רש"י על הש"ס/גיטין/פרק א





מתני' המביא גט ממדינת הים - כל חו"ל קרי ליה מדינת הים בר מבבל כדאמר לקמן (דף ו.):

צריך - השליח המביאו לומר כו' וטעמא מפרש בגמ' ושליח זה הבעל עשאו שליח להולכה:

רקם וחגר - תרגום של בין קדש ובין ברד מתרגמינן בין רקם לחגר (בראשית טז):

אפילו מכפר לודים - שהיא מחוצה לארץ:

ללוד - שהיא סמוכה לה והיא מארץ ישראל ובגמ' מפרש פלוגתייהו:

וחכמים אומרים - בגמרא מפרש מאי מוספי אתנא קמא דרישא:

והמוליך - מארץ ישראל למדינת הים:

מהגמוניא להגמוניא - בגמרא מפרש עיר אחת שהיו בה שני הגמונים ומקפידין זה על זה שלא יהו בני הגמוניא זו נכנסים לחברתה:

ר' יהודה אומר מרקם למזרח - מרקם עד סוף העולם למזרחו הוי מדינת הים:

ורקם - עצמה נדונית כמזרח העולם ולא כא"י והמביא מרקם צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכן כולם רקם למזרחו של ארץ ישראל וחוצה לה ואשקלון לדרומה ועכו לצפונה אבל מערב של ארץ ישראל אין צריך גבול שהים הגדול גבולה כדכתיב (במדבר לד) וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגו':

אם יש עליו עוררים - שהבעל מערער שהוא מזוייף:

יתקיים בחותמיו - ואם יעידו העדים על חתימת ידיהם או עדים אחרים יכירו חתימתם כשר ואם אין עליו עוררים מסתמא כשר דהא בקיאין לשמה ועדים מצויין תמיד לקיימו כדאמרינן בגמ' בתי דינין קבועין: גמ'



לפי שאין בקיאין לשמה - אין בני מדינת הים בני תורה ואין יודעין שצריך לכתוב הגט לשם האשה וקרא כתיב וכתב לה ספר כריתות (דברים כד) לה דהיינו לשמה הילכך אומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה והוא אומר אין ולקמיה מפרש מאי טעמא לא אצרכוהו נמי למימר לשמה:

לפי שאין עדים מצויין לקיימו - אין שיירות מצויות משם לכאן שאם יבא הבעל ויערער לומר לא כתבתיו שיהו עדים מצויין להכיר חתימת העדים והאמינוהו לשליח ולקמן פריך בין לרבא בין לרבה ליבעי תרי:

דאתיוהו בי תרי - ושניהם נעשו שלוחים לגרשה והגט יוצא מתחת ידי שניהם לרבה בעי למימר לרבא לא בעי למימר שהרי שנים הם ואם יערער בעל הרי הם מצויין לקיימו:

אי נמי ממדינה למדינה בארץ ישראל - כגון יהודה וגליל דסלקא דעתא השתא דלא שכיחי שיירתא לרבה דלא חייש לעירעורא דנימא מזוייף הוא לא בעי למימר הואיל ובקיאין כל בני ארץ ישראל לשמה לרבא בעי למימר דהא אין שיירות מצויות:

אי נמי באותה מדינה - כגון מעיר לעיר במדינה אחת מדינה רונטריד"א (קונטריד"א: חבל ארץ [חסר בכתבי היד, ונמצא רק בדפוסים, מאז המהדורה השניה של סונצינו]) בלע"ז ובמדינת הים לרבה בעי למימר דהא אין בקיאין לשמה לרבא דאמר לפי שאין וכו' ומתניתין משום ערעורא דזיוף הוא הכא לא צריך דהא שכיחי שיירתא:

מידי דהוה אכל עדיות שבתורה - קושיא הוא:

ומשני עד אחד נאמן באיסורין - שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב:

דלא איתחזק איסורא - דחלב בהך חתיכה איסורא גופא:

הכא איתחזק - בהך איתתא איסור אשת איש ומטבל ושחיטה לא גמרינן לה כדאמרינן ביבמות (דף פח.) דהתם בידו לתקנן לפיכך נאמן להעיד עליהן:

ואין דבר ערוה - ראוי להתירו בפחות משנים דיליף דבר דבר מממון כתיב הכא כי מצא בה ערות דבר (דברים כד) וכתיב התם על פי שנים עדים יקום דבר (שם יט) במס' סוטה (דף ג:):

רוב ישראל בקיאין הם - ואין לחושדן:

ואפילו לר' מאיר דחייש למיעוטא - גבי קטן וקטנה אין חולצין ולא מייבמין קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילונית כו' במס' יבמות (דף קיט.):

סתם ספרי דדייני - סופרי הדיינים שרגילין לכתוב כל שטרי גיטין:

מיגמר גמירי - דגט אשה בעי לשמה:

ורבנן הוא דאצריכו - למיחש למלתא משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד כגון שנכתב לשם א' מבני עירו ששמו כשמו ושמה כשמה ונמלך מלגרש:



משום עיגונא אקילו בה - להימניה לשליח:

האי קולא היא - בתמיה:

דאי מצרכת תרי - למימר לשמה תו לא מצי בעל לערער השתא אתי ומערער ואוקי חד לבהדי חד:

כיון דאמר מר - לקמן (דף ה:):

בפני כמה נותנו - שליח זה לאשתו ואומר בפניהם בפני נכתב בפני שנים וכו':

מעיקרא מידק דייק - השליח כשמקבלו מיד הבעל ויודע בו שברצון מגרשה ולא יבא ויערער עוד ואי נמי עורר אינו נאמן דודאי דק במילתא שפיר:

נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד - דלא חציף איניש לזיופי:

אתי למיגזייה - דלא יאמר כולהו ואמרינן לקמן (שם) כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר:

חדא מתלת - תיבות כגון בפני נכתב לשמה:

גייז - דזימנין דלא אמר אלא בפני נכתב:

חדא מתרתי - כגון בפני נכתב:

לא גייז - וממילא שיילינן ליה אי נכתב לשמה ואמר אין אי נמי סתמא (לשמה) קא מסהיד ומיהו בפ"נ ובפני נחתם אצרכוה דכתיבה וחתימה בעינן לשמה וכיון דכל חדא מילתא באפי נפשה היא לא גייז:

א"כ - דטעמא משום קיום הוא בפני נכתב למה לי:

ורבא בדין הוא - דלא בעי למימר נכתב:

אלא - משום הכי אצרכוה:

דא"כ - דלא אמר נכתב:

אתי לאיחלופי כו' - דמוכחא מילתא דלקיומי אתי ומאן דחזי סבר כל שטרות נמי בחד מיקיימי אי אתי חד סהדא ואמר מכיר אני כתב ידי העדים:

התם - גבי קיום שטרות יודעים אנו שזה כתב העדים הוא דקאמרי:

הכא בפני קאמר - ולא קא מוכחא מילתא:

הכא אשה מהימנא - אם הביאה גט לחבירתה ואמרה בפ"נ מהימנא כדתנן בפ"ב (לקמן דף כג:) אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעליהן כו':

בעל דבר - אותו שמוציא השטר והשטר שלו:

הכא בעל דבר מהימן - האשה עצמה מביאה את גיטה ממדה"י בתורת שליחות כגון דאמר לה בעלה אל תתגרשי בו אלא בב"ד ובלבד שתהא צריכה לומר בפ"נ ובפני נחתם וכו' בפ"ב (שם):

אטו הכא כי אמר יודע אני מי לא מהימן - הואיל ולדידיה טעמא משום קיומא הוא אי אמר יודע אני בחתימת ידי העדים מי לא מהימן דמה לי בפני מה לי יודע אני וכיון דהכי הוא אי לאו דמצרכינן נמי אכתיבה דתיהוי היכר בין גיטין לשטרות אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא לקיימינהו בעד אחד:

מאן האי תנא - דמתניתין:



אי רבי מאיר - דאמר עיקר השטר זו היא חתימתו:

חתימה - לשמה בעי דכי כתיב וכתב לה אחתימה כתיב כדקתני לקמן (דף כא:) כתב גט על המחובר כשר ואע"ג דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שהוא מחוסר כתיבה קציצה ונתינה אפ"ה כיון דחתמו בתלוש מכשר ליה ר"מ אלמא וכתב דקרא אחתימה הוא:

אין כותבין - לכתחילה על המחובר שמא יחתום במחובר ומפסיל כדפרישית והכי מפ' בפ"ב (דף כא:):

ואי ר' אלעזר - דאמר מדאורייתא גט שאין עדיו חתומין עליו כשר אלמא וכתב כתיבה היא דמשמע:

כתיבה בעי - לשמה ולא חתימה:

והא שלשה גיטין פסולין - דקא חשיב בפ' בתרא (לקמן פו.) וחד מינייהו אין עליו עדים:

דרבנן - כלומר פסולייהו אפי' לת"ק לא הוי אלא מדרבנן מדקתני אם ניסת הולד כשר:

ולא בעי רבי אלעזר חתימה - ופליג עלה ר"א דאפילו לכתחילה תנשא אלמא פסולא דרבנן נמי לית ליה:

שלשה גיטין פסולין - לכתחילה:

כתב בכתב ידו - ידי הבעל:

ואין בו זמן - באי זה זמן נכתב:

ואין בו אלא עד אחד - וכתב ידי סופר:

ואם נישאת הולד כשר - אלמא ת"ק גופיה לא פסיל אלא מדרבנן ומדפליג ר"א עליה שמע מינה אפילו לכתחילה מכשיר:

וגובה מנכסים משועבדים - גובה כתובתה בגט זה מנכסים משועבדים דתנן. בכתובות (דף פט.) הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה לישנא אחרינא גובה מנכסים משועבדים אם שטר מלוה הוא גובה מנכסים משועבדים שט"ח נמי קרי גט כדאמר בעלמא (ב"ק דף צה.) וגט חוב שאין בו אחריות:

אלא מפני תיקון העולם - שמא ימותו עדים ושוב אין לו עדות לפיכך נהגו לחתום דאם ימותו תראה חתימתם לעדים אחרים ויכירוהו:



וכי תימא אנן מדאורייתא מתנינן לה - להא דרב נחמן:

אי הכי אומר היה ר' מאיר דבר תורה מיבעי ליה - למימר דהוה ליה לרב נחמן דאמורא הוא לפרושא למילתא דלא תיפוק חורבא מיניה ולמיתני הכי אומר היה ר' מאיר דבר תורה אפילו מצאו באשפה וכו':

יש ה"ג וכי לא בעי רבי אלעזר חתימה היכא דליכא עדים כלל - כלומר כי לא חתימי סהדי עליה כלל שפיר טפי מהשתא דחתימי עליה ושלא לשמה דהוה ליה מזוייף מתוכו:

במזוייף מתוכו - שחתם עליו קרוב או פסול או שלא לשמה:

ומעיקרא אמאי לא מוקמינן לה כרבי יהודה - דטרחינן ומהדרינן וכי תימא כמה לישני לאוקמיה כר' מאיר או כר' אלעזר:

הילכתא כרבי אלעזר בגיטין - בהא מילתא דבלא עדים חתומים כשר והכי מוקמינן בפרק בתרא (לקמן דף פו:):

ואמר אביי עיירות הללו - שהוסיפו סמוכות לארץ ישראל הנך רקם וחגר דרבן גמליאל והנך דרבי אליעזר הוי סמוכות טפי שאף מובלעות הן בתחומה אלא שאינן מארץ ישראל דת"ק סבר הני לא צריכי משום דסמוכות ואתא רבן גמליאל לאוסופי סמוכות ומודי במובלעות ורבי אליעזר הוסיף את המובלעות והיכי דמי מובלעות כגון עיירות שמנה הכתוב במזרחה של ארץ ישראל להיות לגבול כדכתיב (במדבר לד) והתאויתם לכם לגבול קדמה מחצר עינן וגו' ומונה על הגבול עיירות רבות ומהן ולהלן חוצה לארץ ישראל ויש מהם שבולטות מחברותיהן לצד המזרח ארבע וחמש פרסאות ומסילה ההולכת מזו לזו הוא הגבול ועיירות העומדות חוץ למסילה לפנים מבליטת העיר הבולטת קרי לה מובלעת בתוך התחום ואפילו הכי אינה מארץ ישראל:

ההוא אתרא - שבין כפר לודים ללוד:

והוי - רחוק כמבי כובי לפומבדיתא:

מאי לאו בהא קמיפלגי כו' - ודרבה ורבא תנאי היא:

לא שכיחי - דיש חירום ביניהם:

מתרץ לטעמיה - מתרץ לכולהו תנאי כוותיה:

ואתא רבי אליעזר למימר דמובלעות נמי לא - כלומר אף על גב דגמירי לא נפקי מכלל מדינת הים:

שלא תחלוק במדינת הים - מאחר שגזרו במדינת הים לא נתנו חלוק בדבר:



והני גמירי - דארץ ישראל:

לפרושי טעמא דתנא קמא - דאיהו נמי מוליך ומביא ס"ל אלא חד מינייהו נקט:

הא באותה מדינה - ומעיר לעיר:

לא צריך - ואע"ג דאין בקיאין לשמה הואיל ועדים מצויין לקיימו לא צריך:

אי מההיא - מדוקיא דרישא:

הוה אמינא הני מילי דיעבד - דאי מייתי ממדינה למדינה בא"י ולא נכתב לפניו אין צריך ליפסול שליחותו על כך:

אבל לכתחילה - אי הוה מימליך הוה מורינן ליה דליקו עליה:

קמ"ל - משנה יתירא דסיפא דלא צריך:

ואיכא דמותיב הכי כו' - וניחא ליה למידק מרישא ולאותובי ולאו לאותובי מסיפא דקתני בהדיא המביא גט בארץ ישראל אינו צריך אלמא טעמא משום לשמה הוא דמשום דברישא תני בהדיא ממדינה למדינה וסיפא לא תנא ממדינה למדינה ואי הוה מותיב ליה מיניה הוה משני ליה דבאותה מדינה עצמה קאי ואע"ג דהוה מותבינן ליה מכלל דמדינת הים באותה מדינה נמי לא צריך סוף סוף הדר הוה ליה דוקיא:

לעולם ממדינה למדינה בארץ ישראל לא צריך - כדקא דייקת ולא תיקשי לרבא:

כיון דאיכא עולי רגלים - שכיחי עדים לקיימו והא דאמרן לעיל בריש שמעתין ממדינה למדינה בא"י איכא בינייהו ליתא וסמי ליה מהכא:

בתי דינין דקבועין - בעיירות כתקנת עזרא בשני ובה' ומצויות שיירות שהולכות לדון במקום הוועד:

מקפידין זה על זה - שלא ילך בן הגמוניא זו להגמוניא זו:

לרבה קשיא - דהא ארץ ישראל הואי ובקיאין לשמה ומשום דלא שכיחי לקיימו אצרכוה:

רבה אית ליה דרבא - דממדינה למדינה בארץ ישראל היכא דקפדי ולא שכיחי עדים צריך למימר אבל רבא לית ליה דרבה דאי שכיחי עדים לא חיישינן לאין בקיאין דכולהו בקיאין:

אלא מאי בינייהו - אתרוייהו שינויי מהדר אשינויא קמא דשנינן כיון דאיכא עולי רגלים כו' ותו ליכא למימר ממדינה למדינה מצריך רבא בין אשינויא דאמרינן דרבה היכא דקפדי מודי בה דבעינן נמי לקיימו ומהשתא ממדינה למדינה בארץ ישראל לא איפליגו בה דאי קפדי מודה בה רבה דהא אית ליה דרבא ואי לא קפדי מודי בה רבא דהא שכיחי לקיימו משום קביעותא דבתי דינין ומאי בינייהו כלומר חסרו להו הנך טעמי דאוקימנא פלוגתייהו לעיל ומשני ודאי חסרי להו וסמי חד מינייהו ופשו להו תרי טעמי באותה מדינה במדינת הים והיכא דאתיוה בי תרי ממדינת הים רבה מצריך רבא לא מצריך:

ואינו יכול - מפרש ואזיל מאי היא:

יתקיים בחותמיו - יבאו המכירים החתימה וכשר:



חוץ מחרש שוטה וקטן - דלאו בני דעה נינהו ואין יכולין לעשות שליח לגרשה כדאמרינן בקידושין (דף מב.) דאין קטן נעשה שליח והוא הדין להנך:

לרבא ניחא לרבה קשיא - דקתני יתקיים בחותמיו והלא אין בקיאין לשמה:

לאחר שלמדו - דבעי לשמה:

אי הכי - דלמדו:

יכול נמי - לא ליצרכוה אם אפשר לקיימו בעדים לא יצטרך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ומשני אע"ג דלמדו לא עקרו רבנן תקנתייהו גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו וישכחו הלכך השתא נמי צריך השליח לבדוק שהוא לשמה:

והא אשה דלא שכיחא - שתהא היא עצמה מביאה את גיטה בתורת שליחות שלא תתגרש בו עד שתגיע לבית דין פלוני:

ובלבד שתהא צריכה כו' - בפ"ב (לקמן דף כד.) מותבינן מכי מטא גיטא לידה איגרשה ומשנינן דאייתיתיה עד ב"ד פלוני בתורת שליחות:

שלא תחלוק בשליחות - שינויא הוא לא חלקו חכמים בין שליח לשליח אבל הא דאינו יכול לאו חילוק הוא שהרי הוצרך לומר אלא שאי אפשר:

שהביא את גיטו - שכתבו במדינת הים ובא כאן לגרשה:

טעמא מאי כו' - שינויא הוא כלומר טעמא מאי אצרכוה רבנן לכל שליח לומר כך משום חששא דילמא אתי בעל וכו':

שנים שהביאו גט - שניהם נעשו שלוחים:

ומה אילו יאמרו כו' - כלומר אם רצו הן אומרים אנו מעידים שגרשה ונתן לה גט או לשלוחה גט:

לרבה קשיא - דאמר כי מייתי בי תרי צריכין לומר:

אי הכי - דלמדו:

חד נמי - כי מייתי ליה חד נמי לא ליצרכוה:

הוי לא הוצרכו כו' - כלומר אמור מעתה לא אצריכו לומר בפני נכתב להחמיר דכי מקויים ניצרכיה:

אלא להקל - דלא מצרכינן ליה לתרי סהדי אחרינא:

כשניסת - כבר ומשום הא גזירה לא מפקינן מיניה:

משום דניסת הוא - ואם לא ניסת לא שבקינן לה לאינסובי ואע"ג דאיקיים היינו חומרא:

הכי קאמר - לעולם בניסת קאמר דלא מפקינן לה וה"ק הוי לא הוצרכו לומר בפני נכתב להחמיר עליה ולהוציאה אחר שניסת דלא תימא להחמיר עליה ולהוציאה:

אלא להקל עליה - מתחילה שלא תיזקק לעדים:



טעמא מאי כו' דילמא אתי בעל מערער - דטעמא מאי אמור רבנן דבעי למימר דילמא אתי בעל ומערער הילכך אם לא ניסת לא תינשא אבל השתא דניסת אמאי לפקה אכתי לא אתי בעל ומערער אנן ניקום ונערער: ואיבעית אימא לא גרסינן אלא הכי גרסינן אלא להקל עליה טעמא מאי וכו':

בפלוגתא - כי הך פלוגתא דרבה ורבא איפליגו נמי אמוראי קמאי:

אייתי גיטא - ממדינת הים:

ותסברא - לא גרסינן ואי נמי גרסינן ליה לאו לאורועי תסתיים קאתי דשפיר תסתיים דרבי יהושע הוא דאמר לפי שאין בקיאין אלא הכי פריך ותסברא הא דאמר דיחידי הוה:

והא רבה אית ליה דרבא - ובעינן לקיימו:

הוה בהדיה - ואמרינן לעיל בי תרי דמייתו גיטא מילתא דלא שכיחא:

בפני כמה נותנו לה - השליח:

לפי שאין בקיאין - הלכך בתרי סגי דלהוו סהדי דאמר שליח בפני נכתב ואי אתי בעל תו ומערער לא משגחינן ביה:

לפי שאין עדים כו' - וכיון דלקיומי הוא בעינן תלתא כדאמרינן בכתובות בפ' שני (דף כא:) דקיום שטרות בשלשה:

ותסברא - דהכי הוא:

והא - מדסיימינן לעיל דריב"ל הוא דאמר לפי שאין בקיאין מכלל דרבי יוחנן בר פלוגתיה דלעיל אמר משום לקיימו והכא סיימינן דר' יוחנן הוא דאמר בפני שנים:

ועוד הא רבה אית ליה דרבא - ואפילו למ"ד לפי שאין בקיאין לשמה אית ליה נמי לקיימו וניבעי תלתא:

בשליח נעשה עד ועד נעשה דיין קמיפלגי - כלומר אי אמרינן כי היכי דשליח נעשה עד הכי נמי עד נעשה דיין קמיפלגי:

מ"ד בפני שנים קסבר - כי היכי דשליח נעשה עד ה"נ עד נעשה דיין הלכך מצטרף בהדייהו והוו תלתא:

ומ"ד בפני שלשה קסבר - אף ששליח נעשה עד אין עד נעשה דיין:

הכי גרסינן והא קיימא לן בדרבנן דעד נעשה דיין - כגון גבי קיום שטרות אמרינן בכתובות (שם) שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערעור על אחד מהם כו' והוינן בה למימרא דעד נעשה דיין כו' ומותבינן ומשנינן ה"מ בעדות החדש דאורייתא אבל בדרבנן עד נעשה דיין:

כיון דאשה כשירה כו' - אי מכשרת בשנים זמנין דמייתא ליה אשה וסמכינן עלה לאכשורי נמי בשנים ואשה לא חזיא לאצטרופי בהדייהו לתלתא:

יוציא - מי שנשאה בגט זה:

משום דלא אמר (לה) יוציא - בתמיה והא גט כשר הוא ובפניו נכתב ומשום דלא אמר הוי ולד ממזר:

אתא לקמיה דרבי אחי - באותה העיר שהיו כותבין אותו:

ממונה אגיטי - דקי"ל (קידושין דף ו:) כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהן והוו ממנו גברא רבה לאורויי היכי נעביד:

לא צריכת - אלא בשיטה אחת:



אפילו שמע קן קולמוסא וקן מגילתא - תיקון הקולמוס והקלף שמע כשתיקנוהו לשמה כשחותכין אותו ומחליקין אותו ולי נראה קן קולמוסא קול הקולמוס כשהוא כותב וקול היריעה שהוא נשמע כמי שאומר קן קן ואית דגרסי קל קולמוסא:

דנפק לשוקא - סופר יצא לשוק למקום שיש שם בני אדם הרבה:

מהו דתימא איניש אחרינא אשכחיה - ששמו כשמו של זה:

וא"ל - לכתוב לו גט:

הא רבה אית ליה דרבא - ונהי נמי דגמירי הא כיון דממדינה למדינה הוא בעינן לקיימו:

מתיבתא - ישיבות קבועות אחת בסורא ואחת בנהרדעא והולכין תלמידים מזו לזו ומשאר עיירות להן ללמוד תורה:

בגירסייהו טרידין - ואין מכירין החתימות:

איתמר נמי - דטעמא משום דשכיחי מתיבתא היא:

מכי אתא רב לבבל - וקבע ישיבה בסורא ודשמואל הואי בנהרדעא אבל מעיקרא לא ואע"ג דגמירי דמשגלה יכניה לבבל (מלכים ב כד) והחרש והמסגר עמו לא פסקה תורה מהם:

מרקם - למזרחו של עולם בסופו הוי מדינת הים במזרחה של א"י:

ורקם - עצמה:

כמזרח - כמזרח העולם דהוא מדינת הים:

מעכו לצפונו - של עולם ובבל התם קיימא בין עכו לצפון:

לבר מבבל - דאיכא טעמא להתירה:

כמחלוקת ליוחסין - בפ' עשרה יוחסין (קדושין ד' עא.) דקי"ל כל הארצות עיסה לא"י וא"י עיסה לבבל ואפליגו התם עד היכן הוא:

ארבא תניינא - ערבה שניה הסמוכה לגשר:

והני גמירי - דבי ארדשיר:

והא רבה אית ליה דרבא - וכיון דממדינה למדינה הוא בעינן לקיימו:

והני - דבי ארדשיר:

אזלי לשוקא - לאקטיספון ומוסרין להן שם עדיות וחותמין שם בשטרות והשטרות ביד בני אקטיספון עד זמן שניגבים לפיכך בני אקטיספון מכירין חתימת בני ארדשיר הלכך גט שנחתם בארדשיר ונשתלח לאקטיספון עדים מצויין לקיימו ואף בני ארדשיר כשהולכין שם לשוק יקיימוהו אבל בני ארדשיר אינן מכירין חתימת בני אקטיספון ואע"פ שהולכין שם תמיד לסחורה דכל יום השוק בשוקייהו טרידין ואינן נותנין לב להסתכל ולהכיר חתימת בני העיר:

מערסא לערסא - משורת הבתים שבצד רה"ר לשורה שכנגדה:

משכונה לשכונה - סתם שכונה שלשה בתים במסכת ע"ז (דף כא.):

דניידי - אינן משתהין בבתיהן שטרודין בסחורה ואין מכירין חתימות שביניהם:

לא צריכת - דבבל כארץ ישראל:



דאי אתי בעל כו' - אבל אי לא אמרת ואתי בעל ומערער מיפסיל:

כדתניא - דאף מי שאינו צריך לומר אם אמר מהני:

כפר סיסאי - שם מקום:

שלא תיזקק - האשה לעדים אם יקרא עליו ערער:

והא איהו נמי כו' - ולאו משום דצריך ומאי קשיא ליה לר' אלעאי:

לא סיימוה קמיה - דר' אלעאי לסיומא דמילתיה דר' ישמעאל:

משם לכאן - מבבל לא"י:

דסמכא הוא - ראוי לסמוך עליו:

ויתנו (את) הילד כו' - שהיו משתהין בא"י ומניחין נשותיהן עגונות ובטלים מפריה ורביה שנקל בעיניהם ילדים וילדות:

שתים - שתי תיבות כותבין מן המקרא בלא שרטוט:

בשלמא מילתא דתליא בסברא - אי לא הוה סבר לה מדעתו:

לחיי - כלומר שפיר מצית למימר דלאו גברא רבה הוא:

וגמרא לא שמיע ליה - הא גמרא דר' יצחק:

דאסכים מריה על ידיה - לגלות לו סוד לכוין דברים הסתומים על אמיתתם:

ותזנה עליו פילגשו - בפילגש בגבעה כתיב ותזנה סרחה עליו:

זבוב מצא לה - בקערה:

נימא מצא לה - לקמיה מפרש:

ואשכחיה - גרסי':

נימא מצא והקפיד - כדמפרש טעמא ואזיל:

נימא באותו מקום - ודרכן היה להשיר את השער ולא ליסכן בועלה ליעשות כרות שפכה ומשום דסכנתא הוא הקפיד עליה וברחה מפני אימתו:

גילוי עריות - כשמגיע זמן טבילתה בעת צינה והיא יראה לומר לא טבלתי ומשמשתו נדה:

שפיכות דמים - כי הכא או פעמים שבורחת מפניו ונופלת באחת הפחתים או בגשר:

וחילול שבת - פעמים שמדלקת נר או מבשלת משחשיכה מפני אימתו והוא אינו יודע:

עשרתם - פירות שנאכל למחר:

ערבתם - עירובי חצירות:



בהמתן של צדיקים - בהכל שוחטין (חולין דף ה:):

אבר מן החי - שנאבד מהם אבר מן השחוטה ומפני אימתו חתכו עבדיו אבר מן החי והביאו תחתיו שלא יבין:

העומדים עלי - לחרף ולגדף:

ובידי למוסרן - כח בידי להלשין עליהן:

לנגדי - מריבני ומקניטני:

גניבא - היה חולק עליו:

קולר - שלשלת של ברזל שנותנין שם המוכתבים למלכות להריגה:

זמרא - לשורר בבית המשתאות:

ימר שכר - יהא מר:

דמנא - כנור:

מארגיזא - שם מקום:

קנאה - כעס מחמת צער שצערו:

קנאה - הוא לשון שאדם מתעבר על ריבו או על ריב אחרים כמו קנא קנאתי (מלכים א יט) וכמו בקנאו את קנאתי (במדבר כה):

צעקת לגימא - שגוזל ממנו ויורד לחייו לשערי מזונותיו:

כלילא - היו עושין עטרות לחתנים יש של זהב וכסף צבועות ומצוירות בגפרית ומלח שקורין ניי"ל (ניאי"ל: תצריב שחור [ציור שחור באמצעות חומר כימי החורט על הכלי, שעליו מפעילים אותו]) ויש של וורד והדס:

בפולמוס - חיל שהעלה אספסיינוס קודם שבא טיטוס עליהם:

ועל האירוס - מפרש בפרק בתרא דסוטה (ד' מט:) טבלא דחד פומא והוא זוג המקשקש:

רב חסדא - תלמידו של רב הונא הוה ולא היה משיב בפניו וכי קם רב הונא אמר ליה רב חסדא לריש גלותא קרא כתיב:

מה ענין כו' - והלא מצנפת מבגדי כהונה הוא:

האלהים מדרבנן - אינו אסור אלא מדרבנן וקרא בעטרה של מלך מיירי שהיה מתנבא שתבטל הכהונה ויגלה צדקיהו בגולה:

וחסדאין מילך - חסודים ונאים דבריך:

שלמים - מצומצמים והכי קאמר קרא אם שלמים מזונותיך וכל שכן אם רבים:

וכן נגוזו ועבר - הרי הן משולים לעוברים בנהר על ידי גזיזה שהגזוזה עוברת כך גזוז מהן לצדקה וירבו:



ועניתיך לא אענך עוד - סיפיה דההוא קרא הוא:

למימרא דעכו לצפונה דארץ ישראל קיימא - בסוף הצפון:

מימינו למזרח הדרך - השתא משמע לן דעכו קיימא בגבול מזרחה של ארץ ישראל משוך ממקצוע צפונית יום או יומים לצד הדרום וכזיב במקצוע מזרחית צפונית ודרך המהלכת מעכו לכזיב היה גבול מזרח לא"י הילכך כשמהלך מעכו לכזיב דהיינו מדרום לצפון הוי ימינו למזרחית הדרך:

טמאה - הארץ שהיא לימין המסילה:

משום ארץ העמים - דגזרו טומאה על ארץ העמים:

ופטורה כו' - כדין חוצה לארץ:

עד שיודע לך כו' - כלומר לעולם חזקת ימין הדרך מעכו ועד כזיב ארץ העמים אלא א"כ תבא למקום שיאמר לך בקי כאן הדרך מתעקם ונכנס לתוך א"י קצת וימין הדרך הוי ארץ ישראל:

למערב - הדרך:

לבלבו - שם מקום אלמא עכו משוכה לצד דרום וכזיב במקצוע:

רצועה נפקא - לעולם עכו בצפון ריבועא דא"י היא אלא שרצועה קצרה יוצאת עוד מעכו לצד צפון והיא מא"י:

ויהיב תנא סימנא - אתמוהי מתמה מי חשיבא חדא רצועה לאתנוחי תנא סימנא עלה:

קרא נמי יהיב סימנא - רצועה כגון מסילה:

ואמר רב פפא למזרחה של מסילה - קאמר קרא דקיימא שילה דהא מצפונה לבית אל כתיב ועל כרחך מזרחה השמש אמסילה קאי שילה מצפון לבית אל ובמזרחה של מסילה ובדרומה של לבונה:

המביא גט בספינה - שנכתב בספינה וקא ס"ד דבנהרות דארץ ישראל קאמר:

כמביא בארץ ישראל - כאילו מביאה דרך יבשה ואין צריך לומר בפני נכתב:

ותניא אידך כמביא בחוצה לארץ - שהנהר אין לו תורת יבשה לכל תורת הארץ:

עפר חוצה לארץ הבא בספינה לארץ - וזרעו בספינה וצמחה והספינה של חרס היא ואינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע כדאמר במנחות (דף פד:):

חייבת במעשר ובשביעית - שהנהרות שבארץ ישראל הרי הם כארץ ישראל:

גוששת - מגששת בקרקע שאין המים עמוקים:

עציץ - של עץ נקוב המונח על גבי יתדות:

באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן - לרבנן אוירא כמאן דמנחא דמי ולרבי יהודה לא מיחייב במעשר מדאורייתא עד דמנחא אארעא:



העשויה לברוח - כלומר מפני שהיא מהלכת כל שעה:

דלא מפסיק אוירא - בין ספינה לארץ אין שום אויר ומיא כארעא סמיכתא דמו:

רב נחמן בר יצחק אמר - הנך מתנייתא דהמביא גט אי בנהרות דא"י:

כולי עלמא לא פליגי - דכארץ ישראל נינהו ואע"ג דאין ספינה גוששת דטעמא דגט לא משום יניקה מן הקרקע הוא כמעשר וכשביעית הילכך לא שנא נהר ולא שנא יבשה:

כי פליגי בים הגדול - שהוא תחום מערבו של ארץ ישראל ופליגי תנאי איכא למאן דאמר שפת הים הוא גבול וים גופיה לאו א"י הוא ואיכא למאן דאמר ים גופיה מארץ ישראל:

איזוהי ארץ - מקצוע צפונית מערבית של ארץ ישראל הר ההר ובתרגום ירושלמי מתרגם הר ההר טורי אמנון וכתיב (במדבר לד) זה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר ש"מ הר ההר תקוע בים וההר גבול צפוני לארץ ישראל הוא וסתם הרים משופעים הם ויש ששיפועו רחב כמהלך יום או יומים וקאמר תנא מהיכן היא הארץ מרגל ההר או מראשו:

כל ששופע ויורד מטורי אמנון ולפנים - לצד ארץ ישראל דהיינו לצד דרום הוי ארץ ישראל דגובה ההר הוא הגבול:

מטורי אמנון ולחוץ - לצד צפון חוצה לארץ:

והנסין שבים - איי הים שבמערב רואין אותן כו':

נחל מצרים - הוא תחום ארץ ישראל במקצוע מערבית דרומית ומחובר לים הגדול דכתיב בגבול נגב (שם) ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה נמצאת ארץ ישראל בין הר ההר לנחל מצרים זה ממערבית צפונית וזה מדרומית מערבית והים במערב ויש מקום שהים נכנס לתוך ארץ ישראל מהלך ימים רבים בין הר ההר לנחל מצרים ובאותה כניסה יש נסין והן מתפשטין למערב לתוך הים חוץ מבין מקצועות תחומי ארץ ישראל שהן הר ההר ונחל מצרים הלכך רואין כאילו חוט מתוח מסוף הר ההר במערבו עד נחל מצרים שהרי כל מה שבתוך מקצועות הללו ארץ ישראל היא ומן החוט ולפנים כו':

ר' יהודה אומר - כל הים שכנגד אויר של ארץ ישראל ואפי' עד אוקיינוס למערב שהוא בסוף העולם הרי הוא כא"י שנאמר (שם) ים הגדול וגבול האי וגבול קרא יתירא הוא למימר דאף רוחב הים בכלל התחום:

והנסין שבצדדין כו' - כלומר ואם יש לנו לחלק בנסין לא לצד מערב יש חלוק אלא לצד צפון ולצד דרום שיש נסין בים מתפשטין לאורך הים לצפון ולדרום עד שמגיעין ומושכין חוץ מכנגד א"י ושם ראוי למתוח החוט ממזרח למערב ולהבדיל מה שכנגד אויר א"י ומה שכנגד אויר חוצה לארץ:

ורואין כאילו חוט מתוח מקפלוריא - עיר היושבת בחודו של הר ההר בראש גבהו שהוא תחום צפוני:

ועד ים אוקיינוס - שהוא בסוף העולם למערב ומנחל מצרים עד ים אוקיינוס:

מן החוט ולפנים - לצד חבירו דהיינו לפנים כלומר בין שני החוטין הוו הנסין ארץ ישראל והוא הדין למים ונסין דנקט משום דחורשין וזורעין בהם וחייבין במעשר ובשביעית והנך תרתי מתנייתא דלעיל פליגי שנכתב הגט בים הגדול להלן מחוט המתוח מטורי אמנון עד נחל מצרים מאן דאמר כמביא בארץ ישראל רבי יהודה היא דאמר כל שכנגד ארץ ישראל הרי הוא כארץ ישראל ואידך כרבנן:

מיבעי להו לנסין - דמן החוט ולפנים לצד מזרחי דלא תימא שפת הים הוא הגבול ואפי' במקום שהוא מתפשט ונכנס לתוך בין שני מקצועות התחומין:

לא צריכי קרא - כיון שבתוך התחומין הם:

סוריא - היא ארם צובה וכבשה דוד והוסיפה על ארץ ישראל:

כמוכר בחוצה לארץ - ותנן לקמן (דף מג:) המוכר עבדו לחוצה לארץ יצא לחירות דקנסינן ללוקח משום דעבד שייך במצות ואסור לצאת מארץ לחוצה לארץ: סוריא לצפונה של ארץ ישראל להלן מעכו:

לגיטין אין - משום דבקיאין לשמה או שכיחי לקיימו:

לעבדים לא - דלאו מארץ ישראל היא:

עפרה טמא - שגזרו עליה ואף על גב דסבירא ליה להאי תנא כיבוש יחיד שמיה כיבוש כדקתני חייבת במעשר אפילו הכי גזור עליה:

והמביא גט מסוריא - לארץ ישראל כמביא בחוצה לארץ דלא שכיחי שיירתא:

והרוצה ליכנס לה בטהרה נכנס - מה שאין כן בארץ העמים ולקמיה מפרש מאי היא:



כקונה בפרוארי ירושלים - לקמיה מפרש לה:

בפרוורי - בהפרכיא רוקריי"ש (דוקידי"ש: דוכסויות, מחוזות) בלע"ז:

כיבוש יחיד - דדוד שלא היו כל ישראל ביחד כדרך שהיו בכבוש יהושע שהיו כולם וכבשוה לצורך כל ישראל קודם חלוקה אבל דוד לא כבש אלא לצורכו:

בשידה תיבה ומגדל - ונושאים אותה באויר ומשא"כ בארץ העמים ורבי היא:

רבי מטמא - קסבר אהל זרוק לא שמיה אהל הכי מפרש בערובין אהל המטלטל אינו אהל בשעת טלטולו הילכך חציצה דקא מפסיק האי אהל בינו לאויר ארץ העמים לאו חציצה היא ואשמעינן האי תנא דסוריא דלעיל דאפי' רבי לא קא מטמא אלא בארץ העמים:

דגזרו על גושה - מגע ומשא ולא אהל כגון אם האהיל עליו כדאמרי' בפ' ב' דאהלות (מ"ג):

ועל אוירה - שיהא הנכנס לאוירה טמא ואפי' לא נגע ולא הסיט את גושה אבל סוריא על גושה גזרו מגע והיסט אבל על אוירה לא גזרו והאי לא נגע ולא הסיט:

בפרוורי - בפילכי רוקריי"ש (דוקידי"ש: דוכסויות, מחוזות) בלע"ז:

אונו - שטר מכירה כמו והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו (ב"ב דף נב.):

אפי' בשבת - אם לקחה מן העובד כוכבים ורוצה לילך לדרכו בשבת:

כדאמר רבא - במסכת שבת (דף קכט.):

משום ישוב ארץ ישראל - לגרש עובדי כוכבים ולישב ישראל בה:

עבד שהביא גיטו - ממדינת הים וצריך לומר בפני נכתב כאשה המביאה גיטה דאמרינן במתני' (לקמן דף ט.) אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוו למוליך ומביא:

עצמו קנה - דנאמן הוא על שחרורו לומר בפני נכתב ואין צריך עדים לקיימו:

נכסים לא קנה - דבעי עדים כשאר קיום שטרות:

כל נכסיי מהו - מי אמרינן עצמך ונכסיי תרי דבורי נינהו אבל כל נכסיי כיון דבחד דיבורא אתו ליה שחרור עצמו ומתנת נכסים כדקיימא לן לקמן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שהוא בכלל נכסים הילכך אי מהימן אהאי מהימן אהאי דלא פלגינן דיבורא או דלמא פלגינן:

מידי דהוה אגט אשה - שנאמנת להביא את גיטה ולומר בפני נכתב:

אחד זה ואחד זה - בין עצמך ונכסי בין כל נכסיי:

הכותב כל נכסיו לעבדו - כגון כל נכסיי נתונין לך:

יצא בן חורין - שאף הוא בכלל נכסים וכל שאר נכסים נמי קנה:

שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין - קרקע לאו דוקא כדאמר בבבא בתרא בפ' מי שמת (דף קנ.):

לא יצא בן חורין - דבשלמא רישא דלא גלי דעתיה דנחית לשיורא לא אמרינן דשייר אבל הכא דנחית לשיורא אמרינן לדידיה נמי שייר וכי אמר כל נכסיי לך אשאר נכסים קאמר ולחנופי ליה קאתי ולא שחרריה כיון דלא אמר ליה עצמך ונכסיי:



לעולם הוא בן חורין - דמאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי:

עד שיאמר - סתם חוץ מדבר מועט ולא יפרש מה הוא משייר דהתם אמרינן דאחד מריבוא דקאמר היינו עבד ואיהו לא חשיב ליה אלא כאחד מריבוא בנכסים אע"ג דשוי טפי ומדקאמר ר"ש לעולם הוא בן חורין אשמעינן לא שנא היכא דקנה שאר נכסים עמו כגון שפירש השיור ששייר חוץ מקרקע פלוני דהשתא קנה עצמו ושאר נכסים חוץ מן השיור ולא שנא היכא דלא קנה שאר נכסים כגון שלא הזכיר שם הקרקע ששייר דכתב ליה חוץ מבית כור קרקע דהשתא לא קנה שום קרקע דבכל חד וחד איכא למימר היינו ההוא דשייר אפ"ה הוא בן חורין דהוא לאו קרקע הוא ולא שייריה אלמא פלגינן דיבורא דהא כל נכסי קאמר ליה ולא קנה אלא את עצמו ואת נמי דקאמרת עצמו קנה נכסים לא קנה כר' שמעון סבירא לך:

והאמר רב נחמן הלכה כר' מאיר - דלא יצא לחירות:

שקילס ר' יוסי - כדמפרש ואזיל:

שפתים ישק - ראוי הוא לנשק:

ומי אמר רב נחמן הכי - דלא פלגינן דיבורא:

שכיב מרע - חוזר בכל מתנותיו בבבא בתרא (דף קמו:):

שהרי יצא עליו שם חירות - ואסור להשתעבד בו אלמא פלגינן דיבורא:

התם - דאמר ר"נ הלכה כר"מ טעמא לאו משום דלא פלגינן דיבורא הוא דהא כי נמי הזכיר שם שיור קרקע פלוני דליכא פלוגתא דדיבורא קאמר ר"מ דלא יצא לחירות אלא טעמא משום דלאו כרות גיטא הוא דגבי אשה כתיב ספר כריתות (דברים כד) ושחרורי עבדים גמרי לה לה מאשה דכתיב חופשה לא נתן לה (ויקרא יט) וכתיב וכתב לה ובעינן בהו כריתות וכיון דאיכא למימר דשייריה דהא נחת לשיורא והוא לא הוזכר בתוך המתנה דלא כתב ליה עצמך ונכסי קנויין לך לאו כריתות גמור הוא אבל היכא דלא שייר כי הכא הוי כריתות לצאת ונשתחרר שעה אחת כל זמן שלא חזר ושוב אינו יכול לחזור שקדשו השם וגבי מילתיה דרבא בעבד שהביא גיטו כרות גיטא הוא ונהי דנכסים לא קנה דבעי' קיום אבל עצמו קנה דפלגינן דיבורא:

אם יש עליו עוררין - לפוסלו:

יתקיים בחותמיו - או העדים עצמן יעידו שחתמוהו או עדים אחרים יכירוהו ושוב אין בו פסול דבני ארץ ישראל ודאי בקיאין לשמה:

דרבי יוחנן - לא איתפרש היכא:

דבעל - הבעל ערער עליו לפוסלו:

מתני' ואינו יכול - מפרש בגמרא:

שוו למוליך ולמביא - לומר בפני נכתב:

גמ' חוץ מחרש שוטה וקטן - שאין בהם דעת ואין שליחותן שליחות לגרש:

כל גט - כלומר כל שטר:

חוץ מגיטי נשים - לקמן בפירקין מפרש טעמא:



העולים בערכאות של עובדי כוכבים - שנעשו השטרות ע"י ב"ד של עובדי כוכבים:

שחותמיהן - חותמין שבתוכו:

כשרין - דדינא דמלכותא דינא ואע"פ שהנותן והמקבל ישראלים הם:

חוץ מגיטי נשים - דלאו בני כריתות נינהו הואיל ולא שייכי בתורת גיטין וקידושין אבל על הדינין נצטוו בני נח וכן שיחרורי עבדים דבכל פסולא דאורייתא שוה שחרור לגט אשה דגמרינן לה לה:

רצה - הבעל:

לחזור בשניהם - קודם שנתנו השליח:

יחזור - דקסבר ר' מאיר הפסד וחוב הן לאותן שנשלחו להן ואין חבין לאדם אלא בפניו כלומר אין אדם נעשה שליח לאדם להיות נפסד על ידו אא"כ עשאו הוא שליח דהיינו כבפניו ורבנן פליגי עליה דר"מ במתני' ואמרי דבשחרור אינו יכול לחזור משנמסר ליד זה ואף ע"פ שלא עשאו העבד שליח משום דקסברי זכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות וזכין לו לאדם שלא בפניו דאנן סהדי דניחא ליה דניהוי האי שלוחו להכי:

מנינא - דקתני בשלשה:

מקרעין להם נייר חלק - מסרטין ורושמין בסכין על הנייר. את שמות העדים ובאין העדים וממלאין את הקרעים דיו:

בגיטי נשים - משום תקנת עגונות שמא ירצה זה המגרש לפרש בים או מסוכן שרוצה שלא תזקק ליבם:

לא יתנו לאחר מיתה - ואפי' רבנן דאמרי שיחרורי עבדים זכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו נהי דלהכי זכה ביה דלא מצי למיהדר מיהו מודו רבנן דכל כמה דלא מטא גיטא לידיה לא הוי משוחרר וכיון דמית קדים תו לא הוי שיחרוריה שחרור דנפקא ליה רשותיה מיניה וחייל עליה רשות יורשין:

תנו מנה לפלוני כו' - דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו דתקון רבנן שמא תטרף דעתו עליו בחליו אם לא היה מובטח שיקיימו דבריו:

כי קתני - בהנך ד' דברים:

מילתא דליתיה - בשאר שטרות והא מילתא איתא בשאר שטרות שאם מסר שטר מתנה לשלוחו ליתנו לאחר (מיתה) ומת לא יתן לאחר מיתה דהא לא אקני ליה ארעא עד דלימטיא שטרא לידיה וההיא שעתא פקע ליה רשותיה:

שמא לא גמר להקנותו לו - ע"פ צוואתו בתקנה דתקון רבנן לשכיב מרע:

אלא בשטר - לכי מטא שטרא לידיה ליקנינהו בשטרא:

ואין שטר - מקנה לאחר מיתה דהא פקעה ליה רשותיה דנותן:

והאיכא לשמה - דשוו גיטי נשים ושחרורי עבדים:

בשלמא לרבה - דאמר תקנתא דמוליך ומביא לפי שאין בקיאין לשמה היא היינו מוליך ומביא:

האיכא מחובר - דפסול בתרוייהו דכתיב (דברים כד) וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר קציצה ושחרור גמר לה לה:

פסולא דרבנן - מוליך ומביא רבנן הוא דאצרכוהו למימר בפני נכתב עד כותי פסול מדרבנן בשאר שטרות דאחזקינהו סתמייהו לפסולא ערכאות לקמיה פריך והא ערכאות פסולא דאורייתא שאין עדותן כשר לפי שאינן בתורת גיטין וקידושין ורחמנא אמר וכתב ונתן מי שישנו בכלל נתינה ישנו בכלל כתיבה והכי מפרש בפרק שני (לקמן ד' כג:):

בעדי מסירה - מתני' דמכשיר בשאר שטרות ופסל בהני כגון דאיכא עדי מסירה:

ור"א היא דאמר עדי מסירה כרתי - ואין צריך לחתום בגט וכי כתב קרא וכתב אכתיבת הגט כתיב ולא אחתימת ידי עדים ומתניתין בשכתבו סופר ישראל ואשמעינן מתניתין דמודה ר"א במזוייף מתוכו בחתימת עדים פסולין שהוא פסול ואע"ג דאיכא הכשר עדי מסירה והאי פסולא מדרבנן גזירה דילמא אתי למיסמך עלייהו בלא עדי מסירה וכי אכשר ר"א היכא דלא חתימו עליה סהדי כלל:

אף אלו - גיטי נשים כשרים בחותמין עובדי כוכבים:

ואמר רבי זירא ירד ר"ש כו' - ואכשר להו בעדי מסירה וכשכתבו סופר ישראל:

מכלל דת"ק סבר לא - כרתי עדי מסירה אלא עדי חתימה ופסולא דאורייתא היא:



איכא בינייהו שמות מובהקין - כלומר ת"ק בשיטתיה דרבי אלעזר קאי ומדרבנן הוא דפסלי' דילמא אתי למיסמך אחתומין ולמוסרו בפניהם ואתא ר' שמעון למימר אם שמות מובהקים דעובדי כוכבים הן שאין ישראל נקראין באותן שמות לאו היינו מזוייף מתוכו דמודה ר"א דכולי עלמא ידעי דעובדי כוכבים הם ולא אתי למיסמך עלייהו בלא עדי מסירה:

חזרה - רצה לחזור בשניהם לר"מ פסולה דאורייתא הוא דהא כיון דבטיל משלח לשליחותיה דשליח נמצא שאינו שלוחו ואין כאן גירושין כלל והיינו דאורייתא דרחמנא אמר ונתן בידה וזה לא נתן לא הוא ולא שלוחו:

הכי גרסינן אלא כי קתני מילתא דליתא בקדושין - כלומר כי פרכינן לעיל האיכא מחובר ולשמה לא תשני פסולא דאורייתא לא קתני אלא אימא מילתא דאיתא בקידושין לא קתני כגון לשמה ומחובר איתא נמי בשטרי קידושין כדכתיב (דברים כד) ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר איתקוש הווייה ליציאה אבל בפני נכתב ליתיה בקידושין דתקנתא דרבנן בעלמא היא בגיטין דילמא אתי בעל מערער ופסיל ליה ועד כותי נמי אינו כשר בקידושין דהאי דאכשרו בגיטין היינו טעמא כדלקמן (ע"ב) דעדי הגט אין חותמין זה בלא זה מה שאין כן בשאר שטרות וערכאות נמי ליתא בקידושין היכא דאיכא עדי מסירה ישראל דבגט ושחרור הוא דגזרי דילמא אתי למיסמך עלייהו ומצרכינן ליה גיטא אחרינא אבל בקדושין כיון דמדאורייתא מקודשת משום עדי מסירה אי אמרת אינה מקודשת שרית אשת איש לעלמא:

ופרכינן חזרה גופה איתא בקידושין - שאם מסר שטר קידושין לשלוחו ורצה לחזור חוזר דאין כאן זכות הוא לה דאסר לה אכולי עלמא ומשום האי שטרא אינו מתחייב במזונותיה:

בשליחות בעל כורחה כו' - כלומר דומיא דגיטין לא משכחת לה בקידושין דהא שליח זה משתלח אצלה לגרשה בעל כרחה וכן לעבד לשחררו על כרחו אבל בקידושין לא היה נעשה שליח אצלה על כרחה הילכך הכי קתני בזו שוו גיטי נשים ושחרורי עבדים ששליח זה היה נעשה שליח אצלן על כרחן ואם רצה הבעל חוזר מה שאין כן בקידושין דאע"ג דחוזר לא דומיא דהני הוא:

מתני' עד כותי פסול - דחשידי אעדות שקר:

חוץ מגיטי נשים - כדמפרש בגמרא:

לכפר - עותנאי:

גמ' מצת כותי מותרת - בפסח לאכילה ולא חיישינן שמא החמיצה:

ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח - משום חובת לילה הראשון שהוא חייב לאכול מצה המשתמרת כדכתיב (שמות יב) בערב תאכלו מצות ואפי' ידעינן בה דלא החמיצה לא נפיק בה אלא אם כן עבד לה שימור לשם חובת מצה דכתיב (שם) ושמרתם את המצות וכותים בקיאין הן שצריכה להשתמר לשמה ועושין לה שימור:

ר"א אוסר - אף באכילה כל ימות הפסח דחשדינן להו שמא מחמצין:

כל מצוה שהחזיקו בה כו' - ובהכל שוחטין מפרש דאתי ר"ש לאוסופי אתנא קמא אף מצוה שהיא מדברי סופרים ואינה כתובה בתורה אם החזיקו בה סמכינן עלייהו:

אפי' שאר שטרות נמי - דהא לא חשידי:

אי דאחזוק - בהלכות גיטין ושטרות:

וכגון דאחזוק בהא - בגיטין ושחרורין:

ולא אחזוק בהא - בשאר שטרות:

אי הכי מאי איריא - דלא אכשרינן בגיטין אלא חד כותי כדקתני מתני' עד כותי דחד כותי וחד ישראל הוא דמכשר אבל תרוייהו כותים לא:

לא הכשירו בו - בגט אשה:

לעולם כר' אלעזר - דאמר חשידי וגיטין מאי טעמא הוכשר עד כותי:

כגון דחתים ישראל - עד השני:

לבסוף - תחת כותי:



דאי לאו דכותי חבר הוה - לא הוה האי ישראל מחתים ליה לכותי מקמיה:

אי הכי שאר שטרות נמי - כי חתם ישראל לבסוף ניכשריה:

אלא - על כרחיך טעמא מאי לא הוי בשאר שטרות בחזקת חבר ע"י הקדמה זו דאמרינן האי ישראל רווחא שבק למאן דקשיש מיניה שראו את העדות עם ישראל זה החתום ישראלים זקנים ממנו והכותי וכשחתם ישראל זה תחילה היה סבור שיחתום בעל השטר עמו אחד מישראל הזקנים לפיכך חתם בתחתית השטר והמלוה בא והחתים אחריו את הכותי למעלה הימנו:

הכא נמי - בגט אשה נימא רווחא שבק:

זאת אומרת - מתניתין דמכשר בגט ופסיל בשאר שטרות אשמעינן דעדי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה הילכך על כרחך ישראל זה ראה את הכותי חותם למעלה והוא חתם למטה ואי לאו דחבר הוא לא אחתמיה מקמיה אבל עדי שאר שטרות חותמין זה שלא בפני זה הילכך איכא למיחש ישראל זה חתם ראשון בתחתית השטר ושבק רווחא למאן דקשיש ולא ידע שיחתמו את הכותי למעלה הימנו:

מאי טעמא - אמרו רבנן שלא יחתמו זה שלא בפני זה:

גזירה משום כולכם - דתנן בפירקין דלקמן (דף סו:) אמר לעשרה כולכם כתבו גט לאשתי אחד כותב וכולם חותמין ואי לא הוו חתמי כולהו הוי פסול דבקפידא תליא דלא שוויה גיטא אלא בהכי לפיכך תקנו אפילו היכא דלא אמר כולכם שיהיו כל העדים נקבצים בשעת החתימה:

תנינא כל גט שיש עליו עד כותי פסול - ועלה קאמר חוץ מגיטי נשים:

הוה אמינא דאפילו תרי - כשרין בגט והא דתני חד לאשמועינן חומרא דשאר שטרות דחד נמי פסול בהו קא משמע לן:

רבא אמר לעולם תרי - כותים הוו בההוא גיטא דרבן גמליאל:

ורבן גמליאל מיפלג פליג - ואי אמרת מעשה לסתור חסורי מיחסרא כו':

מתני' בערכאות - מקום בית וועד דיינים קבועין שלהן:

לא הוזכרו - בבית המדרש לפסול:

אלא בזמן שנעשו בהדיוט - ע"י עובדי כוכבים הדיוטות שאינן דיינים ובגמרא מפרש לה:

גמ' קא פסיק ותני - כל השטרות כשרין בחותמי עובדי כוכבים לא שנא שטרי מכר ול"ש שטרי מתנה:

בשלמא - שטרי מכר דארעא לאו בהאי שטרא מיקניא אלא בזוזי:

מכי יהיב - האי גברא:

זוזי - לישראל חבריה:

קמייהו - דדיינין עובדי כוכבים:

הוא דקנה - לארעא דקרקע נקנה בכסף או בשטר והאי שטרא ראיה בעלמא הוא שלא יאמר (לא) מכרתיה ולא קבלתי מעות ובהא מילתא אינהו מהימני:

דאי לאו דיהב זוזי קמייהו - כיון דדיינין קבועין נינהו:

לא הוו מרעי נפשייהו - וכתבי ליה שטרא:

אלא מתנה - דעל ידי השטר הוא קנה אותה במסירת השטר היכי מקניא האי שטרא חספא בעלמא הוא:

דינא דמלכותא - של עובדי כוכבים:

תני חוץ מכגיטי נשים - כל שטרות שהן כגיטי נשים שעל ידי השטר הדבר נגמר דהיינו נמי שטר מתנה וה"ה נמי דמצי לשנויי בעדי מסירה ישראל דאינהו משוי ליה שטרא אלא שינויא דחיקא הוא דשנינן לעיל הכי דהא פרכינן עלה מדקתני סיפא רבי שמעון כו' ואיצטריכא ליה לשנויי שמות מובהקין איכא בינייהו (אע"ג דאוקימנא לעיל בעדי מסירה ה"מ לת"ק דברייתא דנחית למנינא ופרכינן עלה והא איכא לשמה ואיכא מחובר וליכא לתרוצי אלא בהכי אבל תנא קמא דמתניתין דלא נחית למנינא ותנא לשמה לא מוקמינן ליה כרבי אלעזר דמדרבי שמעון סבר לה כר' אלעזר תנא קמא לא סבירא ליה):

כריתה - הבדלה לשון ספר כריתות (דברים כד) דכיון דלא שייכי בתורת גטין וקדושין אין נעשין עדים בדבר דכתיב וכתב ונתן מי שישנו בנתינה ישנו בכתיבה:

ירד רבי שמעון לשטתו של רבי אלעזר - דאמר עדי מסירת הגט הוא דכרתי כדאמר בפרק בתרא (לקמן דף פו.) אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כו' ורבי שמעון נמי בהכי מכשר שימסרנו לה בפני עדים ישראל:

מודה ר' אלעזר במזויף מתוכו - דאע"ג דאמר ר' אלעזר גט שאין עליו עדים כשר דוקא אין עליו עדים אבל יש בו עדים פסולין פסול מדרבנן דילמא קאתי למימסריה באפייהו ומיסמך עלייהו:



בשמות מובהקין - דעובדי כוכבים דלא שכיחי ישראל דמסקי בהנהו שמהתן דתו לא אתי למיסמך עלייהו דמידע ידיע דעובדי כוכבים הם:

הורמיז ואבודינא בר שיבתאי ובר קידרי בטי ונקים אונא - כולם שמות דייני עובדי כוכבים הם:

ליפלוג בדידה - בערכאות גופייהו:

אבל שמות שאינן מובהקין - נעשו כשארי שטרות של מכר שנעשו בהדיוטות בלא ערכאות דהנהו ודאי פסילי דלא קפדי אאורועי נפשייהו וחתמי שיקרא ועל כרחיך האי נעשו בהדיוט אשאר שטרות קאמר העומדים לראיה דהתם איכא לפלוגי בין הדיוט לערכאות דאילו בגט אשה לענין כריתות הדיוט וערכאות שוין והכי קאמר לא הוזכרו גיטי אשה ליפסל אלא בשמות שאין מובהקין דנעשו כשאר שטרות הנעשים בהדיוט:

ואיבעית אימא סיפא - לא הוזכרו דקתני:

אתאן לגיטי ממון - ורבנן קאמרי ליה וארישא קאי כל השטרות של ממון העולין בערכאות של עובדי כוכבים כשירין כגון שטרי מכר וכדפרישית טעמא לעיל דזוזי קנו ליה ושטרא לסהדותא בעלמא ואי לא דיהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעי נפשייהו למיכתב שטרא ולא הוזכרו ליפסל אלא בזמן שנעשו בהדיוט דלא קפדי אאורועי נפשייהו:

אר"ש לחכמים - סמך לדבריו דאף אלו כשרים:

לא נחלקו ר' עקיבא וחכמים - שהן דור שהיה לפנינו:

על שטרות העולים כו' - שהן כשרין ואפילו גיטי נשים ושחרורי עבדים: חוץ מגיטי נשים ל"ג ברישא דמילתיה דר' שמעון בתוספתא אלא בסיפא דמילתייהו דרבנן גרס לה וה"ג לא נחלקו אלא בזמן שנעשו בהדיוט שרבי עקיבא מכשיר וחכמים פוסלים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים. דכיון שנעשו בהדיוט שטרי מכר דקיימי לראי' ועליהן דסהדי עובדי כוכבים סמכינן פסול דאימר שקרא חתום אבל גיטי נשים לאו עליהם סמכינן אלא אעדי מסירה ובשמות מובהקין קמיירי:

רבן שמעון בן גמליאל אומר אף אלו - גיטי נשים:

כשרים במקום שאין ישראל חותמין - כלומר אף אלו גיטי נשים שאתם מכשירין אימתי הן כשרים במקום שאין ישראל חותמין בעיר שאין העובדי כוכבים מניחין את ישראל לחתום דכיון שאין ישראל חותמין באותה העיר הכל יודעין שהם עובדי כוכבים ואין סומכין עליהם ומסר ליה ניהליה בעדים ישראל:

אבל במקום שישראל חותמין - אע"פ שהשמות הללו מובהקין דעובדי כוכבים הן פסולין דאי מכשרת בהני אתי לאכשורי בשמות שאין מובהקין:

לגזור מקום שאין ישראל חותמין - כי היכי דגזר שמות מובהקין אטו שמות שאין מובהקין:

סבר לאכשורי - שאר שטרות:

בכינופיא דארמאי - שאינן ערכאות:

שטרא פרסאה - שעשאוהו בלשון פרסי וחתמו פרסיים הדיוטות עליו:

והא לא ידעי - העדים שמסרו בפניהם:

למיקרי - ולא ידעי מאי ניהו והיכי מסהדי לאחר זמן עלה דמילתא:

שאינו יכול לזייף - שיהא הקלף מתוקן בעפצים בשעת עיבודו שעושים אותו שחור ושוב אין אדם עושה בה מחק וחוזר וכותב עליו מפני שהוא ניכר וקלפי פרסיים אינם מעובדים בעפצין שקורין גל"ש (גלי"ש: עפצים (גידולים טפיליים בעלה האלון)) ואדם יכול למחוק כתבו ומניח חתימת העדים וכותב למעלה ממון הרבה:

מענינו של שטר בשיטה אחרונה - כדאמרי' בגט פשוט (ב"ב דף קסא:) וקנינא מן פלוני אכל מה דכתוב ומפורש לעיל:

בדמהדר - שמוחזר בשיטה אחרונה:

לית ליה קלא - לפי שאין חותמין ישראל דסהדי דחתימי אשטרא אינון מפקי לקלא ולפיכך אין הלוקח נפסד דאמר ליה לא הוה ידענא דמשתעבד לך ובפ"ב (לקמן דף יט:) אמרי' דאי חתימי עליה ישראל טריף ממשעבדי:



עדים החתומין על הגט - ומא"י בא דהא לא קאמר ממדינת הים:

ושמותיהן כשמות עובדי כוכבים - ולא ידעינן אי עובדי כוכבים נינהו או ישראל:

מהו - לאכשורי בעדי מסירה:

לא בא לידינו - גט ששמות עובדי כוכבים חתומין בו:

אלא - אחד שהיו חתומין בו לוקוס ולוס:

והכשרנו - בעדי מסירה:

ודוקא לוקוס ולוס - ששמות מובהקין הן ולא אתי למיסמך עלייהו:

אע"פ ששמותיהן כשמות עובדי כוכבי' כשרים - ואפי' בלא עדי מסירה וכל שכן בעדי מסירה דלא מחזקינן להו אלא בישראל לפי שרוב ישראל שבחו"ל כו' ואת אמרת לוקוס ולוס דוקא:

התם כדקתני טעמא - וכי א"ר יוחנן בא"י דאין רוב שמותיהן כשמות עובדי כוכבים הילכך מספקינן דילמא עובדי כוכבים נינהו ופסולין ואפילו בעדי מסירה כרבנן דמתני':

ואיכא דאמרי כי מתניתא בעא מיניה - גיטין הבאין ממדינת הים ושמותיהן כשמות עובדי כוכבים מהו:

ופשט ליה - ר' יוחנן ממתנית' דכשירין דבחזקת ישראל נינהו מפני שרוב ישראל שבחו"ל שמותיהן כשמות עובדי כוכבים:

מתני' רצה לחזור בשניהם - קודם שהגיע ליד האשה והעבד:

יחזור - ואין השליח יכול לזכות בהן לצרכו דחוב הוא להן כדמפרש לקמיה:

וחכמים אומרים בגיטי נשים - יכול לחזור אבל לא בשחרור:

שזכין לו כו' - וזכה בהן השליח לצרכו:

שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי - הילכך כי משחרר ליה לא מפסיד ליה מזונות דבלאו הכי נמי אי בעי לא זיין ליה אבל שלא לזון את אשתו אינו רשאי הלכך כי מגרש לה מפסיד לה מזוני:

והלא הוא פוסל את עבדו - בגט זה:

מן התרומה - אלמא חוב הוא לו:

אמרו לו מפני שהוא קניינו - האי דמיפסל בגיטא מן התרומה מפני שהוא קניינו דכהן עד עכשיו וכי משחרר ליה לאו קניינו הוא ובגמרא מפרש מאי קאמר:

גמ' ש"מ מדרבנן - דאמרי שהשליח יתפוס השטר לצורך העבד ואע"ג דבעל קמהדר ביה ואינו עוד שלוחו ותפיסה בעלמא הוא בע"כ:

התופס לב"ח - אדם מן השוק שתופס מטלטלי בנכסי ראובן לצורך שמעון שהוא בעל חוב קונה:

ואפי' במקום שחב לאחרים - לשון שאלה הוא ונשמע מיניה נמי דאפי' במקום שחב התופס הזה בתפיסתו זאת ללוי דהוה ליה נמי בעל חוב דראובן ותופס זה שקדם ותפס לצורך שמעון מפסיד את לוי ותימא נמי קנה דהא מתני' נמי שליח זה תופס לעבד וחב לבעלים:

ואם תאמר משנתינו - הא שמעינן ממתני' דקנה:

כאומר זכו דמי - ואין זה כשאר תופס אלא בעל עשאו שליח לזכות בו ואע"פ שהעבד לא ידע זכין לאדם שלא בפניו:

מי שליקט - ב"ה עשיר שליקט את הפיאה כו' והיינו מקום שחב לעניים:



לא תלקט לעני - סמכינהו רחמנא לא תלקט לעני ולגר ודרשינן סמוכין לא תלקט אתה לצורך העני:

להזהיר עני על שלו - עני הראוי ליטול פאה ויש לו שדה הזהירו הכתוב להניח בה פאה:

לעבד - כנעני:

עשה עמי - מלאכה ואיני זנך אלא חזור על הפתחים:

בדלא ספקא - לזון במעשה ידיה וצריך להוסיף משלו:

ופרכינן עבד נמי לא ספק ומשני עבדא דנהום כרסיה לא שויא - עבד שאינו שוה לחם אכלו:

למריה למאי מתבעי - הלכך אינו מוסיף משלו אלא יחזור על הפתחים כי מי יכופנו לזונו ולהפסיד שלו אבל אשה כך התנה עמה בכתובתה ואת תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי:

שגלה לערי מקלט - שהרג בשוגג וגלה:

להעדפה - שמעשה ידיו עודפים על מזונותיו:

לא לישקל מיניה - ויהא ביד העבד שמא יש יום שלא ימצא להשתכר:

וחי - ונס אל אחת הערים האל וחי:

כבודה בת מלך - כל ישראל בני מלכים:

פנימה - צנועה ואין דרכה לצאת ולסבב בעיר שאינה משם ואין מכירין אותה להביא לה מלאכה בביתה אלא אם כן מסבבת בעיר למצוא מלאכה להשתכר:

ותסברא - דבדאמר ליה עשה עמי קא מיירי:

ועוד מאי שנא שני בצורת - אפילו בשני שובע כיון דא"ל עשה עמי הרי הן לו שני בצורת:

לא ספק - אינו מספיק:

מאן דמרחם אבני חרי אעבדא נמי מרחם - דשייך במצות כאשה:



לוה ואוכל עושה ופורע - לא יעשה תחלה דפרוטה קמייתא קדשה לה ושוב אסור לו אלא לוה תחילה ואוכל ועושה פחות פחות משוה פרוטה ופורע כדמפרש לקמיה וקס"ד בשאין מעלה לו מזונות וקאמר דיכול להקדיש אלמא יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך:

להעדפה - מזונות מרווחין יותר מה שאין דרך בעליו להאכילו:

דלשבח עבדיה - בגוף בריא:

בפחות פחות משוה פרוטה - עד שלא תצטרף הפרוטה יפרענה דלא חייל הקדש אפחות משוה פרוטה:

ה"נ מסתברא - דבמעלה לו מזונות קאמר:

דאי לא עבד מאן פלח ליה - שמאחר שאין עושין לו מאכל מה יאכל העבד הזה מי יעבדנו ומי יזמן לו מזונות:

אי אמרת בשלמא - הך דלעיל דקאמר רב דחל הקדש:

במעלה לו מזונות - קאמר ואין יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך:

והא - דקאמר לא חייל הקדש בשאינו מעלה שפיר:

אלא אי אמרת - קמייתא בשאינו מעלה ואפילו הכי חייל הקדש דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך:

דאי לא עבד מאן פלח ליה - בתמיה מאן דבעי ניפלחיה:

ת"ש - דאיכא אמורא אחרינא דפליג עליה דרב:

נותן שבתו ורפואתו לרבו - שבתו שכר בטלתו בחליו ואע"פ שנותן לו דמי ידו רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין דעדיין הוא ראוי לכך כשיעמוד מחליו:

ורפואתו - לקמיה פריך הא בעי למיתבא לרופא הוא הדין לנזקו וצערו אלא נזקו לא איצטריך דהיינו דמי ידו ופשיטא דלרביה הוא דאפחתיה מכספיה וצערו נמי בכלל רפואתו דהכא הוא כדמפרש לקמיה דהאי רפואתו צערא דסמא חריפא הוא וה"ה נמי לצער המכה ומדקאמר שבתו לרבו והוא ניזון מן הצדקה ש"מ יכול הרב כו':

להעדפה - שהוא צריך מפני חליו להוסיף על מזונותיו:

ניזון - משמע מזונות כדי חייו:

פרנסה - היינו כל שאר צרכיו בלשון לעז קונריי"ר (ציוד, צרכים) :

פשיטא - דלרבו הוא אלא למאן ליהוי הרי מעשה ידיו לרבו ואי לאשמועינן אע"פ שאינו זנו ולמימרא דיכול הרב כו' נימא אותו העבד ניזון מן הצדקה ותו לא:

דאמדוה לחמשא יומי - ליתן לרופא שכר חמשת הימים:

צערא דידיה - וסד"א צערא לא זכי ליה רחמנא:

קמ"ל - דבכל שבח הבא לידו זוכה בו רבו כשורו וחמורו:

אמרנו לו למאיר גרסינן - מפני שחבירו הוא אינו קורהו רבי:

ומה והלא אם ירצה שלא לזונו רשאי - נמצא שאינו מפסידו בשחרורו כלום:

אבל אשה חוב הוא לה - רבנן קאמרי לה כלומר בההיא ודאי מודינא:

מאי קאמרי ליה ומאי קמהדר להו - כלומר תשובה שהשיבם ומה עבד כהן שברח מה תשובה היא למה שאמרו לו על המזונות:

השבתוני על המזונות - שאינו זנו משלו:

מה תשיבוני על התרומה - שהרי כל זמן שלא שחררו הוא הולך ואוכל תרומה בכל מקום בשביל רבו:

וכי תימא - ודאי קבלת שליח זו אינה חוב דאי בעי מריה זריק ליה גיטא ברשות הרבים בתוך ד' אמות:

ופסיל ליה - שהרי משוחרר הוא זו אינה ראיה דאיהו שביק ליה מיד ולא ימציא עצמו למקום שיכול לפוסלו בזריקת גט:

ואזיל לעלמא - ואכיל תרומה:



וזה אינו אוכל - משוחרר אינו אוכל:

מפני שהוא קנינו - טעמא מאי עבד כהן שברח אוכל בתרומה מפני שהוא קנינו דכהן הלכך אי בעי ההוא כהן כשיברח עבדו שקיל ארבעה זוזי מישראל ומקני ליה ניהליה כל היכא דאיתיה ושוב אינו קנינו ומיפסיל:

זילא ליה - זוללה היא בעיניו לזלזל בה לכל תאותו:

ופריצה ליה - מתנהגת עמו בפריצות:

מתני' האומר תנו גט זה לאשתי - גרסינן במתני' ולא גרסי' תן שלא מסרם ליד שליח בחייו לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לומר שמשעה ראשונה זכה לו השליח לעבד להיות משוחרר:

לא יתנו לאחר מיתה - דגיטא לא הוי עד דמטי לידיה וכי מטי לידיה הא מית ליה משחרר ופקעה ליה רשותיה:

גמ' והוא שצבורים - מנה דקתני מתני' בצבורין ומונחין המעות עסקינן ואמר מנה זה תנו לפלוני:

בבריא - מתנות בריא במטלטלין יכול לחזור בו עד שימשוך ויורשו נמי מצי למיהדר ביה אליבא דמאן דלית ליה מצוה לקיים דברי המת:

במעמד שלשתן קנה - ולקמן מפרש טעמא וצבורין בעינן דסבר רב זביד לא אמר רב קנה אלא בפקדון דקני ליה כל היכא דאיתיה:

שמא מנה קבור - יש לו בקרקע וההוא הוא דיהב ליה:



לא שנא במלוה - ואע"ג דלהוצאה ניתנה ואינה בעין הלכך לא בעינן צבורין אי במעמד שלשתן קמיירי מתני':

טעמא דמת - הוא דלא יתנו דאין גט לאחר מיתה:

הא מחיים נותנין - ולא צריך תו לאימלוכי ביה:

וטעמא דאמר תנו - כלומר והא דדייקינן הא מחיים נותנין טעמא דאמר מעיקרא תנו כדקתני תנו גט לאשתי:

הא לא אמר תנו - אלא כתבו לא הוי תלי תנא דמתני' טעמא דלא יתנו משום מיתה דאפילו מחיים נמי אין נותנין עד דלימא תנו מדלא קתני האומר כתבו גט (זה) לאשתי ומת לא יתנו לאחר מיתה ש"מ דאי אמר הכי אפילו מחיים נמי לא יהבינן ואי בשכיב מרע אע"ג דלא אמר תנו אלא כתבו יהבינן כרבי שמעון שזורי:

היוצא בקולר - ליהרג:

ואמר כתבו גט לאשתי - כדי שלא תזקק ליבם:

הרי אלו יכתבו ויתנו - דמתוך שהוא בהול על נפשו לא גמר למילתי' ומיהו כתבו ותנו הוה דעתיה:

המפרש - בים:

והיוצא בשיירא - למדבר:

אף המסוכן - שכיב מרע:

במילתי' דשמואל - גרסי' מלוה לי בידך:

מאי טעמא - במלוה קנה הא ליתא בעינא דלקנייה:

נעשה כאומר לו - לוה למלוה:

בשעת מתן מעות - דהלואה:

משעבדנא - מהשתא לכל מאן דאתי מחמתך הלכך כי א"ל תנהו לפלוני איגלאי מילתא דמשעת מתן מעות אשתעבד ליה:

הקנה - מלוה זו:

לנולדים - שזה המקבל נולד לאחר אותה הלואה:

הכי נמי דלא קנו - דכיון דטעמא משום שעבודא דקביל עליה לוה בשעת הלואה לאישתעבודי להאי דאתי מחמתיה הוא ואיהו לא היה בעולם בההיא שעתא לא קני:

ואפי' לר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם - כגון מוכר פירות דקל או מה שתעלה מצודתי:

הני מילי - כי מהנה לאדם שישנו בעולם אבל לדבר שאינו בעולם לא:



בההיא הנאה דקא משתניא - האי מלוה לגבי האי ממלוה ישנה למלוה חדשה ונוח לו לדחות הפרעון זמן ארוך:

גמר - השתא בשעת אמירה:

ומשעביד נפשיה - בלב שלם להאי ומינתיק מקמא:

כגון הני דבי בר אלישיב - אם היה מקבל זה אדם חזק שאינו ממתין כגון הני דבי בר אלישיב כו':

כהלכתא בלא טעמא - כאילו קבלה משה הלכה מסיני שאין צריך לתת בה טעם:

אפיטרופיא - להכניס ולהוציא ואע"פ שכתבו לה בלשון מתנה לא קנאתן ואין טעם בדבר אלא כך תקנו והפקר ב"ד היה הפקר:

בבית - בית מיוחד שאינו דר בה אלא עשאו לו לבית חתנות:

באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי - השתא ס"ד דהכי אמר ליה בפניו אני מבטיחך שלא אחזור בי:

ופרכינן מכלל דאי בעי למהדר מצי מיהדר - בתמיה:

ה"ק דברים הללו כו' - כיון דבאפיה קאמינא לך דתיתביה ניהליה תו לא מצי הדרנא בי:

הא אמרה רב חדא זימנא - ולמה ליה למימר דלא מצינא הדרנא:

הני מילי - דבעינן בפניו:

מתנה מרובה - כגון מנה:

קמ"ל - להכי איצטריך למימר באפיה קאמינא לך לאשמועינן דקבא דמוריקא דמתנה מועטת היא בעיא נמי באפיה:

גינאי - בעלי גינה מוכרי ירק:

איסתירי זוזי - סילעי מדינה סתם איסתירי סלע צורי איסתרי זוזי סלע מדינה שמינית שבסלע צורי דהיינו חצי דינר:

באפי מרי - אאמרו ליה קאי כלומר אמרו ליה באפי מרי ארעא יהבינהו ניהלי' למרי ארעא:

חייב - המשלח הזה:

באחריותו - אם יאנסו מיד שליח זה:

ואם בא לחזור - ולומר החזירם לי שמא יאנסו ממך בדרך אינו חוזר:

רב סבר הולך כזכי דמי - הלכך אינו חוזר ומיהו חייב באחריותו שהמלוה לא צווהו למוסרם לזה:

ה"ג דכ"ע הולך כזכי דמי - כלומר בעלמא הולך כזכי דמי ואם היו במתנה דליכא אחריות מודה שמואל דאינו חוזר:

שמואל סבר אמרינן מגו - מתוך שחייב באחריות אם בא לחזור חוזר:

הולך תן - כלומר אחד מכל לשונות הללו:

לימא ליה - האי משלח:

אין רצונו - של מפקיד:

שיהא פקדונו ביד אחר - דהכי קי"ל לקמן בפרק שלישי (דף כט.) וכיון דאין רצונו אשתכח דחוב הוא לו ואין חבין לו לאדם אלא בפניו ואמאי אינו חוזר האי לאו זכי הוא:

כשהוחזק - משלח זה:

כפרן - בפקדון דאנן סהדי דניחא ליה לבעליו שיצא מתחת ידו:

סרבלי - קו"ט (שמלות, כותנות (הבגד העיקרי של גבר ואשה בימי הבינים)) בלע"ז:

אשרתא - הקפה שנתן סרבלים באשראי לתת לו המעות לזמן קבוע:

נקני מינך - אונסא דאורחא דאי מיתנסי מינך לא ליהדר לתובען:

אמר להו אין - כן אעשה:

שפיר עבדת - שלא שיעבדת עצמך על חנם ותהיה עבד ולהך לישנא גריס שפיר עבדת דלא שוית נפשך עבד לוה לאיש מלוה:

ל"א גריס שפיר עבדת עבד לוה לאיש מלוה - כלומר שפיר עבדת דאשתמטת לפי שהן לווים ועבדים לי להביאו לי באחריותן:

איספקא - כלי:



אמר להו אין - מהדרנא:

אמר להו לא - כדאמרי' לעיל אם בא לחזור אינו חוזר:

אמרו לו - לר' דוסתאי:

חזי מר מאי קעביד - דלא קמהדר לן:

טב רמו ליה - הרבה הכוהו לשון מורי ל"א טב רמו ליה יפה ראויות המכות הללו:

אמאי תעביד הכי - שנתרצית להחזיר מיד:

הן אמה - אנשי מדות גבוהים בקומה:

וכובען אמה - אף מלבושיהן מאויימים משאר בני אדם:

ומדברין מחצייהן - כלומר קולן עבה ונראה הדיבור יוצא מטיבורן: ארדא וארטא ופילי בריש:

ולא מצאו - שמת:

כזכי דמי - וכיון שזכה בהן בחייו ינתנו ליורשיו: דכ"ע הולך לאו כזכי דמי גרסי':

בשכיב מרע - שכל זמן שלא חזר בו דבריו ככתובים וכמסורים והולך דידיה זכי הוא ויתנם ליורשי מי שנשתלחו לו שהרי זכה אביהן בחייו:

בבריא - יחזרו למשלח דהולך לאו כזכי דמי וזה לא שלחו אלא למקבל ולא ליורשיו:

הא והא בשכיב מרע - דהולך דידיה זכי הוא:

הא דאיתיה למקבל - בעולם:

בשעת מתן מעות - ושליח זכה בהן מיד וכשמת זכו יורשיו מכחו:

הא דליתיה למקבל - שכבר מת וזה לא היה יודע נמצאת זכיה בטעות ולא קנו יורשין:

הא והא בבריא - והולך דידיה לאו כזכי דמי:

הא דמית מקבל בחיי נותן - יחזרו למשלח דלא זכה בהן מקבל ואפילו מת הנותן בחזירת השליח אין כאן משום מצוה לקיים דברי המת שקודם מיתתו בטלו דבריו משעת מיתת המקבל:

והא - דקתני ליורשי מי שנשתלחו לו:

דמית נותן - לאחר שמסרן לשליח מת ועדיין מקבל חי הלכך משעת מיתת הנותן זכה בהם המקבל משום דמצוה לקיים דברי המת ואפילו היה בריא:

ר' יהודה הנשיא כו' - לקמן מפרש מאי פליג איש אומרים:

וכאן אמרו - בבבל:

מה שירצה שליח יעשה - לפי מה שראה בדעתו של משלח אם היתה עינו יפה במתנה זו ואוהב את המקבל ואת בניו:

ת"ק - דלא איירי במת משלח ואמר יחזרו למשלח:

סבר הולך לאו כזכי דמי - אבל אם מת משלח לא ידעינן מאי קאמר בה:

ור' נתן ור' יעקב - הוסיפו על דבריו ואמרו דאפי' מת משלח לית לן בבריא דמצוה לקיים דברי המת:

וי"א הולך כזכי דמי - ופליגי אפילו לא מת משלח ואמילתיה דת"ק [קאי] תדע דמדקאמר רבי יהודה הנשיא מצוה לקיים דברי המת ש"מ שמעינהו ליש אומרים דתלו טעמייהו בהולך כזכי דמי ואפי' לא מת משלח ואמר איהו דוקא מת דמצוה לקיים דבריו אבל לא מת לא דהולך לאו כזכי דמי:

מספקא להו - אי כזכי דמי אי לא ואי מצוה לקיים אי לא:

שודא - ראות עיניו של שליח:

עדיף - מחלוקה במילתא דמספקא:

בבריא כולי עלמא לא פליגי - דלאו כזכי דמי:

ובפלוגתא דרבי אלעזר - דמשוי ליה לשכיב מרע כבריא:

על פיו - על פי צואתו מחלק נכסיו לבניו ולא כשאר המורישים שחולקים היורשים בשוה:

בכסף בשטר ובחזקה - שבכך הן נקנים מן הבריא ושכ"מ נמי לרבי אלעזר אי לאו אקנינהו בהכי לא מיקנו:



כבינתי - נושק"א בלע"ז (סיכה, מכבנה (וראה לעיל שבת נד. ונז.)):

והיא בי"ב מנה - כך היתה שוה:

תקברם אמם - קללה היא כלומר לא יעלו על לב ולא יזכרו בבית המדרש לראיה לפי שרשעים היו שהיו מקיימין קוצים בכרם ולר"א כלאים נינהו ולא נלמד מהן ראיה לפי שלא דקדקנו בהן איך היתה אותה צואה שמתוך שהיו רשעים לא הוזכרו בבהמ"ד:

תנא קמא כר"א - דאמר שכיב מרע ובריא שוים הלכך הולך דידיה לאו כזכי דמי:

ויש אומרים כרבנן - דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי ואפי' לא מת משלח נמי יתנו ליורשי מקבל כל זמן שלא חזר משלח מדבריו:

כר"א - מדתלו טעמא במיתה הא אם לא מת יחזרו לו:

מספקא להו - אי כר"א אי כרבנן והיכא דמית נמי מספקא להו אי מצוה לקיים דברי המת או לא:

תני - במילתיה דר"ש יחזרו למשלח ולא תתני ליורשי משלח דבלא מת עסקינן:

פרק שני - המביא גט


מתני' המביא בפני נחתם חציו - אחד . מן העדים:

א' אומר בפני נכתב ואחד אומר כו' פסול - אי כשהגט יוצא מתחת ידי האחד שהוא מביאו ואין חבירו שליח בהבאתו משום הכי פסול דלשליח אצרכוה רבנן למימרינהו לתרוייהו ולמאן דמוקי לה נמי בגמ' בששניהם שלוחים אפ"ה פסול כיון דחד הוא דאיכא אחתימה ואיהו לא מסהיד אכתיבה אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא בעד אחד כדאמרי' בפ"ק (לעיל דף ג.):

שנים אומרים בפנינו נכתב ואחד - שלישי אומר כו' נמי פסול משום האי טעמא:

ור' יהודה מכשיר - דכיון דמצרכינן לאסהודי נמי אכתיבה או הוא או אחר תו לא אתי לאיחלופי ובגמ' אמרינן דחלוק היה ר' יהודה אף בראשונה אאחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם:

א' אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר - בגמ' מפרש לה:

גמ' שיטה אחת - שיטה ראשונה שבה שם האיש והאשה והזמן:

אמר רב חסדא כו' - לאו לפרושי מתני' אתא ולאוקומי מתני' בהכי אלא סברא דידיה מוסיף ואמר רבותא דאפי' שנים מן השוק מעידין שהן מכירין יד עד חתימת השני שלא העיד השליח עליו פסול:

קיום הגט - היינו עדים המעידין על חותם העדים:

תקנת חכמים - עדות השליח שהאמינוהו חכמים כשנים:

מי איכא מידי דאילו אמר חד כשר - אם היה אומר השליח אני מכירם כשר ואפילו לא אמר בפני נחתם דהכי אמרינן בפ"ק (לעיל דף ג.) דכי אמר יודע אני נמי מהימן בשמעתא קמייתא: