בן יהוידע/בבא בתרא/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן | יד רמה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: בן יהוידע | ראשונים | אחרונים


בשם ה' נעשה ונצליח

דף געריכה

גדול יהיה הבית הזה האחרון מן הראשון ח"א בבנין וח"א בשנים. נ"ל בס"ד כבודו בבנין בכתוב הזה עצמו, כי בבית הראשון היה ההיכל גבהו שלושים אמה, ובבית השני היה גבהו מאה אמה, נמצא נתגדל שבעים אמה יותר מן הראשון, וזה נרמז באותיות יהיה, במילואם כזה יו"ד ה"י יו"ד ה"י, העולים מספר שבעים, ולז׳׳א גדול יהי"ה מספר שבעים כבוד הבית האחרון מן הראשון, וגודל השנים שהם עשר שנים נרמז בשני ההי"ן יתרים, אשר בשתי תיבות הבית הזה, דהול׳׳ל בית זה, וכתב שני ההיין שהם מספר יתרים באומרו הבית הזה שהוא האחרון שיתר על הראשון עשרה שנים, זה ת"י וזה ת"ך. והנה ידוע דבית שני היה בזכות יצחק אע"ה, ונ"ל לכך נרמז גודלו בשנים, שהם עשר באות ראשנה של יצחק שהיא מספר עשר, וגודלו בבנין שהוא היה מאה אמה, נרמז באות אחרון של יצחק שהוא אות ק׳ ונמצא עתה בבית שני היה ההיכל גבהו מאה, וארכו מאה, ורחבו מאה, הרי כאן שלש מאות שהוא מספר אות שי"ן הרומזת ליצחק, דתתקפי ביה אברהם מהאי גיסא, ויעקב מהאי גיסא, ולא נפקין דיניי, וכמ"ש בזוה"ק בסוד השופר, וכן אות ש' היא תלת קוין.

וע"פ הקדמה זו דאמרו בית ראשון היה בזכות אברהם, ובית שני בזכות יצחק, ובית שלישי בזכות יעקב, בזה יובן בס"ד לפרש הטעם דקרי הכתוב לבית שני בשם אחרון, והיינו כי בסדר הקוין של הספירות אברהם אע׳׳ה בקו ימין שהוא קו ראשון חסד, ויעקב אע"ה בקו האמצעי תפארת שהוא שני לראשון, ויצחק אע"ה בקו שמאל גבורה שהוא אחרון לשני הקוין ההם, לכך בית שני שנבנה בזכות יצחק קראו הכתוב אחרון. ועל פי הקרמה הנ"ז דבית שני היה בזכות יצחק, פירש בני ידידי יעקב נר"ו, לכן היה אורך ק׳ אמה, כי יצחק הוא גבורה שיונק מן הבינה ששם המאות עכ׳׳ד נר"ו.

והנה הגאון תיו"ט בפ"ז דדמאי כתב מפי השמועה, מ"ש דבית שני אחרון כך דרכו של מקרא לקרא לאמצעי אחרון, מפני שהוא אחרון לראשון, כדמצינו בפ' וישלח דכתיב וישם את השפחות וילדיהן ראשנה, ואת לאה וילדיה אחרונים, ואת רחל ויוסף אחרונים, נמצא קורא לאמצעים אחרונים. והרמ"ז ז"ל פקפק בהוכחה זו, דשאני התם דנקיט אחרונים, אבל הכא לא קאמר אלא ראשון ואחרון ע"ש. ואחה"מ אין זו קושיא, דהכי כונת המפרש אי איתא דלשון אחרון מורה יותר דאין אחריו עוד למה נקיט אחרונים דאין זה לשון ברור, והול"ל ואת לאה וילדיה שניים, ואת רחל ויוסף אחרונים, אלא ודאי אין קפידא בלשון זה של אחרון כלל, ונקטי ליה שפיר על האמצעי שהוא אחרון לראשון דקודם אליו. מיהו הא קשיא לי על תירוץ הלז, דדילמא התם הוכרח הכתוב לומר את לאה וילדיה אחרונים, ולא אמר שניים, ללמדינו שלא העמיד את לאה וילדיה בשורה אחת עם השפחות וילדיהן, וכן רחל ויוסף עמדו אחר לאה וילדיה, ותיבת אחרונים ר"ל אחור, ואינו ר"ל אחר, והתיו"ט מדידיה הוכיח מפסוק והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון, והאמינו לקול האות האחרון, ואע"ג דהוה אות שלישי קרי ליה לשני אחרון, וגם על פקפוקו של הרמ"ז ז"ל בתירוץ זה יש לישב כאשר ישבנו לתירוץ ראשון, דאי איתא להאי אמאי לא נקיט לקול האות השני דהוא ברור טפי, אלא ודאי לא אכפת בדקדוק זה, והרמ"ז מדידיה דקרי אחרון לגבי בשר ודם, אבל השלישי הוא בנין בידי שמים, והסבא קדישא ע"ה בזוהר ח"ב דף ק"ג אמר קרי ליה אחרון, משום דלא יהא פתיחו דפימא דההוא בניינא ינפיל ויתהדר כמלקדמין ע"ש. ולי אנא עבדא נ"ל בס"ד לתרץ, דהכתוב נשמר לתקן הדבר באומרו תיבת הזה דהוא יתיר, וסגי לומר גדול יהיה הבית האחרון מן הראשון, ונקיט הזה למידק דאיכא עוד אחרון אחר, ע"ד שארז"ל ע"פ ולא תהיה זאת לפוקה וכו', זאת מכלל דאיכא אחריתי, וכן כאן אמר הזה מכלל דאיכא עוד אחרון אחר, והוא בית שלישי שיבנה בב"א:

שם. ואיתא להא ואיתא להא. מקשים כיון דאיתא להא ואיתא להא, אמאי חד מפרש לה אבנין, וחד מפרש לה אשנים, ולא פרשו שניהם הכתוב אתרוויהו. ונ"ל דאבנין תהיה כונת הכתיב דרך צווי, שמצוה אותם לעשותו גדול בבנין, אבל אשנים לא שייך ביה צווי, אלא בא הכתוב לבשר אותם שיהיה זה הבית גדול בשנים יותר מן הראשון, ולכן לא נקיטי כל חד מנייהו אתרווייהו, אלא מי שהבין את הכתוב שבא לבשרם, פירש דקאי אשנים, ומי שהבין הכתוב שבא לצוותם, פירש דקאי אבנין. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש מאן דמפרש אבנין ס"ל דאזלינן עיקר בתר איכות, ומאן דמפרש אשנים ס"ל דאזלינן עיקר בתר כמות תעכ"ד נר"ו:

שם. נתן עיניו באותה תנוקת. פירוש תחלה נתן עיניו בה, ועדיין לא עלה על דעתו שיוכל להרוג את אדוניו כדי ליקח אותה, ואחר ששמע שהעבד יצליח אז באותה שעה מלאו לבו לעשות הרע הזה, להרוג את אדוניו, כדי שיקח אותה תינוקת לאשה, ואומרו שמע בת קלא, אין הכונה בת קול משמים, אלא דבר זה יצא מפי הכלדאים החוזים בכוכבים ונשמע לאחרים, והם הוציאו קול זה בעולם והגיע באזני הורדוס, שגם הוא שמעו מקול דעלמא, וכה"ג אמרינן בגמרא יצא קול וכו׳, וכן הענין כאן לקול היוצא מבני אדם קרי ליה בת קלא. ומ"ש טמנה בדובשא, אין הכונה דבש ממש אלא היתה ליה תחבושת מתוקנת בכמה מיני סממנים, שמועלת לקיים בשר האדם כעין סמים של חניטה במצרים, אך לא היה חניטה ממש, אלא זו מקיימת הבשר בעודו טמון בה:


שם. קטלינהו לכלהו רבנן שייריה לבבא בן בוטא. הנה בודאי מ"ש לכולהו רבנן קאי על הסנהדרין שהיה ירא מהם פן יעשו דין ע"פ התורה, להרגו על אשר הוא עבד ומלך בחזקה, בהרגו נפשות נקיים, ודין זה הוא מסור בידם, ולא חשש משאר חכמים שאין ממונים בסנהדרין, ולכן הרג הסנהדרין בלבד ושייר מהם את בבא בן בוטא ליקח עיצה. ומה שבחר בבבא בן בוטא דוקא, ולא בזולתו, מפני כי בבא בן בוטא היה ידוע בטבעו שאינו נוקם ונוטר, והוא מוחל וסולח לכל מי שחטא לו, ולא עוד אלא שהוא מטיב לעושה עמו רעה, וכאשר מצינו בגמרא דנדרים דף ס"ו ע"ב, באותו שאמר לאשתו תביא לי תרי בוציני, אזלת ואייתת ליה תרי שרגי, שהיתה תמה שחשבה שרוצה שתי נרות הנקראים בוציני, והוא לא אמר אלא על אבטיחים, כי ביום היה מדבר עמה, והוא נתכעס על הטפשות שלה, וא"ל זילי תברי יתהון על ריש דבבא, פירוש על ראש הפתח, והיא חשבה שצוה לה לשברם על ראש בבא בן בוטא ע"ה והוה יתיב ודאין דינא, ובאה האשה ושברה אותם על ראשו, ואמר לה מה זאת עשית, והשיבה כך צוני בעלי והכיר כי זו ברוב תמותה עשתה כן, ואמר לה את עשית רצון בעליך, המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא ע"ש, ראה כמה היה סבלן ואינו מקפיד, ומוחל על כבודו, ושלא די לו שלא קללה, אלא ברוכי בירך לה, וכיון שהיה ידוע ומפורסם שהוא מעביר על מדותיו, לכן בחר הורדוס לשיירו שלא להרגו. והא דסימא את עיניו ולא שיירו פתוח, מפני שרצה לבדקו ולנסותו כאשר עשה באחרונה. ונ"ל כי חשש שיבואו בני אדם וידברו עמו לעשות נקמה בהורדוס, ויקבץ חכמים וימנה אותם סנהדרין, ויהיה הוא ראש הסנהדרין, וידונו את הורדוס כפי משפט תורתינו הקדושה, לכן סימא את עיניו, דאין סומא ראוי להיות מן הסנהדרין, וכמ"ש ר"זל ע"פ ונשאו בדומים לך שאין בהם מום:

דף דעריכה

יומא חד אתא וישיב קמיה. הוצרך לפרש יומא חד, ללמדינו שנתחכם הורדוס, שלא הלך אצלו תכף אחר שסימא עיניו בו ביום, כי אמר עתה גדל הכאב מאד, ויתכן מרוב הצער יקלל, ואין נעשה מבחן בכך על זכות טוב לבבו ומדתו, לכן אמר יומא חד אחר שעשה לו כן, אתא ויתיב קמיה:

שם. הוא כיבה אורו של עולם, ילך ויעסוק באורו של עולם. נ"ל בס"ד, כי הבדל שיש בין חכמי ישראל ובין הפלסופים הוא, משל לאחד שהית יושב בתוך ארמון גדול, אך הוא עיניו פתוחות, ויש לו אור גדול שם שרואה בו, הנה זה הוא רואה הפתח של הארמון בעיניו, ותכף ומיד הוא יוצא ונכנס בו, ואע"פ שיש באותו ארמון כמה פתחים של חלונות גדולים, או של חדרים שפתוחים לתוך אותו ארמון, לא ישגה ויטעה ללכת באחד מהם שיחשוב שזה הוא פתח העקרי של הארמון, כי עיניו פתוחות והאור מאיר להם, הנה הם רואים בהשקפה ראשנה איה הוא פתח העקרי של הארמון, ולמה ישגו ויטעו, משא"כ הפלסופים שאינם מאמינים בקבלה ומסורת שהיא תורה שבע"פ, המאירה לעינינו, אשר באורה ידע האדם מטרת האמת בהשקפת הראשונה בכל דבר ודבר, ורק רוצים לידע האמת ע"י השערת שכלם, ואומדן דעתם הנה הם ידמו ליושב בתוך ארמון גדול, ובארמון זה יש כמה חלונות גדולים, שיש להם פתחים ושערים גדולים במדת שער פתח העקרי של הארמון, ועוד יש חדרים שלש וארבע שיש להם פתחים ושערים בתוך הארמון מפתח העקרי שלו, הנה ממשש בידיו בכותלי הארמון למצוא הפתח העקרי, כדי לצאת בו, והנה הוא פוגע בפתח של החלון הגדול, וחושב שזה הוא פתח העקרי, ונכנס בו ד׳ וחמש טפחים, והנה כותל סתום לפניו, אז ידע שזה פתח של חלון הוא, וחוזר לארמון, וימשש בכותל בהלכו, וימצא ג"כ פתח גדול, ויחשוב בודאי זו פתח הארמון העקרי, ונכנס בו, והולך שתים ושלש אמות, ורואה כותל סתום, אז ידע שזה הוא פתח החדר שיש בתוך הארמון, וימשש בכותלי הארמון, וג"כ טועה בפתחים של חלונות ושל חדרים, לחשוב שהם פתח העקרי, והולך ומסבב כל כותלי הארמון מבפנים בכל רוחותיו, ואינו מוצא פתח העקרי, כי לפעמים יבא אצל פתח העקרי, ויחשוב שאין זה פתח העקרי, ויעבור מאצלו באופן חוזר והולך כמה פעמים, ולא ימצא פתח האמיתי העקרי, כן אלו הפלוסופים תחשכנה עיניהם מראות, ורוצים להשיג הדברים ע"י השערת השכל, והם טועין, כי מחטיאין המטרה ואינם משיגים האמת, ואמרתי עליהם אמר הכתיב בפרשת וירא, ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטון ועד גדול וילאו למצוא הפתח, והכונה לאלו הפלסופים שאינם מודים בדברי תורתינו הקדושה שהיא תורת אמת רשות היחיד, אלא עומדים חוצה מהאמת שהוא רשות הרבים, וזהו בפתח הבית, שלא נכנסו למקום האמת המכונה בשם בית, הכו אותם מן השמים בסנורים, שמולדים סברות בהשערת שכלם, שהם נגד האמת, אלא בנוים על דברי תוהו וכזב, ומחמת כן נלאו למצוא הפתח של מקום האמת:

נמצא לפ"ז הקבלה והמסורת שהיא תורה שבע"פ, היא אור המאיר לעיני האדם, כדכתיב ותורה אור, וכן דרשו חז"ל ליהודים היתה אורה זו תורה, וע"י אור תורה תחזנה עיני האדם פתחו של דבר האמת בהשקפה הראשנה, שיכוין אל דבר אמת, ולא ישגה ולא יטעה בדברי הבל ותוהו, ולכן על הרג חכמי ישראל אשר הרגם, א"ל הוא כבה אורו של עולם המאור מן אור התורה המאיר בהם, אשר מפיהם תצא אורה זו תורה, לדעת האדם מטרת האמת אשר ילך בו ויסמוך עליו, ונתן לו עיצה בעבור זאת שיעסוק באורו של עולם זה בהמ"ק, כי גם הוא מאיר לאדם ללכת בדרך אמת, שהוא דרך שדורכים בו חז"ל בדרך אמת, וימאס בדרך ואמונה של הפלסופים שהם כופרים בקבלה ומסורת, ולא יודו אלא רק בדבר טבעי שמחייב השכל שלהם, והוא דארז"ל עשרה נסים נעשו לאבותינו בבהמ"ק, אשר כולם דברים שהם הפך הטבע, ולא יחייבם השכל האנושי, ולכן כשרואה אותם האדם בחוש הריאות, בע"כ צריך לכפור ולמאוס בתורת הפלסופים, אשר תכחיש ותהביל כל דברים שהם לא יחייבם השכל האנושי, ומאחר שיכפור בתורתם של אלו, בע"כ יודה בתורת אמת, ונמצא עיניו מאירים להשיג האמת מכח דברי תורתינו הקדושה:

שם. א"ד הכי א"ל הוא סימא עיניו של עולם וכו׳. נ"ל בס"ד הכונה, דאומר לו אל תאמר למאי נ"מ נבנה בהמ׳׳ק, כיון דקדוב שיחרב ע"י עכו"ם ויגלו ישראל, לז"א הוא סימא עינו של עולם, ומזה אפשר שיוולד סנגורייא של הצלה, כי עבד יוצא לחירות בשן ועין, ולכן אתה שסמית עינו של עולם יהיה די בזה לבטל הגזרה, ויהיה חירות מגזרה זו של חרבן וגלות ותתבטל:

שם. אם לא סתרת אל תסתור. קשה למה ניחא להו שלא יסתור, אדרבה חפצים בחרבן, ונ"ל בס"ד דהם היו יודעים ע"י כלדאים, דהם עתידין להחריב בהמ"ק ולגלות את ישראל, אך עדיין לא הגיע הזמן, ולכן חוששים אם יסתור אותה עתה תתבטל הגזרה לגמרי, כי תתקיים בזאת הסתירה של הורדוס, והם כל שמחתם ותשוקתם להחריבו בידם, ורוצים שיביאו על מקדש בנוי ויחריבוהו. ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר, איך כששמעו שסתר ובנה לא הענישו אותו, ובזה ניחא כי ניחא להו בזה הבנין שעשה, כדי שאח"ז יחריבו בנין נאה ויתפארו בזה, ויצערו בזה את ישראל ביותר:

שם, ומנ"ל דהאי רכא לישנא דמלכותא הוא. נ"ל בס"ד, הא דהמלך נקרא רכא, לשון רכות, כי מלך קשה אין סובלים אותו, ואפשר שיעבירו אותו ממלכותו, וכאשר עשו ישראל עם רחבעם, אבל אם הוא רך יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב כל ישראל, ולכך נקרא המלך רכא לשון רכות, ר"ל שיהיה רך, ועל ידי כן יאריך בממלכתו כי רכא בהפוך אתוון ארך:

שם. אדוותא דימא, פירש רש"י גלי הים שהם נעים ונדים. כן זה העין מתעששת בראייתן. נ"ל כיוונו בזה שיהיה ההידור הזה במקדש, מצד ראית העינים, לתקן מה שסימא עינו של עולם. גם גלים לשון גלגל לאמור גלגל הוא שחוזר בעולם, שעתיד מקום זה להיות נמסר ביד זרים, ועוד יתגלגל לחזור לישראל. גם הגוונים הם ירוק לבן כחול ר"ת ילך, רמז דסוף ילך זה מידם. גם ר"ת שלשה גוונים אלו הם כלי שהם ר"ת כהנים לויים ישראלים, אשר עוסקים בקרבנות באותו מקום, שא"א שיחסר מהם מין אחד, שצריך כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם. ונ"ל בדרך נס נגלו להם אבנים יקרות אלו במקום אחד בים, ומעשה שמים הם מששת ימי בראשית, ולכן כתיב ביה גדול יהיה כבוד הבית זה האחרון מן הראשון:

שם. והא א"ר חסדא לא לסתור איניש בי כנישתא. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל, בשלמא בית הכנסת אפשר לבנותה במקום אחר, לכך בונין ואח"כ סותרין, אבל בהמ"ק א"א לבנות במקום אחר, ומוכרח לסתור תחלה כדי שיבנה, והניח בצ"ע. ונ"ל בס"ד דפריך איך אסביה עיצה לסתור כולו בבת אחת, ואח"כ יבנה לימא ליה לסתור ולבנות פורתא פורתא, קמא קמא, ופשוט:

דף ז בעריכה

בנה בית שער ולא אשתעי בהדיה. הנה בזה יובן בס"ד, רמז הכתוב אל תגזול דל כי דל הוא, ואל תדכא עני בשער, שתעשה בית שער כדי שלא ישמע קולו. ונ"ל דנענש מדה כנגד מדה, הוא עשה בית שער, ועי"כ לא היה נשמע קול העני, לכן גם הוא לא ישמע קול אליהו זכור לטוב דמשתעי בהדיה. ונ"ל לכך נתקנא אליהו זכור לטוב בדבר זה, כי תיקון הצדקה הואי במלכות, ופרשתי דלכן נקראת נדבה, כי המלכות היא סוד שם ב"ן, אשר פשוטו ד' אותיות, ומלואו ה' אותיות, וזהו נדבה אותיות ב"ן ד' ה', וידוע כי אליהו זכור לטוב הוא במלכות, ולכן אליהו עולה שמו מספר ב"ן, ולכן נתקנא על הדבר הזה שהוא צדקה ונדבה:

שם. אני חומה זו תורה. נ"ל בס"ד התורה נקנית במ"ח מעלות, כמ"ש בבריתא דאבות, ותורה שבכתב חמשה ספרים, ותורה שבע"פ ששה סדרים, הרי כאן אותיות חומה שהם מ"ח ו' ה' ושדי כמגדלות אלו ת"ח, כי הגופים של בני אדם קרויים בתים, כמ"ש עד אשר לא יזועו שומרי הבית, ואלו גופים של עמא דארעא, אך ת"ח שהם גבוהים ועליונים על עמא דארעא קראם בשם מגדל, שהוא גבוה ועליון על הבית:

דף חעריכה

והם תוכו לרגליך, תני רב יוסף אלו ת"ח שמכתתין רגליהם מעיר לעיר. י"ל הפסוק אומר לרגליך, והמאמר מפרש על רגלי הת"ח. ונ"ל בס"ד, כל אבר שיעשה האדם בו עבודה להשי"ת או איזה מצוה יתייחס אותו אבר להקב"ה, ע"ד מ"ש מרן ז"ל באבקת רוכל ע"פ ואני נסכתי מלכי, פירוש מלך שלי אשר עשיתיו ואשר בראתיו ולכן רגלי ת"ח שעושים בהם עבודה להקב"ה בעסק התורה, שמכתתין אותם מעיר לעיר הכתוב מייחס אותם להקב׳׳ה, ולכן אמר לרגליך ע"ד מש"ה ואני נסכתי מלכי, דאלו ג"כ עשאם ובראם הקב"ה לעבודתו:

ועוד נ"ל בס"ד, כי הלוחות שבהם היתה קבלת התורה, הם רומזים לנצח והוד שהם סוד רגלים, גם עוד כי תורה שבכתב ותורה שבע"פ המה נצח והוד שהם רגלים בי"ס ולכן דריש רגליך על התורה שהם כותתי רגלם בשביל התורה:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.