חולין צג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מדלא קא בריין הני אבר מן החי נינהו מאן דשרי מדלא קא מסרחן הני חיותא אית בהו ואידך האי דלא קא מסרחן דלא קא שליט בהו אוירא ואידך האי דלא בריין כחישותא הוא דנקט להו א"ל רבי יוחנן לרב שמן בר אבא הני ביעי חשילתא שריין ואת לא תיכול משום (משלי א, ח) ואל תטוש תורת אמך אמר מר בר רב אשי הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין שריין בלא קליפה מכאן ואילך אי אזרען אסורין ואי לא אזרען שריין מנא ידעינן אי אית בהו שורייקי סומקי אסירן לית בהו שורייקי סומקי שריין אומצי ביעי ומזרקי פליגי בה רב אחא ורבינא בכל התורה כולה רבינא לקולא ורב אחא לחומרא והלכתא כרבינא לקולא לבר מהני תלת דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא והלכתא כרב אחא לקולא אומצא דאסמיק חתכה ומלחה אפילו לקדרה נמי שפיר דמי תלייה נמי בשפודא דאיב דמא אגומרי פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר משאב שאיבי ליה וחד אמר מצמת צמתי ליה וכן ביעי וכן מזרקי רישא בכיבשא אותביה אבית השחיטה דייב דמא ושרי אצדדין מיקפא קפי ואסור אותביה אנחיריה דץ ביה מידי שרי ואי לא אסיר איכא דאמרי אנחיריה ואבית השחיטה דאיב אצדדין אי דץ ביה מידי שרי ואי לא אסיר אמר רב יהודה אמר שמואל שני גידין הן הפנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו חיצון סמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו והתניא פנימי סמוך לבשר אמר רב אחא אמר רב כהנא איקלודי מיקליד והא תניא חיצון הסמוך לעצם אמר רב יהודה היכא דפרעי טבחי איתמר טבח שנמצא חלב אחריו רב יהודה אמר בכשעורה רבי יוחנן אמר בכזית אמר רב פפא ולא פליגי כאן להלקותו כאן לעברו אמר מר זוטרא כשעורה במקום אחד כזית אפילו בב' ובג' מקומות והלכתא להלקותו בכזית לעברו בכשעורה:
אין הטבחין נאמנין [וכו']:
א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן חזרו לומר נאמנין אמר רב נחמן אכשור דרי מעיקרא דהוו סברי לה כרבי מאיר לא הוו מהימני ולבסוף סברי כרבי יהודה איכא דמתני לה אסיפא וחכמים אומרים נאמנין עליו ועל החלב אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן חזרו לומר אין נאמנין אמר רב נחמן בזמן הזה נאמנין אכשור דרי מעיקרא סברוה כרבי יהודה הדר סברוה כרבי מאיר כמה דהוו דכירי לה לדרבי יהודה לא מהימני והשתא דאנשיוה לדרבי יהודה מהימני:
ועל החלב:
חלב מאן דכר שמיה הכי קאמר אין נאמנין עליו ועל החלב וחכמים אומרים נאמנין עליו ועל החלב:
מתני' שולח אדם ירך לעובד כוכבים שגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר:
גמ' שלמה אין חתוכה לא במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין
רש"י
עריכהאל תטוש תורת אמך - מנהג מקומך שאתה מבבל ושם נוהגין בו איסורא דהא איפליגו בה רב אמי ורב אסי:
הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין - משנולד:
שריין - בלא קליפת הקרום דאכתי לא נפיש דמיה ליבלע באיבריו גדיא לאו דווקא:
אזרען - יש בהן זרע אסורין דבידוע שיש דם:
אומצא ביעי ומזרקי - לקמיה מפרש פלוגתייהו:
בכל התורה כולה - רב אחא ורבינא חד אמר הכי וחד אמר הכי בכולהו ההוא דמיקל רבינא וההוא דלחומרא רב אחא:
דאסמיק - שנקוטרא"ו:
חתכה - חתיכות הרבה:
תלייה בשפודא - בתוך התנור לצלות בלא חתכה ומלחה אלא כדי מליחת צלי דבר מועט:
דאיב דמא - הואיל ותלוי שפיר דמי:
שייבי - שואבים את הדם:
מצמת צמית - אישטריינ"ט צומתין הבשר ואינו מוציא את דמו והוא נצלה בתוכו ואסור:
מיזרקי - חוטי הצואר ורידין:
רישא בכיבשא - הראש כשרוצין להסיר שערו נותנין עליו מים ומטמינין אותו ברמץ:
כבשא - הטמנה:
אותביה אבית השחיטה - שבית השחיטה מלמטה:
דייב דמא - דרך החתך ושפיר דמי:
אצדדים - על לחייו:
מיקפא קפי - דמא בתוכו ואסור:
קפי - כמו (איוב י) וכגבינה תקפיאני:
אותביה אנחיריה - נקבי החוטם למטה:
דץ ביה - בנקב החוטם מידי שלא יסתם:
פנימי - גיד הארוך והוא בצד פנימי של ירך:
חיצון - גיד הקצר שבסוף השופי לרחבו והוא צד חיצון של ירך:
והתניא פנימי - קרי מובלע בבשר:
אקלודי מיקליד - אותו גיד הארוך חוזר ונכנס בבשר והתם קרי ליה סמוך לבשר:
אקלודי - לשון מפתח הנכנס בפותחת:
והתניא - דחיצון קרי סמוך לעצם דמשמע גלוי הוא ואינו מובלע בבשר:
אמר רב יהודה היכא דפרעי טבחי - הוי גלויה במקום חתך הירך כשנחתכת ונפרשת מן האליה הוי ראש אותו גיד מחובר לבוקא של קוליא כך שמעתי:
טבח שנמצא אחריו חלב - דרך הטבח לנקר הבשר:
להלקותו - בכזית:
לעברו - בכשעורה:
אכשור דרי - דמדקאמר חזרו לומר מכלל דמעיקרא הוה קי"ל כרבי מאיר דאמר אין נאמנים וחזרו לומר נאמנים וכי אכשור דרי בתמיה:
כרבי מאיר - דבעי חטיטה וטריחא להו מילתא לא מהימני וצריך לבדוק אחריהם:
מעיקרא סברי לה כרבי יהודה - ולפיכך אמרו חכמים דנאמנין ולבסוף סברי דבעי חטיטה ואמרו אין נאמנים:
וכמה דהוו דכירי לדר' יהודה - וגרירי בתריה אמרו אין נאמנין משום דסבירא לן כר' מאיר ובזמן הזה דאנשיוה לדרבי יהודה והוחזק המנהג כרבי מאיר אמרו נאמנין:
הכי קאמר - רבי מאיר:
אין נאמנים לא עליו ולא על החלב - מפני שטורח הוא להם וחכמים אומרים נאמנין עליו ועל החלב:
מתני' שולח אדם ירך לעובד כוכבים כו' - ואין חוששין שמא יחזור וימכרנה לישראל ויאכלנה בגידה דכיון דשלימה היא מקומו של גיד הנשה היה ניכר אם נחטט הימנה והלוקח מבין שלא ניטל ונוטלו ובגמרא פריך היכי זבני ישראל בשר מעובד כוכבים:
גמ' ירך - שלמה משמע:
חתוכה לא - אלא אם כן ניטל גידה דכיון דחתוכה היא סבר הלוקחה מן העובד כוכבים שניטל גידה ואוכלה בגידה:
במקום שאין מכריזין - שכל הטבחים של אותו מקום ישראלים הם וכשבאה טרפה לידם אין מכריזין לומר נפלה טרפה באיטליז למכור לעובד כוכבים ובאותו מקום אין לוקחין בשר מן העובד כוכבים דשמא מכרו לו הטבחים טריפה ואין אנו יודעים אם באת היום טרפה לידם:
תוספות
עריכהמדלא קא בריין הני אבר מן החי נינהו. מן התורה לא הוי אבר מן החי כיון שמחוברים הם מעט הם ניתרין בשחיטה כאברים המדולדלים ואין בהם אלא מצות פרוש בלבד כדאמר בפרק בהמה המקשה (לעיל דף עד.):
משום אל תטוש. סבר כרב אשי דאמר בפ"ק (לעיל דף יח:) דהיכא דדעתיה לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם א"נ ככ"ע ואת לא תיכול במקומו קאמר:
רישא בכיבשא. יש שנותנים תרנגולת במים אחר שחיטה וטומנין אותה ברמץ להסיר הנוצה אע"ג דברישא בכיבשא לא שרי אלא היכא דאותביה אנחיריה היינו משום דיש בראש עצמות הרבה ודברים המעכבים את הדם מלצאת אבל בתרנגולת האש מישאב שאיב דמא ובה"ג כתוב האי מאן דמטוי רישא צריך לאתנוחי לבית השחיטה מתתאי כי היכי דנידוב דמא ואי אישתלי והפכיה מוקרא הוא דאסור באכילה ורישא גופה שרי משמע דלא אסור אלא משום קרום של מוח שיש בו דם ולכך גם המוח אסור שמתבשל בדם הקרום אבל תרנגולת דליכא למימר הכי שריא ונראה דגם חוטין שבלחי אסורין אם לא חתכן מתחלה שגם הם אסורין משום דם כדאמר לקמן (דף קלג.):
שני גידים הם. כאן פי' בקונטרס דקרי ליה פנימי משום דמובלע הרבה עד סמוך לעצם וחיצון משום דסמוך לבשר ואינו מובלע כל כך ובריש פירקין פירש בענין אחר:
נאמנין עליו ועל החלב. בסתם חלב איירי דחלבו של גיד שרי ר' יהודה לגמרי ולא שייך למימר ביה נאמנות כדפירשתי ועוד דאי בחלב דגיד איירי הוה ליה לאקשויי ממתני' לשמואל דשרי לדברי הכל והכא אסר לד"ה ולשנויי דמותר דקאמר שמואל מן התורה קאמר כדמשני לעיל אברייתא ועוד דהול"ל עליו ועל חלבו אי אחלבו דגיד קאי אלא בסתם חלב איירי ופליגי דרבי מאיר סבר דאין נאמנין בגיד הנשה דצריך חטיטה ואיכא טירחא ובחלב נמי אע"ג דליכא טירחא כולי האי כמו בגיד החמירו עליה שלא להאמינו כיון דחמיר איסוריה ואיכא ביה נמי טירחא לכך אין נאמנין ולרבי יהודה נאמנין בגיד משום דלא בעי אלא גמימה ובחלב נמי אע"ג דאיכא ביה טירחא טפי מבגיד לרבי יהודה מכל מקום לית ביה טירחא כמו בגיד לרבי מאיר:
חזרו לומר נאמנין. אגיד קאי ולא אחלב:
חלב מאן דכר שמיה. לעיל (דף פט:) דקאמר רבי יהודה אינו נוהג בשליל וחלבו מותר לא פריך הכי משום דחלבו מותר מילתא באפי נפשיה היא כדמפרש שמואל (לעיל צב:) אבל הכא חדא מילתא היא ונאמנין עליו ועל החלב דנאמנין קאי אתרוייהו ומשמע דבתרוייהו קאתי לפלוגי עליה דרבי מאיר:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ז (עריכה)
ואידך האי דלא קא מסרחן. כלומר האי דאסר סבר האי דלא קא מסרחן כו':
ואידך האי דלא קא בריין:
משום אל תטוש תורת אמך. כלומר צווי חכמים דהא חזינן דמחלוקת חכמים היא דחד אסר:
שריין בלא קליפה. משום דמא:
אומצא ביעי ומזרקי כו' אומצא דאסמיק. שמכין את הבהמה בחייה ונצרר הדם באותו מקום:
מישב שייבי ליה. כלומר הגחלים שואבים הדם ממנו:
וכן ביעי. ביצים של בהמה דאית בהו שורייקי סומקי:
וכן מזרקי גידים גדולים שבצואר שהן מלאין דם:
רישא בכיבשא. כלומר כשרוצין לגרד שער מראש של בהמה טומנין אותו ברמץ שיהא השער רך לגרד וכשטומנין אותו אותביה אבית השחיטה וכו' ואיכא דאמר כשצולין אותו בתנור שלם אותביה אבית השחיטה וכו':
מקוה קוו ואסיר. כלומר הדם קווי במקום אחד ואין יוצא חוץ ואסיר:
אי דץ ביה מידי. כלומר שלא יסתם הנקב:
היכא דפרעי טבחי. כלומר מקום שמתחילין השופי לחתוך כשמנקרין אותו:
אמר רב כהנא אקלודי מיקלד. כלומר קנוקנות הן שמפצלין סמוך לבשר:
כאן לעברו. כלומר מן הטבחות עד שימצא כזית:
כשעורה במקום אחד. כלומר אפי' כשעורה במקום אחד מלקין אותו כזית אפי' בשלש מקומות:
אכשור דרי. מעיקרא סברוה כר"מ דמחמיר דאמר צריך שיטול את כולו ולפיכך אין נאמנין דמחמרין [בהו] ולבסוף סברוה כר' יהודה דאמר דיקיים בו מצות [נטילה] וא"צ לחטט אחריו ולפיכך מקילינן בהו ונאמנין:
מעיקרא סברוה כר' יהודה. כלומר מעיקרא נאמנין דסבירא לן כר' יהודה דמיקל לפיכך מהימנינן להו ולבסוף סברוה כר"מ דמחמיר כמה הוו דכירי ליה לדר' יהודה דמיקל לא הוו מהימני דמקילי אינשי בגיד הנשה והשתא דאנשיוה לר' יהודה מחמירי אינשי כר"מ ומהימני:
מפני שמקומו ניכר כו':
[2] מעיקרא סברינן. כלומר דלא חיישינן שמא מזבין ליה לישראל במקומו דגיד הנשה ניכר ולבסוף סברינן דכיון דמקומו ניכר מיחזי כגונב דעתו של עובד כוכבים דגיד עץ בעלמא הוא:
אילימא במקום שאין מכריזין כו'. כלומר שאין רגילין באותו מקום להכריז כשיש טרפה לישראל נפל בישרא לבני חילא כדחזינן לקמן אפי' חתוכה נמי דאין ניכר גיד הנשה בירך לישדר ליה דבמקום שאין רגילין להכריז אין קונין בשר על הכל מעובד כוכבים. אלא במקום שמכריזין כלומר במקום שרגילין להכריז כשיש טרפה לישראל:
פי' אומצא דאסמיק. חתיכה שהאדימה שנצרר בה דם מחמת המכה ואותו דם מובלע ואינו יוצא אלא ע"י חיתוך ומליחה דומיא דחוטי שהדם כנוס בהן. וכן פי' רוב המפרשים.
אבל בה"ג מצאתי אומצא מטמשיה בחלא ואסוקי מחליה לאלתר שרי ושהוייה עד דסמק הוא וחליי' אסור דכיון דסמק פריש ליה דם לאבראי מאי תקנתיה תלייה בשפודא שרי מידב דייב חתכיה ומלחיה אפי' לקדר' ש"ד אותב' אגומרי פליגי ביה וכו'.
ותמוה הוא אם חלטו בחלא ואסמיק למה לא נאסר לעולם דקאמרת דפריש ליה דם לאיבראי ובלעו איהו ואפשר שאין החומץ מבשל בו דם לעולם והאי דאסמיק משום דלא פלט כל דמיה ולא אצמית לגמרי בגויה אלא נצרר הדם ולא יצא כולו לחוץ וכיון שנצרר הדם אין יוצא במליחה לחודה ומיהו בחיתוך ומליחה שרי שלא נתבשל בו דמו מבחוץ ולא בשחלטו בחומץ רותח אלא בחומץ צונן שרה אותו ואע"פ שאמרו כבוש הרי הוא כמבושל בכבוש שכבשו בתבלין וחומץ הוא ואינו מקבל על הלב.
אצדדין מקפא קפי. כתוב שם בהלכות האי מאן דמטוי רישא צריך לאתנוחי בית השחיטה מלתחת כי היכי דנידוב דמא והיכי דאישתלי והפכיה מוקרא הוא דאסור באכילה רישא גופיה שרי. ומשמע דה"מ בצלי אבל לקדרה אי לא אפיק קרומי' אוסר בששים דאי אפשר דלא פליט אע"ג דמנח בכיסתיה וצריך לשעורי בס' בכולי מוחא.
אמר מר בר רב אשי הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין שרו בלא קליפה מכאן ואילך אי אזרען אסורין ואי לא אזרען שריין מנא ידעינן אית בהו שורייקי סומקי אסירן לית בהו שורייקי סומקי שריין: כלומר כל זמן שיש בהן חוטין אדומין מן הידוע שהזריעו ואסורין בלא קליפה ומשום דם, וכדאמר לעיל דביעי ודמזריקי משום דמא, ונראה דדוקא לבתר תלתין יומין היא דאסירן בלא קליפה כי אית בהו שורייקי סומקי אבל בגו תלתין אף על גב דאית בהו שורייקי סומקי [שריין] דלאו דם הוא אלא תולדות החוטים וליחתן שהיא אדומה, דאי לא תימא הכי ליכא הפרש בין קודם שלשים לאחר שלשים, דאי איכא שורייקי סומקי כאן וכאן אסורין בלא קליפה ואי ליכא שורייקי כאן וכאן אין צריכין קליפה, אלא ודאי נראה כמו שאמרנו, וכן נראה לי.
והילכתא מישב שייבא ליה וכו' וכן ביעי וכן מזריקי: ואם תאמר ואפילו למאן דאמר מצמת צמתא ליה אמאי אסור, והא דם האיברים [הוא] ודם האיברים דלא פריש שרי, כדאמרינן לקמן (קיא, א) בכבדא דחלטי ליה בחלב ובשרא דלא אסמיק דאמר בכיצד צולין (פסחים עד, ב) הוא וחלייה שרי וכדמשמע מכל הני דאמרינן לעיל, יש לומר שאני הכא דדם כנוס בתוך החוטין הוא וכמו שהוא בעין דמי וכדכתבינן נמי לעיל.
מזריקי: פירש ר"ח ז"ל מקום בית השחיטה, ובהכשר הבשר לבעל העטור זצ"ל [???] ורידין, וכתב ודוקא שלא נקבן בשעת שחיטה, אבל נקבן הרי הכן כבשר, וקשיא ליה כיון דקיימא לן כר' יהודה דאמר בשעת שחיטה [דהיינו] חם ונפקי [ו]שלא בשעת שחיטה קריר ולא נפיק כדאיתא בריש השוחט (כח, ב) הכא מאי מהניא להו חתיכתן, ותירץ (ו)[ד]הני מילי נקב אבל חתוך מהני, ולא מסתברא כלל דמאי שנא נקב מאי שנא חתך, דהא עיקר טעמא ליתיה בנקב או בחתך, אלא כדי שימצא הדם מקום פתוח לזוב דרך שם בשעה שיתחמם ויזוב על ידי כח האש, וכיון שכן מה לי נקב מה לי חתך, דהא גבי רישא אמרינן אי דץ ביה מידי דמעב(ד)[ר] ליה שרי ואף על גב דלית ביה אלא נקב בעלמא, אלא דעיקר קושיתו אינה דהא דאמרינן התם שלא בשעת שחיטה קריר דם החוטין ודם הורידין (ו)[ד]לא נפיק מההיא שעתא מנפשיה דרך נקיבת הורידין, והוא הדין אילו חתך את הורידין כולן לשנים לא נפיק דם כיון דקריר אלא עומד במקומו ונקרש, וכיון דנקרש במקומו אפילו חותך את הורידין לא נפקא בהו דם החוטין ואפילו על ידי צלייה אלא מתבשל בתוכן ואסור, דדם שפירש וחזר למקומו הוא, אי נמי דדם כנוס אסור ואף על גב דלא פריש, אבל הכא דמהני חתיכתן היינו דורידין בעצמן שעל ידי חתוכן דמן יוצא דרך שם והוא הדין לכל (שער) [שאר] החוטין אם חתך כל אחד ואחד דמהני להו ונפיק דמייהו דרך חתוכייהו כדאמר רב חסדא, אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך.
אלא אי קשיא לי הא קשיא לי מדקאמר הכא חתכינהו ומלחינהו אפיו לקדרה שפיר דמי, אלמא בורידין עצמן שלא נחתכו כלל איירינן, ובכי הא הוא דאמר רב אחא דאפילו היכא דאותבינהו אגומרי נורא מישב שייבא ליה ושרי, ואפילו רבינא לא אסר אלא היכא דאותבינהו אגומרי, אבל כי תליא בשפודא משרא שרי ליה ואמאי, והא קיימא לן כרבי יהודה דאמר אפילו לצלי אסירי אלא אם כן חתכן תחלה וכדאמר (שם) רב חסדא לא לכל אמר רבי יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת, וקיימא לכן נמי כרב חסדא וכדאסיקנא התם בריש השוחט, ושמא נאמר דשאני התם כשהחוטין בתוך הבשר אין רוב דם שבתוכן יכול לזוב ולצאת מהן שדפני הבשר מעכבין אלא אם כן חתכן כדי שיצא ויזוב הדם דרך החתך, אבל בורידין או חוטין גופן שפניה ע"פ האש כח האש שולט בהן היטב ושואב הדם יפה יפה כנ"ל וכמש"ל.
רישא בכבשא תלייה בבית השחיטה לתחת מידב דאב דמא אצדדין מקוי קוי דמא ואסירי אנחירי אי דץ ביה מידי דמיעב(ד)[ר] ליה שרי ואי לא אסירי: ופסק רבינו אלפסי ז"ל (ד)[כ]הא לישנא קמא דאפילו אותביה אנחירי בעיא מידי דמעב(ד)[ר] ליה, ואי לא איסיר, דכל תרי לישנא בדאורייתא הלך אחר המחמיר, והלכך בין אנחירי בין אצדדין בעינן מידי דמעבר ליה כי היכי דלידוב דמא מהתם. ואם תאמר והלא מחותך (היא) [הוא] הראש מן הצואר וכדאמרינן תלייה ובית השחיטה לתחת מידב דאיב דמא, אם כן למה הוא צריך לחתך ולנקב אחר אטו מזריקי למאן דאמר מצמת צמתא ליה, אי מחתך חתיך להו ושדי ליה אצדדין בנורא מי לא שרי, ונראה לי דשאני רישא דכיון דקאי אצדדין וליכא חתך ונקב סמוך למוח במקום שהוא שוכב עליו על האש אין הדם יוצא לחוץ אלא מתמצה ויורד לגומא של מוח, אבל במזריקי שאין שם גומא שיתמצה בתוכה זב ושותת דרך הראשים שנחתכו, ובה"ג [כ'] מאן דמטוי רישא מנח בית השחיטה תתאי, והיכא דאתשנ[י] והפכיה מוקרה הוא דאסור, אבל כוליה רישא משרא שרי באכילה, משמע דליכא אסורא כי אם משום קרום המוח שהוא מלא דם, וכדאמרינן ה' קרמי הוו תרי משום דמא דביעי ודמוקרי משום דמא והדם מתבשל בתוך המוח שאינו יכול לצאת, מפני שהוא מלא עצמות, והעצמות סותמין בפני הדם, אבל שאר הבשר שבראש אינו נאסר, שהרי אין הדם יוצא מעצם המוח ולחוץ ואם יוצא ממנו קצתו אין בכך כלום דכבולעו כך פולטו. ומיהו ודאי משמע דדוקא לצלי וכדאמרן, אבל בקדרה אסור דא"א דלא נפיק קצת דם ממנו ומתמצה לתוך הקדרה ולא ידעינן כמה נפיק מיניה, והילכך אסור ואפילו מלחיה נמי כמה דלא חתיך ליה לקרמא אסור, והרב בעל העיטור ז"ל שכתב דמסתברא דהכא בלא מליחה קאמר, לא מסתברא כלל דמלח שעל הראש, היאך הוא מוציא דם שבתוך המוח, שאפילו כח האש אינו מפליטו בלא חתך, ויהיה גדול כח המלח מכח האש, ואפילו בחתיכת בשר בלא עצמות לא מהני מליחת צד זה לצד זה, וכדאיתא במנחות פרק הקומץ (כא, א) ומייתינן לה לעיל, והיאך תהני ליה לראש מליחת הפנים החיצונית להוציא מידי דם שבתוך המוח ובקרומות המוקפין עצמות, אלא ודאי אפילו במליחה מיירי ולקדרה אסור ואוסר עד שיחתוך וימלח יפה יפה.
ולפי דברי הרב בעל ההלכות זצ"ל צריך לדקדק בעוף שצלאו כולו כאחד ולא שחט את הורידין דאסור לר' יהודה אם לא נאסר את העוף כי אם החוטין, ואם מחטט אחר החוטין אפילו לאחר שנצלה די בכך ומותר, כענין רישא בכבשא, כי הדם הנשאר בחוטין הרי הוא זורק את החוטין ומחטטן, ומה שפלטו ובלע הבשר הא אמרינן כבולעו כך פולטו, וכענין שאמרו במוליאתא, או נאמר דאפילו כל העוף אסור דמכל מקום כיון שהחוטין אסורין ועדיין מלאים דם כשמסיר אותו מן האש הוה ליה חם בתוך חם ולכולי עלמא אסור, דבולע זה מזה ואין בו כח להפליט לחוץ, ואינו דומה למוליאתא (פסחים עד, ב) דאפשר לומר דמוליאתא שאמרו דוקא בנתבשל בשר (המלוחים) [המילואים] יפה באומד שלא נשאר בו דם לפלוט ולאסור בשר החיצון הא לאו הכי מיסר אסירי דחם לתוך חם הוא, אבל כאן (ד)לעולם החוטין אסורין ואוסרין בשעת סלוקן מעל האש, ואינו דומה לרישא בכבשא שכתב בהלכות דאינו נאסר אלא המוח לבד, ואף על גב דהוי חם לתוך חם נמי בשעת סלוקו מן האש, דשאני התם דעצמות מבדילין בין מוח לבשר, דנהי דעל ידי האש פולט קצת מפני שיש נקבים דקים בעצם המוח, אבל אינו יכול לפלוט כלום אחר שנסתלק מן האש, שהעצם מבדילו, אבל החוטין בשר בעלמא הוא ואינן מבדילין ולא מונעין מלבלוע זה מזה, ואף על פי שאמרו דקרום מבדיל ומונע וכדאמרינן לקמן (צז, א) כוליא בחלבה הויא, כלומר והקרום הבדיל בפני החלב ולא הניח הכוליא לבלוע ממנו, קרום שאני שאינו רך וחלול, אבל בשר חלול ורך ואינו מונע ומבדיל, ועוד החוטין בשר בעלמא הן, ומכל מקום נראה שאין אסור בו מן הדין אלא החוטין לבד שהחוט מבדיל הוא, ואפילו תמצא לומר שאינו מבדיל, מכל מקום דם אינו מפעפע וכדאמר לקמן (קיא, א) דם משריק שריק, ולא עדיף משמנו של גיד דאמר שמואל לקמן (צז, ב) אבל בצלי קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, כלומר ומניח סמוך לגיד כדי קליפה או כדי נטילת מקום, והכי נמי לא שנא, אלא שאפשר שיש חוטין רבים בתוך הבשר שאינן ניכרין ולא נודע מקומם לחטט אחריהם ומשום כך יש לאסור הכל כנ"ל.
וכ' הרב בעה"ת זצ"ל ויש מקומות כשרוצין להסיר הנוצה שנותנין אותם על הרמץ, ושפיר דמי, דליכא עצמות שיעכבו הדם לצאת כמו בראש הבהמה, וראש התרנגול אינו משים על הרמץ אלא חותכו ומולחו, ואפילו נותנו על הרמץ אינו אסור רק הראש, וכתוב בהכשר הבשר ואנן דלא מותבינן רישא בכבשא ומחרכינן ליה בעי לאזדהורי לאותובי בית השחיטה תתאי, כי היכי דלידוב דמא. וכן תרנגולת מחרכין אותה ובית השחיטה למטה, ואף על פי שהלב והכבד מבפנים אין לחוש שאין מניחין אותן כל כך [להתחמם], נראה לדעת הרב בעל העטור ז"ל שאם מניחין אותן על האש עד שיוכל הלב להתחמם מבפנים ולזוב שהוא אסור, שלא כדברי בעל התרומות זצ"ל שאמר דכיון דליכא עצמות שיעכבו הדם מלצאת שפיר דמי, ולכאורה הוה מסתברא כדברי הרב בעל העיטור ז"ל דאי לקדרה בעי ליה אסור דדם שפירש ממקומו על ידי האש ונבלע במקום אחר אינו יוצא ממקום שנבלע בכח המלח אלא בכח האש, דכל שבליעתו על ידי האש פליטתו על ידי האש כדאמרינן (שם עד, א) כבולעו כך פולטו מכלי ראשון בראשון מכלי שני בשני על ידי האש ממש כגון השפודין על ידי האש ממש בליבון ומן הצונן דיין ע"י הצונן בהעראה דעל ידי מלח כדם על ידי מלח והילכך אי לקדרה לא מתכשר, דהא מלח לא מכשר ליה מידי דמו, אבל לצלי הניחו על האש הרבה אין בכך כלום, שהרי הדם שפלט ממקום זה ונבלע בזה על ידי האש, כמו כן יצא משם על ידי האש, אלא שאם הוציא בני מעיו תחילה שהדם מתמצה מבני המעים בתוך הגוף אז נראה שהוא אסור, לפי שהוא בעין על דפני העוף ודם שהוא בעין אינו נבלע ונפלט אלא מתבשל ונקרש על גביו והילכך אסור, אבל כל זמן שלא הוציא בני מעיו אין דם מתמצה לגופו ושרי לצלי, אבל לקדרה מסתברא דלא, אלא אם כן נזהר יפה שלא יניחנו כל כך שיוכל דם הלב והכבד לפלוט וליבלע בתוך העוף, וכן הללו שמשימים רגלי הבהמה על האש להסיר שערה ולהסיר הטלפים התיר בספר התרומות מן הטעם שכתבנו דאפילו בראש ליכא איסורא אלא משום קרום של מוח, אבל דם שבשאר המקומות מישאב שאיבי דמא, וכן ברגלי הבהמה גומרי מישאב שאיבי דמא. ויש מחמירין ומולחין ברגלים ושוהין כדי מליחה ומדיחין אותן לפני נתינתן על האור להסיר השער והטלפים ואחר כך חוזרין ומולחין אותן כהוגן, משום שמליחה ראשונה היתה כנגד הטלפים ועל השער ולא נכנס בבשר רק מיעוט (ואינו צריך לתת כלום ולעשות כתחילה), ואיני מבין מה יצאנו ידי חובה אף בחומרא זו, וכי מלח שעל הטלפים מפליט דם שתחת הטלפים, ואפילו חתך הרגלים ומניחן על גבי האור וחותכן לתחת אכתי לא ניחא, דדם שפירש ממקום למקום על ידי האש היאך יצא על ידי המלח כמו שכתבנו, ושמא יוצא אף הוא על ידי המלח שמנהגן של ישראל תורה היא, והילכך כשמניח חתוכן למטה שפיר דמי, ואילו היו מסירין הטלפים בכלי תחילה ואחר כך מולח ומשהה שיעור מליחה ואחר כך (חותך) [חורך] ומשיר השער אז נראה יותר נכון ולצאת ידי כל ספק, מיהו אלו שמחריכין התרנגולת על האור שמעתי משום רבינו הרב ז"ל שצריך להדיח תחילה יפה יפה בית השחיטה כדי שלא ישאר שם הדם והוא עומד על גבו בעין ומתבשל שם ואוסר, ובתשובת הגאונים ז"ל אלו שמולגין גדאים וטלאים בעורותיהן ברותחין בכלי ראשון אסור, משום דכלי ראשון מבשל ויש בו איסור חלב ודם, והא דאמרינן לקמן בפרק הזרוע והלחיים (קלד, ב) מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזורע לא תיקשי לן דדילמא בשניקר חלב וגידין ומלח משום דם אי נמי בכלי שני שאינו מבשל.
ומיהו איכא מאן דאמר דאפילו בכלי שני צריך שיתן הרותחין תחילה בכלי שני ואחר כך נותן לתוכו העוף, אבל להשליך הקילוח ראשון על העוף אסור דקלוח מכלי ראשון כלי ראשון הוא. הרב בעל העיטור ז"ל כתב דליתא מדתנן בשבת (מב, א) האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי, שמע מינה דאינו אסור אלא לתוך הקדרה, דאם איתא נפלוג בקערה גופא בין שנתן המים תחילה ובין שנתן התבלין לתוך הקערה תחילה, אלא לאו שמע מינה משיצא קלוח מכלי ראשון כלי שני הוא, ור"ת ז"ל אית ליה כסברא הראשונה והביא ראיה מן הירושלמי בפרק כירה (ה"ה) ובפ"ק דמעשרות (ה"ד) מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהם מלמעלה וכו' וכדאיתא התם, ובסוף עבודה זרה (עו, א) הארכתי לכתוב ראיותיו, ומה שהקשו עליו (ש"נ) [ש"ל] (דפרק) [ובפרק] כירה מבואר בארוכה.
גופא אמר רב יהודה אמר שמואל שני גידין הן פנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו: כלומר שזהו גיד שאסרה תורה, אבל חיצון לא אסרה תורה כדאמר לעיל (צא, א) הירך דפשיטא בכוליה ירך לאפוקי חיצון דלא.
והתניא פנימי הסמוך לבשר איקלודי מיקליד בהו: ולא למימרא דמה שמקליד בבשר שהוא אסור (אסור) מדאורייתא, דהא אמר שמואל לקמן (צו, א) לא אסרה תורה אלא שעל הכף, אלא הכא משום דקא קרי ליה שמואל לגיד האסור פנימי הסמוך לעצם קא מקש' ליה לומר דאין זה הפנימי שנאסר מה שעל הכף ממנו אלא הסמוך לבשר, דההוא הוא דקרי ליה תנא דברייתא פנימי, דאלמא הסמוך לבשר הוא שאסרה תורה מה שיש ממנו על הכף, ואהדר ליה דמשום דאקליד בהו קרי ליה לפנימי הסמוך לעצם פנימי סמוך לבשר.
והילכתא להלקות בכזית להעבירו בכשעורה: ומדקאמר הילכתא, משמע דמר זוטרא לאו לפרושי מילתא דרבי יוחנן הוא דאתא, אלא לאפלוגי עליה דרבי יוחנן [ד]בעי כזית במקום אחד, ומר זוטרא מחייב אפילו בכזית בשנים או בשלשה מקומות. ומשום הכי פסיק תלמודא כרבי יוחנן דבעינן כזית במקום אחד, דמסתמא כזית דקאמר במקום אחד (היא) [הוא] דבעינן, וכן משמע מדברי רבינו חננאל ז"ל דלא מיייתי דברי מר זוטרא כלל, ומדברי רבינו אלפסי ז"ל שהביא דברי מר זוטרא ומאי דפסק תלמודא והלכתא להלקותו בכזית, לא נתברר דעתו בזה.
מתני': שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר: כלו' ואף על פי שיחזור וימכרנה לישראל, לא אתו למיכל גיד הנשה שבתוכה שהרי מקומו ניכר, ואמרינן בגמרא דדוקא שלימה אבל חתוכה לא, משום דאי אתי ישראל למזבן מינה אתי למיכל גיד הנשה דאין מקומו ניכר וחושב שכבר ניטל גידה, וקשיא לי כיון דעיקר חשש אינו אלא בשביל ישראל שמא יחזור הנכרי וימכרנה לישראל ויבא ישראל בו לידי תקלת אכילת גיד הנשה, למה שנה הענין בנכרי, לימא שולח אדם ירך לחבירו וגיד הנשה בתוכו מפני שמקומו ניכר, הא חתוכה לא שאין מקומו ניכר ובא לידי תקלה, וכדקתני בברייתא (צד, א) השולח ירך לחבירו שלמה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה, חתוכה צריך ליטול ממנה גיד הנשה, ויש לומר דרבותא קא משמע לן דלא תימא לישראל אסור משום דאיכא לפני עור לא תתן מכשול, אבל לנכרי דהוי לפני דלפני לא וכדאמרינן בעבודה זרה (ח, א) דאלפני מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן, קא משמע לן דאפילו הכי אסור ד(ב)דבר קרוב הוא ו(ב)[כ]וודאי משוינן ליה וכדתנן בנדה (סא, ב) בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי שמא יחזור וימכרנו לישראל.
גמרא: שלמה אין חתוכה לא: ופירש רש"י ז"ל דירך משמע שלמה, ולא ידעתי מי הצריכו זצ"ל לכך דחתוכה נמי ירך מיקרי אלא מפני שמקומו ניכר דקתני במתני' דייק, כלומר שלמה שמקומו ניכר אין חתוכה שאין מקומו ניכר לא כנ"ל.
במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין וכו': כולה שמעתא דבמקום שמכריזין מקום שאין מכריזין בטבחי ישראל ומקולין ישראל קא מיירי, דמדינא (הוא) [היכא] דטבחין ומקולין של ישראל הם, כל בשר הנמצא ביד נכרי מותר ליקח ממנו, והולך ואוכל ואינו חושש לא משום טריפות דישראל ולא משום נבילות שמנבלים נכרי העיר איש בביתו לפעמים, משום דמיעוט טריפות דישראל ומיעוט נבילות שמנבלין הם לגבי שחיטות וכשירות מיעוטא דלא שכיח הוא ולא חיישינן ליה כלל, וכיון דמדינא מותר ליקח מהן היה אסור למכור להן לעולם נבלות וטריפות שמא יחזור וימכרנו לישראל. וכדתנן (נדה סא, ב) בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי, וכעובדא דארבא דטבעא בחישתא (פסחים מ, ב) דאסרינן לנכרי, וכן ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דחמרא בע"ז (סה, ב) דאסרינן לזבוני לנכרים בעיניה, וכלהו משום שמא יחזור וימכרנו לישראל, וכן נמי בגד שצבעו בקליפי הערלה (ערלה פ"ג, מ"א) שאסור למכרו לנכרים, וכן הדין לכל הדברים האסורים שכיוצא בהן ניקחין מן הנכרים, ולפי שהדבר הפסד ממון שלא למכור להם נבילות וטריפות הנהיגו במקצת המקומות להכריז ביום שנפל טריפה או נבילה במקולין נפל בשרא לבני חילא, וכל אותו היום אסור ליקח בשר מן הנכרי לחוש שממנה היה, וכל יום שלא הכריזו מותר, ועל סמך המנהג התירו למכור להם נבילות וטריפות, ומקצת מקומות הנהיגו שלא להכריז לעולם בין ביומא דאיכא טריפה בין ביומא דליכא, ושלא ליקח מהן כלל, ומוכרין להן ולא לוקחין מהן. ואם תאמר אם כן היאך העמידו (לסמוך) [בסמוך] משנתינו במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל, והא במקום שאין מכריזין אין לוקחין מהם כלל, ואם כן מה הועילו בתקנתן. ויש לומר ד[ה]הוא מתרץ דאוקמה [בהכי] סבר דלא התירו למכור אלא במפרש טריפה היא [אבל] בסתם כלל לא(ו), משום גזירה שמא יראה ישראל שזה מוכר לו סתם מימר אמר דלא טרפה היא, דאי טרפה לא הוה מזבין לה סתם שמא יתפס עליו כגנב, ואפילו בנותנה לו במתנה בוש הוא למחר כשיודע לו שטריפה או נבילה נתן לו, והילכך אי טריפה זבין ליה אי נמי יהב ליה איבעי ליה למימר לישראל הרואה שלא יקח ממנו, אבל כששולח או מוכר לו כשירה א"צ לפרש והילכך חתוכה לא, והיינו דאמרינן בסמוך ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל.
וכתב הרמב"ן ז"ל דבין במקום שמכריזין והכריזו ובין במקום שאין מכריזין שאסרו לקנות, לא אסרו אלא לקנות לבד, אבל בשר הנמצא בידו ונפל ממנו לעינינו או שלקחו מן המקולין והחזירו למקולין או שנתערב עם שאר בשר מותר, וכסתמא דברייתא דמייתי לה לקמן (צה, א) אם נמצא בה בשר אם חי הלך אחר רוב טבחים אם מבושל הלך אחר רוב אוכלי בשר, ולא מפליג בין מקום שמכריזין למקום שאין מכריזין, אלמא לא אסרו אלא בלוקח ממנו, ומשום הכי פריך במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין הא לא אתי למבזן מיניה ואפילו חתוכה נמי לישדר ליה, ואי במקום שמכריזין, כלומר ושלא הכריזו ולא הוצרך לפרש במקום שמכריזין ולא הכריזו (דלאוקמא) [דכיון דלא מוקמא] ליה במקום שאין מכריזין משום דחתוכה נמי לישדר, וכיון דלא אתי לזבוני מיניה (הא מקום) [ה"ה במקום] שמכריזין והכריזו (איסר דכהדדי) [דאסור ליקח מהם דהרי] כהדדי נינהו, והילכך כי קאמר אלא במקום שמכריזין הרי זה כאלו פריש ולא הכריזו, כלומר במקום שמותר לקנות שלמה נמי לא לשדר דילמא מחתך ליה ומזבין לה [לישראל ו]ישראל שרואה אותה חתיכה אתי למיכל מינה, וגיד הנשה בתוכה [ומשני] חתוכה דנכרי מידע ידיע, ואי חתך ליה נכרי לא אתא ישראל למסמך על חתוך זה ומחזר אחר בקי לבדקה. ובשם רש"י זצ"ל מכאן סמך בשולח ירך לחבירו על ידי נכרי בלא חותם וחתוכה כדרך שישראל חתכה אחר חתיכת הגיד שמותר, אבל באבר אחר אסור. ומיהו נראה דדוקא שולח מותר, ד[ב]הא ליכא למיחש [למידי] דמאי איכא [למיחש] דלמא לבתר דחטיט ליה ישראל אתגלי דטריפה היא וזבנה או יהבה לנכרי זה, ואתי ישראל אחרינא ומשדר לישראל חבריה על ידי נכרי זה ירך שלמה בחותם, ואתי נכרי וחלפה בהאי חתוכה, להא ליכא למיחש, דכיון שיש בה סימן, ועוד שזו שלמה וזו חתוכה רתותי מרתת ולא מחליף לה. ואי אמרת דחתוכה משדר ליה לחבריה על ידיה וחתוכה בחתוכה מיחלף ליה לכולי האי לא חיישינן דלהוי נכרי חתוכה טריפה וישראל קא משדר חתוכה על ידיה מחליף ליה, אבל מכל מקום ליקח מן הנכרי ירך חתוכה איכא למיחש דישראל זבנה או יהבה ניהליה לבתר דאיגלי ליה דטריפה הוה, אי נמי טריפה מעיקרא הות ונוטל גידה כדי להחשיבה בפני הנכרי, דכי האי חששא ודאי חיישינן וכדאמרינן הכא במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין חתוכה נמי לישדר, דהא לא אתי למזבן מיניה, ואם איתא דלא חיישינן להכי לימא ליה לעולם במקום שאין מכריזין, וחתוכה היינו טעמא דלא משום דאתי למיזבן מיניה דחתיכה דנכרי מידי ידיע, הילכך הכא נמי חיישינן ולא זבנינן מיניה.
ואם תאמר אפילו בשולח היכי שרי, דלמא למד נכרי זה לחתכה כישראל ואיהו הוא דחתיך ליה, להא לא חיישינן דמה שאין דרכן של נכרים ללמוד לא חיישינן שזה יחידי למד וזייף, ותדע דהא אקשינן שלמה נמי לא לישדר דלמא איהו מחתך לה, ואהדרינן חתוכה דנכרי מידע ידיעי וללמד לא חיישינן, מכל מקום בסימן כתב הקדש אף על פי שאין דרכן של נכרים לכתוב ככתבן של ישראל וללמד נמי לא חיישינן, אפילו הכי בסימן אות אחת לבד לא סמכינן עליה בבשר, דבעיא שני חותמות, משם דאף על גב דהוא אינו דרכו בכתב זה ולא למד חיישינן לזיופה, וכדאמרינן בעבודה זרה (לט, ב) חותם אחד טרח ומזייף, אבל בחתוכה של ירך לטרח ומזייף לא חיישינן, דטרחא טובא איכא בחתוכה [יותר] משני חותמות ואפילו ממאה למי שאינו יודע בדרך הלמוד. ומיהו בשתי אותיות סמכינן, דשתי אותיות כשני חותמות הן, ולא טרח ומזייף כמו שכתבתי בעבודה זרה (לא, ב) משמו של רבינו יצחק הזקן ז"ל.
והרב בעל העיטור זצ"ל כתב ומסתברא דעוף שחוטה או בהמה שחוטה מותרת. ובית השחיטה סימן, דהאידנא נכרא לא שחיט כלל, ובבהמה נמי לא שחיט כלל (בשרא) [ושרי] כההוא דב"מ (כד, ב) דמצא גדי שחוט, ולא אקשינן התם מהא דרב דאמר בשר שנתעלם אסור ע"כ. ולא מחוור כלל דאדרבה היא הויא תיובתיה דההיא ברוב ישראל דוקא מיירי, משום דסמכינן ארובא הוא דשרי ליה ולא משום סימן שחיטתו, וכדאמרינן התם בהדיא מדהתירו לו משום שחיטה כרבי חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי שמע מיניה ברוב ישראל הוה, ושמע מינה ר' אליעזר בר"ש ברוב ישראל אמר, אלמא משום דסמכינן ארובא הוא, דאי משום סימן דשחיטה מאי קא מוכיח מינה דר"א בר"ש ברוב ישראל אמר, דילמא דוקא במיעוט ישראל, והא דהתירו לו משום סימן דשחיטה אלא דסימן שחיטה אינו סימן דפעמים דנכרי נמי משחט שחיט ולא בסכין בדוקה ובכונת סימנין, כך נ"ל.
הני ביעי דגדיא וכו' מנא ידעי אי אית בהו שורייקי סומקי וכו' ומינה דבגו תלתין יומין אפי' אית ביה שורייקי סומקי שרינן ויש אומרים דדוקא נקט דגדיא אבל דעגלי אפי' בגו תלתין יומין אסורין אי אית בהו שורייקי סומקי וכן דעת מורי הרא"ה ז"ל.
האי אומצא דאסמיק פי' חתיכת בשר שהאדימה שנצרר הדם בה ואינו יוצא אלא ע"י חיתוך ומליחה ואסור משום דהוי דם האיברים שפירש שהוא אסור חתכי' המלחי' וכו' אותביה אגומרי פליגי על כרחך בדלא חתכי מיירי דאי לא היכי אמרי דמצמת צמית אלא ודאי כדאמרי ומעתה תלי' בשפודא דכוותיה הוה דלא בעי אפי' חתיכה וכדכתיבנ' לעיל דמשאב שייב וכל שהוא ע"י האור כבולעו כך פולטו כדאיתא בפסח שני לענין מולייתא דשרינן בצלי מהאי טעמא כדאיתא התם וכן מיזרקי לאו היינו וורידין כדפי' הרב בעל העיטור ז"ל דהנהו כל היכא דלא שחטינהו אפילו בעוף ואפילו לצלי בעי ניתוח וחתיכה ומליחה כדאי' בריש פרק השוחט אלא מיזרקי הם חוטי הצוואר כדפי' רש"י ז"ל ואפי' בנשחטו הוורידין איירי כדכתב לעיל וכן פי' ר"ח ז"ל והרמב"ם ז"ל.
רישא בכיבשא פי' כשרוצין להסיר השער שנותנין אותה באש ויש לחוש למה שבתוכו שיש בו דם וא"א לו לצאת מפני עצים קדרת הראש שהוא מפסיק ואם נתנו באש על בית שחיטתו הוא זב דרך שם דרך נקב שיש בקדרתו ואם נתנו מן הצדדים באש אין לו מקום לצאת דמיקפא קפי ואסור וכל היכא דאמרינן הכא דאסור לא אסרו אלא המוח בלחוד ושאר הראש מותר שהרי אין לו מקום לצאת לשאר הראש שעצם מפסיק וכשיוצא הוא יוצא חוץ לגמרי ודווקא לצלי או כשמניחין אותו ברמץ אבל נתנו בקדירה הרי הוא יוצא לקדרה ואוסרת וצריך לשיעורא בששים דכוליה מוחא. וכן כתב בהלכות גדולות ופסק הרי"ף ז"ל הילכתא כלישא קמא לחומרא דכל תרי לישנא בדאורייתא לחומר' נקטינן הילכך בין אנחירי בין אצדדין אי לא דץ בה מידי דמידב דייב אסורי. ואם חותך בראש ונותנו באור וחתוכי לתחת פשיטא דשרי ותמה על הרב בעל העיטור ז"ל שכתב דהכא בלא מליחה איירי וכי מה עניין מליח' בכאן והאיך מליחת הראש מוציאה דם של מוח והלא העצם מפסיק בנתיים עד שאפילו האש אינו מוצאו וכ"ש המלח כתב הרב בעל התרומות ז"ל יש מקומות שנהגו כשרוצין להסיר הנוצה שנותנין אותה על הרמץ וראש התרנגול אינו משים עלהרמץ אלא חותכו ומולחו. ואפי' אינו חותכו אינו אסור אלא הראש וכוונת רבינו ז"ל לומר שאעפ"י שמניח התרנגולת על האש עד שיתחמם הלב והכבד מבפנים ויוצא ממנו דם אין בכך כלום דכי היכי דבלע ליה בשרא פליט ליה ככל בליעה שע"י האור כדכתיבנא לעיל ולא חסרו רישא בכיבשא אלא מפני עצם הראש המפסיק והוא נבלע במוחו כמו שאמרנו. וזה שלא כדברי בעל העיטור ז"ל שכתב בהכשר בשר שצריך המהבהב העוף ליזהר שלא יניחנו שם בכדי שיתחמם הלב והכבד. ומורי ז"ל סובר כדברי בעל התרומות ז"ל וכן אמר רבי' ז"ל כי מה שמהבבין הרגלים על האש להסיר שערן ולהסיר טלפיהן צריך ליזהר שלא יהבהב אלא מעט מפני הפרסות שהם מפסיקין ואין מניחין האש לשאוב ומליחה לא מהני להו כדאמרי' לעיל גבי רישא בכיבשא שאין מלח שעל הטלפי' מפליט מה שתחת הטלפים ולצאת ידי כל ספק מסירין הטלפים תחלה ואח"כ מולח ומשהה שיעור מליח' אח"כ מסיר השער. וכשמחרכין התרנגולת ע"י האור צריך להדיח תחלה בית השחיטה יפה שלא ישאר דם בעין ונתבשל שם שאין המלח מפליט ואין האור שואב כשהוא בעין וכדאמרי' לקמן מדיח ומולח ומדיח דהדחה ראשונ' משום דם שעל פניו כדבעי לפרושי בפ' כל הבשר בס"ד.
אמר מר זוטרא כשעורה במקום אחד וכו' נר' דמר זוטרא פליג אדר' יוחנן לומר דכל דהוי כזית מלקין אותו אפילו בשנים ושלשה מקומות. דאלו לר"י אין מלקין אותו עד שיהא כזית במקו' אחד והיינו דאיצטרך תלמוד' למפסק הלכה ופסקה כר"י וכפרוש' דרב פפא ומשוח דלא אסתיימ' מילתא דר"י בנפשי'. לא אמר תלמודא בהדיא הילכתא כר"י ואליבא דרב פפא דהא לא איירי ר"י בהדיא מלהעבירו ואיצטריך לומר והלכתא להעבירו כשעורה להלקותו בכזית.
חלב מאן דכר שמיה מאן שייטי' הכא לאיירוי' בדין חלב בעלמא שאינו משמנו של גיד דהא ודאי הכי משמע לישנא דעל החלב ופרקי' ה"ק נאמנין עליו כשם שנאמנין על החלב לדבכי הכל דלאו משום חשש לא היו נאמנין על הגיד שלא היו רוצין לטרוח בניקורו דהא בחלב וחוטין איכא טירחא טפי ומהימנו אלא משום דסברוה כרבי יהודה ואלו בחלב ליכא למיחש להו ונאמנין לדברי הכל:
מתניתין שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכו שמקומו ניכר ודייקינן בגמרא דוקא שלימה שולח אבל חתוכה לא לישדר אפילו כשרה אלא אם כן נקרה מגידי' כראוי ובגמרא מפרש טעמא ולרבותא נקט לנכרי כדמפרש התם:
גמרא שלימה אין חתוכה לא פי' מדקתני שמקומו ניכר דאלו בחתוכה אין מקומו ניכר. ואמרינן במאי עסקינן אי לימא במקום שמכריזין חתוכה נמי לישדר וכו' שמועה זו עמוקה מאוד צריכה ביאור והריני מפרשה בקיצור כפי מה שקבלתי ממורי הרא"ה ז"ל. וכללא דשמעתא דכולא שמעתין מיירי במקום שכל הטבחים אורובא טבחי ישראל ואלו למשורת הדין כל בשר הנמצא ביד גוי מותר ואפי' לרב דאסר בשר שנתעלם מן העין דנמצא ביד גוי שאני כדאיתא לקמן בשמעתין והיא הנותנת שאסור להם לעולם למכור לגוי נבילה וטריפה דדילמא זבין לי' ישראל מיני' ויש מקומות שלא רצה לעמוד על דין זה לפי שהיו מפסידין בנבילות וטריפות שלהם ולפיכך עשו תקנה אחרת בהם והיתה התקנה על שני הדרכים האחד מקום שאין מכריזין לעולם והשני מקום שמכריזין המקום שאין מכריזין שמו עצמם הפך שורש הדין והוא שאפילו היתה טריפה נבילה ידוע לא היו מכריזין עליה כלום וקבלו עליהם שכל בשר הנמצא ביד גוי אסור להם לעולם כדי שיהא מותרין לגוי לעולם נבילות וטריפות שלהם והמקו' שמכריזין חלקו בדינם כי ביום שיהי' להם טריפה במטבחיים שיכריזו אותה ואותו יום מותרין למכור לגוי טריפות ונבלות ואסורין ליקח מהם בשר כדין מקום שאין מכריזין וביום שלא תהיה טריפה במטבחיים לא יכריזו כלום ויהיו עומדין על ק' הדין ומותרין ליקח ואסורין למכור וכל שאנו אומרים בשמועתינו מקום שמכריזין רוצה לומר שמכריזין ולא הכריזו. ויש בכלל זה שני המקומות המנהג שאמרו וגם שורש הדין וכל שאנו אומרים בשמועתינו מקום שאין מכריזין כולל שני מקומות. דין מקום שאין מכריזין שאמרנו ודין מקום שמכריזין והכריזו ששני אלו דינם שוה. ולכך לא הוצרך התלמוד להקשות ולתרץ בכל שמועתינו אלא מקום שאין מכריזין ומקום שמכריזין כי בשני אלו נכללין הדין והמנהגות. וזהו כלל גדול וברור לכל השמועה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה