קטגוריה:בראשית לח טו

מפרשי רש"י

[ט] לפי שישבה בפרשת דרכים. ואם תאמר ויהודה היאך הותר לו זנות, דהא קדשה היתה, ונאמר (דברים כ"ג, י"ח) "לא תהיה קדשה מבנות ישראל", ויש מפרשים דקידשה בעירבון שנתן לה (פסוק יח). ואין ממש בזה, שלא נתנם אותם אלא לעירבון, וקיימא לן (קידושין דף ח.) התקדשי לי במנה אף על גב דהניח משכון עליה אינה מקודשת, מנה אין כאן משכון אין כאן. ועוד הרי לא רצה יהודה ליתן לה כלום עד שאמרה היא "מה תתן לי" (פסוק טז), ואותו העירבון בקשה היא משום שיהיה ראיה לה שממנו מעוברת, ולכך רצתה בג' דברים אלו. ויש באדם היכירא בג' דברים; האחד - בצורה עצמית שלו, הב' - במלבושים שלו, שבהם ניכר ונבדל משאר בני אדם, הג' - במה שהוא אומנתו - בו נבדל מאנשים אחרים. היכר ראשון הוא צורתו. הב' הוא דומה לצורה, כי האדם יתואר במלבושין, ונותנין לו צורה גם כן. הג' הוא אומנתו, שאין זה תאר וצורה לו לגמרי, אבל הוא היכר לו. ולכך אמרה "חותמך" (פסוק יח) שהוא חותם שלו (רש"י שם), והחותם הוא כמו צורתו, כי הוא עדות על צורתו, כמו הכתיבה שהוא חותם של ראובן בן שמעון שהוא מעיד על עצמו, וכך החותם מעיד על היכר עצמו. "ופתילך" (שם) הוא כסותו (רש"י שם) שהוא ניכר בו. הג' הוא שבט מושלים המורה על הממשלה שהיה ליהודה, שבו נבדל מזולתו. ועוד יש לומר כי לכך אמרה שיתן לה ג' דברים אלו - כי הבנים לכל אדם הם לג' דברים; האחד - שלא ימחה שמו מישראל, וכדכתיב אצל מי שאין לו בנים (דברים כ"ה, ו') "ולא ימחה שמו מישראל". השני - שראוי מצד עצמו אף על גב שיש לו בנים שיוציא ענפים, והבנים כמו ענפים, וכל שמרבה בהם יותר שלימות. הג' - הוא שישמש הבן לאב, ומזה הצד ראוי שיהיה לו בנים. ולפיכך אומר "חותמך" נגד שהבן הוא חותם של אב, שהרי האב חותם אותו, [ו] על ידי זה מקיים שמו בישראל. "ופתילך" הוא ענף ציצית - שהם ענפים מן הבגד, כך הבנים הם ענפים לאדם. ולכך אמרו 'בעון ציצית בנים מתים' בפרק במה מדליקין (שבת דף לב:). וידוע כי הבנים דומים לציצית - כמו שהציצית יוצאים מן מלבוש האדם - כך תולדות הבנים יוצאים מגוף האדם, שהוא מלבוש הנשמה, ולפיכך הבנים נקראים "פתילך". "ומטך" שהרי הבן מטה לאב להישען עליו. והראתה לו שכוונתה אינה לשם זנות - רק להעמיד בנים היתה חפיצה. וידוע כי תועלת הבנים הם לג' דברים; האחד שאם אין לו בנים כלל שמו מחוי - והבנים מקיימין שמו בישראל. והשני - כי הבנים הם לאדם כמו ענפים, וכל עוד שיש ענפים הרבה לו - אף על גב שיש לו בן שלא ימחה שמו מישראל - מכל מקום טוב כאשר יש לו יותר בנים. הג' - שהוא צרכו וסעדו בעולם - כמו המקל שהוא סעד לזקנים. ואפשר כי רמזה לו כי בשביל ג' דברים ראוי שישאנה; מצד המתים - שלא ימחה שמם, וזהו רמזה בחותם, שהחותם יש בו צורה, ובשביל מחוי החותם של בניו שמתו - ישאנה, כדכתיב (דברים כ"ה, ו') "ולא ימחה שמו", ומחוי שייך בצורה. ובשביל יהודה עצמו גם כן - שהבנים הם ענפים יוצאים מן גוף האדם שהוא מלבוש הנפש, וראוי לו שיולד עוד ענפים, ולא קיים יהודה עדיין פריה ורביה, ואסור לו לבטל מפריה ורביה, ודבר זה ברור. ובשביל כך אמרו חכמים (שבת דף לב:) 'בשביל עון ציצית בנים קטנים מתים', כי הבנים הם ענפים יוצאים מן גוף האדם. ובשביל תמר - דאיהי בעי חוטרא לידה, דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סה:) דאם אמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה שומעין לה. מכל מקום קשיא איך הותר ליהודה הא קדשה היא, ויראה דיהודה אמר לה "הבה נא אבא אליך" (פסוק טז) ופירוש "הבה" לשון הזמנה (רש"י לעיל יא, ג) שתתני דעתך לכך, ולמה הוצרך לומר "הבה נא", אלא מפני שאמר לה שלא תעשה המעשה דרך זנות - רק תהא מיוחדת לו, ואין כאן זנות אלא אם עושה לשם זנות, וכאן כיון שאמר לה "הבה נא" שתתייחד לו - אין כאן זנות. ומה שאמר "תקח לה פן נהיה לבוז" (פסוק כג) והרי יחדה לו, דאין זה קשיא, דמכל מקום אין הכל יודעין שיחדה לו, והוי זנות, ועוד יתבאר לקמן. ואם תאמר תמר שהיתה צדקת איך הפקירה עצמה ליהודה, והרי כלתו היא, וחייבת שריפה עליו, ולמה הכשילה את יהודה, ויראה שאין איסור 'כלתו' לבני נח לאחר מיתה, ומותרת לו משום איסור כלתו, והרי לא היתה זונה, ולפיכך לא עשתה איסור. אבל קשיא לי אדרבא למה רצה יהודה לדון אותה בשריפה (פסוק כד), אי משום שהיא בת כהן (רש"י שם) אין זה אלא בנערה המאורסה או בנשואה שזנתה תדון בשריפה (רש"י ויקרא כא, ט), אבל זאת היא פנויה, דאין יבמה שייך בבני נח, אף על גב דיהודה התחיל במצות ייבום - זהו למצוה, אבל שתהיה נדון על זה - לא אמרינן, ואם כן למה דנוה בשריפה, ויש לומר כמו שבני יעקב הרגו את שכם ואת חמור בשביל הזנות, שאמרו "כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה" (לעיל לד, ז) מפני שהאומות גדרו עצמן מן העריות משעה שבא המבול, הנה מפני זה דנוה במיתה משום הזנות, ודנוה בשריפה מפני שבת כהן היתה, וכמו שתמצא בת כהן שתדון בשריפה (ויקרא כ"א, ט'), לכך תדון היא גם כן בשריפה מפני שהיתה בתו של שם (רש"י פסוק כד), והכל כך גזרו בית דין של שם דהאשה המזנה תדון במיתה, ואם היא בת כהן תהא בשריפה - כך גזרו, וכן מוכח בפרק אין מעמידין. ותימה על הרמב"ן דקאמר שהיה אותה מיתה מפני כבוד המלכות, ובהדיא איתא בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף לו:) דחייב אותה מיתה מפני שגזירת בית דין של שם שגזרו עליה, דקאמר 'זנות בית דין של שם גזרו שנאמר הוציאוה ותשרף', פירוש אחר המבול גזרו על הזנות, ולפיכך אמר יהודה "הוציאוה ותשרף". אך בפרק ד' מיתות (סנהדרין סוף נז ע"ב) איכא תנא דסבירא ליה דכל שהוא חיוב מיתה לישראל - בן נח מוזהר עליו, וכלתו גם כן במיתה, ולפי זה היתה תמר מוזהרת:

ובמסכת סוטה (דף י.) בפרק (נוטל) [המקנא] 'אמר ר' שמואל בר נחמני מאי "ותשב בפתח עינים" (פסוק יד), שנתנה עינים לדבריה, גיורת אני פנויה אני יתומה אני טהורה אני', ופירש רש"י 'יתומה אני' - שהייתי קטנה במיתת אבי והשיאוני אמי ואחי, ואין נשואי ער ואונן לאסור עליו משום כלתו, ומשמע דאסורה משום כלתו, ובשביל שהיתה יתומה קטנה ומיאנה לא היתה אסורה משום כלתו, ולכך הפקירה עצמה ליהודה. אך קשיא דאם קטנה היתה - למה הוצרכו ער ואונן לשמש שלא כדרכה כדאיתא בפרק ד' אחים (יבמות דף לד:), ולב"ר (פה, ה) דש מבפנים וזורה מבחוץ, והלא קטנה היא ולא מתעברת כלל (יבמות דף יב:), ואין שייך לומר שתכחיש יפיה, ויש לומר דודאי גדולה היתה, אך כשנשאת היתה יתומה, וסבירא ליה דעל דעת קדושין ראשונים בועל, וכדסבירא ליה לשמואל בפרק מצות חליצה, ואין כאן קדושין כלל. אף על גב דשמואל מודה דמדרבנן אסורה למאן כשבעל, דהא אמרינן (נידה דף נב.) עד מתי הבת ממאנת עד שתביא סימנים, מכל מקום דבר זה לא שייך גבי בן נח, לכך הותרה לו. ולפי זה הא דאמר יהודה "בא אל אשת אחיך וייבם אותה" (פסוק ח) לאו ייבום גמור הוא, דהא לאו אשתו של ער היתה, אלא כיון דלא מיאנה יש כאן מצות ייבום כל זמן שלא מיאנה. אף על גב דכשנשאה אונן היתה גדולה - כיון שלא היה רוצה ער לשמש עמה כדרכה, אם כן גדולה היתה בשעה שנשאה אונן, סוף סוף על דעת ייבום נשאה, ולא על דעת קדושין, וכיון דלא היה לער קדושין בה - לא היה לאונן בה אישות מן התורה. אלא דקשיא לי הלשון דקאמר 'יתומה אני', דהוי לה למימר 'יתומה הייתי', ועוד קשיא לי וכי שוטים היו ער ואונן דלא היו בועלים לשם קדושין בפירוש גמור כדי שלא תמאן בהן, כל אדם חכם בודאי בועל בפירוש לקדושין. ואם לא דפרש"י (שם בסוטה) דקדושי ער ואונן לאו קדושין היתה - הייתי אומר דודאי קדושין הם, והא דאמרה 'יתומה אני' לא בשביל היתר כלתו, שאם לא כן היתה אסורה משום כלתו, אלא 'יתומה אני' וברשות עצמי אני להנשא לכל מי שארצה, לאפוקי אם לא היתה יתומה לא היתה ברשות עצמה להנשא רק ברשות אביה, דשמא אביה קדשה במקום אחר. אף על גב דכבר נשאת ויצאת מרשות אביה - אמרה 'יתומה אני' כלומר שנעשה בה מעשה יתומה בחיי אביה, דכיון דיצאה מרשות אביה הרי היא 'יתומה' נקראת כדאמרינן בכמה דוכתי, ובהדיא קאמר התם (סוטה דף י.) 'שמא קבל אביך בך קדושין - יתומה אני', ולא קאמר 'שמא קדושין היו', אלא רוצה לומר 'שמא קבל אביך קדושין' במקום אחר - 'יתומה אני', פירוש שנעשה בי מעשה יתומה בחיי אבי, שכבר נשאת ויצאת מרשות אביה. וכן יש להוכיח בהדיא מדברי התוספות כדלקמן. והשתא הדרא קושין לדוכתיה שהיתה אסורה ליהודה משום כלתו, ויראה שלא היתה אסורה ליהודה משום כלתו למאן דאמר כלתו אסורה לבני נח - דכל דיש בה איסור מיתה לישראל אסורה לבן נח - יש לומר דכמו שאיסור אשת אח (ויקרא י"ח, ט"ז) - נדחה משום ייבום דהוא מצוה, אף איסור כלתו נדחה משום ייבום דהוא מצוה. אף על גב דאין ייבום אלא באחים (דברים כ"ה, ה') - קודם מתן תורה היה הייבום אף באב, וכן פירש הרמב"ן (פסוק ח), ולפיכך היה אסור כלתו נדחה מפני מצות ייבום:

[י] ומדרשו כי כסתה פניה בבית חמיה. דאם לא כן הא כבר כתיב (פסוק יד) "ותתעלף" - שרוצה לומר כדי שלא יכיר אותה: