כתובות כז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מה לי לשקר או דלמא לא אמרינן ומאי שנא מההוא מעשה דההוא גברא דאגר ליה חמרא לחבריה א"ל לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא זיל באורחא דנרש דליכא מיא ואזל איהו באורחא דנהר פקוד ומית חמרא אתא לקמיה דרבא א"ל אין באורחא דנהר פקוד אזלי מיהו לא הוו מיא אמר רבא מה לי לשקר אי בעי א"ל באורחא דנרש אזלי ואמר ליה אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן הכי השתא התם ודאי איכא עדים דאיכא מיא הכא ודאי איטמי חששא הוא ובמקום חששא אמרינן:
אם יש עדים אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנין:
ואפילו שפחה דידה מהימנא ורמינהי לא תתייחד עמו אלא ע"פ עדים ואפילו ע"פ עבד וע"פ שפחה חוץ משפחתה מפני שלבה גס בשפחתה אמר רב פפי בשבויה הקילו רב פפא אמר הא בשפחה דידה הא בשפחה דידיה ושפחה דידה לא מהימנא הא קתני אין אדם מעיד על עצמו הא שפחה דידה מהימנא שפחתה נמי כעצמה דמי רב אשי אמר הא והא בשפחה דידה ושפחה מיחזא חזיא ושתקה התם דשתיקתה מתירתה לא מהימנא הכא דשתיקתה אוסרתה מהימנא השתא נמי אתיא ומשקרא תרתי לא עבדה כי הא דמרי בר איסק ואמרי לה חנא בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאה א"ל פלוג לי בנכסי דאבא א"ל לא ידענא לך אתא לקמיה דרב חסדא א"ל שפיר קאמר לך דכתיב (בראשית מב, ח) ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירהו מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן א"ל זיל אייתי סהדי דאחוה את א"ל אית לי סהדי ומסתפינו מיניה דגברא אלמא הוא א"ל לדידיה זיל אייתינהו את דלאו אחוך הוא א"ל דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה א"ל הכי דאיננא לך ולכולהו אלמי חברך השתא נמי אתו ומשקרי תרתי לא עבדי לימא כתנאי זו עדות איש ואשה תינוק ותינוקת אביה ואמה ואחיה ואחותה אבל לא בנה ובתה לא עבדה ושפחתה ותניא אידך הכל נאמנין להעיד חוץ מהימנה ובעלה דרב פפי ודרב אשי תנאי היא דרב פפא [מי] לימא תנאי היא אמר לך רב פפא כי תניא ההיא במסיחה לפי תומה כי הא דכי אתא רב דימי אמר רב חנן קרטיגנאה משתעי מעשה בא לפני רבי יהושע בן לוי ואמרי לה רבי יהושע בן לוי מישתעי מעשה בא לפני רבי באדם אחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר אני ואמי נשבינו לבין העובדי כוכבים יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי ללקט עצים דעתי על אמי והשיאה ר' לכהונה על פיו:
מתני' אמר ר' זכריה בן הקצב המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו עובדי כוכבים לירושלים ועד שיצאו אמרו לו אין אדם מעיד על עצמו:
גמ' תנא ואעפ"כ ייחד לה בית בחצרו וכשהיא יוצאה יוצאה בראש בניה וכשהיא נכנסת נכנסת בסוף בניה בעי אביי מהו לעשות בגרושה כן התם הוא דבשבויה הקילו אבל הכא לא או דלמא לא שנא ת"ש דתניא המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו
רש"י
עריכה
מה לי לשקר - אי בעיא אמרה נחביתי:
במקום עדים - דאנן סהדי דכל שעתא איכא מיא:
ודאי איטמי - בתמיה:
לא תתייחד עמו - במסכת גיטין היא שכיב מרע שכתב ומסר גט לאשתו על מנת שאם מת יהא גט למפרע ולא תיזקק לחליצה לא תתייחד עמו שמא יבא עליה והוה ליה גט ישן ותנן בית הלל אוסרין לפטור בגט ישן ואיזהו גט ישן כל שנתייחד עמה מאחר שכתבו לה וטעמא גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה:
ואפילו על פי עבד - דייה בעבד שהיה עמה:
שלבה גס בשפחתה - ותשמש בפניה:
רב אשי אמר הא והא בשפחה דידה - והיינו טעמא דבמתני' מהימנא והתם לא מהימנא דשפחה דידה מיחזא חזיא בקילקול גבירתה ושתקה:
התם - גבי גט:
דשתיקותה מתירתה - שאינה צריכה שתעיד לומר לא שמשה אלא שתאמר אני הייתי עמה:
לא מהימנא - להיות זו מותרת על ידה דאי נמי חזיא לא מסהדא:
הכא - גבי שבויה:
דשתיקותה - דשפחה:
אוסרתה - לגבירתה דכל כמה שאינה מעידה לומר טהורה היא מחזקינן לה בטמאה כי מסהדא ואמרה טהורה היא מהימנא דלשקורי לאו אורחא אלא למשתק:
השתא נמי - כיון דרחמא לה לגבירתה או דדחלה מינה אתיא ומשקרא ואמרה טהורה היא:
תרתי לא עבדא - חדא למשתק בקלקולה ועוד דתיתי ותשקר:
אחא מבי חוזאה - שהלך אביו שם והוליכו עמו וגדלו שם ומת אביו וחזר לעירו ותבע חלקו בנכסי אביו:
א"ל - רב חסדא לההוא אחא:
שפיר קאמר לך - שאינו מכירך לפי שיצאת בלא חתימת זקן [ובאת בחתימת זקן]:
ויכר יוסף את אחיו - שכשפירש מהן כבר היו חתומי זקן:
א"ל - רב חסדא למרי:
זיל אייתינהו את - להנהו סהדי המכירין אותו ויעידוך שאינו בן אביך:
השתא נמי - כיון דדחלי מיניה אתו ומשקרי:
תרתי לא עבדי - חדא דשתקי מלהעיד אמת וחדא דמסהדי שיקרא:
לימא כתנאי - שפחתה אי מהימנא אי לא:
זו עדות - עדות זו של שבויה הכל כשרים בה איש ואשה תינוק ותינוקת:
חוץ מהימנה - היא עצמה:
דרב פפי ורב אשי - דאמרו לעיל שפחה דידה מהימנה:
ודאי תנאי היא - על כרחך יאמרו אנן דאמרי' כי מתניתא בתרייתא מדקשיא להו קמייתא:
דרב פפא - דאמר לא מהימנה:
מי לימא תנאי היא - כלומר דחוק הוא לומר אנא דאמרי כי מתניתא קמייתא או יוכל לתרץ מתניתא בתרייתא נמי כוותיה למימר שפחתה כעצמה דמי והרי היא בכלל חוץ מהימנה דקתני בה או תירוצא אחרינא:
אמר לך רב פפא כי תניא ההיא - דקתני הכל נאמנים ואפילו שפחה דידה במסיחה לפי תומה:
רב חנא קרטיגנאה משתעי - רב חנן דמן קרטיגי היה מספר מעשה זה:
מתני' המעון הזה - שבועה היא:
גמ' ואעפ"כ - שאסרו עליו לפי שכהן היה:
כשהיא יוצאה - והוא בחצר:
יוצאה בראש בניה - שיהו הבנים עמהם שלא יתייחדו:
וכשהיא נכנסת נכנסת בסוף בניה - כדי שלא יהא הוא והיא בחצר והבנים מבחוץ:
בגרושה - כהן שגירש את אשתו מהו לדור עמו בחצר:
לא תנשא בשכונתו - לפי שמכירה ברמיזותיו וקריצותיו שמא יבואו לידי עבירה:
תוספות
עריכה
לא תתיחד עמו אלא בעדים. פירוש בקונטרס משום גט ישן ולא פירש לטעמיה דפירש בגיטין (דף עג.) דבמהיום אם מתי מגורשת למפרע משעת נתינה ולא תתיחד עמו משום חשש קידושין כמו המגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי בית הלל אומרים צריכה הימנו גט שני (שם דף פא.) [ולא שייך גט ישן כלל לפירוש דהתם] וכן משמע התם בגמרא אבל לרבינו תם דמפרש מה היא באותן הימים קאי אמהיום אם מתי ונעשה כאומר מעת שאני בעולם שאין דעתו לגרשה אע"פ שאומר מהיום אלא שעה אחת לפני מיתתו הוי טעמא משום גט ישן ובתוספתא משמע כפי' רבינו תם.:
שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף. זה שבא נולד כאן והלך עם אביו למדינת הים ועתה כשחזר ואמר לא ידענא לך מיחזי כשיקרא כי היה לו לידע אם הוא אחיו אם לאו כיון שמכירו קודם להכי קאמר רב חסדא דשפיר קאמר ליה שאינו מכירו כדאשכחן ביוסף:
אמר ליה אית לי סהדי ומסתפינו מיניה דאיניש אלמא הוא. נראה לר"י דמיירי שהביא עדים ואומרים אותו עדות שאתה שואל לא נאמר לך כלום עליו דרגלים לדבר שהוא אלם אמר ליה זיל כו' פי' לך הבא אותם עדים עצמם שיראים להעיד עליך שיעידו שאינו אחיך או שיאמרו שאינם יודעים אם הוא אחיך אם לאו וקאמר השתא נמי כיון שיראים ממנו ישקרו לומר אינו אחיו או שאינן יודעין אם הוא אחיו אבל אם אין רגלים לדבר אין נראה כלל שיהא נאמן לומר דגברא אלמא הוא דאם לא כן כל אדם יאמר על חבירו שהוא גברא אלמא ויביא הוא עדים ואם לא יביא יפסיד ועוד דקאמר השתא נמי אתו ומסהדי אטו משום דמסתפו מיניה הני סהדי מסתפו מיניה כולי עלמא:
תרתי לא עבדי. שישתקו ולא יעידו האמת ועוד שיאמרו שקר וכן גבי שפחה:
במסיחה לפי תומה. ואפילו הכי היא ובעלה אינן נאמנין אע"ג דיוחנן אוכל חלות (לעיל דף כו.) היה נאמן על עצמו במסיח לפי תומו הני מילי לתרומה אבל . דמסיח לפי תומו אינו כשר אלא לעדות אשה דרבנן כדאמר ביבמות והכא בשבויה הקילו]:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ב (עריכה)
קח א מיי' פ"ד מהל' שכירות הלכה ג', סמג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ט:
קט ב מיי' פי"ח מהל' איסורי ביאה הלכה כ"ח, טור ושו"ע אה"ע סי' ז' סעיף י':
קי ג מיי' פ"ח מהל' גירושין הלכה ב', סמג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"ח סעיף ב':
קיא ד מיי' פי"ח מהל' איסורי ביאה הלכה י"ט, סמג לאוין קכא, טור ושו"ע אה"ע סי' ז' סעיף ב':
קיב ה מיי' פ"ג מהל' עדות הלכה י"ב, סמ"ג עשין קט, טור ושו"ע חו"מ סי' כ"ח סעיף ה':
קיג ו מיי' פי"ח מהל' איסורי ביאה הלכה י"ט, טור ושו"ע אה"ע סי' ז' סעיף ב':
קיד ז מיי' פי"ח מהל' איסורי ביאה הלכה י"ח, טור ושו"ע אה"ע סי' ז' סעיף א':
קטו ח מיי' פי"ח מהל' איסורי ביאה הלכה י"ט, טור ושו"ע אה"ע סי' ז' סעיף ב':
קטז ט מיי' פי"ח מהל' איסורי ביאה הלכה כ"ה, טור ושו"ע אה"ע סי' ז' סעיף ט':
קיז י מיי' פכ"א מהל' איסורי ביאה הלכה כ"ז, סמג לאוין קכז, טור ושו"ע אה"ע סי' ז' סעיף ז', וטור ושו"ע אה"ע סי' קי"ט סעיף ז':
ראשונים נוספים
ורמנהו לא תתיחד עמו אלא בעדים אפילו עבד אפילו שפחה חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה: ואם תאמר מי דמי התם מפני שלבו גס בה ואינה נמנעת מלהתעסק בדבר אחר בפניה, וכאלו נתיחד עמה כיחוד דמי, אבל הכא דמשום נאמנות הוא, שפחתה מנא לן דלא מהימנא, וכדמתרץ רב אשי בסמוך. ויש לומר, דקסבר האי מקשה דהא בהא תליא, דאף היא אינה משמשת בפני מי שרואה ומספרת דבריה בין שכנותיה, ואפילו בחקירה אינה מגלה, דכל בפני מי שמגלה כבפני הכל דמי.
דרב פפא מי לימא תנאי היא אמר לך רב פפא כי תניא ההיא במסיחה לפי תומה: ואם תאמר, מאי דוחקיה דרב פפא לאוקומה בהכי, לישניה כדשני מתניתין עבד ושפחה נמי כעצמה דמי. תירץ הנגיד רב שמואל הלוי דשאני הכא כיון דנחת לפרק חוץ מהימנא ובעלה, אלמא תו ליכא דלא מהימנא, אבל במתניתין דקתני אין אדם נאמן על ידי עצמו, איכא לפרושי דכל שהוא כעצמו קאמר. ורש"י ז"ל פירש, דהכי קאמר: מי לימא תנאי היא, כלום הוא דחוק לומר אנא דאמרי במתניתא קמייתא. או יכול נמי לתרץ מתניתא בתרייתא נמי כותיה, ומכל מקום שפחתה כעצמה דמי והרי הוא בכלל חוץ מהימנא, דקתני בה, או תירוצא אחרינא, עד כאדן.
ואוקמה רב פפא במסיחה לפי תומה. ואפילו הכי היא ובעלה אינן נאמנים, דדילמא אערומי קא מערמי להראות עצמן כמסיחין לפי תומן ואינו אלא ואם תאמר והא גבי תרומה מהמנין ליה במשיח לפי תומו ומאכילין אותו על פיו, כדאיתא לעיל (כה, ב), והעלהו רבי לכהונה על פיו. ויש לומר, דשאני הכא דכיון שהיתה כשרה מתחלה ועל ידי מקרה זה אתה בא לאוסרה על בעלה או מלינשא לכהונה, דילמא מיערמא ומשקרא, אבל בתרומה לא עביד איניש לשקורי ולמימר דרך הערמה שהוא כהן והוא אינו כהן. והראב"ד ז"ל תירץ, דשאני תרומה דאקילו בה טפי מיוחסין, וצריך עיון, דהא בשבויה הקלו טפי בכל מקום, וכאן נמי בתרומה לא הימנו לקטן ובשבויה מהימן.
ולענין פסק הלכה, כתב רבינו אלפסי ז"ל דשפחתה לא מהימנא כרב פפא. ונראה שהצריכו לפסוק כן, אף על גב דרב אשי בתרא הוא, דלרב פפא מסייעא ליה ברייתא קמייתא, דקתני בהדיה ולא עבדה ושפחתה, ואידך ברייתא הא מתרצא ליה במסיחה לפי תומה, ולרב אשי אית לן לדחויא לקמייתא ולאוקמה בתנאי. והראב"ד פסק כרב אשי דהוא בתרא.
וכשהיא נכנסת נכנסת בראש בניה וכשהיא יוצאה יוצאה בראש בניה: בפני בניה מיהא מותרת להתייחד, דאף על פי שהן אינן נאמנים להעידה, היינו משום דאי אנסה שבאי אתי לשקורי, לפי שהוא שייך בבושתה ופגמה. אבל היא אינה מתעסקת בפניהם מדעתה דבושה היא מהן שאין לבה גס בהן, דכל שאינה בושה היא מלהתעסק בפניהן אינן מגלין כעבדה ויש לך שאינן מגלין, ואף על פי כן בושה היא מלהתעסק בפניהם בבנה ובתה לפי שאין לבה גס בהן.
מ"ש מההיא מעשה וכו': וההוא עובדא דנהר פקוד כבר פרשנו לה בפרק המפקיד ובפרק חזקת הבתים בס"ד דכל היכא דהוה מגו במקום עדים מ"מ אפילו רבא מודה שאין אדם נאמן בשופי מגו במקום עדים אבל הכא לא היו יודעים העדים ממש כנגדו אלא שעל הרוב שכיחא תמן מים וכיון דכן סבר אביי הא הות במקום עדים ורבא סבר כיון דזימנין ליכא מגו אע"ג דמיעוטא שפיר עבדא לה מגו אי נמי דהכא מתרצה לה דבורה משום מגו דהכי קאמר לא הוה תמן מים דלאותבינהו תמן חמרא. התם בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ואייתי סהדי דאבהתי' היא ואייתי האי סהדי דאכלה שני חזקה דאמר רבא מה לי לשקר במקום עדים וטעמא דרבא איבעית אימא אינך זבינתי ואכלה שני חזקה ואמר ליה אביי לרבא מה לי לשקר במקום עדם וטעמא דרבא משום דכיון דאית ליה מגו מתרצינן טעותיה דבעי לומר של אבותי שלקחו מאבותיך א"נ דסמיכי עלי בדאבהתי ואביי ורבא דלית לתרוצי לישנא כלל אחר שבאו עדי' כנגד הרגלה שבטעותו והלכתא כוותיה ולא תתייחד. מתני' איתא במס' גיטין גבי שכיב מרע שנתן גט לאשתו במעכשיו אם מתי דקתני סיפא לא תתייחד עמו אלא בפני עדים. ופרש"י ז"ל טעמא משום דלא הוי גט ישן דק"ל כב"ה דאמרינן שלא תתייחד עמו מאחר שכתבו ליה וטעמא שלא יהא גיטה קודם לבנה והקשו בתוספות והא הכא ליכא גזירה דגט ישן הוא לפי שנתייחד עמה קודם שנתן לה והיא אינה מגורשת אלא מנתינתה ואילך ואם נתעברה בנתיים דאמר היום או מחר דגיטה קודם לבנה כסבורים שנהנם לה ביום שנכתב ונחתם אבל שכבר נתנה לה ואם ימות הוא מגורשת בשעת נתינה כי נתעברה אח"כ ויאמר גיטה קודם לבנה קושטא קאמרו ואם לא ימות הרי אינה מגורשת כלל והא ל"ק כלל דהא אוקימנא מתני' דהתם באומר מעתה שאני בעולם שאין דעתו לגרשה אלא שעה אחת קודם למיתתו כדי שיהיה גט מחיים ולא תפול לפני יבם וכיון שכך הרי זה כמתייחד בין כתיבה לכתיבה. ובתוספות פירשו טעמא דלא תתייחד משום יחוד של פנויה אי נמי שמא יבעול לשם קדושין וצריכא גט אחר ולא נהירא וכדפרישית בדוכתא בס"ד:
התם דשתיקתה מתירתה לא מהימנא: פירוש דהתם אינה צריכה צריכה להעיד בב"ד שלא נבעלה אלא כשתאמר אני הייתי עמה הלכך לא מהימנא אבל הכי שתיקתה אוסרתה כי צריכא להעיד בב"ד שלא נבעלה ופרכינן השתא נמי אתיא ומשקרא להעיד בב"ד שלא נבעלה כדי לחפות עליה. ומהדרינן תרתי לא עבדי פירש רש"י ז"ל תרתי לא עבדי חדא למשתקי בקלקולא ועוד דתיתי ומשקרא. ואיכא למידק דלא תרתי הוי דהא כי שתקא לא עבדי ולא מידי כי שתיקתה אוסרתה ר"מ תרתי לאו בההיא בחדא עובדא אמרי' אלא לומר אע"ג דעבדי שתיקתה כי התם למשריה לא עבדה הא דהכא לאסהוד' בשיקר' ועוד י"ל דהכא נמי אלו אמרי' חבירתה טהורה אני וזו יודעת ושותקת היינו סבורים לומר דמהימנא דשתיקותא כעדות להכי ס"ל דאפילו בהא לא מהימנא דדלמא מאהבה או מיראה שתקה אבל שאלנוה ותעיד בפירוש שהיא טהורה נאמנת דהשתא ודאי תרתי לא עבדית למשתק בקלקולא ולהעיד:
שפיר קאמר לך ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו : פירש רש"י ז"ל פירש קאמר לך שאינו מכירך לפי שיצא בלא חתימת זקן יבא בחתימת זקן ע"כ ונראה מדבריהם אלו דהאח זה בא לכאן כבר וראהו מרי בר איסק אלא שאינו מכירו אם הוא זה אם לאו להכי דייק לישנא דסוגיין דאתינא עלה לישנא דהאי קרא ויכר וגו' ואיכא למידק דהתם בפרק המפקיד דאמר להו למפלג בשבחא דמשבח ואמר להו לא יהיבנא לך דאמרי לך דשפיר קאמר ולא יהיב ליה ואף על גב דאמרינן דשביחי גדולים את הנכסים השביחו דהתם הוא דידע דמחיל אבל הכא מי ידע דמחיל ופירש רש"י ז"ל מי ידע דאית ליה אחא וי"ל כי ע"י שהיה זמן גדול שהלך מכאן ולא שמענוהו ממנו סבר שהיה מת או אולי מיירי בשמע בו שמת ויש מקשים אכתי למה ליה לרב חסדא למייתי מהאי קרא ומשום שהלך בלא חתימת זקן תיפוק ליה דאפילו הלך בחתימת זקן כיון דאמר שאינו מכירו עליו להביא ראיה שהוא אחיו וכדאיתא בפרק יש נוחלין ומתרצין אין הכי נמי אלא לפי שזה צועק שזה היה רמאי והיה טוען טענות רמאות שאינו אחרי שכבר ראוהו בודאי אלא הניחו בחתימת זקן לא היה נאמן לומר אני מכירך ויש לו לטעון בבריא שאינו אחיו כיון שהוא ראוהו אותו כבר בחתימת זקן אנן סהדי שיש לו להכירו ושיקרא טעין והא דתנן התם שאם אמר אין אני יודע עליו להביא ראיה התם אמר אין אנו יודעים שלא ראינוך מעולם או אין אנו יודעין אם ראינוך אם לאו אבל השתא שהניחו בלא חתימת זקן הרי הוא נאמן לומר שאינו מכירך כדכתיב ויכר יוסף את אחיו:
הכי גרסי' זיל איתנהו : כלומר הכא עדים הללו שזה אומר דמסתפי מינך והכי מוכח מהא דאמר ליה השתא נמי אתי ומשקרי ומהדרי' תרתי לא עבדי אלמא אותן העדים עצמם אמרו לו שיביאם וכן בדין שאם אתה אומר מחייבהו להביא עדים שאינו אחיו זה דבר רחוק הוא ועוד דא"כ לא שבקת חיי לכולהו עלמא שאם יתבועי תביעה על פה ויאמר התובע שיש לו עדים ומסתפי מיניה שנחייב לזה להביא עדים שהוא כדבריו וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל וכן פירשו תוספת. תרתי לא עבדי פירוש שימנעו מלהעיד אמת ויעידו שקר וכדפירש רש"י ז"ל וליכא למימר דתיפוק ליה דלא משתבע בשיקרא דהא ליתא הא אין העדים חיוב שבועה על עדותם אלא השביעום ואומר אחים שיש עליהם חיוב קרבן כדאיתא בקראי ובמסכת שבועות. דרב פפי ורב אשי ודאי תנאי פירוש דברייתא קמייתא פליגי עלייהו בהדיא. אלא דרב פפא מי לימא תנאי היא פירוש דלפום פשטא דמתניתין פליגי עלייהו דקתני חוץ מהימנא ובעלה הא שפחתה מהימנא. וא"ת אמאי משני דשפחה היא בכלל הימנוה וכדמשני לעיל דשפחה לעצמה דמי וי"ל דשאני הכא דקתני חוץ מהימנה ובעלה כיון שהוציא בפירוש לבעלה מן הכלל ולא חתמי בכללה ולא הוציאן בפירוש בשפחה איכא למימר דשפחה במסיח לפי תומה פירוש ואפ"ה היא ובעלה אינו נאמנים ואעיג דלעיל גבי תרומה הימנוה במסיח לפי תומו התם הוא בתרומה דרבנן אבל לא ליוחסין דאסורה דאוריית' היא דחיישי' דלמא מערמי'. אעפ"כ:
יחד לה בית בחצירו: פירוש אע"פ שאסורה לו התירו לו לעשות כן. פי' רש"י ז"ל כהן שגירש אשתו מה לעשות כן דהא ודאי פסול כהונה הוא או דלמא בשבוי' הקילו דאפשר שלא נבעלה כלל ואינה נאסרת עליו ובהא הוא דאבעיא לן אבל ישראל שגירש את אשתו דכל זמן שלא נשאת לאחר אינה נאסרת עליו ואין כאן אלא משום יחוד דפנויה בעלמא ופשיטא דשרי וכדקתני בסמוך לא תנשא בשכונתו ואלו מקמי נשואין יכולה לדור עמו בחצר משום דפנויה בעלמא וכולי סוגין דלקמן אינו אלא בכהן שגירש את אשתו אע"פ שלא נשאת מזו ישראל שגירש את אשתו ונשאת הא לאו הכי אין לה להיות נדחית מפניו ואין לה לעשות שליח לדון עמו וכן פירש"י דלקמן דבכהן שגירש את אשתו מיירי ופשוט הוא זה אלא שראיתי מי שטעה בדבר הזה:
ואם יש להן עדים אפילו עבד ואפילו שפחה ואפילו שפחה דידה מהימני ורמינהו לא תתיחד עמו אלא בעדים אפילו עבד ואפילו שפחה חוץ משפחתה מפני שלבה גס בשפחתה. פי' גבי שכ"מ שנתן גט לאשתו דחיישינן שמא יבוא עליה ותהי' צריכה גט שני שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ואסיק ר"א הא והא בשפחה דידה ושפחתה מיחזא ושתקת התם דשתיקותא מתירתה לא מהימנא והכא דשתיקתה אוסרתה מהימנא השתא נמי אתיא ומשקרא תרתי לא עבדי. פי' חדא ששותקת מלהעיד האמת ועוד שתעיד שקר. תנא זו עדות כשר איש ואשה תינוקת ותינוק אביה ואמה אחיה ואחיותה אבל לא בתה ובנה. פי' זו עדות של שבויה כל אלו כשרין להעיד ואם הבן מסיח ל"ת ואומר אני ואמי נשבינו לבין העובדי כוכבים ויצאתי לשאוב מים וללקוט עצים ודעתי על אמי והשיאה ר' לכהונה על פיו. פי' מסיח ל"ת יקרא כ"ז שלא בא לפני ב"ד להעיד אלא מספר עם חבירו. והשומעים מפיו מגידים לב"ד וכ"מ שהעבד ואשה נאמנים גם הקטן נאמן ולגבי מת בעלך שעבד ואשה נאמנים כדתנן החזקנו ל?יות משיאים עד מפי עד (עד) מפי שפחה הקטן נמי נאמן כדתנן התם ר"י אומר אפילו שמע מן התינוקות אומרים הרי אנו הולכים לספוד ולקבור את איש פ' והשתא השומע מן התינוקות מעיד תינוקות עצמן לא כ"ש:
[מתני'] א"ר זכריה וכו'. תנא אע"פ. פי' אע"פ שאסורה לו לפי שהיה כהן יחד לה בית בחצירו כשהיא יוצאה יוצאה בראש בניה וכשהיא נכנסת נכנסת בסוף בניה. ופי' כדי שלא יתייחדו. בעי אביי מהו לעשות כן בגרושה. פי' לדור עמה בחצר התם בשבויה היקילו אבל הכא לא. א"ד ל"ש.
או דילמא לא אמרינן מה לי לשקר — כלומר, או דילמא לא אמרינן מה לי לשקר גבי הא, דטענת "נחבאתי" אינה ברורה כל כך. והיינו דאמרינן: ומאי שנא מההוא מעשה וכו'. וקושיין מדאביי, דהילכתא כותיה, דאמר דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. ואע"ג דלא דמי לה ממש, קא סלקא דעתך דכיון שהיא סבורה דידיעא טענתה לומר בב"ד שהיא לבדה נחבאת, אף ע"פ ששורת הדין שנאמנת בכך, מכל מקום אין לנו לומר בזה מה לי לשקר, דאיהי סברה (דלא) [דאילו] אמרה נחבאתי לא מהימנא; ואין לומר מיגו אלא כשהיה יכול לטעון טענה אחרת שיאמינוהו בית דין, ושיהא נראית לטוען שהטענה ההיא היתה ברורה לו. ומהדרינן דלא דמי וכו'. והאי עובדא דנהר פקוד כבר פרישנא לה בפרק המפקיד, גם בפרק חזקת הבתים בס"ד, דכל היכא דהוו מיגו במקום עדים ממש, אפילו רבא מודה שאין אדם נאמן בשום מיגו כנגד העדים. אבל הכא לא היו עדים ממש כנגדן, אלא שעל הרוב שכיחי תמן מיא, וכיון דכן סבר אביי דהא הות כעדים. ורבא סבר, דכיון דזמנין דליכא מיא, אע"ג דמיעוטא הוא, שפיר עבדינן מינה מיגו. אי נמי דהכא מתרצינן דיבוריה משום מיגו דהכי קאמר, לא היו תמן מיא דלימות בהו חמרא, וכדאמר התם בזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ואייתי האי סהדי דאבהתיה היא ואייתי האי סהדי דאכלה שני חזקה, דאמר (רבא) [רבה]: מה לי לשקר, איבעי אמר מינך זבנתיה ואכילתיה שני חזקה; ואמרו ליה אביי ורבא: מה לי לשקר במקום עדים. וטעמא (דרבא) [דרבה], משום דכיון דאית ליה מיגו, מתרצינן טענתיה דבעי לומר של אבותי שלקחוה מאבותיך, אי נמי דסמיכי עלה כדאבהתי. ואביי ורבא סבירא להו דלית לן לתרוצי לישניה כלל, אחר שבאו עדים כנגד הרגילות שבטענתו, והילכתא כותייהו. הריטב"א ז"ל:
הכי גרסינן בקצת ספרים: הכא ודאי איטמי חששא הוא ומקום חששא אמרינן. ופירש רש"י ז"ל: ודאי איטמי. בתמיה. ע"כ. פירוש לפירושו: אין התמיה בכולי לישנא. פירוש, והכי קאמר: הכא ודאי איטמי? חששא הוא, ובמקום חששא אמרינן; כלומר דעל כרחך יש לנו לומר מה לי לשקר במקום חששא, והילכך יש לנו לומר דנפשטה בעיין, דאמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי טהורה ואפילו אינה מחזקת אלא אחת. לכך כתב רש"י ז"ל דאין התמיה אלא במאי דקאמר "ודאי איטמי", ושאר הלשון דחויה היא. ואינו מוכרח לומר כן. ומיהו יש ספרים דגרסי: "הכי השתא, התם כיון דאיכא עדים דוודאי איכא מיא, מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן; דהא ודאי איטמי חששא הוא, ובמקום חששא אמרינן לה".
וכתוב בשיטה ישנה וז"ל: בעי רב אשי. אַאִם על אִם יש מחבואה אחת מחזקת כולן קאי. או דילמא לא אמרינן וכו'. פירוש, כיון דלא נחבית, הרי היא בחזקת טומאה, מאחר דאיכא עדים שנשבית. ובעיא ולא אפשיטא היא, ופסק רבי יצחק ז"ל דטהורה היא. ונראה טעמו משום דבשבויה הקלו. ו"הכי השתא" לא שדיחויא היא, אלא שינויא מעליא היא. וראיה לדבר מהא דגרסינן במסכת בכורות פרק כל פסולי המוקדשין: "אמר ר' אלעא: לא היו מוחזקין בו שהיה בכור, ובא אחד ואמר בכור ומומו עמו, נאמן". ומקשינן: "מאי שנא מההוא דאוגר" כו'? ומשני: "הכי השתא, התם ודאי איכא מיא, מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן; הכא ודאי שדיא ביה מומא? חששא היא, ובמקום חששא אמרינן מה לי לשקר". אלמא ד"הכי השתא" אינו דיחוי, דהא התם לתרוצי מלתא דר' אלעאי אתינן, והלכתא כותיה, דהא מימרא היא וליכא מאן דפליג עליה. ובאינה מחזקת אלא אחת נמי פסק הגאון ז"ל דמצלת על כולן. עד כאן:
ואפילו שפחה דידה מהימנא — פירוש, מדקתני "ואין אדם נאמן על ידי עצמו"; דאי לא תימא הכי, למה לי למתנייה כלל? והא מדקתני: "ואם יש להן עדים" וכו' "הרי אלו נאמנין", שמעינן דעדים מיהא בעינן ואין אדם מעיד על ידי עצמו; ומדקתני נמי בסיפא: "אמר רבי זכריה בן הקצב" וכו' שמעינן לה. והילכך קשיא, למה לי למתנייא כלל, אי לאו להשמיענו דאפילו שפחה דידה מהימנה? ועוד נפרש זה בסמוך גבי שינויא דרב פפא בס"ד, כן נראה לי:
לא תתייחד עמו אלא על פי עדים — הא מתניתין איתא במסכת גיטין (דף עב.) גבי שכיב מרע שנתן גט לאשתו ב"מעכשו אם מתי", דקתני סיפא: לא תתיחד עמו אלא על פי עדים. ופירש רש"י ז"ל טעמא, משום דלא ליהוי גט ישן, דקיימא לן כבית הלל דאמרינן שלא יפטור אדם את אשתו בגט ישן; ואיזהו גט ישן? כל שנתייחד עמה מאחר שכתבו לה. וטעמא, גזירה שמא יאמרו: גיטה קודם לבנה. והקשו בתוספות, דהכא ליכא גזירה דגט ישן; דהתם הוא לפי שנתייחד עמה קודם שנתנו לה, והיא אינה מגורשת אלא מנתינה ואילך, ואם נתעברה בינתים יאמרו היום או מחר דגיטה קודם לבנה, כסבורים שנתנו לה ביום שנכתב ונחתם. אבל הכא שכבר נתנו לה, ואם ימות היא מגורשת משעת נתינה, כי נתעברה אחרי כן ויאמרו גיטה קודם לבנה – קושטא קאמרי. ואם לא ימות, הרי אינה מגורשת כלל.
- והא לא קשיא כלל, דהא אוקימנא למתניתין דהתם באומר "מעת שאני בעולם", שאין דעתו לגרשה אלא שעה אחת קודם למיתתו, כדי שיהא גט מחיים ולא תפול לפני יבם. וכיון שכן, הרי זה כמתייחד בין כתיבה לנתינה.
- ובתוספות פירשו טעמא דלא תתייחד, משום ייחוד של פנויה, אי נמי שמא יבעול לשם קידושין וצריכה גט אחר. ולא נהירא, וכדפרישנא בדוכתא בס"ד. הריטב"א ז"ל:
ועוד הקשו בתוספות, דמה שפירש רש"י ז"ל הכא משום גט ישן, לא אזיל לשיטתו דפירש בפרק מי שאחזו, עיין שם. דלפירושו דהתם היה צריך לפרש טעמא דלא תתייחד, משום חשש קידושין. ואפשר לומר דלהכי פירש כאן משום גט ישן, ושינה פירושו ממאי דפירש התם בגיטין, משום שינוייהו דרב פפא ורב אשי, שלא רצו לתרץ כדרב פפי דבשבויה הקלו; דאי משום קדושין, הרי התירוץ מבואר דבשבויה הקלו, אבל חשש לעז בעלמא. ולכך פירש שפיר. ואפילו הכי משני רב פפי דבשבויה יש לנו להקל טפי, כן נראה לי.
והקשה הרשב"א ז"ל: ומאי קא רמי? מי דמי? התם מפני שלבו גס בה ואינה נמנעת מלהתעסק בדבר אחר בפניה, וכאילו נתייחד עמה כיחדו דמי. אבל הכא דמשום נאמנות הוא, שפחתה מנלן דלא מהימנא? וכדמתרץ רב אשי בסמוך.
- ותירץ, דקסבר האי מקשה דהא בהא תליא, דאף היא אינה משמשת בפני מי שרואה ומספרת דבריה בין שכנותיה, ואפילו בחקירה אינה מגלה, דכל בפני מי שמגלה כבפני הכל דמי. ע"כ.
- ובקונטריסין כתוב: חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה. ואין לומר דמתניתין איירי במסיחה לפי תומה לכך נאמנת, דלא משמע כן במתניתין דאיירי במסיח, מדתלינן טעמא דקאמר "ואם יש עדים", משמע דמטעם עדות. ועוד אומר מהר"ז, דלא נוכל לומר במסיח, דהא אמר במתניתין "ואם יש להן עדים", ואין עדים מסיחים לפי תומם, דאינם קרויין עדים; דומיא דהכי הוו אחריני. ע"כ:
רב פפא אמר הא בשפחה דידה וכו' — וקשה קצת, דלשון "הא... והא" לא שייך, דהא השתא נדינן ממאי דאמרינן לעיל "ואפילו שפחה דידה מהימנא", ומאי "הא והא" דקאמר? ויש לומר, דהא פרישנא לעיל דמכח דייתורא דמתניתין הוא דאמרינן דאפילו שפחה דידה מהימנא; והשתא מתרץ רב פפא דייתורא דמתניתין אתא לאשמועינן אפילו דשפחה דידיה מהימנא, והיינו לישנא ד"הא והא" דקאמר, דקאי עלה דמתניתין וכדפרשינן. ומכל מקום פריך עלה תלמודא, דאף על גב דמתרצא שפיר ייתורא דמתניתין, מכל מקום מלישנא דמתניתין דקתני "אין אדם מעיד על עצמו" משמע דדווקא אדם על עצמו אין אדם מעיד, הא שפחה בעלמא ואפילו שפחה דידה מהימנא. ומשני, שפחתה נמי כעצמה דמי, כן נראה לי.
וכתוב בשיטה ישנה וזה לשונה: שפחתה נמי כעצמה דמיא — אם תאמר, אם כן שפחה דידיה נמי כעצמו דמי? יש לומר, שפחתו לתועלתו מתכוונת, ואם היא טמאה לא תעיד שהיא טהורה, שהרי בעלה הוזהר על הפסולות. והא דאיהו לא מהימן, דאגב דתקיף יצריה אף על פי שהיא טמאה ישאנה. אבל שפחה דידה מתכוונת לכבוד גבירתה שלא יפסלנה. ואפילו הכי גבי גט האשה בושה מלשמש בפניה, שאין לבה גס בה. אמי"ץ. ויש אומרים שפחתה כעצמה, לפי שרגילה עם גבירתה יותר ממה שרגילה שפחתו עמו, שהנשים רגילות זו בזו. ולא נהירא, דהא לקמן חזינן דעבדה כשפחתה. אמי"ץ. עכ"ל שיטה ישנה.
- ודע, שבמשניות שלנו גרסינן: ואין אדם נאמן על ידי עצמו; והכא בגמרין גרסינן: הא קתני אין אדם מעיד על עצמו. פירוש, היינו לישנא דקתני בסיפא גבי הא דזכריה בן הקצב. סוף הלשון חסר:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: רב אשי אמר וכו' עד תרתי לא עבדה אלא דרב פפא מי לימא תנאי היא — פירש רש"י ז"ל: אי מפרקינן לה כדלעיל, דאמרינן שפחתה דידה כעצמה דמיא, הכא נמי כיון דאמרינן "חוץ מהיא ובעלה" הרי בכלל שפחתה; או איכא תירוצא אחרינא. אבל הנגיד ז"ל תירץ, דהכא ליכא לפרוקי כדלעיל, דקתני בכללא סתמא: ואין אדם נאמן ע"י עצמו, איכא למימר דשפחתה כעצמה דמיא, דהא במאי דקאמר על ידי עצמו שמעינן איהי ובעלה; וכיון שכן, אפשר דהוא הדין נמי לשפחתה. אבל השתא דקאמר בהדיא: חוץ מהיא ובעלה, מסתמא דהני תנן ותו לא.
כי תניא ההיא במסיחה לפי תומה — ואפילו הכי איהי ובעלה לא מהימנה. וכי תימא, ומאי שנא מהא דאמרן לעיל שמעלין לכהונה במסיח לפי תומו? יש לומר דשאני התם דלית ליה חזקה דפסלות, אבל הכא דאית לה חזקה דפסלות, איהי ובעלה לא מהימני, דבעינן עלה עדות ואין אדם מעיד על ידי עצמו:
מתניתין: אמר רבי זכריה בן הקצב וכו'. תנא אף על פי כן יחד לה בית וכו' עד בסוף בניה — וכי תימא, אכתי מאי הוי? והא אמרינן לעיל: "אבל לא בנה ובתה"? יש לומר, התם הוא לעניין עדות, שחוששין להם שלא יעידו עדות שקר בשבילה; אבל ודאי לענין יחוס אין חוששין לה שתבעול בפניהם. וכי מקשינן לעיל אמתניתין ממתניתין דהתם דלא תתייחד, מקל וחומר פרכינן, דהשתא התם לענין יחוס לא מהימנא, כל שכן הכא במתניתין לעניין עדות דהוי דינא דלא מהימנא.
- בעי אביי וכו' עד חצר של שניהם מהו — לאו דהוי בינייהו בשותפא, אלא כלומר שחצר שכל אחד דר בו הוא, ואיידי דתנא במתניתא: "ואם היתה חצר שלה הוא נדחה מפניה", מיבעיא לן היכא דהוי חצר שכל אחד דר בו בשלו. וזהו אחד מן המקומות שיש בתלמוד לשון אחד בשני מקומות, פירשו מתחילה דהכי בעי למימר: חצר שכל אחד דר בו בשלו, ובעלמא דאמרינן "חצר של שניהם", רוצה לומר שהיו משותפין בין שניהם.
- תא שמע היא נדחית מפניו כו' עד דגייסי אהדדי. [עד כאן הרא"ה ז"ל]:
וזה לשון הרא"ש: דרב פפא מי לימא תנאי היא — תימה, מאי קא בעי? דילמא הא דקאמר חוץ ממנה ובעלה, הוא הדין שפחתה, דשפחתה בכלל הימנה, כדשני לעיל: "שפחתה כעצמה דמיא". ועוד, אמאי לא שני הכי? ותירץ הנגיד ר' שמואל, דשאני הכא כיון דנחת לפרש חוץ ממנה ובעלה, אלמא דווקא קתני, ותו ליכא דלא מהימנא. אבל מתניתין דקתני אין אדם נאמן על ידי עצמו, איכא לפרושי דכל שהוא בעצמו קאמר. ופסק רב אלפס דשפחתה לא מהימנה, כרב פפא, אף על גב דרב אשי בתראה הוא, משום דרב פפא מסייע ליה מתניתא קמייתא בהדיא, "ולא עבדה ושפחתה", ואידך ברייתא מתרץ לה במסיחה לפי תומה. וכן פסק הנגיד. והראב"ד פסק כרב אלפס, דהוא בתראה.
- במסיחה לפי תומה. אפילו הכי היא ובעלה אין [נאמנים], אף על גב דאמרינן לעיל: הוא עצמו מסיח לפי תומו נאמן, גבי יוחנן אוכל חלות, הני מילי לתרומה, אבל ליוחסין מעלה עשו.
- נגודי נמי מנגדינן ליה. פירוש, תרתי עבדי ליה, דהא כל אחד מוסיף והולך. ואילו דווקא קאמר מנגדי ליה ולא יותר, אם כן הוא מקיל טפי, דשמתא חמירא מנגידא, כדאיתא בפרק מקום שנהגו ובפרק הכל מגלחין:
וזה לשון הריטב"א ז"ל שם בפרק המפקיד: מרי בר איסק וכו' — פירש רש"י ז"ל, כי מרי הלך עם אביו, וראה לאחיו זה, וכשמת אביו חזר לעירו. והוצרך לפרש כן, דהא מדמינן ליה לההוא ד"ויכר יוסף" וגו', אלמא דכבר ראה הוא בלא חתימת זקן מיהא. והא דאמרינן לקמן: "התם ידעי ומחלי" וכו'. אבל יש מי שפירש, כי מרי אומר היה שלא ראהו מעולם וכו'. והא דאמרינן: "שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף" וגו', איכא למידק, דבלאו האי טעמא נמי, כיון שטוען זה שאינו מכירו, המוציא מחברו עליו הראיה. ויש לומר דאין הכי נמי, אלא להפיס דעתו אמר כן, שהיה טוען עליו שהוא מכירו כשהוא אומר שאינו מכירו; ולכך אמר ליה: אפילו לדבריך אין כאן הוכחת רמאות, כיון שראה אותך בלא חתימת זקן. ולפי פירוש רש"י ז"ל פירשו בתוס', דכיון שכבר ראהו ויודע שיש לו אח, הוה ליה להודות, או לכפור לגמרי ולומר: אינך אחי ושקורי משקר. אבל השתא דליכא טעמא ד"ויכר יוסף", יכול היה לומר 'אינו מכירו', ועל זה המוציא ממנו עליו הראיה שהוא אחיו. וגם זה נכון, ע"כ. ואני לפי שמצאתי כאן בפירושי רש"י ז"ל כתבתי מה שכתבתי לעיל. ונראה לי נכון כלשונו ז"ל:
וזה לשון הרא"ש ז"ל: אמר ליה אית לי סהדי ומסתפי מיניה דאיניש אלמא הוא — ומיירי כגון שאמרו העדים: אותו העדות שאתה שואל לנו לא נאמר לך כלום עליו; דהשתא יש רגלים לדבר שמחמת אלמותו יראים להעיד. הילכך אמר להו: זיל אייתינהו את, כלומר: לך והבא אותם עדים שיראים להעיד עליך ויעידו שאינו אחיך, או שיאמרו שאינם יודעים אם הוא אחיך אם לאו. ודוקא בהאי גוונא דאיכא רגלים לדבר; אבל בלאו הכי לא, דאי לא תימא הכי, אם כן כל אדם יאמר כן, וגברא אלמא אם לא הביא עדים יפסיד? ע"כ.
- וקשיא לשיטת התוס', דמאי קאמר: זיל וכו'? הרי סהדי הוו קיימי קמיה, דהא כבר הביא עדים ואומרים דלא יאמרו אותו עדות, וכדכתיבנא לעיל. ואם היינו מפרשים שהבית דין שאלו לאותם העדים שלא בפני הבעלי דינין, וכבר הלכו להם, וכדמשמע מלשון התוס' שלנו, לא משמע הכין. ועוד, דכבר אמרו העדים שלא יאמרו בזה לא הן ולא לאו, ומאי קאמר ליה רב חסדא: זיל אייתינהו את דלאו אחוך הוא? ויש לומר, דהכי קאמר ליה רב חסדא: אף על גב דאותם העדים כבר אמרו שיראים ממך, מכל מקום הבא אותם; ואם יעידו לך, אפילו שיאמרו שאינם יודעים אם הוא אחיך, אני אאמין אותם. ומשום דמעיקרא לא רצו ליכנס בזה, להכי קאמר ליה: זיל, שיפתה אותם שיעידו, והוי להו כעדים אחרים.
- ומיהו קשה, דאם כן, מחמת יראתו שמא יעידו שקר, דהא כנגדו מעיקרא לא רצו להעיד מחמת יראתו. ויש לומר, דהיינו דקאמר: השתא נמי כיון דיראים ממנו ישקרו לומר אין הוא אחיו, או שאינן יודעים אם הוא אחיו. ואכתי קשיא לשיטה זו, דמשמע שמפני האלמים דחקי מפרשים לשמעתין בהכי. ומה לנו לחייב האלמים? והרי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ובידו לחייב האלם כפי ראות עיניו. וכיון שכן, היכי דחקי ומוקמי שמעתין במידי דלא מפרשא בהדיא? ואדרבה משמע דלא היה אלא טענה בעלמא, דהוה טעין דאית ליה סהדי ומסתפו מיניה, ולא שהביא העדים לפנינו.
- ומתרצים התוס', דעל כרחך יש לנו לומר דרגלים לדבר בכהאי גוונא (חסר מעט מסוף הלשון), זו היא שיטת התוס' ז"ל.
- ומיהו מלשון רש"י ז"ל לא משמע כן, אלא דהרגלים היינו דלא מצינו איש שיקרא למי שאינו אחיו אחי אתה, וכמו שכתב נמוקי יוסף בפרק המפקיד. ועוד, שזה כבר הכיר שיש לו אח, שהרי אביו הוליכו עמו, וטענות של רמאות הויא מאי דטעין "לא ידענא לך" וכדכתבינן, ומשום הכי בגברא אלמא בכהאי גוונא הוה דחיק ליה רב חסדא. והא דקאמר: זיל אייתינהו, היינו עדים בעלמא; ואף על גב דקאמר זיל אייתינהו, דמשמע דכבר באו מעיקרא, הכי קאמר: זיל אייתינהו את להנהו סהדי המכירין אותך ויעידוך שאינו בן אביך, וכדפירש רש"י ז"ל. אבל לא קאמר ליה שיביא אותם העדים דאמר עליהם אחיו, דמסתפו מיניה. ומיהו איהו אהדר ליה, אפילו הכי הוה רמינן מינה אמתניתין, מדקתני "מפני שלבה גס בה", ומפליג בין שפחתה לשאר עבדים ושפחות. ותירץ עלה רב פפי, דאף על פי שלבה גס בה, בשבויה הקלו. ר"ת.
- והגאון ר' יצחק ז"ל פסק כרב פפא, דאמר דשפחתה לעולם לא מהימנא אפילו בשבויה. ואף על גב דרב אשי דבתרא הוא, משום דלרב פפא מיתרצן תרתי ברייתא ולאו תנאי נינהו. שיטה ישנה:
מתניתין: לא זזה ידו — על אשתו היה מעיד. ואמרו: אינו נאמן, דאשתו כגופו, ואין אדם מעיד על ידי עצמו, כיון שבידוע ששלטה עליהן ידי האומות העולם:
גמרא: תנא אף על פי כן ייחד לה בית וכו' — פירש רש"י ז"ל: אף על פי שאסרוה לו היה עושה כן, ואף על גב דבגרושה אסור. והטעם, משום דבשבויה הקלו. ויש אומרים, אף על פי שנשבע שלא זזה ידה מתוך ידו אסורה לו. שיטה ישנה:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אף על פי כן ייחד לה בית בחצרו — פירוש, אף על פי שאסורה עליו, התירו לו לעשות כן. ע"כ:
ובליקוטי הגאונים ז"ל כתוב: תנא: אף על פי כן, שיודע בה שלא נטמאת, היה מתרחק ממנה כל כך שהיתה נכנסת בסוף בניה, שהבנים נכנסין תחלה והיא בסוף, ויוצאה בראש בניה, היא יצאה בתחילה ובניה אחריה ועומדים בחצר. וכל כך כדי שלא תתייחד עמו כלל, ואסורה עליו:
מהו לעשות בגרושה כן — פירש רש"י ז"ל: כהן שגירש את אשתו מהו לעשות כן, דהא והא פסול כהונה היא; או דילמא בשבויה הקלו, דאפשר שלא נבעלה כלל ואינה נאסרת לו. ובהא הוא דאיבעיא לן, אבל בישראל שגרש את אשתו, כל זמן שלא נשאת לאחר הרי לא נאסרה עליו, ואין כאן אלא משום יחוד של פנויה בעלמא ופשיטא דשרי, וכדקתני בסמוך: "לא תנשא בשכונתו", דאילו מקמי נשואין יכולה לדור עמו בחצר כפנויה דעלמא. וכולא סוגיין דלקמן אינה אלא או בכהן שגרש את אשתו אף על פי שלא נשאת, או בישראל שגרש את אשתו ונשאת; הא לאו הכי אין לה להיות נדחית מפניו, ואין לה לעשות שליח לדון עמו. וכן פירש רש"י ז"ל לקמן, דבכהן שגרש את אשתו מיירי. ופשוט הוא זה, אלא שראיתי מי שטועה בדבר. הריטב"א ז"ל:
אבל בליקוטי הגאונים ז"ל כתוב: והני מילי בשבויה — פירוש, שייחד לה בית ולא מיחו בידו; אבל בגרושה לא. פירוש, לא ייחד לה בית בחצרו לא קודם שיתן לה את הגט ולא לאחר שיתן לה את הגט: קודם נתינתו חיישינן משום גט ישן, ולאחר נתינתו חיישינן שמא יבא עליה לשם קידושין. דתניא: המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו. פירוש, מפני שלבו גס בה ויודעת בקריצותיו וברמיזותיו, כדמפרש בגמרא, ולבו גס בה וחיישינן שמא יתייחד עמה. אבל במבוי לא אסרינן לה להנשא, דכיון דאשת איש היא לא חיישינן בה כל כך. והא דקתני: לא תנשא בשכונתו ולא קתני "לא תדור", משום דעד שלא נשאת רשאה ודאי לדור בשכונתו כדי שתהא קרובה אליו, אולי יחזור ויקדש אותה ויתפייסו. ואם גרושת כהן היא דאסור להחזיר גרושתו אפילו קודם שנשאת, לא תדור בכל המבוי שלו, דחיישינן שמא יתייחד עמה. ולפיכך הרחיקו בגרושת כהן טפי מגרושת ישראל אפילו לאחר שנשאת, דמעלה יתירה עשו ביוחסין. ע"כ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה