חולין צט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לא במאה והא מדרישא במאה הוי סיפא בששים דקתני רישא להחמיר מין ומינו כיצד שאור של חטין שנפל לעיסת חטין ויש בו כדי לחמץ בין יש בו כדי להעלות במאה ואחד בין אין בו כדי להעלות במאה ואחד אסור אין בו להעלות במאה ואחד בין שיש בו כדי לחמץ בין אין בו כדי לחמץ אסור רישא וסיפא במאה לא רישא במאה וחד וסיפא במאה וכי יש בו כדי לחמץ במאה וחד אמאי לא בטיל אישתיק אמר ליה דלמא שאני שאור דחימוצו קשה אמר ליה אדכרתן מילתא דאמר רבי יוסי בר' חנינא לא כל השיעורין שוין שהרי ציר שיעורו קרוב למאתים דתנן דג טמא צירו אסור רבי יהודה אומר רביעית בסאתים והאמר רבי יהודה מין במינו לא בטיל שאני ציר דזיעה בעלמא הוא:
כיצד משערינן:
אמר רב הונא כבשר בראשי לפתות מתני' דלא כהאי תנא דתניא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר אין בגידין בנותן טעם ההוא דאתא לקמיה דרבי חנינא הוה יתיב רבי יהודה בר זבינא אבבא כי נפק אמר ליה מאי אמר לך אמר ליה שריא ניהליה אמר ליה הדר עייליה לקמיה אמר מאן האי דקא מצער לי זיל אימא ליה למאן דיתיב אבבא אין בגידין בנותן טעם כי אתו לקמיה דרבי אמי משדר להו לקמיה דרבי יצחק בן חלוב דמורי בה להיתירא משום דרבי יהושע בן לוי וליה לא סבירא ליה והלכתא אין בגידין בנותן טעם:
גיד הנשה שנתבשל:
וליבטול ברובא
רש"י
עריכהלא במאה - והכי קאמר אין בהן אחד ומאה של היתר אלא מאה של היתר לבד האיסור מותר:
והא מדרישא - שאתה הולך בו כל שעה להחמיר במין ומינו אפ"ה בטיל במאה כי ליכא נותן טעם מכלל דסיפא במין ושאינו מינו בששים שהרי זה חילוק שביניהם שזה אינו צריך מאה ואחד כשאינו נותן טעם וזה צריך:
דקתני רישא שאור של חטים כו' - דהיינו מין ומינו:
יש בו כדי לחמץ - דהיינו נותן טעם לעולם אסור:
אין בו אחד ומאה - אפילו אין בו כדי לחמץ אסור והיינו להחמיר דהא במין ושאינו מינו אמרו כי ליכא טעמא לא בעי ק"א והכא בעינן ק"א אלמא בהא דקא חמיר מינה אי איכא ק"א שרי וקא סלקא דעתך בק"א בהדי איסורא קאמר אלמא במאה בטיל:
רישא וסיפא במאה - בתמיה:
לא רישא במאה וחד - לבד מאיסורא:
וסיפא במאה - לבד מאיסורא: ופרכינן אי רישא במאה וחד דהיתר קאמר אמאי קתני יש בו כדי לחמץ אע"פ שיש מאה ואחד אסור וכי איכא דיהיב טעמא כולי האי:
אישתיק - רב דימי:
אמר ליה - אביי:
דלמא שאני שאור שחימוצו קשה - ויש שקשה מחבירו:
לא כל השיעורים שוים - ליתן טעם:
רביעית - של ציר טמא אוסר סאתים של ציר טהור או של דבר אחר וסאתים הוו מאתן רביעיות נכי תמני קב ארבעה לוגין ולוג ד' רביעיות שש עשרה לקב וסאה ששת קבין לשלשה קבין מ"ח רביעיות וכן ארבעה זימנין:
בראשי לפתות - ירק של לפת ולי נראה שראש הלפת מתוק מזנבו וטעם הבשר ניכר בזנבות הלפת בשיעור מועט אבל בראשי לפתות אינו ניכר אלא בשיעור גמור:
מתניתין - דקתני גיד אף ע"פ שמכירו אוסר את התבשיל מפני טעמו דלא כי האי תנא:
אין בגידים בנותן טעם - ומשליכו והשאר מותר:
וליה לא סבירא ליה - לרבי אמי לאכשורינהו ומיהו כיון דמשמיה דרבי יהושע בן לוי שרי ליה לא מחי בידייהו:
והילכתא אין בגידים בנותן טעם - ובין נתבשל ובין נמלח ובין נצלה משליכו ומותר ודוקא בו אבל שמנו יש בו בנ"ט ואם לא נטל שמנו אוסר:
וליבטול ברובא - כי אין מכירו:
תוספות
עריכהלא במאה. פי' בקונטרס והכי קאמר אין בהן להעלות בק"א של היתר אלא מאה של היתר לבד האיסור מותר ופריך והא מדרישא מין במינו שאתה הולך בו כל שעה להחמיר אפ"ה בטיל במאה כי ליכא נותן טעם דקתני אין בהן להעלות כו' בין אין בו כדי להחמיץ אסור וס"ד מאה ואחד בהדי איסור קאמר אלמא במאה בטיל מכלל דסיפא בששים דחילוק זה ביניהם דזה אינו צריך ק"א כשאין נותן טעם וזה צריך וזה הפירוש דחוק מאד דמאי ס"ד דמסדר הש"ס שיהא לשון המשנה משונה סיפא מרישא דכיון שפירש ק"א דסיפא היינו מאה ואחד של היתר למה לא יהיה מאה ואחד דרישא דמין במינו מאה ואחד של היתר כמו שמתרץ לבסוף ולא היה לו לטעות בכך. ועוד דפריך במאה ואחד אמאי לא בטיל מי דחקו להצריך מאה ואחד של היתר ונראה דמשום האי פירכא דחקו בקונטרס לפרש בק"א של היתר מדפריך עליה כיון דמוקמת בק"א של היתר אמאי לא בטיל ונראה לפרש לא במאה כלומר מאה עם האיסור והמקשה סלקא דעתיה דמאה בלא איסור קאמר לכך פריך מדרישא בק"א ואין להעלות בק"א אסור היינו במאה של היתר וחד של איסור כמו בכל דוכתין דתרומה עולה בק"א היינו עם האיסור כדדרשינן ממנו שנפל בתוכו הרי הוא מקדשו הוי סיפא בששים דאי בק"א מאי חומרא במין במינו ממין בשאינו מינו דתרוייהו בק"א של היתר בטלי בפחות לא בטלי ומשני דרישא בעי' ק"א עם האיסור וסיפא מאה עם האיסור ואין בו להעלות בק"א דרישא וסיפא הוי פירושו ק"א עם האיסור והא דפריך וכי יש בו להחמיץ בק"א אמאי לא בטלי מילתא באפי נפשה היא ולאו אמאי דמשני קאי ומשום דחמוץ אין בו נתינת טעם גמור כשאר נתינת טעם קשיא ליה אמאי לא בטיל בק"א דלא הוי אלא כמו העמדה דחלב בעלמא דתנן בפרק כל הבשר (לקמן דף קטז.) המעמיד בעור הקבה אם יש בה בנותן טעם אסורה משמע הא ליכא נותן טעם שרי אע"פ שהעמיד החלב משום דהעמדה לא חשיבא טעמא והוא הדין חימוץ ומשני שאור שאני דחמוצו קשה:
והאמר רבי יהודה מין במינו לא בטיל. הקשה ר"ת לישני הא דידיה הא דרביה משמיה דרבן גמליאל כדמשני בפ' התערובות (זבחים עט.) וי"ל דהכא אית ליה שינויא אחריתי וא"ת והלא סתם ציר יש בו מים כדאמרינן בהלוקח בהמה (בכורות כב.) הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים והוא טהור וא"כ אמרת סלק את מינו כמי שאינו ושאין מינו רבה עליו ומבטלו וי"ל דהכא מיירי בציר שאין בו מים דקתני רישא דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוזים ביהודה שהוא חמש זוזים בגליל דג טמא צירו אסור פי' דג טמא צירו אסור ובגרב עצמו של דגים אין נותן מים פן יתקלקלו הדגים אי נמי י"ל מדקאמר שיעורו קרוב למאתים אלמא כל המאתים מבטלים הרביעית דאי לא בטלי ליה אלא המים לחודייהו א"כ לא. הוו קרוב למאתים:
שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. פי' לא אסור אלא מדרבנן ומיהו ציר שרצים אסור דאורייתא דתניא בהעור והרוטב (לקמן קכ.) הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ודרשא גמורה היא דהא קאמר התם וצריכי דאי כתב שרצים כו' ובפ"ק דבכורות (דף ו:) דפריך טעמא דכתב רחמנא גמל גמל ולר"ש את הגמל הא לאו הכי הוה אמינא חלב בהמה טמאה שרי והתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן כו' אע"ג דבתורת כהנים דריש נמי גבי דגים שקץ לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן אסמכתא בעלמא היא והא דפריך פרק כל הבשר (לקמן דף קיב:) לרב דאסר בשר שחוטה דאימלח עם בשר טרפה מהטמאים לאסור צירן ופריך ליה מדג טהור שמלחו עם דג טמא מותר פריך שפיר מדג אבשר דהא לכל הפחות צירו אסור מדרבנן אלא ש"מ דהא דשרי הכא בשמלחן זה עם זה משום דלא בלע הוא וקצת תימה כיון דצריך קרא בשרץ ובבהמה טמאה נמי דריש ליה בת"כ מדכתיב טמאים הם לכם ודגים דליכא קרא לא אסיר מדאורייתא היכי מייתי רבא התם ראיה מהטמאים לאסור ציר של טרפה:
בראשי לפתות. פי' בקונטרס ירק של לפת ואין משמע כן בסנהדרין בפרק כ"ג (דף יט:) דקאמר שנעשה בשרו כראשי לפתות משמע שהן השרשין שבקרקע וכן בשבת (דף קיח:) אמרינן מכבדו בראשי שומין ודגים גדולים:
והלכתא אין בגידין בנ"ט. למאי דקיימא לן אין בגידין בנותן טעם גיד הנשה אסור בהנאה דהכי מפרש פרק כל שעה (פסחים דף כב.) דפריך לרבי אבהו דאמר כל מקום שנאמר לא תאכלו כו' משמע נמי איסור הנאה ופריך והרי גיד כו' ומשני כשהותרה נבלה היא וגידה הותרה ומסיק דלמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם ה"נ דאסור ואין לתמוה על מה שמוכרין ניקור בשר לעובדי כוכבים אע"פ שמעורב בו גיד דעובד כוכבים אינו נותן מעות אלא על דבר שיש בו טעם ולא על הגיד ומיהו ירך שלימה אסור לשלוח לעובד כוכבים לפי שמתכבד בו טפי כשהוא שלם ומתניתין (לעיל דף צג:) דשולח אדם ירך לעובד כוכבים כו' מוקי לה התם דלא כר"ש דאמר אין בגידין בנותן טעם וגיד הנשה אסור בהנאה:
והלכתא אין בגידין בנותן טעם. פי' הקונטרס דווקא בו אבל שמנו יש בו נותן טעם ואי לא ניטל שמנו אסור ולעיל (דף צז. ד"ה שאני) פירשתי בשם הרב ר"מ דלא החמירו בשומן יותר מבגיד גבי שאני חלב דמפעפע:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ז (עריכה)
רישא וסיפא במאה כלומר רישא דלאיסור ולהחמיר וסיפא דלהיתר ולהקל תרוייהו במאה רישא במאה וחד כלומר במאה וחד דהיתר וחד דאיסור דאע"ג דמאה וחד דהיתר לא בטל האיסור:
סיפא במאה בטל כלומר (דבכלום)[2] דאיסור מאה אעפ"כ בטל. ר' יהודה אמר רביעית בסאתים סאה שש קבין קב ד' לוגין לוג ו' ביצים אלו הן ד' רביעיות שברביעית ביצה ומחצה סך הכל בסאה מאה רביעיות פחות ד' וכן בסאה האחרת הרי מאתים רביעיות חסר ח':
כבשר בראשי לפתות כלומר לא בעלי לפתות כלומר דבעלין אפי' בששים לא בטל. ועכשיו לא משערינן בעלין אלא בלפת:
ההוא דאתא לקמיה דר' חנינא כלומר בגיד שנתבשל בירך. כי אתו לקמיה דר' אמי כלומר גיד שנתבשל בה גיד הנשה. דמורי להו משמיה דר' יהושע להתירא כלומר דקסבר אין בגידין בנותן טעם:
(ואמר לי בטל) [ולבטול] כלומר אמרת בזמן שאין מכירו כולן אסורין והרוטב בנותן טעם דאם יש ששים הרוטב מותר וליבטל נמי גיד בששים ויהיו כולן גידין מותרין אע"ג שאין מכירו. בריה שאני כלומר דבר החשוב בפ"ע. הניחא למ"ד כל שדרכו לימנות שנינו כלומר דלא בטל שם איסורין בנפל בהיתיר' ונתערבו כיון שאין מכירו לפיכך כולן אסורין. אלא למ"ד את שדרכו לימנות שנינו דבר החשוב כגון ביצה טמאה וכגון רמונים ותפוחין אם נטמאו טומאת אוכלין ונתערבו עם טהורין לא בטלי וכולן אסורין אבל חתיכה של נבלה דאין דרכה לימנות בטלה מאי איכא למימר:
שאני ציר דזיעא בעלמא הוא. פי' מדרבנן הוא דאסור. ואיכא דק"ל הא תניא בספרי הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ואיתא בפ' כל הבשר וכ"ת דאסמכתא דרבנן היא הא אמרי' בפ"ק דבכורות הא לאו הכי הו"א חלב בהמה טמא' שרי ומאי שנא מהא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וכו' והתם ודאי צירן פריך דדמי לחלב ולא פריך רוטבן דהוא שומנא או חלא דקריש.
וי"ל ציר שרצים ובשר אסור מן התורה אבל דדגים זיעה בעלמא היא ומדרבנן הוא דגזרו עליו משום של שרצים.
וק"ל דהא תניא בספרא גבי דגים שקץ הם לאסור את צירן ורוטבן והקיפה.
שאני ציר דזיעא בעלמא הוא: כלומר ומדרבנן הוא דאסור, ובשל דבריהם לא אמר ר' יהודה במין במינו דלא בטיל, והכי נמי בע"ז (מ, א) כדאמרינן התם אמר רב יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירו, אבל בגופן דברי הכל אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד, אלמא צירן דרבנן, ולפיכך פסקו להקל. והא דתניא בספרא הטמאין לרבות צירן ורוטבן והקיפה שלהן, ואיתא נמי לקמן (קכ, א) ההיא בציר שרצים ובשר קאמר דמן התורה [אסור], אבל בשל דגים זיעא בעלמא היא ומדרבנן גזירה [משום] של שרצים, והא דדרשינן בתורת כהנים (פ' שמיני פ"ג) על ציר דגים הטמאים לאסור צירן, תירצו בתוס' דהא דמרבי צירן אסמכתא היא, ועיקר קרא לא אתא אלא לרוטבן וקיפה שלהן.
וליבטיל ברובא: כלומר כיון דיבש ביבש הוא דזה בפני עצמו וזה בפני עצמו עומד, ואפילו מדרבנן בטל ברובא, ואי משום רוטב, הא תנן (לעיל צו, ב) והרוטב בנותן טעם וכבר נתבטל ברוב היתר, ומשני בריה שאני. ואי קשיא לך הא דתנן בזבחים (ע, ב) כל הזבחים שנתערב בהן שור הנסקל וכו' אפילו אחת בריבוא ימותו, ופריך בגמרא (שם עב, ב) ולבטיל ברובא, ומשני (שם עג, א) בעלי חיים לא בטילי, אמאי לא משני ליה כי הכא בריה שאני, יש לומר שאין קרוי בריה אלא דבר שאיסורו מתחילה ברייתו, כגון גיד, אבל צפור טהורה במיתתה לא, וכדאמרינן לקמן (קב, ב) אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא, משום אבר מן החי, במיתתה עד שיהא בה כזית טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא, דבריה בכל שהוא כאוכל נמלה שחייב, ואי ק"ל אם כן חלב שנאסר מתחלת ברייתו יהא חייב בכל שהוא. תירץ ר"י ז"ל דכל שיחלק ושמו עליו כגון חלב דכשהוא שלם נקרא חלב וחתיכה קטנה ממנו ג"כ נקרא חלב אין זה קרוי בריה, אבל דבר שאבד שמו כשנחלק זהו נקרא בריה כגון צפור טמאה בעודנו שלם נקרא צפור, ואם נחתך אינו קרוי אלא חתיכה של עוף טמא, וכן גיד כשנחלק נקרא חתיכת גיד, וכן אין קרוי בריה אלא ברייתא נשמה כגון צפור או גיד שהיה [בהן] חיות בעוד הבהמה חיה, אבל בריה שאין לה נשמה לא מיקרי בריה, כדגרסינן במכות (יג, א) כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב ר"ש אומר כל שהוא וחכמים אומרים כזית, ואמר להן ר' שמעון אי אתם מודים באוכל נבילה כל שהוא [שהוא] חייב, אמרו לו מפני שהיא כברייתה, אמר להן אף חטה אחת כברייתה, ורבנן בריית נשמה חשיבא, ואי לאו דחטה לאו ברייתא נשמה היא הויא מיקריא בריה, דאף היא כשנחלקה אין שמה עליה, מתחלה מיקריא חטה ועכשיו קמח, נמצא שאין קרוי בריה אלא בריית נשמה ואסור עליה מתחלת ברייתו ושיחלק ואין שמו עליו וזו היא בריה שאין לה בטלה לעולם ואפילו באלף, ומיהו דוקא בעודנו שלם הוא דאינו בטל ואפילו מת, אבל אם נתרסק או שנחתך ממנו קצתו תו לא מיקרי בריה ובטלה היא בס' כשאר האיסורין, וכל שכן בזמן שמכירין, שאין (טעמא) [טעמן] נקרא בריה וכדאמרינן במתני' (לעיל צו, ב) בזמן שמכירו בנותן טעם וכשהוא מרוסק נמי אמרינן במסכת מכות (טז, ב) ריסק ט' נמלים ואחת חיה והשלים לכזית לוקה שש, וחי דקתני התם היינו שלם ואפילו מת, וכדאמרינן לקמן (קב, ב) אכל צפור טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא, ואמרינן נמי במסכת מעילה (טז, ב) לוקה על אכילת שאר שרצים שאינן מובדלים בכזית בשאינן שלמים, אלמא אינו קרוי ברייה אלא שלמה, (ובספר העטור) והא דתנא (אהלות פ"א) האיברים אין להם שיעור אף על פי שאין בהם כזית כמו שיש בהם כזית לענין טומאה קאמר, אבל אכילתם בכזית כדאיתא בירושלמי (נזיר פ"ו, ה"א) והרי איברי בהמה טהורה מטמאין כל שהן ואכילתן בכזית, ובפירושי הרמב"ן ז"ל ומיהו בנחתך ממנו אבר בעיא ולא אפשיטא במס' נזיר (נא, ב) גבי מלקות והוא הדין לאיסור. ומכל מקום בריה דלא בטלה דרבנן היא ולקולא, ואין צריך לומר מרוסק ונחתך ממנו אבר שנשמתו תלויה בו שבודאי בטל, ונמצא בתשובת לרבינו הגדול ר' יצחק ז"ל אם נמצא כל הרמשים בקדרה בין שנפל בחמין בין שנפל בצונן, אם נפסק מאותו שרץ שיעורו בס' כשאר איסורים שבתורה, ונשאל גאון ז"ל בעכבר שנפל לשמן של ביהכ"נ, ואמר אין השרץ נמוח בשמן משערינן ליה בס' (כשמן דמותר) [בשמן רותח ומותר] באכילה ואין צ"ל להדלקה, ואי צונן הוא מעבירו במסננת ושרי ואפילו באכילה, ולא בעיא ס', ולגבי נרות של בית הכנסת אם היא מענין שאסור אסור בהדלקה משום שנאמר (מלאכי א, ח) הקריבהו נא לפחתך, עד כאן.
לא במאה פירש"י ז"ל וה"ק אין בהם ק"א של היתר אלא ק' של היתר מלבד האיסור מותר ופרכינן והא מדרישא בק' סיפא בס' פי' והא מדרישא שאתה הולך להחמיר תמיד מפני שהוא מין במינו ואפ"ה בטיל במאה כי ליכא נ"ט מכלל דסיפא דהוה מין בשא"מ שהוא להקל בס' דקתני רישא מין במינו או אחד ומאתים בערלה וכלאי הכרם להחמי וכו' עד אין בו להעלות באחד ומאה בין שיש בו כדי לחמץ ובין אין בו כדי לחמץ אסור פי' ואין בו כדי להחמיץ היינו שאין בו נ"ט וקתני דכי אין בו להעלות במא' אסור אלמ' במאה מיהת מותר.
רישא במאה וסיפא במאה: פי' בתמיה כלומר מה יש בין רישא שהוא להחמיר לסיפא שהוא להקל וק"ל מהיכ' משמט דרישא במאה אדרבא משמע בהדיא דאחד ומאה בעינן כדקתני אין בו להעלות בא ומאה אסור ורש"י ז"ל נשמר מזה ופי' דקס"ד דק"א דתנן ברישא היינו בהדי איסור' דה"ל ק' דהתירא. ומפרקי' רישא בק"א וסיפא בק' פי' רישא ק"א דהתירא וסיפא בק' דהתירא והקשו בתו' דהא ק"א דתרומה בספרי אסמיכינן ליה אקרא דכתיב מכל חלבו את מקדשו דבר המקדשו כשחזר עליו תרימו ממנו ובתרומת מעשר מישתעי קרא ההוא א' ממאה מעשר מן המעשר. וההוא מין במינו אלמא בק' דהיתרא סגי' לכך פי' דכי פרכי' העיל דסיפא בק' בעי לומר בק' בין היתר ואיסור. וכן לכל איסורין שבתורה. ואבי קס"ד דבעי לומר בק' דהיתרא דה"ל ק"א בהדי איסור ופריך מרישא דכיון דרישא בק"א דאיסורי' דהוי ק' דהתירא סיפא לאו בק' דהיתרא ופרקי' רישא בק"א בהדי איסורא וסיפא בק' בהדי איסור' דה"ל צ"ט דהתירא ויש ספרים דלא גרסי' בפרוקא בתרא לא רישא בק"א וכו' וה"ג אין רישא בק"א ולגרסא זו יש לפרש דמעיקרא שפיר ידעינן דכי פרקי' סיפא במאה היינו בק' בהדי איסורא ורישא בק"א היינו בהדי איסורא אלא דהוי תמי' לן האיך אפשר שלא היתה הקולא ביניהם אלא המיעוט הזה וכי מפני זה האחד שנינו שזה להקל וזה להחמיר: ופרקי' דאה"נ ומסתיין לפלוגי בינייהו דרישא בק"א בהדי איסורא וסיפא בק' בהדי איסורא לברורי מילתא נקט רישא בק"א וסיפא בק'.
ופרכינן וכ' יש בו כדי לחמץ בק"א אמאי לא בטיל. פירש רש"י ז"ל ארישא פרכינן אמאי קתני יש בו כדי לחמץ אע"פ שיש בו ק"א אסור מי איכא דיהיב טעמיה כולי האי ובפירושו של רבינו ז"ל נראה שנסתלקה קושיא זו שהקשו האיך ס"ד דלהוי ביה טעמא ולבטל דהא הלכה רווחת היא בכל מקום דטעמא לא בטיל וזו ודאי קושיא גדולה לכך פי' רבינו ז"ל דפרכינן ארישא דכיון דמין במינו הוא דלא מינכר טעמו ועל הרוב אפי בשא"מ ליכא דיהיב טעמא כולי האי אין לנו להחמיר כך כשהוא מין במינו כנ"ל ובתוספות תירצו דקס"ד דחימוץ לא חשיב נ"ט מידי דהו' אהעמד' חלב דפ' כל הבשר דלא חשיב נ"ט ומורי הרב ז"ל תירץ דקס"ד דשאני שאור שאין המועט מחמץ את הרוב כ"כ שיש בו ק"א מפני שמתפשט השאור בכולו אלא מפני שעושה גרידא שכל א' וא' מחמץ את הסמוך לה וההיתר עצמו וחוזר ומחמץ לשאר חלקיו. דהא חזינא דבעלמא ליכא דיהיב טעמא בק"א ופרקי' דילמא שאני שאור שחמוצו קשה ואפשר שטעמו מתפשט בכל העיסה:
שהרי הציר שיערו קרוב למאתים פי' לרבי יהודה דאמר בסאתיים כי בסאתיים יש י"ב קבין ובכל קב ד' לוגין ובכל לוג ארבע רביעית דה"ל ט"ז רביעית לכל קב דה"ל קצ"ב רביעית.
שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. פי' שאין איסורו אלא מדבריהם וה"נ משמע בפ' אין מעמידין דמפלגינן למטבל בגופן למטבל בצירן גבי קרבי דגים וכדפרישנא התם בס"ד ואע"ג דבת"כ דרשינן הטמאין לאסור צירן ורוטבן. אסמכתא בעלמא הוא. משא"כ בצירין של שרצים ונבילות שהו' מן התורה כדמוכח בבכורות וכדכתבנו לעיל ויש רוצים ללמוד מכאן שלא אמר ר"י מין במשהו אלא באיסורן של תורה. ונראה דשאני הכא שהאיסור בעצמו הוא גרוע שהוא זיעה בעלמא וכשם שהתירו במיא דביעי לפי שהוא ולא כלום והכי דייק לישנא בגמרא וכשם שהקיל בו רבי יוסי נדונו בששה עשר ואע"פ שכל איסורין של דבריהם בס' וכן עיקר:
כבשר בראשי לפתות פירש"י ז"ל שראש הלפת מתוק מזנבו וטעם הבשר אינו ניכר אלא בשיעור גדול משא"כ בזנבות הלפתות שטעם הבשר ניכר בהם בשיעור מועט ויש שפי' בדרך אחרת מפרש"י ז"ל והוא עיקר ונראה שהשיעור הזה הוא ס' שכבר פסק ר"נ לעיל גיד הנשה בס' ולא משמע דפליג על מתניתין: והא דאמר לעיל כל איסורין שבתורה רואין אותו כאילו האיסור בצל או קפלט שנ"ט גדול יותר מבשר בראשו לפתות י"ל דקסבר דשאני גיד הנשה שטעמו מועט ואפילו למ"ד יש בגידין בנ"ט אבל שאר איסורים בעי טפי ופליג אפסקא דרבא דלעיל ולשאר אמוראי דאמרי כל איסורין שבתורה בס' ולית הלכתא כר"י אלא כרב ושארא אמוראי. ומיהו בי"נ ואיסור ע"א וכן בטבל וכל דבר שיש לו מתירין קיי"ל דכולן במינן במשהו ושלא במינן בנ"ט. וההוא דחמירא דחיטי וחמירא דשערי שבפ' השוכר מיירי שהוא של טבל וכדברירנא בדוכתי' לדעת הגאונים ז"ל שהוא העיקר ואין הלכה כר"י דאמר כל איסורין שבתורה במשהו: דר"י יחידאה הוא וכולה שמעתן פליגי עליה וזה ברור: ואין לפקפק על הראי' שהביא ר"ת ז"ל שכולן תשובתן בצידן: מהדורא קמא:
מתניתין גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנ"ט: פי' מסלקו והשאר בנ"ט דקסבר יש בגידין בנ"ט ואם אינו מכירו כולן אסורות והרוטב בנ"ט פי' דאע"ג דברי' בטיל כדאיתא בגמרא טעם שלו בטל בס' וכן לכל הדברים האוסרין בכ"ש טעמא דידיה בנ"ט אפילו הם עצמן אם נתפצעו או נחתכו עד שבטלו חשיבתן אין אוסרין אלא בשיעורן וכדבעינן למימר לקמן:
גמ' וליבטל ברובא. פי' האי לישנא בכל דוכת' רובא ממש קאמר דהיינו חד בתרי וזה ראיה למה שכתבנו למעלה דכל שהוא יבש ביבש ולא יהיב טעמא בטל חד בתרי ואפי' מדרבנן ולהכי פרכי' הכא אמאי כולן אסורות. אדרבה ליבטל חד בתרי כיון דלא מנכר ואע"ג דנתבשלו ביחד וקסבר האי תנא דיש בגידין בנ"ט מ"מ דיוקא דמתני נקטי' כיון דגבי רוטב קתני והרוטב בנ"ט וגבי גידין תני סתמא כולן אסורו' משמע אפי' היכא דליכא טעמא קאמר דכולן אסורות וכו' ומ"ה פרכינן כיון דליכא טעמא ליבטל חד בתרי. ופרקינן ברי' שאני פי גיד הנשה ברי' הוא וכל שהוא ברי' כשם שחשוב לענין מלקות שלוקין עליו בכ"ש כך חשוב לענין איסור שאוסר בכ"ש במינו ואיכא דקשיא ליה מהא דאמרי' בזבחים בשור שנסקל שנתערב בשוורים אחרים אפי' באלף כולן ימותו ופרישנא טעמים משום דבעלי חיים לא בטילי הא לאו הכי בטיל ואמאי והא ברי' הוא וי"ל דלא מקרי ברי' אלא כל שאסור מתחל' ברייתו כגון גיד ונמלח וכיוצא בהם אבל כל שאינו אסור מתחלת ברייתו כגון נבילה ושור הנסקל וכיוצא בהם לא חשיב ברי' וכדאמרינן לקמן אבל ציפור טהורה בחיה בכל שהוא משום אבר מן החי במיתתה עד שיש בו כזית וציפור טמאה בין בחיה בין במיתתה בכ"ש דברי' הוא וכי תימא גיד וצפור טמאה במיתתה היכא חשבינן ברי' דהא בעינן ברי' נשמה דגרסינן בפרק אלו הן הלוקין כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב ר"ש אומר כ"ש וחכמים אומרים כזי' א"ל ר"ש אי אתה מודים באוכל נמלה כ"ש שהוא חייב א"ל מפני שהוא כברייתא א"ל אף חטה א' כברייתא ורבנן בריה נשמה חשיבי הא לא קשיא התם לאו דבעינן בריה שיש בה עכשיו ברי' נשמה אלא ברי' שהיה לו חיות נשמה כגון צפור טמאה וגיד שהיא מבעל חי ולאפוקי חטה שלא היה לו חיות ומ"ה אמרו רבנן שאע"פ שאיסורי מתחילת ברייתו לא חשיב ברי' וא"ת והא חלב שאסורו מתחלת ברייתו והוא משל ב"ח ואינו חשיב ברי' שהרי אין לוקין עליו אלא בכזית ואינו אוסר אלא בנ"ט בשא' איסורין ותירץ רבינו יצחק ז"ל שאין קרוי ברי' אלא כל דבר כשנחלק אין שמו עליו כגון צפור טמאה דבעודה שלימה נקראת צפור וכשנחתכה נקראת חתיכה של עוף טמא וגיד נמי נקר' חתיכה גיד אבל דבר שנחלק ושמו עליו כגון חלב שכשהו' מהותך ג"כ נקרא חלב אינו בריה ורבי' הגדול ז"ל תירץ דלא חשיב בריה אלא דבר החולק ועומד בעצמו כציפור טמא וגיד הנשה שהוא אבר בפ"ע אבל שאינו אבר חלוק לעצמו אלא שהו' בהרבה מקומות לא חשיב ברי' נמצאת אתה אומר שאינו קרוי' בריה עד שיהיה בו ג' דברים שיהא אסור מתחלת ברייתו ושיהא דבר חלוק לעצמו ושיהיה מבריה נשמה וכולם בגיד הנשה ואפילו כשיש בו ג' דברים אלו אין עליו דין בריה ללקות בכ"ש ולאסור באלף אלא כשהוא שלם כולו כמו שהיה מתחלה אבל אם אינו שלם לא ושרץ שנפל לקדרה ונימוח כולו או מקצתו או נחתך ממנו אבר בטל בס' כשאר איסורים וכדאמרינן במסכת מכות לענין מלקות. ריסק ט' נמלים וא' חי מצטרפין לכזית וכדאמרינן באגוזי פרך ורימוני בדן שאוסרין תערובתן באלף מפני שהן דברים חשובים נתפרדו הרימונים וכו' הם בטילים אלמא אין דבר אוסר במשהו אלא כשהוא במינו ובחשיבתו ודין הו' שהרי מפני חשיבותו או מפני שהוא בריה יש לו אותו חימר שאינו בטל וכיון שבטל חשיבתו בטל חומרו וכן אמרו בתוספת גבי חתיכה הראוי להתכב' לפני האורחים שאינה בטילה ואם נמוח' בטיל' וברי' שנחתכ' ממנו אבר שהנשמ' תלויה בה פשיטא דלאו חשיב ברי' אבל כשנחתך אבר שאין הנשמ' תלויה בה בזו יש להסתפק דשמא לא בטיל חשיבתו ולענין מלקות איבעיא לן במס' נזיר ולא איפשטא וא"כ אפשר דלענין איסורא נקטינן לחומרא.
אבל רבינו הגדול ז"ל כתב דכיון דהאי איסורא דרבנן הו' דמדאוריית' ברי' בטלה כשאר איסורים השתא בספיקא נקטי' לקולא ואפי' נחתך ממנו אבר שאין הנשמם תלוי בה בטילה והא דתנן האיברים אין להם שיעור אע"פ שאין בהם כזית ההוא לענין טומאה אתמר אבל אכילתו בכזית. והכי' אמרי' בירושלמי וכן מצינו בתשובה לריא"ף ז"ל אם ימצא מכל השרצים בקדרה בין שנפל בצונן בין שנפל בחמין אם נפסק מאותו שרץ שיעורו בס' כשאר איסורין שבתורה כתב ר"ן ז"ל אף על גב דבריה לא בטלה ה"מ בפחות מאלף אבל באלף בטלה והביא ראיה מירושלמי ממס' תרומות פ' בצל. הורה ר' אבין בהדין עכבר חד באלף בטלה ואינו נכון דבכל התלמוד אמרי' סתמא בריה לא בטלה ומשמע לא בטל' כל' וכדאמרי' בשור הנסקל שנתערב ברבוא כולם ימותו דבע"ח לא בטלי ואפי' ברבוא וההיא דירושלמי אינה ראיה דהתם לאו לבטל עכבר אמר שהרי העכבר דבר הניכר הוא ואיסור הניכר אין לו ביטול עולמות אלא לבטל טעמו הוא דאמרו דס"ל דלא בטיל טעמי' אלא באלף. וכן הביאו שם דין הציר ששיערו בקרוב למאתי ואפילו לענין טעמא ליתי' דהאי ירושלמי דהא אסקינא בפ' בתרא דע"ז דעכבר בשיכרא בטיל טעמ' בס' ודוקא בשיכרא דמשבח אבל בחמרא ומשח' נ"ט לפגם הוא ומותר כדכתיב' התם וכתב הגאון ז"ל בתשובה לענין שמן של נרות של בית הכנסת כל שאסור באכילה אסור בהדלקה משום שנ הקריבהו נא לפחתך מפי מורי נר"ו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה