בבא בתרא ח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אלו ת"ח ור"ל סבר לה כדדרש רבא (שיר השירים ח, י) אני חומה זו כנסת ישראל ושדי כמגדלות אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן אא"ל רב נחמן בר יצחק עברת אדאורייתא ואדנביאי ואדכתובי אדאורייתא דכתיב (דברים לג, ג) אף חובב עמים כל קדושיו בידך אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם אפילו בשעה שאתה מחבב עמים כל קדושיו יהיו בידך והם תכו לרגלך תני רב יוסף אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה ישא מדברותיך לישא וליתן בדבורותיו של מקום אדנביאי דכתיב (הושע ח, י) גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים אמר עולא פסוק זה בלשון ארמית נאמר אי תנו כולהו עתה אקבצם ואם מעט מהם יחלו ממשא מלך ושרים אדכתובי דכתיב (עזרא ז, כד) מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהם ואמר רב יהודה מנדה זו מנת המלך בלו זו כסף גולגלתא והלך זו ארנונא רב פפא ברמא כריא חדתא איתמי א"ל רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא ודילמא לא מידויל א"ל מישקל שקילנא מנייהו אי מידויל מידויל ואי לא גמהדרנא לה ניהלייהו אמר רב יהודה דהכל לאגלי גפא אפילו מיתמי האבל רבנן לא צריכי נטירותא והכל לכריא פתיא אפי' מרבנן זולא אמרן אלא דלא נפקי באכלוזא אבל נפקי באכלוזא רבנן לאו בני מיפק באכלוזא נינהו:
רבי פתח אוצרות בשני בצורת אמר יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה בעלי גמרא בעלי הלכה בעלי הגדה אבל עמי הארץ אל יכנסו דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס אמר לו רבי פרנסני אמר לו בני קרית אמר לו לאו שנית א"ל לאו אם כן במה אפרנסך [א"ל] פרנסני ככלב וכעורב פרנסיה בתר דנפק חיתיב רבי וקא מצטער ואמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ אמר לפניו ר' שמעון בר רבי שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו בדקו ואשכח אמר רבי יכנסו הכל רבי לטעמיה דאמר רבי אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ כההוא דמי כלילא דשדו אטבריא אתו לקמיה דרבי ואמרו ליה ליתבו רבנן בהדן אמר להו לא אמרו ליה ערוקינן [א"ל] ערוקו ערקו פלגיהון דליוה פלגא אתו הנהו פלגא קמי דרבי א"ל ליתבו רבנן בהדן אמר להו לא ערוקינן ערוקו ערקו כולהו פש ההוא כובס שדיוה אכובס ערק כובס פקע כלילא א"ר ראיתם שאין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ:
וכמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר וכו':
ורמינהי טהחמרת והגמלת העוברת ממקום למקום ולנה בתוכה והודחה עמהן הן בסקילה וממונן פלט ואם נשתהו שם שלשים יום הן בסייף וממונן אבד אמר רבא לא קשיא הא לבני מתא הא ליתובי מתא כדתניא יהמודר הנאה מאנשי העיר כל שנשתהא שם שנים עשר חדש אסור ליהנות ממנו פחות מכאן מותר מיושבי העיר כל שנשתהא שם שלשים יום אסור ליהנות ממנו פחות מכאן מותר ליהנות ממנו ולכל מילי מי בעינן י"ב חדש והתניא כשלשים יום לתמחוי שלשה חדשים לקופה ששה לכסות תשעה לקבורה שנים עשר לפסי העיר אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן לכי תנן נמי מתניתין שנים עשר חדש לפסי העיר תנן:
וא"ר אסי אמר ר' יוחנן מהכל לפסי העיר ואפי' מיתמי נאבל רבנן לא דרבנן לא צריכי נטירותא אמר רב פפא סלשורא ולפרשאה ולטרזינא אפילו מיתמי עאבל רבנן לא צריכי נטירותא כללא דמילתא כל מילתא דאית להו הנאה מיניה אפילו מיתמי רבה רמא צדקה איתמי דבי בר מריון א"ל אביי והתני רב שמואל בר יהודה פאין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים א"ל אנא צלאחשובינהו קא עבידנא קאיפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף אמרה ליהוי למצוה רבה יתיב רב יוסף וקא מעיין בה מאי מצוה רבה א"ל אביי מדתני רב שמואל בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים רשמע מינה
רש"י
עריכהאלו תלמידי חכמים - אלמא אין צריכין חומה:
כנסת ישראל - כולם שוין לענין חומה וגודרים עצמן מלטמע בעובדי כוכבים:
שאתה מחבב עמים - שאתה מצהיב להם פניך להשליטן על בניך:
כל קדושיו - של ישראל בידך לשומרן:
בלשון ארמי נאמר - יתנו תרגום של ישנו כמו ושננתם ותנינון (דברים ו):
אם תנו כולם - וכן רובן יהיו שונין ועוסקים בתורה כשיגלו בעמים:
עתה אקבצם - בקרוב אקבצם:
ויחלו מעט וגו' - ואף מועטין הן השונין בעמים יחלו ממשא מלך ושרים יהיו בטלים מלשאת משא מלך ושרים. יחלו כמו לא יחל דברו (במדבר ל):
מנדה בלו והלך - דריוש צוה את פחת עבר הנהר על אנשי כנסת הגדולה:
מנת המלך - מגבת מסים שהן מטילין תמיד על בני המדינה:
ארנונא - עישורי תבואות ובהמות מדי שנה בשנה:
כריא חדתא - יציאת כריית באר מים חיים לשתות:
לא מידויל - לא ימצאו בו מים והפסדתם חנם ויתמי לאו בני מחילה נינהו דליחלו:
לאגלי גפא - לשערי חומות העיר להציב בהן דלתות אגלי דלתות כמו טרוקו גלי ברכות (דף כח.) גפא סתימה כמו מצא אחר הגפה באלו מציאות (ב"מ דף כה:):
לכריא פתיא - חפירת בור לשתות מים ועל שם הכלי המונח שם בבור תמיד לשתות בו עוברי דרכים קורהו פתיא:
אפילו מרבנן - שהכל צריכין למים:
דלא נפקי באכלוזא - שאין הן עצמם יוצאין בהכרזה לחפור אלא שוכרים פועלים:
ככלב וכעורב - שחס הקב"ה עליהם (שבת קנה:) שנאמר יודע צדיק דין דלים (משלי כט) לפי שהכלב מזונותיו מועטין לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשת ימים וגבי עורב כתיב לבני עורב אשר יקראו (תהלים קמז) לפי שהעורב אכזרי על בניו והקב"ה מזמין להן יתושין מתוך צואתם ואוכלין:
דמי כלילא - עטרה למלך קיסר:
אתו - עמי הארץ לקמיה דרבי:
דליוה לפלגא - מחל המלך דמי החצי וסילקה מעליהן:
שדיוה אכובס - הטילוה פחתי המלך על הכובס:
החמרת והגמלת - שיירא של חמרים ושל גמלים:
הרי אלו בסקילה - כדין שאר יחידים:
יתובי מתא - בשלשים יום וגבי עיר הנדחת כתיב יושבי העיר (דברים יג):
ולכל מילי - ומקמי הכי לא יהיב מידי עם בני העיר:
שלשים יום לתמחוי - כיון ששהה שם שלשים יום גובין הימנו [גבאי] תמחוי מאכל לעניים:
לקופה - לצדקה:
לכסות - עניי העיר:
לקבורה - לקבור עניי העיר שהיא יציאה יתירא:
לשורא - לתיקון החומה:
לפרשא - פרש שהולך סביבות העיר לשומר' ולידע מה היא צריכה:
לטרזינא - שומר כלי זיין של בני העיר ויושב בבית אצל השער:
תוספות
עריכהלא שליט למרמא עליהם. לפי שהיו עסוקים במלאכת שמים בבנין בית המקדש ה"נ אין להטיל מס על לומדי תורה:
והלך זו ארנונא. פי' בקונטרס עישור בהמות ותבואה כו' ור"ח פי' ארוחת דורון לשלטון העובר ממקום למקום שנותן לו כל עיר ועיר ארוחה ופירושו מלשון ויבא הלך לאיש העשיר (שמואל ב יב):
כריא פתיא. פירש ר"ח להסיר גבשושית מרחוב העיר:
איפרא הורמיז. פר"ח דמשמעות הלשון חן מאת המקום איפרא כמו אפריון נמטייה לר"ש (ב"מ דף קיט.) הורמיז שם שכינה כי ההיא דס"פ אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לט. ושם ד"ה דהורמיז) מפלגא דידך ולעיל דהורמיז בזיי"ן מפלגא ולתחת דהורמין בנו"ן כמו הורמין בר לילתא לקמן (דף עג.):
(לעיל) ככלב וכעורב. כמו שפי' הקונטרס והיינו דכתיב נותן לבהמה לחמה לבני עורב וגו' בהמה בגימטריא כלב:
יתיב רב יוסף וקא מעיין בה. וא"ת וכי לית ליה ביבש קצירה תשברנה וגו' (ישעיהו כז) כדאמרי' בפירקין (דף י:) וי"ל דקבל' משום שלום מלכות כדעבד רבא לקמן (שם) וכי היכי דפלגינהו רבא לעניי עובדי כוכבים ה"נ פדה בהו רב יוסף שבויי עובדי כוכבים ומיהו לא צריכי להכי אלא כדפירש הקונט' דרבא דקבלה משום שלום מלכות וכיון שאמר לו ליתן למצוה רבה לא היה אפשר לחלקם לעניי עובדי כוכבים דאסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דעתו של עובד כוכבים (חולין צד.) אבל מעות המתחלקים לעניים אין כאן גניבת דעת דאינהו נמי ידעי שישראל רגילין לפרנסם כדאמר בהנזקין (גיטין דף סא.) מפרנסים עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום והא דקבל מההוא טייעא דנדב שרגא לבי כנישתא בפ"ק דערכין (דף ו: ושם ד"ה עד) אע"ג דהתם לא היה שלום מלכות התם טעמא משום דהוו כמו קרבן ואמרינן (נזיר סב.) איש איש לרבות נכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל:
עין משפט ונר מצוה
עריכהנז א מיי' פ"ו מהל' ת"ת הלכה י', סמג עשין יב, טור ושו"ע חו"מ סי' קס"ג סעיף ה', וטור ושו"ע יו"ד סי' רמ"ג סעיף ב':
נח ב ג ד מיי' פ"ו מהל' שכנים הלכה ו' והלכה ז, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קס"ג סעיף ד':
נט ה ו ז מיי' שם, ומיי' פ"ו מהל' ת"ת הלכה י', סמג עשה פב וסימן יב, טור ושו"ע חו"מ סי' קס"ג סעיף ד', וטור ושו"ע יו"ד סי' רמ"ג סעיף א' וסעיף ב:
ס ח טור ושו"ע יו"ד סי' רנ"א סעיף י"א:
סא ט מיי' פ"ד מהל' ע"ז הלכה ט':
סב י מיי' פ"ט מהל' נדרים הלכה י"ז, סמג לאוין רמב, טור ושו"ע יו"ד סי' רי"ז סעיף ל"ב:
סג כ מיי' פ"ט מהל' מתנות עניים הלכה י"ב, סמ"ג עשין קסב, טור ושו"ע יו"ד סי' רנ"ו סעיף ה':
סד ל מיי' פ"ו מהל' שכנים הלכה ה', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קס"ג סעיף ב':
סה מ מיי' פ"ו מהל' שכנים הלכה ו', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' קס"ג סעיף ד':
סו נ ס ע מיי' פ"ו מהל' שכנים הלכה ו', ומיי' פ"ו מהל' ת"ת הלכה י', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' קס"ג סעיף ד', וטור ושו"ע יו"ד סי' רמ"ג סעיף ב':
סז פ צ מיי' פ"ז מהל' מתנות עניים הלכה י"ב, סמ"ג עשין קסב, טור ושו"ע יו"ד סי' רמ"ח סעיף ג':
סח ק מיי' פ"ח מהל' מתנות עניים הלכה ט', סמג עשין קסג, טור ושו"ע יו"ד סי' רנ"ד סעיף ב':
סט ר מיי' פ"ח מהל' מתנות עניים הלכה י', סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' רנ"ב סעיף א':
ראשונים נוספים
וריש לקיש דמפיק מאספרם מחול ירבון דריש האי אני חומה בכל ישראל ולא בצדיקים בלבד:
כרגא. כסף גולגלתא:
אע"פ שאתה מחבב אומות העולם. שאתה נותן להם על ישראל ממשלה בזמן שישראל בגלות אעפ"כ קדושיו של ישראל העוסקים בתורה יהיו מסורין בידך:
לרגלך. משמע בשבילך ומשמע רגל ממש:
יתנו בגוים. בלשון ארמי כמו ושננתם ותתנינון כלומר גם יתנון שעוסקים בתורה כולהו עתה אקבצם מגלותם ואם מעט מהם יעסקו ויחלו אותו מעט ויחלו כמו לא יחל דברו:
מנת המלך. שנותנין מתנות למלך מסים:
ארנונא. מס של קרקע:
כריא חדתא. חפירה גדולה שחופרין ליכנס שם מים הרבה להשקות ממנה שדות ע"י דלייה ודרך נגרים ופסק[4] ליתן ליתומין חלק בחפירה זו שהן נהנין ממנה כאחרים:
לא מידויל. שלא ינבעו המים ונמצאת מוציא מעות יתומים בכדי:
לאגלי גפא. זהו שעושין מחיצה או גדר סמוך לחומת העיר מבחוץ כדי להגן על החומה ועל שם כך קרי אגלי גפא לשון הגפת דלתות כלומר לנעול שערים שעושין לפני פינת העיר משום מצור העיר:
לכריא פתיא. שחופרין למלאות ממנו מים לשתות ועל שם כך קרי ליה כריא פתיא שדולין בכלי חרס כמו (ברכות נ וש"מ) פתיא אוכמא:
אפי' מרבנן. שהן שותין ממנו כאחרים:
ואי קא נפקי באכלוזא. כלומר שיוצאין חבורות בני העיר הן עצמן (ואינן) [ואינהו] חופרין ואינן שוכרין רבנן לא עבדי הכי מפני כבוד תורה:
פתח אוצר בשני בצורת. לפרנס עניים:
בעל הלכות. זה ששונה ברייתות. אף על גב דבדוכתא אחרינא אמרי' בעלי הלכות אלו בעלי משנה הכא הואיל ותני בעלי משנה צריכין למימר דהלכות אלו ברייתות הן:
ככלב וכעורב. דכתיב ורחמיו על כל מעשיו:
רבי לטעמיה. שלא היה רוצה לפרנס עם הארץ דההוא דמי כלילא. שהשליך המלך מס על יושבי טבריא כדי שיקנו לו כתר:
אמר להו. לא תסייען [לכו] רבנן:
ערקינן. דלא מצינן למיתן כולי דמי כלילא אמר להו ערוקו:
דלייה לדמי כלילא. על ההוא פלגא דאשתייר:
פקע כלילא. בטל גזירת הכתר:
הראיתם שאין פורעניות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ. דכיון דלא נשארו שם אלא רבנן לא גזרו עליהן ליתן דמי כתר שכל זמן שאחד מעמי הארץ היה שם גזרו ושוב לא גזרו:
פיסקא ויהא כאנשי העיר. ליתן בכל מילי שנותנין בני העיר שנים עשר חדש:
החמרת והגמלת. שיירא של חמרין וגמלין העוברים ממקום למקום ולנה בתוך עיר הנדחת והודחה עמה כדכתיב וידיחו את יושבי עירם הן בסייף וממונן אבד כאנשי עיר הנדחת כדכתיב הכה תכה את יושבי העיר וגו':
הן נדונין בסקילה וממונן פלט. הואיל ולא נשתהו שם כלל אלא כדי לינה אלמא דל' יום הוי כיושבי העיר וקשיא למתני' דבעי י"ב חדש[5] למיקרייא מיתבא מתא לא בעינן אלא ל' יום ונידון כמותם משום דהכתוב מיירי בלשון יושבי כדכתיב הכה תכה את יושבי העיר וגו' אבל למיקרייא מבני מתא להיותן כאנשי העיר ליתן עמהם לכל דבר לא הוי עד י"ב חודש כדתניא המודר וכו':
ולכל מילי כלומר דמשמע במתני' שלא יתן כלום בדבר עד י"ב חודש והא תניא נמי הבא לעיר ונשתהה שם ל' יום חייב ליתן לתמחוי היינו כלי שבו נותנין מאכל ומקבצין וגובין מבני העיר ליתן מנות ממאכלים בתמחוי להאכיל לעניי העולם העוברים עליהם ואם נשתהה שם ג' חדשים יתן חלקו לקופה של צדקה שגובין מע"ש לערב שבת לפרנס עניי אותה העיר ואם נשתהה ו' חדשים חייב ליתן[6] חלקו העיר שקורין שפיצ"א ותירות שעושין חוץ לחומה לחזוק העיר אלמא לכל מילי לא בעינן י"ב חדש:
הכל לפסי. מן הכל גובין לצורך תקון פסי העיר:
לשורא. לחזוק החומה:
לפרשא. שקונים סוסים לפרשים (כפי) [כדי] שיצאו חוץ לעיר לעיין אם [באו] גייסות:
לטורזינא. לצורך [כלי] זיין שנושאין אותן שומרי חומות העיר:
בר מריון. איש א' היה עשיר גדול:
אנא לאחשובינהו בעינא. שיהיו חשובין בכל דבר מצוה כמו אביהן:
זו מנת המלך. פרש"י זכרונו לברכה מגב' מסי'. ארנונ' עשורי תבואות ובהמה שנה בשנה. וכן עיקר. ובהמה ועיסה שלא הגביהו ממנה עשורו של מלך נקראת בהמ' ארנונא ועיסת ארנונא ולא כדברי המפרשים שאמרו שותפות דעכו"ם, וכן [מפורש] במסכת חלה [ירושלמי ג,ד].
ונראה שאין תלמידי חכמי' פטורי' מעושרי תבואתם ולא מכסף גלגלתם אלא כשהמלך מטיל על בני העיר ליתן כך וכך במעשר תבואתם והם יפסקו ביניהם לפי שיכולין תלמידי חכמים לומר לא הטיל המלך עלינו כלום אלא בשבילכם. אבל אם אמר המלך ליתן כל א' וא' כסף גלגלתו אין עמי הארץ פורעין בשביל תלמידי חכמים אלא אם רצה המלך למחול להם ימחול ולא עוד אלא דמלכא לא טרח אלא אמר כך וכך אנשים יש כאן כך וכך חייב כל אחד ואחד. ואם תפס מיחיד מהם או מרבים ע"י כלם כדיניה כדמפורש בפרק הגוזל באין עמי הארץ וגובין מתלמידי חכמים וכן במעשר הארץ ורבינו חננאל ז"ל כתב כל אלה כגון שיש עליהם דבר קצוב במס' הגולגולת או בטסק' דארע' או בארנונא ומעריכין על כל א' ומקבצין אותו ביניה' אין על תלמידי חכמים לסייע ולא לתת עמהם באלו כלום אלו דברי הרב ז"ל. ודברים נכוני' הם. וכן נמי מצאתי במס' סנהדרין דרב פפא הוה יהיב בכרגא ובר חמא קביל עליה כרג' דכולהו שני.
ורבינו הגדול ז"ל פי' ארנונא תשורה או ארוח' שעושין למלך כשעובר עליהן והעיד עליו תלמידו רב יוסף הלוי ז"ל שהיה דן שלא נאמרו דברים הללו אלא בתלמיד חכם שתורתו אומנתו כלו' שתורתו קבע ועסקו עראי אבל לא במי שעסקו קבוע ואין תורתו קבע.
ערקינן ערוקו. פירוש במקום שאין רבי יכול לכופם ברחו שאם היה יכול לכופם דין הוא לכופם שאחר דשדי מלכא דמי כלילא נתחייבו כולם ליתן ואקרקפתא דידהו ואנכסייהו מנח או שמא לא רצה רבי לכופם דניחא ליה דליעקרו וליבטיל כלילא כדי שלא תהא פורענו' באה על תלמידי חכמים בשבילם אבל מן הדין חייבין ליתן אע"פ שיצאו להם למלכו' אחרת.
וגרסינן בהאי ענינא בירושלמי בריש פ' המניח את הכד א"ר יוסי ואת ש"מ ראה אמת המים שוטפת ובאת לתוך שדהו עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו רשאין לפנותן למקום אחד פי' לתוך של חבירו כלומר שיסתום גדר שדהו אע"פ שהן נכנסין לשל חברו ואם משנכנסו מים לתוך שדהו אינו רשאי לפנותן למקום אחר. אהין כרוסו ארגידא עד דלא ייתי אהין כרוסו ארגיד' שרי למימר ליה פלן עבד עיבדיתי מן דאתו כרוסו ארגיד' אסיר אהין אכסנו פירכ' עד דלא ייתון רומאי שרי משחדיניה מן דיתון אסיר.
ואיני יודע בברור מהו כרוסו ארגידא ואכסנו פירכא. אבל נראה לי שכשהמלך עובר ממקום למקום למלחמה מטיל מס על בני העיר לצורך בני חילא שהולכים עם המלך והם נקראים אכסנו פירכא פי' אכסניא של פרכות כלומר של היושבים באהלים שאהלים קרויין פרכות מלשון פרוכת שבכתוב. ובלשון חכמים בבריית' דר' אליעזר פרש' מ"א תלה בחופת בנו פירכות. ועוד דלא ייתון רומאי כלו' חיל הרומיים. שרי משחדיניה לשר החיל שלא יתן באותה אכסני' כלום אע"פ שהוא מטיל המס שלו על שאר חביריו שבעיר מן דייתון רומאי צעיר והמס מוטל עליהם מעת' אסור להבריח עצמו ממנו וליתן שוחד לפטור עצמו שהוא במציל עצמו בממון חביריו. וכרוסו שמעתי מפי חבר יוני כי הוא כוס של זהב בלשונם וארגיד' הוא של כסף קרוב ללעז שקורין הכסף ארגינ"ט והכוס של כסף שהוא מוזהב נקרא כרוסו ארגידא.
ועד שלא יטיל המלך הכוס על אומני העיר רשאי לומר פלוני עשה לי כוס זה שלי כדי שלא יחשב מן האומנין ויפול לאומנות המלך אבל אם כבר הטיל המלך הכוס על אומני העיר ונתפס הוא עמה' בשביל שמצאו לו כלי' כיוצ' בו היוצאי' מתח' ידי אומן אסו' לומ' פלוניהוא שעשה לי כלי הללו אלא יסייע הוא במלאכתו של מלך או יתפשר כמה שירצה ולא יציל עצמו בחברו.
הא דאמרי' כללא דמילת' דכל דאית להו נטירותא בגויה רמינן עלייהו. נראה לי לאפוקי צדקה ולאפוקי הא דתני' כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנס' ולקנות ס"ת נביאים וכתובי' וכיוצא באלו אבל במיני מסי' וארנונו' משעבדין אותו, והרב ר' יוסף הלוי פוטרן מהן.
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק א (עריכה)
עח. רבי יהודה נשיאה רמא בנינא דשורא ארבנן אמר ליה ריש לקיש רבנן לא צריכי נטירותא אמר ליה רבי יוחנן אמאי לא תימא ליה מהא אני חומה ושדי כמגדלות אלו תלמידי חכמים. שבני דורן נהנין מתלמודן כיונק שנהנה משדי אמו ותורתן מגינה עליהן כמגדלות. וקיימא לן כריש לקיש ורבי יוחנן.
רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן אמר ליה רב נחמן בר יצחק עבר מר אדאורייתא ואדנביאי ואדכתובי אדאורייתא דכתיב אף חובב עמים כל קדושיו בידך אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם אפילו בשעה שאתה מחבב על ישראל כל קדושיו יהו בידך והם תכו לרגליך ישא מדברותיך תני רב יוסף אלו תלמידי חכמים שמכתתין רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה לישא וליתן בדיבורו של מקום אדנביאי דכתיב גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים ואמר עולא כל הפסוק הזה בלשון ארמי נאמר. כלומר שלשון יתנו כמו ישנו שהמשנה בלשון ארמי נקרא מתניתא והשונאה בלשון משנה נקרא תנאי בלשון תלמוד, כדאמרינן (קידושין מט,א) על מנת שאני שונה חזקיה אמר הלכות ואמרינן עלה (שם ע"ב) והני מילי דאמר לה תנינא כו', ורבים כלשון הזה. ולשון ויחלו מלשון ביטול כדמתרגמינן (במדבר ל,ג) לא יחל דברו לא בטל למימריה. והכי קאמר קרא, אם כלן יתנו בגוים עתה אקבצם, ואם מעט ויחלו ממשא מלך ושרים. כלומר אם כלן ישנו משנתן ויעסקו בתורה בגוים מיד אני מקבצם, ואם לא יעסקו כולם בתורה אלא המעט מהם יתבטלו העוסקים ממשא מלך ושרים. אדכתובי דכתיב מנדה בלו והלך לא שליט למרמי עליהון ואמר רב יאודה מנדה זו מנת המלך מן השדות בלו זו כסף גלגלתא והלך זו ארנונא. מס שנותנין למלך מכל עדר ועדר כך וכך בהמות ומכל עיסה כך וכך, כדאמרינן התם בפסחים (ו,א) בהמת ארנונא ועיסת ארנונא. והלכתא נמי כרב נחמן בר יצחק דאסיר למירמי עלייהו דרבנן חדא מהני כולהו, לא דשורא ולא מנת המלך ולא ארנונא ולא כרגא דהיינו כסף גלגולת אלא מיחייבי ציבורא למפרע עלייהו. ודוקא ברבנן דעסקי באורייתא תדירא ומקיימי מצות והגית בו יומם ולילה כפי כחן כדמפרש בשמעתין בהדיא וכדבעינן לברורי לקמן (סי' פב ד"ה נקטינן):
עט. רב פפא רמא דכריא חדתא איתמי. חפירת הנהר להמשיך מים ממנו לשדות במקום חדש שלא היה רגיל. ויש אומרים כריית באר מים חיים לשתות. אמר ליה רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא ודילמא לא מידויל. כלומר בשלמא אי הוה משתכר נהרא דרגילי עד השתא לאשקויי מיניה אי נמי נגרא דמיא משיך מיניה והוה אתינן השתא למכרייה, דכולי עלמא רמינן ליה אפילו איתמי דהא ידיע דמדויל כלומר דהדר לפשאטיה כדמעיקרא ודלו מיניה, וזכות היא להן להשקות שדותיהן וזכין לאדם שלא בפניו, אלא הכא כיון דכריא חדתא הוא ולא ידעינן אי מידויל אי לא מידויל היכי גבינן ליה מיתמי. בשלמא גדולים דבני חיובא נינהו כיון דאמרינן ליה דמדויל והוה ליה קרוב לשכר מלהפסד תקנתא דמתא היא ומיחייבי בה כשאר מילי דמתא, אלא קטנים דלאו בני חיובא נינהו ולא מיחייבי אלא במידי דאית להו בגויה הנאה ודאית, האי כריא חדתא כיון דזימנין דלא מידויל חובה היא לדידהו ואין חבין לאדם שלא בפניו, וקטנים דלא בני חיובא נינהו ולאו בני מחילה נינהו ואפילו בפניהם נמי כשלא בפניהם דמי. אמר ליה משקל שקלינן מינייהו אי מידויל מידויל ואי לא מידויל מהדרינן ליה ניהלייהו. דהשתא ודאי כיון דקרובין לשכר ורחוקין להפסד כי שקלינן מינייהו לזכותייהו הוא דשקלינן וזכין לאדם שלא בפניו. מיהא שמעינן דלא רמינן איתמי אלא מילתא דאית להו הנאה ודאית בגויה. ואי הוי ספיקא, ספק אתיא מיניה ההיא הנאה ספק לא אתיא, שקלינן מינייהו, אי אתיא להו מיניה הנאה שפיר ואי לא מהדרינן ליה ניהלייהו, ושאר צבורא דבני חיובא נינהו מיחייבי באחריותיה דמעיקרא עילוייהו רמי:
פ. אמר רב יהודה הכל לאגלי גפא. והיא הגפת דלתות העיר ואפילו מיתמי. דאינהו נמי בעי נטירותא וזכותא היא לגבייהו. אבל מרבנן לא רבנן לא צריכי נטירותא [הכל] לכריא דפתיא דהיינו תיקון רחובה של עיר ואפילו מרבנן. דאי לא ליתקלו ביה עוברים ושבים רבנן נמי צריכי להכין, ואי למקבע ביה שוקא רבנן נמי צריכי למהוי במתא שוק קבוע למזבן ביה כל צרכייהו. ודוקא היכא דשקלי ממונא מכל חד וחד לתקוני, אבל היכא דנפקי כולהו באכלוזא, דהיינו המון עם לתקוני בגופייהו רבנן לאו בני מיפק באוכלוזא נינהו. דזילותא היא לדידהו לאזדלזולי באפי עם הארץ וזלזול באורייתא לא מזלזלינן:
פא. רבי פתח אוצרות בשני בצורת ואמר יכנסו בעלי מקרא ובעלי משנה ובעלי תלמוד ועמי הארץ אל יכנסו דחק רבי יונתן ונכנס אמר לו רבי פרנסני אמר לו קרית לאו שנית לאו ואלא במה אפרנסך אמר ליה פרנסני כעורב וככלב. דחס רחמנא עלייהו. עורב דכתיב (איוב לח,מא) מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישועו, וכתיב נמי (תהלים קמז,ל) לבני עורב אשר יקראו, לפי שהעורב אכזרי על בניו לפי שהם נולדים לבנים ואינו מכירם עד שישחירו לפיכך אינו מרחם עליהם, וכל זמן שהן לבנים הקב"ה מזמין להם יתושין מתוך צואתם ואוכלים. כלב דכתיב (שמות כב,ל) לכלב תשליכון אותו, ואמרי לה מדכתיב (משלי כט,ז) יודע צדיק דין דלים, לפי שהכלב מזונותיו מועטין לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשת ימים. מיהו יונתן בן עמרם לאו מקראי אמר ליה דהא אחזי לנפשיה כמאן דלא קארי ולא מתני, אלא מאורחא דעלמא אמר ליה פרנסיה. כיון דנפק יתיב רבי וקאמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ אמר לפניו רבי שמעון ברבי שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה בדקו ומצאו כדבריו אמר רבי יכנסו הכל. שמא יזדמנו אורחים כמוהו וימנע מלפרנס. רבי לטעמיה דאמר אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ. ושמע מינה דאפילו למאן דלא בעי לאהנויי לעם הארץ מממוניה חייב לפרנס עניי ישראל מסתמן ואל יבדוק אחר העני אם תלמיד חכם הוא ואם עם הארץ הוא, שמא תלמיד חכם הוא ואינו רוצה ליהנות בכבוד תורה או שאינו רוצה להודיע את עצמו כדי שלא יתבזה. ולענין הלכתא אפילו בידוע שהוא עם הארץ חייב לפרנסו, דבהדיא תנן בסוף הוריות (יג,א) ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ מקדם הוא דקדים הא איכא שקיל. ועוד דלא יהא עם הארץ גרוע מגוי, הא תנן (גיטין סא,א) מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, וגרסינן נמי (חולין צב,א) בעון אתכליא רחמין על עליא דאלמלא עליא לא קימין אתכליא. ודוקא בעם הארץ שאינו לא במקרא ולא במשנה אלא שישנו בדרך ארץ ובמצות, אבל היכא דידוע דליתיה בדרך ארץ ולא במצות אסור לפרנסו כל עיקר, דבהדיא תנן (קידושין מ,ב) וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב, אלמא לא בר דעת הוא, וגרסינן בפרק חלק (סנהדרין צב,א) א"ר אלעזר כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו שנאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עשהו. וגרסינן נמי התם א"ר אלעזר כל הנותן פת למי שאין בו דעה יסורין באין עליו שנאמר (עובדיה א,ז) לחמך ישימו מזור תחתיך אין תבונה בו:
פב. ההוא דמי כלילא דשדו אטבריא אתו לקמיה דר' הנך עמי הארץ אמרי ליה (נתיבו) [ליתבו] רבנן בהדן אמר להו לא ערוקינן ערוקו ערוק פלגא שדיוה אפלגא אתו לקמיה דרבי אמרי ליה נתיבו רבנן בהדן אמר להו לא ערוקינן ערוקו ערוק כולהו פש ההוא כובס שדיוה אכובס ערק כובס בטל כלילא. כלומר בטלה גזרת המלך שהיה רוצה להעניש את הקהל דמי נזרו. א"ר ראיתם שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ. שהרי לא נגזרה גזרת הנזר על הצבור אלא כל זמן שהיו שם עמי הארץ, וכיון שברחו עמי הארץ בטלה גזירה ולא בקש המלך מתלמידי חכמים הנשארים בעיר כלום, הא למדת שאין מיני פורענות ועונשין באין לעולם אלא בשביל עמי הארץ, לפיכך אין תלמידי חכמים חייבין לסייען ולא לתת מהן כלום. וקיימא לן בהאי דינא כותיה דר'.
נקטינן השתא מהאי מעשה ומדרב יהודה ומדרב נחמן בר יצחק ומדריש לקיש ורבי יוחנן שכל מיני מסים וארנוניות ותשחורות בין קבועין בין שאינן קבועין אין תלמידי חכמים חייבים לסייע בהן את הצבור כל עיקר, דהא מנדה בלו והלך כולהו קבועין נינהו ואמרינן בהדיא דלא מחייבי רבנן בגוייהו. ודמי כלילא מס שאינו קבוע הוה ולא חייבינהו ר' לרבנן בגויה. ואפילו המס הקצוב על כל איש ואיש בפני עצמו הרי הצבור חייבין לפרוע משלהן כדי המס הקצוב על תלמידי חכמים כדי לפטרן, דהא כרגא דהוא כסף גולגתא אקרקף גברי מנח כדאמרי' בכמה דוכתי, וקאמרינן בהדיא דרבנן פטירי, ואי דלא משלמי צבור עליהו מדידהו היכי יכלינן למפטרינהו מבי גזא דמלכא, אלא לאו ש"מ דמחייבי צבורא למפרע עלייהו ממונא דנפשיהו לגבי גזא דמלכא. ואפילו היו עשירים שבישראל הציבור חייבין לפרוע בעבורן, שלא מפני עניותן נפטרו אלא מפני תורתן נפטרו. וכן כל מיני מסין שהצבור מטילין לבנין החומות ולהגפת הדלתות ושאר שמירת העיר אין תלמידי חכמים חייבין בהן כל עיקר. אלא מיהו הני מילי בתלמידי חכמים העוסקים בתורה תדיר כפי יכולת כל אחד ואחד ומקימין מצות והגית בו יומם ולילה כפי כחן כדאמרינן בשמעתין בהדיא אלו תלמידי חכמים שמכתתין רגליהם מעיר לעיר לישא וליתן בדבורו של מקום כדילפינן נמי מקראי דגם כי יתנו בגויים. אבל תלמידי חכמים שאין עוסקין בתורה תדיר כפי כחן ולא דיין לעסוק במלאכתן כדי למצוא פרנסתן ופרנסת אנשי ביתן אלא שהם יגיעים להעשיר ומבטלין את התורה כדי לקבץ ממון הרבה, הרי אלו חייבין בכל חיובי הצבור. וכן תלמידי חכמים המזלזלים במצות ואין יראת שמים על פניהם הרי אלו כקלים שבצבור, לא אמר הכתוב אלא כל קדושיו בידך והן הן שאין פורענות באה בשבילם, יצאו אלו שמחללים שם שמים בגלוי, ועל כיוצא בהן נאמר (מיכה ג,יב) לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו':
פג. הרי אמרו כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר י"ב חדש ורמינהי החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום ולנה בתוכה והודחה עמה אם נשתהו שם שלשים הן בסיף וממונן אבד ואם לאו הן בסקילה וממונן פלט אמר רבא לא קשיא הא לבני מאתא הא ליתבי מאתא. למהוי כבני מאתא שנים עשר חדש, למהוי מיתבי מאתא שלשים יום. וגבי עיר הנדחת יושבי העיר ההיא כתיב (דברים יג,טז), ואמטול הכי סגיא להו בשלשים יום. והא תניא דמסייע לן המודר הנאה מבני העיר כו':
פד. תניא המודר הנאה מבני העיר כל ששהה שם י"ב חדש אסור ליהנות ממנו פחות מיכן מותר ליהנות ממנו המודר הנאה מיושבי העיר כל ששהה שם שלשים יום אסור ליהנות ממנו פחות מיכן מותר ליהנות ממנו:
פה. ולכל מילי מי בעינן שנים עשר חדש ורמינהי שלשים יום לקופה שלשה חדשים לתמחוי ששה לכסות תשעה לקבורה י"ב חדש לפסי העיר א"ר יוחנן כי תנן נמי מתני' לפסי העיר תנן. נמצאת אומר כמה ישהה בעיר ויהיה חייב לתת מעות לקופה של צדקה שלשים יום, ולתמחוי שלשה חדשים. ששה חדשים לכסות, לתת כסות לעניי העיר. תשעה לקבורה, לתת חלקו בקבורת עניי העיר. י"ב חדש לפסי העיר, כגון חומה דלתים ובריח ושאר חיזוקי העיר ושמירתה. ומסתברא דהוא הדין למיני מסין וארנוניות שנותנין למלך דכולהו נטירותא דמאתא נינהו*. ועוד דאי לא יהבי משדר מלכא ושקיל כוליה בכלל פסי העיר נינהו:
פו. וא"ר אסי אמר רבי יוחנן הכל לפסי העיר ואפילו מיתמי אבל מרבנן לא רבנן לא צריכי נטירותא:
פז. ואמר רב פפא לשורא ולפרשא ולטורזינא דהיינו זינא אפילו מיתמי כללא דמילתא כל מידי דאית להו ליתמי נטירותא מיניה רמינן עליהו. והוא הדין למסין וארנונא וכיוצא בהן, דכולהו מידי דאית להו נטירותא מינייהו נינהו כדברירנא לעיל. ועוד דלא גרע מלכא מפרשא וטורזינא, דודאי נטירותא דמלכא עדיפא. אבל מרבנן לא רבנן לא צריכי נטירותא:
פח. רבה רמא צדקה איתמי דבי בר מריון א"ל אביי והא תאני רב שמואל בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבויים אמר ליה אנא לאחשובינהו קא עבידנא. ודוקא היכא דאמידי וקא בעי דיאנא לאחשובינהו. והוא דניחא להו לדידהו בהכי. אבל היכא דלא אמידי לאו כל כמיניה לאחשובינהו במילתא דדחיקא להו. ואפילו היכא דאמידי לאו כל כמיניה למשקל אלא מדעתייהו:
ואי קא נפקי באכלוזא רבנן לאו בני מיפק באכלוזא נינהו כתבו בתוספות דמשמע לכאורה דכיון שפטורים אפילו אחרים במקומם אין שוכרים. הר"ן ז"ל.
הכל לגלי גפי. גלי מנעול השערים. גפי יש מפרשים מלשון יגיפם בשערים ולזה הפירוש יותר היה כח לומר לגפי גלי כלומר לנעילת השערים. ויש מפרשים מלשון על גפי מרומי קרת והוא תקרה שעושים על השערים של עיר לחיזוק ולשמירה ועושים שם בנין קטן לשומרי השערים ובידיהם מפתחות השערים על כן נקראו המנעולים על שם גפי ונסמכים עליהם כאלו אמרו למנעולי התקרות. הראב"ד ז"ל.
מצאתי בשם הרמב"ן ז"ל החכמים הלומדים עם התלמידים בשכר אין מן הדין לפוטרם מן המס כיון דבשכר הם לומדים. עד כאן משטה לא נודעה למי.
לא גרסינן כל הפסוק הזה בלשון ארמי נאמר כי אם תיבה אחת בלשון ארמי אלא לא גרסינן הפסוק הזה. עד כאן מגליון תוספות
אי מדויל מדויל וכו'. ומסתברא לי דאפילו רבנן יהבי בהא ואפילו לא מדויל לא מהדרינן להו אלא יתמי איצטריכא ליה דאי לא מדויל מהדרינן משום דלאו בני מחילה נינהו עד כאן משיטה לא נודעה למי.
ולא בשנים דקתני מפני שגיבויו וחילוקו שוין. פירש רש"י ז"ל שהתמחוי צורך שעה הוא ומיד שנגבה מתחלק כדקתני שנגבה בכל יום לפיכך אין גובין בשנים לפי שלא יצטרכו לטרוח ולבקש השלישי לחלק. והריא"ף ז"ל פירש לפי שהקופה דבר קצוב הוא על כל אחד ואחד ואין מוסיפין ולא גורעים אבל תמחוי אינו דבר קצוב אלא לפי צורך שעה הוא נגבה לעניי עולם וכו'. ואנא מסתברא לי כרש"י ז"ל מדמייתי תלמודא כי הא דרבא אכפייה וכו' לגבי גבאי צדקה אלמא דבההוא אורחא הוו גבין גבאי צדקה ודרבא ודאי מסתברא דלאו דבר קצוב הוא. ומאי דבעא תלמודא ברישא מאי שררותא משום דקסלקא דעתין שאין כופים אלא בדברים וכל אחד נותן ברצונו וכי מעיינת בה שפיר האי סברא תריצא הוא דלא דמי חילוק לגיבוי דחילוק אם אינו מתחלק כראוי נמצא גוזל מזה ונותן לזה אבל גיבוי אף על פי שאינו גובה כראוי אינו גוזלו דמצות צדקה קעביד. עד כאן מהשטה הנזכר.
כשהם גובים. כלומר לחומה ודלתים ובריח לפי שבח ממון הם גובים ואף על פי שהוא עומד רחוק מן החומה ואינו יכול להשתמש בחומה כיון שיש לו ממון רב נותן יותר או דילמא לפי קרוב בתים הם גובים כלומר בתים שיהנו בעשיית החומה שיסגרו בתיהם ויכולים להשתמש בעובי החומה עליהם מוטל יותר ליתן בגיבוי החומה אף על פי שיש מהם עשירים בעיר. רבינו יהונתן ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל ופסק שיתנו היתומים חלק וכו'.
- ^ הערת המדפיס - צ"ל הא למיקרייא מיתבא מתא וכו'.
- ^ הערת המדפיס - צ"ל חייב ליתן חלקו בכסות: לפסי העיר שקורין שפיצא וכו'.
- ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל ופסק שיתנו היתומים חלק וכו'.
- ^ הערת המדפיס - צ"ל הא למיקרייא מיתבא מתא וכו'.
- ^ הערת המדפיס - צ"ל חייב ליתן חלקו בכסות: לפסי העיר שקורין שפיצא וכו'.