ביאור:מדרש תנאים לדברים/יז
פרק יז עריכה
פסוק א עריכה
איסור זביחת בהמה בעלת מום תקף אפילו אם מדובר במום זמני, שהבהמה עשויה להרפא ממנו; וכן אם מדובר במום שהבהמה נולדה עימו; ואף אם הבהמה תמימה אבל אינה בריאה או נראית זקנה, או שיש בעיה בזהות שלה, כגון רובע ונרבע וכו'; וראו ספרי קמז. |
"לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום", בבעלי מומין עוברין הכתוב מדבר!
"אשר יהיה בו מום", אין לי אלא שנולד תם ונעשה בעל מום; נולד בעל מום ממעי אמו מנין? תלמוד לומר "כל דבר רע"!
דבר אחר: "כל דבר" - להוציא רובע ונרבע ומוקצה ונעבד וכלאים וטרפה ויוצא דופן; "רע" להוציא זקן וחולה, דברי ר' עקיבה.
יכול אם זבח עבר על מצוה, ושומע אני יהא כשר? תלמוד לומר "כי ה' אלהיך הוא"
"הוא" ר' יהודה אומר: היא תועבה ואין בניה תועבה:
ר' שמעון אומר: לפני שמצינו ברובע ובנרבע שהן פסולין בבהמה, יכול אף באדם?
תלמוד לומר "הוא": בנזבח דברתי ולא בזובח!
פסוק ב עריכה
לדרשה הראשונה, המחייבת עדים, ראו ספרי קמח. |
"כי ימצא" - אין מציאה אלא בעדים!
"כי ימצא", בא הכתוב ללמד על עובדי עבודה זרה, שתהא מיתתו בסקילה - לכך נאמרה הפרשה!
דבר אחר: למה נאמרה? לפי שנאמר (במדבר טו, לא) "כי דבר ה' בזה... הכרת תכרת",
לא שמענו אלא על העובד עבודה זרה במזיד ואין לו עדים, שענשו סקילה במזיד ויש לו עדים [מנין] שתהא מיתתו בסקלה?
והרי דברים קל וחומר: העובר על דברי בשר ודם - מיתתו בסקלה!
על דברי מי שאמר והיה העולם - על אחת כמה וכמה שתהא מיתתו בסקלה
אם אמרת כן ענשת מן הדין! תלמוד לומר "כי ימצא", ללמדך שאין עונשין מן הדין.
"בקרבך" - להוציא את העובד עבודה זרה בארץ ובא לו חוץ לארץ
ומביא את העובד עבודה זרה חוץ לארץ ובא לו לארץ.
הדרשה על 'איש או אשה' כפולה: פוטרים בה את הקטן מסקילה, אבל הפטור הזה מובן מאליו בקל וחומר מאיסור עריות, ולכן חוזרים לדרשת הספרי קמח, שלמרות שעד אחד או אשה פסולים לעדות על המדיחים, המדיחים עצמם יכולים להיות אחד או אשה. |
דבר אחר: "בקרבך" - לרבות את הגרים! "באחד שעריך" - באחד בתי דינין, "איש או אשה" - פטר בה את הקטן
והרי דברים קל וחומר: ומה אם ערוה, חמורה, פטר בה את הקטן - קל וחומר שאר מצות שבתורה!
לפי שמצינו שאין עושין עיר הנידחת, לא על פי עד אחד ולא על פי אשה, יכול יהוא פטורין? תלמוד לומר "איש או אשה"
"אשר יעשה את הרע" - מגיד שאין רע אלא עבודה זרה, שכל העובד עבודה זרה פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה
שנאמר "לעבר בריתו", ואין ברית אלא תורה, שנאמר (דברים כח, סט) "אלה דברי הברית"
פסוק ג עריכה
דורש "וילך ויעבוד", שכבר ההליכה היא חטא. |
"וילך ויעבד" בא הכתוב ללמד על המקבל עליו לעבוד עבודה זרה - שהוא כעובד עבודה זרה!
שינה הכתוב מצות זו בכל המצות שבתורה, שכל מצות שבתורה - אינו חייב עד שיאמר ויעשה
כאן עשה את האומר בפיו כעושה מעשה!
"וילך ויעבד אלהים אחרים וישתחו להם" לחייב על העשייה בפני עצמה ועל ההשתחויה בפני עצמה
אתה אומר לחייב על העשייה בפני עצמה ועל ההשתחויה בפני עצמה
או לא יהא חייב עד שיעבוד וישתחוה? תלמוד לומר (שמות כ, ה) "לא תשתחוה להם ולא תעבדם"
לחייב על העשייה בפני עצמה ועל ההשתחויה בפני עצמה!
ראו בביאור לסנהדרין ז ו, ניתוח סוגי העבודות. ההשתחוואה היתה מקובלת במקדש למרות שאינה במסגרת הקרבת הקרבנות. |
"ויעבד" - שומע אני כל עבודה במשמע! תלמוד לומר (שמות כב, יט) "זבח לאלהים יחרם"
זביחה היתה בכלל – ויצאת, ללמד: מה זביחה מיוחדת, שכיוצא בה עובדין לשמים
חייבין עליה בין שתהא עבודתו בין שאינה עבודתו
וכל שאין כיוצא בה עובדין לשמים - לשם עבודתו חייב, שלא לשם עבודתו פטור.
דרשה דומה לדרשה דלעיל, על "וילך ויעבוד": 'אלוהים אחרים' אינם עבודת כל האלוהים האחרים אלא עבודת אחד מהם. המילה "לכל" מלמדת שלפנינו ריבוי והרחבה של האיסור, ולא צמצום שלו לצבא השמים דווקא. |
"אלהים אחרים", שומע אני עד שיעבוד כל עבודה זרה במשמע?
תלמוד לומר "ולשמש או ליריח" אלו היו בכלל - ויצאו מן הכלל ללמד
מה אלו, אחד אחד בפני עצמו - אף כשנאמר "אלהים אחרים", חייב על כל אחד ואחד בפני עצמו
או אינו אלא כלל ופרט?
וכי נאמר 'לשמש לירח לצבא השמים'? לא נאמר אלא "ולשמש או לירח או לכל צבא השמים"
בא ללמדך שאינן כלל ופרט אלא רבויין! אני אקרא "לכל צבא השמים", ומה תלמוד לומר "ולשמש או לירח"?
אלא הוא הדין והוא התשובה: "אשר לא צויתי" – לאומות, לעבדן. זה אחד מן הדברים שכתבו לתלמי המלך!
"אשר לא צויתי", ולהלן הוא אומר (ירמיה יט, ה) "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי":
"אשר לא צויתי" – בתורה, "ולא דברתי" - בעשרת הדברות, "ולא עלתה על לבי" - שיקריב אדם את בנו על גבי המזבח!
דבר אחר: "אשר לא צויתי" – ליפתח; "ולא דברתי" – למישע
"ולא עלתה על לבי" - שיקריב אברהם את יצחק בנו על גבי המזבח; אלא נסיון הוא!
פסוק ד עריכה
הדרשה מעבירה את זירת ההתרחשות מהאדם הבודד לבית הדין, שנאמר "והוגד לך"; וראו ספרא חובה פרק יב א. אין מדובר בשמועה אלא בעדות לפני בית הדין. |
"והוגד לך ושמעת". וכי אפשר לבשר ודם לשמוע אלא מפי הגדה? אלא הרי אתה דן
נאמר כאן "והגד", ונאמר להלן (ויקרא ה, א) הגדה. מה להלן, בבית דין - אף כאן, בבית דין!
"ושמעת" - ולא מאליך; "ודרשת" - מן התורה!
ראו ספרי קמט. לגבי העובד ע"ז וברח לחו"ל ראו לעיל פסוק ב: שם דרש "בקרבך". כאן קורא "בישראל" – בארץ ישראל. |
"היטיב", נאמר כאן "היטיב" ונאמר להלן (דברים יג, טו) "היטב". מה להלן, בשבע חקירות - אף כאן, בשבע חקירות.
מה כאן, בשני עדים הכתוב מדבר - אף להלן, בשני עדים הכתוב מדבר!
"והנה אמת" - להוציא את הספק; "נכון הדבר", שתהא עדותן מכוונת
פרט לשהכחישו זה את זה אפלו בבדיקות, שאינן חובה מהתורה שאין זה "נכון"!
"נעשתה התועבה הזאת בישראל" - להוציא את העובד עבודה זרה וברח, שנאמר "בישראל"
פסוק ה עריכה
משפטם של המדיחים מתנהל בבית הדין המקומי, ואם התחייבו בו הם נסקלים; אבל משפטיהם של אנשי העיר מתנהלים בבית הדין הגדול כי עיר הנידחת היא אירוע לאומי; וראו סנהדרין א ה. וראו חלק מהדרשות שלפנינו גם בספרי קמט. |
"והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא"; לפי שמצינו שהנידחין בסייף, יכול אף המדיחין?
תלמוד לומר "את האיש או את האשה וסקלתם"! "והאיש ההוא" - זה מזיד, דברי ר' עקיבה
"או את האשה ההיא" - לא אנוסה ולא שוגגת ולא מוטעת
"אשר עשו את הדבר הזה אל שעריך" - אלו בתי דינין: איש ואשה אתה מוציא לשעריך, ואי אתה מוצא כל העיר כולה לשעריך!
מיכן אמרו: אין עושין עיר הנדחת אלא בית דין של שבעים ואחד!
דבר אחר: "אל שעריך" - שער שעבד בו. אתה אומר שער שעבד בו, או אינו אלא שער שנידון בו?
נאמר "שעריך" למטה ונאמר "שעריך" למעלה (פס' ב).
מה שעריך האמור למעלה, שער שעבד בו - אף שעריך האמור למטה, שער שעבד בו!
דבר אחר: "שעריך" - ולא שער גוים: מיכן אמרו: כל מי שעובד עבודה זרה - סוקלין אותו על שער שעבד בו
ואם היתה עיר שרובה גוים - סוקלין אותו על פתח בית דין.
"את האיש או את האשה" למה נאמר? והלא כבר נאמר "בישראל", מכל מקום!
אין לי אלא ישראל, גרים מנין? תלמוד לומר "את האיש או את האשה" לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו!
"וסקלתם באבנים" אם לא מת באבן אחת - ימות בשנייה!
"וסקלתם באבנים ומתו" - שתהא סקילתן מיתתן!
פסוק ו עריכה
"על פי שנים עדים או שלשה עדים", אם מתקיימת עדות בשנים, למה פרט הכתוב שלשה?
אמר ר' עקיבה לא בא השלישי אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו:
אם כך ענש הכתוב לניטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה
על אחת כמה וכמה שישלם שכר לניטפל לעושי מצוה כעושי מצוה
ולומר לך מה שנים, נמצא אחד מהן קרוב או פסול, עדותן בטלה
אף שלשה, נמצא אחד מהן קרוב או פסול - עדותן בטילה! ומנין שאפילו הן מאה? תלמוד לומר "עדים"
אמר ר' יוסי במה דברים אמורים? - בדיני נפשות; אבל בדיני ממונות - תתקיים עדות בשאר!
רבי אומר: אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות! אימתי? - בזמן שהתרו בהן
אבל בזמן שלא התרו בהן, אם כן מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש?
"על פי שנים עדים" ר' יוסי אומר: לעולם אינו נהרג עד שיהיו פי שני עדיו מתרין בו שנאמר על פי שנים עדים!
דבר אחר: "על פי שנים עדים" - שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן!
האיום על עדי נפשות כולל סיפור על ר' שמעון בן שטח, המדגים את האומד באופן קיצוני, שהעדים צריכים לראות את הרצח בבירור; וראו תוספתא סנהדרין ח ב. וראו את נוסח האיום בסנהדרין ד ה. |
דבר אחר: "על פי שנים עדים" - על פי עדים אתה ממיתו; אין אתה ממיתו מאומד
מיכן אמרו מאיימין על עידי נפשות ואומרים להן שמא תאמרו מאומד ומשמועה, עד מפי עד, מפי אדם נאמן שמענו?...
כיצד מאומד? אומרים להם שמא כך ראיתם, שרץ אחר חבירו לחרבה ורצתם אחריו
ומצאתם סייף בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר? אם כן ראיתם - אין בדבריכם כלום!
אמר ר' שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחרבה ורצתי אחריו
ומצאתי חרב בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר.
אמרתי לו: רשע, מי הרגו לזה? או אני או אתה! אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי
שהרי אמרה תורה "על פי שנים עדים יומת המת"! יודע מחשבות יפרע מאותו האיש!
אמרו לא זז משם עד שבא נחש והכישו!
דורש "המת" עוד לפני שהומת היה מת, שהרי התרו בו ואמר "אף על פי כן", והוא רשע הקרוי "מת" בחייו, וראו את הפסוק מיחזקאל. הפסוקים מישעיה ומתהלים מראים את הצד השני של הטענה הנ"ל – שצדיקים קרויים 'חיים' אפילו לאחר מותם, וראו ברכות יח ב! |
"יומת המת" - עד שיתיר עצמו למיתה!
דבר אחר: "יומת המת" וכי המת מת? אלא הרשעים שנקראו בחייהם מתים!
כיוצא בו אתה אומר (יחזקאל יח, לב) "כי לא אחפוץ במות המת",
(ישעיה לח, יט) "חי חי הוא יודך כמוני היום",
וכן דוד הוא אומר (תהלים קטו, יז) "לא המתים יהללו יה... ואנחנו נברך יה"
"לא יומת על פי עד אחד" אפלו שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין - לא יומת!
דבר אחר: מנין שלא ילמד, לא עד ולא תלמיד – חובה? תלמוד לומר "לא יומת על פי עד אחד"!
פסוק ז עריכה
"יד העדים תהיה בו" - מצוה ביד העדים להמיתו. מנין אם אין כח בעדים מצוה ביד כל העם להמיתו?
תלמוד לומר "ויד כל העם באחרונה"!
"ויד כל העם באחרונה" - מגיד שהכל חייבין ליטפל בו!
"ובערת הרע" - בכל המיתות. "מקרבך" - אין את מצווה לצאת אחריו לחוצה לארץ!
פסוק ח עריכה
בית הדין הגדול שבלשכת הגזית הוא המשך של בית הדין של משה. אכן לא מדובר בערכאת ערעור אלא בערכאת בירור, שמגיעים אליה רק אם בתי הדין שתחתיה מודים שאינם יודעים את הדין, כלומר אין להם מסורת (תקדים) בעניין; וראו תוספתא סנהדרין ז א. הדין מופלא מהם, כלומר אינו ידוע להם, תרגום יונתן לפסוק מירמיה הוא "הֲמִן קָדָמַי יִתְכַּסֵי כָּל פִּתְגָם". |
"כי יפלא ממך דבר למשפט", בא הכתוב לעשות בית דין הגדול על כל בתי דינין!
כשם שבית דינו של משה על כל בתי דינין - כך בית דין הגדול שבירושלם על כל בתי דינין!
"כי יפלא" אין פליאה אלא כסייה שנאמר (זכריה ח, ו) "כי יפלא בעיני שארית העם"
ואומר (ירמיה לב, כז) "הממני יפלא כל דבר"
בדרשה הזאת "המופלא" אינו הידע שהתכסה בפני אנשי בית הדין, אלא כינוי לחבר בית הדין שיודע בע"פ את ההלכות והתקדימים. השאלות הנשאלות הן מכל חלקי ותחומי התורה. |
"כי יפלא" - במופלא שבבית דין הכתוב מדבר; "ממך" - זה יוצא יועץ
וכן הוא אומר (נחום א, יא) "ממך יצא חושב על ה' רעה יועץ בליעל"!
"דבר" - זה הלכה; "למשפט" - זה הדין; "בין דם לדם" - בין דם נדה לדם לידה לדם זיבה
"בין דין לדין" - בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני מכות; "ובין נגע לנגע" - בין נגעי אדם לנגעי בגדים לנגעי בתים
"דברי" - אלו הערכים והחרמים וההקדישות; "ריבות" - זו השקיית שוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע
"בשעריך" - זה לקט ושכחה ופיאה; "וקמת" - וקמת מיד, וקמת מבית דין
בית הדין הגדול אינו בהכרח מצטיין בידע שנאגר בו אלא בהיותו בלשכת הגזית, ליד המקדש, והמיקום הזה הוא שמקנה להם סמכות עליונה. כניסה מחו"ל לא"י ומא"י למקדש מכונה "עליה" לאו דווקא פיזית אלא רוחנית. וראו גם ספרי קנב. |
"ועלית" - מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות!
"אל המקום" - מלמד שהמקום גורם!
רבי אומר: "כי יפלא ממך דבר למשפט" – כלל; "בין דם לדם ובין דין לדין ובין נגע לנגע" - פרט
רבי מצמצם את תחום השאלות לבית הדין לשאלות בעניינים חמורים, שזדונם נידון בכרת ושגגה בהם מחייבת חטאת. הוא מפרש "ועלית" כעליה פיזית, שהרי בית הדין נבנה במקום גבוה יחסית. נראה שהדרשה הזאת מותאמת יותר לתקופת החורבן מאשר לתקופת המקדש. |
"דברי ריבות" - חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, ואין אתה דן אלא כעין הפרט!
מה הפרט מפורש, דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת
אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת! "וקמת ועלית" - מגיד שסנהדרין בגבהה של עיר
דבר אחר: "וקמת ועלית" למה נאמר? לפי שהוא אומר "כי יפלא ממך דבר למשפט"
שאם נכסה דבר מאחד מהם, שומע אני יהו כולן זקוקין לעלות? תלמוד לומר "וקמת ועלית":
לא אמרתי אלא במי שנכסה ממנו דבר בלבד!
שלשה בתי דינין היו בירושלם: אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה ואחד יושב בלשכת הגזית
באין לזה שעל פתח הר הבית ואומרים להן: כך דרשתי וכך דרשו חבירי, וכך לימדתי וכך לימדו חבירי
אם שמעו - אמרו להן, ואם לאו - אלו ואלו באין לזה שבפתח העזרה
ואומרים להן: כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך לימדתי וכך לימדו חבירי. אם שמעו - אמרו להן
ואם לאו - אלו ואלו באין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שמשם תורה יוצאה לכל ישראל,
שנאמר (פס' י) "מן המקום ההוא אשר יבחר ה'"
חזר לעירו ושנה ולימד כדרך שלמד – פטור; הורה לעשות – חייב
שנאמר "והאיש אשר יעשה בזדון", אינו חייב עד שיורה לעשות!
הנבואה מאשררת את קדושת המקום, והשהיה במקדש מעניקה תוקף לאנשי הסנהדרין. לכן אפילו אם אותם אנשים פסקו למופלא מחוץ לירושלים, בבית פגי – אין הממרה את דבריהם חייב; וראו ספרי קנג-קנד, שגם בית הדין שביבנה היה מחייב, בזמנו – אבל הממרים עליו לא נחשבו "זקן ממרה". |
"אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו" על ידי נביא וכן הוא אומר (שמואל ב כד, יח) "עלה הקם מזבח לה' בגרן ארונה היבוסי"
מיכן אמרו מצאן בבית פגי והמרה עליהן, יכול תהא המראתו המראה?
תלמוד לומר "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'", מלמד שהמקום גורם!
פסוק ט עריכה
"ובאת אל הכהנים הלויים" מצוה בבית דין שיהיו בו כהנים ולוים! יכול אם אין בו יהא פסול?
תלמוד לומר "ואל השופט אשר יהיה בימים ההם", בא הכתוב ללמד שכל סנהדרין שהוא משולשת שיש בה כהנים לוויים וישראלים - הרי זו משובחת! אבל גם בי"ד שאינו משולש כשר.
דבר אחר: "ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" - את זה דרש ר' יוסי הגלילי:
"ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם", וכי תעלה על דעתך שאדם בא אצל שופט שלא היה בימיו?
אלא זה שהיה קרוב – ונתרחק. מיכן אמרו: אם היה קרוב ונתרחק – כשר!
ראו דברי רבי לעיל. גם כאן ניכר החורבן, שביטל את דין זקן ממרה – ואת כל דיני הנפשות. למעשה בטלו דיני נפשות כמה עשרות שנים לפני החורבן; וראו ספרי קנד. |
דבר אחר: "ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט" בזמן שיש כהן - יש משפט, ובזמן שאין כהן - אין משפט
מיכן אמרו: אין דנין דיני נפשות אלא בפני הבית! "ודרשת והגידו לך את דבר המשפט" ממך - לתבוע ומהן - להורות!
פסוק י עריכה
"ועשית על פי הדבר" שומע אני יהא שומע ואינו עושה? תלמוד לומר "ועשית"!
"מן המקום ההוא" - שמשם תורה יוצאה לכל ישראל
"ושמרת לעשות ככל אשר יורוך", מנין שאם יאמר לך על שמאל שהיא ימין ועל ימין שהיא שמאל שמע לדבריהם?
תלמוד לומר "ככל אשר יורוך"!
פסוק יא עריכה
ראו ספרי קנד, וראו לעיל פס' ח "מלמד שהמקום גורם"; וראו גם סנהדרין יא ג. אמנם דברי חכמים חמורים בכמה היבטים מדברי תורה, אבל אין חייבים מיתה על דבריהם. |
"על פי התורה אשר יורוך" על הוריית בית דין הגדול שבירושלם חייבין מיתה, ואין חייבין מיתה על הוריית בית דין שביבנה!
דבר אחר: "על פי התורה אשר יורוך" על דברי תורה חייבין מיתה, ואין חייבין מיתה על דברי סופרים!
"ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה" - זו מצות עשה.
מיכן אמרו: חמורים דברי חכמים, שכל העובר על דבריהם כעובר על דברי תורה
ועוד חמורים דברי חכמים מדברי תורה, שדברי תורה יש בהן קלות וחמורות ודברי חכמים כולן חמורות!
חומר בדברי סופרים מדברי תורה, שהאומר 'אין תפלין', לעבור על דברי תורה - פטור
'חמש טוטפות', להוסיף על דברי סופרים – חייב! לא תסור מן הדבר - זו מצות לא תעשה:
פסוק יב עריכה
"והאיש אשר יעשה בזדון", על המעשה הוא חייב, ואין חייב על ההורייה
מיכן אמרו: אינו חייב עד שיורה לאחרים לעשות כהוראתו, או שיעשה הוא כהוראתו!
"בזדון" - על הזדון הוא חייב; אינו חייב על השגגה! "לבלתי שמוע" - ולא שומע מפי שומע!
"אל הכהן העומד לשרת שם" - מגיד שאין שירות כשר אלא מעומד, הא אם ישב ועבד - עבודתו פסולה!
"או אל השופט" זה הוא שאמרנו, ואף על פי שאין שם כהנים ולוים – כשר!
"ומת האיש ההוא" - בסתם מיתה - בחנק "ובערת הרע מישראל" - בער עושי רעה מישראל!
פסוק יג עריכה
"וכל העם ישמעו ויראו" מיכן אמרו אין ממיתין אתו לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה
אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלם, ומשמרין אתו עד הרגל וממיתין אותו ברגל
שנאמר "וכל העם ישמעו ויראו" דבר ר' עקיבה
אמר לו ר' יהודה: וכי נאמר 'יראו וייראו' והלא לא נאמר אלא "ישמעו וייראו"!
ועוד: היאך אתה מענה דינו של זה? אלא ממיתין אותו מיד, וכותבין ושולחין לכל המקומות
איש פלוני בן איש פלוני נתחייב מיתה בבית דין, וכן עשה וכן עשו בו!
אמר ר' יאשיה: שלשה דברים סח לי זעירא משום אנשי ירושלם: בעל שמחל על קנויו - קנויו מחול
ובן סורר ומורה, שאם רצו אביו ואמו למחול לו - מוחלין; וזקן ממרה, שאם רצו בית דין למחול לו - מוחלין לו
וכשבאתי אצל חברי שבדרום על שנים הודו לו, הבעל רשאי למחול על הקינוי והאב או האם יכולים למחול לבנם הסורר ועל זקן ממרה לא הודו לו, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל!
פסוק יד עריכה
ראו ספרי קנו. בתחילת הדרשה מוצגת בקשת המלך כנבואה של משה, ונראה שת"ק סבר שאינה מצווה וגם לא איסור אלא רשות וראו שם מחלוקת ר' יהודה ור' נהוראי. |
"כי תבא אל הארץ", הרי משה מודיע להן לישראל מה שהן עתידין לעשות
שנאמר (שמואל א ח, ה) "עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים"
"וירשתה וישבתם בה" - לאחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר
מיכן את למד לכל הביאות שבתורה, שלא נאמרו אלא לאחר ירושה וישיבה!
"ואמרת אשימה עלי מלך" יכול רשות ולא חובה? תלמוד לומר "שום תשים" חובה, ולא רשות!
אמר ר' יהודה: מצוה מן התורה לשאול להן מלך, שנאמרו "שום תשים עליך מלך"
אם כן למה נענשו בימי שמואל? שהקדימו על ידם שביקשו מלך כששמואל עדיין חי, וששאלו בתרעומת, ולא בקשו להן מלך לשם שמים ראו דברי ראב"צ בהמשך.
ר' אלעזר ביר' צדוק אומר: זקנים שבאותו הדור - כהוגן שאלו, שנאמר "שימה לנו מלך"
אבל עמי הארץ שביניהן קלקלו, שנאמר (שמואל א ח, כ) "והיינו אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ככל הגוים אשר סביבנו"
דרשה על "ככל הגויים אשר סביבותי": בהיבטים מסויימים מלך ישראל דומה למלך גוי, שהרי שניהם מורחקים מהמערכת המשפטית; אבל שאר דיני התורה חלים עליו ומחייבים אותו; וראו סנהדרין ב ב. |
מה מלך גוי, לא דן ולא דנין אותו - אף מלך ישראל כיוצא בו
או מה מלך גוים, עובד עבודה זרה ומגלה עריות ושופך דמים - יכול אף מלך ישראל כן?
תלמוד לומר "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל", הא מוזהר הוא על כל המצות שבתורה:
פסוק טו עריכה
הדרשן כר' יהודה בספרי שם. בחירת המלך – כמו בחירת ירושלים – נעשית ע"י העם ומגובה ע"י נביא; והשוו לעיל פס' ח. |
"שום תשים עליך מלך" - מצות עשה, וזו היא שאמרנו חובה ולא רשות
"אשר יבחר ה' אלוהיך בו" על ידי נביא, כמה שנאמר בשאול (שמואל א י, כד) "הראיתם אשר בחר בו ה'"
וכמה שנאמר בדוד (תהלים עח, ע) "ויבחר בדוד עבדו"; "מקרב" - ולא מחוץ לארץ "אחיך" ולא אחר גוי
"תשים עליך" - שתהא אימתו עליך; מיכן אמרו אין רואין אותו לא כשהוא מסתפר
ולא כשהוא בבית המרחץ ולא כשהוא בבית המים אלא הוא יושב והכל עומדין, הוא אומר דבר והכל שומעין לו
הוא קורא אותן "אחי ועמי" שנאמר (דברי הימים א כח, ב) "שמעוני אחי ועמי"
והן קוראין אותו "אדוננו", כענין שנאמר (מלכים א א, מג) "אבל אדונינו המלך דוד המליך את שלמה
דבר אחר: "שום תשים עליך מלך" ולא מלכה; מלמד שאין מעמידין אשה במלכות
וכן כל משימות שבישראל, אין ממנין בהן אלא איש!
הדרשה הבאה היא "דבר אחר", ואינה המשך של הדרשה 'מלך ולא מלכה'. היא אוסרת מינוי גרים למשימות המבטאות שליטה על יהודים מלידה; וראו ספרי קנז ותוספתא סוטה ז ח. |
דבר אחר: "שום תשים עליך מלך" אין לי אלא מלך; מנין לרבות שוטרים וגבאי צדקה וסופרי דיינין ומכין ברצועה?
תלמוד לומר "מקרב אחיך תשים עליך מלך" כל שתשימהו עליך לא יהא אלא מן הברורים שבאחיך!
"לא תוכל לתת עליך איש נכרי" להוציא את הגר משמע; מוציא את הגר
או אם לא יהא משבט יהודה - לא יעמוד משבט בנימין? אמרת והלא כל ישראל ראויין למלכות!
הא מה תלמוד לומר "איש נכרי"? להוציא את הגר!
מעשה באגריפס שמשחוהו ישראל מלך עליהן, וכיון שהגיע מוצאי שביעית לקרות המלך בספר תורה עמד הוא וקרא ושבחוהו חכמים
וכיון שהגיע ל"לא תוכל לתת עליך איש נכרי" זלגו עיניו דמעות; ענו ואמרו לו 'אל תירא אגריפס אחינו אתה אחינו
מאותה שעה נחתם גזר דין על אבותינו לגלות, מפני שחינפו!
מיכן אמרו אין מעמידין מלך מקהל גרים אפלו אחר כמה דורות - עד שתהא אמו מישראל
אין לי אלא מלך; מנין לרבות שר צבא, שר חמשים או עשרה, אפלו הממונה על אמת המים?
תלמוד לומר "מקרב אחיך תשים עליך" - כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך!
פסוק טז עריכה
הדרשה מסייגת מעט את הפסוק, שהרי המלך צריך להכין צבא לקראת מלחמה, ולכן הוא צריך סוסים; וראו ספרי קנח. בהמשך הדרשה מבחינה בין דוד, שעמד במגבלות ההלכה – לבין שלמה, שלא עמד בהם. |
"רק לא ירבה לו סוסים" - ואינו מרבה אלא כדי מרכבו, וכן עשה דוד
כמה שנאמר (שמואל ב ח, ד) "ויעקר דוד את כל הרכב ויותר ממנו מאה רכב"
שלמה לא עשה כן, אלא "ויהי לשלמה ארבעים אלף ארוות סוסים" (מלכים א ה, ו)
ר' נתן אומר: "לא ירבה לו סוסים" שומע אני מיעוט סוסים שניים, תלמוד לומר "רק"; מרבה,
ואינו מרבה אלא כדי מרכבו, ואם היו מסירין את הלב - אף לא אחד!
"ולא ישיב את העם מצרימה", אם מרבה לו סוסים - מחזיר את העם לשעבודן למצרים
שבמצרים הוא אומר (שמות ה, יב) "ויפץ העם בכל ארץ מצרים לקושש קש לתבן",
ובסוסים הוא אומר (מלכים א ה, ח) "והשעורים והתבן לסוסים ולרכש"
האיסור לרדת למצרים אינו חל על חזרה לצורך סחורה עם המצרים, אבל ריבוי סוסים יגרום לישראל להשתקע ולגור במצרים, ולא רק לסחור עימם. |
"ולא ישיב את העם מצרימה" - חזירה לישיבה. אתה אומר חזירה לישיבה, או אינו אלא לסחורה?
כשהוא אומר (שמות יד, יג) "אשר ראיתם את מצרים היום" וגו' - חזירה לישיבה, לא חזירה לסחורה!
"וה' אמר לכם לא תוסיפו לשוב" היכן אמר? – "אשר ראיתם את מצרים היום" כו'!
פסוק יז עריכה
"ולא ירבה לו נשים" - על שמונה עשרה. ר' יהודה אומר: מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו!
ר' שמעון אומר: אפלו אחת והיא מסירה את לבו - לא ישאנה! אלא מה אני מקיים "לא ירבה לו נשים"? אפלו כאביגיל!
"וכסף וזהב לא ירבה לו" - מרבה הוא לו כדי ליתן אפסוניא; ודוד עשה כן, שנאמר (דברי הימים א כב, יג) "והנה בעניי הכינתי לבית אלהינו"
שלמה לא עשה כן, אלא (מלכים א י, כז) "ויתן המלך את הכסף בירושלם כאבנים"!
פסוק יח עריכה
ראו סנהדרין ב ה, והשוו לפס' טו לעיל, שדרשו את האימה מהמלך מהביטוי "שום תשים עליך". |
"והיה כשבתו על כסא ממלכתו" - שיחזיק במלכותו
מיכן אמרו אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו ואין מתעסקין בכתרו!
"וכתב לו", מיכן אמרו אין קורין בספרו! "וכתב לו" – לשמו; "את משנה התורה" - את כל התורה
אתה אומר את משנה התורה את כל התורה, או אינו אלא דברי תורה ספר דברים? כשהוא אומר "לשמר את כל דברי התורה הזאת", הרי דברי תורה אמורין
הא מה תלמוד לומר "את משנה התורה"? את כל התורה! "על ספר" לא על הלוח ולא על הנייר אלא על המגלה
מיכן אמרו אין כותבין את הספר אלא על עור בהמה טהורה!
"על ספר" - מיכן אמרו כותב לו ספר תורה לשמו ומגיהין אותו מספר העזרה על פי בית דין של שבעים ואחד
ובלבד שלא יתגאה בשל אבותיו! אם לא הניחו לו אבותיו ספר תורה או שאבד - כותב לו שתי תורות
אחת שנכנס ויוצא בה ואחת מניחה בבית גנזיו.
אותה שנכנס ויוצא בה - אינו רשאי להכנס בה לא לבית המרחץ, ולא לבית הכסא, ולא להשתין מים
אלא במקום שקורא בו, שנאמר "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" - במקום הראוי לקרות בו!
דבר אחר: "את משנה", מיכן דרש ר' אלעזר בן ערך שסוף תורה עתידה להשתנות
ר' אומר: אשורית ניתנה תורה, וכשחטאו נהפך להם לדעץ, וכשזכו בימי עזרא נהפך להם אשורית!
פסוק יט עריכה
ראו סנהדרין ב ד. בהמשך מובאת השערה שהמלך קורא בתורה כל הזמן, אבל ההשערה נדחית, כי המלך צריך להוליד ילדים. הדחיה אינה בגלל שהוא צריך להלחם! |
"והיתה עמו" - שתהא מיוחדת לו: יוצא למלחמה - ומוציאו עמו, נכנס לבית דין - מכניסו אצלו
יושב בדין - והוא עמו, ומיסב - והוא כנגדו, ומטייל בשוק - והוא לפניו
וכן דוד אומר (תהלים טז, ח) "שויתי ה' לנגדי תמיד"! ר' יהודה אומר: ספר תורה מימינו ומזוזה משמאלו!
"וקרא בו" - שיהיו עיניו בו בשעה שהוא קורא בו! "כל ימי חייו" - בשעה שהוא פנוי
אתה אומר בשעה שהוא פנוי, או אינו כל ימי חייו כשמועו? אמרת והרי הוא נושא אשה ומוליד בנים!
הא מה תלמוד לומר "כל ימי חייו"? בשעה שהוא פנוי!
"למען ילמד ליראה את ה' אלהיו", והרי הדברים קל וחומר: אם כשהוא קורא הרי הוא למד ליראה את ה' אלהיו - קל וחומר כשהוא דורש!
"לשמר את כל דברי התורה הזאת" - אלו דברות, "ואת החקים האלה" - אלו חוקי מלכות
אתה אומר אלו חוקי מלכות, או אינו אלא דברות? וכשהוא אומר "לשמר את כל דברי התורה הזאת" - הרי דברות אמורות
הא מה אני מקיים "את כל החקים האלו"? אלו חוקי מלכות!
פסוק כ עריכה
הדוגמאות למצב של "רום לבבו" הן של החמרה אישית במצוות, כגון עשיית כל הציצית מתכלת, או של בתי התפילין מזהב – החמרות הפוסלות את המצווה! |
"לבלתי רום לבבו מאחיו", שלא יאמר ציצית באיסר - הריני עושה כולה תכלת!
תפלין של רצועה - הריני עושה כולה זהב! לכך נאמר "לבלתי רום לבבו מאחיו"!
"ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל" למה נאמר? לפי שהוא אומר "לבלתי רום לבבו" - מצות עשה. מצוה בלא תעשה מנין?
תלמוד לומר "ולבלתי סור מן המצוה".
"למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו" מגיד שהמלכות ירושה לבנים, וכל הקודם בנחלה - קודם לירושת המלוכה, והבן הגדול קודם לקטן ממנו!
או "בניו" יכול אפלו רשעים? תלמוד לומר "הוא": מה הוא, כשר - אף בניו, כשרים!
וכשם שהמלכות ירושה לבנים - כך כהונה גדולה ירושה לבנים, שנאמר (ויקרא ו, טו) "והכהן המשיח תחתיו"
והוא הדין לכל השררות וכל המנויין שבישראל, שהן ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם
או "בניו", יכול אפלו בזמן שאינו ממלא מקומו של אביו? תלמוד לומר (שם) "תחתיו מבניו",
בזמן שהוא ממלא מקומו של אביו - הוא קודם לכל אדם. ואם אינו ממלא מקומו של אביו - יבוא אחר וישמש תחתיו!
היה ממלא ביראה, אף על פי שאינו ממלא בחכמה - מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו!
לא היה ממלא ביראה, אף על פי שהוא ממלא בחכמה - אין ממנין אותו למנוי מן המנוין שבישראל.
אם יש שלום בין המלך לטוענים הפוטנציאליים לכתר אין צורך למשוח אותו בשמן; אבל אם אין שלום – מושחים אותו. כפי שמשחו את המלכים ברשימה הבאה. |
"בקרב ישראל" - שיהא שלום בישראל מיכן אמרו אין מושחין מלך בן מלך!
ומפני מה משחו את שלמה? מפני מחלקתו של אדוניה, ואת יואש - מפני מחלקתה של עתליה
ואת יהואחז - מפני יהויקים אחיו, שהיה גדול ממנו שתי שנים
ואת יהוא בן נמשי - מפני מחלקתו של יהורם בן אחאב!