ביאור:יחזקאל כא
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י
א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח (מהדורות נוספות)
א
וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר:
ב
בֶּן אָדָם, שִׂים פָּנֶיךָ דֶּרֶךְ תֵּימָנָה לכיוון דרום (מבבל לכיוון ארץ ישראל), וְהַטֵּף שים דבריך אליהם כמו גשם מטפטף אֶל דָּרוֹם, וְהִנָּבֵא אֶל יַעַר הַשָּׂדֶה יערות הבר שב- נֶגֶב.
ג
וְאָמַרְתָּ לְיַעַר הַנֶּגֶב: שְׁמַע דְּבַר יְהוָה, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: הִנְנִי מַצִּית בְּךָ אֵשׁ, וְאָכְלָה בְךָ כָל עֵץ לַח וְכָל עֵץ יָבֵשׁ, לֹא תִכְבֶּה לַהֶבֶת-שַׁלְהֶבֶת, וְנִצְרְבוּ בָהּ יכוו בגללה כָּל פָּנִים מִנֶּגֶב מהיער שבנגב (נמשל לירושלים) צָפוֹנָה וצפונה, לכיוון בבל.
ד
וְרָאוּ כָּל בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהוָה בִּעַרְתִּיהָ, לֹא תִּכְבֶּה.
ה
וָאֹמַר: אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה! הֵמָּה הקהל שלי (שאיננו מבין את משמעות הדברים) אֹמְרִים לִי: "הֲלֹא מְמַשֵּׁל מְשָׁלִים הוּא".
{פ}
ו
וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר:
ז
בֶּן אָדָם, שִׂים פָּנֶיךָ אֶל יְרוּשָׁלַ͏ִם וְהַטֵּף אֶל מִקְדָּשִׁים הקודש וקודש הקודשים, וְהִנָּבֵא אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.
ח
וְאָמַרְתָּ לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר יְהוָה: הִנְנִי אֵלַיִךְ, וְהוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ מנדנה, מנרתיקה (כמו בשמואל א יז נא) , וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע.
ט
יַעַן אֲשֶׁר הִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע - לָכֵן תֵּצֵא חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ אֶל כָּל בָּשָׂר מִנֶּגֶב צָפוֹן ועד הצפון.
י
וְיָדְעוּ כָּל בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהוָה, הוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ, לֹא תָשׁוּב עוֹד.
{ס}
יא
וְאַתָּה בֶן אָדָם הֵאָנַח, בְּשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם באנחה עמוקה המאמצת את כל בית החזה וּבִמְרִירוּת תֵּאָנַח לְעֵינֵיהֶם.
יב
וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ: עַל מָה אַתָּה נֶאֱנָח? וְאָמַרְתָּ: אֶל שְׁמוּעָה כִי בָאָה, וְנָמֵס כָּל לֵב, וְרָפוּ כָל יָדַיִם, וְכִהֲתָה תיעכר כָל רוּחַ, וְכָל בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַּיִם מרוב פחד, כמו לעיל ז, יז. הִנֵּה בָאָה וְנִהְיָתָה הנבואה קרובה ותתקיים, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.
{פ}
יג
וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר:
יד
בֶּן אָדָם, הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי, אֱמֹר: חֶרֶב-חֶרֶב חרב ועוד חרב (הכוונה לחרב צבאו של בבל) הוּחַדָּה חודדה וְגַם מְרוּטָה לוטשה.
טו
לְמַעַן טְבֹחַ טֶבַח הוּחַדָּה, לְמַעַן הֱיֵה לָהּ בָּרָק ברק החרבות יכול להרתיע את האויב מֹרָטָּה - אוֹ נָשִׂישׂ האם נשמח (כי החרב מכוונת כלפי אחרים)?! שֵׁבֶט בְּנִי החרב תהיה מקל בו יוכה ישראל (בנו בכורו של ה') מֹאֶסֶת כָּל עֵץ חרב שלא נועדה לכריתת עצים.
טז
וַיִּתֵּן אֹתָהּ לְמָרְטָה, לִתְפֹּשׂ בַּכָּף כך שתהיה ראויה לאויב להחזיק אותה בכף ידו. הִיא הוּחַדָּה, חֶרֶב החרב, וְהִיא מֹרָטָּה, לָתֵת אוֹתָהּ בְּיַד הוֹרֵג.
יז
זְעַק וְהֵילֵל וילל בֶּן אָדָם, כִּי הִיא הָיְתָה בְעַמִּי מכוונת כלפי ישראל, הִיא בְּכָל נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל מלכי יהודה. מְגוּרֵי מושלחים אֶל חֶרֶב הָיוּ אֶת יחד עם עַמִּי - לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ הכה על הירך, כאות לאבל.
יח
כִּי בֹחַן הדבר שנאמר בדוק, וּמָה ומה הוא הדבר:? אִם גַּם שֵׁבֶט מֹאֶסֶת לֹא יִהְיֶה שהחרב לא תמאס מלהכות במנהיגים, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.
{פ}
יט
וְאַתָּה בֶן אָדָם, הִנָּבֵא, וְהַךְ כַּף אֶל כָּף מחא כף, כהבעת צער, וְתִכָּפֵל חֶרֶב מכת החרב תוכפל שְׁלִישִׁתָה בחרב השלישית: החרב על צדקיהו תהיה כפולה מהחרב שבאה על יהויקים ויהויכין - חֶרֶב חֲלָלִים הִיא, חֶרֶב חָלָל הַגָּדוֹל שהפילה חללים רבים וגדולים, הַחֹדֶרֶת לָהֶם לתוך גופם.
כ
לְמַעַן לָמוּג לֵב להמיס לבבות, מרוב פחד, וְהַרְבֵּה הַמִּכְשֹׁלִים להרבות את הנופלים. עַל כָּל שַׁעֲרֵיהֶם עריהם נָתַתִּי אִבְחַת מכה מהירה חָרֶב. אָח! עֲשׂוּיָה לְבָרָק מלוטשת היטב, מְעֻטָּה מכוסה ושמורה לְטָבַח.
כא
הִתְאַחֲדִי פני למקום אחד, הֵימִנִי פני לימין (דרומה, לירושלים), הָשִׂימִי בחרי דרכך, הַשְׂמִילִי פני לשמאל, צפונה - אָנָה פָּנַיִךְ מֻעָדוֹת אין לדעת לאן תכוון החרב.
כב
וְגַם אֲנִי ה' יכה (כביכול) כף אל כף, כמו יחזקאל בפסוק יט, להביע צער אַכֶּה כַפִּי אֶל כַּפִּי, וַהֲנִחֹתִי וארגיע חֲמָתִי. אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי.
{פ}
| "לָשׂוּם כָּרִים עַל שְׁעָרִים" (פסוק כז) |
כג
וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר:
כד
וְאַתָּה בֶן אָדָם, שִׂים לְךָ סמן בדמיונך שְׁנַיִם דְּרָכִים לָבוֹא חֶרֶב מֶלֶךְ בָּבֶל. מֵאֶרֶץ אֶחָד ממקום אחד, מבבל (ויתכן שהכוונה לרבלה, שבארץ חמת, שם היה מחנהו של נבוכדנצר - מלכים ב כה כא) יֵצְאוּ שְׁנֵיהֶם, וְיָד בָּרֵא ומקום הכן, פנה את הצמחייה המפריעה לדרך בְּרֹאשׁ דֶּרֶךְ עִיר בתחילת כל דרך המובילה לעיר בָּרֵא.
כה
דֶּרֶךְ תָּשִׂים לָבוֹא חֶרֶב אֵת אל רַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן, וְאֶת ודרך שניה תכין אל יְהוּדָה בִירוּשָׁלַ͏ִם בְּצוּרָה שבה ירושלים המבוצרת.
כו
כִּי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ בדרך הראשית, ממנה מתפצלות שתי דרכים (בנות האם), בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים, לִקְסָם קָסֶם וכדי להכריע באיזו דרך ללכת (אם לתקוף את רמת עמון או את ירושלים) הוא יעזר בקסמים: קִלְקַל בַּחִצִּים נענע בחצים (סוג של הגרלה), שָׁאַל בַּתְּרָפִים פסלים ששימשו לנחש את העתיד, רָאָה בַּכָּבֵד היו מוציאים כבד של בהמה שנזבחה לע"ז ומחפשים בו סימנים??.
כז
בִּימִינוֹ הָיָה הַקֶּסֶם בחץ שנבוכדנצר השתמש בו לקסמים, הוא יתקוף את יְרוּשָׁלַ͏ִם, לָשׂוּם כָּרִים איל ניגוח - מכשיר כבד ששימש להכות בחומות העיר או בשעריה (כר פירושו כבש, אַיִל), לִפְתֹּחַ פֶּה בְּרֶצַח בצרחה (מקביל ל"בִּתְרוּעָה"), לְהָרִים קוֹל בִּתְרוּעָה, לָשׂוּם כָּרִים עַל שְׁעָרִים לנגח את שערי העיר, לִשְׁפֹּךְ סֹלְלָה סוללת מצור - ערמת אבנים ועפר שנבנתה בשיפוע אל מול החומה עד סמוך לשיא גובהם, לִבְנוֹת דָּיֵק מגדל עץ או ערמות עפר שבונים מול החומה כדי לירות משם לתוך העיר.
כח
וְהָיָה לָהֶם הקסם יהיה לתושבי ירושלים (כקסום) כִּקְסָם שָׁוְא בְּעֵינֵיהֶם כמו קסם לא אמיתי, כי הם לא יאמינו שירושלים תכבש, שְׁבֻעֵי שְׁבֻעוֹת שבועות רבות נשבעו (נביאי השקר שהבטיחו בטחון) לָהֶם, וְהוּא בטחונם בנביאי השקר מַזְכִּיר עָוֺן לְהִתָּפֵשׂ היה להם לדבר המבליט את עוונם, שגורם לעונש שלהם: להלכד.
{פ}
כט
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: יַעַן הַזְכַּרְכֶם עֲוֺנְכֶם, בְּהִגָּלוֹת פִּשְׁעֵיכֶם, לְהֵרָאוֹת חַטֹּאותֵיכֶם בְּכֹל עֲלִילוֹתֵיכֶם, יַעַן הִזָּכֶרְכֶם - בַּכַּף תִּתָּפֵשׂוּ בכף ידו של נבוכדנצר תלכדו.
{פ}
ל
וְאַתָּה פניה לצדקיהו, חָלָל אתה נחשב כמת רָשָׁע, נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר בָּא יוֹמוֹ הגיע יומו לתת את הדין בְּעֵת עֲוֺן קֵץ עוונו האחרון, כשנמלאה סאתו.
{ס}
לא
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת לצדקיהו: הסר את כתר המלכות, וְהָרִים הרם (והסר) את הָעֲטָרָה. זֹאת לֹא זֹאת המצנפת לא תהיה מה שהיתה - שלטון המלוכה ישתנה לגמרי: הַשָּׁפָלָה את החלק השפל במגבעת הַגְבֵּהַ יש להגביה (את יהויכין שהיה במקום שפל נזכה לראות במקום גבוה כאשר נכדו זרובבל ינהיג את שיבת ציון), וְהַגָּבֹהַ צדקיהו הַשְׁפִּיל.
לב
עַוָּה-עַוָּה-עַוָּה חרבה לגמרי (מדובר על מלכות צדקיהו) אֲשִׂימֶנָּה - גַּם זֹאת לֹא הָיָה לא קרה מעולם עַד בֹּא אֲשֶׁר לוֹ הַמִּשְׁפָּט מי שבידו המשפט, העונש, נבוכדנצר וּנְתַתִּיו ה' יתן את נבוכדנצר על ירושלים.
{פ}
לג
וְאַתָּה בֶן אָדָם, הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה אֶל בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל חֶרְפָּתָם אשר חרפו את ישראל (כמו "שָׁמַעְתִּי חֶרְפַּת מוֹאָב וְגִדּוּפֵי בְּנֵי עַמּוֹן אֲשֶׁר חֵרְפוּ אֶת עַמִּי" - צפניה ב ח) , וְאָמַרְתָּ: חֶרֶב-חֶרֶב פְּתוּחָה שלופה מהנדן לְטֶבַח, מְרוּטָה לְהָכִיל לשאת הרג, לְמַעַן בָּרָק תהיה בוהקת (מרוב שמירקו אותה).
לד
בַּחֲזוֹת בזמן שנביאי עמון חוזים לָךְ שָׁוְא מבטיחים שהבבלים שהכו את ירושלים לא יתקיפו גם אתכם, בִּקְסָם לָךְ כָּזָב - לָתֵת אוֹתָךְ בנבואות שוא אלו, שיגרמו לך לשאננות, וכך תפסידי לאויב, ותנתני אֶל צַוְּארֵי חַלְלֵי רְשָׁעִים כגורל ישראל שהומתו גם הם בידי הבבלים אֲשֶׁר בָּא יוֹמָם בְּעֵת עֲוֺן קֵץ.
לה
הָשַׁב אֶל תַּעְרָהּ את החרב אל נרתיקה לאחר שתכה בכם, בִּמְקוֹם אֲשֶׁר נִבְרֵאת מוצאך, בְּאֶרֶץ מְכֻרוֹתַיִךְ מולדתך אֶשְׁפֹּט אֹתָךְ.
לו
וְשָׁפַכְתִּי עָלַיִךְ זַעְמִי, בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי, אָפִיחַ עָלָיִךְ אשלהב את האש על ידי מפוח, וּנְתַתִּיךְ בְּיַד אֲנָשִׁים בֹּעֲרִים היודעים להבעיר אש, נפחים, חָרָשֵׁי מַשְׁחִית חרשי ברזל המכינים כלי נשק.
לז
לָאֵשׁ תִּהְיֶה לְאָכְלָה, דָּמֵךְ יִהְיֶה ישפך בְּתוֹךְ הָאָרֶץ. לֹא תִזָּכֵרִי לא ישאר ממך זכר, כִּי אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי.
{פ}
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
הערות
- "חרב" מהווה מילה מנחה, ולמרות שסוף הפרק מדבר על בני עמון, ניתן למצא שם סגירה לביטוי שחזר 3 פעמים בהתחלה: "וְהוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ... לָכֵן תֵּצֵא חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ... הוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ... הָשַׁב אֶל תַּעְרָהּ".
- "כַּף אֶל כָּף, וְתִכָּפֵל" (פסוק יט) - משחק מילים מעניין. כמו כן, המילה כף חוזרת עוד בפרק בהקשרים שונים: "לִתְפֹּשׂ בַּכָּף", "בַּכַּף תִּתָּפֵשׂוּ".
