קטגוריה:משלי כח טז

בצלע הראשונה של הפסוק חסר הפועל - יש רק נושא בלי נשוא. ניתן לפרש בכמה דרכים:

1. יש להשלים את הצלע הראשונה של הפסוק על-פי הצלע השניה: "נגיד חסר תבונות ורב מעשקות [לא יאריך ימים], שונא בצע יאריך ימים" (ע"פ דעת מקרא).

2. האות ו מיותרת, ויש לקרוא: "נגיד חסר תבונות - רב מעשקות". נגיד שיש לו תבונה (כישרון להסיק מסקנות), יודע שלא כדאי לעשוק את העם, כי זה פוגע במוטיבציה שלהם לעבוד וליצור, וגורם לכל הממלכה להיות עניה יותר. אולם נגיד חסר תבונות, אינו מודע לתוצאות השליליות של מעשיו, ולכן מרבה לעשוק יותר ממושלים רגילים: "כאשר יהיה הנגיד חסר תבונה - ירבה מעשקות" (מצודת דוד, וכן רמ"ד וואלי), "כי אינו נותן לב על חייו... שהרי השונא בצע יאריך ימים" (רש"י).

3. הפסוק הוא המשך ישיר של הפסוק הקודם:

"ארי נוהם," 	 "ודוב שוקק," 

"מושל רשע על עם דל,"
	 
"נגיד חסר תבונות ורב מעשקות,"


"שונא בצע יאריך ימים."

כלומר:

• ארי נוהם הוא משל למושל רשע על עם דל, שהוא גם אכזרי וגם ערמומי (התואר מושל מציין גם שלטון בחכמה), ולפיכך סכנתו גדולה ביותר דווקא לשכבות החלשות;

• דוב שוקק הוא משל לנגיד חסר תבונות ורב מעשקות, שיש לו תשוקה גדולה לגזול כמה שיותר אבל אין לו תבונה (= כישרון להסיק מסקנות), אינו מבין את התוצאות השליליות של מעשי העושק שלו על עתיד המשק, ולכן עושק את כולם בלי הבחנה: "הנגיד שהוא חסר תבונות... הוא דומה לדב שחומס נפשות..." (הגאון מווילנה).

ורק שונא בצע יאריך ימים - רק מושל השונא בצע (= להרוויח רווח אישי על-חשבון הזולת) יוכל לשלוט לאורך ימים.

דוד היה נבון עוד כשהיה רועה צאן, (שמואל א טז יח): "הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי... וּנְבוֹן דָּבָר...". הוא הציל את עם ישראל מידי המושל הפלשתי הרשע, שנמשל לארי נוהם ולדוב שוקק (ראו בפסוק הקודם). לאחר מכן ה' מינה אותו להיות נגיד (מלך) על ישראל, (שמואל ב ז ח): "וְעַתָּה כֹּה תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן, לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל". גם לאחר שעלה לשלטון, המשיך לרעות את עם ישראל בתבונה, (תהלים עח עב): "וַיִּרְעֵם כְּתֹם לְבָבוֹ, וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם" (ע"פ רמ"ד וואלי).

גם שלמה בנו, שהתמנה לנגיד אחריו, (מלכים א א לה): "וְאֹתוֹ צִוִּיתִי לִהְיוֹת נָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה", זכה לתבונה רבה, (מלכים א ה ט): "וַיִּתֵּן אֱלֹהִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה, וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד, וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם".

דוד ושלמה היו נבונים, אולם הם חששו שהנגידים שיבואו אחריהם יהיו חסרי תבונות. לכן הם הקדימו והזהירו את העם מפני נגידים כאלה, והמליצו לבחור בנגידים שונאי בצע.

הקשר בין תבונות לבין שנאת בצע נרמז בתורה. בתורה ישנם שני פסוקים המתארים את התכונות הנדרשות למנהיג בישראל:

בדברי יתרו נזכרו ארבע תכונות, (שמות יח כא): "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת"*.

ובדברי משה נזכרו שלוש תכונות נוספות, (דברים א יג): "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים, וּנְבֹנִים, וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם"*.

לכאורה מדובר בשתי מערכות שונות של דרישות. אכן הרמב"ם (בתחילת ספר שופטים ב"משנה תורה") איחד ביניהן וקבע ששופט בישראל צריך למלא את כל שבע הדרישות.

ייתכן שהפסוק שלנו מפרש ומסביר את הקשר בין שתי מערכות הדרישות: שליט חסר-תבונות מרבה לעשוק; השליט הנבון הוא שונא בצע.

נגיד שונא בצע יאריך ימים על ממלכתו, כמו שכתוב ב(דברים יז כ): "...לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל".

אולם נגיד בוצע בצע יהרוס את בית-המלוכה שלו, (משלי טו כז): "עֹכֵר בֵּיתוֹ - בּוֹצֵעַ בָּצַע;וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה"*.