה בו ולא ראיתי שנתקיים שאלו אמר תנאי היו דברינו ונתקיים הרי שטר קיים אפילו לדבריו ועד אחד אומר אינו תנאי שהשנים אומר זה כתב ידי ולא שמעתי ביה תנאי אבל ליכא לפרושי בודאי לא היה בו תנאי ומכחיש את העד דא"כ הוי חד מינייהו משקר. והוה ליה עד אחד הכחשה ואינו כלום:
אמר רב פפא תרווייהו בשטרא מעליא מסהדי : כלומר שניהם מודים שהוא כתב ידם כי השטר אמת וכמו שהוא חתמו בלא תנאי האי דאמר תנאי היה בו מבחוץ הוה ליה חד ואין נאמן לעקור של שניהם החתומים שנתקיים על פיהם:
מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע א"ה אפילו תרווייהו נמי : כלומר שאתה מחלק עדותו של זה כאלו היה שתי עדות ואתה עושה סוף דבריו שאמר התנאי היה כאלו בא אחר שהעיד בן אחר שהעידו שנים על כתב ידם אפילו השנים אומרים תנאי היו נמי למה הם נאמנים ואמרינן להו קיימת' תנאייכם וחותו לדינא לימא כיון שאמרו שניהם כתב ידינו הוא נתקיים השטר וכשחזרו ואמרו תנאי היה דברינו הרי אלו כאלו באו שנים אחרים ואמרו תנאי היה דבריהם ולהוי תרי ותרי ואי תפס לא מפקינן מיניה א"כ להוי כאלו הם חוזרים והעידו לאחר כדי דבור שתנאי היה דבריהם שאינן נאמנים כלל דכיון שהגיד שוב אינן חוזרין ומגידים מפירוש רש"י ז"ל והוא הנכון אלא אמרינן הכא למעקר סהדותייהו קאתי ולא מהימנו כלל וכי אמר אמנה טעמא מאי לא מהימן משום דלמעקר שטרא קאתו ה"נ למיעקר שטרא קאתו ולא מהימנא או דלמא תנאי מלתא אחריתי היא ומהימנא אלמא כי מהימנא לומר תנאי היה דברינו היינו משום דמלתא אחריתי היא ולא למעקר סהדותייהו אתו והא דקי"ל לעיל אמר ואמנה היה ומודעא למעקר שטרא אתו ולמר שלא חתמו בהם והשתא לא אמרינן למעקר שטרא למעקר סהדותייהו דאסהידו השתא לומר זה כתב ידינו ולא לעקר לגמרי כי עדיין הם מודים בדבר אלא שעקרם מקנתם כי לפי מה שאומרים כתב ידינו הוא זה אלא שתקו יהיה השטר מתקיים שאין בו תנאי הלכך כשחוזרין תוך כדי דבור לומר תנאי היה דברינו הרי עוקרין בקצת כח העדות הנזכר לומר שאין המכר והשטר קיימין אלא בקיום תנאי ומשום הא קרינן ליה עקירה ומיהו עדיין י"ל שאין זה סתירת החתימה הראשונה אלא מלתא אחריתי היא להוסיף ולפרש בה כי בתנאי היתה וכן פירש רש"י ז"ל:
אלא למעקר סהדותייהו אתי ע"כ לאו חתימה מקיומת היא : כלומר זה כתב ידינו וכיון שתוך כדי דבור מסקי דבורייהו ואמרו אבל על תנאי היה דברינו אמרינן למעקר סהדותייהו שאמרו כתב ידינו היא זה קאתו ולומר לא חתמנו אלא ע"מ שיתקיים וכיון דתנאי מילת' אחריתי היא שאינה עוקרתו אלא לאחר זמן לא דמיא למודעא ואמנה ומהימנה דעדות בפני עצמה היא ע"כ לשונו ז"ל וזה כמו שפירש ממש דהא ודאי מוכחא דהאי שטרא אינו מתקיים אלא ע"פ עדים אלו שאל"כ כי מהימן האי עד דתנאי היה בו מאי הוה הרי נתקיים השטר בשנים ואין עד א' נאמן לומר שהיה בו תנאי דכ"ע דעד אחד במקום שנים הוא וכיון דכן כי פרקי' א"ה תרווייהו נמי בהאי מיירי וכדכתב לעיל וזה ברור:
והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע: פירוש ולא זכה בקרקע זה שנתקיים תנאי והיינו ששניהם אמרו כתב ידינו הוא זה והאחד אמר פרוע הוא לכ"ע השטר מקוים גמור הוא ואין זה אלא כעד אחד מעיד שהוא פרוע שנשבע וגובה כדאיתא בפרק הכותב:
תנו רבנן שנים החותמים על השטר ומתו: אפשר דאורחא דמלתא נקט שאלו היו מקיימים הם עצמם היו מעידים על כתב ידם אי נמי משום סיפא דאע"נ דמתו הנך הכחשה שלא בפניהם כדאמר בסמוך. ובאו שנים מן השוק ואמרו כתב ידם הוא זה אבל אנוסים היו קטנים היו פסולי עדות היו פי' אנוסים היו מחמת נפשות ופסולי עדות היו מחמת קורבה דאי כשאומרים אנוסים היו מחמת ממון או גזלנים היו שהוא פסול שבגופן היכי אמרינן בסמוך דהוי ליה תרי לבהדי תרי כיון שעל גוף העדות מעידים אין שלעדים כלום להכשיר עצמם כי בשני עדים פסולים. אבל יש שפירש באומר גזלנים ואנוסים מחמת ממון דכיון דמתו ואינם ראוים לפסול הגוף אין עדות אחרונים חשוב אלא כמעיד על ממון וזה אינו והא ליכא למימר כדאמרינן בסמוך דלא עדיפא במיתתם מבחייהם וכיון שאלו היו בחייהם והיו אומרים כשרים היינו לא מהימנו השתא נמי לא מהימנו כלל אלא כדאמרן וכן פי' רבינו בשם רבינו הגדול ז"ל וכן עיקר. וא"ת א"כ השתא נמי יהיה העדים האלו נאמנים בסופה מגו דאי בעו אמרו גזלנים היו. וי"ל דהא פרישנא לעיל שאין העדים נאמנים במגו:
הכחשה תחלה הזמה היא: פי' לאו דוקא תחלת הזמה היא ממש דהא אין הזמה באה אחר הכחשה ולא דמי אהדדי כלל אלא לומר קצת הזמה שאומרים על הראשונים שלא העידו כדין ולפיכך כשם שאין מזימין את העדים אלא בפניהם שהם באים לעונשים והתורה אמרה והועד בבעליו יבוא בעל השור ויעמוד על שורו כך אין מכחישין את העדים אלא בפניהם דמ"מ עדות הכחשה על גופן הוא שהעידו שקר ולפי דבריהם של אלו הראשונים פסולי עדות הם ואע"ג דבהא בשמעתין אינם מעידין שהעידו שקר אלא שהיו קרובים או אנוסים מחמת נפשות מ"מ כיון שלפי השטר הרי אנו חוששין שהעדים מעידים שחתמו כראוי והשטר קיים ויציב ואלו מעידים שאין עדות קיימת שם הכחשה שכן אין להכחישם אלא בפניהם כך יש לפרש שיטתינו:
ר"א אמר לעולם דקאמרו עדים ודאין כת"י יוצא ממקום אחר ודקאמרת אמאי לא מהימנו כדר"כ דאר"כ אסור לאדם שישהה שטר אמנה בתוך ביתו שנאמר אל תשכן באהליך עולה:
א"ר [ששת] (אשישא) בריה דר"א ש"מ מדר"כ העדים שאמרו אמנה היה דברינו אין נאמנים מ"ט כיון דעולה היא אעולה לא חתמו ואע"פ שיש להן מיגו אין נאמנים:
אריב"ל אסור לאדם שישהא שטר פרוע בתוך ביתו שנא' אל תשכן באהליך עולה מ"ד שטר פרוע כ"ש שטר אמנה ומ"ד שטר אמנה אבל שטר פרוע לא זימנין משהי ליה על פשיטי דספרא פי' שהיה לו לפרוע ללוה כדתנן והלוה נותן שכר הסופר ויפרעם המלוה ודוקא אפשיטי דספרא פליגי אבל אם חייב לו קצת מן החוב ליכא מאן דפליג שיכול להשהותו אצלו עד שיפרענו וא"צ לכתוב לו שובר כדי שיהא לו כפוף שיפרענו:
במערבא אמרי משמיה דר"א אם אין בידך הרחיקהו זה שטר פסים ושטר אמנה ואל תשכן באהליך עולה זו שטר פרוע:
איתמר ס"ת שאינו מוגה א"ר אמי עד ל' יום מותר להשהותו מכאן ואילך אסור להשהותו משום אל תשכן באהליך עולה:
א"ר נחמן עדים שאמרו אמנה היה דברינו מודעא היה דברינו אין נאמנים פי' עדים החתומים בשטר ואמרו אמנה היה לא הלוה לו פלוני אלא כתבנוהו לו ולכשיצטרך ילוה בו וזה שיעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה לו לאחר זמן דלא להוי יכול לטרוף שלא כדין ולא מיבעיא אם כת"י יוצא ממ"א דלא מהימנו לעוקרו דלא הפה שאסר הפה שהתיר איכא אלא אפילו אם הן עצמם מקיימים אותו ואומרים כת"י הוא אבל אמנה היה דברינו אין נאמנים שמאחר שמודים שנכתב בכשרות הרי חתימתן שבשטר כאילו העידו בב"ד שכל מה [שכתוב] בשטר הלוהו מלוה ללוה וכיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד ותו דלא אתי ע"פ ומרע לשטרא אבל שטרא מרע לשטרא מודעא היה דברינו אין נאמנים פי' אם שטר מכר הוא ואמרו עדים החתומים בו המוכר מסר מודעא והראה אונסו והכרנו בו אין נאמנים דלא אתי ע"פ ומרע לשטרא:
מר בר ר"א אמר אמנה היה דברינו אין נאמנים אבל מודעא היה דברינו נאמנים מ"ט האי ניתן לכתב והאי לא ניתן לכתב פירוש מודעא היה דברינו שאומר אם היה שטר מכר לא ברצונו מכר לו אלא אנוס היה ומסר מודעא לפנינו וקסבר ר"נ כיון שהיה אנוס ודאי אונסו א"כ לא היה להם לחתום השטר מכירה וא"ת בשביל זה חתמו בו כדי להציל את המוכר מיד הלוקח שהיה אונס אותו והוא פייסם שיכתבו לו ויחתמהו היה להם לכתוב שטר מודעא ברישא דמודעי ניתן לכתב והדר ליכתבו ליה להאי שטרא מכר והוי אתיא מודעא ומבטלא לשטרא והשתא דלא כתבו מודעא ברישא לא הוה להו לחתום אשטר זביני והלכך כיון שלא היה להם לחתום בו וחתמו עולה הוא כמו שטר אמנה ואע"פ שאין כת"י ימ"א דמהימני ע"י מיגו דאמרו לא חתמנו כדלעיל ואתי ע"פ דידהו ומרע לשטרא ה"מ בקטנים היינו קרובים היינו אנוסים היינו מחמת נפשות דלא הוי עולה ולא משוי נפשייהו רשיעא אבל במודעא היה דברינו שהוא עולה כמו אמנה היה דברינו אפילו על ידי מיגו אין נאמנים שאין אדם משים עצמו רשע פירוש תרוייהו מודי דשטרא מעליא הוא ועכשיו באים לבטלו ע"י עדות מודעא וזה נקרא חוזר ומגיד וכיון שהגיד עדותו בשטר שוב אינו חוזר ומגיד ע"פ פעם שני. ומר בר ר"א סבר אמנה לא ניתן לכתב מש"ה אין נאמנים אפילו ע"י מיגו משום דעולה היא וכי אמרו חתמנו משוי נפשייהו רשיעא ואין אדם משים עצמו רשע אבל מודעא ניתן לכתב כדי לפצות המוכר מאונסו מאי אמרת הוו להו למיכתב מודעא ברישא מירתת מוכר דלמא מרגיש לוקח ואניס ליה טפי ואי אמרת ומשום אונסיה היכי חתמו שקרא מימר אמר להו סוף סוף על פומייכו בעי לאיתקיימא שטרא אתון דמיתקיימתון ליה אתון אמריתו דאנוס הייתי ותהימנו ע"י מיגו מש"ה סבר מר בר"א דניתן לכתוב ונאמנים ור"נ סבר דלמא לא מקיים שטרא מפומייהו אלא אפומי דסהדי אחרינא או מכת"י יוצא ממקום אחר דתו ל"ל מיגו נמצא שחתמי על שקר הלכך לא ניתן לכתב והל' כר"נ דמסתבר טעמי' ותו דבחזקת הבתים מקשי תלמודא ממילתי' לר"ה דאמר התם מאן דחתם אאשקלתא שפיר התם איני והא א"ר נחמן מודעא היה דברינו אין נאמנים וקי"ל שאין התלמוד מקשה אלא מהל' פסוקה ואדמקשה מר"נ לסייע ממר בר ר"א אלא לאו ש"מ קים ליה לתלמודא דהלכה כר"נ עי' בחז"ה שטאבא תלה לפפי בבגרא וזבין ליה ארעא חתם רבב"ח אמודעא ואאשקלתא. אמר ר"ה מאן דחתם אמודעא שפיר חתם ומאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם ומק' אי מודעא לא אשקלתא ואי אשקלתא לא מודעא א"ל ה"ק אי לאו מודעא מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם ר"ה לטעמיה דאמר ר"ה תלויה וזבין זביניה זביני איני והא אמר ר"נ מודעא היה דברינו אין נאמנים ה"מ ע"פ דלא אתי ע"פ ומרע לשטרא אבל בשטר אתי שטר ומרע שטרי פי' טבי גברא אלמא הוה תלה לפפי באילן ששמו בינרא למכור לו שדהו ולא תלהו כדי שימכור לו האילן וזבין כלומר וכן עשה שמכר לו וחתם רבה בב"ח ועד אחר עמו אמודעא שמסר פפי קודם שנכתב שטר מכירה ואאשקלתא פי' גם על שטר מכירה חתם מאן דחתם אמודעי וכו' דאע"ג דתלויה וזבין זביניה זביני ה"מ היכא דלא מסר מודעא אבל המודעא שנכתב תבטל שטר המכירה ומאן דחתם אאשקלתא וכו' דתלויה וזבין זביניה זביני כדאסיקנא ר"ה לטעמיה וכו' ור' יצחק אלפסי פסיק הל' כמר בר רב אשי:
בעא מיניה רבא מר"נ תנאי היה דברינו מהו מודעא ואמנה טעמא מאי דעקר לי' לשטרא והאי נמי עקר לה לשטריה או דלמא תנאי מילתא אחריתי (והרב מוליך השיטה בשכת"י יוצא ממקום אחר ובעי' דרבא כשת"י ימ"א) פירוש מודעא ואמנה מ"ט אמרת דאין נאמנים אע"פ שאין כת"י יוצא ממקום אחר משום דעקרי לה לשטרא השתא בעדותן והלכך אמרינן להו א"כ דאמנה היה ולא הלוה לו או מודעא היה ולא מכר לו מרצונו למה חתמתם אעולה ורשע עשיתים לפי דבריכם וכיון דמשוי נפשייהו רשיעי אין נאמנים וה"נ קעקרי לה לשטרא באומרם תנאי היה דברינו באמרו להו כיון שעל תנאי היה המכר כגון אם יבא פלוני ממקום פלוני ויסכים בדבר זה יהא מכר ואם לא לא יהא מכר למה חתמתם בשטר המכר שבלא שום תנאי מכר לו לא היה לכם לעשות דבר זה והלכך גם זה עולה הוא דומיא דשטר אמנה אע"פ שהאמינו המוכר שאם לא יקיים תנאו שיהא המכר בטל לא היה להם לחתום כדאמרינן בשטר אמנה שאע"פ שהאמינו שילוהו ויקרא עולה ואין לחתום בו או דלמא תנאי מלתא אחריתי הוא פי' שכיון שמכר לו מכר מקוים אע"פ שהתלה המכר על תנאי שאמר אם יבא אותו פלוני ויסכים יהא קיים ואם לאו יהא בטל רשאים העדים לחתום בו כיון שהמוכר מאמינו ולא רצה שיכתבו התנאי בתוך השטר א"ל כי אתי לקמן פי' לקוחות שעדיהם מעידים שתנאי היה דבריהם אמרינן להו זילו קיימו תנאייכו פי' לבעל וחותו לדינא פי' אם יעכב שוב הקרקע שנאמנים לומר תנאי היה דברינו וכיון שאין כת"י יוצא ממקום אחר ולא דמי לא למודעא ולא לאמנה דמודעא הא קא חזי דאנוס הוה ולא היה להם לחתום עד שלא יכתבו לו שטר מודעא אאמנה נמי לא אע"ג דאמרינן שאע"פ שהלוה מאמינו למלוה שילוהו אפ"ה אין לחתום בו דהתם לאו משום פסידא דלוה שכיון שהוא מתרצה בכך אין אנו חוששים בדבר אלא משום פסידא דלקוחות הוא כדאמרינן הכי שכיון שכתב ללוות ולא לוה אתי למיטרף לקוחות שלא כדין תדע דהכי הוא דהא בשטרא דלאו אקנייתא אין כותבין שטר ללוה עד שיהא מלוה עמו משום פסידא דלקוחות אבל בשטרא אקנייתא כותבין דאי טריף כדין טריף ואע"ג דאיכא למיחש דלמא ממטי ליה לוה למלוה ומאמינו עד שילוהו ולבסוף לא ילוהו אפ"ה לא חיישינן כיון שהוא מאמינו ה"נ כיון דהוא מאמינו שאם לא יתקיים התנאי יבטל לו המכר אין לנו לחוש להפסדו והלכך רשאים לחתום בו ולא הוי עולה כיון דלא מפסיד לאחריני אבל אם היה כת"י יוצא ממקום אחר אין נאמנים שכיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד (א"כ) [א"נ] י"ל כיון דפשיט ליה דתנאי מילתא אחריתי הוא ואינה עולה מהימני אף על פי שכת"י יוצא ממקום אחר נאמנים דמה לי אחרים מה לי הם כמו שאם מעידים אחרים על התנאי נאמנים כמו כן כשהעידו הן בעצמן נאמנים והרבה בני אדם עושים דבר זה שאינם רוצים להזכיר שום תנאי בשטר שהוא עתיד להתקיים ימים רבים ואומר התנאי לפני עדי השטר שלא יכפור איש לחברו הלכך אע"ג דליכא מיגו מהימן:
אעולה לא חתימי — הא דאמרינן: כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו, הני מילי כשמוסרין אותו ללוה. אבל הכא מיירי כגון דאמרי: "אמנה היו דברינו ומסרנוהו למלוה". לשון הרא"ש ז"ל:
ובשיטה ישנה כתב: זה שטר פסים. ושטר אמנה פירש רש"י ז"ל, שטר אמנה, שהאמין את המלוה שיתן לו המעות, וכתב לו שטר קודם שקיבל המעות. ואם תאמר: והא כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו? יש לומר, הא מוקמינן לה לההיא מתניתין בשטרי אקנייתא. ועוד, אפילו תימא הכא נמי בשטרי אקנייתא, אף על פי שהעדים כותבין וחותמין ללוה, אין נותנין למלוה, אלא נותנין ללוה והלוה יתן למלוה אם ירצה להשתעבד לו. ועוד יש לומר, הכא נמי בשטרי אקנייתא עסקינן, וכגון דאמר כשציווה לכתוב: בטוח אני במלוה שיתן לי המעות, על כן אשתעבד לו, וכתבו לו שטר; ואין לנו לכתוב שטר זה, כיון שאינו משתעבד לו את עצמו אלא על מנת שיתן לו המלוה, שמא יתן השטר למלוה מפני שמאמין בו, והמלוה לא יתן לו המעות, ויוציא השטר לראייה שהוא חייב לו.
- ויש לפרש "שטר אמנה", שכתב שטר לחבירו שלוה ממנו כדי שלא יחזיקוהו בעשיר, ומאמין בחברו שלא יתבעהו; ושטר פסים, שפייס את חברו שיכתוב לו שטר כדי שיחזיקוהו בעשיר למלוה. ובוודאי לא נפיק מכלל שטר אמנה, אלא דשטר אמנה אין צריך פיוס, אבל בזה צריך פיוס, לפי שיש לו לחברו לסרב שלא יכתוב לו שטר שהוא חייב לו, שמא יתבענו. עד כאן:
אם און בידך הרחיקהו זה שטר פסים ושטר אמנה — והיינו לשון "און", שעיקרו לא היה כלום. ואל תשכן באהליך עולה זה שטר פרוע, שעתה הוא עוולה, ועיקרו היה אמת. לשון הרא"ש ז"ל:
מאן דאמר שטר פרוע לא משהי כל שכן שטר אמנה, ומאן דאמר שטר אמנה, אבל שטר פרוע זימנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא — פירוש, קיימא לן שהלווה הוא שנותן שכר הסופר שכתב השטר למלוה, לפי שההנאה שלו היא ואין למלוה בכך הנאה, כדתנן: כותבין שטר ללווה אף על פי שאין המלוה עמו, והלווה נותן שכר. ופעמים שנותן המלוה שכר הסופר, ותולה אותו על הלווה עד שיפרע ממנו אותה ההלואה, ויפרע ממנו גם השכר שנתן לסופר. והיינו דאמרינן: אבל שטר פרוע זמנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא, כלומר, אינו רוצה לקורעו עד שיבוא הלווה ויתן לו המעות שנתן עליו לסופר בשבילו, שכשיודע הלווה שהשטר עדיין לא נקרע – מדחיק את עצמו ופורע לו, ואם ידע הלווה שכבר נקרע השטר – אינו מדחיק את עצמו בהבאת השכר שנתן לסופר, אלא מדחה את המלוה מעת לעת. הר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל:
וכתבו התוס' ז"ל: זימנין דמשהי לה אפשיטי דספרא — פירוש, ועל ידי אותה שהייה, משתלי לשהותו אחר שפרע לו פשיטי דספרא, הילכך לא קרי ליה קרא עוולה בהכי. ומאן דאמר שטר פרוע, היה לו ליזהר שלא ישהנו. אבל אין לפרש דמשום שהיית פשיטי דספרא קרי ליה עוולה, דמה פשע בזה? וכן כתב הרא"ש ז"ל:
וכתב הריטב"א ז"ל: ומכאן נלמוד שיכול המלוה לעכב שלא לתת השטר ללווה ולא לשום אדם, עד שיתפרע עד פרוטה אחרונה. ואם חושש הלווה שיפרענו ולא יתן לו שטרו, יפרענו בפני עדים או בפני בית דין. עד כאן. אבל הר"ן ז"ל כתב דאין לו לעכב את השטר בשביל פשיטי דספרא למאן דאמר פרוע, עיין בפירושיו על ההלכות:
ספר שאינו מוגה — פירוש, שיש בו טעויות בחסרין ויתרין, אי נמי בהשמטת תיבות ואותיות. ומסתבר לן דדווקא ספר תורה שקורין בו ברבים, אי נמי שראוי לקרות בו, כגון שהוא על הגויל ואף על פי שהוא של יחיד. אבל ספר תורה של יחיד הנקרא חומשין אין מדקדקין בו כל כך. הרב יהוסף ן' מיגש הלוי ז"ל.
אבל רש"י ז"ל פירש: תורה נביאים וכתובים. וכתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: פירש רש"י ז"ל, תורה נביאים וכתובים. והוא הדין לספרי תלמוד בזמן הזה, שניתנו ליכתב משום "עת לעשות לה'". ורבינו ז"ל פירש כן, לפי שבזמנו של ר' אמי עדיין לא ניתן התלמוד ליכתב, ודלא נימא דדווקא ספר תורה ממש, נקט תורה נביאים וכתובים, ע"כ. וכן כתבו תלמידי הרב רבי יונה ז"ל והרא"ש ז"ל:
מכאן ואילך אסור להשהותו משום שנאמר ואל תשכן באהליך עולה — פירוש, ואין שכונה פחותה מל' יום. הריטב"א ז"ל.
- ועוד שמעתי, "אל" בגימטריא אחד ושלשים יום, והכי קאמר, שביום אחד ושלשים, פירוש: שכבר עברו הל' יום, הרי אתה משכן באהליך עוולה:
אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים — כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הוא, שאם כתב ידן יוצא ממקום אחר – פשיטא, כדאקשינן לעיל לרב הונא, וההיא לא איפרקא. ואמנה ודאי לכולי עלמא עוולה היא, ואעוולה לא חתימי. וכן "מודעה היו דברינו" אין נאמנין אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר; ורב משרשיא בריה דרב אידי סובר, "מודעה" נאמנין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. ואיכא דאמרי, "מודעה" נאמנין אפילו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, כיון דניתנה ליכתב להציל האנוס מיד אונסו, כדפירש רש"י ז"ל, אי נמי לאהדורי זוזי אפומא דהאי שטרא כדברי אחרים. אי נמי הכי קאמר: כיון דמסירת מודעה עצמה נתנה ליכתב, דהא אין צריך לומר "כתובו", לאו עוולה היא, דאי בעו השתא נמי כתבי ומבטלי שטרא דזביני, כדברי הרב ר' נסים ז"ל. ולא מסתברא האי פירושא, משום דאף על גב דניתן ליכתב, מעיקרא שטרא הוה ולאו כמילתא אחריתי דמי. הרמב"ן ז"ל. ועיין הר"ן ז"ל בפירושו על ההלכות:
וזה לשון שיטה ישנה: עדים שאמרו אמנה היו דברינו וכו' — יש שפירשה כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, ואפילו הכי אמר מר בריה דרב אשי: "מודעה היו דברינו" נאמנין, לפי שנתנו ליכתב להציל האנוס מיד אונסו. ואם תאמר, אם כן, "אנוסין היינו מחמת נפשות" אמאי לא מהימנו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, שהרי ניתן ליכתב להציל ממות נפשם? יש לומר, התם מה שכתבו שקר הוא, שלא כתבו במצות הלווה, אבל הכא מה שכותבין אמת הוא, שהרי הלווה אומר להם והם כותבין במצוותו, אלא שאין המעשה קיים כיון דמסר ליה מודעה, כפירוש רש"י ז"ל.
- ויש מפרשים כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, ו"אמנה היו דברינו" אין נאמנין, דעדים אעוולה לא חתימי. וב"מודעה היו דברינו" נמי אין נאמנין, (רק) [דקא] עקרי לשטרא ולהלוואה לגמרי. ואם תאמר: "אנוסין היינו", "קטנים היינו" נמי עקרי לשטרא, ואמאי מהימנו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר? יש לומר, התם אי עקרי לשטרא ומשוו ליה חספא בעלמא, לא עקרי הלואה, שהרי אפשר שההלואה אמת, והם היו אנוסין בכתיבת השטר או קטנים; אבל כי אמרי: "מודעה היו דברינו", עקרי המעשה לגמרי ואומרים שאין הממכר כלום. ומר בר רב אשי אמר: "מודעה" וכו' נאמנין, והרי זה כ"קטנים היינו", "אנוסין היינו"; אבל ב"אמנה" אין נאמנין, דלא ניתן ליכתב דעוולה הוא.
- ורבינו נסים ז"ל מפרש טעם נכון, דמר בר רב אשי אמר ב"מודעה היו דברינו" נאמנים אפילו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, דהא אי בעו סהדי למיכתב השתא מודעה מצי כתבי, דמודעה בפני שנים ואין צריך לומר "כתובו", ואי כתבי השתא מודעה מזמן ראשון, ודאי אתיא מודעה ועקרא לשטרא; הילכך כי לא כתבי לה, משום מיגו מהימנו, זהו פירוש "האי ניתן ליכתב". ורב נחמן סבר, כיון דהשתא מיהא באו בבית דין ולא כתבו, לא אמרינן מיגו. עד כאן:
ותלמידי הרב ר' יונה ז"ל כתבו, דשמעתין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, כדעת רבינו חננאל ז"ל ורוב הגאונים ז"ל. והכריעו כן, מדחזינן לעיל באומר "שטר אמנה הוא", דמוקמינן לה כדקאמרי עדים, ודאין כתב ידן יוצא ממקום אחר; ומסתמא רב נחמן דומיא דאוקימתא דסמוכה לה נקטיה למילתיה. וכתבו עוד: "מודעה היו דברינו" אין נאמנין, פירוש, אם אומרים העדים: אמת הוא שכתיבת ידינו הוא זה, אבל המוכר מסר מודעה תחילה בפנינו והודיע לנו אונסו, ומכר זה אין ראוי להיות קיים; דכי אמרינן: תלוהו וזבין זביניה זבינא, הני מילי כשלא מסר מודעא, אבל היכא שמסר מודעא לא. הילכך אם אמרינן שמסר מודעה אינן נאמנין, ואף על גב דלא משוו נפשייהו רשעים, שהרי בהיתר חתמו בשטר הראשון כדי להציל אנוס מיד אונסו, אפילו הכי לא אמרינן הפה שאסר וכו', משום דהוו להו חוזרים ומגידים, שמאחר שאמרו: "שטר מכר היה", חוזרים ומגידים ואומרים: "מודעא", וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.
- ויש לשאול, היכי סבירא ליה לרב נחמן שאם אמרו "מודעה היו דברינו" אינם נאמנים? דכיון דמיירי כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, אמאי לא מהימנינן להו מטעם הפה שאסר וכו'? והא איפסיקא הילכתא לעיל, דעדים שאמרו "קטנים היינו" וכו' "אנוסין" וכו' מחמת נפשות נאמנין, ולא נדון אותם חוזרין ומגידין; והכא ב"מודעה היו דברינו", אף על פי שחתמו בהיתר אינם נאמנים? ויש לומר דלא דמי, דהתם כשטוענים: "קטנים היינו", "פסולים היינו" וכו', אינן חוזרין ומגידין, אלא עוקרים העדות מעיקרו ואומרים כי מתחילה לא היה הדבר כלום, ונאמין אותם בהפה שאסר וכו'; אבל ב"מודעה היו דברינו", אינם עוקרים העדות, שמודים הם בעדות הראשון דאמת היה ובהיתר נעשה, אלא שמוסיפין עכשיו ואומרים עניין אחר, והוו להו חוזרים ומגידים, לפיכך אין נאמנין. ומר בר רב אשי פליג ב"מודעא היו דברינו" ואומר דנאמנים, כיון שבהיתר חתמו מתחילה אמרינן הפה שאסר וכו'. ע"כ:
וזה לשון הרשב"א ז"ל: הא דאמר רב נחמן אמנה היו דברינו וכו' — יש מרבותינו שפירשו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, ואינו נאמן, דכולה שמעתא בחד גוונא מתוקמא. ועד אומר תנאי ועד אומר אינו תנאי על כרחך כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, היכי מהימנינן ליה, משום דלמיעקר סהדותיה קא אתי? לא יהא אלא דקאמר דפרעיה באפיה, מי מהימן, כיון דלאו מפיו אנו חיין? ועוד, דאי כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, "אמנה היו דברינו" צריכא למימר, כיון דעוולה הוא, וכתב ידן יוצא ממקום אחר? הא לא הוה אצטריך למימר אלא "מודעה היו דברינו אין נאמנים, מר בר רב אשי אמר נאמנים".
- ורבוותא אחרונים ז"ל פירשו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, ואפילו הכי לרב נחמן אינן נאמנין משום המודעה ואמנה לדידיה, כיון דעקרי ליה לשטרא לגמרי, לאו כל כמינייהו, דכיון דמקיימין ליה לשטרא ואתחזק אפומייהו תו לא מהימני למיעקריה מעיקריה, דלא אתי על פה ומרע ליה לשטריה. ואף על גב דמודעה ניתנה ליכתב ואפילו מזמן ראשון, השתא מיהא לא איכתיבא. אי נמי אפשר דסבירא ליה לרב נחמן כמאן דאמר התם בפרק חזקת (דף מח:), אי מודעא לאו אשקלתא ואי אשקלתא לאו מודעא.
- מר בר רב אשי אמר: "אמנה היו דברינו" אין נאמנים, דלא אתי על פה ומרע ליה לשטרא, אבל "מודעא היו דברינו" נאמנים, משום דכמאן דכתיב בשטרא דמי, דשטר מודעא ניתן ליכתב עכשיו וכדאמרינן: מודעה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו, וכיון דאילו בעו למיכתב ליה שטר מודעא כתבינן ואפילו מזמן ראשון ועקרה לשטרא, השתא נמי דלא כתיבה כמאן דכתיבא דמיא ואתי שטרא ומרע שטרא. ולהאי פירושא, האי דמר בר רב אשי אפילו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר ב"מודעא היו דברינו" נאמנים, וכן פירש רבינו נסים ז"ל. והשתא תרווייהו מילתא פסיקתא קאמרי, דלרב נחמן אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר [לא מהימני, ולמר בר רב אשי באמנה לא מהימני כלל ואפילו בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, משום דלא ניתן ליכתב דעוולה היא, ומודעא היו דברינו נאמנים אפילו בשכתב ידן יוצא ממקום אחר] משום דניתן ליכתב מזמן ראשון ולאו עוולה היא.
- אי נמי יש לפרש, מודעא היו דברינו נאמנים, אמנה וכו' אין נאמנים, האי ניתן ליכתב, מודעא ניתן ליכתב שטר זביני להציל אנוס מיד אונסו ולאו עוולה היא, וכדאמרינן בפרק חזקת: מאן דחתים אמודעא שפיר חתים ומאן דחתים אאשקלתא שפיר חתים. האי לא ניתן ליכתב, כלומר: אמנה היו דברינו אין נאמנים משום דלא ניתן ליכתב שטר אמנה, דעוולה היא ולא משוו נפשייהו רשעים. ולהאי פירושא נמי לצדדין קתני: מודעא נאמנים אפילו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, ואמנה אין נאמנים אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר; וזה נראה עיקר.
- ואם תאמר, לרב נחמן מאי שנא מודעא מאנוסים היינו מחמת נפשות דנאמנים? דהתם נמי הא עקר ליה לשטרא. ויש לומר דהכא שאני, דכיון דקאמרי דשטרא (לא) נעשית ברצון המחוייב בשטר, משוו ליה שטרא מעליא ויש כאן הגדה גמורה, וכיון שכן, לאו כל כמינייהו למיעקריה דאין חוזרין ומגידין. אבל "אנוסין היינו" הא לא משוו ליה שטרא מעליא, ואין כאן הגדה גמורה, דהא אמרי "אנוסין היינו מחמת נפשות" דלא משוו נפשייהו רשיעי, מהימני דאין כאן חוזר ומגיד.
- ואם תאמר, אכתי מאי שנא מ"קטנים היינו" ו"פסולי עדות היינו", דנאמנים אף על גב דעקרי ליה לשטרא ואף על גב דקאמרי דכתיבא מדעת שניהם, והרי היא כמודעא? ויש לומר דהתם נמי לאו אשטר מעליא מסהדי, דהא אין מעשה קטנים או פסולין כלום. אי נמי, שאני קטנים ופסולים דלא עקרי ליה לגמרי, דמכל מקום הוא מודה בעיקר המלוה, אבל במודעא ואמנה הא עקרי לה לשטרא ולכולא מילתא מעיקרא לגמרי. ע"כ:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אמר רב נחמן עדים שאמרו אמנה היו דברינו — פירוש, אפילו כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, כדלעיל, וכדכוותה נמי במודעא. והא דפלגינהו בתרי בבי, משום דלא שוו בטעמא לגמרי, דבהא משימין עצמן רשעים, ובמודעא אין משימין עצמן רשעים דלהציל המוכר עשו כן, אלא דמכל מקום לא היה להם לעשות כן ושלא כדין עשו. אי נמי משום דרב אשי מפליג בינייהו.
- מאי טעמא זה ניתן ליכתב וכו' — פירש רש"י ז"ל: מודעא ניתן ליכתב, שאף על פי שידעו שנמסרה מודעה על המכר ההוא ניתן לעדים לכתוב שטר המכר כדי להציל אנוס מיד אונסו, אבל שטר אמנה לא ניתן ליכתב כלל, וכי אמרו "חתמנו" משוו נפשייהו רשעים. ותמה, מאי טעמא דרב נחמן דאמר דמודעא לא ניתן ליכתב? ויש לומר, דרב נחמן סבר דמסתמא לא אניס ליה מוכר אשטרא ויכולין היו לדחותו בכתיבת שטר המכר, כיון שכבר הקנה לו השדה בפניהם, ודמיא לההיא דאמרינן בפרק הנזקין (דף נח.) גבי סיקריקון, דרב דאמר דבשטר קנה דמסתמא לא אנס ליה אשטרא. ואפילו לשמואל דאמר התם דאף בשטר לא קנה, דאשטרא נמי אניס ליה, התם הוא בסיקריקון ודאי, אבל הכא ליכא למיתלי בהכי סתמא. ומר בר רב אשי סבר דבהא נמי חיישינן דאנסי ליה אשטרא כדי לתלות שאין העדים הללו משקרין בדין.
- והלכתא כרב נחמן, דבעיא דרבא דבסמוך בדידיה אזלא, דאילו למר בר רב אשי, כיון דבמודעא מהימני, כל שכן בתנאי. וסוגיין נמי בפרק חזקת כרב נחמן, דהתם פרכינן להדיא מדרב נחמן. וכן פסק רבינו האיי גאון ז"ל והרב בעל העיטור ז"ל והרבה מן הפוסקים. ע"כ:
ובלקוטי הגאונים ז"ל כתוב: מודעא היו דברינו — פירוש, שהודיע לנו המוכר את אונסו ואמר: הוו יודעים שאנוס אני, שהלה הכריחני למכור לו את שדי. אי נמי שהודיע הלוה שאנוס היה בעת שהעדנו עליו.
וזה לשון רש"י: מודעא היו דברינו אין נאמנין — משום דלא אתי על פה ומרע ליה לשטרא וכיון שהגיד שוב אינו מגיד, וצריך הוא להביא כת אחרת על המודעא. מודעה היו דברינו נאמנים — ואין לומר כאן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, דחדא הגדה היא, שהמודעה מעשיית השטר הוא, שבשעת חתימה הודיע את אונסו. מאי טעמא האי ניתן ליכתב — פירוש, שטר שנכתב באונס ניתן ליכתב ומותר לכתוב עליו מודעא לבטלו, כדאמרינן בפרק חזקת: מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתם ומאן דחתם אמודעא שפיר חתם.
והרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל כתב וזה לשונו: שטר שיש עליו מודעא ניתן ליכתב, לפי שהעדות יש לה עיקר, שהרי מי שנכתב לו השטר אינו יודע במודעא שנמסרה עליו, הילכך אותה עדות יש לה עיקר, שהרי העידה מי שנכתב עליו השטר עצמו בכך, אלא שהמודעא מבטלת אותו, הילכך השטר עצמו ניתן ליכתב. אבל שטר שהוא אמנה, אותה העדות אין לה עיקר לפי שמעיקרא מבוטלת היא, ומי שנכתב עליו השטר כמי שנכתב לו השטר והעדים החתומים עליו כולם יודעים ששטר זה אין לו עיקר ואמנה בעוולה הוא, וכיון שכן, נמצא שטר זה אין לו עיקר, ולפיכך כשהעדים אומרים ששטר אמנה הוא אינן נאמנין, דהא עוולה הוא כמו שבארנו. ע"כ:
בעא מיניה רבא מרב נחמן תנאי וכו' — רש"י פירש, תנאי היה ביניהם במכירה, ואין אנו יודעים אם נתקיים אם לאו. ורבינו יוסף בר יעקב ז"ל כתב: תנאי היה עדותינו ולא נתקיים התנאי. פירוש אחר: על תנאי היה העדות, שיתן לו כך וכך או שילך עמו למקום פלוני. ע"כ מלקוטי הגאונים ז"ל:
נחלקו בה אבות העולם: רבינו האיי גאון ז"ל וכת אחת של ראשונים עמו פירשוה אפילו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר; ורבינו חננאל והרבה מן האחרונים ז"ל פירשוה כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דווקא, וכן פירש רש"י ז"ל. ואני התלמיד מן האחרונים אני וכדבריהם אכריע בהכרעה גמורה לפי עניות דעתי, מהא דאמרינן עלה: עד אחד אומר תנאי ועד אחד אומר אינו תנאי וכו'. וזה קשה עליהם, שאם הם מפרשים אותה אפילו כשכתב ידן יוצא, כדרך הסוגיא שלהם, אם כן היכי אמרינן: תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי? הוה ליה למימר: "שטרא מעליא הוא"!
- ובר מן דין, מאי קא מספקא להו, והיכי אסקי דמהימן? לא יהא תנאי אלא כאומר "פרוע", דהוא מילתא אחריתי, ודאי אי אפשר למימר בעד אחד שיהא נאמן לומר בשטר מקוים "פרוע הוא". ולא מבעיא בהכחשה, דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, אלא אפילו ליכא דמכחיש ליה לא מהימן, דאם כן – מצינו עד אחד קם לממון, והתורה אמרה: אינו קם אלא לשבועה, ולא יהא עד אחד החתום בשטר אלא כאחד, וליכא למימר אינו חוזר ומגיד. ולא יהא תנאי אלא כאומר "פרוע", דשטרא לפרעון קיימא ולא עקירה היא ואפילו הכי לא מהימן. ובוודאי כיון שכתב ידן יוצא ממקום אחר, לא מפיהן אנו חיין, ולא עדיפי מעדים דעלמא אלא גריעי מינייהו היכא דחוזרין ומגידין.
- ואם תמצי לומר דעד אומר "תנאי" – אף לדבריהם של ראשונים ז"ל – כשאין כתב ידן [יוצא ממקום אחר] הוא דמהימן ליה לרב הונא, ולרב פפא אפילו הכי לא מהימן, הא לדברי הכל כשכתב ידן יוצא ממקום אחר עד אחד לא מהימן? אפילו הכי יש תשובה לדבריהם, מדאמר רב הונא: אי הכי אפילו תרווייהו נמי, כלומר: נימא בשטרא מעליא מסהדי, וכי הדרי ואמרי "תנאי" לא מהימני. ומי דמי? תרי – אפילו כתב ידן יוצא ממקום אחר נמי מהימני, דתנאי מילתא אחריתי היא; אבל חד, כיון דבכתב ידן יוצא לא מהימן לדברי הכל, כי אין כתב ידן יוצא נמי איכא למימר כדאמרן: "תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי"; וכיון דמודים בשטר שכתבוהו, נתקיים ואין האחד נאמן לחזור ולפסלו, כדאמר נמי רב פפא גופיה לקמן: "תרווייהו באשת איש קא מסהדי" וכו'. ועוד, דקאמרינן: "למיעקר סהדותייהו אתו"; מאי סהדותא קא עקרי? הא לא אסהידו כלום! ואי למיעקר סהדותא דשטרא, אדרבה היא הנותנת, דאי עקרי שטרא לא מהימני כלל. והרי רבינו הגאון ז"ל שהוא קברניטן של בעלי סברא זו כתב: עד אחד אומר "תנאי" – נאמן אף על פי שכתב ידן יוצא ממקום אחר ומקוים. ואין זה אלא מן הדברים המתמיהין!
- אלא עיקר פירושן כמו שכתב רש"י ז"ל, ואיני צריך לשנות ולכותבו. ומכל מקום צריכים אנו לפרש שמועתנו כשאין מכחישין זה את זה, כגון זה שמע וזה לא שמע; הא אילו הכחישו זה את זה ממש, לא נתקיים השטר על פיהם, שהרי אחד מהם פסול לעדות, כדאמר התם בעניין שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו. הרמב"ן ז"ל:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: יש שפירשו, דאפילו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים ב"תנאי היו דברינו". ואף על גב דאפילו ב"אנוסין היינו מחמת נפשות", דלא משוו נפשייהו רשעים כלל, אמרינן לעיל דאין נאמנים כשכתב ידן יוצא ממקום אחר? התם הוא דמכל מקום עקרי סהדותייהו לגמרי שלא היה שם מכר כלל, מה שאין כן ב"תנאי היו דברינו", שהמכר קיים כשיתקיים התנאי. אבל ר"י ז"ל פירש ואחרים עמו, דאין נאמנים אלא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, משום הפה שאסר וכו'. ותדע, דבעיא דרבא גופא מוכחא הכי, דאמר: מודעה ואמנה טעמא מאי? דקא עקר ליה לשטרא וכו', אלמא אין עיקר שאלתו אלא אם יהא דין זה כדין מודעה ואמנה, דאחמירו בהו שלא להאמינם כלל, או לא; אבל לאסוקי תרי דרגי, שיהו נאמנים אפילו בכתב ידן יוצא ממקום אחר, זה אינו במשמע, דאם כן הוה ליה לפרושי. ותו, מדאמרינן גבי עד אחד אומר "תנאי": "תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי", אלמא שאין השטר הזה מתקיים אלא על פיהם, דאי לא, הוה ליה למימר: "האי שטרא מעליא הוא". אלמא כולה שמעתתא בהכי מיירי, וכן פסק הרמב"ם ז"ל.
- ומיהו אין כל הדברים האלו אלא כשאומרים שהיו דבריהם אמנה או תנאי או מודעא כשחתמו; אבל אם אומרים שלא ידעו בדבר בשעה שחתמו, אלא שחתמו כדין ואחר כך נודע להם שהודו כן בפניהם, לעולם הם נאמנים, ואפילו כתב ידן יוצא ממקום אחר; דהא לא עקרי סהדותייהו כלל, והרי זה כאילו אמרו שחזר ומחלו או שחזר ומכר לו. וכבר פירשנו כן בבבא בתרא.
- נמצאו שלשה דינין בדבר: דכל שאומרים "אמנה היו דברינו", או "אנוסין היינו מחמת ממון", וכל דבר שמשימין עצמן רשעים, אין נאמנין אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר. וכל שאומרים: "תנאי היו דברינו", או "אנוסין היינו מחמת נפשות", או "קטנים היינו" או "קרובים היינו" וכל דבר שאין משימין עצמן רשעים, נאמנין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. וכל שאומרים שלא ידעו דבר מכל זה אלא לאחר שחתמו ונתנו השטר, הרי אלו נאמנים אפילו כתב ידן יוצא ממקום אחר. וכן כל שהשטר יוצא מתחת יד העדים, נאמנים עליו לעולם, לא מדין עדות, אלא מדין שליש בעלמא. מ"ר[1]. עד כאן לשון הריטב"א ז"ל:
מודעא ואמנה טעמא מאי דקא עקרי לה לשטרא — מהכא משמע, דטעמא דרב נחמן באמנה, משום דקא עקר ליה לשטרא ואינו חוזר ומגיד הוא, כדפרישית לעיל. ואם תאמר: מאי טעמא לא אתי לה משום דאמנה עוולה היא ואעוולה לא חתימי? תירץ רבינו הרב, דאיכא למימר דשמעיה רבא לרב נחמן דלית ליה ההוא טעמא, אלא כסברא דתלמודא דמקשי לעיל גבי "שטר אמנה הוא זה": "דקאמר מאן? אילימא דקאמרי עדים, היכי דמי? אי כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, אמאי לא מהימני?" ורבא נמי דאוקמוה דקאמר לוה, ולא אוקמוה דקאמרי עדים ובאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, משמע דלית ליה ההוא טעמא דאמר רב אשי דשטר אמנה עוולה היא. ופלוגתא בירושלמי בעדים שחתמו בשטר אמנה אי עוולה היא אי לא, דגרסינן התם: רב הונא בשם רב, נאמנים העדים לומר "שטר אמנה ושטר פסים הוא זה". ורב אמר: אסור לחתום בשטר אמנה ושטר פסים. משהפליג אמרין בשם רב: העדים נאמנים לומר "שטר אמנה ושטר פסים הוא זה". מילתיה דרב פליגא על מילתיה? אמר ר' חגי: לא דרב אמר "אסור לחתום", לא אמר אלא "אסור לקיים אותם"; כהדא: "אם און בידך הרחיקהו", זה שטר אמנה ושטר פסים. כלומר, דחתימה עצמה ליכא איסורא, דכיון דהמחוייב מאמינו ומודה בדבר, אין לעדים בכך כלום; אבל מי שמשהה אותו בביתו, בהא איכא איסורא משום שנאמר: "אם און בידך הרחיקהו". הרשב"א ז"ל:
טעמא מאי דקא עקר ליה לשטרא — כלומר, שלפי דבריהם השטר נעקר לגמרי ולא היה השטר מעולם ולא יהיה. וכיון שסותרין מה שחתמו והעידו בשטר, אין נאמנין כלל. תנאי נמי עקר ליה לשטרא, כלומר, שלפי השטר – המכירה חלוטה היתה, שזכה בה הלוקח מיד, ולפי עדותם לא היתה חלוטה, ואם לא קיים התנאי לא זכה כלל; וכיוצא בזה – עקירת השטר הראשון והעדות הראשונה הוא. או דילמא תנאי מילתא אחריתי היא, פירוש, שהרי שטר המכר ראוי הוא להיות קיים לגמרי עכשיו כשיקיים זה התנאי, ואין זה אלא תוספות עדות, ומפני זה לא כתבוהו מפני שנראה להם שהמכר דבר אחד והתנאי דבר אחר, וראוי להאמינם כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר מיהת. אמר ליה כי אתו לקמן ואמרינן להו לבעלים השתא זילו קיימו תנאייכו, כלומר, שהעדים נאמנים הם שהיו דבריהם תנאי כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, ואם טוען זה שקיים תנאו – עליו להביא ראיה שהתנאי עשוי, וכדכתיבנא במסכת קדושין ובמסכת גיטין בס"ד. הריטב"א ז"ל:
וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל וזה לשונם: עדים שאמרו תנאי היו דברינו, נאמנים — דכיון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, נאמין אותם בהפה שאסר וכו'. וכי אתו בעלי דינין לקמן, אמרינן להו זילו קיימו שטרייכו וחותו לדינא, כלומר, כשיבואו לפנינו בעלי דינים אלו, אמרינן להו לבעלי השטר: קיימו שטרייכו מפי אחרים ואחר כך תרדו לבית דין, שאם לא תקיימו השטר על פי אחרים אלא על פי אלו, לא משגחינן בשטרייכו, שאלו העדים שמקיימים השטר ואומרים "כתב ידינו הוא זה" כבר חוזרים ואומרים שעל תנאי היה, וכמאן דעקרי ליה לסהדותייהו דמי.
- ויש שגורסים: זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא, כלומר, אמרינן ליה למארי שטרא: זיל קיים ליה ללוה תנאה דאתנית בהדיה, ובתר הכי אי לא יהיב זוזך חות בהדיה לדינא, דלית לך גביה ולא מידי עד דמקיימת ליה לתנאה, דכיון דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין בעניין התנאי שהפה שאסר וכו'. ולפי אותם המפרשים, ההלכה כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, רוצה לומר: אמרינן למארי שטרא שיקיים התנאי; שאף על פי שאין להאמינם בהפה שאסר וכו', אפילו הכי נאמנים, שאין אלו עוקרים עדותם, שהרי מודים הם בעדותם הראשון ואומרים: אמת היה וזה התנאי היה ביניהם. ע"כ:
וזה לשון הרשב"א ז"ל: אמר ליה כי אתו לקמן אמרינן להו זילו קיימי תנאייכו וחותו לדינא — ודווקא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, משום הפה שאסר וכו'. אבל כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, דלאו מפיהם אנו חיין, לא מהימני, דהוו להו כחוזרים ומגידים. וגרועי מעדים אחרים דמהימני, אף על גב דאמרינן דתנאי מילתא אחריתי היא, לאו למימרא שיהא כהלכתא אחריתי לגמרי וכאילו העידו שפרעו בפניהם, אלא לומר, כיון דלא נתקיים השטר קודם לכן ולא היתה כאן הגדה עד עכשיו, וכשמגידין עכשיו מבררין עדותן דעל תנאי היה, הרי אלו נאמנין כאילו מעידין עליו עדות אחרת, שאף אלו אין עוקרין את השטר אלא מקיימין אותו בלבד בקיומו של תנאי; מה שאין כן במודעא ואמנה, שעוקרין אותו לגמרי ומשוו ליה שטרא כחספא בעלמא, והלכך קרינן להו "חוזרין ומגידין". אבל כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, כיון שהיתה כאן הגדה גמורה מקודם לכן ובלא שום תנאי, שוב אינן יכולין לגרוע כחו של שטר, דחוזרין ומגידים הם ואינן נאמנים, וכן כתב הרב רבינו נר"ו. ע"כ:
עד אחד אומר תנאי ועד אחד אומר וכו' — פירוש, שהיו שני עדים חתומים בשטר, והאחד אמר: זה כתב ידי הוא, אבל תנאי היה בו ולא ראיתי שנתקיים; שאילו היה אומר: תנאי היה דברינו ונתקיים, הרי שטר קיים אפילו לדבריו. ועד אומר אינו תנאי, שהשני אומר: כתב ידי הוא ולא שמעתי בו תנאי. אבל ליכא לפרושי דוודאי לא היה בו תנאי ומכחיש את העד, דאם כן חד מינייהו משקר והוה ליה עד אחד בהכחשה ואינו כלום. אמר רב פפא, תרווייהו בשטרא מעליא מסהדי, כלומר: שניהם מודים שהוא כתב ידן וכי השטר אמת, וכמי שהוא חתמוהו בלא תנאי, והאי דאמר "תנאי היה בו מבחוץ" הוה ליה חד, ואינו נאמן לעקור שטר ששניהם חתומים בו שנתקיים על פי שניהם. הריטב"א ז"ל:
לדברי המפרשים שמועה זו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, יש להקשות מלישנא דקאמרינן: תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי, דמשמע דשניהם צריכים להעיד על השטר ולקיימו ועל פיהם נתקיים. ועוד, אם כשכתב ידן יוצא ממקום אחר מיירי, לא הוצרך רב פפא להאריך כל כך, אלא הוה ליה למימר: "עד אחד לאו כל כמיניה". אלא ודאי כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר מפרשינן ליה. ואם תאמר: מאי טעמיה דרב פפא, ולמה לא נאמין אותו במיגו שהיה יכול לומר: "אין זה כתב ידי"? יש לומר, דכיון שהוא והאחד מעידים על השטר, לא נאמין לזה שאומר תנאי במיגו, דהוה ליה כמיגו במקום עדים. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:
מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע אי הכי אפילו תרווייהו נמי — כלומר, אם כן שאתה מחלק עדותו של זה כאילו היו שתי עדיות, ואתה עושה סוף דבריו שאמר "תנאי היה" כאילו בא אחד והעיד כן אחר שהעידו השנים על כתב ידם, אפילו שנים אומרים "תנאי" נמי למה נאמנין לגמרי, ואמרינן להו "קיימו תנאייכו וחותו לדינא"? נימא דכיון שאמרו שניהם "כתב ידינו הוא זה", נתקיים השטר, וכשחזרו ואמרו "תנאי היו דברינו" הרי הוא כאילו ראו שנים אחרים ואמרו: תנאי היו דבריהם, ולהוי כתרי ותרי ואי תפס לא מפקינן מיניה. אי נמי להוי כאילו הם חזרו והעידו לאחר כדי דיבור שתנאי היה דבריהם, שאינם נאמנין כלל, דכיון שהגידו שוב אין חוזרים ומגידין, וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל והוא הנכון. הריטב"א ז"ל:
וכתבו תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל וזה לשונו: אי הכי אפילו תרווייהו נמי — כלומר, אם כדבריך שלא נחוש לעד אחד שאומר "תנאי", אם כן אפילו אם שניהם יאמרו "תנאי היו דברינו" לא נאמין אותם. לאותם המפרשים שההלכה כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, ניחא האי אתקפתא, דכיון שכתב ידן יוצא ממקום אחר, אפילו כשיאמרו "תנאי היו דברינו" אין לנו להאמינם. אבל לפי המפרשים אותם כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, קשיא, היאך היה עולה על דעתו דשניהם לא יהיו נאמנים, הואיל ולא היינו יכולים לקיים את השטר מצד אחר? ויש לומר דהכי קא פריך: אי הכי אפילו תרווייהו נמי, כלומר, כיון שאתה אומר דהאי דקאמר "תנאי" נמי שטרא מעליא קא מסהדי ושטרא מעליא קא משוי ליה, לפי שאפילו לדבריו השטר קיים בקיום התנאי, והלכך בתר דשוייה שטר מעליא אינו יכול לסתור עדות השטר ולאמר דעל תנאי היה זה, אי הכי אפילו תרווייהו נמי לא יהיו נאמנים לומר "תנאי היו דברינו", דכיון דשטרא מעליא קא משוו ליה – אין יכולים לסתור עדותן ולא אמרינן ביה הפה שאסר וכו', שהרי גזירת הכתוב הוא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אלא אמרינן: הני למיעקר סהדותייהו וכו'. כלומר, כי אמרי "כתב ידינו הוא זה" – לאו שטרא מעליא קא משוי ליה, אלא מתחילה דעתם היה לגמור עדותם ולעוקרו משטרא מעליא ולומר דתנאי היו דבריהם, ולא מגידים וחוזרים מגידים נינהו; ולפיכך נאמנים, דכיון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמין אותם בהפה שאסר וכו'. חד נמי, אינו חוזר ומגיד אלא למיעקר סהדותא קא אתי, וכיון דאין כתב ידו יוצא ממקום אחר והוא אומר דעל תנאי היה, נאמן. ואית דגרסי: למיעקר סהדותייהו קא אתו, כלומר, לברר תחילת עדותן הן באין כשאומרים "תנאי היו דברינו", ומתחילת קיומן לכך נתכוונו. מפי הרב נר"ו. עכ"ל תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:
וזה לשון הריטב"א ז"ל עוד: אלא אמרינן הני למיעקר סהדותייהו קא אתו — כלומר, דשנים שאומרים "תנאי היו דברינו" לפיכך נאמנים, משום דאמרינן למיעקר סהדותייהו קא אתו. איכא דקשיא ליה, אדרבה אי למיעקר סהדותייהו אתו לא להימנו כלל, וכדאמרינן: "אמנה טעמא מאי לא מהימני, משום דלמיעקר שטרא קא אתו, הכא נמי למיעקר אתו ולא מהימני, או דילמא תנאי מילתא אחריתי היא ומהימני"; אלמא כי מהימני לומר "תנאי היו דברינו" היינו משום דמילתא אחריתי היא ולאו למיעקר סהדותייהו אתו. והא לא קשיא, דלעיל אמרינן דמודעא ואמנה למיעקר שטרא אתי ולומר שלא חתמו כדין, והשתא לא אמרינן "למיעקר שטרא" אלא למיעקר סהדותא דאסהידו השתא לומר "זה כתב ידינו", ולאו דעקרי ליה לגמרי כי עדיין הם מודים בדבר, אלא שעוקרין מקצתו, כי לפי מה שאמרו "כתב ידינו הוא זה", אילו שתקו היה השטר מתקיים שאין בו תנאי. הלכך כשחזרו תוך כדי דבור לומר: "אבל תנאי היה בו", הרי עוקרין קצת כח העדות הראשון ולומר שאין המכר והשטר קיימין אלא בקיום התנאי, ומשום הכי קא קרינן ליה עקירה. ומיהו עדיין יש לומר שאין זה סתירת החתימה הראשונה, אלא מילתא אחריתי להוסיף ולפרש בה כי בתנאי היה. וכן פירש רש"י ז"ל: אלא למיעקר סהדותייהו אתו. על כרחך לאו חתימה מקויימת היא כשאמרו "זה כתב ידינו", דכיון דתוך כדי דיבור מסקי דיבורייהו ואמרי: "אבל תנאי היו דברינו", אמרינן למיעקר סהדותייהו שאמרו "כתב ידינו הוא זה" קא אתו, ולומר: לא חתמנו אלא על מנת שיקיים התנאי, וכיון דתנאי מילתא אחריתי, היא שאינה עוקרת אלא לאחר זמן, לא דמיא למודעא ואמנה ומהימני, דעדות בפני עצמה היא, עכ"ל ז"ל. וזה כמו שפירשתי ממש. והא ודאי מוכחא דהאי שטרא אינו מתקיים אלא על פי עדים אלו, שאם לא כן, כי אמר האי עד דתנאי היה בו מאי הוי? הרי נתקיים השטר בשנים, ואין עד אחד נאמן לומר שהיה בו תנאי, דלכולי עלמא עד אחד במקום שנים הוא. וכיון דכן, כי פרכינן: אי הכי תרווייהו נמי, בהכי מיירי וכדכתיבנא לעיל, וזה ברור. ע"כ:
והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע — פירוש, ולא זכה זה בקרקע עד שיתקיים התנאי. והיכא ששניהם אמרו "כתב ידינו הוא" והאחד אמר "פרוע הוא", דכולי עלמא השטר מקויים גמור, ואין זה אלא כעד אחד מעידו שהוא פרוע שנשבע וגובה כדאיתא בפרק הכותב. הריטב"א ז"ל:
וזה לשון הר' יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל: ואין דבריו של אחד במקום שנים — פירוש, נמצא רב פפא סובר, כי העדות שהעידו בשטר עדות נכונה היא ועדות עומדת בפני עצמה היא, וזה שאומר "תנאי" – אינו מבטל עיקר עדותו, וכיון שכן, נמצאת עדות השטר קיימת בשנים, ועדות התנאי בחד, ואין דבריו של אחד במקום שנים.
- אפילו תרווייהו נמי וכו' — כלומר, אם כן הוא שזו בפני עצמה עומדת וזו בפני עצמה עומדת, אפילו תרווייהו אמרי "תנאי היו דברינו" אמאי נאמנים? כלומר, והא הגדה שנייה היא, וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד; והני כיון שעדותן ראשונה מקיימת השטר, והאחרונה מכלה אותה, אם תאמר כי העדות הראשונה קיימת היא ועומדת, היאך סומכין על עדותן האחרות, והם כבר העידו שהשטר קיים?
- אלא אמרינן וכו', הא נמי למיעקר סהדותייהו קא אתו וכו' — כלומר, כיון שאומרים "תנאי היו דברינו", כאילו עקרו העדות שבשטר מעיקרא וכאלו אין שם עדות אלא זו העדות שבתנאי. הכא האי חד נמי, כיון דקאמר "תנאי היו דברינו" אנו רואין אותו כאילו עקר עדותו שבשטר מעיקרא והוה ליה חד לגבי חד.
- ואם תאמר, והיכי מצו למיעקר סהדותייהו? והא קיימא לן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד! היינו טעמא דנאמנים, משום דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, דהוה ליה הפה שאסר וכו'.
- וכד מעיינת ביה בגמרא, משכחת לה להני שמעתתא כולהו, בין מודעא בין תנאי בין אנוסין, אהיכא דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אתאמרו; אבל היכא דכתב ידן יוצא ממקום אחר, אפילו אמרי "מודעה היו דברינו", "תנאי היו דברינו" אינן נאמנים, משום דלמיעקר סהדותייהו קא אתו, ומכי חתמו על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין כדריש לקיש, וקיימא לן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.
- ומסתברא לן, דהאי דאמרינן דהיכא דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים לומר "מודעא" וכו' "תנאי" וכו' "אנוסים היינו" "קטנים היינו", היכא דקא אמרי לה בתוך כדי דיבור; אבל אי אסהידו אחתימות ידייהו בבית דין, ולאחר כדי דיבור אמרי הכי, לא מהימני, דמכי אסהידו אחתימת ידייהו – נחקרה עדותן, וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. עד כאן:
וזה לשון שיטה ישנה: עד אומר תנאי וכו' — בכתב ידן יוצא ממקום אחר, או באין כתב ידן יוצא ממקום אחר. אי הכי אפילו תרווייהו נמי, למאן דמפרש לה בכתב ידן יוצא ממקום אחר הכי פירושו: אי הכי אפילו תרווייהו נמי, אמאי מהימנו להו כי אמרי "תנאי היו דברינו", אי חשבת להו בחוזרים ומגידים? אלא אמרינן לאו חוזרין ומגידים נינהו ולא למיעקר סהדותייהו קא אתו, אלא מבררים הם עיקר עדותן שלא היה אלא על תנאי? עד אחד נמי, כשאומר "תנאי" – מברר הוא עיקר עדותו, וכיון שאומר דעיקר עדותו על תנאי היה, ודאי יש לך להאמינו, דכיון שאתה צריך לעדותו והוא מעיד ומברר עיקר עדותו, על כרחך אינך יכול להביא ראיה מעדותו לאפוקי ממונא אפומייהו אלא אם כן נתקיים התנאי. ואם אתה רוצה לדון על פי השטר, היכא דלא נתקיים התנאי אין לך אלא עד אחד. ואפילו אי גרסינן למיעקר סהדותייהו אתו, פירושו עוקרים עדותן אם לא נתקיים התנאי, ומבררים שלא העידו אלא היכא דנתקיים התנאי.
- ולמאן דמפרש לה באין כתב ידן יוצא ממקום אחר, גרסינן למיעקר סהדותייהו, פירוש, עוקרים הם עדותן ואומרים שלא חל, שלא נתקיים התנאי, ויש כח בידם לחזור ולהגיד משום מיגו; ועד אחד נמי יש בו כח לעקור עדותו ולומר שלא היה אלא בנתקיים התנאי, מיגו דאי בעי לא יעיד על כתב ידו ואין לך אלא עד אחד. ע"כ:
תנו רבנן שנים החתומים על השטר ומתו — הא דנקט ומתו, אפשר דאורחא דמילתא נקט, שאילו הוו קיימין, הם היו מעידים על כתב ידן. אי נמי משום סופה, שאף על גב דמתו הויא הכחשה שלא בפניהם כדאמרינן בסמוך. הריטב"א ז"ל:
ובאו שנים מן השוק ואמרו וכו' פסולי עדות וכו' — פירש רש"י: פסולי עדות, משחקים בקוביא. ואינו מחוור, דאם כן – אפילו כשכתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים, דאגופן של עדים מעידים ונאמנים לפסלן, דלאו תרי ותרי חשבינן להו, דאינהו לא מהימני לאכשורי נפשייהו. אלא נראה פירוש שני דפירש: קרובין בנשותיהן.
- ואם תאמר: השתא נמי להימנינהו, משום מיגו, דאי בעי פסלי להו לעדים לעצמן? ויש לומר, דבעדים לא שייך מיגו, שאין מיגו אלא באחד, אבל בדבר שאינו מתקיים אלא בעדות שניהם לא שייך מיגו, דדילמא בטענה זו הושוו שניהם, בטענה אחרת לא יהיו שניהם משוין לדעת אחת. ואינו דומה למתניתין ד"כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו" וכו' דנאמנים משום הפה שאסר, דהתם ביטולו של שטר תלוי הוא אפילו בדעת אחת מהם, דמה אילו רצה האחד לומר "אינו כתב ידי" בטל השטר. וכבר הארכתי בזה בריש פרק המוכר פירות בסייעתא דשמיא. הרשב"א ז"ל.
- והרא"ה ז"ל תירץ, דעדים לא מהימני במיגו כל היכא דלא מהימני מתורת עדותן, דלא מהמנינו רחמנא בהכי. ע"כ:
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: פסולי עדות היו הרי אלו נאמנים — פירוש, מאי פסולי עדות דהכא נמי קרובין, דאי אמרת משחקי בקוביא, מאי קא מקשה "תרי ותרי נינהו"? אטו לא מצי למפסלינהו בגזלנותא? הא ודאי אי אמרי: "ידעינן בהני אינשי דגזלני נינהו", נאמנין, ואינהו לגבי נפשייהו לאו כל כמינייהו למימר [לאו] גזלני אנן. אלא ודאי "קרובין" קא אמרי, ולאפסולי שטרא קא אתו, ואינהו מסהדי דשטרא מעליא הוא, וחזקה אין חותמין על השטר אלא אם כן רחוקים הם, ומשום הכי אמרינן "אוקי תרי לגבי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה".
- ואיכא דקשיא להו: ונהמנינו במיגו דאי בעו פסלי להנך דחתימי בגזלנותא? וניחא ליה, כיון דהשתא תרי ותרי נינהו, בכהאי גוונא לא אמרינן מיגו, דהוה ליה דומיא דמיגו במקום עדים. ואין צורך לכך, דעדים לא מהימני משום מיגו, ואם מתורת עדות לא מהימני, בדין מיגו לא מהימנינן להו, שלא האמינם תורה בכך. ויש אומרים לדברי רש"י ז"ל דהכא, כיון שעתה אינן נאמנין לפסלן בגזלנותא, משום דעל מנה שבשטר הם מעידים; אבל כשהן חיין מצי למפסלינהו, שהרי הם אין נאמנין לומר "אין אנו גזלנים", לפי שהם נוגעים בעדותן. ולהכי קתני בברייתא ומתו. ע"כ:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אבל אנוסין היו וכו' — פירוש, אנוסין היו מחמת נפשות, ופסולי עדות שהיו קרובין. דאי כשאומרים: "אנוסין היו מחמת ממון" או "גזלנין היו", שהוא פסול שבגופן, היכי אמרינן בסמוך דהוו להו תרי לבהדי תרי? הרי כיון שעל גוף העדים מעידים, אין עדותן של עדים כלום להכשיר עצמן, כי שני עדים פוסלין לריבוא. אבל יש שפירשו, אפילו באומרים "גזלנים ואנוסין מחמת ממון", דכיון שמתו ואינן ראויים לפסול הגוף, אין עדות האחרונים חשוב אלא במעיד על הממון. וזה אינו, דהא איכא למימר כדאמרינן בסמוך, דלא עדיפי במיתתן מבחייהם, וכיון שאילו היו בחיים והיו אומרים "כשרים היינו" לא מהני, השתא נמי לא מהימני כלל. אלא ודאי כדאמרן, וכן פירשו בשם רבינו הגדול ז"ל וכן עיקר. ע"כ:
הרי אלו נאמנין — פירוש, וקרעינן לשטרא. ואם תאמר: אמאי מהימני, לאו משום מיגו דאי בעו לא מקיימי ליה? והא אי לא מקיימי ליה לא קרעינן ליה, שמא יבואו אחרים ויקיימוהו! יש לומר, כל שני עדים נאמנים הם לכל עדות, אלא דהיכא דכתב ידי עדים החתומים יוצא ממקום אחר אינן נאמנין ומגבינן ביה היכא דתפסי משום דהוו להו תרי ותרי; אבל כל שעה שלא נתקיימו עדים שבשטר ולא נגמרה עדותן, נאמנים שני עדים להכחישן, ואף על פי שהן מקיימין עדים שבשטר, הא איכא מיגו דאי בעו לא מקיימי. והוה ליה כשני עדים החתומים ובאו שנים אחרים ואמרו: "אין אנו יודעין אם כתב ידן הוא זה אבל אנוסין היו" וכו'. שיטה ישנה:
וזה לשון הרשב"א ז"ל: כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין, ומקרע נמי קרעינן לשטרא, דהרי אלו נאמנים קתני. אלא מיהו היכא דקא טעין הלה: קבעו לי זימנא עד דמקיימנא שטרא, ודאי קבעי ליה, ואי מייתי סהדי דמקיימי ליה לשטריה, אי נמי דמקיים ליה משטר אחר, לא קרעינן ליה. ואם תאמר: אם כן, אפילו לא טעין, אמאי קרעינן ליה? דילמא משכח עדים מחר או יומא אוחרי ומקיים ליה. יש לומר, דכיון דהשתא ליתנהו, ואפילו כי מקיים ליה לא נפקי מידי ספק דאכתי הוו להו תרי ותרי, לרבויי בספיקי לא מקיימינן ליה לשטרא. וכן דעת הרב נר"ו, ע"כ. ומייתי ליה הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות:
אינן נאמנים — והוא הדין נמי שאין נאמנים לומר: "כתב ידן הוא זה אבל מודעא הוא או אמנה היו דבריהם". ברם צריך את למילף: העדים שאמרו "כתב ידינו הוא זה", ובאו אחרים ואמרו: "אינו כתב ידן", מהו? ונראה לומר, דאליבא דרבנן דסברי דעל מנה שבשטר הם מעידים הוו להו תרי ותרי. ואליבא דרבי נמי דסבר דעל כתב ידן הם מעידים, כיון דלא סגיא ליה כשאין מעידים זה על זה הוו להו נמי תרי לגבי תרי. אבל הם אומרים "אינו כתב ידינו" ואחרים אומרים "כתב ידן הוא", כשאין עדי השטר מעידים זה על זה, נראה שהאחרונים נאמנים, ועדי השטר לא מעלין ולא מורידין דהוו להו חד לגבי תרי. והכי אמרינן בירושלמי: הן אומרים "אינו זה כתב ידינו" ואחרים אומרים "כתב ידן הוא", תני ר' חייא: לא מעלין ולא מורידים. אמר רבי: רישא דמתניתין אמרה כן, אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנין. הרא"ה ז"ל:
ומגבינן ביה — פירוש, בתמיה. אמאי תרי ותרי נינהו — פירוש, שהרי עדי השטר העידו בשטר שראובן חייב לשמעון מנה, והרי עדים אחרים מעידים שאינו חייב לו כלום, דהא אמרי "אנוסים היו" דמשמע שהעדות לא היתה אמת. ומראין הדברים שזו הקושיא לאו אכולהו אנפי הוא, אלא א"אנוסין היו" בלחוד הוא, שנמצאו מעידים שהעדות לא היתה אמת, ונמצאו כאילו הם שני כתי עדים: אחת אומרת ששמעון חייב לראובן מנה ואחת אומרת שאינו חייב לו כלום, ולפיכך הקשינו: והא תרי ותרי נינהו. אבל "קטנים היו" ו"פסולי עדות היו" אין בהן דרך לקושיא זו, אלא על "אנוסין היו" בלחוד. הרב רבינו יהוסף הלוי מיגש ז"ל, וכבר הארכנו בזה לעיל בסמוך:
הכחשה תחילת הזמה היא — פירוש, לאו דווקא תחילת הזמה ממש, דהא אין הזמה באה אחר הכחשה ולא דמי אהדדי כלל, אלא לומר קצת הזמה, שאומרים על הראשונים שלא העידו כדין. ולפיכך כשם שאין מזימין את העדים אלא בפניהם, שהרי באין לעונשם והתורה אמרה "והועד בבעליו", יבוא בעל השור ויעמוד על שורו, כך אין מכחישין את העדים אלא בפניהם, דמכל מקום עדות הכחשה על גופה הוא שהעידו שקר, ולפי דבריהם של אלו הראשונים פסולי עדות הם. ואף על גב דבהא דשמעתין אינן מעידים שהעידו שקר, אלא שהיו קרובים או אנוסים מחמת נפשות, מכל מקום כיון שלפי השטר הרי אנו חושבין שהעדים מעידים שחתמו כראוי וכי השטר קיים ויציב, ואלו מעידים שאין העדות קיימת, שם הכחשה יש כאן ואין להכחישם אלא בפניהם. כך יש לפרש לפי שיטתנו. ע"כ הריטב"א ז"ל:
הערות
עריכה- ^ מפי רבי או מפי רבותיי.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה