חולין ק ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אפילו תימא לא קדם וסלקו הוי מין ומינו ודבר אחר וכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאין מינו רבה עליו ומבטלו:
מתני' נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה רבי יהודה אומר אף בטמאה אמר ר' יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו:
גמ' וסבר ר' יהודה איסור חל על איסור והתניא ר' יהודה אומר יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים בבית הבליעה תלמוד לומר (ויקרא כב, ח) נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמאה וכי תימא קסבר אין בגידין בנותן טעם ובטמאה נמי איסור גיד איכא איסור טומאה ליכא וסבר ר' יהודה אין בגידין בנותן טעם והתניא האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה ר' יהודה מחייב שתים ור"ש פוטר לעולם קסבר יש בגידין בנותן טעם וקסבר נוהג בשליל דאיסור גיד ואיסור טומאה בהדי הדדי קאתי ומי מצית אמרת נוהג בשליל והתנן נוהג בשליל ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר הני מילי גבי טהורה דרחמנא אמר (דברים יד, ו) כל בבהמה תאכלו אבל בטמאה נוהג ומי מצית אמרת דתרוייהו בהדי הדדי קאתו והתנן על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת וקשיא לן על כזית מן המת מגלח על המת כולו לא כ"ש וא"ר יוחנן לא נצרכא אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין אלמא איסור טומאה קדים אע"ג דאיסור טומאה קדים אתי איסור גיד חייל עליה שכן איסורו נוהג בבני נח דיקא נמי דקתני א"ר יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להם גופא האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה רבי יהודה מחייב שתים
רש"י
עריכהאפילו תימא בשלא קדם וסלקו - ולא מיתסרי שאר חתיכות אלא משום חתיכת היתר קמייתא:
דכל מין ומינו - כגון נבלה ושחוטה:
ודבר אחר - כגון תבלין ורוטב מינו דהיתר אינו מבטלו לאיסור ולא מוסיפו אלא סלקהו כמי שאינו בקדרה זו ונשארו הנבלה והרוטב ובטלה נבלה ברוטב ובקיפה הלכך נתנה טעם בראשונה תחלה בעוד שלא רבה הרוטב עליה ואח"כ נתן מים וקיפה וחתיכות נתוספה חתיכה ראשונה על הנבלה ואוסרת הכל מפני שהן מינה ולא מצו חתיכות לבטלה ואע"פ שיש בהן יותר מששים והרוטב לבדו אין בו כדי לבטל שניהם:
מתני' ואינו נוהג בטמאה - שאם אכל גיד הנשה של טמאה למ"ד יש בגידין טעם לוקה משום טמאה ולאו משום גיד ולמ"ד אין טעם בגידין פטור מכלום דבטהורה עץ הוא והתורה חייבה עליו אבל בטמאה אינו נוהג:
מבני יעקב נאסר - דכתיב (בראשית לב) על כן וגו' ועדיין טמאה מותרת להן עד מתן תורה:
אמרו לו - פסוק זה שהזהירו עליו בסיני נאמר ועד סיני לא הוזהרו אלא שנכתב במקומו לאחר שנאמר בסיני וכתב וסידר משה את התורה כתב המקרא הזה על המעשה על כן הוזהרו בני ישראל אחרי כן שלא יאכלו גיד:
גמ' איסור חל על איסור - דקא ס"ד משום טומאה ומשום גיד קמחייב ליה: ה"ג יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בבית הבליעה ת"ל (כו') נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. מפני שהיא מטמא באכילה זו ובנבלת עוף מיתוקם בת"כ ובמסכת נדה (דף מב:) והכא ה"ק יכול אף נבלת עוף טמא במשמע ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה אני אומר לך שמטמא בה יצא זה שאינו אסור משום נבלה אלא משום עוף טמא ומדקאמר אין איסורו משום נבלה אלמא סבירא ליה לא אתיא איסור נבלה וחייל אאיסור טמאה:
וכי תימא קסבר אין בגידין בנ"ט - ואין כאן איסור טומאה אלא איסור גיד:
ור"ש פוטר - לגמרי משמע ולקמיה מפרש טעמא: ה"ג לעולם קסבר יש בגידין בנותן טעם וקסבר נוהג בשליל דאיסור גיד ואיסור טומאה כו'. משעת יצירת ולד חלו שניהם לפיכך חייב לעולם על שניהם:
אינו נוהג בשליל - ועל כרחך איסור טומאה חל על השליל שהרי כל יצירתו טומאה ואיסור גיד אינו חל עד שנולד והיכי חייל אאיסור טומאה:
כל בבהמה - ואפילו חלבו וגידו דמהאי קרא נפקא לן היתר שליל בשחיטת האם בפרק בהמה המקשה (לעיל סט.):
הנזיר מגלח - אם האהיל עליהם נטמא נזרו דכתיב (במדבר ו) והימים הראשונים יפלו ומגלח וחוזר ומונה כדכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו:
שלא נתקשרו - דליכא עדיין כזית בשר בכוליה וכיון דאיתיה שלם מטמא באהל אלמא תחלה נוצרין אברים קודם לגידין וש"מ שם טומאה קדים חייל עלייהו:
ומשני אע"ג דאיסור טומאה קדים אתי איסור גיד וחייל עליה - שכן איסור חמור הוא ויש בו כח לחול על אחרים ומהו חומרו שנוהג בבני נח לר' יהודה כדתנן והלא מבני יעקב כו':
דיקא נמי - דטעמא דרבי יהודה משום האי טעמא הוא מדיליף מבני יעקב דקודם מתן תורה בני נח הוו:
תוספות
עריכהדאיכא למאן דאמר אפילו נפל שם קיתון של מים לבסוף רואין ההיתר כאילו אינו ושאר מים רבים עליו ומבטלין אותו ולא אמר שיין עצמו של היתר נעשה איסור ליחשב כאילו הוא יין נסך ויצטרך מן המים כדי לבטל כל היין ומיהו י"ל דהתם מיירי כגון שלא היה שם יין נסך כדי ליתן טעם בשל היתר שבבור ולא נאסר אלא ע"י כל שהוא וכיון דלא הוי אלא משהו לא אמרינן חתיכה עצמה נעשת נבלה כדפרישית לעיל אע"ג דלא דמי דלעיל לא אמרינן אלא לענין שלא תאסור האחרות אבל היא עצמה נאסרה במשהו וכיון שנאסרה אסורה לעולם למ"ד (לקמן דף קח.) אפשר לסוחטו אסור ומ"מ יש לומר דההוא דשרי בע"ז אפילו נפלו המים לבסוף יסבור אפשר לסוחטו מותר והיה מתיר כמו כן חתיכה עצמה ומדקאמר התם נפל חמרא דהתירא בגו מיא דאיסורא בנ"ט וכי ליכא נ"ט שרי אין ראיה לפירושו דאיכא למימר דאיירי כגון שנפל כל ההיתר בבת אחת שנתבטל לאלתר האיסור אבל אם לא נפל בבת אחת ראשון ראשון נעשה איסור ועושה יין נסך לאסור הבא אחריו כדפירש' בפרק כיסוי הדם (לעיל פז.) ולפי פירוש רבינו אפרים ודאי ניחא מה שצוה הכתוב להגעיל כלי מדין דהשתא יורה גדולה שאי אפשר להגעיל בתוך כלי אחר היכי משתריא הא אין במים ס' לבטל האיסור ואי שיחזור ומגעילה בשניה והלא המים הראשונים נעשו נבלה וחוזרין ואוסרין ואי לא משערין אלא באיסור עצמו ניחא דזה אין לומר דכשאין בת יומא מגעילין אותה דהא לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא ואין ראיה גמורה מכאן דאיכא למימר דלא אמרה תורה להגעיל אלא כלים קטנים בתוך כלי גדול שיהיה במים ששים כדי לבטל האיסור וכתב רבינו יהודה דנראה לר"י להחמיר בדבר כיון דאין ראיה ברורה:
הוי מין ומינו ודבר אחר כו'. אומר רשב"ם דכמו שצריך שיהיה ברוטב כדי לבטל החתיכה דאיסור כך צריך נמי שיהיה ס' בחתיכה של היתר לבטל מן הרוטב כשיעור ב' החתיכות דמכיון שנבלע הרוטב בחתיכת האיסור נעשה נבלה וכשנפלט אחרי כן ממנה אוסר שאר הרוטב מפני שהוא מינו דהכי אמרינן בפרק כל הבשר (לקמן דף קח.) גבי כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור חלב מותר ואי אמרת אפשר לסוחטו אסור אמאי חלב מותר חלב נבלה היא פירוש דחלב שנבלע בבשר נעשה נבלה וכשנפלט תח"כ אוסר כל החלב מפני שהוא מינו:
סלק את מינו כמי שאינו ואת שאינו מינו רבה עליו ומבטלו. הקשה רבינו אפרים דאמר בפרק הלוקח בהמה (בכורות כב.) הלוקח ציר של ע"ה משיקו במים וטהור אי רובא מים טהר להו בהשקה ואי רובא ציר לאו בר קיבולי טומאה הוא והנך מיעוטא דמים בטלי ברובא וקאמר לא שנו אלא לטבל בו פיתו אבל לקדרה מצא מין את מינו וניעור והשתא היאך ניעור אמאי לא קאמר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו דהיינו הציר רבה על מים טמאים ומבטלן לעולם הציר שהוא רוב מבטל אותם מים הטמאים וי"ל דלא דמי דהכא אין מינו נאסר אלא מכח האיסור שנתערב בו ואי אפשר להבדילו ובכל מקום שישנו היתר הוא ולפיכך שייך לומר שם סלק אבל התם דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים טמאים אין שייך לומר סלק:
וכי תימא אין בגידין בנ"ט. לפי זה היה יכול להקשות ממתניתין דמאי קאמר ר' יהודה והלא מבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה מותרת להן דמשמע דמטעם זה יש לחול איסור גיד אאיסור טומאה כמו שפירש בסמוך במסקנא ואמר דיקא נמי דקתני כו' וכן היה יכול להקשות למאי דבעי מעיקרא למימר דטעמא דר' יהודה משום דאיסור חל על איסור בכל מקום ונראה להרב רבינו שמואל דיש ליישב דס"ד דר' יהודה דטעמא דת"ק כר' שמעון דבסמוך משום מי שגידו אסור ובשרו מותר יצא כו' ולהכי פריך ר' יהודה והלא אף לבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה בשרה מותרת:
אבל בטמאה נוהג. היה יכול להקשות דאמרינן בפרק בהמה המקשה (לעיל דף עה.) הפילה נפל חלבו כחלב חיה דחדשים קא גרמי לה אלא עדיפא מיניה פריך דאיכא למ"ד התם דאסור דאוירא גרים ובהמה טמאה כאוירא דמיא כיון דלא שייך בה כל בבהמה תאכלו ועוד יש לומר דילמא שאני חלב דרחמנא אמר כל חלב שור או כשב או עז ואין זה קרוי שור וכשב ועז אבל גיד אסר הכתוב כל מקום שישנו על הכף:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ז (עריכה)
וסבר ר' יהודה איסור חל על איסור כלומר איסור (טומאה) [גיד] חל על איסור (גיד) [טומאה] כלומר שמתחילה נאסר גיד הנשה ולבסוף נאסרה להם בסיני בהמה טמאה ואתי איסור בהמה טמאה חל על איסור גיד. דיקא נמי דקתני והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה כו' כלומר דמשום חומרא דאיסורו נוהג בבני נח חייל אאיסור טומאה:
הא דאמר רבא אפילו תימא שלא קדם וסלקן הוי מין ומינו ודבר אחר: כלומר ברוטב שבקדרה שהוא שאינו מינו יש ס' בחתיכת הנבילה עצמה, ואם לא נתנה טעם בחתיכת ההיתר תחלה לא יצטרך ברוטב אלא ששים בחתיכת הנבילה עצמה והכל מותר, אבל כשנתנה טעם בכשירה נעשית הכשירה חתיכת נבילה וצריך ששים ברוטב לבטל את שתיהן. וזה קשה לכאורה לדברי רבינו אפרשים ז"ל שכתב דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב, ולדידיה מה לי נ"ט מה לי לא נתן טעם עצמה, שהרי לעולם אין משערין אלא בשיעור גופו של איסור לבד ואין צריך ששים אלא לבטל האיסור הראשון, ותירץ ר"י ז"ל ליישב דברי רבינו אפרים ז"ל דהכא מיירי כשנתנה הנבילה טעם בכשירה ונתמעט נפח הנבילה מחמת בלע שבלעה כשירה, משערין אף במה שבלעה הכשירה מן הנבילה ולא בשיעור הנבילה ממש שנתמעטה, ודוקא כשקבלה הכשירה ממנה, אבל אם לא קבלה הכשירה מן הנבילה (ולא בשיעור הנבילה ממש שנתמעטה ודוקא כשקבלה טעם הכשירה ממנה אבל אם לא קבלה הכשירה טעם) אין משערין אלא בשיעור הנבילה כמות שהיא עכשיו שנתמעטה, משום דאותו בלע כיון שאין בו כדי ליתן טעם הוא כאילו אינו בעולם לגבי אינו מינו, ועוד קמ"ל דאף על גב דיש נותן טעם באותו בלע שבלעה החתיכה של היתר אין צריך ס' ברוטב רק לבטל החתיכה של נבילה שבחתיכת ההיתר ולא לבטל חתיכת ההיתר עצמה.
אבל רבינו ז"ל תירץ בענין אחר וז"ל מה שאמר רבא סלק את מינו כמי שאינו, היינו נמי אם קודם שנתנה טעם נבילה בחתיכה יש לבטל ברוטב הנבילה [אבל אחר שנתנה טעם] אין לומר סלק את מינו כמי שאינו שהרי נבלע במינו, וא"א לבטל ברוטב שאינו מינו הואיל ומעורב במינו ומינו אינו יכול לבטל, הלכך צריך שיעור רוטב לבטל כל החתיכה, (דאלו) [ולאו] משום טעם שהחתיכה עצמה נעשית נבילה וה[ה]יתר שבה אלא בשביל טעם הנבילה הוא שאי אפשר לבטלו במינו, ואין לומר סלק את מינו כמי שאינו הואיל ומעורב בו, אבל אם היה דם או חלב שנפל בחתיכה הואיל וטעם חתיכה עצמה אינו אסור כי אם טעם דם וחלב שבה, וגם אינו מינה ואפשר לבטל טעם האיסור אם בחתיכה עצמה היה בה שיעור, הלכך אם בראשונה לא היה בחתיכה לבטל טעם האיסור באחרונה יצטרפו עמה החתיכות ויבטלו את האיסור, ולא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה ע"כ.
רבא אמר אפילו תימא לא קדם וסלקו ה"ל מין במינו וכו' פי' דהא נתן חתיכה איסור בקדרה ונגעה בחברתה דהתירא ולא ניער וכיס' עד שנתן בה טעם ואסרת' הלכך כשחזר אח"כ וניער וכיסה צריך רוטב נגד שתיהן ואלו לא היו דנין חתיכה ראשונה דהתירא שנ"נ היה די לנו ברוטב ס' נגד נבילה עצמה וכדפי' רש"י ז"ל. ה"ל מין ומינו ודבר אחר פי' שהנבלה עם השחוטה מין במינו והרוטב הרבה שבו הוי שא"מ וכל מין ומינו ודבר אחר סילק את מינו כמי שאינו כלומר שחושבין מינו כאלו הוא מסולק מן הקדירה לא מוסיף איסור ולא מבטל ושא"מ רבה על הנבלה ומבטל פליטתה בס' ככל מין בשאינו מינו. הילכך כשנפלה חתיכה נבילה על הרבה חתיכות שהיו בקדירה עם רוטב שיש בו ס' ונתנה הנבילה טעם בחתיכה העליונה שנגעה בה בעוד שלא רבה הרוטב עליו לפי שלא ניער וכיסה העליונה שנגעה בה נאסרת במשהו לר"י וכשחזר וניער הקדירה לבטל האיסור ברוטב. צריך רוטב נגד שתיהן שאם אין שם אלא כדי אחת מהן אע"פ שהרוטב מבטל פליטת הנבלה בס' הרי פליטת השני נ"נ ואוסרת כל החתיכות אפילו הן אלף מפני שהן מינה ואסור במשהו וא"ת כיון שהחתיכות היו בקדרה קודם שניער הרי נאסרו כולן במשהו מפליטת נבילה לר"י ויהיה צריך רוטב כדי כולן וי"ל דלר"י אינו אסור במינו במשהו אלא בדאיכא טעמי' כל דהו כדין דם הפר ודם השעיר דיליף מינה וכל זמן שלא ניער לא נתפשט הטעם כ"א בחתיכות שנגע בם ואידך ה"ל כיבש ביבש לר"י דחד בתרי בטל. ואף על גב דלית הלכתא כרב לענין מין במינו ילפינן מינה אליבא דרבא דהלכת' כוותיה דבעי' שיהא ס' ברוטב ובחתיכות נגד שתיהן ובהכי משתרי כולה בר מחתיכה ראשונה שנאסרה בנתינת טעם דנבילה גופה ובכל קדירה שנופלת בעי' ס' נגד כולה לדעת ר"י ז"ל. והוי יודע שא"א חנ"נ אלא בדבר המתערב לח בלח וע"י בישול. אבל במליחה או צלי וכל הניתר בקליפה א"א כן שאל"כ הרי כל קליפה וקליפה אוסרת כל הסמוך לה ונאסר הכל אע"כ אין דנין כן אלא במבושל שהיה ראוי האיסור עצמו להמשיך ולהתערב בכולו משא"כ בצלי ומליחה וזה ברור מפי' רבינו ז"ל. ותו לא מידי.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה