חידושי הריטב"א על הש"ס/חולין/פרק ז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי | ריטב"א | רשב"א | רמב"ן
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פט עמוד אעריכה


פרק גיד הנשה

מתני ואין הטבחים נאמנים עליו פי' דקסבר דבעי חטיטה והם אינן מחטטין אותו וחכמים אומרים נאמנים עליו דסברי דלא בעי חטיטה כרבי יהודה.

גמ' מוקדשין פשיטא וכ"ת קסבר תנא דמתני' יש בגידים בנותן טעם ואתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד פי' דאי ס"ל אין בגידים בנותן טעם נהי דחייבה עליו תורה באיסור גיד הנשה מ"מ לא חייל עליה איסור מוקדשין דעץ בעלמא הוה אבל השתא דיש בגידין בנותן טעם חשיב כבשר למיחל עלי' איסור מוקדשין ואע"ג דאין איסור חל על איסור הכא חייל או ע"י איסור כולל דמיגו דחייל אבשר חייל אגיד או ע"י איסור מוסיף דמיגו דאיתסר בהנאה חייל עליה איסור אכילה דס"ל דגיד הנשה מותר בהנאה.

האי מוקדשין נוהגין בגיד מבעיא ליה פי' לאשמעינן האי דינא.

במוקדשין איסור מוקדשין ליכא. פי' וה"ק גיד הנשה נוהג לבדו במוקדשין ודומיא דחולין דלית ביה אלא איסור גיד.

והתנן ירך שנתבשלה בה גיד הנשה אם יש בה בנ"ט הרי זו אסורה ודילמא התם משום שמנו של גיד שיש בו בנ"ט וכר"מ דאמר שמנו אסור יש מתרצים דכיון דאין איסור שמנו של גיד אלא מדרבנן גזירה משום גיד עצמו הא ודאי לא חמיר מיניה ואם איתא דאין גיד אוסר תערובתו לפי שאין בו בנ"ט אף שמנו לא יאסור תערובתו שלא יהי' טפל חמר מן העיקר ואין זה נכון דהא אנן קיי"ל דאין בגידין בנ"ט כדאית' לקמן בפרקי'. וק"ל נמי דג"ה בששים והיינו משום שמנו כדאיתא לקמן בפרקי' וכן בדין דכיון דהוא אסור טעמי נמי אסור ככל האסורים כיון שיש בו בנ"ט דשאני גיד דלא יהיב טעמא אבל הנכון בעיקר קושיין דאם אית' דגיד הנשה בעצמו אינו אוסר בנ"ט לא הוי פסיק ותני גיד הנשה סתם משום שמנו ולקרוא את האיסור בלשון מותר ואע"ג דמתני' דלקמן דקתני העצמות והגידים ישרפו בששה עשר אוקמינא בחדא אוקימתא משו' שמנו של גיד התת תני לה אגב עצמות ותו דהתם ליכא למטעי אבל הכא איכא למיטעי דיש בגידים בנ"ט.

איסור גיד ואיסור מוקדשי' בהדי הדדי קאתו פי' דהשתא שפיר דמי למתני נוהג במוקדשין שנוהג עמה ביחד והאי אוקימתא דלא כר' אושעי' דאמר לקמן מחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ לשיטתו ור"מ לשיטתו אבל בבן חיובן ט' מת לדברי הכל חלבו וגידו מותרין וא"כ לא חייל איסור גיד עד שיהא בן ט' ואיסור מוקדשין חייל לאלתר ובדין הוא דמצינו למיפרך אהא אוקמיתא מדר' אושעי' אלא דעדיפא מינה פרכי' עלה ממתני' עד דעבידנא אוקימתא אחריתי.

ומי מצי' מוקמת לה בשליל פי' ומי מצית לאוקמי טעמא דמחני' משום שליל.

לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין פי' דגידי' שלו לא חשיבי אלא כבשר בעלמא ומסתמא אין כזית בשר בכולן ואפ"ה מטמ' משום כולו והתם בדוכתי' פרכי' על האבר מגלח על כולו לא כ"ש ואמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין פי' דמשום אבר ליכא שאין אבר עד דאיכא גידים בשר ועצמות כדאיתא בפירקן ומטמ' משום כולו והכא נקטי' לישנא לולא דמתרץ כולה מתני' והכא איתא בירושלמי חד סב שאל את ר' על כזית מגלח על כולו לא כ"ש אמר לו להביא את הנפל שאין בו כזית חזר ושאל על אבר מגלח על כולו לא כ"ש אמר לו להביא את הנפל שלא נתקשרו איבריו בגידי' ע"כ מ"מ שמעינן מיניה דאיסור מוקדשין קדים דהא אין חשוב גיד עד שמתקשה ומתקשרי' איבריו בגידים:


דף צ עמוד אעריכה


שכן איסורו נוהג בבני נח פירוש לא בכל בני נח דהא לא כתיב אלא לא יאכלו בני ישראל ותדע דהא אמרינן דהא רבי יהודה היא ואלו בפרק ארבע מיתות אמרינן כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח ואין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר"י דאמר לבני נח נאמרה אלא ה"פ שכן איסורו נוהג בנו אפי' כשהיינו בני נח דהיינו קודם מתן תורה וקס"ד דמהאי טעמא חמיר למיחל על איסור מוקדשי' דאע"ג דליכא לא איסור כולל ולא איסור מוסיף ופרכי' דאימור דשמעית ליה לר"י דחייל בטמאה מהאי טעמא כיון דטמאה ליכא אלא איסור לאו גרידא כלאו דגיד הנשה אבל דליחול מהאי טעמא על איסור מוקדשין דיש בו כרת וחמור מאיסור דגיד הנשה מי שמעית ליה.

אלא הכי במבכרת עסקינן פי' והני ולדות קדשים דאמרינן בכור הוא דאין קדושתו אלא מרחם כשיוצא לאויר העולם וס"ל דאינו נוהג בשליל דאיסור גיד ואיסור מוקדשים בהדי הדדי אתי' מרחם ולהכי קתני גיד הנשה נוהג במוקדשין שנוהג עמו ביחד דאתיא כאחת.

ואביי אמר לעולם בוולדות קדשים בעלמא וקסבר בהוייתן קדושים כשיוצאים מרחם ואינו נוהג בשליל ואתיא תרווייהו בהדדי וכדאמרי' ולשון בהווייתן משום דאמרינן התם רק קדשך אלו קדשי' ממש אשר יהיו לך אלו הולדות.

ולא פליגי כאן להלקותו כא' להעלותו פי' שאם אכלו לוקה עליו והיינו דקתני נוהג אבל אם רצה להעלותו על המזבח במחובר מעליהו והיינו דקתני אינו נוהג. ואיכא דגריס כאן פי' לחלצו כאן להעלותו שאם רצה לחלצו ולהעלותו אינו חוצצו והיינו דקתני נוהג ואם רצה לעלותו במחובר מעלהו ואינו נוהג.

רב נחמן בר יצחק אומר לחלצו פליגי פי' אם צריך לחלצו ולהעלותו ויש גורסין להעלות פליגי פי' להעלותו במחובר וכדמפרש ואזיל דתני' והקטיר הכהן את הכל וגו' לא הוה צריך לאתויי הא מתניתי' אלא אידך מתני' דאיפליגו בה אלא דבעי לפרושי לן אגב אורחי' דהא מתניתא קמייתא רבי היא וכדמוכח ואזיל.

לרבות העצמות והגידי' פי' גידים דהתירא דהא לרבנן גידי' דאסורי אסורי' להעלות כדאיתא לקמן וכן פרש"י ז"ל:


דף צ עמוד בעריכה


ורבי מידי דהוה אחלב ודם פי' וכי כתיב ממשקה ישראל לאיסורין דעלמא שהם בכל הקרבן.

אמר רב הונא כו' מיתבי וכו' ולא אמרי' תנאי היא משום דלא איפלגי בה בהדיא אלא מכללא נפקא כדאיתא לעיל גיד הנשה של שלמים חולצו לאמה קשי' לי לרש"י ז"ל שלמים למה להו אמה דהא נאכלין בכל העיר ואף חזה ושוק הניתן לכהנים שהמורם מהם כיוצא בהם וגורס גיד הנשה של חטאת ואשם א"נ שכיון שניתן לכהנים ורוב אכילתן בעזרה:

ושלש מאות כהנים מטבילין אותה איכא דקשיא ליה דהא אמרי' בפ"ק די"ט מפני מה אמרו וילון טמא כפי שהשמש מתחמם כנגדו והכא שאין מתחממין בו למה טמאה ויש מפרשים דראוי להטביל קתני דהא גוזמא נקט ויש גורס שם מפני מה אמרו וילון אסור כלומר משום כלאים:


דף צא עמוד אעריכה


רב אשי אמר לא נצרכה אלא לשמנו של גיד דתניא וכו'. פירוש דכיון דאסור מדרבנן לא מצי אכיל ליה וכיון דשרי מדאורייתא באכילה איתא בבל תותירו ולא מצי למשריי' והא דרב אשי לפי' רש"י זכרונו לברכה שפסק לקמן דאף לר"י איכא איסורא ממנהג קדושי' בשמנו של גיד באותו שעל השופי מיהת אתיא הא אפילו לר"י וכרב חסדא דאמר לא נצרכה אלא לגיד הנשה ואליבא דר"י: אבל לפי' התו' שכתבו לקמן דלר"י ליכא שום מנהג קדושים בשמנו של גיד כלל אתיא מתניתין כר"מ דוקא ולא קיימא דרב חסדא.

מדקתני משתי בהמות פשיטא דתרווייהו לאיסורי כלומר ושניהם מן הימין או מן השמאל ולר"י איצטריך פי' דלרבנן אפי' בבהמה אחת משכחת תרווייהו לאיסורא וש"מ מפשט פשיט ליה לר"י הי' מינייהו מיתסר דאי לא פשיטא ליה אמאי לוקה כלל דלמא לא מתסר גיד הנשה שבצד זה ואפי' כהתראת ספק אין כאן דדילמא לא עביד איסורא כלל אלא ודאי ש"מ ואמרי' אי פשיטא ליה אמאי ארבעים ותו לא פי' הא ודאי על כורחין פשיטא ליה וכדאמר אלא הכא קא שמעינן דאי נמי פשיטא ליה אכתי קשה ממתני' אמאי ארבעים ותו לא דהא מדאמרינן רבנן סופג שמוני' מכלל דבשתי התראות אכלינהו. והכן טול גיד הנשה כמאן דאמר לבני נח נאסר וא"ת ודילמא לא נאסר אלא שהם נהגו בו בעצמן כדרך שנהגו בשחיט' דקאמר פרע להם בית השחיטה וי"ל דמאי בית השחיט' דקאמרי בית הנחירה דנחירתן זו היא שחיטתן א"נ דשאני הכא דכתיב והכן משמע משורת הדין.


דף צב עמוד אעריכה


אופנים אמרו ליה פירש"י ז"ל שהם למעלה מן המלאכים והחיות שאומרים קדוש קדוש קדוש. ותימא דהא משמע מן המקראות שהחיות במעלה גדולה יותר כדכתיב כי רוח החיות באופנים. ויש מתרצים דתרי מיני אופני' הם. והנכון דלאופני' שהם קרובי' לארץ לא קפדי עלייהו כולי האי כי הם כעבד לפני המלך. אבל ישראל במעלות חיות הקודש הם אצל הקדוש ברוך הוא כשרים בפני המלך ואפ"ה יש להן רשות יותר מהן:


דף צב עמוד בעריכה


מאי דבעינן אית לי' לעוף ועגיל או לבהמה ולא עגיל דבתר דידיה אזלינן או בתר מיניה אזלינן וסלקא בתיקו קשיא ליה לרבנן ז"ל דהא גבי תפילין אמרינן דבתר דידי' אזלינן דאמרינן אטר מניח בשמאלו שהוא ימין כל אדם ותירצו דשאני התם דכתיב ידכה ודרשי' יד כהה שלו ולא תליא מילחא בימין או בשמאל. וע"ז הדרך אמרו גבי חליצה דבעי רגל ימין מן התורה דילפינן רגל רגל ממצורע שאם הוא אטר אין לומר שיחלוץ בימינו שהוא שמאל של כל אדם וניזל בתר דידיה כדאמר גבי תפילין דשאני תפילין דכתיב ידכה יד כהה. אבל עדיין נחלקו בו בתוספת דאיכא מאן דאמר שיחלוץ בשתיהם ועולה לו חליצה ממה נפשך. איכא מאן דאמר דדילמא אטר אין לו רגל ימין כלל והביאו ראיה מדברי רש"י ז"ל במסכת בכורות דאמרי' לענין מומי כהן אטר בין ביד בין ברגל פסול פי' רש"י ז"ל דפסול לפי שאין לו ימין: וי"א דכהן אטר שהוא פסול לאו משום דבעינן עבודה בימין האי לית ליה ימין אלא משום מום וכדתנן התם בבכורות השולט בשתי ידיו ר' פוסל וחכמי' מכשירין ואמרינן עלה דרבנן סברי בריותא הוא ור"מ סובר חלישותא הוא וקשיא ליה לרבינו הרמב"ן ז"ל על דחי זו דא"ר בהא מתניתין דבכורות ליתנהו לאטר גבי מומין ולימא אטר ופסול לדברי הכל אלא ודאי אינו נפסל אלא מפני שאין לו ימין כדברי רש"י ז"ל ומעתה לא יחלוץ כלל ומיהו מייבמה ולא אמרינן בהא כל שאינה עולה לחליצה אינה עולה לייבום. מידי דהוה אאלם ונקטעה רגלו שאף על פי שאין חולצין מייבמין:

אמר שמואל חלבו מותר לדברי הכל פי' דהא דקתני במתני' חלבו מותר דברי הכל היא ולאו לר"י בלחוד. ואמרינן חלב דמאי אילימא חלבו לשליל והא מפלג פליגי דתניא וכו'. ואם תאמר והא בלא"ה נמי תקשה לן דאמאי מודה בחלבו של שליל טפי מגידיו דאיפלגו בה במתניתין דאי בהמה מעליא חשיב תרווייהו לאסורי ואי לאו תרווייהו שרי. וי"ל דשאני חלב דלאו חלב הוא משום דאימעט מקרבן כדאמרינן בפרק המקשה לילד מה חלב ושתי כליות מוציא מכלל שליל אף כל מוציא מכלל שליל.

ואמר ר' אושעיא אמר רבי אליעזר מחלוקת בבן ט' חי והלך ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו. וא"ת ולמאי איצטרך למינקט הא דר' אושעיא אי משום דהוה אמרינן דחלבו דמתניתין היינו חלבו דגיד הנשה השתא נמי נימא הכי וי"ל דאי אגיד דשליל בלחוד אמרה ר' אושעיא לימרא אמתניתין אמאי אמרה אברייתא אלא ודאי לאשמועינן דבחלבו דשליל נמי פליגי. ומדאקשי על שמואל מהא דר' אושעיא אמר ר"א שמעינן דהילכתא הוא הוא וליכא דפליגי עליה והכי משמע בפ' בהמה המקש' וכיון שכן קיי"ל כר"י דחלבו וגידו מותרין כשיטתו לענין שאינו טעון שחיטה דהילכתא כוותי' כדסתם לן תנא בפ' המקשה ורבא אמר התם ארבע סימנין אכשר בי' רחמנא ורב ?אסי נמי אמר בשליל טריפה דמותר בשחיטה והיינו כר"י דאי לר"מ אפי' בשחיטה כשרה אינו מותר בשחיטת האם: ואלו חלבו דגיד כלו' שמנו והא מפלג פליגי דתנן ג"ה מחטט אחריו בכ"מ שהוא וחותך שמנו מעיקרא דברי ר"מ ר"י אומר גוממו עם השופי ז"ל החלב הגבוה וגיד שעל השיפוי חות' ומשליכו מפני מראית עין שלא יראה כאוכל גיד אבל שרשיו ועקרו של גיד ושל שומן מותרין עם השופי בשוה לשופי יחתכנו ע"כ. ולפ"ז אף לר"י יש איסור בשומן דרבנן כנגד הגיד שאסור מן התורה. ומאי דאמר מרן ז"ל משליכי מפני מראית עין אשומן בלחוד קאי דאלו גיד שעל השיפוי מדארייתא היא. והא דאמרי' בסמוך גבי הא דתניא שמנו מותר וישראל קדושים הן נהגו בו איסור מאי לאו ר"מ היא דאמר מותר מן התורה ואסור מדרבנן וכפירש"י ז"ל דאי לר"י אפילו מנהגא ליכא כך פירושו דנהגו בו הוי משמע בכולו. ולהכי אמרי' דאי לר"י אפילו מנהגא ליכא בכולו ומהדרינן ודילמא ר"י הוא כלומר ומאי נהוג נהגו במקצתו ודחוק קצת לכך פי' בתוספת דלר"י ליכא שום איסורא בשמנו כלל והא דקא גוממו עם השיפוי לגופא דגיד לחוד קאי והיינו דאמרי' מאי לאו ר"מ היא. ומהדרינן דדילמא ר"י היא וי"ל שאף השומן גוממו עם השופי ואמרי' לא ס"ד וכו' ומיהו קשה דבעובדא דבר פיולי' אמרינן אמר רב מאי דשקל בר פיולי' דאורייתא לר"י ומאי שייר שייר דרבנן ואם איתא מאי שיורא דרבנן איכא לר"י דאי בגופו שעל גיד שעל השופי הא ודאי דאורייתא הוא לר"י דהא בהדיא אמרינן התר דר"י לית לי' דשמואל דאמר לא אסרה תורה אלא על הכף בלבד אלא ודאי משום שמנו קאמר וי"ל דהא דרב ששת בטעות' שוי אמרי לה דס"ד דלר"י איכא איסורא דרבנן בשמנו וכדס"ד הכא כדפרכי' ודילמא ר"י הוא והא פרכי עלה ואמרי אלא דאורי ליה כמאן אורי ליה לא כר"י ולא כר"מ ודחינן לה להא סברא ולא קיימא במסקנא. ויש גורסים שם מכלל דמאי דשייר שייר דרבנן לר"י כלו' ובאתמהא פרכינן לה לומר דהא לר"י ליכא שום איסורא לרבנן ותדא מן הקושיא הוא דא"כ דאורי ליה למאן אורי ליה:

מודה שמואל שאסור מדרבנן, פי' והא דאמרינן חלבו מותר לדברי הכל מותר מן התורה קאמרי וק"ל היכי פסק ואמר מותר במידי דאסור מדרבנן וי"ל דמשום איסורא לא היה בתחלתו מגזיר' דרבנן אלא ממנהג קדושים פסק ואמר הכי:

מאן שמעת ליה דאית ליה חטיטה ר"מ וקתני שמנו מותר כלו' מותר התורה: והא הסכמה תלת מתניתא כדר"מ כדאיתא בסוגין כולהו איצטריך ליה דבהא בתרייתא אשמעי' דשמנו מותר מן התורה ומשום דלא תימא דמותר לגמרי קתני מציעתא דישראל קדושים הם נהגו בו איסור ומשום דלא תימא היכא דלא נהוג לא מיתסר קתני קמייתא וחותך שמנו מעיקרא לומר דרבנן אסרו זו בכל מקום מפני מנהגם. ונראה דלר"מ חטיטת גיד מן התורה ושלש מחלוקת בדבר זה דר"מ סבר כל הגיד מן התורה ור"י סבר עם השופי בלבד ותנא דמתניתין אית ליה דשמואל דלא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד ומיהו מודה שמואל דבעי חטיטה בגידו ושמנו מדרבנן כדמוכח מעובדא דבר פיולי': וקי"ל דבעי חטיטה כר"מ מההיא עובדא ומסוגיא דר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן גבי חזרו לומר אין נאמנין ומאי דאמרי' בעובדא דבר פיולי' מאי דשקל בר פיולי' דאורייתא לר"מ ומאי דשייר שייר דרבנן לר"מ דאורייתא היינו גיד כוליה ודרבנן שמנו מאן דאורי ליה אורי ליה בשמנו כר"י לפירש"י ז"ל.

אמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא אמר רב לא אסרה תורה אלא קנוקנות שבו וכו' עיקר הפי' דתרווייהו ס"ל כדקיי"ל אליבא דהילכתא דאין בגידים בנותן טעם ולהכי אמר רב יצחק משמיה דרב דכיון דכן סברא הוא דלא אסרה תורה אלא קנוקנות שבו שיש בהם טעם כי למה יאסור עץ. ועולא אמר עץ הוא ותורה חייבה עליו וגזירת הכתוב הוא ואביי אמר דכוותי' דעולא מסתברא וכן הילכתא:

גיד אמר רחמנא ולא קנוקנות. מדאורייתא אבל מדרבנן אסירי וכדאמר רב אשי גבי חוטין וב"ב רבה האי פקקלות' שרי' וישראל קדושים נהגו בו איסור. והא דדייק רב אשי חלב אמר רחמנא ולא חוטין איכא דקשיא ליה תיפוק ליה מהא דשמואל דלקמן החלב ולא שבתוך הכסלים ובתוס' אמרו שמקצת החוטין האלו מגולין בתחילתן ולהכי לא אתיא מדשמואל וה"ט דגזרו בהו רבנן לא אסרו חלב שהבשר חופפו:

לובן כוליא אינו הבשר הלבן שבתוך הכוליא דההוא בשר גמור הוא וא"צ לסלקו אלא לובן זה הוא החלב האריך שבתוך החוט שהכוליא תלוי בו והחוט מתפצל ונכנס בתוך הכוליא להרבה הפיצולין ועל זה נחלק ואיכא מאן דאסרי' ליה מדאורייתא ודרך התלמוד לקרוא לחלב בשם לובן כדאמרי' לקמן חיוורא דתיתי מתני.

רבא ממרטט ליה: כלומר שנטלו כולו יפה ורב אסי גאים ליה שלא היה מדקדק לחטוט אחריו ותרווייהו ס"ל כמאן דשרי לית מדאורייתא ומדרבנן הוא דעבדי הכי ואמר אביי כוותי' דרב אסי מסתברא דכיון שעל הכליות אמר רחמנא ולא בתוך הכליות ומפורש התירו מן המקרא מסתגי דנגום ביה ורבא ור' יוחנן למדת חסידות ממרטי ליה ולאו דפליגי אדר' אסי' בעיקר הדין וזה דעת הרי"ף ז"ל שפסק כר' אסי: אבל יש שפסקו כרבא וכר"י דס"ל מפליג פליגי ואינו מחוור דהא אכרח אביי לדר' אסי מדשמואל ובההיא ליכא מאן דפליג ור' יוחנן נמי אמר לה אנא לאו טבחא אנא וכו' כדאיתא בסמוך וכי תימא דרבא ור"י סברו דלא דמי דרשא דעל הכסלים דשמואל להא דעל הכליות א"כ היכי שתיק תלמודא ולא דחי ליה לדאביי א"ו דברי הרי"ף עיקר וכ"פ הרמב"ם ז"ל.


דף צג עמוד אעריכה


חלב שהבשר חופה אותו מותר פי' אפילו מדרבנן ונראה מפי' רש"י ז"ל שהוא השומן שתחת הבשר האדום סמוך לכסלים ויש מקומות שנהגו לאכלו בשור וכשב ועז כדכתיב בקר' בהדיא והכי איתא בפרק בהמה המקשה:

חיורא דתותי מתני אסור. פי' חלב שעל הכסלים בעיקרי המתנים סמוך לירך והמתני מכסין אותו והוא למטה להן וכשהטבח מפרק המתני' נראה אותו חלב ולפיכך אסור שאין הבשר חופה אותו מחיים כדמפרש ואזיל:

מי אמר רחמנא לא תיכול בשרא פי' דקס"ד דאסורין לעולם מדין חלב קאמר והדר לי' דלא אסר להו אלא משום דמא וסגיא להו בחתיכה כדמפרש ואזיל.

חתכי' ומלחי' אפילו לקדרה שפיר דמי. פי' ר"י הזקן ז"ל דכיון דאמר אפילו לקדרה מכלל דעד השתא בצלי איירינן ואמרי' דאסורים משום דם וש"מ דלצלי בעי חתיכה מיהת דאי לא מאי אסורא דקאמר. והקשו עליו מדאמרי' בפרק הזרוע אמר רב חוטין שבלחי אסורין וכל כהן שאינו יודע ליטלן אסור לתת לו מתנות ולא היא אי בטויא מידב דייבי ואי לקדירה איידי דחתיך להו ומלח להו מידב דייבי הרי שלא הזכיר חתיכה אלא בקדרה: והא דנקט הכא אפי' לקדרה לא דק ואורחא דתלמודא הוא בהכין: והכי משמע לקמן בשמעתין גבי בישרא דאסמיק וכדמפרש עלה בס"ד: ושמעתין בשנשחטה כראוי ששחט הוורידין דאי לא אפי' לצלי בעי חתיבת אבר אבר כדאיתא בפרק השוחט וכתב הראב"ד ז"ל דכי חתיך להו לחוטין לקדירה צריך לתת החתך למטה בשע' מליחה דכל דאיכא חתוכ' חתוכה בעינן להו למטה כדי שיזוב הדם. עוד כתב ז"ל הרוצה לצאת י"ח בחתיכת החוטין יחתוך כל אבר ואבר מהם לשנים וישבר את העצם לשנים ולא יחתוך על חיתוך בשר כי פעמים שהחוטין אדוקים בעצם ויחתוך הבשר ויהיו החיתוך קיימין וגם לא יסמוך בפירוק האברים זה מזה כי מתפשטים הם לתוך האבר ומתרככין עד לחות הבשר ושם הדם רבה ומשם צריך לחתכן כי הפתח נפתח ורחב ליציאת הדם משם: ובשעת המליחה יתן החתוך למטה ביריד' וכן הדם יוצא יפה ע"כ.

ריש מעי' באמתא בעי גרירה: עיקר הפי' כפירש"י ז"ל דריש מעי' הוא כשהדקין יוצאין מהקיבה וצריך לגרור חלב שעליהם עד אורך אמה וכן פי' ר"ת ז"ל ולא כמו שפי' שקורא ריש מעי' למה שהוא בסוף הדקין סמוך לחלחולת דהכי קרי' ליה ריש מעי' והוא סוף מעי'.

חמשה חוטי הוי. פי' חמשה מקומות שיש בהן חוטים דידא ודלוע' משום דמא ודעת מורי הרא"ה ז"ל שאין זה אלא בבהמה דומיא דאידך משום תרבא אבל בעוף תורת בשר עליהם ואין מורי הרשב"א ז"ל מודה לו גם לא כתבו זה בתו'.

אי חתך ומלח להו שפיר דמי פי' לקדרה דאי לצלי לא בא מידי דנורא שייב להו וכדכתיבנא לעיל. כתב בעל התרומות ז"ל שהחוטין שתחת הלשון הרי הן בכלל דלועא החוטין שבכתף בכלל דידא וצריך לחתכן ולמלחן לקדרה.

ודמוקרא פי קרום של מוח ביעי חשילתא פי' ביצי האבר שנעקרו קצת ומעורין עדיין ושלא נעקרו לגמרי רב אסר פי' משום אבר מן החי ומדרבנן בעלמא משום מצות פריש דומי' דאבר ובשר המדודלין דטפי מיהא ליכא ורב אסי שרי דאפי' מנות פריש' אין בהן דחיות אית בהו כדמפרש ואזיל. ואף על גב דרב רבו דר' אסי הילכתא כרב אסי מהא דאמר ליה רבי יוחנן לרב שמן בר אבא ואת לא תיכול משום אל תטוש תורת אמך כתב הרמב"ם ז"ל ביעי חשילתא אסורין מפני מנהג אבותינו שנהגו בו איסור ואינו נכון דלישנא דאת לא תיכול לא משמע כן לכך נראה שלא אסר אלא לרב שמן לפי שנהגו איסור במקומו ואף על פי שבמקומו של ר"י לא נהגו בו איסור דרב שמן דעתו לחזור הוי.


דף צג עמוד בעריכה


הני ביעי דגדיא וכו' מנא ידעי אי אית בהו שורייקי סומקי וכו' ומינה דבגו תלתין יומין אפי' אית ביה שורייקי סומקי שרינן ויש אומרים דדוקא נקט דגדיא אבל דעגלי אפי' בגו תלתין יומין אסורין אי אית בהו שורייקי סומקי וכן דעת מורי הרא"ה ז"ל.

האי אומצא דאסמיק פי' חתיכת בשר שהאדימה שנצרר הדם בה ואינו יוצא אלא ע"י חיתוך ומליחה ואסור משום דהוי דם האיברים שפירש שהוא אסור חתכי' המלחי' וכו' אותביה אגומרי פליגי על כרחך בדלא חתכי מיירי דאי לא היכי אמרי דמצמת צמית אלא ודאי כדאמרי ומעתה תלי' בשפודא דכוותיה הוה דלא בעי אפי' חתיכה וכדכתיבנ' לעיל דמשאב שייב וכל שהוא ע"י האור כבולעו כך פולטו כדאיתא בפסח שני לענין מולייתא דשרינן בצלי מהאי טעמא כדאיתא התם וכן מיזרקי לאו היינו וורידין כדפי' הרב בעל העיטור ז"ל דהנהו כל היכא דלא שחטינהו אפילו בעוף ואפילו לצלי בעי ניתוח וחתיכה ומליחה כדאי' בריש פרק השוחט אלא מיזרקי הם חוטי הצוואר כדפי' רש"י ז"ל ואפי' בנשחטו הוורידין איירי כדכתב לעיל וכן פי' ר"ח ז"ל והרמב"ם ז"ל.

רישא בכיבשא פי' כשרוצין להסיר השער שנותנין אותה באש ויש לחוש למה שבתוכו שיש בו דם וא"א לו לצאת מפני עצים קדרת הראש שהוא מפסיק ואם נתנו באש על בית שחיטתו הוא זב דרך שם דרך נקב שיש בקדרתו ואם נתנו מן הצדדים באש אין לו מקום לצאת דמיקפא קפי ואסור וכל היכא דאמרינן הכא דאסור לא אסרו אלא המוח בלחוד ושאר הראש מותר שהרי אין לו מקום לצאת לשאר הראש שעצם מפסיק וכשיוצא הוא יוצא חוץ לגמרי ודווקא לצלי או כשמניחין אותו ברמץ אבל נתנו בקדירה הרי הוא יוצא לקדרה ואוסרת וצריך לשיעורא בששים דכוליה מוחא. וכן כתב בהלכות גדולות ופסק הרי"ף ז"ל הילכתא כלישא קמא לחומרא דכל תרי לישנא בדאורייתא לחומר' נקטינן הילכך בין אנחירי בין אצדדין אי לא דץ בה מידי דמידב דייב אסורי. ואם חותך בראש ונותנו באור וחתוכי לתחת פשיטא דשרי ותמה על הרב בעל העיטור ז"ל שכתב דהכא בלא מליחה איירי וכי מה עניין מליח' בכאן והאיך מליחת הראש מוציאה דם של מוח והלא העצם מפסיק בנתיים עד שאפילו האש אינו מוצאו וכ"ש המלח כתב הרב בעל התרומות ז"ל יש מקומות שנהגו כשרוצין להסיר הנוצה שנותנין אותה על הרמץ וראש התרנגול אינו משים עלהרמץ אלא חותכו ומולחו. ואפי' אינו חותכו אינו אסור אלא הראש וכוונת רבינו ז"ל לומר שאעפ"י שמניח התרנגולת על האש עד שיתחמם הלב והכבד מבפנים ויוצא ממנו דם אין בכך כלום דכי היכי דבלע ליה בשרא פליט ליה ככל בליעה שע"י האור כדכתיבנא לעיל ולא חסרו רישא בכיבשא אלא מפני עצם הראש המפסיק והוא נבלע במוחו כמו שאמרנו. וזה שלא כדברי בעל העיטור ז"ל שכתב בהכשר בשר שצריך המהבהב העוף ליזהר שלא יניחנו שם בכדי שיתחמם הלב והכבד. ומורי ז"ל סובר כדברי בעל התרומות ז"ל וכן אמר רבי' ז"ל כי מה שמהבבין הרגלים על האש להסיר שערן ולהסיר טלפיהן צריך ליזהר שלא יהבהב אלא מעט מפני הפרסות שהם מפסיקין ואין מניחין האש לשאוב ומליחה לא מהני להו כדאמרי' לעיל גבי רישא בכיבשא שאין מלח שעל הטלפי' מפליט מה שתחת הטלפים ולצאת ידי כל ספק מסירין הטלפים תחלה ואח"כ מולח ומשהה שיעור מליח' אח"כ מסיר השער. וכשמחרכין התרנגולת ע"י האור צריך להדיח תחלה בית השחיטה יפה שלא ישאר דם בעין ונתבשל שם שאין המלח מפליט ואין האור שואב כשהוא בעין וכדאמרי' לקמן מדיח ומולח ומדיח דהדחה ראשונ' משום דם שעל פניו כדבעי לפרושי בפ' כל הבשר בס"ד.

אמר מר זוטרא כשעורה במקום אחד וכו' נר' דמר זוטרא פליג אדר' יוחנן לומר דכל דהוי כזית מלקין אותו אפילו בשנים ושלשה מקומות. דאלו לר"י אין מלקין אותו עד שיהא כזית במקו' אחד והיינו דאיצטרך תלמוד' למפסק הלכה ופסקה כר"י וכפרוש' דרב פפא ומשוח דלא אסתיימ' מילתא דר"י בנפשי'. לא אמר תלמודא בהדיא הילכתא כר"י ואליבא דרב פפא דהא לא איירי ר"י בהדיא מלהעבירו ואיצטריך לומר והלכתא להעבירו כשעורה להלקותו בכזית.

חלב מאן דכר שמיה מאן שייטי' הכא לאיירוי' בדין חלב בעלמא שאינו משמנו של גיד דהא ודאי הכי משמע לישנא דעל החלב ופרקי' ה"ק נאמנין עליו כשם שנאמנין על החלב לדבכי הכל דלאו משום חשש לא היו נאמנין על הגיד שלא היו רוצין לטרוח בניקורו דהא בחלב וחוטין איכא טירחא טפי ומהימנו אלא משום דסברוה כרבי יהודה ואלו בחלב ליכא למיחש להו ונאמנין לדברי הכל:

מתניתין שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכו שמקומו ניכר ודייקינן בגמרא דוקא שלימה שולח אבל חתוכה לא לישדר אפילו כשרה אלא אם כן נקרה מגידי' כראוי ובגמרא מפרש טעמא ולרבותא נקט לנכרי כדמפרש התם:

גמרא שלימה אין חתוכה לא פי' מדקתני שמקומו ניכר דאלו בחתוכה אין מקומו ניכר. ואמרינן במאי עסקינן אי לימא במקום שמכריזין חתוכה נמי לישדר וכו' שמועה זו עמוקה מאוד צריכה ביאור והריני מפרשה בקיצור כפי מה שקבלתי ממורי הרא"ה ז"ל. וכללא דשמעתא דכולא שמעתין מיירי במקום שכל הטבחים אורובא טבחי ישראל ואלו למשורת הדין כל בשר הנמצא ביד גוי מותר ואפי' לרב דאסר בשר שנתעלם מן העין דנמצא ביד גוי שאני כדאיתא לקמן בשמעתין והיא הנותנת שאסור להם לעולם למכור לגוי נבילה וטריפה דדילמא זבין לי' ישראל מיני' ויש מקומות שלא רצה לעמוד על דין זה לפי שהיו מפסידין בנבילות וטריפות שלהם ולפיכך עשו תקנה אחרת בהם והיתה התקנה על שני הדרכים האחד מקום שאין מכריזין לעולם והשני מקום שמכריזין המקום שאין מכריזין שמו עצמם הפך שורש הדין והוא שאפילו היתה טריפה נבילה ידוע לא היו מכריזין עליה כלום וקבלו עליהם שכל בשר הנמצא ביד גוי אסור להם לעולם כדי שיהא מותרין לגוי לעולם נבילות וטריפות שלהם והמקו' שמכריזין חלקו בדינם כי ביום שיהי' להם טריפה במטבחיים שיכריזו אותה ואותו יום מותרין למכור לגוי טריפות ונבלות ואסורין ליקח מהם בשר כדין מקום שאין מכריזין וביום שלא תהיה טריפה במטבחיים לא יכריזו כלום ויהיו עומדין על ק' הדין ומותרין ליקח ואסורין למכור וכל שאנו אומרים בשמועתינו מקום שמכריזין רוצה לומר שמכריזין ולא הכריזו. ויש בכלל זה שני המקומות המנהג שאמרו וגם שורש הדין וכל שאנו אומרים בשמועתינו מקום שאין מכריזין כולל שני מקומות. דין מקום שאין מכריזין שאמרנו ודין מקום שמכריזין והכריזו ששני אלו דינם שוה. ולכך לא הוצרך התלמוד להקשות ולתרץ בכל שמועתינו אלא מקום שאין מכריזין ומקום שמכריזין כי בשני אלו נכללין הדין והמנהגות. וזהו כלל גדול וברור לכל השמועה.


דף צד עמוד אעריכה


והדרינן לפרש גופא דשמעתא במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין לעולם. ויש בכללה במקום שמכריזין והכריזו שני אלו הם היפך שורת הדין שאסורין ליקח ומותרין למכור אפילו חתוכה נמי לישדר לגוי בלי מנוקר ואפילו היא טריפה דהא לא יכלי' למזבן ישראל מנייהו כדאמרן אלא במקום שמכריזין ולא הכריזו ובכללה מקום שעומדין על שורת הדין ששני אלו אסורין למכור ומותרין ליקח אפילו שלימה נמי לא לישדר ואפילו כשרה דילמא מחתך לה נכרי במקו' גיד הנשה ומזבן ליה פי' דלא חיישינן דעביד הכי הנכרי כדי להטעותינו דהא פרישנ' במס' ע"א דלא חיישינן דעביד עכו"ם מידי להעבירנו אלא חיישינן הכא דעביד נכרי הכין להטביחה שיקפצו עליה יותר ללוקחה ממנו לפי שהיא מתוקנת לסעודה.

איבעית אימא במקום שמכריזין פי' במקום שמכריזין ולא הכריזו או בדוכתא שעומדין על קו הדין כדכתיבנא וחתוכה דעכו"ם מידע ידעו פי' ודקאמרת דניחוש דילמא מחתך לה גוי ומזבן ליה לישראל סמכינן עליה שלא לנקרה יותר להא ליכא למיחש דחתוכה דעכו"ם מידע ידעי וטעמא דחתוכה דגוי מידע ידעו. פירש"י ז"ל משום דגוי אינו יודע לחתכה ולפורעה כדרך שהגיד מונח כמו הישראל שיודע ומכיר מקומו של גיד זה. וכתב עוד ז"ל ועל דא סמיך רבי בשולח לחבירו ירך על יד גוי ולא עשה בה חותם שאם הוא חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגיד היא מותרת ע"כ. פי' לדבריו דהא ליכא למיחש שמא החליפה גוי בירך אחרת שלא היתה משובחת כשל ישראל וחתכה במקום גיד הנשה וחיטטה דהא חתוכה דגוי מידע ידעו שאינו יודע לנקרו כישראל וכתבו רבותי' הצרפתים ז"ל לפי סברא זו ה"ה דהיה מתיר רבינו ז"ל בשר מנוקר מחלבו יפה שהניח ישראל ביד גוי או ששלחו לחבירו בלא חותם דניקור חלב דעכו"ם מידע ידעו ומיהו דוקא בכי הא שהניח ירך או בשר שלו ביד גוי דלא חיישינן לאחלופי מהאי טעמא דאמרינן אבל בשר או ירך הנמצא מנוקר ביד גוי דלא דחיישינן שמא נקרה ישראל לעצמו ואח"כ מצא שהיה טריפה ומכרו לגוי זה משום דבזמני לו בשר הנמצא ביד גוי אסור דהא איכא רוב טבחי עכו"ם או מחצה ולא התיר רבינו ז"ל אלא דלא ניחוש לחלופי ונימא כאן נמצא כאן היה ומעתה מה שהתיר רבי ז"ל בשולח ירך מנוקר לחבירו בלא חותם אין זה אלא כשהודיעו בכתיבו הניכר לו שהוא שולח לו ירך מנוקר בלא חותם ומעתה נסתלקה קושיא גדולה שהיו מקשים על שמעתתינו לפי שיטה זו אמאי אוקמא השתא במקום שמכריזין נוקמא אפילו במקום שאין מכריזין והיינו טעמא דחתוכה לא לישדר משום דכיון שהוא חתוכה על יד ישראל הרי הוא רואה שלא חותכה גוי דחתוכי' מידע ידעו. וכיון שהוא מחותך כדרך ישראל חותכה אתי למיכל מיניה דקסבר שיהא כשירה דאלמא שהיא אינה כשרה לא היה ישראל מחטטה ובמה שכתבנו לא קשיא דבהא וודאי במקום שאין מכריזין שמותר לימכר לגוי נבילות וטריפות מחשי חיישי ישראל. כי אחר שהתחיל ישראל לחותכה נודע לו שהיא טריפה ומוכרה לעכו"ם וכו' דהא לא איתחזק לן התירא ברשות גוי זה והכל מודים לפי שיטה זו דוק' בבשר מנוקר לא חיישי' לחלופי והוי כחות' אבל שחיטה עצמה לא הוי סימן לא בעוף ולא בבהמה כדרך שהי' אומר הרב בעל העיטור ז"ל דבר שחיטה דישראל לדעכו"ם לא ידיע. ותדע דבפ' אלו מציאות לא התירו משום שחיטה אלא במקום טבחי ישראל דבשר הנמצא ביד עכו"ם מותר:

ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין פי' וה"ה במקום שמכריזין והכריזו דתרווייהו חד דינא אית ליה דמותר למכור טריחה לעכו"ם ואסור ליקח בשר מהם ודקאמרת דחתוכה נמי לישדר דהא לא מיזבן מיניה גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל נר' מפרש"י ז"ל שהוא מפרש גזירה שמא יתננה לנכרי סתם בפני ישר' ואותו ישר' סבור שניטל גידה לגמרי ואוכלה כמות שהיא וזה תימא האיך אינו חושש שמא טריפה היא דהא במקום שאין מכריזין מותר למכור טריפה לגוי סתם ואפילו משום גניבת דעת ליכא שהכל יודעים שאנו מוכרין להם טריפותינו וכ"ש דאכתי לא נחתינן השת' למידע דאיכא בהא משום גניבת דעת וכ"ת דסמיך אותו ישראל שהיא כשרה לפי שרואה אותה חתוכה במקום גיד הנשה בחיתוך ישראל הא כתיבנא לעיל שאף לדעת רש"י ז"ל שאין זה סימן להתיר במקום שאין מכריזין כיון שלא הפקדנוה אנו ברשותו של עכו"ם לכך פי' בתוספת דהכי פירושו שמא יתננה לו בפני ישראל בפירו' בתורת כשירה או שהיה יודע בה אותו ישראל הרואה שהיה כשרה והשתא סמיך שהיא חתוכ' ומחוטטת כראוי ואכיל להו ומה שגזרו כאן שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל מה שלא עשו כן במס' ע"א בענין ההיא ביתא דחוטי דנפל ביה חמרא דיין נסך וכן מה שחשו בכל השמועות שלא ידקדק הרואה שהיא מחוטטת כראוי טעמא דמילתא לפי שהיו מזלזלים בזמן ההוא בענין גיד הנשה כדאמרינן לעיל מעיקר' סברי כרבי יהודה כנ"ל ואי בעית אימא משום דגניב לי' לדעתי' פי' ואיבעית אימא לעולם במקום שאין מכריזין וטעמא דחתוכ' לא לישדר לאו משום דאתי למיזבן מיניה כלל אלא איסורו משום דגניב דעתו דנכרי ופירש"י ז"ל כי עכו"ם סבר שישראל הזה ששולחו לו אוהבו מאוד כיון ששלחו ליה דורון מה שכבר טורח בו ישראל לנקרו לאכילתו ויפה כיון ז"ל דהא ודאי אי לא האי טעמא יותר היה רוצה הנכרי שישלחנה שלמה שיהנה בגיד ושמנו:

כדאמר שמואל אסור לגנב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי וא"ת מה הוצרך להביא שמואל בזו דהא תניא לה בהדי' במתני' דלקמן אין מוכרין נבלות וטריפות לעכו"ם מפני שמטעהו ולא סגי' דלא הוי ידעי' לה לההיא מתניתא דהא סוגי' דגמרא היא דההיא דרבינא ורב אשי וי"ל דאי מההיא ה"א דוקא במכר כי התם שנכרי נותן דמים אבל בדורון אין בו משום גניבת דעת לגבי גוי קמ"ל דשמואל דאף בזו אסור לגנוב דעת העכו"ם. ואיסור גניבת דעתו של נכרי כתבו קצת רבותי' בשם בעלי התוס' ז"ל שהוא איסור תורה דנפקא לן מדכתיב לא תגנבו ולא תכחשו וגו': וכי כתיב בסיפא דקרא איש בעמיתו דממעט הנכרי ההיא דלא תכחשו ולא תשקרו קאי שאין חילול השם בדבר ודיקא נמי דלא כתיב מעמיתו או לעמיתו והיינו נמי דיהביה אנחתא בלא תגנבו ואע"ג דלא אשכחן גניבה סתם על גניבת דעת אלא לשון גניבת לב בכאן נכתב לא תגנבו סתם לכלול אף גניבת ממון ובתוספתא דב"ק איתא שלשה גנבים הם גדול שבכולם גונב דעת הבריות:

הא דשמואל לאו בפירוש איתמר וכו' עד תרנגולת טריפה הוי ויהבי' ניהלה בסך דשחוטה ויש גורסין במר שחוטה כלומר במקום שחוט' והכל אחד ואמרי' וכי מכללא מאי ומהדרי' למ"ד תרנגולת טריפ' הוי קפיד משום דאמר ליה אמאי תשה' אסורא ותקשו בתו' אמאי נקיטי דקפדי מהאי טעמא נימא דקפיד שמא נתנו לו בפני ישראל ואכיל מיניה כיון דשמא דיהבי' להו בתורת שחיטה ותירצו דא"כ הא ש"מ דאסור לגנוב דעתו של גוי דאי לא מנא ידע אותו ישראל שזה הנותן לגוי קושטא קאמר ולא גניב דעתי' לגוי ולמ"ד אנפקא א"ל אנפקא חיי משמע פי' וכל קפדתו של שמואל לא היה אלא לפי שהעבירו על דעתו שאמר לו ליתן אנפקא חי' ויהיב לי' מזגא:

ומפני שני דברים אמרו שאין מוכרין נבילות וטריפות לגוי פי' רש"י ז"ל אפי' בסתם ובתוס' פירשו שאין מוכרין אותו בסך שחוטות אבל בסתם מותר דסתמא בחזקת טריפות זבני להו וכן עיקר כדבעי לפרושי לקמן בשמעתין בס"ד.


דף צד עמוד בעריכה


מם אביי אין רישא וסיפא וכו' רבא אמר כולה במקו' שמכריזין וכו' הני תרי אוקימת' לחדא ענינא סלקי אלא דאביי הוי ניחא ליה טפי דתהוי כול' בחדא גוונא דהיינו שלא הכריזו ובשני מקומות מלאוקלי' במקום אחד ובתרי גוונא ואיכא למידק דמ"מ בין לאביי ורבא רישא דאוקמ' מר במקום שאין מכריזין ומר במקום שמכריזין והכריזו דתרוייהו חדא היא אמאי לא חשו לגניבת דעת או שמא יתננה לו בפני ישראל כדאמרי' לעיל אמתני' וי"ל דאינהו ס"ל דליכא גניבת דעת בדורן וסבירא להו נמי דלא מחמירין כולי האי דנגזור שמא יתננה לו בפני ישראל וכי היכי דלא גזרינן הכי במס' ע"א גבי ביתא דחיטי ואינהו מוקמי ליה למתני' כשנוי' קמא דלעיל במקום שמכריזין ולא היא.

רב אשי אמר בשאין מכריזין ומציעת' שמא ימכרנה לו בפני ישראל כך הגירס' בכל הספרי' המדייקים והוא גר' רש"י ז"ל ותוס' ופרש"י ז"ל דמציעתא איירי במקולין ולכך חשו שמא יהיה שם ישראל כדרך שהם במקולין וכשזה מוכרה לגוי אפי' בסתם סבור ישראל הרואה שהיא כשרה דקסבר דאסור למכור לעכו"ם נבלה וטריפה סתם משום גניבת דעת מה שאין כן ברישא דמיירי בשולח לגוי דורן מביתו דלא שרי' דלהוי ישראל הת' וכי האי לא גזרינן שיקחנ' אותו ישר' והא מתנית' פליגי אמתני' דלעיל דאוקימנ' אפילו בדורן איכ' למיח' שמ' יתננ' לו בפני ישר' וכתבו בתוספ' שבחנ' דח' בזו לאוקמי פלוגת' בין מתני' ומתנית' והא הוי יכו' לומ' דרב אשי מארי דההי' אוקימת' דהכ' לית להו האי טעמא וסביר' ליה דמתניתין משום גניבת דעת או משום דחתיכה דעכו"ם מידע ידיע כשנוי' קמאי דלעיל ולפי שיטה זו ליתא להאי שנויי' דלעיל דגזרינן שמא יתננ' לבני ישראל דהא אביי ורבא ורב אשי לא ס"ל האי טעמא אבל הגאונים ז"ל כולם קבעוה הלכה ורן בדין דדוחק גדול הוא לאוקמי סתם סוגיא דלעיל דלא כרב אשי דסוגיא דגמ' היא וסתם סוגיא דגמרא היינו כרב אשי כדכתיבנ' בריש מכילתן ועוד קשה לפ"ז דמשום דמוכרה לעכו"ם סתם היאך לוקחה ישראל בתורת כשירה והלא מקום שאין מכריזין הוא שמותר לימכר להם טריפות ונבלות שלנו ומשום גניבת דעת נמי ליכא בזה שהכל יודעין שבמקום זה כל עיקר תקנתינו לא היתה אלא כדי שנמכור להם טריפתינו בסתם לכל הפחו' לכך הנכון דהא דקנתינו לא היתה אלא כדי שנמכור להם טריפתינו בסתם לכל הפחו' לכך הנכון דהא דקתני מציעתא שאין מוכרין נבילות וטריפות לגוי מפני שמטעיהו שאין זה אלא במוכרו לו בתורת שחוטה שפירוש דבהא ודאי איכא משום הטעותו דעתו ואיכא למיחש שמא ימכרנה לו בפני ישראל בתורת שחוטה ואתא למיכל מיני' דהשתא ודאי אפי' במקום שאין מכריזין איכא למיחש שהרואה אוכל דהא סבור דכיון דמכורה היא שנותן עכ"ם דמיו אסור להטעותו בזה בפירוש וכדקתני מפני שמטעהו ורישא דברייתא בשולח לו סתם ולכך אין בו משום גניבת דעת ולפיכך א"צ ליטול ממנה ביד הנשה. ומתניתין בשולח לו בתורת שחוטה דבהא איכא משום גניבת דעת והוא הנותנ' דאיכ' למיחש שמא יתננה לו בפני ישראל ולכך צריך ליטול ממנה גיד הנשה והא דקתני תנא בהא דהכא רישא בסתם וסיפא במפור' אורחא דמילתא נקט דבדורון שולח סתם אבל במכר מוכר לו בפירוש כיון שעכו"ם נותן דמיו ואומר לו דכשר שיהיה נבהל על המקח שאם הוא לא יקח ממנו הרבה יש אחרים שיקחו ממנו היינו סברא דרב אשי אבל אביי ורבא ס"ל דבקום שאין מכריזין אין במוכר משום גניבת דעת ואפי' במוכר בתורת שחוטה שהכל יודעין שחזקתו ותקנתו למכור להם טריפות שלנו ולהשביח מקחו אומר לו ישראל שהיא שחוטה ואי סמיך גוי עליה איהו מטעי נפשי' והיא הנותנת שאין לחוש בזה לשום ישראל השומע דלייתי למיכל מיניה ודוקא במקום שאין מכריזין או שמכריזין והכריזו אבל במקום שמכריזין ולא הכריזו מודים הם שאסור למכור להם טריפה ונבילה אפי' סתם: ולהכי אוקמא במציעתא במקום שמכריזין ולא הכריזו ומיהו הילכתא כרב אשי ואפי' במקום שאין מכריזין אסור למכור ולתת נבלות לעכו"ם במפרש בסך דשחוטה אבל בסתם מותר. ובזמנינו עכשיו דרובא טבחי עכו"ם או מחצה על מחצה דינינו כמקום שאין מכריזין ולפיכך אנו מוכרים להם נבלות וטריפות סתם וכל בשר הנמצא ביד נכרי אסור ואפילו הוא מנוקר יפה וכדכתיבנא לעיל כך הולכת שמועה זו לגרסת רש"י ותוספת ז"ל וקרובה זו לשיטת ר"ת ז"ל כמ"ש במהדורא אחרינא ואיכא נוסחי' דגרסי' בה ומציעתה כשמכרה לו בפני ישראל והיא מתפרש על דרך שיטה זו: אלא דלאותה גרס' לא מחמרי' כולי הא למיגזר גבי מוכר למכור שלא בפני ישראל: וכי היכי דלא גזרי' בההיא ביתה דחיטי משום תקנות מוכרין. אבל בשולח דורון ודאי גזרינן הכא וכדאיתא במתני' לפום שנוייא דלעיל ועובדא דשמואל דלעיל במכר היא ולכך לא חשבינן משום גזירה זו והיינו דאוקמינא בברייתא כשמכרה בפני ישראל דהשתא חיישינן שמא יקחנה ממנו אותו ישראל וזו היתה שיטה נכונה אלא שאינה בנוסחי' דרש"י ותוס' והגאונים ז"ל.

אינה מטעי נפשייהו: פרש"י ז"ל והא דאמרינן לעיל שלא יפתח לו חבית המכורות לחנוני כשאומר לו בשבילך אני פותחם והקשו בתוספות כיון דקתני התם אלא א"כ הודיעו מכלל דאפי' בסתם אסור ועוד דודאי ר"י לא הוי משקר לומר לעולא שבשבילו היה פותחם. לכך פי' דהכא היינו טעמא דכיון דחזי' שמכריזין להאי בישרא ה"ל לאסוקי אדעתייהו דטריפה היא: וכן במר זוטרא בעובדא דבסמוך דרבא ורב ספרא לדרכן הוי הולכין ולא לקראתו:

והא קמטעינן להו. והקשו בתוס' מה הטעאה הוי כיון דאילו הוי ידעי הוי נפקי לקראתו וכדאמרינן לעיל בעובדא דרב יהודה דחביבא ליה עולה דהוי פתח ליה ותירצו דשאני התם שבשבילו פתחם עכשיו מ"מ וכיון דאפי' לא הוי מכורות היה פותחם כמו שפתחם עכשיו ליכא הטעאה. משא"כ בזו שלא יצאו לקראתו כלל:


דף צה עמוד אעריכה


ההוא טבחא דאמר לחברי' וכו' זה המעשה נתחבטו בה המפרשים ז"ל בפרושיה ובמהדורא קמא הארכתי בו והריני מקצר בו בכאן ונר' מפרש"י ז"ל שהמעשה היה בעיר שהיו ישראל וכדמוכח ממתניתא דרבי דקא מייתי עלה. ובמקום שמכריזין ולא הכריזו והטבח הזה העיד על עצמו לפי תומו שעשה שלא כהוגן שמכר ביום הזה שור טריפה לעכו"ם ולא עוד אלא שמכר לו במקולין למוכרו במקולין בלא הכרזה ונסתפק לחכמים לכשחמצא לומר שהטבח הזה בדרך עדות אמר כן ולא לצער לישראל חבירו ונאמין אותו לאסור כל המקולין מפני עדות זו כלומר אם לאסור כל בשר שנלקח אותו היום בכל מקולין אלו וכמו שאמרו בלישנא קמא אלו נאסרים כל המקולין כלומר דאלו אותן שלקחו מן נכרי שנמכר לו אותו שור טריפה פשיטא דאסורין אלא ודאי משאר המקולין הוא שנסתפקו ובלשון הראשון הורו להתיר כמתני. דר'. ואף על גב דההיא במקום שעומדין על קו הדין היא שנוי. הא כתיבנא לעיל במקום שמכריזין ולא הכריזו כמו שורש הדין ביום שלא הכריזו ובלשון האחרון הורו לאיסור כיון דאיתחזק איסורא בחנות אחת ולאו למימרא דמשום חנות אחת נאסור כל בשר הנמצא ביד עכו"ם דהא אפילו נאמר שהחנות הזאת הוי כקבוע על פי עדותו של זה. הא תניא במתני' דתשע חניות דבנמצא הלך אחר הרוב וכ"ש שאין לאסור אותן שידעו ודאי שלקחו משאר חניות שהיו בחזקת היתר. ודיינו אם נאסור אותן שלא ידעו מהיכן לקחו כדין תשע חניות אלא טעמא כדפרש"י ז"ל דכיון שזה הטבח עשה שלא כהוגן למכור שור טריפה לאינו יהודי שלא בהכרזה למכרו במקולין ואף לביתו לא היה לו נמכרו וחיישינן דעשה גם כן שלא כהוגן למכור ממנה או מאחרי' טריפות לאינו יהודי למכור במקולין וערבב את שורת המקולין דהוי רוב חניות דאיסורא וא"ת אם על ערבוב המקולין הוא דחששו מה ענין לזו מתני' דרבי דמיירי בנמצא וי"ל דהא בהא תליא שאם אינו חוששין לערבוב כל המקולין פשיטא דכל בשר הנמצא ביד נכרי אסור ואם לאו אוקמא אדינא שהוא מותר. ובלשון הראשון שהורה רבי להתיר אמר ר' לטעמיה דתניא מקולין ורוב טבחי ישראל בשר הנמצא ביד נכרי מותר וה"נ כיון דלא איתחזק איסורא אפי' לדברי טבח אלא בחנות אחת והשאר רוב שהם כשרים כרוב טבחי ישראל דמי' ובלשון האחרון שהורה ר' לאסור אמרו דלא דמיא הא לההיא מתני' דהתם לא איתחזק שעשו במקולין דבר שלא כהוגן כי הכא שעשה הטבח שלא כהוגן ויש לחוש שערבב בי' כל המקולין ואין כאן רוב טבחי ישראל זו שיטת רש"י ז"ל למעיינין בה כראוי וקרוב לזה פי קצת תוס' כאחד מן הפני' שפי' כאן ומיהו קשי' לי טובא למה הוצרך רש"י ז"ל לפר' במקום שמכריזין ולא הכריז ולא פירשה בעיר העומדין על קו הדין וכפשטה דברייתא דמיתי עלה ואולי טעם דבריו מפני שהביאו המעשה הזה על שמעתת' דלעיל דאיירי כולה בהכין.

ומורי הרב הרא"ה זלה"ה היה מפרש דאלו במקום שעומדין על קו הדין הכל מודים שאין לאסור כל המקולין בעדות זו. אלא שתהא דינו כדין תשע חניות וכמו שאמרנו ואין לנו להוסיף על חטאתו פשע ולהוסיף איסור על זה מה שהעיד הוא וליחוש שערבב כל החניות אבל החשש זה היה מפני שהיה במקום שמכריזין שלפי עדות הטבח נמכר' כאן טריפה בנא הכרזה והיו מסופקים אם מה שקבלו עליהם חומרא לאסור יום הכרזה בהיכר זה דוקא. או כל שנודע לנו בודאי שהיתה שם טריפה דינו כאלו היתה שם הכרזה לאסור כל בשר הנמצא ביד גוי כאילו היה במקולין בשר טריפה שכן הדין ביום הכרזה ובלשון הראשון הורי רבי להתיר דכיון שלא היתה שם הכרזה ממש ואדמנייהו כאדך ברייתא דר' ודיינן לה כדין ט' חניות ובלשון האחרון כיון דאיתחזק איסורא הרי זה כאילו הכריזו. והילכתא כלישנא בתרא לחומרא והפי' הזה נכון מאוד.

ולענין בני אדם שלקחו בשר מן המקולין בחזקת היתר אחר שנשחטו שם בהמו' הרבה ואחר כך נמצא מחט או טריפות אחרות באחת מן המקומות שנמכרו בחניות ההוא ואין הלקוחות יודעין עתה מאיזה מהם לקחו יש אומרים שהכל אסור על ספק כדין ט' חניות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילות שאם אינו יודע מאיזה מהם לקח ספיקו אסור. ועוד בהא איתחזק השתא איסורא בחנות זו וכדאמרי' בלישנא בתרא דר'. ויש מרבותי' נראה שאמרו שאין הנדון דומה לראי' דההיא דתשעה חניות מפני שהחנות של טריפה הוה לה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והכא אין דין קבוע שאין דין קבוע אלא שבאותו הקבוע מבורר וניכר לעצמו במקומו כההיא דט' חניות וההיא דוארב לו וקם עליו דאיתחזק גוי אחד בין ט' ישראלים והוא ניכר שם ומבורר לעצמו אבל דבר מעורב אינו עושה דין קבוע להיות כמחצה על מחצה דא"כ האיך חד בתרי בטל מן התורה. ועוד דאפילו בההיא דט' חניות לא אמרו ספיקו אסור אלא לפי שהתחיל הספק בשעת המקח וקודם שפי' למקום אחר דה"ל ספיקו במקום קביעות אבל הבשר הזה כשפי' לא היה בו ספק כלל ובחזקת היתר עמד עד עכשיו ועכשיו נולד לו ספק על בשר שבביתו ה"ל כנמצא הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש ולא עוד אלא שאם כולם נמצ' בחנות ביחד קודם שפיר' כלום מן הבשר הא בטיל שם דהא היו חד בתרי דכל יבש ביבש חד בתרי בטיל אלא בבעלי חיים בלחוד או בחתיכה מבושלת הראוי להתכבד לפני האורחים ודקאמרת דהא איתחזק איסורא בחנות זה וכלישנא בתרא דרבי כבר פירש"י ז"ל טעם הדברים ההוא בדרבי ולא שייך בנדון זה כלל שאין כאן מי שעשה דבר שלא כהוגן עד שנאסר כל החנות.

ולענין בשר הנמצא בחנות זו אחר שנודע טרפות זו שהוחזק היום בחנות אם לא פירש מן הבשר כלום עד שנשחטו כולם והיו בחנות הא בטיל איסורי' חד בתרי והכל מותר לפי מה שכתבנו לעיל בלשון האחרון אבל אם נשחטו בזו אחר זו הרי יש לחוש כי אולי זו אחרונה שבכאן היא שהית' טריפה ולא נתבטלו מעולם והרי זו ספק טריפה כיון דאיתחזק טריפה בחנות זו ואין לומר בה כיון שנשחטה הותרה וכן יש לומכ ג"כ בלקוחות כי אולי לקח כל אחד מהם מאותו שהיה טריפה וכשלקח לא היה שם היתר עד דנימא דפריש מרובא ויש לחוש בכולן בספק טריפה כיון דאיתחזק ליה טריפה בחנות זו וכבר נהגו בגלילינו חומרא אף בראשונה כדרך הלשון הראשון ואין לבטל ממנהג קדושים.

אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור פירש"י ז"ל שהיה שעה אחת שלא ראהו ואפילו היה מונח על שולחנו אסור שמא נתחלף בנבילה עכ"ל. ונראה דשעה אחת לאו דווקא דהא בעובדא דחיותא לקמן לא נתעלם שעה שלימה ונראה דהא דנקט מרן ז"ל שהיה מונח על שולחנו משום דבשולחנו וכיוצא בו איכא למיחש לאחלופי ולאפוקי אם היה תלוי באונקלי וכיוצא בו דהא כול' חששא דרב היינו משום דחייש לעורבים דשקלי להאי. ואתיא אחרינא בדוכתא וכל שהוא תלוי בשפוד או באונקלי ליכא למיחש להכי וכן הור' מורי הרא"ה ז"ל ועובדא דחיותא דלקמן דהוי תליא על המוט הוי תליא. דאפשר לאחלופי וכולה סוגין מוכחא להדיא דרב אסר אפילו ברוב טבחי ישראל וכדאותבי' ממתניתין דמקולין וכולהו אידך דכולהו במקום רוב טבחי ישראל והיינו משום דאזיל בתר רוב' דעלמא דהוי דאיסורא ומשום חששא דעורבים וכדאמרן וכתבו בתוספת דחומרא הוא דאחמיר משום עובדא דלקמן ואע"ג דההיא עובדא דחי' לי' תלמודא משום דפרוותא דא"י הוא הוא דחי' היא דקא מדחי דההיא איכא לדחויי אבל כיון דשמעינן דאמר רב הכי בההיא דנמצא בגבולין דאסור משום נבילות אתברר לן ודאי דהאי עובדא משום בשר שנתעלם מן העין הוא ויש כיוצא בזה בפ' כל הבשר ומיהו אע"ג דחומרא הוא דמחמיר משום עובדא דלקמן משורת הדין אמרה כיון דחזי' ההיא עובדא ולא שאמר כן דרך גזירה כמ"ש קצת המפרשים ז"ל דא"כ מאי הני תיובתא דמותב' לרב א"ו כדאמרן והכי מוכחא ההיא דנמצא בגבולין וזה פשוט.

מיתבי מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד גוי מותר פירש"י ז"ל מקולין העומדים בעיר וטבחי ישראל מתעסקין בהם בשר הנמצאת ביד נכרי שלקחו מן הטבחים מותר דבתר רוב טבחים אזלי' ולטרופ' דטבחי ישראל ליכא למיחש דאילו הוה טריפה לא הוה מזבין ליה כדי למוכרה במקולין עכ"ל ויש ללמוד מן הלשון הזה שלא התירו אלא בשר שכיוצא בו נמכר במקולין אבל עופות וכיוצא בהן שאין נמכר במקולין לא התירו דבתר רוב העיר אזלינן: ומיהו גדיים וטלאים שנמכרים במקולין אעפ"י שיש ששוחטין בביתם בתר מקולין אזלינן דעיר מעוטא הן לגבי מקולין:

נמצא ביד עכו"ם שאני פרש"י ז"ל שהרי הוא בחזקת המשתמר והוא לא שחטה וטריפה לא מכרוה לו למכר' כאן אבל בשר המונח שמא עורבי' חלפוהו עכ"ל. והא דקאמר שהוא בחזקת המשתמר לומר שהעורבים לא היו יכולין להחליפו מידו מיהו ק"ל מאן לימא לן שלא נתעלם מעיני של נכרי ונתחלף לו. וי"ל שאין אנו חוששין שמא נתעלם והולכין אחר שעת מציאתו. ומ"ש רבינו ז"ל וטריפה לא מכרוה לל' למכרה כאן נר' שרבינו ז"ל סובר שלא התיר רב אפי' בשר הנמצא ביד גוי אלא כשנמלא לו במקולין אבל בביתו חיישינן שמא הוא שחטו בביתו. וזהו ג"כ מה שאמר לעיל בשר הנמצא ביד גוי שלקחו מן הטבחים אבל זה אינו נראה מההיא מתנית' דט' חניות דקתני ובנמצא הלך אחר הרוב ואוקמי' רב כשנמצא ביד נכרי עיר שישראלים ועכו"ם דרין בה.

בעומד ורואה פי שלקחו מן המקולין דליכא למיחש לעורבים:

ת"ש נמצא בגבולין משנה היא בשקלים. איברים נבלות פי' דכיון דאיברים הם מסתמא לא באו כאן דרך אכילה אלא שהושלכו לדעת משום נבלה:

רב אמר מותרי' משום נבלה: פי' דמותרין דקתני אנבלות דרישא קאי ומיהו אסורין באכילה אע"ג דרוב טבחי ישראל. וכתב רש"י ז"ל דמותרים משום נבלות דלא מטמא ואי אכיל ליה לא לקי. וק"ל דהא פשיטא. ונראה ודאי שלא נצרכה אלא לטהר אפילו טהרות שנגעו באלו ברשות היחיד דספיקו טמא וקמ"ל שלא החמיר רב בחששה זו אלא לענין אכילה בלבד.


דף צה עמוד בעריכה


והא דרב לאו בפי' איתמר וכו' עד אסיק תרין אמר רב עבדי נמי הכא כלומר וכי דרך אדם המאבד דבר אחר שמוציא שנים אלא ודאי לא סגיא דלא הוה תמן התם מעיקרא חד מנייהו לכל הפחות כיון שאינו ידוע שניהם אסורין על הספק שאותו שהיה שם חיישינן לעורבי' דאתוי' מעלמא דרובה דאיסורא. אע"פ שהעיר הזאת רוב טבחי ישראל. ומיהו אלו לא נמצא שם אלא אחד היה מתירו דלא שבקינן למיתלי בהאי דנפל מידן השתא שלא נתעלם מעינינו עד עכשיו בעורבי' דעלמא שלא חשש רב אלא בבשר שנתעלם מן העין או שנמצא בשוק ולא הוחזק בידינו מעולם וזה ברור.

פרוותא דא"י הוי פרש"י ז"ל נמל של א"י ושכיח דאיסורא טפי פי' דאע"ג דרוב העיר טבחי ישראל כיון שבמקום בית הספר שכיחי ביה טפי עכ"ום דאתו מעלמא דמייתי איסור בדידהו תולין טפי מרובא דבני העיר דלא שכיחי. ואפילו למ"ד רוב וקרוב הולכין אחר הרוב אינו אלא כשהרוב מצוי כאן כמו הקרוב וכן הלכה אפי' למאן דלית ליה דרב. וכן יש לדון בבשר הנמלא במגרש היהודים אפילו במקום רוב טבחי עכו"ם דכיון דישראל שכיחי הכא ולא עכו"ם בתר דשכיח הכא אזלינן וכרוב טבחי ישראל חשיב כאן לדידן דלית לן דרב דלא חיישינן לעורבים וכן מצינו במשנתינו מעות שנמצא במקום סוחרי בהמה וכו' שאפילו בירושלים עצמה הכל לפי מקום שנמצאו שם בין לאיסור בין להיתר וע"ז סמכו להתיר בשר הנמצא במגרש יהודי:

כי הא דרבה בר רב הונא מחתך אתלת קרנייתא. פרש"י ז"ל כדי שלא יגנבו ממנו אנשי ביתו. ונר' שפי' כן משום דס"ל דלית הלכתא כרב ולא בעי לאוקמי לרבה בר רבה הונא דלא כהלכתא, ולפסק זה הסכים מורי הרא"ה ז"ל כמ"ש במהדורא קמא. ומ"ה אמכי' ורב היכי אכיל בשרא ולא נקיטי' היכי אכלינא בישרא. ומיהו ברוב טבחי עכו"ם הלכה כמותו דבשר שנתעלם מן העין אסור שלא נחלקו עליו בזה וכל מאי דאקשינן ליה אינו אלא מרוב טבחי' ישרא' ולעולם כל שיש בו סימנא או טביעות עינא או שתלוי בשפוד וכיוצא בו מותר. וכן כל שהניחו מנוקר כדכתיבנא לעיל.

לא עלי' רב עיני' פי' בתוספת דליכא למיפשט מהכא מימרא דרב דדילמא האי עובדא ברוב טבחי עכו"ם.

וביהונתן בן שאול הא ודאי מה שעשה יהונתן בן שאול אין בו צד ניחוש כי סימנין בעלמא מסר אם כה יאמרו עלו ועלינו ובלאו הכי היה עולה וכן אליעזר עבד אברהם על זכותו של אברהם סמיך כדאיתא בקרא וחס ליה לעבדא דאברהם דליהוי מנחש. והכא ה"פ דכל ניחוש שאין סומך עליו כמו שסמכו אלו על סימניהן אינו ניחוש וכן פר"י ז"ל.

האידנא דהתירא שכיח טפי. יש שפי' דבהא אפי' רב מודה בה כיון שכל סביבות המקום הזה התירא דלא חייש רב למקומות רחוקים הרבה שאין דרך עורבים להביא משם על הרוב לכך יש שאמרו דבארץ הזאת בזמן שאין עכו"ם אוכלין בשר וישמעאלים מיעוטא נינהו בש' שנמצא או שנתעלם מן העין מותר לדידן דלית לן דרב דהא רוב טבחי ישראל הם בכל הארץ בימים ההם:


דף צו עמוד אעריכה


מריש ה"א סימנא עדיף מטביעו' עינא דהא מהדרי' אבידתא בסימנא ולא מהדרי' בטביעות עינא איכא למידק מאי קאמר דהא מאי דלא מהדרי' אבידת' לע"ה בטביעו' עינא היינו משום דחיישינן דאמר בשיקר, תדע דלצורבא מדרבנן מהדרינן בטביעת עינא משום דלא' משקר תירצו בתו' דהא דמהדרי' לצורבא מדרבנן היינו בטביעות עינא דחשיב כגון כלים ביש בהן צד שינוי וחילוק אבל בטביעות עינא דגרוע כגון בכמשא וכבדא וקיבורי אפילו לצורבא מדרבנן לא מהדרי' והרי זה בכלל מאי דקתני התם ובכלי אנפוריא הרי הם שלו. וכיון דשמעה להני שמעתת ידע דאפי' בטביעות עינא כזה שהוא בינוני' מהדרי וכלי אנפוריא בטביעות עינא דגריע טובא. ויש לפרש דמעיקרא ס"ד דאמאי דלא מהדרי' לע"ה בטביעות עינא אינו משו' שקרא לגמרי. דא"כ ניהדר לי בשבוע' מיהת כיון שאין אנו מוציאין מרשו' בעלים אלא טעמ' משום דע"ה לית לי' טביעו' עינא וצורב' מדרבנן דחכים אית לי' טביעו' עינא ומהדרי' לי' כיון דשמעי' הני שמעתת' ידע טעמ' דהתם משו' שקרא הוא ולהכי מהדרי לצורב מדרבנן כסוגי' דפ' אלו מציאות בתר מסקנא דהכא:

ש"מ טביעות עינא עדיף. איכא למידק היכי שמעי' מהכא דעדיף מסימנא דהא לא משמע מיני' אלא שהם שווים דהא שרינן נמי בסימנין וי"ל דקים לן דכל היכא דאמרי דטביעות עינא מילתא דטפי עדיף וקשוט מסימני' ונפקא מיני' דאי אתו תרווייהו לקמן דיהבינן לטביעות עינא ולא לסימנא בכל מידי דסמכינן אטביעו' עינא ומדאמרי דסומא מותר באשתו ובני אדם מותרין בנשותיהן בליל בטביעות וקטלינן בהיכרא דטביעו' עינא. שמעינן דאפי' במאן דלא הוי צורבא מדרבנן סמכינן אטביעו' עינא בין באיסורי' ובין בעריות לומר זהו כליו של פלוני וכ"ש באבידה במעיד עליה שהיא של אחרים. ולא אמרו דלא סמכי' על ע"ה בטביעות עינא אלא באביד' שתובע' לעצמו דחיישי' דמשקר. אבל באיסורין מהימן דלכל אחד האמינה תורה אפי' לעצמו וה"ה לאחרי' כל היכא שאינו חשוד. וזה מוסכם מגדולי רבותינו ז"ל. ושלא כדברי ר"ח ז"ל שכתב דלא סמכי בשום מידי בטביעות עינא אלא לצורבא מדרבנן.

בר פיולי הוי קאי קמי דשמואל וכו' עובדא דבר פיולי פרשתי לעיל. מיהו צריך אני לפרש כאן דאמאי דפרש"י ז"ל כאן בהא דאמרי' דמאי דשייר דרבנן לר"מ חטיטת גיד דמדרבנן הוא דבעי לר"מ חטיטה. לא נהירא כדמוכחנא לעיל בפרקין אמתני' בתרייתא דהתם אלא דבר פיולי כול' גיד שקיל דהוי דאורייתא לר"מ ובשמנו הוא דשייר דלא שקיל מיני' כלום לפי' התו' או דלא שקל מיניה אלא שעל השופי כר"י לפרש"י ז"ל. ואמר ליה חות ביה טפי דלישקול שמנו מעיקרא כרבי מאיר מדרבנן וכן הא דשמואל דאמר לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד:


דף צו עמוד בעריכה


ור"י אכילה כתיבא ביה איכא דקשי' ליה א"כ בברי' נמי לא לחייב עד דאיכא כזית דהא כתיבא ביה אכיל' ולא קשיא דאכילה דכתיבא התם מיבעי' ליה דאי איכא ארבעה וחמשה זיתי' ואכל כזית מחייב דהא ליכא קראי אחרינא דנפקא מיני' כדנפקא לי' הכא מדכתיב אשר על כף הירך:

ה"ג ורבנן ההיא דפשיט בכולי ירך. ולא גרסינן דפשיט איסורא דהא לרבנן אינו אסור אלא שעל הכף בלבד והא כתיבנא לעיל דמוד' שמואל דבעי חטיטה מדרבנן.

ואמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל פי' שע"י הבישול טעם האיסור מתפשט בכל הירך אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד פי' בתוספת חותך ואוכל עד שמגיע לגיד ולגיד לאו דוקא דהא ודאי אפי' נטילת מקום בעי כדמוכח בפסח שני גבי תתאה גבר וכדתנן נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו אלא פרושא שמגיע לאיסורו של גיד וכדי נטיל' מקום שטעם הגיד הנבלע בו הוא בכלל גיד ויש לומר קולף סביבות הגיד כדי נטילת מקום ואחר כך אוכל עד שמגיע לגיד ואם תאמר מאי קא משמע לן שמואל פשיטא מדקתני נתבשל ולא קתני נצלה. ותו דהא קי"ל דמליח הרי הוא כרותח דצלי ואם איתא דצלי אוס' נמלח נמי אוסר ול"ל נתבשל הא משעת מליחה נאסר דאי אפשר לבישול בלא מליחה בשלמא למ"ד דמליח כרותח היינו בשאינו נאכל מחמת מחמת מליחה ניחא דהא מליחה לקדרה נאכל מחמת מלחו היא אלא למאן דמפרש דכל מליח דקדרה הוא כרותח דצלי מה איכא למימר ויש שהיו אומרים דאפשר לבישול בלא מליחה כגון שנתנו בקדרה רותחת מאוד דצמתא דמא ואינו מחוור דסתם בישול אינו בכך והנכון דאי לאו דשמואל ה"א דנתבשל דקתני כל בישול במשמע אפי צלי דאשכחן צלי דאיקרי בישול כדכתיב ויבשלו את הפסח כ"ש בהא דכייל קדר' וצלי בלשון אחד קמ"ל שמואל דנתבשל בקדרה דוקא קתני:

והאמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול מראש אזנו פי' ולא משמע דהא דר"ה פליגי אדשמואל רבו ופרקינן שאני חלב דמפעפע משא"כ בשמנו של גיד וההיא דר"ה סתמא היא ואפי' שיש ס' לנגדו וטעמא דמילתא דאין ביטול ס' אלא בתבשיל בקדירה שמתפשט בכולו והתם נמי בעינן ניער או כיסה כדאיתא לקמן אבל בצלי אין ביטול וה"ה במליחה ופריך תלמודא אדר"ה וסיוע לשמואל וכי צלאו בחלבו מי מיתסר וכו' ופריק ההוא כחוש הוה. יש שפי' ולא היה בו בחלב אחד מס' והבשר רבה עליו ומבטלו וס"ל למרן דאפי' בצלי איכא ביטול בס' ולא נהירא כדאמרי' לעיל ולישנא דכחוש הוה נמי לא דייק הכי כי עיקר התירוץ חסר והנכון כחוש הוה ולא עדיף חלבו משמנו של גיד שאינו מפעפע ובנטילת מקום סגיא ליה ואי איתמר דרב הונא בגדי שמן וש"מ דלענין גיד אפי' בגדי שמן שאוכל בנטילת מקום כדשמואל וכן הלכתא ומיהו אנן בכל גדיים בחלב אסורה דהא לא ידעינן הי נינהו דמיקרי כחוש:


דף צז עמוד אעריכה


כוליא בחלבה הוה יש שפ' דחלב כוליא אינו אלא מדרבנן כמסקנא דלעיל דר"י דממרטט ליה ממדת חסידות הוה כדפרישנא לעיל ולכך הקילו בו כמו בשמנו של גיד ואינו מחוור. והנכון דחלב כוליא לא מפעפע טפי משמנו של גיד:

רבין בר שבא אמר כילבית באילפס הוה ואתו ושייליה לרבי יוחנן ואמר ליטעמי' קפילא תמיהא מילתא דאיך רבין או אידך אמוראי שקורי משקרי. וי"ל דרבין לא פליג אזו אלא דאמר כי כשנשאלה שאלה ראשונה לר"י גם זו נשאל עמה ואמר בהא נמי לקול' דלטעמיה קפילא'.

אמר רבה מריש הוה קא קשיא לי הא דתניא קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם היה מדקדק מורי הרא"ה ז"ל דמדקתני ואם בשל בנ"ט מכלל דבקדר' בת יומא עסקי' וא"כ ל"ל למתני לא יבשל בה חלב פשיטא אלא הא קמ"ל דדוקא בבת יומא לא יבשל לכתחלה אבל לאו בת יומא שרי' לכתחלה נמי כיון דנ"ט לפגם דלא גזרו חכמים דלאו בת יומא אטו בת יומא כדאיתא בפרק בתרא דע"א אלא בקדרה דבלעה איסורה שעשאוה בשעת בליעתה איסור אבל הא דכי בלעה התירא בלעה לא גזרו בה דלא דמיא דכלי מדין והיינו דשמואל בפ' כל שעה דאמר קדרות בפסח משהי' להו לאחר פסח ועביד בהו בין במינו ובין שלא במינו דכיון דהתירא בלע והשתא נטל"פ ואפשר דלית בה כדי לאסור דהא פליטתה בפחות מס' ובפסח אסורות משום דאיסורי במשהו וכן ראיתי שהיה עושה מעשה בדבר זו לעצמ' והוא דין חדש שלא נמצא בכל ספרים הראשונים ז"ל וחביריו היו חולקין עליו וכבר דנתי לפניו במתילה ממנו דההיא דפסחים שאני היא דשמואל כר"ש ס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח קנסא דרבנן בעלמא הוא משום דעבר על בל יראה ובל ימצא ולא קניס אלא בעיני' אבל על ידי תערובות לא קניס ואפי' תערובת ממשו הלכך שרי פליטת טעמו בלא ממשו אפילו לכתחלה משא"כ בזו דחלב איסורא דאוריית' ותערובתו אסורה בפחות מס' דבשר וחלב בנ"ט והא דהכא אורחא הוא למתני לא יעשה ואם עשה אסו' א"נ ה"ק לא יבשל בה לעול' ואם בשל דינ' בנ"ט ולא נחית השתא לדין נטל"פ דההיא פלוגתא דתנאי הוא כדאי' במס' ע"א.

סמכינן אקפילא פי' על נחתום גוי שהוא בקי בטעמים. ונראין הדברים דלא בעינן שיהא טועם לפי תומו כדמשמע מפרש"י ז"ל ואדרבה כיון דמילתא דעביד לגלויי לן הוא כי מטעמינן לי. דליסמכיה על פיו כל היכא דחמרי' ליה דלהוראה מטעמינין ליה טפי זהיר ומירתת וכן דעת ר"ת ז"ל וקשיא ליה לרבינו הרמב"ן ז"ל מאי עדיפותי' דקפיל' דסמכי' עליה דהא ודאי אע"ג דאמר דלית ביה טעמא לא שרינן לי בפחות מס' וכדמוכח לקמן מדתניא גריסין שנתבשלו עם העדשים ויש בהם בנ"ט אפי' יש בהם להעלות באחד ומאה אסור דטעמיה לא בטיל וקתני סיפא אין בהם בנ"ט אפי' אין בהם להעלות באחד ומאה מותר ואוקמיה לקמן בדאיכא ס' אלמא דאע"ג דליכא טעמא ס' בעינן וכל היכא דאיכא ס' תו לא בעינא מידי דמסתמא כל היכא דאיכא ס' ליכא טעמא וכדאמרינן בכל דוכתא בס' וכדמוכח מהא דאמרי' בסמוך אמרו רבנן בטעמ' אמ' רבנן בס' ומעתה מאי האי עדיפותא דקפילא דסמכי' עליה הרי לא בא להקל עלינו בשום דבר: ותירץ ז"ל דהא דאמרי' דסמכי אקפילא היינו דלהיכא דלא ידעי' שיעורו של איסור לשערי' בס' כי הא דקדירה דלא ידעי' כמה פלט' ולהכי צריכין לקפילא וכי אמר דלא יהיב טעמי' סמכי' עליו ותלינ' דיש בו ס' ואיכא למידק ואמאי לא קשיא ליה לרבא מעיקרא ממתני' דקתני בהו בנ"ט ולא קתני כיצד משערין אותן וכדקתני ברישא דמתני' ואיכ' מנייהו דלא ידעי' מאי דנ"ד כגון חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנפלה בקדרה וי"ל דהתם קים לן דכי ידעי' שעור איסור משערינן בס' וכי לא ידעי שיעורא כההיא דחתיכה משערינן בכולי' אבל בקדרה זו אם אתה אומר דמשערינן בכל הקדרה לעולם אסור שאין קדרה שמחזקת ס' נגדה:


דף צז עמוד בעריכה


מין בשאינו מינו דהתירא דאיכא למיקם אטעמא כגון קדרה שבישל בה תרומה וחזר ובישל בה חולין מדבר שאינו מינו משערי' בטעמא והא דנקט שבשל בה תרומה ה"ה לאיסורי נזיר או לאיסורי קונמות דהנהו נמי בשא"מ בס' או בטעמא כדכתיבנא במסכת ע"א אלא דחד מנייהו נקט. וכללו של דבר אין לך דבר שאינו בנ"ט או בס' כשהוא מין בשא"מ חוץ מחמץ בפסח לרבא דאחמירו ביה משום חומרא דחמץ כדפרי' בדוכתא ובמסכת ע"ז בס"ד. מין במינו דליכא למיקם אטעמא יש שפירשו כגון שמנונית דגיד הנשה פי' דשמנונית בהדי בשר מין במינו חשיב וה"ה לחלב בעלמא בהדי בשר אלא דנקט הא דשכיח טפי ואיירי בי' במתני'. ומיהו משמע דרבא ס"ל דכל איסורין שבתורה בין במינו ובין שלא במינו בס' וההיא דחמירא דחיטי דבמסכת ע"א דאיפלגי בי' אביי ורבא ואמר רבא מין במינו במשהו ההי' בחמירא של טבל היא דלכ"ע הוה מין במינו במשהו וכדכתיבנא התם בס"ד:

הנהו אטמהתא דאימלחו בגידא נשיא פי' שמנוניתו עמו. דאלו משום גיד הא קיי"ל דאין בגידין בנ"ט והכי נמי אמרי' לעיל מין במינו כגון שמנונית דגיד הנשה. רבינא אסר. פי' אסור לגמרי דסבר דמתפשט איסורו בכולו וביטול בס' לא שייך אלא בקדרה כדכתיבנא לעיל ורב אחא בר רב אשי שרי פי' בנטילת מקום:

מאי דעתך דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח וכו': וה"ה דנוכל לומר דהתם במליח שאינו נאכל מחמת מלחו וסתם מליח' דאטמהתא נאכל מחמת מלחו הוא אלא דעדיפ' מיני' פריך מאידך דשמואל קשי': הלכך הלכת' כמאן דשרי בנטילת מקום ונראה מפשוט' דדוקא בשמנו של גיד אבל גדי שמלחו בחלבו והוא שמן אסור כשם שאסור בצלי דחלב מפעפע כדלעיל אבל הרמב"ן ז"ל היה אומר דבמליחה אין חלב מפעפע. ולדבריו הכא לרווחא דמילתא פריך לה דאפי' בנטילה אינו אסור וכ"ש בנמלח וראוי להחמיר והורו גדולי צרפת ז"ל דדוקא אותו חתיכה אבל שאר חתיכות בגיגית הנוגעת בה מותרת בקליפה שאין איסור מפעפע מחתיכה שנאסרה מחמת דבר אחר לחתיכה אחרת שאצלה אלא ע"י רוטב ודי לה בנטילת מקו' למקו' מגעת ונר' דבריהם ז"ל ולכ"ע אין דם מפעפע לא בצלי ולא במליח' ובנטילת מקום סגי' להו וחתיכה שאין בה אלא חוטי חלב בעלמא. י"א דהתם אפי' בצלי די להם בנטילת מקום שאין מפעפע אלא חלב גמור והחוטין אלו כחושין הם ולא חמיר משמנו של גיד או מגדי כחוש. וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכל שנמלח' חתיכה בחלבה בין חתיכות אחרו' וכשהוציאה משם לא עיינו יפה ואין יודעין מקום מגעת בשאר חתיכות הרי הכל אסור ודין ביטול לא שייך הכא כדאמרי' ואם הטילו בקדרה ויש בה ס' מכדי החלב שהי' בה הרי הוא מתבטל בס' בכל מקום שהוא שאין דנין בה חתיכה עצמה נעשית נבלה:

אמר רבי חנינא כשמשערין משערין ברוטב פי' כל רביעית בכזית ובקופה שהוא דק דק בשר שבשולי הקדר' ובחתיכות וזו וא"צ לומר זו קאמר. ובקדר' אמרי לה בקדרה עצמה. ואמרי לה מאי דבלע קדרה ליכא לפרוש' דבקדרה עצמה בעי לומר בחרסיה ממש דהא מהיכי תיתי ולא עוד אלא שאם אתה אומר כן לפעמים שאין בהיתר אלא שנים או ג' חלקים והקדרה משלמת לס' אלא ה"פ כי זה שאמרנו שמשערין ברוטב ובקופה וחתיכה אינו אלא במה שבא בקדרה לפנינו ולא במה שבלוע בקדר' ולאפוקי מאידך דאמרי במאי דבלעה קדרה ומיהו דעת רבינו הגדול ז"ל ומורי הרא"ה ז"ל תלמידו שלא אמרו אלא במה דבלעו שלא נתיבש אלא שעומד לפלוט שדנין אותו כאילו נפלט וקרוב אני לומר דהני תרי לישנא לא פליגי בעיקר דינא ומאן דאמר בקדרה לא אתו אלא לאפוקי אותו שנבלעו ונתייבש ואפשר דלתבשיל דהיינו ירק קריא קדרה ואפילו לפרושא קמא כר' דהלכתא גמרי' לקולא דסו' איסורא דרבנן הוא ולקולא וכן פסקו גדולי הפוסקים ז"ל:

כל איסור ים שבתורה פי' שהם מין במינו א"נ מין בשאינו מינו וליכא קפילא רואין אותו פי' אלו האסורין כאילו הוא בצל או קפלוט פי' שנ"ט מרובה: וקס"ד דדרך חומרא קאמר לה ולהכי אקשינן ליה דלישערינהו בתבלין ופלפלין דחמיר' טפי ופריק דקים לי' לרבנן שאין לך איסור שיהא נ"ט יותר מבצל או קפלוט ואנן הא קיימא לן דכולהו בששים:

גיד הנשה בס' פי' משום שמנו של גיד דאלו גיד עצמו אין פליטתה אוסרת כלום דהא קיי"ל אין בגידין בנ"ט כדאיתא לקמן.

כחל בס' יש בספרים כחל דלא קרעי' ובשלי בהדי בישרא. ונראה מן הלשון הזה דכי קרע שתי וערב ובשלי בהדי בישרא אפילו בקדרה שרי. ויש שחולקין בזה כדכתיבנא בפ' כל הבשר לכך אומרים שאין זה לשון גמ' אלא פי' דרבוותא ז"ל דפסקו' בגמ' ושם פרשנוה יפה.

וכחל מן המנין פרש"י ז"ל לפי שבשר הכחל היתר גמור הוא כבישרא שאינו נאסר מחמת חלב שבו דחלב שחוטה מדרבנן הוא ולא גזרו בו אלא בבשר בעלמא:

אמר ר' יצחק וכחל עצמה אסור פירש"י ז"ל לפי שהחלב שבה מועט כנגד בשר שכנגדה שיש בו ס' ולפיכך הוא לא נ"ט בבשר שבקדרה אבל בשר שבקדר' שהוא מרובה נתן בו הטעם ונאסר משום בשר בחלב דרבנן פי' לפירושו שאין החלב שבכחל כחלב דעלמא הנופל בקדירה שיש בו ס' שהוא מתבטל שם לגמרי דהכא ע"י שהחלב שבכחל הוא כנוס בגומות אינו מתרוקן שם לגמרי אע"פ שמתפשט בקדירה עד דבעינן ס' ונ"מ שאם נפל לקדירה אחרת אוסר פי' הלשון הזה מוכיח שאינו מלשון רב יצחק עצמו אלא לשון הגמ' הוא ותימא תיפוק ליה דנ"מ לאסור הכחל עצמו. וי"ל דההיא פשיטא כיון שהחלב כנוס בגומותיו שאפילו תימא שאינו כל כך שיתן בו טעם מ"מ הרי הוא בסיס לו. וא"א לאכלו בלא החלב הכנוס בו שנעשה כבר בשר וחלב. עוד י"ל דאה"נ דנפקא מיני' איסורא שעל כחל בעצמו. אלא בתלמודא בעי לומר דע"כ נפקא לן מיניה הא נמי וכדאמר תלמודא לקמן דכיון דאמר רב יצחק כחל עצמו אסור שויא רבנן כחתיכת נבלה כלומר דלא סגיא בלא"ה שא"א לזה בלא זה והיינו מאי דאתיא בסמוך לפירושא. והלשון ההוא מוכח כן כדאמרי' כיון דאמר רב יצחק וכו' והוא המוכח ג"כ שלא אמר רב יצחק האי נ"מ וכדפריש'.

אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא איבעיא לן כי משערינן בכולה משערינן או במאי דנפק משערי' תמיהא מילתא אמאי מיבעי' להו הכא טפי מההיא דתנן לעיל גבי חתיכת נבלה וחתיכ' דג טמא שנפלה לתוך קדרה שהרוטב בנ"ט. ואי משום דכחל דרבנן הא קיי"ל בכל השעורין דרבנן כעין דאורייתא תיקון. וי"ל דשאני הכא שאין הכחל כולו אסור אלא חלב שבו בלבד משא"כ בהנהו דהתם. ולהכי קס"ד שדיינו שנשער באומד יפה מאי דנפיק מן החלב ואפ"ה מסקי' דכיון דלא ידעי' בודאי מאי דנפק מיניה ולא כל הכחלי' שוים יש שחלבו מועט ויש שחלבו מרובה לא סגי' דנשער אלא בכולה כנ"ל.

אלא מעתה נפל לתוך קדרה אחרת לא יאסור הלשון מוכיח כפרש"י ז"ל דהאי אלא מעתה קאי אמאי דאמרינן השתא דבכולה משערינן לכך פרש"י ז"ל כיון דאמרת שמשערינן כנגד כולה בקדרה ראשונ' הרי אתה דן אותו שנסחט כל החלב בקדרה וא"כ נפל לתוך קדרה אחר' למה יאסור הרי בטלתו ופריק כיון דאר"י וכחל עצמו אסור שוי' רבנן וכו' כי בתחלה קודם שנצטמק ונסחט נאסר הכחל בטעם שקיבל מן החלב כדאמרי' והקשו עליו דא"כ למה היה מן המנין בקדרה ראשונה שהרי נעשה בתחילתו בשר וחלב. ועוד דא"כ הא דינא הוא ומאי שוי' רבנן דקאמרו. והם ז"ל פי' אף כשקבל החלב שבכחל טעמו של בשר שבקדר' שהוא מרובה כדאמרינן לעיל לא קבל בשר הכחל טעם החלב הזה האסור כי הבשר שבקדרה סייע כמו שסייע הוא לבשר שבקדרה. אלא כיון שהחלב הזה כנוס בגומותיו וא"א לסוחטו לא סגי' שלא יהיה אסור באכילה הוא עצמו. אבל הא הוא דקשי' לגמ' למה אוסר בקדרה אחרת כנגד כולו ופרקי' דשורת הדין שלא יאסור כיון שהוא עצמו מותר בעצמו. אלא דכיון שהוא עצמו אסור באכילה קודם שנפל בקדרה שנית: מחזי להו לעלמא כחתיכה דאסורא. ולהכי החמירו בי' רבנן ושוי' כחתיכת נבלה ונכון הוא אלא דקשיא לי דנהי דכשהוא בקדרה אין בשר הכחל נאסר מפני שאר הבשר שמסייעו. הא נאסר מן הדין כשיצטנן הקדרה. ולא משמע מלשון הגמ' דתהא חייבין לסלקנו משם כשיצטנן. וי"ל דקים להו לרבנן שאע"פ שלא נסחט לגמרי בקדרה ראשונה דמ"מ לא נשאר בו כל כך שיהא נ"ט בבשר הכחל. ומיהו הא ודאי קשיא מאי פרכינן אלא מעתה ופירש"י ז"ל דקושין לפי שכבר דנו אותו שנסחט כולו בקדרה ראשונה דהא לא קאמר לעיל דמשערינן בכולה משום דנפק כולה התם אלא משום דלא ידעי מאי דנפיק מיניה ומיהו קים לן דלא נפיק כולי' בקדרה ראשונה ולכך נעשה הכחל עצמו אסור כבשה בחלב. לכך פירשו בתו דהאי אלא מעתה אדלעיל קאי על מאי דאמרינן וכחל מן המנין שאנו דנין הבשר שעל כחל כבשר של היתר לבטל את החלב שבו כשאר בשר שבקדרה. ולהכי פרכינן אלא מעתה נפל לתוך קדרה אחרת נמי לא יאסור כנגד כולו. ופרקי' כדפרישנו לעיל כיון דאמר ר' יצחק שיהא אסור לא סגי' שלא יאסור. אלא הפי' הזה דחוק לפי לשון הגמ' שהרחיקו הקושי' הזאת ע"כ ולא פרשה לעיל בדוכתי' לכך נראה לומר שכבר אמרנו דמשורת הדין אין בשר הכחל נאסר: ולא עוד אלא דראוי היה לומר שאף החלב נסחט לגמרי כחלב דעלמא הנופל לקדרה ולא הוה לן לאחמורי טפי כיון דחלב שחוטה דרבנן. ואפי' היינו מחמירין בחלב עצמו אין להחמיר כלום בבשר שהרי לא קיבל הטעם החלב הזה כלל אפי' חוץ לקדרה כמו שאמרתי. ואין כל חומרת אלו אלא שחכמים עשו חיזוק בשל דבריהם מפני מראית עין שנראה להם שנשאר כאן חלב: הלכך בשלמא אלו שיערכו במאי דנפק מיני' באומד יפה יש כאן לחוש למראית העין: אבל כשהן רואין שישערנו בקדרה ראשונה כנגד כולו לא נשאר כאן אפי' מראית העין. ופרקי' דא"א לזה בלא זה וכיון שהחמרנו בכחל עצמו לאסרו לא אפשר שלא נחמיר בו בקדרה אחרת וכדפירשנא לעיל כנ"ל. ובמקום אחר הארכתי בשמועה זו אבל זו תרומת כל הדברים.

למימרא דיהיב טעמא וכו' והא דלא אוקמי בביצ' שנטרפה עם ביצים אחרות משום דביצ' בס' משמע שהוא בעין דומיא דגיד וכחל דנקט בהדי ולא אוקמי בשנתערבה עם בצים אחרות. משום דכיון דלאו בריה הוא ולא דבר שבמנין כדמוכח בפ"ק דביצה ה"ל יבש ביבש דאפי' מדרבנן בטל חד בתרי וכדאמרינן בזבחים אמר רבנן ברובא ולהכי אוקמיה לענין פליטתה ופרקי' דהב"ע בביצת אפרוח. פי' אפרוח ממש אי שיש בה טיפת דם ומדלא אוקימנא בקליפות שמעי דליכא הפרשה בינייהו וכן בדין שהרי אין ההיתר הזה אלא משום דמיא דביעי ולא כלום הוא. אבל בתוספת' מחלק ביניהם והיינו דלא פשיט' הגמ' שלנו דלא מחלק לא לענין פליטת ביצי' טמאות להתירא ולא לענין ביצת אפרוח ולאיסורא. מדנקטוה בגמרא סתם וההיא דתוספתא משבשת' היא לפי גמ' דילן.


דף צח עמוד אעריכה


ההיא כזיתא דתרב' דנפל לדיקולא דבישרא. פרש"י ז"ל דיקולא קלחת וכתבו בתו קלחת היא יורה גדולה שמבשלין בה בשר כי האי דאמרינן בפ' המוכר את הספינה כל שלשים יום מהפך להו גיהנם כבשר בקלחת. ואפשר דקרו ליה דיקולא על שם הרתיחות שעולות מתוכו דדיקולא הוא לשון רתיחה כדאשכחן בפ' כל שעה אמר ר' יוסף לא ליחלוט אינש חיטי בהדי הדדי דדילמא אזל חדא בצידי דחברתה ולא תלך לה דיקוליה מארבע רוחותיה ע"כ ותימא מי הביאו לרש"י ז"ל לפרש בכאן דיקולי קלחת שהרי בכל התלמוד הוא לשון סל על שם שעשוי מחריות של דקל וכדאמרינן ריש פרק אין עומדין ריש תורא בדיקולא ובריש גמ' דסנהדרין היא ניימא ודיקול' שפילי ובפ' לא יחפור הנהו דיקוליא. והרבה כיוצא בזה וכל אלו לשון סל וקלתותיהם וכן פרש"י ז"ל וי"א שהכריחו לרש"י ז"ל לומר כן משום דס"ל דהלכתא כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל ואם החלב הזה נפל בסל של מליחה שאין בו רוטב הרי חלב עם הבשר מין במינו הוא כדאמרינן לעיל בריש שמעתין גבי שמנונית דגיד הנשה וכדמשמע נמי בסוף פירקן בפלוגתא דריש לקיש ור' יוחנן מאי האי דמשע' רב אשי והני רבנן דהא מין במינו לית ליה שיעור' אלא ביורה היא שיש בה רוטב דחשיב עם החלב מין בשא"מ וסילק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ועי"ל דס"ל למרן ז"ל מאי דכתיבנא לעיל דע"י מליחה או צלי כיון שאין בו רוטב ואין בו ניער וכיסה אין שום איסור מתבטל בס' אפילו לרבנן. הילכך אם החלב הזה נודע מקומו בקליפה או בנטילת מקום סגי ואם לא נודע מקומו אין לו ביטיו ואסור אעפ"י שיש בו ס' ואסור לבשל בקדרה של רוטב כדי שיתבטל ע"י ניער דה"ל כמבטל איסור לכתחילה:

והא דאמרינן סבר רב אשי לשיעורא במאי דבלע דיקולא פי' רש"י ז"ל שהיה תולה להקל לשער בס' מאי דבלע דיקולא כדי לבטל איסור והי' משער איסור כמות שהוא עכשיו ואמרו ליה רבנן אטו דיקולא דהתירא בלע דאיסורא לא בלע כשם שנצטמק הבשר כך נצטמק האיסור ותמי' מלתא האיך טעה רב אשי בזה ועוד לעיל בר' חנינא דאמרי לה במאי דבלעה קדרה אמאילא פריך תלמודא הכי ולא משמע דתרי לישנא דר' חנינא הוי בפלוגתא דרב אשי והני רבנן מדלא מפרש תלמודא. אבל י"ל דהא דהכא לא נודע שיעורו של חלב כמה היה בתחלת נפילתו ומשום דס' שיעורא דרבנן היא דמדאורייתא חד בתרי בטיל היה מיקל רב אשי לשער אותו כשעת מציאתו כיון שלא שהם שם הרבה אבל הרוטב שבקדרה שנודע בתחלה שיעורו וידענו ודאי שנצטמק הוה משער כדמעיקר' וכלישנא בתרא דר"ח דלעיל דהנהו תרי לישנא לא פליגי ומ"ד בקדירה היינו משום דלא משערינן הרוטב שכבר נשרף ואינו עומד לפלוט ומ"ד במאי דבלעי הקדירה היינו הבליעה העומדת לפלוט. ואמרו ליה רבנן לרב אשי דהכא אע"ג דספק הוא לא נזלזל בשיעור דרבנן וכיון שדרך החלב הנופל בקדירה להצטמק חיישינן שמא נצטמק וגם בשעת נפילה לא הי' ס' ודיקולא זו אסורה ומאי דאמר ר"ח דמשערינן במאי דבלעה קדירה היינו כי משערינן נמי בליעה דאיסורא שנודע שיעורו של איסור ואפ"ה יש בו ס' דהיתרא עם מאי דבלעה קדירה. והא דאמרינן האי כזיתא דתרבא פירושו שהי' נראה קרוב לזית או פחות או יותר ולאו מלישנא דייקינן ליה דהא כל מקום שאמרו כזית וכביצה יש בו שיעור זית וביצה גמור אלא שהענין מכריח לפי שיטה זו שזה הלשון כך פירושו בכאן והלשון נמי יפה כך נראה לפרש שיטת רש"י ז"ל ובמקום אחר כתבתי פי' רבינו והתוס' בקיצור:

ראה שאתה מטיל בה גבול היתר פי' רש"י שמא תכשיל את הרבים במה שאתה סותם את דבריך שהרי שני גדולי הדור וכו' ותימא האיך יכשלו בדבריו דהא פשוט דלישנא להחמיר היא דכל היכא דאמרי בס' או בס' ואחת בר מאיסורא משמע וזהו להחמיר וי"ל דהיינו דקאמר דכיון דשני גדולי הדור היו מסופקים בלשון זה אם להקל ולא איפשט לית ליה למינקט האי לישנא בפשיטותי' בדלא מפרש לי'. וא"ת ולמה לא הקשה על ר' יהושע בן לוי עצמו שלא פי' דבריו וי"ל שגם ר' יהושע הי' מסופק כן פי בתוס' ותו לא מידי אבא לא שיער במ"ז ואני אשער במ"ה פי' רש"י ז"ל שתי לשונות הפי' הראשון וכי לא שיער במ"ז אלמא לא בעינן ס' וגם אני אשער במ"ה ומיירי בפלגא זיתא והפי' השני אבא לא רצה לשער אפי' במ"ז ואני אשער במ"ה בתמי' הא ודאי ששים בעינן:

כל איסורין שבתורה בס'. פי' בין במינו בין שלא במינו מדכייל ואמר לה סתמא וכן פרש"י ז"ל ודוקא דאי איכא טעמא לא בטיל כדאמרינן בכמה דוכתי ולקמן נמי אמרינן יש בהן בנ"ט אפי' יש בהן בק"א כולן אסורות וכי ליכא טעמא נמי בעי ס' כדאמרינן לקמן אין בהן בנ"ט אע"פ שאין בהן להעלות בק"א וכו' ואמרינן דק"א ליכא אבל ס' איכא וכן פרש"י ז"ל:

ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה פי' מזרוע בשלה דשלמי נזיר שהבשר נאכל לבעלים חוץ מן הזרוע שהוא לכהנים ואסור לזרים ואעפ"י שנתבשל עם האיל מותר האיל לבעליו מר סבר שיש באיל מאה ומר סבר שאין באיל מאה אלא ס' כדמפרש תלמודא בסמוך וכתב רש"י ז"ל ואע"ג דאי אתית למילף מיני' שרית אפי' דיהיב טעמא דהא הכא איכא למימר דאי שלא במינו הוי יהיב טעמא אפ"ה רבנן אחמור ואמרי טעמא לא בטיל ע"כ וק"ל דא"כ דהתם הוי יהיב טעמא שלא במינו כיון דאמור רבנן דטעמא לא ליבטול היכי ילפינן מיניה למישרי מין בשא"מ בס' או במאה דהא אפשר דהתם יהיב טעמא ושרי' רחמנא משום דכל מין במינו דלא מינכר טעמי חד בתרי בטיל. וכי הוי מין בשא"מ דיהיב טעמא לא ואשמעתי' נמי ק"ל דהא רבנן בעי בטולי טעמא בין במינו בין שלא במינו ולהכי בעי ס' או מאה כדאמרן וא"כ מנלן דהתם לא יהיב טעמא בשא"מ בס' דדילמא יהיב טעמא ושרי' רחמנא דכל בדאורייתא כל שהוא מין במינו חד בתרי בטיל ואע"ג דאי הוי שלא במינו הוי יהיב טעמא ודאי והנכון בזה מ"ש תוס' שלא למדוה מזרוע בשלה דרשה גמורה אלא דמאה או ששים קבלה היתה בידם דבטיל בי' טעמו וכן היתה קבל' בידם דאהאי קרא אסמכי רבנן מ"ס דאסמכתא לששים הוא ומ"ס דאסמכתא למאה הוא ודכ"ע דשיעור שיש בזה הותירו רבנן בכל האיסורים. והיינו דפרכינן לקמן מדתניא זהו היתר מכלל איסור וכו' ר"ל שיעור כזה אסור הוא בעלמא מדרבנן מיהת שעדיין יש בו טעם:


דף צח עמוד בעריכה


והתניא אין בשלה אלא שלמה פרש"י ז"ל לא נתפרש באיזה לשון פי' באיזה לשון קרא לשודה בשלה ובתוס' פרשו שאינו לשון אלא דדריש בשלה כמו בלמ"ד דגושה כלומר ב"ה שיש לה כמות שהיא ואינו מחוור דבמאי חזי דשני' קרא בלישני' למדרש היכי: והנכון בעיני דפשיטא דקרא דריש ליה כיון דאמר קרא ולקח הכהן את הזרוע בשלה משמע כמות שהיתה הזרוע בתחלתה כשהיתה חי כן היא עכשיו כשהיא בשלה וה"ק אין לשון זה של בשלה משמע כאן אלא שלמה ואידך אמר שאין במשמע הלשון הזה אלא שנתבשלה עם האיל:

דכ"ע בהדי איל מבשל לה פרש"י שאין מקרא יוצא מידי פשוטו מ"ס מחתך והדר מבשל לה ומ"ס מבשל והדר מחתך לה: פרש"י ז"ל דרבנן סברי מחתך לה והדר מבשל לה שאין בשלה היוצא שתהא שלמה ולא תהי' מחותכת לחתיכה ומ"ס מבשל לה והדר חתיך לה שאין בשלה אלא שנתבשלה כשהיא מחוברת עם האיל. ואינו מחוור יפה דלהאי לישנא קמא מ"ס הוי רבנן ולאידך לישנא מ"ס הוי ר"ש כדפי' רש"י ז"ל גופא ועוד דלישנא שאין שלימה אלא שנתבשלה עם האיל לא משמע שבא להחמיר אלא להקל וגם אין במשמע הלשון הזה שיהא מקפיד שתה' מחובר' לכך פי' בתו' מ"ס דהיינו ר"ש סבר מחתך לה והדר מבשל לה שאין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל ומ"ס דהיינו רבנן סברי מבשל לה והדר חתיך לה שאין בשלה אלא שלמה כמות שהיא מחוברת לאיל ובאידך לישנא אמרי' דכ"ע חתיך לה והדר מבשל לה פי' דהכי גמירי לה ומ"ס דהיינו ר"ש סבר בהדי איל מבשל לה שאין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל ומ"ס דהיינו רבנן סברי דבאנפי נפשי' מבשל לה שאין בשלה אלא שתהא היא גופא שלמה ולא מחותכ'.

מאן דאמר בששים סבר בשר עצמות משערינן וה"ל בששים פי' ויש בדבר הזה להקל ולהחמיר לדינא דעלמא שעלם האיסור בעי ביטול ולהקל שעצם היתר מצטרף לבטל ומיהו אומר מורי הרב ז"ל בשם רבותיו ז"ל שלא אמרו לשער בעצמות אלא ביש בהן מוח ובאותן עצמות שיערו רבנן שיש בכאן בהם ס' מלבד שאר עצמות שיש באיל שאין להם מוח שאינם מן המנין. ואידך הוי סבר שאפילו לעצמות שיש בהן מוח אין לצרפן למנין איסור והיתר כלל וכיון דקיי"ל כמ"ד בס' קי"ל נמי דעצמות מצטרפין להיתר ואיסור כשיש בהן מוח וק"ל שהרי בירושלמי דערלה אמרו דלמ"ד עצם ובשר משערין ס"ל שאין קלפי איסור מעלין את ההיתר מדלא קאמר דניצרף עצם של זרוע בהדי איל לבטל טעם הזרוע ומה ראיה הביאו מהא דדילמא שאני עצמות שיש בהם מוח דעדיף מקלפין וצ"ע ומ"ד במאה סבר בשר בהדי בשר משערינן פי רש"י ז"ל עצם לא בעי לשיעורא דהא לא פליט טעמא מיניה וכי משערינן בשר דזרוע בהדי בשר האיל איכא מאה כי בזרוע יש עצם הרבה ובשר מועט שהכתף אינו בכלל זרוע ע"כ ונראה מלשונו שאין הרוטב מן המנין וטעמא דמילתא משום דסתמא אמר קרא ואפי' בצלי קדר דאיקרי בישול כדאיתא בפ' כל שעה גבי בשל מבושל במים.

לאו למעוטי כל איסורין שבתורה פי' דכוותי' דהא איסור בעלמ' לרבנן ולר"י אין בו שיעור ביטול וקשיא לתרווייהו וא"ת ומאי קושיא דלמא להכי קרי היתר הבא מכלל איסור משום דבעלמא אסור לבטל איסו' לכתחלה או מדאורייתא או מדרבנן ואלו הכא מצותו בכך. וכדקאמ' לקמן שהוא חידוש מהאי טעמא וי"ל דלשון זה היתר הבא מכלל איסור לא משמע איסור דלכתחילה אלא איסור דיעבד.

אמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר מין במינו לא בטיל פי' דהאי מתניתא לא נאמרה אלא אליבא דר"י דזהו היתר שהותר מין במינו במאה או בס' מכלל איסור שנאסר בעלמא דמין במינו לא בטיל אפילו מדאורייתא וכי אמרינן הכא לרבנן בר פלוגתי' דשרי בעלמא אפי' מין במינו כל היכא דאיכא ס' או מאה וליכא טעמא. ומאי חזית דגמרי' מהתם ליגמור מהכא וק"ל דהא אדרבא קולא וחומר' מחומרא ילפי' וי"ל דשאני הכא דאיכא למידרש ההיא דדם הפר ודם השעיר כדדרשי ליה רבנן למימרא שאין עולין מבטלין זה את זה כדאיתא פרק הקומץ כן פי' בתוס' עוד יש לפרש דה"ק מאי חזית דגמר מהתם לגמרי נגמור נמי מהא ונימא דמין במינו חד בתרי לא בטיל אבל בטיל בס' או במאה ונמצא מקיים שתי המקראות ופרקינן חידוש הוא פרש"י ז"ל שהוא מבטל איסור לכתחלה ולפי הלשון הזה אפי' מן התורה אסור וכן הדעת נוטה. אבל אפשר הי' לפרש חידוש הוא שמצותו בביטל איסור משא"כ בעלמא שהוא רשות.

איהכי לס' ומאה נמי לא ליגמר פי' דקס"ד דדרשה גמורה הוא דרשינן מהאי קרא ולהכי פרכינן דאם איתא משום דחדית בה רחמנא לכתחיל' לא גמרינן מיניה לדיעבד לס' ומאה נמי לא ניגמר לה לר"י בשא"מ ולא רבנן במין במינו ופרקינן אטו אנן לקולא גמרינן וכו' דמאורייתא חד בתרי בטיל. וא"ת תינח למין במינו אבל אנן הא גמרי' לשאינו מינו דלא בטיל חד בתרי למ"ד טעם כעיקר דאורייתא דהכי ס"ל לאביי לקמן בפ' כל הבשר וכן בפסחים כדפרישנא התם וי"ל דהא ל"ק דקים לן ודאי שהטעם מתבטל אפילו בפחות מס' ורבנן הוא דבעי ס' או מאה לחומרא דלא בעי לבטולי בפחות משיעור שיש באיל נזיר והא דאמרי דלר"י מן במינו לא בטיל כבר פרשנוה בכמה מקומות שאין זה אלא כשהוא לח בלח דומי' דדם או ע"י בישול דיהיב טעמא דומיא דדם הפר ודם השעיר אבל כשהוא יבש ביבש מודה הוא דבטיל חד בתרי כדאיתא בפ' הניזקין גבי אגוזי פרך ורימוני בדן שנפלו תוך היתר ונתפצעו:

רבא אמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכ' שרי פירוש רש"י ז"ל נ"ט קיי"ל דאסור בקדשים כעיקר ממשו של איסור ולהא מילתא קתני זהו למעוטי שאר קדשים. אבל חולין שפיר גמרינן למאה וס' דהא קייל"ן מאחרי רבים להטות דבטלי ברובה וילפינן מהכא להחמיר דלא ליבטל אלא במאה או בס' לרבא דלית ליה טעם כעיקר בחולין כדמפרש ואזיל דמדאורייתא ברובא בטיל אלא מדרבנן והכי נמי שמעי' לה בפ' כל הבשר וכן לר' יוחנן במס' ע"א כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. והא דילפי' במס' פסחים מנזיר ומשרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכת' בעלמא הוא: ולאו מילף הוא דה"ל נזיר וגיעולי א"ה שני כתובי' הבאי' כא' א"נ גיעולי א"ה חידוש הוא כדאמרינן התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור עכ"ל רש"י ז"ל וקשה לפי' היכא אמרינן טעם כעיקר שרי' רחמנא הכא גבי איל נזיר דאע"ג דס"ל השתא דבקדשים לא אמרי חד בתרי בטיל וכדגלי רחמנא גבי חטאת מ"מ הא אמרינן בסוגין אליבא דריב"ל ובר קפרא דבאיל נזיר ליכ' שום טעם דהא אית בי' מאה או ס' לבטלו ומשם ילפי' לכל איסורין שבתורה ויש שתרצו לדעת רש"י ז"ל הטעם כעיקר דקיי"ל דהוא אסור בקדשים לאו טעם ממש הוא אלא טעם כל דהו. וכי פרכינן דליגמור מיני' היינו דליגמור מיניה לשאר קדשים דלישתרו בס' או במאה כמו בזרוע בשלה: ופרקי' גלי רחמנא בחטאת וכדפי' רש"י ואין לתירוץ הזה טעם. חדא דטעם כעיקר משמע שנתן הטעם כאילו הוא עיקר ממשו של איסור ולא אשכחן לרבנן דלימרו שיהא העיקר אוסר בקדשים במשהו אפי' מין במינו אדרבא פליגי על ר"י במאי דדרש ולקח מדם הפר שהוא קדשים. ועוד שאלו היתה זאת כוונת רש"י ז"ל מי דחקו לפרש דטעם כעיקר בחולין לאו מדאורייתא כיון דהכא לא איירי בטעם גמור אלא בכל דהו וגם ההיא דרבא בפ' כל הבשר וההיא דר' יוחנן במס' ע"א ונזיר וגיעולי א"ה שהביא רבינו כולם בטעם גמור הן וכיון דכן דבר הלמד מענינו דהכא איירי ג"כ בטעם גמור: והנכון מכל מה שאמרו בתירץ קושי' זו לדעת רש"י ז"ל. מה שתירץ רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דהכי קים להו דלגמרי שרי' רחמנא זרוע בשלה שנתבשלה עם האיל בין שהיה האיל כולו שלם ובין שלא היה כולו שלם שאבדו מקצת איבריו ונמצא פעמים היה בו טעם הזרוע. ומיהו כיון שעל רוב מתבשל כולו ויש בו ס' או מאה עמדו חכמים על הרוב ולמדו ממנה ס' או מאה. ועוד הקשה ר"ת ז"ל על פי רש"י ז"ל דהא האי קרא דחטאת מייתי ליה בפסחים לענין היתר מצטרף לאיסור דטעמו כעיקר נפקא להו לרבנן ממשרת ולר"ע מגיעולי א"ה וזו אינה קושי' חדא דההוא קרא שפיר שמעי מיני' תרווייהו דכל הנוגע בה יקדש כמוה' לטעם כעיק' ולהיתר מצטרף לאיסי' ועוד שזו מן הסוגיו' המתחלפות שהרי במסכת נזיר הביאו לענין טעם כעיקר בפ' ג' מינין דאמרי התם ורבנן תיפוק ליה היתר מצטרף לאיסור מחטאת ומשני ההיא לנ"ט כעיקר הוא דאתי ואע"ג דמשרת ליתן טעם כעיקר אתי מצריך צריכי כדאית' התם וסוגי דהכא כסוגי דמס' נזיר. משמע דסוגי' דמס' פסחים סוגי דאביי היא דאית ליה טעם כעיקר וההיא דנזיר סוגיא דרבא דהכא כדפרשנו במס' פסחים בארוכה בס"ד. ומ"ש רש"י ז"ל אבל חולין שפיר גמרי' למאה וס' דהא קיי"לן מאחרי רבי' להטות דבטיל ברובא וכו' זה בלשון הגמ' הוא ג"כ ומה שיש לדקדק עליו דהיכי גמרי הכא אפי למין בשא"מ דלא בטי' ברובא כבר פרשנוה לעיל ומאי דאמר מרן ז"ל דהכי נמי שמעי' ליה לרבלא בפ' כל הבשר זהו ממה שאמרו גבי טיפת חלב אמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא דגמרינן מבשר וחלב וכו' ואמ' ליה רבא דרך בישול אסרה תורה. ומלשונו של רבא נראה שלא בא לעשות דחיי' בעלמא אלא לבטל ראיה שלו דלעול' טעם כעיקר לאו דאורייתא. ומאי דבעינן התם טעמא משום דדרך בישול אסרה תורה וכדבעי לבאר בדוכתי' בס"ד וזהו בודאי ראי' ברור' גם מה שהביא ראיה מדברי ר"י במסכת ע"א ראיה נכונה היא וליכא לפרושי דר"י אסור מן התורה קאמר אלא שאין לוקין עליו דמהיכא ילפינן איסורא ולא מלקות דאי ממשרת הא איכא מלקות ואי מגיעולי א"ה דלית ליה אלא לאו הבא מכלל עשה דכתיב תעבירו באש מ"מ כיון דגלי רחמנא דטע' כעיקר לכללי' אהדרי' שיהא כעיקר עצמו אף למלקות כיון שיש בו טעם הראוי לכזית בכדי אכילת פרס ופחות מכאן ליכא מלקות אפי בעיקר וכדאמר גבי גוזז ועובד בכורות המוקדשים שהוא לוקה דכיון דכתב רחמנא תזבח ולא גיזה ועבודה לכללי אהדרי וכן הורה בזה ר"ת ז"ל ומיהו מהא דהכא ליכא ראיה דס"ל לרב' דטעם כעיקר בחולין לאו מדאורייתא דהא דאמר דבקדשים אסור לאו משום דבחולין שרי אלא דהכא שייך לישנא למהוי הא דאיל נזיר חידוש כיון דהני קדשים. וקדשים דעלמא אסירי ואיהו שרי דאי בכולו קדשים שרי. משום דלהוי אסור בחולין לא שייך כולי האי לומר שהוא חידוש. ור"ת ז"ל גורס כאן מפני הקושי שאמרנו לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור דבקדשים אסור וכו'. אבל טעם כעיקר אפי' בחולין הוא מן התורה דילפינן ממשרת ליתן טעם כעיקר דההוא לא אפשר דלהוי אסמכת דהא מדר"ע דדריש לה הית' מצטרף לאיסור למילקי עלה כדאית' התם שמעי דרבנן דדרשי לי' ליתן טעם כעיקר דלאו אסמכת היא וההיא דרבא בפרק כל הבשר לדחוי' בעלמא א"ל ומההיא ליכא למשמ' מיני' וההיא דר' יוחנן דע"א י"ל כל היכא דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס קרי עליה טעמו ולא ממשו. והוי ליה כחצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואין לוקין עליו ועוד האריך בענין זה הרבה ואין דבריו מחוורים בכל המימרות התם כ"ש שהגרס בכל הספרים בכאן הוא כגרסת רש"י ז"ל ולכן שיטת רש"י היא נכונה. וכן פוסק מורי בשם רבו רבינו הגדול ז"ל דטעם כעיקר בחולין לאו דאוריית' כרבא ור"י ונ"מ שאם נפל איסור לתוך היתר ונימוח שם וקודם שנשער אותו נשפך מן המרק ואין בו ס' עכשיו ואין ידוע אם היה בו קודם שנימוח כדי נתינת טעם דאורייתא דלרש"י ז"ל איסורא דרבנן הוא ותלינן לקולא ולשיט' ר"מ ז"ל איסור' דאוריית' ולחומר' ומיהו כל שאפשר לעמו' על עיקרו של דבר בעינין או קפילא ולא סמכינן אספיקא ובמידי דלא אפשר למיקם על מאי דפליט שפיר משערינן בכול' כדאמרי' בכחל דאיסור' דרבנן ופי' טעם כעיקר האמור בכל מקום הוא כשאין בה ממשו של איסור אלא טעמו בלבד וכלשון טעמו ולא ממשו שאמר ר"י במסכת ע"א כפי' רש"י ז"ל שהיא הנכון והמוכרע מן הלשון ומשכחת לה כגון שנפל שם ממשו של איסור בתחילה כזית בכדי אכילת פרס אלא שנימוח אחרי כן או שלא היה שם כלל ממשו של איסור אפילו בתחילה כגון נזיר ששרה ענבים במים ונתנו בהם טעם יין כדי רביעית תוך אכילת פרס. וכגון גיעולי א"ה או שנפל חתיכת האיסור לתוך ההיתר והיא ניכרת וסלקוה משם שהרוטב בנ"ט. אבל היתר מצטרף לאיסור הוא דבר אחר שיש שם ממשו של איסור מעורב ונבלל בהיתר יפה ונעשה גוף אחד ואכל בין שניהם כזית שנמצא אוכל ממשו של איסור בתערובת היתר ואפשר לדון טעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור כגון שנמחה שם האיסור וכשאכל מן ההיתר לא היה במה שאכל טעם האיסור שיהא בו כזית בלא צירוף היתר וע"י צירוף ההיתר יש בו כזית שאם אתה אומר בו טעם כעיקר לכל דבר הרי אתה דן עליו שתי חומרות ומחייב אותו למאן דס"ל לתרווייהו באיסורא נמצאת למד שאפשר לאסור באחד מהם ולפטור בחבירו. ואפשר לחייב בשתיהם יחד והיינו דאמרינן דאפשר לדרוש כל הנוגע בה יקדש לטעם כעיקר ולהיתר מצטרף לאסור וזה נכון מפי מורי בשם רבו רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל. וא"ת והאיך אפשר לומר דטעם כעיקר לאו דאורייתא דהא תניא בספרי ואי' בפ' כל הבשר אלה הטמאי לרבות צירם ורוטבם וציר אינו טעם בלא עיקר וליכא למימר דההיא מדרבנן דבמס' בכורו' אמרי' הא לאו הכי אמינא חלב שרי והתניא הטמאים לרבות צירם. ומצירם פרכי דדמיא לחלב ולא מרוטבם דהוי שומנה דקרוש. והנכון דציר בשר טמא דאורייתא וציר דגים טמאין בלחוד הוא דהוי מדרבנן דזיעה בעלמא הוא כדאיתא לקמן ומיהו כי שרינן טעם בלא עיקר כשהוא ע"י תערובת אבל כשהוא מופרש בעיני' הוא ודאי אסור וכל היכי דהוי טעם איסור מרובה והיתר מועט כמאן דאיתי' בעיני' חשיב.


דף צט עמוד אעריכה


במאי חזית דגמרת מהאי ליגמור מהאי פי' דהכא עדיף דאלו האי קרא הנוגע בו איכא לאוקמי להיתר מצטרף לאיסור וכל שאפשר לקיים שניהם ודאי עדיף ועוד י"ל דטעם כעיקר היינו היכי דהוי חד בתרי בלחוד וכי איכא התירא טפי לא להוי כעיקר ויתקיימו שני המקראות וכדפרי' לעיל.

לאו בס' פי' רש"י ז"ל דכי בעינא ק"א כדקי"ל מאת מקדשו היכא דאי' לאיסורא בעיני כגון חטין בחטין או כל דבר שלא נתבשל אבל היכא דליתי בעיני לא בעינן מאה וא' ע"כ ולפירוש מיירי שסילק הגריסין וזה דחוק לכך פי' בתוס' די"ל דס"ל דכי אמרי' ק"א בתרומה ה"מ מין במינו ונראים דבריהם דהא אפילו בדברים האוסרי' במשהו כגון טבל וי"נ וקונמות וכיוצא בהם שכולם במינא במשהו כשהן שלא במינם שיעורן בנ"ט בלחוד ולא חמור תרומה מנייהו וכיון דקיי"ל כמ"ד כל האיסורין שבתור' בס' קיי"לן נמי תרומה מין בשא"מ בס' ואין תרומה בק"א אלא כשהוא מין במינו וכן הדין לערלה ולכלאי הכרם דלא עדיפא מאיסורי משהו דבמינן במשהו ושלא במינן בנ"ט ולפ"ז אין דין ק"א בתרומה לר' יהודה דאי בשא"מ בס" ואי במינו ולח בלח אוכל דבר המתערב או מתבשל שיעורו במשהו ואם יבש ביבש חד בתרי בטיל מדאוריית כדאית' בפ' הניזקין גבי אגוזי פרך ורימוני בדן ובפרקין מוכח דלרבנן ה"ה בכל יבש ביבש דבטיל חד בתרי מדרבנן וכדפרכינן לקמן וליבטלו ברובא ולא אשכחן לר"י דפליג על רבנן לא בדין מין בשא"מ ולא במין במינו היכא דהוי יבש ביבש ומשמע דמודי הוא לרבנן דבטיל חד בתרי מדאורייתא וזה דבר תימא שיהא כל שיעורי א' ומאה דתרומה ור' דערלה וכלאי כרם דלא כר"י ואפשר לומר שהחמירו חכמים בתרומה וערלה וכלאי הכרם שיהא אוסר במינו בשיעורו אע"פ שהוא יבש ביבש ולא יהא בטל אפי' בס' ואע"פ ששאר איסורין בטלין חד בתרי אפילו מדרבנן וכדתניא נפלו ונתפצעו אחד שוגג וא' מזיד לא יעלו דברי ר"מ ור"י ר"י ור"ש אומרים יעלו ואמרו עלה בפ' הניזקין והא הכא דמדאוריית' חד בתרי בטיל וכו' וההיא ע"כ יבש ביבש הי' אדאל"כ האיך בטיל חד בתרי לר"י ואפ"ה קתני יעלו ומשמע יעלו באחת ומאתים כדין ערלה וכן פירש רש"י ז"ל וחומר שהחמירו בתרומה מפני גזל השבטים ובערלה וכלאי הכרם דאיסורי הנאה הן השוו דינו כשהוא יבש ביבש כמו שהוא לח בלח וה"נ משמע מהא דתנן ומייתי לה בפ' הזהב התרומה והבכורים חייבים עליהם מיתה וחומש ואסורין לזרים ועולים בא' ומאתים משא"כ במעשר ופרישנא בפ' הזהב משא"כ במעשר דבטיל ברובא ומשמע ברובא ממש ואפילו מדרבנן וא"כ ע"כ מיירי כשהוא יבש ביבש ואפ"ה לקתני רישא דתרומה בק"א כנ"ל:


דף צט עמוד בעריכה


לא במאה פירש"י ז"ל וה"ק אין בהם ק"א של היתר אלא ק' של היתר מלבד האיסור מותר ופרכינן והא מדרישא בק' סיפא בס' פי' והא מדרישא שאתה הולך להחמיר תמיד מפני שהוא מין במינו ואפ"ה בטיל במאה כי ליכא נ"ט מכלל דסיפא דהוה מין בשא"מ שהוא להקל בס' דקתני רישא מין במינו או אחד ומאתים בערלה וכלאי הכרם להחמי וכו' עד אין בו להעלות באחד ומאה בין שיש בו כדי לחמץ ובין אין בו כדי לחמץ אסור פי' ואין בו כדי להחמיץ היינו שאין בו נ"ט וקתני דכי אין בו להעלות במא' אסור אלמ' במאה מיהת מותר.

רישא במאה וסיפא במאה: פי' בתמיה כלומר מה יש בין רישא שהוא להחמיר לסיפא שהוא להקל וק"ל מהיכ' משמט דרישא במאה אדרבא משמע בהדיא דאחד ומאה בעינן כדקתני אין בו להעלות בא ומאה אסור ורש"י ז"ל נשמר מזה ופי' דקס"ד דק"א דתנן ברישא היינו בהדי איסור' דה"ל ק' דהתירא. ומפרקי' רישא בק"א וסיפא בק' פי' רישא ק"א דהתירא וסיפא בק' דהתירא והקשו בתו' דהא ק"א דתרומה בספרי אסמיכינן ליה אקרא דכתיב מכל חלבו את מקדשו דבר המקדשו כשחזר עליו תרימו ממנו ובתרומת מעשר מישתעי קרא ההוא א' ממאה מעשר מן המעשר. וההוא מין במינו אלמא בק' דהיתרא סגי' לכך פי' דכי פרכי' העיל דסיפא בק' בעי לומר בק' בין היתר ואיסור. וכן לכל איסורין שבתורה. ואבי קס"ד דבעי לומר בק' דהיתרא דה"ל ק"א בהדי איסור ופריך מרישא דכיון דרישא בק"א דאיסורי' דהוי ק' דהתירא סיפא לאו בק' דהיתרא ופרקי' רישא בק"א בהדי איסורא וסיפא בק' בהדי איסור' דה"ל צ"ט דהתירא ויש ספרים דלא גרסי' בפרוקא בתרא לא רישא בק"א וכו' וה"ג אין רישא בק"א ולגרסא זו יש לפרש דמעיקרא שפיר ידעינן דכי פרקי' סיפא במאה היינו בק' בהדי איסורא ורישא בק"א היינו בהדי איסורא אלא דהוי תמי' לן האיך אפשר שלא היתה הקולא ביניהם אלא המיעוט הזה וכי מפני זה האחד שנינו שזה להקל וזה להחמיר: ופרקי' דאה"נ ומסתיין לפלוגי בינייהו דרישא בק"א בהדי איסורא וסיפא בק' בהדי איסורא לברורי מילתא נקט רישא בק"א וסיפא בק'.

ופרכינן וכ' יש בו כדי לחמץ בק"א אמאי לא בטיל. פירש רש"י ז"ל ארישא פרכינן אמאי קתני יש בו כדי לחמץ אע"פ שיש בו ק"א אסור מי איכא דיהיב טעמיה כולי האי ובפירושו של רבינו ז"ל נראה שנסתלקה קושיא זו שהקשו האיך ס"ד דלהוי ביה טעמא ולבטל דהא הלכה רווחת היא בכל מקום דטעמא לא בטיל וזו ודאי קושיא גדולה לכך פי' רבינו ז"ל דפרכינן ארישא דכיון דמין במינו הוא דלא מינכר טעמו ועל הרוב אפי בשא"מ ליכא דיהיב טעמא כולי האי אין לנו להחמיר כך כשהוא מין במינו כנ"ל ובתוספות תירצו דקס"ד דחימוץ לא חשיב נ"ט מידי דהו' אהעמד' חלב דפ' כל הבשר דלא חשיב נ"ט ומורי הרב ז"ל תירץ דקס"ד דשאני שאור שאין המועט מחמץ את הרוב כ"כ שיש בו ק"א מפני שמתפשט השאור בכולו אלא מפני שעושה גרידא שכל א' וא' מחמץ את הסמוך לה וההיתר עצמו וחוזר ומחמץ לשאר חלקיו. דהא חזינא דבעלמא ליכא דיהיב טעמא בק"א ופרקי' דילמא שאני שאור שחמוצו קשה ואפשר שטעמו מתפשט בכל העיסה:

שהרי הציר שיערו קרוב למאתים פי' לרבי יהודה דאמר בסאתיים כי בסאתיים יש י"ב קבין ובכל קב ד' לוגין ובכל לוג ארבע רביעית דה"ל ט"ז רביעית לכל קב דה"ל קצ"ב רביעית.

שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. פי' שאין איסורו אלא מדבריהם וה"נ משמע בפ' אין מעמידין דמפלגינן למטבל בגופן למטבל בצירן גבי קרבי דגים וכדפרישנא התם בס"ד ואע"ג דבת"כ דרשינן הטמאין לאסור צירן ורוטבן. אסמכתא בעלמא הוא. משא"כ בצירין של שרצים ונבילות שהו' מן התורה כדמוכח בבכורות וכדכתבנו לעיל ויש רוצים ללמוד מכאן שלא אמר ר"י מין במשהו אלא באיסורן של תורה. ונראה דשאני הכא שהאיסור בעצמו הוא גרוע שהוא זיעה בעלמא וכשם שהתירו במיא דביעי לפי שהוא ולא כלום והכי דייק לישנא בגמרא וכשם שהקיל בו רבי יוסי נדונו בששה עשר ואע"פ שכל איסורין של דבריהם בס' וכן עיקר:

כבשר בראשי לפתות פירש"י ז"ל שראש הלפת מתוק מזנבו וטעם הבשר אינו ניכר אלא בשיעור גדול משא"כ בזנבות הלפתות שטעם הבשר ניכר בהם בשיעור מועט ויש שפי' בדרך אחרת מפרש"י ז"ל והוא עיקר ונראה שהשיעור הזה הוא ס' שכבר פסק ר"נ לעיל גיד הנשה בס' ולא משמע דפליג על מתניתין: והא דאמר לעיל כל איסורין שבתורה רואין אותו כאילו האיסור בצל או קפלט שנ"ט גדול יותר מבשר בראשו לפתות י"ל דקסבר דשאני גיד הנשה שטעמו מועט ואפילו למ"ד יש בגידין בנ"ט אבל שאר איסורים בעי טפי ופליג אפסקא דרבא דלעיל ולשאר אמוראי דאמרי כל איסורין שבתורה בס' ולית הלכתא כר"י אלא כרב ושארא אמוראי. ומיהו בי"נ ואיסור ע"א וכן בטבל וכל דבר שיש לו מתירין קיי"ל דכולן במינן במשהו ושלא במינן בנ"ט. וההוא דחמירא דחיטי וחמירא דשערי שבפ' השוכר מיירי שהוא של טבל וכדברירנא בדוכתי' לדעת הגאונים ז"ל שהוא העיקר ואין הלכה כר"י דאמר כל איסורין שבתורה במשהו: דר"י יחידאה הוא וכולה שמעתן פליגי עליה וזה ברור: ואין לפקפק על הראי' שהביא ר"ת ז"ל שכולן תשובתן בצידן: מהדורא קמא:

מתניתין גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנ"ט: פי' מסלקו והשאר בנ"ט דקסבר יש בגידין בנ"ט ואם אינו מכירו כולן אסורות והרוטב בנ"ט פי' דאע"ג דברי' בטיל כדאיתא בגמרא טעם שלו בטל בס' וכן לכל הדברים האוסרין בכ"ש טעמא דידיה בנ"ט אפילו הם עצמן אם נתפצעו או נחתכו עד שבטלו חשיבתן אין אוסרין אלא בשיעורן וכדבעינן למימר לקמן:

גמ' וליבטל ברובא. פי' האי לישנא בכל דוכת' רובא ממש קאמר דהיינו חד בתרי וזה ראיה למה שכתבנו למעלה דכל שהוא יבש ביבש ולא יהיב טעמא בטל חד בתרי ואפי' מדרבנן ולהכי פרכי' הכא אמאי כולן אסורות. אדרבה ליבטל חד בתרי כיון דלא מנכר ואע"ג דנתבשלו ביחד וקסבר האי תנא דיש בגידין בנ"ט מ"מ דיוקא דמתני נקטי' כיון דגבי רוטב קתני והרוטב בנ"ט וגבי גידין תני סתמא כולן אסורו' משמע אפי' היכא דליכא טעמא קאמר דכולן אסורות וכו' ומ"ה פרכינן כיון דליכא טעמא ליבטל חד בתרי. ופרקינן ברי' שאני פי גיד הנשה ברי' הוא וכל שהוא ברי' כשם שחשוב לענין מלקות שלוקין עליו בכ"ש כך חשוב לענין איסור שאוסר בכ"ש במינו ואיכא דקשיא ליה מהא דאמרי' בזבחים בשור שנסקל שנתערב בשוורים אחרים אפי' באלף כולן ימותו ופרישנא טעמים משום דבעלי חיים לא בטילי הא לאו הכי בטיל ואמאי והא ברי' הוא וי"ל דלא מקרי ברי' אלא כל שאסור מתחל' ברייתו כגון גיד ונמלח וכיוצא בהם אבל כל שאינו אסור מתחלת ברייתו כגון נבילה ושור הנסקל וכיוצא בהם לא חשיב ברי' וכדאמרינן לקמן אבל ציפור טהורה בחיה בכל שהוא משום אבר מן החי במיתתה עד שיש בו כזית וציפור טמאה בין בחיה בין במיתתה בכ"ש דברי' הוא וכי תימא גיד וצפור טמאה במיתתה היכא חשבינן ברי' דהא בעינן ברי' נשמה דגרסינן בפרק אלו הן הלוקין כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב ר"ש אומר כ"ש וחכמים אומרים כזי' א"ל ר"ש אי אתה מודים באוכל נמלה כ"ש שהוא חייב א"ל מפני שהוא כברייתא א"ל אף חטה א' כברייתא ורבנן בריה נשמה חשיבי הא לא קשיא התם לאו דבעינן בריה שיש בה עכשיו ברי' נשמה אלא ברי' שהיה לו חיות נשמה כגון צפור טמאה וגיד שהיא מבעל חי ולאפוקי חטה שלא היה לו חיות ומ"ה אמרו רבנן שאע"פ שאיסורי מתחילת ברייתו לא חשיב ברי' וא"ת והא חלב שאסורו מתחלת ברייתו והוא משל ב"ח ואינו חשיב ברי' שהרי אין לוקין עליו אלא בכזית ואינו אוסר אלא בנ"ט בשא' איסורין ותירץ רבינו יצחק ז"ל שאין קרוי ברי' אלא כל דבר כשנחלק אין שמו עליו כגון צפור טמאה דבעודה שלימה נקראת צפור וכשנחתכה נקראת חתיכה של עוף טמא וגיד נמי נקר' חתיכה גיד אבל דבר שנחלק ושמו עליו כגון חלב שכשהו' מהותך ג"כ נקרא חלב אינו בריה ורבי' הגדול ז"ל תירץ דלא חשיב בריה אלא דבר החולק ועומד בעצמו כציפור טמא וגיד הנשה שהוא אבר בפ"ע אבל שאינו אבר חלוק לעצמו אלא שהו' בהרבה מקומות לא חשיב ברי' נמצאת אתה אומר שאינו קרוי' בריה עד שיהיה בו ג' דברים שיהא אסור מתחלת ברייתו ושיהא דבר חלוק לעצמו ושיהיה מבריה נשמה וכולם בגיד הנשה ואפילו כשיש בו ג' דברים אלו אין עליו דין בריה ללקות בכ"ש ולאסור באלף אלא כשהוא שלם כולו כמו שהיה מתחלה אבל אם אינו שלם לא ושרץ שנפל לקדרה ונימוח כולו או מקצתו או נחתך ממנו אבר בטל בס' כשאר איסורים וכדאמרינן במסכת מכות לענין מלקות. ריסק ט' נמלים וא' חי מצטרפין לכזית וכדאמרינן באגוזי פרך ורימוני בדן שאוסרין תערובתן באלף מפני שהן דברים חשובים נתפרדו הרימונים וכו' הם בטילים אלמא אין דבר אוסר במשהו אלא כשהוא במינו ובחשיבתו ודין הו' שהרי מפני חשיבותו או מפני שהוא בריה יש לו אותו חימר שאינו בטל וכיון שבטל חשיבתו בטל חומרו וכן אמרו בתוספת גבי חתיכה הראוי להתכב' לפני האורחים שאינה בטילה ואם נמוח' בטיל' וברי' שנחתכ' ממנו אבר שהנשמ' תלויה בה פשיטא דלאו חשיב ברי' אבל כשנחתך אבר שאין הנשמ' תלויה בה בזו יש להסתפק דשמא לא בטיל חשיבתו ולענין מלקות איבעיא לן במס' נזיר ולא איפשטא וא"כ אפשר דלענין איסורא נקטינן לחומרא.

אבל רבינו הגדול ז"ל כתב דכיון דהאי איסורא דרבנן הו' דמדאוריית' ברי' בטלה כשאר איסורים השתא בספיקא נקטי' לקולא ואפי' נחתך ממנו אבר שאין הנשמם תלוי בה בטילה והא דתנן האיברים אין להם שיעור אע"פ שאין בהם כזית ההוא לענין טומאה אתמר אבל אכילתו בכזית. והכי' אמרי' בירושלמי וכן מצינו בתשובה לריא"ף ז"ל אם ימצא מכל השרצים בקדרה בין שנפל בצונן בין שנפל בחמין אם נפסק מאותו שרץ שיעורו בס' כשאר איסורין שבתורה כתב ר"ן ז"ל אף על גב דבריה לא בטלה ה"מ בפחות מאלף אבל באלף בטלה והביא ראיה מירושלמי ממס' תרומות פ' בצל. הורה ר' אבין בהדין עכבר חד באלף בטלה ואינו נכון דבכל התלמוד אמרי' סתמא בריה לא בטלה ומשמע לא בטל' כל' וכדאמרי' בשור הנסקל שנתערב ברבוא כולם ימותו דבע"ח לא בטלי ואפי' ברבוא וההיא דירושלמי אינה ראיה דהתם לאו לבטל עכבר אמר שהרי העכבר דבר הניכר הוא ואיסור הניכר אין לו ביטול עולמות אלא לבטל טעמו הוא דאמרו דס"ל דלא בטיל טעמי' אלא באלף. וכן הביאו שם דין הציר ששיערו בקרוב למאתי ואפילו לענין טעמא ליתי' דהאי ירושלמי דהא אסקינא בפ' בתרא דע"ז דעכבר בשיכרא בטיל טעמ' בס' ודוקא בשיכרא דמשבח אבל בחמרא ומשח' נ"ט לפגם הוא ומותר כדכתיב' התם וכתב הגאון ז"ל בתשובה לענין שמן של נרות של בית הכנסת כל שאסור באכילה אסור בהדלקה משום שנ הקריבהו נא לפחתך מפי מורי נר"ו.


דף ק עמוד אעריכה


הא דתנן בחתיכה נבלה שתנבשלה עם החתיכו' שאם אינה מכירה שכולן אסורות הוינן בה ותיבטל ברובא. פי' היכא דליכא טעמיה כדפי' לעיל: הניחא למ"ד כל שדרכו לימנות שנינו: פי' פלוגתא דרבנן ור"מ היא התם דר"מ ס"ל כל שדרכו לימנות חשיב ואוסר תערובתו במינו ברבוא ורבנן ס"ל שאינו אוסר אלא ו' דברים אגוזי פרך ורימוני' וכו'. ור"ע מוסיף ככרות של בע"ה ועל מלת' דר"מ איפלגי ר"י ור"ל במסכ' ביצה ובמס' יבמות דר"ל ס"ל כל שדרכו לימנות אפילו לפעמים שנינו ור"י ס"ל כל שדרכו לימנות לעולם שנינו: והשתא אמרינן דמתניתין לרבנן לא אתי' כלל דלדידהו אין אוסר אלא ו' דברים. אבל לא דבר חשוב אחר חוץ מבעלי חיים דמרבי רב אש' התם בפ' כל הזבחים דבע"ח לא בטילי והוה כמו ו' דברים. אבל לר"מ אליבא דר"ל דאמר כל שדרכו למנות שנינו אתי' שפיר:

שאני חתיכה הואיל וראוי להתכבד לפני האורחים. דקדקו בתוספו' כיון שאסורה היא האיך נותנין אות' לפני האורחי' וכ"ת לפני אורחי' עכו"ם קאמר והא אמרינן בפ"ב דע"ז דבשר בחלב אוס' בכ"ש כשהוא דבר שבמינו ואין זה אלא בחתיכה הראוי להתכבד ואלו בשר בחלב אסור בהנאה. וכי תימא דה"ק כל שכיוצא בה כשהוא מותרת ראוי להתכבד בה לפני האורחין. איכא למידק מהא דפרק הערל חתיכה חטאת טמאה שנתערבו במאה חתיכות טהורות כולם מותרת חתיכת חטאת טהורה שנתערבו במאה חתיכו' כולן אסורו וע"כ מיירי בחתיכה הראוי להתכבד וא"כ מ"ש רישא ומ"ש סיפא דהא כל אחת מהן כשהיא אסורה אין מתכבדין בה ואלו היה דהתירא מתכבדין בה לכך פי' הרב בעל התרומ' ז"ל דה"פ חתיכ' הראוי להתכבד בה לפני האורחים ישראלים אם אתה אומר שתהיה מבוטלת בתערובתה. הילכך חתיכת חטאת שנתערבה בתוך החולין אלו נתבטלה ראויה היתה לישראל. אבל חתיכת חטאת טמאה שנתערבה בין חתיכות חטאת שהם טהורות. אפי' אתה מבטלה אסורה לישראלים שאינה נאכלת אלא לזכרי כהונה כדין חטאת והלשון דחוק: גם דהא חתיכת חטאת טמאה אם אתה מבטלה ראוי היא לפני אורחים כהנים: ורבי' הלוי ז"ל תירץ דלעולם שכיוצא בה מתכבד לפני אורחים וההיא דיבמות שאני היא שלא אמרה חתיכה הראוי להתכבד בה שלא יהיה לה ביטול אלא כשאיסורה מעצמה כגון חתיכה נבלה או דג טמא או בשר בחלב שתערובתן עושה אותן חתיכות דאיסורא משא"כ בתתיכת של היתר שבלע' שמנוני' של איסור היא בטלה בס' לרבנן כדאיתא לקמן בהא דרב גבי דנתן טעם בחתיכה: וכן פי' לנו המאור הגדול ר"י הזקן ז"ל בעל התוס' וההיא דחתיכת חטאת טמאה שנתערב' שאיסורו מחמת טומא' לא עדיפא מחתיכה שנאסר' מחמת טעם האיסור: ועוד א"ל מורי הרב הלוי ז"ל שאין חתיכ' חשובה אוסרה באלף אלא במבושלת שראוי כמות שהיא להתכבד. אבל אם היו חי' בטלה ככל שאר איסורין חד בתרי והיינו דקתני במתני' שנתבשלה וכו'. וזהו דלגבי שור הנסקל שנתערב בין השוורים שאמרו כולן ימותו פי' הטעם בפ' כל התערובות משום בע"ח לא בטלי אלמא אם היה שחוט היה מתבטל. ואמאי להוי כחתיכה הראוי' להתכבד. ויש מרוב רבותינו אומרי' שאין דין זה נכון ומתניתין נקט נתבשלה אגב רישא דאשמעינן דיש בגידין בנ"ט וההיא דפ' כל התערובות לרבנן היא דליתא להו כל שדרכו למנו' אסו' וכן נמי לית להו דין חתיכה הראוי להתכבד ואינה אוסרת אלא ו' דברים בלבד אגוזי פרך וכו'. ואינו נראה דהא אליבא דר"מ אמרינן כל שדרכו למנות אוסר והלכה כמותו דר"י ור"ל נחלקו בפי' דבריו וסוגיין כוותי' הכא ובכל דוכתי': לכך נראה דעת רבותינו בעלי התוספת ז"ל:

דרש רבה בר ב"ח חתיכת נבלה וכו' אינה אוסרת בפליטתה עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכת פי' רש"י ז"ל חתיכה נבלה ומכירה אינה אוסרת בפליטתה עד שתתן טעם ברוטב וכו' וס"ל כרבנן דאמרי אפי' מין במינו בנ"ט ופליגי אאידך דרב דאוקי אמור' ודרש וס"ל כר"י:

אוקי רב אמורא ודריש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת בפליטת' כל החתיכות מפני שהן מינה ואוקמ' כר"י דאמר מין במינו לא בטילי דאלו לרבנן אין פליטתה אלא בס': וכל שמעתין איירי באיסור פליטתה כדפי' רש"י ז"ל: ואוקמ' אביי כשקדם וסילק את האיסור קודם שנתן שם שאר החתיכות דאם לא כן פליטת חתיכה האיסור אוסרת כולן ואפילו הם אלף אליבא דר"י מפני שהן מינה כדלקמן: והקשו בתוס' כיון דלר"י קאמר לה ל"ל למימר כיון שנתן בו טעם הא אסר ליה במשהו אפילו ליכא נ"ט דהא מין במינו הוא ותירצו דמשהו חשוב לאיסור אבל לא חשיב לעשות ההיתר כחתיכת נבלה אלא אם כן יש בו בנ"ט. והיינו דאמרינן בפ' השוכר את הפועל יין נסך שנפל לבור ואסרו ונתן שם קיתון של מים שיש בו ס' נגד איסור שהוא מותר ופירשו רבנן אפילו נפל האיסור בתחילה והא התם דלכ"ע מין במינו במשהו ואפ"ה לא נעשית יין שבבור חתיכה דאיסור' עד שיהא צריך ס' נגד כולו וזהו שאמרו אין המדומע חוזר ומדמע אלא לפי חשבון ואין המחומץ וכו' אלא לפי חשבון ואין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון והקשו עוד ולמה אנו צריכין לדון בה שתהא חתיכה נעשית נבלה. היא כיון שנאסרה במשהו אותה בליעה שנבלע בתוכה חוזרים ואוסרים בפליטת' לחתיכות האחרון כולן במשהו דהא מין במינו לא בטיל: ויש מתרצים דאהני מה שתעשה חתיכת ההיתר חתיכה נבלה להצריך ברוטב ס' נגד כולה. וא"ת א"כ כי פרכי' ל"ל נ"ט נימא דאהני להצריך רוטב ס' נגד כל שתיהן וי"ל דק"ל לישנא דאמר רב ואוסרין כל החתיכות דלענין שאר החתיכו' ל"ל נ"ט כי לא נ"ט נמי. ואין זה מחוור דהא ודאי מלשונו של רב נראה דאפילו לענין שאר חתיכות עצמן נמי הוצרך לומר שתתן הנבל' טעם בחתיכו' ההיתר לכך הנראה יותר נכון דס"ל לרב שאין שום דבר אוסר במשהו אלא כשהוא איסור בעין אבל כשהיא מעורב בין איסור והיתר אינו אוסר ולכך הוצרך לומר חתיכה עצמה נ"נ ובזה יהא נידון מה שיפליט מן החתיכה ההיא כאילו הכל איסור גמור בלא תערובות היתר ורבינו אפרים ז"ל הצרפתי היה אומר שא"א חתיכה נ"נ אלא בבשר וחלב והא דאמרינן הכא חתיכה נ"נ לאו דוקא שיהא ההיתר נעשה איסור אלא לומר כי אותה בליעה שנבלעה בחתיכה ההיתר אוסרת שאר החתיכות והא דאמרינן כיון שנתן טעם בחתיכה לאו דוקא אלא ה"ק כיון שנכנס בה משהו מטעם הנבלה תחזור אותה חתיכה ותאסור כל החתיכות מפני שהן מינה ופרכינן ל"ל האמצעי הזאת בלא"ה נמי חתיכת איסור גופי' אוסר במשהו ופרקי' בשקדם וסלק לאיסור קודם שנתן שם חתיכות ההיתר. וקמ"ל שהנאסר כדין האוסר לאסור במשהו. והרב ז"ל הביא ראיות מהא דאמרינן אין המחומץ וכו'. וכן ההיא דע"א דרבנן דלא בעי תתלה ולפי שיטה זו קשה הא דפריק רבא אפי' תימא לא קדם וסלקו הוה מין במינו ודבר אחר וכו' דמ"מ כיון שאין האיסור אלא מפליטת האיסור עצמו שאין אנו דנין חתיכות היתר כולה נבילה למאי הילכתא קאמר שנ"ט בחתיכ' הרי אפילו לא נכנסה בליעת האיסור בתוכם כיון שלא סילק האיסור הרי כל האיסור נשאר בקדרה וצריך רוטב נגד שיעור איסור מתחילתו שהרי כולה עודנה בקדרה: וי"ל דהוי ס"ד כי מה שנבלע מן האיסור לחתיכת היתר כיון שאינו מעצמו גם לא נתן בו טעם הניכר לחיך אם ניער הקדירה שיהא כאלו נתבטל והיינו שיהא ברוטב כדי החתיכה הראשונה שנצטמקה. קמ"ל דצריך ס' ברוטב נגד הבליעה שנכנסה בחתיכה וכנגד כל החתיכה כמו שהיתה בנפילתה בקדרה משערי ברוטב וכל זה דוחק ועוד דלישנא דנ"נ משמע שבא לומר טעם היתר שבה נ"נ ומיהו אתיא שפיר גם לשיטה ההיא דהא דאמר רב כיון שנתן טעם לאו דוקא טעם הניכר אלינו לחיך כדכתיבנא הנבלע בחתיכה לפי שהיא חם בחם וכדכתיבנא לדעת רבינו אפרים ז"ל וכן פירש רבינו הרמב"ן ז"ל:


דף ק עמוד בעריכה


רבא אמר אפילו תימא לא קדם וסלקו ה"ל מין במינו וכו' פי' דהא נתן חתיכה איסור בקדרה ונגעה בחברתה דהתירא ולא ניער וכיס' עד שנתן בה טעם ואסרת' הלכך כשחזר אח"כ וניער וכיסה צריך רוטב נגד שתיהן ואלו לא היו דנין חתיכה ראשונה דהתירא שנ"נ היה די לנו ברוטב ס' נגד נבילה עצמה וכדפי' רש"י ז"ל. ה"ל מין ומינו ודבר אחר פי' שהנבלה עם השחוטה מין במינו והרוטב הרבה שבו הוי שא"מ וכל מין ומינו ודבר אחר סילק את מינו כמי שאינו כלומר שחושבין מינו כאלו הוא מסולק מן הקדירה לא מוסיף איסור ולא מבטל ושא"מ רבה על הנבלה ומבטל פליטתה בס' ככל מין בשאינו מינו. הילכך כשנפלה חתיכה נבילה על הרבה חתיכות שהיו בקדירה עם רוטב שיש בו ס' ונתנה הנבילה טעם בחתיכה העליונה שנגעה בה בעוד שלא רבה הרוטב עליו לפי שלא ניער וכיסה העליונה שנגעה בה נאסרת במשהו לר"י וכשחזר וניער הקדירה לבטל האיסור ברוטב. צריך רוטב נגד שתיהן שאם אין שם אלא כדי אחת מהן אע"פ שהרוטב מבטל פליטת הנבלה בס' הרי פליטת השני נ"נ ואוסרת כל החתיכות אפילו הן אלף מפני שהן מינה ואסור במשהו וא"ת כיון שהחתיכות היו בקדרה קודם שניער הרי נאסרו כולן במשהו מפליטת נבילה לר"י ויהיה צריך רוטב כדי כולן וי"ל דלר"י אינו אסור במינו במשהו אלא בדאיכא טעמי' כל דהו כדין דם הפר ודם השעיר דיליף מינה וכל זמן שלא ניער לא נתפשט הטעם כ"א בחתיכות שנגע בם ואידך ה"ל כיבש ביבש לר"י דחד בתרי בטל. ואף על גב דלית הלכתא כרב לענין מין במינו ילפינן מינה אליבא דרבא דהלכת' כוותיה דבעי' שיהא ס' ברוטב ובחתיכות נגד שתיהן ובהכי משתרי כולה בר מחתיכה ראשונה שנאסרה בנתינת טעם דנבילה גופה ובכל קדירה שנופלת בעי' ס' נגד כולה לדעת ר"י ז"ל. והוי יודע שא"א חנ"נ אלא בדבר המתערב לח בלח וע"י בישול. אבל במליחה או צלי וכל הניתר בקליפה א"א כן שאל"כ הרי כל קליפה וקליפה אוסרת כל הסמוך לה ונאסר הכל אע"כ אין דנין כן אלא במבושל שהיה ראוי האיסור עצמו להמשיך ולהתערב בכולו משא"כ בצלי ומליחה וזה ברור מפי' רבינו ז"ל. ותו לא מידי.


דף קא עמוד אעריכה


האי מאן תנא דאיסור חל על איסור באיסור חמור אית ליה באיסור קל לית ליה. פי רש"י ז"ל האי מאן תנא באיסור כולל היכי דהוה נמי איסור מוסיף אית ליה איסור חל על איסור. וכי לא הוה איסור מוסיף לית ליה דשור הנסקל ושל עולה הוי איסור כולל דחייל אבשר וגיד. ואיסור מוסיף דמעיקרא שריא בהנאה. והשתא אסור בהנאה משא"כ בנבילה דאיסור כולל איכא איסור מוסיף ליכא עכ"ל ז"ל. ובודאי שכן נראה לכאורה. ביבמות פ"ד אחין כדאמרינן גבי יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' כגון טמא שאכל חלב והוא נותר מן מוקדשים וכו'. דמשנוצרה הבהמה נאסר חלבה באכילה וכי אקדשי' מיגו דאיתוסף בה איסור הנאה איתוסף בה איסור אכילה. ואיכא דמקשי' מהא דאמרינן בפ' כל הבשר דאמר שמואל האוכל בשר מתה בחלב לוקה משום בשר וחלב קסבר איסור חל על איסור. ואקשי' ליה מדאמר שמואל כהן טמא שאכל תרומה טמאה פטור משום טומאת הגוף כשהיתה תרומה מעיקרא טמאה דלא אתיא איסור טומאת הגוף וחייל על טומאת בשר ואע"ג דטומאת הגוף כולל דברים טהורים וטמאים. ומאי קושיא נימא דשאני בשר בחלב דאיכא איסור מוסיף נמי דבשר מתה מותר בהנאה ובשר בחלב אסור בהנא'. וי"ל דהתם קס"ד דטומאת הגוף נמי כיון דאית ביה כרת איסור מוסיף חשיבי וכדפירש"י ז"ל לקמן ולא משגיחין לטומא' בשר דלית ליה טהרה במקו'. א"נ דהתם ס"ד דמאן דלית ליה כולל לית ליה מוסיף וזה דוחק. ועוד דלישנ' בגמ' דנקט איסור חמור ואיסור קל לא משמע משום איסור מוסיף. ועוד דא"כ אדמוקי ליה כר"י הגלילי דלא אשכחן ליה בהדיא דאית ליה איסור מוסיף אלא משום דלא שמעי' ליה דפליג. לוקמיה כר' יוסי סתם דשמעי' ליה הכי בסוף פ"ד אחין גבי חמותו ונעשית אשת איש דאמרי' התם דמחייב משום איסור מוסיף ופוטר באשת איש ונעשית חמותו דהוי איסור כולל. לכך נראה כמו שפי' בתו' דה"ק מאן האי תנ' דחשיב איסור כולל חל איסור כשהוא חמור ולא כשהוא קל דהא ודאי שור הנסקל ושל עולה כיון דאסור בהנאה איסור חמור הוא.

ר"י הגלילי היא. פירש"י ז"ל דשמעי' ליכ' שאין איסור כולל חל על איסו' באיסור קל. וכיון דלא שמעי' ליה אלא באיסור קל שפיר איכא למימ' דמסתמא באיסור חמור מודה ולא מצינן לאוקמי כר"י סתם דהא ודאי לית ליה איסור כולל אפילו באיסור חמור דאשת איש ונעשית חמותו איסור חמור הוא דחמותו בשריפה וא"א בחנק ואפ"ה הוא פוטר ועוד דמ"מ ניחא טפי לאוקמי כר"י הגלילי דקתני בהדיא באיסור קל והקשה רש"י ז"ל אמאי לא מוקמ' כר"ש דלית ליה איסור כולל. דקסבר האוכל נבלה ביוה"כ פטור משום יוה"כ דההיא איסור חמור הוא ולא מחייב ביה ולא דק בה מרן ז"ל דבלא"ה נמי לא מתוקמי כר"ש דהא ס"ל שאין בגידין בנ"ט ואין בו משום איסור שור הנסקל ולא איסור נבילה כדאמרינן לעיל:

ור"י הגלילי נהי דלית ליה איסור כולל יבוא איסור חמור וכו' ולפי רש"י ז"ל קשה מאי ענין זו אצל ההיא דלעיל דאיכא איסור מוסיף וי"ל דהשתא ס"ל דחומר דכרת חשיב כאיסור מוסיף דאיסור הנאה ולאידך פי' דתו' אתי' כפשוטה:


דף קא עמוד בעריכה


והתניא שבת ויה"כ שגג ועשה מלאכה וא"ת ומאי קושיא דשאני התם דאיסור בת אחת הוא ופלוגתא היא ביבמות. ויש שתירץ דאפילו למסקנא דהתם דאמרינן לכ"ע אית ליה איסור בת אחת ואפילו מאן דלית ליה כולל הכא מודה בבת אחת דהכא קל משום דיה"כ איקרי שבת והוי שבת ויה"כ קרובים להיות שם אחת ותדע דהא הכא פטרי לר"ע ולקמן בפרק גיד הנשה אית ליה איסור כולל ובשם רבותיו פרש"י ז"ל דשבת חשיבא ליה קודמת משום דקביע וקיימ' כדאמר אביי בסמוך ור"י הגלילי דמחייב תרתי טעמא משום כולל הוא דיה"כ כולל איסור מלאכה ואיסור אכילה והקשה הוא ז"ל על פירושם דא"כ מאי מותיב רבא לקמן לרב יצחק ואמר סוף סוף תרוייהו בהדי הדדי אתי' מאי תיובתא דהא רב יצחק לר"י הגלילי קאמר ור"י הגלילי מדפטר ליה ש"מ לאו איסור בת אחת חשיב ליה וכי פטר מיה"כ פטר ליה וכי הזיד בשבת ע"כ פטור משניהם ע"כ ותמהני על הקושיא הזאת דהא רבא היינו מאי דקשיא ליה על אביי ורב יצחק וכולה סוגיין דהאיך אפשר דרבי יוסי בשבת וביה"כ אינו מחייב אלא אחת דהא ע"כ איסור בת אחת הוא ולא אשכחן ליה לר"י דפטר באיסור בת אחת ואפשר שרבינו ז"ל כך אומר דהא מסתמא שנויי' דשנינן לעיל מרבא גופיה הוא וכדאמרינן בריש שמעתין אמר רבא ר"י הגלילי היא ואם איתא דמתרצינן דשבת ויה"כ איסור כולל חשיב משום דשבת קדים היכי פריך רבא גופיה על ר"י ס"ס תרווייהו בהדי הדדי קאתי דהא ע"כ לפום שנוי' דשני' לר' יוסי הגלילי לא חשיב איסור בת אחת כך יש ליישב בפרש"י ז"ל וכן הוא בתוספות ומכל מקום פרש"י ז"ל קשה דאי ס"ד דרבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא באיסור בת אחת פליגי היכי לא אקשי' מדר"ע דאשכחן ליה בפ' כל הבשר דאית ליה איסור מוסיף וכ"ש איסור בת אחת. וי"ל דברייתא היא ההיא דפרק כל הבשר ולא שמיע ליה הכא גם מה שהקשה הוא על פי' רבותיו ז"ל לא קשה: חדא דמאי דפרכי' דלית ליה לר"י איסור כולל והתניא. אינו מדברי רבא אלא סוגיא דתלמודא הוא: ?ו ו דלעיל רבא גרסי' והכי איתא בנוסחי דוקיינ' אמר רבה ר"י הגלילי היא. ודילמא ס"ל השתא דשבת וי"כ שבת קודם. וכדפריך אביי בסמוך. ורבא פריך דהא לא אפשר דסוף סוף תרווייהו בהדי הדדי אתו וע"כ איסור בת אחת הוא דמודה ביה ר' יוסי ור"ע. והא דאמרי' מ"ט אכולי' סוגין קאי למאי דאפכן בין לר"י ב"ח בין לרב יצחק לדברי ר"י הגלילי. ועלה אמר אביי שבת קדמה וכו' ועלה פריך רבא סוף סוף תרוייהו וכו' הפי' לדברי רבותיו של רש"י ז"ל.

סוף סוף תרווייהו בהדי הדדי קאתי. פירש"י ז"ל לפי שיטתו דרבא על דברי ר' יצחק בלחוד מקשה דנהי דלר"י הגלילי שגג בזה ובזה אינו חייב אלא אחת דאין איסור חל על איסור אפילו בבת אחת וכדשנינן לעיל אליבא דרבא, מ"מ שגג ביה"כ והזיד בשבת כיון דליכא חיוב חטאת משום שבת יתחייב מיהו משום יה"כ דלא אמרינן דר' יוסי לית ליה איסור בת אחת אלא דלא לחייב תרתי אבל ודאי כל היכא דמיפטר משום שבת מחייב משום יה"כ והקשו בתו' דהא ודאי כל היכא דאמרת שאין איסור יה"כ חל על איסור שבת דלית לן איסור בת אחת ה"ה דכשהזיד בשבת פטור מיה"כ דהא בשבת זו לא חל עליו איסור יה"כ כלל לכך הנכון כדפי' לעיל דקושיא דרבא אף על ר"י הגלילי הוא האיך אפשר שלא יתחייב שתים ונימא דהא איסור כולל הוא דע"כ איסור בת אחת הוא דמודה ביה ר' יוסי.

ואלא אמר רבא גזירה הוי. פירש"י ז"ל לפי שיטתו. דאדרב יצחק קאי וקאמר רבא דהא דרב יצחק לאו אדרבי יוסי הגלילי קאי ומ"ד בה לדברי ר"י הגלילי למאי דאפכן לא היו דברי' מעולם. אלא הא דרב יצחק בשעת גזירה הי' שגזרו שלא לעשות יה"כ ולא עשה באותו שנה יה"כ בעשור וקבעוהו בשבת ואע"פ שאינו בעשור וכדי שלא תשתכח תורת יה"כ והאויבים לא יכירו בו בו משום דכל שבת לא עבדי מלאכה ועל יה"כ של אותו שנה שלחו מתם שהעושה בו מלאכה פטור משום יה"כ והקשו בתו' האיך אפשר שבטלו יה"כ בשעת גזירה הא בשעת גזירה אפי' אערקת' דמסני' יהרוג ואל יעבור. ושלא בשעת גזירה נמי בפרהסיא יהרוג ואל יעבור והא בפהרסיא הוי דהיכי דמי פרהסיא י' בני אדם. ונ"ל דהא לא קשיא בקידוש חדשים דב"ד עשה הוא ועל עשה יעבור ואל יהרג כדפרישנא בכמה דוכתי אא"כ למידת חסידות הוא כההיא דמצינו בסוגיא ואפשר דהכי גזרו א"ה לב"ד שלא לקדשו דאין כאן יה"כ ודו"ק ומיהו מפני קושיא זו פי' בתוס' דהשתא על פלוגת' דר"י הגלילי ור"ע קיימי נמי ואמרו דלכ"ע שבת ויה"כ איסור בת אחת הוא וחייב שתים ועל שעת גזרה נחלקו שלא היו המקדשין רשאין לשלוח שלוחים לבני הגולה להודיע יום הקביעות תשרי ולא היו יודעי' בני הגולה אימת הוקבע יה"כ ועשו מלאכה ביה"כ שחל להיות באותו שנה ונחלקו על זה ר"י ור"ע מ"ד אינו חייב משום דסבור שזה אונס הוה וכאומר מותר דמי וכתינוק שנשבה לבין העכו"ם שהוא פטור לדברי מונבז כדאיתא התם בשבת ומאן דמחייב קסבר הני כשוגגין נינהו כיון שידעו עיקר יה"כ א"נ ס"ל דאפילו תינוק שנשבה לבי' העכו"ם חייב: ולהאי אוקמתא דרבא לא צריכין להפוכי הצעתה של משנה ואי מהפכי' ליה היינו משום דס"ל דר"י לית ליה ההיא דמונבז וכדמשמע בפרק כלל גדול: וא"ת אי בשעת הגזרה פליגי מאי האי דמייתי ראיה בברייתא מדכתיב שבת הוא ויה"כ היא וי"ל דאסמכתא בעלמא הוא דה"נ למאי דס"ד דמחייב שתים משום דאיסור חע"א אין הכתוב אלא אסמכתא בעלמא ולהאי פי' כ"ג גזירה הוא ושלחו מתם דיה"כ דהאי שתא בשבת הוי ולא גרסינן דלעבדו יה"כ דהאי שתא בשבתא כדגרסינן במקצת נוסחאות ותו לא מידי: