ביאור:בראשית לב לב

אין לדף הזה גרסאות שנסקרו, וייתכן שהוא מעולם לא עבר בדיקת איכות.

בראשית לב לב: "וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית לב לב.

וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ

יעקב נאבק עם המלאך עד עלות השחר במשך שעות רבות. אחרי שיחה קלה, המלאך ברך את יעקב ועזב. יעקב נפגע מהמאבק הממושך שבו כף ירכו נתקעה מתחת לגופו של המלאך.

מה היתה מטרת הצליעה:

המלאך בא להאבק עם יעקב כדי שיעקב לא ישן בלילה ויראה שעשו לא ניסה להתקיף אותו. יעקב חשב שהאיש הנאבק איתו הוא רוצח שכיר של עשו שבא להורגו. כאשר האיש שאל לשמו, יעקב חשב שהרוצח רוצה לוודא את זהותו לפני הריגתו. יעקב עבר נסיון: האם הוא יאמין בדברי אלוהים שהבטיח לשמור עליו ויענה את שמו האמיתי או שהוא ישקר. יעקב אמר את האמת ששמו יעקב, והמלאך ברך אותו. יעקב היה יכול לחשוב שכל זה היה רק חלום, מסר מאלוהים כמו הסולם או סתם חלום מהפחד שלו שעשו יתקיף אותו.
לכן הפציעה בזמן המאבק מראה לו שזה לא היה רק חלום.
כאשר אדם נפגע, הוא לא יודע מתי הוא יבריא, והפחד והדאגה מביאים אותו לכעס והאשמות. כך, אומנם יעקב עבר את הנסיון הראשון בהצלחה כאשר הוא האמין באלוהים ולא שיקר, אולם הכאב נתן לו הזדמנות נוספת לכעוס על אלוהים "ולברך" את אלוהים, כשם שאיוב עבר נסיון דומה של פגיעה בגופו (איוב ב ט). יעקב עבר גם את הנסיון השני הזה ולא התלונן על אלוהים.
הצליעה נועדה להזכיר ליעקב את המאבק ואת אמונתו באלוהים. כשם שאלוהים פקד על אברהם למול את עצמו, כך עכשו יעקב קיבל פגיעה לשארית חייו. אולם להבדיל מיצחק בעקדתו, אלוהים אסר על אברהם לעשות מאומה, ואפילו לא טיפת דם אחת, וכאן יעקב בעקדתו מקבל סימן לחייו. כאן יעקב מקבל אות להצלחתו לאומת קין שקיבל אות לפשעו (ביאור:בראשית ד טו).

לא ברור האם הצליעה חלפה או נשארה עד סוף חיי יעקב.

הצליעה נשארה לתמיד

העורך מסביר: "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה, אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (ביאור:בראשית לב לג). על מאורע של כאב חולף של מספר שעות, לא היתה נוצרת מסורת בעניין גיד הנשה. סביר שמדובר בצליעה חשובה לכל ימי יעקב. ייתכן שזאת הסיבה שיוסף שלח עגלות לקחת את יעקב למצרים (ביאור:בראשית מה כא), כדי להקל עליו את ההליכה, ולהראות לו שהוא מודע לצליעה שלו.
בהמשך נאמר: "וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה" (ביאור:בראשית לג יז), ועוד מספר פעמים בהמשך, כאשר יעקב זז הפועל הוא 'נסע', ולא 'הלך' ברגליו.

הצליעה היתה זמנית וחלפה אחרי מספר שעות

נאמר שיעקב שב למחנה, סימן שהוא היה מסוגל ללכת.
נאמר שיעקב הלך לקראת עשו: "עָבַר לִפְנֵיהֶם, ויִַּשְׁתַּחו אַּרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים, עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו" (ביאור:בראשית לג ג). לא הוסיפו שיעקב צלע או היה בכאבים. גם עשו לא שואל אותו מה הצליעה הזאת שפגעה בך.
גם כאשר יעקב מסביר "ואֲַנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי ולְּרֶגֶל הַיְלָדִים" (ביאור:בראשית לג יד), יעקב לא משתמש בצליעה כתרוץ לנוע לאט. אולם יעקב לבטח לא הלך ברגל אלא רכב על חמור או גמל.

ייתכן שהכל נכון - צליעה קלה נמשכה, אולם לא כאבה.

עָבַר אֶת פְּנוּאֵל

יעקב קרא למקום בו הוא נאבק עם המלאך "פְּנִיאֵל: כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים, ותִַּנָּצֵל נַפְשִׁי" (ביאור:בראשית לב לא), ומשם הוא יצא בהליכה צולעת לכיון משפחתו שעברה את היבוק. והנה בהמשך הוא עובר את פנואל. ניתן להסיק שפניאל קרובה לעיר פנואל, אבל העיר היתה קיימת כבר בזמן יעקב, ויש כאן נסיון להסביר את שמה ולהופכה לעיר השייכת לבני ישראל.

גדעון, משבט מנשה, בצפון כנען (שופטים ו טו), התקיף את "מִדְיָן ועֲַמָלֵק וְכָל בְּנֵי קֶדֶם" (שופטים ז יב). בני קדם היו בצפון, ככתוב: "ויִַּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; ויֵַּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם" ללבן (ביאור:בראשית כט א). לאחר הנצחון על מדין ועמלק, גדעון המשיך צפונה אחרי "זֶבַח וְצַלְמֻנָּע בַּקַּרְקֹר, ומַּחֲנֵיהֶם עִמָּם כַּחֲמֵשֶׁת עָשָׂר אֶלֶף כֹּל הַנּוֹתָרִים, מִכֹּל מַחֲנֵה בְנֵי קֶדֶם" (שופטים ח י). בדרכו מבקש גדעון עזרה באוכל מאנשי פנואל והם מסרבים. גדעון מזהיר את "אַנְשֵׁי פְנואֵּל, לֵאמֹר: בְּשׁובִּי בְשָׁלוֹם, אֶתֹּץ אֶת הַמִּגְדָּל הַזֶהּ" (שופטים ח ט), וכך לאחר תבוסת זבח וצלמנע, גדעון "וְאֶת מִגְדַּל פְּנואֵּל, נָתָץ" (שופטים ח יז).

העיר היתה בחורבנה עד שירבעם בנה את שכם ואת פנואל, ככתוב: "ויִַּבֶן יָרָבְעָם אֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם, ויֵַּשֶׁב בָּהּ; ויֵַּצֵא מִשָּׁם ויִַּבֶן אֶת פְּנואֵּל" (מלכים א יב כה).