שולחן ערוך אבן העזר ז א


שולחן ערוך

שבויה שנשבית והיא בת ג' שנים ויום אחד או יותר, אסורה לכהן, מפני שהיא ספק זונה, שמא נבעלה לכותי. ואם יש לה עֵד שלא נתייחד כותי עמה, הרי זו כשרה לכהונה. ואפילו עבד או שפחה או קרוב נאמן לעדות זו:

הגה: ואפילו נשים שאינן נאמנות בעדות אשה, כגון חמותה וכו', נאמנת בשבויה. (הגהות אלפסי פ"ב דכתובות):

וב' שבויות שהעידה כל אחת לחבירתה, הרי אלו נאמנות, וכן קטן שהיה מסיח לפי תומו נאמן. מעשה באחד שנשבה הוא ואמו, ובנה מסיח לפי תומו ואמר: נשבינו לבין הכותים אני ואמי, יצאתי לשאוב מים – דעתי על אמי, ללקוט עצים ודעתי על אמי, והשיאו אותה חכמים לכהן על פיו. ויש שכתב שהקטן נאמן אפילו במתכוין להעיד:

מפרשים

חלקת מחוקק

(א) קרוב נאמן לעדות זו:    (סוגית הגמר' כך הוא בכתובות דכ"ז ע"א עיר שכבשוה כרכום כל כהנת הנמצאות בתוכה פסולות ואם יש להם עדים אפי' עבד אפי' שפחה הרי אלו נאמנים ואין אדם נאמן על ידי עצמו ע"כ מתניתין וקאמר עלה בגמ' ואפי' שפחה דידה מהימנ' ורמינהו לא תתיחד עמו (לענין שכיב מרע שנתן גט על תנאי) אלא ע"פ עדים ואפי' ע"פ עבד וע"פ שפחה חוץ משפחת' שלבה גס בה (ותשמש לפניה) אמר רב פפי בשבויה הקילו, רב פפא אמר הא בשפחה דידה הא בשפחה דידיה ופריך ושפחה דידה לא מהימנ' והא קתני במתניתין אין אדם מעיד ע"י עצמו הא שפחה דידה מהימנ' ומשני שפחתה כעצמה דמי רב אשי אמר הא והא בשפחה דידה וכו' לימא כתנאי זו עדות (פרש"י של שבויה והכל כשרים בה) איש ואשה תינוק ותינוקת אביה ואמה ואחיה ואחותה אבל לא בנה ובתה ולא עבדה ושפחתה ותניא אידך הכל נאמנים להעיד חוץ מהימנה ובעלה דרב פפי ורב אשי תנאי (פרש"י ודאי תנאי היא ע"כ יאמרו אנן דאמרינן כי מתניתין בתריית' דקתני הכל נאמנין חוץ מהימנה ובעלה) דרב פפא לימ' תנאי היא ומשני וכו') והנה כאן העתיק הרב הב"י לשון הרמב"ם ממש (פי"ח מהא"ב) ומסתימת לשונו שכתב סתם וקרוב נאמן לעדות זו (ולא פי' דבריו באיזה קורבה מיירי משמע שבנה ובתה ג"כ בכלל ונאמנין להעיד) וכן נראה מדעת הרי"ף (שסתם דבריו ולא הזכיר מעדו' בנה ובתה רק פסק ששפחתה אינה מעידה) והנראה מדעתם (אף דפסקו הלכה כרב פפא דשפחה דידה אינה נאמנת וכבריית' קמיית' ולא עבדה ושפחתה) לאו לגמרי פסקו כההיא בריית' אלא לגבי שפחה אבל בנה ובתה נאמנים ואין הלכה כבריית' זו בהא דבנה ובתה אינם נאמנים דלא אמרו במשנה רק אין אדם נאמן ע"י עצמו ואין בנה ובתה בכלל עצמה ואף רב פפא לא פליג אלא בשפחה דידה דהוי כעצמה וכדאמרינן בההא דלא תתייחד עמו וכו' אבל בבנה ובתה הלכה כסתם משנה וכאידך בריית' דהכל נאמנים להעיד אבל דעת הרא"ש והר"ן והמגיד לפסוק לגמרי כבריית' קמיית' (וגם בנה ובתה שוים לשפחתה ואין מעידים דהא בחדא מחתא מחתינהו) וא"כ מהתימה על הרב המחבר שלא העתיק רק ל' הרמב"ם אשר סתם דבריו ולא הביא דברי הפוסקים הנ"ל וע' לקמן סי' קמ"ח ס"ק ב' גבי יחוד (שהבאתי לעיל) ש"מ שנתן גט על תנאי לא הוציא ג"כ בנה ובתה מכלל העידי יחוד רק שפחתה ובנה הקטן ואפשר לו' דשאני התם דאף שבנה הגדול אינו נאמן (לגבי שבויה) מ"מ (גבי יחוד) היא בושה לשמש בפניו משא"כ בשבויה היא אנוסה:


(ב) ואפי' נשים שאינן נאמנות וכו':    צריך עיון הלא הרא"ש המחמיר בכותית מל"ת לעדות שבויה (כדכתב בהג"ה בסעיף שאחר זה) וס"ל דשבויה גרועה מדין אשה שמת בעלה (דנאמן הגוי במל"ת כדפסק לקמן סי' י"ז ס"ק ג') וא"כ כ"ש (אותן הנשים שאינן נאמנות בעדת אשה כגון חמותה וכו' כדפסק לקמן סי' י"ז ס"ק ד') למה תועיל עדותן בשבויה:


(ג) וכן קטן שהיה מסיח לפי תומו:    הוא לשון הרמב"ם (בפי"ח מהא"ב) משמע שבכל קטן אפילו לאו בנה אין נאמן רק במל"ת וכבר כתב המגיד משנה דבגמר' לא משמע הכי ובתשו' הרא"ש כלל ל"ב הביא הירושלמי אפי' קטן וקרוב אפי' בנה נאמן ולא הזכיר מל"ת וכבר כתבתי (ס"ק א') דמשמעות ל' הרי"ף דאין הלכה כבריית' קמיית' והכל נאמנים חוץ משפחתה:

בית שמואל

(א) אסורה לכהן:    ואם היא נשואה לכהן תצא ממנו אף על גב בזנתה ואומרת לכשר נבעלתי ונשאת לכהן דקי"ל דלא תצא אפילו ברוב הפסולים וכאן אפי' אם אמרה טהורה אני אינה נאמנת שאני זנות דאמרינן אשה בודקת ומזנה אף על גב דאינו אלא ספק שמא זנתה ובעלמא קי"ל אין אשה נאסרת מבעלה אלא בקינוי וסתירה או ע"פ שני עדים בין אשת כהן ובין אשת ישראל כאן מפני מעלת יוחסי' כהונה אסורה כ"כ במהרי"ק שורש ק"ס ועיין סקי"א ואפשר אם שבויה נשאת לישראל ונמצ' דהי' בתולה מותרת אחר מיתתו לכהן וצ"ע ובט"ז אוסר וכתב דיש לחוש שמא הערה בה השבאי:


(ב) ואפילו נשים:    אף לדעת הרא"ש דס"ל כותי אינו נאמן משום דעכו"ם לא מצינן בש"ס דהוא כשר לעדות שבויה ולמילף מדהוא נאמן להעיד דמת בעלה א"א למילף די"ל היא תוכיח דנאמנת לומר דמת בעלה ואינה נאמנת כאן כמה שכתוב בתשו' הרא"ש אבל נשים תנינא בהדי' דנאמנות בשבויה וכן אמה נאמנת אלא חמותה ס"ד דפסולה כשם היא פסולה להעיד שמת בעלה קמ"ל דל"ד דשם כוונתה לקלקלה על בעלה משא"כ כאן דאין שייך לומר דכוונתה לקלקלה דהא בלא עדות שלה אסורה לבעלה א"כ אין חילוק בין חמותה לשאר נשים ממילא היא בכלל היתר שאר נשים ולא כח"מ שהניח בצ"ע מ"ש עדות עכו"ם מעדות חמותה ולא קשה מידי וכלל הוא אין לנו אלא מה שארז"ל, ועל חז"ל אין להקשות מ"ש עדות עכו"ם מעדות חמותה דא"כ בל"ז קשה על הרא"ש שכתב עדות עכו"ם לא מצינו בש"ס שהוא כשר בשבויה אף על גב דעבד וקטן ונשים נאמנים אלא אין לנו אלא מ"ש חז"ל:


(ג) מעשה וכו':    כצ"ל מעשה ולא ומעשה וכן הוא ברמב"ם ודין בפני עצמו הוא ולא קאי על קטן אלא בנה ובתה אפי' גדולים בעינן דוקא במל"ת ומ"ש בסמוך קרוב נאמן להעיד לא איירי בבנה ובתה ובזה א"צ כל מ"ש הח"מ לכן לא הביא המחבר דעת הפוסקים דס"ל בנה ובתה צריכים מל"ת כי בודאי ס"ל דהיינו הדין שכתוב כאן:

ט"ז

באר היטב

(א) אסורה לכהן:    ואם היא נשואה לכהן תצא ממנו. אע"ג בזנתה ואומרת לכשר נבעלתי ונשאת לכהן קי"ל לא תצא אפי' ברוב פסולים וכאן אפי' אם אמרה טהורה אני אינה נאמנת שאני זונות דאמרינן אשה בודקת ומזנה. אע"ג דכאן אינו אלא ספק זנות וקי"ל אין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה או ע"פ עדים בין אשת כהן ובין אשת ישראל. כאן מפני מעלת יוחסין כהונה אסורה. ואפשר אם שבוי' נשאת לישראל ונמצ' דהיא בתולה מותרת אחר מיתתו לכהן ב"ש. וט"ז אוסר דיש לחוש שמא הערה בה השבאי וכ"כ הר"ם אלשקאר סי' צ"ה. ועיין בהרד"ך בית ח' ועיין כנה"ג בהגהת הטור.


(ב) לכותי:    לפי מ"ש לעיל סי' ו' סעיף ח' וכן הבא על הפנויה אפי' היתה קדשה שהפקירה עצמה לא נעשית זונה. פירושו לישראלים הפקירה אבל אם ידוע שהפקירה אף לגוים אסורה לכהן בה"י.


(ג) ואם יש לה עד:    עיין משפטי שמואל סי' פ"ה וק"ח. וכנה"ג בהגהת הטור.


(ד) ואפי' נשים:    עיין מ"ש הח"מ ס"ק ב'. וחכם צבי בתשובתו סי' קמ"א מיישבו.


(ה) מעשה בא':    כצ"ל ולא ומעשה. ודין בפני עצמו הוא ולא קאי על קטן אלא בנה ובתה אפי' גדולים בעינן דוק' במל"ת ומ"ש בסמוך קרוב נאמן להעיד לא איירי בבנה ובבתה ב"ש ועיין ח"מ.


(ו) אמי:    מוכח מזה דצריך שיה' אצלה מתחלה ועד סוף וכ"ש גבי גוי המל"ת לדעת יש מקילין צריך שיהי' מתחלה ועד סוף בה"י.







▲ חזור לראש