מרדכי/בבא בתרא/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן | יד רמה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: מרדכי | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מרדכי הקצרעריכה

[דף ב ע"א] השותפין שרצו לעשות מחיצה כו' [רמז תסד] הכל כמנהג המדינה ואם תאמר כיון דתניא הכל כמנהג המדינה אמאי אצטריך למיתני מדת גויל וגזית כפיסים לבינים כמו שנהגו כן יהיה. ויש לומר משום דאי נהגו בגויל יותר מששה לא יעשה כפי המנהג ודומיא דהכי אמרינן לקמן הכל כמנהג המדינה לאתויי מאי לאתויי באתרא דנהיגי בהוצא ודפנא ורבינו תם ז"ל הקשה מאי בעי לאתויי [*מאי לימא] מנהג כל המקומות כאשר נהגו כן יהיה ותירץ דדוקא בהוצא ודפנא אבל בפחות מכאן אפילו נהגו מנהג שטות הוא וכן מפרש ההוא (*דפ') [*דריש פרק] הפועלים דתנן מקום שנהגו לזון יזון הכל כמנהג המדינה ומפרש בגמ' באתרא דנהיגי למיכל ריפתא ולמישתי אנפקא ומוכיח מכאן רבינו תם דיש מנהגים דאין לסמוך עליהם אפילו היכא דתני הכל כמנהג המדינה עיין פ' הפועלים גבי מנהג מבטל ההלכה ובפ' המקבל גבי אריס אמר למחצה:

[דף ג ע"ב] ועייל בגוה פוריא וכו' [רמז תסה] לאו דוקא בגוה דאסור לישן בבית הכנסת אפילו שינת עראי ואין אוכלין בהן כו' ואפילו בבית הכנסת שבבבל שעל תנאי עשויין הני מילי בחורבנם אבל כל זמן שהן קיימין יש בהן קדושה כמו בשל א"י (*פר"י) [*כדפר"י לאפוקי מדעת רש"י ע"ש בתוספות] ואסור ליכנס בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. וכתב בספר המצות מי שצריך אדם אחד לקרותו בבית הכנסת כשיכנס ישב מעט שהישיבה מצוה. ונראה ששיעור הישיבה כדי לילך שיעור שני פתחים וכן נמי הנכנס לביהכ"נ להתפלל צריך לישב במקומו כדי שיעור הילוך שני פתחים וה"נ ישב כשיעור זה שהישיבה בה מצוה היא שנאמר אשרי יושבי ביתך ואז לא תהא כניסה זו לצורך דבר הרשות והכי נמי אמרי' פרק בני העיר בגמ' ליקרי פסוק או לימא שמעתא או לישהי פורתא וליקום:

עוד אמר רבינו יצחק דלצורך בית הכנסת עושין בו כל דבר כמו בשמעתין [*דעייל בגויה פוריא] ועל זה סומכין לישן בביהכ"נ ביום כיפורים כדי לשומרו [*בפני הנרות]:

[דף ה ע"א] רוניא אקפיה רבינא כו':

[דף ד ע"ב] והלכתא כרב הונא דאמר הכל כמה שגדר וכר' יוסי וכן פסק רבינו יואל הלוי וכן הדין נמי [רמז תסו] אם בנה ראובן בית בצד בית שמעון (או) [*אם] בנה כתלים ונהנה שמעון מכותל [*ראובן הרביעי] (ראובן) חייב שמעון ליתן חלקו וכן אם הגביה [*ראובן את] הכותל ושוב הגביה שמעון אצלו ונהנה בהגבהתו אפילו לא נתן עליו תקרותיו וכן הדין באורך וברוחב הכותל ואם לא הוצרך אלא למקצתו למאי דסמך סמך דהלכה כרב נחמן דאמר נותן לפי החשבון (*זה) [*וזה] נהנה ומהנה הוא ולא (הוה) זה נהנה וזה לא חסר כדאיתא פ' כיצד הרגל אי למאן דאמר ביתא מיתבא יתיב ואי למ"ד שאיה יוכת שער:

[דף ו ע"א] ואמרי' מודה ר"נ באפריזא ובאקבוע (*כשורא) [*דכשורא] דהתם אי סמך לפלגא סמך לכולה וכן הלכה מספר אביאסף עיין במיימוני פ"ג דהלכות שכנים:

[דף ה ע"א] הקובע זמן לחבירו ואמר פרעתי בתוך זמני כו'. כתב במיימוני [רמז תסז] מי שהיה לו חוב על חבירו בשטר ואבד השטר והרי העדים קיימין אע"ג שקנו מידו וטען שפרע הרי זה נשבע שבועת היסת ויפטר הורו רבותינו זכרונם לברכה שאפילו היה החוב לזמן ועדיין לא הגיע הזמן לפרוע הואיל וכתבו לו השטר ואין בידו שטר והלוה טוען פרעתי נאמן לישבע שבועת היסת שפרעו שאנו חוששין שמא פרעו וקרע השטר וכן אפילו היה השטר יוצא מיד אחר והלוה טוען ממני נפל אע"פ שהוא בתוך הזמן נשבע ופטור שכיון שאין השטר ביד המלוה אין שם חזקה. נשאל לרבינו יהודה בר' קלונימוס ורבינו מאיר ברבי מרדכי ורבינו אפרים ברבי יעקב ורבינו ברוך בר' שמואל על אברהם הלוי [רמז תסח] שהשכיר סופר וכתב לו מקצת והלך [*לו] בדרך ושמעו שנהרג ואשתו תבעה השכירות למזונות ולכתובה והשיב ר' אברהם נתתי לו יותר ממה שכתב והשיבו נ"ל שהדין עם ר' אברהם אע"ג דקי"ל כריש לקיש דחזקה אין אם פורע בתוך זמנו ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף הא פרכינן התם פ"ק דבבא בתרא לריש לקיש מהא דתנן כותל חצר שנפל כו' אלמא דעביד (ופרע) [*דפרע כו'] ומשני כל שפא ושפא זימניה הוא וה"נ כל קונטרס וכל מסכתא זימניה הוא אע"פ שקצץ עמו לכתוב כמה קונטרסים ביחד דמ"ש מן הכותל וכן כל מלאכה המתפרדת בדבר המסויים יש לומר הכי והמוציא מחבירו עליו הראיה:

ונראה שרבי אברהם נאמן ע"י מגו דאי בעי אמר לא קבלתי עלי לתת לו שום שכירות אלא יציאתו כי אמר נמי קבלתי לתת לו שכירות ונתתי לו נאמן שהרי כמה סופרים יקרים (*מלמדים) [*ומלמדים] חשובים מחמת צוק העתים וכובד הזמן משכירין עצמן רק עבור היציאה אע"ג דמיבעיא לן בפ"ק דב"ב אי אמר מה לו לשקר במקום חזקה כיון דלא איפשיט המוציא מחבירו עליו הראיה [ועוד] הכא ליכא חזקה אלימתא דאנן סהדי שנוהגין העולם לתת לסופרים ולמלמדים קצת מן השכירות קודם גמר המלאכה וגרסינן בריש פרק הפועלים וליחזי היכי נהוג ורבי יהונתן השיב דלא אמרי' שכירות אינה אלא לבסוף בדבר שיש לו קצבה ועוד [*אולי] חזקה אין אדם פורע כו' (*אולי) לא מהניא (ליה) אלא היכא דאיכא ברי וברי אבל הכא טוענת האשה והיורשין שמא בחזקה דאין אדם פורע וטענת הנתבע ברי וחזקת הממון ומגו דיכול לומר התניתי עמו לפרוע בתוך זמנו [*לכך] נאמן. ועוד דדבר פשוט הוא דהכא (נמי) דמי לתבעוהו לאחר זמנו ואמר פרעתיך בתוך זמני דאיבעיא להו ולא איפשוט דמאחר שנהרג עבר זמנו ומה לי תבעוהו הוא או יורשיו ואפילו אם הוא קיים ותבעו בתוך זמן יש כאן מגו דיכול לומר התניתי עמך לפרוע בתוך הזמן ומאחר דלא איפשיט בעיין כל תיקו דממונא המוציא מחבירו עליו הראיה:

[רמז תסט] והלכתא כריש לקיש [*כו'] (דאמר) ואפילו מיתמי משמע דאפילו בלא שטר כגון מלוה על פה בעדים אם מת הלוה בתוך הזמן נפרע מיתמי בלא שבועה וחשיב תוך הזמן בלא שטר יותר מן השטר ולאחר זמן משום דכיון דאי הוה אבוהון קיים לא היה נאמן לומר פרעתי משום דחזקה כו' אנן נמי לא טענינן ליתמי ופר"י דאפילו ליתומים קטנים נזקקין לתוך הזמן דהא קיימא לן כרב הונא בריה דרב יהושע לקמן בפרק גט פשוט דמפרש טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים משום דלמא אתפיס אבוהון צררי ותוך הזמן לא מתפיס איניש צררי ואפילו בלא שבועה גובה מהם כדמשמע הכא:

הגה"ה ודוקא שיש לו שטר (*כדמשמע הכא) דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד אבל במלוה [*על פה] לא אא"כ נתקבלה העדות בב"ד בחיי אבוהון דקי"ל בהגוזל בתרא אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין אע"ג דגבי אלמנה חיישינן לצררי אפילו תוך הזמן (מחיי בעלה) [*דאינה נפרעת מן היתומים אלא בשבועה] שאני התם משום דאית לה בתנאי ב"ד [*אפילו תוך הזמן בחיי בעלה] וכן תירץ ר"מ הכהן דשאני אלמנה שבאה מכח תנאי ב"ד ועל זה הקשה רב א"כ מאי איריא אלמנה שצריכה לישבע אפילו גרושה נמי ותירץ דדוקא אלמנה שהיא כל שעה בבית [בעלה] וטרחה קמייהו הלכך איכא למיחש [*טפי] דלמא נקיט מידי [*מכתובתה] ע"כ מספר החכמה וכ"כ ר"מ בר' מרדכי דבתוך הזמן נזקקין אפילו ליתומים קטנים:

[חזקה דלא עביד איניש ופרע בגו זימניה כו'] מכאן משמע דאם אדם הוציא שט"ח על חבירו (*א"ל) [*וא"ל] השבע לי שלא פרעתיך תוך זמני דאין צריך לעשות שבועה דחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו אא"כ א"ל אשתבע לי דלא פרעתיך בזמני אז צריך שבועת היסת והא מספקא ליה לרבינו יקיר היכא דתבעו תוך זמנו ואמר (השתא) פרעתיך ובזה אינו נאמן (וחזר ותבע) ולאחר זמנו בא ואמר השתא פרעתיך מי נאמן או לא מי (אמרינן) הוחזק כפרן כיון שמתחלה כפר גם עתה כופר או דלמא זה יכול לומר ודאי פרעתיך בתוך זמנו ומיהו מאחר שלא הייתי נאמן אמרתי בלבי אפרע לו לאחר זמני וכן עשיתי ונראה למורי דהוחזק כפרן ולא דמי להא דאמר פרק המקבל גבי בעה"ב שנאמן לאחר זמנו אע"ג שאינו נאמן תוך זמנו היכא דתבעו כל (תוך) זמנו [*דשאני בעה"ב הטרוד בפועלים] חזקה לא פרע איניש בגו זימניה ור"מ הקשה אמאי אין אדם נאמן לומר פרעתיך בתוך זמני מגו דאי בעי אמר מחלת לי ופסק מכאן דטענת מחילה טענה גרועה היא ואינו נאמן לישבע [*מחלת לי] אפילו (*מלוה) [*במלוה] על פה [*דנאמן לומר פרעתי] וה"נ לא אשבעינן לכשנגדו דלא מחל. ושוב מצאתי תשובת רבינו מאיר שפסק בע"א וכתב כל היכא דאכא למימר מגו אמרינן מגו חוץ במקום עדים ובמקום חזקה (*מיבעיא) [*דמיבעיא] לן ולא איפשיטא ואם כן [*נמי] נאמן לומר מחלת לי במגו דאי בעי אמר פרעתי ושאני הכא דאינו נאמן לומר מחלת לי דליכא מגו דלא מצי למימר לא היו דברים מעולם או פרעתיך וכן פירוש המיימוני פרק י"ד מהלכות מלוה ובפ"א מהלכות טוען ונטען:

[דף ו ע"א] בי כוי לא הוי חזקה רש"י דחק לפרש אכותל שביניהם ולא אכותל ביתו משום דקשה לרש"י בביתו פשיטא היאך יטעון חזקה על חבירו בדבר שלא היה [*שלו] מעולם:

אחזיק לנטפי כו'. בפסקי [*ראב"ן] מצאתי [רמז תע] ראובן ושמעון שיש להם בתים זה בצד זה ומרזב על גגו של ראובן וגגו של שמעון גבוה משל ראובן ונוטף על גגו של ראובן בתוך מרזב שעל גגו ועתה בא ראובן להגביה את ביתו ושמעון אינו מניחו וטוען ראובן אבי בשביל שהיה אוהבך או שכנך ובעל ברית שלך בקשת ממנו לשום בין שניכם מרזב אחד להיות שניכם שותפין בו וקודם לכן היה מרזב לכל אחד ויאות לך אבי כל ימיו אשר לא יצטרך למקומו ונפטר אבי לעולמו ועתה אני במקומו ורוצה אני להגביה את ביתי ושים לך מרזב לגגך ואני לגגי ושמעון משיבו כמו שהוא עתה היה בימי מורישי. דין זה פסוק [*י"ג פשוט] (*מיהא) [*מהא] אחזיק לניטפי אחזיק לשופכי אלמא דחזקת נטפי חזקה גמורה היא וטוענין ליורשין ואמרינן מורישו של שמעון פייסו במעות למורישיו של ראובן לקבל נטפיו דקי"ל טוענין ליורש וטוענין ללוקח ושמא אם היה אביו קיים היה טוען כך:

(רב יוסף אמר אפילו צריפא דאורבני עבד רב יוסף עובדא כשמעתיה וכן הדין ביורש דלא טענינן ליה אלא מאי דמצי אביו לזכות על ידי חזקתו) ואם נוטף גגו של שמעון לתוך מרזב של ראובן אינו יכול להסיר המרזב כדי להגביה כותלו כיון שהחזיק בו שמעון אם לא יביא ראובן עדים שמפני חיבת שמעון או מורישיו הניח לו בתחלה או דרך שכירות וכן במורישיהם ואם רצה להגביה יכנוס מעט בשלו כדי הנחת המרזב במקום ראשון שלא יפסיד חבירו וכל הני חזקות דתשמיש דאמרינן לא בעינן חזקה ג' שנים אלא אפילו חזקה לפי שעה ולפניו (*לא) [*ולא] מיחה וכן פסק רבינו מאיר כפי' רשב"ם דלא איירי בחזקת ג' שנים [רב יוסף אמר אפילו צריפא דאורבני עבד רב יוסף עובדא כשמעתיה והלכתא כוותיה כך פסק רב אלפס] וראב"ן פסק דאע"ג דעבד רב יוסף כשמעתיה לית הלכתא כוותיה אלא כר"נ ותו דרבינא דהוא בתראה קאי כותיה (*ואמרי') [*דאמר] האי כשורא דמטללתא עד ל' יום [*לא] הוי חזקה ואי חבריה בטינא כו' וצריפא דאורבני לא הוי תשמיש קבוע כמו כשורא דמטללתא וזה הפסק רפיא בידי דמעשה רב ועדיף מכשורא דמטללתא. אביאסף:

אמר אביי ב' בתים מב' צדי רה"ר כו' [רמז תעא] מעשה בראובן שבנה עלייה בחצירו ופתח לו חלונות לחצירו וחצירו של ראובן מפסיק יותר מד' אמות לבין חצירו של שמעון והנה שמעון קובל עליו מחמת היזק ראיה דלא מצי שמעון לאצטנועי מיניה ועתה קי"ל כמו שפסק ר' חנאל דהיזק ראיה שמיה היזק ועתה נראה דליכא [*מאן] דפליג אדאביי דאמר ב' בתים מב' צדי רה"ר דזה עושה מעקה לחצי גגו [*וזה עושה מעקה לחצי גגו וכו'] ושמעת מיניה אפילו רשות הרבים מפסיק וכתב ר"י דוקא מב' צדי רה"ר או רה"י מפסיק בין ב' גגין דזימנין דעביד מילי דצניעותא ולא מזדהר לפי שאינו קרוב אצל גג חבירו אבל ב' גגין זה בצד זה כיון דתשמישן שוה וקרובים (*לא) [*אפילו אביי מודה דלא] עבדי מעקה דודאי אביי לא פליג אדר"נ אמר שמואל [*דאמר] אבל בין גג לגג לא דאל"ה אלא שהגג מזיק [*ס"א שגגין זה בצד זה מזיק] היזק ראייה (*הוא) אם כן מ"ט לא פריך לאביי מהא (*דהיתה) [*דתניא היתה] חצירו למעלה מגגו של חבירו אין זקוק לו מאחר דמזיק היזק ראיה וכן כתב רבינו יואל משמו של רבינו יקיר. וראב"ן כתב אם יש מקום אחד בחצירו של שמעון שיכול להצטנע שם אינו יכול למחות אבל אם רואה בחצירו [*בכל החצר] בכ"מ אפילו כמה חצירות מפסיקות יכול למחות מחמת היזק ראיה וראיה [מדאמרי'] (*מדאמר) [*דאמר] ליה בעל החצר לבעל הגג לדידי קביעא תשמישי לדידך לא קביעא לך ולא ידענא עידנא דעיילת דאיצטנע מינך שמע מינה דאם יכול להצטנע שאין עליו לסלק ראיתו וכן פסק באביאסף ותימה הוא למה יפסיד שימוש שאר חצרו וכבר מצאתי בתשובות ישנות דרב צמח גאון (*בזה) [*שפסק כזה] הדין. אם רשות הרבים וחצרות מפסיקות אפילו רחוק יכול למחות הלה מטעם היזק ראיה שהרי לא נתנו בו חז"ל שיעור אלא כל מקום שיש היזק ראיה על המזיק להרחיק עצמו וגם משנה שלימה היא אבל פותח הוא ברשות הרבים פתח כנגד פתח דא"ל סוף סוף קא בעית לאיצטנועי מבני רה"ר הא לאו הכי כגון שהפתח למעלה מי' אמות (*או ה' או ארבע) וליכא היזק ראיה מבני רה"ר יכול למחות אפילו רה"ר מפסיק ואני מצאתי בתוספתא דר"מ אמר לא יפתח אדם פתח על גבי פתח חבירו פירוש כנגד פתחו של חבירו וחלון ע"ג חלון של חבירו (*אבל יפתח) [*עי' לקמן בתוספתא פ"ב דליתא] וחלון ע"ג פתח ופתח ע"ג חלון וחכמים מתירין ובלבד שירחיק ד' אמות ופירש מורי דהא דסגי ליה בד' אמות היינו כשבונה בתוך שלו ד' אמות אבל כשבונה על המיצר שייך היזק ראיה אפילו בהרחקה טובא כדתניא החלונות מכנגדן ד' אמות שלא יאפיל ואפ"ה צריך ארבע אמות למעלה שלא יציץ ויראה וההיא מתניתין מיירי בבונה על המיצר דלא סגי ליה בהרחקת ד' אמות אבל בכונס [*לתוך שלו] סגי ליה בד' אמות כדי שלא תהא מתניתין כיחידאה ושלא לסתור דברי רב צמח וכן מוכח נמי לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין [*דמשמע] (*שחלון) [*שהחלון] סמוך לחצר השותפין וכל שכן לחצר חבירו דומיא דסיפא גבי זיז שבולט לחצר חבירו ובחצר שייך ביה (שפיר) [*ס"א טפי] היזק ראיה (*טפי) (*מגגו) [*מבגגין] כדגרסינן בירושלמי א"ר יוחנן כופין בחצרות ואין כופין בגגין ונראה דבחצרות הסמוכות זו לזו כופין לעשות כותל אבל ב' גגין הסמוכין זו לזו אין כופין כדאמר ר"נ אמר שמואל אבל בין ב' גגין לא (*היינו) [*והיינו] בסמוכים ודבוקים זה לזה אבל מרוחקין מב' צדי רשות הרבים אפילו בין גג לגג כופין כדאמר אביי. ומה שפסק ראב"ן שאם יש מקום בחצרו שיכול להצטנע שם אינו יכול למחות יש להשיב חדא מה צריך לכל אחד להעדיף המעקה הא יכול לאיצטנועי טובא במקום אחר שלא יכול זה לראות ותו גבי חלונות עצמן קאמר מלמעלה שלא יציץ אפשר שישתמש לצד אחר שלא כנגד החלון ותו דמאי טעמא יפסיד הלה שימוש שאר חצירו להכי מסתבר דכל היכא שיש קצת היזק ראיה שיכול למחות:

[דף ז' ע"א] ואת לא מתדר חוק בארעא [*או] שוף אכריסא עול ופוק וכו' [רמז תעב] וכן הדין במשכיר בית לחבירו לזמן קצוב ובתוך הזמן רצה לבנותו שלא יכול לכוף לשוכר לצאת ממנו ואפילו לבית יפה ממנו אך מבקשים ממנו לעשות לפנים משורת הדין וכן אינו יכול לכופו להכניס בו פועלים לבנותו בעוד שמושכר לו מפני קול הנכנסים ודריסת הרגלים וכן משמע בפרק לא יחפור דתנן איני יכול לישן מפני קול הנכנסין והיוצאין ורב צמח גאון [רמז תעג] השיב כותל שבין ראובן לשמעון והכותל של ראובן לבדו יכול ראובן לסותרה בע"כ של שמעון. אביאסף:

הנהו תרי אחי דקא פלגי כו' א"ל קא מאפלת עלי א"ל בדידי בנינא אמר רב חמא דינא קא"ל וק' דלעיל (*אר"נ) [*א"ר חמא] שיכול לעכב בדין וע"ק דלקמן אמרינן החלונות בין מלמעלה בין מלמטה בין מכנגדו ארבע אמות ומפרש כנגדו שלא יאפיל ופי' ר"ת דאפילת עלי דקאמר לאו משום אורה דודאי בדין מצי מעכב אע"פ שהוא בונה לתוך שלו אלא ה"ק קא מאפלת עלי שמאותה אספלידא היה רואה כנגד התרביצא את שדותיו שהיו רחוקים ומזה מסקינן דלא מצי למימר אידור כדדיירי אבהתי (*ועוד ראיה) [*וראיה] לפי' ר"ת דאי כדפירש"י שהוא מאפיל שלא היה רואה בטרקלין מאי קאמר באוירא מי מעלו פשיטא דמעלו באוירא דבית שאין בו אורה אינו שוה כלום וכן [*מפרש ר"ת] בההיא דמייתי האחין שחלקו אין להם דרך וחלונות זה על זה (*ומפרש ר"ת) הינו דלא מצי למימר אידור כדדיירי אבהתי להביט למרחוק אבל חזקה מיהא איכא שלא יאפילו לו תוך ד"א:

כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר:

כתב המיימוני פ"ה דהלכות שכנים וכן כל הדברים שהחצרות צריכין להם צורך גדול או דברים שנהגו בני המדינה לעשותן אבל שאר דברים כגון סיוד וכיור אינו כופה:

עשה אחד מהם מעצמו אם יגלה השני בדעתו שנוח לו במה שעשה חבירו מגלגלין עליו ונותן חלקו בהוצאה:

[רמז תעד] לפי שבח ממון הן גובין דכל מלתא דלית בה סכנת נפשות לא אזלינן ביה אלא בתר ממון והנה אמרי' פרק הגוזל בתרא שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס מחשבין לפי ממון והא ליכא סכנת נפשות דהגייס לא בא אלא בשביל ממון והיכא דתעו במדבר מחשבין אף לפי נפשות משום דאיכא התם סכנת נפשות ואע"ג דאמרי' פ' בן סורר ומורה [*דף ע"ב] הבא במחתרת נידון על שם סופו ואמר רבא בגמרא מ"ט דמחתרת חזקה אין אם מעמיד עצמו כו' אפ"ה אין מחשבין אלא לפי ממון דמסתמא אינם באים ברצונם על נפשות שהרי אם לא יעמדו על ממונם לא יגעו בגופם ואין זה סכנת נפשות (פר"ח) כשהן גובין לפי שבח ממון הן גובין דגייסות אינם באים אלא על עסקי ממון כשלא יעכבום ליקח הממון אינם הורגין ברצון אבל אם עיקרן באין כדי להרוג גובין אף לפי נפשות. [רמז תעה] ועל ענין שומרי העיר שמתחלה שומרים בעצמם בלילות ואח"כ נתפשרו הקהל לתת דבר קצוב לשנה השיב רבינו מאיר אע"פ שמתחילה היו שומרין לפי הגולגולת אם דל ואם עשיר מ"מ אחרי שכבר הוסבה השמירה לדין תורה דאמר פ"ק דבבא בתרא דמחשבי' לפי שבח ממון בתר השתא אזלינן ואם מתחלה שהיו העכו"ם מושלים ומופקדים על השומרים שינו מדת יהודית להשוות דל ועשיר עתה שהטילו הדבר עלינו אין לנו לשות מדתה של תורה דכל דבר התלוי בממון מחשבין לפי ממון בשלמא כשהן היו שומרים בעצמם דין הוא דהתם השמירה לפי הגופים שהן בני השמירה וכן גוף העני יכול לשמור כמו גוף העשיר ואדרבה יותר טוב אבל עתה שנותנין דבר קצוב אין לומר כיון שהמעות שהן נותנין הוא תחת השמירה עצמה שהיו שומרים תחלה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט דהא אמרינן פ"ק דב"ב כריא דפתיא [פירוש חפירת בו לשתות מים ועל שם כלי המונח שם תמיד לעוברי דרכים לשתות בו קורהו פתיא] אפילו מרבנן שהכל צריכין למים אפילו רבנן ואי נפקו בכלוזא (פי' הם עצמם יוצאין בהכרזה לחפור) רבנן לאו בני מיפק בכלוזא נינהו ולא מצו רבנן למימר כיון דאילו הוו נפקי בכלוזא היינו פטורין גם עתה לא ניתן כלום או אם התחילו לצאת בכלוזא ושוב נמלכו ושכרו שכירין לכריא דפתיא לא מצו רבנן ויתמי לומר סוף דינא כתחלת דינא אחרי שמתחלה כי הוו נפקי בכלוזא היינו פטורים גם עתה בסוף דינא שהשכירו שכירות לא נסייע לכם ודבר פשוט הוא כמו שכתבתי ושלום מאיר בר' ברוך:

ועוד השיב וז"ל וששאלתם אם יש לתת מס [מן] הבתים אם לאו זה הכלל הכל לפי מנהג העיר כדתניא בפ' הגוזל בתרא שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות ואם שכרו תייר לפניהם מחשבין אף לפי נפשות ובלבד שלא ישנו ממנהג החמרים אלמא אזלינן בתר מנהג ותניא נמי התם ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עליה נחשול של ים לטובעה והקילו ממשאם מחשבין לפי משאוי ואין מחשבין לפי ממון ובלבד שלא ישנו מנהג הספנים אלמא בתר מנהג אזלינן ואם אין מנהג קבוע בעיר חזינן אם הוא לצורך בנין חומת העיר ומגדלותיה לשמירת העיר ודאי יש ליתן מס מן הבתים וגם מן הממון כדתנן בפ"ק דבבא בתרא כופין בני העיר זה את זה לבנות חומת העיר דלתים ובריח דבעי מיניה ר"א מרב יוחנן כשהן גובין לפי שבח ממון הן גובין או לפי קירוב בתים הן גובין א"ל לפי קירוב בתים הן גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות ואיתנהו לתרי לישני וקמ"ל לישנא קמא דאזלינן בתר ממון ולא בתר נפשות במקום שהולך על הממון ולא על הנפשות אם הולך על שניהם אז אף לפי שבח ממון הם גובין ולא לפי שבח נפשות לבד (וקמ"ל לישנא קמא דאזלינן בתר ממון ולא בתר נפשות ואם על שניהם הולך אף לפי שבח נפשות הן גובין) וקמ"ל לישנא אחרינא דאזלינן נמי בתר קירוב בתים אלמא יש ליתן מס מן הבתים וראיה לדברי במקום שהולך על הנפשות ועל הממון אז יש ליתן מס משניהם מדקתני שכרו תייר לפניהם מחשבין אף לפי נפשות ואם יש בתים גבוהין שעושין לשאר בתים עין (אין) צריך ליתן יותר ומחשבין לפי שזה גורם העין וראיה לדברי מדקתני ומחשבין לפי המשאוי אלמא דבר הגורם היזק נותן יותר ולא מיבעיא אותם שיושבין תוך העיר שצריכים ליתן מס מבתיהם אלא אפילו אותם שיושבין חוץ לעיר ויש להם בתים בעיר יש להם ליתן מס מבתים שלהן כדתנן במסכת כלים ומייתי לה פרק האיש מקדש ובפרק שני דייני גזירות חומת העיר ומגדלותיה באין משירי הלשכה ואמאי לא יבנו אותם בני ירושלים עצמם משלהם אלמא משום דירושלים לא נתחלקה לשבטים ולכל ישראל יש להם הישוב הלכך באים משירי הלשכה שנתנו כל ישראל ותניא בתוספתא דב"ב מי שיש לו בית בעיר אחרת בני העיר משעבדים אותו לחפור עמהן בורות שיחין ומערות ושאר כל דברים אין משעבדים אותו היינו דברים דלא שייך בבתים אבל אינו ממעט ענין שמירת העיר [אע"ג] דלכאורה משמע הכי מדתנן בני העיר כופין זה את זה לבנות לעיר חומה דלתים ובריח [משמע] דוקא זה את זה שכולן באותה העיר דרין כופין לחומה דלתים ובריח [*בס"א אין כופין הדרין חוץ לעיר לדלתים ובריח וחומה כי אם בורות שיחין ומערות דלא אשכחן חילוק דהכל לכריא כו'] (אבל הדר בעיר אחרת אין כופין [*בס"א ואין כופין בני העיר אחרת] כי אם לבורות שיחין ומערות ואשכחן דחלוקין דהכל והכל) לכריא דפתיא ואפילו (*מדרבנן) [*מרבנן] פירוש לכרות בור מים וקי"ל הכל לגלי גפא לבר מרבנן פירוש סתימת שערים (*ולכי) [*לכי] דייקת ביה שפיר לא מצינו לפרש בה הכי דהא גבי חצר תנן נמי כופין בני חצר זה את זה לבנות בית שער ודלת לחצר ולא מצינו למימר דוקא זה את זה שכולן דרין באותה חצר אבל מקצת דרין בחצר אחרת ויש להם בתים באותה חצר אין כופין אותן לבנות בית שער ודלת לאותה חצר דהא תניא בתוספתא ברישא מההיא שהבאתי לעיל במי שיש לו בית בחצר אחרת בני החצר משעבדים אותו לעשות עמהם דלת ונגר ומנעול לחצר ושאר כל דברים אין משעבדים אותו ואם היה שרוי עמהם בואתו חצר משעבדים אותו על הכל אבל שאר מסים (*קצבים) [*קצובין] שנותנין בכל שנה למס לשר או לעירונים זו היא מחמר הריוח שמרויחים בעיר אין ליתן מס מן הבתים אבל אם יש לו שנים או שלשה בתים יש להם ליתן מס מהם דמ"ש מריוח אחר אבל מביתו לא יתן כלומר מבית דירתו לא יתן כמו אחר. אבל אם השר רוצה שיתנו כל אשר להם או חצי ממונם או מס גדול שאינו חושש מאין לוקחין אותו אז יתנו מן הכל ואפי' מן הבתים [*שדר בהם] שלום מאיר בר' ברוך:

[דף ח' ע"א] ההוא דמי כלילא דשדו אטבריה י"מ שנגנב להם נזר המלך כי הם היו שומרין [*אותה] בצווי המלך שהמלך הפקידה בידם ונגנבה אז אמר הואיל ופשעתם בה עליכם מוטל לתן לי אחרת ערקו פלגא דליוה פלגא פרש"י מחל להם מחצה ולא נראה לרבינו תם דהא כי ערקו השאר שדיוה (*לכובס) [*לכובסא] ולא מחל לו כלום וגריס ר"ת דליוה אפלגא פירוש שהטילוה כולה אפלגא דאישתייר ועכשיו ניחא ומכאן אומר ר"ת [רמז תעו] אם [*השר] הטיל מס או מתנה על בני העיר וברחו מקצתן שפטורין ואין אלו הנשארים יכולין לדוחקם ליתן מס עמהם דהא הכא דליוה אפלגא קאמר (*דהשאר ערקו) [*במ"י אינו] אלמא דדין הוא דאפטר לגמרי אע"ג דלא מחל להם המלך כלום בשבילם ואע"ג דכבר שדו דמי כלילא וכי תימא הא דקאמר [*רבי ערוקו] משום דאין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ (פי' בני בלי מוסר) וידע דאי ערקו כולם שלא ישאל המלך כלום (*בשבילם אלא) [*מן] השאר אין סברא לומר דאהא סמך ועוד את"ל דאהא סמך היכי ידע רבי דליערקו כולהו עמי הארץ ומיהו אם חזרו ודרים בעיר כבראשונה אפשר שחייבין לתת עמהם דהכא איכא למימר ערקו ולא חזרו ושוב מצאתי תשובת ר"י שפירש דאם הכובס [*היה] תבע אותם [*דערקו] לדינא היו חייבין לסייען אלא השר לא רצה לכופן לפי שלפי דבריו היו פטורין לגמרי אפילו אי לא ערקו (ועוד) [ור"י] השיב וז"ל מנהג בכל הקהלות שאין אדם יכול לפטור עצמו מן המס בצאתו מן העיר אחרי שנתחייב ובלא מנהג נ"ל דין תורה שכששאל המלך המס אפילו שערי דכדא נשתעבדו אל המלך ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לישתעבד למאן דיהיב כרגא דכל מה שיש לו נשתעבד אל המלך ואפילו יברח קודם גביי' נשתעבד כבר למלך ובפרק הגוזל בתרא אמרינן האי מאן דמשתכח בבי דרי פרע מנתא דמלכא פי' כגון ד' שותפין בגורן אחד והביאו השלשה שותפין חלקם לביתם והרביעי נמצא בגורן הוא פורע מנת המלך בשביל כולם ותו אמר רבא בר שלמיא א"ר יהושע בן לוי אין לך נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא ארנון וגולגולת ובר מתא אבר מתא מעבט בפרק הגוזל בתרא נראה דאפילו ברחו מקצתן דין הוא לגבות מן הנמצאין שם והם יחזירו עליהם מטעמא דפי' שכל מה שנתחייב למלך נתחיב כבר לפרוע את המס משעה שנתחייב למלך ומכח תנאי שהתנה המלצר (לגבות באחרית שנה) אין לפוטרו שאם המלצר התנה המלך לא התנה ואפילו אם התנה המלך לא היה תלוי בדעתו אלא על (*דעת) הנשארים בארצו שיהא בידו לכופם שהיה יודע שהיה יכול להוציא מהם מאותם שלא יקבלו (מהם) מה שפסקו (*להם) [*עליהם] המטילין מאחר שהם (*עומדים) [*עוברין. מ"י] בארצו ושלום יצחק בר שמואל:

[רמז תעז] כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר פירש רבינו ברוך בספר החכמה דמיירי דוקא דומיא דחמרת וגמלת העוברת ממקום למקום ונשתהה שם אבל אדם הבא לדור (*שם) להשתקע שם הוי כקונה בית דירה שם דתנן ביה (בהדיא) הרי הא כאנשי העיר מיד (ע"כ מספר החכמה) (*מיהו) בירושלמי דפ"ק דב"ב תני לאחר ל' יום הרי הוא כאנשי העיר לקופה לאחר ו' חדשים לכסות לאחר שנים עשר חדשים לפייסים ולזמיונות ובתר כל הלין איתמר לפייסים ולזמיונות שנים עשר חודש א"ר בון (וכן) לחיטי דפסח בין לישא וליתן שנים עשר חדשים פירוש בין ליתן משלו חטין לעניי העיר בין לישא משלהן אם עני הוא צריך שנים עשר חדשים. ומכאן יש לפסוק שאין לחייב אדם (*במתנת עניים) [*במתנה ומסים] ואין להטילה עליו עד שנים עשר חדשים מדקאמר לפייסים ולזמיונות שנים עשר חדש וזמיונות היינו מסים כדאמרינן במדרש נבוכדנצר שאמרו לו חנניה מישאל ועזריה (*ובגולגליות) [*בגולגליות] ובזמיונות ובפייסים [*לבד. פירוש בזה] אתה מלך עלינו ואפילו שכר בית אין לדמותה לקונה בה בית דירה שהקנין מוכיח שדעתו להשתקע אבל בשכירות בית אולי אין דעתו להשתקע ואין לחייבו וגם התלמוד מוכיח כן דלא מחייבינן ליה בתוך שנים עשר חדש אלא למילי דצדקה ולפייסי העיר לא מחייבינן עד שנים עשר חדש ומסתמא תוך שנים עשר חדש שכר בית ואפ"ה ליכא חיובא ואם מטעם מנהג באנו לחייבו כדאמרינן בירושלמי גבי מילתיה דרשב"ג זאת אומרת מנהג מבטל הלכה ובפרק הגוזל (*בתרא) [*קמא] גבי חמרים וספנים דתני [*גבי חמרין וספנין דלא ישנו מנהג החמרין וספנין] (*לא ישנו ממנהג חמרים וספנים) מנהג זה אינו כ"כ קבוע וידוע לשנות על ידו הלכה קבועה וידוע ובמנהג מקומות יש ואין להוציא ממון בסברא זו. והרב ר' אביגדור כהן השיב וזה לשונו איש הבא אל עיר נושבת יהודים אם צריך ליתן מס תוך שנים עשר אם מנהג קבוע שם לחובה איני יודע לפוטרו כדתנן פרק הפועלים הכל כמנהג המדינה וגרסינן עלה בירושלמי זאת אומרת המנהג מבטל ההלכה ואמרי' נמי התם בגמרא דידן פועל בכניסתו משלו ביציאתו משל בעל הבית שנאמר תזרח השמש וגו' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב ופריך וניחזי היכי נהוג אלמא מנהג בני העיר דוחה את דין חכמי התלמוד אע"פ שמצאו לו סמך מן המקרא ולא מנהג חכמים בלבד אלא אפילו מנהג חמרים יש לו לסמוך עליו כדאמרי' פרק הגוזל בתרא ובלבד שלא ישנו ממנהג החמרים וממנהג הספנים ובפ"ק דבבא בתרא אמרינן רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר הפועלים ולהסיע על קיצתן [*עכ"ל]:

[דף ז ע"ב] כופין לעשות בריח דלתים כו' תניא בתוספתא [רמז תעח] כופין בני העיר זה את זה לבנות להם ביהכ"נ ולקנות להם ס"ת נביאים וכתובים פסק רבינו מאיר דהוא הדין להכניס אורחים ולחלק להם צדקה וכן אם אין מנין בעיר ורוצים להשכיר מנין אפילו אם היא עיר חדשה דאכתי לא נהוג בה מידי כופין זה את זה לתת בתוך הכיס כדמשמע הכא כמה יהא בעיר ויהיה כאנשי העיר ל' יום לתמחוי שלשה חדשים לקופה אלמא דכופין הבא לגור ליתן עמהם למילי דצדקה אע"פ שלא נשתתף עמהם מעולם (*הוא) [*והוא] הדין שכופין אותו להשתתף עמהם במסים. באתי בקצרה לפניכם מיודעי נראה ודאי אם אין להם מנין אלא עם שמעון (*עד שכופין) [כופין] אותו או לישאר או להשכיר אחר במקומו דאמרי' בתוספתא דב"ב כופין בני עיר זה את זה לבנות להם ביהכ"נ ולקנות בהם ס"ת נביאים וכתובים אלמא דכופין זה את זה לכל צורך שלהם שיש להם צורך גדול הא נמי כיון שמנהג הוא בכל תפוצות הגולה במקום שיש להם א' או שנים פחות ממנין שמשכירין להשלים את המנין בימים הנוראים שאין דרכם לצאת מביתם יכולין לכופם או לישאר או להשכיר אחר בחריקיהם. ודמיא ממש להא דתניא נמי האם מי שהיה בלן לרבים וספר לרבים ונחתום לרבים ואין שם אחר אלא הוא והגיע שעת הרגל ומבקש לילך לביתו יכולין לעכב על ידו עד שיעמיד אחר תחתיו אבל אם יש שם עשרה בלא הוא אין לכופו שישאר או שישכיר אחר במקומו ולא חיישינן שמא יצטרך אחד מהם לנקביו או יארעו אונס אחר ויצטרכו להמתין אחריו עד שיעבור האונס דא"כ אין לדבר סוף כדאמרי' פ"ק דיומא. הכא נמי אי חיישינן לאונס דחד חיישינן [*נמי] לאונס דתרי או דשלשה ואע"ג דחיישינן כה"ג פ' עשרה יוחסין ופ"ק דסוטה דאמר רב יהודה לא שנו אלא בעיר אבל בדרך עד דאיכא תלתא שמא יצטרך אחד [*מהן] לנקביו ונמצא אחד מתייחד עם הערוה בעלמא לא חיישינן להכי אלא בעריות דבעריות החמירו. תדע דהא בההיא דתוספתא גבי בלן וספר לרבים לא מחייבין להעמיד אחר במקומו או לישאר [אלא כשאין שם אחר אלא הוא אבל אם יש שם אחר אין מחייבינן אותו לישאר] דלמא יארע אונס באותו אחר אלמא דלהא לא חיישינן הכא נמי לא חיישינן ועוד דאפילו [רמז תעט] נצרך אחד [*מהן] לנקביו ואינו יכול להעמיד עצמו רשאי לצאת ואין צריך לשתוק עד שיחזיר כיון דהתחילו בעשרה כדאמרינן בירושלמי אין פורסין על שמע פחות מעשרה ואם התחילו בעשרה והלכו מקצתן יגמור ועל כולם הוא אומר ועוזבי ה' יכלו ואם ילך עוד אחד מן הקהל ולא ישארו אלא תשעה אלו שנים היוצאים ישכירו אחד בשותפות במקומן זה יתן חצי השכירות וזה חצי ואפילו אם האחד עני והאחד עשיר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ויתנו בשוה כיון שכל אחד חייב להשלים המנין עני כמו עשיר מי שרוצה לילך צריך להשכיר אחר במקומו ושכר החזנים על היוצאים כמו על הנשארים למאי דפרישית:

ומה ששאלת אם גובין לפי ממון או לפי נפשות נ"ל דגובין לפי ממון עשיר לפי עשרו ויחלץ עני בעניו תדע דהא אמרי' פ"ק דב"ב כופין אותו לבנות לעיר דלתים ובריח ואמרינן בגמ' כשהן גובין לפי ממון הן גובין ולא לפי נפשות והא מילתא נמי להא דמיא שהרי מה שאינם הולכין חוץ לעירם למנין בעיר אחרת לפי שיש להם טורח להניח בתיהם ריקן וממונם וחובותיהם סוף דבר כל דבר שתלוי בממון ולא (*בנפשות) [*בסכנת נפשות] אין מחשבין אלא לפי ממון כי ההיא (*דפ"ק דבבא בתרא) [*דריש פרק הגוזל בתרא] שיירא שהיתה מהלכת מבמדבר ועמד עליה גייס לטורפה מחשבין לפי ממון ושלום מאיר בר' ברוך ז"ל:

[דף ח ע"ב] [רמז תפ] רשאין בני העיר להסיע על קיצתן פר"ת שנעשית [הקיצות] מדעת כל טובי העיר (מדעתן או מחמתן) וטובי העיר הו כחבר עיר וכל כמיני ופירש ר"ם הטעם דטובי העיר הוי בעירם למה שהובררו כמו גדולי הדור בכל מקום כמו שגדולי הדור הפקרם היה הפקר בכל מקום דמיגדר מילתא ותקנתא כך [טובי העיר] היה הפקרם הפקר (*ואני) [*וה"ר] מרדכי מצא בשם ר"ת רשאין בני העיר להסיע על קיצתן האי רשאין אלהסיע קאי פי' היכא דכבר התנו ביניהם אבל אם לא התנו מתחילה אין כח בבני העיר להכריח אחד מבני עירם למה שירצו ודקאמר הפקר ב"ד הפקר כגון בי דינא דרב אמי ורב אסי דאלימי הוו לאפקועי ממונא כדאיתא פרק השולח והא דאמרי' ובאת אל הכהנים וכי תעלה על דעתך וכו' היינו שבכל זמן שבדורם אין גדול כמותו אבל אם יש בדורם גדול כמותו אין בידינו להפקיע ממון:

[רמז תפא] ועל אודות המס כך הוא שכל מה שאדם מרויח בו בין שלו בין של אחרים חייב לתת ממנו למס ואף אם עד עכשיו נהגו מאליהן שלא ליקח המס ממה שיש ביד בני אדם משם אחרים יכולין מקצתן עתה למחות ולומר עד כה סבלנו [*כעין פרק הגוזל בתרא] מכאן ואילך לא נסבול וששאלתם על ראשי הקהל שבאו לשנות ולהטיל מס על שוה ליטרא קרקע כמו על ליטרא מעות בכל מלכותינו אין נותנין מס מן הקרקעות ופעמים רבות רצו בעלי כיסין לשנות ובא מעשה לפנינו ולא הנחנום דהא דאמרינן רשאין בני העיר להסיע על קיצתן היינו קיצתן שנהגו כבר מקודם לכן בעיר מימי קדם או שהן עצמן באין לתקן תקנות מדעת כולם כי הנהו טבחי דאתו לקמיה דרבא דאתני בהדי הדדי מדעת כולם וקמ"ל דנתקיימו הדברים ואע"ג דבדבורא בעלמא קא מתנו וגרע טפי מאסמכתא דכל דאי לאו כלום הוא הכא ודאי מהני בההיא הנאה דקא צייתי להדדי במידי דאיכא רווחא להאי כמו להאי איידי דקני גמר ומקני כההיא דפרק הפועלים מתנה שומר חנם להיות כשומר שכר או כשואל ואפילו בדברים דבההיא הנאה דנפק עליה קלא דאיניש מהימן הוא גמר ומשעבד נפשיה אבל לשנות שלא מדעת כולן במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי לא מיגדר מלתא היא אין שומעין להן לעשות תקנה לעצמו שלא כתורה והכי מוכח בתשובות רבינו יוסף ט"ע ועוד יש להביא ראיה ברורה דתנן במסכת פאה מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה וכו' ומשמע אע"פ שיש לו קרקעות ששוים ר' זוז מדקתני סיפא היו משועבדים לכתובת אשתו או לבעל חובו וכו' ול' שעבוד שייך בקרקעות ועוד תניא ומייתי לה פ"ק דב"ק הרי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכור כו' ה"ד אילימא דזול ארעתא דכ"ע ודידיה נמי זיל בהדייהו אפילו טובא נמי ליספו ליה ופרש"י דהא תנן היו לו ר' זוז חסר דינר אפילו נתנו לו אלף זוז בבת אחת הרי זה נוטל ותנן במסכת פאה מי שישי לו נ' זוז והוא נושא ונותן בהן הרי זה לא יטול ומפרש עלה בירושלמי טבין חמשין דעבדין ממאתן דלא עבדין ועל זה סמכו הקדמונים שלא להטיל מס על הקרקעות כי כל המס אינו אלא ממשא ומתן דתע שהרי היכא שבני העיר עניים ואינם נושאים ונותנים בממון בפרקמטיא אע"פ שיש להם קרקעות אין השר לוקח מהם מס אם לא כה"ג שתהא הקרקע עצמו משועבד למס והכי משמע פרק חזקת הבתים הני זהרורי [*פירש"י עשירים שקונין שדות עניים מן עבדי המלך עבור מס שלהם] דזבין ארעא לטסקא זבינייהו זביני וה"מ לטסקא אבל לכרגא לא מ"ט כרגא אקרקפתא דגברא מונח משמע אבל טסקא דארעא לאו חובת גברא הוא אלא על הקרקע מוטל ועוד יש ראיה דקרקע גריעי טפי ממטלטלי דאמרי' כל מילי מיטב הוא דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי. ואני ראיתי תשובת רבינו יוסף ט"ע שכתב לבני טרוייש [*שבקשו להטיל. מ"י] מס על הכרמים של לאה שוה בשוה כמו על שאר חובות ומעות ופרקמטיא והשיב שאין בכל הסחורות השכר מצוי כמו ברבית וכן פרקמטיא היא נוחה ומצלחת וכספו או תמורתו בידו אפשר בלא הפסד דזוזי דאינשי עבדי ליה סרסירא לאפוקי ארעא דבעיא אריס דשקל מחצה ואיכא עלה כמה הרפתקי כמו רוב חמה או רוב צנה או מיעוט גשמים ארבה או חסיל ואי אפשר להחביא ולעשות לו [שמור] כשאר עמלו לכן פירשו חז"ל אמר ר' אלעזר אין לך אומנות פחותה מן הקרקע שנא' וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט על כן אין להכביד עליהם כשאר פרקמטיא דא"כ היה הקרן כלה (*ושלום מאיר בר' ברוך). רבי' אבי העזרי כתב (*לעיל מוסב לחלוק על מה שכתב בשם ר"ת בפירוש להסיע על קצתן שכבר התנו ונהגו מקודם לכן אבל לתקן עליהם מחדש אין יכולין לכוף את היחיד עליה) [רמז תפב] וז"ל מה שטען האפוטרופוס שראשי הקהל הסכימו שלא לקבל שבועה משום אדם במס וביררו להטיל לכל בעל הבית ע"פ החרם על זאת אשיב אם הובררו טובי העיר מתחלה להנהיג קהלם בכל דבר אפילו יחיד שביררו מה שעשה עשוי בתקנת הקהל ויפתח בדורו כשמואל בדורו אע"ג דבפ' בני העיר אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי כו' ואמתני' [*קאי] דאוקימנא בשל כפרים אבל בכרכים לא מהני שבעה טובי העיר [כלל אלא כולם] הני מילי בסתם אבל אם ביררו אפילו בכרכים מהני ואפילו יחיד דגרסינן בירושלמי דמגילתא פרק בתרא שלשה מבית הכנסת כבני הכנסת שבעה מבני העיר כבני העיר מה אנן קיימין אם שקבלו עליהם אפי' ביחיד ואם בשלא קיבלו עליהם אפילו כמה אלמא משם אנו לימידין היכא דביררו אפילו יחיד נמי וכי היכי דמהניא ברירה בכפרים ה"נ מהניא בכרכין וכיון שכח בידם להפקיע בית הכנסת מקדושתו אע"פ שיש לכולן חלק בה כדאמרינן בנדרים בפרק השותפים הריני חרם עליך כו' ושרי למישתי ביה שיכרא כדאיתא במסכת מגילה ה"ה בכל מעשה הקהל מעשיהן קיים ופי' במעמד אנשי העיר שעושין בפרהסיא ואין מוחה [*בידם] שאם תפרש שצריכין לומר הן א"כ לא עשו [שבעה] טובי העיר אלא כולם ואפי' בכרכין נמי ונראה שאם אחד מהקהל מוחה בדבר שהם רוצים ראשי הקהל לעשות או לגזור חרם אם רוב הקהל היו מסכימים עם ראשי הקהל היה חלה החרם כאשר אברר ואם לא הסכימו רוב הקהל ומיחו אך הראשים עשו יכולין למחות דמה לי קבלו בתחלה מה לי בסוף לפי הירושלמי אבל אם הרוב הסכימו (*והמיעוט מיחו) [*המיעוט מיהו] חלה עליהם הגזירה בעל כרחם דגרסינן פרק שני דע"ז [*דף לו] אין גוזרים גזירה על הציבור אא"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה שנאמר במארה אתם נארים וגו' אי איכא גוי כולו אין ואי לא לא ובפ"ק דהוריות מייתי לה ומסיק [*והא] הכא דכתיב הגוי כולו ורובו ככולו ש"מ שחלה הגזירה בהסכמת הרוב אע"פ (*שאינם) [*שאין מיעוט] יכולין לקבלה ומשמע (*בהודאה) [*בהוריות] אפילו לא הרכין אלא בראשו ואין להשיב דוקא בשתוקי ומישתק כדאוקימנא לעיל מיניה דה"מ בהודאה אבל בגוזרין גזירה אפילו מוחין הוי עבריינא וקאי במארה וכו'. ומכל הני שמעינן שא"צ לענות אמן אחר גזירת האלה וההיא דפ' שבועת העדות היינו להתחייב בקרבן אבל לאו דשבועה מיהא איכא ובמעשה דגבעונים כתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה וגו' וילונו ומשמע מוילונו כל העדה דלא ניחא להו ולא ידעו נמי בדבר ואפ"ה חיילא עלייהו שאם בהיתר [*היו] יכולין לעבור השבועה למה לא הרגום כיון שבאו במרמה וגם במעשה דיהונתן בן שאול לא שמע השבועה וחלה עליו וכיון שתקנתן וגזירתן קיימת והפקר בית דין היה הפקר בדבר שתקנת צבור הוא דכתיב וכל אשר לא יבוא וגו' ואם רוב הקהל מסכימין אל גזירות הראשים היו יכולים מן הדין לכפות המיעוט להיות צייתי לתקנתם ואם (*מחליפין) [*מחניפין לאוהביהם] ולא הכריחום קולר תלוי בצואריהם וראוי להם לרחם על עניים לפי הענין שהם רואים גם ראיה לדבר בפירקין דחסידי דבי נשיאה גזור תעניתא ולא אודעיה לר' יוחנן ולר"ל א"ל ר"ל לר' יוחנן והא לא קבילנה א"ל בתרייהו גררינהו ויש לדחות דשמא אי הוה ידיע להו הוי ניחא להו והוצרכתי [*בס"א והארכתי] לפרש לפי שיש מרבותי שאומרים דתניא רשאין בני העיר לקיים תנאם ולהסיע על קיצתן ה"מ אם כולן ניאותו יחד והוא עמהם ושוב עבר הקציצה דומיא דהני תרי טבחי אבל בלא דעתו לא אלימי לעשות והפקר ב"ד הפקר לא שייך הכא כך היה אומר [*ר"י] מורי הזקן ממיץ ואני את אשר היה עם לבבי כתבתי עכ"ל אבי העזרי ור"ת פליג (*כמו שפירש לעיל) [*עליו] בספר הישר [*וכתב כמו שפי' לעיל]. ובאותו הדבר השיבו רבינו יהודה ברבי קלונימוס ורבינו מאיר בן מרדכי כי ראובן תקף את כל הקהל לדין והיה מתרעם בדבר וכתבו כעין דברי ר"ת וסוף התשובה כתבו ודאי אם ראובן גברא דאמיד הוא והקהל עשו תקנה שלא לקבל שבועה מפני תקנת הקהל יתכן לכוף ראובן לתקנתם אבל אם לא אמיד למה ירדפוהו. [רמז תפג] ומן ההודאה (*מה) שאומרים ראשי הקהל שהודה בפניהם אינה הודאה בעינינו חדא דבלשון תמיה אמר להם לפי דבריו ועוד שהם בעלי דינין כל זמן שלא נתנו מס ואיך יעידו עליו והתניא בני העיר שנגנב להם ס"ת אין דנין אותם בדיינים של אותה העיר וכן כ' ר' אבי העזרי שאינם יכולים להעיד אותם שלא פרעו חלקם במס [*סי' תשכ"ה ושלום מב"ב] ועיין לקמן בפרק חזקת הבתים גבי וליסלקו בי תרי מינייהו ולדייני:

[דף ט ע"א] אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו כ' רבינו יואל דוקא בתנאי כהנהו טבחי שהנפסד אינו נפרע בהפסדו של זה וקנס בעלמא הוא (*ואינו) [*אינו] בלא אדם חשוב (*ולא) [*אבל שאר תנאי שמתנין העולם לשלם לנפסד בלא אדם חשוב תנאי גמור הוא] ובסוף השערים כתוב [רמז תפד] דאין רשאין חשובי העיר לקיים שום דבר היכא דיש דיין מומחה או אדם חשוב אם לא על פיו:

[רמז תפה] משבאת ליד הגבאי אסור לשנותה דוקא הגבאי אבל בני העיר משנין אותה אפילו לדבר הרשות וכן היה נוהג ר"ת לתת מעות (*של הקבל"א בלע"ז) [*קבלת כיס מעשרות. במ"י וע' בתוספתא] לשומרי העיר לפי שעל דעת בני העיר גובין אותו:

[רמז תפו] ונשאל לר"מ על ראובן שנתן ממונו לצדקה ואמר זה הממון ינתן בריוח ומן הריוח יקחו הקהל לשכור רב הישר בעיניהם והקרן יהיה קיים ונאסף האיש אל עמיו והניח חיים לכל ישראל ואחר מותו השכירו הקהל רב אחד שהיה קרובם ונמצא רב אחר שהיה נשוי מבנות המקדיש גדול כמותו אם שייך כאן אומדנא דר"ש בן מנסיא דפ' יש נוחלין והשיב נ"ל אחר שנתן לקהל וכבר בא ליד הגבאי אין לבניו וליורשיו שום כח יותר משאר עניים [*בס"א הקהל] והקהל יעשו הטוב והישר בעיני ה' ואדם דכל מאי דאתי [ליד הגבאי] אדעתא דידהו קאתי כדאמר רב אשי פ"ק דב"ב אנא נמי אתנויי לא צריכנא דכיון דכל מה דאתי (*ליד הגבאי ולא מן דבעי' יהבי' ליה מק"ל הגמ') אדעתא דידי קאתי ומאי דבעינא עבידנא ה"נ רשאין בני העיר לעשות תמחוי קופה וקופה תמחוי ולשנותה לכל מה שירצו וכן היה ר"ת נוהג לתת הקבלא לשומרי העיר מהאי טעמא ודאי כל כמה דלא מטי ליד הגבאי [רמז תפז] יכול ליתן לקרובו עני דטובת הנאה שלו ואפילו לשנותה למצוה אחרת כדאמרי' בפ"ק דערכין וגרסי' [*נמי] בירושלמי דפרק בני העיר ר' חייא בר אבא אזל לתמן יהבי ליה פריטי למיפלג ליתמי ולארמלתא נפק ופלגינהו לרבנן מהו שיהא צריך להפריש אחרים תחתיהם ר' יעקב בר' אחא ור"י בשם ר"א אומר כל המעות עד שלא ינתנו ליד הגזברין אתה רשאי לשנותן משינתנו לגזברין אי אתה רשאי לשנותן (*אלא) [*אבל] מכיון שבאו ליד גבאי מה שירצו הקהל יעשו בו [במ"י שירצה הגבאי יעשה] כמצות הקהל כדפרישנא וגדולה מזו נ"ל אפילו בחייו אם הודיעו כבר לקהל שהוא נודר כך וכך לתת ביד גבאי לעניים שבעיר ושוב העני אפילו הוא גופיה לא מצי לעכובי לעצמו ודמיא האי מילתא להאי דאמרי' בערכין פרק המקדיש בכהן שהקדיש שדה חרמו ובפרק הגוזל קמא אחוזתו מה ת"ל מנין (*ששדה) [*לשדה] היוצאה לכהנים ביובל וגאלה אחד מן הכהנים מנין שלא יאמר הואיל ויוצאת לכהנים ביובל והרי היא תחת ידי תהא שלי ודין הוא בשל אחרים אני זוכה בשלי לא כ"ש כו' עד יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים ה"נ כיון שאמר בפני הקהל אני נודר לתת ליד הגבאין כך וכך לעניי העיר או כך וכך לעניי העולם ה"ל כאילו מטו ליד (*גבאי) [*הגבאי] (*דלא) [*ולא] מצי למהדר דאנן יד עניים אנן ויש לנו לכופו לקיים נדרו שנדר לתת ליד גבאי לחלק לשאר עניים דאטו משום דעני הוא לא יקיים נדרו ועוד הא אמרי' לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו ולא מצי למימר בשל אחרים אני זוכה בשלי לא כ"ש וה"נ אמרי' בפ"ק דב"מ [דף יב.] השוכר את הפועל למחצה לשליש ולרביע לא ילקט בנו אחריו וה"ה לעני שמפריש מעשר עני דלא מצי לעכב כי בזה לא יצא ידי נתינה כ"ש בנדון זה שבא ליד גבאי אין לבניו צד זכייה טפי מעניים אחרים אלא תלוי בדעת הגבאי והקהל (*אדעתא) [*דאדעתא] דידהו יהב כדפרישית [*ושלום מב"ב]:

[דף ח ע"ב] קופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה נגבית בשנים מפני שאין עושין שררות על הצבור פחות משנים שממשכנין על הצדקה ומתחלקת בג' (*דוקא) מפני שהוא כדיני ממונות שצריך לעיין ולתת לכל אחד כפי הטיפולין התלויין בו [רמז תפח] (*ודוקא) [*ודייקינן] שררות הוא דלא עבוד הא הימוני מהימני ליה ליחיד לעשותו גזבר מסייע ליה לר' חנינא דאמר מעשה ומינה רבי ב' אחין על הקופה וב' אחין לגבי הימנותא כחד דמו הלכך מוקמינן שני אחין פרנסים פירוש גבאי צדקה דהא יחיד נמי מהימן ובלבד שיהא [*אדם] חשוב וירא שמים לפי הדור משום דלית לן בדורנו כר"ח בן תרדיון מיהו בירושלמי מוכח דאין מעמידין פחות משלשה ומוכח נמי דאין מעמידין שני אחין כההיא דפ"ב דפאה ירושלמי ר' חלבו בשם רבא אין מעמידין פרנסין פחות מג' פי' גבאי של צדקה את חמי דיני ממונות בג' דיני נפשות לכ"ש ופריך ויהי עשרים וג' פי' הואיל וכדיני נפשות [*הן] יהיו כ"ג כמו דיני נפשות ושנינן עד (*דהוא) [*דהוי] מצמית להון הוא יסכן פי' כלומר מן הדין היה צריך עשרים וג' אלא פעמים לא היו יכולין להתקבץ עד שיהא העני מסתכן לכך אמרינן ג' כמו דיני ממונות אבל תרי לא א"ר יוסי בר בון אין מעמידין ב' אחין פרנסים פי' גבאי צדקה ר"י עבד חד מן תרי אחין ואמר לא שנמצא באיש פלוני אחינו דבר אלא שאין מעמידין שני אחין פרנסין הלכך נכון הדבר להעמיד שלשה גבאי צדקה כדאיתא בירושלמי ובלבד שלא יהא בהן שני אחין מיה נהגו בכל המקומות להעמיד גבאי אחד אדם שהצבור חפצים בו למנותו:

גבאי של צדקה יש לו לקבל על עצמו להיות גבאי כדאמרינן בירושלמי [*דפרק] בתרא דפאה רבי יוסי עאל לכפרין בעי אוקי עליהן [*בס"א בעא מוקמן להון] פרנסין פירוש גבאי צדקה ולא קבילו עליהון עאל ואמר קומיהן בן בבי ממונה על הפקיע ומה זה שנתמנה על הפתילות זכה להתמנות מגדולי הדור אתם שנתמניתם על דמי נפשות לא כ"ש ר' חגא כד הוה מקים פרנסי פירוש גבאי צדקה הוה מטעים להון אורייתא לומר כל שררה מתורה ניתנה שנאמר בי מלכים ימלוכו. מצאתי אדם שהוא גבאי צדקה אם העניים יחרפוהו אין לו לחוש כי יותר טוב הוא לא ממה שמברכין אותו כי יותר זכותו גדול [*בכך] כדאמרינן בירושלמי דפרק (*ב' דב"ב ופרק) בתרא דפאה ר"א הוה מפרנס פי' גבאי צדקה חד זמן נחת לביתא אמר לון מאי עבדיתון אמרו ליה אתא חד סיעא ואכלין ושתין וצלו עלך אמר לית לן אגר טב אתא זימנא תניינות אמר לון מאי עבדיתון א"ל אתא חד סיעא ואכלין ושתין ואקלונך אמר לו בדין איכא אגר טב הרי אתה רואה כשברכוהו לא היה שמח וכשחרפוהו היה שמח מפני שמקבל שכר גדול יותר:

שררותא הוא דלא עבדי הא המוני מהימני [רמז תפט] פסק ר"מ דהגבאי שאמר בעודו גבאי כך וכך הלויתי (*לתוך כיס) [*לכיס] של צדקה נאמן בלא שבועה אך לא אחר שיסלקוהו וכיון דכך הוא דרך הגבאים שהם מלוים לתוך כיס של צדקה עד שיהא בכיס מעות. ואדעתא דהכי מוקמינן להם דרשאין בעני העיר לעשות (*קופה) [*מקופה] תמחוי וה"ה להעמיד הגבאים להאמינן וכן משמע שררותא הוא דלא עבדי הא המוני מהימני אפילו יחיד אע"פ שאין ממשכנין על הצדקה (*בע"ש) מ"מ נאמן כי הא דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאות זוז לצדקה פר"ת בדברים בעלמא עוד נמצא בשם ר"ת דע"י תנאי היה מדעת כולם מעיקרא או ע"י נדר:

שאל הרב ר' יוסף את ה"ר יצחק בר אברהם [רמז תצ] על הצדקה שפוסקין בני העיר ויש יחידים שמסרבים על דעת הרבים ולא אבו שמוע ואני שמעתי שכתב רבינו שמעיה בשם רבינו יוסף ט"ע אין מעשין על הצדקה אפילו למצוה שנאמר כי בגלל הדבר הזה יברכך ושנינו כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה ואין הדבר תלוי אלא בנדיבות [*הלב] ומדברי הרצאה עכ"ל ותלמידך חוכך [*ס"א הוכח] להחמיר מדתניא ל' יום (*לקופה) [*לתמחוי] שלשה חדשים (*לתמחוי) [*לקופה] ו' חדשים לכסות י"ב חדשים לפסי העיר ומדכייל כל הני בהדדי ש"מ דכי היכי דכופין לפסי העיר כייפינן להו לכולהו ועוד מדגרסי' פרק נערה [*דף מט:

] אבל אמיד כייפינן ליה כי הא דרבא אכפייה לרב (*אמי) [*נתן בר אמי] ואגבי מיניה ד' מאה זוזי לצדקה ולא משמע בדברים כההיא דפרק הכותב (כתובות דף פו.) ופרק הגוזל אכפייה רפרם לרב אשי ואפיק מיניה ועוד דפ"ק דב"ב [דף ח:

] מייתי לה וה"ג ממשכנין לצדקה אפילו בע"ש והכתיב ופקדתי על כל לוחציו אלו גבאי צדקה ומשני הא דאמיד הא דלא אמיד כי הא דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ת' זוזי לצדקה ובתרוייהו גרסי' רבא ורב נתן בר אמי ולאו תרי עובדי נינהו והתם לאו כפיית דברים בעלמא קאמר ודוחק לומר דהתם איירי דכבר נדר מעיקרא ולהכי אכפייה מדלא אידכר ליה תלמודא ומדגרסי' [*ב"ב דף ט'] (נעשו) [*עושו] אהדדי אין לו ראיה כדאמרי' מעלנא דידי עישוי נינהו ומלהסיע על קצתן נמי אין ראיה דהתם מדעת כולם היה כדפר"ת והכי מוכח (*ברישא) [*ברייתא] דתנן רישא כופין וסיפא רשאין [*ס"א דתנן רישא וסיפא כופין וברייתא רשאין] והשיב ר"י בר' אברהם וז"ל על הצדקה שפוסקין בני העיר ויש יחידים מסרבים וכתב רבינו יוסף דאין מעשין עליה משום דמתן שכרה בצדה יפה כתב אני לא ידעתי ושמחתי בדברים כי עכשיו מצאתי גאון כדברי ולא כפירוש ר"י ז"ל דפי' רבא אכפייה לרב נתן בר אמי ממש ולא כפיית דברים משום דכתיב באותה מצוה לא תאמץ [*את לבבך מ"י] ולא תקפוץ את ידך [*אבל] כי נראה בעיני דהא דאין ב"ד של מטה מוזהרין עליה כשאר מצות עשה היינו לענין דאין לכפותו עד שיעשה שהיו מכין אותו עד שתצא נפשו כדאיתא בכתובות [*דפ"ו] והיינו אין מעשין שכתב בשם ר"י טוב עלם אבל מ"מ מוזהרין עליה ואין מוזהרין עליה דקאמר ר"ל דאין נענשין אם לא יכפוהו וראיה לדברי מירושלמי דפ' המוכר את הספינה גבי מאזני צדק וגרסי' מכאן אמרינן כל מ"ע וכו' עד אמר רבי חייא בר בון כמו מתני' ב"ד של מטה אין נענשין אבל מוזהרין בו לכפות כדדרשינן מיהיה לכם שימנה אגרדמים על כך וההיא דכל הבשר [*דף ק"י] גבי ההוא דלא מוקר אבוה [*וכפתוה] אמר שבקוהו לא פליג אירושלמי דה"ק כיון (שביישתם אותו) [*שכפיתם אותו] אין אתם צריכין לטרוח יותר שאין אתם נענשין כשאר מצות עשה ופירושים אחרים יש ולא ישרו בעיני:

וצדקה הואיל ואתא לידן נימא בה מלתא [רמז תצא] פ"ק דר"ה אמר רבא וצדקה מיחייב עליה לאלתר משום בל תאחר מ"ט דהא קיימי עניים פשיטא מהו דתימא כיון דבעניינא דקרבנות כתיב בל תאחר [והוי] דומיא דקרבנות וליבעי שלש רגלים קמ"ל דעבר עליה לאלתר פי' רז"ל בתשובות דהא קיימי עניים בכאן או חוץ לחומה לנו שהרי עניי העיר מחלקין להם מע"ש לע"ש וקיימי עניים דקאמר אעניים דעלמא קאי שצריכין לתמחוי או לככר בפונדיון. וי"ס שמסיים בהם קמ"ל דשכיחי עניים והיינו שכיחי דמצויין עוברים ושבים כל שעה ואע"ג דגבי פאה היכא דליכא עניים אמר לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ועטלפים התם קודם שיבאו עניים יהיה נפסד ואפילו כשיבואו לא ידעו שהוא לקט שכחה ופאה ולא שייך למימר התם שכיחי עניים ופי' בתשובות דהא דקאמר רבא וצדקה מיחייב עליה לאלתר היינו משתבעה הגבאי ולא משעה שנדר דאיהו אין בידו לחלקה ולא פסדי עניים אבל גבאי תובע ומחלק וממשכן כדאמרינן וממשכנין על הצדקה ואם מונע משכון או מעות עובר עליו לאלתר והביא ראיה מפ"ק דערכין האומר סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה כו' וטעמא ע"כ משום פסידא דעניים דקיימי כדמוכח דפריך והא רבי ינאי יזיף ופרע ומשני שאני ר' ינאי דעניים ניחא להו דכמה דאישתהי מעשה ומייתי להו ואיכא להו רווחא הא למדת שמותר לשנותה קודם שבאת ליד הגבאי דבידו לחלק אבל משבאת לידו אסור לשנותה משום פסידא דעניים דקיימי ולא יהיו המעות מזומנין אבל אם (*גבאי) [*הגבאי] בר עישוי (*כדר') [*הוא כר'] ינאי אז מותר הא למדת (*שמותר) [שקודם שיתבע הגבאי מותר] לשנותה עד שיתבע הגבאי ל"ש יום אחד ול"ש שנה שלימה דאם לא כן נתת דבריך לשיעורין ולדבריו היכא שנדר נדר ליתן לעניים למי שירצה עובר עליו לאלתר דהא קיימי עניים ויש בידו ליתן להם דלאו כדי ליתן לגבאי נדר ואין לומר שאינו עובר משום שיכול לומר איני רוצה לאלו אלא לאחרים שיבואו דא"כ כך יפטור עצמו לעולם מיהו היכא שנדר ליתן לפלוני ודאי לא עבר עד שיבוא אותו פלוני והיכי שנדר [*מצאתי מוגה שבירך] (על ידי) ש"צ בבהכ"נ ליתן צדקה הואיל ויודע הגבאי שהוא חייב צדקה לא עבר עד דתבע ליה גבאי והיכא שנדר ליתן ליד הגבאי והגבאי אינו יודע שאם היה יודע היה תובע א"כ לעולם לא עבר ומסתבר דחייב להודיע לגבאי דודאי דוקא היכי דידע הגבאי לא עבר עד דתבע ליה משום דהואיל (וידוע שאינו) [*ויודע שאינו] תובעו הרי אינו צריך ולא קיימי עניים דאי קיימי הוה תבע אבל היכא דלא ידע הגבאי שהוא חייב צדקה עבר הנודר דלא אודועיה לגבאי שיתבענו ובפ' שלישי דשבועות אמרינן מוצא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב פרש"י גבי נודב להביא קרבן כתיב דליפינן מכל נדיב לב דהיכא דגמר בלבו נדר או נדבה לקרבן שחייב להביא אע"פ שלא הוציא בפיו. ור"פ האיש מקדש פריך סתמא דתלמודא אקדשים ותרומה מה להנך שכן ישנן במחשבה הלכך מכאן פסק בתשובת הגאון שהגומר בלבו ליתן צדקה חייב כאלו הוציא בפיו ואע"ג דבפ"ג דשבועות קאמר דהוי תרומה וקדשים שני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדין פרש"י בתשובה דצדקה כנדרים ונדבות דמיא הלכך גמר בלבו ליתן צדקה חייב כאלו הוציא בפיו:

פ"ק דערכין ת"ר האומר סלע זה לצדקה עד שלא באת ליד הגבאי מותר לשנותה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה איני והא ר' ינאי יזיף ופרע שאני ר' ינאי דניחא להו לעניים דכמה דאישתהי מעשה ומייתי להו וההיא דפ"ק דב"ב דת"ר קופה לעניי העיר תמחוי לעניי (*כל עולם) [*העולם] ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי לחלקה לעניי עולם אם ירבו עליהם ותמחוי קופה ולשנותם למי שירצה פר"י בני העיר ודאי רשאין אבל גבאי שגבה קופה או תמחוי אינו רשאי לשנות אפילו לדבר מצוה וה"מ דבני העיר רשאין לשנות לדבר מצוה אבל לא לדבר הרשות וההיא דפ' המקבל דאמרהתם מגבת פורים לפורים ואין מדקדקין בדבר ואין העני רשאי לקנות מהם אפילו רצועה לסנדלו אא"כ התנה במעמד אנשי העיר דמשמע דוקא לפורים אבל לשאר מצוה לא היינו דוקא הגבאי כיון שגבה מגבת פורים אין [*הגבאי כן מצאתי במ"י] יכול לשנותה למצוה אחרת וכן אם גבה לעניי העיר אין יכול הגבאי לשנותה וליתן לעניי עיר אחרת אבל בני העיר יכולין לשנות מגבת פורים לד"א ובלבד שיהא לדבר מצוה דומיא דקופה ותמחוי שרשאין בני העיר לשנותן כיון דדבר מצוה נינהו והכי נמי רשאין בני העיר לשנות מגבת פורים לעניי עיר אחרת וי"ס דגרסי פ' המקבל ולא יקח מהם רצועה לסנדלו אא"כ כו' משמע דאגבאי (*קאמר) [*קאי] שכבר הן ביד הגבאי וההיא דפ"ק דערכין דת"ר ישראל שהתנדב מנורה לבהכנ"ס אסור לשנותה ומסקינן דלדבר מצוה מותר לשנותה (ומוכח התם דאפי' גבאי מותר לו לשנותה דקאמר הם שעזרק טייעא אינדב שרגא לבי כנישתא ושנייה חזנא כו') אומר ר"י דוקא נדבת בית הכנסת [רמז תצב] אבל בנדבת עניים אין הגבאים יכולין לשנותה אפילו לדבר מצוה אלא רבי ינאי ודכותיה דאיכא רווחא לעניים והאידנא דעבידנא שנותנין מן הצדקה לכל (*צרכיהם) [*צרכי העיר] פירש ר"י משום דלב ב"ד מתנה עליהם כשפוסקין בני העיר הצדקה ביניהם עושין על דעת שיעשו הגבאים כל מה שירצו:

פ"ק דערכין ת"ר ישראל שהתנדב מנורה או נר לבהכנ"ס אסור לשנותה פי' רבי' מאיר דצ"ל שכבר נשתמש בהן והדליקו בבהכנ"ס דאי לא הדליקו בהן אפי' לדבר הרשות מותר לשנות לדידן דקי"ל כרבא דאמר פ' נגמר הדין [*ד' מז] הזמנה לאו מילתא היא ואמרי' התם לדידיה (*מפה) [*כפה] שנתנתו לס"ת לא טהר מן המדרס אלא נתנתו וכרכתו דוקא דאיכא תרתי וכרב חסדא דאמר סודר דאזמניה למיצר ביה תפילין שרי למיצר ביה זוזי ונהי דהנודר אינו יכול לחזור בו ולעכבו לעצמו משהקצהו להדליק בו לבהכנ"ס דנעשה נדר ודאי איהו מיבעי ליה לקיומי נדרו ולמיתביה לבהכנ"ס ומשנתנו לבהכנ"ס רשאין הצבור לשנות אפי' לדבר הרשות אבל משנשתמש בה דבר מצוה אסור לשנותה לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשנותה אפי' לדבר מצוה דפחיתה מיניה ודוקא גבי תשמיש קדושה אמרינן פ' (*נגמר הדין) [*בני העיר] מעלין בקדושה ולא מורידין ולא לגבי תשמישי מצוה:

[רמז תצג] מעשה בא' שנתן מקצת נכסיו לצדקה בעת מותו לימים ירדו קרוביו מנכסיהם (*וגדולים) [*וגדולי ביתו מ"י] היו אומרין שיש ליתן אותה צדקה לקרוביו שירדו מנכסיהם דתניא פ' יש נוחלין הרי שהלך בנו למד"ה ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו מתנתו מתנה ר"ש בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה בידוע שאילו ידע שבנו קיים לא היה כותב לאחרים ואמר ר"נ הלכה כר"ש בן מנסיא דאזלינן בתר אומדנא אלמא דהכי הלכתא הכא נמי אמדינן דעתיה שאילו ידע שירדו קרוביו מנכסיהם לא היה מניח קרוביו ונותנן לאחרים הלכך יהבינן לקרוביו ויש גדולים אחרים (*שחולקים) [*שחלקו מ"י] עליהם דאדרבה אומדין דעתיה שאפילו אם היה יודע שעתידין לירד מנכסיהן הוה יהיב צדקתו לעניין דמידי הוא טמעא דיהיב אלא כי היכא דתיהוי ליה כפרה ותך לפני צדקתו והשתא דקרוביו עשירים ימנע מלעשות כפרה לעצמו וימתין עד שירדו מנכסיהם עד אותו זמן יהא נידון אלא ודאי הואיל ובההוא שעתא עשירים היו אין להם באותה צדקה אלא כשאר עניים ועוד היו מביאין ראיה מפרק הגוזל קמא [*דף קט] אמר אביי שמע מינה הכסף מכפר מחצה דאי לא מכפר ניהדר ליורשין מ"ט אדעתא דהכי לא יהיב מעשה ביהודית אחת שנפטרה ואמר ר"א ממי"ץ שנדרה כ' דינרים לצדקה ולאחר פטירתה החזיק בשלה ולא רצה להחזיר ליורשיה אלא ליתן לצדקה והיו היורשין אומרים לא ידענו בזאת הצדקה כלום ושאלו לר"י והשיב כי רבינו אליעזר אין לו להחזיק בממון היורשין על מה שנדרה ודין מצוה לקיים דברי המת אין מוטל עליו כיון שלא השלישתו מתחלה לכך ואפילו יטעון רבי אליעזר שהוא גבאי וידו יד ענים הוא ורוצה לעכב את הצדקה בידו ויתננה למי שמחלק הצדקות שנותנים בעירו אעפ"כ אין נ"ל שיהא לו כח להחזיק בממון על כך לחלק זאת הצדקה לדעתו יותר מלדעת היורשין אפילו אם יש לו מגו להיות נאמן על ידו שנדרה צדקה זו ואע"ג דתניא בתוספתא דב"ק תנו מאתים זוז לעניים יתנו אותם לעניי אותה העיר ר' אחא אומר לעניי כל ישראל אין לכוף היורשין ליתנה לעניי אותה העיר ואפילו את"ל שהלכה כתנא קמא ולא כר' אחא כי כך מנהג שהרבה עשירים נפטרו בצרפת ובשאר מקומות והיו נודרין לצדקה דבר גדול ולא היו נותנין אותם לעניי אותה העיר אלא מחלקים לכאן ולכאן כמו שנראה בעיניהם שהדבר ידוע עכשיו שאינם מתכוונין [*ליתנן לא] לעניים מועטין שבאותה עיר ולא *(הכל) לאורחים הבאים מחוץ לעיר. ואז היו ישראל מרובין בעיר אחת ועניים מרובים (*בעיר אחרת) [*בהעיר נראה] לחלק להם צדקה יותר (*מעכשיו) [*מעירם] לפיכך אין לר' אליעזר להחזיק בממון אלא יחזיר ליורשיה ויודיעם שכך נדרה. ובעצתי יתנו יורשים של אותה יהודית כ' דינרים שאמר רבינו אליעזר כי נאמן הוא בעיני על כך ועדיין יחקור אם אחרים יודעין שאי אפשר שהוא לבדו שמע ולא אחרים ושלום יצחק בר' שמואל:

בנדרים בפ' ר"א [*דף ס"ה] פותחין לו לאדם שהדיר את חבירו מנכסיו אומרים לו אלו היית יודע שאתה עובר על וחי אחיך עמך היית נודר דשמא יעני ואי אתה יכול לפרנסו ואומר אלו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי נודר הרי זה מותר וא"ל רב הונא לרבא ולימא ליה כל דמעני עלי נפל מאן דמטי (ליה) (לי) [*לפרנסו בהדי כ"ע מפרנסי ליה הכי איתא בגמרא] בהדי גבאי לפרנסו ובהדי כולי עלמא מפרנסין ליה א"ל שאני אומר כל הנופל אינו נופל על הגבאים תחלה ופירש ר"א ממי"ץ (*ולימא כל דמתעני וכו') שמא יעני ואין זו פתיחה דבשביל כך לא יתחרט דנימא הנודר כל דמעני [לאו] עלי נפל בתמיה וכי עלי לפרנס כל דמעני בשביל כך לא הייתי מונע מלנדור לימנו ליה גבאי בהדי כולי עלמא מפרנסים ליה פירוש [*כך פירושו של הרא"ם] ימנו גבאי צדקה בשביל צורך כל עניי העיר ואתן חלקי עמהם ויתנו חלקי (*לצורך שאר) [*לשאר] עניים שלא הדרתי וחלק האחרים לזה שהדרתי ומפרנסין ליה פי' יפרנסוהו מכיס של צדקה שנתתי חלקי ובהיתר שלא יתנו לזה שהדרתי מחלקי כדפי':

עוד פירוש אחר ועיקר [*כך פי' ר"ן] לימנו ליה גבאי ואתן לגבאי חלקי ואותו שהדרתי יהא מותר בה כדתנן ספ"ק דנדרים היה מהלך בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה ובשביל כך לא יתחרט שהרי לא יעבור על מה שכתוב בתורה ומשני ודאי יעבור שאני אומר כל הנופל בעוני צריך למזונות ואינו נופל ליד גבאי תחלה כלומר אינו מוטל על הגבאי לפרנסו אלא הקרובים מחויבין לפרנסו ועליהם מוטל עשה דוחי אחיך עמך תחלה פי' עד שיעיינו ב"ד אם אין סיפק לקרובים מוטל על הגבאים ומתניתין במדיר קרובו הלכך בשביל כך יתחרט אע"פ שאפשר לפרנסו ע"י מתנת אחר יש לו בושת וטורח הוא לו אבל ליתן ליד גבאי ליתן לו אין טורח ובושת עכ"ל דשמעינן מהכא [רמז תצד] דעני שיש לו קרובים עשירים שיכולין לפרנסו אין גבאי העיר חייבין לפרנסו אע"ג דקרוביו נמי נותנין בכיס כמו שמשמע לפי' ראשון ושמעינן נמי מהכא דאדם שנותן צדקה לסתם עניים שהקרובים עניים זוכים בה הואיל והגבאי אינו חייב לפרנסם ועליו מוטל עשה דוחי אחיך עמך הרי הם זוכים בהן. פ' בני העיר א"ר בב"ח א"ר יוחנן בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה נותנים וכשהן חוזרין מביאין אותה עמהם ומפרנסים בה עניי עירם פרש"י נותנין לגבאי העיר כדי שלא יחשדום שאין נותנין וכשהן באים לחזור למקומם תובעין אותם מן הגבאים ומפרנסים בה עניי עירם עכ"ל ויחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה נותן לעניי אותה העיר:

רב הונא גזר תעניתא עאל לגביה רב הונא בר חנילאי וכל בני מאתיה רמי עלייהו צדקה ויהבו כי בעו למיתי אמרו ליתבינהו מר ניהלן ונפרנס בה עניי מאתן אמר להו תנינא בד"א כשאין שם חבר עיר אבל יש שם חבר עיר תנתן לחבר עיר וכ"ש דעניי דידי ועניי דידכו עלי סמכי פרש"י חבר עיר המתעסק בצרכי צבור:

כתב בא"ז [רמז תצה] נראה בעיני דוקא שגזרו עליה תעניות מפני הבצורת או מפני משלחת חיות רעות או מפני הגזירה וגזרו על עצמן צדקה וגזרו נמי על בני העיר דאתי לגבייהו ליתן צדקה לבטל הגזירה בתשובה ותפלה וצדקה אז צריכין ליתן לגבאי העיר מפני החשד וצריכין נמי ליתן לחבר עיר היכא דאיכא חבר עיר ולא לחזור וליקחם מן הגבאי להוליכו לעירו אבל צדקה שרגילין ליתן כל שעה וחק קבוע בכ"מ שאפילו היו אותם בני העיר שבאו הנה בעירן לא היו נמנעים מלתת אותה אע"פ שעתה באין כאן אין צריכין ליתן לגבאין כדי שלא יחשדו ולא לחבר עיר לגמרי אלא מוליכין אותם לביתם הלכך אותם בני הישובים שבאים לקהלה לר"ה ויו"כ ומזכירין נשמות ונודרין צדקה הואיל וחק קבוע הוא בכל המקומות להזכיר נשמות ונודרין צדקות אין כאן חשד כלל כי בודאי יתנוה וגם אין נותנין אותה לחבר עיר כי אין צדקה זו באה מכח אותה העיר אלא מכח חק ומנהג הלכך מוליכין הצדקה שלהם ליישוביהם ועושים בה כרצונם וכ"ש עיר שאין בה חכם המתעסק בצרכי צבור אלא גבאים שאינם עוסקים בתורה תדיר שיוליך צדקתו עמו בביתו והא דתני בתוספתא דפ' גוזל האומר תנו ק' דינר לבהכ"נ או ס"ת לבהכ"נ ינתן לבהכ"נ הרגיל בו ואם רגיל בשניהם ינתן לשניהם האומר תנו מאה דינר לעניים ינתנו לעניי אותה העיר ר' אחא אומר לעניי כל ישראל. בן האוכל משל אביו ועבד האוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל שכך נהגו בעלי בתים נראה בעיני דהא דקאמר ינתנו לעניי אותה העיר כגון שהוא דר באותה העיר ולא תיקשי לההיא דקתני כשהם חוזרין מביאים אותה עמהם ומפרנסין בה עניי עירם (*ובברייתא) [*הג"ה סי' תרנ"ה בברייתא] דבן עזאי מצאתי [רמז תצו] אורחים הנכנסים אצל בעל הבית אינם רשאין ליתן משלפניהם לבן בעל הבית ולא לעבדו ולא לשלוחו אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית. [רמז תצז] מעשה באחד שהיו נושין בו מנה ונצטרך לבריות ושט אחרי פרנסתו עד שהביא מאתים זוז ותבעו הנושה והלוה משיב לו לא רחמו עלי אלא כדי לפרנס בני ביתי ולא לפרוע חובי ושאלו לר' אבי העזרי ופטרו דתניא בתוס' דפאה מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב ואין משלמין ממנו גמולין ואין פודין ממנו שבויין. ורבנו שמחה חייבו שצדקה אינו אלא כמתנה בעלמא כיון דנכסוהי דאיניש אינון ערבין ביה חייב אם לא שיתנה הנותן בפירוש על מנת שלא יהא לפלוני בעל חובך כלום לא כל כמיניה להפקיעו מדי שעבוד ודמי לאין קנין לאשה בלא בעלה פ"ק דקדושין [*דף כג] למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והא דתני בתוספתא דמגילה הנותן דינר לעני לקנות בו חלוק לא יקח בו טלית פליגי רבנן עליה פ' האומנין ופרק המקבל דלית בהו המשנה מדעת בעה"ב נקרא גזלן ולאו דוקא בצדקה דקתני רישא המלוה מעות לחבירו ליקח בהן פירות ולקח מהן כלים אסור לשנות מפני שגונב דעתו של בעה"ב:

והא דאמרינן בירושלמי פ"ק דמגלה אהא דמגבת פורים אין משנין בו הא בשאר מעות משנין עד שלא ניתנו לגזברין רשאי אתה לשנותן כו' ואיתמר נמי פרק קמא דערכין ובתוספתא דמגילה כולהו מיירי שאין הבעלים או הגזברים רשאין לשנותה אבל משבאו ליד העניים הרי הן כשאר נכסים הואיל ויצא הנודר ידי נדרו בריש פרק הזרוע והלחיים אמרי' בעל הבית [רמז תצח] עשיר שהיה עובר ממקום למקום ונצטרך נוטל לקח שכחה ופאה ומעשר עני וכשיחזור לביתו ישלם וחכ"א עני היה באותה שעה פירוש ואינו צריך לשלם בירושלמי אמרינן אמר ליתן לחבירו מתנה מרובה מותר לחזור בו הדא דתימא לעשיר [רמז תצט] אבל לעני נעשה נדר [*הג"ה סי' תרנ"ו] פי' הוי כנודר לצדקה ואסור לחזור בו:

ותו אמרי' בירושלמי רב הוה מפקד לשמעיה כדין כי אמינא לך הב דינר לפלוני אי עתיר הוא תא ואימלך בי אי עני הוא לא תמליך בי כלומר אם עשיר הוא אע"פ שאמרתי לך ליתן לו דינר תתייעץ בי פעם שניה קודם שתתן לו שמא אחזור בי אבל אם עני הוא לא תתייעץ בי אלא תן לו כי איני יכול לחזור בו מפני שהוא נדר ודוקא שיש בידו בשעת נדר כפי מה שנדר ליתן לצדקה אז הוי נדר ולא מצי הדר ביה אבל אין בידו כפי מה שנדר נראה שאין הנדר חל עליו ומצי לחזור וראיה מפרק שור שנגח ד' וה' גבי ההוא גברא דתקע ליה לחבריה שלח רב טובי בר רב מתנה לקמיה דרב יוסף הא דתנן התוקע לחבירו נותן לו סלע סלע צורי תנן או סלע מדינה תנן פשטיה מהא דאמר רב יהודה כל כסף האמור בתורה כסף צורי וכו' [גמרו של ענין *עי' ר"פ שור שנגח בהגה"ה סימן תרנ"ו] [רמז תק] פרק בתרא דפאה אמרי' מי שיש לו ר' זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני היה לו ר' זוז חסר דינר אפילו אלף דינר נותנין לו כאחת הרי זה יטול פי' ר' זוז שיערו חכמים [*שזהו] שיעור הוצאה לשנה מזונות ומלבושים וכן במשרה אשתו ע"י שליש בפרק אע"פ שנותן לה ב' קבין חטין בכל שבוע והוא שליש הדינר שעולה לי"ז דינרים לשנה וכלים של נ' זוז וג' מנעלים ושאר פירות ויכול לעלות לק' זוז לשנה והיינו ר' זוז דהכא היינו לו ולאשתו ומיהו לא יתכן דגבי קופה ותמחוי לא כייל אשתו בהדיה כך פירש רבינו שמשון משאנץ. ורבינו יהודה ברבי קלונימוס שאל מרבינו אפרים בתשובה המתחלת [*הן קלותי] מי שיש לו מאתים זוז אם יכול לקבל צדקה אם יש לדמות ללקט שכחה ופאה ומעשר עני או שמא אין דומה כי בהכי גוזל העניים הוא דבעל הבית לא יתן להם עוד ונמצא שנטילתו גזל עניים הוא אבל צדקה אינו גוזל בזה העניים דאם נתן לו בעה"ב חייב ליתן גם לאחרים ואם ממעט את מתנתם שע"י מתנתו ממעט מתנה אחרת אין בזה גזל וגם לקט שכחה ופאה של עניים הוא אבל מעות שהוא נוטל אינם של עניים. והשיב דודאי מי שאינו צריך ליטול ונוטל גוזל העניים שהרי אותו בעה"ב שנתן לו לא יתן לעניים אחרים שאומר כבר נתתי לאחר נמצא אותו שלקח גוזל לזה ומה שאמרת מי שיש לו מאתים זוז אם יכול ליטול צדקה אומר אני הכל לפי פרנסתו ופרנסת בני ביתו דהא אשכחן דהוו מזלפין יין והיו כופלין ארבע מאות זוז לפי מה שהוא רגיל ומיהו אם הוא יחיד לא יטול דהא אפילו מי שיש לו מזון ב' סעודות לא יטול מן התמחוי ושלום אפרים בר יצחק:

וה"ר יצחק מווינ"א כתב בא"ז וז"ל ונראה בעיני דודאי אין חילוק בין לקט שכחה ופאה ומעשר עני לשאר צדקה דהא אמרי' מעשה בתלמיד אחד שהיו לו מאתים זוז פחות דינר וביקש רבי למיזכייה מתנה גדולה אתא ההוא דרבנן ואשלמיה למאתים זוז שמע רבי ואמר מכת פרושין נגעה בו אמר ליה לחד מדרבנן זיל חסריה אזל וחסריה יהיב ליה רבי ההיא מתנה הא למדת דמי שיש לו מאתים זוז לא יטול מכיס של צדקה והכל לפי פרנסתו ופרנסת בני ביתו כדפירש רבינו אפרים:

[רמז תקא] רבינו יהודה ברבי קלונימוס היה מסופק אדם שהוא נודד למרחקים להביא טרף לביתו ונתנו לו מאתים זוז בעיר אחת אם צריך לחזור לביתו ולהוציאם הואיל ויש לו כבר מאתים ואינו רשאי ליטול יותר ולאחר כלות שנה שוב ירחיק נדוד עד שיהיו לו מאתים וכן יחזור חלילה. וגיסו ה"ר שלמה כהן היה אומר שכשאדם גולה לארץ מרחק לצורך פרנסתו ופרנסת ביתו כל זמן שלא יחזור לביתו הוי כפעם אחת. ובספר א"ז כתב ה"ר יצחק מווינ"א ונראה בעיני אדם שחישב לילך למרחק עד מקום שחישב להרחיק הוי כפעם אחת:

פ' בתרא דפאה כל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות וכל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל מן הצדקה אינו נפטר מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו ועל זה נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו וגו'. ירושלמי א"ר חייא בשם ר' חנינא כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ואסור לרחם עליו. על נפשו לא חס כ"ש [על] אחרים (עליו) משמע דפליג אמתני'. וי"ל דההיא כשאין יכול להספיק במעשה ידיו ומסגף עצמו בחיים רעים ומתני' במספיק ע"י שדוחק עצמו במלאכה קודם שמתפרנס [*יותר] מאחרים וע"ז נאמר והיה ה' מבטחו:

[רמז תקב] השיב ר' [יצחק בר'] אברהם וז"ל המפריש מממונו לצדקה ויש לו קרוב בעיר אינו רשאי לתתה לקרובו לבדו [*פי' שפסק עם בני העיר כמ"ש לבסוף אז אינו רשאי] אלא לגבאי העיר יתננה והם יחלקוה כראוי לכל אחד ואחד דאפילו בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה אין מביאין אותה עמהם אם יש שם חבר עיר אלא תנתן לחבר עיר כדאיתא פרק בני העיר וכ"ש זה שאינו רשאי ליפרד מעיקר העיר ופרנסיה. ואמרינן נמי בתוספתא דמגילה הפוסק צדקה עד שלא זכו בה פרנסים רשאין לשנותה לדבר אחר משזכו בה פרנסים אינו רשאי לשנותה לדבר אחר אלא מדעתם משמע דלדעת פרנסים צריכה להתחלק וכ"ש אם קרובו חוץ לעיר שאינו רשאי ליתנה לו כדאמרי' התם יחיד שפסק צדקה (*לעיר אחרת) [*בעירו] נותנה לעניי עירו והיינו שפסק צדקה עם בני העיר שאינו יכול לשנות אלא מדעת בני העיר אבל יחיד שהתנדב צדקה לעצמו יש בידו ליתנו לכל מי שיחפוץ ושלום יצחק בר' אברהם:

פ' הדר אמר רב כהנא כל הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם שנאמר ועירא היאירי היה כהן לדוד לדוד הוא דהוה כהן אבל לכ"ע לא אלא שהיה משגר לו מתנותיו וכתיב בתריה ויהי רעב בימי דוד ר"א אומר [*אינו קאי על צדקה ועיין בריש הדר] מורידין אותו מגדולתו מכאן שלא יתן אדם כל צדקותיו לקרובו אחד ולהניח שאר קרובים גם לא לאדם אחד ולא לשאר בני אדם והמחלק צדקה צריך ליזהר שלא ירבה לקרובו יותר משאר בני אדם כההיא דפרק כל כתבי דאמר ר' יוסי יהא חלקי מגבאי צדקה ולא ממחלקי צדקה [*הגה"ה סי' תרנ"ח] ופרש"י שהמחלק מרבה לקרוביו וגוזל שאר עניים:

[רמז תקג] ס"פ החובל ההוא ארנקי דצדקה דאתא לפומבדיתא אפקדיה רב יהודה גבי ההוא גברא ופשע בה ואתו גנבים גנבוה וחייביה ר"י לשלם א"ל אביי והתנן לשמור ולא לחלק לענים א"ל עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו ולשמור הוא. פרש"י קייץ להו כך וכך לשבת לכל אחד ואחד וה"ל כאלו הפקידו העניים עצמן וקרינן ביה לשמור והלכך שמעינן מהכא דהפושע במעות של צדקה ונגנבו שפטור מלשלם ואם היה קצבה בעיר כך וכך לשבוע או לחדש או ליום חייב לשלם. וכבר נשאל לרבינו שמשון וז"ל וששאלתם על ישראל שהיו לו מעות של צדקה בפקדון ונאנסו בתפישת השלטון אם חייב לשלם או אינו חייב. [*תשובה אינו חייב] כדתניא בהדיא סוף פ' החובל לשמור ולא לחלק לעניים. חוץ מהיכא דמיקץ קייץ להו כדאמר התם גבי ארנקי של צדקה דאפקדיה רב יוסף אבל היכא דלא קייץ להו פטור ואפילו פשע בה כדמוכח התם וא"ת תיפוק ליה דה"ל ממון שאין לו תובעים כדאיתא פרק הזרוע [*גבי מתנות כהונה] וי"ל (*דממון) [*התם ממון] שיש לו תובעים הוי דרב יוסף גבאי היה ותובע מההוא גברא את אשר הפקידו והוי ממון שיש לו תובעין הלכך אפילו [*היכא] דלא הוה קייץ להו היה חייב אם לא שכתוב לשמור ולא לחלק לעניים ושלום שמשון ברבי אברהם. תניא בספרי אחיך זה אחיך מאביך מאחד אחיך מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך. באחד שעריך יושבי עירך קודם לאנשי עיר אחרת. בארצך יושבי א"י קודמין ליושבי ח"ל ויושבי ח"ל מנין ת"ל אשר ה' אלהיך נותן לך לרבות כ"מ:

[רמז תקד] דין אמת לאמתו לאפוקי דין מרומה שאע"פ שהעדים מעידים אותו אין מחתכין אותו הואיל ויודעים שהן משקרין :

[דף יא ע"ב] היה סתום ובקש לפותחו וכו' [רמז תקה] וששאלת על אודות החור שהיו המים מן הגגות יוצאין דרך שם וטוען שמעון שראובן סתם לו לאותו חור ולא שביק ליה לאעבורי מיא בארעיה וראובן משיבו להד"מ שהיה שום חור מוליך שופכים לחצרו ועוד טוען אף לפי דבריך שהיה לו חור הרי אתה בעצמך בנית איצטבא שם במקום שאתה אומר שהיה לך חור וסתמת אותו. נראה ודאי דראובן פטור אף משבועה כיון דשמעון בעצמו סתם אותו ובנה בפניו מידי דהוה אאחד מבני מבוי שהיה לו פתח במבוי וסתמו ופרץ פצימיו ובקש לחזור ולפותחו דבני מבוי מעכבין עליו ושלום מאיר בר' ברוך:

ושוב מצאתי שכתב רבינו מאיר משם העיטור דפרץ פצימיו לא הפסיד כחו אלא בשלש שנים. אבל פרץ פצימיו בני מבוי מעכבין עליו פי' באביאסף מכאן יש ללמוד שאם סתם ראובן פתחו או (חלונותיו) [חלונו] ובא שמעון שכנו לבנות לפני פתחו וחלונו יכול ראובן לעכב עליו מלבנות שיכול לומר דדעתו לחזור לפותחה וה"מ בשלא פרץ פצימיהן וצרך להרחיק ד' אמות וכן פסק זקני ראב"ן כדאמרי' לקמן בא לפני רבי חייא וא"ל יגעת ופתחת לך יגע וסתום ואם ע"פ ב"ד נתחייב ראובן לסתום אפילו לא פרץ פצימיו נמי שהרי לא כדין פתח ואם שתק ראובן עד שבנה שמעון בפניו שוב אינו יכול למחות דאמר ר"נ ולסתום הוי חזקה לאלתר ודר"נ איירי שסתם שמעון בפני ראובן אבל ראובן שסתם בעצמו יכול לחזור ולפתוח אם לא פרץ פצימיו:

[רמז תקו] :

[דף יב] מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו וכגון שהחזיקו ברשות תחלה אבל אם באים מתחלה שלא ברשות להחזיק בהא אמרינן פרק המניח לינקוט פיזרא וליתוב:

חלק פשוט וחלק בכורה יהבינן אחד מיצרא כדנפקא לן פ' יש נוחלין מדכתיב ביה פי שנים מקיש חלק פשוט לחלק בכורה וא"ת לרבא דאמר כגון זה כופין על מדת סדום למה לי קרא בבכור דיהיבנא אחד מיצרא ואמר ר"י לפי שלא נתן לו הכתוב כח אלא כשני אחין ואילו שני אחין שרוצים להשתתף לא כייפינן (השלישי) לתת להם חלקם ביחד:

[רמז תקז] וכתב רבינו מאיר דזימנין דאפילו תרי מצו למיכפינהו לאינך תרי למיתב שני חלקים דידהו אחד מיצרא כגון תרי דאתו מכח חד [*דמצי] למיכפינהי לתרי דאתו מכח תרי למיתב (*מיצרא) [*מנתא] דידהו בהדי הדדי דמצו למימר אי יהביתו לן מנתא דידן בהדי הדדי שפיר ואי לא מהדרינן שטרא דידן (*אמרייהו) [*למרייהו] ולשקול איהו אחד מצרא בעל כרחכם כדאיתא בכתובות גבי חד דאתי מכח ד' אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא וכו' מה לי [*חד לד' מה לי] ב' לחד (מה לי חד לתרי) ואפילו היכא דלא מרויח שכנגדו בשתיקתו שייך למימר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא כו' ולא מצי אידך למימר לכי תהדר ולא כפרש"י דפי' פ"ק דב"ק דלא שייך למימר הכי אלא היכא דמרויח קצת אידך בשתיקתו כמו שהוכיח ר"י מההיא דכתובות ועוד איכא למימר מה מכר להם כל זכות שתבא לידו וכי היכי דלדידיה הוו צריכי לתת כל חצי בית אחד מיצרא ה"נ יהבו לדידהו אי בעי לאישתתופי:

מתקיף לה רב יוסף זימנין דהאי מידויל והאי לא מידויל אבל לא היה יכול להקשות דאמר מעלינא ביה כנכסי דבר מריון על כן פרש"י דהכא בבית השלחין מיירי דכיון דצריך להשקותו תדיר אין מתברכת זו יותר מזו ושוין הן ולא שייך למימר מעלינא כנכסי דבר מריון ור"ת פי' בע"א. ונשאל מרבינו מאיר אם השותפין יכולים להכריח את ראובן שיטול חלקו (*בבית) במערב והמה יקחו חלקם במזרח לפי שלמקצתן יש להם קרקע אצלו והשיב רבינו מאיר ודאי לפירוש רש"י שחילק בין שדה בית השלחין לשדה הבעל דשדה הבעל דוקא פעמים שזו מתברכת וזו אינה מתברכת שייך לומר מעלינן ויפה כתבתם דדוחקין את ראובן ליטול במערב כגון זה כופין על מדת סדום דבבתים לא שייך למימר מעלינן ליה אבל לפירוש ר"ת דפי' שאין לחלק בין שדה השלחין לשדה הבעל והא דבפלוגתא קמייתא אמר רב יוסף טעמא משום מעלינן כו' (*הוי טעמא) ובאידך אמר טעמא אחרינא פר"ת משום דפלוגתא קמייתא מיירי דהוי להו תרי ארעתא ואמרראובן שקול את חדא ואנא אשקול חדא אמצרי ושמעון אומר נפיל גורלות ואותה שיעלה לגורלך קח ואני כמו כן אקח אחת שלימה כאשר יפול הגורל להכי אמר רב יוסף כיון דשמעון גם הוא חפץ שיטול כל אחד שדה אחת שלימה לאו כל כמיניה דראובן למימר הב לי חד אמצרי כיון דיש לשמעון טענה מעלייתא מצי למימר אם אותה השלימה דקיימא אמצרא תעלה לחלקי לא אמכרנה אלא בדמים יתרים כנכסי דבר מריון שמעלין קרקעותיהן בדמים יתרים אבל אידך פלוגתא מיירי דלית להו לשום חד מינייהו אמצרא מידי ואית להו תרי ארעתא למפלג אב' ניגרא דראובן אמר נחלוק בגורל אתה שדה אחת שלימה ואני שדה אחת שלימה כי היכי דליהוי לכל אחד ואחד חלקו ביחד ושמעון אומר נחלוק כל שדה לשני חלקים ויטול כל אחד חצי חלקו בזה וחצי חלקו בזה והשתא מטעמא דמעלינא כו' לא היינו שומעין לשמעון [*דאטו] אם אומר נחלוק כל אחד לב' חלקים מטעמא דמעלינן וכי היה לנו לשמוע לו אבל מטעמא דהאי מידויל והאי לא מידויל שומעין לו לחלוק כל אחת לשני חלקים ולא יותר וא"כ בנדון הזה כיון דאידי ואידי אינם מבקשים לחלוק החדר אלא לשני חלקים אלא דשותפין אומרים הב לן אחד מצרא מצי אמר להו ראובן נפיל גורלות ואם יעלה לחלקי חלק שבמזרח מעלינא ליה כו' [*ואין לדחות את ראובן] וק"ל ומאחר דאין ברור לנו אי הלכה כרש"י או כר"ת יש להפיל גורלות אם יעלה לשותפין חלק שבמזרח יקחו חלקם במזרח וראובן יקח חלקו במערב ואם יעלה לראובן חלק במזרח לא יזכה לאלתר דדלמא קיימא לן כרש"י ונמצא דשלא כדין הטלנו גורלות כי היה לנו להחזיק השותפין במזרח הלכך נימא כל דאלים גבר ואם ואם תגבור יד השותפין להחזיק במזרח יחזיקו ושלום מאיר בר' ברוך. ורבינו יואל הלוי פסק דבבתים כופין אותו לתת לו אמצרא דלא שייך למימר בבתים פעמים שזו מתברכת יותר מזו וה"ה אם אחד מן השוק קנה חלקו של אחד מהם ויש לו בית סמוך להם דיהבינא ליה אמצרא ובספר החכמה מצאתי שכתב רבינו ברוך ממגנצא אני ברוך ברבי שמואל וה"ר אליעזר ישבנו בדין אחד על עסק ראובן ושמעון ולוי אחים שהיה להם בית קטן בין שני בתים של יהודים שהיו אחים והיו (אשר מצד זה) קרובים ובאו למוכרו. בא שני (*היהודים) [*אחים הסמוכים] היושבים מצד אחד ובקשו מהם למוכרו להם ויאותו להם שמעון ולוי ומכרו להם חלקם אבל ראובן נמלך ולא רצה למכור חלקו והנה נכנסו שני אחים תחת שמעון ולוי ונעשו שותפין עם ראובן בבית ועתה אחר זמן נמלך ראובן למכור חלקו ואמר להם או תקחו חלקי או תבררו לכם חלקכם לצד בתיכם ואני אמכור חלקי ליהודה הדר [*בזה הצד] בצד החצר כי הוא צריך לו מאד להרחיב ביתו ואתם מכח קורבה ומצרנות באתם אל אחי שמכרו לכם על כן תקחו לצד בתיכם דכגון זה כופין על מדת סדום והאחין משיבין אמת כי מתחלה שקנינו חשקה נפשנו בחלק אחיך לפי שהיה הבית סמוך לנו אבל עתה אין אנו חוששין בו וכך אנו תאבים באותו צד כמוך כדי שנמכור אותו ביוקר לאותו יהדי הדר באותו הצד וכשם שאתה חפץ להשתכר ולהרויח כמו כן אנחנו ונראה לנו שהדין עם האחין שאין כאן כופין על מדת סדום דהכי קאמר בפ"ק דבבא בתרא מתקיף לה רב יוסף ולימרו ליה אחי מעלינא ליה כנכסי דבר מריון והלכתא כרב יוסף ואע"פ שפירש"י התם ומסתברא דהא דרב יוסף בשדה בית הבעל שיכולין לומר פעמים שזו מתברכת יותר משאר שדות מיהו נראה לי דהא נמי יכולין למימר בההוא צד ניחא לנו או משום ריוח כמו שפירש לעיל להשתכר בו או משום דבר אחר והודו לנו רז"ל שיפה דננו וחזר ראובן ואמר א"כ נחלוק הבית בשלשה חלקים בגורל אולי יעלה לי גורלי באותו צד שאני חפץ והאחין משיבין לא נחלוק כי הבית צר ואין בו כדי חלוקה שאם נחלוק לשלשה חלקים לא יגיע לכל אחד ד' אמות ותנן אין חולקים את החצר עד שיהא בו ארבע אמות לזה וד' אמות לזה ואע"ג שנוכל למצוא כאן ארבע אמות לכל אחד ואחד [*אם נחלוק הבית לרוחב] כי הבית ארוך מאד אלא שהוא צר ואין בו שנים עשר אמות (*ברוחב) מיהו הא לאו מלתא היא שאם היינו מחלקין אותו באותו סגנון לא היו שוים החלקים הפנימים לחלק החיצון הסמוך לרה"ר כי לא היה להם דרך לבא לרה"ר וראובן אמר נחלוק באורך שיהא לכל אחד דרך לרה"ר אע"פ שלא יגיע לכל אחד ואחד ד' אמות על ד' אמות דהיינו שיעור בית (*מ"מ על דעת כן) [*מ"מ] אני עכבתי מתחלה [*על דעת כן] ושיירתי חלקי שלא מכרתי כשמכרו אחי שאעשה מחלקי כל מה שארצה ודינא דגוד או אגוד ליכא הכא ששום א' מהם אינו רוצה לקנות חלק חבירו ונראה לנו שהדין עם ראובן בזה משום דאנן סהדי כשקנו האחין אצל המצרנותא שלהן שלדעת כן קנו שאם ירצו להרחיב בתיהן [*בזה] שקנו ולעשות סניף ותשמיש לבית הגדול שיעשו ואין לומר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו ולא עדיף [*ראובן הנותן] מגברא דאתא מיניה ואילו היה הבית בחזקתו שלא נמכר לא היה כח בשום א' מהן [*השתא] לחלוק כיון שאין בו דין חלוקה ה"נ [*לא] אמרינן הכי כיון דבשעה שקנו אמרו זה אנו קונין אותו כדי לעשותו סניף לבתינו הרי נתרצו בחלוקה ותנן בד"א בזמן שאין שניהם רוצים אבל שניהם רוצים יחלוקו אפילו פחות מכאן ולבי נוקף בזה [דהא] אפילו רצו נמי הרי הן חוזרין עתה כדאמרינן בריש ב"ב כי רצו מאי הוי נהדרו בהו עכ"ל ספר החכמה:

המיימוני כתב פרק י"ב דשכנים האחין או השותפין שבאו לחלוק את השדה וליטול כל אחד חלקו אם כולה שוה ואין שום מקום טוב ומקום רע אז חולקין לפי המדה (כולה) בלבד ואם אמר אחד תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהא סמוך לשדה אחר שלי ויהיה הכל שדה א' שומעין לו וכופין אותן שעכבו על זה ודבר זה מדת סדום הוא אבל אם היה חלק אחד יותר טוב או קרוב לנהר או קרוב לדרך ושמו אותו היפה כנגד הרע ואמר תנו לי בשומא שלי *(כמדתה) מצד זה אין שומעין לו אלא נוטל בגורל אמר תנו לי חצי מדתה מצד הרע בלו שומא וטלו אתם החצי הטוב כדי שיהא חלקי סמוך לשדה שלי הורו מקצת הגאונים ששומעין לו ולזה דעתי נוטה וכן ראוי לדון:

[רמז תקח] כללו של דבר כל דבר שהוא טוב לזה ואין לחבירו הפסד בו כלל כופין את חבירו לעשותו עכ"ל המיימוני:

[רמז תקט] הלכתא אית דינא דגוד או אגוד פר"י דאפילו בדמים יקרים יותר משויו הרבה יכול לומר כן וכן משמע הלשון מעלין אותו בדמים וכן כ' רבינו יואל משם ריב"א ורבינו יקיר פי' כפי השומא דוקא:

[דף יג ע"א] עני ועשיר שהניח להם אביהם מרחץ או שאר דברים אין העני יכול לכוף את העשיר לקנות חלקו אלא משכיר לאחרים כפי חלקו המגיעו אפילו לא עשאו לשכור אלא לעצמו יכול הבן להשכיר חלקו אם מוצא וכ"ש [למכור] לאחרים ואם לא ימצא יפסיד ואם עשאן לעצמו הרי עשיר אומר לעני קח לך עבדים כו' לפי הלשון משמע שבזה הדבר תלוי הענין שכשעשאו אביהם לעצמו אין יכול זה השני להשכיר חלקו ואינו יודע הטעם אמאי לאחר שמת אביהם (למה) לא יעשה כל אחד בחלקו מה שירצה ואם מפני שיכול לומר לו אחיו אני רוצה לדור בו כמו שדר בו אבי והלא הוא אינו מעכב ביומו מלעשות מה שירצה בחלקו ועוד וכי אינו יכול למכור חלקו לאדם עשיר שיש לו עבדים וזיתים וכשם שיכול למכור יכול נמי להשכיר דמה לי מכר מה לי שכירות ואני הייתי רוצה לומר דלאו דוקא זה הוא הלשון אם עשאן אלא כלומר אם היתה עיר שמשכירין בה מרחץ ובית הבד ואביהן עשאו לכך השכר לאמצע ואם אינה עיר שמשכירין בה ואביהן עשאו לעצמו הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים כו' כלומר אין העני יכול לומר לעשיר הואיל שאין לי קח אתה חלקי ואיני רוצה שאתה משתמש בחלקי בחנם דהעשיר יכול לומר איני רוצה ואיני מעכב לך את חלקך גם קח לך עבדים וזיתים ותשמש בחלקך והכי משמע דאהא מייתי לה הכא דלא מצי א"ל גוד מיהו תימה הוא דהכא משמע דהעני אינו יכול להשכיר חלקו ולא לשוויה גברא בחריקיה שיגוד:

ופסק רבינו מאיר דהיכא דראובן יש לו [*חלק] [ובס"א בית] גדול ושמעון יש לו חלק [*קטן] באותו בית פחות מכדי דירה שאין לו כי אם ג' אמות ועל כן שמעון מעכב מלחלוק יכול לומר לו ראובן אחלוק עמך ואציגה נא עמך אמה אחת מקרקעי שלי ואהיה שותף עמך ברביע חלקך דאטו אם יש לראובן קרקע של ק' פרסאות ושמעון יש לו בקרקע דבר מועט שאין [בו] כדי חלוקה יעכב [את] ראובן מלחלוק עמו כלל וכלל אלא פשיטא הוא דמצי למימר כדפרישית ואח"כ יאמר ראובן לשמעון גוד ותקנה רביע שלי או אגוד ואקנה ג' רביעיות שלך:

טול אתה שיעור ואני פחות כו'. פסק האלפסי כרשב"ג דאמר אין שומעין לו וכן פסק המיימוני ור"ח פסק כת"ק במתנה אבל במכר לא דכל כה"ג לא שייך גוד או אגוד כיון דלא זבין מידי דחזי אלא דבר מועט דלא חזי לדירה והא דאמר ת"ק שומעין לו היינו במתנה דוקא ובעל העיטור פסק דהלכה כת"ק ל"ש מכר ול"ש מתנה ומפרש מילתיה דרשב"ג אי בדמי לית ליה למיתב משום [דליתא] דינא דגוד או אגוד וא"כ למסקנא דאסיק אמימר אית דינא דגוד או אגוד א"כ לת"ק שומעין לו משום דינא דגוד או אגוד וכתב רבינו מאיר נ"ל דהלכה כת"ק כיון דקא מתמה תלמודא מעיקרא דקאמר ה"ד אילימא כדקתני מ"ט דרשב"ג א"כ (*לא) מסתבר' ליה טעמא [*דת"ק ואע"ג דלבסוף מפרש תלמודא] (כלל. ואע"ג דלבסוף מפרש תלמודא) טעמא דחיקא ולענין פסק הלכה אסברא דמעיקרא סמכינן:

איכא מאן דאמר לא אמר דינא דגוד או אגוד אלא היכא דכל חד מינייהו אית ליה דמי והכי פר"ח ואלפסי חולק ורבינו יואל כתב בשם ריב"א כרב אלפס:

[רמז תקי] ובכתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו אם הוא בכרך אחד מפני בזיון כתבי הקדש מיהו בשתי כריכות חולקים אם שניהם רוצים אבל אין אחד יכול לכוף את חבירו לחלוק ולהעלות בדמים אם כרך א' טוב מחבירו וכן כל הדברים דתרוייהו צריכי להאי וצריכי להאי בכה"ג לית דינא דגוד או אגוד אלא דוקא שאמר גוד אתה הכל או אני אגוד הכל כדמסקינן בהנהו תרי אמהתא חדא ידעה אפיא ובשולא וחדא ידעה למיעבד ביסתרקי [*תכשיט ספסלים שקורין טפי"ד. רש"י] ומסיק שאני הכא דהאי צריך להא והאי צריך להא וכו':

ירושלמי א"ר יהושע בן לוי כגון תהלים ודברי הימים אם אינו רוצה לחלוק אמרינן גוד או אגוד אבל תהלים ותהלים חולקין ור"ע אומר אפילו תהלים ותהלים נמי אין חולקים שמתוך שאין חולקים מתוועדים (כולם) יחד וגורסים:

פר"ח וכרך אחד דאין חולקין משום בזיון היינו כיון כשחותכין לב' בשביל החלוקה אבל אדם אחד אם בא לחתוך חותך ואין בו משום בזיון. פר"י. ודוקא ספרים שלהם שעשוים כעין ספר ונגללין יחד הוא דאיכא בזיון לחלוק אבל השתא שאנו קושרים הספרים בקונטרס ליכא בזיון כן משמע מתוך פירש"י שהזכיר ספרים בפירוש. וכבר היה מעשה בב' אחים שם האחד שמעון ושם השני יוסף והיה להם מקרא שנפלה להם בירושה ורצו לחלוק המקרא ונסתפקו אם בדבר זה איכא משום בזיון ולבסוף התירו לחלקה וחלקו הקונטרסים והיה קונטרס אחד (*המסיים) [*המסוים. מ"י] בו (*בצד) [*כרך] אחד שמעון היה כתוב בו [*מסוים] בסופו וקונטרס המתחיל בצד השני (מתחיל) [מסוים] בו יוסף והפילו גורל [*ונפל] של שמעון על שמעון וגורל של יוסף על יוסף:

[רמז תקיא] מדביק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד דברי ר"מ ואע"ג דאי אפשר שלא יניח לפעמים נביאים וכתובים על התורה ובמגילה פרק בתרא משמע דאסור להניח ה"מ שתי כריכות אבל כריכה אחת אינו גנאי:

ר' יהודה אמר תורה בפני עצמו לא מפני [*שמא] יניח זה על זה דהא נביאים ע"ג כתובים וכתובים ע"ג נביאים לא אשכחן דאסור אלא היינו טעמא שלא יראה הכל תורה או הכל נביאים וה"נ טעמא דרבנן דאמרי כל אחד ואחד בפני עצמו כן פר"י ותימה על מה סמכו להדביק הכל יחד דהא קי"ל ר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה ותו הא קי"ל הלכה כרבים א"כ כחכמים היה לנו לפסוק:

מניח בין חומש וחומש ד' שיטין [*כו'] ומתחיל מלמעלה ומסיים מלמטה (פי') ואין צריך להניח אותם ד' שיטין (אלא) ודוקא בין נביא לנביא דאיכא טעמא שאם בא לחתוך חותך אבל בין חומש לחומש לא וכן בין פרשה (פתוחה) לפרשה (סתומה) צריך להניח אע"ג דמסיים בסוף העמוד פר"י:

בס"ת מניח תחלתו וסופו כדי לגול עמוד ובשאר ספרים כדי לעשות היקף בתחלתן ובסופן כדי לגול עמוד דלתחלתו הוא נגלל. ורבינו שמשון פירש דאם כלן יחד אז (אין) נגללין מתחלתו לסופו כדי שתהא תורה מבפנים ונביאים וכתובים מבחוץ. וצריך לעשות עמוד מתחלתו וכדי היקף בסופו:

סליק פירקא :


Chapter 2

[רמז תקיב] :

[דף יז ע"א] לא יחפור אדם כו' [*תוס'] בכל הני איכא בהו מיא ומשמע שצריך הרחקה [*וכתוב בתוס' וטעמא דצריך הרחקה] משום מתונתא:

ותימה לר"י דהא אמרינן בגמ' כל מרא ומרא קא מרפית לארעאי ויש לומר דאי לאו משום מתונתא לא היה צריך להרחיק ג' טפחים ופר"ח דאפילו ר' יוסי מודה בכל הרחקות דמתני' לבד מהני דפליג בהדיא תדע מדלא פריך אהנך דרישא לימא מתני' דלא כרבי יוסי כדפריך [*לקמן] גבי סולם ש"מ דבכולהו מודה וכן כתב רבינו ברוך ממגנצא אבל רש"י ז"ל פי' לקמן מתני' דלא כרבי יוסי ואע"ג דהרבה מתני' דלא כר' יוסי מי נימא דגם זאת דלא כר' יוסי ופי' רבינו מאיר [*דאפילו] מיא דלא קביעי יש להרחיק ג' טפחים מדתנן נברכת הכובסין וכן משמע מדפריך מחרישה תיפוק ליה משום זרעים תיפוק ליה משום מיא אלמא כיון דצריך להשקות אע"ג דלא קביעי מיא תדיר יש להרחיק:

מרחיקין את הסלעין כו' מ"מ מותר להטמין בהן חמין לשבת או משום שאין מוסיפין הבל [*או משום שמשברין את הקדירה. מ"י] או משום שמקלקלין את התבשיל והוה ליה מלתא דלא שכיחא ולא גזרו ביה רבנן:

[*זה מן התניא בדף י"ט רקיק אינו ממעט בחלון] חלון שבין ביתו לחבירו מביא את הטומאה אם הטומאה באחד מהן. וחלון העשוי לתשמיש שיעורה כפותח טפח וכשיתמעט מטפח אפילו משהו אין מביא את הטומאה ואם היא עשויה לאורה ובידי אדם שיעורו כסלע נירונית והיא כמקדח גדול שבלשכה שהוא יותר על סלע סתם ואינו מתמעט בכל שהוא אלא עד שלא ישאר רום אצבעיים על רוחב גודל. ומאור שלא נעשה ע"י אדם כגון חררוהו רמשים או שרצים שיעורו כמלא אגרוף של אבטיח שהוא כראש כל אדם. חישב עליו למאור שיעורו כמלא מקדח. לתשמיש שיעורו פותח טפח ואם הוא חלון העשוי לאויר שאינו לאורה ולא לתשמיש אלא לאויר לשמור בו גנות ופרדסים שיעורו כמלא מקדח בינוני פיר"י [*תוס' בד"ה רואין כל שאילו ינטל] וכל דבר דחזי ליה א"נ לא חזי ליה אך דלא מבטל ליה אינו ממעט בחלון ודוקא למעט בעינן דמבטל ליה אפילו כלי חרס אבל אם כלי חרס סותם לגמרי כל החלון אע"ג דלא מבטל ליה חוצץ בפני הטומאה ובלבד שלא יהא דבר המקבל טומאה וצריך שיוכל לעמוד שם בחלון בלא סמיכת דבר אחר ואם לאו אינו חוצץ. מיהו מירוח בטיט אינו צריך וכן דלת (שהגיעה) [ס"א שהגיפה] וסמכתה במפתח אם יכולה הדלת לעמוד בפני עצמה טהור ואם לאו טמא ואפילו מפתח שאינו מקבל טומאה וכלי עץ נמי העשוי לנחת לא בעי ביטול [*עכ"ל תוס' דף כ']:

[דף כ ע"ב] חנות שבחצר יכול למחות ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין כו' היינו בני אדם נכרים זולת בני החצר אבל אם מכה בפטיש או בריחיים אינו יכול למחות ולומר איני יכול לישן מקול הפטיש ומקול הריחיים ותינוקות הלומדים בביתו אינו יכול למחות ולומר איני יכול לישן מקולם אפי' באין מעלמא ומיהו בתינוקות דשוליא דנגרי או בסופר [שטרות] יכול למחות וכ"ש בתינוקות של עובדי כוכבים אבל בחצר אחרת מותר ואינו יכול לעכב עליו:

איני יכול לישן מקול הפטיש נראה לרבינו יואל דוקא בחנות שלו יכול לתקן מלאכתו בע"כ אבל בחצר אמרינן פרק חזקת הבתים [*דף נז] דכל שותפין מעכבין זה את זה חוץ מן הכביסה דאלת"ה קשיא אהדדי (*דהא) התם קאי אמתני' דקאמרינן היה מעמיד [*בחצר] תנור וכירים:

האי חמרא דידן אפילו קוטרא דשרגא קשי ליה כו'. נראה לר"י דדוקא נקט במתני' תחתיו אבל בסמוך לא אשמעינן דבעינן הרחקה ותימה לי מ"ש מבית הכסא דאפילו (*בכל חצירו) [*בשל חבירו] אסור:

[דף כב ע"א] [רמז תקיג] הנהו דיקולאי דאייתו דקולי בבבל נראה לר"י דוקא שאותן בני העיר המוכרים רוצים ליתן בזול כמו אלו המביאים הלכך יכול לעכב על אלו כדי שימכרו הם מהרה אבל אם היו רוצים ליתן יותר ביוקר מאלו אין יכולין לעכב שיאמרו אנשי העיר אנו רוצים לקנות כמו שאלו נותנים ואם תתנו כמותן הרי טוב ואם לאו בעל כרחכם ימכרו לנו ול"נ דהא אין להם דין [*אלא] על אלו המביאים ובסוף פ' הזהב פליגי ר"י ורבנן אם א' מן (*החיצונים) [*החנונים] יכול לפחות את השער:

[דף כא ע"א] [רמז תקיד] וכן מי שיש לו בית בחצר השותפין לא ישכור בו נראה לר"י דוקא לא ישכירה אבל למוכרה שרי ואינו יכול לעכב עליו ובתר הכי משתעי דינא בהדי לוקח אבל יכול לעכב מלמכור לעובדי כוכבים משום דלא ציית דינא:

[רמז תקטו] אמר רב הונא האי בר מבואה כו' יש מקומות [*בהגהות ב"מ סי' תרט"ז] שדנין דין מערופיא וכן ראיתי בתשובת רבינו יוסף ט"ע ומדמה לה לדגים דיהבי ציידא ויש מקומות שאין דנין ומתירין לישראל לילך למערופא של חבירו ולהלוות לו ולשחודי ליה (*ולאפקועי ליה) [*ולאפוקי מיניה] דאין כאן גזל דנכסי עובד כוכבים אנס היו הפקר וכל הוקדם בהם זכה בהם כדאיתא פרק חזקת הבתים וכן היה ר' אבא ור' אלעאי וכל רבותינו שוין בדבר ועוד ראיה מפ"ק דב"מ [*דף י'] דקאמר נפל לו עליה או פירש טליתו עליה מעבירין אותו הימנו:

[רמז תקטז] ומבוי הסתום מג' צדדין רק בצד אחד יכנסו לו ודר ראובן אצל סופו הסתום ובא שמעון לדור כנגד הצד הפתוח שאין העובד כוכבים יכול לילך אם לא ילך תחלה לפני פתח שמעון נראה דיכול לעכב עליו כדרב הונא עיין פח"ה גבי נכסי העובדי כוכבים כו' וגם בפרק האומר גבי רב גידל הוי מהפך כו' ופ"ק דבבא מציעא גבי המגביה מציאה לחבירו אביאסף:

[רמז תקיז] בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב ואי שייך בכרגא דמתא לא מצי מעכב בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב דס"ל כרבנן דלשכנו אינו כופהו אבל מספקא ליה אי בר מבואה (*אחרינא) דחבריה הוי נמי נקרא שכנו או לא. כתב אביאסף וז"ל ראיתי בפירוש ר"ת ואי שייך בכרגא דמתא שרוצה להיות שייך בכרגא לתת עמהן ולישא בעול כמו בני העיר מכאן ואילך לא מצי מעכב ויהיה כבני העיר ולהכי נהגו לגזור הקדמונים חרם על ישוב שע"י חרם כופין ולא מן הדין כדפרישית:

ורשאין בני העיר להסיע על קיצתן ולעשות תקנה ונ"ל על עצמן רשאין לגזור כל מי שיבא בעיר שלא מרצונם שלא ישאו ויתנו עמו ואם יש רב בעיר היה יכול לגזור גם על הבא בעיר לגור וחלה עליו גזירתו אם הוא תלמידו וראיתי בתשובות שבאו מאיי הים ששאלו זקני פרי"ש מחכמי רמי אם נמלכו הקהל והתירו גזירת חרם היישוב לראובן שנה הן חסר או יתר ושוב רוצים לגרשו ואינו נשמע לצאת מה דינו והשיבו קי"ל כר"ע דאמר פרק ארבעה נדרים נדר שהותר מקצתו הותר כולו וה"נ ע"כ גזירתם בטילה לגמרי וא"צ עוד ראובן להתירם ואין נ"ל הך ראיה דהתם נדר בסתם מה' בני אדם ושוב נמצא אביו ביניהם ואמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם לא הייתי נודר כו' וכן בכל הדומה לו [אהא אמרינן] דכיון שמכולם נדר בסתם ונמצא נדרו בטעות והותר מקצתו הותר כולו אבל כשגוזרין (*גזירת הקהילות) [*גזירה על דעת הקהל] אין חלה מתחלה אלא כפי חפצם הן להתיר לגמרי הן לזמן מועט:

[רמז תקיח] והרב רבינו אביגדור כהן השיב וז"ל הדר בעיר אחרת אע"ג דשייך בכרגא דמתא דהכא ואם רצה לבוא ולהלוות בעיר הזאת הרשות בידו מכל מקום לא מצינו מכח ההלכה שיהא כאנשי העיר לשאת עמהם בעול אא"כ יהא בעיר י"ב חדש או קנה בית דירה ואפילו לדבר מצוה כגון תמחוי אין גובין ממנו כל זמן שלא דר שם ל' יום לכל הפחות ועוד שאינו עושה שום ריוח בעיר וגדולה מזו שנינו בתוספתא מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדים אותו לחפור עמהם בורות שיחין ומערות ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו ואם היה שרוי עמהם באותה העיר משעבדין אותו על הכל וליכא למימר דמיירי בלא שייך. דא"כ ליפלוג וליתני בדידיה אמאי קתני אם היה שרוי עמהם ואע"ג דאיתא בפרק חזקת הבתים [*דף נה] פרדכת מסייע במתא היינו משום דדייר התם ואצילתיה במתא לפיכך צריך לסייע אע"פ שאינו עושה שום ריוח בעיר אמנם על המנהג לא אדבר ושלום אביגדור בר' אליה הכהן:

זילו זבינו חיותייכו עד דשקליתו אשראי דידכו אלמא חשו חז"ל לתקנת כל אדם לפי הענין:

[רמז תקיט] וכן נ"ל אם בורחים ליישוב מפני פחד וסכנה אין בני היישוב יכולין לעכב בידם מלהלוות ומלהרויח כשיעור חיותם וכפי טיפול ביתם עד שיעבור הזעם וכפי מיעוט ממונם שנושאין ונותנים בו יתנו עול עם בני העיר כדאמרי' ואי שייך בכרגא דמתא לא מצי מעכב ואין לחלוק בין היכא שאין יכולין לעכב בידו עד עולם לזה שיש לו לצאת כשיעבור הזעם שלפי רבוי העם מטיל עליהם המושל העול ודמי להא דאמרינן ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא:

ואמרי' פרק חזקת הבתים פרדכת מסייע במתא ע"כ לשון אביאסף:

וה"מ ביומא דשוקא כו' זילו זבינו שיעור חיותייכו מכאן פסק רבינו יצחק בר' אברהם שאם בני העיר יש להם שוק או יריד אין יכולין לעכב בני עיר אחרת מלבוא ולהלוות בעירם ולעשות שם סחורה כיון דהוי יומא דשוקא ועוד למדנו שאם רצו לכוף אדם שיצא מיישובם שאין יכולין לכופו עד שיפרעו לו חובותיו וירויח שם שיעור מחייתו:

[רמז תקכ] [*בתשובת מהר"ם] נשאל לר"מ על אודות ראובן שעשה צינור של אבנים בקרקעו אצל כותלו של שמעון והכותל של עצים ושמעון טוען שמזיקו בשעה שהנוטפים רבים על הזוחלים שהמים נכנסים בביתו והשיב נ"ל דאם ראובן הרחיק צינורו משמעון ג"ט אין לו להרחיק יותר אע"פ שמימיו מזיקין את שמעון ונכנסים בביתו דעל הניזק להרחיק את עצמו והרי הוא יכול לגדור כדאיתא פ' הבית והעלייה [*דף קיז] בהנהו בי תרי דהוו דיירי חד בעליונה וחד בתחתונה איפחת עליונה וכל אימת דהוי עלאה משי ידיה ונפלי מיא על תתאה (*ומוקים לה) [ומוקי ליה] בגמ' ר' אלעאי ואי תימא רב יוסף על התחתון לתקן ומסיק דסבר כר' יוסי:

[רמז תקכא] ומיהו ג"ט יש לו למזיק להרחיק עצמו דכל מידי דמתונא מזיק ליה לכותל ותניא מרחיקין את הגפת ואת המלח אות הסיד והסלעים מן הכותל ג"ט וה"ה לכל מילי דמתונא כגון מים וחול כדאיתא בגמ' פ' לא יחפור (*דף יט) לתנא [*דידן ליתני חול] ולוקמה במתונא ומשני הא תני ליה אמת המים אלמא אמת המים ונברכת כובסין ושיח ומערה דקתני ברישא [*גבי] כותל טיח [לאו דוקא] דהוא הדין שיש לו להרחיק מכותל בנין ותני להו ברישא והוא הדין בסיפא ואפילו מיא דלא קביעי צריך להרחיק ג"ט וכן משמע מדפריך [*מחרישה] ותיפוק ליה משום מיא אלמא כיון דצריכי מיא להשקותם אע"ג דלא קביעי מיא תדיר יש למזיק להרחיק עצמו כל שכן בנדון זה דקביעי מיא טפי וכן משמע בתר הכי דמוקי ואת מימי רגלים מן הכותל ג' טפחים כששופכים אלמא אפילו לפי שעה גזרי בהו רבנן ואין לחלק ולומר דהתם שופכם בידים והוו גירי דיליה הא ליתא דאפילו ממילא גזרו רבנן כדאמרי' גבי מרחיקים הסולם וכו' לימא מתני' דלא כר' יוסי ומשני אפילו תימא רבי יוסי ומודה ר' יוסי בגירי דידיה דהא דזימנין דבהדי דמנח ליה קפצה הנמייה הכי נמי זימנין שנופלין בצינור עפר וצרורות והוא נסתם ומנקר אותו נמצא שמקרב המים בידים לכותל והוי גירי דידיה ותו דאפילו בלא מים יש לו להרחיק חפירת הצינור מן הכותל דכל מרא ומרא דקא מחי מרפי לארעא ומרע לאשיתיה. ועוד שצריך להרחיק ג"ט מפני הסיד שהצינור מתוקן בו [*פי' שסיד בעי ג"ט] ואין להקשות ולומר שאין צריך הרחקה אלא בכותל לבנים כדאמרי' פרק לא יחפור הא ליתא דלא אתא לאפוקי של עצים שהרי חלש הוא משל לבני. כדאמרי' פ"ק דב"ב דשל לבנים וכפיסין הוו ג"ט וקצת חשוב כמו חומת אבנים. ומה שטוען ראובן שאם יזיק את שמעון ישלם היזקו אפ"ה יש לו להרחיק עצמו ג' טפחים דתנן היה מעמידו בעלייה צריך שיהא תחתיו מעזיבה ג"ט ובכירה טפח ואם הזיק משלם מה שהזיק אלמא אע"ג דמשלם היזקא צריך להרחיק שזה יאמר איני חפץ לתובעו בדין הכי נמי יכול לומר שמא יפול הכותל מחמת מימא דידך ולא מצינא דמיטרח מיהו אם נתן לו רשות לסמוך אע"פ שלא החזיק שלש שנים לאלתר הויא חזקה כך פירש"י בפ"ק דבבא בתרא גבי אחזיק להורדי כו' דכל הני חזקה אינן של שלש שנים דלא שייך חזקה שלש שנים אלא במזיק בקרקע חבירו אבל לענין תשמיש שמשתמש בשל חבירו באותה שעה שמשתמש בפניו ושותק הויא חזקה לאלתר וכגון שטוען טענה חשובה אתה מכרת לי אתה נתת לי דהויא חזקה שיש עמה טענה אבל אם אמר נשתמשתי בפניך ושתקת אין זו טענה וכשטוען אתה נתת לי או מכרת לי צריך לישבע שבועת היסת כמו שכתב רב האי גאון וכן פי' ר"י והביא ראיה מפרק הכותב דתקנו שבועה על הקרקעות מדרבנן וכן פסק ר"י בשמעתא דרבה בר שרשום ודלא כפרשב"ם ושלום מאיר בר"ב:

השיב ריב"א על הכותל שבין שני השותפין ושניהם יש להם חלק בו אין אחד יכול לבנות כיפה בחצר שלו ולא שום דבר בלא רשות חבירו ואע"פ שקורות ביתו מונחין בו דלהכי דוקא אחזיק אבל לשאר דברים מצי למימר קא מרעת לאשיתאי וגם ראיה מפ' הבית והעלייה [*דף קטז] חייב להעמיד לו [*פרסק] כל זמן שהדלת קיימת ואם זה יעשה כיפה וגם אותו שכנגדו יעשה גם הוא נמצא שהחומה תפול לארץ ומביא ראיה גם מן הירושלמי כותל שבין שנים ר' אומר כולה לזה או כולה לזה ר' יוחנן אומר מחצה לזה ומחצה לזה מאי נפקא מביניהן נפקא לענין מציאה דלמר כולה שלו ולמר חציה שלו ומדלא קאמר נפיק מביניהן כיפה ולבנות בנין בחצר שלו שמע מינה דאפילו בחלקו אינו יכול לבנות שום דבר. מצאתי בתשובת הגאונים שאלו מקמי רב מתתיה גאון ראובן דאית ליה בירא בצד מיצר שמעון וקם שמעון וחפר בית הכסא ומרחיק מן (*בירא) [*הבירא] (*דראובן) תלא פושכי כדאמור רבנן לא יחפור אדם בור אצל בור חבירו אא"כ הרחיק ממנו ג"ט ואפ"ה קא מפסיד ליה לבירא דמיא אי דינא לארחוקי טפי או לא והשיב האי דאמור רבנן לא יחפור אדם בור כו' תנא בארץ ישראל קאי ותנא בור סמוך (*לחבירו) [לבורו] שהן מים מכונסין ולא תנא בור אצל בארו שבאר מים חיים ובארות רפיא ארעהון ועבידי דמלחלח ושואבות מים מזו לזו וצריכין הרחקה טפי אבל הבורות היו חוצבין בהרים ואין נופל מחיצה ביניהם סגי בהרחקה ג' טפחים דבהכי מחזיקין מימיהן אבל בית הכסא מבאר מים צריך הרחקה [אפילו עד עשרים] אמה או יותר עד כדי שלא יזיק לבאר ואין יכול לומר החזקתי דאין חזקה לניזקין וכ"כ רב עמרם והוסיף על דבריו מדלא יהבי רבנן שיעור היזק שיעור שלשה טפחים לכל הניזקין אלא לכל היזק שיעורא באנפי נפשה כדתנן נברכת הכובסין ג' טפחים כו' ואמרי' בגמ' [*דף יט] לא שנו אלא מן החמצן אבל מן הנדיין ארבע אמות כו' אלמא דכל חד שיעורא לפי נזקו וכן כל הנך דמתני' סולם ומזחילה שובך ונבילות והך דחפר שמעון גרע מבורסקי שצריך הרחקה עשרים אמה דבורסקי איכא ריחא ולא טעמא אבל בית הכסא סמוך לבאר איכא ריחא וטעמא ולרווחא דמלתא בעי הרחקה חמשים אמה כבורסקי:

וכמה אמר רב אשי כמלוא רוחב חלון. נשאל לרבינו מאיר בראובן הבא לסמוך כותל מן הצד לחלונו של שמעון והיה חלון שקוף מבחוץ ופסקו הדיינין להרחיק כמלוא חלון ושקיפתו. והשיב נראה לי על דבר השקיפה שנראה לכם שיש לראובן הבא לסמוך מן הצד להרחיק מן החלון כמלוא רוחב חלון ושקיפתו כיון דשקיפה צריך לאורה כך דעתי נוטה שאין צריך להרחיק מן השקיפה אלא מן החלון דכל היכא שבא למחות ואינו מוחה אין לו חזקה והכא בנדון זה אם שמעון היה לו חלון פתוח לחצר ראובן ולא היה לו שקיפה ובא לאחר זמן לעשות לבית חלונות שקופין אין ראובן יכול לעכב עליו דדוקא תנן קטן לא יעשנו גדול בר תרי לא יעשנו בר ארבע דמצי אמר ליה בפתחא זוטא מצינא לאצטנועי מינך אבל בשקיפה לא שייך האי טעמא דליכא למימר דבשקיפה שייך [נמי] האי טעמא דמתוך שהוא שוקף מבחוץ רואה בריחוק לצדדין יותר דהא ודאי ליתא דלהכי לא חשו רבנן (יודע) [תדע] דא"כ אפילו רצה להשקיפו מבפנים חבירו יעכב עליו מהאי טעמא דמתוך שהוא שוקף עומד מן הצד ורואה בריחוק יותר ועוד לדבריכם אם בא להשקיף כל הכותל [מבחוץ עד חלון] חברו יעכב עליו מהאי טעמא אלא ודאי אינו יכול למחות השקיפה וכיון שאינו יכול למחות אין לו חזקה כאמרי' לקמן פ' חזקת הבתים למעלה מארבע אין לו חזקה ואין יכול למחות דהא בהא תליא וא"כ לא ירחיק מן החלון אלא כמלוא רוחב החלון ולא השקיפה. ומה שדקדקתם שמבחוץ מיירי דומיא דמתני' מכנגדו ארבע אמות דהיינו מבחוץ הכי נמי מלא רוחב מן הצד מיירי מן החלון דמבחוץ דהיינו מן חור החלון ושקיפתו. מה דיוק הוא דמכנגדו אין שייך לחלק בין חור החלון לשקיפה אדרבה [*דוק] לאידך גיסא (דוקא) מה שכנגדו אין מרחיק אלא כנגד חור החלון דכל עובי הכותל עד לחוץ חור החלון הוא הכי נמי מן הצד וק"ל ועוד דלפי' מתני' [*נמי] על כרחך מן הצד כדפרישית לעיל. ושכתבתם כמלוא רוחב חלון כמה הוא מתוך הערוך משמע דהיינו טפח דלא בעי למימר כשיעור כל החלון לפי מה שהוא גדול הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו אלא ה"פ כמלוא רוחב חלון קטן וסתם חלון שבקטנים לא הוי בציר מטפח וז"ל הערוך בערך מדד אמר רב זביד ממדד את כותלו ויורד [*פי' דלא אמרו די בטפח לחוד אלא במשפע ויורד מ"י] שאין יכול לעמוד ומחליק ונופל עכ"ל הרי משמע בהדיא דהרחקה לא הויא אלא טפח בין בחלון גדול בין בחלון קטן וי"ס דגרסי כן בהדיא וכמה כמלוא רוחב חלון טפח בעיר חדשה:

יש לפרש האי חדשה וישנה כי ההיא דפ"ב דכתובות גבי תלוליות דמפרש חדשה תוך נ' (אמה) שנה:

[דף כג ע"א] אין חזקה לניזקין אומר רבינו תם דאפילו אם הקנה יכול לחזור בו דקנין טעות הוא דקסבר היה שיוכל לקבל ועכשיו אין יכול ולא נראה לר"י דמדקתני אין חזקה לניזקין איכא למימר הא ראיה יש כדדייקינן פ' חזקת הבתים גבי אין לאיש חזקה על נכסי אשתו הא ראיה יש:

ופי' רבינו יואל בשם ריב"א אם מחל בעדים הויא חזקה אפילו בלא קנין ולא נראה לר"י [דאם] אדם מוחל לחבירו בלא משיכה ובלא קנין אינו מועיל לכך נראה לר"י דבקנין גמור מיירי:

בקוטרא נראה לר"ת דוקא קוטרא דכבשן שהוא גדול ומזיק ביותר כדאמרינן פ' מרובה [*דף פב] אין עושין כבשונות בירושלים מ"ט משום קוטרא. ודוקא בית הכסא דידהו שהיה למעלה מן הקרקע והיה מסריח ביותר אבל שלנו שהוא מכוסה יש להם חזקה ויש חולקים עליו:

וז"ל ספר המצות וכן פי' המיימוני פרק י"א דשכנים כל הרחקות האמורות בפרק לא יחפור אם לא הרחיק וראה חבירו ושתק הרי זה מחל ואינו יכול לחזור ולכופו להרחיק והוא שיראה ממנו שמחל כגון שסייע אותו ביד או שאמר לו לעשות או שראהו בונה בצדו בלא הרחקה ושתק ולא מיחה בזה שכל המחזיק בנזק זכה בו בד"א שיש חזקה לניזקין בשאר הניזקין אבל אם החזיק בארבע ניזקין ואלו הן עשן וריח (*ובית) [*בית] הכסא (*לגבי אסטניס) ומלאכה שמעלה אבק [וכיוצא בו ונדנוד הקרקע] (*מנדנד) [*שמנדנדת] חצר חבירו עד שמכח המכה מתנדנדת כסוי חבית ע"פ חבית שכל אחד מאלו הוי כמזיק את חבירו בחציו ועל המזיק להרחיק עצמו בארבע ניזקין הללו ואפילו שתק הניזק שנים הרבה חוזר וכופהו למזיק להרחיק וכן היזק ראיה במקום שצריך מחיצה כופהו לעשות בכל עת שירצה ומה שנשתנו ארבע ניזקין הללו משאר ניזקין לפי שאין הדעת סובלת ניזקין אלו וחזקה שאין מוחל שהיזקן היזק קבוע ואם קנו מידו שמחל בנזקים אלו אינו יכול לחזור בו:

הורו הגאונים שבני מבוי או בני חצר שנעשה אחד מהם אומן ולא מיחו והרי הוחזק ויצאו ונכנסו העם לקנות ושתקו בדבר זה יש להן לומר בכל עת אין אנו יכולין לישן (לא) מקול הנכנסים ויוצאין והרי הן כעשן וכאבק שהזיקו קבוע:

מי שהחזיק בנזק שיש לו חזקה כגון שפתח חלון או שהעביר אמת המים או לא הרחיק מה שיש לו להרחיק והרי המזיק טוען אתה אמרת לי לעשות או מחלת לי אחר שראית הנזק ושתקת ולא מחית בי והניזק אומר עכשיו הוא שראיתי ולא ידעתי מקודם או שאמר כשראיתי מחיתי בך ואמרת עתה ארחיק ואסתום ודחית אותי מיום ליום עד שקבעת היזקא בכל אלו על הניזק להביא ראיה ואם לא ישבע המזיק היסת ויפטר. המזיק בנזק שאין לו חזקה כגון עשן וכיוצא בו וטען המזיק שקנה ממנו מידו של ניזק על המזיק להביא ראיה ואם לאו ישבע הניזק היסת שלא קנה מידו ויסלק הלה היזקו עכ"ל ספר המצות:

[דף כד ע"ב] אם האילן קודם קוצץ ונותן לו דמים וקוצץ ברישא כדמפרש בגמ' משום קדרא דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא ובני העיר היו מתרשלין לכך יקוץ ואח"כ יגבה:

[רמז תקכב] קצת סמך יש מכאן שנוהגין בכל הקהלות שיחיד המדיין עם קהלו עבור עניני מסים שהקהל גובין ממנו המס תחלה ואחר כך אם ירצה ירדו עמו לדין ואם נטלו שלא כדין יחזירו לו ע"פ ב"ד והקהל רוצים להיות מוחזקין ותופסין ונתבעין ולא תובעין דאל"כ לא היה תקנה לרבים שכל אחד יעשה עולה ויחשוב בלבו מי יתבענו לדין מאן פייס מאן שביק קדירא דבי שותפי כו' להכי יש לנו להחשיבן מוחזקין דאשכחן בכמה דוכתי דחשו חכמים להפסידא דרבים דהא אמר מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו כגון מי שהיה דרך הרבים עובר בתוך שדהו ונטל ונתן להם מן הצד וכיוצא בו וכתב רבינו מאיר כי מנהג תורה הוא ויש להם על מה שיסמכו מהא דאמרי' פרק הרבית [*דף עג] אמר ליה רב פפא לרבא חזי מר דבי ר"פ בר אבא דיהבי זוזי אכרגא דאינשי ומשתעבדי בהו כו' עד אמר רב ששת ומוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לישתעביד למאן דיהיב כרגא ומדקאמר אבי טפסא דמלכא מנח אלמא חשיב המלך כמוחזק במס של כל אחד ואחד וכל היכא דאיכא שום ספיקא ושום טענה שאינה ברורה ליחיד ליפטר מן המס אמרינן דינא דמלכותא דינא ומוהרקייהו בטפסא דמלכא מנח עד שיברר הדבר שהוא פטור. ואם יש מנהג בעיר שהם נגררים אחריו ילכו אחר מנהגם כדאמרי' פ' הפועלים וליחזי היכי נהוג וליחזי מהיכא אתו או אם הדין כך שיש עסק שבועה ביניהם הרשות ביד הקהל לישבע או להפכה על שכנגדן שכל שעה ידן על העליונה אבל אמנם חייבים לעשות לו דין דאטו משום דרבים נינהו יגזלו ליחיד :

[דף כו ע"א] לא יטע אילן סמוך לשדה חבירו אבל אי נטע גרעינין ממילא קא רבי ולא גירי דידיה הוא :

[דף כה ע"ב] תני ר' יוסי מתיר בחרדל וקיימא לן כר' יוסי ולענין חרדל ודבורים נמי מסתברא דהלכתא כוותיה דהא אוקימנא מתני' בלוקח וליכא חד מינייהו דקדים [עיין ברב האלפס]:

סליק פירקא:

הגהות מרדכי הקצרעריכה

הגהות דשייכי לעיל ממסכת בבא בתרא:

השותפין :

[דף ב] פני"ם הכל כמנהג המדינה כו':

הגה"ה עי' ר"פ השוכר את הפועלים ענין מנהג ועי' פרק המקבל על א"ר הכל כמנהג המדינה במסכת ב"מ:

פני"ם :

[דף ז] לפי שבח ממון הם גובין כו':

הגה"ה נשאלתי [רמז תרנו] על מס המוטל על היהודים בני קנדי"א בכלל אם אחד יוצא מן הארץ לעלות לא"י אם הוא פטור מן המס בשביל המצוה או לא כי מנהג בני קנדי"א לא יפחתו המס בשביל היוצא וגם לא יוסיפנו בשביל הבא נראה לי לפי דעתנו בקצרה כי פסקו גאוני צרפת כשאחד יוצא מן העיר חייב לפרוע מס המוטל עליו ואי משום כלילא דטבריא כבר תירצו אותה קושיא ועוד יש בה תירוצין הרבה והביאו ראיה מההיא דהגוזל דאמר הכי כרגא אכולה מתא ושאלו מה בא להשמיענו ותירץ זאת בא להשמיענו שדין מלכות הוא וא"כ היוצא חייב לפרוע המס אשר הוטל עליו ע"כ דברי רבותינו ואני אוסיף על אשר שאלתם אם יפטר עולה לא"י מן המס בשביל המצוה נראה דחייב דהא פקוח נפש גדול מיישוב א"י דלא דחי אלא אמירה לעובדי כוכבים שהיא שבות ולא איסורא דאורייתא וצא ולמד מזקני בית לחם פרק הכונס שאסור להציל עצמו בממון חבירו אלא ישלם ממון לחבירו כ"ש שאין רשאי להטיל על הצבור המס שחייב בשביל מצות א"י וגם מורי פסק הואיל ונמצא בעת הגבייה שצריך לשלם ולא דמי לכלילא שלא היתה כ"א במקרה והיה הדבר בטוח שאם לא נמצא שם הוה מתבטל ושלום נאום אלעזר:

בפרק מציאת האשה תנן המשיא את היתומה לא יפחות לה מנ' זוז ואם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה אמר אביי נ' זוז פשיטי ממאי מדקתני אם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה ואמרי' מאי כיס [*אמר רחבה] ארנקי של צדקה ואי ס"ד נ' זוז ממש אם יש בכיס כמה יהבינן לה אלא ש"מ חמשים זוז פשיטי ש"מ:

ירושלמי [רמז תרנז] (ביני ביני נותנין ואין מפרנסין) המשיאין את היתומה א"ר חנינא זאת אומרת שאומרים לפרנסין ללוות לצורך עניים כשנחסר בקופה של צדקה דין פתרי לה כו' פי' שר' חנינא שמדקדק כך ממתני' לפי שהוא סובר דמתני' איירי בשאין בכיס כלום אז נותנין לה ממה שמלוין מעלמא אבל אם יש בכיס נותנין לה לפי כבודה א"ר יוסי זאת אומרת שאין אומרים לפרנסים ללוות פי' ר' יוסי דייק ממתני' שאין גבאי צדקה חייבים ללוות כשנחסר בקופה דאיהו פתר ליה כשיש בקופה בכיס אבל אם בכיס פחות פי' שאין בכיס כ"כ אלא ל' או מ' [*או נ'] [*הכל] יתנו לה אבל לא ילוו כלום. הדא ילדה אתיא קומי דר' אמי פי' יתומה אחת באת לפני ר' אמי שישיאוה והיה חסר בקופה ואמר ישתבקון למועד פי' המתינו לה עד שיבא עת גביית הרגל אבל עתה אין חייבין ללוות א"ל זירא ודמית יפסיד אלא יתכול דמרי [מועדא] קיים כלומר אם ימות הגבאי קודם גביית הצדקה יפסיד זו המצוה שלא השיא זה את היתומה אלא יתכול דמריה מועדא קיים אלא כלומר יכלה המצוה וילוה וישיא אותה ויסיים המצוה כמו ותכל עבודת דמריה מועדא קיים הקב"ה הוא קיים ויקיים אותו בזכות אותה מצוה פי' דרבי חנינא ור' זעירא ודרבי יוסי ודרבי אמי שרבי חנינא סובר שחייבין [*הגבאים ללוות] ורבי אמי סובר שאין חייבין ללוות ומדשתיק ר' אמי משמע דעבד עובדא כר' זעירא וש"מ דהכי הלכתא שאומר לגבאי להלוות לצורך עניים כשחסר בכיס של צדקה כך נראה בעיני אני המחבר. אז"ק. וכתב אבי העזרי מדקרי ליה הלואה ש"מ שנפרעים מכיס של צדקה כשימצא בו לאחר זמן וא"צ ליטול רשות מן הנותנין בכיס (*אבל) [*נראה למורי ואפילו] אדם המלוה על צדקות ומעשרות הרגיל ליתן וליטול כשיבא. ואין גבאי צדקה דומה להא דתנן פ' כל הגט [*דף ל] המלוה מעות [*את] הכהן (*או) [*ואת] הלוי ואת העני להיות מפריש עליהם כו' מת צריך ליטול רשות מן היורשים ואם הלוום לפני ב"ד א"צ ליטול רשות מן היורשין ותניא רבי אומר מתו מפריש עליהם בחזקת אותו השבט מת העני מפריש עליהם בחזקת עניי ישראל משמע לכאורה דלא יפסיד המלוה או המפריש כ"ש המלוה בכיס של צדקה שאין מיוחד לעני אחד אלא לכל עניים ועניים גופייהו ניחא להו בהכי כדאמרי' פ"ק דב"מ :

[דף יב] גבי ילקט בנו אחריו והוצרכתי להאריך כי יש מרבותינו מביאין ראיה מפרק כל הגט שלא יחזור לגבות מן הכיס אם לא ברשות הקהל שנותנין בו (אשר הלוה) לתת לעניים ואין נראה לי:

גרסינן התם בירושלמי המלוה מעות את העני והעשיר אין מפרישין עליהם שאין מפרישין על האבוד וזכה העני במה שבידו ורב נחמיה אמר שאילין פריטיא לציבור אתא עובדא קומי דרבנין ואמר לית צבור כולן עתיר לית צבור כולי (מייט) [מיעני]. פי' סומך על מקצת עניים שבהם שאין לחוש שמא העשירו כולם ואפילו בעני אחד תנן אין חוששין שמא העשיר אבל אם זכה לעני אחד ושוב ידע שהעשיר ויתר וזכה העני במה שבידו עכ"ל. אז"ק. עפ"א דפרקי ר"א עניני צדקה. וצדקה הואיל ואתא לידן כו'. פני"ם משבאת ליד הגבאי כו':

הגה"ה עי' פרק שלישי דגיטין שם כתבתיו אם מלוה לקופה של צדקה יכול לפרוע עצמו בלא רשות הקהל וע"ש:

הגה"ה בפרק גדיש במסכת פאה תנן שנים שקבלו שדה באריסות נותן זה לזה חלקו מעשר עני וזה [נותן] לזה חלקו ופי' רבינו שמשון בר' אברהם ב' שקבלו הם עניים והם נעשים כבעל הבית כדאמר פ"ק דגיטין [*דף יב] להזהיר העני על שלו ודוקא על חלקו נעשה כבעה"ב ולא על חלק חבירו לפיכך מותרים ליתן זה (*על זה) [*לזה] ירושלמי תני אב ובנו איש וקרובו שני אחין שני שותפין פודין זה לזה מעשר שני ונותנין זה לזה מעשר עני א"ר יהודה תבוא מארה למי שמאכיל אביו מעשר עני ומנין שאם היו שניהם עניים [כו'] פודין זה לזה מעשר שני בלא חומש דכתיב אם גאול יגאל איש ממעשרו על שלו מוסיף חומש ולא על של חבירו ומנין פי' ומנין דתבוא מארה והא הברייתא מתיר ליתן לאביו מעשר עני והוא השיב אב ובנו דקאמר אם היו תרוייהו עניים אבל אם הבן עשיר תבא מארה לו אם מאכיל לאביו מעשר עני אלא יפרנסנו בכבוד משלו. [רמז תרנח] מכאן אני למד דאם אדם עשיר הפריש צדקה לא יפרנס אביו עני ממנה שלא תבא לו מארה ומכאן אני למד על שני בני אדם עניים שחייבים ליתן צדקה כגון עבור חולים או שהזכירו נשמות כמו שאנו עושין שיכול כל אחד לתת צדקה שלו לחבירו ולא הוי כלווין ופורעין זה לזה מידי דהוה אמעשר עני איש וקרובו וה"ה אנשים אחרים עניים אלא אורחא דמלתא נקט ודוקא צדקה גמורה אבל צדקה הבאה מחמת קנס כגון קנסות שעושין בני העיר על יושבי עירם ע"י תקנותיהם ליתן כך לצדקה לא יתן כל אחד לחבירו הואיל ובעבור התקנה קנסו אותם אם יתן כל אחד לחבירו לא ימנע להניח שוב. ועל שאני לומד צדקה ממעשר [עני] קשה לי דגרסינן בתוספתא דנדה פרק בן תשע תניא כל הנוטל צדקה נוטל מעשר עני ויש שנוטל מעשר עני ואין נוטל צדקה והואיל ויש נוטל מעשר עני ואינו נוטל צדקה מעתה מה ראיה יש ממעשר עני לצדקה ונ"ל דההוא איירי בחבר עיר כדתניא בתוספתא דפאה מעשר עני נותנין אותו לחבר עיר בטובה פי' חבר עיר היינו חכם המתעסק בצרכי הצבור כדפרש"י פרק בני העיר. מפרנסים אותו מחמת טובה שעושה להם שמתעסק בצרכיהם נותנין לו מעשר עני בטובה שולחין לו מחמת דורון וכבוד אבל אין שולחין צדקה מן הכיס דגנאי הוא לו וגם לבני העיר לפרנס חכם המתעסק בצרכיהם מן הצדקה אבל מעשר עני ששולחין לו מן הגורן לא מינכרא דמעשר עני הוא אלא מחזי כמנחה ודורון דרך כבוד כך נראה בעיני (אבי) [אני] המחבר עכ"ל אז"ק. ועי' בפ"ק דב"מ גבי לא גדול גדול ממש בקצר:

פני"ם כי הא דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי כו':

הגה"ה דעת אבי העזרי ודעת דודי הר"י בר' משה ול"נ דצדקה דין הדיוט יש לה כדאמרי' פ"ק דערכין צדקה הרי היא כנדר לבל תאחר ואינה כהקדש דאילו הקדש אסור לאישתמושי ביה כו' הלכך אסור להלוותם ברבית ואפילו הקדש גמור ע"י הלואה יוצא לחולין כדמוכח פרק הזהב בשמעתין דאונאה ורבית להדיוט ואין אונאה ורבית להקדש דקאמר דאי אוזיף מאה בק"כ הלה מעל ופ"ה שהוציא מעות של הקדש לחולין ולא הכניס תחתיהם כלום להקדש והוה להו דהדיוט ועל הגזבר לשלם קרן וחומש עכ"ל ולא משכחת דין רבית להקדש אלא שהלוה אבנים של בנין משום דבונין בחול ואח"כ מקדישן דהשתא ליכא מעילה אבל הלואת מעות לא משכחת לה דין הקדש דמשעת הלואה נפקי לחולין ויש להם דין הדיוט וכ"ש צדקה שבשעת הלואה יש להם דין הדיוט ואסור להלוותם ברבית עכ"ל כך נ"ל אשר בר' משה נ"ע אז"ק. בפרק זה בורר אמרינן הרי שראו אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם אם כמוסר דבריו פי' שמצוה בענין שנראה להם שדבר ברור הוא דבריו קיימין ואם כמערים שעושה שלא יחזיקוהו כעשיר או כדי שלא יקחו בניו לא אמר כלום. עוד גרסי' שם הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו כי לא היה יודע למי הם ובא בעל החלום ואמר במקום פלוני הם כך וכך הם ושל מעשר שני הם הרי זה היה מעשה ואמרו חכמים דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין ונראה בעיני דכל זה הדין במעות צדקה [רמז תרנט] ואם מצא הכיס עם המעות בתיבתו וכתוב עליו שהם של צדקה סמכינן אכתיבה כי היכי דסמכינן אכתיבה לענין פקדון ולענין יין נסך כדפרישית בהמפקיד בשם המיי' ובשם אבי"ה עכ"ל אז"ק. בפרק זה בורר א"ל אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין כללו של דבר כל שבידו ליטלו דבריו קיימין כל שאין בידו ליטלו לא אמר כלום הלכך בשדה דבריו קיימין דמה לו לשקר אם היה רוצה היה נוטלו ונותנו לאותו שהוא מעיד עליו ונראה בעיני דה"ה במעות של צדקה כמו מעות מעשר שני אז"ק. במס' פאה פ' מאימתי תנן מדה זו אמורה בכהנים לוים וישראלים היה מציל נותן מחצה ונוטל מחצה היה לו דבר מועט נותן לפניהם והם מחלקין ביניהם פירוש מדה זו שאמרנו לעיל אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטין כו' אמורה בכהן כו'. היה מציל פי' כגון שבאו עניים ואינו רוצה לחלק להם כל המעשר עני שבידו ורוצה להציל ממנו לקרוביו עניים נותן מחצה לעניים ונוטל מחצה ואמרי' בירושלמי ר' יונה פתר מתני' ביותר מכשיעור היה מציל נוטל מחצה ונותן מחצה אבל כשיעור נותן לפניהם ומחלקין ביניהם ר' חזקיה פתר מתני' בכשיעור בקש להציל נותן מחצה ונוטל מחצה שמתוך שנוטל מחצה ונותן מחצה נעשה דבר מועט והוא נותן בפניהם [*והן] מחלקין ביניהם ופירש רבינו שמשון משאנץ מתני' ביותר מכשיעור דלאחר שיקבלו העניים שבאו שיעור הקצוב להם במתני' [*אי] איכא מותר יכול להציל והא דנקט ר' יונה מחצה לאו דוקא א"נ דאיכא תנא בתוספתא דשרי להציל שני חלקים ורבי חזקיה סבר דמתני' בכשיעור דכשיעור נמי יכול להציל מחצה ומחצה מחלקים ביניהם דדייק לישנא דמתני' דתני מחלקים דאין שייך זה הלשון אלא על כשיעור שבעל הגורן [*מחלק] להם והא דתניא בתוספתא אבא יוסי בן דוסתאי אומר משום ר"א אם רצה נותן לפניהם שליש ושני ידות לקרוביו נראה שיש לישבו בין לחזקיה בין לר' יונה וההוא דתוספתא דפ"ק דפאה תניא א"ר שמעון מפני ארבעה דברים אמרה תורה לא יתן אדם פאה אלא בסוף שדהו מפני גזל עניים שלא יראה שעה [שאין] אדם ויאמר לקרובו עני בוא וטול לך פאה ונראה דהיינו שלא יאמר טול כל הפאה אבל מחצה או שני ידות שרי ולא פליגי אתנאי דירושלמי ומכאן אני למד אדם שנדר צדקה יכול ליתן לעניי קרוביו עד חצי מכל מה שנדר ולמ"ד אפילו ב' חלקים מציל לקרוביו ממעשר [*ה"נ מציל שני חלקים] וק"ו הוא אם אפילו מעשר עני שאמרה תורה ליתן לעניים ואפ"ה יכול ליתן לקרוביו עד חצי או שני חלקים כ"ש צדקה שנותן מדעתו ודוקא אם הפריש צדקה ופי' לעניי עולם אבל אם נדר צדקה בסתם ולא גילה בדעתו בשעה שנודר למי רוצה לחלקה יכול ליתן הכל לעניי קרוביו שכל הנודר על דעת תורה נודר והתורה אמרה ענייך קודמין ועוד הואיל והוא עשיר וקרוביו עניים מוטלין עליו לזונן ולא על גבאי העיר כדאיתא פרק ר"א בנדרים ונמצא צדקה משל קרוביו היא הלכך הם זכו כך נ"ל אני יצחק ב"ר משה עכ"ל אז"ק:

אחי ר' יחזקאל דע שעליך לשלם לזה העלם אברהם בר' יוסי מעשר מעותיו שהלוית עבורו בטובת הנאה כי הוא מושבע להביאו אל בית האוצר בעירו הואיל והריוח שלו אבל אתה אינך מושבע עליו אחרי אשר אין לך חלק בשכר דגבי מעשר דגן גופיה כתוב מעשר דגנך תבואת זרעך ובירושלמי מפיק מעשר מעות מכבד השם מהונך ומראשית כל תבואתך ואפילו קדמה תקנת מקומך לתקנת מקומו הייתי מוכיח לך לשלמו לו והוא יביאהו אל בית האוצר [*אם] לא פירשו בתקנתם שיפרישו מעשר מכל מה שירויחו [*בין יבא לידם] בין יבא לידי אחרים והכי נמי נ"ל במלוה מעות לחבירו למחצית שכר שיש לו לשלם חצי המעשר לבעל המעות והוא חייב להביאו אל האוצר הואיל ומחצית השכר שלו ושלום כנפש טוביה בר' אליהו:

פני"ם מעשה באחד שהיו נושים בו מנה כו' עד הואיל ויצא הנודר ידי נדרו:

הגה"ה וההוא דפאה דאין פורעין כו' מיירי כל זמן שהם ביד בעל ורבינו דוד ממישבנור"ק הביא ראיה דהא תרומה ובכורים קדשי טפי ואמרי' פרק הזרוע דנכסי כהן בע"ח נוטל בחובו ואשה בכתובתה ול"נ כדברי אבי"ה שאין יכול לפרוע חובו ממעות צדקה דאנן סהדי דזה לא נתן לו אדעתא שיפרע חובותיו שחייב לעשירים דאדעתא דאשתו ובניו שהם עניים נתן לו שיתפרנסו בה כמו אותם שנותנים כתבי קיבוץ וכתוב בהם שיש להם טיפול באשה ובנים ואפילו אם תמצי לומר שזה יתן לו מדעתו לבע"ח אשתו ובניו יעכבו על ידו כיון שהם לא לוו ואין חייבין לזה כלום ואדעתא דאשתו ובנו נותן לו ולא לפרוע חובותיו ולא דמי לתרומה ובכורים ומעשר דמשולחן גבוה זכו ואין תלוי בדעת הנותן וגם לא זכו בו אשתו ובניו עכ"ל מצאתי:

פני"ם בר"פ הזרוע. אמרינן כו' עד וא"צ לשלם:

הגה"ה כתב באז"ק מכאן אני למד עשיר שאין יכול ליקח לו משלו באיזה ענין שיהיה או שהיה עובד ממקום למקום או שהיה לו אונס אחר הרי זה לוקח מן הכיס ופטור מלשלם דהלכה כחכמים וה"נ איתא בפרק גדיש במסכת פאה עכ"ל אז"ק:

מצאתי וז"ל בתשובת הגאון פסק שאם גמר בלבו ליתן צדקה אע"פ שלא הוציא בפיו חייב וראיה מפ"ג דשבועות מוצא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו מנין אפילו גמר בלבו תלמוד לומר כל נדיב לב ופרש"י ז"ל לגבי נדר להביא קרבן כתיב דילפינן מנדיב לב דהיכא דגמר בלבו נדבה שחייב אפילו לא הזכיר בפיו ובר"פ האיש מקדש קאמר סתמא דתלמודא אקדשים ותרומה מה להנך שכן ישנן במחשבה הא למדת דאמחשבה מיחייב כאלו הוציא בפיו וצדקה נמי התם כתיבא ואע"ג דבפ"ג דשבועות אמרי' דהוי תרומה וקדשים ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין הא פי' בתשובות דצדקה כנדרים ונדבות דמי הלכך גמר בלבו ליתן צדקה חייב אע"פ שלא הוציא בפה עכ"ל ומה שפירש דצדקה כנדרים ונדבות דמי יש ראיה דבפ"ק דר"ה ת"ר הדמים והערכים והחרמים וההקדשות חטאות ואשמות עולות ושלמים צדקות ומעשרות בכור ומעשר ופסח ולקט שכחה ופאה כיון שעברו עליהם שלש רגלים עובר בבל תאחר ות"ר מוצא שפתיך זו מ"ע תשמור ל"ת ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כאשר נדרת זה נדר אלהיך אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים נדבה כמשמעה אשר דברת אלו קדשי בדק הבית בפיך זו צדקה [*אמר רבא וצדקה] מיחייב עליה לאלתר עפ"ק דר"ה באלפס:

פני"ם אמר ליתן לחבירו מתנה כו' עד כסף צורי:

הגה"ה ושל דבריהם כסף מדינה א"ל ההוא גברא הואיל ופלגא זוזא הוא לא בעינא ליה ניתביה לענים הדר א"ל איזיל איברי בי נפשאי א"ר יוסף כבר זכו בו עניים פי' דאנן יד עניים וכמעמד שלשה דמי וקשה דהא בלא מעמד שלשה נמי לא מצי הדר ביה ותירץ ר"י דהיינו דוקא דבר שהיה בידו בשעת הנדר אבל מה שלא בא בידו מעולם אע"פ שחייב לו אין הנדר חל עליו וכ"ש אם אין שום אדם חייב לו כפי נדרו וגם אין לו בידו ונדר או הקדיש כה"ג אין חל ונעשה כאומר כשיבא לידי יהא הקדש ועיין בספר רי"ף פ' ד' וה' ע"כ מצאתי:

תניא בת"כ בפ' קדושים מנין שספק לקט לקט ספק פאה פאה ספק שכחה שכחה ת"ל לעני [*ולגר] תעזוב אותם ומהכא לא נפקי כולהו דהאי קרא גבי לקט ופאה כתיב ושכחה קרא אחרינא בפ' כי תצא דתניא בספרי מנין שספק לקט לקט ספק פאה פאה ספק שכחה שכחה ת"ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה ובכל חד דוכתא מזכיר התנא שלשתם ואע"ג דלא נפקי מחד קרא שכן דרכו של התנא ובירושלמי אמר מנין שספק לקט לקט רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יוחנן דאמר קרא עני ורש הצדיקו הצדיקהו במתנותיו והואיל דנפקא לן דספק לקט לקט וכן פאה ושכחה יש לו ללמוד מכאן דהוא הדין ספק צדקה צדקה דכולהו מתנות עניים נינהו וכי היכי דדריש ר' שמואל בר נחמני הצדיקהו במתנותיו ה"נ איכא למימר הצדיקהו בצדקה דצדקה היינו מתנה הלכך אומר אני המחבר מי שיש בידו מעות ומספקא ליה אם הם של צדקה או לאו חייב ליתן אותם לצדקה עכ"ל אז"ק:

בפ"ק דפסחים גבי תיבה שנשתמשו בה (מעות) מעשר וחולין מסיק דאזלינן בתר בתרא וה"נ מסיק בפ' אלו מציאות הלכך אמר אבי המחבר דה"ה לענין מעות של צדקה דאם מצא בתיבה (*של) [*שנשתמש בה] מעות חולין ושל הקדש וספק לו [*אי ידע] הי נשתמש באחרונה ליזיל בתר בתרא ואי לא ידע זיל בתר רובא וכן אם נשתמש בצבורין בזוית זו ובזוית זו אפילו ביום אחד אזלינן בתר רובא והיכא דאשתכח בגומא אפילו נשתמש בזה אחר זה אזלינן בתר רובא ואם היתה גומא שדרכה לבדוק אזלינן בה נמי בתר בתרא כדמוכח גבי שוקי דירושלים וכו' ובפרק דם הנדה מאן דבדק בגומא נמי בדק ע"כ לשון אז"ק:

פני"ם סוף הדבור מסיים וגוזל שאר עניים:

הגה"ה ובתשובת הריב"ם מצאתי שהמפריש מעות לצדקה סתם אין רשאי לחלקם לקרוביו לבד כי הוא חייב לחלק לכל עניי העיר בשוה והכי איתא בתוספתא דפרק הגוזל קמא האומר תנו ק' דינר לעניים סתם ינתנו לעניי אותה העיר עכ"ל:

שאל ה"ר יוסף את ריב"א על הצדקה שפוסקין בני העיר ויש יחידים שמסרבים ולא אבו שמוע לרבים ואני מצאתי שכתב רבינו שמעיה בשם ר' יוסף טוב עלם דאין מעשים על הצדקה אפילו למצוה רבה דכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' וגו' ושנינו כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה ואין הדבר תלוי אלא בנדיבת הלב ובהרצאת רעים ותלמידך חוכך להחמיר מדתניא ל' יום לקופה ג' חדשים לתמחוי ו' לכסות י"ב לפסי העיר ומדכייל כל הני בהדדי משמע כי היכי דכייפינן לפסי העיר כייפינן נמי לכולהו ועוד מדגרסינן פרק נערה בכתובות כייפינן ליה כי הא דרבא אכפייה לרב נתן ואפיק מיניה ת' זוזי לצדקה ופרש"י ז"ל בדברים ולא משמע כן כמו ההוא דהכותב ודפרק הגוזל כפייה רפרם לרב אשי ואגבו מיניה ועוד בפ"ק דבבא בתרא מייתי לה וה"ג התם ממשכנין על הצדקה ואפילו בע"ש והא כתיב ופקדתי על כל לוחציו ומשני הא דאמיד הא דלא אמיד כי הא דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ת' זוזי לצדקה ובתרוייהו גרס רב נתן בר אמי ולאו תרי עובדאי נינהו והתם לאו בדברים קאמר ודוחק לומר דהתם מיירי דכבר נדר מעיקרא ולהכי אכפייה מדלא מדכר ליה תלמודא ומדגרסינן עושו אהדדי אין לי ראיה כדאמר מעלנא דידי עישוי נינהו ומלהסיע על קיצתן אין ראיה דהתם מדעת כולם היה כדפריש ר"ת והכי מוכח ברייתא דתני רישא כופין וסיפא רשאין והשיב ריב"א וז"ל על הצדקה שפוסקין בני העיר ויש יחידים המסרבין וכתב ר"י ט"ע דאין מעשין עליה משום דמתן שכרה בצדה יפה כתב ואני לא ידעתי ושמחתי בדברים כי עכשיו יש לי גאון שאומר כדברי ולא כפירוש רבינו יצחק שפירש אכפייה לרב נתן בר אמי משום דכתיב באותה מצוה לא תאמץ ולא תקפוץ את ידך כי נראה בעיני דהא אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה כשאר מ"ע לכפותו עד שיעשה דהיו מכין אותו כו' כדאיתא בכתובות והיינו אין מעשין שכתב רבינו יוסף ט"ע אבל מ"מ מוזהרין וראיה לדברי מירושלמי דפ"ק דב"ב:

השיב רבינו יהודה מפרי"ש על ראובן ושמעון שהיו תחת שר אחד והטיל עליהם מתנה וברח האחד אחר הטלת המתנה וחבירו הנשאר תובעו שיפרע חלקו כך קבלתי [*מר"י] הלכה למעשה שחייב לפרוע לו חלקו דדינא דמלכותא דינא ודינא דמלכותא אפילו שערי דכדא משתעבדי לכרגא דבר מתא אבר מתא מיעבט ודין השר ליטול וכל זה דינא דמלכותא כל מאן דמשתכח בבי דרי פרע כו' וכן כל הני דפרק הגוזל בתרא דקטלי דיקלא כו' וההיא דחזקת הבתים דאמר רבא הני תלת מילי אמר לי מר עוקבא בר נחמיה ריש גלותא משמיה דשמואל כו' לאו למעוטי הני דהגוזל בתרא אתא ובחנם הבאת הך דריב"ל דירושלמי דהגוזל בתרא (*אין) [*דאין] אדם נתפס על חבירו כו' כ"א ההיא ממש דהגוזל בתרא דתלמודא שלנו דאמר רבא בר מתא אבר מתא מצי (מעכב) [*מיעבט] והני [מילי] בבולא וכרגא דההוא שתא כו' וכן הדין פשוט וכן היו דנין רבינו יצחק ור"ת כי כל דבר שהנהיגו השרים והמלכים ע"פ דין קדמונים דין גמור הוא ולא דמי למוכס שאין לו קצבה וגם היה אומר ר"י כי דמי כלילא שהטילו על הכובס אם היה מוצאו או אם ישוב הכובס היה יכול לתובען שיפרעו לו כל חלקם המוטל עליהם שהיו ראוין לפרוע ואפילו היה לשם קצבה ועתה הכביד עליהם היה אומר ר"י דדינא דמלכותא להכביד על עמו למלחמה ולשאר צרכים גדולים ובודאי יש לו לפרוע וכל רבותינו שוין בדבר וכ"פ רשב"ם ומה שאמר הבורח שפרע לפקיד בשביל מתנה לשר אם הפקיד מודה הרי טוב ואם לאו צריך לחזור ולפרוע ולא דמי לההוא דזבין חמרא ואתא עובד כוכבים ואנס ליה מיניה דלא מפצי ליה דסתם עובד כוכבים אנס הוא אבל הכא דבר ידוע שלא בא ליד השר ואם הפקיד כופר מה יכול לעשות ע"כ נ"ל לבורח שיש לו לפצות הנשאר:

[עיין בפנים בפ"ק דב"ב] שאלו לר"י [רמז תרס] על ראובן שבאו אנסים או המושל בביתו לקיח משכון שמעון ולקחו משכונו של ראובן בשביל שמעון והשיב ר"י אע"פ שאין להם על שמעון דין ודברים דין הוא שיעכב ראובן משכון שמעון בשביל משכנותיו ואפי' נטל ראובן משכון שמעון ונתנו לאנס להציל משכונו פטור כדאמרי' פרק הגוזל בתרא ההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא סליקו גנבי ושקלינהו ויהביה להו אתא לקמיה דרבא פטריה א"ל אביי הא מציל עצמו בממון חבירו הוא אמר ליה רב אשי חזינא אי איניש אמיד הוא אדעתא דידיה אתו ואי לא אדעתא דכסא דכספא אתו א"כ בנדון זה כיון דאיכא למימר שהגנבים באו בשביל משכנותיו של שמעון ונתן להם ראובן משכונו של שמעון ראובן פטור וכל שכן הכא דודאי בשביל שמעון (נטל) [*באו ונטלו משכונו] של ראובן [*וה"ר] משה מפנטי"א פירש שאין חייב לשלם לנתפס אלא דבר קצוב כגון ארנוניא וגולגלתא שהרי הלכה כריב"ל דאמר בפ' הגוזל בתרא בירושלמי דאין לך נתפס על חבירו וחייב לשלם אלא ארנוניא וגולגלתא ורב אמר כל הנתפס על חבירו חייב לשלם חילה דרב מן הדא הגוזל שדה ונטלוה מסיקים אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר ולא שמע דאמר רבי יוחנן קנס שקנסו חכמים בגזלן וכ"כ המיי' כדפירשתי והוא שנטלם ממנו בפירוש בפני עדים בגלל פלוני כדאיתא פ' הגוזל בר מתא אבר מתא (*מעכב) [*מיעבט] ודוקא משנה זו אבל משנה שעברה מאחר שנתפייס המלך אין לו לעבוט אחר עליו ועי' פרק הגוזל בתרא בהגה"ה [תשובה זו תמצא ג"כ בפנים פ' ח"ה] מעשה בראובן שקנה קרקע מישראל שהמיר דתו והחזיק בה ג' שנים [ובא שמעון] וערער עליו (*עבור ג' שנים) ואמר כי המומר לקח ממנו בחזקה וטען שמעון ואמר שמיחה אז בית הכנסת כי ידע שלסוף המומר ימכור לישראל והטילו חרם על הקהל שיעידו שמיחה בעת ההיא אבל לא מצא עדות שמיחה בסוף כל ג' וגם ראובן הלוקח מן המומר החזיק בלא מחאה ופסק ראבי"ה דהויא חזקה מעליא דאע"ג דבפ' חזקת הבתים אמרינן אמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת עובד כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים מה עובד כוכבים אין לו חזקה אלא בשטר אף הבא מחמת עובד כוכבים כן ופירש רשב"ם דסתם עובד כוכבים אנס הוא וישראל ירא למחות הלכך הכא נמי הוי ראובן הבא מחמת המומר חזקתו לא הוי חזקה ודוקא היכא דלא מיחה שמעון כלל אבל היכא שמיחה בתחלה גלי אדעתיה דלא היה ירא למחות וא"כ ה"ל למחות סוף כל שלשה דקי"ל כרבי מאיר דדן רב כר"מ ופרק מי שהיה נשוי אוקמא רב אשי לסתמא כר"מ ההיא דקתני לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו בטל ושני ליה בין לוקח אחד לשני לקוחות וכ"פ האלפס התם כשנויא דרב אשי עי' בסמ"ק בהגה"ה שם יש תשובות מהר"ם כהגה"ה שבפנים ועי' ספר מצות לפסק הדין:

חזינא אי אית ליה דיקלא כו':

סליק פרק קמא: