ויקיטקסט

בבא בתרא ז ב

תלמוד בבלי

תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפטשלימות: 75% | ראשונים נוספים
על הש"ס: ראשונים | אחרונים

מר ינוקא ומר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי נהרדעי לטעמייהו דאמר ר"נ אמר שמואל אהאחין שחלקו אין להן לא דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא אמת המים זה על זה והזהרו בהן שהלכות קבועות הן ורבא אמר יש להן:

ההוא שטרא דיתמי דנפיק עליה תברא אמר רב חמא באגבויי לא מגבינן ליה ומיקרע לא קרעינן ליה אגבויי לא מגבינן ליה דנפק תברא עליה מיקרע לא קרעינן ליה דכי גדלי יתמי דילמא מייתו ראיה ומרעי ליה אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרבינא הלכתא מאי א"ל בכולהו הלכתא כרב חמא לבר מתברא דסהדי בשקרי לא מחזקינן מר זוטרא בריה דרב מרי אמר גבהא נמי הלכתא כרב חמא דאם איתא דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון ומדלא אפקיה שמע מינה זיופי זייפיה:

מתני' דכופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער הכופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה וכמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר י"ב חדש זקנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד:

גמ' למימרא דבית שער מעליותא היא והא ההוא חסידא דהוה רגיל אליהו דהוה משתעי בהדיה עבד בית שער ותו לא משתעי בהדיה לא קשיא הא מגואי הא מבראי ואי בעית אימא הא והא מבראי ולא קשיא הא דאית ליה דלת הא דלית ליה דלת אבע"א הא והא דאית ליה דלת ולא קשיא הא דאית ליה פותחת הא דלית ליה פותחת אי בעית אימא הא והא דאית ליה פותחת ולא קשיא הא דפותחת דידיה מגואי הא דפותחת דידיה מבראי:

כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר:

תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל חצרות ראויות לבית שער אלא חצר הסמוכה לרשות הרבים ראויה לבית שער ושאינה סמוכה לרשות הרבים אינה ראויה לבית שער ורבנן זימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילו ואתו:

כופין אותו לבנות לעיר כו':

(ת"ר כופין אותו לעשות לעיר דלתים ובריח) ורבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל העיירות ראויות לחומה אלא עיר הסמוכה לספר ראויה לחומה ושאינה סמוכה לספר אינה ראויה לחומה ורבנן זימנין דמקרו ואתי גייסא בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן כשהן גובין לפי נפשות גובין או דילמא לפי שבח ממון גובין אמר ליה לפי ממון גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות איכא דאמרי בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן כשהן גובין לפי קירוב בתים הן גובין או דילמא לפי ממון גובין אמר ליה חלפי קירוב בתים הן גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות רבי יהודה נשיאה רמא דשורא אדרבנן אמר ריש לקיש טרבנן לא צריכי נטירותא דכתיב (תהלים קלט, יח) אספרם מחול ירבון אספרם למאן אילימא לצדיקים דנפישי מחלא השתא כולהו ישראל כתיב בהו (בראשית כב, יז) כחול אשר על שפת הים צדיקים עצמם מחול ירבון אלא הכי קאמר אספרם למעשיהם של צדיקים מחול ירבון וק"ו ומה חול שמועט מגין על הים מעשיהם של צדיקים שהם מרובים לא כל שכן שמגינים עליהם כי אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה מאי טעמא לא תימא ליה מהא (שיר השירים ח, י) אני חומה ושדי כמגדלות אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות

רש"י

עריכה

נהרדעי לטעמייהו - רב חמא דמן נהרדעא הוא דלא ס"ל הא דאידור בה כדדרו אבהתי ולשם כך חילקנו אזיל לטעמייהו דנהרדעי דאמר שמואל דהוא מנהרדעא:

האחין שחלקו - ונטל זה שדה לצפון וזה לדרום והיה אביו רגיל להיות לו ליכנס דרך זו לתוך זו אין יכול לומר דרך לי עליך:

ולא חלונות - לערער על סתימת אורו:

ולא סולמות - אם נטל זה בית וחצר וזה נטל עלייה אין לו לקבוע סולם בחצירו של זה לעלות לעלייתו:

ולא אמת המים - להביאה מן הנהר דרך שדהו של זה לתוך שלו:

תברא - שובר שהוא פרוע לאביהם:

ומרעי ליה - לשובר שהן עדי שקר:

מתני' כופין אותו - את בן החצר שאינו רוצה לסייע את בני החצר לבנות להן בית שער להיות שומר הפתח יושב שם בצל ומרחיק את בני רשות הרבים מלהציץ בחצר:

ודלת - לשער החצר לנועלו:

לא כל החצרות ראויות לבית שער - בגמ' מפרש איזו היא הראויה:

ויהא כאנשי העיר - לשאת עמהם בעול:

גמ' ולא אישתעי בהדיה - לפי שמפסיק בעניים הצועקין ואין קולם נשמע:

מגואי - לחצר גריעותא הוא לפי שדלת החצר נעול והעני צועק ובית שער שבפנים מפסיק הקול:

מבראי - אינו מפסיק בפניו שהרי נכנס לתוכו וכשאין לו דלת עסקינן:

פותחת דידיה מאבראי - העני פותחה ונכנס פותחת שירוד"ר בלע"ז והוא של עץ ותמיד המפתח לתוכו:

שאינה סמוכה - שמשוכה להלן מרשות הרבים:

כשהם גובים - לחומת העיר:

קבע בה מסמרות - הזהר לדון כן ולא תזוז ממנה:

קירוב בתים - בית הקרוב לחומה צריך לחומת העיר יותר מן הרחוק:

רמא דשורא אדרבנן - הטיל יציאת חומת העיר על החכמים כמו על שאר בני אדם:

חול - שהוא מועט ממעשיהם של צדיקים:

מגין על הים - והוא לו לחומה כדכתיב אשר שמתי חול גבול לים (ירמיהו ח):

תוספות

עריכה

מר ינוקא. הוא הגדול ועל שם שנולד בינקותו של רב חסדא קרי ליה מר ינוקא ומר קשישא הוא הצעיר ונולד בקשישותו של רב חסדא (ועיין רש"י כתובות פט: ד"ה מר.):

נהרדעי לטעמייהו. רב חמא נהרדעי הוא כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (דף יז:) [אמוראי] דנהרדעי רב חמא ושמואל נמי נהרדעי הוא כדאמר שמואל (ברכות דף נח:) נהירין לי שבילי דרקיע כשבילי דנהרדעי:

אין להם דרך זה על זה. טעמא משום דפסיק שמואל בפרק המוכר את הבית (לקמן דף סד.) כר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר ולפיכך אין להם דרך זה על זה שלא שייר לעצמו כלום כל אחד חלק בחלק חבירו והוה לו כמוכר ואף על גב דאמרינן המוכר בית ושייר חצר מכר לו עם הדרך למ"ד מוכר בעין יפה מוכר לא דמי דהכא כולם מוכרין וכל אחד מכר ולא שייר לעצמו כלום בחלק חבירו וה"ל כמוכר חצר ושייר בית דצריך ליקח לו דרך מבעל החצר:

ולא סולמות זה על זה. פי' בקונט' אם נטל זה בית וחצר וזה נטל עלייה אין לקבוע סולם בחצירו של זה לעלות לעלייתו וקשה לר"י דהיינו ולא דרך זה על זה ונראה לר"י כגון שלקח זה בית וזה עלייה וחצר אין לו לסמוך הסולם בכותל של זה ולעלות בעלייתו:

ואי בעית אימא הא והא מבראי. ולא גרסינן הא והא מגוואי דמגוואי אין שייך לחלק בין אית ליה דלת ללית ליה ובין אית ליה פותחת ללית ליה דבכל ענין הוא רע כיון שאין יכול לבא אלא עד פתח החצר ואין לפרש הא דאית ליה דלת כו' אחצר קאי דהא במתני' בהדיא קתני כופין אותו לבנות דלת לחצר ולמאי דגרסי' מבראי קצת קשה דלא הוי כשאר שינויי דנקט צד דלא מעלי הא והא דאית ליה דלת והא והא דאית ליה פותחת והכא נקיט ההוא דמעלי:

לפי שבח ממון הן גובין. כיון דאין סכנת נפשות לא אזלינן אלא בתר ממון והכי נמי אמר בהגוזל בתרא (ב"ק דף קטז:) שיירא ההולכת במדבר ועמד עליה גייס מחשבין לפי ממון דליכא סכנת נפשות כיון דאין הגייס בא רק בשביל ממון ואף על גב דאמר בפ' בן סורר (סנהדרין דף עב.) דהבא במחתרת נידון על שם סופו ומפרש רבא טעמא בגמ' משום חזקה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו כו' ואפי' הכי אין מחשבין אלא לפי ממון כיון דהגייס ברצונו אינו בא על הנפשות דאם לא יעמדו נגדם לא יזיק לגופם הילכך לא חשיב סכנת נפשות לפיכך אם יעמדו עליהם לסטים ונתפשרו עמהם גובין לפי ממון אבל היכי דטעו במדבר אמר התם דמחשבינן אף לפי הנפשות משום כיון דטעו איכא סכנת נפשות:

לפי קירוב בתים הן גובין. פירש ר"ת ונותנין עניים קרובים יותר מרחוקים וכן עשירים קרובים יותר מעשירים רחוקים אבל עשירים רחוקים נותנין יותר מעניים קרובים דלפי שבח ממון נמי הן גובין:

אילימא לצדיקים כו'. דבהכי מיירי קרא דלעיל מיניה כתיב ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם וכתיב בתריה אספרם מחול ירבון:

עין משפט ונר מצוה

עריכה

נ א מיי' פ"ב מהל' שכנים הלכה י"ב, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קע"ג סעיף ג':

נא ב ג מיי' פי"ז מהל' מלוה הלכה ח', סמג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' ק"ח סעיף ט"ז:

נב ד מיי' פ"ה מהל' שכנים הלכה א', סמג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קס"א סעיף א':

נג ה מיי' פ"ו מהל' שכנים הלכה א', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' קס"ג סעיף א':

נד ו ז מיי' פ"ו מהל' שכנים הלכה ה', טור ושו"ע חו"מ סי' קס"ג סעיף ב':

נה ח מיי' פ"ו מהל' שכנים הלכה ד', טור ושו"ע חו"מ סי' קס"ג סעיף ג':

נו ט מיי' פ"ו מהל' שכנים הלכה ו', טור ושו"ע חו"מ סי' קס"ג סעיף ד', וטור ושו"ע יו"ד סי' רמ"ג סעיף ב':


ראשונים נוספים

 

רבינו גרשום

רבינו גרשום


נהרדעי לטעמייהו. דרב נחמן ושמואל ורב חמא מנהרדעי:

האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה. כגון בתחלה היו כל השדות בחיזוק א' של אביהם ולא הוה בכולהו אלא דרך אחד לילך מזה לזה והשתא כשחלקו אין להם דרך אם לא קנו זה מזה וחלונות שאם הגיע חצר לזה ולזה בית והיו חלונות הבית פתוחים לחצר יכול זה לבנות כנגדן ולסותמן וכן לאמת המים צריך ליקח דרך זה מזה. כה"ג יכול בעל תרביצא לבנות אשיתא נגד אספלידא: שהלכות קבועות הן לדון הכי:

דנפיק עליה תברא. דפריע השטר של יתומין:

דגדלי יתמי. (למייתי) [דלמא מייתו] ראיה דהאי תברא מזויף הוא שהוחזק בפני עדים לאחר מיתת אביהן שעדיין היה חייב לו:

לבר מהא. דודאי קרעי' לשטר. דסהדי דחתימי על שובר בשקרי לא מחזקינן:

[3] לעולם לא קרעי' לשטרא כדרב חמא. דאם כן הוה מפיק ליה האי שובר בחיי האב מדלית עדים דאפקה בחיי האב משום הכי לא קרעי' לשטרא:

בית שער.[4] מקום שהשומר ישן ששומר החצר כופין לא' מבני חצר המעכב:

מעליותא הוא. בית שער:

ולא אשתעי אליהו בהדיה. משום דכי אתי עני צועק על פתח שער מפסיק אותו בית שער קולו ואינו נשמע לבעל הבית:

הא מגואי גריעותא הוא. כלומר אם נעשה בנין בית שער מבפנים לחצר מפסיק הקול שאין העני יכול ליכנס לתוכו אבל אם בנו מאבראי ברה"ר ודאי מעליותא היא והיו כופין אותו לבנות הואיל והחצר פתוח לרה"ר יכול העני ליכנס בתוך מחיצות בית שער עד השער וצועק ויכול לשומעו דאין מפסיק אלא שער לחודיה:

אית ליה דלת לבית שער גריעותא. שהשער והדלת מעכבין קולו. אית ליה פותחת מנעול לדלת לאו מעליותא היא שאין העני יכול לפותחו מפני המנעול. הא דמשנתנו דכופין לבנות בית שער דלית ליה דלת לבית שער. ואי קשיא דהא תנא כופין לבנות בית שער ודלת הא לא תקשי דהא תני דלת [לחצר] במתני' ולחצר תנן לא לבית השער:

חצר הסמוכה לרה"ר צריכה בית שער. כלומר אם מבוי שאינו מפולש ויש בו חצירות אותן שבפנים אין צריכות שער ולא היו כופין אבל אותה הסמוכה לרה"ר צריך והיו כופין: ורבנן דמתני' לא פליגי בין סמוכה לשאינה סמוכה דזימנין דדחקי רבים במבוי ועיילי ואתי וקא חזו לההוא ואיכא היזק ראיה מבני רה"ר:

הסמוכה לספר. משום גייסות:

כשהן גובין מבני העיר. לצורך חומה ודלתים:

לפי שבח ממון. מי שהוא עשיר נותן יותר או לפי נפשות שבעיר שכולן יתנו בשוה:

קבע בה מסמרות. קבע הלכה (שם) [יתד] הוא שלא תמוט:

לפי קירוב בתים. כלומר אותן בתים חיצוניות שצריכין להם יותר לחיזוק החומה יותר מן הפנימית ויתנו יותר אי לא:

דשורא אדרבנן. שפסק עליהם ליתן חלקם לבנות החומה:

רבנן לא צריכי נטירותא. שתורה ומעשים טובים שלהם משמרים אותן:

השתא כל ישראל עם הצדיקים כחול וצדיקים לבדם יותר מחול בתמיה. ומה חול שמועט ממעשיהם של צדיקים מגין על הים שאין עוברין אותו גלי ים. על אחת כמה וכמה שמגינין עליהם מעשיהם ולא צריכי נטירותא:

כי אתא. ריש לקיש לקמיה דר' יוחנן:

אני חומה. זו תורה שמגינה על לומדיה כחומה שמגינה על אנשי העיר:

ושדי כמגדלות אלו ת"ח. שלומדין זה מזה כתינוק יונק משדי אמו:

 

חידושי הרמב"ן

חידושי הרמב"ן


ולא חלונות זע"ז. פירש רבינו שלמה זכרונו לברכה לערער על סתימת האורה כלו' שאין אומרין באחין שחלקו החלונות מכנגדן שלא יאפיל ומיהו אין האחין יכולין למחות זה בזה בחלונות לסותמן אע"פ שיש בהן היזק ראיה שלא חלקו על מנת לסלק משם כלום. וכן פי' רבינו שלמה סולמות שאין לו לקבוע סולם בשל זה לעלות בעליה ולא אמת המים להביאה דרך שדהו משמע שאם היה שם סולם קבוע או אמת המי' קבוע' וחלקו שאינו יכול לומר סתו' אמת המים או סלק סולמך אלא אם אביהן רגיל לעלות לעליה דרך הבית בסולם המטלטל ורצה זה אחר חלוקה לקבוע או לעלות בסולם המטלטל בזה הוא שאמרו אין שומעין לו. והוא הדין והיא הראיה לאחד שהיה לו על חברו נטפי ושופכי של בנין שאינו יכול למחות בו ולסלקן הואיל וקבועי' הן שעל מנת כן חלקו וכן הדין במוכר בית לחברו סמוך לביתו או בשני בתים זה לפנים מזה ושניהם במכר או שניהם במתנ' כדאיתא בפרק המוכר את הבית. אבל הרב ר' משה הספרדי ז"ל כתב בחבורו שיש לו להסיר אמת המים מעל אחיו וכן סותם החלון המשקיף על חלקו, ונראי' דברי רש"י ז"ל.

ומה שאמרו שאין להם חלונות זה על זה, אומר רש"י ז"ל דוקא שלא החזיקו בחלונות לאחר חלוקה אבל החזיקו מעכב עליו שלא לבנות כנגדו ותמהני מאחר שאינו יכול למחות בו ולסתום במה החזיק ואיפשר שהיה לו למחות ולומר לאח' חלוקה איני מוחל לך על חלונותיך שתחזיק עלי בהם. ונראה ל, שאם היה מאפיל עליו לגמרי עד שאין אדם יכול להשתמש בבית כדרך שאר הבתים לאורה שיכול למחות בידו שהרי הוא כמאן דעלו אהדדי באורה וההוא דהוה בני אפומא דאספליר' ממעט אור' ואויר' הוה אבל עדיין משתמשין בה לאורה כדרך הבתים והאדרונו' כדאיתמר בגמ'.

ומה שכת' רש"י ז"ל בסולמות שאם נטל זה בית וחצר וזה נטל עליה אין לו לקבוע סולם בחצרו של זה לעלות לעליה. קשיא דהיינו דרך אלא יש לומר שאינו יבול לקבוע ולסמוך סולמו לכותלו של חברו משום דמתרע אשיתיה.

מדלא אפקיה בחיי דאבוהון ש"מ זיפי' זיפיה. קשיא לי אם במקוי' היכי חיישי' ואי בשאינו מקוים אפילו שובר כי לא מקויים לא כלום הו' כדאי' בפרק שנים אוחזין והיכי אמרינן אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן הא בדידיה חיישינן בדידהו לא חיישינן ומסתבר (דלמא) [דלא] מקויים אלא רבינא סבר דמקיימים את השטר שלא בפני בעל דין ובתר הכי ליכא למיחש דלא אחזקינן סהדי בשקרי. ומסקנא כיון דלא אפקיה חיישינן ולא מזקקינ' ליה לקיומי' עד דגדלי דכשטר' ריעא הוא לדידן ולא טרחינ' ביה לקיומיה.

 

חידושי הרשב"א

חידושי הרשב"א


ולא חלונות זה על זה:    כלומר, לא דין חלונות זה על זה, שאם בא לבנות כנגדן בונה ואף על פי שמאפיל, אבל אינו מחייבו לסלקן משם שהוא לא נתחייב לו בבנין. ומיהא שמעינן למי שיש לו חצר ובתים וחלונות פתוחות לחצר, ומכר החצר, שאין הלוקח החצר נמנע מלבנות בחצרו כותל בקרוב ארבע אמות לחלונות ואף על פי שמאפיל, לפי שהמוכר אינו משייר כלום בחצר שמכר, ואם בשני אחין שחלקו אמרה שמואל, משום דלקוחות הן, ואף על פי שגם בעל החצר אנו רואין אותו כמוכר לו הבית, כל שכן במוכר אחד ולוקח אחד.

מדלא אפקיה בחיי אבוהון זיופי זייפה:    ואף על פי שמתקיים בחותמיו ואפילו מפי עדים, אכתי אפשר דכיוון וזייף, כההיא דאמרינן בפרק גט פשוט (לקמן קס"ז, א) אמר ליה רבא אין חתמות ידי דידי היא, מיהו מקמי דרב אחא לא חתמי מעולם, כפתיה ואודי ואמר אנחי ידא אזרנוקא וחתמי. ואפילו אמרו אנו חתמנוהו ונקב יש בצד אות פלונית אין מקבלין מהן, לפי שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. ומיהו דוקא בשיש עדים שתבעו האב בחייו בבית דין וזה לא הוציא שוברו, דעכשיו יש לומר בודאי דהוה ליה לאפוקי, אבל אם לא כן אין חוששין לו, ומה יעשה זה שפרע ואמר לו אידך אבד שטרי (וקנו) [ודנו] על כרחו ופרעו וקבל שובר, וכדקיימא לן כותבין שובר, ומתי היה לו להוציאו ולא בעו הא לאחר כתיבת שוברו.

לא קשיא הא מגואי הא מאבראי:    מאבראי גריעותא, שאין העני המחזר על הפתחים יכול להגיע עד פתח הבית ולא ישמע קולו, אבל מגואי מעליותא הוא, ואי בעית אימא אפילו מאבראי למעליותא בדלית ליה [דלת, ואפילו בדאית לה דלת] פעמים שהוא למעליותא בדלית ליה פותחת, ואפילו בדאית ליה פותחת פעמים שאף הוא למעליותא וכדאית ליה פותחת מאבראי, שיכול העני לפותחו בלא רשות.

רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה:    וקיימא לן כרבנן בתרוויהו. ואף על פי שאמרו כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו, לא קיימא לן כההוא כללא, דהא איכא טובא דלית הלכתא כותיה, ולא כללא תריצא הוא, כדאמרינן (בריש פרק אלו טרפות) [בפרק המדיר] (כתובות ע"ז, א) וכן בפרק המפקיד (ב"מ ל"ה, ב) דאמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן.

תוספתא. (ב"מ פי"א ה"ט):    מי שיש לו פתח במבוי, אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי, שיכול לומר רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי. עד כאן. ולאו דוקא אין כופין אותו, אלא שאף הוא יכול לעכב על ידיהם שלא לעשות דלת למבוי, ומן הטענה הזאת בעצמה שיכול לומר להם רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי.

עוד בתוספתא:    מי שיש לו בית בחצר אחרת בני חצר אחרת משעבדין אותו לעשות עמהם דלת נגר ומנעול לחצר, ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו. אם היה שרוי עמהם באותה חצר, משעבדין אותו על הכל. מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהם בורות שיחין ומערות ולתקן את המקואות ואמת המים, ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו, ואם היה שרוי עמהם באותה העיר משעבדין אותו על הכל.

איכא דאמרי בעא מיניה ר' אלעזר וכו' אמר לו לפי קרוב בתים הן גובין:    כתב הרב ר"י ן' מיגש ז"ל, דהא לישנא בתרא לטפויי קא אתי, ולומר דהאי שבח ממון לפי קרוב בתים הן גובין אותו, שאילו עשיר שביתו קרוב ועשיר כמותו רחוק, גובין מן הקרוב יותר, אבל לעולם לפי שבח הממון גם כן, דאילו עשיר רחוק ועני קרוב מה יגבה מן העני ואין לו, אלא מן העשיר הרחוק גובין יותר ממה שגובין מן העני הקרוב.

ושבח ממון שאמרו שבח ממון המטלטל קאמר, שאין אלו באין אלא לשלול שלל ואין שוללין הקרקעות. ומכל מקום הכל לפי מה שהוא ענין, שאם באו גייסות בשעת מלחמת המלכים ללכוד את העיר להרסה או לשרפה גובין לפי הכל. וכתב הר"ח ז"ל, לענין חצר שגובין לפי שבח ממון לעולם, ולא איכפת לן בקירוב בתים לעולם, ואף הרא"ם ז"ל מודה בדין זה שאין עסק קירוב וריוחוק בחצרות, שכל החצר כבית אחת.

פרק קמא ולא חלונות זה על זה:    פירוש, לא דין חלונות, כלומר, שאין בעל החצר צריך להתרחק ארבע אמות, אבל אינו יכול לומר לו לסתמן. ופרשו רש"י והראב"ד ז"ל, שאם החזיק בעל החלון שלש שנים ובא בטענה נאמן. וקשיא לי, שהרי חזקה מכח מחאה קא אתיא, וכיון שאין בעל החצר יכול למחות בו ולומר לו שיסתום, היאך תעלה לו חזקה.

ואם תאמר אפילו הכי היה לו למחות ולהודיע שאינו מניחו שלא יסתום עלתה לו חזקה, כענין שאמרו במשכנתא דסורא (לקמן לה, ב). לא היא, דהתם שאני שהיה שדה זה ידוע לראובן, וראינו את שמעון זורע וקוצר ומכניס פירותיו, יראה שראובן מכרו לו, אם לא הודיע ראובן תוך כל שלש ושלש שמחמת משכונה הוא אוכל, אבל כאן שידוע ששותפין היו בו מחמת ירושתם, אמרי שכן חלקו. והיינו טעמא דאמרינן בפרק המפקיד (ב"מ לט, א) דאין מורידין קרוב לנכסי קטן. כך נראה לי.

עוד בפרק קמא [שם]:    ההוא שטרא דיתמי דנפיק עליה תברא וכו' אחזוקי שהדי בשקרי לא מחזקינן מר זוטרא בריה דרב אידי אמר בהא נמי הילכתא כותיה אימר זיופי זייפיה. ואפילו אמרו עדים אנו חתמנו ונקב יש בצד [אות] פלוני, אין מקבלין מהן, דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, ויש שהקשו, דהא אמרינן בערכין פרק שום [היתומים] (כב, ב) בכולן אין נזקקין לבד מנמצאת שדה שאינה שלהם, דאחזוקי שהדי בשקרי לא מחזקינן.

וכתב הר"א אב בית דין ז"ל, דיש מתרצין, דהתם בשהתחיל הדין בחיי אביהן. ולי נראה דאינו קשה כלל, דכל שהשדה ידוע לאחד מקבלין עדים שלא בפניהם ואין אומרים נמתין עד שיגדלו היתומים ונמצא זה מפסיד את שלו, וכדאמרינן בריש פרק הגוזל ומאכיל (ב"ק קיב, ב) אמר רב הושעיא תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חברו ואמר שלי הוא, אין אומרים נמתין עד שיגדילו אלא מוציאין מידו, ולכשיגדיל אם יש לו עדים יביא עדיו ונראה. ואילו הוה קאי בחזקה דאבות לא מזדקקינן עד שיגדלו, כדאיתא התם במעשה דבר חמוה דר' ירמיה, והכא נמי אין מקבלין עדים לקרועי שטרא דבידייהו, ושטרא בידא דקא ליקום וזוזי היכא דקיימי לוקמו. כנ"ל.

 

יד רמ"ה

יד רמ"ה


עא. ולימא ליה עד האידנא אספלידא והשתא אדרונא אמר רב שימי בר אשי שמא בעלמא הוא מי לא תניא האומר לחבירו בית כור אני מוכר לך אע"פ שאינו אלא לתך הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי [בית כור] כרם פרדס אני מוכר לך אע"פ שאין בו רמונים הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי כרם פרדס. ומתמהינן הכי השתא התם מוכר הוא דאמר ליה ללוקח שמא בעלמא אמרי לך הכא יורשין נינהו אמר ליה לידור ביה אנן כדדרו ביה אבהתן א"ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי נהרדעי לטעמייהו. דסבירא להו האחין שחלקו לקוחות הוו, הלכך אפי' גבי אחין נמי לא מצי אמר ליה נמי אדעתא דהכי פליגנא דלידור ביה כי היכי דדרו ביה אבהתין דהא לקוחות הוו ומוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו במה שמכר לחברו זכות ולא שייר כדבעינן למימר קמן:

עב. דאמר רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו אין להן דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא אמת המים זה על זה והזהרו בהן שהלכות קבועות הן ורב אמר יש להן. כיצד אמרו אין להם דרך זה על זה, שני בתים זה לפנים מזה ונתרצו לחלוק פנימי כנגד חיצון זה נטל פנימי בחלקו וזה נטל חיצון, לא מצי פנימי למימר ליה לחיצון נידור ביה כדדרו ביה אבהתין אלא הרי הן כאלו לקחו זה מזה ואין לפנימי דרך על החיצון, דמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו בדבר המכור כלום, הכא נמי לית ליה לפנימי זכותא במאי דזבין ליה לחיצון. וכי תימא כלך לדרך זה וכיון דזבין ליה חיצון לפנימי דרך נמי זבין ליה דמוכר בעין יפה מוכר כדתנן (לקמן בבא בתרא סד,א) מכרן לאחר רבי עקיבא אומר אינו צריך ליקח לו דרך דמוכר בעין יפה מוכר, אמרי הני מילי היכא דההוא מידי דשייריה מוכר לנפשיה לא קאתי מחמת דזבין ליה האי לוקח, אבל היכא דזבינו תרווייהו להדדי בבת אחת תרווייהו כי הדדי נינהו. והכא גבי אחין לא מיבעיא היכא דאקני ליה חיצון לפנימי והדר אקני ליה פנימי לחיצון דסוף סוף הא אסתלק ליה פנימי מחיצון לבסוף לגמרי, אלא אפי' זבין ליה פנימי לחיצון תחלה והדר זבין ליה חיצון לפנימי לא אמרינן הדר חיצון ואקני ליה דרך לפנימי, דכיון דמעיקרא אדעתא דמקני כל חד מינייהו לחבריה נחות הוו להו כמאן דמקנו להדדי בבת אחת ואדעתא דמסתלק כל חד מינייהו מחבריה לגמרי קא נחתי, דהא תרווייהו מוכרין נינהו ותרווייהו לוקחין נינהו ולא עדיף חד מינייהו טפי מחבריה. תדע דהא כי מקני ליה פנימי בית חיצון לחיצון ברישא לאו בדמים דקא יהיב ליה קא מקני ליה ניהליה אלא חלופי בית פנימי דמקני ליה חיצון לדיליה קא מקני ליה, וכי הדר חיצון ומקני ליה בית פנימי למרי פנימי חילופי חיצון דאקני ליה היאך הוא דמקני ליה, ואשתכח דלא אסתלק ליה חיצון מפנימי אלא אדעתא דקיימא סולקאתא דאסתלק ליה פנימי מחיצון, וכבר אתברר דכי אקני ליה פנימי לחיצון מעיקרא לגמרי אסתלק ואשתכח דלא שייר חד מינייהו לנפשיה מידי בחולקא דחבריה כלל. מיהו היכא דלית ליה לפנימי דירכא אחרינא למיעל מיניה לא משכחת לה אלא כשנתרצו לחלוק פנימי כנגד חיצון כדפרישנא דאלו היכא דפלוג אפומא דבי דינא לא משכחת לה כדבעינן לברורי בפרקין לקמן (ד"ה ושמעינן).

וכיצד אמרו אין להן חלונות זה על זה, שאם היה לא' מהן בחלקו חלונות העשויין לאורה וקא בעי חבריה למבני כנגדן הדין עמו ולא מיחייב לארחוקי, דומיא דדינא דאספלידא, דכיון דמוכר בעין יפה מוכר ואסתלק ליה מחלקא דחבריה לגמרי בטלה לה חזקה דחלון מרשותא דחבריה, ולא מצי אמר ליה נידור ביה כי היכי דדרו אבהתין אלא הוה ליה כמו שבאו שניהם לאחר חלוקה לעשות בבת אחת זה לפתוח חלון וזה לבנות כנגדו. ומסתברא דמהאי טעמא גופיה אי אית ליה לחד מינייהו חלונות שיכול לראות מהן חלקו של חברו חייב לסתמן ולא מצי אמר ליה נידור ביה כי היכי דדרו ביה אבהתין אלא הרי הן כלקוחות ומוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו זכות בדבר המכור. וכי תימא כלך לדרך זו דכיון דמוכר בעין יפה מוכר אשתכח דלא שייר האי ניזק זכותא לנפשיה בחולקיה דבעל חלונות ולא ליחייביה למיסתמינהו, הא לא קשיא, דכי מחייבינן לבעל חלונות למסתמינהו לאו מכח זכותא דהויא ליה לחבריה בחולקיה דבעל חלונות קא מחייבינן ליה כי היכי דתימא בעין יפה מוכר ולא שייר לנפשיה זכותא בדבר המכור, אלא מחמת דבטלה לה חזקתיה דבעל חלון מחולקא דחבריה הוא דמחייבינן ליה, דהוה ליה כמאן דבעי למפתחיה להאי חלון בתר (חולקא) [חלוקה] דלית ליה רשותא, דהא אפי' לא זבין חד מינייהו מחבריה לית ליה לחד מינייהו רשותא לאזוקי לחבריה והוא הדין לשאר נזיקין דאתו ליה מרשותא דחבריה, הלכך אע"ג דשתיק חבריה ולא מחי ביה לבתר חלוקה למסתמיה להאי חלון לא שנא בחלון העשוי לאורה ולא שנא דאית ביה היזק ראיה לא קיימא ליה חזקה כשאר חלונות, דלא אשכחן חזקה בשתיקה בעלמא אלא היכא דעביד מחזיק מעשה וחזייה חבריה אי נמי ידע ביה ושתיק אבל בשתיקה גרידתא לא. וכי תימא מאי שנא גבי היזק ראיה ושאר נזקין דחשבינן ליה (למידק) [למזיק] כאיניש מעלמא דלאו לוקח ולא אמרינן בעין יפה זבין ליה כל חד מינייהו לחבריה למעבד ברשותיה מאי דבעי ומאי שנא גבי היזק אפילה דחשבינן ליה למזיק דלוקח (דזכאין) [דזאבין] ליה ניזק בעין יפה ולא מנעינן ליה. לא דמי היזקא דאתי מעלמא להיזקא דלא אתי מעלמא, דאלו היזק ראיה וכיוצא בו היזקא דאתי ליה לניזק מרשותיה דמזיק הוא ולקבולי מיניה היזקא לא אשתעבד ליה, אבל היזק אפילה לאו היזק דאתי מרשותיה דמזיק הוא אלא מחמת מחאתא דנפשיה דניזק קאתי ליה, דכל דוכתא דלא שליט ביה נהורא לא סגייא דלא הויא ביה אפילה, והאי חלון העשוי לאורה דלא הוה אתי ליה נהורא אלא מרשותא דחבריה כיון דאסתלק ליה בעל חלון מרשותא דחבריה דהוה אתי ליה מינה נהורא בעין יפה אסתלק ואפילו מנהורא דאתי מינה אסתלק, ולא מצי אמר ליה שבוק לי דוכתא דאתי ליה מיניה נהורא לחלון דידי כדמעיקרא דהא בעין יפה זבין ליה ולא שייר זכותא לנפשיה בדבר המכור וכי קא שקיל מיניה נהורא נהורא דנפשיה קא שקיל מיניה, ואמטול הכי לא מצי מעכב דומיא דאמת המים דלא משתעבדא ליה רשותא דחבריה לאעבורי עליה מיא דרשותיה, וכל שכן דלא משתעבדא ליה לאעבורי עליה מיא לרשותיה, הכא נמי לא משתעבדא ליה רשותא דחבריה לאיתויי עלה נהורא לרשותיה, ואיפרק קושיין כהוגן.

ולא סולמות זה על זה, שאם הגיע לאחד מהן בחלקו סולם שהיה ראשו קבוע בחלקו של שני לא שנא סולם המצרי ולא שנא סולם הצורי דקביע, ואין צריך לומר היכא דקאי כוליה בחולקא דחבריה דהא אין להן דרך זה על זה והוא הדין היכא דמטייה לחד מינייהו סולם דהוה קביע לחולקא דנפשיה בתוך ארבע אמות לשובך דמטייה לחבריה, או שהיתה אמת המים שלו עוברת על חלקו של שני, חייב לסלקן ולא מצי אמר ליה לידור ביה כי היכי דדרו ביה אבהתין דלקוחות הוו ומוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לנפשיה בדבר המכור כלום. והזהרו בהן שהלכות קבועות הן. ורב אמר יש להן, דקסבר מוכר בעין רעה מוכר ושייר לעצמו בדבר המכור זכות הראויה לחלק השני של עצמו. וקימא לן כרב נחמן אמר שמואל, חדא דקיימא לן כרב נחמן בדיני ועוד דרב ושמואל הלכתא כשמואל בדיני. ועוד דהא אסיקנא לשמעתיה דרב חמא כותיה דשמואל מדאמרינן נהרדעאי לטעמייהו דאמר רב נחמן אמר שמואל כו' וכבר איפסיקא הלכתא בהדיא כרב חמא כדבעינן למימר קמן. ותו דהא איפסיקא הלכתא בהדיא בפ' המוכר את הבית (לקמן בבא בתרא סה,א) כוותיה דשמואל דאמר מוכר בעין יפה מוכר.

ושמע מינה דדינא דלוקח מכלהו הני אנפי הכי הוי. דמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו דרך ולא חלון ולא סולם ולא אמת המים בדבר המכור. והוא הדין בשאר השותפין שחלקו, ואחין אצטריכנא ליה משום פלוגתיה דרב דסבר יורשין הוו דאילו שאר שותפי כיון דלא שייך בהו טעמא דיורשין הוו אפילו רב מודה דלקוחות הוו.

ושמעינן מינה דהשותפין שבקש אחד מהן לחלוק בחצר וכיוצא בה, אע"פ שיש בה כדי שיגיע לכל אחד מהן שיעור חלק ששם הכל קרוי עליו, אם אין בה כדי שיגיע לכל אחד מהן דרך בפני עצמו שלא יצטרך לכנס על חלקו של חבירו אין בה דין חלוקה, דאי ס"ד יש בה דין חלוקה כי פלגי בסתמא נמי מדעתא דנפשיהו אמאי אין להן דרך זה על זה, מי איכא מידי דיכלי למכפא אהדדי בדינא למפלג אדעתא דלהוי להו דרך זה על זה וכי פלגי בסתמא אין להן דרך זה על זה, והתנן (לעיל בבא בתרא ב,א) השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע וקתני סופא לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם אלמא כיון דמדינא יכלי למכפא אהדדי להכי הא סתמא נמי כי פלגי בההוא אנפא דמחייבי ביה מדינא הוא דפלגי, הכא נמי אי ס"ד דלהוי להו דרך זה על זה בהא דפלגי, אלא על כרחך כיון דקיימא לן דמסתמא אין להן דרך זה על זה ממילא שמעתא דמעיקרא לא הוו יכלי למכפא אהדדי למפלג אדעתא דלהוי להו דרך זה על זה, והני דפליגי חולקייהו וקיימי באנפא דלית ליה לפנימי דרך מעיקרא כי פלוג לאו בדינא פלוג אלא מדעתא דנפשייהו הוא דפלוג דאילו מדינא היכא דלא אפשר להו למפלג אלא בהכי לית בה דין חלוקה. דהא הכא אע"ג דלית ליה לפנימי דרך מגיסא אחרינא עסיקינן מדאסיקניה לטעמיה דשמואל בפרק המוכר את הבית (לקמן בבא בתרא סה,א) משום דהאחין שחלקו לקוחות הוו ואמטול הכי אין להן דרך זה על זה. ומנא תימרא דגבי לקוחות כי האי גונא אע"ג דלית ליה לפנימי דרך מגיסא אחרינא אחיצון נמי לית ליה דרך, מדסברינן למימר התם (סד,ב) טעמיהו דרבנן דאמרי גבי המוכר את הבית דמסתמא שייר בור ודות לפניו דאינו צריך ליקח לו דרך משום דאין אדם רוצה ליטול מעות ויפרח באויר, ש"מ דאפילו היכא דלית ליה לפנימי דרך מגיסא אחרינא פליגי, ואפסיקא הלכתא כרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר ולא שייר דרך לנפשיה והוא הדין גבי האחין שחלקו דלקוחות הוו ואין להן דרך זה על זה כדברירנא.

וכי תימא ממאי דשמעתין בשיש בה כדאי לזה וכדאי לזה קיימא, דילמא כשאין בה כדאי לזה וכדאי לזה דכי פלגי מדעתא דנפשיהו פלגי, אבל היכא דיש בה כדאי לזה אפילו מדינא נמי יכלי למכפא אהדדי למפלג אדעתא דלהוי להו דרך זה על זה, והוא הדין בסתמא דיש להן דרך זה על זה. לא ס"ד, חדא דשמעתא דהאחין שחלקו סתמא איתמרא ולא דחקינא שמעתא פסיקתא לאוקמא במילתא דחיקתא בלא ראיה. ועוד דכיון דטעמא דמילתא משום דלקוחות הוו מה לי יש בה כדאי לזה וכדאי לזה יש בה דין חלוקה, כל היכא דלית ליה לכל חד מינייהו דרך בפני עצמו לאו כדאי לזה וכדאי לזה הוא. ועוד ולאו כל דכן הוא, השתא היכא דלא יכלי למכפא אהדדי בדינא למפלג ולאסתלוקי מהדדי (אמרתני) [אמרת כי] אסתלוקיה לגמרי אסתלוק, היכא דיכלי בדינא למכפא אהדדי לאסתלוקי מהדדי לא כל שכן דאי אסתלוק לגמרי אסתלוק דעיקר דין חלוקה לאסתלוקי מהדדי הוא. הילכך דינא הוא דאי אפשר להו למפלג באנפא דלסתלוק מהדדי לגמרי ולא להוי להו דרך זה על זה אית בה דין חלוקה ואי [לא] לית בה דין חלוקה. תדע נמי דלא אשכחן אנפא לפלוגי בין שיעורא דאית ביה דין חלוקה לשיעורא דלית ביה דין חלוקה אלא בשיש בהן כדאי לזה וכדאי לזה ועל כרחיך היכא דלא אפשר למפלג אלא באנפא דלהוי להו דרך זה על זה כיון דאיכא חד מינייהו דלא מתהני ליה מחולקיה עד דעייל לחולקא דחבריה הא אין בה כדאי לזה וכדאי לזה, אלא ודאי ש"מ דכל היכא דלא אפשר בחלוקה אלא בהכי לית בה דין חלוקה דלאו כדאי לזה וכדאי לזה הויא:

עג. ההוא שטרא דיתמי דנפק תברא עליה אמר רב (חסדא) [חמא] לא מקרע קרעינן ליה ולא אגבויי מגבינן ליה אגבויי לא מגבינן ביה דהא נפיק תברא עלויה ומקרע לא קרעינן ליה דילמא לכי גדלי יתמי מייתו ראיה ומרעי ליה לתברא שלחה רב אחא בר רב לקמיה דרבינא הלכתא מאי אמר ליה בכולהי הלכתא כרב חמא לבר מתברא דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. ודינא הוא דקרעינן ליה לשטרא. מר זוטרא בריה דרב מרי אמר בהא נמי הלכתא כרב חמא דאם איתא דתברא מעלייא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון ומדלא אפקיה ש"מ ציורי צייריה. וקימא לן כמר זוטרא דסלקא שמעתא כותיה. ועוד דמסתבר טעמיה. וש"מ דוקא היכא דאיכא סהדי דתבעי אבוהון בהאי שטרא בתר זימניה דתברא ולא אפקיה ליה לתברא דאמרינן אם איתא דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי, אבל היכא דלא תבעיה לא, דכיון דלא תבעיה [מאן] לימא ליה ללוה לאפוקי לתברא. ושמעינן נמי דאפי' היכא דתבעי אבוהון בהאי שטרא בתר זימניה דתברא נמי הני מילי היכא דליתניהו לסהדי דתברא אי נמי איתינהו ולא דכירי לה לעיקר סהדותא, אבל היכא דאיתינהו וקא מסהדי אעיקר פרעון אי נמי אהודאת מלוה סמכינן עליהו וקרעינן ליה לשטר חוב אפומיהו. דדייקינן מדקאמר טעמא ש"מ ציורי צייריה, דשמעת מינה דלא תלינן בהו שקרא בסהדי כלל אלא בלוה הוא דתלינן זיופא. דאי לא תימא הכי אדנקיט טעמא דציורי צייריה לימא ש"מ סהדי שקרי אינון, ומדלא נקיט טעמא דסהדי שקרי ש"מ דמודה מר זוטרא דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן, ומר זוטרא ורבינא בהא פליגי, רבינא סבר לזיופא לא חיישינן דזיוף לא שכיח דכולי האי לא מצי מדמי והאי תברא כיון דיכיל לקיומיה בחותמיו ש"מ סהדי דמפרשי שמהתיהו בגויהו אינהו חתימי עליה ואחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן, ומר זוטרא מודי ליה דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן מיהו חייש לזיופא דלוה דדילמא הוא דצייריה ציוריה. וקיימא לן כמר זוטרא. ומסתברא נמי דאי איכא סהדי דחזינהו לסהדי דתברא בעידנא דחתימי עליה כמאן דאיתינהו לסהדי דתברא ומסהדי אעיקר פירעון דמי:

ט. כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רשב"ג אומר כו'. טעמא דרשב"ג דקא סבר לא כל החצרות ראויות לבית שער אלא הסמוכים לרשות הרבים, ולא כל העיירות לחומה אלא הסמוכה לספר. ולית הלכתא כוותיה, דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. ואי משום דאמר ר' יוחנן (גיטין עה,א) כל מקום ששנה ר"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, הא דחינן לה בכתובות בפרק המדיר (כתובות עז,א) ואסיקנא אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן, הלכך לא שנא הכי ולא שנא הכי כייפינן ליה:

י. כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר שנים עשר חודש ואם קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד. הא דקתני רישא כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר שנים עשר חודש דוקא לפסי העיר כגון בנין חומה דלתיים ובריח וכיוצא בהן דעסיק בהו ואתי אבל לשאר מילי לא בעינן שנים עשר חודש כדבעינן למימר קמן (ח,א ושם סי' פה). והאי קנה בה בית דירה דקאמרינן דוקא בלוקח, אבל נפל לו בירושה כיון דממילא קא אתייא ולאו איהו טרח בהדה לאו כאנשי העיר דמי דאכתי לא גלי אדעתיה דניחא ליה למידר בהדייהו. ומתנה אתאן לפלוגתא דר' אחא ורבינא בפ' שנים אוחזין בטלית (ב"מ טז,א), והלכה כדברי המיקל, הילכך מתנה כירושה דמייא ולא מחייב:

עד. הרי אמרו כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר למימרא דבית שער מעליותא הוא והא ההוא חסידא דהוה משתעי אליהו בהדיה ועבד בית שער לביתיה ולא אשתעי אליהו בהדיה לא קשיא הא מגואי הא מבראי. כי קתני כופין אותו לבנות בית שער לחצר מגואי לפנים מן החצר, וכי קאמרינן דלאו מעליותא היא מאבראי חוץ לחצר, דכי קרו עניי מאבראי מרחיק ליה קלא ולא שמעי להו בני חצר ולא מקדמי להו ריפתא. ואי בעית תימא הא והא מאבראי ולא קשיא הא דאית ליה דלת. אסור (ולא) [דלא] יכלי עניי למיעל ולא מטי קליהו לגואי. והא דלית ליה דלת מאבראי אע"ג דאית ליה דלת להאי פתיחא גואה ומטי קליהו לחצר. ואיבעית תימא הא והא דאית ליה דלת והא דאית ליה פותחת והא דלית ליה פותחת. אי אית ליה פותחת והוא המנעול אסור ואי לאשרי. ואי בעית תימא הא והא דאית ליה פותחת ולא קשיא הא דפותחת דידיה מגואי והא דפותחת דידיה מאבראי. אי פותחת דידיה (מאגואי) [מאבראי] כלפי רשות הרבים שרי דיכלי עניי למפתחיה מאבראי ולמיעל עד פתחא גואה, ואי פותחת דידיה מגואי כלפי חצר אסיר דלא יכלי עניי למפתחיה. אשתכח השתא דמתני' דקתני כופין אותו לבנות בית שער לחצר לא מתוקמא אלא בדעביד ליה מגואי אי נמי מאבראי והוא דלית ליה דלת אי נמי אית ליה דלת והוא דלית ליה פותחת אי נמי אית ליה פותחת ופותחת דידיה מאבראי, אבל היכא דעבדי ליה מאבראי ועבדי ליה דלת ופותחת דיליה מגואי אסיר, ואין צריך לומר דאין כופין אותו. וכי תימא ואי מתניתין בדלית ליה דלת קיימא אי נמי אית ליה דלת ולית ליה פותחת אי נמי פותחת דיליה מאבראי, אמאי כופין אותו, אטו מי מצו כייפי בני חצר אהדדי למעבד בחצר אלא מידי דאית ביה הנאה או לסלוקי הזיקא, והכא מאי הנאה אית להו ומאי ניהו הזיקא דמסתלק מחצר בהאי בית שער, הא ודאי כי היכי דיכלי עניי למיעל הכי נמי עיילי גנבי ואנסי. אין הכי נמי וכגון דאיכא דלת בפתחא גואה ואית ליה פותחת ופותחת דיליה מגואי. וכי תימא אם כן למה להו למעבד בית שער כיון דיכלי בני רשות הרבים למיעל עד גואי. נפקא מינה לדוחקא דבני רשות הרבים דאגב דוחקייהו אהדדי נמי משכי ועיילי, ואי איכא דלת ופותחת אפילו מאבראי דחקי נפשיהו ואזלי לקמיהו ולא פתחי דשי דאינשי, אי נמי לאגוני עליהו מבהמות וחיות:

עה. תניא רשב"ג אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער אלא הסמוך לרשות הרבים ראויה לבית שער ושאינה סמוכה לרשות הרבים אינה ראויה לבית שער ורבנן זימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי טובא. הילכך לא שנא סמוכה ולא שנא שאינה סמוכה בעיא בית שער. וקימא לן כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דקיימא לן כסתם משנה. ואע"ג דאמר רבי יוחנן (גיטין עה,א) כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, הא אמרינן עלה בכתובות בפרק המדיר (כתובות עז,א) אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן ואידחיא לה:

עו. תוספתא (בבא מציעא פי"א) מי שיש לו פתח במבוי אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי שיכול לומר רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי. כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסי ולא א' מבעלי אומניות ולשכנו אינו כופהו רשב"ג אומר אף לשכנו כופהו. מי שיש לו בית בחצר אחרת בני חצר משעבדין אותו לעשות עמהן דלת ונגר ומנעול לחצר ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו ואם היה שרוי עמהן באותה חצר משעבדין אותו על הכל. מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהן בורות שיחין ומערות ואמת המים ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו ואם היה שרוי עמהן באותה העיר משעבדין אותו על הכל. כופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי כופין בני בקעה זה את זה לעשות ביניהן חריץ (וכן) [ובן חריץ] כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת ולקנות להן ספר תורה נביאים וכתובים. הא דקתני רישא אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי, לא תימא הני מילי למכפייה למעבד בהדיהו דלת אלא אפילו היכא דבעו אינהו למעבד כוליה מדידהו מצי איהו לעכובי עליהו מטעמא דרצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי. ומציעתא דשלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסי, אייתינן לה בגמרא דפרק לא יחפור (לקמן בבא בתרא כא,ב) והתם (סי' סה) פרישנא ליה. והני שעבודי כולהו דקתני גבי מי שיש לו בית בחצר אחרת וגבי מי שיש לו חצר בעיר אחר, מטעמא דלא מיתגר ליה לבעל הבית ביתיה אלא היכא דעבדי לה לחצר דלת ונגר ומנעול, ולא מיתגר ליה לבעל החצר חצרו אלא היכא דאית בה בעיר בורות שיחין ומערות ואמת המים למשתי מינייהו מיא דאי לא לא חזיא לישוב, ובארץ ישראל וכיוצא בה עסיקינן דצריכי למשתי ממיא דמיטרא, ואמטול הכי צריכי לאזמוני בורות שיחין ומערות וכיוצא בהן בימות הגשמים למכנס בהו מיא לימות החמה. ואי אמר לא ניחא לי מאגריהו ולא בצעריהו, דינא הוא דנחתי בני מאתא או בני חצר ואגרי ליה לבית או לחצר ושקלי אגריהו עד דמשתלמי שיעור מאי דחזי ליה למיתב בהדיהו בההוא חיובא ומסתלק, מידי דהוה אבית ועליה של שנים שנפלו ואין בעל הבית רוצה לבנות (ב"מ קיז,א). והני מילי דלא דייר בגויהו אבל היכא דדייר בגויהו משכוני נמי ממשכנינן ליה. והא דקתני כופין בני מבוי זה את זה כשהיה שרוי עמהן במבוי קאי, דאי לאו הכי לא כיפינן ליה לא ללחי ולא לקורה, דאי משום עירוב הא לא דייר בהדיהו ואי משום אגרא בלא עירוב נמי מיתדר ליה לשוכר. דיקא נמי דקתני בני מבוי, ולא מיקרו מבני מבוי אלא היכא דדייר בגויה, אבל גבי בני בקעה כיון דבהנאה דאתיא ליה למרה מינה תליא מילתא כל היכא דמתהני ליה מינה מבני בקעה מיקרי:

עז. תניא רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה אלא הסמוכה לספר ראויה לחומה ושאינה סמוכה לספר אינה ראויה לחומה ורבנן זימנין דמיקרי ואתי גיאסא ועיילי טובא. הילכך כולהי נמי בעיאן חומה. וקיימא לן כרבנן.

בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן כשהן גובין לפי שבח ממון הן גובין. דביתא דאית ביה ממונא טפי נפיש נזקיה טפי מחבריה. או לפי שבח בני אדם הן גובין. דכל ממון איניש אדעתא דנפשיה בעי ליה הילכך שבח נפשות עיקר. אמר ליה לפי שבח ממון הן גובין ואלעזר ברי קבע בה מסמרות ואיכא דאמרי בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן כשהן גובין לפי שבח ממון הן גובין או לפי קירוב בתים לחומה הן גובין. שהבית הקרוב לחומה יתר מחבירו גובין הימנו יתר מחבירו כל אחד ואחד לפי קירובו. אמר ליה לפי קרוב בתים הם גובים ואלעזר ברי קבע בה מסמרות. וקיימא לן כלישנא בתרא*. הלכך לא גבינן אלא לפי קירוב בתים ולא איכפת לן בשבח ממון ולא בשבח נפשות. אבל לחיובי לכל חד מינייהו לפי מדת ביתו לא פליגי דכולי עלמא מחייבינן, כי פליגי בההוא שיעורא דמחייב כל חד מינייהו לבד מכדי מדתו פליגי כדבעינן לפרושי טעמא לקמן.

וטעמא מאי גבינן לפי קירוב בתים, אילימא משום דמיקרבי להזיקא טפי ואינהו לקו ברישא ואפשר דלא מטי היזקא לגואי, לא ס"ד, חדא דהא תינח גואי דגואי דמרחקי טובא אלא היכא דחד מרחק אמה וחד מרחק שתי אמות מי איכא למימר דמטי הזיקא להאי ולא מטי הזיקא להאי. וכי תימא דלא פלוג רבנן בקירוב בתים אלא בדבר מופלג אם כן נתת דבריך לשיעורין. ועוד כמה יהא קירוב מרובה שחוששין לו וקירוב מועט שאין חוששין לו. ואם איתא לא הוה שתיק גמ' מינה ולא סגיא דלא הוה מפרש הי ניהו קורבה דחיישינן ליה וקורבה דלא חיישינן ליה. ועוד הרי שהיו אלף בתים כל אחד מהן קרוב יתר מחבירו אמה אחת אי אמרת דלא חיישינן להפרש אמה נמצאת אומר שדין הרחוק אלף אמה כדין הרחוק אמה אחת שהרי דין הרחוק אמה כרחוק שתים שהרי אין ביניהן הפרש יתר מאמה ודין הרחוק שתים כדין הרחוק שלש והרחוק שלש כרחוק ארבע וכן כולן אפילו הן אלף ונמצא דין הרחוק אמה כדין הרחוק אלף, אלא ודאי לא פלוג רבנן בקירוב בתים בין קירוב מרובה לקירוב מועט דודאי אפילו לקירוב מועט נמי חיישינן, ואי משום קורבא דהזיקא לקתה מדת הדין. ועוד הא טעמייהו דרבנן גבי עיר שאינה סמוכה לספר דבעיא חומה משום דזימנין דמיתקרי ואתי גיאסא ועיילי טובא, ואם כן הא ודאי כי אתי גיאסא לאו לחד ביתא בלחוד עיילי ולאו לבתי בראי בלחוד עיילי אלא כי עיילי לגואי גואי עיילי. ועוד היכי תיסק אדעתין דשבקינן שבח ממון ואזלינן בתר קירוב בתים משום דמיקרב להיזיקא, אלא מעתה היכא דבית הקרוב להיזק לית ביה ממון למאי חייש דקא מחייבת ליה. ואפילו היכא דאית ביה ממון מועט נמי היכי ניקום וניחייביה טפי מהנך דאית בהו ממונא טובא. אי משום דמיקרב הזיקא להאי ואפשר דלא מטי להנך גואי אי הכי לפטרינהו מר לגואי לגמרי דהא אי לא מטי להו היזיקא לא פסדי ולא מידי ואי מטי להו היזקא פסדי טובא וליחייבינהו מר לפי שבח ממון.

וכי תימא מאי לפי קירוב בתים אף לפי קירוב בתים לא ס"ד, דאם כן היכא דחד קרוב וריקן וחד רחוק ומלא היכי אפשר למיזל בתר שבח ממון ובתר קירוב בתים. וכי תימא כי אזלינן בתר קירוב בתים היכא דשוו בממון, לא ס"ד, חדא דמדקא מיבעיא לן לפי שבח ממון הן גובין או לפי קירוב בתים הן גובין ופשטינן לפי קירוב בתים הן גובין, שמע מינה דקירוב בתים עיקר דאי ס"ד שבח ממון עיקר היכי שביק שבח ממון דהוא עיקר ופשיט ליה קירוב בתים דהוא טפל. ועוד הא כי פשיט ליה למאי דקא [בעי ליה קא] פשיט ליה, ורבי אלעזר כי קא מיבעיא ליה ה (י) כי קא מיבעיא ליה, לפי שבח ממון הן גובין ולא חיישינן לקירוב בתים או דילמא לפי קירוב בתים הן גובין ולא חיישינן לשבח ממון, ופשיט ליה לפי קירוב בתים הן גובין. ועוד מדקאמרינן לפי קרוב בתים הן גובין ש"מ למעוטי שבח ממון קאתי, דאי לא תימא הכי מאי אין גובין האי גובין לפי קירוב בתים מיבעי ליה. ועוד אפילו היכא דשוו בממון נמי קשיא דזימנין דמרחקי בתים מהדדי טובא ואי מחייבת להו לפי קירוב בתים אשתכח דקא גבינן מבית הקרוב כוליה ממונא דאית ביה ולא גבינן מהאיך דמרחק חד ממאה ואם כן לקתה מדת הדין, דהא ודאי האיך דמקרב להיזקא מאי נפקא ליה מינה, אדרבה כיון דגבינן ליה לכוליה ממוניה פסידא אית ליה בהאי בנינא, דאי ליכא חומה אפשר דאתי היזיקא ופסיד ואפשר דלא אתי הזיקא ולא פסיד ולא מידי, והשתא ודאי פסיד דקא שקלינן ליה לכוליה ממוניה.

אלא מסתברא דכי גבינן לקירוב בתים לאו משום קורבא דהזיקא הוא דאי מהאי טעמא שבח ממון עדיף, אלא היינו טעמא משום דבתי בראי דמקרבי לחומה גרמי להו לבני מתא הקיפא יתירא בבניין החומה, שלפי קירוב הבתים לחומה יהיה מרחקם מטבור העיר, והדבר ידוע שעל פי מרחק הקו מן הטבור ירבה הקו הסובב אותו ונמצא שהבית הקרוב לחומה לפי מרחקו מן הטבור יתר מחבירו הוא גורם לעיר היקף מרובה יתר מחבירו, ואמטול הכי גבינן מינייהו לפי קירוב בתים ולא חיישינן לשבח ממון ולא לשבח נפשות. דכי גבינן לפי שבח ממון במידי דברירא מילתא דהאי ממונא לא מינטר אלא בהכי כגון שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטרפה (ב"ק קטז,ב), דאי לא מפיסי להו השתא בממון מיתביד כוליה ממונא דשיירה מיד וכל חד וחד לפום ממונא דשכיח ליה השתא בהאי שיירא הוא מפסיד ואמטול הכי גבינן לפי ממון, אבל הכא דלענין מעבד חומה לעיר לכתחילה מיקמי דליתי גייסא קמיירי דלא ברירא מילתא דהאי חומה עתידה לאגוני אממונא דשכיח השתא בהאי מתא משעת גביה ולא נמי משעת בנין, דאפשר דאדהכי והכי אתי גיאסא ולא הויא להו הצלה בהאי חומה, ואי נמי משתהי אפשר דמקמי דאתי גיאסא כלי ממונא דהאי ביתא דהוה נפיש ממוניה בשעת גבייה ומתרמי ממונא באידך דלא הוה ביה ממונא, ואמטול הכי ליכא למיחש לשבח ממון כלל. וכל שכן לשבח נפשות, לפי שהנפשות מגינות על החומה יתר ממה שהחומה מגינה על הנפשות. ואפילו היו שניהם שוין הרי הן מגינין זה על זה בשוה דיו לכל אחד מהן לעמוד בשלו. ולא דמי לשיירא שהיתה מהלכת במדבר ושכרו תיאר לפניהם דקיימא לן (ב"ק שם) דגובין אף לפי נפשות לפי שאין השיירא צריכה (למיגר) [לתיאר] להגן עליהם אלא להורותם את הדרך ונמצא שהשיירה צריכה לתיאר ואין התיאר צריך לשיירא בכך, ולפיכך גובין אף לפי נפשות שאם תעו במדבר במקום נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים הנפשות אובדות קודם לממון.

וכי תימא מאי שנא מהמקיף את חבירו מארבע רוחותיו דמחייבינן ליה לפנימי מהאי גדר לפום חושבן תבריתא דארעיה מכלל תבריתא דכוליה המקום הניקף מטעמא דגרים ליה לחיצון היקפא יתירא, כדאיתא בפרק כיצד הרגל (ב"ק כ,ב) וכדברירנא במתניתין דפרקין (לעיל בבא בתרא ד,ב סי' ו), (דעלמא) [דאלמא] כל חד מינייהו גרים ליה הקיפא יתירא לחבריה לפום תבריתא דארעיה, ומאי שנא הכא דגבינן לפי קירוב בתים מטעמא דהקיפא יתירא דשמעינן מינה דבראי גרמי היקפא יתירא לגואי וגואי לא גרמי היקפא יתירא לבראי, דא"כ כל חד מינייהו לפום משחתא דקרקע ביתיה הוה ליה למיתב. לא דמי, דאלו מקיף את חבירו כיון דשדות נינהו דחזיאן לזריעה ולא תליא הנאתייהו במידי אחרינא דלא גרים הקיפא יתירא, אשתכח דההוא מידי דמתהני ליה לפנימי מהיקפא הוא ניהו דגרים ליה לחיצון הקיפא יתירא והוה ליה זה נהנה וזה חיסר. אבל גבי עיר דישוב בתים הוא דלא חזו אלא לדירה ואי לאו בנין בתים לא הוה מתהני להו לבראי ולא לגואי מהאי חומה ולא מידי וברירא מילתא דקרקע הוא דגרים הקיפא יתירא דאלו בניין שעל גביו לא גרים הקיפא יתירא, אשתכח דגבי בנין זה נהנה וזה לא חסר הוא וגבי קרקע זה חסר וזה לא נהנה הוא. ואע"ג דבעלמא זה חסר וזה לא נהנה חייב הני מילי היכא דחסר מחמת חבריה דגרים ליה מאי דלא הוה ליה למגרם ואפילו שלא על ידי מעשה ושלא על ידי דבור דומיא דמחיצת הכרם שנפרצה וכל שכן על ידי מעשה או על ידי דיבור, אבל חסר מאליו לא מחייב אלא היכא דזה נהנה וזה חסר. וכי תימא ונהי נמי דגבי קרקע לחודיה זה חסר וזה לא נהנה הוא אלא כיון דמתהני ליה מקרקע בהדי בנין שבה זה נהנה וזה חסר הוא, כי אמרינן זה נהנה וזה חסר חייב היכא דזה חסר מחמת שזה נהנה אבל הכא כיון דבלאו בנין דגואי נמי הוה חסר בראי מחמת קרקע דגואי שהרי קדם קרקע ועדיין בנין לא בא והשתא דאיכא בנין נמי לא קא חסרי בראי טפי, אשתכח דאין זה חסר מחמת שזה נהנה ולאו זה נהנה וזה חסר הוא. תדע נמי דהני והני לא מחייבי בחומה מחמת קרקע אלא מחמת בתים וכיון דבלאו בתי גואי נמי הוה צריכי בראי לכולי האי הקיפא מחמת נפשייהו ואשתכח דגואי לא גרמי להו היקפא יתירא לבראי מחמת בתים כלל וכי מחייבינן להו לאו משום דגרמי הקיפא יתירא לאחריני אלא מחמת דגרמי הקיפא לנפשייהו דמתהני להו מהאי חומה הוא דמחייבינן להו, אלא בראי ודאי גרמי הקיפא יתירא לגואי דאי לאו בתי בראי לא הוו צריכי גואי לכולי האי הקפה. והרי איתברר לך דבתי בראי הוא דגרמי הקיפא יתירא לגואי אבל בתי גואי לא גרמי הקיפא יתירא לבראי, ואמטול הכי דינא הוא דלא לחיובינהו לגואי מהאי הקיפא בהדי בראי אלא לפום הקיפא דגרמי מיניה לנפשייהו, אבל בראי מיחייבי לפום הקיפא דגרמי להו לגואי והיינו לפי קירוב בתים לחומה דההוא דמקרב לחומה טפי מיחייב למיתב טפי.

וכי תימא ונהי נמי דבתי בראי דמיקרבי לחומה גרמי לה למתא היקפא יתירא, מיהו לגואי מיהת לא גרמי הקיפא יתירא, דאי הוו מקפי להו לגואי מגואי לפום מאי דהוה צריך להו לגואי ותו לא, כיון דלא נפישי בתי גואי הוה מטי ליה לכל חד מינייהו מהנך הקיפא זוטא טפי ממאי דמטי להו השתא מהאי הקיפא רבה אפילו היכא דיהבי ביה כהדדי, ואם כן אמאי מחייבינן ליה לחד מבראי למיתב בהאי הקיפא רבה טפי מחד מגואי מטעמא דאת גרמת לי הקיפא יתירא, אי מטעמא דזה נהנה וזה חסר אדרבה אהנויי מהנו להו בהאי הקיפא רבה. לא תיקשי לך, דכי מחייבינן להו לבראי למיתב טפי לאו מטעמא דזה נהנה וזה חסר הוא דגרמי להו הקיפא יתירא לגואי אלא משום דגרמי לה למתא הקיפא יתירא הוא, דכיון דבראי לא הוה סגיא להו לחודייהו בבציר מהאי הקיפא רבה וגואי הוה סגיא להו לחודייהו בהקיפא זוטא, אשתכח דההוא טופיאנא דמוסיף הקיפא רבה אהיקפא זוטא כוליה לצורך בראי הוא, ואמטול הכי דינא הוא דלא ליחייבו גואי מההוא טופיאנא ולא מידי דכולי לצורך בראי הוא וחיובא דבראי הוא ממאי דמטי להו משאר הקיפא למיתב בהדי גואי בשוה, ומשום זה נהנה וזה לא חסר ליכא, דמעיקרא כי משתעבדי בני מאתא להדדי להאי הקיפא למיתב כל חד מינייהו לפום מאי דגרים מיניה הוא ואי מחייבת ליה לחד מינייהו למיתב מנתא בהקיפא יתירא דלא גרים ליה זה נהנה וזה חסר הוא והוא הדין לבתי גואי דגואי.

וכיון דאתברר טעמא דגבינן מבראי טפי לאו משום דגרמי הקיפא יתירא לגואי הוא אלא משום דגרמי למתא הקיפא יתירא דלא צריך אלא לדידהו הוא, לא אמרינן נחזי מרחק כל קו וקו באפי נפשיה מן הטבור כמה הוי וההיא מנתא דמטיא ליה לקו נפלגה אכולהו בתים שבו בין מרובין בין מועטין, דכיון דאי נמי לא הוה ביה בקו אלא חד ביתא לא סגיא דלא הוה צריך הקיפא לפום מאי דמטי ליה השתא מהאי טופיאנא, דינא הוא דיהיב כל חד מינייהו מהאי הקיפא רבה לפום מאי דצריך ליה מיניה, דכל בית ובית חיובא באנפי נפשיה הוא ולאו כל כמינייהו דבראי למחשבינהו לכולהו בתים שבקו בחד בית ולמחשבה להנאה דמתהני ליה לכל בית באפי נפשיה בחדא הנאה כי היכי דנפלגיה לחיובא אכולהו בתים שבקו, דהא לא מתפלגא האי הנאה כי היכי דנפלגיה להאי טופיאנא בינייהו, אלא כל חד מינייהו צריך ליה להא טופיאנא בהדי חבריה (במה) [כמה] דהוה צריך ליה באנפי נפשיה ומתהני מינה בהדי חבריה (במה) [כמה] דהוה מתהני ליה באנפי נפשיה. וכי משתעבדי בני מאתא להאי הקיפא לאו בראי באנפי נפשייהו וגואי באנפי נפשייהו משתעבדי אלא כולהו בני מאתא משתעבדי להדדי לאשתתופי בהקיפא דמתא, ולית להו רשותא לאתפלוגי מהדדי ולאקופי הני באנפי נפשייהו והני באנפי נפשייהו מטעמא דמצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ואשתכח דכולהו בתי דמאתא משתעבדי להקיפא דכולהו מאתא, אלא דכל חד מינייהו לפום הקיפא יתירא דגרם ביה טפי מחבריה מחייב למיתב ביה טפי מחבריה. ומשום זה נהנה וזה לא חסר ליכא, דמעיקרא כי משתעבדי להדדי מסתמא להאי הקיפא למיתב כל חד מינייהו מיניה לפום מאי דגרים מיניה הוא דמשתעבדי, ואי מחייבת ליה לחד מינייהו למיתב טפי ממאי דאשתעבד ליה זה נהנה וזה חסר כדברירנא.

ברם צריך את למידע דהאי דאמרינן בגמרא לפי קירוב בתים הן גובין לאו (לאסוקי) [לאפוקי] לפי מדתו של כל אחד ואחד קאתי, דלכולי עלמא בין למאן דאמר לפי שבח נפשות הן גובין בין למאן דאמר לפי שבח ממון הן גובין [בין] למאן דאמר לפי קירוב בתים הן גובין כולהו אית להו דגבינן מכל חד מינייהו לפי מדתו הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, דאי לא תימא הכי קשיא לכולהו מאי שנא דנקטי לפי שבח נפשות ולפי שבח ממון דהוו מידי דמוסיף ו (ל) חסר בכל יומא ושבקי מידי דלא מוסיף ולא חסר בכל יומא, ועיקר בנין החומה אמטול בתים קאתי ומקמי דאתי שבח נפשות ושבח ממון קאתי. אלא תרווייהו אית להו לפי מדתו של כל אחד ואחד וכי פליגי בשבח ממון ובשבח נפשות דהוו בר ממדתו של כל אחד ואחד פליגי. ודכוותה גבי מאן דאמר לפי קירוב בתים הן גובין, דכי איירי בקירוב בתים לאו לאפוקי לפי מדתו של כל אחד ואחד קאתו אלא לדידיה נמי אית ליה לפי מדתו של כל אחד ואחד, וכי איירי בקירוב בתים לאפוקי שבח נפשות ולפי שבח ממון דאיירו בהו אמוראי קמאי הוא דקאתי. תדע דקו פנימי מאי טעמא לא מיפטר בהיקפא רבה דצריך כוליה לבתים שבקו חיצון מטעמא דזה נהנה וזה לא חסר, משום דצריך קו פנימי להקיפא באנפי נפשיה אע"פ שאינו רשאי לחלוק עכשיו משאר בתים קטנים שבעיר הוה ליה לגבי שאר בתים קטנים זה נהנה וזה חסר. וכי תימא כי מחייבת ליה לכל חד למינייהו למיתב לפי מדתו הרי קירוב בתים דבית גדול היוצא מקצתו מקו שלו בכלל וכי יהיב שיעור מאי דחזי ליה לההוא מקצת תרי זימני קא יהיב, לא קשיא מידי, דכי יהיב חד זימנא משום טופיאנא דגופיה יהיב וכי יהיב זימנא אחריתי מחמת דקאי באתרא דשייך ביה חיובא יתירא קא יהיב, מידי דהוה אבתי בראי גבי גואי דכוותיהון למאן דאמר לפי קירוב בתים הן גובין והוא הדין גואי לגבי גואי דגואי כי גבינן מבתים קטנים שבקו החיצון טפי ממאי דגבינן מבתים קטנים כמותן שבקו פנימי משום דקיימי באתרא דשייך ביה חיובא יתירא הוא, והוא הדין ה (י) כא דסבירא לן דגבינן לההוא מקצת היוצא זימנא אחריתי דההוא טופיאנא דגבינן מיניה משום דקאי ההוא מקצת באתרא דשייך ביה חיובא יתירא הוא.

אשתכח השתא דמעיקרא יהבינן חלק סתום לבנין החומה לכל בית ובית שבעיר לפי מדתו בתשבורת, והדר יהבינן חלק סתום לכל חד מינייהו לפי מרחקו מן הטבור דהיינו לפי קירוב בתים לחומה על הדרך שפירשנו. וכי יהבינן לכל חד מינייהו חלק סתום לפי מדתו בתשבורת לא איכפת לן בגובהא וכל שכן בבנין או בציור או בכיור אלא בתשבורת הקרקע שעליו הבנין בלבד מחוצה לו עד חוצה לו לארבע רוחותיה או לשלש בזמן שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות, והשאר אם יש בו יתר מארבע אמות על ארבע אמות מחשבינן את מותרו בתשבורת, דאי לית ביה ארבע אמות על ארבע אמות מכוונות לאו בית הוי ותו לא מידי כדמברר בפירקא קמא דסוכה (ג,א), ואמטול הכי לא מחייב למיתב חלק בבנין החומה ולשבח בתים בדמים לא שנא מחמת גבהא ולא שנא מחמת בנין או ציור או כיור, לא איכפת לן מכמה אנפי, חדא דלא מחייבי בני העיר בבנין החומה אלא לסלוקי הזיקא מאתרא דאורחייהו דאינשי למעבדיה במקום שאין מוקף חומה אבל לאייתויי שבחא לא מחייבי, לאפוקי גובה בנין ושבח בניין וציור וכיור דלאו אורחייהו דאינשי למעבדיה במקום שאין חומה ולא מהני ביה חומה טפי מחבריה לסלוקי הזיקא אלא לאיתויי שבחא. תדע מדקתני רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה אלא הסמוכה לספר ראויה לחומה, והא בית במקום שיש חומה שוה טפי מבית שהוא במקום שאין חומה ואע"ג דשבח טפי בדמים בעיר שאין סמוכה לספר פליג (י) רשב"ג, ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא מטעמא [ד]זימנין דמיקרי ואתו גיאסא אבל מטעמא דאיתויי שבחא לא. ועוד דאפילו לפי מדתו לא מחיבינן לכל חד מינייהו אלא מטעמא דלא מצי לאקופיה נפשיה בבציר ממאי דמטי ליה לחודיה מהקיפא רבה בהדיה חבריה והוה ליה דינא דבעל בית אחד גדול שיש במדתו כשני בתים או שלשה כדין בעל שני בתים או שלשה שאין דינן בענין הקף כדין בעל בית אחד קטן שדיו להקיף עצמו בהקף קטן. והא מילתא לא שייכא לא בגובה בנין ולא בשבח בנין ולא בציור ולא בכיור והוה ליה לגבי שבחא דהני מילי בכלל זה נהנה וזה לא חסר ואמטול הכי לא איכפת לן לבניין החומה בשבח בתים כלל כמו שפירשנו.

וכי תימא וכיון דטעמא דגבינן ליה לפי קירוב בתים מטעמא דהקיפא יתירא הוא (מרחק) ולפום מאי דמקרב ביתא לחומה מן הטבור וכמה דמרחק מן הטבור טפי נפיש הקיפא טפי, אדנקיט לפי קירוב בתים דמשמע לחומה (דנקוט) [לנקוט] לפי ריחוק בתים דמשמע מן הטבור. קירוב בתים אצטריכא ליה לאשמועינן דאין מודדין לבית אלא מחיצון שבו הקרוב לחומה, דאי אשמועינן לפי ריחוק בתים מן הטבור הוה משמע דכי משחינן מצד הקרוב לטבור משחינן ואם כן לקתה מדת הדין שלא הוזקקנו לכך אלא לידע כמה כל אחד מהן גורם להוסיף בהיקף יתר מחבירו, ואילו באו להקיף את הבתים הפנימים הקרובים לטבור או הרחוקים מהן לא היו מקיפין אותן לפנים מן הבתים סמוך לטבור אלא מחוץ לבתים, להכי נקט לפי קירוב בתים לחומה לאשמועינן דכי משחינן מאבראי דמיקרב לחומה משחינן. ומהאי טעמא גופיה כי משחינן מכותל החיצון שבו בקרוב לחומה ממקום הקרוב שבו לחומה הוא דמשחינן שהוא רחוק מן הטבור יתר משאר הכותל.

וכי תימא ואכתי היכי פסיק ואמר לפי קירוב בתים, תינח בעיר עגולה או במרובעת רבוע שוה שאין ארכו יתר על רחבו דכולהו בתים דסמיכי לחומה מארבע רוחות יתבי כהדדי הואיל ומרחקן מן הטבור וקירובן לחומה הסמוכה לכל אחד מהן שוה, אלא היכא דאריכא וקטינא כגון דהוי ממזרחה למערבה אלף אמה ומצפונה לדרומה חמש מאות אמה, שהרי בתים הסמוכים למזרח ולמערב מרחקן מן הטבור שוה מיהו בתים הסמוכין למזרח ולמערב עם בתים הסמוכין לצפון ולדרום אע"ג דכולהו קירובן לחומה שוה אין מרחקן מן הטבור שוה, והנהו בתים דסמיכי לחומה באמצע רוח צפונית ורוח דרומית אינהו מיקרבי לטבור טפי מכמה בתים דקיימי למזרח או למערב דמרחקי מחומה שבמזרח ומחומה שבמערב ומרחקי נמי מן הטבור טפי מהנך דמקרבי לחומה צפונית ולחומה דרומית, ואפילו הכי הנך דמרחקי מן הטבור טפי ואע"פ דמרחקי מן החומה טפי יהבי טפי מהנך דמיקרבי לחומה צפונית ולחומה דרומית משום דמקרבי לטבור. והוא הדין בעיר שארכה כרחבה דהנך דקיימי באלכסונה דמתא דמרחקי מן הטבור יהבי טפי מהנך דקיימי סמוך לחומה ברבועא דמתא אע"ג דמקרבי לחומה משום דמקרבי לטבור. אין הכי נמי, אלא משום דרוב בתים לפי קירובן לחומה רחוקים מן הטבור ניחא ליה למינקט לפי קירוב בתים דאיפסיקא ליה ברוב בתים ולא למנקט לפי ריחוק בתים מן הטבור דלא פסיק ליה כלל דצריך לפרושי מחוץ לכותל חיצון שבהן כדפרישנא טעמא לעיל. ואם תימצי לומר בכל עיר ועיר נמי קאמר האי קיצותא, דלפי קירוב בתים דקא יהיב לאו לכל בית ובית שבעיר קא יהיב לה אלא בין בית לבית מבתים הפוגעין בחוט היוצא בכוון מן הטבור לחומה הוא דקא יהיב, דבית הקרוב שבהן לחומה יהיב טפי מן הרחוק שבהן, אבל בין הבתים הפוגעין בחוט זה לבתים הפוגעין בחוט אחר שכנגדו או בצדו לאו בקירוב בתים לחומה תליא מילתא אלא במרחק (י) ן מן הטבור תליא מילתא, דכיון דאשמועינן בבתים הפוגעין בחוט זה דגבינן מינייהו לפי קירוב בתים דהיינו לפי מרחקן מן הטבור, דמחוט לחוט נמי לפי מרחקן מן הטבור הוא דגבינן, דאפילו בבתים הפוגעין באותו חוט עצמו כי גבינן לפי קירוב בתים לחומה לאו מטעמא דקירובן לחומה גבינן אלא מטעמא דריחוקן מן הטבור הוא דגבינן והאי דנקט לפי קירוב בתים לחומה לאשמועינן דכי משחינן מחוץ לכותל החיצון שבכל בית ובית הוא דמשחינן כדברירנא.

וכי תימא מכדי בית הרחוק מן הטבור כי גרים הקיפא יתירא לאו מכולהו רוחי דמתא גרים אלא בפלגא דמתא (מלעל' עבוד) [דמן הטבור] ועד סוף כתלי ההוא ביתא הוא דגרים אבל באידך פלגא דלא קאי ביה ביתא לא גרים ולא מידי ואם כן כי גבינן מיניה טופיאנא לפי מרחקו מן הטבור אמאי גבינן ליה להאי טופיאנא לכוליה הקיפא דמתא מכלהו גיסי, והא כי גרים הקיפא יתירא לאו מכלהו גיסי גרים. לא תקשי לך, דכי מעיינת בה שפיר היא הנותנת דכיון דכל בית ובית לא גרים הקיפא יתירא אלא מהך גיסא דקאי ביה אשתכח דהקיפא יתירא דכלהו מתא לאו מחמת דגרים כל חד מינייהו הקיפא יתירא לכל גיסא וגיסא קאתי אלא מחמת דגרים כל חד וחד בהאי גיסא דקאי ביה קאתי וריחוקא דכל חד מינייהו מההוא גיסא דקאי ביה מצטרף למגרם הקיפא יתירא בכולהו גיסי, וכיון דכולהו בני מאתא משתעבדי להדדי להאי הקיפא יתירא כל חד מינייהו לפום מאי דגרים ביה על כרחיך כי גבינן מכל חד מינייהו לפום מאי דגרים ביה לכוליה הקיפא הוא דגבינן, דכי היכי דכל חד מינייהו אע"ג דלא גרים ריחוקיה הקיפא יתירא אלא מחד גיסא מצטרף למגרם הקיפא יתירא בכלהו גיסי לענין גוביאנא נמי כי גבינן מכל חד מינייהו לפי מרחקו מן הטבור דהיינו לפום מאי דגרים בהאי הקיפא לכוליה הקיפא הוא דגבינן, דההוא שיעורא דגרים כל חד וחד מההוא גיסא דקאי ביה הוא ניהו דמצטרף למגרם הקיפא יתירא בכולהו גיסי ולפום מאי דמצטרף ריחוקא דכל חד מינייהו למגרם הקיפא יתירא בכולה מאתא מצטרף גוביאנא לכל חד מינייהו לשיעורא דצריך לכוליה הקיפא, ואשתכח דלא גבינן מכל חד מינייהו מהאי הקיפא אלא לפום מאי דגרים ביה.

וכי תימא תינח בעיר עגולה לכל חד ביתא דקדים לכל רוח ורוח, והוא הדין במרובע היכא דקאי כל חד מינייהו בסוף אלכסונה דמאתא, אלא שאר בתי דאתו בתר הכי הא לא גרמי ולא מידי. אטו טעמא משום דגרמי פסידא לאחריני הוא, משום דאיתרמי בדוכתא דגרים לכולה מאתא הקיפא יתירא דלא הוה צריך אלא לדידהו הוא כדברירנא בשמעתין, וכיון דאי נמי לאו הני הוו גרמי הני ואי נמי לאו הני הוו גרמי הני דהא כולהו בתי דקירובן שוה צריכי לההוא הקיפא יתירא דצריכי מקצתייהו כולהו כהדדי נינהו ומיחייב כל חד מינייהו מיניה לפום מאי דגרים ביה דהיינו לפי מרחקו מן הטבור כדברירנא.

והשתא דאתברר טעמא דגבינן לפי קרוב בתים מטעמא דהקיפא יתירא הוא ואתברר נמי דמרחק הבתים מן הטבור הוא ניהו דגרים למאתא הקיפא יתירא, [ו]לפיכך אין דרך החשבון עולה יפה בכל עיר ועיר ובכל בית ובית אלא בזמן שאתה מחשב לפי המרחק מן הטבור, ולא אמרו לפי קירוב בתים אלא להודיע שאין מודדין מרחקי כל בית ובית מן הטבור או קירובו לחומה מכותל הפנימי הקרוב לטבור אלא מחוץ לכותל החיצון הקרוב לחומה וממקום הקרוב שבו שהוא רחוק מן הטבור מכל הרחוק שבו מן הטעם שביארנו, צריכינן לברורי לך אורחא דחושבנא בהאי דינא כדי שיצא הדין לאמתו. כיצד מחשבינן, בתחלה רואין כמה מרחק כל בית ובית בפני עצמו מן הטבור ועד מחוץ לכותל החיצון שבכל בית ובית מן המקום הרחוק שבו, וחוזרין ומחשבין כמה מרחקו של כל אחד מהן מן הטבור יתר מחבירו וכמה יקרא חשבונו של זה מכלל חשבונו של זה אם חציו ואם שלישו ואם רביעו או פחות מכאן מאחד משמות שברי החשבון, ונוטלין לחשבון הקטן שבכולם חלק אחד סתם, ונוטלין לכל אחד ואחד מן החשבונות לפי מה שכל אחד מהן מוסיף על הקטן שבכולם, החשבון שמוסיף עליו מחצה נוטלין לו אחד ומחצה ושמוסיף עליו שליש נוטלין לו אחד ושליש ואם מוסיף עליו רביע נוטלין לו אחד ורביע ואם הוא כפלים הימנו נוטלין לו שנים ואם שלשה הימנו נוטלין לו שלשה, הכל חשבון סתום, וכן לשאר הבתים, ואחר כך מקבצין כל החשבונות הסתומין העולין מכללן ועושין מהן כלל אחד, ורואין כמה ממון צריכין לבנות וחולקין אותו חלקים שוין במספר החלקים הסתומין העולין בידך מכלל החשבונות שקבצת. ואם יש בכלל החשבון שהוא חשבון פחות מא' שלם תתן חלק לפי חשבונו אם מחצה הוא תתן לו חצי חלק מן החלקים ההם שחלקת על השאר ואם שליש שליש חלק ואם רביע רביע הכל לפי חשבונו, ואחר כך תחלוק החלקים ההם על כל בית מבתי העיר ותתן מהם לכל בית ובית לפי מספר החשבון הבתים שנטלת לו אם נטלת לו אחד תתן לו אחד ואם אחד ומחצה חלק ומחצה ואם שנים שני חלקים, ומה שמגיע לו מן החלקים ההם לכל בית ובית הוא ראוי לגבות הימנו*.

והני מילי בעיר שכל בתיה שוין במדתן, אבל אם היה בה אחד גדול ואחד קטן מעיקרא יהבינן חלק סתום על דרך שביארנו לכל בית ובית שבעיר לפי מדתו בתשבורת, והדר יהבינן חלק לכל חד מינייהו לפי מרחקו מן הטבור דהיינו לפי קירוב בתים לחומה על הדרך שפירשנו. העולה בידך משני החשבונות הללו לכל בית ובית מהם משיגין אותו לבד אם אחד א' ואם שנים שנים ואם יתר מכן יתר מכן ואם חסר מכן חסר מכן, ואחר כך מקבצין כל החשבונות הסתומין העולין מכללן וחולקין את הממון שצריכין לגבות חלקים שוין כמספר החלקים הסתומין העולין בידך מכלל החשבונות שקבצת, ואם יש בכלל החשבון ההוא חשבון שהוא פחות מאחד שלם תתן לו חלק לפי חשבונו ואם יתר יתר, ואחר כך תחלוק החלקים ההם על כל בית ובית לפי מספר החשבון הסתום שנטלת לו שהשגת לבד ומה שמגיע לו מן החלקים ההם לכל בית ובית הוא ראוי לגבות הימנו.

ומסתברא דאי אצטריכו בני מאתא לאוספי בהקיפה של עיר מחמת מידי אחרינא דאית בה הנאה לכל בני מאתא ולאו מחמת בתי דמקרבי לחומה, כגון דהוה התם מעין או בור של מים שבני העיר מסתפקין הימנוא ורצו להכניסו לפנים מן החומה או שהיה המקום גבוה יתר מן העיר והיתה נוחה ליכבש משם והוצרכו להכניסו לפנים מן החומה או לבנות החומה על גביו, נמצא שאין קירוב בתים שבין אותו מקום לטבור גורם להוסיף בהקיפא של עיר, דבלאו בתי בראי נמי הוו צריכי גואי להאי הקיפא יתירא לעיולי לההוא דוכתא לפנים מן החומה. הלכך דינא הוא דחזינן האי הקיפא יתירא דגרים ליה האי דוכתא דבעי לעיוליה לפנים מן החומה, אי גרמי ביה בתי הקיפא יתירא טפי ואי לא, דאי גרמי ביה הקיפא יתירא כגון דאיכא בתי בראי דנפיש מרחקן מן הטבור טפי כגון דקיימי מבראי לההוא דוכתאב, אי נמי דקאי ההוא דוכתא באמצע רוח מזרחית כנגד הטבור וקיימי בתי באלכסונא מההוא דוכתא ועד קרן מזרחית צפוניתג ומסוף ההוא דוכתא ועד קרן מזרחית דרומיתד, דאי לאו הני בתי הוה אפשר לאקופי לההוא דוכתא בבציר מהכין והשתא דאיכא בתי מהאי גיסא ומהאי גיסא צריכי לאוספי בהקיפא. דכי האי גוונא רואין כאילו חוט מתוח על אותו מקום שהוצרכו להוציא ההיקף חוצה לו במזרח העיר מן הנקודה שבתחילת המקום ההוא לצד הדרום עד הנקודה שבסופו לצד הצפוןו, [ו]כאלו חוט מתוח מחצי רוח צפונית לחצי רוח דרומית לחצי טבורה של עיר בכיוון שנמצא פוגע בחציו בטבור העירז, ורואין כאלו עגולה סביב לטבור העיר שיהא מרחק הקו הסובב שבה מן הטבור בשעור המרחק הפחות שנטלת לבתים הסמוכין לטבור לכל רוח לפי המרחק הקטן שבכולןח, ונמצא קו העגולה פוגע בנקודה שבחציו מן הדרום בחוט המתוח הפוגע בטבור לצד הדרום ובנקודה שבחציו מן הצפון בחוט המתוח לצד הצפוןי, ורואין כאלו שני חוטין מתוחין מן החוט המתוח במזרח אחד מן הנקודה שבתחילת החוט לצד הדרום לנקודה שבמקום פגיעת קו העגולה לצד הדרום בחוט הפוגע בטבוריא ואחד מן הנקודה שבסוף החוט המתוח במזרח לצד הצפון לנקודה שבמקום פגיעת קו העגולה לצד הצפון בחוט הפוגע בטבוריב, ונמצא שמדת החוט המזרחי עם מדת שני החוטין היוצאין משני קצותיו לשתי הנקודות שבחצי קו העגולה מכאן ומכאן הפוגעות בחוט הפוגע בטבור היא מדת ההיקף היתר שגרם המקום שהוצרכו להקיף חוצה לו להוסיף בהיקף מן הטבור ולמזרח, לפי שאי אפשר להקיף המקום ההוא עד המרחק הקטן הקרובה לטבור לצד המזרח ולשתי הרוחות הסמוכות לה מכאן ומכאן ועד החוט הפוגע בטבור בפחות ממדת שלשה חוטין הללו, ונמצא שהבתים שלפנים משלשת החוטיןיג אין מרחקו של אחד מהן גורם להוסיף בהקיפא של עיר אלא כאחד מן הבתים הסמוכים לטבור לפי המרחק הקטן שבכולןח, דאפילו הקיפא יתירא דהנך דמקרבי לפנים מן החוטין למזרח לאו אינהו גרמי ליה אלא ההוא דוכתא דאצטריכו ליה כולהו בני מאתא לעיולי בכלל הקיפא דמאתא הוא דגרים ליה דבלאו אינהו נמי הוו צריכי כולהו בני מאתא להאי הקיפא. ואמטול הכי דינא הוא דכולהו בתים דקיימי לפנים משלשת החוטיןיג בין דמקרבי לטבור בין דמרחקי מן הטבור דלא גבינן מכל חד מינייהו מכוליה הקיפא דמאתא אלא כשיעור מאי דחזי למגבא מאחד מן הבתים הסמוכין לטבור למרחק הקטן שבכולן, ושאר כל הבתים דקיימי מחוץ לחוט הפוגע בטבור לצד המערביד גבינן מינייהו לכולהו היקפא לפי מרחקן מן הטבור, דההוא דוכתא דקאי במזרח דבעי לעיוליה לפנים מן החומה לא גרים הקיפא יתירה אלא מן הטבור ולמזרח אבל מן הטבור ולמערב לא גרים ביה הקיפא יתירא אלא מרחקן של בתים דקיימי התם. (דמשאר) [ומשאר] בתי דקיימי לפנים מן החוט הפוגע בטבור לצד מזרח מחוץ לשלשת חוטיןטו, חזינן מרחקו של כל בית ובית מינייהו מן החוט הקרוב לו משלשת החוטין כמה הוי ומוספינן עליה שיעור מנתא דמרחק הקטן דשויא בכולהו בתי, ומאי דסליק בידך מתרוייהו הוא איהו שיעורא דחזי למגבא מכל ביתא מהני בתי, משום דהוא ניהו הקיפא יתירא דגרים מרחקן מן הטבור בהקיפא דמאתא, דאלו מרחקן מן הטבור ועד החוט הקרוב להן לא מחשבינן ליה כולהו עילויהו דלאו אינהו גרמי ליה אלא ההוא דוכתא דאצטריך להו לבני מאתא לעיוליה בכלל הקיפא דמאתא הוא דגרים ליה כדברירנא.

ואי ליכא מחצי רוח דרומית עד חצי רוח צפונית על פני כל רוח מזרחית בתי דגרמי למתא הקיפא יתירא טפי ממאי דהוה גרים האי דוכתא לחודיה בלא בתי, רואין כאלו חוט מקיף מחצי רוח צפונית לחצי רוח דרומית על פני כל המזרח בין דמיקפא כולה מאתא בריבועא בין דמקפא בעיגולא בין דמקפא פלגא ברבועא ופלגא בעיגולא, וכאלו חוט מתוח בכיוון מחצי רוח צפונית לחצי רוח דרומית דרך הטבור, וגבינן ליה כוליה הקיפא דמאתא מבתי דקיימי מן החוט המתוח בכיוון ולפנים כלפי המזרח ועד הטבור כדין בתים הסמוכין לטבור לפי מרחק הפחות שבכולן ומבתי דקיימי מן החוט המתוח בכיוון ולחוץ כלפי המערב לפי מרחקן מן הטבור כדברירנא. והוא הדין היכא דאתרמי ההוא דוכתא דאיצטריך לעיולי לפנים מן החומה בחד משאר רוחי דמתא דההוא הקיפא יתירא דגרים ההוא דוכתא במאתא גבינן ליה מכולהו בשוה ושאר הקיפא גבינן ליה מכל חד מינייהו לפום הקיפא יתירא דגרים ביה על הדרך שביארנו.

ברם צריך [את למידע] דבין דאיכא ברוח מזרחית בתי דגרמי למתא הקיפא יתירא טפי ממאי דהוה גרים האי דוכתא לחודיה בלא בתי, בין דליכא התם בתי דגרמי למאתא הקיפא יתירא טפי ממאי דהוה גרים האי דוכתא לחודיה בלא בתי, כי איכא לפלוגי בין בתים שמרחקן יתר מן הטבור לבתים שמרחקן פחות על הדרך שביארנו, אבל בין גדול לקטן ליכא לפלוגי, דלעולם מחייבין את הגדול לפי גדלו ואת הקטן לפי קטנו לבד ממאי דאיכא לפלוגי בינייהו לפי מרחקן מן הטבור על הדרכים שביארנו.

וכולהו נמי לא אמרן אלא דלא קדים סיום מקום החומה לדוכתיה דכל חד מינייהו בקרקע ביתיה, אבל היכא דקדים סיום מקום החומה לדוכתיה דכל חד מינייהו בקרקע ביתיה, לא מבעיא היכא דאסתיים בהורמנא דמלכא דיהיב לה רשותא ליתובי קרקע ידוע ולאקופי חומה דהאי הקיפא יתירא לאו בתי בראי גרמי ליה טפי מגואי אלא הורמנא דמלכא הוא דגרים ליה וליכא טעמא למגבא לפי קירוב בתים אלא לפי מדת בתים, אלא אפילו היכא דאסתיים מקום החומה מחמת שותפותיהו כגון דאשתתוף כולהו מעיקרא בקרקע מסויים למבנא ביה בתי, דאשתכח דמקמי דפלגוה לקרקע אסתיים ליה מסתמא מקום החומה למהוי בסיפי ההוא קרקע לכל רוח, אע"ג דמקמי דאתו למגבא לבנין החומה פלגוה לההוא קרקע במדה ובגורל ובנייה כל חד מינייהו לביתיה בחולקיה, כי אתו למגבא לבנין החומה לאו לפי קירוב גבי אלא לפי מדת בתים הוא דגבו, דכיון דמעיקרא כי אשתתוף בההוא קרקע אדעתא דמבנייה לחומה במקום ידוע הוא דאשתתוף ואי הוו בנו לה מקמי חלוקה שוה בשוה הוו בנו להו דאכתי כולהו בין בקרוב בין ברחוק שותפי נינהו, השתא נמי דלא בנו לה אלא לבתר חלוקה כיון דכי פלגי לא עלו אהדדי לשוויי הפרש בין קרוב לרחוק כי פלגי אדעתא דמגבא כדמעיקרא פלגי, דהשתא ודאי כי גרים ליה להאי הקיפא יתירא לאו בתי בראי גרמי ליה טפי אלא עיקר שותפותייהו הוא דגרים ליה, דהא לא מצי חד מינייהו למימר ליה לחבריה את גרמת לי הקיפא יתירא, וכיון דלא שייך ביה טעמא למגבא לפי קרוב בתים אי לא עליוה בשעת חלוקה כשיעור מאי דחזי ליה לאוסופי אקטן בבנין החומה דינא הוא למיגבא לפי מדת בתים. דאי לפי שבח ממון או לפי שבח נפשות ליכא למימר, דאם כן אפילו היכא דקדים בנין בתים לסיום מקום החומה נמי דגבי לפי ממון או לפי נפשות, אלא משום דלא שייך בהאי דינא למיגבא לפי שבח נפשות ולא לפי שבח ממון כדברירנא טעמא בעיקר שמעתין, ו[ה]כי נמי לשבח בתים בין בבנין בין בציור בין בכיור, דלא איכפת לן בחד מהני כדברירנא טעמא בשמעתין לעיל אפילו היכא דקדימי בתים לסיום מקום החומה וכל שכן היכא דקדים סיום מקום החומה לבנין בתים, ומההוא טעמא דלא שייכי היכא דקדימי בתים לסיום מקום החומה מיניה גופיה לא שייכי היכא דקדים סיום מקום החומה לסיום מקום הבתים וכיון דליכא למיגבא לא לפי שבח נפשות ולא לפי שבח ממון ולא לפי קרוב בתים היכא דלא עליוה לגדול בשעת חלוקה במאי דחזי ליה לאוסופי אקטן בבנין החומה, על כרחיך כשהן גובין לפי מדת בתים הן גובין דכל חד מינייהו כי אשתעבוד להאי חומה לפי מדת בתים אשתעבוד. ואי עליוה לגדול בשעת חלוקה במאי דחזי ליה לאוסופי אקטן בבנין החומה על כרחיך כי אמלוך לבנין החומה שוה בשוה אשתעבוד לפי מנין הבתים ולא איכפת לן בשבח בתים כלל כדברירנא טעמא לעיל. מיהו היכא דמעיקרא הוו משתתפי בכוליה קרקע בשוה, אי זבין ליה חד מינייהו חולקיה לחבריה, והוא הדין בחד דזאבין מתרי או תלתא ועבדינהו לכלהו חד ביתא, כי גבינן מיניה לאו לפי מנין הבתים גבינן מיניה אלא לפום מניינא דחולקי גבינן מינייהו, דמעיקרא כד אשתתוף למניינא דחולקיה דגבריה אשתתוף וכי משתעבדי לבניין החומה לפום עיקר שעבודייהו אשתעבדי כדברירנא לעיל.

וכולהו נמי לא אמרן אלא בעיר חדשה וכיוצא בה שאין בה חומה והוצרכו להקיפה חומה מארבע רוחותיה, דשייך בה לפי קירוב בתים, שהבתים החיצונים הקרובין לחומה הן גורמין לעיר היקף מרובה, אבל עיר שמוקפת חומה מארבע רוחותיה ונפלה אחת מחומותיה והוצרכו לבנותה לא שייך בה השתא קרוב בתים כלל שהרי חברותיה בנויות ועומדות על תלם מכאן ומכאן, ולא יתכן לבנותה כהוגן אלא במקומה כדי שתקשר עמהן מכאן ומכאן כבתחילה, שאם באו לבנות לפנים ממקומה נמצאת פרוצה משני צדדיה, וכי האי גונא לא גבינן אלא לפי מנין הבתים שבעיר בשוה. ואפילו נפלו כל החומות שברוח אחת מארבע רוחות העיר ונשתיירו החומות הסמוכות לה מכאן ומכאן משתי רוחות עומדות על תלם לא שייך בה לפי קירוב בתים, אלא אם כן היה רחבה של עיר מתמעט והולך ממקום הפרצה ולפנים, בכי הא ודאי לא שייך לפי קירוב בתים שאלו בנו את החומה לפנים ממקומה נמצאת מדתה פחותה. אבל אם היה המרחק שבין שתי החומות הסמוכות לפרצה מכאן ומכאן שוה עד חצי העיר לא שייך בה קירוב בתים כלל, שאלו באו לבנותה לפנים ממקומה אין מדתה מתמעטת ממה שהיתה מתחילה, אלא אם כן נפרצה אחת מן החומות הסמוכות לה שיכולין לבנותה כנגד ראש תור או לבנותה ארוך כנגד הקצר. כיצד עושין, הרי שנפרצה רוח מזרחית במלואה ונפרצה רוח דרומית מצדה כלפי ראשה סמוך לקרן מזרחית דרומית, רואין כאלו חוט מתוח קרן צפונית מזרחית עד קרן מזרחית דרומית וכאלו חוט שני מתוח מקרן מזרחית דרומית הפרוץ משני צדדין עד קצה העומד הקצר שברוח דרומית מקום שנפרצה החומה מצדה כלפי ראשה, וכאלו חוט שלישי מתוח בכיוון מקצת העומד הקצר שברוח דרומית עד הנקודה המכוונת כנגד הקצר בארוכה שברוח צפונית, וכאלו חוט רביעי מתוח כנגד ראש תור מקרן צפונית מזרחית עד קצה העומד הקצר שברוח דרומית. ורואין כמה ממון צריך לבנין שתי הפרצות שהן כנגד שני החוטין הראשונים, וחוזרין ורואין כמה מדת החוט שלישי המתוח בכיוון מכלל מדת שני החוטין הראשונים, ולפי מדתן מכלל מדת שני החוטין הראשונים גובין מכלל הממון הצריך לשני החוטים הראשונים מכל הבתים שבעיר בשוה שכולן צריכין לו בשוה. ורואין כמה מדת החוט הרביעי המתוח כנגד ראש תור יתירה על מדת החוט השלישי והמותר גובין אותו מכל הבתים שמחוץ לחוט השלישי לפי מרחקן מן החוט ההוא. ושאר ההקף שהוא שיעור העודף במדת שני החוטים הראשונים במדת החוט המתוח כנגד ראש תור גובין אותו מן הבתים שמחוץ לראש תור לפי מרחקו של כל אחד מהן מן הנקודה הקרובה לו מראש תור זה שהוא להם בטבור לעיר. אבל הבתים שלפנים מן החוט השלישי אין חייבין ביתר על מדתו כלום שהרי כל חומותיהן משלש רוחות עומדות על תלם ואין חסרין חומה אלא מרוח מזרחית שהוא כנגד החוט השלישי, והך הקיפא יתירא דמקצת רוח דרומית לאו אינהו גרמי ליה לאו אינהו צריכי ליה אלא בראי הוא דגרמי להו ולצורך בראי הוא דגדרי ליה הלכך חיובא דבראי הוא. וכן הבתים שבין החוט השלישי לרביעי המתוח כנגד ראש תור הואיל ויש להן שתי רוחות עומדות על תלם רוח מערבית ורוח צפונית ומקצת רוח דרומית, ואינן צריכין לגדור רוח מזרחית ומקצת רוח דרומית כמין גאם אלא די להן לגדרן כנגד ראש תור, אינן חייבין לתת ביתר על כנגד ראש תור כלום. ומה טעם גובין מראש תור מן הבתים שמחוץ לחוט השלישי לפי מרחקן מן החוט, לפי שהקרוב הקרוב לחוט השלישי היה די לו להקיף את עצמו בראש תור קטן מראש תור שצריך לרחוק להקיף את עצמו, ונמצא שמרחק הבתים מן החוט השלישי כלפי המזרח גורם להוסיף במשך ראש תור כלפי קרן צפונית מזרחית, והלא מרחק הבתים מן העומד שבצפון כלפי הדרום אע"פ שקרובים לחוט השלישי המתוח מן הצפון לדרום גורם להוסיף במשך ראש תור כלפי קרן מערבית דרומית, אינו דומה גורם להוסיף כלפי קרן צפונית מזרחית לגורם להוסיף כלפי קרן מערבית דרומית, שאם באת לקצר בראש תור מן הצפון ולהתחיל ממקצת העומד שבצפון משלישו או מחציו ולסיים בראש העומד שבדרום נמצאת מתחיל בעומד ומסיים בעומד ונמצאו בתים מוקפין בראש תור קטן שאין בו פרץ, לפיכך כשאתה בא להקיפן בראש תור גדול הנמשך מסוף העומד שבצפון לראש העומד שבדרום מה שהוספת לא לצורך בתים שלפנים מראש תור קטן הוספת אלא לצורך בתים החיצונים הממוצעים בין ראש תור קטן לראש תור גדול הוספת, אבל אם באת לקצר מן הדרום להתחיל מסוף העומד שבצפון ולסיים במקצת החוט השלישי המתוח מן הצפון לדרום כנגד המערב שהוא פרוץ מפני חומות שבדרום מערבית ודרומית שהן רחוקות הימנו נמצאת מתחיל בעומד ומסיים בפרוץ ואין כאן היקף גמור. לפיכך כשאתה מוסיף במשך ראש תור לסיים בעומד לא לצורך בתים הרחוקים מן הצפון בלבד הוספת אלא לצורך כל הבתים מן הצפון כלפי הדרום אינו גורם להוסיף במשך ראש תור יתר משאר בתים שבתוכו לפיכך דין הוא לגבות לפי מרחקן מן החוט השלישי כלפי מזרח ולא לפי מרחקן מן הצפון כלפי דרום. ומפני מה הן גובין שאר ההקף מן הבתים שמחוץ לראש תור לפי מרחקן מראש תור זה, (כלפי) [כי לפי] מרחקן מראש תור הן גורמין להוסיף במשך שני החוטים הראשונים היוצאין משני קצותיו של ראש תור ונמשכין כמין גאם עד שמתחברין בקרן מזרחית דרומית המכוון כנגד אמצע ראש תור. ומפני מה מודדין מרחקי כל בית ובית מראש תור מן הנקודה הקרובה לכל אחד בפני עצמו, שאם אתה מודדן לכולם ממקום אחד נמצא הקרוב נעשה רחוק ורחוק נעשה קרוב. ומה בין דין זה לעיר שאין בה חומה כלל, שאע"פ שהפנימים בפני עצמן היה די להם בהקף קטן הצריך להן שהרי כולן צריכין לאותו שיעור, ואל ישתתפו הפנימים עם החיצונים בשאר ההקף הגדול כלל אלא כל אחד ואחד מהן משועבד לתת כהקף הגדול לפי מה שגרם בו דהיינו לפי מרחקו מן הטבור, לפי שעיר שאין בה חומה כלל כולן צריכין חומה לכל רוח וכיון שכולן משועבדים להקיף את כל העיר הקף אחר הרי כולן משועבדים להקף כל הרוחות כל אחד מהן לפי מה שגרם בו. אבל בזמן שמקצת הרוחות פרוצות ומקצת עומדות שנמצאו מקצת הבתים עומדין כנגד העומד ומקצתן כנגד הפרוץ אינן אחראין זה לזה לראות את העומד כאלו הוא פרוץ, דכל חד מינייהו ליתיה גרם ליה והשתא לא משתעבדי להדדי למגדריה לפרוץ כדמעיקרא אלא כל חד מינייהו לפום מאי דגרם ביה השתא ולפום מאי דצריך ליה מיניה הוא דמשתעבד כדברירנא.

מיהו כל היכא דאמרינן בהאי בבא דגבינן מכל הבתים בשוה, ליתיה אלא בבתים ששוין במדתן, אבל אם היה בהן אחד גדול ואחד קטן מחייבין את הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ולפי מדתן בתשבורת לבד מהאי דמחייב ביה מאן דמחייב מינייהו לאוספי ליה לפי קרוב בתים מן המקום שהוא לו בטבור לעיר על דרך שביארנו.

ואם נפרצו חומות העיר מרוח אחת במלואה ונפרצו מקצת שתי החומות הסמוכות לה משתי רוחות כגון שנפרצה רוח מזרחית כולה ונפרצה קרן צפונית מזרחית וכנגדה קרן דרומית מזרחית, אם היה העומד הנשאר ברוח צפונית [שוה לעומד הנשאר ברוח דרומית] ואין אחד מהן עודף על חבירו, רואין כאלו חוט מתוח מקצה העומד שברוח דרומית לקצה העומד שברוח צפונית ורואין כמה (מדינות) [מדתו] מכלל הקף החומות הפרוצות, ולפי חשבונו מכלל ההקף גובין מכלל הממון הצריך לבנין הפרוצות מכל הבתים שבעיר בשוה שכולן צריכין לשיעור הזה בשוה, והשאר גובין אותו מן הבתים שמחוץ לחומות כלפי הפרוץ לפי מרחקן מן החוט שהוא להן בטבור לעיר מן הטעם שביארנו. ואם היה העומד ברוח דרומית וברוח צפונית אחד ארוך ואחד קצר רואין כאלו חוט מתוח מן הנקודה שבראש הקצר לנקודה המכוונת כנגדה בצד הארוך וכאלו חוט אחד מתוח כנגד ראש תור מראש הארוך לראש הקצר, ורואין כמה מדת החוט המכוון מכלל הקף החומה שנפרצה משלש רוחות ולפי חשבון מדת החוט המכוון מכלל ההיקף גובין מכלל הממון מכל הבתים שבעיר בשוה שכולן שוין בשיעור זה. וחוזרין ורואין כמה מדת החוט המתוח כנגד ראש תור יתירה על מדת החוט המכוון והמתוח גובין אותו מכל הבתים שמחוץ לחוט המכוון על הדרך שביארנו למעלה, ושאר ההקף גובין אותו מן הבתים שמחוץ לראש תור לפי מרחקן מראש תור זה כמו שביארנו. ודקא אמרינן בהני תרי בבי נמי דגבינן בשוה דוקא בעיר שבתיה שוין במדתן אבל אם היה בה אחד גדול ואחד קטן גובין מהן מתחילה לפי מדתן ובתר הכי חזינן הנהו דשייך בהו קירוב בתים וגבינן מינייהו נמי לפי קירוב בתים על דרך שביארנו.

ואם נפרצו כל חומות העיר משלש רוחותיה מזרח וצפון ודרום ונשארה רוח מערבית עומדת על תלה, רואין כאלו חוט מתוח בכוון מן הנקודה שבחצי רוח דרומית לנקודה שבחצי רוח צפונית שנמצא פוגע באמצעות בטבור העיר, ונוטלין חלקים שוין למנין הבתים ממוצעים בין החוט ראשון לחומה מערבית העומדת על תלה והבתים שמחוץ לחוט נוטלין להן חלקים לפי מרחקן מן הטבור על הדרך שביארנו בקירוב בתים וכוללין כל החלקים ההם, רואין כמה ממון צריך לבנין כל החומות הפרוצות וחולקין אותו חלקים מפורשים למנין החלקים הסתומים שעלו בידך, ואח"כ חולקים את החלקים המפורשים על כל בית ובית מבתי העיר לפי מספר החשבון הסתום שנטלת לו ומה שמגיע לו מן החלקים ההם הוא ראוי לגבות הימנו. ומה טעם גובין לבתים הממוצעים בין החוט למערב חלקים שוין לבתים הסמוכים לטבור ולבתים שמחוץ לחוט לפי מרחקן מן הטבור, שהבתים הממוצעים בין הטבור לחומה מערבית אין מרחקן גורם עכשיו תוספת ההיקף אלא בחצי רוח צפונית מערבית ובחצי רוח דרומית מערבית, שמרחקן מן הטבור לצד המערב גורם להמשיך היקף רוח צפונית ודרומית עד סוף מרחקן של בתים הקרובים למערבה של עיר, וכיון שרוח מערבית עומדת על תלה ואלו לא המשיכו רוח דרומית וצפונית עד החומה העומדת על תלה היו שתי החומות שבצפון ושבדרום מופלגות מן החומה שבמערב והיו צריכין לבנות חומה אחרת לפנים ממנה כנגד כל רוח מערבית כדי שיתקשר עם החומות שבצפון ושבדרום ונמצאו גורמין להרבות בהיקף, ומה שהיו משבחין בקיצור חומות שבצפון ושבדרום היו מפסידין יתר ממנו בחומה מערבית, לפיכך הרי דינן כבתים הסמוכין לטבור ממרחק הקטן שבהם שאין גובין מהם מטעם תוספת היקף אלא מפני שהן צריכין להו לחומה כמו שביארנו.

לפיכך אם נפרצו שתי רוחות במלואן זו כנגד זו ונשארו שתי רוחות זו כנגד זו עומדות על תלם גובין הכל מכל הבתים שבעיר בשוה מן הטעם שפירשנו למעלה דמה לי מרוח אחת מה לי משתי רוחות. ואיתה נמי מהך טעמא אחרינא דפרישנא בדין עיר שנפלו כל החומות שברוח א' מארבע רוחותיה ונשתיירו החומות הסמוכות לה מכאן ומכאן עומדות על תלם דלא שייך בה קירוב בתים אלא אם כן היה רחבה של עיר מתמעט והולך ממקום הפרצה ולפנים, והוא הדין היכא דנפרצו שתי רוחות זו כנגד זו עומדות על תלם דכיון דכל פרצה משתיהן הרי שני חומות סמוכות לה מכאן ומכאן חד טעמא נינהו דמה לי רוח אחת מה לי שתי רוחות, כל היכא דשתי רוחות הסמוכות להן מכאן ומכאן עומדות על תלם חד טעמא נינהו. ואם שתי הרוחות העומדות נפרצו מקצתן משני צידיהן סמוך לשתי הרוחות שנפרצו במילואן נמצא דין כל רוח אחת מהן כדין רוח אחת שנפרצה במלואה ונפרצו מקצת שתי רוחות הסמוכות לה מכאן ומכאן שפירשנו דינן למעלה. ובין שנפרצה רוח אחת במלואה בין שנפרצו שתי רוחות במלואן זו כנגד זו טעם אחת הוא, שאם היה העומד בשתי הרוחות שוה ומכוון זה כנגד זה רואין כאלו חוט מתוח מקצה העומד לקצה העומד שכנגדו בכוון מרוח זו וחוט שני מקצה העומד לקצה העומד שברוח שנית שכנגדה, וכל שלפנים מן החוטין נוטלין להם חלקים שוים ולבתים שחוצה להן חלקים לפי מרחקו של כל אחד מהן מן החוט הקרוב לו וחולקין את הממון הצריך לכל הפרצות למנין החלקים הסתומין שעלו בידך על הדרך שביארנו. ואם היה העומד צדו אחד ארוך וצדו אחד קצר מותחין חוט אחד מן הארוך ועד הקצר כנגד ראש תור וגובין מכל הבתים שבעיר מן הממון הצריך לכל הפרצות כשיעור מדת שני החוטין בשוה, והשאר גובין אותו מן הבתים שמחוץ לכל חוט מהן לפי מרחקו של כל אחד מהן מן החוט הקרוב לו מן הבתים הממוצעים בין החוט המכוון לחוט המתוח כנגד ראש תור כמשפטן ומן הבתים שמחוץ לראש תור כמשפטם על הדרכים שביארנו למעלה.

ואם נפרצו שתי רוחות הסמוכות זו לזו כמין גאם ונשארו שתי רוחות כמין גאם עומדות על תלם רואין כאלו חוט מתוח מקצה העומד שבזו כנגד ראש תור, ורואין כמה מדתו מכלל היקף כל הפרוץ, וגובין מכל הבתים שבעיר בשוה שכולן צריכין לו בשוה, והשאר גובין אותו מן הבתים שמחוץ לראש תור זה מן הטעם שביארנו. ומפני מה גובין שיעור ראש תור מכולן בשוה ואין גובין אותו לפי מרחקו של כל אחד מהן מן הרוחות העומדות על תלם, לפי שהרחוק מרוח זו קרוב לשנית והקרוב לזו רחוק לשנית ואין אחד מהם מוסיף במשך ראש תור זה יתר מחבירו לפיכך הרי כולן שוין בו.

ברם צריכינן לברורי לך דכולהו הני דאמרן בהני בבי כולהו לית אינהו אלא בבתים ששוין במדתן, אבל אם היה אחד גדול ואחד קטן בתחילה מחשבין להן לפי מדתן ולבסוף מחשבין להן לפי קירוב בתים על הדרך שביארנו בכל אחד מהן.

ברם צריך את למידע דכי גבינן לפי קירוב בתים דהיינו לפי מרחקן מן הטבור או ממקום שהוא קרוב להן כטבור לעיר, ה"מ לבנין החומה דשייך בה טעמא דקירוב בתים דגרמי הקיפא יתירא, אבל לדלתים ובריח וכיוצא בהן דלא שייך בהו טעמא דהקיפא יתירא לא גבינן אלא לפי מדת בתים בתשבורת, דכיון דכולהו לא מנטרי בבציר מהאי שיעורא אשתכח דכולהו צריכי להאי שיעורא לפי מדת כל אחד ואחד. תדע דכי איתמר בעיא דשבח ממון וקירוב בתים אפלוגתא דרשב"ג ורבנן הוא דאתמור דלא איירו אלא בבניין החומה בלחוד ותו לא מידי.

והוא הדין גבי חצר לענין דלת ומנעול מהאי טעמא דאמרן, דהא לא מינטר חד מינייהו בבציר מהכין, ואין צריך לומר בית שער כיון דאי עבדי ליה ממילוסה של חצר הוא דשקלי ליה, כל חד מינייהו לפום חולקיה בחצר הוא דיהיב בין בדוכתא בין באוזינקא, דלפום מנתיה במקום טפי מחבריה בעי למיתב בהקיפא טפי מחבריה:

 

שיטה מקובצת

שיטה מקובצת


ולא דרך זה על זה. פירש רש"י ז"ל כגון שהאחד נטל שדה לצפון וכו'. ומסתברא לי אפילו כגון שדה בין ארבע שדות או שני בתים זו לפנים מזו שאין יכול ללכת בדרך אחרת דלא אמרינן על מנת כן חלקו שיהא לו בה דרך ולא שיפרח באויר אלא יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר אם לא התנו כן בפירוש וכן מפורשת סוגיא דלקמן בפרק המוכר את הבית. וכן הא דקאמר ולא חלונות פירש רש"י ז"ל שאין יכולים לערער על סתימת האורה ואין צריך להרחיק ארבע אמות מכנגדן שלא יאפיל. וזו קשה לדברי מי שפירש לעיל גבי איספלידא שאינו מאפיל לגמרי והכא נמי צריך הוא לפרש כן וכן פירש בפירוש כאן ואינו במשמע. עד כאן משטה לא נודעה למי.

עלה בידינו. המחזיק בכותל חברו בנועצים שלו וטוען שחברו מכר או נתן לו במתנה חורים הללו לנועצים נאמן ואף על פי שלא החזיק אלא להורדי אין חברו יכול לטעון לא מכרתי אלא להורדי לפי שחזקתו שהחזיק בחורים הללו ראיה היא על מקומות אלו שלקחם מחברו מקח גמור הלכך יכול לנעוץ שם כשורי כל זמן שירצה אף על פי שמכביד על הכותל יותר מהורדי ואין אומרים שאין חזקה זו ראיה שלקח חורים הללו אלא לתשמיש זה שנשתמש בהם בלבד לפי שהחזקות הם על מקח גמור כיון שלא מיחה ואין אדם נזהר לשמור שטרו יותר משלש שנים. וכן אם החזיק לנטפי החזיק לשופכי ויכול לעשות צריף רחב כצריף של ערבה ובלבד שלא יאריך הצנור שלא לצורך. ואם הוא ארוך אף על פי שהחזיק בכך שלש שנים בעל החצר מקצרו וכמו שאמר בפרק חזקת שאם היה ארוך מקצרו. ואם בא להגביה את הצנור בעל החצר מעכב עליו שאין החזקה ראיה אלא על שפיכת המים מגובה זה.

והמחזיק בכותל בניעוצים כגון שנעץ קורות וסכך עליהם להיות לו לצל לא אחזיק אלא באותן החורים שנעץ בהם ואינו יכול לנעץ במקומות אחרים בכותל ולא להרחיב החורים שלא החזיק אלא במקומות שנעץ בהם. ואם נפל הכותל חולק באבנים שאם אי אתה אומר כן לא מצינו חזקה שתועיל בכותל שאין דרך למלאות כל הכותל קורות מראש ועד סוף ואף על פי שחולק באבנים אינו חולק במקום הכותל אם יש עדים שהיה של חברו מתחלה לפי שאין חזקת הכותל חזקה לקרקע ואפילו יש עדים שנתן בעל הכותל רשות לחברו לנעוץ שם הורדי אינו רשאי לנעוץ שם כשורי אף על פי שאינו צריך להרחיב החורים בנעיצת כשורי. לפי שאינו רשאי להכביד יותר ממה שנתן לו רשות. ושנים שלקחו או ירשו מאבותיהם זה בית וזה עליה והיתה תקרת העליה מקורות שקמים ונפלה העליה אינו יכול לסכך בארזים שלא זכה בעל העליה בשעבודו על הבית אלא בהכבדת שקמים אבל לא בהכבדת ארזים וכל אחד מהם זכה בענין שלקח וירש וכן אמרו בפרק הבית והעליה.

אבל אם לקחו קרקע זה לבנות בית וזה לבנות עליה הרי בעל העליה יכול לסכך בין בשקמים בין בארזים ואם סיכך בשקמים ולאחר זמן נפלה העליה יכול הוא לסכך בארזים שהרי זכה מתחלה לסכך בארזים ובשביל שסיכך בשקמים לא איבד זכותו וחזקת ניעוצים וחלונות ושופכים כולן חזקתן שלש שנים ובטענה כגון שטוען שמכר לו או שנתן לו במתנה אבל אם יטעון כיון שסבל חברו שלש שנים מחל אין בטענתו ממש.

ויש אומרים חזקת הורדי וכשורי שלשים יום ואם חברם בטיט לאלתר ובחזקה שיש עמה טענה ואף על פי שחזקת חלונות ומרזב שלש שנים כמו שהכרחנו יש לחלק ביניהם לחזקת ניעוצים לפי שבני אדם כותבים שטר מכירה על מכירת שופכים וחלונות לפי שיש בה חסרון קרקע אבל נעוצים אין בו חסרון קרקע ואין בני אדם מקפידים לכתוב שטר עליהם. וכותל השותפים שבא אחד מהם להגביהה ולבנות על גבה חברו מעכב עליו דכיון שלא התנה מתחלה להגביהו יותר מן השיעור הזה אין אחד מהם יכול להכביד על הכותל המשותף לחברו לפי שאין הכותל הגבוה מתקיים כל כך כמו הנמוך. ואם נהגו השותפים להגביה למעלה כל מה שירצה אחד מהם ואין מקפידים ומעכבים זה על זה הכל כמנהג המדינה וכן שנינו בתוספתא מקום שנהגו לבנות שתים ושלשה דיוטאות בונים הכל כמנהג המדינה.

ויש מן הגאונים ז"ל שהיו אומרים דיכול השותף להגביה ולבנות בכותל ומשלם לחברו כפי מה שנפחת חלקו בכותל מפני כובד שהכביד עליו כאותה שאמרו בפרק הבית והעליה כמה מפסדת עליה בבית תילתא אי אית ביה תילתא. והמשכיר בית לחברו בבירה גדולה משתמש בזיזים ובחלונות ובחורים שבכותלים בגובה ארבע אמות בכותל ואם נהגו בעלי בתים להשתמש בעובי הכותל גם השוכרים משתמשים ובתרבץ דאפדני וברחבה שאחורי הבתים ולענין היזק ראיה יש היזק ראיה בגנים הראוים להשתמש בהם כל זמן שאינם סמוכים זה לזה שיש ביניהם דרך רשות הרבים או אפילו דרך רשות היחיד אבל כשהם סמוכים אין בהם משום היזק ראיה לפי שאין תשמישו תדיר וכשעולה להשתמש ורואה את חברו בגג מונע מלהשתמש שם בדברי צניעות וגגין הסמוכים אף על פי שהאחד גבוה מחברו אין בו משום היזק ראיה כי מתוך שהוא סמוך לו רואה את חברו ואף על פי שגבוה ממנו נוהג בהצנע מפניו כמו שאמרו היתה חצרו למעלה מגגו אין זקוק לו וכמו שהקלו בגגין הסמוכין לפי שאין תשמיש הגגין תדיר כתשמיש חצר כן הקלו בהם לענין עשיית המחיצה שזה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה וכו' זה שלא כנגד זה ומעדיף ואף על פי שיכול לעמוד בראש גגו במקום הפרוץ ולראות בגג חברו אף על פי שהעדיף במחיצה יותר מחצי הגג לא החמירו לסתום עד שלא יוכל שום אחד מהם להציץ לפי שתשמיש גגין אינו תדיר ולא החמירו בדבר יותר שאין היזק ראיה קרוב אחר שעשה כל אחד מעקה לחצי גגו ומעדיף אבל בבית וחצר כל זמן שיוכל להציץ יש שם משום היזק ראיה אף על פי שאין החלון מכוון כלל כנגד חלון חברו וכל זמן שיוכל לראות בבית חברו משם יש היזק ראיה כמו שאמרו החלונות מלמעלה ומלמטה ארבע אמות. ותדע שכן הוא שם כי הקשו בפרק לא יחפור על ששנינו החלונות מלמעלה ארבע אמות והלא מציץ הוא והעמידו במרדד את כתלו הנה למדנו כי אף על פי שאין הדבר נוח לו לראות דרך חלון חברו מראש הכותל שהוא למעלה מארבע אמות לחלון יש שם משום היזק ראיה כיון שיכול להוציא ראשו מכאן.

ופעמים יש היזק ראיה למעלה מארבע אמות כגון שחצרו רחב הרבה וחצר חברו למעלה ממנו שיכול להסתכל מרחוק אף על פי שגבוה ארבע אמות. ובמקום השוה כשמפסיק כותל גבוה ארבע אמות בינו ובין חברו אף על פי לחצרו רחב הרבה אינו יכול לראות לרשות חברו. ואין שיעור להיזק ראיה אף על פי שרחוק זה מחלון הרבה אלא עד שיציל עיניו. ושני גגין בשני צדי רשות הרבים אף על פי שיכולים בבי רשות הרבים להסתכל ולראות את העומדים בגג זה עושה כל אחד מעקה לחצי גגו ומעדיף ואין אחד מהם יכול לומר מה לך על היזק ראיה שלי כיון שצריך אתה להשתמש בצניעות מפני כל עוברי דרך וכו' אבל אם הגג שפל ובני רשות הרבים רואים אותו כמו העומד בגג אין שם משום היזק ראיה כמו ששנינו אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח.

ובגגין הסמוכים אף על פי שאין שם היזק ראיה עושה מסיפס גבוה עשרה טפחים. וגג הסמוך לחצר חברו בעל הגג זקוק לבעל החצר ארבע אמות משום היזק ראיה ובעל החצר אין זקוק לבעל הגג שאין בגג הסמוך לרשות חברו משום היזק ראיה אבל בעל החצר זקוק לסייע עמי בבנין ארבע אמות כדי חצי דמי מחיצה עשרה של הוצא ודפנא לפי שבחיוב מחיצה עשרה שניהם שוין כדי שיהא העובר לרשות חברו נתפס כגנב.

ושתי חצרות זו למעלה מזו מקציעין מעפר החצר העליונה עד שמגיע ליסוד ובונים שניהם העליון מסייע מלמטה עם התחתון ובונה שאם אין יסוד אין בנין וכשיסתלק היזק ראיתו של תחתון בונה העליון כדי שיסלק היזק ראיתו ושנים שדרים אחד בבית ואחד בעליה ונתכסה התחתונה בתוך הקרקע עד שאין התחתון יכול לדור למטה ורצה התחתון לבנות הבית והעליה אף על פי שרוצה לשכור בית שידור בו בעל העליה עד שיבנה הבית והעליה אין העליון חייב לטרוח לטלטל כליו אלא יחפור התחתון בתוך ביתו וידור שם אבל אם תשפל התקרה עד שירדה קרוב לקרקע הבית בתוך עשרה כיון שלא נשתייר שם שיעור דירה לתחתון סותרים ובונים שאין לו לעליון שעבוד בתוך עשרה לקרקע של תחתון וזה בונה את הבית בתחלתו וזה בונה העליה כי הבית משועבד הוא לעליה.

ואם התנה מתחלה שאם תשפיל החומה תחתיה יבנו את הבית והעליה כל זמן שתשפל החומה עד שלא יהא הבית ראוי לדירה הגונה אצל בני אדם בונים שניהם את הבית ואת העליה.

והאחין שחלקו אין להם דרך זה על זה ולא סולמות אפילו להשתמש בו דרך עראי להטיח גגות ולא דין חלונות שיכול חברו לבנות כנגדן אפילו שמאפיל על אחיו ואף על פי שנפתחו ברשות דהאב פתחן אמרינן על דעת כן חלקו שלא יהא לאחד מהם שעבוד על חברו. והאחין שחלקו זה נטל אספלידא וזה נטל תרביצא ועלו אותם בדמים ששמו שיווי בכמה יתירה דמי האספלידא על התרביצא שהיא חורבה ונתנו כשיעור העילוי לבעל התרביצא בקרקע או במעות יכול בעל התרביצא לבנות כנגד פתח האספלידא אף על פי שמאפיל עליו אבל אם עלו בסתם דמי האספלידא על התרביצא ולא פירשו שהעלוי מחמת הבנין יש בכלל העלוי שבעל התרביצא יניח אויר כנגד פתח האספלידא ארבע אמות שלא יבנה כנגדו וזו היא ששנו בברייתא האחין שחלקו האחד נטל כרם ואחד נטל שדה לבן וכו' וכגון שעלו בסתם כמה יתרים דמי הכרם על שדה הלבן. עד כאן מעליות ה"ר יונה ז"ל.

אימור ציורי צייריה. כלומר זה השובר מזוייף הוא ומשמע שאביהם בחייו הוציא את השטר חוב על הלוה והיה תובעו בכל יום שיפרענו לו והלוה לא הוציא זה השובר באותו עת וכשמוציאו עתה לאחר מיתתו שמע מינה ציוריה צייריה דאי לא תבעו המלוה ללוה בחייו אמאי אמרינן אימור ציורי צייריה הא ודאי מי שיש בידו שובר אינו מוציאו אלא בעת שמוציאין עליו שטר חוב. ותו קיימא לן נמי אין נזקקין לנכסי יתומים לבד מנמצאת שדה שאינו שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזיקים ונזקקים והכא היכי מחזיקים סהדי בשקרא. ואית דבעי מימר דכי אמרינן אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזיקים הני מילי בעדות על פה שמעידים העדים בפנינו דהא לא נחשדו ישראל על כך אבל בשובר דחתימי עליו סהדי איכא למימר דלא אסהידו סהדי אלא איהו צייר. אלא דאיכא לעיוני הא דאמרינן גבי נזקקין אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן בעדות על פה היכי מקבלין עדות שלא בפני בעל דין דהא יתומים קטנים כשלא בפני בעל דין. ואיכא מאן דאמר דמיירי שהעידו בחיי אביהם ולא הספיקו לגמור את הדין ולהוציא השדה מיד אביהם. כן כתב ה"ר יהונתן.

ובשיטה לא נודעה למי כתוב וזה לשונו ולי נראה דודאי זה השובר מקוים לפנינו אחר מיתת האב מדקאמר לא מיקרע קרעיה לשטרא מיהו אחר מיתת האב הוא שהוציאו לקיים בדמויי או בטביעות עינא אבל אם העדים עצמם לפנינו ומעידים על חתימתם בכי הא ודאי אחזוקי סהרי בשקרי לא מחזקינן. עד כאן לשונו.

לא קשיא הא מגואי הא מבראי. מאבראי גריעותא שאין העני המחזר על הפתחים יכול להגיע עד פתח הבית ולא ישמע קולו אבל מגואי מעליותא היא ואי איתא אפילו מאבראי פעמים שהוא למעליותא בדלית ליה דלת ואפילו בדאית ליה דלת פעמים שהוא למעליותא בדלית ליה פתחא ואפילו אית ליה פתחא פעמים שאף הוא למעליותא וכדאית ליה פתחא מאבראי שיכול העני לפותחו בלא רשות. הרשב"א ז"ל

וראב"ד ז"ל פירש נראה לי כי מגואי לאו דרך חסידות הוא כי העני נמנע מליכנס בו מפני שנראה עליו כבית מפני שהוא לפנים מן השער הגדול אבל כשהוא מאבראי יודע שהוא בית שער ודרך לחצר ואינו נמנע מליכנס בו ובעל הבית רואהו ומקבלו ומאבראי נמי דוקא כשאין לו דלת או שיש לו דלת ואין לו פותתת או שיש לו פותחת והפותחת מבחוץ שיכול לפתוח כל מי שירצה אז אין העני נמנע מלכנס בה. עד כאן.

לפי שבת ממון. שבח ממון שאמרו שבח ממון המטלטל קאמר שאין אלו באים אלא לשלול שלל ואינם נוטלים קרקעות ומכל מקום הכל לפי מה שהוא ענין שאם באו גייסות שבשעת המלחמה ללכוד את העיר להרסה או לשרפה גובין לפי הכל. הרשב"א ז"ל. ועיין במגיד משנה פרק ו' מהלכות שכנים.

לפי קירוב בתים הם גובים או דילמא וכו'. ופשט ליה לפי קירוב בתים הם גובים ונראה לי אף לפי קירוב בתים קאמר שאם יש לפנימיים שבח ממון יותר מן החיצוניים שיתנו בשוה ויעלה הקירוב כבגד שבח הממון. הראב"ד.

קישורים חיצוניים

  1. ^ הערת המדפיס - [צ"ל בהא נמי הלכתא כרב חמא ולעולם לא קרעינן וכו'].
  2. ^ הערת המדפיס - [צ"ל מקום ששומר החצר ישן כופין וכו'].
  3. ^ הערת המדפיס - [צ"ל בהא נמי הלכתא כרב חמא ולעולם לא קרעינן וכו'].
  4. ^ הערת המדפיס - [צ"ל מקום ששומר החצר ישן כופין וכו'].
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/בבא_בתרא_ז_ב"