מפרשי רש"י על דברים א יג
<< | מפרשי רש"י על דברים • פרק א' • פסוק י"ג |
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • יא • יב • יג • טו • טז • יז • יח • יט • כג • כד • כה • כז • לא • לז • מ • מא • מב • מו •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
הָב֣וּ לָ֠כֶ֠ם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם׃
רש"י
"הבו לכם" - הזמינו עצמכם לדבר.
"אנשים" - וכי תעלה על דעתך נשים?! מה תלמוד לומר "אנשים" - צדיקים.
"חכמים" - כסופים.
"נבונים" - מבינים דבר מתוך דבר.
- זו היא ששאל אריוס את רבי יוסי: מה בין חכמים לנבונים?
- חכם דומה לשולחני עשיר, כשמביאין לו דינרין לראות רואה, וכשאין מביאין לו יושב ותוהא.
- נבון דומה לשולחני תגר, כשמביאין לו מעות לראות רואה, וכשאין מביאין לו מחזר ומביא משלו.
"וידועים לשבטיכם" - שהם ניכרים לכם. שאם בא לפני מעוטף בטליתו, איני יודע מי הוא ומאיזה שבט הוא ואם הגון הוא; אבל אתם מכירין בו, שאתם גדלתם אותו; לכך נאמר וידועים לשבטיכם.
"בראשיכם" - ראשים ומכובדים עליכם, שתהיו נוהגין בהם כבוד ויראה.
"ואשמם" - חסר יו"ד, למד שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דייניהם, שהיה להם למחות ולכוון אותם לדרך הישרה. (סנהדרין שם)
רש"י מנוקד ומעוצב
הָבוּ לָכֶם – הַזְמִינוּ עַצְמְכֶם לַדָּבָר (ספרי יג).
אֲנָשִׁים – וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ נָשִׁים? מַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֲנָשִׁים? צַדִּיקִים, [וָתִיקִין], כְּסוּפִים.
[חֲכָמִים] וּנְבֹנִים – מְבִינִים דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר. זֶהוּ שֶׁשָּׁאַל אֲרִיּוֹס אֶת רַבִּי יוֹסֵי: מַה בֵּין חֲכָמִים לִנְבוֹנִים? חָכָם דּוֹמֶה לְשֻׁלְחָנִי עָשִׁיר; כְּשֶׁמְּבִיאִין לוֹ דִּינָרִין לִרְאוֹת – רוֹאֶה, וּכְשֶׁאֵין מְבִיאִין לוֹ, יוֹשֵׁב וְתוֹהֶא. נָבוֹן דּוֹמֶה לְשֻׁלְחָנִי תַּגָּר: כְּשֶׁמְּבִיאִין לוֹ מָעוֹת לִרְאוֹת – רוֹאֶה, וּכְשֶׁאֵין מְבִיאִין לוֹ, הוּא מְחַזֵּר וּמֵבִיא מִשֶּׁלּוֹ (שם).
וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם – שֶׁהֵם נִכָּרִים לָכֶם; שֶׁאִם בָּא לְפָנַי מְעֻטָּף בְּטַלִּיתוֹ, אֵינִי יוֹדֵעַ מִי הוּא וּמֵאֵיזֶה שֵׁבֶט הוּא וְאִם הָגוּן הוּא, אֲבָל אַתֶּם מַכִּירִין בּוֹ, שֶׁאַתֶּם גִּדַּלְתֶּם אוֹתוֹ. לְכָךְ נֶאֱמַר: וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם (שם).
בְּרָאשֵׁיכֶם – רָאשִׁים וּמְכֻבָּדִים עֲלֵיכֶם, שֶׁתִּהְיוּ נוֹהֲגִין בָּהֶם כָּבוֹד וְיִרְאָה.
וַאֲשִׂימֵם – [חָסֵר יוֹ"ד], לִמֵּד שֶׁאַשְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל תְּלוּיוֹת בְּרָאשֵׁי דַּיָּנֵיהֶם (שם), שֶׁהָיָה לָהֶם לִמְחוֹת וּלְכַוֵּן אוֹתָם לַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה.
מפרשי רש"י
[כח] הזמינו עצמכם לדבר. פירוש, מה שכתב לשון "הבה", מפני שהוא על ההזמנה לדבר, שכל הזמנה לדבר נופל עליו "הבה":
[כט] אנשים צדיקים. כי לשון "אנשים" בא בכל מקום על שהוא בעל מעשה, כמו "והלא איש אתה ומי כמוך בישראל" (ר' ש"א כו, טו), ואדם כשר הוא בעל מעשה, ולא הרשע, כי כל מעשה הרשע רעות והבל והבאי, ואיך יהיה נקרא בשם "איש" או "אנשים" אותם ההולכים אחרי מעשה הבלי תעתועים (עפ"י ירמיה י, טו), רק נקרא "איש" מי שמעשיו כשרים, כמו שאמרו חכמים (שבת דף לז:) 'מרי דעובדא' על איש הכשר במעשים:
אמנם מצאנו שלשון "אנשים" בא על רשעים גמורים, כמו "ויותירו אנשים" (שמות ט"ז, כ'), "שני אנשים עברים נצים" (שמות ב', י"ג), "העיני אנשים האלה תנקר" (ר' במדבר טז, יד), שפירושו, בכל מקום שנאמר סתם "אנשים", פירושו שהם צדיקים, אבל במקום שמפרש שהם רשעים, כמו בכל מקומות שזכרנו, אין פירושו שהם צדיקים. ואל יקשה לך, דכיון דלשון "אנשים" בא על שהוא בעל מעשה, איך יתכן לקרותן בשם "אנשים". דיש לך לדעת דודאי כל ה"אנשים" בא על שהוא בעל מעשה, והאדם הצדיק הוא בעל מעשה לפי מעשיו, ולפי האמת. אבל אשר מופלג ברע, יאמר עליו גם כן לשון "אנשים", כמו שאמרו (יבמות דף קד.) 'כמה רב גובריה', רצה לומר כמה גדול כחו לעשות רע כל כך. וכמו שיאמר על נמרוד "הוא החל להיות גבור ציד לפני ה'" (ר' בראשית י, ח-ט), וזה להרע (רש"י שם). ומפני שאצל "ויותירו אנשים", וכן "שני אנשים עברים נצים", שאין אותו מעשה מופלג ברע, לכך דרשו כי לכך קראם "אנשים", שהם דתן ואבירם, שמבואר רשעתם במה שעשו שחלקו על ה' ועל משה (במדבר כ"ו, ט'), וזה לא היה מעולם, ונקראו "אנשים" על הפלגת מעשיהם הזרים. ולעולם לשון "אנשים" היפך נגד נשים, כי הנשים תשושי כח, אין מעשה להם, והאיש הכשר הוא בעל מעשים. ואם בעל פעולות שהם מופלגות ברע, נקראו גם כן "אנשים", כמו דתן ואבירם. אבל "יצאו אנשים בני בליעל" (להלן יג, יד), "ועמדו שני אנשים" (ר' להלן יט, יז), אין זה קשיא, כמו שבארנו בפרשת שמות (שמות פ"ב אות כ), עיין שם:
אמנם נראה, והוא נכון, כי לכך בא לשון "אנשים" על דתן ואבירם, מפני שהיו בעלי מחלוקת, כי לשון "אנשים" משמש על גבורים ויראי חטא, כי לשון "איש" בא על גבור, וזה ידוע. וכך איתא במכילתא (שמות י"ז, ט'), והביאו רש"י בפרשת בשלח אצל "בחר לנו אנשים" (שם). ומפני שהיו דתן ואבירם בעלי מחלוקת הגדולים, שחלקו על ה' ועל משה, ובשביל זה נקראו "אנשים", שרצו להתגבר על משה במחלוקתם. ואין ראוי לקרוא "אנשים" רק בעלי מחלוקת, שהם מתגברים על אחר, ולא נמצא כמותם שראוי לקרוא בשם "אנשים". וזהו טעם שנקראו דתן ואבירם "אנשים". וכן מה ש"אנשים" סתם בכל מקום כשרים, והיינו יראי אלקים, מפני שבהם גבורה, שאין דעתן קלות, והם מתגברים על יצרם, היפך הנשים, כי הנשים דעתן קלות (שבת דף לג:), ואילו יראי אלקים אין דעתן קלות. לכך אמרו במכילתא (שמות י"ז, ט') 'אין "אנשים" אלא גבורים ויראי אלקים', רצה לומר גבורת הגוף והנפש. ודברים אלו ברורים:
[ל] חכמים כסופים. כך נמצא בפירוש רש"י. ולא ידעתי לפרש מה ענין 'כסופים'. ובספרי כך הוא הגירסא 'אנשים צדיקים ותיקים כסופים'. ונראה לפרש דהכי פירושו, "אנשים חכמים" שכל מעשיהם בצדק ובחכמה, ובשביל כך הם נחמדים בעיני הבריות. ולשון 'כסופים' מלשון "נכספה וגם כלתה" (תהלים ד', ג'), מלשון חמדה. וזה שהנהגתו בחכמה נקרא 'נחמד למטה' (ר' ברכות יז.), ומתוך כך יהיו דבריהם נשמעים ומקובלים על הבריות:
[לא] שאם הוא בא לפני מעוטף בטליתו וכו'. אף על גב שמשה היה בוחר אותם ברוח הקודש, כדכתיב (שמות י"ח, כ"א) "ואתה תחזה", מכל מקום בתחלה היו ישראל בוחרים אותם, וכל שהיה רוח הקודש מסכים בו - היה בוחר:
[לב] לומר שאשמותיהן של ישראל תלויים בראשיהם. והקשה הרא"ם, דלפי זה הוי למכתב 'ואשמותיכם בראשיכם', דהא לנוכח ישראל מדבר. ולא קשיא מידי, שכך פירושו, ואשמותם של ישראל - היחידים החוטאים - בראשיכם, לכך נאמר 'ואשמם' בלשון נסתר, שהוא כנגד החוטאים, שאינם בפנינו, ואמר "בראשיכם" לנכח הכלל שהם בפנינו. ולפיכך הוי שפיר 'ואשמם בראשיכם':