שולחן ערוך אבן העזר ז יא
<< · שולחן ערוך אבן העזר · ז · יא · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה
האשה שנחבשה בידי עכו"ם על ידי ממון, מותרת אפילו לכהונה:
- הגה: ודווקא שחייבים להם, שיראו ליגע בה פן יפסידו מכיסם. אבל אם תפסו אותה כדי שיפדוה בממון, שלא יפסידו מכיסם, אסורה לבעלה כהן (תא"ו נתיב כ"ג וכן משמע בתוס' פרק אין מעמידין).
על ידי נפשות אסורה לכהונה, לפיכך אם היה בעלה כהן נאסרה עליו:
- הגה: ויש אומרים דעל ידי נפשות אסורה אפילו לבעלה ישראל, דחיישינן שמא נתרצית להם כדי שלא יהרגוה (תוס' והרא"ש והטור והר"ן ובפסקי מהרא"י סימן צ"ב). ודווקא בנחבשה מחמת עצמה ויש להם חשש מיתה (הגהות מיימוני פ' י"ח בשם י"א), אבל ביושבות חבושות מחמת בעליהן, אינן אסורות אלא אם כן נגמר דין בעליהן למיתה (בפסקי מהרא"י סי' צ"ב). ויש אומרים דכל מקום שהיא סבורה להחיות על ידי פדיון ולחזור, אינה אסורה לבעלה ישראל, דאינה מתרצית אע"פ שחבושה מחמת עצמה (שם במהרא"י). ובשעת הזעם והרג רב התירו רבותינו לבעלה ישראל, וכסברא הראשונה. ואם נחבשה בידי כותים, ויהודים נכנסים ויוצאים אצלה, שריא לבעלה (הגהות מיימוני פ' י"ח).
- ישראל שהמיר הוא ואשתו וחזרו בהן, אשתו מותרת לו ולא חיישינן שמא זנתה תחתיו, ואפילו בעלה כהן. ואם אשתו המירה לחוד, אסורה לבעלה אפילו ישראל (תשובת רשב"א והגהות מרדכי דכתובות), אם לא שיש לה עד א' שלא זנתה, כשבויה. ויש מקילין ואומרים דלא חיישינן שמא זנתה (שם). ובשעת הגזירה, שהמירו דתן מחמת אונס וחזרו בהן לאחר שעבר האונס, יש להקל ולהתירן אפילו לבעלן כהנים (הרא"ש כלל ל"ב). ואם אשה נדרה להמיר עצמה ולא המירה עדיין וחזרה בה, מותרת לבעלה (מהרי"ק שורש ק"ס):
במה דברים אמורים? בזמן שיד ישראל תקיפה על הכותים והם יראים מהם; אבל בזמן שיד הכותים תקיפה, אפילו על ידי ממון, כיון שנעשית ברשות הכותים נאסרה אלא אם כן העיד לה אחד, כשבויה:
- הגה: וכל זה בנחבשה בידי כותים ומסורה בידם. אבל אם נתייחדה עם כותים, אפילו שחייבת להם, אין אוסרין על היחוד, אע"פ שעשאה שלא כדת. ואפילו יצא עליה קול זנות, כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן לאוסרה על בעלה (שם בתשובת הרא"ש). מיהו אם נתייחדה לשם זנות יש להחמיר (מהרי"ק שורש ק"ס):
מפרשים
(טז) ודוק' שחייבים להם: (בע"ז דכ"ג ע"א קתני האשה שנחבשה בידי גוים ע"י ממון מותרת לבעלה וקאמר רבינא דאיירי בדיעבד וע"י נפשות אסורה לבעלה וקאמר רבינא דאיירי לכתחילה ודחי' בגמר' לעולם אפילו דיעבד נמי לא והכ' היינו טעמ' דמותרת לבעלה דמתייר' הכותי משום הפסד ממונו שחייבת להכותי) וכתב הרא"ש דדחייה בעלמ' הוא דדחייה הגמר' אבל דברי רבינ' אמת הם ועל ידי ממון דריש' לאו דוק' דה"ה תפשוה כדי שיפדוה אף על גב דליכ' הפסד ממון שרי' לכהן וכתב עוד שם בשם ר' אלחנן לאיסור וגם בתוספו' כתבו שני התירוצים ובאיסור דרבנן ראוי להבי' גם דעת המקילין ועוד יתבאר בסמוך דעת הרא"ש ודעת ר' אלחנן:
(יז) ודוק' בנחבשה מחמת עצמה: פשט ל' זה משמע דקאי על שני הדיעו' (ר"ל דעה הראשונה שהבי' המחבר דאסורה לבעל' כהן והי"א שהבי' הרב בהג"ה דאפי' לבעל' ישראל אסורה) דכל שלא נחבש' מחמת עצמה אלא מחמת בעליהן אינן אסורו' אלא בנגמר דין בעליהן למיתה אפי' לכהן אינן אסורו' וכן הוא משמעו' ל' המגיד משנה ואם כוונת הרב כך א"כ דבריו סותרים דהא לפני זה כתב דאינה מותרת לבעל' כהן אלא א"כ יפסידו מכיסם וא"כ בודאי כל שנתפשות מחמת בעליהן ואף שלא נגמר דיניהן למיתה מ"מ לא עדיפ' מנחבש' ע"י ממון אפ"ה אסורה כל שאין כאן הפסד ממון מכ"ש הכא דאיכ' חשש סכנ' דשמא יגמר דין בעליהן למיתה ובודאי לדעת הרב ר' אלחנן שכ' דכל שנחבשה תחת יד גוי ואין לו עליה או על בעלה ממון אסורה אפי' בדיעבד ודאי ק"ל כר' יוחנן (דס"ל בכתובות דף כ"ז ע"א אעפ"י שלא נגמר דין בעליהן להריגה) ומאן דפסק כחזקיה (דס"ל שם והוא שנגמר דין בעליהן להריגה) מוכרח לו' כדעת הרא"ש דע"י ממון לאו דוקא ולעול' אינה אסורה אלא שיש עליה חשש נפשות כגון שנגמר דין בעליהן להריגה שאז גם היא הפקר וא"כ הרב מזכה שטר' לבי תרי שהדין שכתב לעיל הוא דלא כחזקיה וכאן פסק כחזקיה אם לא שנא' שכוונת הרב דאינה אסורה לבעלה ישראל כל זמן שלא נגמר הדין וקאי לדעת הי"א וכמו שהוא שם בפסקי מהרא"י:
(יח) שהיא סבורה להחיות ע"י פדיון: שם משמע (בפסקי מהרא"י) דלמעשה אין לסמוך על זה ומ"מ לבעל' ישראל בלאו הכי ק"ל כסבר' הראשונה:
(יט) ולא חיישי' שמא זינתה תחתיו: הטעם דגם גוים נשייהו לא מפקרי כדאיתא בגמ' ועי' בגוף התשוב':
(כ) ויש מקילין ואומרים דלא חיישי' שמא זינת': דברי המקילין תמוהין דהא ק"ל מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה וא"כ בודאי הפקירה עצמה וזנתה וגרע יותר מקינוי וסתירה שנאסרת על בעלה מכ"ש זאת שיצאת מן הכלל לגמרי דההי' ודאי כעדים דמי' וכמו שכתב הר"ש משנ"ץ ולא ידעתי באיזה מקום מצא הרב המקיל הזה והתשובה שהביא בהג"ה מרדכי דכתובות דף תקמ"ח בריבה אחת התם באנוס' ונחבשה מיירי ובת"ה סימן רמ"א כ' כל ששהתה בין הגוים הוי לה כמזידה ולא אשכחן גאון דשרי כה"ג:
(כא) ולהתירן אפי' לבעלן כהנים: בתשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' ח' לא התיר אלא לבעלה ישראל עי' בגוף התשובה דכתב דקודם שהמירה לא היה מועיל ריצוי (ולא היתה ניצולית בכך) ולאחר שהמירה לא היתה צריכה ריצוי ואף לאנסה אינם רשאים הלכך שרי לבעלה ישראל אבל לבעלה כהן אסורה דקודם שהמירה היתה מסורה בידם ויש לחוש לאונס ולא עדיפ' מע"י נפשות דאסורה לכהן ועכ"פ דכל שנחבשה בידם ואינם יריאים להפסד ממון ודאי אונסים אותה ואיך יצאתה מכלל שבויה דאסורה לכהן לכולי עלמ' ובת"ה סי' רמ"א הניח בצ"ע אם עמדה בנסיון ולא המירה כלל אם אמרינן דצנועה מסרה נפשה שלא יאנסוה ומותרת לכהן או לא אבל בהמירה כתב שאין נראה כלל להתיר אם המיר' אפי' חזרה מיד כשמוצאה יד לברוח וע"כ נראה שאין לסמוך על דין זה למעשה להתיר אשת כהן שנאנסה והמירה כי לא נמצא זה בשום פוסק רק בבתולה מקום שדתם להמית המאנס הבתולה וגם על זה גמגם שם עי' בת"ה סי' רמ"א:
(כב) מיהו אם נתייחדה לשם זנות יש להחמיר: אם הכוונה להחמיר לאוסרה על בעלה ישראל הוא נגד הגמרא דאין אוסרין על היחוד וסתירה בלא קינוי אינה אוסרה על בעלה וכ"כ לקמן (בסימן קע"ח סעיף ו') שאין אוסרין על היחוד אפילו נסתרו יחד על דעת ערוה ואם קאי על אשת כהן וחייש לאונס מה לי נתייחדה לשם זנות או שלא לשם זנות דכל שאינו מסורה בידו לא חיישינן לאונס וכן הקשה הרב בד"מ והניח בצ"ע אבל כוונת הרב מהרי"ק מבוארת דקאי אפנויה שמדב' עם כותי דברי תפלות ונסתרה אדעת זנות חיישינן לה ואסורה לכהן שמא נבעלה לכותי ולא איירי בא"א כלל עיין שם שחילק בתחילה בין להשיאה לכהונה לכתחילה ובין אם נשאת לא תצא כלומר אפי' פנויה שנתייחדה עם הכותי ונשאת לכהן לא תצא ולבסוף חילק דאפי' פנויה שנתיחדה אינה אסורה רק בנסתרת ומדברת בעסקי זנות אבל בא"א המיוחדת /המתייחדת/ לשם זנות אין חילוק בין כהן לישראל ולמאן דמתיר מתיר אפי' לכהן וגם שם מביא דעת הרא"ש שאוסר אפי' בלא נתייחדה לשם זנות דכל יחוד חיישינן לאונס וסיים שם שהוא חולק על כל הפוסקים:
(כא) פן יפסידו מכיסם: כ"כ רי"ו בשם י"א וכ"כ רש"י בע"ז דף כ"ג ושם כתבו תוס' והרא"ש שני תירוצים למה אם נתייחדה מותרת לתירוץ הראשון כתבו דקי"ל כרבינא דאמר שם בדיעבד לא חיישינן שמא בא עליה והא דע"י ממון מותרת לבעלה לאו משום הפסד ממון אלא לעולם בדיעבד מותרת אם לא שיש חשש נפשות וע"י ממון דקתני היינו לאפוקי ע"י נפשות וכתב הרא"ש לפ"ז ה"ה אם תפסו אותה כדי שיפדוה בממון נמי מותרת דהא בדיעבד מותרת כל שאינו מחמת נפשות ונראה פשוט אליבא דרבינא אין חילוק בין יד ישראל תקיפים לבין יד אומות תקיפים ובין כך ובין כך מותרת אף על גב דידם תקיפים ויכולים להוציא המעות אף שיעשו מעשה ויבואו עליה מ"מ לא חיישינן בדיעבד שבא עליה דהא לדידיה לא משום הפסד ממון הוא וכמו דין דלוקחים בהמות מן העכו"ם ולא חיישינן לרביעה בדיעבד ושם לא שייך הפסד ממון א"כ ה"נ מותרת ומתני' באשקלון שלא התירוה אלא ע"י עדים ע"כ ס"ל הורהנ' שאני כמ"ש ברש"י בכתובות שם דכתב כיון דהגיע זמן ולא נפדית הרי היא של עכו"ם בדיניהם מ"ה בעינן עדים לפ"ז דמוכח אליבא דרבינא דאין חילוק בין יד אומות תקיפה לבין יד ישראל תקיפה, א"כ הרא"ש ושאר פוסקים דהביאו בכתובות הדין של רב דמחלק בין יד ישראל תקיפים לבין יד אומות תקיפים ש"מ דלא קי"ל כרבינא אלא קי"ל כמסקנא שם בע"א וכתירוץ שני של תוס' והרא"ש דחיישינן להפסד דווקא כשתפסו אותה ליתן מעות אסורה לבעלה מ"ה פסק הרב רמ"א כרי"ו ולא חייש למ"ש הרא"ש אליבא דרבינא ולא כח"מ שתמ' על הרב רמ"א איך לא חש למ"ש הרא"ש בזה, ועי' מהרי"ק סי' ק"ס הביא כל הפוסקים המחלקים מה בין יחוד לנחבשה ע"י ממון ולא הביא שום פוסק דס"ל בדיעבד מותר אלא וודאי עיקר כמ"ש, ורי"ו שהביא החילוק בין יד ישראל תקיפים לבין יד אומות תקיפים ומ"מ כתב בתחילה כשתפסוה ליתן מעות הוי מחמת ממון לאו משום אוקימתא דרבינא כ"כ אלא מסברא היה נ"ל בתחלה אף על גב בכה"ג הוי הפסד. ומ"ש בדינים אלו דמותרת אפילו לכהונה היינו אפילו בפנויה וכ"כ ב"ח:
(כב) לבעלה ישראל: לפ"ז צריך טעם למה שבויה ועיר שנכבשה מותרת לבעלה ישראל דהא בכבשוה איכא סכנת נפשות, דהא קי"ל רובם למיתה ומ"מ לא חיישינן שמא נתרצית וראיתי בהג"מ סוף קידושין הקשה כן בשלמא להני פוסקים דס"ל החשש הוא מפני אותו מלכות י"ל באותו מלכות אין חשש הריגה והא דקי"ל רובם למיתה היינו במלכות אחרת אלא לשיטת הפוסקים דס"ל אף במלכות אחרת איירי קשה, וכמ"ש בת"ה סי' רמ"א כל שהיא שבויה ונחבשה שלא כדין אין חשש שמא נתרצית מ"ה כתב בעת הגזירה לא חיישינן שמא תתרצה י"ל שבויה ונחבשה נמי שלא כדין הוא לא חיישינן שמא תתרצה אבל נראה רוב פוסקים /לא/ ס"ל כן דהא הרא"ש בתשובה כלל ל"ב סי' ח' מאריך בזה וכתב בעת הגזירה קודם שהמיר' לא חיישינן שמא תתרצה ש"מ דלא ס"ל סברא זו וכן בהגה' סמ"ק כ' הנתפסי' על קידוש השם לא חיישינן שמא תתרצה משום כיון דמסרה את עצמה על קידוש ה' איך תאמר שתחטא ותתרצה ש"מ דלא ס"ל סברא זו וכן משמע בסמוך בהג"ה מ"ש ובשעת זעם והרג רב וכו' וצ"ע:
(כג) דחיישינן שמא נתרצית: כ"כ רש"י ותוס' ולא הג"מ שכתב חזקה שנתרצית, ולכאורה קשה הא קי"ל אין אשה נאסרת על בעלה אלא על פי שני עדים או בקינוי וסתירה, ומחמת קושיא זו כתב מהרי"ק שם שבויה אסורה לכהן מחמת מעלת יוחסין הכהונה תקנו חז"ל את זאת, וצ"ל פוסקים אלו סבירא להו אין אשה נאסר' וכו' דוקא לענין חשד שמא זנתה עם ישראל אבל עם עכו"ם חמור טפי וכן בשבויה לא ס"ל סבר' מהרי"ק אלא לענין עכו"ם שאני ועיין לקמן מ"ש:
(כד) ודוקא בנחבשה וכו': אדסמוך קאי לענין אם היא תהיה אסורה לבעל' ישראל וכמ"ש בפסקי מהרא"י ופשוט הוא ובחנ' מאריך בח"מ:
(כה) נגמר הדין: כן פסק הרא"ש והר"ן כחזקיה דס"ל דוקא כשנגמר הדין של בעליהן למיתה ואיירי דאין על הנשים שום חיוב נפשות והמגיד פי' הסוגיא דיש על הנשים חיוב נפשות איירי מיהו לפסק הלכה אין נ"מ מזה משום דהמגיד פי' כן אליב' דהרמב"ם והוא פסק כרבי יוחנן דס"ל אפילו אם לא נגמר הדין נמי הדין כן וכל זה איירי דוק' כשדרך המלכות להפקיר נשיהם כשנגמר דין בעליהן כ"כ רש"י:
(כו) שהיא סבורה: ע"ש בפסקי' דלא רצה לסמוך ע"ז למעשה:
(כז) ובשעת הזעם והרג רב: וכתב ב"ה דוק' בכה"ג שהי' הרג רב ולא הי' מועיל ריצוי שלה לזנות מ"ה התירו אשת ישראל אבל היכא דאיכ' זעם והרג ויכולים להציל את עצמן ע"י הריצוי לזנות אסורה לבעלה ועיין סי' ע"ח:
(כח) וכסבר' הראשונ': ע"ש בת"ה שם התיר מטעם אחר משום מה דנחבשו קודם שהמירה אין חשש משום כל שהוא שלא כדין לא חיישינן שמא תתרצה ואחר שהמירה לא אמרינן מומר לע"א מומר לכל התור' וזנתה הואיל ע"פ אונס המירה ולא ברצון לא אמרינן דזנתה ובלבד שלא תתאחר לברוח כל שאפשר לה לברוח:
(כט) אשתו מותרת לו: דעכו"ם לא מפקרי נשייהו כמ"ש בש"ס אף על גב דנתיחדה כמה פעמים עם עכו"ם מ"מ ספק הוא אם זנתה ואשה אינה נאסרת על בעלה אלא ע"פ עדים אבל כשהמירה לבדה הוי כאילו איכ' עדים שזנתה כ"כ מהרי"ק שם ועיין מה שכתבתי בסמוך:
(ל) ויש מקילין: כבר כתבתי בשם תשובת מהרי"ק כשהמירה לבדה אמרינן מומר לע"ז מומר לכל התור' והוי כאלו היו עדים שזנתה וכן הוא בהג"מ בכתובו' בשם רש"י וכן הוא בת"ה שם ומה שהתיר בהג"מ ריבה אחת מבואר שם דהתיר מחמת טעמים אחרים ולא מצינו קולא זו מ"ש כאן בהג"ה וצ"ע דבריו וכבר האריך בזה בח"מ:
(לא) ובשעת הגזירה שהמירו וכו' יש להקל: נראה דאיירי מיד בשעת הגזיר' המירה מ"ה ליכא שום חשש דהא המירה תיכף בשעת הגזיר' ואחר שהמירה תו ליכא חשש לכן מותרת אפילו לכהן גם אין חשש שמא זנתה ברצון כיון דהמירה באונס כמ"ש בסמוך ולק"מ מה שהקשה בח"מ:
(לב) ואם אשה נדרה: היינו כשהיא לא נאסרה מחמת יחוד כי איירי דנתיחדה זמן מועט אלא ה"א דאסורה מחמת שאמרה להמיר הוי כאלו היא מסורה בידם קמ"ל דמותרת וע"ש במהרי"ק:
(לג) ומסורה בידם: הנה תוס' פ"ב דע"א כתבו כשהיא אינה מסורה בידם ואפשר לה לצעוק מותרת אם נתייחדה וכ"כ הר"ן והמגיד ומדייק כן מהרמב"ם ספי"ח וכ"כ באגודה והסמ"ק לפ"ז משמע דאין חילוק בין אם שהה הרבה לבין אם לא שהה אלא הכל תלי' בזה אם היא מסורה בידם אז היא אסורה ואם היא אינה מסורה בידם היא מותרת ובמרדכי מחלק בין אם שהה זמן רב עמהם היא אסורה ואם לא שהה זמן רב היא מותרת, ובהרא"ש פ"ב דע"א משמע דלא נאסרה אא"כ בשהה זמן רב והיא מסורה בידם אז היא אסורה אבל בחד ריעות' מותרת וכ"כ בת"ה סי' רמ"ב:
(לד) נתיחדה לשם זנות: עיין במהרי"ק שורש ק"ס כ' בשם הסמ"ג שכתב בשם ה"ג כשנסתרה עם עכו"ם הוי כשבויה ופסולה לכהונה ולמד את זאת מהסוגי' פ"ק דכתובו' דף י"ג דאית' שם נסתרה היינו שבויה ור"ג אמר שאני שבויה דרוב עכו"ם פרוצים בעריו' ש"מ אם נסתרה עם עכו"ם דינה כשבויה ואסורה, וכתב מהרי"ק די"ל ה"ג לא פליג ע"כ הפוסקים דהתירו אם נתיחדה אלא כל הפוסקים איירי ביחוד א"א אז אין אוסרים ביחוד אבל פנויה שנתיחדה אסורה עוד מתרץ דה"ג איירי כשנתיחדה לשם זנות היינו דדברה דברי תפלות וזנות ונתיחדה אז נאסרה והח"מ כתב דא"א אינה נאסרת לבעלה אם נתיחדה אפילו דברה דברי תפלו' וזנות אלא שני תירוצים של מהרי"ק איירי בפנויה ונ"מ בין תירוץ הראשון של מהרי"ק לתירוץ שני אם נתיחדה פנויה ולא דברה דברי זנות לתירוץ א' אסורה ולתירוץ שני מותרת אבל א"א מותרת אפי' לתירוץ השני והרב רמ"א דאוסר כשנתיחדה לשם זנות כוונתו דאסורה אפילו אם היא א"א לבעל' ישראל דהא הטעם הוא דנתיחדה לשם זנות אם כן זנתה ברצון ואסורה אפילו לישראל והוא השיג עליו וכתב לבעלה מותרת ומאריך בזה, והנה פירושו מ"ש לדברי מהרי"ק דתירוץ שני קאי על פנויה דוק' ליתא כמ"ש שם בדברי מהרי"ק דאיירי שם בא"א ועובדא שם היה באשת כהן וכ' שם הרבה פעמים דמותרת הואיל ולא נתיחדה לשם זנות נשמע כשנתיחדה לשם זנות אסורה אפילו אם היא א"א, גם כתב שם על דין מהר"מ שאסר אשת כהן לבעלה מחמ' היחוד דיש לסמוך על רוב הפוסקים דמותרת אם לא נתייחדה לשם זנות מבואר להדי' אשת כהן אסורה לבעלה כשנתיחדה לשם זנות וכן הוא בד"מ, בזה שפיר כתב הרב רמ"א כשנתיחדה לשם זנות אסורה אפילו אם היא א"א אלא קשה ממ"ש הרא"ש ופסק לקמן סי' קע"ח דאין אוסרים על היחוד אפילו נסתרו יחד על דעת ערוה וא"ל לישראל אין אוסרים ולכהן אוסרים דהא החשש שמא ברצון זנתה א"כ נאסרה אפילו לישראל וכן הקשה בד"מ, וא"ל דשאני יחוד עם ישראל מיחוד עם כותי דהא מהרי"ק לא ס"ל חילוק זה כמ"ש לעיל, ואפש' למהרי"ק אסורה אפילו לישראל ואנן קי"ל כוותיה כשנתיחד' עם כותי אבל אם נתיחדה עם ישראל מותרת כמ"ש בסי' קע"ח, גם לדעת מהרי"ק י"ל אפילו נתיחדה לשם זנות מ"מ אינה אסורה לישראל אלא לכהן דהא מהרי"ק כתב הא דשבויה אסורה לכהן אף על גב דקי"ל אין אשה נאסרת אלא בקינוי וסתירה או בעדים משום מעלת יוחסין עשאו חז"ל דשבויה אסורה ולה"ג כשנתיחדה לשם זנות היינו מדברת דדומה לשבויה מ"ה איסור זה אינה נאסרת אלא לכהונה ולא לישראל כמו שבויה דמותרת לישראל אף על גב החשש הוא שמא זנתה ברצון מ"מ אינו אלא ספק וזנות בספק מותרת לבעלה אלא בכהן מפני מעלת יוחסין עשאו חז"ל כוודאי כמו בשבויה וכן אם נתיחדה לשם זנות אבל אם נתיחדה לא לשם זנות אין דומה כלל לשבויה ומותרת אפילו לכהן, מיהו אכתי קשה לשיטת הפוסקים דס"ל נחבשה בידי גוים אסורה אפילו אשת ישראל ושם ג"כ אינו אלא ספק שמא זנתה כמ"ש ברש"י ותו' ולא כהג"מ שכתב חזקה הוא שנתרצ' א"כ מצינו אפילו באשת ישראל עשאו חז"ל ספק כוודאי א"כ אכתי קשה בנתיחדה לשום זנות למה מותרת אשת ישראל לבעלה וי"ל ה"ג באמת לא ס"ל כשיטו' הני פוסקים בנחבשה אלא ס"ל כשיטות הפוסקים דמותרת לישראל והרב רמ"א אף שהבי' שיטות הפוסקים דס"ל בנחבשה אסורה אפילו לישראל מ"מ לא מחמירים תרי חומר' לאסור שם בנחבשה ולאסור כאן יחוד לשם זנות לישראל אלא דוקא לכהן נאסרה דמצינו איסור זה מפורש דהא דשבויה נאסרה לכהן אבל בנחבשה לא נתפרש בש"ס האיסור אף על גב דמחמירים שם ואוסרים אפילו לישראל מ"מ ביחוד לשם זנות מותרת:
ע"י נפשות בטו' כ' כגון שבעלה רוצה וכ"ה בגמ' ונראה דכ"ש אם הוא עצמה חייבת מיתה:
שמא נתרצית עיין בתשו' שהבאתי סי' י"ז דהיינו תשובה י"ב שייך לזה ודין שבויה שניסת לגוי באונס:
יש להקל ולהתירן אפילו לבעליהן כהנים תמיה לי טובא דאמאי לא חיישי' לנאנסה ובמקור דין זה שהוא תשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' ח' לא הביא היתר זה אלא לאשת ישראל דלא חיישינן שמא נתרצית בזנות ע"ש דכ' בלשון זה על נשים שהמירו בשעת אונס וכאשר מצאו מקום לנוס המליטו וחזרו לדת אמת מותרות לבעליהם דהא קודם שהמיר' לא היתה ניצולת במה שנתרצית להבעל ולאחר שהמירה למה לה להתרצות (הא) יודעת שיש לה שלום יותר מן הגוית ואף שלבן לשמים אלא מאימת מות החליפו לאנסו אינם רשאים הלכך ליכא למיחש שמא נתרצית וא"ל אחרי שאכלה ושתתה עמהם שמא הפקירה עצמה לזנות כו' כי ידוע שמיר שמוצא מקום לנוס אין מתאחרים אפילו רגע אחד עכ"ל ובד"מ העתיק דברים אלו ולא כ' שם הא דזכרנו לאונסא אינם רשאים גם לא זכר שם אפילו לכהנן ויש נ"מ לכאורה בזה דא"כ דאינם רשאים לאונס' אפילו לכהן מותרת מחמת חשש דאח' שהמירו אלא שק' מה הועיל בזה לענין היתר כהן דהא עכ"פ יש חשש שמא נאנסה קודם שהמיר' דהא ההיתר שזכר הרא"ש דלא מהני לה הרצוי להיבעל אלא דאין מועיל לה להציל ממות זה לא מועיל אלא לענין ישראל דלא חיישינן להתרצות ואם תרצה ללמוד היתר לכהן היינו שיש עדים שלא נבעלה קודם שהמירה אז אמרינן דאחר המירה מותרת לכהן אפילו בלא עדים שאחר כך אינם רשאים לאונסה אבל אין נראה להקל בשביל זה לכהן דשמא פעם א' מצאה גוי במקום סתר ואנסה והרי הרא"ש לא סיים אלא דליכא למיחש דנתרצית (דברי המגי"ה הט"ז הכניס בזה מה שכתב הב"ש דמיירי שמיד בשעת הגזירה המירה כו' וסיים דלק"מ מה שהקה בח"מ עכ"ל אבל באמת אין לזוז מפסק הנ"ל דודאי אסורה לכהן מטעם הט"ז דשמא פעם א' מצאה גוי כו' עכד"ה) והיינו לענין איסור ישראל דוקא ועכ"פ א"א לישב הך מלתא דכ' רמ"א אפילו לכהנים. ונראה שיש כאן ט"ס הך אפילו וצ"ל אבל לא לבעלן כהנים ואף שבלבוש העתיק כמ"ש לפנינו אפילו לבעליהן כהנים אין מזה ראיה דלא נתן לב לדקדק בזה ומה שזכר בתשובה לאונסה אינם רשאים לא נתכוין להיתר כהן אלא ה"ק שאח"כ אין חשש לומר שמא היה עליה שום מור' שמא יקחנו א' באונס וע"כ נתרצית לא' שהוא תקיף ומושל כדי שיצילנה מגוי א' או כיוצא בזה שיראה שתהיה מופקרת לכל ע"כ בחרה לה א' זה אינו דאין יראה מזה ולא נתרצית אבל עכ"פ לכהן אסורה ומ"ה לא העתיק בד"מ הך לאונס' אינם רשאים כי אין בו צורך להיתר ישראל ולהיתר כהן לא מהני כנלע"ד:
(כה) לכהונה: אפי' בפנויה ב"ח ב"ש.
(כו) לכהונה: דוק' נחבשה ימים רבים אבל יום או יומים מותרת מהר"י מינץ סי' ו' ע"ש. עיין ס"ק ל"ט. אין לפסול זרע כהן שאמרו בפניו שאשתו נשבית ושתק הר"ם פדוואה סי' י"ד. משפט צדק ס"ב סי' ס'. כתב הר"מ אלשקאר סי' א' הא דע"י נפשות אסורה דוק' שנחבשה כדין אבל שלא כדין מותרת. ובעל ת"ה סי' רמ"א כתב דהיינו דווק' לבעל' ישראל אבל לא לבעלה כהן ועיין בבנימין זאב סי' קל"ב ועיין כנה"ג בהגהת הטור.
(כז) ישראל: לפ"ז צ"ע למה שבויה ועיר שנכבשה מותרת לבעלה ישראל דהא בנכבשה איכ' סכנת נפשות למה לא חיישינן שמא נתרצית להם עי' ב"ש בה"י.
(כח) להם: א"ל הא קי"ל אין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"פ ב' עדים או בקינוי וסתירה. היינו דוק' לענין חשד שמא זנתה עם ישראל אבל עם עכו"ם חמור טפי עיין ב"ש. ע"ל סי' ו' ס"ק ב' ממ"ש בשם שבות יעקב.
(כט) עצמה: אדסמוך קאי לענין אם היא תהיה אסורה לבעלה ישראל ועיין ח"מ.
(ל) למיתה: היינו דוק' שדרך המלכות להפקיר נשיהם כשנגמר דין בעליהם רש"י.
(לא) פדיון: הפוסקים לא רצו לסמוך ע"ז ומ"מ לבעל' ישראל בלאו הכי קי"ל כסבר' הראשונה ח"מ.
(לב) רב: דוק' בכה"ג שהיה הרג רב ולא היה מועיל ריצוי שלה לזנות אבל היכ' דאיכ' זעם והרג ויכולים להציל את עצמן ע"י הריצוי לזנות אסורה לבעלה בה"י ע"ל סי' ו' ס"ק כ' מש"ש בשם שבות יעקב.
(לג) וכסבר' הראשונה: משום מה דנחבשו קודם שהמירה אין חשש משום כל שהו' שלא כדין לא חיישינן שמא תתרצה ואחר שהמירה לא אמרינן מומר לע"א הוי מומר לכל התור' וזנתה הואיל ע"פ אונס המירה ולא ברצון לא אמרי' דזנתה ת"ה ב"ש.
(לד) מותרת: דעכו"ם לא מפקירו נשייהו אבל כשהמירה לבדה הוי כאלו איכ' עדים שזנתה מהרי"ק. פלוני הכהן המיר דתו עם אשה א' ודרים כמה שנים בגיותן עפ"י קדושין דגוים וילדה בת ואח"כ חזרו וקבלו תשובה ועתה נתקדשה בתם לכהן לפני עדים והאב והאם אמרו שבתם נולדה מהם בכשרות וגם אמה אמרה שלא זינתה עם שום אדם כ"א עם זה וגם הוא אמר ששמרה כראוי כאיש את אשתו פסק בתשובת כנסת יחזקאל שאלה כ"ח דמותרת בדיעבד מאחר שנתקדשה ע"ש וע"ל סי' ו' ס"ק ל"א מש"ש בשם שבו"י ח"ב סי' קי"ג. ועיין הרד"ך בית ח' ובני יעקב סי' יו"ד ובני משה סי' נ"ו איש ואשתו שהמירו וחזרו וקבלו תשובה צריך לפרוש מאשתו ג' חדשים הראשונים משום הבחנה פרח מטה אהרן מ"א סי' ע"ו ע"ש. וצ"ע.
(לה) זנתה: ח"מ וב"ש חולקים מאחר שהמירה לבדה אמרינן מומר לע"א הוי מומר לכל התורה והוי כאלו היו עדים שזנתה.
(לו) כהנים: ח"מ חולק וכתב דלא התיר אלא לבעלה ישראל אבל לבעלה כהן אסורה דקודם שהמירה היתה מסורה בידם ויש לחוש לאונס ולא עדיפ' מע"י נפשות דאסורה לכהן ע"ש וב"ש כתב דאיירי מיד בשעת הגזירה המירה. מש"ה ליכ' שום חשש דהא המירה תיכף בשעת הגזירה ואחר שהמירה תו ליכ' חשש לכן מותרת אפי' לכהן גם אין חשש שמא זנתה ברצון כיון דהמירה באונס ע"ש. איש בליעל שנשתמד וחשקה נפשו באשה יפה ועשה עם הגוים שיעלילו עליה וימיר דתה וישאנה וכן הי' מותרת לחזור לבעלה ישראל רשד"ם חא"ה סי' ק' ס"ח ועי' בהר"ם אלשקר סי' א'.
(לז) להמיר: היינו כשהי' לא נאסרה מחמת יחוד כי איירי דנתייחדה זמן מועט אלא דה"א דאסורה מחמת שאמרה להמיר הוי כאלו היא מסורה בידם קמ"ל דמותרת ב"ש.
(לח) תקיפה: והרד"ך חדר (י') [ט'] בית ח' הבי' בשם הגה' אלפסי דבזמה"ז שאין א"ה מטין דין וגם מקפידים על הזנות הוי כאלו יד ישראל תקיפה על עצמן. והרד"ך שם דוחה דבריו ואמר שאין לסמוך על הגהה זו. וכ"כ הכנה"ג וכ"ה בתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ"ז דאל"כ לא מקשה גמר' מידי בכתובות דף כ"ו ע"ב והא אשקלון דיד א"ה תקיפה לפי פרש"י שם דכבר גלו ישראל ע"ש וק"ל.
(לט) בידם: תוספת ור"ן והמגיד והסמ"ק משמע דאין חילוק בין אם שהה הרבה בין אם לא שהה אלא הכל תלי' אם היא מסורה בידם אסורה. ואם היא אינה מסורה בידם היא מותרת ובמרדכי מחלק בין אם שהה זמן רב היא אסורה ואם לא שהה זמן רב היא מותרת. ובהרא"ש משמע דלא נאסרה אא"כ בשהה זמן רב והיא מסורה בידם אז היא אסורה אבל בחד ריעות' מותרת ב"ש וע"ל ס"ק כ"ו מש"ש בשם מהר"י מינץ.
(מ) כותים: בתשובת חות יאיר סי' (ט"ו) [ס"ו] המליץ בעד נשי ישראל ההולכת לבתי גוים להסתתר ומתייחדים עמה והיוצאת ליריד בלא שמירה והעמיד אותן בחזקתן בחזקת בנות ישראל כשרות. ובעל מחבר לקט הקמח כתב עליו אין אני מסכים בדברי המקיל ושומר נפשו ירחק. עיין בתשובת פרח מטה אהרן ח"ב סימן צ"ה ומהר"ם פדואה סימן כ"ו.
(מא) זנות: ואפילו אם האשה עצמה מודית שנטמאה אינה נאמנת שבות יעקב ח"ב סימן קכ"ג ועיין סוף סימן מ"ו בהג"ה דאין שם מיהו אם היא מודה אח"כ שנתקדשה לראשון אסורה לבעלה והוצי' רמ"א ג"כ מתשובת הרא"ש א"כ משמע דהיכי דהיא מודה חיישינן לקלא עיין התשובה הנ"ל ועיין שם מ"ש הח"מ והב"ש ע"ז.
(מב) יש להחמיר: הח"מ כתב דקאי על הפנויה שמדברת עם כותי דברי תפלות ונסתרה אדעת זנות חיישינן לה ואסורה לכהן שמא נבעלת לכותי ולא איירי בא"א כלל דממ"נ דאי באשת ישראל הא קי"ל אין אוסרין על היחוד וסתירה בלא קינוי אינה אוסרה על בעלה ואי קאי על אשת כהן וחייש לאונס מה לי נתייחדה לשם זנות ע"ש וב"ש כתב דקאי על אשת כהן ע"ש.