כתובות טו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בקרונות של ציפורי היה מעשה וכדרבי אמי דאמר רבי אמי והוא שהיתה סיעה של בני אדם כשרין עוברת לשם וכדר' ינאי דאמר ר' ינאי נבעלת בקרונות כשרה לכהונה בקרונות סלקא דעתך אלא נבעלת בשעת קרונות כשרה לכהונה אבל פירש אחד מציפורי ובעל הולד שתוקי כי הא דכי אתא רב דימי אמר זעירי א"ר חנינא ואמרי לה אמר זעירי אמר ר' חנינא הולכין אחר רוב העיר ואין הולכין אחר רוב סיעה כלפי לייא הני ניידי והני קביעי וקיימי אלא הולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדה ואין הולכין אחר רוב העיר גרידתא ולא אחר רוב סיעה גרידתא מ"ט גזרה רוב סיעה אטו רוב העיר ורוב העיר נמי אי דקא אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש לא צריכא דקא אזלא איהי לגבייהו דהוה ליה קבוע וא"ר זירא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ומי בעינן תרי רובי והתניא תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאי זה מהן לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב וכי תימא בשאין דלתות מדינה נעולות דקא אתי לה רובא מעלמא והא א"ר זירא אע"פ שדלתות מדינה נעולות מעלה עשו ביוחסין גופא א"ר זירא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי בין לקולא בין לחומרא מנא ליה לר' זירא הא אילימא מתשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת בשר נבלה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב התם לחומרא אלא מתשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע ספיקו טמא התם נמי לחומרא אלא מתשעה שרצים וצפרדע אחד ביניהם ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע ברה"י ספיקו טמא ברשות הרבי' ספיקו טהור ומדאורייתא מנא לן אמר קרא (דברים יט, יא) וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו ורבנן אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו היכי דמי אילימא דאיכא תשעה כנענים ואחד ישראל ביניהם ותיפוק ליה דרובא כנענים נינהו אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל לא צריכא דאיכא תשעה ישראלים וכנעני אחד ביניהם דהוה ליה כנעני קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי איתמר רב חייא בר אשי אמר רב הלכה כרבי יוסי ורב חנן בר רבא אמר רב הוראת שעה היתה מתיב רבי ירמיה וליוחסין לא בעינן תרי רובי והתנן
רש"י
עריכה
בקרונות של ציפורי - ביום השוק שסיעות ושיירות ממקום אחר באות שם:
וכדרבי אמי - דהשתא איכא רוב סיעה ורוב העיר:
נבעלת בקרונות - משמע על הקרון:
בשעת קרונות - שהשיירות באות לעיר:
כשרה לכהונה - כדקאמר והוא שהיתה סיעה של בני אדם כשרים עוברת שם דאיכא למימר שמהם היה:
אבל פירש אחד מציפורי - דידעינן ודאי דמן העיר היה אע"פ שציפורי עיר שרובה משיאין לכהונה:
הולד שתוקי - דבחד רובא לא מכשר:
וכי הא דכי אתא רב דימי אמר זעירי אמר רבי חנינא ואמרי לה - שלא הוזכר רב דימי כאן אלא זעירי אמר רבי חנינא דבעינן תרי רובי וכדמפרש טעמא:
הולכין אחר רוב העיר - להכשיר:
ואין הולכין אחר רוב סיעה - כגון במקום רחוק מן העיר דבודאי מאנשי הסיעה הוה אין מכשירין אותה ואפילו רובן כשרין:
וקשיא לן כלפי לייא - כנגד איפוא הדבר הזה סובב:
הני ניידי - רוב סיעה ניידי ויש להלך בהן אחר הרוב:
והני - של עיר:
קביעי - ואמרינן לקמן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואפילו אין שם אלא אחד פסולה:
ולא אחר רוב סיעה גרידתא - והכי קאמר אין הולכין אחר רוב סיעה לבדה וכל שכן אחר רוב העיר לבדה:
מ"ט - אחר רוב סיעה לא:
גזרה אטו רוב העיר - דקביעי:
ופרכינן - רוב העיר נמי אי עקר הבועל מביתו ואזל לגבה הוה נייד וקי"ל כל דפריש מרובא פריש: ומשני איכא דקאזלא לגבייהו כו' ולא גרסינן מאי איכא יש שהולכת היא אצלו והוה ליה קבוע הלכך אפילו ברוב כשרים או רוב העיר או רוב סיעה פסול כרבי יהושע ומשום תרי רובי אכשרה דליכא למיגזר מידי:
ולקח בשר מאחת מהן - במקום קביעות:
ספיקו אסור - דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי:
ובנמצא - בשר הנמצא בשוק ולא ידעינן מאיזה פירש:
הלך אחר הרוב - הואיל והבא לפנינו לא במקום קביעות לקחה וכבר פירשה על ידי אחר וכל דפריש מרובא פריש:
דקאתי לה רובא מעלמא - וכגון שרוב סיעת טבחי ישראל כשרים באו לכאן דאיכא תרי רובי או שרוב טבחי כל המדינה ישראל דאיכא תרי רובי רוב העיר ורוב המדינה דניידי:
אלא מתשעה צפרדעים כו' - תוספתא היא במס' טהרות תשעה צפרדעים מתים ברשות היחיד ושרץ אחד כגון צב שהוא דומה לצפרדע ביניהם ונגע באחד מהן ספיקו טמא:
אלא מתשעה שרצים כו' - אף היא תוספתא במס' טהרות וקתני ברה"י ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור אלמא כמחצה דמי ולקולא דאי לאו כמחצה דמי אין כאן ספק טומאה אלא ודאי טומאה דהא רובא שרצים:
אמר קרא וארב לו עד שיהא מתכוין לו - פרט למתכוין להרוג את זה והרג את זה הכי דריש ליה ר"ש בסנהדרין ואמרינן התם ורבנן היכי דרשי ליה:
אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגו - לתוך חבורת בני אדם כנענים וישראלים אבל שני ישראלים עומדין ונתכוין להרוג זה (והרג זה) והתרו בו וקבל התראה ונפלה הכאה על חבירו חייב והיינו טעמא דקאמר הכא ורבנן משום דבסנהדרין הכי איתא:
תיפוק ליה דרובא כנענים נינהו - ולמה לי קרא ואי נמי פלגא ופלגא אכתי לא איצטריך קרא דמהיכא תיתי דניקטליה:
ספק נפשות - דיני נפשות להקל דהא והצילו העדה כתיב (במדבר לה):
דהוה ליה כנעני קבוע ביניהם - ואשמועינן האי קרא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי:
הוראת שעה היתה - הך דריב"נ צורך שעה היתה או ראו שם שאר צידי היכר דברים להתיר אבל לדורות תרי רובי בעינן:
מתיב רבי ירמיה כו' - קס"ד דמשום רוב העיר גרידתא אכשרוה ואמר רב הלכה כרבי יוסי:
תוספות
עריכהאמר רב בקרונות של צפורי היה מעשה כו' פי' לעולם דלא טענה ברי ור' יוחנן בן נורי בתרוייהו היכא דלא טענה ברי לכ"ע בעינן תרי רובי והא דלא קאמר בשינויא לעולם דלא טענה ברי משום דבאתקפתא לא קאמר אי בטוענת ברי כו' אי נמי נוכל לפרש דבשינויא נמי איירי בברי ודאיכא מגו ולא תקשי הלכתא אהלכתא דדוקא דיעבד פסיק שמואל כר"ג כדאמר לעיל ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין אף על גב דלעיל משמע דברוב אחד שרי לכתחלה רב חייא בר אשי סבר דלכתחלה בעינן תרי רובי ומתני' קתני הרי זו תנשא דמשמע לכתחלה:
דלמא אזלא איהי לגבייהו. פי' לתוך ביתם דאפילו בתוך העיר לא חשיב קבוע דדמי לנמצא בין החנויות דלא חשיב קבוע וכן גבי תינוק מושלך בעיר לא חשיב קבוע הואיל ולא נמצא בבית ולכך פירש בקונטרס שפירש בועל מביתו וא"ת דבנזיר פ"ב (דף יב. ושם) פריך אהא דאמר האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם מקן סתומה ומסיק אמינא לך אנא אשה דלא ניידא ואת אמרת לי איסורא דנייד וכי תימא ה"נ בשוקא אשכחה וקדיש התם הדרא לניחותא משמע לגבי אדם לא שייך כל דפריש מרובא פריש משום דהדר לניחותיה ולאו פירכא היא דהתם בשעת האיסור כשזה בא על שום אשה הדרא לניחותא האשה שקידש השליח אבל הכא כי אזלי אינהו לגבה בשעה שאוסרה הרי הוא נייד:
פרט לזורק אבן לגו. תימה דלר' שמעון קבוע מנא ליה ואין לומר דמסקינן בפ' הנשרפין (סנהדרין דף עט. ושם) דר"ש סבר כרבי דיליף נתינה נתינה ואייתר ליה וארב לו לקבוע דאכתי לתנא דבי חזקיה מנא ליה קבוע דלית ליה דרבי דהא באין מתכוין פטור מממון:
וספק נפשות להקל. תימה למ"ד התראת ספק לא שמה התראה אפילו ספק נפשות להחמיר פטור משום דהתראת ספק היא ואי למ"ד שמה התראה היכי פטרינן ליה כשנמצא שישראל הרג הא מיחייב בהכה את זה וחזר והכה את זה ובנותר כשאמרו לו אל תותיר אע"ג דספק הוא וי"ל דשאני התם שיודע בודאי שיבא לידי איסור אם יותיר או יכה שניהם מש"ה שמה התראה אבל הכא אינו יודע שודאי יבוא לידי איסור שאינו יודע את מי יכה:
וליוחסין לא בעינן תרי רובי ורמינהי כו'. הוה מצי לשנויי שאני תינוק דלית לי' חזק' דכשרו':
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק א (עריכה)
פט א ב מיי' פי"ח מהל' איסורי ביאה הלכה י"ד, סמ"ג לאוין קכא, טור ושו"ע אה"ע סי' ו' סעיף י"ז וסעיף יח:
צ ג מיי' פ"ח מהל' מאכלות אסורות הלכה י"א, סמג לאוין קמא, טור ושו"ע יו"ד סי' ק"י סעיף ג':
צא ד מיי' שם, וטור ושו"ע יו"ד סי' ק"י סעיף ג', ובטור ושו"ע יו"ד סי' ס"ג סעיף א':
ראשונים נוספים
א"ל הכי אמר רב יהודה בקרונה של צפורי היה מעשה: פירש רש"י ז"ל: לעולם רבי יהושע ובתרי רובא מיכשר, והכא איכא תרי רובא כדרב יהודה, והקשה עליו הרמב"ן ז"ל, נראה אי מתניתין רבי יהושע היכי אקשינן בשלהי שמעתין ומי בעינן תרי רובי והא תני וכו', והא חזינן ליה בברייתא בהדיא דלא אזיל רבי יהושע בתר רובה, דאפילו בדרוב כשרין פסול, והתם הוה ליה לאקשויי נמי ולא אזלי בתר רובה והא תניא, אלא טעמא דר' יהושע ביוחסין משום מעלה, וכדאמרינן נמי הכא במסקנא, ורבא נמי הכי אקשיה, רבי יהושע אפילו ברוב כשרין נמי פסול. ועוד דאיכא למתמה דהוה לן למימר בגמרא לעולם רבי יהושע.
ופירש הוא גם כן דמעיקרא קא סלקא דעתא דמתניתין בחד רובא היא, כדמשמע מפשטיה, הילכך לא איפשר לאוקמה אלא בטענה איהי והוה קשה לן מני, ופרקינן בקרונה של צפורי הוה מעשה של פלוני, לא שייכא בדרבן גמליאל ורבי יהושע דבתרי רובא הוא דמכשר ליה, ובדלא טענה כפשטה דמתניתין, ולא משום טענתא הוא דמכשרה לה, ולהכי אקשי נמי בעיא תרי רובי אפילו היכא דלא טענה, והא תניא תשע חנויות, וכיון דבתר תרי רובי אזלת זיל נמי בתר חד.
ולדידי קשיא לי דאכתי לא אנח לן שפיר הא דאקשינן ומי בעיא תרי רובי, דודאי קושיא אליבא דפירוקא דפרקינן הוא דאקשינן לה, ואנן אליבא דכולי עלמא מוקמינן ליה להאי מעשה, וכי אקשינן ומי בעיא תרי רובי, כאלו אמרו ומי בעי בין לרבן גמליאל בין לרבי יהושע, ובודאי לרבי יהושע בחד רובא לא מכשרינן, ואי אליבא דרבן גמליאל ולאשמועינן דמשום מעלת יוחסין עבדינן, ומשום דאכתי לא שמעינן דלרבן גמליאל עבדינן מעלה ביוחסין, הוה ליה לפרושי בהדיא הניחא לרבי יהושע אלא לרבן גמליאל מי בעינן תרי רובי.
ועוד כי אקשינן ומי בעינן תרי רובי לרבי יוחנן בן נורי דהוא מאריה דעובדא מקשינן ומאי קושיא, כיון דרבי יהושע בתר רובא פסיל לה, ר' יוחנן בן נורי דעבד אליבא דכולהו הוא דבעי למעבד, ודילמא ספוקי מספקא ליה אי כרבי יהושע הילכך לא עבד עובדא עד דאיכא תרי רובי. ועוד דלרבן גמליאל ודאי בחד רובא ובדלא טענה לא מכשר, דהא אלמנת עיסה, דרובה דעיסה כשר הוא, דמשום ספק חלל שנטמע במשפחה פסלינן לה לכולה משפחה, אף על גב דרוב כשרין נינהו, ואפילו הכי פסיל רבן גמליאל, ורובא דהתם עדיף דאיכא תרי ספיקי. ורבן גמליאל ודאי בין דאזלה איהי לגביה בין דאזיל איהו לגבה פסיל.
ועוד דתנן (קדושין עד, א) אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי שבודקין את אמו ואם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת, דילמא בשותקת הולד שתוקי ופסול אף לקהל משום ספק ממזר ונתין. ואף על גב דאיכא רוב כשרין אצלה ומשום מעלת יוחסין וכדאמרינן התם בגמרא אי זהו שתוקי אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מאי טעמא רוב כשרין אצלה וכו', אלא מעלה עשו ביוחסין, אלמא אפילו ברוב כשרין כל שלא נבדקה האם הולד שתוקי ופסול לכולי עלמא, ודאבא שאול כרבן גמליאל ועדיפא מינה כדאיתא התם, והוא הדין לאם עצמה כל ששותקת אפילו ברוב כשרין פסולה, דאי משום חזקה דגופא הא לא מפליג רבן גמליאל בין בה ובין בתה, כדאמר ר' יוחנן לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, והוא הדין ישד לומר נמי בשמא לית להו בין בה ובין בתה כלום, דהא אלמנת עיסה דאית לה חזקה דגופה ולא מפליג בה רבן גמליאל בין בה ובין בתה, אלא כשם שאי אתה נושא בתו דלית לה חזקה דגופה. ורבי יוסי נמי הכי אית ליה בפרק עשרה יוחסין דכל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו, ורבי יוסי בשיטתיה דרבי יוחנן בן נורי, ושמעינן מינה דלרבי יוחנן בן נורי בשותקת אפילו ברוב כשרין פסיל, ואם כן היכי אקשינן ומי בעינן תרי רובי, דהא לכולהו ודאי בחד רובא ושמא מיפסל פסיל. ולא עוד אלא דאפילו בתרי רובי ודאי משמע דפסיל לרבן גמליאל בדלא טענה, דאיהו קיל ליה שמא דאפילו בספק ספיקא פסיל, וכל שכן בתרי רובא, דהא בדאורייתא ליכא מידי בין חד רובא לתרי רובא, דהכא והכא לקולא דחד רובא כמאה, ומאה רובא כחד, ואילו בספיקי איכא טובא בין חד ספק לתרי ספיקי דהכא לקולא והכא לחומרא. וכיון שכן מאן דלא מכשר בתרי ספיקי כל שכן דלא(?) מכשר בתרי רובי.
והא דתינוק מושלך בדרך דכתב הרב בעל המאור ז"ל דאמר רב להחיותו אבל ליוחסו לא, לאו למימרא דלרבי יהושע ולרבי יוחנן בן נורי דוקא קאמר, אבל לרבן גמליאל אפילו איכא תרי רובי לא מיכשר. ושמואל דאמר לפקח עליו את הגל לא פליג בהא אדרב, ולומר להחיות והוא הדין ליחסו, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ולמסקנא נמי הא אוקימנא הא דשמואל ארישא, והכי קאמר, אם רוב גויים גוי, אמר שמואל ולפקח עליו את הגל אינו כן. אבל לענין יוחסין לא אשכחן ליה לשמואל דפליג עליה. ורב חנן בר רבא נמי דאמר הוראת שעה היתה, לאו למימרא דבעלמא לא בעינן תרי רובי, דהא לא אשכחן תנא דמכשר בחד רובא ובדלא טענה, אלא אדרבה הכי קאמר הוראת שעה היתה שהתירה בחד רובא משום היכר צדדי היתר שמצא בה, אבל בעלמא תרי רובי בעינן.
והא דאקשינן ולרב חנן בר רבא דאמר הוראת שעה היתה קשיא: האי לאו קושיא הא דתינוק מושלך קאמר, אלא קשיא הא דקרונות קאמר, כלומר דלרב חנן משמע דבחד רובא הוה והוראת שעה היתה ואילו הכא קאמר רב יהודה משמיה דרב דבקרונה של ציפורי הוה מעשה, ופריק מאן דמתני הא דקרונות לא מתני הא דרב חנן, וכן פירש רש"י ז"ל, ומסתבר לי דהכי פריך אמר ליה רבא לרב נחמן ר' יוחנן בן נורי דאמר כמאן, אי כרבן גמליאל אפילו ברוב פסולין נמי מיכשר, דעל כרחין (אי אפשר לה כר"ג) בדטענה לכשר נבעלתי הוא, דאי בדלא טענה, רוב כשרין מאי מהני, דהא לר"ג לעולם קיל ליה שמא ולא מיכשר ביה כלל, ואי כרבי יהושע אפילו ברוב כשרין נמי פסיל והשתא הוה ס"ד נמי דלרבי יהושע כי היכי דלא מכשר בחד רובא, לא מכשר נמי בתרי רובי, דחד רובא ותרי רובי(?) כהדדי נינהו. ואהדר ליה בקרונה של ציפורי היה מעשה ובתרי רובי, לעולם כר' יהושע, דרב כרבי יהושע סבירא ליה, וחדית לן רב דכי היכי דאלימי ליה תרי ספיקי דאפילו בשמא מכשר, הכי נמי בתרי רובי ובשמא מכשר דאלימי ליה תרי רובי, ומשום הכי מקשינן ומי בעי תרי רובי, כלומר דעד השתא הוה ס"ד דלר' יהושע לעולם לא מיכשר על ידי רוב אלא בתרי ספיקי, משום דאיכא טובא בין חד ספיקא ובין תרי ספיקי, אבל השתא דאמרת דרבי יהושע בתרי רובא מיכשר, ליכשר אפילו בחד רובא, דהא לא שני לן בחד רובא לתרי רובא ואפילו בדאורייתא, דתניא תשע חנויות וכו'. ומהדר ליה דמכל מקום משום היכר מעלת יוחסין אמרו, דמדינא אפילו בחד רובא כשר, אלא משום מעלת יוחסין פסיל עד דאיכא תרי רובי, והיכר מעלה הוא ביוחסין.
והא דמקשה מרנא נ"ר אם כן לימא בההיא לעולם רבי יהושע, לא קשיא דכיון דמיניה סליק לית ליה לפרושי. ועוד דמסתמא שמעינן לה, דכיון דאקשי אי כרבן גמליאל אפילו ברוב פסולין מיכשר השתא דמוקמת לה בתרי רובי ולא מפרשת בשותקת, על כרחין שמעינן דלא כרבן גמליאל אלא כרבי יהושע, דלא מכשר בחד רובא ולא מפליג בין טוענת לשותקת.
ואפילו לפי פירושו של רבינו נ"ר, ליקשי הוא גופיה לנפשיה, כיון דעד השתא הוה משמע לן בטוענת, השתא דמוקי לה בשותקת הוה ליה לפרושי בהדיא, אלא מכלל הדברים אתה שומע כן, אף אנו נאמר כן לפירושו של רש"י ז"ל.
ומכלל פירושינו עלה לנו תירוץ למה שהקשינו (יד, ב, ד"ה ויש) לוקמה כרבן גמליאל ובשמא, ואין אנו צריכין לתירוצו של הרב בעל המאור ז"ל, כן נראה לי.
והשתא דאתית להכי קיימא לן בטוענת שמא כרבי יוחנן בן נורי דבעיא תרי רובי, וכדפסק רב בהדיא כותיה, ולא קימא לן בהא כרבן גמליאל דפסיל אפילו בתרי רובי, דלא אפסיקא הלכתא כר"ג אלא בדטענה בין ברוב כשרין בין ברוב פסולין, ולכתחילה דוקא ברוב כשרין כמו שפסק רבינו אלפסי ז"ל, ובזה עמדו דברי רש"י ז"ל ופסק רבינו אלפסי ז"ל על בוריו.
הולכין אחרי רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעא בהדיא: פירוש: והוא שלא נודע מאיזה מקום פירש אם מן העיר אם מן הסיעה, אבל אם נודע שפירש מן העיר אין רוב סיעה מסייעת, וכן מן הדין ברוב סיעה. אלא דקשיא לי קצת לשון הולכין אחר רוב העיר, למה יעשה רוב העיר עיקר ורוב סיעה סניפין, ולא היה ליה למימר אלא הולכין אחר רוב העיר ורוב סיעה. ואיפשר לומר דמשום רוב העיר לא חשיב כרוב סיעה, ואדרבה הוא הגורם שלא נלך אחר רוב סיעה גרידא, להכי נקט רוב העיר, כלומר אין הולכין אחר הרוב סיעה משום רוב העיר, ומיהו כרוב חשיב לן, אף על גב דאורחייהו דקביעי ובדאיכא רוב סיעה בהדא כשרה.
א"ל הכי אמר ר' יהודא בקרונה של צפורי היה מעשה וכו': כלומר משום דתרי רבוא אכשרוהו. ונראה שהיא ז"ל סובר דדוקא לר' יהושע מתכשרה בתרי משום הא דמכשיר בעלמא בתרי ספיקא אבל ר"ג כי היכי דלא חשיב ליה תרי ספיקא טפי מחד ספק ה"נ לא עדיף תרי רובא מחד רובא. והקשו בתוס' דא"כ ה"ל לתלמודא לפרש לעולם ר"י היא ועוד דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דאנן קי"ל כר"ג וקי"ל כר"י בן נורי כדאיתא לקמן וכי תימא דבטעמא דפליגיני' נינהו א"כ אמאי לא מתוקמי' אפי' כרבן גמליאל ובמה דמודה רבן גמליאל בזה דאיכא תרי רובא לכן פירש דהשתא לכולי עלמא מוקמינן ואפילו לר"ג כל היכי דאיכא תרי רובא לכשרו' כ"ע מודים דמתכשרה אפי' כשאינה טוענת וסוגיין דלא כרבא דפירש לעיל טעמא דר' יהושע משום דאשה בודקת ונשאת דהא הכא באנוסה ל"ש בדיקה אלא הא דרב אתיא כטעמי דרבה דתלי טעמא דר' יהושע בתרי ספיקא וקשיא לי מ"מ הא דרב אתיא פליגו אההיא דרבא תלמידיה ותו לרבא מתניתין כמאן לכך י"ל דרבא נמי מודה לטעמיה דרבה אבל לסניפין נקט טעמא דבדיקה והיינו דמפרש רבה ואמר כי אמר ר"ג לא קשיא היכי דאפשר דטעי רבא בה ואביי היכי דשתיק להו לפום טעמא תקשה ר"ג אלא אמר רבא וכו' דאי אפילו לרבה היינו טעמא דר"נ ור"י וטעמא דאמר רבא סניפין בעלמא הוא ודכוותי' בתלמודא:
פירש אחד מציפורי ובעל הולד שתוק: פי' אע"פ שפירש ודאי איהו לגבה דתרי רובא בעינן וכולה סוגיא רהטיא להדיא דאפי' שידעו ודאי דהאיך נבעלה הוה חדא רובא דכשרות לא מכשיר לי' כלל והלא נאמן דמפרש דכל היכא דידעינן דאזלי בני העיר לגבה בהכי סגי ולא בעינן תרי רובא אלא היכא דלא ידעינן אי אזלו אינהו לגבייהו וליכא כלל להאי פרושו. מ"ט גזירה רוב סיעה אטו רוב העיר ופרכי' ורוב העיר נמי אי דאזלו אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש ולא דאזלי רובה אלא דאזלי הבועלים ואפי' חד בלחוד דכיון שפירש הבועל מן העיר ולא נולד לנו ספק במקום קביעות בתר רובא אזלי' שהרי אין כאן קביעות במקום מציאת הספק וכדאית' בתשעה חנויות ובנמצא הלך אחר הרוב. ופרקינן ל"צ דאזלי אינהו לגבייהו ובהא הוצרכו לומר דאפי' בהא אין הולכין אחר הרוב העיר משום גזירה מ"מ כי גזרינן ברוב סיעה דאזלינן לגבה לעולם ה"ל גזירה לגזירה וי"ל דכולה חדא גזירה היא דאי שרית להם אם ברוב העיר לבדה ולא מפליג איהי לגבייהו או דאזלי אינהו לגבה מעתה הוא דאמרינן לעיל דר"י פוסל אפי' ברב כשירים אינו אלא משום גזירה ומשום מעלה עשו ביוחסין כדמפרש בסמוך ומיהו בעי הכא רובא כלומר כל היכי דאיכ' דאכשרוהו מחמת רוב מי בעינן תרי רובא אפי' משום גזירה דקס"ד דמדינא בעינן דהא תשעה חנויות וכו' כלומר והא הכי דלא גזרינן נמצא אטו הלך ואע"ג דהוו דלתות המדינה נעולות דליכ' אלא חד רובא ופרקינן מעלה עשו ביוחסין וזה הדין דתשעת חנויות כבר פרשנו במסכת חולין וכן בפ"ק דפסחים בס"ד:
גופא אר"ז כל קבוע כמחצה על מחצה דמי : פירש"י ז"ל כשהקבוע ניכר לעצמו כההיא דתשעה חנויות וכההוא דתשעה נכרים וישראל אחד ביניהם אבל בדבר המעורב ביניהם כשאינו ניכר ליכא למימר הכי שא"כ אין לך איסור בטל בהיתר וכן קי"ל דמדאוריית' חד בתרי בטל א"ו כדאמרן. והא דאמרינן בפרק התערובות גבי שור הנסקל שנתערב בין השורים באלף כולם ימיתו ופרכינן וניכבשינהו דניידו ואימא כל דפריש מרובא פריש ופרקינן שמא יקח מן הקבוע לאו למימרא שהשור' מעורב נעשה קבוע שהרי אינו אוסר שם מדין קבוע אלא משום דבר שבמנין משום דרובא לא בטיל אלא ה"ק דגזירה פורש אטו שאינו פורש ואע"ג דלעיל לא גזרו נמצא אטו לקח התם לפי שפירש מאיליו אבל הכא דאנן כבשינן להו דכי ניידן בודאי איכ' למיגזר וכן פי' ר' אחא ז"ל. ואלא מט' שרצים וכו' ספיקו טהור: פי' ואלו אזלינן בתר רובא הא ודאי טמא הוא אפילו ברשות הרבים טמא אבל כאן דקבוע הוה כמחצה על מחצה ה"ל ספק טומאה בר"ה שהוא טהור:
ומדאוריית' מנ"ל דאמר קרא וארב לו עד שיהא מתכוין לו ורבנן כו' : פי' משום דרבנן נקטינן לה מהתם מייתינן לראיה אלא דנקטינן כולה כדאיתא בסנהדרין דאיפלגו ר"ש ורבנן במתכוין להרוג את זה והרג את זה שר"ש פוטר וחכמים מחייבין ואמרינן התם דטעמא דר"ש מדכתיב וארב לו עד שיתכוין לו ממש ורבנן דמחייבי דרשינן לזה פרט לזורק אבן לגו ואפי' ט' נכרים ואחד ישראל דה"ל ישראל קבוע ונדון כמחצה על מחצה וספק נפשות להקל כדמפרש ואזיל וא"ת לר"ש דין קבוע מנ"ל וי"ל דנפקא ליה מדכתיב וארב לו וקם עליו חד פרט שנתכוין לזה והרג את זה וחד לאשמועינן דין קבוע והיינו דחשבינן ליה מיעוט אחר מיעוט לרבות ולרבנן חד למעוטי נתכוין לנפלים והרג בן קיימא ואחד לזורק אבן לגו:
אתמר רב חייא בר אשי אמר רב הלכה כר"י : כלומר הלכה לדורות ורב חנן בר רבא אמר דבהוראת שעה היתה פי' אבל אין הלכה לדורות ופי' רש"י הוראת שעה היתה שהקלו בדבר זה לפי מה שראוי שם הוכחת זה דבריו ז"ל בודאי דהכין היא במסקנה אבל ה"נ משמע לישנא דלדורות דהוראות שעה היתה שהעמידו באותו שעה לפי מה שראוי ולפי מה שפרכינן לקמן לר"ח מההיא דמצא בה תינוקת דאמר רב דליחסו ולא סגי בחד רובא הכי משמע לן הוראות שעה היתה להחמיר:
ומקשי' ומי בעי תרי רובי והתניא ט' חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ובנמצא הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש. ומהדר מעלה עשו ביוחסין:
איתמר אר"ח אמר רב הלכה כר' יוסי פי' דבעי' תרי רובי:
א"ר זירא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי בין לקולא בין לחומרא לחומרא כגון ט' חנויות דאמרן. א"נ ט' צפרדעים ושרץ א' ביניהם ברה"י ונגע באח' מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע ספיקו טמא. לקולא כגון ט' שרצים וצפרדע א' ביניהן ברה"ר ונגע באח' מהן וא"י באיזה מהן נגע ספיקו טהור אלא כמחצה על מחצה דמי ולקולא. דאי לאו כמחצה על מחצה דמי אין כאן ספק טומאה אלא ודאי טומאה דהא רובא שרצים:
פירש אחד ובעל הולד שתוקי ― פירוש, אף על פי שפירש ודאי ואזל איהו לגבה, דתרי רובי בעינן, דכולא סוגיא ריהטא להדיא, דהא אפילו שידעו ודאי היכא דנבעלה הויא חד רובא דכשרות, לא מכשרינן לה כלל. ודלא כמאן דפירש דכל היכא דידעינן דאזלי בני העיר לגבה בהכי סגי ולא בעינן תרי רובי, אלא היכא דלא ידעינן אי אזלא איהי לגבייהו; וליתיה להאי פירושא כלל. הריטב"א ז"ל. וכן פירש רש"י ז"ל וכן עיקר. תדע, דהא מתניתין ודאי כדפריש איהו לגבה מיירי, דהא נאנסה כשירדה למלאות מים מן העין, ובאותו מקום בוודאי פריש איהו לגבה, ואפילו הכי בעינן תרי רובי:
כי הא דכי אתא רב דימי כו' הולכין אחר רוב העיר כו' כלפי לייא כו' ― משמע לכאורה דקשיא ליה לתלמודא עליה דמאן דקאמר: כי הא דכי אתא רב דימי כו', כלפי לייא, כלומר: איפכא מסתברא. ותימה, דמשמע דאילו הוה תני איפכא: הולכין אחר רוב סיעה ואין הולכין אחר רוב העיר, הוה ניחא. וליתא, דהא ודאי לעולם קשיא, דהא מוקמינן למתניתין דווקא בדאיכא תרי רובי, ואפילו רוב סיעה גרידתא לא מהניא, וכדתנן: "אם רוב העיר" כו', ומוקמינן לה בקרונות של צפורי. ואנן בעינן לאסתיועי מהא, וכדקאמר: כי הא דכי אתא כו'.
- לכך נראה דהנכון כמו שפירש רש"י ז"ל, דמאן דקאמר כי הא דכי אתא רב דימי כו' הוא ניהו דקאמר כלפי לייא כו' כדי להביא ראייתו דבעינן תרי רובי, והוה ליה כאילו קאמר "והוינן בה", כדאיתא בכמה דוכתי בתלמוד. וזהו שכתב רש"י ז"ל: "וקשיא לן כלפי לייא" כו'.
- ודע, שרש"י ז"ל בפרק קמא דפסחים פירש: כלפי לייא. שתי מלות, כלפי היכן נוטה דבר זה? הא איפכא מסתברא, כותי שכבשתו כו'. לייא, היכן, וחבירו בברכות בפרק הרואה: "חצבי לנהרא, כגני לייא?" חרסים שבורים להיכן הם הולכים, עד כאן. והכא לא כתב רש"י "איפכא מסתברא", משום דמשתמע דקשיא ליה, דכיון דניידי, על כרחך יש לך לומר דניזיל בתר רובא, ואם כן תימא, מה תירץ במאי דקאמר: "אלא הולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה" כו'? ודוחק לומר דעיקר תירוצו היינו מאי דקא מסיים ואזיל: "גזרה רוב סיעה" כו', דהא קושיא חדשה הויא מאי דבעי מאי טעמא.
- לכך נראה דהכי פריך, דהא ודאי אין לחלק בינייהו כלל, ואם באת לחלק, איפה הדבר הזה סובב עד שנחלק הכין? דאדרבה החילוק הוא להיפך. ובעל הערוך בערך "כלפי" גריס "כלפי אליה", ופירש: דברים מהופכין הם כמו שהאליה מהופכת מן הראש, כי המהלך כסדר – ראשו לפנים, והמהופך הולך וגבו לפנים.
- ודע, דלשיטת רש"י לא מייתי הך דזעירי וכולה הך שקלא וטריא אלא לפרושי טעמא: מאי שנא תרי רובי מחד רובא, וכמו שכתב רש"י לעיל; ולקמן מפרש טעמא ואזיל מאי שנא תרי רובי מחד רובא, כן נראה לי:
הולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדיה ― פירוש, והוא שלא נודע מאיזה מקום פירש, אם מן העיר אם מן הסיעה; אבל אם נודע שפירש מן העיר, אין רוב סיעה מסייעת, וכן הדין ברוב סיעה. אלא דקשיא לי קצת לשון "הולכין אחר רוב העיר", עיקר ורוב סיעה סניפין, דלא הוה ליה למימר אלא "הולכין אחר רוב העיר ורוב סיעה". ואפשר לומר, דמשום רוב העיר לא חשיב כרוב סיעה, ואדרבה הוא הגורם שלא נלך אחר רוב סיעה גרידתא, להכי נקט "רוב העיר", כלומר: אין הולכין אחר רוב סיעה משום רוב העיר, ומיהו כרוב חשיב לן, אף על גב דאורחייהו דקביעי, ובדאיכא רוב סיעה בהדה כשרה. הרשב"א ז"ל.
ורש"י כתב: ולא אחר רוב סיעה גרידתא ― והכי קאמר: אין הולכין אחר רוב סיעה, וכל שכן אחר רוב העיר לבדה. משמע דהכי בעי לפרושי, דמסיפא ידעינן פירושא דרישא, דהכי קאמר: הולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדיה, ואין הולכין אפילו אחר רוב סיעה. ולגבי הכשרא נקט רוב העיר, לאשמועינן דאפילו רוב העיר חשיב רוב ומקרי תרי רובי בהדיה, ולגבי פסולא נקט רוב סיעה, דאפילו רוב סיעה לבדה לא חשיב. וטעמא דקביעי וניידי קא מרמז לן בהאי לישנא, כן נראה לי:
מאי טעמא כו' ― אין לפרש דקא בעי נמי עלה דרוב העיר נמי, משום דעד השתא אכתי לא ידעינן טעמא דקבוע; דאם כן הוה ליה לשנויי נמי כדר' זירא כו'. אלא הנכון כמו שפירש רש"י ז"ל, דקא בעי מאי טעמא אחר רוב סיעה לא, דטעמא דרוב העיר הוה ניחא ליה, משום דקביעי וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ומשני, גזרה רוב סיעה אטו רוב העיר. ואם תאמר, אם כן מאי פריך: ורוב העיר נמי כו'? והא איהו מעיקרא לא בעי מאי טעמא עלה דרוב העיר, משום דניחא ליה וכדפרישנא. ובשלמא לאידך פירושא ניחא, דמעיקרא בעי מאי טעמא עלה דרוב העיר ורוב סיעה, וכי משני ליה רוב סיעה, הדר פריך עלה דרוב העיר גופא. אבל לפירושנו, דלא בעי מאי טעמא אלא עלה דרוב סיעה, משום דרוב העיר ניחא ליה, דאין הולכין אחר רובה משום דאיכא דקא אזלה איהי לגבייהו, אם כן מאי פריך תו?
- ואין לפרש דהכי פריך: ורוב העיר נמי כו', פירוש: היכי גזרינן אטו רוב העיר, כיון דרוב העיר גופא זימנין דנייד, כגון דאזלי אינהו לגבה; דאם כן לא משני מידי.
- ויש לומר דאין הכי נמי, דמעיקרא לא בעי מאי טעמא אלא עלה דרוב סיעה, דרוב העיר ניחא ליה וכדכתיבנא. והא דפריך ורוב העיר נמי כו', היינו מקשן אחר, ואנן הוא דפרכינן ליה, והכי פרכינן, דהיכא דידעינן בוודאי דעקר הבועל מביתו ואזל לגבה – משתרי, דכל דפריש מרובא פריש; ואילו אנן מתניתין דנאנסה בשירדה למלאת מים מן העין, דבוודאי אזלי אינהו לגבה, מוקמינן לה דווקא בתרי רובי. ואפשר דמעיקרא דבעי מאי טעמא, עלה דזעירי גופא הוא דבעי; והא דפריך הכא: ורוב העיר נמי, לאו לזעירי פריך, דדילמא זעירי מיירי בדלא ידעינן אי אזלי אינהו לגבה או איהי אזלה לגבייהו, אלא למאי דאוקימנא מתניתין הוא דפרכינן וכדכתיבנא. ומיהו שינויא לכולי עלמא בעי לשנויי הכין, דמשום דאיכא דאזלה לגבייהו להכי בעי תרי רובי.
- ובספרים ישנים קלף מצאתי נוסחי אחריני. ויש ספרים דגרסי: מאי איכא דאזלה איהי לגבייהו דהוה ליה קבוע, ואמר רבי זירא כל קבוע כו'. ואפשר לפרש דכי קאמר מאי איכא כו' היינו סיום פירכיה דפריך מעיקרא: ורוב העיר נמי כו', והכי פירושו: ורוב העיר נמי כו', דהיכי גזרינן רוב סיעה אטו רוב העיר? והא רוב העיר גופא, אי דקא אזלי אינהו לגבה, כל דפריש מרובא פריש. מאי איכא, דאזלה איהי לגבייהו? בתמיה, אטו משום הכי נגזור אפילו רוב סיעה משום לתא דהיאך? ומשני דהוה ליה קבוע, פירוש, דפסול היושב בעיר, אף על גב דאינו אלא מיעוט, מכל מקום קבוע מיקרי, ואמר רבי זירא כל קבוע כו'.
- אי נמי יש לפרש, דלאו פירכא ושינויא איכא הכא, אלא תלמודא בעי לברורי, משום מאי בעינן תרי רובי. ומעיקרא קאמר דברוב סיעה הוה סגי לולא רוב העיר, ורוב [העיר] נמי הוה סגי היכא דקא אזלי אינהו לגבה, לולא משום היכא דאזלא איהי לגבייהו.
- ובקצת ספרים מסיימי בה הכי: "ואמר רבי זירא" וכו', "ותפשוט מינה דברוב אחד פסול כרבי יהושע ובתרי רובי אכשרא", עד כאן. אלמא דתלמודא בעי לברורי ולמפשט מזעירי דבעי תרי רובי, אף על גב דידעינן בוודאי דאזלי אינהו לגבה וכדאוקמא מתניתין, ואין כאן פירכא ושינויא כלל.
- עוד יש ספרים דגרסי: "ורוב העיר נמי כו' לא צריכא דאזלא איהי לגבייהו דהוה ליה" כו'. ולא נהירא, והנכון כגירסת רש"י ז"ל, דלא גריס "מאי איכא" ולא גריס נמי "לא צריכא" כו', אלא הכי גרסינן: ורוב העיר נמי כו' איכא דאזלא לגבייהו כו', עיין בפירושיו ז"ל.
- ופרכינן: ורוב העיר נמי אי דאזלי איהו לגבה כל דפריש מרובא פריש, פירוש, דלאו דאזלי כוליה רובא, אלא דאזלי הבועלים, ואפילו חד בלחוד, דכיון שפירש הבועל מן העיר ולא נולד לנו ספק במקום הקביעות, בתר רובא אזלינן, שהרי אין כאן קביעות במקום מציאות הספק, וכדאיתא בט' חנויות, ובנמצא הלך אחר הרוב. ופרקינן, לא צריכא דאזלא איהי לגבייהו, כלומר, דלא צריכא למימר "גזרה אטו רוב העיר" אלא משום היכא דאזלה איהי לגבייהו, ובהא הוצרכנו לומר דאפילו בהא אין הולכין אחר רוב העיר משום גזרה. וקשיא לן, מכל מקום כי גזרינן ברוב סיעה דאזלי אינהו לגבה, לעולם הויא לה גזרה לגזרה? ויש לומר, דכולה חדא גזרה היא, דאי שרית להא אתית למשרי ברוב העיר לבדו, ולא מפלגי בין דאזלה איהי לגבייהו או דאזלי אינהו לגבה. מעתה הא דאמרינן לעיל דר' יהושע פוסל אפילו ברוב כשרין, אינו אלא משום גזרה ומשום מעלה שעשו ביוחסין כדמפרש בסמוך, עד כאן:
וכתב הרא"ה ז"ל: גזרה רוב סיעה אטו רוב העיר, ורוב העיר נמי גזרינן היכא דאזלי אינהו לגבה אטו היכא דאזלה איהי לגבייהו ― איכא מאן דסבירא ליה דגזרה הוא מספיקא, דחיישינן דילמא לא הוה הכי דאזלה אינהו לגבה אלא דאזלה איהי לגבייהו; אבל היכא דקים לן ודאי דהכי הוא דאזלי אינהו לגבה, כשר. וקשיא, אם כן מאי האי דמקשינן מדאמרינן "ובנמצא הלך אחר הרוב"? דהתם ליכא לספוקי עלה, אבל הכא חיישינן דילמא אזלה איהי לגבייהו כדפרישנא. ומפרשי, דבנמצא נמי איכא למיחש, דהא קיימא לן דלקח אסור; וכיון דכן, נמצא נמי איכא למיחש שמא מן הלוקחין נפל, ולא חיישינן, הכא נמי לא ניחוש דילמא אזלא היא לגבייהו. וזו סברא משובשת, דוודאי ברוב סיעה, אפילו ידעו ודאי שנבעלה מהם פסול, דכי אמרינן דגזרינן ברוב סיעה, הכי קאמרינן בדידעינן, כדקאמרן: אין הולכין אחר רוב סיעה גרידתא. ותו, דכיון דבעינן רוב סיעה, ודאי במקום סיעה בעינן דנבעלה, ובמקום סיעה – כולהו אינשי דבההוא דוכתא ניידי וליכא קביע; וכיון דכן, אפילו לא ידעינן לא סגיא דלאו כשר, דאפילו היה בועל מבני העיר – כל דפריש מרובא פריש, ואפילו אזלא איהי לגבייהו, דהכא כולהו ניידי וליכא קבוע, ובהא לא שני לן בין אזלי אינהו לגבה להיכא דאזלא איהי לגבייהו.
- ויש אומרים, דוודאי ברוב סיעה הוא דגזרינן ופסלינן אפילו בידוע שנבעלת מהם, אטו רוב העיר; ומיהו רוב העיר גופא, היכא דאזלי אינהו לגבה – כשר. וליתא, דאם רוב העיר גופיה היכא דאזלי אינהו לגבה כשר, רוב סיעה, דכל עיקר לא מתסרא אלא אטו רוב העיר, לא כל שכן. ותו, דמאי דפרכינן מדאמרינן: ובנמצא הלך אחר הרוב, מאי דפרישית דקושיין משום דהתם לא גזרינן שמא מן הלוקחין נפל, ליתא, דאם כן קשיא היא גופא מאי טעמא לא חיישינן לה, דהא חדא ספיקא היא, שמא מן הלוקחין שמא מן המוכרין, וספיקא דאורייתא לחומרא. אלא ודאי הא ליתא, דאפילו נפל מן הלוקחין מותר, שלא אסרו אלא בלוקח שבא הוא עצמו, שנולד לו הספק לפנינו ואינו יודע מאיזה מהם לקח, דכיון דנולד לו הספק במקום הקביעות – אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי; אבל נמצא, שהספק נולד לו עכשיו אחר שפירש, כל דפריש מרובא פריש. ואפילו ברואין שנפל מיד לוקח הוא, דמתיליד לן ספיקא, ועל שעה זו נדון הספק, לא על מקום הקביעות, ומותר, דאמרינן: "כל דפריש מרובא פריש".
- ואם תאמר: ואם נפל מיד לוקח, ניחוש שמא לא ידע מאיזה מהן לקח? יש לומר דהא לא שכיח ולא חיישינן לה, מסתברא מאן דזבין ידע ממאן זבין.
- אלא הנכון, דכי פסלינן ברוב סיעה, אפילו בידוע שנבעלה מהן, וכן ברוב העיר, אפילו היכא דקים לן דאזלי אינהו לגבה פסלינן, גזרה משום דאיכא דאזלה איהי לגבייהו. והיינו דפרכינן מהא דאסרינן בלוקח ושרינן בנמצא, ולא גזרינן נמצא אטו לוקח. ואמרינן, דמעלה עשו ביוחסין, וזה נכון וברור, עד כאן. וכן כתב הריטב"א ז"ל וכדכתבינן לעיל, והכין דייקנא לה מלשון רש"י ז"ל וכדכתבינן לעיל.
וכן כתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל וזה לשונם: והוא שהיתה סיעה של בני אדם כשרים עוברת שם כו' – אבל בחד רובא לא מכשרינן. ולאו משום דסבירא לן כרבי יהושע דפסיל, דעד כאן לא פליגי רבן גמליאל ור' אליעזר עליה דרבי יהושע אלא היכא דאמרה ברי לי דלכשר נבעלתי, אבל היכא דאיהי נמי לא ידעה, בעינן תרי רובי. ולא תימא דווקא היכא דאזלה איהי לגבייהו ופירש אחד מהם ובעל הוא דבעינן תרי רובי, משום דהוה ליה קבוע; אלא אפילו אזלי אינהו לגבה, כלומר שפירש הבועל מביתו ומקביעותו ובא אצלה ובעל, בעינן תרי רובי. ואף על גב דבעלמא בשאר איסורי בחד רובא סגיא לדברי הכל, דכל דפריש מרובא פריש, הכא גבי יוחסין בעינן תרי רובי. וקיימא לן כרבי יוסי דהא איפסיקא הלכתא כוותיה, עד כאן:
ובשיטה ישנה כתוב וזה לשונה: לא צריכא דאזלה איהי לגבייהו, דכל קבוע ― פירוש, ומשום רוב העיר דאזלה איהי לגבייהו גזרי רוב העיר דאזלי לגבה, וגזרי נמי רוב סיעה, ובעינן תרי רובי דאזלי אינהו לגבה. וקשיא לי, אמאי לא אמרינן ברוב סיעה גופא, דגזרו רוב סיעה דאזלי אינהו גבה אטו רוב סיעה דאזלה איהי לגבייהו? ויש לומר, דברוב סיעה לא שייך אזלה איהי לגבייהו, שהרי בשוק תנן כו', וכי אמרינן דאזלא איהי לגבייהו הוי קבוע, פירוש, שהולכת אצלם בביתם. וכן פירש רש"י ז"ל. והא לא שייך אלא בעיר, אבל אי אזלה איהי לגבייהו בתוך העיר נמי חוץ לביתם אין זה קבוע, דהא בתינוק מושלך אזלינן בתר רובא ולא הוי כקבוע, וכן בבשר הנמצא.
- וקשיא לי, הא דגרסינן פרק ב דנזיר (דף יא:), "האומר לשלוחו: צא וקדש לי אשה סתם, אסור בכל הנשים שבעולם". ומקשינן עלה מקן סתומה שפרחה כו', ומשני: "אמינא לך אנא אשה דלא ניידא, ואת אמרת לן איסורא דניידא? וכי תימא הכא נמי אשכח בשוק וקדיש, התם הדרא לניחותא", והכא אמרינן דאזלי אינהו לגבה, כל דפריש מרובא פריש? ויש לומר, דהכא כשפירשו מביתם ובעלו בשוק אסרוה, וכשחוזרין לביתם לקביעותם כבר השלימו האיסור והניחוהו, שאחר כך אין האיסור תלוי בהם; אבל אשה, כשחוזרת לביתה הרי האיסור שאוסרת בעלה בקרובותיה עדיין תלוי בה, ומשום הכי משני ליה "הדרא לניחותא" והוי קבוע. והא דהוה מקשינן: "אימור בשוקא אשכח וקדיש", אף על פי שהאיסור בקרובותיה הוה, לא אמרינן אימר קרובות היו בשוק כשקידש, דכיון שהיא אוסרתו בקרובות כשהיא ניידא, הוי כאילו הקרובות ניידי, כיון שהכל תלוי בה.
- והקשו התוספות: הא דקיימא לן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, להוי ההוא רוב מחצה על מחצה, שהרי כשמביאין הבהמה בביתו של שוחט הוא קבוע? ולאו קושיא היא, דההוא רוב – חזקה ורגלים הוא בגוף הבהמה הזו שלפנינו, דאמרינן: מסתמא לא שחט אדם בהמה זו אלא אם כן היה בקי; אבל הכא, מי איכא למיתי ליה בתורת טעמא ולומר: מסתמא לא בעל אדם אשה זו אלא אם כן היה כשר? עד כאן:
וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו: אי דאזלי אינהו לגבה, כל דפריש מרובה פריש ― משמע הכא דאדם הפורש מתוך קביעותו שייך ביה למימר "כל דפריש מרובא פריש". וקשה מהא דאמרינן בנזיר פרק ב: "האומר לשלוחו, צא וקדש לי אשה, אסור בכל הנשים שבעיר". ופריך מקן סתומה שפרחה כו', ומשני: "אמינא לך אנא אשה דלא ניידא ואת אמרת לי איסורא דנייד? וכי תימא הכא נמי אימור בשוק אשכח וקדיש, הדרא לניחותא", אלמא משמע דלא שייך לומר באדם כל דפריש מרובא פריש כיון דהדרא לניחותא? ויש לומר דלא קשה, דפשיטא דכל דבר האוסר הוא ואינו קבוע כי הך דשמעתין, דאזלין אינהו לגבה, אנן סהדי דבשעה שאוסרה לא חזי לקיבעיה. אבל התם בשעה שהוא רוצה לבוא על כל אשה ואשה המקודשת, אוסרתה, שמא היא אחותה או אמה, ובאותה שעה שמא קבועה היא ואוסרת כל הנשאר. עד כאן:
ומי בעינן תרי רובי כו' ― הא כתיבנא לעיל הא דפריש הרשב"א ז"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל. ובקוצר יש לפרש, דהכי פריך: בשלמא למאי דהוה סברינן עד השתא דאין חילוק בין חד רובא לתרי רובי, דר' יהושע פוסל לעולם משום מעלה עשו ביוחסין, ומתניתין הוה מוקמינן לה כרבן גמליאל, דמשום דלא טענה בעינן רוב העיר ובהכי סגי. אבל השתא דאמרינן דכי פסל רבי יהושע בחד רובא היינו משום גזרה, אלמא דמדינא מיירי רבי יהושע משום גזרה ולא משום מעלה, מעתה תקשי מתשע חנויות כו' דלא גזרינן נמצא אטו לוקח. ומשני דהך גזרה גופא דקאמרינן היינו משום מעלה:
וכתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: ומי בעינן תרי רובי ― כלומר, כל היכא דאיכא לאכשורה מחמת רוב, מי בעינן תרי רובי? כלומר, ואפילו משום גזרה, דקא סלקא דעתין דמדינא בעינן הכי. והתניא תשע חנויות כו', כלומר, והא הכא דלא גזרינן נמצא אטו לוקח, ואף על גב דהוי דלתות מדינה נעולות דליכא אלא חד רובא. ופרקינן, מעלה עשו ביוחסין. והא דט' חנויות כבר פירשנו במסכת חולין וגם בפרק קמא דפסחים בסייעתא דשמיא. עד כאן:
ובנמצא הלך אחר הרוב ― ואף על פי שממקום קבוע לקחה מי שנפלה לו, אפילו הכי שרינן; דמכל מקום כשנולד למוצא ספק בחתיכה זו, בדפריש נולד לו. ואם תאמר: הכא דליכא למגזר כדלעיל, סגי ליה בחד רובא? יש לומר, הכא נמי איכא למגזר נמצא אטו לוקח. שיטה ישנה:
מנא ליה לרבי זירא הא וכו' ― ואיכא למידק, דלקמן בעי נמי: ומדאורייתא מנא לן? ומשני לה שפיר בין לקולא בין לחומרא, וכדבעינן למכתב קמן בסייעתא דשמיא. וכיון שכן, למה לן תו למימר דלגמריה ממשנה או מברייתא? אף על גב דלא שמעה משום משנה או ברייתא, כיון דאיתא הכין באורייתא סגי, ולא הוה לן למבעי אלא מנלן מדאורייתא. דהא מצינו בכמה דינין מחודשין שהשמיענו האמוראים מכח הפסוק, ולא מצינו להם רמז בדברי התנאים. ויש לומר דאין הכי נמי, מיהו האמוראים מפרשים בהדיא בדבריהם מהי קרא מייתי להו, והכא נמי הוה ליה למימר "שנאמר" כו'. אלא משמע דר' זירא הוציא זה הדין משום משנה, ולהכי לא אצטריך לאתויי קרא; ולהכי בעי, מנא ליה לר' זירא כו', ושוב בעי עלה דמתניתין גופא: ומדאורייתא מנלן כו':
אילימא מתשע חנויות כו' התם לחומרא ― פירוש, מדינא הוה לן למיזל בתר רובא לעולם ואפילו בלוקח, אלא דחכמים החמירו, משום דהאיסור קבוע וידוע בדוכתיה, חנות המוכרת בשר נבלה, להכי חשיב ליה כמחצה על מחצה. ומעיקרא הוה בעינן למפשט מהך מתניתא, משום דקתני: "ובנמצא הלך אחר הרוב"; דאי טעמו דספקו אסור משום חומרא וכדכתיבנא, למה לי למתני תו "ובנמצא הלך אחר הרוב"? פשיטא ודאי, דדווקא בלוקח הוא דאסרינן משום חומרא, אבל בנמצא הדרינן לדינא דרובא! אלא דמשמע דמדינא קאמר, דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ומשני, התם לחומרא, ואשמועינן דבלוקח החמירו ולא בנמצא, אף על גב דאיכא למימר דסוף סוף ממקום קבוע לקחה מי שנפלה לו וכדכתבינן בסמוך, כן נראה לי:
אלא מתשעה צפרדעים כו' — כתב רש"י ז"ל: "משנה היא במסכת טהרות, תשעה צפרדעים" כו'. ובמשניות שלנו לא מצינו משנה זו כלל, אלא תוספתא היא, והביאה הרב רבינו שמשון ז"ל בפרק ה ממסכת טהרות. וקשה, דבתוספתא מעיקרא תנינן: "תשעה שרצים" כו', ושוב תנינן: "תשעה צפרדעים" כו', והכא מייתי לסיפא מקמי רישא. ועוד, דלא מייתי תלמודא לישנא דתוספתא, דבתוספתא הכי מתניא:
- "ט' שרצים וצפרדע אחד ברשות הרבים, ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע, ספיקו טהור. פירש אחד מהם לרשות היחיד, ספקו טמא. לרשות הרבים, ספקו טהור. ובנמצא, הלך אחר הרוב. ט' צפרדעים ושרץ א' ברשות היחיד, ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע, ספקו טמא. פירש אחד מהן לרשות היחיד, ספקו טמא. לרשות הרבים, ספקו טהור. ובנמצא, הלך אחר הרוב."
- ונראה, דלכך כתב רש"י: "משנה היא במסכת טהרות", משום דתנן במסכת טהרות פרק ד': "ספק החולין, זו טהרת פרישות". וכתב הרא"ש: "טהרת פרישות לא נתברר. ויש מפרשים, כגון תשעה צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ואינו יודע באיזה מהן נגע, ספקו טמא ברשות היחיד, דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי; ואם פירש אחד מהם ונגע בו, הולכין אחר הרוב." ואפשר דרש"י ז"ל מפרש משנה זו הכין, ולכן כתב ז"ל הכא: "משנה היא". ומיהו הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שם לא פירש כן. ומה שכתב רש"י ז"ל גבי ההיא דתשעה שרצים, "גם היא משנה במסכת טהרות" וכו', אפשר דקא מפרש ז"ל מאי דתנן נמי התם: "ספק שרצים כשעת מציאתן", דהיינו פירושו כגון תשעה שרצים וצפרדע אחד ביניהם, ד"כשעת מציאתן" פירוש: במקום קביעותם ברשות הרבים ספיקן טהור, אבל אם פירש אחד מהם ונגע בו הולכין אחר הרוב. ומה שכתב רש"י ז"ל: "וקתני ברשות היחיד ספקו טמא, ברשות הרבים ספקו טהור", לאו היינו דקתני הכי בהדיא בהך מתניתין גופא, אלא דהכין תנן בכמה דוכתי: ספק טומאה ברשות היחיד טמא, ברשות הרבים טהור. ובשעת מציאתן מקרי ספק, ולאחר שפירשו לא מקרי ספק אלא ודאי טומאה, דהא רובא שרצים, וכמו שפירש רש"י ז"ל. וההיא מתניתין קאי לפרושי מאי דתנן בהך פירקא לעיל מיניה: "אלו ספקות שטיהרו חכמים: ספק מים שאובים וכו', ספק רשות הרבים, ספק דברי סופרים, ספק החולין, ספק שרצים" וכו', וקא פריש: איזהו ספק החולין דספקו טהור? זו טהרת פרישות, דכשפירש הוא טהור ולא במקום קביעתו, דהיינו כגון תשעה צפרדעים וכדכתיבנא. ואיזהו ספק שרצים דטהור? כגון בשעת מציאתן עד שלא פירשו, וכגון תשעה שרצים וכדכתיבנא.
- ואם תאמר: אם כן, היינו ספק רשות הרבים דתנן נמי במתניתין? ויש לומר, דמעיקרא תני ספק טומאה ברשות הרבים, דקיימא לן בכוליה תלמודא דטהור, ושוב תני דין קבוע דהויא כמחצה על מחצה, דברשות הרבים טהור, כן נראה לי ליישב פירוש רש"י ז"ל.
- ומיהו הר"ש לא פירש כן ההיא דספק שרצים כשעת מציאתן. ואיברא דלשון "כשעת" בכ"ף לא ניחא שפיר. ואפשר דרש"י ז"ל גריס "בשעת" בבי"ת. אבל קשה, דבתוספתא תניא: "איזהו ספק שרצים שטיהרו חכמים? זה ספק הנשרפים. ר' דוסתאי בר ינאי אומר משום ר' יוסי: הלך במבוי ועשה טהרות, ואחר כך נמצא שם שרץ, זהו ספק שרצים". ואפשר ד"ספק הנזרקין" היינו כגון תשעה שרצים מושלכין וצפרדע אחד ביניהם ונגע באחד מהם, וכדפרישנא. כן נראה לי ליישב פירוש רש"י ז"ל מאיר עיני ישראל בבקיאותו ובישרותו:
תשעה צפרדעים וכו' — ואי קשיא הא דאמרינן בפרק עשרה יוחסין (דף פ.): עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מנופלין שם, אם רוב שרצים, טמאה; אם רוב צפרדעים, טהורה, אלמא לא חשבינן לשרצים וצפרדעים בקבועין, אלא בתר רובא אזלינן? יש לומר, הכא הוא אצלם ונוגע בהם, אבל התם הם באו אל העיסה וטמאוה, ואין העיסה מקום קביעותם, הלכך כדפריש דמי. שיטה ישנה:
התם נמי לחומרא — ואם תאמר, דהתם הוי לקולא, דשורפין עליו טהרות? יש לומר דהכי פירושא: התם נמי הוי עיקרו חומרא, אבל היכא דעיקרו קולא מנין? ממרנא ורבנא הר"ר דוד ן' אבי זמרה זלה"ה. ואנו לא כתבינן לעיל [הכי, אלא] דכי משני "התם לחומרא", פירושו דמדינא בתר רובא אזלינן, אלא דחכמים החמירו. ומעתה קשיא, היכי מצינן למימר דהחמירו לשרוף טהרות? אלא ודאי הכי קאמר: התם נמי לחומרא, ולאו טמא ממש ושורפין, אלא תולין מדין חומרא. ומעתה נסתלקה קושיית מרנא זלה"ה. ולהכי אף על גב דהביא הכא ההיא דחנויות חזר והביא ההיא דצפרדעים, משום דטמא משמע טומאה גמורה לשרוף עליה טהרות, וכיון דמדינא מטמאין שמעינן בין לקולא בין לחומרא. ומשני דאין טומאתן אלא מחומרא בעלמא ותולין ואין שורפין, כן נראה לי:
אמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוון לו וכו' — פירוש, "וארב לו" קרא יתירא הוא, דהוה ליה למכתב: "וכי יהיה איש שונא לרעהו וקם עליו" וגו'; "וארב לו" למה לי? לומר לך: עד שיתכוון לו.
ורבנן האי וארב לו מאי עבדי ליה? אמרי דבי ר' ינאי וכו' — ואיכא למידק, למה ליה לאתויי הא דר' שמעון הכא? לא הוה ליה לאתויי אלא הא דר' ינאי. ויש לומר, דבמאי דכתב רש"י ז"ל שם בפרק הנשרפין מתרצא שפיר, שכתב רש"י ז"ל וזה לשונו: "לא צריכא, דאיכא ישראל" וכו'. ומהכא נפקא לן בכל דוכתא דכל קבוע כמחצה וכו', והא ליכא למילף מיניה כרובא דמי, דהא מהיכא תיתי לן? דילמא האי דפטר ליה מהאי משום דספק נפשות להקל ולא משום דחשבינן ליה כרובא; אבל מחצה על מחצה ילפינן מיניה, דאי לאו כמחצה על מחצה דמי – לא הוה ליה ספק נפשות להקל, ואמאי פטור? הא רובא דישראל נינהו, ורבנן אית להו נתכוון לזה והרג את זה חייב, עד כאן. הלכך מייתי הא דר' שמעון, כדי לאשמועינן דפליג רבנן עליה, ומעתה מייתי שפיר מינה קבוע כמחצה וכו' וכמו שכתב רש"י ז"ל. ומיהו אכתי קשה, דלמה ליה לתלמודא למימר הכא "ורבנן"? לא הוה ליה למימר אלא "אמר קרא, וארב לו וקם עליו, עד שיתכוון לו, ודבי ר' ינאי תנא: פרט לזורק אבן" וכו'. ותירץ רש"י ז"ל, דמשום דבסנהדרין הכי איתא, מייתי לה נמי הכא. ואין לפרש דמאי דאמרינן עד שיתכוון לו לרבנן נמי מצינן למדרש ליה הכי, דבעינן שיכוון לישראל, דהכי כתיב: "וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו" וגו', והכי קאמר: "וארב לו", לרעהו לאפוקי אחר. דהא ודאי ליתא, דבהדיא אמרינן ליה הכין לר' שמעון בפרק הנשרפין, והיינו פרט למתכוון להרוג את זה והרג את זה. כן נראה לי:
וזה לשון הרשב"א: ומדאורייתא מנא לן? אמר קרא: וארב לו, עד שיהא מתכוון לו. ורבנן וכו' — פירוש, משום דרבנן נקטי לה התם, ומהתם מייתי לראיה, אלא דנקטי לה כולה כדאיתא בסנהדרין, דאיפליגו ר' שמעון ורבנן בנתכוון להרוג את זה והרג את זה דר' שמעון פוטר וחכמים מחייבין, ואמרינן התם, דטעמא דר' שמעון מדכתיב "וארב לו", עד שיתכוון לו ממש; ורבנן דמחייבי דרשי לה פרט לזורק אבן לגאו, ואפילו היכא דהוה ליה ישראל קבוע ונדון כמחצה על מחצה וספק נפשות להקל כדמפרש ואזיל, הלכך נקטינן לישנא דהתם. עד כאן:
פרט לזורק אבן לגאו — לתוך חבורה של בני אדם, מהן כותים ומהן ישראל, ונתכוון להרוג את ישראל והתרו בו: "אל תזרוק", ואמר: "על מנת כן אני עושה", וזרק לתוך החבורה והכה אחד מהם ומת, ואין ידוע אם כותי הרג אם ישראל הרג, שפטור, והכי משמע להו לרבנן "וארב לו" דלאו ליחודי כונה הוא דאתא אלא ליחודי מעשה, עד שייוודע את מי הרג אם ישראל הוא ואם לאו. ודייקינן היכי דמי, אילימא דאיכא תשעה כותים וישראל אחד ביניהם, תיפוק ליה דרובא כותים נינהו ואיכא למיזל בתר רובא ואימור כותי הרג ופטור. ואפילו פלגא כותים ופלגא ישראל, ספק נפשות להקל דמספיקא לא קטלינן. ומהדרינן, לא צריכא דאיכא תשעה ישראל וכותי אחד ביניהן; מהו דתימא ליזיל בתר רובא ואימור ישראל הרג וליקטליה, אצטריך קרא למפטריה, דהוה ליה כותי קבוע וכל קבוע כמחצה וכו', והוה ליה ספק נפשות וספק נפשות להקל. והיכא דאמרינן דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, מהכא נפקא לן.
- ואית דמפרשי: פרט לזורק אבן לגאו והרג את ישראל, דמצי למימר: לכותי קא מכוונא, לישראל לא קא מכוונא. ולאו מילתא היא מכמה אנפי: חדא, דאפילו ר' שמעון לא פליג ארבנן אלא היכא דלא גלי אדעתיה מעיקרא דלהאי גברא דקטליה קא מכוון, אבל היכא דגלי אדעתיה מעיקרא דלהאי גברא דקטליה קא מכוון, דהא אתרו ביה: אל תהרגו שישראל הוא ותהרג עליו, וקביל עליה התראה – תו לא מצי למימר להאיך אחרינא איכווני. ותו, דאי משום כוונה, מה לי ישראל וכותי? אפילו ישראל ובהמה נמי. ותו, מאי איריא משום דהוי כותי קבוע? אפילו כי לא הוי כותי קבוע נמי, והא דמתמהינן: תיפוק לי דרובא כותים נינהו, איכא למימר דלכותי איכוון לישראל לא איכוון, הא לא אשכחן דמפלגי רבנן בין רובא למיעוטא אלא היכא דמשכחינן מדעם ולא ידעינן מהיכא, נהי דאיכא לאחזוקי דמרובא הוא דפריש; אבל לענין כוונה, כהאי גוונא לא שייך למימר דכי איכוון לרובא איכוון. הרמ"ה בפירושיו לסנהדרין.
- ורש"י ז"ל במסכת בבא קמא פרק ארבעה וחמשה פירש דאית דמפרשי דמייתי הרמ"ה ז"ל, וזה לשונו: פרט לזורק אבן לגאו — לתוך חבורת אנשים, ויש שם כותים וישראל, ואיכא למימר לכותים נתכוון. תיפוק ליה דרובא כותים נינהו – ולא אצטריך קרא למפטריה, ואי נמי חמשה כותים וחמשה ישראלים לא אצטריך קרא למפטר, דרחמנא אמר: "ושפטו העדה והצילו העדה", דהא ספק נפשות להקל. לא צריכא דאיכא תשעה ישראל – דאי לאו קרא הוה אמינא זיל בתר רובא ולישראל איכוון, אף על גב דדילמא לאו להאי איכוון, נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב, קא משמע לן קרא, דהואיל והוה ליה כותי קבוע ביניהן, כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל. ולכל מילי דקיימא לן "קבוע כמחצה על מחצה דמי" מהאי קרא נפקא לן. עד כאן. וכיוצא בזה פירש בפרק הנשרפין, עיין שם. ומיהו בשמועתנו סתם דבריו, ויש לפרש דהכי קאמר: פרט לזורק אבן לגאו, לתוך חבורת בני אדם שיש כותים וישראלים, ונתכוון להרוג איזה שיזדמן ואפילו ישראל, והתרו בו: "אל תזרוק, שישראלים בתוכם ופן תהרוג אחד מהם", וקיבל עליו התראה להרוג איזה שיהיה ואפילו יהיה ישראל, וזרק והכה את אחד מהישראלים ומת. והכי משמע להו לרבנן: "וארב לו", ליחודי כוונה לבר ישראל, אף על גב דלא יתכוון לו לאותו שנהרג, דכיון דמכל מקום נתכוון להרוג את ישראל, אף על גב דלא נתכוון לזה שנהרג, חייב. ודייקינן: היכי דמי? אילימא דאיכא תשעה כותים ואחד ישראל ביניהם, תיפוק ליה דרובא כותים נינהו, ואף על גב דנהרג הישראל, לא נתכוון לו מיקרי, דאיהו נתכוון להרוג איזה שיזדמן ורחוק היה הדבר שיזדמן הישראל, שהרי היה יחידי בין ט' כותים. ואי נמי פלגא ופלגא, כל כך היה קרוב שיזדמן כותי כמו ישראל, והילכך הוה ליה ספק נפשות וספק נפשות להקל. ומהדרינן: לא צריכא דאיכא תשעה ישראל וכותי אחד ביניהם, מהו דתימא ליזיל בתר רובא והוה ליה כאילו נתכוון לישראל והרג ישראל דחייב לרבנן, קא משמע לן קרא דפטור, דהוה ליה כותי קבוע וכל קבוע כמחצה וכו', וקרוב הכותי ליהרג אף על פי שהוא יחידי כמו הישראל, והוה ליה ספק נפשות וספק נפשות להקל.
- אי נמי יש לפרש, דהתרו ביה: "אל תזרוק להרוג אותו ישראלי", וקבל עליו התראה להרוג אותו הישראלי; ומיהו זרק האבן בתוך החבורה באופן שהיו כולן שוין ליהרג, ולא היה יחוד מעשה לשום אחד מהם בפרטות. הילכך אף על פי שהתרו בו שלא יהרוג אותו הישראלי, ואיהו נמי קיבל עליו התראה להרגו לאותו הישראל, כיון שלא זרק באופן שיהרוג ביחוד אותו שהתרו בו, אלא הזריקה היתה באופן שיהרוג איזה שיזדמן, אם רוב כותי הוא או מחצה על מחצה – פטור, והכי משמע להו לרבנן: "וארב לו", ליחודי מעשה לבר ישראל, שיהיה הזריקה כדי להרוג הישראל. ואם רוב ישראל, אף על גב דכותי אחד ביניהם, אף על גב דלא יחד מעשה לאותו ישראל שנתכוון, מכל מקום כיון דרוב ישראל, "יחד מעשה לישראל" מיקרי.
- ויש ליישב פירוש רש"י דבמסכת בבא קמא פרק ארבעה וחמשה ודפרק הנשרפין: פרט לזורק אבן לגו והתרו בו שלא יזרוק, שיש בחבורה ישראלי ופן תבא ההכאה על ישראל, וקבל עליו התראה. ולקמן ניישב קושית דהתראת ספק בסייעתא דשמיא. וזרק האבן והרג בו ישראל. אם רוב כותי, אי נמי פלגא ופלגא, איכא למימר דלכותי איכוון, ואפילו אמר דלישראל איכוון, כיון דהוו רוב כותים, אי נמי פלגא ופלגא, ואיהו זרק האבן בינייהו ולא יחד הזריקה לבר ישראל, פטור, כיון דהוה שוה ההכאה על הכותי כמו על הישראל. והיינו דפריך: ותיפוק ליה דרובא כותים נינהו, פירוש: למה לי מדכתיב "וארב לו", ומשום דלא נתכוון לבר ישראל פטור? אפילו נתכוון לבר ישראל נמי פטור, כיון דרובא כותים נינהו, והזריקה לא היתה ביחוד לישראל. ואי נמי פלגא ופלגא, "והצילו העדה" כתיב. פירוש, אף על גב דאיהו אמר: לישראל איכוון, כיון דלא זרק בעניין שתבא ההכאה על ישראל בדווקא, "והצילו העדה" קרינן ביה ובית דין יצילו אותו. ואוקימנא לה דאיכא תשעה ישראל וכותי אחד ביניהם, ואי לאו משום דכותי קבוע, אף על גב דאיהו אמר דלכותי איכוון, כיון דזרק בעניין שהיו כולן שוין בהכאה ורובא ישראל, ובא ההכאה על הישראל – חייב, ד"לישראל איכוון" מיקרי, דמעכשיו הפך כוונתו ומעשה עיקר. אבל השתא דאמרינן דכותי קבוע הוא, פטור. והא דלא נקט אדם ובהמה, משום דמזלא דאדם עדיפא, וכשזורק על האדם ועל הבהמה, יותר קרוב שתהא ההכאה על הבהמה מעל האדם, ולהכי נקט ישראל וכותי ששניהם שוין. וכיוצא בזה אמרינן במסכת בבא קמא בכמה דוכתי, ובחולין פרק אלו טרפות.
- ודע, שבקצת ספרים כתוב: "ואי נמי פלגא ופלגא וספק נפשות להקל", משמע דאיכא טעמא לפטור בפלגא ופלגא מלבד טעמא דספק נפשות. ואפשר שזהו שכתב רש"י: תיפוק ליה דרובא כותים נינהו. ולמה לי קרא? ואי נמי פלגא ופלגא, אכתי לא אצטריך קרא, דמהיכי תיתי דנקטליה? ספק נפשות. ספק דיני נפשות להקל, דהא "והצילו העדה" כתיב. פירוש לפירושו, דמאי דקאמר: "ותיפוק ליה", עלה דתרווייהו קאי, עלה דרובא כותים ועלה דפלגא ופלגא; אלא דברובא כותים פריך להדיא, למה לי קרא? ועלה דפלגא ופלגא פריך, מהיכא תיתי דנקטליה עד דאצטריך קרא למעטינהו? ופריך נמי עלה דפלגא ופלגא: "ועוד, דספק נפשות להקל". ואם תשאל: הא כי פריך מעיקרא מהיכא תיתי דנקטליה, היינו משום דהויא ליה ספק נפשות? תשובה, דמעיקרא הכי קאמרינן: כיון דהוו פלגא ופלגא, וההכאה שוה לכותי כמו לישראל, מהיכא תיתי דנקטליה? ואפילו תימא נמי כיון דאיכוון לישראל, אף על גב דזרק בשוה לכולם, לעולם המעשה הולכת אחר הכוונה ומה שמכוון הוא ניהו מה שיעשה, – מכל מקום ספק דיני נפשות להקל, דהא "והצילו העדה" כתיב וצריך לחפש לו זכות כל מאי דאפשר. וזהו שכתב רש"י: ספק נפשות. ספק דיני נפשות להקל, דהא "והצילו העדה" כתיב. כן נראה לי.
- ובקצת ספרי דווקני גרסינן: "אי נמי פלגא ופלגא, ספק נפשות" כו'. ולשיטת הרמ"ה, לשון "ספק נפשות" ניחא טפי כפשטו. ולשון "תיפוק ליה" לא אתי שפיר למאי דפרישנא לשיטת רש"י ז"ל, ורש"י ז"ל נדחק לתרוצא, דוק ותשכח.
הקשו בתוספות, למאן דאמר "התראת ספק לא שמה התראה", אפילו ספק נפשות להחמיר פטור, משום דהתראת ספק היא. ואי למאן דאמר "שמה התראה", היכי פטרינן ליה כשנמצא שישראל הרג? הא מחייב בהכה את זה וחזר והכה את זה ובנותר כו'. ופירש ה"ר אליעזר מגרמיזא ז"ל, דהכי מקשו: אי אליבא דמאן דאמר "שמה התראה", פירוש דנחשב כאילו אמר: "אפילו אם הוא ישראל אינו נמנע", אם כן ספק נפשות לא יועיל. עד כאן לשונו במסכת בבא קמא בפרק ארבעה וחמשה.
- ותירצו בתוספות, דאפילו מאן דאמר גבי "הכה את זה" כו' וגבי נותר דהתראת ספק שמה התראה, מודה הכא דלאו שמה התראה; דשאני התם, שיודע בודאי שיבא לידי איסור אם יותיר או יכה את שניהם, משום הכי שמה התראה; אבל הכא אינו יודע שבוודאי יבא לידי איסור, שאינו יודע את מי יכה.
- ואם תשאל: השתא דאמרינן דהכא כולי עלמא מודו דהתראת ספק לא שמה התראה, נחזור לקושיין דמעיקרא: למה לי טעמא דספק נפשות להקל? בלא האי טעמא פטרינן ליה, אפילו ספק נפשות להחמיר. תשובתך: אילו אמרת "ספק נפשות להחמיר", אין לחלק הך דהכא מהכה וחזר והכה, דהכא נמי הכנסתו לבית הספק של נפשות היינו נמי איסורא, והוה ליה כהכה את זה וחזר והכה את זה, דבוודאי יבוא לידי איסור; ומשום דספק נפשות להקל הוא דאמרינן דלאו שמה התראה כלל.
- וזה לשון הרא"ש: ויש לומר, דשאני הכא, שיודע בבירור שיבוא לידי ודאי איסור אם יותיר או יכה שניהם, משום הכי שמה התראה; אבל הכא כשזורק אבן לגו – אינו יודע שוודאי יכה ישראל, הילכך משום ספק נפשות אמרינן דלאו שמה התראה. וה"ר אליעזר מגרמישא פירש בפרק ארבעה וחמשה וזה לשונו: אבל הכא, כשזורק אבן לגו – היינו משום ספק נפשות להקל נחשב כאילו אינו יודע, דאי ספיקא לחומרא, חשיב כאילו יודע שיזרוק לישראל. עד כאן:
וזה לשון הרשב"א בחדושיו לבבא קמא פרק ארבעה וחמשה: אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל — הקשו בתוס': האי אליבא דמאן קא מסיק הכי? אי אליבא דמאן דאמר התראת ספק שמה התראה, היכא פטרינן ליה הכא אם נמצא שישראל הרג? הא מחייבינן ליה בהכה את זה וחזר והכה את זה אף על גב דספק הוא, ובנותר שאמרו לו אל תותיר. ויש לומר, דשאני התם שיודע בבירור שיבוא לידי ודאי איסור אם יותיר או יכה שניהם, משום הכי שמה התראה; אבל הכא כשזורק אבן לגו, אינו יודע שיבוא לידי איסור ודאי, שאינו יודע את מי יכה.
- ולי נראה, דלא שייך בכי הא התראת ספק. דכל היכא דאיכא תשעה כותים וישראל אחד, לא שייך התראת ספק, דכל רובא – כוודאי משוינן ליה, וכדאמרינן: אילימא תשעה כותים וישראל אחד ביניהם, תיפוק ליה מהא דרובא כותים נינהו. והיינו נמי דכי איכא תשעה ישראל וכותי אחד ביניהם, היה לנו לחייבו כאלו נתכוון לישראל ממש, אלא דפטריה רחמנא מ"וארב לו"; והלכך אף כשהן מחצה על מחצה, נידונין כרוב להקל, משום "ושפטו העדה והצילו העדה". ואף על גב דאיכא נמי מחצה דישראל, להקל אמרינן, להחמיר לא אמרינן מחצה על מחצה כרוב, וכדאמרינן נמי. [ו]בתשעה כותים וישראל אחד ביניהם, דאפילו בלא טעמא דספק נפשות להקל פריך ליה מדינא דרובא נינהו, כן נראה לי. עד כאן:
וזה לשון שיטה ישנה: אף פלגא ופלגא כו' — ואם תאמר: תיפוק ליה דהתראת ספק לאו שמה התראה? יש לומר, אין זו התראת ספק, שהרי אנו יכולין להתרות בו בברי שאם יזרוק לישראל זה – יתחייב; מה שאין כן הכא, דלא ידעינן אבוה מאן שיתחייב בהתראתו. ואם תאמר: למאן דאמר התראת ספק (לאו) שמה התראה היכי פטרינן ליה הכא? ואי משום ספק נפשות, התם נמי בהכה את זה וחזר והכה את זה איכא למימר ספק נפשות להקל. יש לומר, התם הויא התראה, כיון דחזינן דהאי גברא כוונתו לעבור, שהרי אחר שהכה זה, חזר והכה זה בקבלת התראה והשלים העבירה; אבל הכא, מתחילה כשהוא זורק, סבר דילמא על כותי אזרוק ואינו מתכוון לוודאי עבירה, כך תירץ מורי נר"ו. עד כאן:
ודע, דלשיטת הרמ"ה דכתיבנא לעיל, אין שום קושיא כלל מההיא דהתראת ספק, ואין צריך שום תירוץ:
וזה לשון תלמיד הרשב"א: ספק נפשות להקל — ואם תאמר: למאן דסבירא ליה דהתראת ספק שמה התראה, אמאי מחייב? והא אמרינן ספק נפשות להקל. ולמאן דאמר לאו שמה התראה, תיפוק לי משום ספק נפשות להקל? ואפשר לומר, דלא אמרינן ספק נפשות להקל, אלא כשאנו מסופקים אם נתכוון להרוג חברו אם לאו, כגון שזרק אבן לגו, ולא ידענו אם נתכוון להרוג ישראל או כותי, וכל כיוצא בזה, שנאמר: "וארב לו", עד שיתכוון לו. אבל היכא שאנו רואים אותו מתכוון להרוג חברו, מן הדין לא היה צריך התראה, אלא שהתורה הקלה עליו, ולמאן דאמר התראת ספק שמה התראה, תיפוק ליה דמאורייתא סגי ליה בהתראת ספק כי האי, מדחזינן ליה דנתכוון למקטליה. ולמאן דאמר לאו שמה התראה, סבירא ליה דהתראה ודאי בעינן ופטור, ולא מדין ספק נפשות, שהרי אנו רואין אותו מתכוון להרוג חבירו, אלא כמו שאמרנו. עד כאן:
עוד הקשו בתוס', לר' שמעון קבוע מנליה? ואין לומר כדמסקינן בפרק הנשרפין דר' שמעון סבר כר' דיליף נתינה נתינה וכו'; דאכתי לתנא דבי חזקיה מנא ליה קבוע וכו'? ואין לתרץ, מדאצטריך היקשא ידעינן דפטור ממיתה; דתוכל לקיים היקישא דשוגג למזיד דרך ירידה לדרך עליה. כן כתב ה"ר אליעזר מגרמישה בפרק ד' וה'.
וה"ר ישעיה ז"ל כתב בחידושיו למסכת בבא קמא וזה לשונו: תימא, לר' שמעון מנליה כל דקבוע כמחצה על מחצה דמי? ויש לומר, דעיקר דרשא דדריש "עד שיתכוון", לאו מ"וארב לו" נפקא, אלא מדכתיב "ונתת נפש תחת נפש", ודריש: "נאמרה נתינה למטה ונאמרה נתינה למעלה, ונתן בפלילים, מה להלן ממון אף כאן ממון", והתם נתכוון להרוג זה והרג את זה הוא. והא דמייתי הכא "וארב לו", מפני שהדרשה פשוטה. אמנם לתנא דבי חזקיה, דלא יליף נתינה נתינה, דהא פטרינן ליה אף מממון, על כרחך יליף פיטורא בנתכוון להרוג את זה והרג את זה מ"וארב לו"; ואם כן, כל קבוע מנליה? ואומר ר"י, דבין ר' שמעון בין תנא דבי חזקיה דרשי ליה מ"וקם עליו". עד כאן:
והרשב"א ז"ל בחדושיו לקמן וזה לשונו: ויש לתמוה, דר' שמעון דלית ליה הך דרשא, כל קבוע כמחצה וכו' מנא ליה? ואם תאמר דיליף ליה מ"וקם עליו", אם כן לא הוה שתיק גמרא מלומר: "ור' שמעון (הוא) מנליה? יליף לה מוקם עליו", דזו שיטה פשוטה בכל התלמוד כשמוצא טעם לבעל הדין. עד כאן:
וכן כתב הר"ן ז"ל בחידושיו לסנהדרין, וזה לשונו: איכא למימר דר' שמעון לית ליה מדאורייתא דינא דקבוע, אלא מדרבנן. דהתם בכתובות כדשיילינן: "מדאורייתא מנא לן?" לא משכח לו אלא מ"וארב לו וקם עליו" אליבא דרבנן, ואילו הוה ליה לר' שמעון קרא אחרינא הוה מייתי ליה תלמודא. ולעניין פסק הלכה, קיימא לן כרבנן דנתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב כל היכא דאיכא התראה, דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד, דבעלמא אית לן דקבוע מדאורייתא, ולר' שמעון לא משכחת לה קבוע מדאורייתא וכדכתיבנא. והתימה מהרמב"ם, שפסק דנתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור, כר' שמעון, ולא מחוור. וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל בפרק ד מהלכות רוצח. עד כאן לשון הר"ן בפרק הנשרפין.
אבל הריטב"א כתב, דר' שמעון נפקא ליה קבוע מדכתיב תרי קראי: "וארב לו וקם עליו", חד פרט דנתכוון לזה והרג לזה, וחד לאשמועינן דין הבועל לעלמא, והיינו דלא חשבינן ליה מיעוט לרבות. ולרבנן, חד למעוטי נתכוון לנפלים והרג בן קיימא, וחד לזורק אבן לגאו, עד כאן.
ודע, דלא אמרו כל קבוע כמחצה וכו' אלא כשהקבוע ניכר לעצמו, כההיא דתשע חנויות; אבל בדבר המעורב שאינו ניכר ליכא למימר הכי, שאם כן, אין לך איסור בטל בהיתר, ואנן קיימא לן דבדאורייתא חד בתרי בטיל, אלא ודאי כדאמרינן. והא דאמרינן בפרק התערובות (דף עג:) גבי שור הנסקל שנתערב בין השוורים, אפילו אלף כולם ימותו, ופרכינן: ונכבשינהו ונימא כל דפריש מרובא פריש? ופרקינן, שמא יקח מן הקבוע. לאו למימר שהשור המעורב נעשה קבוע, שהרי אינו אוסר קבוע; אלא משום דבר שבמניין, או משום דבעלי חיים לא בטילי. אלא הכי קאמר, דגזרינן פירש אטו שאינו פירש, ואף על גב דלעיל לא גזרו "נמצא" אטו "לוקח", התם לפי שפירש מאליו, אבל התם דאנן כבשינן להו דניידין איכא למגזר, וכן פירש ר' אחאי ז"ל. כן כתב הריטב"א ז"ל, וכן כתוב בתוס' פרק גיד הנשה.
הקשה הרא"ה ז"ל, דהיכי פשיט מההיא דט' ישראל וכו' דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי בין להקל בין להחמיר? והא ההיא היינו חומרא דלא קטלינן ליה. ותירץ, כיון דמדאורייתא הוא, בדאורייתא לא שנא קולא ולא שנא חומרא. עד כאן.
וזה לשון שיטה ישנה: לא צריכא דאיכא תשעה ישראל וכותי אחד — ואף על גב דהכא לחומרא הוא, שאין אנו רוצים להרגם? יש לומר, דבדאורייתא ליכא חילוק בין לקולא בין לחומרא, דליכא ספיקא קמי שמיא, עד כאן.
ובתוס' הרב רבינו פרץ ז"ל בפרק הנשרפין כתוב וזה לשונו: מהכא קים לן סוף פרק קמא דכתובות ובפרק קמא דפסחים דכל קבוע כמחצה. והקשה רבינו שמשון, היכי מוכח מהכא האי דינא? דילמא דווקא בדיני נפשות דאמר רחמנא הכי להקל, דכתיב: "והצילו העדה" אבל בעלמא לא? דהא אשתו ואחותו דנתכוון לזו ובעל לזו חייב, שהרי מתעסק בהיתר חייב בחלבים ובעריות; ומדלא ילפינן בעלמא פטור כשאין מתכוון מרוצח, לרבנן נמי לא נילף מינה קבוע בעלמא. לכן נראה למורנו הרב רבינו פרץ ז"ל, דכיון דהא דאזלינן בעלמא בתר רובא – נפקא לן מ"אחרי רבים להטות", דכתיב גבי נפשות, והכא גלי לן דקבוע חשוב כמחצה גבי נפשות ולא אזלינן בתר רובא, ילפינן מינה בעלמא דקבוע כמחצה ולא ניזיל בתר רובא. דליכא למימר דיני נפשות שאני, כיון דכל עיקר רובא דעלמא מדיני נפשות ילפינן לה. וכן רש"י ז"ל תירץ בעניין אחר. עד כאן:
אתמר: רב חייא בר אשי אמר רב הלכה כר' יוסי — כלומר, הלכה לדורות. ורב חנן בר רבא אמר רב הוראת שעה היתה — פירוש, אבל לא הלכה לדורות. ופירש רש"י ז"ל: הוראת שעה היתה. שהקלו בדבר זה לפי מה שראו הוכחות, זה דבריו ז"ל. ובוודאי דהכין הוא המסקנא; אבל הכי נמי משמע לישנא דהוראת שעה היתה, שהעמידו באותה שעה לפי מה שראו. וכי פרכינן לקמן לרב חנן מההיא דמצא בה תינוק, דאמר רב דליוחסין לא סגי בחד רובא, הכי הוה משמע לן, הוראת שעה להעמיד. הריטב"א ז"ל:
- ודע, דלשון הוראת שעה היתה משתמע לתרי או תלתא אנפי.
- או שנאמר: הוראת שעה היתה מה שמיקל ר' יוחנן בחד רובא, ופליג עליה דר' חייא בר אשי דאמר הלכה כר' יוסי, ופליג עליה דאין הלכה. וכי תימא דהא מעשה רב? הך מעשה דר' יוחנן בן נורי הוראת שעה, צורך שעה היתה, או ראו צדדי היתר וכמו שפירש רש"י ז"ל.
- אי נמי יש לפרש: הוראת שעה היתה, מה שהחמירו להצריך תרי רובי, ולדורות בחד רובא סגי.
- אי נמי יש לפרש: הוראת שעה היתה, שמצאו שהיו שם תרי רובי, ומעשה שהיה כך היה, ולא דבעי לדורות הכי; דאין הכי נמי דאילו אשכחו חד רובא הוה נמי סגי בהכי.
- ומעיקרא סלקא דעתיה דר' ירמיה באנפא קמא דכתיבנא, וכן במסקנא. וכי אקשינן: "ולרב חנן" כו', סלקא דעתין באינך אנפי וכדבעינא לפרושי בסייעתא דשמיא, כן נראה לי:
הלכה כר' יוסי — קשיא לי: נהי נמי דמהימנת לה דלכשר נבעלה, הא רב סבירא ליה "פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה", דגרסינן במסכת יבמות פרק הבא על יבמתו (דף נט:)-(דף ס.): "אנוסת ומפותת חבירו לא ישא. ואם נשא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: הוולד חלל, וחכמים אומרים: כשר. אמר רב הונא אמר רב [וכן אמר רב גידל אמר רב]: הלכה כרבי אלעזר בן יעקב. איכא דאמרי: (וכן) אמר רב הונא אמר רב: (וכן אמר רב גידל אמר רב) מאי טעמא דר' אליעזר? סבר לה כר' אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה." ומקשינן: "ומי סבר? והא קיימא לן דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי, ובהא אמר רב עמרם אין הלכה כר' אלעזר." ואילו מהא דפסק כר' יוסי לא מקשה התם עליה? ויש לומר תרי אמוראי אליבא דרב, וצריך עיון. שיטה ישנה:
מתיב ר' ירמיה וכו' — יש לפרש דממה נפשך קא פריך, דאי מיירי מתניתין בחד רובא וכפשטא דמתניתין, אם כן תקשי לרב חייא בר אשי דפסיק משמיה דרב דהלכה כר' יוסי, דהא רב גופיה אמר: "לא שנו אלא להחיותו, אבל ליוחסין" וכו'. ואי מיירי מתניתין בתרי רובי, וכדקאמר רב יהודה: "בקרונה של צפורי היה מעשה", הילכך לרב חייא בר אשי ניחא; ומיהו לרב חנן בר רבא קשיא, דהא עלה דרב חייא קאי דמוקי לה מתניתין בתרי רובי, וקא מהדר ליה דאיברא ודאי דבתרי רובי הוה מעשה, ומיהו הוראת שעה לאצרוכי תרי רובי, אבל לדורות לא בעינן תרי רובי. והילכך מותיב רבי ירמיה שפיר, אפילו ידעה היא[2] דרב יהודה אמר רב "בקרונות של צפורי" וכו' וכדפרישית. אבל קשה במאי דמהדר ליה תלמודא: אישתמיטתיה הא דאמר רב יהודה וכו', והא לא אישתמיטתיה כלל וכדפרישית.
- לכך הנכון כמו שפירש רש"י ז"ל, דקא סלקא דעתיה דר' ירמיה דמשום רוב העיר גרידתא אכשרוה, ואמר רב עלה: הלכה כר' יוסי, פירוש: לרב חייא בר רב אשי בלחוד הוא דקא מותיב. ומהדר תלמודא: אישתמיטתיה הא דאמר רב יהודה וכו', ושוב פריך תלמודא: ולרב חנן בר רבא דאמר וכו', וכדבעינן לפרושי קמן בסייעתא דשמיא.
- ואם תשאל: ומנליה לתלמודא דר' ירמיה קא מותיב לרב חייא בר רב אשי בלחודיה, וקא סלקא דעתיה דמשום רוב העיר גרידתא אכשרוה, עד דמהדר עליה: אישתמיטתיה וכו'? ודלמא ר' ירמיה ממה נפשך קא פריך וכדפרישנא? תשובתך: חדא, דלשון הוראת שעה היתה לא משמע אלא להקל, וכדאמר גבי אליהו בהר הכרמל ופינחס; ולהכי כתב רש"י: הוראת שעה היתה. הך דר' יוחנן בן נורי, צורך שעה היתה, אם ראו שם שאר צדדי היתר כו'. מתיב ר' ירמיה. קא סלקא דעתיה דמשום רוב העיר גרידתא כו', עד כאן.
- ועוד, דאי לרב חנן, ליכא לאותובי וליוחסין לא בעינן כו', דהא איהו נמי קאמר דלהוראת שעה אצרכוה נמי תרי רובי; אלא הוה ליה לאקשויי: "ולדורות לא בעינן תרי רובי?" אי נמי לא הוה ליה לאקשויי אלא בקוצר: "ולא בעינן תרי רובי?" ולמה ליה למנקט וליוחסין כלל? דהא עלה דיוחסין קיימינן. אלא ודאי להכי נקט האי לישנא, משום דקא סלקא דעתיה דמשום רוב העיר גרידתא (לא) אכשרוה, דומיא דתשע חנויות, ואמר רב עלה: הלכה כר' יוסי, ולהכי מותיב: וכי לא שני לן בין תשע חנויות ליוחסין?
- ומיהו אי קשיא לן נמי עלה דרב חנן, ליכא למימר הכי, דהא שני לן, דלהוראת שעה אצרכוה תרי רובי ביוחסין, מה שלא אמרו כן בתשע חנויות, דמעולם לא אמרו בהם דליבעו תרי רובי. ונפקא מינה, דאי איכא בי דינא ומחזי להו לאחמורי דלא לסגי בחד רובא, הרשות בידם, ובתשע חנויות אין להם להחמיר, דכבר נפסק הדין דבחד רובא סגי. וכיוצא בזה כתב הרא"ה ז"ל, וכדבעינן למכתב קמן בסייעתא דשמיא.
- ואם תאמר: אם כן, מאי פריך לקמן: ולרב חנן בר רבא וכו', לפי שיטתו של רש"י ז"ל? לקמן נפרש אותו בסייעתא דשמיא. כן נראה לי.
- עוד יש לי לפרש, דר' ירמיה לא מצי למפרך משום "ממה נפשך" וכדכתיבנא; דהא איכא לפרושי נמי דלא פליגי בדינא כלל, אלא דרב חייא סבר דמתניתין מיירי בתרי רובי, ומשום הכי הלכה כר' יוסי, ורב חנן סבר דלעולם מתניתין בחד רובא מיירי, והוראת שעה היתה, ומיהו לדורות בעינן תרי רובי. והא דפריך לקמן: ולרב חנן בר רבא דאמר וכו', היינו דמשום דמשני אישתמיטתיה (משמע ד)הא דרב יהודה כו', ומדנקט לשון אישתמיטתיה משמע דהא דרב יהודה גמירי לה הכין, וליכא מאן דפליג עלה, ולהכי פריך: "ולרב חנן?" ומשני: "מאן דמתני הא לא מתני הא."
- ואם תאמר: אם כן, אמאי נקט לישנא דאשתמיטתיה, כיון דמצינן למימר דלאו קושטא דמילתא הכין, וכדמשני הכא: "מאן דמתני הא לא מתני הא"? ויש לומר, דלר' ירמיה הוא דמשנינן ליה בהאי לישנא, דאילו ידע האי דרב יהודה אמר רב, לא הוה מצי לאפלוגי; אבל רב חנן דאמרה נמי משמיה דרב, שפיר מצינן לשנויי: "מאן תנן דמתני הא" כו'.
- ואם תאמר: לר' ירמיה, דקא סלקא דעתיה נמי דמאי דקאמר שמואל "לפקח עליו" היינו פירושו דאף לפקח עליו את הגל בשבת חשבינן ליה לישראל, וכדבעינן למכתב קמן בסייעתא דשמיא, אלמא משמע דליוחסין לא, דרב סבירא ליה נמי כשמואל. מעתה, אמאי לא מותיב נמי משמואל אדשמואל? דלעיל קאמר: "אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל", דמכשר אפילו ברוב פסולין, ואף על גב דקאמר: "ואת לא תעביד עובדא" וכו' – היינו ברוב פסולין, אבל ברוב כשרין לכתחילה נמי מכשר, והוא מודה מיהת לרב דליוחסין לא וכדכתיבנא. ודוחק לומר דלא שמיע ליה לר' ירמיה הא דרב יהודה אמר שמואל דלעיל, דהלכה פסוקה היא, ומימרות דשמואל היו שגורות בפי האמוראים כדאיתא בכמה דוכתי בתלמודא.
- ויש לומר, דמדשמואל אדשמואל לא קשיא, דהא ודאי רבן גמליאל אזיל בתר חזקת הגוף, דהא מכשר אפילו ברוב פסולין, ותינוק שאני דלית ליה חזקה דכשרות. ואף על גב דאיכא לפרושי, דמאי "ליוחסין" דקאמר – היינו דאין מחזיקין אותו בחזקת ישראל, ואם בא על בת ישראל נפסלה בביאתו, אף על גב דאית ליה חזקה דכשרות? מכל מקום שאני התם דבתינוק, דבדידיה אתי לידי ריעותא, לית ליה חזקה דכשרות; ועיקר מאי דאתינן למידן, עלה דידיה קא אתינן, דבו נופל הספק. אבל הכא, האשה דאיתיליד בה ריעותא אית לה חזקה דכשרות. אבל מרב אדא מותיב שפיר, דכיון דבעי רובא להכשיר, אלמא כר' יהושע סבירא ליה דלא אזיל בתר חזקת הגוף דידה; וכיון דבעי רובא, הא איכא למגזר דילמא אזלה איהי לגבייהו, וחזקה לא מהניא ולא מידי דלא ניחוש להך גזרה. אבל היכא דאיכא תרי רובי תו לא חיישינן להך גזרה כלל. מעתה אין לחלק ביוחסין לר' יהושע בין היכא דאיכא חזקה להיכא דליכא חזקה, אבל בין חד רובא לתרי רובי, וכדמפרשינן טעמא לעיל, דמאי שנא תרי רובי מחד רובא?
- והשתא ניחא נמי קושיא אחריתי, דאמאי אקשינן בהאי לישנא: וליוחסין לא בעינן תרי רובי? לא הוה ליה לאקשויי אלא הכי: "וליוחסין מי סגי בחד רובא?" דהא מדרב לא שמעינן להדיא דבעינן תרי רובי, אלא דליוחסין לא סגי בחד רובא וכדקאמר: "אבל ליוחסין לא"; והילכך הוה ליה למנקט בתיובתיה בהאי לישנא. אלא להכי נקט בהאי לישנא, לאשמועינן דליוחסין אין לחלק אלא מחד רובא לתרי רובי, אבל החזקה לא מעלה ולא מורדת וכדכתיבנא לעיל, כן נראה לי.
- ואפשר דלכך כתבו התוספות: וליוחסין לא בעינן תרי רובי ורמינהי כו'. הוה מצי לשנויי: שאני תינוקת דלית לה חזקה דכשרות. עד כאן. ודוק שתפסו בקושיא וכתבו: "הוה מצי לשנויי." אלא ודאי קשיא להו: אמאי לא קשיא ליה מדשמואל אדשמואל? ותירצו דהוה מצי לשנויי כו'. אי נמי, דקשיא להו אידך קושיא דכתיבנא, ותירצוה דהוה מצי לשנויי כו', כן נראה לי.
- עוד הקשו בקונטריסין: השתא לפי הקא סלקא דעתין דלא הויא אלא חד רובא, יַקשה הספר: ר' יוחנן בן נורי דאמר כמאן? [כ]דפריך לעיל. ויש לומר דניחא ליה למפרך מרב ארב. עד כאן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה