ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/גיטין/פרק ד

< רש"י על הש"ס





שופתא - בית יד:

קופינא - חור שבראש המרא שקורין פושוי"ר (מכוש) ועל שם שדחוק בין שני צדי החור קרי ליה בין אחים שמדובקין:

סיכתא בדפנא - יתד שבדופן:

רפיא - שמתייבש מחמת החום ורפה:

קניא בכופתא - קנה הארוג בכפיפה:

רפיא - כמו יפריא:

פרק רביעי - השולח


מתני' השולח - והגיע והשיג:

אינו יכול לבטלו - בגמרא פריך פשיטא:

בראשונה - לא היה מבטלו בפני השליח ולא בפני האשה אלא במקום שהיה עומד היה מבטלו בפני שלשה:

מפני תיקון העולם - שהשליח שאינו יודע בדבר מוליכו לה והיא ניסת בו:

גמ' הגיעו - הוי משמע שרדף אחריו והשיגו:

ואפילו ממילא - שנשתהה שליח בדרך והיה לו לזה דרך לשם וראהו ואפ"ה בטל:

ולא אמרינן - אין בדעתו לבטלו אלא לצעורה בעלמא חדש או חדשים שאם היה בדעתו לבטלו היה רודף אחריו לבטולי:

שליחותא דקמא - דאמרינן ליה לא עדיפת מיניה:

איהו הוא דלא טרח - כי בטליה הוא בעצמו בטל וליכא למימר לצעורה מיכוין דלא הוה מטרח נפשיה משום לצערה:

אבל שליח - כי שלח שליח לבטל אמרינן לצעורה מיכוין ומשום טירחא דשליח אחרון לא איכפת ליה:

בטל הוא - משמע בטל יהא וכן אי אפשי בו:

פסול הוא - לא משמע דאיהו מבטל ליה אלא מוציא עליו שם פסול והא ליכא:

לא אמר כלום - וזכה בה על כרחו ואם יש לו בעל חוב גובה אותה בשבילו לפי שכל הלשונות הללו לשון עתיד הן והואיל וקבלה אינו יכול לחזור בו:

בטלה היא - משמע בטלה היתה מקודם שקיבלתי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והרי אומר שלא זכה בה וחוזרת לנותן והכי נמי תניא לקמן בפירקין (דף מ:) כתבתי ונתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא כתב ונתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים והאי נמי דאמר בטלה היתה מקודם לכן נאמן:



שתי לשונות משמע - וכיון דהכי הוא סתמא דמילתא כי טעין איניש מילתא דמהניא במילתיה קא טעין:

הרי הוא כשליח הגט - ואם ביטלה הנותן קודם שתגיע ליד המקבל הרי היא בטלה:

ה"ג נפקא מינה להולך לאו כזכי דמי - ואע"ג דמתנה זכות הוא מצי למיהדר דהולך לאו כזכי דמי:

דתלי - נשען:

בטל מהו - אם אמר בטל ולא אמר הוא מהו לשעבר משמע ואין בדבריו כלום כיון דלא אמר הוא או דילמא בלא הוא נמי ב' לשונות משמע ולישנא דאהני ביה קאמר:

אינו מועיל - משמע דהוא אינו מבטלו אלא מעיד בו שהוא פסול והא לא חזינן ביה פסול ויתקיים בחותמיו:

חרס הוא כחרס הוא לא אמר כלום - דכל לשונות הללו לשעבר הוא:

הרי הוא חרס מהו - להבא משמע או לשעבר משמע:

מאי שנא מהרי הוא הקדש - דקי"ל דהוי הקדש בכמה דוכתי דתנן בנדרים (דף מח.) אם שלי הן הרי הן מוקדשים לשמים ובהפקר נמי תנן בה הרי הוא מופקר לכל מי שאחפוץ אלמא להבא משמע:

חוזר ומגרש בו - אם נמלך הבעל לחזור ולגרש בגט שביטלו:

או אינו חוזר ומגרש - מי אמרינן בטל גיטא והוה ליה כחספא או דילמא שליחותא דשליח הוא דבטיל ליה עד דהדר ומשוי ליה שליח אבל גיטא לא בטיל:

כר' יוחנן דאמר חוזרת - בקדושין בפרק האומר לחברו אמר לאשה התקדשי לי במעות הללו לאחר שלשים וחזרה בה בתוך שלשים בטלו הקדושין הואיל ובטלתן קודם שיהו חלין ה"נ ליבטיל גיטא:

דיבור ודיבור הוא - מתחילה היתה מתקדשת על ידי הדיבור שנתרצתה בקדושין אתי דיבור של חזרה ומבטל דיבור ומיהו המעות לא בטלו שאם חזר וקדשה בהן מדעתה מקודשת:

והכא נהי - האי דאמר בטל הוא לשליח הוא דבטליה שלא יהא שלוחו לגרשה בגט זה דאתי דיבור ומבטל דיבור אבל גט שהוא בעין אינו נפסל:

בפני כמה הוא מבטלו - קודם תקנת רבן גמליאל:

בפני שנים - דבשלמא גבי דינא דממונא בעי' שלשה אבל הכא אודועי בעלמא הוא ובתרי סגי:

מוסרני לכם - לקמן (דף לו.) הוא בפרקין גבי פרוזבול שהוא מוסר שטרותיו לב"ד דאיהו לא תבע ליה לב"ח אלא הב"ד והן יורדין לנכסיו ולא קרינא ביה לא יגוש:



פלוני ופלוני - תרי משמע וקרי להו דיינים:

רוכל - מוכר צרורות של בשמים:

חותמין למטה - גבי פרוזבול תנן לה במסכת שביעית (פ"י מ"ד):

למה לי למיתני דיינים או עדים - פשיטא דסגי בהני או בהני וליתני עדים והוא הדין אי חתמי דיינין:

בלשון דיינים - כגון בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנא מוסרני לכם פלוני ופלוני כו':

וחתמי עדים - בלשון עדות כגון איש פלוני עד:

ול"ש כתוב בלשון עדות - כגון דוכרן סהדותא דהוה באנפנא כו' וחתמי למטה אני פלוני דיין: ה"ג ל"ש כתוב בלשון עדים וחתמי דיינים ול"ש כתוב בלשון דיינים וחתמי עדים:

תקנת ממזרים - כלומר שלא יהו ממזרים בישראל:

בפני שנים - היה מבטלו . קודם תקנה: ה"ג ובי תרי לית להו קלא ולא ידעה דבטליה ואזלה ומינסבא:

תקנת עגונות הוא דאיכא - דאצרכיניה לילך אחריו או לשלוח שליח והוא לא יטרח בכל אלה בשביל לעגנה:

בטלו - לאחר תקנת ר"ג בפני ב"ד:

מבוטל - דאף ע"ג דעבר אתקנתא בטל שליחותא:

להוסיף על תנאו - אם היה בו שום תנאי:

מה כח ב"ד - של תקנת ר"ג יפה אם דבריהן בטלים ע"י זה:

דמדאורייתא בטל גיטא - שהרי לא בא לידה וזה ביטל את השליח מהיות שלוחו לגירושין:

אדעתא דרבנן מקדש - להיות קדושין חלין כדת משה וישראל שהנהיגו חכמי ישראל והרי הם אמרו שיפקיעו כל קדושין שבישראל על ידי גט כזה הילכך פקעי שעל מנת כן קידשה:

תינח דקדיש בכספא - איכא למימר אפקעינהו לקידושין בגט דדבריהן ואמרו ליהוי מעות למפרע מתנה וממילא פקעו שהרי כשקידש ע"מ כן קידש:

קדיש בביאה - דקיימא לן בקידושין (דף ד:) מכי יקח איש אשה ובעלה דאשה מתקדשת נמי בביאה:

מאי - אפקעתא איכא למימר בהא ביאה:

שויוה רבנן - לההיא ביאה למפרע ע"י גט זה:

בעילת זנות - דאפקעו שם קידושין מינה ויש בהן כח לכך שהרי כשקידש על מנהג חוק דתם קידש כך אני מפרש בכל מקום מלבי ומרבותי קבלתי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דקדושי כסף דרבנן דלא כתיב בהדיא אלא גמרינן קיחה קיחה משדה עפרון והיינו דקפריך תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה דכתיב בהדיא (דברים כד) כי יקח איש אשה ובעלה מאי איכא למימר היאך יכלו לעקור דבר מן התורה ומשני שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות של כל מקדש בביאה כדאמר התם (קידושין דף יב:) רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה משום פריצותא ותשובות קשות יש בדבר חדא דגזירה שוה גופה תורה היא שהרי לא למדו נסקלין אלא בגזירה שוה ונותר שהוא בכרת מגזירה שוה למדנו ונערה המאורסה נהרגת בקדושי כסף ואי דרבנן מי מיקטלא ועוד דקמשני שויוה רבנן לבעילתו בעילתו זנות היכי מצי לשוייה בעילת זנות הא דאורייתא היא וכי אמרן רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה קידושין מיהא לא בטלי אלא הא והא דאורייתא והא דאית ברבנן כח לבטל מפני שבשעת קידושין תלה בדעתם לקדש כדת שהנהיגו חכמים בישראל:

אמר לעשרה כתבו גט לאשתי - וקיימא לן (לקמן סו:) כל כמה דלא אמר כולכם אחד כותב ושנים חותמין:

יכול לבטל - מותר לבטל ולומר לשנים מהם אל תכתבוהו ואין זה לעקור תקנת רבן גמליאל:

אינו יכול - שאף זו מן התקנה ואם בטלו אינו מבוטל דאם כן מה כח בית דין יפה:



לא בטלה כולה - הלכך לא חש רבן גמליאל להושיב ב"ד ולימנות על כך שאין בזו מפני תיקון העולם דאי אזלי הנך דלא בטיל קמייהו וכתבי ויהבי לה ואזלא ומינסבא שפיר קא מינסבא:

בטלה כולה - ואפי' נשתיירו שנים שעדותן עדות וזה לא בטל בפניהם בטלו אף הן:

והנך לא ידעי - דבטל ואזלי וכתבי ויהבי לה ומינסבא בגט פסול:

ואי בעית אימא לא בטלה כולה - ואין כאן גזירה אלא טעמא דרשב"ג לא משום תקנה הוא אלא קסבר אין ביטולו ביטול עד שיבטל בפני כולן והאי אינו יכול דקאמר לאו איסורא הוא משום עובר על תקנה אלא הכי קאמר אין בו כח לבטל אלא בפני כולן:

למישלפה - לחלצה ולהסירה:

כולכם - חתומו דקי"ל דאינו גט עד שיחתמו כולן:

מהו - מי אסר רבן שמעון [ב"ג] שלא יבטל את אחד או את שנים שלא בפני חבריהם:

טעמא דרשב"ג - היכא דלא אמר כולכם:

משום דקסבר בטלה כולה - וחייש דלמא אזלי הני דלא ידעי בביטולא ויהבי לה והכא ליכא למיחש להכי דמידע ידעי דכולן צריכין לחתום וכל כמה דלא חתימו כולהו לא יהבי לה:

או דלמא משום דקסבר כו' - והלכך לאו בטל הוא לגמרי וחתמי ביה אפי' הני דבטיל קמייהו עם חבריהם ויהבי לה:

יכול לבטל - והוי ביטול ואין זה כשר להיות עוד עד בדבר עד שיצוהו:

אינו יכול לבטל - והלה עצמו כשר לחתום:

והא שנים - דכולם צריכין לחתום וליכא למיחש דלמא אזיל חד וחתים בלא חבריה וקאמר אינו יכול לבטל אלמא רבן שמעון לאו איסורא קאמר אלא אינו ביטול קאמר:

אמר רב אשי אי - הני שנים עדי כתיבה וחתימה הם:

הכי נמי - דמודה רבן שמעון [ב"ג] דיכול לבטל וביטולו ביטול דטעמא משום גזירה היא והכא ליכא למיגזר מידי:

בעדי הולכה - דהאי תנו דקאמר הכא לשנים הגט ניתן להם להיות שלוחים ולמוסרו לה דהכא כי קאמר לחד אזיל אידך דלא ידע ומסר לה לפי שאין זה עדות שיהו שניהם צריכין להיות שם אלא שליחות ולא ידע דבטלה שליחותא דשליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה דכי היכי דבטליה להאי בטליה להאי:

ה"נ מסתברא - דבעדי הולכה קאמר וטעמא משום חששא דלמא אזל האי דלא ידע ויהיב לה:

אמר לזה בפני עצמו כו' - אי מתחלה כשעשאן שלוחים לא אמר לשניהם יחד אלא לאחד מהן וחזר ואמר לחבירו הנה מסרתי גט לפלוני לתתו לאשתי ואם תרצה גם אתה הוי שליח לגרשה:

יכול לבטל - ובטל זה מתורת השליחות שאם גרשה זה אינה מגורשת אבל השני יכול לגרש דכיון דמתחלה לא בבת אחת הוי אין כאן לומר שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואי אזיל האי דלא ידע בביטולא ויהיב לה שפיר קיהיב לה:

שפיר - איכא למימר אמר לזה בפני עצמו שאין זה עדות שיצטרכו לראות או לשמוע העדות תחילה כאחד:

אלא אי אמרת עדי חתימה - הא עדות גמורה בעינן ומי מצטרפי כי אמר לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו:

עד שיראו שניהם כאחד - את העדות:

כר' יהושע בן קרחה - דפליג עלה בפרק שני דכתובות (דף כו:) ובסנהדרין (דף ל:) ואמר אפי' בזה אחר זה:

שמעית מיניה דר' אבא תרתי - כלומר בהנך תרתי פלוגתא דרבי ורשב"ג בביטלו מבוטל וביכול לבטל זה שלא בפני זה שמעית מיניה דרבי אבא דקבע הלכתא בתרווייהו חדא כרבי וחדא כרבן שמעון [ב"ג]:

מעשה ועשה רבי - בכתובות בפרק אלמנה ניזונית:

כדברי חכמים - שהיו אומרים שום הדיינים שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל:

והחזיר רבי את המעשה - אלמא הדר ביה וקם בשיטתיה דרבן שמעון [ב"ג] ליפות כח בית דין אלמא בהא הלכה כרבן שמעון [ב"ג]:

ואשקליה גיטא על כרחיה - השיאו בעל כרחיה לגרש את אשתו כגון בהנך דאמרינן בהו יוציא ויתן כתובה:

ואמר להו - רבי יאשיה לסהדי:

זילו איטמורו - לאחר שכפאוהו עד שיאמר רוצה אני הסתירו עצמכם כדי שלא יבטל אתכם מן העדות:

ואי ס"ד - בקמייתא הלכתא כרבי שאם ביטלו בפני שנים אחרים מבוטל כי מיטמרי הני מאי הוי:

ליבדרו איבדורי - שלא ימצאם ביחד ואינו יכול לבטל זה שלא בפני זה:



יתומין - קטנים:

אפוטרופוס - לכל אחד:

ובוררין להן - כל אפוטרופוס יברור חלק יפה שלו שמתוך כך יהיו החלקים שוים:

כח ב"ד - שמינו להם האפוטרופוס:

התם ממונא - והפקר ב"ד היה הפקר:

הכא איסורא - דא"א ומשום מה כח ב"ד יפה לא אפקעו רבנן קידושין: גידול בר רעילאי:

ונוולה - אורגת:

הא גיטך - הראהו לה ולא מסרו לה:

ברוך הטוב והמטיב - שלא מסרת לה:

ולא בטל גיטא - ואם בא שליח זה ומסרו לה למחר מגורשת:

גלוי דעתא - שאינו חפץ עוד בשליחות זה:

אמר לכו רב ששת - רב ששת אמר לכם ואני שמעתי דלבטיל גיטא:

ואצרכיה רב ששת גיטא אחרינא - אלמא משום דגליא דעתיה בביטולא:

אטו רב ששת מבטל גיטא דאינשי הוה - אפילו גלוי דעתא ליכא דהא לא אמר אנא בטלתיה אלא רב ששת והכא ליכא גלוי דעתא דידיה:

איהו בטליה - ואמר בהדיא ליבטיל:

משום דפנוי - בני אדם המכין וחובטין אותו במצות רב ששת ואומר לו למה אתה מבטלו אמר להו הכי רב ששת צוה כן:

ירמיה ביראה - כך שמו:

תנא אשקליה - שנה שנית וכפהו לצוות לכתוב אחר:

אותיבו קרי באודנייכו - שימו קניבת ירק דק של דלועין באזניכם שלא תשמעו ביטולו:

אשור הבו לה הייא - התחזקו לתתו מהר:

אשור - כמו אשרתא דדייני (לעיל דף כו.) וכמו אשרו חמוץ (ישעיהו א) לשון חיזוק:

אטו לבטולי גיטא בעי - זה שגילה בדעתו שאינו חפץ בגירושין הללו כלום גילה שהוא בא להפקיען על ידי ביטול גט:

לקיומי תנאה בעי - על ידי קיום תנאי הוא בא להפקיע לומר התניתי לבא עד שלשים ואם לאו יהא גט והרי באתי וקיימתי תנאי:

אי לא נסיבנא - כתב גט ונתן לארוסתו ע"מ שאם לא יכנס עד שלשים יום יהא גט:

קטרחנא - בצרכי חופה ואנוס אני:

אין טענת אונס - והוי גיטא:

והלכתא כנחמן - דאמר לעיל ביטול בפני שנים:

והלכתא כנחמן - נמי בהא דאמר הלכה כרבי בשתיהן:



והלכתא כנחמני - אביי דאמר גלוי דעתיה בגיטא לאו מלתא היא וזו היא אחת מהלכות של סימן יע"ל קג"ם דהלכתא כאביי ונראה בעיני דעל שם שרבה בר נחמני גידל אביי בביתו ולמדו תורה שהיה יתום השיאו את שם אביו נחמני רבה סתם הוא רבה בר נחמני:

מתני' בראשונה היה משנה שמו ושמה - כשהיו לו שני שמות אחד כאן ואחד במדינת הים היה מגרשה בשם הנוהג במקום כתיבת הגט ולא היה מקפיד לכתוב שניהם:

מפני תיקון העולם - שלא יוציאו לעז על בניה מן השני לאמר לא גירשה בעלה שאין זה שמו:

גמ' והוא דאתחזק - אבל לא אתחזק כאן שיש לו שני שמות אין צריך לכתוב וכל שום שיש לו ואפי' נודע לאחר זמן שיש לו שם אחר הוי הגט כשר שאין לנו אלא שם שקרא הוא לעצמו בפנינו והוחזק בו:

יצא למקום אחר - שאינו ביהודה וגליל:

מגורשת - משום דבאותו מקום לא היו מוחזקין שיהיו לו שני שמות אבל ביהודה היו יודעים שיש לו שם אחר לפיכך הוצרכו כל שמותיו שהחזיק עצמו בהם לפניהם דבתר חזקה אזלינן:

ופורתא שרה - מיעוט בני עירם היו קוראין את שמה שרה:

מרים - צריך לכתוב בגט שהוא עיקר והדר וכל שום דאית לה:

מתני' אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים - את כתובתה:

אלא בשבועה - שלא נתקבלה כלום:

נמנעו מלהשביעה - והיתה מפסדת כתובתה ובגמרא מפרש מאי טעמא:

שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו - יבחרו להם דבר קשה להדירה בו כגון קונם מיני מזונות עלי אם נהניתי מכתובתי:

וגובה כתובתה - ואם נתקבלה תחילה הרי היא נאסרת בכל מזון הילכך לא הות הדרה ושקלה דלא חשידא לעבור על נדרה:

העדים חותמין על הגט - כל אלו מתקנות רבן גמליאל הזקן:

מפני תיקון העולם - אכולהו קאי גבי אלמנה שיהו נשים נשאות לבעלים ולא תדאגנה להפסיד כתובתן וגבי חותמין מפרש בגמרא מאי תיקון איכא:



גמ' משום חינא - שיהא חן האנשים בעיני הנשים לינשא להם:

יהנה - יועיל להמיתו:

דאשתרשי לה מקום דינר - נשתכרה בו עיסה כעובי הדינר שאם לא היה הדינר היתה נותנת עוד עיסה בככר:

ומאי מי שנשבע באמת - האי לאו אמת הוא:

כמי שנשבע באמת - דהא שוגגת היא ומפני שעונש שבועה מרובה נמנעו מלהשביעה:

אתיא לאורויי היתירא - בדבר מועט וסבורה שאין פרעון לה שבשכר טורחה נוטלתו:

חוץ לב"ד משביעין אותה - ששבועת הדיינין של תורה היא ונקט ס"ת בידיה או תפילין ומשביע לה בשם או בכינוי כדאשכחן באברהם שים נא ידך וגו' ואשביעך בה' (בראשית כד) ועונשה מרובה וחוץ לב"ד שבועה דרבנן בקללת ארור ולא נקיט מידי ואין עונשה כל כך:

לא מגבי כתובה - משום דנמנעו מלהשביעה ואם איתא לישבעה חוץ לבית דין ולגבייה כתובתה:

וליאדרה - כדתנן נודרת ליתומים כל מה שירצו: קילי נדרי קלים היו נדרים בעיניהם לעבור עליהם הלכך לא סמכינן אנדרה לאגבוייה:

בקופצת - הואיל וקפצה ונשבעה הרי נשבעה וגובה:

אין לה מזונות - מעתה דגליא דעתה דבעי לאינסובי ואיהו לא אתני בהדה אלא כל ימי מיגר ארמלותיך בביתי שהיא אלמנה בשביל כבודו:

הפכו לכורסי' ותרצוה - הפכו כסאו וזקפוהו כדי שתתקיים הקללה בכך פ"א הפכו לכורסייה תשפל גדולתו:

כבי תרי דיינת לי - כרב דלא מגבי כתובה וכשמואל להפסיד מזונות ע"כ:

לא איפרק מחולשא - לא נצול מלבא לידי חולי:

אדרה בב"ד - כל מה שירצו יתומים:

וליפול באודני - חפץ אני שישמע הקול באזני שהוגבה כתובה בימי:

דבעינן דאיעביד בה מעשה - כשמואל רבי להוציא מלבן של תלמידיו של רב כגון רב הונא ובית דינו שלא היו מגבין כתובות אלמנה:

אבל גרושה משביעין - דלא טרחא קמייהו ולא מוריא היתירא:

וגרושה - לא סגי בהדרה בתמיה:

והא שלחו מתם - האשה מבבל היתה והלכה היא ובעלה לארץ ישראל וגרשה שם ותבעתו כתובתה ועשו לה פסק דין על נכסיו שבבבל:

דמתקרי איה מרי - כך היתה חניכתו:

ונודרת ואוסרת כל פירות שבעולם עלה - אם קבלה מכתובתה:

אלא גלופקרא - קוטא ([[:קטגוריה:{קטן (קו"ט: שמלה, כותונת (הבגד העיקרי של גבר ואשה בימי|{קטן, (קו"ט: שמלה, כותונת (הבגד העיקרי של גבר ואשה בימי]][[קטגוריה:{קטן (קו"ט: שמלה, כותונת (הבגד העיקרי של גבר ואשה בימי]])} :

וממשלות - ספר משלי:



ושמנום בחמשה מנה - הביאתם לפנינו ושמנו דמיהן חמשה מנה:

גט יבמין הוה - יבמה היה זה שנתן לה גט לפוסלה על האחין והיא באה לגבות כתובה מנכסי בעלה הראשון שנתארמלה הימנו:

לא שנו - דגביא בהדרה:

אלא בשלא ניסת - לאחר בשעת גביית כתובה:

דמיפר לה בעל - והיא סומכת על כך ונודרת וגובה על שקר:

בקודמין - בנדרים שקדמו לנשואין:

צריך לפרט את הנדר - הנשאל לחכם על נדרו צריך לפרט היאך נדר הנדר הזה וכי מפרטה קמיה דליתומים נדרה וכך נדרה אם נהניתי מכתובתי כלום לא שרו לה:

ברבים - נודרת בפני עשרה וקסבר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה:

מאי לאו נדרה השתא - בשעת גבייה לאחר נשואין וקשיא לרב הונא:

מעיקרא - נדרה קודם נשואין גובה אף אחר נשואין דאינו מיפר בקודמים דכתיב ואם בית אישה נדרה (במדבר ל):

נודרת וגובה - משמע נודרת השתא:

תנאי היא - לקמן פליגי בה בפרקין (דף מה:) איכא למ"ד יש לו הפרה ואליביה לא גביא משום דמיפר לה:

ואיכא למ"ד אין לו הפרה - ואליביה מדרינן לה ברבים וגביא:

דגאיז ליה לדיבוריה - ואינו מפרש הכל:

וחכם - אינו מיפר אלא לדעת מה שישמע הילכך לא יפרט על מה נדר אלא יאמר כך נדרתי ואסרתי עלי פירות מין פלוני:

משום איסורא - שמא על דבר איסור נדרה כגון על גיבוי כתובה וכגון יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם אעבור עבירה פלוני ובא להתיר את נדרו סתם ורוצה לעבור העבירה:

הנושא נשים בעבירה - כהן הנושא נשים פסולות לכהונה פסול לעבודה:

עד שידור הנאה - ממנה לגרשה ומשנה היא בבכורות (דף מה:):

נודר - הנאה:

ועובד - עבודה ואע"פ שעדיין לא גרשה:

יורד - מן העבודה לאחר שסיים ומגרשה:



על דעת רבים - כך יאמרו לו הרי אנו מדירין אותך על דעתינו:

וה"מ - דאין לו הפרה:

לדבר הרשות - שאין צריכים להפרתו לצורך דבר מצוה:

דאדריה - שלא ילמד עוד תינוקות:

דהוה פשע בינוקי - חובטן יותר מדאי:

לר"א דאמר - בפ' בתרא (לקמן פו.) עדי מסירה כרתי דקתני ר' אלעזר אומר אפילו אין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר והאי קרא עצה טובה קמ"ל:

מפני תיקון העולם - דלמא מייתי עדי מסירה ומערער בעל לומר לא גירשתיה:

מפרשי שמותיהן - ראובן או שמעון מעיקרא לא היו חותמים אלא אני פלוני חתמתי עד ולא היה נוקב שמו:

כדתניא כו' אם היה כתב ידו יוצא ממקום אחר כשר - דמתוך שלא היה מפרש שמו לא היו יודעין לבקש עדים מכירים ויודעים שיעידו על כתב ידו והיו צריכין לחזר אחר שטרות אחרים שחתימתם דומה לזו ונתקיימו בב"ד על ידי העדאת החתומים עצמן כדקי"ל בכתובות (דף כ.) אין מקיימין את השטר אלא משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד:

מפני תיקון העולם - שמאחר שיתפרשו שמותם יחזרו אחר יודעיהם ומכיריהם להעיד על כתב ידם:

צייר כורא - ולא היה חותם שמו:

חרותא - ענף של דקל:

מכותא - וילון ספינה:

מעיקרא במאי אפקעינהו - במה הודיעו לבריות שאלה חותמיהן בשטרות ליכא למימר מעיקרא דהא אמרת התקינו:

בדיסקי - שטרי שאלות ותשובות ושלומות:

אינו משמט - מאחר שכתב פרוסבול אינו משמט חובו בשביעית:

מוסרני לכם - את שטרותי שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש ולקמן מוקי דיש כח בידם להפקיע ממונו של זה וליתן לזה במקום שיש סייג ותקנה:

והתקין הלל - דלא תשמט ועקר דבר מן התורה:

בשביעית בזמן הזה - והלל כרבי סבירא ליה דאמר שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דרבנן הוא ואע"ג דהלל בבית שני הוה סבירא ליה לאביי דבבית שני הואיל ולא היה יובל נוהג לא נהגו שמיטין מדאורייתא ודאמרינן בערכין (דף לב:) מנו יובלות לקדש שמיטין מדרבנן קאמר ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי שכתב במסכת גיטין בירושלמי מנין שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שיובל נוהג שנאמר וזה דבר השמיטה שמוט אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית אבל בת"כ ראיתי דשביעית נוהג בזמן שאין יובל נוהג ואומר אני שהוא מחלוקת:

בזמן שאי אתה משמט קרקע - כגון עכשיו שבטלה קדושת הארץ:

אי אתה משמט כספים - ואף על פי שהשמטת כספים חובת הגוף היא ואינה תלויה בארץ ילפינן בהיקישא דלא נהגא:



ואמור רבנן דתשמט - בזמן הזה:

זכר לשביעית - שלא תשתכח תורת שביעית:

ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית - בזמן הזה כרבי:

ואמור רבנן דתשמט - ונמצא הלוה גזלן על פיהם:

שב ואל תעשה - והלוה הזה שב ובטל ואינו עושה המצוה לפרוע את חובו ולא עקר ליה בידים וכי האי גוונא מותר לעקור דבר מן התורה כגון שופר ולולב ודומיהן ביבמות בהאשה רבה (דף צ:) דלא עקירה בידים היא:

רבא אמר - לעולם בין לרבנן דפליגי אדרבי ואמרי שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דאורייתא ותקין הלל דלא תשמט בין לרבי דאמר לאו דאורייתא ואמור רבנן דתשמט לא תיקשי דבר דבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מן התורה במקום סייג וגדר דהפקר ב"ד בממון היה הפקר:

יחרם כל רכושו - באנשי כנסת הגדולה כתיב:

מה ענין ראשים אצל אבות - הוה ליה למכתב וראשי המטות:

כל מה שירצו - מחלק נכסיו על פיו:

לבטולי' - להושיב ב"ד אי אכשור דרי שלא יהו מונעין מלהלוות לבטל את תקנת הלל שאפילו כתב פרוזבול ישמט:

לא כתבינן פרוסבול - דלא אלים לאפקועי ממונא:

אלא בי דינא דסורא - רב:

בי דינא דנהרדעא - שמואל דכי אמרה שמואל להך מילתא וכי איתשיל הך שאלתא בבי מדרשא הוה בי דינא דרב אמי ורב אסי והיינו דמשני דלמא כי תקון הלל נמי לדרי עלמא לא תקון אלא כגון בי דינא דרב אמי ורב אסי:

עולבנא דדייני הוא - לקמן מפרש לשון חוצפא שנוטלים ממון שלא כדין בחזקה:

אם איישר חיל - אם אחזיק כח:

אבטליני' - אלמא לאו לדרי עלמא תקין דא"כ היכי מצי שמואל למימר אבטליניה:

אימא ביה מילתא - אושיב בית דין ואתקין דסתם מלוין יהו כמוסרין שטרותיהן לבית דין ואע"ג דלא כתב ניהוי כמו שכתב:

לישנא דניחותא - לא עשאוהו אלא לנחת הדיינים שלא יטריחו להגבות מלוותיהם לפני שביעית שלא תבא שביעית ותשמיטיה הלכך אי איישר חיל אבטליניה:

עלובה - חצופה:

שזינתה בקרב חופתה - בעוד שכינה וישראל בסיני עשו את העגל שהרי לא נסעו מסיני עד לאחר הקמת המשכן בשנה שניה כדכתיב ויהי בשנה השנית בחדש השני וגו' ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני (במדבר י):

מאי קרא - דיש לדרוש עליהם כלה מזנה בחופתה:

במסבו - בחופתו:

נרדי נתן ריחו - בושמי עזב ריחו הטוב כמו ולא נתן סיחון את ישראל וגו' (שם כא):

עדיין חביבותא הוא גבן - אע"פ שהזכיר קלקוליהן לא הזכיר אלא במראית חיבה דלא כתיב הסריח:

הנעלבים - גרסי' אותן שנעלבים מיד אחרים:

ואין עולבים - את אחרים:

עושין - מצות מאהבת המקום ולא ליטול שכר ולא מיראת פורענות:

פרוז - תקנה:



בולי ובוטי - עשירים ועניים עשירים שלא יפסידו ועניים שלא ינעלו דלת בפניהם:

בולאות - עשירים:

העבט - ומי הן הלווים עניים:

ללעוזא - שאינו מדבר בלשון עברי הוא לעוזא ואותו ששאל רבא הימנו זאת היה מדבר בלשון פרוזבול ופי' לו שבלשונו פרוז פורסא תקנה:

אין צריכין פרוסבול - שאין שביעית משמטת חוב של אביהן המת:

ר"ג ובית דינו - כלומר נשיאי ישראל שבכל דור ודור:

אביהן של יתומין הן - וממונים עליהן ועל ממונם והיו שטרותיהן כמסורים לב"ד הא דנקט רבן גמליאל שהיה בית דינו קיים ונוהג כשנשנית משנה זו והא דרמי בר חמא ברייתא היא:

אלא על הקרקע - אם יש קרקע ללוה דלא תקנו אלא בזמן שהחוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע דהוי מלתא דשכיחא כדאמרינן בכמה דוכתי דבמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא ואע"פ שאינו שוה כל החוב כדקתני לקמיה קרקע כל שהוא האמרן אפילו מלא מחט גובה מלא קרדום כמעשה דקטינא דאביי (כתובות דף צא:):

ואם אין לו - קרקע ללוה:

מזכהו - המלוה קרקע כל שהוא בתוך שדהו:

לתנור - להניח בו תנור או כיריים המטלטלין:

הא תני הלל - אמורא הוה:

אלא על עציץ נקוב - שהוא מחובר וכל שכן על קרקע עצמו אם שלו היא:

האיכא מקומו - דהא מקומו או שלו הוא או השאילוהו לו הואיל ועציץ שלו הוא:

דמנח אסיכי - על גבי יתדות ואין הקרקע שלו הלכך נקוב הוי כמחובר ושאינו נקוב אין כאן קרקע:

גידמא - גזע דקל קצוץ והגזע מחובר בארץ:

מסרי מילייהו - בלא כתיבת פרוזבול אלא כך אמר לחברים הרי אתם בית דין וחובי מסור לכם לגבותו כל זמן שארצה:

ולחייב לו יש לו - לאדם אחר שחייב ללוה זה מנה:

מדרבי נתן - הוי קרקע לוי החייב לשמעון משועבד לפרוזבול של ראובן המלוה את שמעון:

שיש בו אחריות נכסים - ששיעבד לו קרקעותיו:

אינו משמט - דכגבוי דמי וכמו שהקרקעות בחזקת המלוה הן וגבויות ממש ואין כאן חוב:

סיים לו - הלוה למלוה:

שדה אחת בהלואתו - יחדה לו לגבות הימנה:

סיים - הראה בסימניה ובמצריה דכגבוי ממש דמי:

אפילו כתב כל נכסיי אחראין - דלא דמי לגבוי כל כך כסיים אפ"ה אינו משמט:

קריביה דרבי אסי - הוא היה המלוה:

מדמין - נראה בעינינו וכמדומין אנו כן ולא שמענו מרבותינו:

נעשה מעשה - להוציא ממונו בידים:

דבית שמאי - במסכת סוטה (דף כה.) מתו בעליהן עד שלא שתו בית שמאי אומרים נוטלות כתובתן ולא שותות כו':

העומד לגבות - מאחר ששטר כשר הוא והקרקע משועבד בו:

דתפסי להו בי דינא - והפקרן הפקר וגבי מלוה לא קרינן ביה לא יגוש:

דתפיס ליה - ואינו נוגשו ותובעו כלום:

שאני משכון - דמטלטלי:

דקני ליה - למלוה ואם אבד חייב באחריותו הלכך כגבוי נמי דמי לענין שביעית:



המחזיר חוב לחבירו בשביעית - בזמן שהשביעית נוהגת ועברה עליו שביעית ואח"כ החזירו ולא שהחזירו בשביעית עצמה דא"כ לא הוה צריך למימר משמט אני דקי"ל אין שביעית משמטת אלא בסופה:

צריך - המלוה שיאמר לו משמט אני:

ואם אמר לו אע"פ כן - אני רוצה להחזירו לך:

שנאמר וזה דבר השמטה - צריך לומר דיבור של שמיטה:

ותלי ליה - אם היה רוצה לחזור בו יתלנו על עץ אם גברה ידו עד דאמר ליה אע"פ כן:

עד דאמר הכי - במתנה אני נותן לך ואין כאן משום לא יגוש דלא בבי דינא קתבע ליה ולאו משום חוב:

הוה מסיק ביה רבה זוזי - היה נושה בו מעות רבה היה המלוה:

אזל לגביה - אביי אתא לגבי אבא בר מרתא:

אמר - רבה לא הוה ביה דעתא בהאי מדרבנן מעיקרא דהוה ליה למימר אע"פ כן:

כיון דתקון רבנן פרוזבול - ומצי למיגבי בהיתרא:

לא שביק היתירא - דמלוה בלא פרוזבול למימר הוה לי ואבד ואכיל איסורא:

הרי אלו לא יפרעו - בכתובות בפרק הכותב אלמא לא מהימן לומר היה לי ואבד דעל כרחיך בדטעין היה לי ואבד עסקינן דאי לאו הכי צריכא למימר דשביעית משמטת:

אינו צריך - דנאמן לומר אבד:

מתני' עבד - כנעני:

שנשבה ופדאוהו - ישראלים אחרים:

ישתעבד - בגמ' מפרש:

גמ' אי לפני יאוש - של בעלים הראשונים פדאוהו מן העובד כוכבים:

לשום עבד אמאי ישתעבד - וקס"ד לרבו ראשון ואמאי הרי נתייאש:

ולשום עבד - על מנת להחזירו לרבו ראשון או אפי' על מנת להשתעבד בו:

ישתעבד לרבו ראשון - דשני לא קנה דמידע ידע דלא פקע שם מריה מיניה לפני יאוש והרי הוא כגוזלו ממנו:

כך מצוה לפדות את העבדים - וליכא למיחש למימנעי ולא פרקי:

לרבו שני - ולקמן פריך ממאן קנייה:

בין כך ובין כך ישתעבד - לרבו ראשון כדחזקיה:

בשלמא לאביי - דמוקי בלפני יאוש וטעמא דת"ק משום מימנעי ולא פרקי:

היינו דקאמר כשם - דאיהו לא חייש למימנעי ולא פרקי משום דמצוה לפדותו:

אלא לרבא - דמוקי בלאחר יאוש וטעמא דת"ק משום אפקעתא דיאוש הוא מאי כשם דקאמר הא טעמא דרשב"ג משום דחזקיה שלא יפיל עצמו לגייסות הוא:

למעשה ידיו - וישראל קני ליה מידו למעשה ידיו בכספא ולגופיה בטבילה לשם עבדות כדאמרינן ביבמות בהחולץ (דף מז:) ואפילו מל וטבל גבי רבו ראשון קנייה שבאי ביאוש למעשה ידיו דהא אפי' ישראל נמי מיקני ליה לעובד כוכבים למעשה ידיו ונהי דישראל נפיק מיניה ביובל אבל עבד משתעבד לעולם:

מהם תקנו - רבוי' הוא דהא כתיב לעיל מיניה מהם תקנו עבד ואמה וכתיב בתרי' וגם מבני התושבים הגרים עמכם ולישתוק:



ולא הם קונים - את אחד מכם:

לגופו - שיהא צריך הימנו גט או אם יברח ממנו ויתגייר מותר בבת ישראל שאין גופו קנוי לחברו:

עובד כוכבים קונה ישראל - למעשה ידיו שנאמר וכי תשיג יד גר וגו' או לעקר משפחת גר (ויקרא כה):

ה"מ - דעובד כוכבים קונה חברו:

בכספא - דומיא דעובד כוכבים קונה ישראל בכסף דכתיב מכסף מקנתו בעברי הנמכר לעובד כוכבים וקניית עובד כוכבים בעובד כוכבים הא ילפת ליה מקניית עובד כוכבים בישראל:

בחזקה - כגון שבאי שהחזיק בו וקנאו בחזקת יאוש כשהפקירו רבו כשנתייאש הימנו (ולא בכסף) חזקה שעבד כנעני נקנה בו היינו חזקה של עבדות הלבישו הנעילו הרחיצו לרבו כדתני' בהאשה נקנית (קדושין כב:) נהי דישראל קני ליה לעובד כוכבים בחזקה דאיתקיש עבדים לקרקעות אבל עובד כוכבים לא קני קרקע בחזקה כישראל אלא כל קניינו בכסף:

עמון ומואב טהרו בסיחון - אלמא עובד כוכבים קונה מחבירו קרקע בחזקה והאי עבד נמי כיון דאפקריה ישראל ביאוש קנה ליה עובד כוכבים בחזקה:

טהרו בסיחון - דכתיב (דברים ב) אל תצר את מואב וכן בבני עמון אל תצורם (שם) וכתיב (במדבר כא) כי חשבון עיר סיחון וגו' אלמא טהר מואב בסיחון ובני עמון אשכחן ביפתח (שופטים יא) שאמרו לו מלאכי בני עמון כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים מארנון ועד היבוק ואשכחן כשכבשו את ארץ סיחון ויירש את ארצו מארנון עד יבוק וגו' אלמא מבני עמון כבשה והדור ישראל וכבשו מיניה וטהרה להם על ידו אלמא קנייה בחזקה:

עובד כוכבים מישראל מנלן - כגון עבד זה דשייך במצות:

וישב ממנו שבי - מדקרי ליה שבי דידיה ש"מ קנייה בחזקה:

מן האסורין - עבד כנעני של ישראל שנשבה וברח מן האסורין של עובדי כוכבים:

יצא לחירות - מלהשתעבד לרבו עוד:

וכותב לו גט - להתירו בבת ישראל:

א"ר יוחנן כל מקום כו' - וקשיא דר' יוחנן אדר"י:

לקטלא מסר נפשיה - כדי לצאת מידי גייסות שהרי בורח מן האסורין ויודע שאם ישיגוהו יהרג:

ואינהו - דפרקוה לשום אמהתא:

סבור - דלא נתייאש מר שמואל הימנה:

יאוש - הוי הפקר:

איש - יתירא הוא:

תרמודאה - עובד כוכבים היה מתרמוד:

שלחו ליה לדידיה - לר' אבא:

אי דמצו פרקי לה - שהעובד כוכבים רוצה לתתה בדמים:

למה לי גיטא דחירותא - יפדוה לו לשם עבדות:

מאי הוי - הרי כבושה היא ביד העובד כוכבים:

חבורי מחברי - בני העיר אהדדי ופרקי לה אבל לשם עבדות לא היו רוצין לפדותה לו דלית להו דר"ש [ב"ג]:

מיתזלא באפיה - מפני שיגלה לכל ששפחת ישראל היתה:

ומפריק לה - נותנה בכדי פדיונה:

ואמר מר - במס' ע"ז (ד' כב:):

בעשה - לעולם בהם תעבודו (ויקרא כה):

וכתב לה גיטא דחירות' - ונסיב לה ישראל ומינטר לה:



וכפו את רבה - מפני שלא היתה ראויה לא לעבד ולא לבן חורין:

ואמר רב נחמן - לאו משום דאיתתא מיפקדה אפריה ורביה אלא מתוך שלא היתה ראויה לא היתה מיוחדת לאיש והיו נוהגין בה הפקר בזנות:

רשות - משום דכתיב (דברים כ) בשבעה אומות לא תחיה כל נשמה איצטריך למיכתב מבני התושבים לעולם בהם תעבודו להתיר אחד משאר אומות הבא על הכנענית שהיא משבעה אומות והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד והכי מפרש לה בהמקנא:

ודלמא ר' אליעזר סבר לה - כר' ישמעאל ומאי דוחקיה לשנויי לעיל מצוה שאני:

דמפקי עבדייהו לחירות - ועברי בעשה:

מסיירי נכסייהו - שדותיהם מסתכלין בשבת לידע מה הן צריכין:

בעידן בי מדרשא - כשהחכם דורש דרשות לרבים בשבת והם יושבין בסעודה והיה להם להקדים או לאחר:

בערב שבת - בלילי שבת ואין כאן כבוד שבת דקיימא לן כבוד יום קודם לכבוד לילה והם היו מתכוונים בשביל ביטול בית המדרש ואיכא דמפרשי בערב שבת ממש וכן בכל יום מרוב עושר אבל בהא מיהא איכא איסורא שיכנס לשבת כשהוא שבע בלא תאוה:

גופיה לא קדיש - שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית:

לדמי לא קאמר - היה לו לומר דמי עבדי עלי:

דליהוי עם קדוש - ישראל גמור דכתיב בהו כי עם קדוש אתה (דברים יד) ולא דמי למקדיש בהמה טמאה דהתם כיון דליכא למימר בה דתיהוי עם קדוש קאמר על כרחך לדמי קאמר ואע"ג דלא קאמר דמיה עלי הכי קאמר הרי היא קדושה לימכר אבל הכא דשייכא בגופיה לשון קדושה לא אמרינן לדמי קאמר:

צריך גט שיחרור - מקדיש ומפקיר:

אחד זה ואחד זה - מקדיש ומפקיר:

ומותבינן אשמעתין - אשמועת עצמינו:

אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות - ואפי' לקבל מיד העבד פדיונו דקיימא לן (קידושין כג:) עבד קונה את עצמו בכסף אם נתנו לו על מנת שאין לרבו רשות בו פודה בו את עצמו מיד בעליו והני גזברין אין רשאין לכך שאין גופן קנוי להקדש שלא הקדישן אלא לדמן וזו דרך שחרור הוא ולא דרך מכירה אבל מוכרין אותן לאחרים והדמים להקדש ואותן אחרים מוציאין אותם לחירות אם ירצו:

אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא - אם ימצא אדם שיהא נותן לו כסף על מנת שאין לבעליו רשות בו:

מפני שהוא כמוכרו - הגזבר לו לעצמו כשם שהוא יכול למכור לאחרים ובלבד שיתנם דרך מקח וממכר ולא דרך פדיון אלמא המקדיש עבד קדוש לדמיו: אך כל חרם אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו מאדם וגו' אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים. שאם הקדישן מקודשים לבדק הבית וכיון דיליף טעמא מקרא קשיא לרב:

דאמר לדמי - דמיו עלי להקדש ולא הזכיר עליו שם קדושה:

אי הכי אידך נמי - אמאי אוקמת דפליג אדרב תרצה נמי דאמר לדמי:

גזברין מאי עבידתייהו - מה רשות יש להן בעבד הלא אין להן על הבעלים אלא מעות ואי קשיא לוקמה כגון דאמר הרי הוא קדוש לדמיו דעכשיו הוא קדוש לימכר ורשותו עליו למכור וכמקדיש קרקע ובהמה טמאה תריץ דכיון דשייך בגופו לשון קדושה דעם קדוש כי אמר הרי הוא קדוש לדמיו חיילה אגופו למיהוי בן חורין כדקיי"ל במתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח בכריתות ובתמורה (דף לג) הלכך על כרחך מתני' פליגא למימר דכי אמר הרי הוא קדוש לא לשון עם קדוש הוי אלא לשון הקדש לימכר בדמיו:

עושה - העבד:

ואוכל - ואין מעשה ידיו הקדש:

שלא הקדיש אלא דמיו - ולא אמר אלא הרי הוא הקדש לדמיו והוי כקרקע ובהמה טמאה:



הא מני ר"מ היא דאמר אין אדם מוציא דבריו - להקדש לבטלה דתניא (ערכין דף ה.) המעריך פחות מבן חדש ר"מ אומר נותן דמיו דאדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים הכא נמי יודע שאין עבד ראוי לא להקרבה ולא לבנין וכיון דבלשון הקדש אקדשיה גמר בדעתו להקדיש דמיו ולומר דמיו עלי:

אי אמרת בשלמא ר"מ היא - וטעמא לאו משום מקדיש סתם שיקדיש לימכר אלא משום דאין מוציא דבריו לבטלה הוא וכמו שאמר דמיו עלי ויש להן עליו מעות היינו דחייב לתת דמים דאדם יודע שאין גופו קדוש ואמר לשם דמים:

אלא אי אמרת רבנן - וטעמא משום דמקדיש סתם דבר שאין ראוי לגופו הקדישו לדמיו לימכר:

בשלמא - בעבד איכא למימר סתמיה לדמים קאי וה"ק הרי הוא קדוש לימכר אבל בעצמו מי איכא למימר שיהא קדוש לימכר וכי יש דמים לבן חורין ומה מכירה יש בו אלא ר"מ היא ולאו דמשמע מלתא לדמי אלא מתוך שאינו מוציא דבריו לבטלה גמר בלבו ואמר דמי עצמי עלי והיינו דאמר הריני הקדש שמין אותו כעבד ולא שימכר וגבי עבד נמי אין רשות הגזברין עליו אלא מעות יש להן על הבעלים:

לימא כתנאי - מקדיש עבדו קדוש או לא קדוש:

מועלין בשערו - דוקא נקט ולקמיה מפרש לה:

אלא דכולי עלמא קדוש - לימכר לדמיו:

אין מעילה בקרקעות - דגמרינן מעילה חטא חטא מתרומה מה תרומה בתלוש אף מעילה בתלוש במס' מעילה (דף יח:) ובת"כ:

כגזוז דמי - ואינו כמחובר לקרקע:

יש דברים שהם כקרקע - מחוברין לקרקע:

ואינן כקרקע - דקי"ל אין נשבעין על הקרקעות ועל גפנים הללו נשבעין בהודאת מקצת הטענה:

מסרתי לך - לשמור בקרקעי:

אפילו תימא - הא דקתני הכא אין מועלין בשערו כר"מ היא:

אשבוחי משבח - הלכך לאו כגזוז דמי דעדיין צריך לחיבורו:

להא שמעתא דרב - המפקיר עבדו יצא לחירות:

אמר רב הכי - בתמיהה ופריך הש"ס ואיהו רבי יוחנן מי לא אמר הכי ומאי מתמה אדרב:

לא סיימוה קמיה - למילתיה דרב כולה אלא כרב יוסף אמרו קמיה דלא סיים בה משמיה דרב וצריך גט שחרור ולא פירשו לפניו הא דאמרי' לעיל דרב חייא בר אבין סיים בה משמיה דרב וצריך גט שחרור:

גר שמת - ואין לו יורשין וכל נכסיו הפקר:

קנו עצמן - הן קודמין לכל אדם להחזיק בעצמן מן ההפקר:

אבא שאול אומר - קטנים אין להן יד לזכות בעצמן:

מי כותב גט שחרור לאלו - מעתה להתירן בישראלית הרי מתו בעלים:

עבדו דגר כאשתו - כלומר אין הפקר זה דומה להפקר מחיים דעבד גמר לה לה מאשה וכתב לה ספר (דברים כד) או חופשה לא נתן לה (ויקרא יט) הלכך מחיים אין לו תקנה בלא גט כאשה אבל הפקר שלאחר מיתה כי היכי דאשתו משולחת בלא גט עבדו נמי לא בעי גט:

א"ה - ישראל שמת נמי לא יזכו בניו בעבדיו דהא כאשתו הם:

המפקיר עבדו - דתו ליכא נחלה לבניו:

ומת - לא ליבעי גט שחרור להפקיע איסורו דהא מית ליה ובניו לא זכו בהן מעולם:

אין לו תקנה - כדמפרש לקמן דכיון דהפקירו פקע ממוניה מיניה ואיסורא הוא דפש לבעלים עליהן וכי מיית אין זו ירושה להוריש לבניו הלכך אין לו מי שיתירנו בגט:



בפירוש שמיע לך - מרבי יהושע בן לוי:

מאי כללא - מאיזה כלל יש לי ללמוד דקבעית מינאי מכללא שמיע לך:

נתייאשתי - לשון הפקר הוא:

אין לו תקנה - בבת ישראל ולא בשפחה שהרי משוחרר הוא קצת ואינו גמור:

מה אשה - אם הפקירה בעלה לא התירה לינשא לאחר בכך עד שיתן גט:

וקא דייקת מינה - כיון דרבי מאשה יליף לא איירי רבי אלא במפקיר עבד גדול שיש לו יד לקנות עצמו ומשהפקירו אין לו עליו אלא איסור אבל לא ממון כאשה זו שגט שלה אינו בא להפקיע ממון שיש לו עליה אלא איסור אבל בעבד קטן לא איירי רבי דלאו דומיא דאשה הוא דאיכא דררא דממונא עליה ובדידיה סבירא ליה דיש לו תקנה בשפחה דלא קנה עצמו בהפקר:

ואי מכללא - ילפינא מאי קשיא לך בגוה דאצטריך לך למיבעי בפירוש או מכללא:

אמר ליה - אי מכללא שמיע לך לאו שפיר דייקת:

דוק מינה להאי גיסא מה אשה בין גדולה בין קטנה - התרתה בגט אף מפקיר עבדו דאיירי ביה רבי בין גדול בין קטן קאמר ודומיא דאשה הוא להך גיסא:

אין לו תקנה אלא בשטר - כאשה השתא משמע דעבד אינו ניתר אפי' בפדיון:

או בכסף או בשטר - תקנתו של עבד דהא איתקוש פדיון כסף לשטר דכתיב והפדה לא נפדתה או חופשה וגו':

והאי - דאפקריה:

פקע ליה כספיה - ומעתה אין לו תקנה אלא בשטר:

ולאפוקי מהאי תנא - הא דאמרינן עבד ניתר בכסף לאפוקי מהאי תנא:

יכול יהא כסף גומר - שחרורה אף להפקיע מידי איסור:

אורעה כל הפרשה - כל מקרא הפרשה אורעה וסויימ' ללא חופשה מדלא כתי' בסיפא לא יומתו כי לא נפדתה או חופשה אלא כי לא חופשה ש"מ כי נפדתה נמי לא יומתו דאין בקידושין משום אשת איש הואיל ולא נכתב לה גט שחרור וה"ק קרא והפדה לא נפדתה פדויה ואינה פדויה הנחרפת לאיש כגון שפחה כנענית חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי שהוא מותר בשפחה ובבת חורין הבא עליה באשם דאי לא נפדתה כלל אין כאן אשם ולכך הוזכרה פדיה ולא משום דאי נפדתה לגמרי יהו קידושיה קדושין והבא עליה במיתה דמדכתב סיפא לא יומתו כי לא חופשה משמע אורעה דין מיתתה בחיפוש השטר ואפילו נפדתה כולה בלא שטר אין בה מיתה והא דכתיב לא נפדתה רבותא אשמעינן דאע"ג דלא נפדתה כולה אלא חציה איכא אשם:

גומר בה - מוציאה לגמרי בין משעבוד בין מאיסור:

ואין כסף גומר בה - דאינו מוציא אלא מידי שעבוד אבל לא מידי איסור שפחה שיהו קדושין תופסין בה:

דבי תפלה - בית הכנסת:

אמר לו אני הייתי אומר אין הלכה ורבנן דאתו כו' - נחלקו עלי ואמרו דר' זירא משמיה דרב נחמן אמר הלכה:

וכי אתאי - אנא לסורא אשכחתיה כו':

אימא לי איזי גופא דעובדא - דרב נחמן דשמעינן מינה דאמר הלכה היכי הוה:

שקל כומתיה - כובעו:

מאן דחזא - סבר משום דהלכה כרבי שמעון שהיו סבורין שאלו חליפין הן בקנין סודר דקונה ככסף דכתיב שלף איש נעלו (רות ד) ולא אמר כלום דרב נחמן להתירה לישראל קאמר כר' שמעון אבל מידי שעבוד יצאת:

ולא היא - האי דאמר לי דרב נחמן אמר הלכה אלא אין הלכה קאמר כדאמינא מדעתאי אף מידי שעבוד לא יצאת:

דהוה ליה כליו של מקנה - וקי"ל בפרק הזהב (ב"מ מז:) דהלכתא כרב דאמר בכליו של קונה ומשום דברי שכיב מרע ליכא שהרי לא צוה כמוסר לבניו להקנותה לעצמה במתנת שכיב מרע אלא בקנין זה נתכוין לשחררה והרי הוא טעות:



יצא לחירות - דאי לאו דשחרריה לא הוה שביק ליה למנסב בת חורין:

כל כך יש בידך - משמיה דרבי ואני שונה וחכ"א אינה מקודשת:

שטר איסורין - הרי את מקודשת לי וקדשה בו:

דרבה בר רב שילא - לקמן:

השיאו אשה - דאי לאו דשחרריה לא הוה מיעבד איסורא על ידו:

ואיהו עביד איסורא - שנושא את שפחתו:

צאי בו והתקדשי בו - כלומר אי דאמר התקדשי בו גרידא ודאי שחררה מעיקרא אבל השתא דאמר לה צאי בו והתקדשי בו וזה יהיה לך שטר שחרור ושטר ארוסין גלי מילתיה דלא שחררה אלא בהאי:

ר"מ סבר יש בלשון - הרי את מקודשת לי לשון שחרור וה"ק הוי ראויה להתקדש לי בו והתקדשי בו:

שהניח תפילין בפני רבו - אין דרך עבד להניח תפילין דמ"ע שהזמן גרמא היא דלילה לאו זמן תפילין הוא:

אפוטרופוס - על נכסיו דאי לאו דשחרריה לא הוה חשיב ליה:

הרי זה לא יצא לחירות - גרסינן:

אמרו לפניו - לפני ר' יוחנן:

אי אתה מודה - דאל ישתעבדו אינו לשון שחרור ולא לשון הפקר אלא לא יטריחוה בעבודתה אבל וולדות היוצאין ממנה מעכשיו עבדים הם ואמאי כופין לשחררה ויפסידו ולדות מכאן ולהבא שלא צוה אביהם כן: ה"ג כי אתא רב שמואל כו' ולא גרסי' אלא ופליג אדרב דימי ואמר לא כך אמר רבי יוחנן אלא כך אמר:

ועושין לה קורת רוח - ואם אין רוחה נתקררה בלא שחרור ישחררוה:

אין לו תקנה - ואפי' בשטר:

לא מורית - שאין ירושה אלא בדבר שיש בו ממון:

והא כי אתא רב דימי כו' - וכיון דאמר אל ישתעבדו בה פקע ליה ממונא מינה וקאמר יורשין כותבין לה. גט שחרור:

טעותא היא - כדאמרן לעיל דהוא לא צוה לשחררה:

ופרכינן מאי טעותא - דרב דימי דלא אמר האב בלשון שחרור:

הא אמר - הרי את בת חורין לא הוו קפדי רבי אמי ורבי אסי עלה:

כרב שמואל בר יהודה סבירא לי - דאמר לא א"ר יוחנן כן ולא אמרו לו רבי אמי ורבי אסי כן וכיון דקאמר יעשה לה קורת רוח לא מנע כח היורשין ממנה אלא בהן תלה:

דיסקרתא - קריה:

דעבדי - עבדים של ישראל היו ומכרום לעובד כוכבים ותנן (לקמן דף מג:) המוכר עבדו לעובד כוכבים יצא לחירות:

כלו מרוותא בתראי - כלו אדוניהם האחרונים עובדי כוכבים:

אתו - העבדים:

לקמיה דרבינא - להתירן בבנות ישראל:

אהדרו אבני מרוותייכו קמאי - חזרו על בני אדוניכם הראשונים ובקשו מהם לכתוב לכם גט חירות:

אין לו תקנה - דאיסורא לבניו לא מורית והא נמי כי זבניה פקע כספיה מיניה ואיסורא הוא דהוה ליה גביה ואיסורא לאו ירושה היא להורישה לבניו:

כרב דימי סבירא לי - דאמר אל ישתעבדו בה ופקע להו ממונא מינה וקאמר כותבים לה גט שחרור:

הא אמרה בלשון שחרור - כגון הרי את בת חורין:

ה"נ - דלא טעותא היא וכופין דירושה היא להורישה לבניו:

ומפסדי ליה מינאי - כדאמרינן במתני' כופין את רבו ועושה אותו בן חורין:

אקנייה לבנו קטן - שאין ראוי לכופו בבית דין:

מוקמינן אפוטרופוס - לינוקא לברור לו דמים יפין כמה שהוא נישום בשוק שהרי צריך העבד לכתוב שטר על חצי דמיו:



ומקרקיש ליה - עבדא:

זוזי - דבר מועט לינוקא ולא יצטרכו ב"ד לכופו שהוא ישחררוהו מדעתו בשביל זוזי ובלאו קרקושי זוזי לא אפשר דינוקא לאו בר כפייה הוא ואפוטרופסין אין רשאין להוציא עבדים לחירות ולא לחוב ליתומים כדאמרינן בהנזקין (לקמן דף נב.) ותינוק זה מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין כדתנן (לקמן דף נט.) הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלים ואפוטרופוס מוקמינן לעיין בתקנתו לשומו בדמים מעולים:

ה"ג האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין עשוי בן חורין הרי הוא בן חורין הרי הוא בן חורין - כלומר בא' מן הלשונות הללו הרי הוא בן חורין:

אעשנו בן חורין רבי אומר קנה - דהכי משמע אעשנו בן חורין בשחרור זה שאני מוסר לו עכשיו ואנן מוקמינן לה בדכתב ליה הני לישני בשטרא ומסר ליה:

וחכמים אומרים לא קנה - שאין זו אלא הבטחה שיעשנו בן חורין לאחר זמן ובשטר אחר ועדיין לא עשה:

אמר רבי יוחנן וכולן בשטר - האי האומר דקתני כותב הוא שכתב לו אחד מן הלשונות הללו ומסר לו אבל באמירה בעלמא לא הוי בן חורין ולא פקע ממוניה מיניה ומצי למיהדר ביה אם לא קנו מידו על ידי חליפין דהוי כקונה עצמו מידו בכסף כדאמרינן לעיל גבי ההוא דשקיל כומתיה שדא בה אי נמי שכיב מרע משום דדבריו ככתובים וכמסורים דמי וכולן בשטר נמי דשדה הכי מפרשינן דאילו בדיבורא לא מיקניא ארעא ואני שמעתי וכולן בשטר צריך לכתוב גט שחרור וכן גבי שדה צריך לכתוב לו שטר מתנה והאומר דקתני אמירה בעלמא היא ויש להקשות בשלמא גבי עבד איכא למימר בלשון חירות פקע כספיה וקנה העבד עצמו בן חורין אבל גבי שדה מי איכא למימר הכי והיכי נימא קנה נהי דגבי נתתי ונתתיה נימא הרי הודה שכבר נתן על ידי שטר או בקנין מתנה גמורה אבל אתננה היכי נימא דקנה:

שמא זיכה לו - גט חירות:

על ידי אחר - ואמר לו זכי בו לפלוני וזכות הוא לו וזכין לו שלא בפניו:

הודאת בעל דין - עבד וכן מקבל מתנה כיון דאמר לא קבלתי נאמן ויכול זה לחזור ולזכות בו אם ירצה דאמרינן טעה כסבור שקבלה זה מידו:

משלשין - ביד שליש נאמן עד שיבא אליהו:

הא באבא הא בברא - אם מקבל מתנה עצמו בחיים ואמר לא נתן לי נאמן ואוכל הנותן את הפירות אבל אם מת ובנו אמר לא נתן שדה זו לאבא משלשין דשמא יבואו עדים שמכרה לאביו וזה לא ידע:

מתני' אפותיקי - אם לא אפרע לך חובך ממקום אחר הרי זה לפניך לגבותה:

ושחררו - בגמרא מפרש לה לכולה:

גמ' שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני - שלא היה גופו קנוי לו אלא משועבד ואתי שחרור ומפקיע שעבוד כדרבא:

הקדש - עשה שורו אפותיקי והקדישו קדושת הגוף למזבח ודוקא קדושת הגוף דקדושת דמים לא מפקעה שעבוד כדתנן (ערכין דף כג:) מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו:

חמץ - עובד כוכבים שהלוה את ישראל ושעבד לו חמצו ולא הרהינו אצלו אתי איסור חמץ ומפקע לשעבודיה דעובד כוכבים והוה ליה חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה:



ויאמר לו עבדי אתה - ויוציא לעז על בניו:

אלא המשחרר כותב - שטר לבעל חובו על דמיו הואיל והזיק שעבודו ישלם לו:

אין העבד חייב כלום במצות - הנוהגות בבני חורין יותר מבעבדים שלא היה קנוי לו ולא יכול לשחררו:

על דמיו - העודפים על החוב:

אינו כותב - אין עבד כותב לו שום שטר דמאי עבד ליה איהו לא גרם ליה ולא מידי:

אלא משחרר כותב - לו שטר על העודף:

היזק שאינו ניכר שמיה היזק - ולתנא קמא לא שמיה היזק לפיכך אין לנו לחייב את המשחרר אלא העבד לפי הנאתו מן השחרור:

שני רבו קרית ליה - תנא דמתני' בתמיה דקתני כופין את רבו ומוקמת לה ברבו שני:

משחרר קרית ליה - מי הוי שחרורו שחרור:

ושטפה נהר - ושוב כל השדה וגוף הקרקע מקולקל שהמים צפין עוד לעולם עליה:

שפיר נאה - כך כינויו:

לא יהא לך פרעון כו' - אבל אמר לו אם לא פרעתיך גבה מזו לא קמה ליה ברשותיה ולאו אדעתא דידה לחודה אוזפיה ואינו חייב באחריותה וגובה משאר נכסים:

גובין משאר נכסים - כלומר אם ירצה מוכר את אלו והן גובין מן השאר:

אינה גובה משאר נכסים לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין. כלומר דווקא הטילה אחריות כתובתה על שדה זו וע"מ כן נשאת ולא שיהיו כל נכסיו אחראין לה ולא תדע איזה לחזר מי קנה ראשון ומי אחרון ותצטרך לדון עם כל אחד ואחד:

מתני' מי שחציו עבד כו' - כגון שהיו ב' אחין או ב' שותפין ושחרר א' את חלקו:

תקנתם את רבו - שאינו חסר כלום:

לישא שפחה אינו יכול - מפני צד חירות שבו:



בת חורין אינו יכול - לישא מפני צד עבדות שבו:

לא תוהו בראה - יוצר הארץ לא על תוהו להיות ריקנית ברא אותה כי אם לשבת להיות בה יישוב יצרה:

גמ' קנה - והוי חציו בן חורין:

והפדה לא נפדתה - דגבי שפחה חרופה איכא דדריש ליה בפדויה ואינה פדויה לקמן ובמסכת כריתות (דף יא.) חציה שפחה וחציה בת חורין וסתם פדייה בכסף ובשוה כסף:

חופשה לא נתן לה - היינו שטר דגמר לה לה מאשה:

מה כסף בין כולו בין חציו - כדיליף מוהפדה לא נפדתה:

מה אשה לחציה לא - אין אשה מתגרשת מבעלה לחצאין:

רבנן סברי ג"ש עדיף - דלא שבקינן ג"ש וילפינן מהיקש ורבי סבר היקש עדיף דכי איכא למילף מהיקש ומג"ש שבקינן ג"ש וילפינן בהיקש:

דכולי עלמא גזירה שוה עדיפא - דכיון דמופנה לדרוש הוי ליה כמאן דכתביה בגופיה דקרא דהא קרא יתירא הוא וכי לאו מופנה נמי ואין להשיב עליה כיון דמסיני גמרינן לה דאין אדם דן ג"ש מעצמו איהי עדיפא מהיקש:

שכן אינה יוצאה בכסף - לפיכך אינה מתגרשת לחצאין:

תאמר בשפחה שיוצאה בכסף - הלכך כי נפקא בשטר תצא אף לחצאין:

דברה תורה כו' - ולעולם בשפחה גמורה משתעי:

לא קנה - דגמר לה לה מאשה:

בשטר הוא דפליגי - הדר פריך נימא בהך מתניתא שטר נקט דוקא דאילו בכסף דברי הכל קנה:

נימא תיהוי תיובתא דרב יוסף בתרתי - חדא דאמר בשטר רבי מודה והכא תניא דפליג ועוד דאמר רב יוסף דבכסף פליגי וברייתא דיקא דבכסף מודו רבנן דקנה:

להודיעך כחו דרבי - דאפי' בשטר דאיכא למגמר לה לה מאשה דלא תיפוק לחצאין פליג:

להודיעך כחן דרבנן - דאפי' בכסף דאיכא למדרש והפדה לא נפדתה פליגי:

יכול לכל - שכולה פדויה ונתארסה לעבד עברי קרא משתעי וקאמר דלא יומתו מחמת ניאוף תלמוד לומר לא נפדתה:

אי לא נפדתה יכול לכל - דלא נפדתה כלל ואפ"ה מיחייב אשם אביאה דידה הואיל ונתייחדה לעבד עברי שמותר בשפחה:

אין לי אלא בכסף - דאמרי' ביה דנפקא לחירות:

בשטר מנין - שיוצאה לחירות:

אין לי אלא חציו בכסף - וכ"ש כולו:

או כולו בשטר - אבל חציו בשטר עדיין לא למדנו שאם שיחרר חציו יהא חציו בן חורין:

בשלמא לרב יוסף לבתר דאיתותב - ואוקימנא על כרחין דבתרוייהו פליגי:

הא מני - דאמר דבתרוייהו נפקא לחצאין רבי היא:

אלא לרבה - דאמר בשטר פליגי אבל בכסף דברי הכל קנה:

רישא - דקתני בכסף לחצאין דברי הכל:

וסיפא - דקתני אף בשטר לחצאין רבי היא ולא רבנן:

רב אשי אמר רבי היא - רבי אמרה לכולה דאית ליה בתרוייהו קנה ורבנן איפלוג עליה בעלמא אשטר ולא אכסף והא מתניתא מיהא איהו אמרה ול"ג ונסיב לה אליבא דתנאי:

מוקים לה - דמשכחת חציו עבד וחציו בן חורין בכסף ודברי הכל:



של שני שותפין - דכיון דאין לו בו אלא חציו אפי' רבנן מודו דקנה כי שחרריה לפלגיה דהא לא שייר מידי והוי כאשה דנפקא מיניה לגמרי:

מחלוקת - דרבי ורבנן:

והניח חציו - דבעינן דניפוק כוליה מיניה כי אשה:

אבל שיחרר חציו - ומכר תחילה חציו או בבת אחת:

הכותב נכסיו לשני עבדיו - שכתב שני שטרות כל נכסיו לזה וכל נכסיו לזה וזיכה לשליח אחד בבת אחת לשניהם דפלגי דלא קדם אחד לחבירו:

והן משחררין זה את זה - לפי שכל אחד זכה בחצי חבירו:

הא דאמר כולו - קמייתא כגון שכתב שני שטרות כדפרישית ובכל אחד כתב כל נכסיי לפלוני עבדי ומודו רבנן דכיון דזיכה להם בבת אחת ונפקי כולהו מיניה קנו ובתרייתא דאמר חצי חצי בשטר האחד כתב חצי נכסי לך וכן בשני לחבירו לפיכך לא קנו דהוה ליה בכל אחד שחרר חציו והניח חציו ולא מיבעיא כתב ומסר לזה והדר מסר לזה דלא קנו דכי מסר לקמא שייר פלגיה ולא קנה וכן לשני אלא אפילו מסר לשניהם כאחת לא קנו דכיון דחצי נכסיי כתב בכל חד דלמא חד פלגא כתב לתרוייהו ואיכא שיור:

מדקתני סיפא - דברייתא:

ואם אמר חצי חצי לא קנו - וסלקא דעתין דהכי קאמר ואם אמר חצי חצי נמי לא קנו:

מכלל דרישא דאמר כולו - ואפ"ה לא קנו:

בשטר אחד - לא קנה כגון כל נכסי לפלוני ופלוני עבדיי דכתיב לה ולא לה ולחברתה אין שתי נשים מתגרשות בגט אחד ואין שני עבדים משתחררים בגט אחד:

מאי איריא - דפריש סיפא לרישא דאמר חצי חצי כדאמרן:

ה"ק - כלומר לאו פרושי קמפרש:

אף בשני שטרות נמי לא קנו - משום דשייר:

כאן בבת אחת - ותרוייהו בדאמר כולו והא דקתני קנו שמסר שני השטרות בבת אחת והא דתני לא קנו בזה אחר זה:

כדשנינן מעיקרא - בהנך לישני כולהו:

דקרי להו עבדיי - בשטר גופיה דקתני כל נכסיי לפלוני ופלוני עבדיי שמע מינה לא שחררינהו לדידהו וטועה דסבר יכול הוא לתת להם שאר נכסים בלא שחרור:

שייר קרקע כל שהוא - דכתב חוץ מן הקרקע כל שהוא:

לא יצא בן חורין - דלא ידעינן הי קרקע שייר ובכל כל שהוא אמרי' האי שייר וכיון דקרקעות לא קנה לגופיה נמי לא קנה דלא פלגינן דיבורא הואיל ובחד דיבורא אקני ליה גופיה ונכסים ופלגא דיבורא לא איתקיים אידך פלגא נמי לא מיקיים:

ור"ש - סבר פלגינן הואיל והזכיר קרקע בשיורא קרקעות הוא דלא קנה אבל הוא עצמו דליכא לספוקי בשיורא קנה:

חוץ מאחד מרבוא - דכיון דלא פירש שיורא אמרינן היינו איהו דשייריה ולדידיה לא חשיב ליה אלא אחד מרבוא:

נגחו שור - אמתני' קאי מי שחציו עבד כו' ומימרא בעלמא הוא:

יום של רבו לרבו - אם ביום של רבו נגחו וחבל בו פחת דמיו לרבו שור משלם נזק דהיינו פחת דמים:

איסורא לא קאמרינן - דתיהוי לחצאין אבל כל זכיית ממון כי היכי דמלאכתו תלויה בימים כן כל שבח ממון:

המית - בשור המועד קאי דגבי עבד נותן שלשים כסף דהיינו קנס דאפילו אינו שוה דינר נותן שלשים סלע וגבי בן חורין נותן כופר דהיינו דמי ההרוג:



וחצי כופר - דצד חירות:

ליורשיו - ולקמן פריך יורשין מנא ליה:

וצמתה - יבשה:

וסופה לחזור - ושיימינן ליה כמה דמיו פחותים בכך למכור עכשיו בשוק ואם יום של רבו היה ינתן הכל לרבו ואם יום של עצמו היה הכל לעצמו:

הניחא לאביי - דאמר בב"ק (דף פו.) באדם שחבל בחברו בענין זה:

נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה - שבת גדולה הן פחת דמיו לימכר עכשיו בשוק והוא נזק ולהכי קרי ליה שבת שפחת דמיו של עכשיו אינו אלא משום שבת שאינו ראוי לעשות מלאכה בשתי ידיו עד זמן שתחזור ידו אלא לשמור קישואים יהא ראוי לאחר שיקל ממנו כאב המכה קצת ושבת קטנה היינו כאילו הוא שומר קישואין שנותן לו כל ימי חליו שישכב במטה מחמת חולי זה שאינו יכול לשמור קישואים:

שפיר - דכיון דשייך דין נזק במכה זו מיחייב שור עלה וכיון דלא כליא קרנא לגמרי יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו:

שבתו של כל יום ויום - ואין כאן פחת דמים הואיל וסופו לחזור אלא לפי שבת של כל יום יתן לו כל ימי נפילתו למטה יתן שכר אדם שלם לפי מלאכה שהיה רגיל בה וכשיעמוד ויהא ראוי לשמור קישואין ישמור קישואין וזה יתן לו פחת השכר:

האי שור הוא - כלומר הואיל ואדם החובל כך אינו משלם נזק אלא שבת שור פטור לגמרי דה' דברים גבי אדם כתיב ולא גבי שור דכתיב (ויקרא כד) איש כי יתן מום בעמיתו ולא שור בעמיתו: איבעית אימא הא דאמרן לעיל יום של רבו לרבו כשהכהו אדם: ואיבעית אימא לעולם בשור וכאביי דאמר שייך בה דין נזק ודקמקשית מינה לרבא:

הך מימרא - בעלמא היא ואינה לא משנה ולא ברייתא:

ומימרא - רבא אמר לך דהא מימרא לא ס"ל:

מעוכב גט שחרור - מחוסר גט שחרור כל הנך דאמרי' בהו דיצאו לחירות ואין לרבו עליהם אלא שצריכין גט שחרור כגון מקדיש ומפקיר ומי שחציו בן חורין דתנן כופין את רבו:

יש לו קנס - שלשים כסף לרבו אם נגחו שור:

מאי לאו כמשנה אחרונה - לאחר שחזרו בית הלל להורות דכופין את רבו ואפי' הכי שקיל קנס דצד עבדות כל זמן שלא נכתב הגט:

כמשנה ראשונה - דלית ליה כופין ואדון גמור הוא:

הפיל - רבו שינו של עבד כנעני ואח"כ סימא את עינו:

יוצא בשינו - לחירות וקס"ד צריך גט שחרור וכי סימא עינו קודם גט נותן לו דמי עינו כבן חורין:

בכולן - עשרים וארבעה ראשי אברים האמורין במס' נגעים (פ"ו מ"ז) לענין שאינן מטמאין משום מחיה ראשי אצבעות של ידים ורגלים וראש החוטם וראשי האזנים וראש הגוויה שהן משופעין לכאן ולכאן ואין נגען נראה לכהן בבת אחת ולא קרינא ביה לכל מראה עיני הכהן (ויקרא יג):

עבד יוצא בהן לחירות - דמומין שבגלוי הן ואינן חוזרין כשן ועין ואתרבו בכלל ופרט וכלל בפ"ק דקדושין (דף כד:):

המכריעין - דעת חכמים איזו נראה ולא אתפרש מאן נינהו:

והא קראי דרשינן - בקידושין (שם):

אוכל בתרומה - אם עבד כהן הוא:

קנין כספו אמר רחמנא - לענין תרומה:

אוכלין בתרומה - שניהם ממה נפשך דחד כהן וחד עבד כהן:

וחולקין חלק א' - ביבמות (דף צט:) מפרשים חלק כאחד שאין נותנין להם תרומה בגורן לזה בלא זה דקסבר אין חולקין תרומה לעבד כנעני בגורן אלא א"כ רבו עמו דלמא אתי למימר כהן הוא ומסקו ליה ליוחסין והשתא לא אתי לאסוקינהו והאי מעוכב גט שחרור הוא ואין לרבו רשות עליו דלא ידע הי מינייהו עבד וצריכין שישחררו זה את זה וקתני סיפא הגדילו התערובות משחררין זה את זה וקתני אוכלין בתרומה:

שמכרו רבו - לאחר:

לקנס - שאם יגחנו שור יהא קנסו שלו אבל לשאר דברים לא מכרו:

מכור - לקנס מיהא:

או לא מכור - ואם נגח קנסו לרבו ראשון דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:

תיבעי לר"מ - דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם האומר לאשה הרי את מקודשת לי לכשאתגייר כו' (קדושין דף סג.):

פירות דקל - המוכר פירות דקל עד שלא חנטו דפליגי בה רב הונא ורב נחמן אליבא דר' מאיר:



דלמא מודה - בב"ד קודם העדאת עדים ומודה בקנס פטור:

ויליד - בית מה ת"ל. לענין אכילת תרומה ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו יליד בית בן שפחתו:

אילו כן - דלא כתיב אלא קנין כספו הוא יאכל בו:

אף קנין כסף אע"פ שאינו שוה כלום - כגון שנעשה מוכה שחין:

מי איכא עבדא דלא מזדבן - בפרוטה:

לקנסא - שאם יגחנו שור יטול שלשים כסף:

בטרפה - שאין משלמין עליו קנס דגברא קטילא הוא:

והא חזי למיקם קמיה - לשרתו אע"פ שנחתכה רגלו למעלה מן הארכובה או ניקב קרום המוח ראוי לשירות קל:

במנוול - דמאיס והוי נמי טרפה דלאו בר קנסא הוא:

בקדושין - אמרינן התקדשי לחציי מקודשת חצייך מקודשת לי אינה מקודשת הכא מי הוי קדושין או לא:

אם תמצא לומר - כלומר אי בעית למפשט מדקיימא לן התקדשי לחציי מקודשת לא דמי דהתם בר חורין הוא וחזיא לכוליה והכי קאמר לה אי בעינא נסיבנא אחריתי בהדיך אבל הא לא חזיא לפלגא דעבדות דידיה:

ואם תמצא לומר חצייך מקודשת לי אינה מקודשת - ובעית למפשט הא מינה דכי היכי דמקדש חצי אשה אינה מקודשת הואיל דלא מצינן למימר דהכי קאמר לה דתנסיב אחרינא בהדי דאיתתא לא חזיא לתרי ואשתכח דפלגא הוא דקדיש הכא נמי חצי איש שקידש לא הוו קידושין לא דמי דהתם שייר בקנינו דהוה ליה לקדשה לכולה אבל האי לא שייר מידי דכל מה דחזי למעבד עבד:

כשעשאו טריפה - דהוה ליה כמאן דקטליה ויהב ליה לנפשיה:

ועוד כופר הוא כו' - דבשלמא קנס דלא כתיב ביה מיתה אלא נגיחה שנאמר אם עבד יגח השור וגו' (שמות כא) איכא לאוקמיה כשעשאו טריפה אבל בכופר של בן חורין כתיב והמית איש או אשה:

ראוי ליטול - דפלגא לאו בר קנסא הוא אלא בר כופר:

ואין לו - שהרי מת ויורשים אין לו שיגבו וזה המזיק זכה במה שבידו ולעולם בשמת וה"ק נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ראוי לינתן ליורשיו אם היו לו יורשין:

אוקי אמורא עליה - העמיד מתורגמן לפניו לחזור ולדרוש:

והמכשלה הזאת - כלומר כך התחיל בדרשא מקרא כתוב והמכשלה הזאת תחת ידיך באנשי ירושלים שפסקה תורה מהם והיו שואלין לחבריהם שמלה לך קצין תהיה לנו והמכשלה הזאת תחת ידיך כלומר דברים שמכוסין כשמלה שלך הן שאתה בקי בהן אמור לנו ותהיה קצין והמכשלה הזאת דברי תורה שאין אדם עומד על אמיתתן עד שיכשל בהן להורות טעות ויכלימוהו והוא נותן לב ומבין תחת ידיך הן אף אני נכשלתי בהוראתי וחוזרני בי:

ואם לחשך אדם לומר - תשובה לדבר זה מאותה ששנינו במס' כריתות (יא.) והפדה לא נפדתה דשפחה חרופה איזו זו זו פדויה ואינה פדויה חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסה לעבד עברי והוא הדין לכל ישראל אלא אורחא דמלתא נקט משום דעבד עברי מותר בשפחה:

אלמא בת אתרוסי היא - מדקתני מאורסת:

אמור לו - וכי סבור אתה שהן אירוסין ממש:

כלך אצל רבי ישמעאל - דאמר התם דברה תורה כלשון בני אדם ובשפחה כנענית שלא נפדית כלל קמשתעי קרא:

המאורסה לעבד עברי - וכי שפחה כנענית גמורה בת קדושין היא הא חמורה בעלמא היא עם הדומה לחמור:

מיוחדת - וגזירת הכתוב היא דמחייב עלה אשם הואיל וייחדוה לעבד עברי המותר בה:

וחזרה ונתקדשה לשמעון - אחיו ובחיי ראובן וראובן לא גירשה:



ואין אני קורא בה אשת שני מתים - לומר חציה היתה לזה וחציה לזה ומכח שניהם היא באה ואמרי' ביבמות (דף לא:) ג' אחין נשואין ג' נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה בה השני מאמר ומת חולצת ולא מתיבמת שנאמר ומת אחד מהם וגו' (דברים כה) מי שעליה זיקת יבם א' ולא שעליה זיקת שני יבמין וזו ע"י מאמר לא יצתה מזיקת יבום הראשון כולה ובמקצתה חל עליה זיקת יבום השני אבל הכא לא זיקת שנים עלה דחד מנייהו קדושין גמורים ודאידך לאו כלום ומיהו משום פלוגתא דאמוראי דלעיל מספקא לן הי מנייהו הוו קדושין והשתא דמתו להו מתיבמת ללוי ממה נפשך כו':

וחזרה ונתקדשה לשמעון - ולאו משום אחיו נקט ליה:

פקעו קדושי ראשון - אפי' למ"ד מקודשת בא השחרור והפקיעה ומקודשת לשני שהרי נשתנה גופה והויא לה כקטן שנולד:

גמרו קדושי ראשון - ע"י השחרור גמרו דעד עכשיו הבא עליה באשם ומלקות היה אפילו מזיד ומכאן ואילך הבא עליה במיתה:

לא יומתו כי לא וגו' - ומוקמינן לה בחציה שפחה וחציה בת חורין וס"ל דה"ק אינן חייבין מיתה משום א"א כי לא חופשה לאחר קידושין הא חופשה לבתר הכי יומתו דהוי לה אשת איש גמורה:

ה"נ - הא חופשה בתר אירוסין יומתו וכי קידושין ראשונים כלום היו:

אלא מאי אית לך למימר - דוקיא דקרא הכי משמע:

הא חופשה וחזרה ונתקדשה - יומתו אם ניאפה עם אחר:

כר' יוחנן בן ברוקה - במס' יבמות:

על שניהם הוא אומר כו' - דאשה נמי מיפקדה אפריה ורביה:

מנהג הפקר היו נוהגין בה - בזנות דלא היתה מיוחדת לאדם ולא היתה משמרת עצמה:

מתני' יצא לחירות - אם ברח מן העובד כוכבים או שקנסוהו ב"ד לפדותו כדאמר לקמן דקונסים אותו לפדותו וכשיפדנו לא ישתעבד לו וקנס חכמים הוא הואיל והפקיעו מן המצות וכן לח"ל יצא לחירות מפני שהוציאו מארץ לחוצה לארץ ובגמרא מפרש את מי קנסו אם את הלוקח או את המוכר:

גמ' אינו - שטר:

לכשתברח - מן העובד כוכבים אין לי עסק בך:

נמוסו - לקמן מפרש:

יצא לחירות - דהויא כמכירה וקנסוהו רבנן:

נשקי - חותם וסי' עבדות שתולין לעבדים בצואריהם:

האריסין - ישראל שנעשה אריס לעובד כוכבים בקרקע העובד כוכבים וקסבר יש קנין לעובד כוכבים בארץ להפקיע מיד מעשר:

אריס - למחצה לשליש ולרביע:

חכירות - שקבלה מן העובד כוכבים בכך וכך חטין לשנה:

ואריסי בתי אבות - כלומר אריסות קבועה ועומדת מאבות שהיו אבותיו של ישראל אריסין בקרקע זה לאבותיו של עובד כוכבים זה אפ"ה לא הוי כקנוי לישראל אלא של עובד כוכבים הוא ופטור מן המעשר ישראל זה בחלקו:

אף על פי שעשה לו - לישראל נמוסו:

זמן - אם לא פרעתיך לזמן פלוני יהא חלוט לך:

קשיא זמן אזמן - דגבי עבד חשיב לה מכירה וגבי שדה לאו מכירה היא:

הא דמטא זימניה - הך דגבי עבד:

אלא גבי עבד דמטא זימניה - בלשון קשיא הוא:

הא לגופא - גבי עבד דקבע בו זמן לגופו שאם לא יתן לו עד אותו זמן יהא גופו חלוט לעובד כוכבים ומעכשיו היה משתעבד בו וכיון דזלזל בתקנתא דרבנן דאסרו למכור עבד לעובד כוכבים קנסוהו ואע"ג דלא מטא זימניה וגבי שדה דקבע לו זמן לפירות עכשיו לא תאכל הפירות ואם לא אפרע לך ליום פלוני אכול פירות עד שאפרע מעותיך הלכך אפי' מטא זימניה לאו מכירה היא וכ"ש בדלא מטא זימניה:



הכי גרסינן ואיבעית אימא בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו - הא דשדה כגון שלוה העובד כוכבים מישראל על מנת שאם לא אפרע לזמן פלוני בא ומשכנני מקרקע זו ותהא שלך והא דקתני פטורה מן המעשר כל זמן שלא בא ישראל ומשכנו דאע"ג דמטא זמניה הויא בחזקת העובד כוכבים ואם היה ישראל נוטל חלק בפירות פטורה מן המעשר וגבי עבד כי האי גוונא קנסוה רבנן לישראל ואע"פ שלא משכנו העובד כוכבים עדיין בעבד זה קנסוהו הואיל ועבר זמנו ולא פרע:

גבאו - העובד כוכבים לעבד:

בחובו - שהיה לו על ישראל והוא לא מכרו לו ולא לוה עליו:

סיקריקון - בשעה שישראל מופקרין להריגה ואמר לעובד כוכבים שא קרקע זו או עבד זה והניחני:

לא יצא לחירות - דאונס הוא וליכא למקנסיה:

חייב לעשר - עליה דהוי כמוכר:

באנפרות - הפסד:

דקא משתרשי ליה - הרי נהנה מהם שפורע חובו הילכך לענין עישור חייב במעשר ומיהו גבי עבד קנסא משום מכירה היא וזה לא מכר מדעתו אלא שלא לרצונו גבאו ואמאי נקנסיה:

פרהנג - מציק ושם עלילות ומכרו לו בדמי אנפרותו שהעליל עליו:

היה לו לפייס - בדבר אחר:

ולא פייס - ומסרו לו מדעתו:

לשלשים יום - לאחר שלשים יחזור אליו:

לפרהנג עובד כוכבים - וקס"ד לעבוד עבודת המלך עד זמן פלוני ולשוב:

חוץ ממלאכתו - גופו קנוי לך ובלבד שלא תשתעבד בו שלא מכרו אלא להשיאו לשפחתו לולדות דהשתא לא מפקע ממצות לחלל שבתות א"נ מכרו למלאכתו חוץ משבתות וימים טובים מהו:

לגר תושב - שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבילות:

פשוט מיהא - מתנית':

חדא - מהנך בעיא:

עיין במכילתיך - במשנה הסדורה לך לידע מה נשיב:

המוכר ביתו לעובד כוכבים - בארץ ישראל דאמר קרא לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע (ע"ז דף כ.):

וכותב - לו שטר:

ומעלהו בערכאות שלהן - לחותמו אף על פי שחשיבות הוא להם:

ודילמא - הא דלא גזור רבנן בהך דילמא אתי לזבוני מדעתו:

הני מילי בית - דלא סגי ליה לאינש בלא בית ולא עבידי אינשי דמזבני:

אתי לזבוני - וגזרינן בהא אטו מכירה דעלמא ולא תפשוט:

שלח להו רבי אמי - להנך דבעו מיניה:

מיני אמי בר נתן תצא תורה - הוראה זו לישראל:

קונסים אותו - לפדות מיד העובד כוכבים:

דוקא או לאו דוקא - דלא קנסינן ליה כולי האי וגוזמא קאמר:

עד עשרה - אלמא בהנך דקנוס רבנן במכירה דידהו לא קנוס כולי האי:

אין מוכרין בהמה גסה - גזירה משום שאלה ושכירות ונסיוני במסכת ע"ז (דף טו.):

שאני עבד - כלומר לעולם אימא לך דעבד דוקא ושאני עבד כו':

או לאו דוקא - דאי בעו מיניה טפי קנסינן ליה עד דפריק ואורחא דמלתא הוא דנקט:

עד מאה - וקס"ד ה"ה לעבד:

שאני עבד דלא הדר ליה - כלומר דילמא תרוייהו דוקא ועבד היינו טעמא דלא קנסוהו כולי האי דלא הדר למריה בתר דפריק ליה דהא תנן יצא לחירות: ופרכינן אלא בהמה מ"ט קנסינן ליה כולי האי משום דהדרה ליה ליקנסיה טפי חד. מכדי דמיה היה לך לקונסו יותר מן העבד ותו לא הואיל וטעמא משום דהדרה ליה הוא אין כאן אלא כדי דמיה ואתה קונסו מי' עד ק' אוי לו בחזרה זו:

מילתא דלא שכיחא היא - שימכרוהו לעובד כוכבים:

מהו שיקנסו את בנו - לפדותו:

אם תימצי לומר - הך דמבעיא לן בבכורות כהן הצורם אוזן הבכור ועבר משום כל מום לא יהיה בו דאמרי' התם לא ישחט עולמית ומבעיא לן צרם ומת מהו שיקנסו בנו אחריו ואם תימצי לומר בההיא דקנסוהו הא דהכא לא מיפשט לן מינה דהתם קא עבד אבוה איסורא דאורייתא אבל מוכר עבדו לעובד כוכבים איסורא דרבנן הוא דעבד:



ואם תימצי לומר - גבי מכוון מלאכתו במועד שיכול לעשות קודם המועד או להניחה מלהתחיל בה עד לאחר המועד וכיון דצמצם להתחיל בה סמוך למועד שאם לא יגמרנה במועד יהא דבר האבד ויהיה מותר לגומרה ותנן התם (מו"ק דף יג.) וכולן אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו ואיבעיא לן כוון ומת מהו שיקנסו בנו אחריו ואם תמצא לומר בההיא תפשוט לן דקנסוהו ואע"ג דלא עבד איסורא כ"ש הא דעבד איסורא אבל אם תמצא לומר בההיא דלא קנסוה אכתי הא מבעיא לן דהתם הוא דלא עבד אבוה איסורא שהרי מת קודם המועד ולא בא לידי איסור:

לממוניה - לפדותו מנכסיו:

והא איתיה - ביד בנו:

שנתקווצה - ניטלו ממנו קוצים וברקונין ליפותה ואין זו עבודת קרקע מן התורה לא קנסוהו ותזרע למוצאי שביעית:

נטייבה - נזדבלה והוליך לה זבל בעגלות ומשאות:

נדיירה - על ידי דיר בהמה לזבלה עבודת קרקע היא וקונסין אותו:

לא קנסו בנו אחריו - לשלם ואע"ג שהוא חייב לשלם כדתנן בהניזקין (לקמן דף נב:) המטמא והמדמע והמנסך שוגג פטור ומזיד חייב:

שאינו ניכר - הטומאה אינה ניכרת בפירות:

לא שמיה היזק - לחייב נכסיו מן התורה:

לחוצה לארץ - אפילו לישראל:

לפלוני אנטוכי - משמע שנולד באנטוכיא ולא משמע שנולד ודר באנטוכיא ואיכא למימר לא לקחו על מנת להוליכו שם הלכך לא יצא לחירות ואפילו הוליכו יש לומר דעתו לחזור:

שבאנטוכיא - משמע שדירתו שם ועל מנת כן לקחו:

לוד - בא"י:

הא - דקתני לפלוני אנטוכי לא יצא עד דאמר שבאנטוכיא:

דאית ליה - להאי אנטוכי בית בא"י:

והא - דקתני לאנטוכי יצא דלית ליה בית אבל אושפיזא אית ליה:

ודעתו לחזור - לבבל:

מהו - מי הויא הך איתתא כמוכרת עבד זה לחוצה לארץ בנישואין הללו דקיימא לן (כתובות דף צה:) בעל בנכסי אשתו לוקח הוי ויצאו לחירות או לא:

תבעי למ"ד - (יבמות דף סו:) במכנסת שום לבעלה וגירשה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן כמו ששמאום לי באחריותי בנכסי צאן ברזל הנישומין בכתובה ואיכא למ"ד הדין עמו הואיל ומאותה שעה הם באחריותו ואיכא למ"ד הדין עמה משום שבח בית אביה:

כי דידה דמו - ולאו מכירה היא דהא אם נתארמלה או נתגרשה דידה נינהו:

לפירא - שהוא משעבד בהן למלאכתו:

דלא קנו ליה לגופיה - דאי מיית או מגרש לה הדרי לה:

לסוריא - ארם צובה וכחוצה לארץ היא למכירת עבדים כדתניא בפ"ק (לעיל ח.) המוכר עבדו לסוריא כמוכר לחוצה לארץ:

יצא לחירות - ואע"פ שיצא מתחלה לדעת ואי הוה מחי העבד לא הוה רבו מצי כייף ליה כדתנן הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין בשני דייני גזירות (כתובות קי:):

כאן שדעת רבו לחזור - כשיצא על מנת כן יצא וכיון דמכרו הוי כמוכר מארץ לחוצה לארץ:

והתניא - בניחותא:

יוצא עבד אחר רבו לסוריא - משמע דין על העבד לצאת אחר רבו לסוריא ופריך לא סגי דלא נפיק בתמיה והתנן אין הכל מוציאין (לישנא אחרינא) גרסינן יצא עבד כו' עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו רבו שם ומקמי הך תרצתא הוה גרסינן הכי יוצא עבד אחר רבו לסוריא מכרו רבו שם כו' ולא שבקיה לאסוקי לכולה מתניתא עד דפרכיה:

אם דעת רבו לחזור - אם כשיצא על מנת לחזור יצא:

כופין אותו - להוציאו לחירות:

תרתי - בשני דברים הללו שמעתי שפסק דין:

חדא הא - מכירת עבד לחוצה לארץ:

ויוצאה - לבעלים מיד וזה הפסיד מעותיו:

אינה מכורה כל עיקר - מקל וחומר ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר וקאמר רב ענן בשני דברים הללו שמעתי ממנו מה תהא על המעות:

בחדא אמר דהדרי זביני - וחוזרות המעות ללוקח:

ובחדא לא הדרי - אלא איבד הלוקח מעותיו:

ולא ידענא הי מנייהו - וא"ת אי לשמואל במוכר שדהו לא הדרי זביני ואיבד מעותיו במאי פליג עליה דרב דהא לרב נמי לא הדרה דקאמר מכורה ויוצאה ודאי פליגי דאילו לרב המכר מכר ואם קנו עמה נכסים שאין להן אחריות נקנין עמה במכירה זו בלא משיכה ולשמואל אינו מכר והמעות מתנה נינהו ואין נכסים שאין להן אחריות נקנין עמה במכירה זו בלא משיכה ויכולין לחזור בהן ומעות המטלטלין חוזרין ומעות הקרקע מתנה דאדם יודע שאין מכר שדה בשנת היובל וגמר ונתן מעות לשם מתנה:

מדקתני בברייתא - לעיל ברישא דשמעתין:

קנייה רבו שני - ואיבד מעותיו דאי הדר זביני ורבו ראשון קנייה למה ליה לשני לשחררו היה לנו לכוף את הראשון שאיסורו עליו אלמא לא הדרי זביני וכיון דשמע רב ענן בחדא מנייהו אמר שמואל דהדרי זביני ודאי גבי שדה אמר שמואל דהדרי ולא הפסיד הלוקח:



ורב ענן - דלא ידע בהי מנייהו אמר ברייתא דלעיל לא הוה שמיע ליה דלפשוט מינה:

ואי מדשמואל - וא"ת לפשוט מדשמואל דאמר אינה מכורה כל עיקר אלמא כיון דלאו מכר הוא מעות חוזרין:

ממאי דאינה מכורה ומעות חוזרין דילמא אינה מכורה - לענין דפרישית לעיל ומעות מתנה:

רב אמר מעות - של קידושין חוזרין דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון:

מאי חזית - במכירת העבד דקנסת ללוקח:

חורא - חור הכותל שהעכבר נכנס לתוכו וניצול מפני רודפיו:

חורא מנא ליה - הגניבה:

היכא דאיכא איסורא - והנה העבד ביד הלוקח:

אבתריה - להשיבו בחזקה: ה"ג מפקענא ליה מינך מדרבי אחי ברבי יאשיה:

לא ישבו בארצך - בשבעה אומות כתיב:

אל אדוניו - אל תוציאוהו מביניכם להשיבו לעבודת כוכבים שלו: הכי גרסינן וקשיא ליה לרבי יאשיה:

במוכר עבדו לחוצה לארץ - כאן הזהיר הכתוב לבית דין שאם מכרו לא יסגירנו ללוקח אלא יצא לחירות: הכי גרסינן קשיא ליה לרבי אחי ברבי יאשיה:

' - מעמך מיבעי ליה. אשר יתפרש מעמך מן ארץ ישראל להוציאו לחו"ל כמו אשר הציל אלהים מאבינו (בראשית לא):

שברח מחו"ל לארץ - דהיינו אשר ינצל אליך לארץ:

ע"מ לשחררו - והזהיר הכתוב לבית דין שיכפוהו שלא להשתעבד בו:

הרי עצמך קנוי לך מעכשיו - לכשאקחך וכי זבין ליה הו"ל משוחרר למפרע ומהכא אמרי' ביבמות (דף צג:) דרבי כרבי מאיר סבירא ליה דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:

לבי כותאי - חו"ל היא ורב חסדא נמי בבבל הוה: שלח להו כן תעשה לכל אבידת אחיך:

דמשמע להו קראי - פשטיה דקרא הכי משמע להו טפי והן אינן שומעין לדברי חכמים להכי לא שלח להו כרבי:

דנחמני את - כלומר מכירין אנו בך שחסיד אתה ולא תשקר:

מתני' מפני תקנת שבויין - בגמ' מפרש לה:

גמ' מפני דוחקא דציבורא הוא - אין לנו לדחוק הצבור ולהביאו לידי עניות בשביל אלו:

או דילמא - דלא ימסרו עובדי כוכבים נפשייהו וליגרבו ולייתו טפי מפני שמוכרין אותן ביוקר ונפקא מינה אם יש לו אב עשיר או קרוב שרוצה לפדותו בדמים הרבה ולא יפילהו על הצבור:

בתליסר אלפי דינרי - אלמא משום דוחקא דציבורא הוא:

דליכא אלא חד - שבוי ת"ק חייש לתיקון העולם כולו שמא יקצפו על השבויים העתידים לבא ויתנום בשלשלאות ובחריצים ורבי שמעון לא חייש אלא אם כן יש שבויין אחרים עמו שמא יקצפו השבאין לייסרן ביסורין:

בחשן קידרא בידייהו - מגיסות הקדרה בידיהן כשהיא רותחת והרואה סבור שאין האור שולטת בהן שצדקניות הן:

אחד מאלף מצאתי - שהוא צדיק:

אמר ליה - רב עיליש לההוא גברא:

מאי קאמרה - ההיא עורבא:

כיונה מתילא - כיונה נמשלה דכתיב יונתי תמתי (שיר השירים ה):

סדרן להדדי - נועצות יחד בבית הכסא:

עדי גוברין - אלו השבאין בעלינו הן:

ונהרדעי גוברין - ישראלים אנשינו שבנהרדעא בעלינו היו כלומר כשם שהם היו בעלינו כך אלו בעלינו אין אנו צריכין עוד להם:

עדי - אלו כמו עדא אמרה זאת אומרת (פסחים דף נג:):

לרחקינהו מהכא - שירחיקונו מכאן:

איהו וההוא גברא - רב עיליש ואותו האיש המבין בלשון העופות:

עבר מברא - מעבר המים ולא יכלו להשיגו עוד:



מתני' מפני תיקון העולם - אי משום דוחקא דציבורא אי משום דלא ליגרבו ולייתו טפי:

גמ' קורין בו - ולא חיישינן שמא הוא כתבו לשם עבודת כוכבים ופלוגתא היא לקמיה:

דילמא - הך דדייקא מתני' הא בכדי דמיהן לוקחין ליגנז קאמר ואין מניחין אותו בידו שמא כשר הוא וגונזין אותו מספיקא:

מין - האדוק בעבודת כוכבים כגון כומר:

ישרף - דודאי לשם עבודת כוכבים כתבו:

כתבו עובד כוכבים יגנז - כדלקמן:

נמצא ביד מין יגנז - ספק כתבו ספק מצאו וכשר הוא:

נמצא ביד עובד כוכבים אמרי לה יגנז - מספיקא שמא הוא כתבו:

ואמרי לה קורין בו - דספק ספיקא הוא שמא ישראל כתבו ואם תמצא לומר הוא כתבו שמא למכור לישראל כתבו ולא לשם עבודת כוכבי':

דר"א - בשחיטת חולין בפ' שני (דף לח:):

מפשרוניא - שם מקום:

מסור - מלשין:

עבד ואשה אינן בקשירה - דמ"ע שהזמן גרמא היא דלילה ושבת לאו זמן תפילין הוא:

כותי - גירי אריות הן:

מומר ומסור - הרי פרקו מעליהן עול:

כתיבה לשמן לא בעי - בתמיה:

ציפן - לתפילין זהב:

שטלה - לשון טלאי כלומר עשה חיפוי כיס שלהן בעור בהמה טמאה:

פסולות - דכתיב (שמות יג) בפיך מן המותר בפיך:

בגר שחזר לסורו - רע וההוא דצידן גר הוה וחזר לסורו ויודע דבעי לשמן:

מחמת יראה - וירא לנפשו שלא יהרגוהו הכותים:

ת"ר מעלין בדמיהן - אע"פ ששנינו אין לוקחין אותן ביותר מדמיהן טעמא שלא יתנו לב ויטריחו לשלול ספרים אבל בדבר מועט להעלות בדמיהן טרפעיק לא מוכחא מילתא כולי האי:

איסתירא - סלע מדינה שמינית שבסלע צורי דהיינו חצי דינר והכי מפרש בכתובות פרק אע"פ (דף סד.):

טייעתא - ישמעאלית:

חייתא - שק קטן:

ריש ריש - זוג זוג של ראש ושל זרוע:

אימליא זיהרא - נתמלאת ארס מרוב כעס:

מתני' משום ש"ר - שיצא עליה לעז זנות:

משום נדר - שנדרה ואמר אי אפשי באשה נדרנית:

לא יחזיר - ואפי' נמצאו דברים בדאים או הנדר התירו חכם וטעמא פליגי בה אמוראי איכא למ"ד משום קלקולא ואיכא למ"ד קנס הוא שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים:

שידעו בו רבים - שנדרתו ברבים:

לא יחזיר - דאין לו הפרה ורבי יהודה לא חייש לקלקולא אלא שלא יהו בנות ישראל פרוצות בנדרים הלכך אי נדרה נדר ברבים פריצות הוא בנדרים וקנסוה:

ושלא ידעו בו רבים - דיש לו הפרה לא קנסוה:

כל נדר שצריך חקירת חכם - לילך לפני חכם ולבקש פתח וחרטה ואין הבעל יכול להפר:

לא יחזיר - דר"מ סבר טעמא משום קלקולא הלכך נדר שאינו יכול להפר אבל חכם יכול להתיר יכול הוא לקלקל את הגט לאחר שתנשא לאחר ויאמר אילו הייתי יודע שחכם יכול להתיר לא הייתי מגרשה:

שאינו צריך חקירת חכם - אלא הוא יכול להפר לא הוצרכו חכמים לאסור עליו מלהחזירה לפי שאינו יכול לקלקלה ולומר אילו הייתי יודע כו' שהרי נדר פתוח הוא והיה לו להפר ולא היפר:

לא אסרו זה - שצריך חקירת חכם להחזיר:

אלא מפני זה - שאינו צריך דבצריך לא היה לנו לחוש לקלקול לפי שאינו יכול לומר אילו הייתי יודע שחכם יכול להתירו לא הייתי מגרשיך דאנן סהדי דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין בפני חכם לילך לבית דינו ולישאל על נדרה אלא מפני נדר שאינו צריך חכם ובעל יכול להפר אסרו את כולן שלא יאמר אילו הייתי יודע שהייתי יכול להפר לא הייתי מגרשיך:

מעשה בצידן כו' - בגמ' מפרש מאי קאמר ומה אשמועינן:

מפני תיקון העולם - בגמ' מפרש:

גמ' והוא שאמר לה - בשעת גירושין:



משום נדר אני מוציאך - בההוא אסרו רבנן להחזיר ואי לא אמר מותר להחזיר:

קסבר - רב נחמן:

טעמא - דמתני' משום קלקולא שלא יקלקלנה על בעלה לאחר שתנשא לאחר ויאמר אילו הייתי יודע שהדברים בדאין או שהנדר יש לו הפרה אפילו היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשיך וכן אמרתי בשעת גירושין שמפני כך אני מוציאך וכשגרשתיך היה בדעתי להחזירך אם ימצאו דברים בדאים ונמצא גט בטל ובניה מן השני ממזרין לפיכך אומרים לו קודם גירושין הוי יודע שלא תחזירנה עולמית ושוב אינו נאמן לומר כן שכיון שידע שאסור לו להחזירה אפילו לא תנשא לאחר ולא חש להמתין ולבדוק אחר הדברים גילה בדעתו שלא היתה חביבה עליו:

ואי לא לא מצי מקלקל לה - שהרי לא אמר שמוציאה משום שם רע וכיון דלא מצי לקלקלה משניסת לא אסרו לו להחזירה עד שלא ניסת:

וצריך שיאמר כו' - תקנו חכמים למוציאה שיאמר לה כן ומיהו בין אמר בין לא אמר לא יחזיר:

קסבר טעמא - דלא יחזיר משום קנס הוא שלא יהו בנות ישראל כו':

ונמצאו דברים בדאין - של שם רע וה"ה לענין נדר דהותר:

אומרים לו - קודם גירושין וכיון דלא חש וגרשה תו לא מצי לקלקלה דגלי דעתיה דלא חביבה עליו כולי האי:

מ"ט דרבי יהודה - דאמר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה:

ולא הכום - בגבעונים כתיב:

נשבעו להם - והוה להו לאתשולי אשבועתייהו אי לאו משום דהודר ברבים:

ורבנן - דאמרי דיש לו הפרה:

התם - לאו משום דאין לו הפרה הוא דאפילו הפרה לא צריך דמי חיילה שבועה עלייהו כלל הלא בטעות היתה:

משום קדושת השם - שלא יאמרו העובדי כוכבים עברו על שבועתן:

ימים שנים רבים ג' - גבי זבה דרשינן הכי בשילהי נדה:

עדה - עשרה דכתיב גבי מרגלים (במדבר יד) לעדה הרעה יצאו יהושע וכלב:

אדם רוצה שתתבזה - כלומר אינו מקפיד בכך הלכך צריך חקירת חכם מצי לקלקלה:

מאי תנא - לעיל מיניה בנדרים שנדר הוא:

דקתני מעשה - הלא אין אנו עסוקין אלא בנדרים שנדרה היא:

אבל נדר הוא - שיגרשנה:

יחזיר - אם ירצה דליכא למיחש לקלקולא:



מאי קונם - הלא קונם לשון הקדש הוא שאוסר הדבר עליו בהקדש ומה אסר זה עליו:

באומר יאסרו כו' - והכי קאמר קונם פירות עלי אם איני מגרשיך:

פשיטא - מאי ניחוש לה:

במה - בשעת איסור הבמות:

והמקיימו - ולא נשאל עליו לחכם להתירו:

כאילו הקריב קרבן - על הבמה וגמר עונו שלם לפי שע"י כן הוא מרגיל עצמו בנדרים והאי כיון דקיים נדרו ניקנסיה מלהחזיר קמ"ל:

ארישא - קאי דקאמר לעיל לא יחזיר ומסיק הכא מפני תיקון העולם אי משום קלקולא אי משום שלא יהו פרוצות:

אין בזו וכו' - הכי קאמר והתירו לו חכמים שיחזירנה מפני תיקון העולם שלא נמצא כאן לאסור:

מתני' המוציא את אשתו - בגט:

משום אילונית - שלא הכיר בה כשכנסה ומכל מקום צריכה גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין:

ר' יהודה אומר לא יחזיר - שמא תנשא ותלד ויאמר אילו הייתי יודע שכן אפילו נותנין לי ק' מנה לא הייתי מגרשיך ולדעת כן גרשתיך שאם יבאו לך סימנים שאחזיריך ואם ידעתי שלא תשובי אלי ואת ראויה לילד לא גרשתיך לפיכך אומרים לו קודם גירושין הוי יודע שהמוציא את אשתו משום אילונית לא יחזירנה עולמית:

וחכמים אומרים יחזיר - דלא חיישינן לקלקולא:

והיא תובעת כתובתה - מן הראשון שהוציאה בלא כתובה משום מקח טעות ועכשיו נודע שלא הטעתו:

שתיקותיך יפה ליך - שיאמר אילו ידעתי בסופי ליתן ליך כתובה לא גירשתיך:

גמ' מכלל דרבי יהודה חייש לקלקולא - שמדבריו למדנו שאם ירצה לומר על מנת אילונית גירשתיך היה מקלקלה:

לא תיפוך - ור' יהודה ודאי חייש לקלקולא וגבי נדר היינו טעמא דלא חייש דקסבר ליכא קלקולא דבנדר הצריך חקירת חכם סבר לה כר' אלעזר דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד הילכך לא מצי למימר אילו הייתי יודע כו' ובשאינו צריך סבר לה כרבי מאיר דאמר אין הבעל טועה בנדר שבידו להפר ואינו יכול לומר לאחר זמן אילו הייתי יודע שאני יכול להפר לא גירשתיך:

מאן חכמים - דאמרי הכא יחזיר:

רבי מאיר היא - דאמר במסכת קידושין (דף סא.) כל תנאי שאינו כפול כתנאי בני גד ובני ראובן אם יעברו אם לא יעברו אינו תנאי:

והכא בדלא כפליה - שלא אמר בשעת גירושין אלא הוי יודעת שמשום אילונית אני מוציאך ולא אמר לה ואם אי את אילונית לא יהא גט דהשתא הוי גט אפילו אינה אילונית ולא מצי לקלקלה:

מתני' אין פודין - הואיל ורגיל בכך כדמוקי בגמרא והוא שמכר ושנה ושילש:

גמ' בני בי מיכסי - מקום:

גרבי להו - היו שובין אותם לעבדים:

ללודאי - אומה שאוכלין בני אדם:



פירקן - פדני:

משום קלקולא - שלא יוטמעו בעובדי כוכבים וילמדו ממעשיהם ובחיי אביהן ליכא למיחש להכי דמנטר להון אבוהון:

אימא לתיאבון הוא דקאכיל - ולא הוי מין אלא מומר ובמינים הוא דאמרינן מורידים אבל לא מעלין אבל מומר אמרי' התם סמי מכאן מומר:

ואכיל איסורא - עדים העידו עליו כן והוי אוכל נבילות להכעיס:

חייתא וגלגלתא - שק קשור ופקיע ועיגול של אבן או של עופרת בתוכו:

דיומא בתרא - כשהורגין אותו:

דליחול אדמיה - שימחול על דמו:

איקמטינכו ואותבינכו - לקשור אתכם ולהושיבכם:

חייתא ופלגא - כלומר מכה וחצי מכה:

יתיב קאכיל ושתי - כל ימיו כל מה שהיה משתכר לא היה מצמצם להצניע ליום מחר:

למזגא עליה - כר או כסת לישן עליו:

כריסי כרי - בטני ושומן שבמעי הוא לי כר וכסת:

מוריקא - כרכום:

מתני' הכי גרסינן לוקח ומביא בכורים - בכל שנה צריך ליקח מן העובד כוכבים ביכורי פירותיה בדמים יקרים ומביאם לירושלים:

מפני תיקון העולם - שלא יהא רגיל למכור קרקע בא"י לעובד כוכבים וגם אם מכר יטריח לחזור אחריה ולפדות:

גמ' שאין קנין כו' - אם קנה עובד כוכבים קרקע בארץ אין קניינו קנוי להפקיעה מקדושתה שלא תתחייב במעשר וישראל הקונה ממנו מן הפירות צריך לעשר:

לבני אדם - לכל צרכיהן:

דיגונך ולא דיגון של עובד כוכבים - שאם מירחן עובד כוכבים והן שלו בשעת מירוח שהוא גמר מלאכתן למעשר מירוח העובד כוכבים פוטרן ואפי' לקחן מישראל בשבולין אבל אם הגדילו בקרקע העובד כוכבים ולקחן ישראל בשבולין ומירחן חייבין במעשר דקרקע א"י ביד עובדי כוכבים לא הופקעה קדושתה:

לקט שכחה ופאה - סתמן הפקר ופטורין מן המעשר שנאמר ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך (דברים יד) במי שאין לו חלק ונחלה עמך יצאו אלו שיש לו בהן חלק ונחלה עמך שהרי אף לו הן מופקרין והלקט והשכחה והפאה של עובד כוכבי' חייבין במעשר כו' והשתא מפרש לה ואזיל:

ה"ד אילימא דישראל - שהניחן ישראל בשדהו ולקטינהו עובד כוכבים וקאמר דאם חזר עובד כוכבים ומכרן לישראל חייב לעשרן אלא א"כ הפקירן ישראל ראשון בשדהו:

הא מיפקרי וקיימי - דכל לקט ושכחה ופאה הפקר הן:

אלא דעובד כוכבים - שהיו משדה העובד כוכבים והניחן כישראל:

וליקטינהו - עניי ישראל וכיון דעובד כוכבים לא מיפקד להניח פאה ולקט לא חייל עלייהו שמא אא"כ הפקירן עובד כוכבים ממש לשם הפקר ולא לשם פאה להניח סתם:

הא לא הפקיר חייב - במעשר אלמא שדה העובד כוכבים חייבת במעשר:

ישראל שלקח שדה - זרועה מן העובד כוכבים והשהה אצלו עד שהביאה שליש וחזר ומכרה לעובד כוכבים:

חייבת במעשר - אם בא ישראל ולקח מן העובד כוכבים מאותן הפירות ומירחן:

שכבר נתחייב - כשהביאה שליש ביד ישראל דקי"ל לענין מעשר במסכת ר"ה (דף יב:) תבואה וזיתים אחר שליש:

לא נתחייבה לא - אם הביאה שליש ביד עובד כוכבים פטורה:

בסוריא - דמעשר דידה מדרבנן ושם יש קנין ביד עובד כוכבים להפקיע:

כיבוש יחיד - דוד כיבשה ולא היו כל ישראל שם והיא ארם צובה:



טבל וחולין מעורבין - אין לך כל חטה וחטה שאין חציה טבל וחציה חולין שחלק העובד כוכבים פטור ואף לאחר שחלקו התבואה הלוקח מן העובד כוכבים צריך לעשר וישראל צריך לעשר את שלו מיניה וביה ולא ממנו על טבל גמור ולא מטבל גמור עליו מפני שמפריש מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור אבל כי מעשר מיניה וביה מעשר שלם נמצא מעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו ומן הפטור שבו על הפטור שבו:

של ישראל חייב - לאחר שחלקו הוי של ישראל טבל גמור ומעשר ממנו על אחר ומאחר עליו דיש ברירה ושל עובד כוכבים פטור לגמרי ולת"ק אין ברירה ואפילו חלקו בספיקא הן עומדין:

מדאורייתא לא - ואי אין קנין לעובד כוכבים להפקיעה מקדושתה הויא לה לענין קדושתה ברשות ישראל כאילו משכנה וכיון דביכורים מצוה דרמיא עליה היא ולא טבלי לאסור פירות באכילה מיחייב ליקח ולהביא ולא דמי למעשר דאפילו למאן דאמר אין קנין לא מיחייב לעשר על חלקו של עובד כוכבים דמעשר טביל ואסר ליה באכילה ולאו מצוה דרמיא עליה היא אלא אם כן אוכלן או מוכרן דקא משתרשי ליה אבל ביכורים מצוה דרמיא עליה היא:

שתי תקנות הוו - כלומר לעולם מדאורייתא מיחייב והא דקתני מפני תיקון העולם משום דמעיקרא משום סייג תקנו שלא ליקח ולהביא כדמפרש ואזיל לפיכך הוצרכו לחזור ולתקן ולהעמידה כדין תורה:

וסברי בקדושתייהו קיימין - אין אנו נענשין בדבר:

משתקען ביד עובדי כוכבים - שלא היה חוזר ופודה אותה:

תקינו דלייתו - כדי שיטרח ויפדנו:

המוכר שדהו לפירות - שיאכל הלוקח פירות עד עשר שנים ותחזור הקרקע לבעליה ובזמן שאין היובל נוהג קאמר דהיינו משגלו שבט ראובן ושבט גד שגלו תחילה מעבר הירדן ע"י סנחריב עד חרבות ירושלים דאי בזמן שיובל נוהג סתם מכירה לפירות היא שהרי סופה לחזור ביובל:

כקנין הגוף דמי - ויכול לומר מראשית פרי האדמה אשר נתתה לי:

ולביתך - גבי ביכורים כתיב ושמחת בכל הטוב וגו':

ביכורי אשתו - שגדלו בקרקע מלוג שהכניסה לו אשתו לפירות:

שאני התם דכתיב ולביתך - ומדאיצטריך לרבויי ש"מ קנין פירות לאו כקנין הגוף:

מהכא - דכי היכי דאשמועינן דהכא כקנין הגוף דמי הוא הדין בעלמא:

ושמע שמתה אשתו - וירשה הוא וקנה גוף הקרקע:

ליגזור משום דרבי יוסי בר חנינא - דאמר בעינן לקיחה והבאה באחד וה"נ לבעי לקיחה והבאה באחד קמ"ל:

ומת שליח בדרך - וחזר והביאן הוא בעצמו:

מביא ואינו קורא - וא"א לומר שהביאו שליח אחר דאפי' לא מת שליח ראשון אינו קורא דתנן האשה וטומטום ואנדרוגינוס והשליח מביאין ולא קוראין שאין יכולין לומר אשר נתתה לי:



בזמן שהיובל נוהג - כל מכירת קרקע לפירות שהרי חוזר הגוף ביובל:

אדעתא דפירא נחית - ולאו אדעתא למקנייה לארעא אפילו שעה אחת:

הקונה שני אילנות בתוך שדהו של חבירו - דקי"ל בבבא בתרא (דף פא.) דלא קנה קרקע הלכך אינו קורא דלא מצי למימר פרי האדמה אשר נתת לי:

הא שלשה - דקיימא לן דקנה קרקע תחתיהן וביניהן כמלא אורה וסלו:

מביא וקורא - ואע"ג דהדרא ביובל:

מחלוקת - דריש לקיש ורבי יוחנן:

ביובל שני - שמנו ישראל שכבר הורגלו להחזיר קרקעות בההיא קאמר ריש לקיש מביא ואינו קורא דסמכא דעתיה דמוכר דודאי הדרא ליה וזה בטוח שיחזירנה:

[ביובל ראשון] - כל הני מתנייתא ביובל ראשון:

כתנאי - קנין פירות אי כקנין הגוף דמי אי לא:

שדה אחוזה - אם הקדישה ולא גאלה קודם היובל ומכרה גיזבר לאחר אינה נגאלת עוד וכשהיא יוצאה ביובל מיד הלוקחה מן הגזבר מתחלקת לכהנים שנא' (ויקרא כז) ואם לא יגאל את השדה וגו' והיה השדה בצאתו וגו' ושדה מקנה כשהקדישה ולא גאלה ומכרה הגזבר כשהיא יוצאה ביובל חוזרת לבעלים הראשונים שמכרוה למקדיש שנאמר בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו וגו':

מניין ללוקח שדה מאביו והקדישה - בחיי אביו בעודה בידו שדה מקנה:

ואחר כך מת אביו - ונעשית לו אחוזה:

מניין שתהא לפניו כשדה אחוזה - אם לא גאלה ומכרה הגזבר שיוצאה לכהנים ביובל:

אשר לא משדה אחוזתו - קרא יתירא הוא:

שדה שאינה ראויה - בשעה שהקדישה להיות לו שדה אחוזה לעולם:

יצתה זו כו' - וכל שכן מת אביו ואחר כך הקדישה דבשעת הקדש כבר היתה אחוזה:

ר' מאיר אומר - זו אינה שדה אחוזה וחוזרת לו מחמת אביו שמכרה לו וקרא כי אתא למת אביו ואחר כך הקדישה אתא: הכי גרסינן ואילו לר' יהודה ור' שמעון מת אביו ואח"כ הקדישה לא צריך קרא מאי לאו בהא קמיפלגי כו' ולא גרסינן הכא אלא לאו דאזלי בתר פדיון ובמס' ערכין (דף יד:) גרסינן לה:

לא צריכא קרא - דאי צריכא קרא הקדישה ואח"כ מת אביו מנא להו:

קנין פירות - שהיתה קנויה לו מאביו בשעה שמת אביו וקנין פירות הוא שהרי היובל נוהג:

כקנין הגוף דמי - וכי מיית אביו לא ירית מידי ולא הויא ליה אחוזה הלכך אי לאו דרבייה קרא לא הוה אמינא דתיהוי כשדה אחוזה ואצטריך קרא למת אביו ואחר כך הקדישה:

לאו כקנין הגוף דמי - וכי מית אביו ירית גופא הלכך מת אביו ואחר כך כו':

כקנין הגוף דמי - ומודו דמת אביו ואחר כך הקדישה צריכא קרא:

והכא קרא אשכחו ודרוש - לרבויי מינה אף הקדישה ואחר כך מת אביו דאם כן דלא מרבי אלא מת אביו ואחר כך הקדישה:

לכתוב קרא אשר לא אחוזתו - ולא לכתוב משדה:

לקוחות הן - דאין ברירה והוי כמו שהחליפו חלקיהן:

ומחזירין ביובל - משום מצות יובל וכיון דאמר ירושה המתחלקת הויא לקיחה אם אית ליה קנין פירות דהיינו כל לקיחה שבשעת יובל לאו כקנין הגוף דמי ואין מביא וקורא:

לא משכחת - מביא וקורא אלא בירושה שלא נחלקה משנפלה בימי יהושע דהיינו חד בר חד שלא היו לו ולאביו ולכל הדורות למפרע עד יהושע שני בנים לאיש אחד שיחלקו ירושה:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/גיטין/פרק_ד"