תוספות רי"ד על הש"ס/בבא בתרא/פרק א
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: תוספות |
רש"י |
רי"ף |
רא"ש |
מאירי |
מרדכי |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א |
תוספות רי"ד |
יד רמ"ה |
ר' גרשום |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מהדורות תליתאה ורביעאה
עריכה
השותפין שרצו לעשו' מחיצה כו' נפרצה אומרים לו גדור כ' רבי יצחק זצוק"ל מה שאנו מחייבין בעל הכרם לגדור יותר מבעל התבוא' משום דהאיסור בא מחמת גפנים ולא מחמת זרעים שהגפנים יונקים למרחוק יותר מן הזרעים ואפי' למ"ד על הניזק להרחיק א"ע דילמא בכה"ג מודה דעל המזיק להרחיק א"ע דכמו גירי' דידי' דמי דכשנפרצה מתחיל לההיזק שבכל שעה גדל באיסור וכמאן דעביד בידים דמי למאן דדיין אצלו דגרמי כדמוכח בהגוזל עצים. ואינו נ"ל כלל מה שאמר דאין זה גירי' שהנזק מאליו יבא ולא מבעיא לר' יוסי אלא אפי' לרבנן דאמרי על המזיק להרחיק א"ע הי' מן הדין למצע ארבע אמות שביניהן או לבנות הגדר ששניהן מזיקין זא"ז ושניהן נאסרין. אלא טעמא דמילתא הוא כדכתבית במה"ק שאין רשאי אדם לסמוך את גפניו או אילנותיו עד המצר אא"כ הרחיק ד' אמות. או שיעשה גדר ולאו משום טעמא דכלאים דהא בשאר אילנות ליכא כלאים אלא טעמא דמילתא הוי משום עבודת הכרם שלא יכניס מחרישתו בשד' חבירו כדפרישית התם. עוד כתב וגם זה מורה מדייק דתנן המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קידש וחייב באחריותו ומסיים בסיפא ר"י ור"ש אומרי' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מה שייך לומר בכה"ג אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. היכא דעביד מעשה דמה בין זה למטמא ומדמע דלא דמי לשחט בהמת חבירו לע"ז דפליגי אמוראי בשחיטת חולין. ואית דאמר אין אדם אוסר דש"ש דהתם במחשבה תליא מילתא ואין מחשבתו מועלת לחשב על דבר שאינו שלו. וכן המנסך יינו של חבירו נמי במחשב' תליא מילתא אלא הכא כשזורע כלאים חשוב כמטמא ומדמע דבהא כ"ע ל"פ דאוסר דבר של חבירו ומפרש מורי דדרשי ר' יהודא ור' שמעון מלא הזרע כרמך כלאים וגומר דמשמע כרמך ולא של חבירך ונ"ל שגם איסור כלאים במחשבה תליא מילתא שאינן נאסרין אלא בכוונה. אבל שלא בכוונה אינן נאסרין כדכתבית במה"ק והילכך דמי לשוחט ומנסך דאע"ג דאית בהו מעשה בעי מחשבה:
והנכון בעיני נראה לי שאין לומר דבר זה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא באיסורי הנאה כגון שוחט ומנסך לע"ז ומסכך גפנו על תבואתו של חבירו אבל במידי דלאו איסורי הנאה אלא איסור אכילה בלחוד כגון מטמא ומדמע ליכא מאן דפליג. מידי דהוה אמנבל בהמת חבירו שהיא אסורה באכילה:
(א) תא שמע וכן בגנה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו מה שפירשתי במה"ק דהאי מקום שנהגו לגדור קאי אמחיצות חיצונות אינו נ"ל דהתינח להך לישנא דאמרת היזק ראי' שמי' היזק מפרשא מתני' שפיר כדכתיבנא. אלא להך לישנא דאמרת לאו שמי' היזק ומפרקי' גנה שאני לא תפרשא מתני' שפיר דאמאי תנא גבי גנה דסתמא כמקום שנהגו לגדור דמי ומחייבין אותו ומשמע דמשום דנהגו לגדור מבחוץ מחייבין אותו לגדור באמצע ואטו משום האי טעמא מחייבין אותו והרי חצר דנהגו לגדור מבחוץ דכל חצרות מוקפות כתלים הן וכדתנן כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר. ואפ"ה באמצע אין מחייבין אותו דאמרי' היזק ראיי' לאו שמי' היזק ותו דתנא גבי בקעה דסתמא כמקו' שלא נהגו לגדור מבחוץ דמי מש"ה אין מחייבין אותו ומשמע דאלו נהגו לגדור מבחוץ היו מחייבין אותו. והרי חצר דנהגו לגדור מבחוץ ואין מחייבין אותו מש"ה אין לפרש מתני' דגינה ובקעה אלא בגדרות פנימיו' אבל מיהו לא תידוק מינה דרישא נמי דתני מקום שנהגו לבנות גויל גזית כו' אכותל האמצעי קאי דרישא ודאי לא מיפרשא אלא בכתלים החיצונים וכותל האמצעי צריך לבנותו כמותם בין כי אמרי' היזק ראיה שמי' היזק וכפינן לי' ובין כי אמרי' לאו שמי' היזק וטעמא דרצו ואין להוכיח מרישא לסיפא כלל:
(ב) שאני התם דא"ל בעל חצר לבעל הגג כו'. כתב ר' יצחק זצוק"ל בתוספותיו תימא אמאי לא מקשי' לי' מאביי דאמר לקמן שני בתים משני צדי רשה"ר זה עושה מעק' כו' דמשמע דהיזק ראי' שמי' היזק ולא הוי מצי לשנוי' האי שינויא דקא משני לר"נ ונרא' לי דמש"ה לא אקשי לה מינה משום דהוי דחי לה היזיק' דגגין נמי שאני דטובא מילי דצנועתא עביד איניש בגג דלא עביד בחצר מש"ה לא מקשה ליה אלא מחצר:
וכתב ועוד הו"ל לאקשויי מברייתא דלקמן שתי חצירות זו למעלה מזו לא יאמר העליון בונה מכנגדי ועולה כו' ותירץ התם דלא מיירי בהדיא ד' אמות ומצינא למימר במחיצת עשרה מיירי וסיפא דקתני אם היתה חצרו למעלה מגגו של חבירו אין זקוק לו אין זקוק לו אפי' למחיצה עשרה ואינו נ"ל דאי למחיצת עשרה אפי' בין חצר לגג נמי ותו בשתי חצירות זו למעלה מזו מה הן צריכין למחיצת עשרה כיון שזו גבוהה מזו נתפש עליו כגנב הוא בלא מחיצה אלא ודאי ד"א הוא ומשום היזק ראיה. והנכון בעיני לתרץ שהברייתות לא היו ידועות להם שהרב' היו מן האמוראים שזה היה שונה ברייתא לעצמו וזה לעצמו ולא היו שוות לפיכך לא הקשה לו אלא מן המשנה משמועות האמוראים שהיו ידועות להם והנכון בעיני לתרץ משום דמצי למימר תחתון לעליון את חזית לי בכל שעתא ואנא לא חזינא לך ולא מצינא לאיצנעי ממך ומש"ה בונה מכנגדו ועולה אבל כשהן שוין דתרווייהו חזו אהדדי לא ומפני שדומה זה התירוץ לתירוץ חצר וגג לא הוצרך להביאה:
(ג) פיסקא המקיף את חבירו כו' איבעית אימא ניקף ומקיף איכא בינייהו כו' פשטה דמתני' הכי משמע דתנא קמא סבר אם הקיפו משלש רוחותיו וגדר בינו לבין רה"ר אין מחייבין אותו משום דאכתי לא אהניא מידי ואפי' עמד הניקף וגדר הרביעית אינו נותן לו באותן השלש כלום שכבר נפטר מהם ומש"ה פסק ת"ק דבריו ואמר אין מחייבין אותו דכיון דלא הקיפו אלא מג' רוחותיו אין מחייבין אותו בשום טצדקי שבעולם ולא פליג מילתי' למימר עד שיעמוד ניקף ויגדור את הרביעית ואינו נותן לו אלא כשהקיפו מד' רוחותיו שגדר המקיף גם הרביעית וההנה אותו ואתא ר' יוסי למימר גם כשהקיפו מג' רוחותיו שהוא פטור אימתי כשלא גדר הניקף את הרביעית אבל אם עמ' הניקף וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל וכ"ש אם עשה המקיף הכל שהוא חייב שהרי לא חילק עליו בזה שאלו חולק עליו גם בזה היה לו לומר כך. ר' יוסי אומר גם אם גדר הרביעית אין מחייבין אותו ואם עמד הניקף וגדר הרביעית מגלגלין עליו את הכל. מדלא נקט אלא אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו ש"מ דאניקף בלחוד פליג עילויה וה"ג דת"ק סבר דוקא מקיף ולא ניקף ור' יוסי סבר ל"ש מקיף ול"ש ניקף וכד אקשי' מינה לחייא בר רב דהוה סברי' למימר דגם ת"ק אית ליה דר' יוסי בגדר ניקף ולא פליגי אלא במגלגלין עליו את הכל. ולבסוף מתרץ דלית ליה ובגדר ניקף פליגי הנכון בעיני לומר דכד אקשינן לחייא בר רב הוה ס"ד למימר דהאי דקאמר ר' יוסי אם עמד וגדר אמקיף קאי ולא גרסי' ניקף במתני' וא"כ היינו ת"ק אלא לאו ש"מ בהכל לפי מה שגדר פליגי ולבסוף מתרץ לו דלא קאי ר' יוסי אלא אניקף והא דמקשי' בב"ק בפ' כיצד מר' יוסי טעמא דניקף הא מקיף לא אלמא זה נהנה וזה לא חסר פטור ואהדר ליה שאני התם דאמר ליה לדידי סגי' לי בנטורא בת זוזא לפי שיטתו השיבו שהיה מדייק דברי יוסי כך לפטור היכא דגדר מקיף ורבותא עשה לו שאף לפי סברתך שאתה מדייק כך לא קשיא לי. אבל מיהו פשט דברי ר' יוסי לא משמע דאתא לאפלוגי את"ק אלא בגדר ניקף אבל בגדר מקיף מודה ליה. ואין לפרש דתנא קמא אמר מקיף דחייב וכ"ש ניקף דגלי אדעתי' ור' יוסי סבר דוקא ניקף ולא מקיף וכדאמרי' בב"ק דא"כ הו"ל למימר ר' יוסי אמר אם עמד ניקף ותו לא למה לי' למימ' מגלגלין עליו את הכל אלא זה הלשון משמע שבא הוא להחמיר יותר מת"ק כך עלה בדעתי מתחלה אח"כ התבוננתי וכל מה שכתבתי אינו נראה לי כלל שאין לנו לסתור שיטת התלמוד וכיון שהתלמוד דקדק בפ' כיצד הרגל טעמא דגדר ניקף הא מקיף לא כו' היא הסברא הנכוחה וכך משמ' פשט חלוקתם דת"ק סבר טעמא משלש רוחותיו דאכתי לא אהני ליה שהו' פתוח מצד רביעי אבל אם הקיפו מד' רוחותיו מחייבין אותו. ר' יוסי אמר אם עמד הניקף וגדר את הרביעית דגלי אדעתי' דניחא ליה אז מגלגלין עליו את הכל שיתן חלקו באותן השלש אבל אם המקיף גדר את הרביעית אין מחייבין אותו ואע"ג דלא תנן במתני' ניקף הכי משמע מדתני אם עמד ש"מ אניקף קאי דאי אמקיף הו"ל למיתני אם הקיף את הרביעית או אם גדר את הרביעית מדקתני אם עמד ש"מ דאניקף קאי ות"ק דמחייב אמקיף כ"ש אניקף דגלי אדעתי' דניחא לי':
(ד) פיסקא סמך לו כותל אחר האי כשורא דמטללת' כו' כתב רבי יצח' זצוק"ל בתוספותיו מורי מפרש האי חזקה כי ההוא דלעיל בי כוי לא הוי חזקה דאמתני' קאי בחזקת שלא נתן ה"נ אמתני' קאי ואתא לאשמעי' דאפי' לאחר שהניח תקרה בחזקת שלא נתן עד למ"ד יום. ואע"ג דקתני אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל היינו שמחייב בב"ד מיהו בחזקת שלא נתן הוי אפי' לאחר שנתן תקרה עד ל' יום משום טעמא דאמרן לעיל מי יימר דמחייבו לי רבנן. ואינו נ"ל פת' זה כלל דבמתני' תני סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל. דמשמע לא מבעיא אם נתן תקרה דמגלגלין אלא אע"פ שלא נתן תקרה מגלגלין עליו את הכל והדר תני בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן ומשמע בין לא נתן בין נתן תקרה הוי בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן שהוא אומר בלבו דלמא לא מחייבו לי רבנן כיון שפטרוני מליתן לו בשעת הבנין ואם סמכתי לאחר מיכן הו"ל זה נהנה וזה אינו חסר ואע"פ שחיברה בטינא ועברו ל' יום הוי בחזקת שלא נתן עד שיביא ראי' שנתן שזה שמניחו לסמוך וליתן תקרה שמח בדבר ומניחו לעשות כדי שיתבענו למחר [וליומא אחרא] (ולאמחאי) בב"ד ויתן לו חלקו בכותל ואינו רוצה לומר לו עכשיו כלום שמא ימנע ולא יעשה ואם בא רבינא לומר דבר מה שאינו משמע ממתני' ע"י קבלה שהיתה לו כדאשכחן בכמה דוכתי היה לו לתלמוד לעשות פיסקא ולכתוב מתני' ולהביא בחזקת שלא נתן כו' ולו' רבינא כך ל"ש אלא שלא נתן תקרה אבל נתן תקרה וחברה בטינא לאלתר הוי בחזקת שנתן אי נמי לא חברה בטינא ועברו עליו ל' יום הרי בחזקת שנתן א"ו ש"מ דחזקה גמורה קאמר וכדפרישית במה"ק ולא היא דחילוק יש בין היכא דלא נתן תקרה ובין היכא דנתן תקרה ושבקי' למיסמך קורות אדידי' לא הוי שביק ליה למיסמך אי לא הוי יהיב לי' זוזי ולעולם אי [חברי'] בטינא לאלתר הוי חזקה כדכתבית בתוספות ולא מצי למיתבעי דמי והאי דתני בחזקת שלא נתן לא קאי אלא אהיכא דלא נתן תקרה דאע"ג דמצי למיתבעי' (אדינא) [בדינא] כדתנא מגלגלין עליו את הכל בחזקת שלא נתן הוי אבל היכא דנתן קורותיו על הכותל ולא מיחה בידו לאלתר הוי בחזקת שנתן ועיין במה"ק לקמן בפ' חזקת הבתים בה' ואלו דברים שאין להן חזקה שפירשתי שם כך:
(ה) מככר בפונדיון כו' כ' המורה והחנווני שהוא טוחן ואופה ומוכר בשוק ומשתכר מחצה הרי נותן ככר של רובע הקב בפונדיון וסברתי לומר דדוקא גבי עירוב משערינן הכי כדאמרי' בפ' כיצד משתתפין וגבי משרה את אשתו ע"י שליש בפ' אע"פ שהקלו חכמים גבי עירוב וגם במשרה שיערו בעני שבישראל כדאמרי' התם במתני' רבא אמר בעני שבישראל אבל בעני העובר ממקום למקום חצי קב ממש יהבינן ליה לשתי סעודות דהוי י"ב בצים שהרי סעודה בינונית היא כ"א בצים ומחצה כדילפי' מעומר לגלגולת ואמרי' בפרק כיצד משתתפין שזו היא מדה בינונית לכל אדם והאוכל במדה זו הוא בריא פחות מכן מקולקל במעיו ודי שנפחות לעני עד ששה בצים בסעודה אחת ובההוא פירקא נמי תנן אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חיטים כו' ושאר כל הפירות כדי שימכרם ויקח בהן מזון שתי' סעודות הוא אבל אחרי כן התבוננתי שיפה פירש המורה דרישא מיירי בחיטים וסיפא בככר והחטים צריכים טחינה ועצים וגם החנווני צריך להשתכר וגם בירוש' התם בסוף פאה הכא את אמר אין פוחתין לעניים בגורן כו' והכא את אמר אין פוחתין לעני העובר כו' צא מהן מחצה ליציאה. פי' מתמה היכי משער תנא חצי קב בין בחטי' בין בפת עשוי' ומתרץ דהאי דתני מככר בפונדיון אחר שהוצאתה מחצה לחנווני שיבוא רביע קב:
(ו) עולא משגש אורחתא דאמי' ראיתי מפרשים שלא הי' שמו עולא אלא רב אחדבוי קורא עולא מפני שהי' נער בשנים כמו התשכח אשה עולה ואמו של רב אחדבוי באה לפני רב ששת וגילת' שדי' לפניו ואמרה לו חזי להני דדי דמצית מינייהו מפני שהניקתו בקטנותו והיתה לו כאם:
(ז) ולא את השדה כו' רבא אמר אמר קרא והיתה הבכור הוייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור. פי' הווייתו כבכור דלא שקיל אלא במוחזק כבכור ולא שקיל בראוי כדתנן בפ' יש בכור לנחלה הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי ולא כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן ולא היבם ואמרי' בגמר' ולא היבם מ"ט בכור קרייה רחמנא והשת' אמר רבא לאביי האי דקרייה רחמנא בכור לאו לעילוי' אלא לגריעותא דלא לישקיל בראוי שנדמה אותו כאלו הי' בנו של יבם ויטול בראוי אבל לענין חלוקה לא עדיף מבנו:
(ח) עובד את רבו יום א'. כתב רבי' יצחק בתוס' ומציאתו נמי באותו יום לרבו ואינו נרא' לי דאע"ג דעבוד תקנה לחלוק מלאכת ידיו מ"מ קנין הגוף יש לשניהם עליו תמיד שהרי ביום שעובד לעצמו אינו מותר בבת חורין וכיון שהגוף קנוי לשניהם תמיד מה שקנה עבד קנה רבו והילכך מציאתו לשניהם אך אם חלקותו למצוא מציאות כגון דאקפי נהרא כדאמרי' גבי פועל:
(ט) והא כתיב לא תהו בראה כו' כ' רבי' יצחק בתוספת ה"נ ה"מ למימר והא כתיב פרו ורבו וגו' שהרי צד חירות שבו מצוה על פרי' ורבי' אלא אצד עבדות מסיק האי קרא ואינו נראה לי דעבד נמי שייך בפרו ורבו ואע"ג דאיתקש לאשה דאשה היינו טעמא דממעטי' לה מפני שאין דרכה לכבוש אבל עבד דרכו לכבוש אלא משום דכי נקט האי קרא ולא נקט פרו ורבו משום דפרו ורבו לא מיירי אלא בהתירא ולא באיסורא וכיון דהאי מיתסר בכל אשה לא מיפק' בפרו ורבו ואין העבד יכול לכוף את רבו מפני זו הטענה להכי אייתי לי' לא תהו בראה:
(י) ור' מאיר עמודים היכא הוי יתבו מאבראי. קשיא לי טובא מאי דחקי' דלימא מאבראי השתא לר' יהוד' דאמר ארון לרחבו הוי ז' טפחים וחצי דלא פש לי' אלא חד טפח אמר דהוו קיימי התם עמודים לר"מ דאמר דרחבו הוי תשעה טפחים ופש לי' שני טפחים לא כ"ש דמצי קיימי עמודי' התם ואמאי מידחק ואמר מבראי ולא אגבאי ונ"ל דה"פ לא שמקשה לי' לומר כי אין לו מקום שישימם והוא ידחק לומר שלא יכילו מבפנים אלא מבחוץ הוי קיימי אלא כעין שאלה היא דקא מבעיא לי' אליבא דר"מ וה"ק בשלמא ר' יהודא הזכיר ואמר שהעמודים היו עומדים מבפנים אלא ר' יהוד' שפירנס את הארון לאורכו ולרחבו ולא הזכיר העמודים כלל מה הי' סובר שאילו היה סובר שבתוך הארון היו למה לא הזכירם כלל ומהדר דקבלה הית' בידו שהעמודים לא היו עומדים מבפנים לארון שמה צורך להכניסם מבפנים אלא מבחוץ היו עומדים לארכו של ארון אחד מיכן וא' מיכן כמו הבדים והבדים היו עומדים אורכן לרוחב הארון ואורך הארון הי' מפסיק ביניה' ואלו היו עומדים לאורך הארון ורוחב הארון הי' מפסיק ביניהם.
(יא) ולטעמך אליהוא בן ברכאל הבוזי לא מישראל הוה ובריש ע"ז אמרי' יבואו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל הבוזי ויעידו בהם בישראל שקיבלו עלי' את התור' דילמ' אליהוא גוי הוה לא גרסי' התם אליהוא:
(יב) בא על נערה מאורסה ואע"ג דאמרי' בעולת בעל יש להן נערה המאורסה אין להן נהי דלא מיחייב עלה מיתה מכל מקום עבירה היא: