חידושי הרמב"ן על הש"ס/בבא בתרא/פרק א

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א עריכה


מתני': מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפיסים לבנים בונין הכל כמנהג המדינא. יש לדקדק ליתני הכל כמנהג המדינה והכל בכלל. ולמה פרט כל אלו. ועוד ל"ל למיתני זה נותן ג' טפחים הרי הכל כמנהג המדינה.

לפיכך יש לנו לומר דאי תנא כמנהג המדינה סתם הוה אמינא שאם היה מנהגם לבנות בגויל יותר מו' טפחים שיכוף לבנות כמנהג המדינה להכי תנא הכי לומר לך שאם נהגו בגויל יכוף א' מהם לחברו לבנות גויל ואין משנין ממנהג המדינה ומיהו זה אינו נותן אלא ג' טפחים וזה שלשה ואין הולכין בזה אחר המנהג דבששה טפחיכם קאי טובא ואין צורך לרוחב גדול ממנו ותנא בתר הכי הכל כמנהג המדינה לאתויי הוצא ודפנא. והוא הדין למחצלת הקנים או מחיצה פחותה ממנה אם נהגו בכך אלא אורח ארעא נקט.

ובשם ר"ת ז"ל שמענו שאם נהגו במחיצה פחותה מהוצא ודפנא אין מנהגם אלא מנהג שוטים וכופה אותו לעשות מחיצה מתקיימת. ואין זה נכון והיינו דאמרינן בגמרא למימרא דכל ד' אמות בגבהה אי הוי ה' טפחים קאי ואי לא לא קאי ואי ס"ד מתני' מנהגא תני לעולם אימא לך בבציר נמי קאי ושאני הכא שבכך נהגו. אלא ש"מ דמתני' לא קתני מנהג אלא לבנין הגויל והגזית אבל לא לרחבן. וכן נראה מפרש"י ז"ל, והיינו דבעי בגמרא הן וסידן או הן בלא סידן ואי ס"ד מנהגא קתני מאי נפקא לך מינה.

ופירוש מקום שנהגו של מנהג בני המדינה. שאם מנהגם לבנות כל אחד ואחד בשל עצמו גויל אף השותפי' כופין זה את זה לבנות גויל ואם שאר כותלי העיר שיש לכל אח' בשלו גזית השותפ' בוני' גזית וכל אחד ואחד נותן כפי השיעור הקצוב במשנתנו אבל בודאי אם היה שם מנהג ידוע לשותפין כגון שהתנו עליו אנשי העיר במעמד כלן כופין זה את זה לבנות כמנהגם הידוע ואפי' נהגו לבנות גויל רחב ד' אמות ואע"ג דהאי כותל דקתני מתניתין לא עבדינן ליה אלא משום היזק ראיה כדאסיקנא בגמרא והוצא סגי לה אפילו הכי כופין זה את זה לבנות כותל בנין שמא יפול והלה אינו רוצה לבנות ונמצא צריך להתעצם עמו בב"ד ובין כך ובין כך יהא ניזוק מהיזק ראיתו.

ושמעתי שלא נאמר דברים הללו אלא בכותל טיט אבל בכותל סיד אין צריך בגויל ו' טפחים שהדבר ידוע דבציר מהכי קאי על ד' אמות. ודאקשי' עלה מאמה טרקסין רמויי בעלמא הוא משום דמופלג שיעורא ואע"ג דאיכא טפח יתירא קס"ד למרמינהו ורמיזא בגמרא וה"מ טינא אבל ריכס' וכו'. ולא אמרו סידא וכן כל כותל האמור במכלתין שמעתי שהוא של טיט וכן פרש"י ז"ל כולן בשל טיט. הילכך בשל סיד אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ע"פ מומחי' ולא לעבור על פי רבותיו.

זה נותן ג' טפחים וכו'. כיון דתנא בונין את הכותל באמצע בדין הוא דמצי למיתני גויל ו' וגזית ה' אלא לישנא דקתני טפי עדיף לי'.

כפיסין. פירשו בו חתיכה. והלשון כולל בין חתיכת עץ ובין חתיכת אבן או לבנה ומפני שהוא חצי לבנה קרוי כך וכן כתוב (חבקוק ב,יא) וכפיס מעץ יעננה.

לפיכך אם נפל הכותל המקום זה והאבנים של שניהם. ואע"ג דאוקימנא בחצר שאין בה דין חלוקה נהי דאין יכול לכוף זה את זה לחלוק מ"מ כיון שרצו לחלוק הרי החצר חלוק לפיכך כופי' זה את זה לבנות הכותל לפי' אם נפל המקו' והאבני' של שניהם ואע"ג דפנינהו חד לרשותיה ואע"פ שאין שם חזי' לא מכאן ולא מכאן ולא עוד אלא אפילו היה שם חזי' מצד אחד הכל של שניהם דאמרינן ליה כיון שאתה יכול לכופו לבנות לא בנית משלך והאי חזית את הוא דבנית ליה דאי לא תימא הכי יעשו חזית מכאן ומכאן דילמא קאים חד מיניהו ועביד ואמר כולה דידי הוא כדאמרינן גבי כותל בקע', וכן כתב הרב ר' יהוסף הלוי אבן מג"ש ז"ל.

וא"ת למטלה מד' אמות הרי אין כופין זה את זה לבנות ומפני מה אין אתה מאמינו שכולה שלו למעלה מד' אמות אם נזה חזית ואין לו לזה זו אינה שאלה שכיון שהמקום והכותל עד חציו של שניהם נמצא הלה מוצי' מרשות חברו דבר המוחזק לו ולא סגי ליה אלא בראיה גמורה ולא בחזי'. ועוד שלא אמרו חזי' לחצי כותל. וראיתי מי שפירש' כגון שיש עדים שנתרצו שניהם לחלוק וקנו מידם ברוחות דאי לאו הכי יכול לומר לא נתרצית לי לחלוק אלא אם כן אני בונה משלי. וליתא דכיון שאם הלה מעכב לא היה לו לחלוק כלל שהרי אין בה דין חלוקה והרי נתרצו לחלוק וכיון שנתרצו לחלוק הדין נותן שכופין זה את זה לבנות כותל.

לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם ואע"ג דנפל לרשותיה דחד מיניהו אי נמי דפנינהו חד לרשותיה ולא דמי לבקעה שאם רצה כונס לתוך שלו ובונה.

ואיכא דקשיא ליה, הכא משמע טעמא שכופין זה את זה אבל בכותל בקעה לא. וא"כ היכי אקשינן לקמן לא יעש' לא לזה ולא לזה הא מהני חזי' דאי פנינהו חד לרשותיה לא מהני כיון דידיע' לי' מילתא דשותפי ואם אין שם חזי' אי פנינהו חד לרשותיה מהני ליה וניחא ליה מתניתין דלקמן קתני לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם משמע נחזית שמכאן ומכאן מהני להיות המקום של שניהם לפיכך ניחא ליה לתרוצי משום דילמא קאי חד מיניהו ועביד.

ולדידן לא קשיא, שכבר פרש"י ז"ל ולא יעשה לא לזה ולא לזה והרי סימן שלא עשאה האחד משלו אלו עשאה היה עושה חז' מבחוץ אבל בכותל חצר שלא תקנו בו חכמים חזי' אי פנינהו חד לרשותי' בדין היה שיהא נאמן מפני שכופין זה את זה לבנות כותל באמצע.

גמרא: סברו' מאי מחיצ' גודא. האי סברוה אמסקנ' דהני לישנ' נמי הכי הוא וכן סברו' דלישנ' בתרא וכיוצא בה בפ' המוכר את הבתים ובפרק קמא דנדרים וכבר כתבתי זה בפ' המקבל (ב"מ ק"ט ע"ב).

מאי מחיצה גודא כדתניא וכו'. הך ראיה כדי נסבא, שכמה משניות וברייתות שנויות בתלמוד בלשון מחיצה שהוא גודא, אלא חדא מיניהו נקט דחביבא ליה משום שהוא חדוש גדול דמינ' שמעי' דינא דגרמי.

הכי גרסינן: כדתניא מחיצת הכרם. וכן כתוב בפי' ר"ח ז"ל, ולא גרסי' כדתנן דלא מתני' היא אלא מתניתא דמיתניא בתוספת' דכלאים, ורש"י ז"ל גריס כדתנן וכן הגיהו מגיהי ספרים והוזקקו לומר כן משום דאמרי עלה בפרק הגוזל עצים ר' מאיר הוא דדאין דינא דגרמי ומנ' לך דר"מ היא אלא משום דסתם מתני' ר"מ ולא היא דמשום הכי קים לן דר"מ קתני משום דתנן התם במסכת כלאים פרק ז' ומייתו לה בפ' הגוזל בגמ' המסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו הרי זה קדש וחייב באחריותו ר' יוסי ורש"א אין אדם אוס' דבר שאינו שלו. א"ר יוסי מעשה בצלמון בא' שזרע כרמו בשביעית ובא מעש' לפני ר"ע ואמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. פי' קסבר זרוע ובא שנאסר בתו' דרבנן הוא והאי כיון דלא עבד איסור' לא קנסוה רבנן ושביעית נמי של אחרים הוא, א"נ מדכתיב לא תזרע כרמך כלאים [פן] תקדש זורע כרמו או מקיים כלאים לדעתו מקדש שאינו זורע ואינו מקיים לדעתו אינו מקדש וכך משמע שם בירוש' והיינו נמי דלא קדש אלא א"כ נתיאש הימנ' ולא גדר' כדבעי' למימ' קמן קתני מיהא מתני' קדש וקיימ' לן כל סתם מתני' ר"מ ולפיכך קים לן דהך בריית' ר"מ דמאן שמעת ליה דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו רבי מאיר וקתני חייב באחריותו אלמא איהו דאין דינא דגרמי ומה שיש לדקדק בה בדינא דגרמי כבר כתבתי במקומו [בקונטרס דינא דגרמי].

נפרצה אומר לו גדור. ואע"ג דקי"ל כר' יוסי דא' על הניזק להרחיק את עצמו כיון שיש איסור בדבר מחמת הכלאים שהערבוב מבטל את השורה מחייבין אותו לגדור שהוא המקיים כלאים בכרם שבא לתחומין של חברו ואין חברו נכנס בתחומו. כך נ"ל.

ואחרים אמרו דלא אתיא כר' יוסי אלא כרבנן דאמרינן על המזיק להרחיק את עצמו ואע"ג דקי"ל כי הא מתניתא נהי דקיימא לן כותיה דדיינינן דינא דגרמי אבל היא גופ' ליתה.

אומר לו גדור. פירשו רבותי' הצרפתי' ז"ל שאומרים לו גדור ואם לא אמר לו גדור לא קדש אע"פ שלא היה בדעתו לגדרה וכן פי' נתיאש הימנה ולא גדרה שאם אמרו לו לגדור ולא שמע להם ונתיאש הימנה הרי זה קדש אבל לא נתיאש הימנה אבל היה דעתו לגדרה ולא הספיק עד שהוסיף במאתים לא קדש שאין זרוע מאליו נאסר בתוס' אלא ברוצה בקיומו דתנן במסכת כלאים הרואה ירק בכרם ואמר לכשאגיע לו אלקטנו מותר כשאחזור אלקטנו אם הוסיף במאתים אסור ושנינו עוד הרוח שעלעלה את הגפנים על גבי התבואה יגדור מיד אם אירע בו אונס מותר הא למדת שאין זרוע מאיליו ובא נאסר בתוספות אלא ברוצ' בקיומו או במתיאש וזה שאין הגפנים והתבואה של אחד וכסבור שעל שניהם לגדור אם לא אמרו לו לנדור ונתיאש לא קדש ואף ע"פ שהוסיף במאתים.

הכי גרסי' בכולהו נוסחי וכן גרש"י ז"ל נפרצה אומרים לו גדור. ויש אומרין למה שנאן שתי פעמים לומר לך שאע"פ שהתרו בה פעם ראשונה וגדרה אם חזרה ונפרצה אומרין לו פעם אחרת לגדור ואין אומרין כיון שכבר התרינו בו בפרצה ראשונה יודע הוא שעליו לגדור שמא הוא סבור שאין עליו לגדר' פעם אחר פעם לעולם לפיכך צריך התראה ואם לא התרו בו לא קדש ואינו חייב בה כשם שלא קדש בפעם ראשונה בלא התראה.

ורת"ם ז"ל כתב בספר הישר שלו דהא אתא לאשמועינן שאם נפרצ' והוסיף (בד' אמות) [במאתים] שאין תוספת זו מצטרפת לתוספת ראשונה והכי קתני נפרצה אומרי' לו נדור נתיאש הימנה ולא גדרה עד שהוסיף במאתים עכשיו הרי זה קדש אבל בתוספות קמא לא נאסר שכיון שגדר בנתי' בטל תוספ' ראשונה שלא היה כדי לאסור וראשון ראשון נתבטל כענין שאמרו בפ' בתר' דע"ז (ע"ג ע"א) בענין מערה יין נסך.

והשיבו עליו, א"ה כל זרוע ובא נאסר בתוספת לימ' ראשון ראשון בטל. ולא קשיא דשאני התם כיון שסופו לבא והוא הולך וגדל מאיליו אינו בטל מה שאין כן במערה שאינו איסו' הבא מאליו אלא תלו, בדעתו של מערה ובמעשה שלוו מיהו בכלאים בשגדר נתבטל שהרי אין סוף איסור לבא שהעירבוב הוא האוסר דתנן זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן.

וקשה לי והא לא קיי"ל כמ"ד בענין יין נסך ראשון ראשון בטל וראיתי בתוספ' (שאין) סומכין עליה ומפרשין אותה במערה ומפסיק לפי דעת רבינו תם ז"ל. ולדעתנו אפשר דשאני יין נסך שאיסורו חמור שהוא במשהו אבל שאר איסורין שיש להן שיעור במאה או במאתים כגון הכלאים והערל' אמרי' ראשון ראשון בטל. ומיהו דוקא בשלא יגיע האיסור לנותן טעם אבל אם הי' בנותן טעם כגון יין של כלאי הכרם או של ערלה שנתערב ביין היתר ויש בו כדי ליתן טעם שלא במינו דהיינו ששים אפי' לא נפל שם בבת אחת לא אמרי' ראשון ראשון בטל שהרי נצטרף עד כדי ליתן בו טעם וטעמ' לא בטיל. וזהו ששנינו סאה של תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסור' ואית' בשבת בפ' נוכיל והוא הדין לערלה וכלאים אע"פ שאינו צריך להרים והיא מפורשת אצלנו בארוכה בפרק בתרא דמסכת ע"ז (עג,א).

מ"מ לענין כלאים המחוברים אפשר כדברי רת"ם ז"ל דאמרי' בהו ראשון ראשון בטל כיון דגדר וכבר נפסק האסור ונעשה בו מעשה גדול להתירו וההי' דאמרינן בנדרים בצל של שביעית שנטעה בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו מהו גדוליו התר ועיקרו איסור כיון שרבו גדוליו מותר ולא אמרי' ראשון ראשון בטל התם נמי סוף גדולין לבא הוא.

וי"א התם היינו טעמא משום דגידוליו היתר והתירא לא בטל ואף לדברי זה יכולין אנו לומר בכלאים נמי התירא הוא שהרי זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ואין אחד מהם אסור עד שהוסיף במאתים. לפיכך זרוע ובא נאסר בתוספת ולא אמרינן ראשון ראשון בטל דהיתרא לא בטיל אבל כשגדר בנתים כבר בטלו בידים ונתבטל ושוב אינו חוזר ונעור.

ויש חולקין ואומרין שאם הוסיף בין שתי הפרצות במאתים נאסר ולא אמרי' ראשון ראשון בטל ולפיכך שנו בברייתא אומרים לו גדור שתי פעמים לומר לך שאם נתיאש ולא גדר עד שהוסיף במאתים עם תוספות ראשונה הרי זה קדש וחייב באחריותו.


דף ב עמוד ב עריכה


וטעמא דרצו וכו'. פי' וכגון שקנו מידם על מקום הכותל ושיתחייב כל אחד לחברו בדמי הכותל, ואע"פ שלא היה חייב אם קבל עליו בקנין חייב. כענין שאמרו בפרק הנושא חייב אני לך מנה בשטר חייב והא דאקשינן לקמן לאידך לישנא כי רצו מאי הוי ליהדרו בהו לאו משו' דעד השת' לא הוה לן לאוקמה בשקנו מידם אלא משום דבעי לאקשויי עליה וכי קנו מידם מאי הוי וכו'. אבל הכא להאי לישנ' פשיטא לן דמהני ביה קנין אבל רש"י ז"ל כחב כאן דלקמן פריך וכי רצו מאי הוו.

אלמא היזק ראי' לא שמי' היזק. איכ' למידק והא תנן לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין אלמא היזק ראי' שמיה היזק ואפי' היזק ראיה דחצר איכא למימר דסד"א קס"ד ה"מ מבית לבית ומבית לחצר דכיון דקביע' בבית לא מצי היאך לאשתמושי כלל בחצר אבל מחצר לחצר קס"ד דלא שמי' היזק ולקמן דאקשי' מהא דתנן החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ד"א משו' דהויא לה כותל כעין חצר. דלא קביע תשמישתיה וגריע נמי מחצר דלא עביד איניש לעמוד בראש הכותל לראו' מה שברשו' חברו ומפ' היזיקא דבית שאני. כלו' דאף מחצר לבית שמיה היזק כשם שהוא היזק מבית לבית ומבית לחצר.

ומיהו קשיא, אמאי לא אותבינן ליה מהא דב' חצרות זו למעלה מזו לא יאמ' העליון הריני בונה מכנגדי ועולה אלא מסייע מלמטה ובונה אלמא היזק ראיה שמיה היזק ולא מצית אמר' התם בשקנו מידם דקתני סיפא היתה חצרו למעלה מגגו של חבירו אין זקוק לו. וראיתי מי שכת' שאני התם שכיון שזו למעלה מזו לא ידע הי עידנא קא חזי ליה דיצטנע מיניה. ולאו מילתא היא. ומשמע לי דההיא ברייתא לא שמע להו כדלא שמיע ליה לרב הונא דפליג עלה דאלו שמיע ליה הוה מקבל לה א"נ הוה דחי לה במחיצה עשרה ומשום נתפס עליו כגנב ולגגו אין זקוק לו דלא מנחי אינשי בגג מידי שיה' נתפס עליו כגנב.

ואי קשיא נמי הא דאמ' אביי ב' בתי' בשני צידי ר"ה זה עושה מעקה וכו' איכא למימ' אביי בגגים המקורים שהם עשוין לתשמיש כעין בתים איירי והיינו נמי דלא קשי' ליה ברייתא ודרב נחמן דאמר אבל בין גג לגג לא. אי נמי דאביי לא קשיא לן דפליגא עליה הך סברא ואע"ג דאקשינן מדר"נ אמר שמואל לקמן שאני שמו' דרב גובריה אבל אביי מאמוראי בחראי הוה והך שקלא וטריא מקמי דידיה ולא מקשי' מיניה קושי'.

אלמא היזק ראיה לא שמיה היזק. קשיא ליה לרבינו הגדול רבי' יצחק אלפסי מנ"ל דמשו' היזק ראיה לא שמי' היזק דילמא לעולם אימ' לך דהיזק ראי' שמי' היזק והכא במאי עסקינן בדאחזוק הנך שותפי למידר בלא מחיצ' בתר דפלוג דאחזוק להו בהיזק ראי' דלמה זה דומה לשני גגין בשני צידי ר"ה. זה לא עשה מעק' וזה לא עשה מעקה שהדין נותן שכל אחד החזיק על חבירו ואין אחד מהם יכול לכוף את חבירו לנדור אפילו מחיצה. וניחא ליה אי ס"ד היזק ראיה שמיה היזק לא מהני בה חזקה דכיון דכל שעתא ושעתא מיתזק ליה ה"ל כקוטרא ובית הכסא, כך כתב בתשובותיו.

ובוודאי ליתא קושיא דאי הכי מאי קמ"ל מתניתין ע"כ להכי קתני רצו אין לא רצו לא. לאשמועי, היזק ראיה לא שמיה היזק. ומיהו סבריה דרבינו ז"ל סלקא היא.

ומה שהשיב עליו תלמידו רב יהוסף הלוי ז"ל מהא דתנן חלון המצרי אין לו חזק' ולצורי יש לו חזקה ל"ק דהתם בחלון שאין בו היזק ראי' עסקי' ויש לו חזק' לבנות כנגדו שאם החזיק בחלון הצורי והלה רוצה לבנות כנגדו צריך להרחיק ד"א כדי שלא יאפיל אבל בחלון שיש בו היזק ראיה לחברו לעולם אין לו חזקה שיכול לומר סבור הייתי לקבל ומפני שהוא היזק תדיר אין אדם יכול ליזהר ממנו כל שעה ושעה ואינו יכול לקבל זה דעת רבינו הגדול ז"ל. ומצאתי לו סיוע בירושלמי, ובפרק ח"ה (נט,א) אפרש בס"ד.

אי תנא בונין אותה הוה אמינא במסיפס בעלמא סגיא. פרש"י ז"ל מסיפס יתדות תקועות בארץ ורצו דקתני משום כותל פירוש לפירושו ה"א דהכי קתני מתניתין השותפין שרצו לעשות מחיצה בונין אותה כמה שהתנו ביניהם אם פירשו ואמרו נבנה כותל יבנו כותל ואם לא פירשו יבנו מסיפס שאף הוא בכלל מחיצה דהיזק ראיה לא שמיה היזק ואם פירשו לבנות כותל בונין אותו כמנהג המדינה מקום שנהגו וכו'. וקמ"ל כותל דכיון שיכולין לכוף זה את זה לחלוק במסיפס ואפי' בלא רצו כדאמרינן לקמן לא רצו זה את זה וקנו זה מזה אלא לכותל בנין א"נ משום דמסיפס לא מיקרי מחיצה.

ו"א אותה בלשון אחרת אי תני בוני' אותה ה"א בעלמא השותפים שקנו זה מזה סתם במסיפס סגי להו ומתניתין בשהתנו בפירוש על הכותל קמ"ל כותל כדפרישית ואין במשנתנו לשון מסיפ' כלל בין למאי דס"ד מעיקר' בין למאי דאמרי השתא.

ואחרים אמרו אי תנא בונין אותה הוה אמינ' במסיפס בעלמא סגיא ומאי בונין אותה מסיפס וקתני רצו לומר לך שאע"פ שרצו לעשות מחיצה אין כופין זה את זה לבנות כותל אלא במסיפס סגי וכדפרישית ומאי מקום שנהגו דקתני סיפא במנהג שני השותפים שאם מנהג' לחלוק כל השותפים בכותל בנין בונין כמנהג מקומם דלא כמנהג שאר בני המדינ' איירי כדפרישית במתני' אלא כמנהג השותפין.

אבל מה שפרש"י ז"ל במסיפס שהוא יתידות תקועות אינו מחוור שאין השותפין חולקין לעולם אלא בכותל בנין כדי שלא יהו כל היום מתעצמי' בדין וכי היכי דאמרי' למאי דקיימ' לן היזקראיה שמיה היזק שבונין אבנים ולא כותל של הוצין ויתדות הם הכי נמי למאי דקס"ד דהיזק ראיה לאו שמיה היזק חולקין בדבר של קיימא ולא ביתדות.

ורב חננאל ז"ל פי' מסיפס כותל חלול חלונות וכן פירש רב נתן בעל הערוך ז"ל ולפי זה הפירוש למאי דקס"ד דבמסיפס סגיא הכי קתני השותפין שרצו לעשות מחיצה סתם בונין אות' כמה שהתנו אם כותל שלם שלם ואם התנו סתם בונין מסיפס. מקום שנהנו לבנות גויל וכו'. בונין בין הכותל בין המסיפס, ונכון הוא.

ובענין אגדה מצאתי כך באבות דר' נתן שלש שורות בתלמידי חכמים אבן גזית ואבך פנה מסיפס ומפרש ואזיל דאבן גזית אין לה אלא פה אחד בלבד ואבן פנה שאין לה אלא שתי פיות בלבד אבן מסיפס שיש לה ד' פיות מד' רוחותיה הא למדנו שהמסיפס כותל של אבנים הוא והוא עשוי כלו חלונות כל אבן ואבן שבו יש לו ד' פיות לד' רוחות של חלון.

כי אתרצי לך למעוטי באוירא למעוטי בתשמישתא לא. איכא דקשיא ליה, והרי על כרחו חולקין ועושין מחיצה באמצע וממעט אוירא. ור"ש ז"ל נזהר בה ופירש כי איתרצי לך ליתן מחצה בכותל ואע"פ שהוא ממעט באויר שאם רצה אינו בונה אלא מסיפס שלא יתמעט בו אוירו ותשמישו אלא מעט ואם לא רצה הלה היה לו לכנוס בתוך שלו ולבנות הכל משלו ועכשיו נתרצה זה ליתן מקרקעו במקום מסיפס ולסייע בבנין כותל אבל למעוטי נמי בתשמישתא שיבנה כותל מחצה על מחצה לא, קמ"ל.

ולפי פי' ר"ח ז"ל [שפירש 'מסיפס' – כותל חלול] נמי אתה מפרש כן ס"ד כי אתרצאי לך לסלק מעליך היזק ראיה למעוטי באויר שתבנה בתוך שלך של הכותל ואסייע עמך בבנין כדי שלא תעשה מסיפס באמצע דממעט בתשמיש שאם רצה אינו מסייע עמו כלל כיון שאינו בונה מסיפס אבל למעוטי באויר' ובתשמישתא וליתן מחצה בבנין לא קמ"ל ודמיא הא לההי' דאמרי בהמקבל (קג,ב) האי דטפאי לך אדעת' דיהבת לי באילנות וכו'.

אבל רבינו חננאל ז"ל כת' כאן נתרציתי לך לעשות מחיצה אלא עשה מחיצה ביני ובינך במחצלת שלא תדחקני בקרקע כי אין בחלקי ד"א ועוד תקח לי מקו' חצי הכותל ונמצא' דחקני אף בתשמיש וכו' ומשמע דסבי' ליה לרב ז"ל דכולה שמעתי' בחצר שאין בה דין חלוקה בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא ומאי דאמרי' טעמא דרצו וכו' ה"ק טעמא דרצו אף לגודא אבל לא רצו לגודא אע"פ שרצו לחלוק סתם לא וכי אקשי' לקמן ואי היזק ראיה שמיה היזק מאי איריא רצו וכו' לאו למימר' דלא קס"ד ללישנא קמא בחצר שאין בה דין חלוקה אלא משום דבעי לאקשויי ומאי קמ"ל ולפי דברים הללו ניחא מאי דאמרינן הוה אמינא במסיפס סגיא ורצו דקתני לחלוקה בלחוד, ומיהו לא נהיר.

הא דאקשי' ממתני' דתנן כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר. משום דקיימא לן דבית שער משום היזק ראיה הוא דאי משום שמירה בדלת סגי ועוד אי משום שמירה היכי אמר רשב"ג כל החצרות ראויות לבית שער אלא סמוכה לר"ה ראויה לבית שער שאינה סמוכה לר"ה אינה ראוי' לבית שער והלא הכל צריכות שמירה אלא משום היזק ראיה וכשהיא רחוקה מר"ה שאין העין שולטת בה אינה צריכה בית שער ורבנן זמנין דדחקי רבים ועיילי במבוי עד שהם קרובים לחצר והעין שולטת שם ויש היזק ראיה ובדלת לא סגי היזק ראיה שהרי דלתות החצר פתוחות הן ועומדות ואי אפש' להיותן נעולות כל היום.

תא שמע אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד"א לזה וד"א לזה. מאי לאו כותל לא מסיפס. תמיהא לן מילתא, במאי משמע ליה כותל טפי ממסיפס אטו כל היכא דתני חלוקה פרכינן וי"ל משום דכולה מתני' קתני כותל ועלה תני הא יש בה ד"א חולקין, משמע בחלוקה דחצר דרישא קאמר.

ויש לי לאמרה בלשון אחרת: דקס"ד דכל חצר אע"פ שאין בה ד"א חזיא למילתא ולא דמיא לבית ומשום הכי אקשינן ודאי דהא אין חולקין דקתני אין חולקין בכותל הוא משום כיון דאין בה ד"א לא חזיא לתשמיש באפי נפשה אלא לפירוק משא דבית ואין בה היזק ראי' הא יש בה ד"א דחזיא באפי נפשה לתשמיש חולקין בכותל ודחינן לא מסיפס שכשאין בה ד"א אפר חלוקה גרידא נמי לא עבדינן דכל פחות מד' אמות לא חזיא למידי אלא לאיצטרופי בהדי אחריתי. והאי פירוק' אע"פ דלתרוצ' ללישנא דא' היזק ראי' לא שמיה היזק איתמר קושטא הוא כדאשכחן בעלמא בכי האי גונא הכי.


דף ג עמוד א עריכה


ומאי קמ"ל דאע"ג דלית בה דין חלוקה כי רצו פליגי. פירוש מאי קמ"ל כי קתני לה בחצר שאין בה דין חלוק, ובשרצו לחלוק ליתנייה בחצר שיש בה דין חלוקה ואע"פ שלא רצו לחלוק כופין זה את זה לבנות כותל באמצע דהיזק ראיה שמיה היזק. אלא הא אתא לאשמועינן אגב אורחיה דאע"ג דלית בה דין חלוקה כי רצו פליגי תנינא וכו'. ולא מצי' למימר מאי קמ"ל לא ליתנייה בלל דהא אמרן דקמ"ל טובא דהיזק ראיה שמיה היזק.

אי מהתם הוה אמינ' במסיפס בעלמא סגיא. איכא למידק הא סבירא לן השתא היזק ראיה שמיה היזק דהא אנן הכי קשי' לן דליתני מתניתין חצר שיש בה דין חלוקה ולישמעינן בה דהיזק ראיה שמיה היזק כדקמשמע לן השתא. ואיכא דאמרי תרי גוני מסיפס איכא ובהא לית ביה היזק ראיה אלא שהוא דק כעין הוצא ודפנא וליתא.

אלא הכי פירוש': אי מהתם הוה אמינא במסיפס סגיא בחצר שאין בה דין חלוקה ואפילו הוה קתני מתני' היזק ראי' שמי' היזק בחצר שיש בה דין חלוק' הוה אמינ' לא שמי' היזק בשאין בה דין חלוקה שאינו עשוי לדירת אדם קמ"ל כותלו ואפילו בחצר שאין בה דין חלוקה ויש לפרש' כן מעיקרא מאד קמ"ל דאע"ג דלית בה דין חלוקה כי רצו פליגי בכותל דהיזק ראיה דהאי חצר שמיה היזק הואיל ורצו לחלוק תנינא אפי' פחות מכאן יחלוקו מאי לאו יחלוקו בכותל דאי במסיפס פשיטא אלא בר קשא דמתא לימנע. ומפרקי' אי מהתם הוה אמינא הכא והתם במסיפס סגיא קמ"ל.

וליתני הא ולא בעי הא. כלומר אי מהתם מסיפס פשיטא למאי מתני לה כלל ומפרקינן משום סופה הוצרכנו לפירוש זה משום דקשיא הא דקאמר ומאי קאע"ג דלית בה דין חלוקה כי רצו פליגי תנינא וכו'. ואמאי איצטריך למימר הכי בלא תנינא נמי פשיטא אלא מאן לימנע ולמה ליה למיתנא בחצר שאין בה דין חלוק' משום רצו כלל. ועוד דקאמרינן ליתני הא ולא בעי הא דמשמע דמכ"מ צריכה היא למיתני וזו קושיא היא. ואין הפירוק הזה והפי' כלל. ותשובת הקושיא דסד"א אע"פ שרצו וקנו זה מזה לחלוק יהא שם דין גוד או איגוד כענין ששנינו (לקמן בבא בתרא דף ק"ד ע"א) כופין את המוכר למכור את הלוקח ליקח קמ"ל אי נמי שלא יאמר סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו אין אני יכול לקבל ונמצ' קני' בטעות שהרי הפסד שניהם ולא יועיל כלום קמ"ל אבל עיקר הפירוש כמו שכתבתי למעלה.

להדרו בהו קנין דברים בעלמא הוא. אי קשיא הא דגרסי' במס' ע"ז [עב,א] בההוא גברא דא"צ לחבריה כי מזביננ' לה להאי ארעא לדידך מזבנינא לה במאה אזל זבנ' במאה ועשרים. ושמעת מינה דאי זבנ' במאה קנה לה קמא. ואמאי קנין דברים הוא. כבר אוקמה רבינו הגדול ז"ל בדא"ל מעכשיו וקנו מידו דלאו קנין דברים הוא. אלא מוכר על תנאי הוא.

והא דאמר רב אשי כגון שהלך זה לעצמו והחזיק זה לעצמו והחזיק. י"מ שדקדקו בה מאי קמ"ל רב אשי מה לי קנין דמתרץ ר' יוחנן מה לי חזקה בין בחליפין בין בחזק' בין בשטר בכל ענין שהקרקעות נקנין דין אחד ותירוץ א' הוא ואומרי' דהא קמ"ל רב אשי דלא צריך הכא למימר לי' לך חזק וקני אפי' שלא בפניו, ואינו נכון בעיני דרב אשי סתם אמר והחזיק וחי לאשמועי' האי דינא פרושי הוה מפרש ליה אלא רב אשי לא שמע' לדר' יוחנן אלא פריק לה לקושיי' בחזק' דרוחות ור' יוחנן פירק' בקנין דרוחות וגמר' סברינהו לתרווייהו. וחד אורח הוא.


דף ג עמוד ב עריכה


הא דאמרה ההיא ינוקתא כל דא' מבית חשמונאי קא אתינא עבדא הוא. [כלומר] ואסור לבא בקהל.


דף ד עמוד א עריכה


הכי גרסי' הא גופא קשיא אמרת וכן בגנה מקום שנהגו לגדור מקום שנהגו אין הא סתמא לא. פי' סתמא מקו' שאי' שם מנהג בכגון עיר חדשה או ישנה שאי' שם מנהג ידוע.

אימא סיפא אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבי' אותו הא סתמא מחייבין אותו השתא סתם גנה אמרת לא סתם בקעה מיבעי'. ולא גרסינן היינו גנה אלא היא גופא קשי' דמדקתני גבי גנה יותר מבקעה וגבי בקע' אין מחייבין משמע שחמורה גנה יותר מבקעה וכן בדין והדר מפרש דגבי גנה מקום שאין שם מנהג אין מחייבין אותו וגבי בקעה תני שמחייבין אותו לעולם עד שיהא מקום שנהגו בידוע שלא לנדור.

ואמר אביי ה"ק וכן בגנ' סתם ומקום שנהגו לגדור בבקע' מחייבין אותו ומקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו. פי' והיא גופא לא קשיא, דכיון דגבי בקעה תנינהו לתרוייהו ה"ק וכן בגנה סתם ומקום שנהגו לגדור בבקעה מחייבין אותו. וסתם בקעה כמקום שנהגו שנא לגדור דמי. ואין מחייבין אותו ורישא דקתני וכן בגנה סתם ומפליג בין גנה לבקעה ולא ערבנהו ותגינהו כחדא מוכח דבעי' בקעה מקום שנהגו לגדור אבל בסתמא מקום שנהגו כמקום שנהגו שלא לנדור דמי וכיון דתרוייהו בבקע'. ומוכחא נמי מאן מינייהו דוקא אי רישא אי סיפא. ליכא לאקשויי רישא אסיפא דפשיטא ליה דה"ק אבל סתם בקעה כמקום שנהגו שלא לנדור דמי ואין מחייבין. ורש"י ז"ל גורס [כך] ומפרש ורומז בפירושיו.

אבל הנוסחאות הישנות אינן כן, אלא ה"ג בכולהו: אמרת וכן בגנה מקום שנהגו וכו' מקום שלא נהגו לא אימא סיפא אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו הא מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו. ולפי גרסא זו לטעמי' אקשי ליה וארווחי ארווח ליה אפילו תימא דהאי מקום שנהגו שלא לנדור היינו שלא נהגו כלום כגון עיר חדשה אפי' הכי קשיא דהיינו גנה ורבא אוקמא כולה כמשמעה דוקא קתו, ותמהני אי משום שאסור לאדם לעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמתה מאי חומרא דגנה מבקע' ושמא דרך אדם להפסיד בזרעוני גנה יותר מבקעה או מפני שכל ימות השנה יש שם זרעים מה שאין כן בבקע' אלא בשעה שעומד' בקמתה או מפני שיש בה אילנות והן נחמדין למראה וטובים למאכל ונפשו של אדם מתאוה להן יותר מן התבואות.

ויש מי שאומר שאין גדר הגינה והבקעה אלא כדי שיהא נתפס כגנב ואינו זקוק אלא למחיצה עשרה שאין בה משום היזק ראיה, והא דאקשינן מינה לעיל להיזק ראי' משום דקס"ד מדקתני וכן משום היזק ראיה הוא ולבסוף הדרינן מהך סברת ומפרקינן אגויל וגזית כלומר לאו משום היזק הוא כלל אלא אגויל וגזית הוא דקתני וכן ואנן נמי הכי ק"ל ואע"ג דאליבא דלישנא קמא איתמר. כך השיב הרב רבי משה הספרדי ז"ל בתשובותיו, וכן כתב בחבוריו, ואינו נכון ולא דעת כל רבותינו ז"ל.

וליעבד לגו. משמע אדרב הונא קא פריך, ואע"ג דמתניתין קתני נמי מבחוץ שמא מבחוץ לחברו קא' אבל לרב הונ' קשיא דכיון דאמר לבר ודאי מבחוץ לא קאמר דלפרוש' למתני' אתא ועוד דשמיע להו לרבנן דגמירי מיניה מאי קאמר אבל לשון מתני' אינו ברור להם כל כך ושמא מבחוץ לחברו קאמר ואע"ג דלישנא בתרא סלקא בקשי' מ"מ אפשר לדחויי הכי דהכי נקטינן משמיהו, רבוותא קמאי ז"ל דכל קשיא לא לגמרי איתותב אלא למקשה בעלמא הוא דקשיא. ואיכא נמי דהילכתא נינהו.

ויש לפרש ועיקר דאמתניתין נמי פריך אלא משהא שהי לה עד דפירשה רב הונא ויש ביוצא בה בתלמוד הרב' ואסק' רב חננאל ז"ל לשמעתין כר' יוחנן דאמר נשעייהבאמתא לבר אבל מלגו לא חזית הוא דילמא אתי חבריה ועביד מאבראי ואמר דידי ודידך הוא.

ואי קשיא לך הא דאמרינן [דף ד' ע"ב גבי בקעה] דילמא קדים חד מיניהו ועביד ואי חזית מבחוץ היכי קאים ועביד אלא משמע דסוגיין חזית מבפנים וחיישינן דילמ' לייף ליה שפיר ולא ידיע. לאו קושי' היא דנהי נמי דחזי' מבחוץ תקנוהו ולא מבפנים כרי שלא יהא מצוי לו לעשות חזית אבל תקנו שיעשו שניהם [בבקעה] כדי שלו יהא אפשר בשום ענין לומר שלי הם ואם (עשו) [לא יעשו שניהם] מבחוץ שמא יזדמן ויעש' אח' מהם, ולרבינ' דא' סיפ' אתא להוצא ודפנא לאפוקי מדאביי ל"ק כלל.


דף ד עמוד ב עריכה


מתני': המקיף את חברו משלש רוחותיו וגדר את הראשונה וכו'. פרש"י ז"ל שגדר בינו לבין חבירו ובמקום שנהגו שלא לגדור בבקעה. ואין זה הפי' נכון שאם כן היכי אמרי' בב"ק ש"מ זה נהנה וזה אינו חסר חייב והרי לא גדר אלא בשבילו. וי"ל משום שכיון שהיה מקיף ניזוק וקדם וסלק נזקו פטור הלה ועוד שמקום שלא נהגו לגדור הוא ולא מיקרי חסר כיון דלא חשיב להו היזק ומשום השם הזה ודאי פטור הניקף ואין חיובו אלא שהוא נהנה בגדר משום היזק שן ורגל הוא והיה פרוץ לר"ה ואין הלה חסר בהנאתו דאלו משום הנאת היזק ראי' שהי' נזוק אינו חייב כלום דהא מקום שלא נהנו לגדור הוא ועוד שעל (המזיק) [הניזק] להרחיק את עצמו (מזה) [בזה].

אלא הא קשיא, דאמרינן התם את קא גרמת לי היקיפא יתיר' מאי היקיפ' יתיר' גרם לי' ואי משום שמפני היזק ראיתו הוא גודר הוה לי' למימר את קא גרמ' לי. ועיקר הפי' שעל הגדר החיצו' שבין המקיף ור"ה הדברים אמורים ולא משום היזק ראיה אלא משום שן וזהו שאמרו לדידי סגי לי בנטורא בר זוזא. ומה שאמרו את גרמת לי היקיפא יתירא שמפני השדה שלו שהוא בנתים היקפו גדול יותר משאם היו שדות שלו זה בצד זה לגמרי ואי במקום שנהגו לגדור בבקע' אפילו גדר הכל למה מחייבים אותו והרי למחר זה רוצה לנדור בינו לבין החיצון ועל כרחו יגדור עמו ונמצא שאינו נהנה בגדר החיצון, לפיכך העמידוה כל המפרשים ז"ל במקום שלא נהגו לגדור בבקעה.

ועדיין יש לדקדק בה כיון שאינו יכול לכופו לסייע עמו לגדור אותו הגדר החיצון למה מגלגלין עליו עכשיו וכי מפני שקדם הצה ובנה משלו הפסיד זה.

ולדידי לא קשיא שהרי זה דומה כמקצת ליורד לתוך שדה חברו ונטע' שלא ברשות שאלו מתחלה בא לימלך ומיחה על ידו אינו רשאי ליגע בה ואפשר שאינו חייב לו כלום אלא יטול עציו ואבניו וישלם כחש קרקעו של זה ואפילו בשדה העשויה ליטע ואלו עמד מעצמו שמין לו וידו על העליונה ואינו יכול לומר לו טול עציך ואבניך כוון שהיא עשוי' ליטע אף כאן כיון שירד וגדר ושדה העשויה לגדור וצריכה לכך היא אינו יכול לסלקו אלא שמי' לו כיורד שלא ברשות שאלו א' מן השוק נדר על שניהם נשים לו וידו על העליונ' דהא צריכ' היא לגדור. ודמי לההוא דאמרי' לסוף חזייה דקא גדר ומנטר לה ואמ' גלי' אדעתך דמינח ניחא לך והאי נמי מיגלי' דעתי דניחא ליה בשמירה.

והיינו דפליגי אמוראי בגמרא מר אמר הכל לפי מה שגדר דבהכ' ודאי ניחא ליה ושדה העשויה לכך הי' ודיני' כיורד לשדה העשויה ליטע ששמי' לו הכל. ומר סבר אדם עשוי לגדור בקנים ובנטור' בר זוזא ואין סתם השדות עשויי' לגדר בנין לפיכך דנין אותו כיורד לשדה שאינה עשויה ליטע שי"ל לו טול עציך ולך ואינו משלם אלא קנים או נטורא דזוזא. וא"ת ולימא למחר אני או אתה רוצין לגדור בנתים ואין גדר החיצון מהנה אותי בכלום שהרי שנינו במוכר חצי שדהו ומקבל עליו מקים הגדר חריץ ובן חריץ. ההיא כמקום שנהגו לגדור בבקעה.

ומיהו ודאי חריץ ובן חריץ עושין כדתניא נמי בתוספתא כופין בני בקעה זה את זה לעשות ביניהם חריץ ובן חריץ אלא שאין שמירת חריצין אלא לחיה ולא לאדם וזה כיון שגדר מבחוץ סלק מעליו רגל הרבים ונהנה ודי לו ממנו בחריצין שהרי נתפס עליו כגנב.

ואפשר שאין כל הדברים אמורין בחריצין אלא בשאין גדר מבחוץ אבל מכיון שנגדרו מבחוץ אין צריכין לכולם שאין חברו מכניס בהמות לשדהו שיהא גודר מחמתן ואם מוצאו בתוך שלו נתפס הוא עליו כגנב. הילכך זה שגדר מבחוץ פטרו מכלום לפי' מגלגלין עליו את הכל כדפרישית ואינו יכול לומר אני רוצה לגדור ביני לבינך למחר ואיני נהנה בגדר שלך שכיון שהוא מקום שלא נהגו לגדור אין דעתו לגדור ולדחותו לזה הוא מתכוין לפיכך מחייבין אותו בגדר זה.

וכן אם גדר בנתיים במקום שלא נהגו לגדור בבקעה מגלגלין עליו את הכל ובלבד שיהא הגדר כולו בשל בונה.

אבל אם היה בינתיים חציו בשל זה וחציו בשל זה אינו יכול לכופו ליתן לו אפילו פרוטה שאם כן שהרי אם רצה אומר לו אין רצוני בגדר שקרקעי מתמעט ואנא כורכמא דרישקא הייתי זורע שם ואושיב שומ' וישמור שאם אי אתה או' כן במקום שלא נהגו לגדור בבקעה יקדים אחד מהם ויגדור ויגלגל על חברו אח הכל.

ויש מי שאומר שאין מחייבין עמו אלא בגדר שכנגד שדהו של פנימי אבל הגדר שכנגד השדה החיצון חוץ לפנימי אין מסייע עמו כלל והא דקתני המקיף את חבירו משלש רוחותיו כלומר שיש לו שלש שדות מקיפות לפנימי הוא הדין במקיפו מארבע ואורחא דמילתא קתני שאם היה מקיפו מארבע רוחותיו היה גודר את הרביעית כדרך שגדר את השלישית.

ויש לפרש המקיף, בגדר, ואח"כ פי' כיצד, שגדר את הראשונה ואת השניה והא דקתני הכי ולא קתני וגדר את השלש רוחותיו לו' לך שאע"פ שבנה ראשונה ואחר כך זמן מרובה נמלך ובנה השנייה ואחר כך השלישית אם בנה הרביעית מגלגלין עליו את הכל ואין אומרין ראשון ראשון הפסיד הואיל ועמד ולא בנה עד אחר זמן שנמלך ובנה.

גמרא: הא דאמר רב הונא הכל לפי מה שגדר. לומר שמשלם לו הכל אפי' דמי בנין ולא כשער הזול משלם אלא לגמרי דהוה ליה יורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות בשדה העשויה ליטע וחייא בר רב בתרתי פליני ואמר דמי קנים ובזול שאדם עשוי שלא לנדור שדהו עד שימצא קנים שיגדור בזול בהן.

ובירושלמי (א,ג) גרסינן רב הונא אמר ובלבד כשער שבנה עכשיו דאי הוה בני לי' דכיפין גבי ליה דכיפין ברם אם הוה בני דכיפין ובנתי' דלבני' גבי ליה דכיפין כל שעה דינפול בני ליה. נראה שכך פירושו שאם עמד נקף וגדר את הרביעית כיפין והמקיף גדר שלש בכיפין גלי ניקף דעתיה דניחא ליה בבנין זה וגבי לי' דכיפין. ברם אין הוה הניקף בני דכיפין והמקיף בנתיה דליבנין שהוא בנין פחות יכול ניקף לומר לו אם אני נותן עכשיו דמי לבנים למחר נופל ואני צריך לבנותו פעם אחרת. אלא נותן לו דמ' ק' כיפין וכל שעה שיפו' יבננו מקיף בשלו.

ולמדנו מכאן שאם עמד נקף וגדר בגדר קנים בעליו' שאינו נותן אלא דמי קנים. וקרוב הוא לפרש כן מה תאמרו בגמרא הכל לפי מה שנדר כלומר לפי מה שגדר עכשיו הניקף שאם גדר מקיף בלבנים וניקף בלבנים נותן לו דמי לבנים. ואם גדר ניקף את הרביעית בכיפין נותן לו כיפין אם רצה והוא מקבל עליו לחזור ולבנות כל זמן שיפול מחמת הגשמים או בשום ענין שבנין הלבנים נופל ושל כיפין מתקיים וכן אם המקיף הוא שגדר את הרביעית לפי מה שנדר משלם שהרי כשלא גדרה פטור וכשגדרה אין משלם אלא לפי אותו הגדר שגדר בה כלומר שאם הוא של קנים נותן לו דמי כולן של קנים. כנ"ל. ורגלים לדבר דרב הונא אמרה הכא בגמ' דילן והתם בגמ' דבני מערבא והלשון עצמו משמע כן.

אלא שיש מקצת נוסחאות שכתוב בהן רב הונא אמר הכל מה שגדר ולא גרסינן לפי מה שגדר. ופרושו מפרשה הכל דמתני', ועוד שלא פירשו רבותי' המפרשים כך, מכל מקום הדין דין אמת הוא כדברי הירושלמי.


דף ה עמוד א עריכה


הא דתנן סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלים עליו את הכל. פרש"י אע"פ שלא נתן עליו עדיין את התקרה דגלי אדעתיה דניחא ליה בהגבהה דהאיך. ויש שאלה שמא יתן את קורתו לרוח אחרת על כותל עצמו ולא יסמוך עליו מ"מ צריך הוא לכותלו של חברו שאם תסלק כותלו נמצא פרוץ ואין ביתו מוקף כותל ואם תאמר א"כ אין צריך לכותל בריא. י"ל אע"פ כן מגלגלין עליו דמי גויל וגזית כדי שלא יפול ונמצא צריך לחזור ולבנות כל היום.

אבל בתוספתא (ב"מ יא,ב) מצאתי: היתה סמוכה לחצרו אע"פ שלא נתן את הקורה לאותו הרוח נותנין לו יציאותיו של כותל בשעה שהו' בונה.

ובירושלמי (א,ג) גרסינן אמתניתין רב הונ' אמ' מגלגלין עליו פשוטו של כותל עד כדון לארכו או אף לרחבו. א"ר נסה כותל תצר לא נעשה אלא לצלליו סברין מימר הא אם רצה לקרות אינו מקרה וחזר ותנ' סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל הא אם רצה לקרות אינו מקרה א"ר יוסי בר' בון תפתר ע"י מרישי'.

וכך פירושו: רב הונא א' מגלגלין עליו פשוטו של כותל כפי אורך חצירו של זה ולא יותר ויש לפרש מגלגלין עליו כל פשוטו של כותל אע"פ שלא סמך אלא לפלגא והיינו דרב הונ' גופי' בגמרין עד כדון לאורך חציו של זה מגלגלין עליו או אף לרוחב הכותל שאם בנה אותו עד כפי צורך הכותלי' שנותנין עליהם את התקרה צריך זה לסייע עמו או שמא יכול לומר איני רוצה להקרות עליו ודי לו בהוצא ודפנא או בכותל בנין קל וא"ר נסה כותל חצר לא אלא לצלליו לפיכך אין מחייבין אותו לבנותו אפילו עד ד"א אלא באורך סברי' מימר שאם רצה לקרות אינו מקרה. והתני בסיפא מגלגלין עליו את הכל משמעמשום שיתן עליו למחר את הקורה שאם אינו יכול להקרות למה מגלגלין עליו כלום ומה הנאה יש לי בכותלו של חבירו למעלה מד"א א"ר יוסי בר בון תפתר ע"י מרישא שיתן מריש על כותל של עצמו ועליו יתן תקרתו ונמצא נהנה בצלו של כותל חבירו שתהא ביתו בנוי' מכל צד אבל לא שיתן עליו את התקרה שאין מגלגלין עליו רוחב הכותל ואם רצה נותן הכל וסומך עליה.

והא דקתני בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן. כתב בו הרב רבי משה הספרדי ז"ל שהוא נשבע ונוטל, ולא נראה לי אלא הרי הוא כפרעתיך בתוך זמני וגריע מינה והתם בלא שום שבועה שקיל.

הקובע זמן לחברו ואמר לו פרעתיך בתוך זמנו. פי' כגון הקובע זמן בפירוש או בשע' הלואה או לאחר הלואה אבל המלוה את חבירו סתם ואמר לו פרעתיך בתוך שלשים נאמן ואע"ג דקיימא לן סתם הלואה ל' יום ה"מ לומר שלא ניתנה ליתבע בתוך שלשים אבל מכל מקום עביד אינש דפרע בתוך שלשים. וכך ראיתי לדברי הגאון ז"ל בתשובה.

ואמר לו פרעתיך בתוך זמנו. מדלא קאמר ואמר לו בתוך זמני פרעתיך משמע דלאו בתוך זמן הם עומדין. ומדקא מיבעי' לן לקמן תבעו לאחר זמנו וכו'. משמע דהכא לאו בעומדי' אחר זמן עסקינן. לפיכך פירשו מקצת רבותינו ז"ל דהכא בשבא עליו ביומא דמשלם זמניה ואמר לו פרעתיך בתוך זמני ואינו נאמו ואע"ג דאי אמ' לי' פרעתיך האידנא בזמני נאמן כדק"ל בפ' השואל. לא מהני לי' האי מגו במקום חזקה דרובה דאינשי לא פרעו ביומא דמשלם זמן והיינו דא"ר שמעון בן לקיש ולואי שיפרענו בזמנו, כלומר שיפרענו היום שהוא יומא דמשלם זמני', וכן כתב ראב"ד ז"ל.

ואין דעתי מקבלת לא הפירוש הזה ולא הדין הזה שהיה להם בגמרא לפרש ולא לסתם, אלא הכי קאמר ליה פרעתיך כבר אע"פ שהוא תוך זמני והיינו דלא קאמר ריש לקיש הקובע זמן לתבירו ותבעו בתוך זמנו ואמר לו פרעתיך דלא מדכרינן תביע' דמלוה בתוך זמן אלא לוה הוא דקאמר ליה פרעתיך והקדמתי לפרוע בתוך זמני ולקמן בלאחר זמן קאמרי' תבעו לאתר זמנו ולא קאמר לישנא דריש לקיש אמר לו לאחר זמנו פרעתיך בתוך זמני מהו דהתם שייכא תביעה בלאחר זמן.


דף ה עמוד ב עריכה


ואיפסיקא הילכתא כריש לקיש ואפילו מיתמי ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים וכו'. פירוש אפילו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה חזקה לא עביד אינש דפרע בתוך זמניה ואפילו במלוה על פה גבי ושבועה נמי לא בעי. ונ"ל שאפילו מיתומים קטנים נמי גבי ואע"ג דקיימא לן אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים הא קיימא לן טעמא משום מיחש לצררי ובתוך זמן לא חיישינן לצררי ולא לשובר נמי והוה ליה כחייב מודה אי נמי שמתיה ומית בשמתיה דגבי מקטנים כדקי"ל במסכת ערכין וכן מצאתי לרב רבי יהודה הנשיא אל ברגילוני ז"ל.

ובדין הוא דהוה לן למימר הכא ואע"ג דאמר מר אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים וכו' אלא רבותא קמשמע לן דאפילו שבועה לא בעי ואילו איכא למיחש למילתא כלל ודאי מידי שבועה לא נפיק ועוד דלא פסיקא ליה דאיכא מאן דאמר התם טעמא דאין נזקקין משום דיתמי לאו בני מיעבד מצו' נינהו והיינו טעמא דלא אמרינן התם איכא בינייהו תוך זמן משום דלא פסיקא ליה הלכתא דריש לקיש ועוד דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מרוותא דשמעתא התם עבדין כאביי ורבא.

ואי קשיא לך ההיא סוגיא דגרסי' בפרק שום היתומים דמקשינן כמה תיובתא למאן דאמר אין נזקקין לנכשי יתומים ומפרקינן בשחייב מודה אי נמי בבעל חוב עכו"ם ולא מפרקינן בשמת תוך זמן ההיא נמי לא קשיא דניחא ליה לתרוצי אליבא דרב הונא בריה דרב יהושע דמפרש התם טעמא דמילתא וממילא נמי שמעינן לשמת תוך זמן כיון דקיימא לן לדידן כר"ל אלא דרויחא ליה נקט.

והאי מאן דמפיק שטרא אחברי' בתוך זמנו ואמר לו אישתבע לי דלא פרעתיך איפשר נמי דגבי בלא שבועה דאי מחייב ליתמי נמי נטען וכן דעתי מסכמת ואפשר דהתם אי אמר כבריא פרעתיך אשתבע לי לא גבי בלא שבוע' אבל בשמא ובתוך זמן לא משבעינן ליה אפילו בדיתמי ומשמיה דרבינו האי מלקוחות בעי שבועה.

ואיכא למרמא אשמעתין, כיון דאמרת דבתוך זמן לא חיישינן לצררי וגבי מיתמי בלא שבועה אלמנה דגביא כתובתה תיגבי בלא שבועה. ואיכא למימר שאני נשי דמתפשי להו צררי כי היכי דתסמיך דעתייהו כדאמרינן בראשונה היו אומרות להן הרי כתובתיך מונחית לי על השולחן ובפרק שנים אוחזין כתבתי יותר מזה.

אלימא דאמר פרעתי בזמנו פשיטא. איכא דקשיא לי' הא קא בעי לה מיבעא בשילהי השואל אי עביד אינש דפרע ביומא דמשלם זמניה או לא. ולאו קושיא היא דהתם בשכירות אבל הכא כיון דמעיקרא נמי היה יכול להוציא ממנו חצי הוצאה פשיטא דלאחר שתבע מיד פורעו.

והא דאקשינן לקמן תבעו לאחר זמנו ואמר ליה פרעתיך בזמנו וכו' לאו דוקא אחר זמנו אלא תבעו נמי בזמנו ואמר לו פרעתיך בזמנו קשיא ליה איידי דבעי למימר אלא לאו דא"ל פרעתיך בתוך זמנו ותבעו אחר זמנו משום הכי קא מקשי מעיקרא תבעו אחר זמנו.


דף ו עמוד א עריכה


והא דאקשינן מה' דתני' מנ' לי בידך וכו'. הוה ליה לאוקמי כולא ביומא דמשלם זמניה נתתיו לך בזמנו פטור פרעתיך בתוך זמני חייב דלא אמרינן מגו בכי האי גוונא לפום מאי דפרישו מקצת רבוותא ז"ל כדלעיל אלא דעדיפא מיני' דחי לה לאפוכה לסברי' ואפש' דמשמע ליה למקשה נתתיו לך כבר.

דאמר מר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. איכא למידק ל"ל האי טעמא ה"ל למימר דלאו כל כמיני' לו' להד"מ שהרי הודה והאי טעמא ל"צ אלא לאומר לא לויתי והביא עדים דאוזיף ופרע כדאי' במס' שבועות. ויש לפרש שהוצרך לומר כן שלא יעלה על הדעת לומר מילתא דלא רמיא עליה דאיניש היה ולאו אדעתי' כיון שלוה ופרע אי נמי הכי קא' לא היו דברים מעולם שלויתי ולא פרעתי קמ"ל שכל האומ' לא לויתי כאו' לא פרעתי דמי ולא מתרצינן דיבוריה אפי' באו עדי' ואמרו שלוה ופרע ויש לפ' דבעא לתרוצי אין לך בידי חייב אע"פ שבאו עדים ואמרו לוה ופרע דאי לא באו עדי' פשיטא שאפילו בחוזר הוא וטוען פרעתי ודאי שאינו חוזר וטוען.

גמ': בי קורי לא הוי חזקה. פי' שאם בנה את הכותל למעל' מד"א והניח שם מצד חבירו בי קורי אינו יכול זה לומר פרעתיך בתוך זמני ומפני כך עשית בשעת בני' בי קורי משום דא"ל אמינא אי מפייס לי לא תיתרע אשיתאי הילכך אפילו להניח שם ראשי קורות באותן בי קורי אינו יכול וכ"ש אחרות.

אחזוק להודורי אחזוק לכשורי. י"מ דאמתני' קאי לומר שאם בנ' אח' משלו והחזיק אח"כ זה וסמך שם ראשי הודורי אחזיק לכשורי. דאמרינן פיוסי פייסיה לגמרי לסמוך שם כדרך שהיה לו לסמוך אלו סייעו מתחלה וכדרך שסמך חבירו בצד אחר ואין אומרין לא פייסו אלא לניעוץ זה מאחר שהמקום של שניהם בחזקת שניהם הוא עומד ויד שניהם שוה בכותל ובמקום ולאו בחזקת טענה ומחילה אסקינן אלא בחזקת שנתן ואע"ג דהא סמכי' לה דנטפי ושופכי בחזקת טענה ומחילה היא לא מפני שהן שוות דפירושן סרוכן אלא מפני שהן שוות במחלוקת רב נחמן ורב יוסף, כך פר"ת ז"ל.

ואחרים אומרים דבחזקת טענת מחילה היא על כותל שהיא (על) [של] חבירו לגמרי המקום והאבנים ומשלו בנאו ובא זה וסמך שם והחזיק. וא"ת והרי אמר עליו שבא לשנות בגויל אין שומעין לו בגזית שומעין לו בפר' הבית והעליה י"ל דהכי פירושה שאם החזיק לעשרה הודרי יכול ליתן שם חמש' כושרי ובלבד שלא יוסיף על הכובד הראשון וקמ"ל דלא מרעא אשית' בכי האי גונ', ונראה שזה דרך פירוש רש"י ז"ל.

והוי יודע שלא נאמרו דברי' לפירוש הזה אלא לומר שכל זמן שהכותל קיים לא יסלק ניעוצו, אבל נפל אין לו במקום כלום, אא"כ החזיק בכך שלש שנים ובא מחמת טענה.

וי"א אפי' בחזקת שלש ומחמת טענה שאין סמיכ' הקורות של זה חזקה למקום הכותל מאח' שהוא ידוע לאחד (נפל) אלא לכותל זה מכר לו או מחל וכיון דנפל אזדא וכן כתב הרב רבי יהודה הנשיא ז"ל אל ברגי"לוני בשם גאון ז"ל ואני מתחזר בדינם שאין לך אכילת פירות גדולה מזו אלא מעתה כותל ומקומו במה יקנה.

ואחזיק לנטופי אחזיק לשופכי ולצריפ' דאורבני. לא משום דלא נפקא ליה מיניה כלום ואפשר נמי דהא עדיפא ליה דצריפ' דאורבני הגשמים יורדים משם מהרה ואע"פ שהטיפין סמוכין אין בכך כלום אבל להוסיף לו היזק של כלום ודאי אין שומעין לו דהא אמר רב נחמן אחזיק לנטופי אחזיק לשופכי אבל לא לצריפ' דאורבני אלמא אע"ג דסבר רב נחמן שאינו יכול להוסיף היזק ומשום הכי אמרי' דלא אחזיק לצריפא דאורבני אפילו הכי אחזיק לנטפי אחזי' לשופכי ש"מ דלא נ"מ (כלומר) [כלום] ולא מיתוסיף ביה היזק ורב יוסף נמי מוסיף הו' בכך לומר דבצריפ' דאורבנינמי לא מיתוסף היזקא.

לפיכך (אית למידק) [אין למדין] מדבר זה למי שהחזיק במרזב ורצה להגביהו שיהא מקלח למקום רחוק אלא על פי בקיאין דנין בה שלא להרבות היזק של כלום שאם עכשיו הוא מקלח בבית או במקום העשוי להשתמש בו בשעת קלוח הראשון ויש לו היזק יותר בכך אין שומעין לו, והא דתניא בתוספתא [ב"מ יא,י] העשוי לכביסה אין ממחין בידו לגשמים לגשמים אין ממחין בידו לכביסה ההיא לענין צינורות המקלחות מים לביב תניא אבל מי שהחזיק על חבירו לכביסה אחת ממתין בידו לחמש והחזיק לגשמים ממחין בידו לכביסה וכך הדיינין דנין בכל יום.


דף ו עמוד ב עריכה


הכי גרסינן: זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו פשיטא לא צריכא וכו'. אי נמי פשיטא לא צריכא וכו'. ותו לא ומקצת נסחא דכתיב בהו זה שלא כנגד זה ומעדיף פשיטא לא מתפרשי שפיר דהא ארישא קשיא ולאו אסיפאדמעדיף.

ויש דוחק דהכי קאמ' פשיט' שזה מעדיף וזה מעדיף ומפ' לא צריכ' שקדם חד מנייהו ועבד פלגא והעדפה כדיניה וחד עבד פלגא בלחוד מהו דתימא לימ' ליה שקול אוזיקנא ועביד כולה העדפה קמ"ל ואכתי לא נהיר דעיקר קושיא מעיקרא ארישא היא ולא משום העדפה בלחוד ועוד דאי פשיטא לא מצי למימר ליה עביד כולה העדפה כיון דאיהו נמי בנו פלגו מחיצה דמ"ש איהו מיניה דידיה כיון דתרוייהו צריכי למטרח ולמיבני.

אנא נמי לא תתרע אשיתאי. כך פי' רבינו שלמה זכרונו לברכ' מכובד הבנין שמכבידין על חומו' טיט ממהרת ליפול ואיני מודה לו בזה אלא באותה שלפנינו.

שתי חצרות זו למעלה מזו. פי' בין שגבוהות זו מזו אמה ושתים ושלש עד ארבע הדין שוה דרב הונא סבר תחתון בונה כנגדו ועולה ואם גבוהה זו מזו שלש בונה התחתון של אמות בגויל ו' טפחים ונותן מקרקעו ג' ומשל חבירו ג' ועליון בונה מכנגדו בסיועו של תחתון באמ' אח' והשאר ודאי משל עצמו נמצא שבנה התחתון ג' אמות וחצי אמה והעליו' ג' אמות וחצי וכן אם גבוההשתי אמות התחתון בונה ב' אמו' לבדו ומסייע בבנין שתים מלמעלה נמצא שבנה התחתון ג' אמות והעליון ג'.

ורב חסדא אמר עליון מסייע מלמטה ועולה שאי אפשר לו לבנות כותלו בלא יסוד לפיכך צריך לסייע ביסודו מלמטה ואין התחתון מפסיד בשפלותו כלום שאין (ברי') [בדין] שיפסיד בשביל שאינו מזיקו כל כך לפיכך אם גבוהה ג"א בונין מלמטה בשוה עד אמה למעלה נמצא שבנה התחתון (ב') [ד'] אמות כדינו והעליון (עד) [ד"א] שיסתלק שלא יזיקנו כדינו לפיכך אם היתה זו למעלה מזו ד"א לדברי הכל אין התחתון זקוק לו. ומיהו אם רצה העליון להכניס תוך שלו ולבנות כדי שלא יסייע מלמטה בונה בתוך שלו גויל גזית כדין.

וי"א שכשבונין בקרקע התחתונה עד שפת העליונה אינו בונה אלא בגויל ג' טפחים שקרקע העליונ' עולה במקום כותל ואינו עיקר שאם כן אין העליון מסייעמלמטה בבנין אחר.

ומה שכתב רש"י ז"ל תחתון בונה כנגדו ועולה ולא יהא עליון נפסד בשפלות קרקעיתו של תחתון לא בא לומר שלא יפסיד כלום שהרי מפסיד הוא שאם היו שוות אינו בונה אלא ב' אמות ועכשיו הוא בונה יותר כפי מה שפירשנו אלא שלא יפסיד העליון יותר מן התחתון מפני שפלותו שהתחתון בונה שפלותו ואין העליון בונה עמו ונמצא ששוים בבנין כמו שפירשתי. ומה שהוא בונה יותר אינו הפסד אלא שאין מן הדין שיסלק התחתון היזק ראיתו והוא לא יסלק היזקו.

ויש שדנין בשמועה זו דין אחר לומר שהתחתון צריך לסייע בד"א משפה עליונה (ולמטה) [ולמעלה] לפי שהתחתון רואה בעליון מפני גבהו ויכול למימר ליה כי קאמינ' דחזית לי ואם תחתונה ארוכה כי יתיב נמי חזי' לי דאזיל תחתון להאי גיסא ורוי ביה הילכך אפילו היתה עליונה גבוה מן התחתונה ד"א מסייע תחתון ומפרשי' לה הכי תחתון בונה כנגדו הוא לבדו ועליון בונה מכנגדו ולמעלה בסיועו של תחתון מחצה על מחצה ועולה עד שיסתלק התחתון מהיזק ראיה שלו משם ולמעלה ודאי של עליון הוא שהוא לבדו המזיק ורב חסדא פליג ביסודו של עליון כדפרישית לעיל וזה הדין נכון ומחוור לפי דעתנויעולה כהוגן כלשון רבינו שלמה שכתבנו.


דף ז עמוד א עריכה


אבל למטה מעשרה רשותא דידי הוא ולא משתעבדנא לך. איכא מ"ד הואיל וכן על העליון לסתור ולבנותה משלו עד למעלה מעשרה ואם רצה תחתון להגביהה יותר מגביהה משלו. ואיכא מ"ד לעולם התחתון בונה משלו.

ולי נראה ששניהם בונין הכל ופירוש סתר ובני לה כמה שהיתה מתחלה ואינו יכול לומר (לו) [לא] טרחנא ולא בנינ' אלא כדי שתגביהנ' למעלה מעשרה ולא אטרח עד שתגביה כל צרכך אלא הואיל [וכן] טרח ובני.

והני מילי דלא התנו הדדי אבל אתנו אהדדי. פרש"י ז"ל בשחלקו אם תשפל העליה יסתרו הבית ויבננו ואם כן פשיטא. ואיכא למימר משום דקא בעי למימר עלה כי אתנו אהדדי עד כמה.

ויש מפרשים דאתנו אהדדי טול אתה עליה ואני בית שגובהו כך וכך. ומ"מ כל זמן דלא אחבס כולי האי ועדיין אפשר למידר בה כדדיירי אינשי לא טרחי אבל מכיון דאיחבס כולי האי מהני בה תנאי קמאי דאמרי בית שגובהו כך וכך, ואינו נכון.


דף ז עמוד ב עריכה


ולא חלונות זע"ז. פירש רבינו שלמה זכרונו לברכה לערער על סתימת האורה כלו' שאין אומרין באחין שחלקו החלונות מכנגדן שלא יאפיל ומיהו אין האחין יכולין למחות זה בזה בחלונות לסותמן אע"פ שיש בהן היזק ראיה שלא חלקו על מנת לסלק משם כלום. וכן פי' רבינו שלמה סולמות שאין לו לקבוע סולם בשל זה לעלות בעליה ולא אמת המים להביאה דרך שדהו משמע שאם היה שם סולם קבוע או אמת המי' קבוע' וחלקו שאינו יכול לומר סתו' אמת המים או סלק סולמך אלא אם אביהן רגיל לעלות לעליה דרך הבית בסולם המטלטל ורצה זה אחר חלוקה לקבוע או לעלות בסולם המטלטל בזה הוא שאמרו אין שומעין לו. והוא הדין והיא הראיה לאחד שהיה לו על חברו נטפי ושופכי של בנין שאינו יכול למחות בו ולסלקן הואיל וקבועי' הן שעל מנת כן חלקו וכן הדין במוכר בית לחברו סמוך לביתו או בשני בתים זה לפנים מזה ושניהם במכר או שניהם במתנ' כדאיתא בפרק המוכר את הבית. אבל הרב ר' משה הספרדי ז"ל כתב בחבורו שיש לו להסיר אמת המים מעל אחיו וכן סותם החלון המשקיף על חלקו, ונראי' דברי רש"י ז"ל.

ומה שאמרו שאין להם חלונות זה על זה, אומר רש"י ז"ל דוקא שלא החזיקו בחלונות לאחר חלוקה אבל החזיקו מעכב עליו שלא לבנות כנגדו ותמהני מאחר שאינו יכול למחות בו ולסתום במה החזיק ואיפשר שהיה לו למחות ולומר לאח' חלוקה איני מוחל לך על חלונותיך שתחזיק עלי בהם. ונראה ל, שאם היה מאפיל עליו לגמרי עד שאין אדם יכול להשתמש בבית כדרך שאר הבתים לאורה שיכול למחות בידו שהרי הוא כמאן דעלו אהדדי באורה וההוא דהוה בני אפומא דאספליר' ממעט אור' ואויר' הוה אבל עדיין משתמשין בה לאורה כדרך הבתים והאדרונו' כדאיתמר בגמ'.

ומה שכת' רש"י ז"ל בסולמות שאם נטל זה בית וחצר וזה נטל עליה אין לו לקבוע סולם בחצרו של זה לעלות לעליה. קשיא דהיינו דרך אלא יש לומר שאינו יבול לקבוע ולסמוך סולמו לכותלו של חברו משום דמתרע אשיתיה.

מדלא אפקיה בחיי דאבוהון ש"מ זיפי' זיפיה. קשיא לי אם במקוי' היכי חיישי' ואי בשאינו מקוים אפילו שובר כי לא מקויים לא כלום הו' כדאי' בפרק שנים אוחזין והיכי אמרינן אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן הא בדידיה חיישינן בדידהו לא חיישינן ומסתבר (דלמא) [דלא] מקויים אלא רבינא סבר דמקיימים את השטר שלא בפני בעל דין ובתר הכי ליכא למיחש דלא אחזקינן סהדי בשקרי. ומסקנא כיון דלא אפקיה חיישינן ולא מזקקינ' ליה לקיומי' עד דגדלי דכשטר' ריעא הוא לדידן ולא טרחינ' ביה לקיומיה.


דף ח עמוד א עריכה


זו מנת המלך. פרש"י זכרונו לברכה מגב' מסי'. ארנונ' עשורי תבואות ובהמה שנה בשנה. וכן עיקר. ובהמה ועיסה שלא הגביהו ממנה עשורו של מלך נקראת בהמ' ארנונא ועיסת ארנונא ולא כדברי המפרשים שאמרו שותפות דעכו"ם, וכן [מפורש] במסכת חלה [ירושלמי ג,ד].

ונראה שאין תלמידי חכמי' פטורי' מעושרי תבואתם ולא מכסף גלגלתם אלא כשהמלך מטיל על בני העיר ליתן כך וכך במעשר תבואתם והם יפסקו ביניהם לפי שיכולין תלמידי חכמים לומר לא הטיל המלך עלינו כלום אלא בשבילכם. אבל אם אמר המלך ליתן כל א' וא' כסף גלגלתו אין עמי הארץ פורעין בשביל תלמידי חכמים אלא אם רצה המלך למחול להם ימחול ולא עוד אלא דמלכא לא טרח אלא אמר כך וכך אנשים יש כאן כך וכך חייב כל אחד ואחד. ואם תפס מיחיד מהם או מרבים ע"י כלם כדיניה כדמפורש בפרק הגוזל באין עמי הארץ וגובין מתלמידי חכמים וכן במעשר הארץ ורבינו חננאל ז"ל כתב כל אלה כגון שיש עליהם דבר קצוב במס' הגולגולת או בטסק' דארע' או בארנונא ומעריכין על כל א' ומקבצין אותו ביניה' אין על תלמידי חכמים לסייע ולא לתת עמהם באלו כלום אלו דברי הרב ז"ל. ודברים נכוני' הם. וכן נמי מצאתי במס' סנהדרין דרב פפא הוה יהיב בכרגא ובר חמא קביל עליה כרג' דכולהו שני.

ורבינו הגדול ז"ל פי' ארנונא תשורה או ארוח' שעושין למלך כשעובר עליהן והעיד עליו תלמידו רב יוסף הלוי ז"ל שהיה דן שלא נאמרו דברים הללו אלא בתלמיד חכם שתורתו אומנתו כלו' שתורתו קבע ועסקו עראי אבל לא במי שעסקו קבוע ואין תורתו קבע.

ערקינן ערוקו. פירוש במקום שאין רבי יכול לכופם ברחו שאם היה יכול לכופם דין הוא לכופם שאחר דשדי מלכא דמי כלילא נתחייבו כולם ליתן ואקרקפתא דידהו ואנכסייהו מנח או שמא לא רצה רבי לכופם דניחא ליה דליעקרו וליבטיל כלילא כדי שלא תהא פורענו' באה על תלמידי חכמים בשבילם אבל מן הדין חייבין ליתן אע"פ שיצאו להם למלכו' אחרת.

וגרסינן בהאי ענינא בירושלמי בריש פ' המניח את הכד א"ר יוסי ואת ש"מ ראה אמת המים שוטפת ובאת לתוך שדהו עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו רשאין לפנותן למקום אחד פי' לתוך של חבירו כלומר שיסתום גדר שדהו אע"פ שהן נכנסין לשל חברו ואם משנכנסו מים לתוך שדהו אינו רשאי לפנותן למקום אחר. אהין כרוסו ארגידא עד דלא ייתי אהין כרוסו ארגיד' שרי למימר ליה פלן עבד עיבדיתי מן דאתו כרוסו ארגיד' אסיר אהין אכסנו פירכ' עד דלא ייתון רומאי שרי משחדיניה מן דיתון אסיר.

ואיני יודע בברור מהו כרוסו ארגידא ואכסנו פירכא. אבל נראה לי שכשהמלך עובר ממקום למקום למלחמה מטיל מס על בני העיר לצורך בני חילא שהולכים עם המלך והם נקראים אכסנו פירכא פי' אכסניא של פרכות כלומר של היושבים באהלים שאהלים קרויין פרכות מלשון פרוכת שבכתוב. ובלשון חכמים בבריית' דר' אליעזר פרש' מ"א תלה בחופת בנו פירכות. ועוד דלא ייתון רומאי כלו' חיל הרומיים. שרי משחדיניה לשר החיל שלא יתן באותה אכסני' כלום אע"פ שהוא מטיל המס שלו על שאר חביריו שבעיר מן דייתון רומאי צעיר והמס מוטל עליהם מעת' אסור להבריח עצמו ממנו וליתן שוחד לפטור עצמו שהוא במציל עצמו בממון חביריו. וכרוסו שמעתי מפי חבר יוני כי הוא כוס של זהב בלשונם וארגיד' הוא של כסף קרוב ללעז שקורין הכסף ארגינ"ט והכוס של כסף שהוא מוזהב נקרא כרוסו ארגידא.

ועד שלא יטיל המלך הכוס על אומני העיר רשאי לומר פלוני עשה לי כוס זה שלי כדי שלא יחשב מן האומנין ויפול לאומנות המלך אבל אם כבר הטיל המלך הכוס על אומני העיר ונתפס הוא עמה' בשביל שמצאו לו כלי' כיוצ' בו היוצאי' מתח' ידי אומן אסו' לומ' פלוניהוא שעשה לי כלי הללו אלא יסייע הוא במלאכתו של מלך או יתפשר כמה שירצה ולא יציל עצמו בחברו.

הא דאמרי' כללא דמילת' דכל דאית להו נטירותא בגויה רמינן עלייהו. נראה לי לאפוקי צדקה ולאפוקי הא דתני' כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנס' ולקנות ס"ת נביאים וכתובי' וכיוצא באלו אבל במיני מסי' וארנונו' משעבדין אותו, והרב ר' יוסף הלוי פוטרן מהן.


דף ח עמוד ב עריכה


ולשנותן לכל מה שירצו. פירש רב יוסף הלוי אבן מג"ש ז"ל דוקא לצרכי עניי' כגון מדור וכסות ופרנסת לינה אבל לשאר צרכיהם אפילו מדבר מצוה לא. והא דאמרינן לקמן מריש לא הוה יתיב מר אצרפי דבי כנשתא ה"ג לי' אציפי דבי כנשתא בבי מדרשא וכן בהל' רבינו ז"ל וממעו' המזומנות לצרכי אנשי העיר (ובית) [לבית] הכנסת לקחום ואע"פ כן לא היה רוצ' לשנותם כלל כיון ששמע שרשאי' לשנות' בענין שלה הוה יתיב דצורך אנשי העיר נמי הוא ולא בעי לאתנויי ולאימלוכי בהו דהני ודאי אדעתא דידיה לקחום אי נמי שלו היו שלקחם הוא שישב בהן בבית הכנסת ועכשיו רוצה לישב בהן בבית המדרש שלו אבל לרש"י ז"ל שמפרש שממעות הקופה לקחום ש"מ שרשאין לשנותה לדבר שאינו צורך עניים וקשיא לי דהא צדקה משבאת ליד גבאי אינו רשאי לשנותה לא הנודר ולא הגבאי ואע"פ שמשלם לאח' זמן כדאית' בפ' קמא דערכין, וזו קשה לדברי רש"י ז"ל.

ומכל מקום יש לפרש לישנא דגמרא כפשטיה לשנותן לכל דבר ולומר דאע"פ שאין היחיד רשאי לשנותה בני העיר רשאין לשנותה ומשלימין לאחר זמן לעניים ולשנותן לכל מה שירצו הכי משמע לשנו' כרצונם כי ההיא דפר' קמא דערכין וטעמא דמילתא דכיון דכל בני העיר ושבעה טובים נסכמים לשנותה אין פשיעה מצויה בהן כיחיד ותניא במסכת מגילה בתוספתא הפוסק צדקה עד שלא זכו בה הפרנסין רשאי לשנותה לדבר אחר משזכו בה הפרנסין אין רשאי לשנותה לדבר אחר אלא מדעתן ואפשר דהכי נמי מדעת הגבאין משנין אותה אפילו לדבר שאינו צורך עניים.

ודברי הרב הלוי ז"ל אינן נראין. ומה שהביא ראיה מדאמ' אביי מריש הוה עביד מר תרי כיסין וכו'. וקאמר אי ס"ד דהא דקתני ולשנותה לכל מה שירצו ואפילו לדבר שאינו לצורך עניים כיון דאביי ריש מתא הוה למה ליה לאתנויי. ולא חזינא לה להך ראיה שאפילו כשתמצא לומר כדבריו למה ליה לאתנויי הא הכל לעניי' ותניא רשאי' לעשו' קופא תמחוי ותמחוי קופא אלא מאי אית לך למימר דהא שנוי עקירת שם בעי ותנאו בני העיר בעי כי ההיא דאמרינן מגבת פורים אין העני רשאי ליקח מהן רצועה אלא אם התנה במעמד אנשי העיר ולשנותן לכל מה שירצו כששנו נמי אותו במעמד אנשי העיר קאמ' וקסבר נמי רבה דכי קאמרינן ולשנותן לכל מה שירצו הני מילי בשהוצרכו אתר כך לשנותן אבל שיתנו עליו מתחלה לא דבעי כיס מזומן לכל אחד ואחד וכיון דחזיא לרב תחליפא דמתני עם אנשי העיר ומודיען איהו נמי מתני.

הא דמקשי' איני והכתיב ופקדתי על כל לוחציו. ומפרקי' דאמיד. ולא פריק כי קאמרי' ממשכנין בשנדר ואינו משלם כדאמרי' חייבי ערכין ממשכנין אותן משום דכתיב ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך וצדקה נמי התם כתיבא היינו טעמא דלא אמר הכי משום דהא לא שררותא היא אבל כשהן כופין על ריצותן של בני העיר היינו שררותא ובעי' תרי' וכ"ש שפעמים שהן כופין למי שהוא אמיד לעשות צדקה שלא מחמ' קיצות הקופה כגון הא דאכפייה רבא לרב נתן בר אמי דלאו מחמת קיצותא דמתא הוה אלא שהיה עשיר ולא הוה עביד כדבעי ליה וה"נ מוכח בכתובות (מט,ב).


דף ט עמוד א עריכה


הא דאמרי' בהנהו בי תרי טבחי. דהיכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו. נראה משום דילמא איכא פסידא ללקוחות דמוקרי זביני הלכך לאו תנאה הוא עד דשקלי רשות מיניה. ואע"ג דחזיא השתא דליכא פסידא לא הוי תנאייהו תנאה ומשמע דהיכא דליכא אדם חשוב א"נ ליכא למיחש לפסידא דוקא דמתנו כל טבחי מתא א"נ כל אומני דההוא אומנות משום דהוו להו בני העיר לגרמייהו אבל תרי תלתא דמתנו במאי קנו. ומצינו בתוספתא ורשאין הצמרין והצבעין לו' בל מקח שיבא לעיר נהא כולנו שותפי' כו'. ורשאי' הנחתומים לעשות רגיעה ביניהם וכל זה בתנאי כל האומנין הוא אבל שותפים שאמרו כל מקח שיבא לידנו יהא הריוח בינינו במאי קנו שאלו במתנין באומנות' לאמצע י"ל נעשו שכירין זה לזה כדאמרי' בפועל ששכרו ללקט מציאות והוא שנתקבלו שכר זה מזה או התחילו במלאכה ויכולים לחזור בהן אלא מקח שלקח במעותיו במה קנאו הלה וא"ת נעשה כמגביה מציאה לחברו במה קנ' שלא יחזור [בו] ויקח לעצמו. ופי' רגיעה חלוק' רגעים לא תמכו' ברגעי ולא אמכר ברגעך והל' הזה מצוי בין הגאונים בספרי השטרות לר' הברצלוני ז"ל וכ"נ מדבריו דדוקא בתנאי כל אומני.

עולא משגש ארחתי' דאימיה. לרב אחדבוי בר אמי קירא כן שגר' לה לאמו להתבזות לפני רב ששת ומנקתי' דר"ש הויא דקא' לי' חזו להני דדי ר"ח ז"ל. אבל לר"ש לא הו' קרי רבא עולא דגבר' רבה הוא גבי' ורב ששת גופיה לא הוי משגש לאורחת' דאימיה דידיה.


דף ט עמוד ב עריכה


והאי דבע' מיניה מניין למצורע שמטמא אדם בימי ספרו. משום דתנינן לה בריש מס' כלים (א,א) וקא בעי קרא מנ"ל א"ל רב ששת דילפי' אדם מבגדים שטומאתן שוה ואקשי ליה דילמא טומאה בחיבורין שאני פרש"י ז"ל בגדי לבושו הרי הן כמוהו אבל שאר בגדים אימא לך דלא מטמא להו במגעו וה"ה לאדם תדע שהרי מסיט נבלה וכו' דלא אשכחן שיטמא אלא בגדים שהוא לבוש ואינו אב הטומאה לטמא אדם ונטמא שאר בגדים, אלו דברי הרב ז"ל.

וקשיא עליה דתניא (בספרי) [בספרא שמיני ו'] מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל טמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס מדקא מרבינן שאר כלים דומי' דאדם וכלי חרס ש"מ דבמגע בעלמא מרבי' להו ואע"פ שאינו לבוש ויש שמחליף וגורס דדילמא טומאת בגדים שאני כלו' שאין למדין אדם מבגדים ואפי' מבגדים שאינו לובשן ואין שומעים לו להגיה הספרים.ובפר"ח ז"ל נמי אשכחן טומאה בחבורין.

וי"מ אותה כך, שכל בגדים שהוא נוגע בהץ בשעה שהוא נוגע בנבלה הוא מטמא שאםהיה תפוס בידו אחת כלים ובידו אח' נושא את הנבלה טמאין ובכך את' מפרש ברייתא זו שבתורת כהנים אבל לאח' שפי' מן הטומאה אם חזר ונגע [לא] שמענו שמטמא כלים דדומיא דבגדים מרבי' ולענין נבלת עוף טהור תניא בת"כ כה"ג מנין לעשות שאר כלים כבגדים וכו' וקא מפרש עלה נמצא אתה או' היה אוכל בנבלת עוף טהור וידו אחת על גבי תנור וידו אח' על גבי חבירו שניהם טהורים אלמא בשאר כלים טמא והיינו טומאה בחבור'. ומצורע בימי ספורו וכן השרץ טומאה בחבורין הן שהרי טומאה גופה הם והנוגע בהם בטומאה עצמה נתחבר וה"ק ודילמא אע"פ שאדם ובגדים טומאתן שוה שאין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה אפ"ה בכ"מ שגוף הטומאה או המחובר לה צריך ליגע בו אין למדין אדם מבגדים דלהכי אפיק לנוגע בלשון בגדים לומר שצריך דבר מקיף לטומאה בנגיעתו כעין בגדים לאפוקי בשעה (שהוא) [שאינו] נוגע בנבלה והיינו דאקשי אלא מעתה טומאת שרץ מנ"ל שהרי הוא טומאה בחבורין כדפרישית. ורש"י ז"ל אומ' לפי פירושו דה"ה דהל"ל דשרץ לאו טומאה בחבורין הוא דהא [לאו] בגדי לבוש השרץ הם אלא טומא' מגע היה, ואין זו סוגי' התלמוד.

ואיכא דבעי הכא אטו גבר' רבה כרב ששת לא ידע דשרץ כתיב באורייתא כמה קראי כתיבי ומעיילי פיל' בקופ' דמחט' ומפרשי לה הכי כעדשה מן השרץ דמטמא אדם מנא לן לאו משום דכתיב גבי בגדים וכל אשר יפול מהם אל תוכו יטמא ודרשינן מהם ממקצתן נמי נפקא לן כעדשה מן השרץ במסכת חגיגה (יא,א) וההוא גבי כלים כתיב אדם מנא לן לא מפני שטומאתן שוה ולמדים זה מזה אע"פ שהוא טומאה בחבורין א"ל האי בהדיא כתיב בי' או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו [ספרא במקומו] לרבות את השעורין כלו' כל שמטמא בשרץ מטמא את האדם הא למדת לרבו' לכעדש' מן השרץ שהוא מטמא אדם. הדר אייתי ליה שכבת זרע שהיא טומאה בחבורין שהיא עצמה הטומאה והיא הנוגעת כדאמרן לעיל וכך הוא פירוש טומאה בחבורין שאמרו במסכת נזיר [מב,ב] כלו' שבעוד שהוא מחובר ונוגע לטומאה ולא פירש ממנה נוגע לדבר אחר ועל הטומאה עצמה כמו שפירשתי, וכן במסכת עבודה זרה פר' אין מעמידין (עבודה זרה לז,ב).

ופי' מסיט נבלה טמא [היינו משא] שכל הנושא ונשא על גבי הנבלה טהור חוץ מן המסיט וכך שנינו במסכת זבין ותניא במס' שבת בפ' ר' עקיבא כל הטמאות המסיטות טהורות חוץ מהסיטו (ת) [של זב] שלא מצינן לו חבר בכל התורה כולה אלמא אין מסי' זה כהסט המוזכר בזב אלא משא הוא.


דף יא עמוד א עריכה


הא דאמרי' חצר לפי פתחים מתחלקת ונותן בכל פתח ד"א לזה וד' אמות לזה. פרש"י ז"ל במי שיש לו שני בתים ולהן ג' פתחים לזה א' ולזה שנים וחלק נכסיו על פיו ונתן לבנו ראשון א' ולשני א' והן באין לחלוק החצר ובפ' קמא דסוכה אמרי' בה אין האחים והשותפים חלוקין בו וכו', והרב ר' יהוסף הלוי בן מגא"ש ז"ל פירש' בראובן שבנה בית ברחבה ובא שמעון ובנה סמוך לו ונשתמשו ברחבה שלפני הבתים ואחר זמן נמלכו וגדרו ומדברי שניהם ז"ל שאין דין זה בחצרות שבמדינו' שלפני בתי השותפין שקנו כל אח' בית והחצר לשניהם דגבי אבוהון אפ"ל בה כדדייר איהו יהב איהו וכן אם חלקו יורשים הבתים הם בעצמ' אינו נוטל בעל שני פתחים בחצר יותר מאחיו שנטל פתח אחד.

אבל בירושלמי (ה,ה) גרסי' אמר רבי יוחנן ד' אמות ולא שהן לו לקנין אלא כדי שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו לשעה ולפי זה הדין שוה בכל החצרות ובכל השותפין שאם נטל זה בית [בשני פתחים] וזה (אחר) [בפתח אחד], שנוטל ד' אמות כנגד הפתח שיהא שם פורק חבילתו לשעה ואף לאחר יש רשות להשתמש בה בעראי בשעה שאין זה משתמש בה ואם בא לבנותו בית אינו בונהו ואינו מוכרו וכן אם סתם פתחו ופירץ פצימיו הפסיד זכותו ואינו כשאר חלק שיש ב"ה לו בחצר שאינו יוצא מרשותו לעולם עד שימכור או יתן במתנה לאחרים שאלו אינם לא לקניין אלא כענין שאמרו יש לו לבעל הכרם ד' אמות בשדה הלבן שעל מנת כן חלקו והכא נמי על מנת כן חלקו ואם באו לחלוק אף החצר אין בעל פתח אחד יכול לכוף לבעל השנים לחלוק בשוה אלא אם רוצה לחלוק יש לו ליתן לבעל שני פתחים לכל פתח ופתח ד אמות והשאר יחלוקו שהרי בעל השני פתחים תשמישו בחצר מרובה ממנו לפי פתחים ומיהו אם הוא רוצה לכוף חברו לחלוק עמו לפי פתחיו יכול בעל פתח אחד לומר הלא עד עכשיו אני משתמש עראי אף במה שלפני פתחיך ועכשיו תטול לעצמך אלא אם תרצה נחלוק בשוה ותטול שמנ' לפי פתחיך וד' בחצר ואני כנגדך ארבע לפי פחתי ושמונה בחצר ולפי דרך זו מתפרשו' שמועות הללו שבגמ' דילן לענין הירושלמי.

וכן מצאתי בתוספתא [ב"מ יא,ז-ח] ששנו בכ"מ נותנין לו מכניס ומוציא ד' אמות בחצר משמע דליתנהו לד"א דללו אלא כדי להכניס ולהוציא חבילה ופירוקמשא כענין הירושלמי שכתבנו. וראיתי לרב ר"י הנשוא אל ברגילוני ז"ל שכתב זה הירושלמי בהלכותיו, וכן כתבו בעלי התוספות המתיבות.


דף יא עמוד ב עריכה


הא דבעא מניה רב הונא מרב אמי אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר. פירשו כל רבותינו ז"ל דתרתי בעיי ב"מ ועל בני המבוי שפותח פתחו למבוי שלהם הוא שאמר שמעכבין עליו ומפני רבוי הדרך וה"ג בכל נוסחי הגאונים ז"ל א"ל בני מבוי מעכבים עליו ואכסניא לפי בני אדם מתחלק' ותנ"ה אחדא מיניהו זבל שבחצר מתחלק לפי פתחים ואכסני' לפי בני אדם.

ואי קשי' לייתי נמי תניא נמי אבני מבוי מעכבים עליו מיהא דתני' לקמן איכא למימר ההיא חסורי מחסרא. ודילמ' ר' קתני לה ור' שמעון פליג עליה ואפשר היה לו' כן משום דלר' דאמר דשקיל במבוי וסותם כנגד פתחו מעכבין עליו ולר' שמעון דאמר כולן משתמשות במבוי אין מעכבין עליו ולפיכך לא סיעוה מיניה אי נמי כיון דבעא גמ' לאיתוי' בסמוך לא חש לה ואשכחן כי האי גוונא בתלמוד' דמצי לאיתוי' תנ"ה ולא מייתי חדא בפ' הזהב גבי מעשר שני שאין בו שוה פרוטה ואחרת בשבת פרק מפנין גבי מטלטלים בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה ותניא כרב הונא הוא, וכן כתב שם רבי' הגדול ז"ל.

וא"ת היכי פשט ליה דמעכבי' מפני רבוי הדרך, דהא קיימא לן לדידן דאין טענת ריבוי הדרך במבוי ולא שנינו אלא בחצר השותפין בפ' חזקת הבתים וכדבע"ל למיכתב קמן. א"ל זו אינה דומה לזו שבודאי למי שיש לו פתח ודרך במבוי ואף ע"פ שהוא מרבה עליהן נכנסין ויוצאין אינן יכולים לעכב עליו אבל מי שאין לו עסק במבוי כלל ואין לו שם פתח היאך י"ל עליהם בודאי דין הוא שיעכב עליו ואדרבה' מדקא מיבעיא ש"מ שאין במבוי דין (מבוי) [ריבוי] הדרך (כבני) [בבני] המבוי עצמן שאם כן פשיטא דמעכבים לאחר אלא לפי שאין דנין בו דין רבוי הדרך בבני המבוי הוצרך לשאול על בני מבוי אחר, ופשט ליה דמעכבין כטעמ' דאמרן.

ולא תימא כי אמרי' מעכבין ה"מ במבוי שפתוח לרחבה או לבקעה אבל פתוח לרש"ה כיון דרבים דחקי ועיילי התם אינן יכולים לעכב זה על זה אלא לעולם מעכבים שאינו דומה דרך של זה שהוא קבוע לדרכם של בני רשות הרבים שהוא עראי ואקראי בעלמא אבל במבוי המפולש ודאי הוה ליה רש"ה ואינן יכולין לעכב עליו כמו שכתבו ר"ח ורבי' ז"ל.

ופירוש אכסניא לפי בני אדם, אכסניא של מלך. ולשון אחר פירשו בו ר"ת ורבי' יצחק ז"ל זבל של אכסניא וגילפא שדרו' שמניחין אכסניים ונראה שבחצר לנים בלילה וזבל בהמותם גולפותם מניחין אותם שם ומ"ה קתני ברייתא זבל שבחצר לפי פתחים מתחלק דרך פתחים השליכוהו שם ודרך פתחים יטלו אבל זבל של אכסניא וכן גולפ' ושדרו' שבחצר חולקין אותם לפי רוב בני אדם הדרים בבתים שלא הפקירום האכסניים אלא לדעת בני הבתים הניחום, ור"ח ז"ל כתב לכל בני אדם ופיר' שכל הקודם בהם זכה ובתוספת' נמי כך מצינו לכל בני אדם, אבל גרסת הספרים עיקר.

וקשה לי אמאי אמר אחד מבני מבוי אחד מבני רשה"ר נמי והוה ליה למימר התם בקש להחזיר פתחו למבוי שאינו שלו בני מבוי. ולאו קושיא היא דאורחא הוא כדאמרינן בר מבואה אבר מבואה אחריתא מעכב ולא אמרר אבר רשות הרבים אי נמי כל שכן בשביתו פתוח לרווחה לרה"ר שמעכבין עליו ושמא ירבה בנכנסין ויוצאין.

אלא הא קשיא לי, למה ליה למימר שבקש להחזיר פתחו דמשמע שרוצהלסתו' זה הל"ל שבקש לפתוח לו פתח במבוי אחד וי"ל רבותא קאמר ואין צ"ל אם לא סתם שהרי אף מן המבוי האחד נכנסין ויוצאי' כאן אי נמי אורחא דמילת' קא מיבע' ליה שאין דרך ליכנס בשני מבואו' ולא דאיק לי ועוד דהוה לן למימ' בני אותו מבוי מעכבין עליו כדאמרי' בני אותה העיר מעכבין עליו דבני מבוי סתם בני מבוא' שלו משמע.

ופירוש אחר יש בכאן, ששתי שאלות אחד הן, וכך שאל רבי חגא אחד מבני מבוי שבקש לנעול פתחו שלא יהא נכנס ויוצא דרך מבוי זה בני מבוי זה מי מעכבין עליו משום שהאכסניא שהמלך מטיל עליהם לפי בני אדם הנכנסין ויוצאין במבוי מתחלקת או לפי פתחים מתחלקת הילכך כל זמן שלא פירץ זה פצימיו נותן חלק עמהם כשהיה עושה מקודם לכן (ואין) [או אין] בני מבוי מעכבין עליו ופשט ליה מעכבין והוא הדין למבקש להחזיר פתחו לרה"ר אלא שדרך הכל להיות הבתים פתוחות לחצר והחצרות ממבוי א"נ לרה"ר אין מעכבי' עליו שהאכסני' לפי מבואות מתחלקת וזהו שביתו יוצא למבוי עם המבוי נמנה הואיל ואין לו מבוי אחר שימנה בכללן. ולהאי פירושא כיון דאמרין תנ"ה אכסניא לפי בני אדם לא הוצרכו להביא ברייתא אחר' שבני מבוי מעכבין עליו ואין פירוש זה עולה כהוגן והך ברייתא דלקמן נמי משמע דמשום תשמישי החצר מעכבין ולא משום מסין וארנונו'.

ובתוספתא [ב"מ יא,י] תני הכי רצו בני הפנימי' לפתות להן פתח ממקום אחד יכולין לעכב על ידן ומשמע שרוצה לפתוח פתח במבוי אחר ממש ואילו מעכבין כדי שלא יעברו בני מקום האחר עליהם ומשום ריבוי הדרך.

ולשון הגמ' שאמרו להחזיר פתחו למבוי אחר רבותא קאמר לא מיבעיא אם בקש לפתוח במבוי זה. מבלי שיסתו' פתחו האחר שמעכבין עליו שהוא מעביר עליהן בני המבוי האח' מעכשיו אלא אפי' בקש לסתום פתחו שבמבוי זה אין שומעי' לו למחר ימלך לפתחו והחזיק בפתח האחר ומרב' עליהן דרכן וכל שכן במחזיר לרש"ה שבני מבוי שמעכבים ומיהו אם פירץ פצימיו מן המבוי הזה אין מעכבין עליו והיינו דקאמר להחזיר פתחו ולא קאמר לסתום פתחו ולהחזירו למבוי אחר משום דלמא הוי משמע בפירץ פצימיו וההוא ודאי אין מעכבין.

והפירוש שאמרתי שאינו עולה כהוגן מפני שאין דינו מחוור לי, שאם מן הדין לחייבו במס אכסניא של מלך יחשבו אותו כשהוא סתום מכאן ופתוח לשם ואם אין הדין לחייבו למה מונעין ממנו חזרו פתחו א"כ כל היוצא מן המבוי יחייבו אותו שלא לצאת כדי שיתן עמהם בלחי וקורה ובשאר הדברים וכן אחד מעיר שנתן דעתו לעקור משם כן.

אחד מבני מבוי שבקש לסתום כנגד פתחו. פרש"י ז"ל שבקש להקיף מחיצה סביבות ד"א פירוש שיש לו במבוי כנגד פתחו מעכבין עליו שההולך מראש המבוי לצד סופו צריך להקיף סביב המחיצ'.

וזה הפירוש אינו נכון בדרך הסוגי', דאי הכי היכי אקשי' עליה דרב הונא מהא דתניא נמצא' פנימי' משתמשת עם כלן ומשתמשת לעצמה הא רב הונא לא אמר שיעכבו אלא פנימים על החיצונים שהדרך מתרבה להם אבל לא חיצונים על הפנימים כיון שאין הדרך מתרבה ועוד שלא מצינו ד' אמות במבוי אלא בחצר אמרו ואין דנין במבוי מחצר שהרי אינן שוין שפירוק משא בחצר הוא ולא במבוי.

ויפה פירש ר"ח ז"ל כגון שיש לראובן חצר בסוף המבוי מבפנים ובקש לסתום כנגד פתחו ולהוציאו מכלל המבוי מעכבין עליו מפני שהם היו יכולין לכנס ולהשתמש שם כדאמר רבי שמעון ב"א לקמן והדרך מתרבה עכשיו עליהן.

ואל תתמה אם על הפנימי בלבד היכי קאמר אחד, שהרי בכלל זה יש כל הפנימים שרצו לסתום והחיצונים מעכבין וכל אחד ואחד הבא ברשו' הפנימי סותם אע"פ שהחיצון מעכב עליו ולרב הונא אינו סותם ועוד שמצינו אחד סתם על אחד ידוע במסכת יבמו' פרק כיצד אשת ר' שמעון אומר ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטר' צרתה כיצד חלץ לבעלת מאמר נפטרה צרתה לצרתה לא נפטרה בעלת מאמר. ועוד במסכת שבועות פרק כל הנשבעים היה אחד מהן משחק בקובי' או מלוה ברבית שכנגדו נשבע ונוטל ולא נאמר אלא על הנשבע ולא משלם ובפרק המוכר את הספינה היתה מדה של אחד מהן ופירושו של לוקח ולא של מוכר. בפ"ק דב"ק לאלזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם אלא דחד כלומר דניזק.

ופסקו הגאונים זכרונם לברכה כר' וליתה לר' שמעון ב"א ודרב הונא, ואפילו בא לפתוח לו פתח בסוף חלקו שכנס בתוך שלו שהדרך מתרבה עליהן מחמת שהוא פורק משאו בחוץ ובשלא היה סתום דרך בני אדם לפרק סמוך לבית אין בכך כלום כיון שיש לו להשתמש עמהן.

והוי יודע דכי אמרינן אין בני מבוי מעכבין עליו ה"מ במבוי הפתח למוקצה ולבקעה או לרחבה שאחורי הבתים אבל פתוח לרש"ה אפי' בני רש"ה מעכבין עליו משום דבני רשות הרבים נפישי ודחקי ועיילי התם טובא כדאמרי' לקמן מבואות המפולשין לרש"ה ובקשו בני מבוי להעמיד להן דלתות בני רש"ה מעכבין עליהם והתם בפתוחין מצד אחד קא' דאי במפולשין לגמרי משני צדדין היכי סבור מינה בד"א והיכי אמרי' זמנין דדחקי בני רש"ה ועיילי טובא הוה ליה למימר דחלפי בהו ומצינו שנקרא מבוי גדור משלש רוחותיו מפולש בפרק כל כתבי הקודש זה כתב הרב ראב"ד זכרונו לברכה. וכן הדברים נראין.

ומיהו דוקא במבוי פתוח ברחבו לרשות הרבים שאין בו פתח בדופן רביעית אבל היה בו פתח ברחבו שאינו רחב כרחבו של מבוי ופצימין ומלבן לעכב רגל הרבים ממנו מעמידים להם דלתות שלפיכך קראוהו מפולש לרשות הרבים כדאמרי' התם דשלש דפנות בלא לחי זהו מבוי המפולש ומיהו בהאי דינא אין לחי וקורה מעכבים.

אבל ראיתי דעת כל רבני ספרד זכרונם לברכה דמפולשין משני צדדין קאמר, ולפיכך יש לנו לדחות ולומר שבמפולש מצד אחד הואיל והוא מיוחד לפי המבוי עושין להשתמש בו ואין רגל הרבים מצויה שם אבל במפולש משני צדדיו פריץ הוא להם ואין עשוי לתשמיש ומשום הכי עיילי התם והאי דלא אמר חלפי בהו משום דאפילו בשאין דרך לאלו בדרך האחד דלא חלפי ביה מצי לעכב.


דף יב עמוד א עריכה


הא דאמרי' מיום שחרב בית המקדש אע"פ שנטלה נבואה מן הנביאים מן החכמים לא נטלה. פרש"י ז"ל אע"פ שנטלה מן הנביאים שאינן חכמים ויש להשיב בה דהא אמרי' במסכת נדרים (לח,א) אין הקב"ה משר' שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר. ויש שהשיבו שאין הקב"ה משר' שכינתו בלא הפסק אלא על חכם אבל נביא של שליחות כגון נבואת יונה בן אמיתי בשליחות נינוה ואין דעתי נוחה. אלא הכי קאמר אעפ"י שנטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא נטלה אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם שהוא לפי שעה משרה הוא שכינתו אף על החסידים שאינה חכמים דאמרי' התם מנא לן ממשה ואלו משה לא פסק ממנו נבואתי וזהו לשון משר' ואע"ג דמייתי נמי עשיר מיונה נביא בלא הפסק היה ולא נשתלח אלא לנינוה.


דף יב עמוד ב עריכה


חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מצרא. פי' ואע"ג דלא שוו חולקי אהדדי שיימינן להו בארע' ושקיל פי שני' בה במקום אחד כגון שיש שדה אחת עידית בין ארבע שדות של זיבורית דאי יהבינן ליה א' מצרא לעולם שקיל לעידית הילכך שמין בקרקע ונוטל אות' שדה של זיבורית ובעידית הסמוכה לה עד כדי דמי פי שנים של שדות המגיעות לחלק אחיו וכן אם היו להן שתי שדות עידית ובינונית במקום אחר ובינונית אחרת במקום אחר נוטל בכור שתים שבמקום אחד שהן פי שנים בדמים של אחר' ואלו אינש אחרינא אע"ג דבעי למיתן דמי טופינא בארעא דשבח' אמרי' ליה מעלינן ליה ולא שקיל לעידית אלא יהבינן ליה שדה אחת כאן ושדה אחת כאן. והיינו ההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נש' והאי דלא פירשו בגמ' אלא חד מצרא בבכור במאי משום דלעולם היכא דשקיל חדא שקיל אידך ואי שייך לעלויי בתרוייהו ולאדחי' לאידך גיסא בשני חלקים שלו ודאי הרי הוא כשאר האחין שלא יפו כחו אלא לעשו' שני חלקיו כחלק אחד, וזה פירוש הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל.

וקשה עלי דהא אמרי' בסמוך חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא זימני' דהא מידויל והא לא מידויל כלומר וחלוקה בתרוייהו עדיפא לי אלמא אפילו חד חולקא פלגי' ליה בשני מקומות והילכך אפי' בבכור דין הוא שיטול בעידית פי שנים בה ובינונית פי שנים בה ואפי' יבם דינו ליטול כן שאלו היה אחיו קיים נוטל היה בעדית אף זה למה לא יטול חלקו בה וכיון דבגוה דעידית ליכא עילויה מחד צד לאידך גיסא ודאי בחד מצרא יהבינן ליה וליכא לפרושי הא דאמרינן זמנין דמידויל הא ולא מידויל הא דאמילתא דלע"ל קאי ולומר דלא בעי למיתן ליה אמצריה דכיון דלא ידיע הי מדויל ליכא טענה לעלויי הך אמצריה טפי מאידך אלא טענתה למפלג בתרוייהו היא וש"מ חולקין להם בשני מקומות וי"ל דודאי אם בא לחלוק בכל אחת ואחת חולקים אלא שאין פשוט יכול לומר נעשה ג' חלקים שוין בדמים ותטול א' כאן וא' כאן ואפי' אתי לעיולינהו כנסי דבי בר מריון לא צייתינן ליה לעולם דלשקול איהו חלק כא' ולישקול בכור חלק כשנים אלא אם רצה פשוט שיהא חלק פשיטתו במקום א' אף בכור נוטל שני חלקיו במקום א' או חולקין בכל א' מהם ונמצא נמי נוטל שני חלקיו בכל אחת מהן במקום א' כאלו היה ממש חלק אחד אלא שאין חולקין לעולם הנכסים ג' חלקים מפוזרין שיטול הבכור חלק בשנים בפיזור ויטול הפשוט חלק כאחד ואפי' בעלוי ואלו ביבם מצי האיך לעלויי חדא ושקיל ליה בעלויי ושקיל יבם חלק כשנים רואין אותן כאלו אחיו קיים וזה מעלה עם שניהם אלא שאם בא ליטול חלקו בכל אחת הרשות בידו כיון שהן עידית וזיבורית דחלוקה בשוה עדיפ' בעלויי. כנ"ל לתרץ בדרך הזו.

ופרש"י ז"ל מעלינן ליה כנכסי דבר מריון. לנו היא משובחת כקרקעותיו של בר מריון שהיו מעולות ונראה שיכולין לומר כך וכך תן או נחלוק אע"פ שהן אומדין יותר ממאה בדמים. ויש מן הגאונים ז"ל שאמרו שעלוי זה אינו אלא כגון שאומרים או יטול זה העלוי או יתן לנו שאם אמרו אם רוצה ליטול יתן כך וכך ואם לאו נחלוק הכל שאין אנו רוצים ליטול אותו חלק וליתן כלום אין שומעין להם אלא שמין את הנכסי' בב"ד ועוד אמרו שאם רצו ליתן כדרך שהוא נותן ולא יותר שהדין עמו אם לא עלו יותר, ודברי הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל מוכיחים כן ונראין דבריו בזה.

ומ"ש רש"י ז"ל ומסתברא הא דרב יוסף בשדה הבעל שיכולין לומר פעמים שזו מתברכ' משאר שדות איני יודע מהו שאף בכל השדו' פעמים זו מתברכת וזו אינה מתברכת אלא אם באנו ליתן עליהם טענה בעילויי על כרחנו נפרש שלא נאמרו דברי' הללו אלא כשיש שם עלוי כגון בקורב' או דהאי אניגרא והאי אנהרא דכיון דחדא שויא טפי אין האחד י"ל אני נותן כפלים מן הזבורית ונוטל חלק אחד בעידית דכיון דאיכא עלויא כלל מעלו לה טפי וכן נמי חדא אהאי ניגרא אע"ג דלא ידיע לן עלויא מ"מ חדא שויא טפי ויכלי למימר לכן עדיפא לן חלוק' דתרוייהו דאי לא מידויל הא מידויל הא אבל היכא דליכא עלויה חולקין בשוה ושקיל אחד מצרא שכופין על מדת סדו' והיינו תרוייהו א' מצרא. וההיא דאמרי' גבי אחין הגדילו יכולים למחו' ברוחות נמי קאמר שאם חלקו להם אפטרופין בעלי נגרא ונהרא א"נ בשומא דשוין יכולין הן לחזור בהן ולעלות בנכסי דבר מריון כמו שהיו יכולין לעלות מתחלה ועד סוף דינא בתחלת דינא.

והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל מפרש חלוקה דבכור בשוין ויב' ולוקח אפי' בשוין אם רצו מעלין עליו אלא שאם לא עלו נוטל בסמוכין וחדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא בלא עלוי מדין חלוקה עצמה פליג בתרוייהו זימנין דהאי מידויל ולא האי אפי' בבכור לא בטלו בבכור אלא עלוי דשוין שלא יעלו עליו וכן אמר שאם השוו בעלוי בעל המצר נוטלו כיון דשוו חולקי אהדדי וזה הדרך יותר נכון. ובלבד שתאמר בבכור דלעולם נוטל שני חלקיו במקום א' או מכולן או מכל אחד ואחד בפני עצמו וטעמא דעלויא לרב יוסף בשוין משום דא"ל לאו כל כמינך דמברר' לנפשך ועוד דלדידי עדיף ליה דילמא מיצטריכנא וזבנת ליה מינאי, וכיון דמעלי בדמים אלמא קפיד הוא ולאו מדת סדום הוא.

וכל היכא דמעלי' חלוקה דינא הוא דמעלו לה בארעא כדאמרי' בפרק יש נוחלין ולא נתחלקה אלא בכספי' למאי אילימא לספרא וסגיא בשופטני עסקינן אלא ברוחקא וקורבא ואפי' ברוחקא וקורבא קיימא לן כר' יהושע דאמר בקרקע העליה הילכך היכא דחד מעלי בכספים וחד מעלי בקרקע לזה שומעים שאמר כהלכה, וכן כתב הרב ז"ל.

והיכא דאמר הבו לי זיבורית אמצראי במדה דעדית אמר רב יהוסף הלוי ז"ל ששומעין לו דלאו מתנה יהיב ליה כי היכי דילמא לא בעינא דשונא מתנות יחיה אלא בדמי חולקיה שקיל ליה משום דעדיף ליה זיבורית אחד מצרא מעידית בתרי מצרי.

והיכא דשוי' ארעא כולה ופלגא לה בי דינא מדה בחבל שוה וכל חד אמר חולקא בעינא וליכא ביניהו עילויה כלל ואינהו נמי לא מעלו לה לא מזדקקינן להו להאי דינא דינא דשופטני הוא כיון דליכא מצרא לחד במאי קפדי. וי"א כופין זה את זה לחלוק בגורל והיינו דתניא בפ' בית כור (בבא בתרא קו,ב) כיון שעלה גורל לא' מהם קנו כולם, וכן נראה מדברי הרב הלוי ז"ל, ולא מחוור דהתם בשרצו תניא.


דף יג עמוד א עריכה


רב יהודה אמר אית דינא דגוד או איגוד. פרש"י ז"ל קוץ דמים וקנה לך חלקי או אקוץ דמים ואקנה לי חלקך. וי"א שמין את הנכסים בב"ד ומי שרוצה ליתן דמיו נוטלין כאותה ששנינו אבל אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר אין שומעין להם אלא שמין את הנכסים בב"ד ולא היא התם אית להו פסידא ליתמי אבל הכא לית ליה פסידא דהא א"ל או תן לי או קח ממני, אבל מקצת הגאונים ז"ל יש שכתבו כך ששמין את הנכסים בב"ד ולשון מעלין אותן בדמים מוכיח כדברי רש"י ז"ל וכן כתב הרב רבי משה הספרדי ז"ל, ועיקר.

והוי יודע שאין דין אגוד או איגוד אמור רבנן בגמ' אלא על סיפא דמתני' אבל ארישא דאין חולקין את החצר עד שיהא בה ד' אמות לזה וכן לזה לא שייך האי דינא דהא חזי ליה בשותף וצריך ליה ואין בית בלא חצר כלום וכ"ש אם נכנס ויוצא דרך שם שאין אומרין לו לאדם מכור חלקך ופרח באויר לעולם אין לך חצר שיהא בה דין זה אלא כן הוא מוקצה שאחורי הבתים שאינו ראוי להם אי חורבה לעצמה שאין שמה חצר.

בכור ופשוט שהניח להן אביה' עבד ובהמה טמאה. פרש"י ז"ל להכי נקט בכור ופשוט דטריחא להו למילתא להיות שותפין בהן, ואיני יודע מהו טורח זה.

וי"מ להכי נקט בכור ופשוט לפי שאין להם לחלוק בדמים שאין הבכור נוטל בדמים בראוי כבמוחזק ואע"פ שהבהמה מוחזקת כיון שהיא טמאה ואינה עומדת אלא לשכר הוה ליה ראוי ומיהו אית דינא דגוד או איגוד הבכור נוטל פי שנים בשכר' שכיון שהיא עצמה מוחזקת וראויה להשתמש בה הויא לה כשאר בהמה טהורה ונוטל בה פי שנים או בשכרה או רצו להיו' משותפ' ביניהם.

ואחרי' פירשו לעולם מוחזקת היא והתם היינו טעמ' כדשמואל דאמר בפרק מי שהיה נשוי שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצ' ואוקימנא בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל לטביחה לא הכ' נמי אי לית לזה דינא דגוד או איגוד ואין כאן חלוקה אלא בשכר כיצד יעשו שדין השכר לחלוק בשוה ובטלת ירושת בנו הבכור וא"ל שאני אומר עובד לזה יום אח' ולזה שני ימים ואינה דומה לשותפין דהתם רצה בעל מאתים להשתתף עמו ומחל הואיל ולהשתכ' בחרישתו לקחוהו וכאן לא ויתר הבכור כלום.

ורת"ם ז"ל פי' שהדין לחלוק בימים או בגוף הבהמה ולא בשכר בשעשאן לעצמו וקס"ד שאין חלוקת הימים שוה שהורע בה כחו של פשוט שאין שכר יום א' דומה לשכר שני ימים שהוא יותר מכפלי' מפני שהוא יכול להשלי' מלאכה מרובה וצא ולמד משוק של חמורי' וא"ל אני אומר עובד לזה יום א' ולזה שני ימים ולא הורע כחו של פשוט הורע מן הדין מפני שחלקו מועט.

והוי יודע דדוקא בעבד ובהמה טמאה הוא שחולקין בימי' אבל מרחץ ובית הבד כיון שיכולין להשתמש בהן כא' אין חולקים בימים אלא א"כ רצו שהרי העשיר אומר לעני הרי אני רוצה להשתמש בהם בכל שעה שאפי' בבית הבד איפשר שיהא טוען זה קורה וזה אחרת וכשזה טוען וזה טוען הקורה וחוזרין חלילה וכן לעולם כל שאפשר להתמי' ולהתדיר להם תשמישן או לעשותן כאחד עושין.

שאני התם דאיגוד איכא גוד ליכא. פרש"י ז"ל שאין עבד עברי נמכר אלא לשש ואין צריך שזה כנעני הוא יגוד עבד כנעני ליכא ועוד שזה אף לשש אינו נמכר דעבד משוחרר הוא ואמרינן בפרק איזהו נשך שאין הנכרי נמכר כעבד עברי והיינו דאמרינן לישא שפחה אינו יכול ולא מסתבר לך מיהא מאן דאמר גוד או איגוד בדמים ואכתוב לך שטר על הדמים דינא הוא דודאי יכול מימר ליה אי דמי לית לי' למיתן לך דמי אגדי' לך דלדמי צריכנ' והא דמקשינן מעבד משום דלבית הלל אפילו רצה ללוות ולפרוע נמי עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד.


דף יג עמוד ב עריכה


וגוד או איגוד נמי שומעין לו. פרש"י ז"ל שלא רצה למחול לו כלום אלא קנה חלקי או אקנה חלקך נר' מדבריו דהיכא דא"ל חד לחבריה גוד ד' אמות ואוסיף דמים או ד' והוסיף דמים שזהו דינא דגוד או איגוד ויש שחולק ואומר דשלש אמות אינן ראויין להשתמש יכול לומר לו דמי לית ליה למיתן לך ואם לאוגודי לך לא בעינא דהנהו ג' אמות דמטו לי לא חזיא לדירה ולא משתרשי לי וסברא מעליא הוא ואי בעינא לך היכא דלא הוה להו לתרוייהו אלא שלשה אמות מהו מי מצו למימר חד לחבריה גוד או איגוד או דילמא אמר ליה לא בעינא לאגודי דלא חזי לי. ומסתבר' דאית דינא דגוד או איגוד כיון דהשתא נמי לא חזי לדירה לא למר ולא למר.

לא תאנו אלא בכרך אחד אבל בשתי כריכות חולקין. פרש"י ז"ל כגון תורה בכרך אחד ונביאים בכרך אחר ועל כרחך אין דמיהן שוין ואי לית ליה דינא דגוד או איגוד היאך הוא כופהו זה יאמר אני לא אתן לך עודף הדמים וגם לא אתן לך שאקבל ממך הדמי'.

ואין אנו צריכין לכך אלא אפילו דמיהם שוין אין אחד מהם יכול לומר לחברו קח לך תורה ואני נביאים או קח לך נביאים ואני תורה בתורת חלוקה הא למה זה דומה למי שיש לו שדה שאינו ראוי ליחלק ויש להם טרקלין שאינן ראויין לחלק שאין אחד מהם יכול לומר לחברו קח לך אחד מהם ואני השני בתורת חלוקה ומיהו מדינא דגוד או איגוד קא סלקא דעתין שיכול לומר לו כן.

ומסקנא דכל שתי כריכות שאינן עושין מעין מלאכה אחת כגון תרתי אמהתא דחדא ידענא בסתרקי וחדא אפיה בשולי שאין בכאן דינא דגוד או איגוד פי' ואפי' דמיהן שוין וכל שכן אם אין דמיהן שוין אבל בשתי כריכות שעושין מעין מלאכה אחת לית דינא ולי' דיינא דחולקין אם שניהם שוין ואם אין שניהם שוין מסתברא דלית בהו דינא דגוד או איגוד כלומר גוד לך היפה בדמי' או איגוד משום דאמר ליה אין רצוני למכור כלום או שיאמר איני רוצה ליקח חלקך שבחלק הגרוע ואי בדמי לית לי למיתן לך שאם אתה עושה כן על כרחו אתה כופהו ליקח חלק חברו או בזה או בזה ואינו רוצה ליקח כלום והיינו נמי טעמא דשתי כריכות שאין עושין מעין מלאכה אחת ורע ויפה כשני מינין דמי ויכיל למימר למר מיבעי לי' הא והא ולמר נמי.

והא דאקשי' והא כתבי הקדש דתרוייהו צריכי להו לא הוה ליה לאוקומא בתורה ותורה דאי בשדמי שניהם שוין הא אמרן דלית דינא דגוד או איגוד אלא השתא קמ"ל שאינו אסור משום מוכר ספרי תורה וכי רצו פליגי. כנ"ל. וכתב רבינו הגדול ז"ל אבל בשתי כריכות אם רצו לחלוק חולקין ואי לא אית דינא דגוד או איגוד פיר' לפירושו גוד לך הכל או איגוד.

ה"ג בנוסחי עתיקי: וכן כל נביא ונביא מתחיל מלמעלה ומסיים מלמטה. ופרש"י ז"ל אם נזדמן לו סיום הספר למט' בסוף הדף מתחיל ספר אחר בראש הדף ואינו מניח חלק ביניהם כדמפרש לקמן שאם בא לחתוך חותך ונמצא זה ראש הכרך וגנאי הוא להיות דף זה משונה על חנם ואין הלשון נוח להתפרש כיון דהוה ליה למימר אם סיים מלמטה ומתחיל מלמעלה.

אלא הכי פירושא: שבין חומש לחומש של תורה צריך שיסיים באמצע הדף ויניח ארבע שיטין ויתחיל בשטה חמשית באותו הדף אבל בין נביא לנביא יכול הוא להתחיל למעלה בראש הדף באיזה מקום שיסיים הדף האחר וכן נמי אם נזדמן לו לסיים מסיים מלמטה ונמצא שלא הניח ביניהם כלום שאם בא לחתוך חותך ותרתי קתני וכן הדין בין תורה לנביאים כדקתני אידך.

ולמדתי פי' זה ממה שמצאתי בירוש' במסכ' מגילה וצריך שיהא משייר בין כל ספר וספר כמלא ארבע שטין ובנביא של י"ב שלש וצריך שיהא גומר באמצע הדף ומתחיל באמצעיתו ובנביא גומר בסופו ומתחיל בראשו, ובנביא של שנים עשר אסור.


דף יד עמוד א עריכה


הא דתניא כל הספרים נגללין לתחלתן. פרש"י ז"ל מתחילתן לסופן ומדתניא קשתיה וכדי היקף בסופו וקשיא לשון לתחלתן ועוד שאין זה דרך כבוד שהרוצה לעיין בתחלתו יהא גולל וחוזר וגולל אותו כל שפה מתחלתו לסופו ועוד דתניא במסכת סופרים מפורש כל הספרים נגללי' סופן לתחלתן ותנן נמי במסכת ידי' גליון שבספר שלמעלן ושלמטן שבתחלה ושבסוף מטמא את הידים ר"י אומר שבסוף אינו מטמא את הידים עד שיעשה לו עמוד הא למדת שבסופו צריך עמוד ולא בתחלתו שמסופן לתחלתן הן נגללי' ועוד בפ"ק דמגילה בירושלמי ועושין עמוד לספ' בסופו ולתורה מכאן ומכאן לפיכך גוללין הספר לתחלתו והתורה לאמצעיתה ש"מ מסופה לתחלתה הוא נגלל.

וא"ת מ"מ קשיא הך דקתני וכדי היקף בסופו וי"מ מאי בסופו לסוף גלילתו שהוא תחלת הספר ולא שנא לשו' זה אלא להודיעך שמפני שהוא סוף גלילתו הוא עוש' כן כדי שיהא מגין על תחלת הספר. וי"א מאי לסופו לסופו ממש ומתחילתן לסופן הן נגללים משום דבתורה ונביאים וכתובים המדובקין כאחד עסקינן וגוללין אותן לסופן כדי שיהא ספר תורה גנוז באמצע ולא יעשה שומר לנביאים, כדרך פי' רב יוסף הלוי ז"ל.

ואי קשיא לך הא דאמר רב נחמן לצדדין קתני משמע דבשאר הספרים נמי בעינן כדי עמוד בתחלתן וכדי היקף בסופן ואפילו בספר נביאים או כתובים בלבד יש לך לפרש דהכי קא קשי' ליה אי ס"ד בסוף גלילתו של ספר צריך היקף להגין עליו היכי קתני סתם תחלתו וסופו כדי לגול והלא משונה זה מזה שבראש גלילתו צריך עמוד ובסוף גלילתו היקף. ומפרק רב נחמן לצדדין קתני ואין סופו ותחלתו שוין אלא בסוף גלילתו צריך היקף בין שהוא בראש הספר או לסופו.

ולפי עניות דעתי יפה אמר רבינו הגדול רבי יצחק זכרונו לברכה דהא דקתני כדי היקף בסופו כדי שיגלל בו העמוד ויקיפנו עליו והוא שלא ימח' בדוחק העמוד וכדי היקף עמוד קתני לפי שנראה שתורה נביאים וכתובים המדובקי' כא' גוללין אותן מסופן כלפי תחלתן עד שיגללו נביאים וכתובים כדינן וגולל מקצת ספר תורה כדינו כלפי ראשו מקצתו כלפי סופו נמצא נגלל לאמצעיתו כדינו ונביאים וכתובים לתחלתן כדינ' ואין הנביאים נגללין על ספר תורה שאסור לעשות כן כדאמרינן בפ' בני העיר מיכרך ספר תורה היכי כרכינן הא קא יתיב רפה אחבריה וכו' התם ובספרים שנגללין מסופן לתחלתן מפני שאין בהן אלא עמוד אחד והוא דחוק הרבה שכל הכתב גלול עליו עושין לו כדי היקף בסופו אבל ס"ת שהוא נגלל לאמצעיתו אין עמוד שבסוף נדחק כל כך מפני שאין כל הכתב נגלל עליו ועוד שכיון שהוא נגלל לאמצעיתו אי אפשר שיהא מהודק לפיכך אין מניחין לו כדי היקף בסופו ולא בתחלתו ובתורה נביאים וכתובים המדובקים כאחד הרי הן מהודקין נביאים וכתובים בגלילה אחת ועוד משנין אותם ממנהג שאר הספרים של נביאים וכתובים לפיכך עושין לו כדי היקף בסופו.

הא דאמרינן נשתיירו שם ב' טפחים שלא יהא ס"ת נכנס כשהוא דחוק. בדין הוא דלא לעביד אלא טפח אלא כיון דאפקיה רחמנא משתי אמות והוה ליה קרוב לשתי אמות ומחצה אשלמינהו.

ואי קשיא לך לר"י מאי טעמא מרבינן לשברי לוחות מונחין בארון רק לירבי מעמודין דקיימי בארון לדברינו איכא למימר משום דלא כתיבי באורייתא לא מרבי להו ואי קשיא לך לר"מ עמודין ואמאי לא קיימי מגוואי דהא איכא רווחא טובא. איכא למימר כיון דליכא קרא לרבויינהו לא עילינהו כלל אמרין ש"מ משום עמוד טפייה רחמנא להאי טפח. והא דאקשינן ואי ס"ד לאמצעיתו הוא נגלל ואין עושין ספר תורה וכו'. לרווחא דמילתא הוא דאקשינן ולעולם קים לן דתרי בתרי לא יתבי שיהא נכנס אבל לוחות לרבי יהודה מונחות היו שם לעולם ולא היו יוצאות.

נפיש ליה משני טפחים. קשי' לי ודילמ' על צדו הוא מונח שנמצא חצי ההיקף מונח על חציו ואינו שני טפחים אלא פחות. ותו קשיא לי דילמא כי קא אמרינן ארכו כהיקפו מונח לאחר שנגלל לאמצעיתו קאמרי' והאי לאו מילתא הוא שאין זה הקיפו דהא איכא רווחא דביני ביני דלאו היקיפו הוא ועוד דאין עושין ס"ת משמע דבספר עצמו קאמר שהוא נגלל לתחלתו וקמ"ל לימא ליה ס"ת שעש' משה רבינו של קלף היה ואינו ששה טפחים. י"לדכיון שרבי אומר איני יודע שמא ששה טפחים הוא כמו גויל.

אבל בפר"ח זכרונו לברכה מצאתי שכתב ואע"ג דגרסינן בירושלמי ובקלפים לא נתנו חכמים ז"ל שיעור וכו'. ורבי אמר כששאלו אותי שיעור ס"ת בכמה בקלף בכמה איני יודע דמשמע שכותבים בס"ת על הקלף כיון דלא אשכחן בתלמוד שעשה כך אין מתירין לכתחלה לעשות בקלף ומ"מ מצוה מן המובחר אינה אלא בגויל אלא דברי רבינו חננאל זכרונו לברכה ויש להם על מה יסמוכו ממה שכתבנו מדלא אמרי' ס"ת שעשה משה של קלף היה ולא נתנו בו שיעור משמע שנגלל הספר כהלכתו בגויל.

אמר לו הקב"ה למשה יישר כוחך ששברת. פי' סמוכין קא דריש משום דכתיב שברת ושמתם אלמא שברי לוחות חביבין לפני המקום ואלו היתה שבירתן קשה לפניו לא היה אומר לשומם בארון שאין קטיגור נעשה סניגור ומשום סמוכין דריש. האי אשר לשון אשרי.