חולין צז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שאני חלב דמפעפע ובחלב אסור והאמר רבה בר בר חנה עובדא הוה קמיה דר' יוחנן בכנישתא דמעון בגדי שצלאו בחלבו ואתו ושיילוה לרבי יוחנן ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ההוא כחוש הוה רב הונא בר יהודה אמר כוליא בחלבה הוה ושריא רבין בר רב אדא אמר כילכית באילפס הוה ואתו שיילוה לרבי יוחנן ואמר להו ליטעמיה קפילא ארמאה אמר רבא מריש הוה קא קשיא לי הא דתניא קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם בשלמא תרומה טעים לה כהן אלא בשר בחלב מאן טעים ליה השתא דאמר רבי יוחנן סמכינן אקפילא ארמאה הכא נמי סמכינן אקפילא ארמאה דאמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא
רש"י
עריכהמפעפע - בלע"ז טרישנלש"ט מבצבץ והולך ומתפשט בכל הבשר:
כוליא בחלבה הוה ושריא - משום דמפסיק קרמא:
כילכית - שקץ דגים קטנים:
באילפס - של בשר:
ליטעמיה קפילא - נחתום עובד כוכבים ואשמועינן דמותר לסמוך עליו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר:
טעים לה כהן - ששניהם מותרין לו החולין והתרומה:
אמור רבנן בטעמא - בכמה מקומות ששנינו בנותן טעם:
ואמור רבנן בקפילא - כדאמר רבי יוחנן:
תוספות
עריכהדבכל מקום שאנו אוסרין כדי קליפה אמאי אין אותו כדי קליפה חוזר ואוסר מה שאצלו ובענין זה יאסר הכל אלא היינו טעמא לפי שאין טעם האיסור עובר כלל יותר מכדי קליפה והרב רבי אליעזר ממי"ץ היה מחלק משום דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבלה במקצת חתיכה אלא בכל החתיכה ואין זה טעם ועוד תדע דאי לא תימא הכי אין לך בשר מותר לעולם דהא קיימא לן דכל הבשר הנמלח כששהה במלחו יום או יומים יש בו טעם מלח יותר ואפ"ה לא אמרינן דמלח שעל הבשר הנאסר מחמת הדם יחזור ויאסור את הבשר אלא צ"ל משום דאע"פ שנבלע בבשר טעם המלח טעם הדם שבמלח אין נבלע בו כלל:
שאני חלב דמפעפע. לכך אסור אפילו הראש והא דאמרינן נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ותו לא היינו משום דרוטב אינו מפעפע כל כך דציר בעלמא הוא ולא שומן וא"ת אם כן במתניתין איכא שומן הגיד דמפעפע ואפילו נצלה נמי ליתסר כוליה ונראה לר"ת דשמנו של גיד אינו מפעפע והרב ר"מ מפרש כיון דשומן הגיד לא מיתסר אלא מדרבנן דגזרו ביה אטו הגיד כשאין הגיד אוסר גם בו לא החמירו ולפירושו למאי דקיימא לן (לקמן דף צט:) דאין בגידין בנ"ט אפילו נתבשל לא אוסר כמו שאין הגיד אוסר ורבינא דאסר בסמוך גבי הנהו אטמהתא צ"ל דסבר דיש בגידין בנ"ט כתנא דמתניתין:
ההוא כחוש הוה. מפרש ר"ת כחוש הוה ולכך שרי דחלב כחוש אינו מפעפע ועי"ל כחוש הוה ויש בו מעט חלב ובטל בששים:
כוליא בחלבא הוה ושריא. לפי שהיה הקרום מפסיק ונראה שצריך להסיר מן הכוליא כדי קליפה לפי שהקרום עצמו מובלע מן החלב כדאמרינן לעיל (דף צג.) תלתא קרמי הוה וא"ת ליתסר כוליא משום דמפעפע בה לובן כוליא דרבי יוחנן גופיה אסר לעיל (דף צב:) לובן כוליא כדאמרינן דממרט ליה וי"ל כיון דלא אסור אלא מדרבנן אינו אוסר את הכוליא:
אבל בשר בחלב מאן טעים ליה. והא דלא פריך אמתניתין (לעיל דף צו:) דירך שנתבשל בה גיד הנשה. מאן טעים ליה משום דמשערינן ליה כבשר בלפת אבל קשה דאמתני' דפרק כל הבשר (לקמן דף קח.) דטפת חלב שנפלה על. חתיכת בשר אם יש בה בנ"ט וכו' הוה מצי למפרך וכן אמתני' דפרק בתרא דמסכת ע"ז (דף עג.) יין במים ומים ביין בנ"ט וי"ל דהתם קל לשער בס' אבל הכא אין קל לשער מה שבלוע בקדרה אלא על ידי טעימה אי נמי דמשמע ליה דהך ברייתא על ידי טעימה איירי דומיא דתרומה דטעם לה כהן:
סמכינן אקפילא. אע"ג דעובד כוכבים הוא כיון דקפילא הוא לא משקר שלא יפסיד אומנתו:
אמר רבא כו' ואמור רבנן בס'. לקמן בפ' כל הבשר פסק הקונטרס כרבי יהודה דמין במינו לא בטיל מדקם ליה רבי בשיטתיה דקאמר נראין דברי רבי יהודה ורב ושמואל נמי דאמרי תרוייהו כל איסורים שבתורה במינו במשהו ותניא כוותייהו במסכת עבודה זרה בפרק בתרא (דף עג.) ואע"ג דאיפליגו עלייהו רבי יוחנן ור"ל התם ותניא נמי כוותייהו שמעינן נמי לאביי ורבא דבתראי הוו דקמו כרב ושמואל דאיתמר חלא לגו חמרא כו' במסכת עבודה זרה פרק בתרא (דף סו.) ובמסכת פסחים (דף ל.) נמי פסיק רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב וטעמא דרב מפרש התם דרב לטעמיה דאמר כל איסורין שבתורה במינו במשהו ושלא במינו גזר רב אטו במינו בחמץ משום דלא בדילי אינשי מיניה ואתו לזלזולי ביה עד כאן לשון הקונטרס ור"ת אומר דכל זה אינו ראיה דאין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי ולא כרב ושמואל דהלכה כרבי יוחנן לגבי רב כדאמר בריש ביצה (דף ד:) וגבי שמואל כדאמר במי שהוציאוהו (ערובין מז:) ורבי יהושע בן לוי נמי אית ליה לקמן (צח.) בשמעתין דמין במינו נמי בטיל דיליף מזרוע בשלה דהוי מין במינו ורבי יהושע בן לוי בר סמכא הוא והלכה כמותו בכל מקום ואפילו לגבי ר' יוחנן כדמשמע בפרק בתרא דמגילה (דף כז.) דאמר רב פפי משמיה דרבא מבי כנישתא לבי רבנן שרי מבי רבנן לבי כנישתא אסור ורב פפא משמיה דרבא אמר איפכא וקאמר התם כוותיה דרב פפי מסתברא דאמר רבי יהושע בן לוי בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש ואע"ג דרבי יוחנן פליג עליה כדאיתא התם מייתי ראיה מר' יהושע בן לוי ומיהו ר"ת בעצמו היה דוחה דהא דפליג רבי יוחנן התם דקאמר את הבית הגדול בית שמגדלין בו תפלה אף שמגדלין בו תפלה קאמר להכי מייתי מרבי יהושע בן לוי דלרב פפא דאמר איפכא לא הוי לא כרבי יהושע בן לוי ולא כרבי יוחנן ומ"מ יש ראיה דבסדר תנאים ואמוראים פוסק הלכה כרבי יהושע בן לוי בכל מקום וההיא דחמרא לגו חלא וחמרא חדתא בעינבי אומר ר"ת דאיכא לאוקומי בטבל ויין נסך דמודי בהו רבי יוחנן כדאמרינן במסכת עבודה זרה (דף עג:) תדע דהא רבא גופיה אית ליה הכא דמין במינו דליכא למיקם אטעמיה בס' ורבינו אפרים היה דוחה דהכא איירי בחמרא חדתא בעינבי וקרי ליה מין במינו לפי שטעמם שוה ויש להם דין מין בשאינו מינו דהא רבא אזיל בפרק בתרא דמסכת ע"ז בתר שמא ואין נראה לומר כן דכיון דאזל בתר שמא לא היה קורא אותו מין במינו ובהקומץ רבה (מנחות כג.) נמי קאמר רבא קסבר רבי יהודה כל מין ומינו ודבר אחר כו' מכלל דרבא גופיה לא סבירא ליה הכי ובפרק כל שעה (פסחים דף ל.) דאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כרב לא גרס ר"ת במשהו כרב וכן משמע בה"ג שלא היה כתוב בספרים כרב שכתב שם מדלא יהיב רבא שיעורא למילתיה ש"מ דאסור במשהו כרב ועל פי ה"ג מוגה בספרים אלא גרסינן אסור פי' בנותן טעם כרבי יוחנן דהתם ושם מפורש אמאי לא פסיק בהדיא כר' יוחנן וכן פסק בשאלתות דרב אחאי דרבא כרבי יוחנן ומ"מ לא היה ר"ת פוסק הלכה למעשה לחמץ בפסח וכשהיו מוצאין חטה בתרנגולת רותחת בפסח היה מצריך להשהותה עד אחר הפסח ואור"ת דאע"ג דתנן באהלות (פי"א מ"ז) בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף דברי ר"ש אפי' ילפינן איסור מטומאה דחשיב כמעוכל הא פליג התם ר' יהודה בן בתירא וקאמר בעופות ובדגים מעת לעת ובשל תורה הלך אחר המחמיר ואפי' גרס במשהו כרב דילמא שאני חמץ דחמיר טפי דעובר בבל יראה ולא בדילי מיניה ואע"ג דקא מפרש התם טעמא דקאמר רב לטעמיה כו' רבא פסיק כרב ולא מטעמיה וטעמיה דרב משום דסבר בעלמא דמין במינו במשהו וגזרינן בפסח שלא במינו אטו מינו אבל לרבא אע"ג דבכל איסורין הוי בנותן טעם אפי' במינו מחמיר לאסור בפסח במשהו אפי' שלא במינו ועוד דבספרים ישנים לא גרסינן רב לטעמיה אלא ה"ג והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה שלא במינו בנותן טעם ומשני רב גזר בחמץ שלא במינו אטו מינו והא דלא חשיב חמץ בפסח בהדי טבל ויין נסך בברייתא דמסייע לרבי יוחנן משום דטבל ויין נסך הוי שלא במינו בנותן טעם וחמץ אפי' שלא במינו במשהו ואף רבי יהודה גאון פסק דוקא בחמץ קאי רבא כרב אבל בשאר איסורין הילכתא כרבי יוחנן ור"ל ועוד הביא ר"ת ראיה דבפרק התערובת (זבחים עט:) בשמעתא דחרצן סבר רבי אליעזר בן יעקב דמין במינו בטל ומשנת ראב"י קב ונקי וסתמא דגמרא נמי קאמר הכי בשלהי ביצה (דף לח:) גבי ר' אבא דאמר מי שנתערב לו קב חיטים כו' דקאמר שפיר עבידו דאחיכו עליה דמ"ש חיטים בשעורין דלא דמין בשאינו מינו בטיל חיטין בחיטין נמי נהי דלר' יהודה לא בטיל לרבנן מיבטל בטיל משמע דהכי הלכתא ולהכי אחיכו עליה אע"ג דר' יהודה מיירי התם מכלל דרישא רבנן מ"מ רבנן התם לא איירי במין במינו ובה"ג של אספמיא פוסק דחתיכה בחתיכות בנ"ט ומילתא דרבא דאמור רבנן בס' אייתו לפסק הלכה ובקונטרס גופיה פסק בפרק בתרא דמסכת ע"ז (דף סו.) גבי פלוגתא דאביי ורבא דהלכתא כר' יוחנן דסבר בנותן טעם ויין נסך דקאמר התם במשהו אומר ר"ת דדוקא ביין שנתנסך לפני עבודת כוכבים דהא אמתניתין דיין ביין ומים במים קאי ומים במים אי אפשר להיות אלא בנתנסך ובתשובת הגאונים [בכתב יד] רבינו יוסף ט"ע מצא ר"ת יין נסך שנתנסך לפני עבודת כוכבים אסור בהנאה ואינו בטל אפילו באלף כמו ששנינו ואלו אסורין ואיסורן בכל שהוא וכו' מכלל דסתם יינם ושאר איסורין חוץ מטבל ויין נסך בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם וקשה מתוספתא דקתני אגרדמין עובד כוכבים שטעם מן הכוס והחזיר לחבית אסור קדח במינקת ונפלה ממנו טיפה אסור מפני שטיפת יין אסורה ואוסרת בכל שהוא משמע דסתם יינם אוסר בכל שהוא וי"ל דאתיא כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל וההיא דקנישקנין דקדים ופסיק עובד כוכבים אסור בפרק בתרא דמסכת ע"ז (דף עב:) אע"ג דלא מיתסר אלא טיפה הנוגעת בפיו דקסבר נצוק אינו חבור מדשרי בקדים ופסק ישראל יש לפרש דהאי אסור דקאמר היינו דאסור לכתחלה לעשות דאין מבטלין איסור לכתחלה אי נמי למ"ד מין במינו בכל שהוא קאמר דאסור:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ז (עריכה)
רב הונא בר יהודה אמר כוליא בחלבא הוה. כלומר הא עובדא בכנישתא דמעון לא גדי שצלאו בחלבו הוה דאי הוה [הכי] ודאי הוה אסור דמפעפע אלא כוליא בחלבא הוה דהכוליא לא בלעא[2] דגומרי מישב שייבי:
רב אדא בר אהבה אמר כולכית באילפס הוה כלומר דג טמא שבישלו עם דגים טהורים ואתו שאלו וכו':
קפילא ארמאי. אופה נכרי:
מין שאינו מינו דהיתרא כו' כגון חולין ותרומה דליטעמיה כהן:
דאיסורא בקפילא כגון בשר בחלב דהוא מין בשאינו מינו. מין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון חתיכה של נבלה שנתבשלה עם חתיכות טהורות:
ההוא כחוש הוה. י"מ לומר שלא היה בחלב א' מס' בבשר והבשר רבה עליו ומבטלו ואפי' בבשול דקדרה נמי כך דינו שבטל בס' ולא מחוור לי מהנך אטמאת' דאימליחו בי ריש גלותא בגידא דנשיא כלומר והיה בהן שומנו של גיד שאם ניטל שומנו פשיטא לכ"ע דשרי דקי"ל אין בגידין בנ"ט ולא משמע לאוקומי שמעתא דבתראי דלא כהלכתא אלא ודאי שמנונית' דגידא נשיא הוה בהו ומדאסר רבינא ש"מ דלא הוה בבשרא ס' לבטולא לאיסורא ואעפ"כ התירוה בצלי אלמא לא בעי' לצלי ס' אלא בחלב של שומן דמפעפע אבל בחלב כחוש אינו מפעפע ולא בעי' ס' אלא קולף ואוכל עד שמגיע לחלב וכן פירש"י ז"ל ושמנוניתא דגיד לא מפעפע אפי' בשל שומן וכן שמעתי בכולהו קרמי דמשום תרבא שאם נמלחו עם הבשר או נצלה שקולף ואוכל עד שמגיע להן והדבר נראה וכן מצאתיו בחיבור הרמב"ם ז"ל.
וי"ל דאפי' בחלב דשמן לא אמרי' במליחה מפעפע ודאמרינן אסור למיכל אפי' מריש אוני כשאין הבשר ס' בחלב הוא אבל יש בו ס' בטל הוא או שמא אין חלב בטל בס' בגדי שצלאו בחלבו שהרי נמצא בו טעם חלב וכשאמרו בס' לא אמרו אלא בדליכא קפילא וליכא למיקם אטעמא אבל היכא דבדקיניה ויהיב טעמא לעולם לא בטיל וכ"כ רש"י ז"ל אבל ודאי איכא בשר ס' בחלב וליכא טעמא בטל ואפי' תאמר שחלב ובשר מין במינו הוא הא קי"ל כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנ"ט בזקנותו ורבינו הגדול ז"ל.
הא דאמרינן: ההוא כחוש הוה. איכא מאן דמפרש כחוש הוה ויש בו יותר מששים לבטלו. וקיימא לן דלכאורה הא נמי שמואל מודה ביה, דמקשינן לשמואל מדרב הונא, ומתרצינן, והדר מקשינן דכנישת דמעון, ומתרצינן, לכאורה משמע דכולה שמעתא כשמואל נמי אתיא, ואם איתא דמשום בטול מיעוטו של חלב נגע בו, הא מין במינו הוא, ושמואל כר' יהודה ס"ל דמין במינו בכל שהוא, וכדאיתא בע"ז בסופו (עג, ב), אם כן לשמואל הא כנישתא דמעון היאך הותר, אלא אם כן תאמר דאף על גב דאתי' אדשמואל לאו למימרא דשמואל שרי, אלא ר' יוחנן הוא דשרא ליה ואזיל בה לטעמיה דאמר כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך, ואדרב הונא בלחוד הוא דמקשינן מינה. ומיהו פירושו של ר"ת ז"ל נראה עיקר, שפירש חלב כחוש הוה, וטבעו של חלב כשהוא כחוש שאינו מפעפע, אף על פי שאין בגדי ששים לבטלו, אין צריך רק קליפה או נטילת מקום, והוה ליה כשמנו של גיד שמחמת כחישתו אינו מפעפע בצלי ומותר, אף על פי שאין בירך ששים לבטלו, דהנהו אטמתא דבשרא דאימלח בגידא נשיא בי ריש גלותא ודאי לא הוה ביה ששים, מדאסר לה רבינא, ואפילו הכי שרי משום דחלבו של גיד כחוש אינו מפעפע, וכ"כ הרמב"ן ז"ל, [וכ' עוד] ושמעתי בכולהו קרומי דמשום תרבא שאם נמלחו עם הבשר או שנצלו שקולף ואוכל עד שמגיע להן, והדבר נראה, וכן מצאתי בחבור הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' מאכלות אסורות ה"?), וי"ל דאפילו בחלב דשמן לא אמרינן במליחה מפעפע ע"כ, ויש לי ללמד על הקרומות דלא עדיפי מחלבו של גיד, וכן לובן כוליא וחוטיא שאינן אוסרין כלל בצלי, וכדאמר הכא כוליא בחלבא הות, אלמא קרום שעל הכוליא ולובן שבה לא אסרוה לכוליא, ואף על גב דרבי יוחנן ממרטי' ליה.
אבל מה שכתב הרב ז"ל דילמא דאפילו בחלב דשמן לא אמרינן במליחה מפעפע, זה מן התימה, שהרי רבינא אפילו בחלבו של גיד הוה ס"ל למיסר במליחה טפי מצלי, וטעמא משום מיחל היוצא ומתפשט בחתיכה, ורב אחא ומר בר רב אשי לא דחו ליה אלא משום דרותח דמליח לאו כרותח דמבושל, אבל כרותח דצלי מיהא הוי ואנן נעשה אותו גרוע מצלי, אלא ודאי כי היכי דחלב דשמן מפעפע בצלי כך הוא מפעפע במליחה, עוד נראה לי ראיה מדגים טהורים ודגים טמאים שמלחן זה עם זה דמייתינן לקמן (קיג, א) דקתני אסורין וכל שאינו אסור אלא בקליפה לא קרי ליה אסור סתם בשום מקום, ותדע לך דהנהו אטמהתא ודאי לכולי עלמא קליפה מיהא בעו, ואפילו הכי קאמרינן רב אחא שרי ורבינא אסר [אלמא] לגמרי קאמרינן רבינא אסר.
אמר רבא אמרו רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים: נראה מדקא מחלק טעמא וקפילא לשנים, וקאמר נמי ליטעמיה כהן, משמע דלא בעינן קפילא כלל, אלא כל טעם שאינו נרגש לכלל הטועמים אין טעם ואינן חוששין לו. ולא אמרו קפילה אלא משום דחיישינן דילמא נכרי משקר, אבל קפילא לא מרע אנפשיה ולא משקר, ולא משום דבעינן קפילה כלל, ואם כן הוא אפילו בששואלין אותו ויודע שלאסור ולהתיר שואלין אותו סומכין עליו, ולא בעינן מסיח לפי תומו, דהא משום דלא מרע נפשיה הוא כנ"ל, ורש"י ז"ל לא כן פירש.
כוליא בחלבה הוה יש שפ' דחלב כוליא אינו אלא מדרבנן כמסקנא דלעיל דר"י דממרטט ליה ממדת חסידות הוה כדפרישנא לעיל ולכך הקילו בו כמו בשמנו של גיד ואינו מחוור. והנכון דחלב כוליא לא מפעפע טפי משמנו של גיד:
רבין בר שבא אמר כילבית באילפס הוה ואתו ושייליה לרבי יוחנן ואמר ליטעמי' קפילא תמיהא מילתא דאיך רבין או אידך אמוראי שקורי משקרי. וי"ל דרבין לא פליג אזו אלא דאמר כי כשנשאלה שאלה ראשונה לר"י גם זו נשאל עמה ואמר בהא נמי לקול' דלטעמיה קפילא'.
אמר רבה מריש הוה קא קשיא לי הא דתניא קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם היה מדקדק מורי הרא"ה ז"ל דמדקתני ואם בשל בנ"ט מכלל דבקדר' בת יומא עסקי' וא"כ ל"ל למתני לא יבשל בה חלב פשיטא אלא הא קמ"ל דדוקא בבת יומא לא יבשל לכתחלה אבל לאו בת יומא שרי' לכתחלה נמי כיון דנ"ט לפגם דלא גזרו חכמים דלאו בת יומא אטו בת יומא כדאיתא בפרק בתרא דע"א אלא בקדרה דבלעה איסורה שעשאוה בשעת בליעתה איסור אבל הא דכי בלעה התירא בלעה לא גזרו בה דלא דמיא דכלי מדין והיינו דשמואל בפ' כל שעה דאמר קדרות בפסח משהי' להו לאחר פסח ועביד בהו בין במינו ובין שלא במינו דכיון דהתירא בלע והשתא נטל"פ ואפשר דלית בה כדי לאסור דהא פליטתה בפחות מס' ובפסח אסורות משום דאיסורי במשהו וכן ראיתי שהיה עושה מעשה בדבר זו לעצמ' והוא דין חדש שלא נמצא בכל ספרים הראשונים ז"ל וחביריו היו חולקין עליו וכבר דנתי לפניו במתילה ממנו דההיא דפסחים שאני היא דשמואל כר"ש ס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח קנסא דרבנן בעלמא הוא משום דעבר על בל יראה ובל ימצא ולא קניס אלא בעיני' אבל על ידי תערובות לא קניס ואפי' תערובת ממשו הלכך שרי פליטת טעמו בלא ממשו אפילו לכתחלה משא"כ בזו דחלב איסורא דאוריית' ותערובתו אסורה בפחות מס' דבשר וחלב בנ"ט והא דהכא אורחא הוא למתני לא יעשה ואם עשה אסו' א"נ ה"ק לא יבשל בה לעול' ואם בשל דינ' בנ"ט ולא נחית השתא לדין נטל"פ דההיא פלוגתא דתנאי הוא כדאי' במס' ע"א.
סמכינן אקפילא פי' על נחתום גוי שהוא בקי בטעמים. ונראין הדברים דלא בעינן שיהא טועם לפי תומו כדמשמע מפרש"י ז"ל ואדרבה כיון דמילתא דעביד לגלויי לן הוא כי מטעמינן לי. דליסמכיה על פיו כל היכא דחמרי' ליה דלהוראה מטעמינין ליה טפי זהיר ומירתת וכן דעת ר"ת ז"ל וקשיא ליה לרבינו הרמב"ן ז"ל מאי עדיפותי' דקפיל' דסמכי' עליה דהא ודאי אע"ג דאמר דלית ביה טעמא לא שרינן לי בפחות מס' וכדמוכח לקמן מדתניא גריסין שנתבשלו עם העדשים ויש בהם בנ"ט אפי' יש בהם להעלות באחד ומאה אסור דטעמיה לא בטיל וקתני סיפא אין בהם בנ"ט אפי' אין בהם להעלות באחד ומאה מותר ואוקמיה לקמן בדאיכא ס' אלמא דאע"ג דליכא טעמא ס' בעינן וכל היכא דאיכא ס' תו לא בעינא מידי דמסתמא כל היכא דאיכא ס' ליכא טעמא וכדאמרינן בכל דוכתא בס' וכדמוכח מהא דאמרי' בסמוך אמרו רבנן בטעמ' אמ' רבנן בס' ומעתה מאי האי עדיפותא דקפילא דסמכי' עליה הרי לא בא להקל עלינו בשום דבר: ותירץ ז"ל דהא דאמרי' דסמכי אקפילא היינו דלהיכא דלא ידעי' שיעורו של איסור לשערי' בס' כי הא דקדירה דלא ידעי' כמה פלט' ולהכי צריכין לקפילא וכי אמר דלא יהיב טעמי' סמכי' עליו ותלינ' דיש בו ס' ואיכא למידק ואמאי לא קשיא ליה לרבא מעיקרא ממתני' דקתני בהו בנ"ט ולא קתני כיצד משערין אותן וכדקתני ברישא דמתני' ואיכ' מנייהו דלא ידעי' מאי דנ"ד כגון חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא שנפלה בקדרה וי"ל דהתם קים לן דכי ידעי' שעור איסור משערינן בס' וכי לא ידעי שיעורא כההיא דחתיכה משערינן בכולי' אבל בקדרה זו אם אתה אומר דמשערינן בכל הקדרה לעולם אסור שאין קדרה שמחזקת ס' נגדה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה