חידושי הרמב"ן על הש"ס/חולין/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פט עמוד בעריכה


וכ"ת סבר יש בגידין בנ"ט. איכא למידק ולימא קסבר האי תנא יש בגידין בנ"ט ואין איסור חל על איסור ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא וא"ל כיון דאיסור חמור הוא דאית ביה כרת כ"ע ל"פ דאיסור מוקדשין אתי וחייל אאיסור גיד (כ"ש ואינו) ג) וי"א איסור מוסיף הוא דבחתיכה עצמה אתוסף איסור' ואפי' למאן דלית ליה כולל אית ליה מוסיף והכי אמרי' בשבועות (כד, ב).

לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין. פי' תרתי מתרץ לא נצרכה אלא לנפל שהוא קטן ואין בו כזית בשר ולא נתקשרו נמי איבריו בגידין ואין בו משום איברים שאם נתקשרו בגידין קשיא נמי על אבר ממנו כדקתני סיפא מגלח על כולו לכ"ש ודייקי' מדקאמ' שלא נתקשרו איבריו בגידין אלמא אין הגידין מתקשרין אותו שיהא דינו כגיד עד שיגדל מעט ויחזק ואע"פ שהן ודאי נבראין עמו אבל אין דינו כגיד מדאמר ר' יוחנן דכל זמן שלא נתקשרו האיברים אינו מגלח אלא על כולו ולא על אבר ממנו משום דבעינן בשר גידים ועצמות באיברים והכא גידים ליכא ולפום האי דיוק' אלמא איסור מוקדשין קדים.

ונמצא בירושלמי דמסכת' נזיר (ז, ב) כפי' זה שכתבנו, דגרסי' התם חד סבא שאל לר' יוחנן כזית מן המת טמא כולו לכ"ש א"ל להביא את הנפל שאין בו כזי' חזר ושאל ליה אבר מן המת מטמא כולו לכ"ש א"ל להביא את הנפל שלא נקשרו איבריו ע"כ בירושלמי.


דף צ עמוד אעריכה


הא דאמרינן שכן איסורו נוהג בבני נח. איכא למידק בה אהא דאמרי' בסנהדרין כל פרשה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ ואנו אין לנו אלא ג"ה ואליבא דר' יהודה אלמא אין איסורו נוהג עכשיו בב"נ.

וי"א הואיל ונהג בהם איסורו קודם מתן תורה משא"כ בשאר מצות חומר הוא וא"ל דלאו משום שנהג בב"נ קאמרינן אלא מפני שהוא נוהג בטמאה מפני שנאסר לב"נ ואע"פ שהותר להם מ"מ נשאר איסורו כמו שהיה נוהג בין בטמאה בין בטהורה נמצא שעכשיו נמי יש לו חומר מפני שאיסורו נוהג בב"ן וכן ההיא נמי דאמרי' לקמן גבי נוהג בטמאה שכן איסורו נוהג בב"ן לומר דכיון דנהג בטמאה נוהג בה לעולם.

להעלותו פליגי כדתניא וכו' ומאן תנא דשמעת ליה פירשו ירדו ר' היא. אורחא דתלמודא הוא בהכי שמביא ברייתות שלא לצורך לפרש מי שנאן אבל לא היה צריך להביא ברייתא ראשונה אלא הך פלוגתא דר' ורבנן.


דף צב עמוד בעריכה


הא דבעי ר' ירמיה בתר דידיה אזלינן או בתר מיניה אזלינן. איכא דק"ל מהא דתנו רבנן בתפלין אטר מניח בימינו שהוא שמאלו אלמא בתר דידיה אזלינן וניחא ליה התם שאני דאמר רחמנא ידכה יד כהה וגזירת הכתוב הוא.

ואחרים אומרים הכא שאני דאיכא למיזל בתר מיניה מפני שעל מעשה נאסרה מה יעקב ומינו שיש להם כף ועגול אף כל שהוא מינו יש להם כף ועגול.

ומן הטעם הזה נחלקו רבים מחכמי הצרפתים לענין חליצה דגמרי רגל רגל ממצורע מה להלן ימין אף כאן ימין ואם יבם אטר י"א חולץ בשמאלו שהוא ימינו דבתר דידיה אזלינן כתפלין וי"א תפלין שאני משום דכתיב בה ידכה אבל בעלמא ספקא הוי אי יש לו ימין ואינו חולץ כלל מיבעיא דר' ירמיה דמספקא ליה וא"כ יחלוץ בשתיהן.

ואעפי"כ יש לחוש מדאמרינן במס' בכורות (מה, ב) בענין מומי כהן אטר בין ביד בין ברגל פסול ופירש"י ז"ל משום דבעי ימין וזה אין לו ימין והתם טעמא משום דגמר ממצורע והכא נמי לענין חליצה גמרינן רגל רגל ממצורע כדאמרינן בזבחים יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה וזה אין לו ימין.

ויש דוחים דאטר משום מום הוא נפסל כדאמרי' בשולט בב' ידיו דפליגי התם מ"ס בריותא הוא וכשר ומ"ס חלישותא הוא אבל באטר דכ"ע חלישותא הוא ופסול משום מום וזו אינה תורה דא"כ ליתני במתני' גבי אלו מומין כדתני שולט בב' ידיו אלא ש"מ דלאו משום מום נפסל אלא מפני שאין לו ימין הלכך גבי חליצה נמי לא חליץ. (כשר) [כך שמעתי] וצ"ע. בעי ר' ירמיה בתר דידיה אזלינן או בתר מיניה אזלינן. איכא דק"ל מהא דתנו רבנן בתפלין אטר מניח בימינו שהוא שמאלו אלמא בתר דידיה אזלינן וניחא ליה התם שאני דאמר רחמנא ידכה יד כהה וגזירת הכתוב הוא.

ואחרים אומרים הכא שאני דאיכא למיזל בתר מיניה מפני שעל מעשה נאסרה מה יעקב ומינו שיש להם כף ועגול אף כל שהוא מינו יש להם כף ועגול.

ומן הטעם הזה נחלקו רבים מחכמי הצרפתים לענין חליצה דגמרי רגל רגל ממצורע מה להלן ימין אף כאן ימין ואם יבם אטר י"א חולץ בשמאלו שהוא ימינו דבתר דידיה אזלינן כתפלין וי"א תפלין שאני משום דכתיב בה ידכה אבל בעלמא ספקא הוי אי יש לו ימין ואינו חולץ כלל מיבעיא דר' ירמיה דמספקא ליה וא"כ יחלוץ בשתיהן.

ואעפי"כ יש לחוש מדאמרינן במס' בכורות (מה, ב) בענין מומי כהן אטר בין ביד בין ברגל פסול ופירש"י ז"ל משום דבעי ימין וזה אין לו ימין והתם טעמא משום דגמר ממצורע והכא נמי לענין חליצה גמרינן רגל רגל ממצורע כדאמרינן בזבחים יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה וזה אין לו ימין.

ויש דוחים דאטר משום מום הוא נפסל כדאמרי' בשולט בב' ידיו דפליגי התם מ"ס בריותא הוא וכשר ומ"ס חלישותא הוא אבל באטר דכ"ע חלישותא הוא ופסול משום מום וזו אינה תורה דא"כ ליתני במתני' גבי אלו מומין כדתני שולט בב' ידיו אלא ש"מ דלאו משום מום נפסל אלא מפני שאין לו ימין הלכך גבי חליצה נמי לא חליץ. (כשר) [כך שמעתי] וצ"ע.

אילימא חלבו דשליל והא מפלג פליגי דתניא וכו' וא"ר אלעזר א"ר אושעיא. איכא למידק ל"ל לאתויי הא דאר"א אר"א ממתני' גופה קשיא וא"ל אי ממתני' הו"א הכי קתני ונוהג אסור גיד בשליל וחלבו של גיד בילוד אסור ור' יהודה מתיר ובהא פליגי מ"ס איסור גיד אוירא גריס שכ"ז שהוא במעי אמו כבשר הוא ואינו נק' גיד אבל בחלב ודאי הכל מודים שהוא מותר דמיעטיה רחמנא מחלב ושתי כליות האמורים באשם אבל דר' אושעיא קשיא דאמר שהלך ר"מ לשיטתו ור' יהודה לשיטתו דליכא למימר דר' אושעיא אגיד בלחוד קאי שהוא לפרש ברייתא זו בא וטעמא דכולה פלוגתא פריש ולא אגיד קאי מדלא אמרה אמתני' שנחלקו בשליל ועוד דקים להו בגמרא דר' אושעיא אכולה מתני' אמרה.

א"נ י"ל דאי לאו דר' אושעיא הו"א ברייתא הכי קתני גיד נוהג בכל שליל וחלבו אסור בבן ט' כדברי ר"מ ור"י סבר אינו נוהג בשום שליל וחלבו מותר לעולם ומאי דלא פריש בברייתא פריש במתני' דחלבו של בן ח' מותר לדברי הכל השתא דא"ר אושעיא דבגיד נמי דוקא בבן ט' נמי פליגי ומתני' בבן ט' נמי הא קשיא ומדמקשי' מהא דא"ר אושעי' ולא דחינן נמי דשמואל פליגא שמעינן מינה שהלכה פסוקה היא וליכא מאן דפליג עלה ובר"פ בהמה המקשה שם נמי אמרי' לר"י איסור יוצא איכא איסור חלב ליכא והא בבן ט' שמוליד והיינו כר' אלעזר א"ר אושעיא.

והא דא"ר יוחנן שם בפ' בהמה המקשה חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי בשלא שחט את אמו כדאיתמר בגמ' כגון שהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן ט' חי אבל שחטה מותר שריבה אותו הכתוב מכל בבהמה תאכלו שהרי גיד ודאי חדשים גרמו ליה איסורו שאם הושיט ידו למעי בהמה בחייה ותלש ממנה גיד ואכלו אסור ולוקין עליו ואלו שחטה גיד שליל שבה מותר משום דכתיב בבהמה כדאמרינן לק' בהדיא ה"א בטהורה דרחמנא אמר בבהמה כל מה שבבהמה תאכלו, אבל בטמאה נוהג.

והיינו דאמרי' התם לר' יוחנן כגון שנטרפה עם יציאת רובה דאיסור אבר ואיסור טרפה בהדי הדדי אתי אלמא אין איסור חלב עד שיצא לאויר העוצם מפני שאינו נוהג בשליל ואפי' בבן ט' ואע"פ שא"ר יוחנן חדשים גרמי כיון שאם שחט את אמו אינו חל עליו דלאו למתלש מניה ומיכל בלא שחיטת אמו קאי.

וכן הדין נמי באברים שאם הושיט ידו למעי בהמה ותלש מן העובר אבר ואכלו חייב משום אמ"ה כדמוכח בפ' בהמה המקשה ואפ"ה לא אמרי' דחייל איסור אבר אלא עם יציאת רובא דמההיא שעתא קיימא לאברים אבל במעי אמו כיון שאם שחטה איברי עובר שבה מותרין ליכא עלה איסור אמ"ה.

והא דאמרי' בריש פרקין (צט, ב) וקסבר נוהג בשליל וקסבר ולדות קדשים ממעי אמן הם קדושים דאיסור גיד ואיסור קדשים בהדי הדדי אתו לא אתיא כר' אושעיא דלדידיה איסור קדשים משעת יצירה ואיסור גיד אינו חל עד ששלמו לו חדשיו.

ובדין דהו"ל למפרך עלה איני והא"ר אושעיא אלא דמתניתן עדיפא ליה לאקשויי תדע מדמקשינן והא מדקתני סיפא נוהג בשליל מכלל דרישא לאו בשליל עסיקי' ולא מוקים סיפא בשליל שנשחטה אמו ורישא בשלא נשחטה אלמא כל שאלו נשחטה מותר בשליל שבה לא חיל איסורי' עם יצירת לידתו כדפי'.

ומיהו הא דא"ר אושעיא הלכה פסוקה היא וקי"ל כר' יהודה בשליל דשחי' אמו מטהרתו אפי' בן ט' חי וממילא חלבו וגידו מותרין שהלך ר' יהודה לשיטתו וזהו דעת רבינו הגדול רש"י ז"ל ודעת הראשונים כגון בעל הלכות ז"ל ותו לא מידי.

הא דתניאג"ה מחטט אחריו בכל מקום שהוא. פי' ס"ל להני רבנן כמ"ד אין בגידין בנ"ט דהכי איפסיק' הלכתא לק' ומשו"ה פליגי כיון שאין בעיקר הגידין בנ"ט ודאי לא אסרה תורה עץ אלא קנוקנות שבו נאסרו שיש בהן שמנונית וטעם כבשר ועולא סבר עץ הוא והתורה חייבה עליו.

והא דאמרינן (צט, ב) מתני' דלא כהאי תנא דתניא ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר אין בגידין בנ"ט (אלא) [ולא] אוקימנא משום קנוקנות שבו י"ל דאליבא דעולא איתמר דסבר גיד אמר רחמנא ולא קנוקנות דקנוקנות מותרין דהא אמר אביי כוותי' דעולא מסתברא ומיהו חזינא לרב אחא משבחא דאמר אע"ג דמסתברא כוותיה דעולא מדרבנן מיסר אסרי ולפי דבריו הא דאוקימנא למתני' דלא כר' ישמעאל משום דקתני גיד הנשה משמע דבגיד עצמו משערין כלו' בכולו. וכן עיקר כדברי הגאון ז"ל.


דף צג עמוד אעריכה


חתכיה ומלחי' אפילו לקדרה ש"ד. פי' לאו דוקא אפי' מכלל דבצלי איירי' אלא לישנא בעלמא הוא דחתכיה ומלחיה אוכלן אפילו דלא אמר רחמנא לא תיכול בשרא [אלא בצלי] (ולהכי קאמינ') [דנימא] אסורין תדע דהא לק' נמי איתמר כי האי לישנא גבי מוזריקי ולצלי שרי בלא כלום כדאמרי' תלייה בשפודא מידב דייב דמא וכן אגומרי.

ויש מחמירין ומפ' מדקאמרי' אפילו לקדרה מכלל דפלוגתייהו דרב ספרא ור' אבא לצלי ולא דמו חוטין שביד למוזריקי דהתם מוזריקי בפני עצמן הם אבל הכא בחוטין שבתוך היד שלמים הם ובתוך היד הן ואפילו לצלי צריכין חיתוך לרב יהודה וזה דעת התוספות.

ואין ראיה לזה הפירוש דמ"מ התם נמי אמרי' כי האי לישנא אפי' לקדרה ש"ד ולצלי לא בעי ולא כלום ומי שפי' דהתם נמי צריך חתיכ' לצלי ולא מיעטו אלא מליחה אין ממש בדבריו.


דף צג עמוד בעריכה


פי' אומצא דאסמיק. חתיכה שהאדימה שנצרר בה דם מחמת המכה ואותו דם מובלע ואינו יוצא אלא ע"י חיתוך ומליחה דומיא דחוטי שהדם כנוס בהן. וכן פי' רוב המפרשים.

אבל בה"ג מצאתי אומצא מטמשיה בחלא ואסוקי מחליה לאלתר שרי ושהוייה עד דסמק הוא וחליי' אסור דכיון דסמק פריש ליה דם לאבראי מאי תקנתיה תלייה בשפודא שרי מידב דייב חתכיה ומלחיה אפי' לקדר' ש"ד אותב' אגומרי פליגי ביה וכו'.

ותמוה הוא אם חלטו בחלא ואסמיק למה לא נאסר לעולם דקאמרת דפריש ליה דם לאיבראי ובלעו איהו ואפשר שאין החומץ מבשל בו דם לעולם והאי דאסמיק משום דלא פלט כל דמיה ולא אצמית לגמרי בגויה אלא נצרר הדם ולא יצא כולו לחוץ וכיון שנצרר הדם אין יוצא במליחה לחודה ומיהו בחיתוך ומליחה שרי שלא נתבשל בו דמו מבחוץ ולא בשחלטו בחומץ רותח אלא בחומץ צונן שרה אותו ואע"פ שאמרו כבוש הרי הוא כמבושל בכבוש שכבשו בתבלין וחומץ הוא ואינו מקבל על הלב.

אצדדין מקפא קפי. כתוב שם בהלכות האי מאן דמטוי רישא צריך לאתנוחי בית השחיטה מלתחת כי היכי דנידוב דמא והיכי דאישתלי והפכיה מוקרא הוא דאסור באכילה רישא גופיה שרי. ומשמע דה"מ בצלי אבל לקדרה אי לא אפיק קרומי' אוסר בששים דאי אפשר דלא פליט אע"ג דמנח בכיסתיה וצריך לשעורי בס' בכולי מוחא.


דף צד עמוד אעריכה


כולה במקום שמכריזין ומקום שאין מכריזין במקולין וטבחי ישראל הוא. ומדינא ודאי מותר ליקח בשר מן הנכרי כדתנן נמצא בה בשר אם חי הוא הלך אחר רוב טבחים ואפי' בנמצא ביד נכרי ולקמן נמי אמרי' האידנא דהתירא שכיחי טפי אלא שחששו בלכתחלה למיעוט טרפות דישראל ומיעוט נבלות דנכרי' השוחטים לעצמן שלא במקולין לפי' אמרו גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל וגזירה שמא ימכרנה לו בפני ישראל דהתם כיון דשל ישראל הוות ואין לחוש לשחוטות דנכרי' בביתם טרפות דישראל מיעוטא דליכא למיחש ליה הוא וכך הזכירו בירושלמי במסכת שקלים בשר הנמצא ביד נכרי והוא שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל.

ומיהו שמכריזין והכריזו אסור ליקח מהם אע"פ שמכרה לו ישראל לפי שהוחזק כל הנמכר להם היום בטרפות דהא מכריזין טרפות לבני חילא ומוזלי גבייהו.

ונראין הדברים שלא החמירו אלא ליקח מהם [אבל בשר הנמצא] הנמצא ביד נכרי ונפל ממנו ומצאה ישראל בעומד ורואהו או שהיא חתיכה שאינו שלו [ולקחה] והחזירה במקולין או שנתערבה חתיכה בין החתיכות בכולן הולכין אחר רוב הטבחים ולא דייקי' עלה בגמרא כלום במנהג וכן כל נמצא ביד נכרי דאתמר בשמעתא להתירו במציאה ושלא לאסור בתערובת הוא אבל לכתחלה אין לוקחים מהם אלא במקום שמכריזין ולא הכריזו או במקום שאין מכריזין ונתנו להם בפני ישראל כנ"ל.

ועוד יש לפרש ולומר דבמקולין וטבחי ישראל בין טרפות דישראל בין נכרי השוחט שלא במקולין מיעוטא דלא שכיח הוא ומותר הוא מן הדין ליקח מהם וכי יש מן הדין לאסור לכתחלה מכירת נבלות וטרפות לנכרי שמא יחזור וימכור לישראל כדאמרי' לעיל בפ' א"ט אין מוכרין ביצת טרפה לנכרי וכדאמרי' נמי בעלמא לענין בגד שארג בו כלאים ונאבד וכן לענין חיטי דטבעי בחישתא כדאיתא בפסחים ומן הטעם הזה בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק ולא התירו למוכרו לגוים מפני שמא יחזור וימכרנו לישראל כדאיתא בירושלמי ואע"ג דמיעוטא נינהו לכתחילה אסור משום ולפני עור לא תתן מכשול וזהו דין תורה או של דבריהם.

אלא שמנהג מקומות הוא שרצו למצוא לעצמן צד התר למכור טרפות שלהם לנכרים מפני שהוא הפסד גדול לטבחים ומקום שנהגו להכריז רצו לנהוג כהכרזה זו ולהחמיר על עצמן שלא ליקח בשר ביום הכרזה כדי להתיר לעצמן שימכרו נבלות וטרפות שלהם דנכרי' לאחר הכרזה וקודם הכרזה ודאי לוקחים מהם אבל מקום שאין מכריזין החמירו על עצמן שלא ליקח בשר מן הנכרים לעולם כדי שיתירו להם חכמים למכור להם נבלות וטרפות לכתחלה.

ומה שאמרו גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל וגזירה שמא ימכרנו לו בפני ישראל לומר שלא התירו במקום שאין מכריזין למכור להם נבלות וטרפות אלא במפרש כדקתני סיפא דברייתא אבל בסתם אסור כדקתני מציעתא מפני שמטעהו ועוד שמא יאמר ישראל הרואה כיון שמכר לו סתם ואם נבלה ואם טרפה היא נתפס עליה כגנב ודאי כשרה היא ואתי למזבן מניה וכן במתנה אע"פ שאינו נתפס עליה כנגב מ"מ בוש הוא ממנו ולפיכך נוהגין שלא ליתן טרפה לנכרי' אלא במפרש כדרך שאין מוכרין להם הלכך כל שנמכר להם או נתן להם סתם ישראל לוקח מהם.

וי"ל כן לפי הטעם הזה שלא אסרו אלא במקח כדפרישית והיינו מתני' דתנן אם חי הוא הלך אחר רוב טבחים.

והא דמקשינן בכולה שמעתא במקום שמכריזין אם במקום שאין מכריזין לאו למימרא דכל המקומות דיניהם כך אלא כיון דמתני' וברייתא תנו מכירת טרפה וגיד לנכרי דייקי בהו היכי מיתוקמא ומיהו פרכא חדא היא דכיון דמדינא מכירתן אסורה ומקחן מותרת היינו דינא דמקום שמכריזין ולא משכחת לה כולה בהאי דינא.

הא דאמרי' במעשה דר' בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן אנו נאסור כל המקולין ור' לטעמיה וכו'. יש לפ' דר' דינא קאמר ולא איירי בדין מנהגים הללו אלא קאמר בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן שמכר טרפה לנכרי אנו נאסור כל המקולין כלו' נאסור כל הבשר הנמצא ביד נכרי שיצא מן המקולין שלנו אי נמי נאסור כל המקולין ממש שיש בהם בשר שנמצא ביד נכרי לפי שהיו הנכרים לוקחים בשר וחתיכות מן המקולין ומחזירין לשם כדרך לוקחי בשר שמבקרין ומחזרין.

ולישנא בתרא בשביל שוטה זה דאיכוין לצעורי לחברי' אנו נאסור כל המקולין הא לאו הכי כיון דאיתחזק איסורא שהטבח הזה מכר טרפה בידוע ולא הוחזקו כאן נכרי' לוקחי בשר כשר הוחזק בשר שביד נכרי' היום בטרפה ואסור דכיון דמכר לזה מכר נמי לנכרים אחרים בשר שביד נכרים דטרפה הוא דמוזלי גבייהו ושכיח טפי מבשרא גבייהו א"נ קאמר ר' דאי לאו משום דאיכוין לצעורי לחבריה הו"ל טרפה זו קבוע במקולין ונאסרו המקולין לגמרי וישראל הלוקח משם אסורה.

ורש"י ז"ל פי' שהיו טבחי ישראל שוחטין ומוכרין כשרות לתגרי נכרים למוכרם במקולין וישראל לוקחים מהם ושוטה זה עשה שלא כהוגן שמכר טרפה לנכרי סבר למוכרה במקולין ולהאי לישנא בשר הנמצא ביד נכרי לאו דוקא אלא בשר הנמכר שם במקולין ברשות נכרי קאמר וגם זה נכון ואפשר הוא.

אלא שראיתי המעשה הזה בירושלמי במסכת שקלים כך חד בר נש מציפורי אזל בעא מזבן קופר' גבי טבחא ולא בעא מיתן ליה אמר לחד רומיי ואייתי ליה א"ל לא נסביה על כרחיה ג) אמר לאו בשר נבלה יהבית ליה ר' ירמיה בשם ר' חנינא מעשה ובא לפני ר' ואמר לא כולא מיניה מיסר מקולין דציפורי זהו המעשה הזה כלישנא בתרא דגמרא דקאמר ר' דאיכוין לצעורי לחבריה ולא כל הימנו להחזיק בשר הנמצא ביד נכרי באיסור שמן המקולין שלנו לקח ובחזקת הכשר הם וטעם מה שכתבתי במנהג הכרזה מדברי רבותינו הצרפתים ז"ל למדתי והוספתי לקח ותורתנו שלהם הוא.


דף צד עמוד בעריכה


הא דתניא ובנכרי בין חתוכה בין שלימה אינו צריך ליטול גיד הנשה. ואוקמה אביי רישא וסיפא במקום שאין מכריזין ורב אשי אוקמה כולה במקום שאין מכריזין ולתרוייהו לא גזרינן בהא שמא יתננה לו בפני ישראל פירש"י ז"ל דפליגא אמתניתין ולית ליה לתנא דברייתא גזרה במתנה דבשלמא גבי מכירת טבח באיטליז קא מזבין ליה והתם טובא ישראל קיימי וחזו וחיישינן דילמא חד מינייהו הדר וזבין ליה מניה אבל נכרי בביתו הוא ומי יראה אותו ואת"ל יראהו אדם לא גזרינן כולי האי שמא יקחנה זה דכ"ע לא זבני בשרא.

ואי קשיא ליחוש לגניבת דעת וכדשמואל הא נמי ל"ק דלית ליה לתנא דברייתא גניבת הדעת במתנה אלא במכירה דקיהיב דמי שחיטה ודשמואל מכירה הוות שהרי (בשבח) [בשכר] נתנה לו א"נ לית ליה גניבת דעת בגיד אלא בנבלה וטרפה דמאוסה אפילו לנכרים כדאמרינן לא זבני.

וכן י"ל בטעם הזה לפיכך התם לא חששו במתנת גיד לשמא יתננה לו בפני ישראל משום דאפ"ה לא אתי למזבן מניה שאין תולין בכשרה אלא במכירה דנכרי מפני שהמוכר לו טרפה נתפס הוא עליו כגנב והא דלא אמרינן בגמרא מתני' דלא כהאי תנא דברייתא משום דלרב אשי ואביי מתני' במקום שמכריזין וחתוכה דנכרי מידע ידיע ולרבא דאמר במקום שמכריזין רישא וסיפא דברייתא בשהכריזו ומתני' בשלא הכריזו וראיה לפירש"י ז"ל מדקתני ברייתא רישא מתנה וסיפא מכירה.

וראיתי לרבינו הגדול ז"ל שכתב אותן לשונות דמתניתין במקום שאין מכריזין וגזרה א"נ גניבת דעת ולהאי פי' לא אתי כרבא ורב אשי ולא כאביי אלא שמא לא רצה הרב ז"ל להזכיר התר מקום שמכריזין ליקח מן הנכרי ושמא יתננה לו בפני ישראל שיודע בה שהוא שחו' קאמר.

וי"ל דרבא אית ליה הא לישנא דמקום שאין מכריזין וגזרה שמא יתננה לו בפני ישראל דברייתא במקום שמכריזין והכריזו וליכא למגזר ביה כלל וכן אית ליה נמי לרבא ליש' בתרא דלעיל משום דגניב ליה לדעתיה בגיד אלא דההיא במקום שאין מכריזין אבל במקום שמכריזין והכריזו הדבר ידוע שכל שמוכרין ונותנים לנכרי נבלות וטרפות הם ואין ישראל נוטל גיד הנשה מן הנבלות והטרפות וכיון דסוגיין בהנהו לישני באוקמתי' דרבא סובר הרב ז"ל שהלכה כמותו כנ"ל.

ור"ת ז"ל הקשה להנהו לישני דאמרינן לעיל במקום שאין מכריזין משום גזרה ומשום גניבת דעת ליקשי ליה מהך ברייתא דהא ע"כ לא מתוקמה ברייתא בהכי וי"ל כיון דמתני' קתני בהדיא לנכרי מפני שמקומה ניכר דמשמע אבל חתוכה לא וברייתא קתני הכי לחבירו וכו' ולנכרי בין חתוכה בין שלימה מותר בפשטייהו נמי פלגינן הלכך ליש' קמא לכולהו ומציעתא לרבא דמתרצי מתניתין ומתניתא ניחא ולישנא בתרא דפליג נמי ניחא ולא הוינן בגמ' בהכי כלל.

ור"ת ז"ל שמעתי שמפרש דכי תנן במתני' אבל חתוכה לא כשאמר לו כשר' ומותרת היא ואיכא נמי משום גניבת הדעת ואי א"ל הכי בפני ישראל אתי למזבן מיניה והיינו מתני' ובשלימה מותר ואע"פ שאמר לו כן שהרי ידוע הוא לכל שלא ניטל גידה או שמא כי קתני שלימה לומר שלא אמר לו כן אבל כשלא אמר לו כלום חתוכה נמי מותר שאפי' נתנה לו בפני ישראל לא אתי למזבן מניה דסתמא נמי מה שהוא אסור לו לישראל הוא נותן לו לנכרי כענין שפרט לך הכתוב בנבלה לגר בנתינה ולנכרי במכירה והיינו ברייתא דקתני בין חתוכה בין שלימה מותר ומציעתא דקתני אין מוכרין בשאמר לו בפירוש דכשרה היא ויש בו משום ב' דברים שמתעהו ושמא יקח ישראל ממנו וה"ה דהו"ל לאשמועינן גיד אלא תנא חדא וה"ה לאידך דםתמא דמילתא לוקח משביח מקחו ומוכר טרפות במקום כשרה.

ומורי נר"ו העמיד משנתינו במפרש כפר"ת ז"ל וברייתא כולה בסתם ורישא מותר שכן הוא דרך ליתן לנכרי מה שאינו ראוי לישראל ואין בו משום מתעהו ולא משום שמא יחזור ישראל ויקח ממנו ומציעתא כיון שהוא לוקח ממנו בדמים הרואה סבור שהוא כשרה ואתי למזבן מניה ויש בו משום מתעהו שלא נתן דמיו אלא בכשרה.

ודברי רש"י ז"ל נראין מן הכל והאי דאוקי' למציעתא במקום שמכריזין ה"פ אין מוכרין הטבחין נבלה וטרפה במקום שמכריזין עד שיכריזו והא דאקשי' אסיפא אי במקום שמכריזין אם איתא דהואי טרפה אכרוזי קא מכרזי ה"ק אי במקום שמכריזין ולא הכריזו דומיא דמציעתא אין לחוש ולא ניחא ליה לאוקמא בשהכריזו דאי בשהכריזו פשיטא דבשר דביד נכרי אסור.

ולפום האי ניחא לן לאוקמה לרישא וסיפא כשאין מכריזין ומציעתא בשמכריזין כיון דלא אפשר לאוקמה כולה בחד טעמא ורבא ניחא ליה לאוקמה לסיפא בשהכריזו ולדידי' איידי דתנא רישא תנא סיפא ולא ניחא לאוקמה בתרי טעמי ותריצתא הוא דברייתא לאביי הכי קתני בנכרי בין חתוכה בין שלימה א"צ ליטול הימנו ג"ה במקום שאין מכריזין שמותר ליתן לו דבר האסור לנו ואסור ליקח ממנו ובמקום שמכריזין אינו כן אלא אסור למכור לו ומותר ליקח ממנו עד שיכריזו ואל יאמר אדם לנכרי במקום שאין מכריזין ליקח לו שאפי' נבלה מותר למכור לו ואסור לו ליקח ממנו.

ושיטתא דברייתא לרבא בנכרי אין צריך דכיון שהכריזו נותנים לו דבר האסור ואין לוקחין ממנו ואין מוכרין לו עד שיכריזו ואל יאמר אדם לנכרי ליקח לו שמא ימכרו לו בשר נבלה משעת הכרזה ואילך ולרב אשי כולה כדאביי וסיפא לא יאמר שמא ימכרו לו נבלה בפי' דאלו בסתם אסור שמא יראה ישראל ויקח ממנו כדקתני מציעתא.

הא דאמרינן אינהו דאטעו אנפשייהו. מפני שהיה להם לחשוב שלא לחנם הכרזנו הבשר הזה להם וכן מר זוטרא הוה לו לחשוב שלדרכן היו הולכים דמה ראה לומר בשבילי באו אבל בטרפה מר דשחוטה סתם בשר ביד ישראל כשר הוא וכן כל אותם האמורים למעלה קרובים להטעות ועשויה להטעות הן. אינהו דאטעו אנפשייהו. מפני שהיה להם לחשוב שלא לחנם הכרזנו הבשר הזה להם וכן מר זוטרא הוה לו לחשוב שלדרכן היו הולכים דמה ראה לומר בשבילי באו אבל בטרפה מר דשחוטה סתם בשר ביד ישראל כשר הוא וכן כל אותם האמורים למעלה קרובים להטעות ועשויה להטעות הן.


דף צה עמוד אעריכה


נמצא ביד נכרי שאני. אבל בנמצא בקרקע מושלכת גורו בה לחוש לחוכא דעלמא דאמרי' שמא עורבים הביאוהו או חולדה וברדלס גררוה והחליפוה אם נמצאת תלויה בדרך שאין העופות והשרצים עושים כן מותרת כך כתב הראב"ד ז"ל וההיא חיות' דתליא בסילתא תליא במקום שהשרצים נושאים ונותנים שם ולפיכך חששו לה.

והא דאמרינן לקמן האידנא דהתירא שכיח לא אתיא כרב דלדידיה לעולם אסור ולפיכך השמיטה רבינו הגדול ז"ל וי"ל דשאני התם דאפי' ניזיל בתר רובא דעלמא נמי שרי שככל מקום של ישראל מצויין יותר באותו היום ואין זה מחוור.

והסכימו מן הגאונים ז"ל שהלכה כרב שהרי כולה סוגי' כרב ריהטא ובפ' אלו מציאות נמי מקשי' מינה אלמא הלכתא היא והא דאמרי' ורב היכי אכיל בשרא ולא אקשי' היכי אכלינן בשרא לאו דוקא ויש לנו כיוצא בהן בפ' א"ט ולרב פפא קשיא מתני' ולדידן נמי קשיא דע"כ כרב פפא ס"ל ובפ' במה אשה יוצאה ולרב מאי שנא הני והו"ל לנוימר ולמתני' מ"ש הני.

ירוש' במס' שקלים ובנמצא הלך אחר הרוב. א"ר יוחנן בשר הנמצא ביד נכרי כנמצא בפלטיא והן שראו אותן יוצא במקולין של ישראל רב נחת לתמן חמיתון מקילין וחמר עליהן ואין זו דרך תלמודנו שבירוש' פשוט להם היתר הנמצא בקרקע יותר מן הנמצא ביד נכרי אע"פ שכל השוחטים וכל המוכרין ישראל ואיני יכול להולמה.

והא דאמרי' ט' חניות ובנמצא הלך אחר הרוב. ואוקי' בנמצא ביד נכרי ופירושו שלא לקח הנכרי בפנינו אבל נמצא בידו עכשיו אבל לקח בפנינו אסור כיון שלקח מן הקבוע כדאמרינן בפסחים ט' צבורין של מצה וא' של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן מהי שקל היינו ט' חנויות ספקו אסור.

ואיכא דמקשה מהא דתנן בזבחים פ' התערובות שור הנסקל שנתערב ברבוא שוורים ימותו כולם ופריך ונכבשינהו וניידינהו ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני גזרה שמא יקח מן הקבוע והכא נמי ניגזור בנמצא ביד נכרי או בנמצא בקרקע משום שמא יקח מן הקבוע ומתרץ התם איסור והתר מעורבין זה בזה אבל כאן שהיתר ואיסור אינן מעורבין אין חוששין שמא יקח מן האיסור לדעת ואינו נראה.

אלא הטעם דאי שרית ליה למיכבשנהו דניניידין אתי ליקח מן הקבוע אבל ניידי מנפשייהו ופריש חד כל דפריש מרובא פריש וכן מצאתי בשאלתות לרב אחא משבחא גאון ז"ל בפ' ויקרא ואלו איתעריב ספק דרוסה אפי' אחת ברבוא כולן אסורות ודאי איבדר מנהון לחדא דוכת' אמרינן אסור' בחד רובא והנך מיעוטא שריין ודאי מישקל חוטרא ובדרינון לא דילמא אתי למשקל מקביע ומיכל כדתנן כל הזבחים שנתערבו וכו' וקשיא לן ליכבשינהו וניידנהו וכל דפריש מרובא פריש ואמר רבא גזרה דילמא יקח מן הקבוע ע"כ.

והוי יודע דהאי קבוע לאו משום דין הקביעות הוא שנאסר מפני שדינו כמחצה על מחצה בכל מקום שהרי מעורבין הן ובמקום שהיתר ואיסור מעורבין זה בזה ואינו יודע איזה היתר ואיזה איסור אין אומרים קבוע כמחצה על מחצה אלא הכל מותר והאיסור בטל ברוב ובתרומה בק"א ובערלה וכלאי הכרם בר"א במינו ובשאינו מינו בס' כדאמרינן לק' אלא עיקר האיסור מטעם דב"ח לא בביילי דחשיבי כדמפרש התם בגמ' א"נ משום דדבר שבמנין הוא וכיון שלא ביטלתו כל דפריש מקבוע פריש ולא אמרינן מרובא פריש אלא מקבוע כמחצה על מחצה שריבה אותו הכתוב מוארב לו וקם עליו.

והא דרב לאו בפי' איתמר אלא מכללא איתמר. קשיא לן והא בפי' אמר רב מותרין משום נבלה אלמא אבל באכילה אסורין וי"ל דילמא רב מוקי לה למתני' בשאין רוב טבחים ישראל ואיברים ודאי נבלות ולוי מוקי לה ברוב טבחי ישראל ואיברים ספק נבלות וחתיכות מותרות לגמרי.

ותו קשיא והאמר רב לההוא טבח' אי לאו חזאי ספיתו איסור' לבני פרת אלמא בשר שנתעלם מן העין אסור א"ל התם נמי משום יקרא דידיה אתו כ"ע ואתו נכרים טובא ורוב העיר נכרים הוו.

ואין זה מחוור שאם יש לדחותה דלא אמרה רב אלמא מקשי' מינה בפ' ואלו מציאות וסמכי בה כמה רבנן סמכי בגמ' אלא משמע דמעיקרא מעשה חזא מאן דהוי ואמר משמיה דרב אסור ואמרי' לה דילמא התם משום דפרותא דנכרים הוה עד דשמעו לרב דאמר בפי' מותרין משום נבלה ומאי דוחקיה לאוקומי מתניתין מותרין משום נבלה ולא אמר מותרין ממש ובמקולין וטבחי ישראל ש"מ משום דסבר דבבשר שנתעלם מן העין אסור ועוד מדפליג עליה לוי ואמר מותרין באכילה ש"מ במקולין וטבחי ישראל וממעשה דבי רב תנן נמי ש"מ ולפיכך אמרו בגמ' ורב היכי אכיל בשרא וסמכי עלה רבנן טובא ובפרק כל הבשר איתמר בהדיא והא דרב לאו בפי' איתמר אלא מכללא איתמר ולא היא והדר שמעי' ליה לרב דאמר הכי בפי' חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספיה ליה מידי דלא סבירא לי וכן ההיא דשמואל דאסור לגנוב דעת הבריות הלכה פסוקה היא ומכללא איתמר כדאמר לעיל וזה כדרך הגאונים ז"ל שפסקו הלכה כן.


דף צה עמוד בעריכה


דהא מהדרינן אבידתא בסימנ' ולא מהדרינן בטביעות עינא. פי' ואע"ג דלצורבא מרבנן מהדרינן הוה ס"ד משום דצורבא מרבנן פקיע וחכם בכל מילי טפי משאר אינשי השתא ידענא דטביעות בכולהו אינשי עדיף טפי והא דלא מהדרינן אלא לצורבא מרבנן משום דחיישינן דילמא משקר.


דף צו עמוד אעריכה


ודאמרי' דסומא מותר באשתו ובני אדם בנשותיהם בלילה. וטעמא דקטלינן בהיכרא כולהו מדין טביעות עינא הוא ש"מ בכולהו אינשי סמכינן באיסורין אטביעות עינא וכן בעריות [ונאמן אדם לומר] (מההיא) [דההיא] גלימתא של פלוני וזהו כלי שלו ולא אמרינן צורבא מרבנן אלא גבי [בעל] אבדה ולא דחכים ופקיע (ולא) [אלא] דחסיד ולא משקר ותמה מר"ח ז"ל שכתב כאן וה"מ בת"ח דלא משקר מה ענין דלא משקר באיסורין.


דף צו עמוד בעריכה


והא דא"ר יהודה אכילה כתיב ביה. איכת דק"ל גבי בריה נמי כתיב אכילה ולוקה עליה בכל שהוא ולאו ק' הוא דההיא אכילה דכי אית ביה ד' וה' זיתים ואכל חד זית חייב דליכא קרא אחרינא התם דנפקא ליה מני' כי הכא דמאשר על כף הירך נפקא.

לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. איכא דק"ל כיון דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח דצלי פשיטא שא"ת נמי אסור אמאי קתני מתני' נתבשל משעת מליחתו נאסר קודם שיבשל בקדרה.

וזו אינה קושיא שאפשר היה דמאי נתבשל דקתני מתני' צלי דקרי ליה בישול בכמה דוכתי א"נ כל שהוא כרותח ולשון כולל הוא למליחה וצלי וכבוש ובשול נמי בכלל אע"פ שנאסר משעת מליחה דאלת"ה פשיטא נתבשל קתני אבל נצלה לא אלא ודאי אי לאו דשמואל הו"א הכל בכלל בישול קמ"ל שמואל שאין הלשון הזה בכאן אלא קדרה אבל לא מליח וצלי ולמ"ד לקמן מליח הרי הוא כרותח דמבושל נמי נתבשל לאו דוקא שהרי משעת מליחתו נאסר ולדברי מי שפי' שאין מליחתו כרותח אלא שאינו נאכל כלל מחמת מלחו כגון דבעי ליה לאורחא אבל [לא] מליח דקדרה לא קשיא כלל.


דף צז עמוד אעריכה


ההוא כחוש הוה. י"מ לומר שלא היה בחלב א' מס' בבשר והבשר רבה עליו ומבטלו ואפי' בבשול דקדרה נמי כך דינו שבטל בס' ולא מחוור לי מהנך אטמאת' דאימליחו בי ריש גלותא בגידא דנשיא כלומר והיה בהן שומנו של גיד שאם ניטל שומנו פשיטא לכ"ע דשרי דקי"ל אין בגידין בנ"ט ולא משמע לאוקומי שמעתא דבתראי דלא כהלכתא אלא ודאי שמנונית' דגידא נשיא הוה בהו ומדאסר רבינא ש"מ דלא הוה בבשרא ס' לבטולא לאיסורא ואעפ"כ התירוה בצלי אלמא לא בעי' לצלי ס' אלא בחלב של שומן דמפעפע אבל בחלב כחוש אינו מפעפע ולא בעי' ס' אלא קולף ואוכל עד שמגיע לחלב וכן פירש"י ז"ל ושמנוניתא דגיד לא מפעפע אפי' בשל שומן וכן שמעתי בכולהו קרמי דמשום תרבא שאם נמלחו עם הבשר או נצלה שקולף ואוכל עד שמגיע להן והדבר נראה וכן מצאתיו בחיבור הרמב"ם ז"ל.

וי"ל דאפי' בחלב דשמן לא אמרי' במליחה מפעפע ודאמרינן אסור למיכל אפי' מריש אוני כשאין הבשר ס' בחלב הוא אבל יש בו ס' בטל הוא או שמא אין חלב בטל בס' בגדי שצלאו בחלבו שהרי נמצא בו טעם חלב וכשאמרו בס' לא אמרו אלא בדליכא קפילא וליכא למיקם אטעמא אבל היכא דבדקיניה ויהיב טעמא לעולם לא בטיל וכ"כ רש"י ז"ל אבל ודאי איכא בשר ס' בחלב וליכא טעמא בטל ואפי' תאמר שחלב ובשר מין במינו הוא הא קי"ל כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנ"ט בזקנותו ורבינו הגדול ז"ל.


דף צז עמוד בעריכה


ובקדרה אמרי לה בקדרה עצמה. כלומר מה שיש בה עכשיו מן הרוטב ומן החתיכות ואמרי לה במאי דבלע קדרה משעת נפילה ועד עכשיו שאם נתמעט הרוטב ע"י האור יותר מן האיסור משערין לקולא ומשמע דהלכתא כי האי

לישנא לקולא. וק"ל, אלא מעתה נפל איסור בקדרה ויש בו ס' ונטל מן ההיתר ולא נשתייר שם ס' באיסור הכי נימא דמכיון שבטל תחלה אינו חוזר וניעור א"כ מצינו איסור בטל בפחות מס' ובמשנת מס' תרומות נמי משמע דבתר בסוף נמי אזלינן דתנן סאה תרומ' שנפלה למאה טחנן ופחתו כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה ומותר טעמא דאיכא למימר הכי הא בפחתה תרומה ודאי אסור ומכ"ש בשאר איסורין שהם בנ"ט דכיון דבסוף ליכא שיעור' דאיסור' ואיכא למימר קולא היא במאי דבלעה קדרה ונתמעטה דרך בישול משנפל שם איסור הא אלו נטל מן הרוטב ומיעטו בידים אסור.

ומדברי הר"ב ר"מ הספרדי ז"ל משמע דמאי דבלע בדופני קדרה משנפל שם האיסור הוא שמשערין בו לפי אומדן הדעת דרואין אותו כמו שהוא עומד וכנוס לתוכה הא מה שפחת האור לא.

הא דאמר ר"ן גיד בס' ואין גיד מן המנין. לא לבטל הגיד עצמו שהרי בריה הוא ולא בטלה אלא לבטל טעמו ולא מכלל דסבר ר"ן יש בגידין בנ"ט אלא ר"ן לא מעייל הכא נפשיה בפלוגתא וכשת"ל אין בגידין עצמן בנ"ט תלמוד לומר בממנו בשמנוניתא דגיד ואפשר דס"ל יש בגידין בנ"ט כתנא דידן.

הא דאקשי' בביצה למימרא דיהיב טעמא. ולא אוקימנא בביטול הביצה עצמה שאם נתערבה באחרות ואינה נכרת בטלה בס'. משום דקאמר לה דומיא דגיד מה התם לאו לבטולי גיד עצמו בשאינו מכירו אף כאן לאו לבטולי ביצה עצמה בשאינו מכירה וכן כחל כיוצא בהן.

והרב אב ב"ד ז"ל כתב מדקא פריך הכא למימר דיהיב טעמא ושני ליה דאית ביה אפרוח ולא שני ליה הא דאמרי' ביצה בס' לבטול ביצה גופה קאמרי' משמע דביצה גופה חשובה כבריה ולא בטלה ובפ"ק די"ט משמע דבטלה אליבא דר' יוחנן דאמר את שדרכו למנות שנינו ואיכא למימר דאינו מקדש ובטלה באלף או במאתים אבל בס' לא בטלה כיון דבריה היא.

ומאי דאמרינן נמי הגיד בס' אינו בגיד עצמו דבריה הוא אלא בשמנוניתו אמרי' בס'.

ופסק הגאון ר' יצחק ז"ל דגיד בס' ואין גיד מן המנין דבעי' ס' לבד מניה וכחל בס' וכחל מן המנין וביצה בס' ואח' אסורה בס' ואחת והיא מותרת אי משום דאית ביה אפרוח והוא בריה שלמה הא משמע בכל הסוגיא שהביצה עצמה אינה בטילה אלא הטעם היוצא ממנה דהא פריך למימרא דיהיב טעמא ושני ליה דאית ביה אפרוח כל אלו דברי הרב ז"ל.

ומה שכ' שהביצה בריה היא ולא בטלה אלא באלף ומאתים [ליתא] כדאמרי' במס' מכות (י"ז) בריית נשמה חשיבא ולא בטלה אבל ביצה כחטה אחת כברייתה דמי ובטלה היא כדבעי' לפרושי לקמן.

ומכלל דברי הרב ז"ל נראה שכל שאינו בריה אף ביבש שבטל ברוב בעי' ס' ודאקשי' לקמן גבי גיד וגבי חתיכה וליבטיל ברובא פירושו בס' אלא משום דלא מתמר ליה שיעורא אלא בפלוגתא קאמר ליבטיל ברובא דמתני' דהיא טפי מנותן טעם וכן עיקר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בביצת טרפה ושל עוף טמא שנתערבה בין הביצים.

אלא שמצאתי למקצת רבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו שלא שיערו בס' אלא איסור בלוע כגון חלב של איסור שנתערב בשל התר או יין במים ומים ביין וכן בכל דבר הנבלל כגון קמחין וכיוצא בהן אבל חתיכה קטנה שאינה ראויה להתכבד לפני האורחים שנתערבה עם החתיכות בזמן שאינו מכירה כיון שכל אחת עומדת בפ"ע בטלה ברוב ולא בעינן ס' לפיכך אם בא לאכלן צלי או שבשל כל אחת ואחת בפ"ע בטלות ברוב אלא שאם בשל עם החתיכות של היתר צריך ס' ברוטב ובחתיכות לבטלה מפני הרוטב היוצא ממנה ונבלע באחרות דה"ל איסור בלוע דהא מתני' חתיכה שנתבשלה עם אחרות קתני ואעפ"כ הקשו לבטיל ברובא לומר דהיא עצמה מדינא בטלה חד בתרי בלחוד ואי משום רוטבא הא קתני והרוטב בנ"ט והם אמרו שלא אמרו כן אלא במין במינו לפי שאין טעם איסור ניכר בהיתר אפי' ע"י בישול אבל מין בשאינו מינו שנתערבו ואינו מכיר האיסור אפי' ביבש צריך ס' לבטלו שאם בא לבשלו יהא טעם האיסור ניכר בהתר ולפיכך אינו בטל אפי' ביבש אלא

בס'.ולפי סברא זו הא דלא מתרצינן ביצה בס' לבטל הביצה עצמה משום שאינה צריכה ס' אלא ברובא בטלה דהיינו חד בתרי ולא מיתוקמא ליה בבלול כגון ביצה ששברה וטרפה עם ביצים טרופות בקערה דלא משמע אלא בעומדת לבדה שאיסורין חשובין בעי' קאמר וכ"כ הראב"ד ז"ל לרבנן מין במינו בשאינו בלול בטל ברוב ובבלול מדאורייתא בטל ברוב ומדרבנן בס'.

ולענין הביצה שהזכרנו לעיל למה החמירו בה למבעי בה ס' ואחת והיא לפי דברי רבינו הגדול ז"ל נודה שמפני חשיבותה עשו לה הכר אעפ"י שלא עשו כן בגיד שהיא בריה והוסיפו אחת בשיעורא לרוטב וכן פי' המפרשים ז"ל.

ולי היה נראה דאמסקנא כל איסורים שבתורה בס' ולא חלקו אלא בכחל להקל מפני שהוא עצמו בשר מותר הוא וראוי להצטרף ומ"ד ביצה בס' וא' וה"ה גיד וחדא מתרי מילי דר"ן נקט וא"ת לימא כל האסורין ולטעמיך ר"ן נמי נימא כל איסורין חוץ מן הכחל אלא סיומי מסיימי מלתייהו א"נ ס"ל כל איסורין בס' ועוד הלכך בביצים דלא אפשר צריך ס' ואחת ואין איסור מן המנין בכל התורה חוץ מן הכחל ובעל ה"ג ז"ל כתב כל הני תלתא ליכא למיקם בנ"ט דידהו.

עוד יש לי לפרש לדברי רבינו הגדול ז"ל דלפי שיש בביצים גדולים וקטנים והבא לבטל ביצה ממש אינו משגיח עליה לראות וכולן שוות ממש לפיכך הוסיפו אחת בשיעור' ולא הצריכו לשער כל אחת ואחת וזה נכון הוא.

בדידיה משערינן או במאי דנפיק מניה משערינן. פי' לפי שאין גוף הכחל אסור לפיכך שאלו כן אבל בשאר כל האיסורין כגון חתיכה של נבלה פשיטא דבדידיה משערינן.

ומהדרינן פשיטא דבדידיה משערינן דאי במאי דנפק מניה משערינן מנא ידעינן כמה הוי. פי' ואע"פ שי"ל ניזיל בתר אומדנא מדות חז"ל כך הם ביושר ובהשואה שלא ליתן תורת כל א' וא' בידו ושמעי' מינה שכף שניער בה קדרת חלב או קדרה שבשל בה חלב ובשל בה בשר בכף עצמו ובקדרה עצמה משערינן במאי דנפיק מינייהו פשיטא דלא דהא לא ידעינן כמה הוי וכן דעת רבותי' הצרפתים ז"ל.

אבל מצאתי שהראב"ד ז"ל אמר דכי אמרינן בדידיה משערינן ה"מ בדבר שאינו חוזר להתירו הראשון לעולם כגון קדרה שנעשית היא עצמה חתיכה דאיסורא אבל בדבר החוזר להתירו הראשון כגון כף וקערה וכיוצא בהן משערינן במאי דנפיק מינייהו ולא בדידיה ואע"ג דלא ידעינן מיהו משערי' בה אומד יפה ובעין יפה וכן הורה למעשה ונעזר מפי השמועה מפי הרב ר' יוסף ן' פליט' ז"ל.

והסברא קרובה על דרך אפשר לסוחטו מותר אבל מכיון שאמרו בגמ' דאי במאי דנפק מניה מי ידעינן כמה הוי ולא עירב טעם אחר אין חילוק והפרש בכל איסור שאין משערין אלא בו ובודאי היכא דאיכא קפילא טעים ליה קפילא וכי ליכא טעמא שרינן ליה ולא אמרינן הא ליכא ס' בדידיה דהא ידעינן כמה הוי בטעמא אלא היכא דליכא דטעים ליה דבעי' לשעוריה חיישינן לכול' אבל אפשר שנאמר שאם ניער חלב בכף וחזר וניער בו בשר משערי' באותו חלב דהא ידעינן כמה הוי ואי אפשר לאסור אלא כשיעור כל אותו חלב שניער בו וא"נ נפלה טיפת חלב רותתת בכף משערינן בה דהא ידעינן כמה הוי וי"ל דדוקא בכף חדשה אבל בישנה לא משוה דאותה טיפה עצמה נתנה טעם בכף ונעשה כל הבלוע בכף שבלעה בבישולים אחרים נבילה ואיס' ולא ידעינן כמה הוא ולא כמה דנפיק מניה ומיהו בחדשה אפי' בקדרה נמי במאי דבלעה משערינן.

ואיני מוצא מקום לסברת הראב"ד ז"ל בכאן ומסתברא בין בחדשה בין בישנה לא אמרי' מאי דבלעה בשאר בישולים נעשה נבלה דכה"ג בבלוע לא אשכחן. ועוד מן הטעמים שיתבארו לקמן פ' כל הבשר (ק"ח).

והא דאמרינן דאמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא. בביעי בקליפתם אומרים כן שאינם פולטים שום שומן בעולם ומיהו כיון שנעשה בה אפרוח קליפתם רכה ויוצא ממנה טעם אפרוח ונבלע באחרות אעפ"י שאינם קלופות שהבצים בקליפתם מיבלע בלעי מיפלט לא פלטי.

וא"ת למה לי למימר הכא במאי עסקינן בביצת אפרוח לימא ליה הב"ע בקלופה א"ל אה"נ אלא רבותא קמ"ל שאפי' בשאינן קלופות אוסרות א"נ אי בקלופה פשיט' שהרי היא ככל האיסורים שבתורה שבששים ואינן מן המנין חוץ מן הכחל לפי שאין גופו איסור אבל השתא דאוקימנא בביצה שאינה קלופה הא קמ"ל אעפ"י שהיא כברייתה. וחשובה בס' ולאפוקי ממ"ד לקמן בס' ואחת אסורה.

ובירושל' במס' תרומות (י, ו) איתמר בשס ריש ריש לקיש ביצים ששלקן ומצא בהם אפרוח בנ"ט ר' זעירא ור"ש בר' אבא בשם ר' יוחנן ס' ואחת אסורה ס' וב' מותרת ר' חייא בשם ר' יוחנן הירק והקליפין והמים מצטרפין וא"ר זעירא קליפי איסור מתירין רב הונא אמר קליפי איסור מעלין את ההיתר א"ר זירא הדא דתנינא והוא ששלקן בקליפיהן שלוקין בשלוקין אבל שלק בצים קלופין בשאינן קלופין או שאינן קלופין בקלופין שלוקין בשאינן שלוקין צריכות שיעור אחד גיעולי בצים מותרות שורו עבר ולא יגעיל בצים שהקרימו הרי אלו אסורות ע"כ בירושל' ואינו מתברר עלי כהוגן.

אלא שאנו למדין ממנו שהבצים בקליפה אסורין מביצת אפרוח בקליפתו וכ"ש אם שלק בקדרה של איסור אבל לפי דעתי מה שהקשו בתחילה ממיא דביעי בעלמא אפי' בקליפות הוא הטעם מפני שהביצה סולדת היא מפני האור ומן המים החמים ודמיא לזאת ששנינו בגמ' בתרומות רע"א כל המתבשלין זה עם זה מותרין אלא עם הבשר ואעפ"י שאין הלכה כמותו בביצים מיהת מודו אינשי דבולעין ואינן פולטין כלום ונמצאת כל השמועה כפשטה דבביצת טמאה מותרת אפי' קלופה ובשל אפרוח אסורות ואפי' אינן קלופות כדקתני ונמצא אפרוח באחת מהן דאלמא עכשיו נמצא מתחילה לא היה ידוע לפי שבקליפתם הם כולם.


דף צח עמוד אעריכה


ההיא כזיתא תרבא דנפל בדיקולא דבשרא. פי' דיקולא סל כדאמרינן ריש תורא בדיקולא. ופי' הענין לא שהיה כזית ידוע בשעת נפילה אלא מצאו בו עכשיו כזית וידע רב אשי שבשעה שנפל שם היה בבשר ס' במה שמוצא עכשיו בחלב אלא שעכשיו נתמעט נפח הבשר ונצטמק מחמת מלחן שהוציא ממנו המוחל ויבש ונתמעט וסבר להוסיף עליו מאי דבלע דיקולי כלישנא בתרא דלעיל ולא היה נותן לב לחוש שמא יותר חלב נפל שם. ואמרו לו רבנן שמא אף החלב נצטמק לפי חשבון מחמת המלח שנמלח עם הבשר וכשם שאין בבשר ס' כן עכשיו כך לא היה בו ס' בשעת נפילתו.

ורש"י ז"ל פי' דיקולא קלחת והזקיקו לפ' כן מה שהוא סבור שהבשר והחלב מין במינו הוא והלכה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל וכיון שכן ע"כ לא שיער רב אשי אלא ברוטב שבקלחת מין בשאינו מינו.

וכן ראיתי לגאון שאמר דיקולא דבשרא שיעורא היא כלומר מלא סל של בשר והוא מתבשל בקדרה ומאי דבלע דיקולא ל"ג אלא מה דבלע קדרה והיינו מה שבלוע בדופני קדרה כדפרישית לעיל.

ובעל הלכות ז"ל כתב אמרי ליה רבנן לרב אשי האי דיקולא דהתירא בלע דאיסורא לא בלע כיון דכל יומא קא שדי ביה כי היבי דבלע מהאי בלע נמי מהאי.

פי'לפירושו שכזית חלב ידוע נפל שם ורב אשי היה סבור לשער במה שבלע הדיקול' פעמים אחרות מן ההיתר ואמרי ליה רבנן לא שכשם שנפל שם חלב זה אף בכל יום ויום נופל שם והוא בולע ממנו ואין אנו יודעים עכשיו כמה איסור וכמה היתר בלוע בה ואעפ"י שאין אוסרין הדיקול' עצמה שיהא אסור למלוח בה בשר מספק שתולין לקולא ואומרים שיש בה שיעור מהיתר בלוע לבטל האיסור שלו לא ידענא כמה הוא שמא אינו יותר מס' באיסור בלבד וכיון דלא ידעי' לא משערינן בה שבלעה מה שהוא ספק ואינו לפנינו אינו מצטרף להתר כנ"ל בפי' דבריו ולמדת שמשערין במאי דבלע בדופניה מזה התבשיל.

כל איסורין שבתורה בס'. פי' בין במינו בין שלא במינו בדליכא למיקם אטעמא. ורש"י ז"ל פירש אפי' טעמיניה ולא יהיב טעמא בעינן ס' אבל נתן טעם אפי' באלף לא בטיל כדכתבינן בכמה דוכתי ולקמן נמי אמרי' יש בהם בנ"ט בין שיש בהם לעלות וכו' אלמא טעמא לא בטל וקתני סיפא אין בהם בנ"ט בין שיש בהם לעלות בין אין בהם לעלות בק"א מותרין ואוקימנא בס' אלמא כי לא יהיב טעמ' הוו ס' זה פי' הרב ז"ל והנה אמת נכון.

והא דאמר רבא לעיל אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור בס' שיעורי דקיימי כל חד באפי נפשיה קחשיב דקדרה שבישל בה בשר ליכא למיקם עלה בס' אלא בקפילא ובטעמא וסמכינן עלייהו ומין במינו א"נ בשאינו מינו וליכא קפיל' ליכא למיקם אטטמ' וסמכינן אס' הא בדאפשר בעינן טעמא ושיעור' והיינו כולבית באילפס דר' יוחנן.

ויראה לי שאף הכולבית באלפס וכל האיסורין שמכירין אותם ואין משערין אלא צירן ורוטבן בנ"ט בלבד הוא וסמכינן אקפיל' ולא החמירו בס' אלא כשהוא אוכל האיסור עצמו כגון גריסין עם עדשים אבל כולבית באלפס מי ידעינן כמה הוי רוטב שלו ולחומר' משערי' בדידה כי לא משכח [קפילא] הא איכא קפיל' וליכא טעמא שרינן ליה דומי' דקדרה דאלת"ה כולבית באלפס בס' שיערוה ואם לא היה שם קפיל' מותרת וקפיל' להחמיר בא והיכי מוכח רבא מניה דסמכי' אקפיל' ודאי כולבי' באלפס נכרת היא דאי לבטולי כולבית גופיה בריה הוא ולא בטלה.

וכן נ"ל באיסורין עצמן דטעמא בעי ס' וס' לא בעי טעמא כלומר דאפי' טעמיני' וליכא נ"ט בעי' ס' ולא משתרי בפחות מכאן.

והיינו מתני' אין בהם בנ"ט וכו' פרישנ' בגמ' בס' אבל היכא דשערי' ליה בס' לא צריכי' לאהדורי בתר קפילא ולמטעם ליה כלל והיינו דאמרי' הכא ובע"ג דכל איסורים שבתורה בס' ומיהו היכא דטעמיני' ואשכחי' דיהיב טעמא הוא ודאי טעמא לא בטיל.


דף צח עמוד בעריכה


וליגמר מיניה גלי רחמנא מדם הפר ומדם השעיר. ק"ל דילמא התם משום דליכא ס' אבל בס' בטל וגמרי' מזרוע בשלה וא"ל כיון דמדאורייתא חד בתרי לא בטיל אי גמרי' מזרוע בשלה הויא לה קול' וקולא לא גמרי' ודאמרי' מאי חזית דגמרת מהאי ליגמר מהאי לא שיהיו סותרין זה את זה שאפשר היה ללמוד משתיהן אלמלא שהוא חידוש אלא מלתא בעלמא הוא דקאמר שאפי' יהיו סותרין ליגמר מהאי א"נ ה"ק ומאי חזית דגמרינן מהאי בלחוד לגמר אף מהאי שכל מקום שאתה יכול לקיים את שתיהן מוטב.

ואקשי' אי הכי ס' ומאה נמי לא ניגמר אפי' לשאינו מינו ומפרקי' אטו אנן לקולא גמרי' לחומר' גמרי' דמדאורייתא ברובא בטל כלומר אי לא גמרי' מהאי (ומשני) בטול טעם בשאר איסורי' דאורייתא ברובא הוה לן לבטולי כדכתיב אחרי רבים להטות והשתא חומר' הוא דגמרי' וחומר' שפיר גמרי' מניה דכ"ש הוא ומה איל נזיר דאקיל גביה לא אקיל אלא במאה או בס' כ"ש באיסור' אחרינא כפירש"י ז"ל.

ואל יעלה על דעתך שזו ההיקש דאורייתא שא"כ מכאן למדנו לטעם כעיקר דאורייתא אלא מכאן יש ללמוד שאין להחמיר עליהן יותר מכאן אבל א"א ללמוד מכאן שיהא צריך ס' דדילמא התם לבטל האיסור לכתחלה במקום זה חדשה תורה וצריך ס' אבל לא בדיעבד ועוד אם החמיר הכתוב בקדשים נחמיר בחולין ועוד כיון שיש באיל מאה וס' אין הכתוב מצריך לחתוך ממנו קצת ואם הוא בפחות מכאן נמי כך היה מותרת וקרא נמי אסמכתא דרבנן היא ויתבאר לך כן מדברי רש"י ז"ל עצמו שאמר דטעם כעיקר לרבא בחולין דרבנן.

אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור. פירו' טעם כעיקר כגון שלא נתערב שם גופה של איסור דומיא דענבים ששרה אותם במים ויש במים טעם יין שאין שם יין כלל א"נ יש בו יין אלא שאבד במיעוטו כגון טיפת יין שנפל למים ואין בו מראה יין דממשו אבד וכגון בשר בחלב שנתן הבשר טעם בחלב או החלב בבשר.

וזהו טעמו ולא ממשו שהוזכר בתלמוד ובקדשים אסור שרואין אם נתן אותו איסור טעם גדול בהיתר כאלו נמחה שם מממשו של איסור כזית ולוקין עליו וכן בנזיר רואין אם נתנו הענבים טעם גדול במים ברביעית יין ושתה בתוך השיעור ולוקה ואע"פ שאין טעם זה מגופן של ענבים שהרי מה הם לפניך המה שהיו.

ופירו' היתר מצטרף לאיסור שהוזכר בפסחים ובמקומות אחרים הוא שכל מה שהוא אסור בנ"ט אפי' לא אכל כזית מן האיסור אלא בין ההיתר והאיסור לוקה.

ומאן דאית ליה התר מצטרף לאיסור אפשר דלית ליה טעם כעיקר שאינן תלויות זו בזו ומאן דאית ליה טעם כעיקר אפשר דבעי שיעור טעם מן האיסור כמו שפירשתי אבל בקדשים ישנן לשתיהן היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר כלומר שאם נתן טעם הפסולה בכשרה ואין ממשו שם ואכל ממנה כזית לוקה אעפ"י שלא אכל מן הטעם שהוא אסור אלא משהו שנתן טעם בכזית וכל זה יש ללמוד מדכתיב גבי חטאת יקדש להיות כמוה.

והא דאמר רבא הכא לטעם כעיקר ה"ק מצינו בקדשים שהיתר מצטרף לאיסור ולא ממשו של איסור בלבד אלא אף הטעם כעיקר ומצטרף (וגזרו) [וגררו] את ההיתר להיות כמותה דכתיב יקדש וטעם כעיקר גמרי' מניה מ"מ אבל היתר מצטרף לאיסור למאן דנפקא ליה טעם כעיקר מקראי אחריני מייתר ליה האי להיתר מצטרף לאיסור ומאן דלית ליה טעם כעיקר מקראי אחריני נילף ליה מהאי קרא דלכ"ע טעם כעיקר אינו יוצא מכללו שכיון שאמרה תורה הנוגע יקדש ע"כ עשה בו טעם כעיקר.

ור"ת ז"ל היה גורס לא צריכה אלא להיתר מצטרף לאיסור משום דהאי קרא מוקים לה בפ' ואלו עוברין להיתר מצטרף לאיסור.

ואחרים יש שלא רצו להגיה הנוסחאות ופי' טעם כעיקר היתר מצטרף לאיסור ובא הלשון שלא בדקדוק ואין צריך לכל זה ובמס' נזיר פ"ג גרסינן לה בהדיא ורבנן תיפוק ליה היתר מצטרף לאיסור מחטאת ומשני התם לטעם כעיקר הוא דאתא ומיהו רבא אליבא דכ"ע נמי אמרה כדפרישית.

ומדאמרינן לטעם כעיקר דבקדשים אסור פירש"י ז"ל דלרבא לית ליה טעם כעיקר בחולין אלא מדרבנן וכדמפרש ואזיל דמדאורייתא ברובא בטל. וה"נ שמעי' ליה לר' יוחנן במ' ע"ג (מ"ד ע"ב) כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקים עליו והא דילפי' ליה בפסחים (ל"ז ע"ב) מנזיר משרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא ולא למילף הוא דהוו להו נזיר וגיעולי מדין ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדין א"נ גיעולי מדין חידוש הוא כדאמרינן התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור.

וה"נ משמע לקמן פ' כל הבשר דאמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרי' מבשר בחלב וא"ל רבא דרך בישול אסרה תורה אלמא ס"ל טעמו ולא ממשו לאו דאורייתא.

וק"ל הא דאמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרי' מבב"ח ואיהו הוא דאמר הכא מדאורייתא חד בב' בטל אלא מסתברא דה"ק אטו אנן לקולא קאמרינן לבטל אותו היכא דאיכא נותן טעם אנן לחומרא קאמרינן דהיכא נמי דטעמיניה ולא יהיב ליה טעמא א"נ דקים להו לרבנן דליכא טעמא אפ"ה בעי' שיעורא והא חומרא הוא דכל דליכא טעמא חד בב' בטל מ"מ דברי רש"י ז"ל בשמעת' דרבא ודרבי יוחנן נכונים הם דטעם כעיקר דרבנן.

ור"ת ז"ל הקשה בהדין דמקשי' ורע"ק דמוקי משרת להיתר מצטרף לאיסור טעם כעיקר מנ"ל ומשני מגיעולי מדין וכו' הא דאורייתא הוא וכן הק' עוד עליו מן הסוגיא ההיא דמקשו התם ובמסכתא נזיר (לז, ב) מדרבנן נשמע לר"ע לאו מי אמור רבנן משרת ליתן טעם כעיקר וממנו אתה דן לכל איסורין שבתורה לרע"ק נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור וממנו אתה דן לכל איסורין שבתורה אלמא דאורייתא היא.

ואני אומר דהא דמקשי' התם בפסחים טעם כעיקר מנ"ל סוגי' דאביי היא דא"ל לרב דימי האי וכל משרת להיתר מצטרף לאיסור אתי האי לטעם כעיקר הוא דאתא וכדמפ' בגמ' בהדי' במסכת נזיר ואביי הוא דאמר טעמו ולא ממשו דאוריית' בפ' כל הבשר התם יליף לה מבב"ח וכי דחייה רבא התם מבב"ח הדר ליה איהו למשרת או לגיעולי מדין והוא הוא דאקשי' טעם כעיקר מנ"ל בפסחים ובמס' נזיר.

ומה שאמרו עוד מן הסוגיא דקתני וממנו אתה דן לכל איסורין שבתורה יש לתרץ דר' יוחנן סבר גיעולי גויים לר"ע חידוש הוא ומשרת להיתר מצטרף לאיסור דחמיר לי' לר' יוחנן היתר מצטרף לאיסור טפי מטעם כעיקר וסוגיא דהתם דמרבה טעם כעיקר מקמי היתר מצטרף לאיסור דאביי היא כדפרישית ואע"ג דר' יוחנן סבר במס' ע"ג נט"ל מותר ההיא בפוגם במינו כגון החומץ לתוך הגריסין דומיא דנבלה אבל לשבח במינו ומתוך בליעתו בקדרה נפגם אסור והיינו חידוש דגיעולי מדין כטעמא דמפרש בפסחים לרבנן וסוגיא דע"ג לאו לר' יוחנן מפרש טעמא אלא לשאר אמוראי דסברי כל נט"ל מותר ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא ובזה עולים דברי רש"י ז"ל כולם יפה.

ועי"ל דכיון דאוקימ' דר' יוחנן כרע"ק ס"ל דמוקי וכל משרת להיתר מצטרף לאיסור וקאמר דלא גמרי' מניה משום דהוי נזיר וחטאת ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדין גיעולי מדין וחטאת נמי ב' כתובים הבאים כא' הם לטעם כעיקר ואין מלמדין דבחטאת תרוייהו איתנהו בה טעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור כדפרישי' לעיל ואע"ג דבגמרא דפסחים לא אמרינן הכי ההיא לאביי הוא דקסבר טעם כעיקר חמור אתי ב) וחטאת משום היתר מצטרף לאיסור אתא אבל לר' יוחנן שקולים הם ותרוייהו ממעטי' דהי מינייהו מפקת.

ומ"מ על כרחנו נודה בדברי רש"י ז"ל דטעמו ולא ממשו לאמוראי בתראי לא פשיטא להו דהוי דאורייתא כדקתני בברייתא וממנה אתה דן לכל איסורין שבתורה דהא סוגיא דגיד הנשה ספוקי מספקא להו ואביי גופיה לית ליה אלא מבב"ח דלא כסוגיא דפסחים, [ורבא] דחי ליה ומשמע נמי דלאפוקי דלאו דאוריתא קאמר וא"נ לר' יוחנן בב"ח וגיעולי מדין מצו למיהדר למהוי ב' כתובים דלאו חידוש הוא כסוגיא דע"ג לר' יוחנן ודגיד הנש' לאביי.

ומי' ר"ת ז"ל מק' עליו מהא דאמרינן בפ' התערובות אמר ר"ל הפגול והנותר והטמא שבללן זה עם זה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ תלת ש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא מתיב רבא העושה עיסה מחטין ומאורז אם יש בו בנ"ט דגן חייב בחלה ואע"ג דרובא אורז מדרבנן אי הכא אימא סיפא ואדם יוצא בה י"ח בפסח אלמא נ"ט ברוב דאורייתא לרבא.

ואין זו קו' דהתם טעמו וממשו הוא שעיקר החטים מעורבין שם ונותנים טעם ברוב והיינו כגון עדשים שנתבשלו עם הגריסין וריבה אחד מהן אבל טעמו ולא ממשו הוא שאין שם ממש לא בעין ולא מעורב אלא שנתבטל לגמרי כמו שפי' למעלה. וכן רש"י ז"ל מפרש.

ושמעי' מינה דאפי' בממשו במינו בטל ברובא מדאורייתא וטעמו וממשו בעי' הא בממשו ולא טעמו כגון מין במינו או טעמו ולא ממשו כגון הני דפרישית אסור ואין לוקין עליו ומסתפקא לי מלתא דילמא ה"מ לריש לקיש נינהו אבל לר' יוחנן כל כזית בכא"פ דאורייתא אפי' מין במינו דסוגיין הכ' בפ' ואלו עוברין דמקשי' עלה מב' קופות דהיינו מין במינו וא"ל התם לרוחא דמילתא מתרץ אבל מסקנא כריש לקיש דרבא אית ליה הכי בפ' התערובות מין בשא"מ בטעמא מין במינו ברובא ותרווייהו בממשו הא בטעמו ולא ממשו ברוב' וזה הסבר' כדרך פירש"י ז"ל והוא הנכון והוא סברת הר"מ במז"ל.

ופי' אחר פי' ר"ת ז"ל דכי אמרי' הכי טעם כעיקר בקדשי' אסור ובחולין שרי ה"מ במין במינו משום דליכא למיקם אטעמא אבל שלא במינו דאורייתא דגמרי' מגיעולי מדין א"נ ממשרת כדמפו' בפ' ואלו עוברין ולאו אסמכתא הוא וכדמתרצי' בגמ' עליה דההיא בפ' התערובות אלא מין בשא"מ בטעמא ומין במינו ברובא ואמר רבא התם אמור רבנן בטעמא אמור רבנן ברובא מין בשא"מ בטעמא מין במינו ברובא ואמר רבא בפ' כל הבשר דרך בישול אסרה תורה לומר דמהתם ליכא למגמר אלא אי מגיעולי מדין אי ממשרת.

והא דא"ר יוחנן כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו מין במינו הוא ופי' טעמו ולא ממשו שהוא טועמו ודאי אלא שאינו ניכר ופי' ולא ממשו שנתערב לגמרי דמין במינו כשאין האיסור ניכר ברובא וטעמו וממשו כלומר שמכיר ממש האיסור בתוך ההיתר וישנו בעין אסור ולוקין עליו אפי' מין במינו וזהו כזית בכא"פ אבל מין בשא"מ בטעמא ולוקי' עליו אע"ג דליכא גוף איסור כלל.

ולא שמיע לי דהאי דאמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא מבב"ח דהוא מין בשא"מ בטעמא ממש טעמו ולא ממשו מקרי ולא מפסקי' לישני דגמ' בסכינא חריפא דסברי.

וי"מ טעמו ולא ממשו מין בשא"מ דליכא כזית בכא"פ וטעמו וממשו זהו כזית בכא"פ כלומר דאיכא כל כך איסור שיש כזית בכא"פ אעפ"י שהוא מעורב ממשו מקרי ואע"ג דליכא אלא טעמא והא דאמרינן טעם כעיקר דבקדשים אסור לאו למימרא דבחולין שרי אלא שזהו חידושו של זרוע בשלה לפי שבקדשים אסור ולפיכך אמר זהו התר הבא מכלל איסור.

וי"א ר' יוחנן דאמר אין לוקין עליו ס"ל דמגיעולי מדין גמרינן והתם אין בהם אלא מצות עשה.

וי"א אפי' למאן דגמר לה ממשרת מילקא לא לקי שאין מזהירין ועונשין מן הדין, וזהו דעת הראב"ד ז"ל.

ובירושלמי במס' נזיר בפ' ג' מינין ובפרק ב' דערלה גרסי' ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהם עד שיטעום טעם ממשו של איסור התיב ר' חמא בר' יוסי קומי דר' יוחנן הרי בב"ח הרי לא טעם ממשו של איסור ואת אמרת לוקה וקבלה וא"ר אבין בר' חייא קומי דר' זעירא מהי וקבלה א"ל כאינש דאמר בעל דיניה קבליה פי' קבליה בבב"ח דלכ"ע (כדיק') טעמו ולא ממשו דאורייתא הוי ואפי' לרבא ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהם חוץ מנ"ט של נזיר א"ר זעירא כל נ"ט אין לוקין עליהם ושל נזיר אפי' לא טעם ממשו של איסור א"ר אבא בר מימל כל נ"ט אין התר מצטרף לאיסור ונזיר היתר ואיסור מצטרפין מתניתא מסייע לדין ומתני' מסייע לדין מתני' מסייע לר' זעירא כזית יין שנפל לקדרה ואכל ממנה כזית פטור עד שיאכל את כולה על דעתיה דר' אבא בר מימל מכיון שאכל ממנה כזית יהא חייב מתני' מסייע לר' אבא בר מימל ממשמע שנאמר וכל משרת ענבים וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו אלא לפי שנאמר מכל אשר יצא מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל וכתיב מיין ושכר יזיר מה ת"ל וכל משרת אלא שאם שרה ענבים במים ושרה פתו בהן ויש בהן כדי לצרף כזית חייב ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה וכו' עד מכאן למדו חכמים לכל נ"ט שהם אסורים וק' על דר' זירא בכל אתר את אמר עד שיטעום והכא את אמר אפי' לא טעם וזה ראיה לדברי מי שאומר שאפי' בשא"מ ואפי' יש בהן טעם כזית כא"פ אין לוקין עליהם משום דמגיעולי מדין גמרי' או לדברי רש"י ז"ל שאומר שהוא אסמכתא.

אבל לפי' ר"ת ז"ל קשיא דהא מקשה בב"ח ועוד דכל נ"ט בשא"מ לוקין עליהם כנ"ט של נזיר וכן לדברי המפרשים טעמו ולא ממשו זהו דליכא כזית כא"פ כל שהנזיר לוקין עליהן אחרים לוקין עליהם ורבי יוחנן אמרה הכא והתם ונתברר ממה שכתבנו וכן לדברי האומר אין ממ"ה והרי מערבאי הקשו ממשרת וממנה אתה דן לדברי האומר אין לוקין עליהן.

וכן אמר ר"ת ז"ל שאיסור כלי מדין אזהרתו מלאו דנבלה מדגלי רחמנא בהגעלה א"נ ממשרת ודומה לזה אמרו הגוזז והעובד בפסולי המוקדשין סופג את המ' ונפקא לן מדדרשינן תזבח ולא גיזה ועבודה ולאו הבא מכלל עשה הוא אלא דגילוי מילת' בעלמא היא להעמידן על לאו שבהן לא תעבוד בבכור שורך וכו'.

הא דאמרן אלא לטעם כעיקר וכו'. תמוה הוא והרי מכיון שיש בו ס' ומאה אין בו טעם שהרי אתה אומר לכל איסורין שבתורה בס' ואפי' בקדשים נמי מין במינו בטל ברוב דאורייתא כדאמרי' בפ' התערוב' ובמס' מנחות פ' הקומץ רבה ב' מנחות שנקמצו ונתערבו בטילי ברובא לרבנן דר' יהודה ולר' יהודה נמי במין בשא"מ כדאיתא התם בשמעתא דנבלה ושחוטה.

וראיתי להראב"ד ז"ל שכתב משמע דהאי טעם כעיקר אינו ממש נ"ט דהא אית ביה ס' או מאה אלא להכי קרי ליה נ"ט דאינו ממש כדאמרי' טעמו ולא ממשו וכן פי' וליגמר מני' למשרי שאר קדשים בס' וזה אינו שכבר הוכחנו שאף בקדשים אם אין בהם נ"ט מותר אלא ה"ק פעמים שהזרוע נ"ט בחתיכה הסמוכה לו ובעלמא בקדשים אסור וכאן מותר שכל דרך בישול התירה התורה כך פי' חכמי הצרפתים ז"ל.

והיינו דקאמרינן אטו אנן לקולא גמרי' כלומר להתיר בכגון זה כשיש בו בנ"ט ואין אנו מתירים אלא לשאר הבשר שהוא רחוק ממנו ונתבטל טעמו ברוב דקאמרינן לא אשכחן דשרא רחמנא בלא נ"ט אלא בס' וכדפרישית.

וכל זה אינו מחוור כלל דכיון דשרא רחמנא הכא אפי' בנ"ט ליכא למיגמר לא קולא ולא חומרא מהכא.

ולי נראה דודאי הכא ליכא טעם אלא רבא ה"ק מצינו בקדשים שהטעם היוצא מן החתיכה של איסור כאיסור עצמו הוא וכאן התירתו תורה לבשל עם האיל שלא חששה לאיסור הטעם ולא עשאו כעיקר איסור אלמא מותר לגמרי ומפרקי' משום דחידוש הוא ולא גמרינן מיניה שבכל מקום לא אמרה תורה לבשל מתנות כהונה עם חלק בעלים וכאן הצריכה לעשות כן זהו חידושו ואקשי' אי הכי לששים נמי לא לגמר ומפרקינן לחומרא קאמרינן לומר שאם נתבשל כבר ואין בו נ"ט מתירים אותו בזה השיעור שאפי' במקום קולא לא מצינו שהתירה תורה בפחות מכאן.


דף צט עמוד בעריכה


שאני ציר דזיעא בעלמא הוא. פי' מדרבנן הוא דאסור. ואיכא דק"ל הא תניא בספרי הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ואיתא בפ' כל הבשר וכ"ת דאסמכתא דרבנן היא הא אמרי' בפ"ק דבכורות הא לאו הכי הו"א חלב בהמה טמא' שרי ומאי שנא מהא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וכו' והתם ודאי צירן פריך דדמי לחלב ולא פריך רוטבן דהוא שומנא או חלא דקריש.

וי"ל ציר שרצים ובשר אסור מן התורה אבל דדגים זיעה בעלמא היא ומדרבנן הוא דגזרו עליו משום של שרצים.

וק"ל דהא תניא בספרא גבי דגים שקץ הם לאסור את צירן ורוטבן והקיפה.