בבא בתרא ט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואתני עלה איהו נמי עבד חד כיסא ואתני עלה רב אשי אמר אנא אתנויי נמי לא צריכנא דכל דקא אתי אדעתא דידי אתי ולמאן דבעינא יהיבנא ליה הנהו בי תרי טבחי דעבדי עניינא בהדי הדדי דכל מאן דעביד ביומא דחבריה נקרעוה למשכיה אזל חד מנייהו עבד ביומא דחבריה קרעו למשכיה אתו לקמיה דרבא חייבינהו רבא לשלומי איתיביה רב יימר בר שלמיא לרבא ולהסיע על קיצתם לא אהדר ליה רבא אמר רב פפא שפיר עבד דלא אהדר ליה מידי אה"מ היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו ת"ר באין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברין ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר (מלכים ב יב, טז) ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים א"ר אלעזר אע"פ שיש לו לאדם גזבר נאמן בתוך ביתו יצור וימנה שנאמר (מלכים ב יב, יא) ויצורו וימנו אמר רב הונא בודקין למזונות ואין בודקין לכסות אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא אב"א סברא האי קא מבזי והאי לא קא מבזי אי בעית אימא קרא (ישעיהו נח, ז) הלא פרוש לרעב לחמך בשי"ן כתיב פרוש והדר הב ליה והתם כתיב (ישעיהו נח, ז) כי תראה ערום וכסיתו כי תראה לאלתר ורב יהודה אמר גבודקין לכסות ואין בודקין למזונות אי בעית אימא סברא ואי בעית אימא קרא אי בעית אימא סברא האי קמצערא ליה והאי לא קמצערא ליה אי בעית אימא קרא הכא כתיב הלא פרוס לרעב לחמך פרוס לאלתר וכדקרינן והתם כתיב כי תראה ערום וכסיתו כשיראה לך תניא כוותיה דרב יהודה אמר כסוני בודקין אחריו פרנסוני אין בודקין תנן התם דאין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע לן נותנין לו פרנסת לינה מאי פרנסת לינה אמר רב פפא הפוריא ובי סדיא שבת נותנין לו מזון שלש סעודות תנא אם היה מחזיר על הפתחים אין נזקקין לו ההוא עניא דהוה מחזיר על הפתחים דאתא לקמיה דרב פפא לא מזדקיק ליה א"ל רב סמא בריה דרב ייבא לרב פפא אי מר לא מזדקיק ליה אינש אחרינא לא מזדקיק ליה לימות ליה והא תניא אם היה עני המחזיר על הפתחים אין נזקקין לו א"ל ואין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נזקקין לו למתנה מועטת אמר רב אסי זלעולם אל ימנע אדם עצמו [מלתת] שלישית השקל בשנה שנא' (נחמיה י, לג) והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו ואמר רב אסי שקולה צדקה כנגד כל המצות שנאמר והעמדנו עלינו מצות וגו' מצוה אין כתיב כאן אלא מצות (סימן גדול מקדש משה) א"ר אלעזר חגדול המעשה יותר מן העושה שנאמר (ישעיהו לב, יז) והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם זכה הלא פרוש לרעב לחמך לא זכה ועניים מרודים תביא בית אמר להו רבא לבני מחוזא במטותא מנייכו עושו בהדי הדדי כי היכי דליהוי לכו שלמא במלכותא וא"ר אלעזר בזמן שבהמ"ק קיים אדם שוקל שקלו ומתכפר לו עכשיו שאין בהמ"ק קיים אם עושין צדקה מוטב ואם לאו באין עובדי כוכבים ונוטלין בזרוע ואעפ"כ נחשב להן לצדקה שנא' (ישעיהו ס, יז) ונוגשיך צדקה אמר רבא האי מילתא אישתעי לי עולא
רש"י
עריכהואתני - מתנה עם הצבור לחלקם לכל הבא:
דכל דאתי - לתת מעות לקופה:
עניינא - תנאי:
למשכיה - עור הבהמה:
לאו כל כמינייהו דמתנו - אלא בפניו:
אין מחשבין - לומר היכן נתתם מעות שגביתם:
שאין ראיה לדבר - דלא בגבאי צדקה כתיב אלא בגיזברי הקדש הנותנים לבם לעושי המלאכה שהפועלים מרובין למלאכות הרבה לגודרין ולחוצבי האבן לכתפים ולחמרים ולקנות עצים ואבני מחצב וא"א לעמוד על החשבון כדאמרינן בעלמא (שבועות דף מה.) בעל הבית טרוד בפועליו הוא ואינשי:
יצור וימנה - הכסף שהוא מוסר בידו ואע"פ שאינו בא עמו לחשבון לאחר מכאן יצור וימנה שנאמר ויצורו וימנו וגו' והדר ונתנו את הכסף המתוכן המנוי על ידי עושי המלאכה וגו':
בודקין למזונות - אם בא עני ואמר פרנסוני בודקין שלא יהיה רמאי:
ואין בודקין לכסות - בא ערום ואמר כסוני לוקחין כסות מיד:
פרוש - דרוש וחקור תחלה:
לכשיראה לך - שאינו רמאי:
מככר בפונדיון - ככר הלקוח בפונדיון כשלוקחין ארבע סאין חטין בסלע ומגיע לפונדיון חצי קב שהסלע מ"ח פונדיונין וארבע סאין מ"ח חצאי קבין והחנוני שהוא טוחן ואופה ומוכר בשוק משתכר מחצה הרי שנותן ככר של רובע הקב בפונדיון:
לן - בלילה:
פרנסת לינה - צרכי לינה:
בי סדיא - כר לתת מראשותיו:
אין נזקקין לו - לתת מעות מן הקופה אחרי שלמד לחזר על הפתחים דיו בכך:
ולא אזדקיק ליה - אפי' לפרנסה:
מעשה הצדקה - טורח המעשים את חבריהם מדלא כתיב והיתה הצדקה שלום:
זכה - למזל טוב:
עניים מרודים - זו ממשלת רומי שצועקת תמיד הבו הבו שאנו צריכין:
מרודים - קונפליינ"ט בלע"ז כמו אריד בשיחי (תהלים נה):
עולא משגש ארחתיה דאימיה - לרב ששת קרו ליה הכי עולל המשגש דרכי אמו שגרם להטותה מדרך שאר נשים כדלקמן:
תוספות
עריכהואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. ראיה גמורה אינה דשאני התם שהיו צדיקים גמורים:
אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון כו'. הככר עולה ששה ביצים דצא מהן מחצה לחנווני והוא מזון שתי סעודות כדתניא בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פב:) וקשה לר"י דבפרק כל כתבי (שבת דף קיח. ושם) משמע שהוא רגילות דאיכא סעודה בהדיה דקאמר התם דכי אזיל מלווינא ליה סעודה בהדיה דכי אזיל לאו בריקן אזיל וא"כ למה נותנין לו שתי סעודות די לו בסעודה אחת ההיא סעודה דאיכא בהדיה יאכל מיד וסעודה שנותנין לו עכשיו יוליכנו עמו ונראה לר"י דאין מחלקין תמחוי בלילה לפי שאינן יכולין להבחין למי נתנו ולמי לא נתנו וכן משמע מדקאמר לן נותנים לו פרנסת לינה ומפרש דהיינו פוריא ובי סדיא אבל ככר אין נותנין לו ולכך נותנין לו ב' סעודות שיאכל אחת בלילה ואחת למחר דכי אזיל לאו בריקן אזיל וטעמא דבעינן שלא ילך ריקם דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו ולא יהא רעב כל כך אבל אין לפרש דהטעם שמא לא יגיע בין היהודים ויהא לו מה לאכול דאי חיישינן להכי היה ליתן לו שלש סעודות כי גם בלילה לא יתנו אף כשיגיע בין היהודים שאין מחלקין תמחוי בלילה ואין לומר דלעולם מחלקין ולכך נותנין שתים דחיישינן שמא לא יגיע בין היהודים שתי פעמים אי נמי לא חיישינן אלא לפעם אחת והשניה נותנין לו כדי שיהא לו פת בסלו דאם כן היכי קאמר התם דמלוינן ליה סעודה אחת בהדיה ואם יש לחוש שמא לא יגיע בין היהודים היה לו ליתן שתים לכך נראה כדפרישית:
שבת נותנין לו מזון שלש סעודות. פירוש בשבת בצהרים אותן שתי סעודות שנתן לו אתמול בערב שבת אכל ליל שבת ושבת שחרית ושלש סעודות שנותנים לו בשבת יאכל אחת בשבת בסעודה שלישית ואחת למוצאי שבת ושלישית ישאר לו למחר בדרך שלא ילך ריקם ואין להאריך וקשה לרשב"א הא דתנן במסכת פאה (פ"ח מ"ז) ומייתי לה בפרק כל כתבי (שבת דף קיח ושם) מי שיש לו מזון שתי סעודות בביתו לא יטול מן התמחוי ואמאי הא אחד יאכל מיד ואחד בלילה וא"כ כי אזיל ריקם אזיל וצריך לפרש דמזון שתי סעודות דקאמר היינו בלא אותה שיש לו לאכול מיד וא"ת שבת אמאי נותנין לו שלש סעודות והא הך מתני' ר"ע היא דקתני רישא כל מי שיש לו מזון י"ד סעודות לא יטול מן הקופה ופריך בפרק כל כתבי הקדש (שם) מני אי רבנן חמיסר הויין אי רבי ח דקא שיתסר הויין ומשני הא מני ר"ע היא דאמר עשה שבתך חול ונראה לרשב"א דבשביל סעודת שבת אין לו להתחיל וליטול אבל בשכבר צריך ליטול נוטל גם כדי לסעודת שבת:
לא אזדקיק ליה. רב פפא גבאי היה ולא נתן לו מן הקופה כדתניא אין נותנין לו מן הקופה כיון שמחזר על הפתחים וא"ל רב סמא אי מר לא אזדקיק ליה לתת לו מן הקופה היינו כדי סעודה כ"ש שגם אחרים לא יתנו לו ומסיק הא דתניא אין נזקקין לו מן הקופה היינו כדי סעודה אבל דבר מועט יתנו לו:
שנאמר והעמדנו עלינו מצות. ואע"ג דהאי קרא גבי בית אלהינו כתיב דהיינו בדק הבית כ"ש צדקה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהעט א מיי' פי"ד מהל' מכירה הלכה י"א, סמג לאוין קע, טור ושו"ע חו"מ סי' רל"א סעיף כ"ח, וטור ושו"ע יו"ד סי' רנ"ו סעיף ד':
פ ב מיי' פ"ט מהל' מתנות עניים הלכה י"א, סמ"ג עשין קסב, טור ושו"ע יו"ד סי' רנ"ז סעיף ב':
פא ג מיי' פ"ז מהל' מתנות עניים הלכה ו', סמ"ג עשין קסב, טור ושו"ע יו"ד סי' רנ"א סעיף י':
פב ד ה מיי' פ"ז מהל' מתנות עניים הלכה ח', סמ"ג עשין קסב, טור ושו"ע יו"ד סי' ר"נ סעיף ד':
פג ו מיי' פ"ז מהל' מתנות עניים הלכה ז', טור ושו"ע יו"ד סי' ר"נ סעיף ג':
פד ז מיי' פ"ז מהל' מתנות עניים הלכה ה', סמ"ג עשין קסב, טור ושו"ע יו"ד סי' רמ"ט סעיף ב':
פה ח מיי' פ"י מהל' מתנות עניים הלכה ו', סמ"ג עשין קסב, טור ושו"ע יו"ד סי' רמ"ט סעיף ה':
ראשונים נוספים
דכל דאתי למיתן צדקה אדעתא דידי אתיא. כל מי שנותן לי על דעת כן נותן לי שאני אתנן לכל עני שארצה משום דרב אשי היה אדם גדול והיה יודע מה הוא עושה:
[הנהו בי תרי טבהי]. התנו ביניהן שכל א' מהן ישחוט ביומו:
קרעוה למשכיה. דחיותא:
וחייביה רבא לשלם. דמי העור שקרע:
ולהסיע על קיצתן. והלא רשאין לקנוס כל מי שעבר על תנאן:
הני מילי. דיכולין להתנות ולהסיע על קיצתן:
היכא דליכא אדם חשוב. להתנות לפניו:
אבל אי איכא אדם חשוב. ולא אתנו קמיה לאו תנאיהו תנאה ואיכא דאמר היכא דליכא אדם חשוב עביד אינש דינא לנפשיה אבל אי איכא אדם חשוב נקיט ליה בדינא קמיה:
אין מחשבין בצדקה עם הגבאין. מה גבו ומה נתנו דאין צריך לחשדן:
אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. גבי גבאי צדקה זכר לדבר ממקדש שנא' (מ"ב כב) אך לא יחשב וגו' אבל גבי גזברין של הקדש הוי ראיה גמורה:
יצור. בעה"ב בקשר ובחותם וימנה דכתיב ויצורו וימנו כלומר אע"ג דהגזברין היו נאמנין אף על פי כן הגזברין עצמן היו צרין ומונין:
בודקין למזונות. שאם אמר עני תנו לי מזונות בודקין אחריו קודם שיתנו לו אם רמאי הוא שאין צריך אם לאו:
ואין בודקין לכסות. שאם בא עני ערום ואמר כסוני אין בודקין אחריו אלא נותנין מיד:
פרוש כתיב. כלומר צריך אתה לידע בפירוש אם צריך ואם לאו:
(פרוש) [פרוס]. לאלתר (פרוש) [פרוס] הלחם ותן לו:
לכשיראה לך. שהוא צריך כשתבדוק אחריו:
העובר ממקום למקום. שאין לן אלא דרך עברה עובר:
ככר בפונדיון. ככר שקונין פונדיון כשנותנין ד' סאין בסלע דהוי ככר של חצי קב כיצד בסלע הם מ"ח פונדיונות דסלע ד' דינרים ודינר שש מעות ומעה ב' פונדיונות נמצא מ"ח פונדיונות בסלע וכיצד הוי חצי קב בפונדיון דחצי קב אחד ממ"ח בד' [סאין] דסאה ו' קבים נמצא כ"ד קבין שהם מ"ח חצאי קבין בסלע שהוא מ"ח פונדיונות ושיערו חכמים דבהם אית ליה ב' סעודות א' לכאן וא' קודם שיגיע לישוב:
פוריא ובי סדיא. כר וכסת:
אין נזקקין לתת לו מכיס של צדקה. דהואיל ומחסר על הפתח הכל נותנין לו וא"צ ליטול מכיס של צדקה:
משליש שקל. בצדקה:
לעבודת אלהינו. דהיינו צדקה:
מצות. הרבה משמע:[2] ועבודת [הצדקה] מעשה הוא:
עכשיו באין וכו'. ודאי יתן או לעובדי כוכבים או לצדקה. אם זכה הלא פרוש לרעב שיתנהו לעניים אם לא זכה ליתנהו לעניים אעפ"כ יתן לעובדי כוכבים בשביל שהיה חייב לעניים. באים [עניים] מרודים כלומר עובדי כוכבים הרודים לביתו ונטלוהו בזרוע:
ונוגשיך צדקה. מה שתתן לנוגשיך:
עולא. עלם אחד כמו עול [ימים] לא היה שמו עולא אלא (אחד בלי) [אחדוי]:
הא דאמרי' בהנהו בי תרי טבחי. דהיכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו. נראה משום דילמא איכא פסידא ללקוחות דמוקרי זביני הלכך לאו תנאה הוא עד דשקלי רשות מיניה. ואע"ג דחזיא השתא דליכא פסידא לא הוי תנאייהו תנאה ומשמע דהיכא דליכא אדם חשוב א"נ ליכא למיחש לפסידא דוקא דמתנו כל טבחי מתא א"נ כל אומני דההוא אומנות משום דהוו להו בני העיר לגרמייהו אבל תרי תלתא דמתנו במאי קנו. ומצינו בתוספתא ורשאין הצמרין והצבעין לו' בל מקח שיבא לעיר נהא כולנו שותפי' כו'. ורשאי' הנחתומים לעשות רגיעה ביניהם וכל זה בתנאי כל האומנין הוא אבל שותפים שאמרו כל מקח שיבא לידנו יהא הריוח בינינו במאי קנו שאלו במתנין באומנות' לאמצע י"ל נעשו שכירין זה לזה כדאמרי' בפועל ששכרו ללקט מציאות והוא שנתקבלו שכר זה מזה או התחילו במלאכה ויכולים לחזור בהן אלא מקח שלקח במעותיו במה קנאו הלה וא"ת נעשה כמגביה מציאה לחברו במה קנ' שלא יחזור [בו] ויקח לעצמו. ופי' רגיעה חלוק' רגעים לא תמכו' ברגעי ולא אמכר ברגעך והל' הזה מצוי בין הגאונים בספרי השטרות לר' הברצלוני ז"ל וכ"נ מדבריו דדוקא בתנאי כל אומני.
עולא משגש ארחתי' דאימיה. לרב אחדבוי בר אמי קירא כן שגר' לה לאמו להתבזות לפני רב ששת ומנקתי' דר"ש הויא דקא' לי' חזו להני דדי ר"ח ז"ל. אבל לר"ש לא הו' קרי רבא עולא דגבר' רבה הוא גבי' ורב ששת גופיה לא הוי משגש לאורחת' דאימיה דידיה.
הא דאמרינן היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמנייהו דאתנוי: פירש הרא"ם ז"ל: אדם חשוב ממונה על הצבור. וכתב הרמב"ן ז"ל דטעמא דמילתא משום דאיכא פסידא ללקוחות דמיקרי תרעא. עוד כתב דמשמע דהיכא דליכא אדם חשוב ואי נמי במלתא דליכא פסידא דהוי תנאיהו תנאי, דוקא בדאתנו כל טבחי מתא, אי נמי כל בני אותה אומנות שבעיר, דהוו להו באומנותן כבני העיר לגרמיהו, הא תרי ותלת דמתנו במאי קנו, ושותפי שאמרו כל מקח שיבא לידנו יהא הריוח בינינו במאי קנו, שאלו במתני' באומנתן לאמצע, י"ל נעשו שכירין זה לזה, כדאמרינן בפועל ששכר ללקט מציאות (ב"מ י"ב, ב), והוא שנתקבלו שכר זה מזה או התחילו במלאכה, ויכולין לחזור בהן. אלא מקח שלקח במעותיו במה קנאו הלה, ואם תאמר נעשה כמגביה מציאה לחברו, במה קנה שלא יחזור בו ויקח לעצמו, ומה ששנינו בתוספתא (ב"מ פרק י"א) רשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבא לעיר נהא כלנו שותפין בו ורשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם, כל זה בתנאי כל האומנין הם, וכן כתב גם משם הרב אלברצילוני ז"ל דדוקא בתנאי כל האומנין הוא. ופי' רגיעה חלוקת הרגעים, לומר עשה אתה ברגע פלוני ואני אעשה ברגע פלוני.
ואני אומר, דדין פועל ודין השותפין אחד הוא בכל דבר שיש בו מעשה, כגון שנשתתפו בין במה שיקנו או במה שירויחו או במציאותיהן, דהיינו ודאי מגביה מציאה לחבירו, ונעשו שלוחים זה לזה או שכירים, שבשכר שזה מקבל עליו לקנות ולהגביה בשביל חבירו גם חבירו נשכר לו לקנות ולהגביה בשבילו, והילוכן ודיבורן היינו שכרן, והוה ליה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון (קידושין סג, א) וכיוצא בזה, והילכך כל שלא חזרו בהן ממש כל שקנה זכה בו חבירו בחלקו עד שיחזור בו בפירוש, ואפילו אמר אני זכיתי בה תחלה שחזרתי בי אינו נאמן, שאם כן אף הפועל שנשכר ללקט מציאות יאמר כן ונאמין אותו, אלא שהפועל אף על פי שיכול לחזור בו ואפילו בחצי היום סתמא דמילתא כל שלא חזר בו בפירוש על דעת תנאו ושכירותו הראשונים הוא עושה.
ואם חזרו בהן בפירוש, בין שותפין בין פועלין יכולין לחזור בהן, ואפילו נתקבלו שכר ואפילו התחילו במלאכה, שאין התחלת מלאכה עושה דבר לגבי חזרת הפועל אלא לגבי חזרת בעל הבית, כדאיתא בפרק השוכר את האומנין (ע"ז, א) וכדאמרינן בפרק הגוזל בתרא (קט"ז, ב) גבי שיירה שהיתה מהלכת במדבר רבא אמר הכא בפועלים עסקינן וכדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב פועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום, אמר מהדר ביה ולא אמר לא מהדר ביה.
והני מילי בכל דבר שיש בו מעשה, כמו שאמרנו, אבל במניעות כגון שהתנו שלא יעשה זה ביומו של זה, הא ודאי לא שייך בשותפין אלא בתנאי בני העיר אי נמי בתנאי כל אומני העיר, וכמו שכתב הרב ז"ל, דבמה נשתעבדו שלא לעשות, כנ"ל.
תוספתא בפרק אחרון של בבא מציעא (הי"ב): רשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכר פועלים, רשאין לעשות קיצתן. רשאין בני העיר לומר על מי שיראה אצל פלוני יהא נותן כך וכך, ומי שיראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך, וכל מי שתרצה או תרעה פרתו בין הזרעים יהא נותן כך וכך, וכל מי שירעה בהמת פלוני יהא נותן כך וכך, רשאין לעשות קיצתן. ורשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבא לעיר נהא כולנו שותפין בו. רשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהן. רשאין החמרין לומר כל מי שתמות חמורו נעמיד לו חמור אחרת, מתה בכוסיא אין צריכין להעמיד לו חמור, שלא בכוסיא צריכין להעמיד לו, ואם אמר תנו לי ואני לוקח לעצמי אין שומעין לו, אלא לוקחין ונותנין לו. רשאין הספנין לומר כל מי שתאבד ספינתו נעמיד לו ספינה אחרת, אבדה בכוסיא אין צריכין להעמיד לו דלא בכוסיא צריכין להעמיד לו. ואם פירש למקום שאין בני אדם פורשין, אין צריכין להעמיד לו. מי שהיה בלן לרבים ספר לרבים נחתום לרבים שולחן לרבים ואין שם אחר אלא הוא, והגיע שעת הרגל ומבקש לילך בתוך ביתו, יכולין לו לעכב על ידו עד שיעמיד אחר תחתיו, ואם התנה עמהם בבית דין או שיעבירו עליו את הדרך הרשות בידו.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(ה) מככר בפונדיון כו' כ' המורה והחנווני שהוא טוחן ואופה ומוכר בשוק ומשתכר מחצה הרי נותן ככר של רובע הקב בפונדיון וסברתי לומר דדוקא גבי עירוב משערינן הכי כדאמרי' בפ' כיצד משתתפין וגבי משרה את אשתו ע"י שליש בפ' אע"פ שהקלו חכמים גבי עירוב וגם במשרה שיערו בעני שבישראל כדאמרי' התם במתני' רבא אמר בעני שבישראל אבל בעני העובר ממקום למקום חצי קב ממש יהבינן ליה לשתי סעודות דהוי י"ב בצים שהרי סעודה בינונית היא כ"א בצים ומחצה כדילפי' מעומר לגלגולת ואמרי' בפרק כיצד משתתפין שזו היא מדה בינונית לכל אדם והאוכל במדה זו הוא בריא פחות מכן מקולקל במעיו ודי שנפחות לעני עד ששה בצים בסעודה אחת ובההוא פירקא נמי תנן אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חיטים כו' ושאר כל הפירות כדי שימכרם ויקח בהן מזון שתי' סעודות הוא אבל אחרי כן התבוננתי שיפה פירש המורה דרישא מיירי בחיטים וסיפא בככר והחטים צריכים טחינה ועצים וגם החנווני צריך להשתכר וגם בירוש' התם בסוף פאה הכא את אמר אין פוחתין לעניים בגורן כו' והכא את אמר אין פוחתין לעני העובר כו' צא מהן מחצה ליציאה. פי' מתמה היכי משער תנא חצי קב בין בחטי' בין בפת עשוי' ומתרץ דהאי דתני מככר בפונדיון אחר שהוצאתה מחצה לחנווני שיבוא רביע קב:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק א (עריכה)
קא. ואמר אביי מריש הוה עבד מר תרי כיסי חד לעניי עולם וחד לעניי דמאתא כיון דשמעה להא דא"ל שמואל לרב תחליפא בר אבימי עביד חד ואתני במעמד אנשי העיר איהו נמי עביד חד ומתני אמר רב אשי אנא אתנויי נמי לא צריכנא כיון דכל מאן דאתי אדעתא דידי אתי מאי דבעינא עבידנא. כלומר כיון דכל מאן דאתי מעניי בין מעניי מאתא בין מעניי עולם אדעתא דידי אתי, מאן דיהיב צדקה נמי אדעתא דידי יהיב למיתביה למאן דאתי לי בין מעניי מאתא בין מעניי עולם, הילכך מאי דבעינא עבידנא בין למיתביה לעניי מאתא בין למיתביה לעניי עולם, למאן דאתי ברישא ואתי למיתב ליה יהיבנא ליה. והיינו דקתני במתני' ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן לכל מה שירצו.
וכי תימא אי הכי רבה נמי למה ליה לאתנויי, והא ריש מתיבתא הוה כדאיתא בסוף הוריות (יד,א) וארנקי של צדקה גבאי הוה כדאמרינן בגיטין בפרק הניזקין (גיטין ס,ב) והא שיפורא דמעיקרא בי רבה והדר בי רב יוסף. ועוד מאי שנא גבי כיסי דאצטריך לאתנויי ומאי שנא גבי ציפי דבי כנישתא דלא איצטריך לאתנויי. היינו טעמא משום דתנא דמתניתא רשאין בני העיר קתני דמשמע עד דמסכמי כולהו אהאי שינויא, אבל יחיד לית ליה רשותא למעבד הכין שלא ברשות אנשי העיר. ואפילו פרנס הממונה על הצבור אי איכא אחרינא דגדול בתורה או בגדולה כותיה לית ליה רשותא למעבד הכין אלא עד דמימלך ביה או עד דמתני מעיקרא, ואמטול הכי אצטריך רבה לאתנויי משום דהוה רב יוסף בהדיה, ובהדיא אמרינן בסוף הוריות (שם) רב יוסף סיני רבה עוקר הרים שלחו להתם סיני ועוקר הרים הי מינייהו עדיף שלחו מתם סיני עדיף הכל צריכין למרי חטייא. ואפי' הכי לא קביל עליה רב יוסף מלך רבה עשרין ותרתין שנין עד דנח נפשיה והדר מליך רב יוסף, דאלמא רב יוסף הוה חשיב למלוכי אלא לא שבק רבה ענותנותיה, וכיון דהוה רב יוסף בשני דמליך רבה לא הוה ליה רשותא לרבה לשנויי כיס של צדקה שלא ברשותו ושלא ברשות אנשי העיר, ואמטול הכי אצטריך לאתנויי, אבל רב אשי יחיד בדורו הוה כדאמרינן בגיטין (נט,א) ובסנהדרין (לו,א) מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד הלכך איהו במקום בני העיר קאי ולא צריך לאתנויי. ועוד כדמעיינת ביה שפיר מדקאמר רב אשי אנא אתנויי נמי לא צריכנא וקא נקיט לה טעמא משום דכל מאן דאתי אדעתא דידי אתי, מכלל דרבה דאצטריך לאתנויי איניש אחרינא הוה בהדיה דהוו אתו נמי אדעתא דידיה. וכי תימא אי הכי רבה גופיה מאי שנא גבי כיסי דאצטריך לאתנויי ומאי שנא גבי ציפי דלא אצטריך לאתנויי. משום דגבי ציפי כיון דכולי עלמא נמי הוו אתו ויתבי עליהו בבי מדרשא, אשתכח דלאו איהו לחודיה הוה משני להו אלא כולהו בני העיר נמי הוו משנו להו ולא צריך לאתנויי, אבל גבי כיסי דכי הוה משני להו בכל זימנא וזימנא לאו מדעת אנשי העיר הוה משני להו ואמטול הכי אצטריך לאתנויי:
קב. ושמעינן מינה דכל מידי דקאי לעניי עולם אין עניי העיר בכלל עד דמשנו ליה לעניי העיר אי נמי דמתנו עליה מעיקרא, דאי ס"ד עניי העיר נמי בכלל עניי עולם נינהו למה להו לרבא ולרב תחליפא לאתנויי, לעביד חד לעניי עולם והוו להו עניי העיר בכלל, אלא ודאי שמע מינה דאין עניי העיר בכלל:
קג. הנהו טבחי דאתנו בהדי הדדי דכל דעביד ביומא דחבריה לקרעינהו למשכיה אזל חד מינייהו עבד ביומא דחבריה קרעינהו למשכיה אתא לקמיה דרבא חיביניהו לשלומי ליה דמי משכיה אתיביה רב יימר בר שלמיה (לרבה) [לרבא] ולהסיע על קיצותם ולא אהדר ליה אמר רב פפא שפיר עביד דלא אהדר ליה הני מילי היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו לאתנויי בלא דעתיה. ואגב ארחיך שמע מינה דהא דתניא ולהסיע על קיצותם כי האי גוונא הוא כגון דמתנו דמאן דעבר אקיצותיהו מיענש הכי והכי. וש"מ דוקא היכא דליכא אדם חשוב, אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו לאתנויי אלא מדעתיה. ומינה טעמא דאיכא אדם חשוב הא לאו הכי תנאיהו תנאה, ואע"ג דלא הסכימו כולהו בני מאתא אההוא תנאה אלא מקצתיהו הוא דאתנו בהדי הדדי הרי דומיא דהנהו טבחי לדידהו מיהת תנאה הוו. והאי אדם חשוב דקאמרינן דוקא תלמיד חכם הממונה פרנס על הצבור כרבא בדורו, אבל פרנס שאינו תלמיד חכם אי נמי תלמיד חכם ולאו פרנס אע"ג דאתנו בלא דעתיה תנאיהו תנאה:
קד. ת"ר אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברין אף עפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר אך לא יחשב אתם את הכסף הנתן על ידם כי באמונה הם עושים. וש"מ דוקא היכא דמתחזקי בהימנותא אבל היכא דלא מתחזקי בהימנותא מסתמא מחשבינן:
קה. א"ר אלעזר אע"פ שיש לו לאדם גזבר נאמן בתוך ביתו יצור וימנה שנאמר כי באמונה הם עושים ואפי' הכי כתב ויצורו וימנו את הכסף וגומר. ושמע מינה דהא דתני אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברים, חשובי הוא דלא מחשבינן כמה שקלי מהאי וכמה שקלי מהאי וכמה יהבי להאי וכמה יהבי להאי, הא מימנא מנינן למחזי מאי דאיכא בידיהו:
קו. אמר רב הונא בודקין למזונות ואין בודקין לכסות אי בעי תימא סברא ואי בעי תימא קרא אי בעי תימא סברא האי קאי מיבזי והאי לא מיבזי. כלומר ערום קא מיבזי דדבר הנראה לכל הוא, ואי אמרינן בודקין אחריו שמא יש לו ואינו רוצה להתכסות דילמא לית ליה מידי ואדהכי והכי קאי מיבזי. אבל רעב לא קא מיבזי דלאו דבר הנראה לכל הוא, ונהי דלמזוני שעתא כיון דחיישינן דילמא אדהכי והכי מסתכן לא בדקינן בתריה, אבל למתנה מרובה בדקינן. ואי בעי תימא קרא הכא גבי מזונות כתיב הלא פרוס לרעב לחמך פרוס כתיב. ולא משום דכתיב בשי"ן דמשמע עד שיתפרש לך הדבר ויתבאר שהוא רעב ואין לומר דעל כרחין האי קרא בכולהו נוסחי דייקי בסמ"ך כתיב, ואם כן מאי סיעתיה דרב הונא מינה, אדרבה תהוי תיובתיה דמר, כולי האי לישנא בקראי בעלמא בשי"ן כתיב דכתיב ולא יפרשו להם על אבל לנחמו על מת, וכתיב (איכה א,יז) פרשה ציון בידיה, כולהו בשי"ן, והכא שני קרא ואיכתיב בסמ"ך, שמע מינה דלא ליבעי פירושה הוא. אלא רב הונא הכי קא דייק, מדכתיב פרוס דמשמע פרוסה מועטת ולא כתיב הלא נתון לרעב לחמך דמשמע מתנה מרובה כדכתיב די מחסורו אשר יחסר לו, ש"מ דבצריך בדיקה הכתוב מדבר, דמספיקא לא יהבינן ליה אלא פרוסה דמתזן בה לפי שעה עד דבדקינן בתריה. וקסבר רב הונא קרא דנביאי בתרי גווני רעב קא מיירי, חד דצריך בדיקה דכתיב פרוס לרעב לחמך כדאמרן, וחד כשאין צריך בדיקה דכתיב ביה (ישעיה נח,י) ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע, דמשמע מתנה מרובה דשבעה בה נפשיה.
ורב יהודה אמר בודקין לכסות ואין בודקין למזונות אי בעי תימא סברא ואי בעי תימא קרא אי בעי תימא סברא האי קאי מצטער והאי לא קאי מצטער. כלומר רעב היכא דמיפנק אף על גב דיהבי ליה נהמא כל צרכיה כל כמה דלא יהבת ליה ליפתן לפום אתפנקותיה לא אזיל צעריה, ואילו ערום היכא דמכסי כסותא דמגינא עליה (מצוה) [מצינה] אע"ג דלא מיכסי כדחזי ליה נהי דבזיון אית ליה צערא בגופיה מיהא לית ליה. אי נמי מיירי כגון דמיכסי כולה כסותא דצריך ולא לביש גלימא ולא מכסי סדינא דבזיון אית ליה צערא דגופיה לית ליה. ואי בעי תימא קרא הכא גבי מזונות כתיב הלא פרוס לרעב לחמך פרוס והב ליה לאלתר. והאי דכתיב פרוס ולא כתיב נתון בעני המחזר על הפתחים קאי מיירי דאין נזקקין לו אלא למתנה מועטת, וכי כתיב (ישעיה שם) ונפש נענה תשביע בצנוע דכתיב ביה די מחסורו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, וגבי מזוני נמי יהבינן ליה לפום מאי דמיפנק כדמיברר בכתובות (סז,ב). ודייק רב יהודה מדכתיב הלא פרוס לרעב ולא כתיב כי תראה רעב ופרשת לו לחמך כדכתיב גבי ערום, ש"מ לא בעי ראיה, ודיקא נמי מדכוליה לישנא כתיב בשי"ן והכא כתיב בסמ"ך ש"מ להכי שני ביה דלא לשתמע מיניה דבעי פירוש. והכא גבי ערום כתיב כי תראה ערום וכסיתו. עד שיראה לך בבירור שהוא צריך לכך. תניא כותיה דרב יהודה אמר כסוני בודקין אחריו פרנסוני אין בודקין אחריו. וכן הלכתא. ודוקא היכא דמיכסי כסותא דמגנא עליה מצערא דגופיה אבל היכא דלא מיכסי כסותא דמגנא עליה מצערא דגופיה אין בודקין אחריו, וכל שכן היכא [דאיכא] תרתי:
קז. תנן התם אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע לן נותנין לו פרנסת לינה שבת נותנין לו מזון שלש סעודות מאי פרנסת לינה אמר רב פפא פוריא ובי סדיא. והאי ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע דקתני, אע"ג דהאי חושבנא לפלגו קבא סליק הא (כבר) [ככר] מיהת לאו פלגו קבא הוי, דחנוני דזאבין ארבע סאין בסלע דהוה ליה חצי קב בפונדיון וטרח ביה בגופיה ובממוניה עד דעביד ליה נהמא לאו בדמי חיטי זאבין ליה, אלא האי ככר בפונדיון דקתני לבתר דמפקינן מיניה מחצה לחנוני הוא, דהוה ליה האי ככר ריבעא דקבא, כדאסיקנא בפרק כיצד משתתפין (עירובין פב,ב) גבי עירוב. תדע דהא בתרוייהו ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע קתני. ובירושלמי דייק לה מדלא יהבינן ליה בגורן טפי מחצי קב שמע מינה ככר דהכא לאו חצי קב הוא ואע"ג דמסיק בה התם צא מהן שליש ליציאה הוא כי טעמא דמאן דאמר גבי עירוב (עירובין שם) צא מהן שליש לחנוני ולא קשיא הא דיהיב ליה בעל הבית ציבי והא דלא יהיב בעל הבית ציבי. הלכך הא דקתני סופא שבת נותנין לו מזון שלש סעודות מסתברא תלתא ככרות יהבינן ליה, כל חד מינייהו מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע דהוה ליה קבא נכי ריבעא לשלש ככרות, דכיון דאשמועינן רישא דיהבינן ליה לחדא סעודתא חד ככר ממילא שמעת דכי יהבינן ליה שלש סעודות תלתא ככרות הוא דיהבינן ליה:
קח. תנא אם היה עני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו. ודוקא למתנה מרובה אבל נזקקין לו למתנה מועטת, דאמרינן ההוא עני דהוה מחזר על הפתחים אתא לקמיה דרב פפא לא איזדקק ליה אמר ליה רב ספרא בריה דרב ייבא לרב פפא אי מר לא מזדקק ליה אחריני נמי לא מזדקקין ליה לימות א"ל והא תניא אין נזקקין לו א"ל אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נזקקין לו למתנה מועטת. וכן הלכתא:
קט. אמר רב אסי לעולם אל ימנע אדם עצמו לצדקה משלישית השקל בשנה שנא' והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו:
קי. אמר רב אסי שקולה צדקה כנגד כל המצות כלן שנאמר והעמדנו עלינו מצות מצוה לא נאמר אלא מצות:
קיא. אמר רבי אלעזר גדול המעשה את חבירו והכופהו לצדקה יותר מן העושה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום וגו', עושה לא נאמר אלא מעשה. אמר להו רבא לבני מחוזא עשו אהדדי כי היכי דליהוי ליכו שלמא:
היכא דאיכא אדם חשוב. שהוא תלמיד חכם וממונה פרנס על הצבור. ן' מיגש. ה"ר יהונתן ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה