פני יהושע/גיטין/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

השולח פרק רביעי

דף לב עמוד אעריכה

משנה השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר לו כו' ונראה לכאורה מלשון המשנה דבהאי בבא דשלח אחריו שליח נמי לא נגמר הביטול כ"א כשפגע השליח בשליח ואמר לו קודם שהגיע הגט ליד האשה אבל אם נתעכב השליח השני עד שכבר מסר השליח הראשון הגט ליד האשה תו לא הוי ביטול אע"ג דבשעה ששלחו הבעל לבטל עדיין לא נמסר הגט ליד האשה. ולכאורה נ"ל להביא ראיה ע"ז מסוגית הש"ס מהאי עובדא דרבה בר בר חנה דמייתי לקמן דחמשה סבי הוינן ואמר לן זילו אטמורו וכתבו לה והיינו כרשב"ג דבטלו שלא בפניו אינו בטול ואם כן אכתי קשה כי מיטמרו מאי הוי הא מצי לבטל ע"י שליח אע"כ דלרשב"ג אף זו מן התקנה שאין יכול לבטל ע"י השליח אפילו בפני שנים עד שיגיע השליח בשליח קודם שיגיע הגט ליד האשה. וא"כ לפ"ז ממילא דה"ה לר' ואפילו קודם התקנה אם שלח הבעל לשליח שני לבטל ולא היה לו שום עדים בדבר שלא נגמר הביטול עד שיגיע בשליח הראשון קודם שהגיע הגט ליד האשה דהא לא פליגי רבי ורשב"ג אלא בביטל בפני שנים אחרים או בפני ג' אבל בפני א' לא פליגי דלא הוי ביטול כמ"ש התוס' לקמן. אמנם אחר העיון יראה לי דעדיין הדבר צריך תלמוד דאף לסברת התוספות דביטול בפני א' דשייך חשש ממזרות יותר לא הוי ביטול אפילו לר' והיינו משום מה כח ב"ד יפה כמו שכתבו להדיא בד"ה ורבי נחמן א"כ משמע דעיקר הטעם כיון שביטל שלא כדין ועבר על דברי חכמים לבטל בפני א' דאיכא חשש ממזרות טובא משא"כ כשביטל ע"י ששלח אחריו שליח שתחלת הביטול נעשה כדין וכי משום שנתעצל או שנאנס בשליחותו לא ליהוי ביטול ומה טעם יש בדבר דהא מדאורייתא ודאי נגמר הביטול משעה ששלחו דלא גרע מאילו בטלו בפני אחד מן השוק שלא בפני השליח. ותדע דלאו משום חשש ממזרות לחוד תליא מילתא דהא לא פלוג רבנן דמשמע דבטלו בפני ב' או ג' לרשב"ג ובפני א' לרבי בכל ענין לא הוי ביטול שלא בפניו אפילו אם נודע לשליח קודם שמסר ליד האשה וכן להיפך בבטלו בפני ג' משמע מלשון התוספות דלא שייך חשש ממזרות אפילו אם לא יצא הקול כשנמסר ליד האשה אע"כ דבתר התחלת הביטול אזלינן אם ביטל בענין דשייך חשש ממזרות באותו שעה בפני ג' לרשב"ג או בפני א' לרבי לא הוי ביטול ואם כן בשלח אחריו שליח דבשעת הביטול לא היה שום חשש ממזרות דחזקה שליח עושה שליחותו ויתחזק בשליחותו טרם שיגיע הגט ליד האשה וא"כ היכא דאיתנס לא מיסתבר לומר דלא הוי ביטול להתיר א"א לעלמא. ובאמת שיש לתמוה טובא על הטור וש"ע שלא זכרו כלל דין זה דשלח אחריו שליח ובאמת מצינו בו כמה חלוקי דינים אי צריך שיבטל בפני ב' דאל"כ אינו נאמן אחר שיגיע ליד האשה כדאיתא בהגהות אשר"י וגם הרא"ש ז"ל הביא בשם הירושלמי דשליח צריך לבטל בפני ב' ויש לדקדק בדבריהם טובא ואין כאן מקומו עי' בית שמואל א"ע סי' קמ"א ס"ק צ"ב:

תוספות בד"ה השולח כו' ועוד דנקט כו' דהשתא אין צריך ב"ד כו' עכ"ל. לכאורה נראה מדבריהם דבשלח אחריו שליח נמי א"צ שנים ולדעתי הוא נגד הירושלמי שהביא הרא"ש ז"ל ועוד שהרי תוס' עצמן נסתפקו לקמן בד"ה ורבי סבר דאפשר דאפילו בביטל בפני השליח הראשון צריך ב' משום דבר שבערוה וכ"ש היכא שמבטל שלא בפניו ע"י שליח דנראה פשוט שצריך ב' ואף דלכאורה נראה מלשון הירושלמי דהא דבעינן בשלח אחריו שליח שיבטל בפני ב' היינו שהשליח השני יבטל בפני שליח הראשון בפני ב' ולא שמעינן מהכא שהבעל צריך לשלוח השליח בפני ב' אמנם אחר העיון יראה לי דליתא אלא הכל תלוי בשעת השליחות שצריך להחזיקו בשנים אלא שהשליח הוא מן השנים וזה נ"ל ברור אחר העיון. אלא דאפ"ה יש ליישב שיטת התוספות כאן דנהי דבעינן שנים מ"מ אין צריכין להיות ביחד משא"כ כשמבטל לגמרי שלא בפניו צריך ב"ד והיינו שנים ביחד כמ"ש לקמן להדיא בד"ה ורבי סבר. ועוד דבלא"ה לא קשיא להו לתוספות הכא מהאי בבא דשלח אחריו שליח דלגופא איצטריך דלא תימא לא אלימא שליחותא דבתרא משליחותא דקמא כדאיתא בגמרא ודו"ק:

בא"ד אי נמי היא גופא אתי לאשמעינן דלא אמרינן לצעורא קא מכוון כו' משא"כ כשמבטל שלא בפניו לא שמעינן הא מילתא דלא שייך לצעורא קא מכוין בכה"ג:

רש"י בד"ה בראשונה כו' היה מבטל בפני שלשה ובד"ה מפני תיקון העולם שהשליח שאינו יודע בדבר מוליכו לה עכ"ל. ויש לתמוה טובא על לשון רש"י ז"ל דארכביה אתרי ריכשי דלמאי שפירש שהיה מבטלו בפני שלשה והיינו אליבא דריש לקיש וכרב ששת מסקינן להדיא דלא שייך האי חששא דהיינו חשש ממזרות משום דג' אית להו קלא אלא תקנת עגונות הוא דאיכא ועוד דהיא גופא קשיא מי הכריחו לפ' בשיטת רב ששת דלא קי"ל כוותיה אלא כרב נחמן דאמר בפני ב' והנלע"ד ביישוב לשון רש"י ז"ל שסובר דנהי דקי"ל כר"נ דאמר בפני ב' היינו דלעיקר הדין א"צ ג' כלל אלא ב' דגילוי מילתא בעלמא בעינן דליהוי עליה סהדי ולא בעינן ב"ד כלל אבל מ"מ פשטא דלישנא דמתני' דקתני ב"ד היינו ג' ולאו לדינא איתמר אלא משום דקושטא דמילתא הכי הוה שהיו רגילין לבטל בפני ב"ד דהיינו ג' כדי שיהיה קול בדבר דמסתמא הבעל גופא חושש בכך שיגיע הקול לאזנה כדי שלא תנשא ואתיא לקלקולא ותצא מזה ומזה ובכל דוכתי אמרינן שהבעל אינו חשוד לקלקלה וא"כ מסתמא אורחא דמילתא שהיה מבטל בפני ג' והא דמסקינן לקמן אליבא דר"נ דלתרי ב"ד קרי ליה היינו משום דלקושטא דמילתא הכי ס"ל לר"נ דשנים שדנו דיניהם דין אבל לדידן דלא ק"ל כר"נ בהא דב' שדנו ואפ"ה קי"ל בפני ב' ע"כ היינו כדכתיבנא דאורחא דמילתא קתני בפני ב"ד כן נ"ל בשיטת רש"י ז"ל ולא נחית למ"ש התוספות לקמן בד"ה ור"נ. ומ"ש רש"י ז"ל דמפני תיקון העולם היינו משום חשש ממזרות אף ע"ג דבג' ליכא חשש ממזרות מ"מ כיון דעיקר הדין מפני שנים הוצרכו לתקן שלא יבטל כלל שלא בפניו דאל"כ זימנין שיבטל בפני ב' ואיכא חשש ממזרות והא דלא תקנו שיבטל דוקא בפני ב"ד דהיינו שלשה נראה משום דבג' נמי זימנין דאיכא חשש ממזרות שמא תנשא קודם שיגיע הקול לאזנה שהרי השליח קדם לקול הביטול והא דמשמע לקמן דבג' ליכא חשש ממזרות היינו דתחילת התקנה לא שייכא בכה"ג למ"ד שהביטול צריך דוקא ג' לעולם ואם כן לא שייך תיקון העולם בכה"ג דהא ברוב פעמים א"א לה לינשא לאחר מסירת הגט עד ג' חדשים משום הבחנה דקי"ל משעת נתינה אבל למ"ד בפני ב' דשייך חשש ממזרות טובא לא רצו לתקן שיבטל בפני ג' כיון דזימנין בג' נמי שייך האי חששא ומעיקר מילתא בעי שלא יבטל כלל שלא בפניו. ומה שהכריחו לפרש כן לרש"י ז"ל היינו משום האי גופא דקשיא ליה דמ"ד בפני ב' לתקנו בפני ג' כמו שהקשו התוספות לקמן בד"ה ובי תרי ומה שתירצו שם משום תקנת עגונות והיינו כמו שפי' מהרש"א ז"ל דתחלת התקנה לא שייך לתקן משום תקנת עגונות אבל בסוף חששו לכך זה נראה לו לרש"י ז"ל דוחק וניחא ליה לפרש הכל משום חשש ממזרות בזה הדרך ולפ"ז לא סבר ליה להאי מ"ד כלל תקנת עגונות כן נראה לי ודו"ק:

תוספות בד"ה איהו דלא טרח כו' ותימא דלא נקט רבותא טפי נזדמן כו' עכ"ל. והר"ן ז"ל כתב ליישב דלא שכיח מילתא שנזדמן ממילא אצל אשתו דמסתמא פגע בשליח תחלה אם לא שקדם אצלה בכוונה ותיתי לי שכוונתי לדעתו ועוד נ"ל דכשביטל בפני האשה לכאורה אין שום סברא לומר לצעורי קא מכוון לפמ"ש התוספות בסמוך דכיון שאינו מביא עדים על כך ס"ד דלצעורי קמכוון משא"כ בפני האשה מסתמא מבטל בפני עדים כדי שלא תכפור בו לאחר שיגיע הגט לידה וא"כ אדרבא הוי רבותא טפי כשקדם בטירחא אצלה וקס"ד דלצעורי קא מכוון דאל"כ היה לו לבטל בפני השליח וליטול הגט ממנו דמסתמא פגע בו ברישא כנ"ל ודו"ק:

בד"ה מהו דתימא כו' קמ"ל מתני' דלאו כלום הוא כו' אע"פ שנאמן לומר כך היה בלבי כו' עכ"ל ולכאורה יש לתמוה אמאי פשיטא להו שנאמן לומר כך היה בלבי כיון שהגט כבר הוא ביד האשה ואז אינו נאמן בשום דבר ול"ל דבעלמא נמי ס"ל דאע"ג שהגט הוא בידה אפ"ה נאמן הבעל לומר שכבר ביטלו כיון שהיא אינה יכולה מכחשתו ונהי דלא חיישינן להכי בכל גיטין הבאים ממ"ה שמא בטלו היינו דמסתמא לא חיישינן להכי דמילתא דלא שכיחא הוא כמ"ש רש"י ז"ל לעיל דף כ"ט גבי וניחוש שמא פייס דמימר אמר הבעל שליח קדמני וכ"כ התוס' בפרק המביא תניין דף י"ח גבי חיישינן שמא פייס ומכ"ש למאי דמסיק הש"ס אי איתא דפייס קלא אית ליה ופירשו התוספות לענין ביטול וכ"ז לענין דמסתמא לא חיישינן להכי אבל אם בא הבעל וטען טענתו טענה כדאשכחן לענין טענת מזוייף דמסתמא לא חיישינן להכי במביא גט בא"י ואפ"ה אם ערער הבעל טענתו טענה אע"ג שהיא מכחישתו בבירור אלא דלענ"ד א"א לומר כן דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן במביא גט ממ"ה שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ כי היכי דלא ליתי הבעל ולערער בטענת שלא לשמה או מזוייף דהא אכתי יכול לערער ולומר שבטלו קודם שבא לידה אם לא שנאמר דהתם איירי לאחר התקנה שתיקן ר"ג שאין יכול לבטל שלא בפניו ואע"ג דקי"ל אם בטלו בדיעבד מבוטל היינו אם מביא עדים על כך אבל בטענה גרידא לא מהימן למשווי נפשיה רשיעא לעבור על תקנת חכמים אבל זה דוחק והאמת יורה דרכו דנראה מ"ש התוספות כאן שנאמן לומר כך היה בלבי היינו דוקא כה"ג דרהיט מעיקרא לבטולי דאיכא רגלים לדבר אבל בעלמא לא מהימן לומר שביטלו דכיון שהגט הוא ביד האשה הרי היא בחזקת מגורשת דרוב שולחי גיטין אין מבטלין כמ"ש התוספות לקמן בד"ה ואפקעינהו רבנן לקידושין וא"כ מוקמינן לגט אחזקתו דמעיקרא בחזקת שלא נתבטל ועוד דאי איתא דביטל קלא אית ליה למילתא ועליו להביא ראיה משא"כ לענין מזוייף דלפי דבריו הגט הוא חרס מעיקרא וכה"ג מצינו שחילקו הטור והשלחן ערוך בין טענת מזוייף ובין טענת שנפל ממנו ומצאתו ע"ש ותמצא כדברי ועוד יש לי להאריך בטעמים נכונים ואין כאן מקומו ובעיקר הדין מצאתי כדברי בתשובת הר"ן ז"ל הביאו הבית יוסף סימן קל"ד ע"ש ודו"ק:

שם בא"ד ועוד נראה לר"י כו' ולא מהני דברים שבלב כו' אלא היכא שבלא גילוי דעתו יש לנו לדעת דעתו עכ"ל. ולולא שאיני כדי היה נ"ל לחלק בדרך אחר דאע"ג שדברים שבלב דברים היינו היכא דמעיקרא לא היה פיו ולבו שוין ואין דבריו שבלב עוקרין מה שדיבר בפה אלא שיש גילוי דעת שלכך נתכוון ועושה פירוש לדבריו משא"כ הכא דבשעת מסירת הגט לשליח לא היה בדעתו שום גילוי דעת לבטלו א"כ לא אתי דברים שבלב ומבטל' מה שדיבר בפה מלא ועשה המעשה תדע דהא פליגי ר"י ור"ל דלר"ל לא אתי דיבור ומבטל דיבור וא"נ לר"י נהי דדיבור מבטל דיבור מ"מ מחשבה אינו מבטל דיבור כדאשכחן שם בקידושין פרק האומר דמייתי עלה מההיא דאמרינן לענין טומאה לא אתי מחשבה ומבטל מעשה והיינו דיבור לגבי מעשה וא"כ ה"ה למחשבה גרידא לגבי דיבור כן נ"ל נכון לעשות סניף לדברי התוספות ודו"ק:

גמרא למימרא דבטל לישנא דליבטל משמע. הא דלא מקשה אמתניתין דקתני גט שנתתי לך בטל הוא היינו משום דאיכא למימר דהאי בטל הוא דקאמר היינו שביטלו כבר באופן המועיל ומהימן במיגו כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו משא"כ אברייתא מקשה שפיר דע"כ לאו בהכי איירי דא"כ כי אמר אינו גט אמאי לא אמר כלום הא איכא למימר נמי שבטלו כבר א"כ אינו גט אע"כ דלא איירי הכא אלא בלשון הביטול עצמו וק"ל:

תוספות בד"ה מבוטלת כו' תימא דבפרק בתרא דכריתות כו' וא"א למיגרס התם כדהכא כו' מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרא עכ"ל. ויש לתמוה דבלאו הסוגיא דהכא תיקשה להו היאך אפשר ליישב הגירסא דכריתות דא"כ מאי קס"ד דדבריו קיימין היינו דהדרא למרא וממילא דמבוטלת ותיבטל נמי הדרא למרא וא"כ כ"ש דבטילה היא שייך לומר יותר דהדרא למרא ואמאי קתני לא אמר כלום אע"כ דמבוטלת דבריו קיימין היינו דלשון הפקר הוא וא"כ מאי מקשה לר"ל דלדידיה אי אפשי נמי לשון הפקר הוא ויש ליישב דלמאי דס"ד מעיקרא בכריתות הוי סבר דלשון בטילה גרע יותר דמשמע שהוא אינו מבטל המתנה ברצון אלא שסובר דמצד עצמו היא בטילה אם כן הו"ל כמחילה בטעות משא"כ בלשון מבוטלת משמע שאינו רוצה בה משום הכי קס"ד דהדרא למרא וק"ל ועיין בסמוך:

בא"ד ומיהו לספרים דגרסינן כו' אתי שפיר כו' כדמתרץ בכריתות לר"ל עכ"ל. גם בזה יש לתמוה דלגירסא זו אם כן למסקנא דכריתות דהא דקתני דבריו קיימין היינו כל המחזיק בהם זכה משום דאי אפשי ל' הפקר הוא א"כ בבטילה היא ואינה מתנה דקתני בחדא בבא נפרש נמי דבריו קיימין שכל המחזיק זכה וזה א"א דהא מסקינן בשמעתין דבטילה היא לענין מתנה מעיקרא משמע וא"כ לא הוי לשון הפקר וכ"ש באינה מתנה דאפילו לענין גט אמרינן דאינו גט מעיקרא משמע וא"כ אינה מתנה ובטילה היא לא הוי לשון הפקר כלל ועוד דאי ס"ד דבטילה היא נמי הוי לשון הפקר אם כן כ"ש במבוטלת ותיבטל דמשמע טפי לשון הפקר מבטילה ואמאי קתני לא אמר כלום מיהו אי לאו שכתבו התוספות דאי אפשי הוי לשון הפקר כדמתרץ בכריתות לר"ל היה באפשר לפי שיטת גירסא זו לפ' כדמפרשי קצת מרבוותא דהא דמסקינן בכריתות לר"ל ולר"ש דאי אפשי כל המחזיק בה זכה לאו משום הפקר איירי אלא דמשום דמדינא כל היכא דהדרא למרא כל המחזיק זכה והטעם שהראשון כבר נסתלק ונתייאש ממנה והוי הפקר מילתא דמרא קמא וכ"כ הרשב"ם ז"ל בפ' יש נוחלין אלא דקשה לי לפי זה דהוי הפקר מילתא דמרא קמא א"כ הא דקתני התם בכריתות אם היה רבו השני כהן אוכל בתרומה ומסקינן דהיינו משום דס"ל המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור וקסבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וא"כ משמע להדיא דהו"ל כאילו הפקירו רבו שני וצ"ע ואף ע"ג דלפי שיטה זו הוי מצי לאקשויי בשמעתין מאי אפשי אאי אפשי היינו משום דהוי מצי למידחי דאי אפשי הוא לשון הפקר ממש אבל למסקנא לעולם דאי אפשי נמי ב' לשונות משמע וגבי מתנה לישנא דמהני ביה קאמר בין באי אפשי בה ובין בבטילה היא דבתרוייהו מדינא הדרא למרא אלא לפי שנתייאש ממילא הוי הפקר ואע"ג דאמרינן בכריתות דכי יהיב אינש מתנה אדעתיה דליקבלו מיניה ולא נתייאש הראשון היינו אליבא דרשב"ג דוקא אבל ר"ל ור"ש כרבנן וכ"כ הרבה מהגאונים הביאם הרמב"ן ז"ל בחידושיו בפרק יש נוחלין וע"ז הדרך הייתי יכול ליישב הקושיא דלעיל בסמוך שהיא לפי שיטת גירסת ר"י אלא דממה שכתבו התוס' כאן בפירוש דאי אפשי הוי לשון הפקר וכתבו ע"ז כדמתרץ בכריתות לר"ל וא"כ משמע להדיא דלמסקנא משמע להו דהא דאמרינן שם כל המחזיק זכה היינו משום לשון הפקר שהפקיר המקבל וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לפי גירסא זו דאי אפשי ובטילה דבריו קיימין היאך אפשר לומר דבטילה היא הוי הפקר ומבוטלת ותבטל לא הוי לשון הפקר כלפי לייא וע"כ צריך לדחוק דלפי גירסא זו הא דקתני דבריו קיימין היינו לצדדין דאי אפשר דהוי לשון הפקר דבריו קיימין והוי הפקר ובבטילה היא ואינה מתנה דהוו לשון ביטול דמעיקרא דבריו קיימין והדרא למרא לגמרי כנ"ל ודו"ק:


דף לב עמוד בעריכה

בא"ד ורש"י פי' בכריתות כו' אלא מסיפא פריך כו' אלמא היכא דאהני דבריו הדרא למרא כו' עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו בזה דאכתי מאי קשיא עליה דר"ל דנהי דבטילה היא דאהני דבריו והדרא למרא מ"מ הא קתני רישא להדיא דאי אפשי בה לא אמר כלום אלמא דאי אפשי אפי' במתנת מקרקע לא שייך לומר דהדרא למרא וכ"ש במטלטלין שכבר זכה וא"כ שפיר קאמר ר"ל דהוי הפקר כיון דלשון הפקר הוא פשיטא דכל הקודם זכה וכבר חזרתי על כל הצדדין ליישב על הדרך שכתבתי בסמוך ולא יכולתי להעמידו והנלע"ד דהכי קשיא ליה כיון דחזינן דבטילה היא הדרא למרא ולא אמרינן דהוי הפקר מחמת לתא דראשון שהרי נתייאש ונסתלק ממנה שהרי כבר באתה לידו של השני איירי רב ששת אע"כ דאפילו הכי לא הוי הפקר כיון שלא הפקירה הראשון בפירוש וא"כ מקשה שפיר לר"ל דבאי אפשי אמאי כל הקודם זכה דפשיטא ליה לתלמודא דל' אי אפשי בה אינו לשון הפקר גמור אלא לשון סילוק דהכי קושטא דמילתא אלא דר"ל סבר דלשון סילוק סגי דממילא הוי הפקר וא"כ מקשה שפיר דחזינן דסילוק מנכסיו אינו כהפקר ובזה נתיישב ג"כ מ"ש רש"י ז"ל וה"ה דמצי לשנויי כו' אלא דבלא"ה השתא משני שפיר וזה תימה דהיאך משני שפיר דהא דבר והיפוכו הוא דהשתא משני דבטילה היא כל הקודם זכה וע"כ היינו משום לתא דראשון שנסתלק ממנה דאי משום דמשמע לשון הפקר שהפקיר השני א"כ באי אפשי בה ומבוטלת ותיבטל אמאי לא אמר כלום דכל הני הוי יותר לשון הפקר דלהבא משמע אע"כ דבטילה היא הוי הפקר משום לתא דראשון וזה אינו לפי מאי דמסיק שם כי יהיב אינש אדעתיה דלקבלי מיניה כו' ולמאי דפרישית א"ש דהאי סברא אליבא דרשב"ג היא כמ"ש לעיל בשם הגאונים ורשב"ם ז"ל אבל מעיקרא משני הש"ס למאי דקס"ד דר"ל לית ליה דרשב"ג דלדידיה ע"כ הא דקתני דבריו קיימין בבטילה היא היינו דכל הקודם זכה משום לתא דראשון שנסתלק ממנה וסילוק הוי כהפקר לר"ל משא"כ לרשב"ג ויש לי להאריך בזה אלא שאין כאן עיקר מקומו. מיהו מתוך מ"ש ממילא אין כאן שום מקום לקושית מהרש"א ז"ל שהבין דלשון בטילה היא היינו ל' הפקר וזה א"א דא"כ תיקשי אי אפשי ומבוטלת אמאי קתני לא אמר כלום אלא ע"כ דהא דלשיטת רש"י ז"ל כל הקודם זכה בבטילה היא היינו משום לתא דראשון כדפרישית וא"כ מקשה שפיר בשמעתין דאלמא בטל מעיקרא משמע ודוק היטב:

גמרא רבינא אשכחיה לרב נחמן בר יצחק וקא מיבעיא ליה בטל מאי. ויש לדקדק לפי גירסת ר"י דמבוטלת דבריו קיימין לענין מתנה ובטילה היא לא אמר כלום אם כן משמע דאדרבא לשון היא מגרע ואפשר לחלק בין מבוטלת לבטל מיהו לפי שיטת הרמב"ם ז"ל א"ש טפי שמחלק דהא דמבעיא ליה בבטל היינו כשאומר הטי"ת בפתח דמשמע לשון עבר אבל בבטל בציר"י הטי"ת מהני א"כ לק"מ ונתיישב ג"כ לפי זה תמיהת התוספות בד"ה מ"ש מהרי הוא הקדש ודו"ק:

תוספות בד"ה ור"נ כו' וא"ת ומאי נ"מ השתא בפלוגתא כו' עכ"ל. ואף ע"ג דבדוכתי טובא מצינו דפליגי אמוראי אליבא דמשנה ראשונה כדאשכחן לקמן בפירקין דף מ"ב גבי נגחו שור בחצי עבד וחצי ב"ח יום של רבו לרבו וע"ש בתוספות והיינו כמשנה ראשונה וכה"ג טובא מ"מ נראה דעיקר קושייתם כאן מדאיפסקא לקמן הלכתא כר"נ והיינו לענין דסגי בשנים אם כן מקשו שפיר הלכתא ל"ל כיון דלא נ"מ השתא בפלוגתייהו והאמת שר"ת מפרש מחמת קושיא זו דהא דאיפסק לקמן הילכתא כרב נחמן לא איירי לענין זה אלא לענין יתומים שחלקו כ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו וכ"כ המרדכי שהיא ג"כ שיטת רבינו חננאל אבל התוס' כאן לא ניחא להו לפרש דלענין יתומים שחלקו איירי לקמן כיון דלא מייתי לה בשמעתין אלא אגב גררא ועיקר מקומו בכתובות ועוד דלענין יתומים שחלקו לא הוצרך סתמא דתלמודא למיפסק כר"נ דהא בכל דוכתי קי"ל כר"נ בדיני אע"כ דלענין ביטול בשנים איירי ומקשה שפיר ולפי זה נראה דקושייתם בזה דוקא לדבריהם הקודמים דבלא"ה לא הוי קשה מידי דהא נ"מ בהא דהלכתא כוותיה דר"נ לענין דתרי בי דינא קרי להו ונ"מ לענין שנים שדנו ולענין פרוזבול דהא בהא תליא משא"כ למה שפירשו דלאו בהכי תליא מילתא אלא כל חד למילתא קרי ב"ד מקשו שפיר ולכאורה היה נ"ל לפרש בדרך אחר דודאי למאי דס"ד מעיקרא דבין לרב נחמן ובין לר"ש בעינן ב"ד לענין ביטול שלא בפניו אלא דפליגי כמה מיקרי ב"ד וא"כ לא היה מקום לקושייתם דלפי סברא זו נראה פשוט דנ"מ עכשיו דאפילו לרבי דאמר בטלו מבוטל היינו דוקא היכא שנעשה בפני ב"ד אבל שלא בב"ד אין הביטול כלום מחדא מתרי טעמי אי משום דהו"ל דברים בעלמא ואין דיבור מבטל דיבור שלא בפניו אלא כשנעשה בב"ד וכן איתא להדיא בירושלמי בשמעתין אליבא דר"ל ע"ש או משום דאפשר דרבי גופא סובר בעלמא כרשב"ג דאמרינן מה כח ב"ד יפה כדאשכחן לרבי שחזר בו לענין שום הדיינים כדאיתא לקמן בסוגיא והא דקאמר בטלו מבוטל היינו משום שנעשה בב"ד ומהאי סברא גופא דמה כח בית דין האחרון יפה וכמ"ש מהרש"א ז"ל לקמן בלשון התוספות בד"ה וחזר רבי ע"ש. אבל לדבריהם הקודמים שכתבו כאן דהא דקי"ל בפני שנים ע"כ לאו משום דאיקרי ב"ד וא"כ ע"כ דלר"ש נמי לא הוי טעמא משום ב"ד דאלת"ה א"כ לקמן דאמרינן הלכתא כרב נחמן לא הו"ל למימר אלא הלכתא כרבי יוחנן דהא בדר"נ איכא למיטעי דבעינן דוקא שנים שהם ב"ד במקום אחר ובאמת אליבא דר"י סגי בחד לסברת התוספות עכשיו דלמאן דלא בעי ב"ד ל"ש תרי ל"ש חד אע"כ דפשיטא ליה לתלמודא שאין שום סברא כלל לטעות דבעינן ב"ד דוקא ואפילו ר"ש גופא דאמר בפני ג' לאו משום כח ב"ד הוא אלא משום דג' אית להו קלא וממילא דלר"נ דלא חייש לקלא מדסגי ליה בשנים א"כ ה"ה לחד לסברת התוספות עכשיו וכמו שאפרש בסמוך וא"כ א"ש דר"י סבירא ליה לגמרי כר"נ וא"כ לפ"ז ליתא לסברת הירושלמי וליתא לסברת מהרש"א ז"ל שהבאתי א"כ מקשו התוספות שפיר מאי נ"מ עכשיו דהלכתא כר"נ כיון דלרבי דאמר בטלו מבוטל דלית ליה טעמא דמה כח ב"ד יפה א"כ ר"ש נמי מודה דבדיעבד מבוטל אפילו בב' ואפילו בחד כנ"ל נכון ודוק היטב. ואפשר לפרש עוד בפשיטות דהא דקשיא להו לתוספות מאי נ"מ עכשיו היינו דדייקו לישנא דגמרא דקאמר בפני כמה הוא מבטלו ולא קתני בפני כמה היה מבטלו אע"כ דעכשיו נמי שייך פלוגתייהו וק"ל:

בא"ד ולר"נ אע"ג דבפני שנים כו' מ"מ בפחות משנים דאיכא למיחש טפי עכ"ל. מה שהוצרכו לזה דבחד פסול לר"נ משום חשש ממזרות ולא כתבו משום דחד לא מהימן היינו משום דזימנין לא שייך ה"ט כגון אם הגט עדיין ביד שליח ונודע לו שביטל הבעל בפני אחד דבכה"ג הוי מהימן אפילו עד אחד כיון שהאשה עדיין בחזקת א"א וטעמא דאין דבר שבערוה פחות משנים נמי לא ברירא להו בכה"ג כמו שאפרש לקמן בלשון התוספות בד"ה רבי סבר לכך הוצרכו לפרש כאן דהא דפסול לר"נ בחד היינו משום שהביטול היה שלא כדין כיון דשייך חשש ממזרות טפי. ועוד נראה לי שהוצרכו לטעם זה משום דלישנא דמתניתין דקתני בפני בית דין משמע דבעינן שיהיו שניהם ביחד דוקא דאל"כ לא שייך לקרותם ב"ד כלל ואי משום טעמא דדבר שבערוה או משום נאמנות אפילו אם אינם ביחד נמי מועיל אע"כ דטעמא משום חשש ממזרות ומשו"ה צריכין שיהיו שניהם ביחד דאיכא קצת קול כמ"ש התוס' בד"ה ורבי סבר כנ"ל נכון ודו"ק:


דף לג עמוד אעריכה

תוספות בד"ה ובי תרי וא"ת וליתקנו כו' כבר כתבתי בזה בלשון רש"י ז"ל במשנתינו דלשיטתו מיפרשא כולא מילתא משום חשש ממזרות ע"ש:

בד"ה ושמעה וידעה וכו' אע"ג דבדין לא מינסבא חשיב עיגון עכ"ל. מיהו בירושלמי משמע דההיא תקנת עגונות היינו עיגון ממש דזימנין דלא ביטל ואיהי סברה דבטל ומעגנא ויתבא ונראה לי דאע"ג דשלש אית להו קלא היינו ברוב הפעמים ומש"ה לא חששו חכמים לתקנת ממזרות בכה"ג דלא חיישינן למיעוטא אבל תקנת עגונות איכא דהאשה דייקא ומנסבא ומתוך חומר שהחמרת בסופה תחוש למיעוט שמא עדיין לא יצא הקול כנ"ל ובחידושי הרשב"א ז"ל מפרש בע"א ע"ש ולענ"ד יש לפרש שיטת גמרתינו ג"כ לפי שיטת הירושלמי והא דקאמר ובי תלתא אית להו קלא לא דקיהיב טעמא דתקנת עגונות בזה אלא ה"ק דהא דלא קאמר ר"ל כר"י משום חשש ממורות היינו משום דג' אית להו קלא ולא חששו חכמים כה"ג משום ממזרות דרוב פעמים שמעה ולא מינסבא אלא תקנת עגונות הוא דאיכא אפילו בכהאי גוונא דאף על גב דלא שמעה לא מינסבא שתחוש לעצמה וכדכתיבנא ודו"ק:

גמרא ומי איכא מידי דמדאורייתא כו' לפי מ"ש התוספות לעיל בד"ה ור"נ שייכא הקושיא נמי אליבא דרבי וקודם התקנה למאי דמודה רבי דלר"נ בפחות משנים ולר"ש בפחות משלשה לא הוי ביטול אף בדיעבד משום חשש ממזרות אע"ג דמדאורייתא הוי גיטא. אלא כיון דלא שמעינן להא מילתא בהדיא אלא מדיוקא ושקלי וטריא משו"ה ניחא ליה לתלמודא להקשות בפשיטות אליבא דרשב"ג ועי"ל דנהי דמודה רבי דבפחות מג' לר"ש ופחות מב' לר"נ לא הוי ביטול אפשר דהיינו דלא הוי ביטול להקל להתירה לכהונה או ליבם אבל להתירה לעלמא אפשר דחיישינן לחומרא דהוי ביטול וכמו שנסתפקו התוספות בזה לעיל בד"ה מהו דתימא ע"ש אבל הכא מקשה שפיר דרשב"ג קאמר אינו יכול לבטל ולא להוסיף על תנאו משמע להדיא דלא חיישינן כלל לדבריו כיון שעבר על התקנה א"כ מקשה שפיר. מיהו כ"ז לסברת התוספות אבל כבר כתבתי שאין דבריהם מוכרחים דאיכא למימר דהא דלא הוי ביטול לר"ש בפחות משלשה לאו משום מה כח ב"ד יפה ומשום חשש ממזרות אלא משום דמדינא לא הוי ביטול דאין דיבור מבטל דיבור אלא כשעושה בפני ב"ד כמבואר בירושלמי ולר"נ נמי הא דבעינן שנים היינו מדינא דאין דבר שבערוה פחות מב' וכן נראה שהוא שיטת הרמב"ם ז"ל וכן נראה מלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו והא דקתני במתניתין בפני ב"ד דמשמע דבעינן ב' ביחד לאו לדינא איתמר אלא דבראשונה היה רגיל לעשות כן ואורחא דמילתא נקט ומכל שכן דא"ש לפמ"ש בלשון רש"י במשנתינו דלשון המשנה משמע שהיה רגיל לבטל בפני שלשה ולפי זה קושיית הש"ס כאן עליה דרשב"ג דוקא ולפי מה שאכתוב בסמוך א"ש טפי דאפילו מטעם דבר שבערוה נמי צריכין להיות ביחד וכמ"ש נ"ל שיטת הרמב"ם ז"ל וכ"כ הר"ן ז"ל דהא דבעינן שנים לר"נ היינו משום דאין דבר שבערוה פחות מב' וע' מה שאכתוב בזה בסמוך ולפמ"ש יתיישב ג"כ דלא תיקשי קושיית התוס' לקמן בד"ה וחזר רבי ע"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה רבי סבר וכו' וא"ת מנ"ל לתלמודא כו' דלמא סבר בטלה כולה ויכול לבטל היינו בדיעבד עכ"ל. ואין להקשות אם כן איפלוגי בתרתי ל"ל דהא מילתא דרבי ממילא שמעינן לה מההיא דלעיל דבטלו מבוטל אלמא אע"ג דשייך חשש ממזרות אפ"ה לא חייש רבי למה כח ב"ד יפה לענין דיעבד למאי דלא משמע להו עכשיו לחלק בין ההיא דהכא לההיא דלעיל אלא דאיכא למימר דאיצטריך ברייתא דהכא לאשמעינן הא גופא מילתא דרשב"ג דאשמעינן מיניה דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וממילא ידעינן דלרבי נמי הכי הוא דאפושי פלוגתא לא מפשינן וממילא דלא פליג אלא לענין דיעבד מיהו יש לדקדק דאכתי מאי קשיא להו לתוס' דילמא הא דאוקי פלוגתייהו בעדות שבטלה מקצתה היינו משום דקים ליה לתלמודא ברייתא דלקמן דפליגי רבי ורשב"ג באמר לשנים תנו גט לאשתי וכיון דללישנא קמא לא ס"ל כלל טעמא דכל מילתא דמיתעבדא בי עשרה כו' א"כ ע"כ מוקי ליה לאידך ברייתא בעידי הולכה כדמסיק הש"ס לקמן וא"כ קשיא לן איפלוגי בתרתי ל"ל מה לי אמר לשנים בעידי הולכה ומ"ל אמר לעשרה לענין כתיבה וחתימה בשלמא ללישנא דצריכי בי עשרה למישלפי איצטריך ברייתא דאמר לשנים לאשמעינן הא מילתא גופא דלא שמעינן לה מההיא דאמר לעשרה דאיכא למיטעי דטעמא משום דבטלה כולה וברייתא דאמר לעשרה איצטריך לאשמעינן דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ושמעינן לה ממילתא דרבי וממילא דה"ה לרשב"ג דאפושי פלוגתא לא מפשינן משא"כ ללישנא קמא הדרא קושיא לדוכתא איפלוגי בתרתי ל"ל אע"כ כמו שכתב הר"ן ז"ל דבעידי הולכה י"ל יותר דבטלה כולה מבעידי כתיבה וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל באמת וא"כ שפיר איצטריכו תרוייהו ההיא דאמר לעשרה לאשמעי' כחו דרשב"ג דאפילו בעדי כתיבה אמר בטלה כולה וההיא דאמר לשנים לאשמעי' כחו דרבי אפילו בעידי הולכה אמר דלא בטלה כולה נמצא דלפ"ז ע"כ א"א לומר דרבי נמי סובר בטלה כולה אלא דטעמא דידיה דבדיעבד דוקא בטלו מבוטל מההיא דלעיל א"כ הדרא קושיא לדוכתא ההיא דאמר לשנים ל"ל דאי לאשמעינן דבטלה כולה מההיא דאמר לעשרה אתיא במכ"ש דאפילו בעידי כתיבה בטלה כולה כ"ש בעידי הולכה ומילתא דרבי דבדיעבד מבוטל לא איצטריך כלל דמההיא דלעיל שמעינן ליה אע"כ דלרבי אפילו לכתחלה משום דסבר לא בטלה כולה וצריך עיון ודו"ק:

בא"ד וי"ל דמשמע ליה כו' אע"ג דאין דבר שבערוה כו' כיון שלשליח עצמו אמר כו' א"נ אפילו לא מהני בלא שנים עכ"ל. כבר כתבתי לעיל בלשון התוספות בד"ה ור"נ דמשמע דפשיטא להו שם דאפילו במבטל שלא בפני השליח לא שייך טעמא דדבר שבערוה מדאיצטריכו לטעמא דחשש ממזרות בפחות משנים וכאן נראה דאפילו במבטל בפני שליח עצמו מספקא להו אי בעינן שנים משום דדבר שבערוה והנראה דודאי פשיטא להו מסברא דלא שייך טעמא דאין דבר שבערוה אלא היכא דאיתחזק איסורא דוקא כדאיתא להדיא בגמרא בריש מכילתין וכן לענין קידושין קי"ל המקדש בעד אחד אין חוששין אפילו בשניהם מודים והיינו משום דאיתחזק היתרא וכל לאפוקי מחזקה ודאי בעינן ב' דילפינן דבר דבר מממון והתם לענין ממון נמי הא דבעינן שנים היינו להוציא ממון מחזקתו משא"כ לענין ביטול הגט דאדרבא האשה בחזקת איסור קיימא שלא נתגרשה והביטול הוא לקיים החזקה קמייתא מש"ה לא בעינן ב' וחד נמי מהימן וכ"ש במבטל בפני שליח עצמו שא"צ לנאמנות כלל פשיטא דלא בעינן ב' אלא דמ"מ כתבו התוספות לרווחא דמילתא משום שיש מהמפרשים הקדמונים סוברים דבדבר שבערוה אפילו היכא דלא איתחזק בעינן ב' דאי בדאיתחזק אפילו שאר איסורין נמי ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל בריש מכילתין שמפרש דהא דקאמרינן שם אבל הכא דאיתחזק איסורא דא"א הו"ל דבר שבערוה היינו בחדא מתרי טעמי ע"ש וזה תלוי בסוגית הש"ס ביבמות ריש פרק האשה רבה ולכך הוצרכו לפרש כאן בדרך את"ל דאפילו את"ל דעד אחד אינו נאמן בדבר שבערוה אפ"ה בשליח עצמו אין אנו צריכין לנאמנות כיון שהשליח יודע האמת וכתבו עוד אי נמי אפילו את"ל דאפילו היכא דלא שייך נאמנות נמי בעינן שנים בדבר שבערוה והיינו כדמצינו לענין קידזשין דהמקדש בעד אחד אין חוששין אפילו שניהם מודין וה"נ דכוותיה ואפ"ה א"ש וזה נ"ל ברור בכוונתו אלא דלפ"ז קשה לי מ"ש דאפילו את"ל דבעינן ב' אפ"ה לא בעינן שיהיו שנים ביחד וכוונתם דלטעמא דדבר שבערוה מהני נמי אפילו בזה אחר זה והיינו כר"י בן קרחה לקמן דהכי קי"ל אע"כ דטעמא דרבי משום חשש ממזרות ומש"ה בעינן שניהם ביחד דאז אית ליה קלא וזה תימא דכיון דמשמע להו דאפשר דאפילו לשליח עצמו בעינן ב' דבלא"ה אינו בטל כלל והשליח מוסרו ליד האשה אע"פ שיודע האמת שבטלו וע"כ היינו משום דמדינא הביטול אינו כלום מגזירת הכתוב כל שלא נעשה בפני שנים כדמצינו בקידושין וא"כ מה"ט גופא יש לנו לומר דבעינן שנים ביחד אפילו לר"י בן קרחה שהביטול לשליח הראשון מאותן י' לא הוי ביטול כלל כיון שהיה יחידי וא"כ כשמבטל אח"כ לשליח השני מאותן עשרה ג"כ יחידי הביטול ג"כ אינו מועיל כלום ומהיכא תיתי יהא הביטול הראשון חוזר וניעור כיון שאינו כלום ותדע דהא בקידושין נמי אם קדשה בפני עד אחד שחרית ועד אחד ערבית קי"ל דלא הוי כלום כדאיתא בא"ע סי' מ"ב וה"נ דכוותיה כיון דלקידושין מדמית להו ולדעתי דבר זה צ"ע גדול ודוק היטב. אח"ז ראיתי שקצת פוסקים כתבו הטעם בקידושין כיון שאין רואין אלא ע"א לא נתכוונו לקידושין אלא דאף לפ"ז ה"נ כיון דאפילו לשליח עצמו בעינן ב' ע"כ היינו ג"כ דכל שלא נעשה בפני שנים לא נתכוון לביטול גמור אלא לצערה וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה וצ"ע:

בא"ד אבל מתוך פי' הקונטרס כו' וע"כ למ"ד מפני תקנת עגונות לא שוו אהדדי כו' עכ"ל. וקשיא לי דלפמ"ש התוס' לעיל דאף למ"ד מפני תקנת ממזרות ע"כ אית ליה נמי טעמא דתקנת עגונות מדלא תקנו לבטל בג' וא"כ אי ס"ד דכאן לא שייך תקנת עגונות תיקשי היאך פסיק רשב"ג ותני דבאמר לעשרה כתבו אין יכול לבטל אלא זה בפני זה דמשמע להדיא דבעינן שיבטל בפני כל העשרה ביחד ולמה לן כולי האי דכיון שביטל בפני ג' מעשרה כשהיו שלשתן ביחד סגי בכך דלא גרע משלשה מן השוק דאית ליה קלא ואף את"ל דאיירי שלא ביטל כל העשרה שלא בפניהם אלא אותן שביטל לפניהם וכמו שאפרש בסמוך מ"מ הא ליכא חשש ממזרות לרשב"ג דהא אית ליה בטלה כולה וכיון דאית ליה קלא תו לא כתבו ויהבו אע"כ מדמצריך שיהו כל עשרה ביחד היינו משום תקנת עגונות דמטרחינן ליה כולי האי כדי שלא יבטל כלל ובשלמא לתירוץ השני של התוספות א"ש שכתבו כאן דהכא אפילו אם יש לו קול שייך נמי חשש ממזרות שמא יסברו דלא בטלה כולה וכתבו ויהבו א"כ א"ש אבל לתירוץ הראשון של התוס' דלא משמע להו לחלק בכך ודאי קשה היאך פשיטא להו דלא שייך כאן תקנת עגונות דא"כ תיקשי לרשב"ג. והנראה בעיני דאע"ג דלקושטא דמילתא ע"כ שייך נמי תקנת עגונות אף בכה"ג כדפרישית אפ"ה כתבו שפיר דלא שוו אהדדי ונראה כוונתם בזה דבשלמא למ"ד מפני תקנת ממזרות א"ש מילתא דרשב"ג שסובר שזה הדין דאומר לעשרה הוא ממילא בכלל תקנת ר"ג דכמו שתיקן שצריך לבטל בפני השליח מפני חשש ממזרות וממילא שאם הם עשרה שלוחים צריך לבטל בפני כולם דשייך לגמרי האי חששא דממזרות בעשרה כמו באחד משא"כ לענין תקנת עגונות נהי דשייכא נמי בעשרה אפ"ה לא שוו אהדדי לומר דממילא הוא בכלל התקנה דמהיכי תיתי דכיון דשליח יחידי לא תיקן ר"ג שלא יבטל כלל משום תקנת עגונות אלא דבמה שתיקן שיבטלו בפני השליח הוי סגי ליה לענין עגונות שהבעל לא יטרח לבטל בפניו וא"כ מזו הסברא אם הם עשרה והוא מבטל בפני א' או ב' מאותן עשרה נמי תו לא שייך תקנת עגונות דשייך בחד דהא קמן דטרח מיהא לבטל בפני א' ואף אם נאמר דלרשב"ג כה"ג נמי תקנו דכל מה דמצינן לאטרוחי טפי עדיף כדי שלא יבטל כלל מ"מ אין זה בכלל תקנה הראשונה וזה שדקדקו בלשונם וכתבו דלא דמו להדדי והיינו כדפרישית כנ"ל נכון ודו"ק:


דף לג עמוד בעריכה

גמרא עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ואי אזלי הנך וכתבו ויהבו לכתבו וליתבו. ויש לדקדק ממ"נ במאי איירי אי כשביטל בכל פעם כל העשרה אלא שביטל אותם זה שלא בפני זה אם כן תיקשי לר' דנהי דבעלמא סבר דעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה היינו דמחמת שנתבטלו מקצתן לא אמרינן שנתבטלו כולם אבל הכא כיון שביטל הגט בפני ב' או ג' מעשרה הרי ביטל את כולם לרבי דאית ליה בטלו מבוטל דאטו מי גריעי הנך ב' או ג' מאותן עשרה מאילו היו ב' מן השוק שאם ביטל בפניהם נתבטלו כל העשרה וא"כ היאך יכול לבטל לכתחלה לרבי האיכא למיחש לחשש ממזרות דאזלי הנך וכתבו ויהבו ובאמת נתבטלו משום דבטלו מבוטל וכן קשה להיפך לרשב"ג נהי דאית ליה בעלמא עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה היינו דהו"ל כאילו נתבטלו כולם משא"כ הכא כיון דאית ליה בטלו שלא בפניו אינו מבוטל היאך אפשר לומר בטלה כולה אטו מי עדיף מאילו בטלם בפירוש דאינו מבוטל שלא בפניהם ואי איירי שלא ביטל כל עשרה בפני כ"א וא' אלא שביטל כל אחד בפניו לבדו כדמשמע מפרש"י לעיל בד"ה יכול לבטל א"כ קשה יותר לרשב"ג היאך שייך לומר בטלה כולה דלא עדיף מאילו בטל בפירוש כל עשרה שלא בפניהם דלא מהני כ"ש הכא שלא בטל אותם אפילו שלא בפניהם. והנלע"ד בזה דבלא"ה ע"כ הא דמוקמינן פלוגתייהו לענין עדות שבטלה מקצתה לא איירי כלל א"א בעלמא בטלה כולה או לא כגון בנמצא א' קרוב או פסול או לענין אם כתב ונתן לשני בני אדם והעדים קרובים לא' ורחוקין לא' דודאי לא דמי כלל דהתם ילפינן מקרא כיון שנתבטל העדות ע"פ הדין ואלו נצטרפו להם נתבטל הכל משא"כ כאן שעיקר העדות הוא בכשרות והוא ביטל מקצתן לא דמי להיאך ותדע דאלת"ה קשיא הלכתא אהלכתא דהא ק"ל בהנך עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כדאיתא בטח"מ סימן ל"ז והכא איפסקא הלכתא לקמן כר"נ דאמר הלכה כר' בשתיהן ור' ע"כ סובר דלא בטלה כולה לכל חד מהני תרי לישני אע"כ דהכא לחוד פליגי בהא מילתא גופא אם הוא מבטל בסתם בפני קצתן א"א דדעתו אכולהו או לא וכן בדיני ממונות בנותן מתנה ואמר לעדים כתבו לו שטר מתנה וחתמו ואח"כ חזר בו ואמר לשנים אל תכתבו דרבי סבר לא בטלה כולה פירוש שאם אמר לא' או לב' מהעשרה אל תכתבו לא נתכוון לבטל כולם אלא לאותן שביטל בפניהם לבד ומש"ה תו לא שייך חשש ממזרות, וע"כ לא איירי ר' אלא בכה"ג שביטל סתם דאי כשביטל בפירוש כל העשרה בפני ב' מהעשרה מילתא דפשיטא היא דלכתחלה אינו יכול לעשות כן דהיינו תקנת ר"ג גופא שאינו יכול לבטל שום שליח הגט שלא בפניו ובדיעבד ודאי כה"ג נמי מבוטל דהיינו מימרא דר' לעיל בטלו מבוטל אע"כ דלענין סתם איירי ורשב"ג סובר דאם ביטל בסתמא אמרינן שנתכוין לבטל את כולם נמצא דלפ"ז הרי ביטל אותן שלא בפניהם ועבר על תקנת ר"ג דהא לא ידעי ואזלי וכתבו מש"ה אף בדיעבד לא הוי ביטול כלל כיון שהוא לא נתכוון לבטל לחצאין כטעמיה דידיה דבטלו אינו מבוטל כנ"ל ברור. וכמ"ש נלע"ד ברור כשמש שהן הן דברי הטור בא"ע סי' קמ"א שאחר שכתב דין דאמר לעשרה כתבו שיכול לבטל זה שלא בפני זה כו' כתב עוד ודוקא שלא יבטל כולם זה שלא בפני זה כו' דזימנין דנפיק מיניה חורבא עכ"ל. ונתכוון בזה למ"ש שלא יבטל בפירוש שליחות כולם זה שלא בפני זה אלא לכ"א וא' שיבטל לא יבטל אלא שליחות עצמו שיאמר בסתם אל תכתוב ומסתמא לא נתבטלו כולם אליבא דר' משא"כ אם יאמר בפני הראשון ושני שהוא מבטל שליחות כולם אף אם חוזר ואומר כן לכולם אפ"ה אסור שהרי תחילת הביטול היה שלא כדין שביטל שליחות הנותרים מעיקרא שלא בפניהם ובהאי שעתא הוי אפשר דנפיק מיניה חורבא דזימנין דלא שמעי ואדמבטל להו בפירוש בפניהם כתבו ויהבו ומינסבא ואיכא חשש ממזרות דבאמת נתבטלו מעיקרא מחמת הביטול שביטל אותם שלא בפניהם זה ברור בכוונת הטור ובחנם נתקשה הב"י בדבריו ונשאר אצלו בקושיא. והב"ח הפליג דברי הטור בדברים זרים לדעתי אחר המחילה מכבוד תורתו כבודו הגדול במקומו מונח דוק ותשכח. אמנם כן ה"ה כתב בפ"ו מהל' גירושין על לשון הרמב"ם ז"ל שכתב דאמר לעשרה כתבו יכול לבטל זה שלא בפני זה וכתב ה"ה דאפי' כל העשרה נתבטלו לגמרי דכיון דלמסקנא קי"ל כאידך דרבי בטלו מבוטל א"כ לא גרע מה שבטלו בפני ב' מהעשרה מאילו בטל בפני ב' מן השוק. ודבריו תמוהין מאד דנראה מדבריו דהסוגיא איירי שביטל בפני א' או שנים כל העשרה וזה א"א לומר כן בשום ענין דא"כ האיך קאמר אליבא דר' אי אזלי הנך כתבו ויהבו ליכתבו וליתבו הרי נתבטלו כבר שלא בפניהם אע"כ דהכא איירי שלא ביטל כל העשרה בפני אותן שביטל אלא להם בלבד נתכוון למ"ד לא בטלה כולה. ובני הנבון המופלא מוהר"ר בערוש שי' תירץ דלעולם איירי שביטל את כולם בפני א' או ב' והא דקאמר ליכתבו וליתבו משום דהאי לישנא סובר כהנך אמוראי דסברי בסמוך שחזר בו רבי מההיא דבטלו מבוטל. וא"כ מוקי לברייתא דהכא לאחר חזרה משא"כ לדידן דקי"ל כר"נ דר' לא חזר ביה א"כ שפיר כתב ה"ה בשיטת הרמב"ם דנתבטלו כל העשרה. ומה שהכריחו להרמב"ם לפרש כן היינו משום דקשיא ליה קושית התוספות דללישנא קמא אמאי מוקי בפלוגתא בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהא מצינן למימר דרבי נמי אית ליה בטלה כולה והא דקאמר אינו יכול לבטלו היינו בדיעבד משום דבטלו מבוטל ותירוצי התוס' לא משמע ליה להרמב"ם אע"כ מתרץ בע"א דהא דלא מוקי לישנא קמא בהכי היינו משום שסובר דחזר בו רבי וניחא ליה לאוקמי ברייתא לאחר חזרה מש"ה איצטריך לאוקמי פלוגתייהו בעדות שבטלה מקצתה כ"ז דקדק בני נר"ו והדברים ראויין להאמר אבל ה"ה מסתימת לשונו ודאי נראה דלא נחית להכי ודבריו צ"ע ודו"ק:

גמרא ואי בעית אימא דכ"ע עדות שבטלה כו' והכא היינו טעמא דרשב"ג קסבר מילתא דמיתעבדא ביה עשרה צריכי ביה עשרה למישלפי'. וקשיא לי האיך אפשר לומר שכן הוא מעיקר הדין דהא מדאורייתא יכול לבטל שלא בפניהם לגמרי ואף בשנים לא בעי למישלף באפייהו ול"ל דנהי דמדאורייתא יכול לבטל שליחות שלא בפניו מ"מ כל מידי דמיתעביד בכנופיא כיון שטרח לעשות ברבים שלא לצורך מש"ה אלים מילתא טפי וכמ"ש הרשב"א בחידושיו בנדר שהודר ברבים דהיינו משום דמיתעביד בי תלתא אלים טפי דלא יכול חכם למישלפי' אלא דכאן א"א לומר כן דהא בסמוך משמע דבאמר לשנים כתבו נמי שייך ה"ט אף על גב דלא עביד מילתא יתירתא שהרי צריך להחתים שניהם ואפ"ה אמרינן טעמא דצריכי למישלפי'. והנראה בעיני דעיקר מילתא דכל מילתא דמיתעביד כו' כך פירושו דכל דבר שעשה אותם מתחלה שלוחים כא' כמו כן צריך לבטל כולם בפעם א' מדאורייתא לא שנא בפניהם ול"ש שלא בפניהם ובלבד שיבטל את כולם בפעם א' והיינו טעמא דרשב"ג כיון דס"ל עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה נמצא שלא ביטל אלא מקצתן ומש"ה לא מהני כלל כנ"ל ברור ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה צריכי בי עשרה למישלפיה ותימא כיון דמדאורייתא כו' עד סוף הדיבור. וכתב מהרש"א ז"ל שכל זה הדיבור אין כאן מקומו ע"ש ולכאורה דבריו תמוהין מאד לגרוע ולהוסיף ולהחליף דברי התוספות אמנם לענ"ד למאי דפרישית בסמוך ובלשון הגמרא יתפרשו דברי התוס' ככתבן וכלשונם דאדרבא ללישנא קמא לא קשיא להו כלל דכיון דלרשב"ג עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה א"כ מסתמא נתכוין לבטל כולן ולא מקצתן וכיון שעבר על תקנת ר"ג וביטל שלא כדין ומש"ה אין הביטול מועיל כלל כיון דמצי למיתי לידי חשש ממזרות קנסוהו חכמים ומה כח ב"ד יפה דלא מהני כלל משא"כ הכא ללישנא בתרא קשיא להו שפיר דמלישנא דרשב"ג משמע דאף אם ביטל כל העשרה בפני שנים מהן אפ"ה לא הוי ביטול כלל אף לגבי השנים מדקאמר להדיא אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה ובהא קשיא להו כיון דמדאורייתא מהני ביטול שלא בפניהם א"כ אפילו את"ל דמדאורייתא בעינן עשרה למשלפיה ע"כ דאין הקפידא דלישלפינהו באפייהו דוקא אלא אף שלא בפניהם ובלבד שיבטל כולם ולא מקצתן אלא דמדרבנן כיון דלא מהני שלא בפניהם הו"ל כאילו לא מישלפיה להו לבי עשרה ולא מהני וא"כ מ"מ לגבי אותן השנים יש לו להועיל כיון שלדעתו ביטל כולם ועל זה תירצו שפיר דכיון שהוצרכו לתקן שלא יועיל לגבי הנך תקנו נמי שהביטול אינו כלום אף לאותן השנים גופא כיון שעשה שלא כדין אע"ג דלא שייך חשש ממזרות כן נ"ל נכון ודוק היטב:

גמרא ה"נ מסתברא כו' אלא א"א בעידי כתיבה מי מצטרפי כו'. ויש לדקדק לפמ"ש התוספות לעיל דאפשר דאפילו בפני השליח צריך שנים משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ואם כן למאי דס"ד השתא דלא קי"ל כר"י בן קרחה א"כ אפילו אי איירי בעידי הולכה תיקשי ליה אמאי יכול לבטל זה שלא בפני זה לרבי אף באמר לשנים ולרשב"ג באמר לזה בפני עצמו ות"ל דכיון דאין דבר שבערוה פחות משנים ודאי צריך שיהיו שניהם יחד בשעת הביטול למאן דלית ליה דר"י ב"ק ויש ליישב דלמאי דס"ד הא דמבטל זה שלא בפני זה היינו שבשעת הביטול של כ"א מצרף א' או ב' מן השוק כדי שיהיו שנים אי שייך ביה אין דבר שבערוה וכו' ודו"ק:

שם דלמא כר"י ב"ק ס"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו מאי ודלמא הא איפסקא הלכתא בהדיא כר"י ב"ק. ולדידי קשיא יותר כיון דמרא דשמעתא דקאמר ה"נ מסתברא היינו רב אשי ואיהו גופא ע"כ סובר כריב"ק מדקאמר בפ"ק דהא דכל השטרות שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ה"ט משום דבגט אין העדים חותמין אלא זה בפ"ז ואסיק רב אשי טעמא גזירה משום כולכם ואי לאו דידע ישראל דכותי חבר הוא לא הוי מחתים ליה מקמיה דידיה משא"כ בשאר שטרות דחותמין זה שלא בפני זה אף שחתם הכותי תחלה אפשר דהישראל רווחא שביק למאן דקשיש מיניה ואתא הכותי וחתם שלא בפניו ולפ"ז היינו ע"כ כריב"ק דאל"כ אפי' בשאר שטרות ע"כ אין לכותי לחתום אלא בפני י;ישראל שהרי חתימתן הוא כמי שנחקרה עדותן בב"ד ולמאן דפליג אדר' יב"ק צריכין שיעידו שניהם כאחד ועוד דבלא"ה כשציוה בעל השטר להחתים ע"כ היו שניהם כאחד מיהו משום הא לא קשיא דאפשר בשעה שצוה בעל השטר להחתים היו כמה עדים ישראלים וגם זה הכותי וצוה שיחתמו איזה שנים שירצו וכשחתם הישראל לבסוף סבר שיחתום ישראל אחר בפניו ורווחא שביק למאן דקשיש ואח"כ לא חתם הישראל אלא זה הכותי שהיה כאחד בשעה שנמסר להם העדות ומשום שעת החתימה נמי לא תיקשי דבפרק זה בורר משמע דלאו הא בהא תליא דמאן דסבירא ליה דבעינן שיראו שניהם כאחד אפשר דלא מצריך שיגידו שנים כאחד ע"ש ודו"ק ולעניין קושיית הרשב"א ז"ל יש מתרצים דמעיקרא ס"ד דנהי דקי"ל כריב"ק היינו בדיני ממונות אבל לדיני נפשות קי"ל בפ"ק דמכות דאפי' עדות מיוחדת שראו בפעם אחת זה מחלון זה וזה מחלון זה אפ"ה פסול וקס"ד דגיטין כדיני נפשות דמי וע"פ סברא זו מקשים על שיטת הר"ן ז"ל שכתב לקמן בפרק מי שאחזו ומשמע מדבריו דלפי האמת עידי גיטין וקדושין כדיני נפשות דמי ולענ"ד א"א לומר כן כמ"ש לעיל במכילתין דאי כד"נ דמי יכילנא למיפסל כולה גיטין דעלמא דבעינן דרישה וחקירה בעידי חתימה לא הוי דרישה וחקירה שיכולין לומר אחרנוהו וכתבנוהו והו"ל נמי עדות שאי אתה יכול להזימה דלא שמה עדות אע"כ דכד"מ דמי כיון דאיכא כתובה למישקל כנ"ל ויש לי להאריך בזה אלא שאין כאן מקומו ודו"ק:

תוספות בד"ה חזר רבי וכו' וא"ת מנ"ל משום דחזר כו' דלמא ההיא דשום הדיינים עדיף טפי כו' עכ"ל. וכתב מהרש"ל ומהרש"א משום דבההיא דבטלו שלא בפניו אלא בפני ב"ד י"ל דכח ב"ד האחרון יפה ומש"ה לא חזר ביה רבי ע"ש בדבריהם. ויש לדקדק תינח לרב ששת דאמר בפני ג' וכן לרב נחמן דאית ליה ב' שדנו מיקרי ב"ד אבל כבר כתבו התוס' לעיל דטעמא דר"נ לאו משום ב"ד הוא ובעדות בעלמא סגי א"כ לא שייך לפרש כן ועוד שכבר כתבתי לעיל בלשון התוספות בד"ה ר"נ שהתוספות לא נחתו לזו הסברא מדהוצרכו לפרש שם דהא דלא סגי בחד לר"נ היינו משום חשש ממזרות ונדחקו בזה ולא כתבו דבעינן דוקא ב' מה"ט גופא שיהא כח ב"ד האחרון יפה אע"כ דלית להו האי סברא. לכך נ"ל דמ"ש כאן דדמי טפי להאי היינו לפמ"ש התוספות לעיל דבביטלו שלא בב"ד אפשר לו דלא הוי ביטול אלא להחמיר ולא להקל משא"כ בההיא דבטלו שלא בפניו דאיירי רבי ורשב"ג משמע דהיינו אפילו להקל לרשב"ג וא"כ אפשר דלא חזר ביה רבי מהאי סברא דלא שרינן א"א לעלמא משום מה כח ב"ד יפה. מיהו כ"ז לשיטת התוספות לעיל דלרבי נמי הא דלא הוי ביטול בפחות מג' לר"ש ובפחות מב' לר"נ היינו משום חשש ממזרות ומשום מה כח ב"ד יפה. אבל לפמ"ש לעיל שאין דבריהם מוכרחים דאיכא למימר דג' לר"ש היינו דבעינן דוקא מעשה ב"ד ושנים לר"נ היינו משום דאין דבר שבערוה פחות מב' כמ"ש ג"כ הר"ן ז"ל א"כ אין מקום לקושיית התוס' כאן דהא לא שמעינן לר' כלל דאית ליה מה כח ב"ד יפה ודו"ק:

בא"ד וי"ל דר' יוסף מדמה להו משום דלא איפלגי ר' ורשב"ג אלא בהנך תרי מילי כו' ומסתמא כשחזר מזה חזר נמי מזה עכ"ל. נראה כוונת' בזה מדחזינן דמעיקרא איפליג רבי אדרשב"ג בההיא דשום הדיינים וסבר דלא אמרי' מה כח ב"ד יפה כמו דלית ליה בביטלו מבוטל ולא מדמה ליה לביטלו שלא בב"ד אלמא דמשמע ליה דדמי טפי לבטלו בב"ד וא"כ מסתמא כשחזר מזה חזר גם מזה וק"ל:

גמרא אמר לן זילו איטמורי וכתבו ליה. ומפי' רש"י נראה דגרס אמר להו וע"ז פי' דהיינו לסהדי וא"כ משמע שהבעל יחד שני עדיו כסתם גיטין דעלמא אלא דהנהו חמשה סבי הוו באותו מעשה אבל קשה דא"כ מאי דייק הש"ס אי ס"ד אידך נמי כרשב"ג ליבדור אבדורי והיאך אפשר לומר כן דהא קי"ל עידי גט אין חותמין אלא זה בפני זה וא"כ היה מתירא ר' יאשיה שמא ימצא הבעל את העדים בשעת חתימה ויבטל אותם והוצרך לומר איטמורי שיחתמו שניהם שם בהסתר אבל לפי גרסת הש"ס דגרסינן אמר לן א"ש דמשמע שלכולהו הני חמשה סבי אמר הבעל שיכתבו ויתנו דהיינו מי מהם שירצה וא"כ מדייק שפיר אי ס"ד כרשב"ג שא"א לבטל אלא כל החמשה ביחד כמו באמר לעשרה א"כ ליבדור אבדורי וכן נראה גם כן משיטת התוספות ודו"ק:

תוספות בד"ה ליבדור אבדורי אפילו למאן דמוקי פלוגתייהו כו' אע"ג דליכא למיחש כו' לא הוי ביטול עד שיבטל כולם יחד זה בפני זה עכ"ל. סתמו הדברים ולא פירשו הטעם אבל בחידושי הרשב"א ז"ל מבואר משום דמעיקרא בשעה שביטל הראשון לא היה הביטול כלום כיון דאיכא למיחש בהאי שעתא דלמא אזלי הנך דלא ידעי וכתבו וכן בשעת הביטול השני וכן בשלישי וכיון שאינו מבטל בכל פעם אלא אחד מהם אין הביטול כלום ע"ש שכתב שנראה לו דוחק ולפמ"ש לעיל בסוגיא דשמעתין אין כאן דוחק דעיקר מילתא דרשב"ג בשמעתין שכל ביטול שלא נעשה כתיקון חכמים אינו כלום וה"נ דכוותיה וק"ל:


דף לד עמוד אעריכה

גמרא התם ממונא הכא איסורא. ויש לדקדק דהא לר"נ גופא נמי אית ליה באיסורא מה כח ב"ד יפה כגון כשביטל בפני א' או בפני ב' מן השוק שלא היו ביחד כמ"ש התוספות לעיל בד"ה ור"נ דהיינו משום מה כח ב"ד יפה וכה"ג הקשו התוספות לעיל בד"ה וחזר רבי ומה שתירצו שם לא שייך כאן אליבא דר"נ ועוד דכאן קשה יותר כיון דחזינן דלר"נ גופא בממונא זימנין דלית ליה מה כח ב"ד יפה כגון בשום הדיינים שפוסק כחכמים כמו שהביאו התוספות כאן וזימנין דבממון אית ליה בההיא דאחין שחלקו ובאיסורא נמי זימנין דאית ליה בבטלו שלא בפני ב"ד וזימנין דלית ליה כשבטלו בב"ד א"כ לא הו"ל לתלמודא לחלק אליביה בין ממונא לאיסורא וטפי הו"ל לשנויי דההיא דהאחין שחלקו יש לייפות כח ביד כמו בבטלו שלא בפני ב"ד וההיא דשום הדיינים שהוא כח גרוע דטעו דמי טפי לבטלו בפני ב"ד דשם ג"כ אין כח התקנה אלים כ"כ דליכא חשש ממזרות כולי האי או מאינך טעמי שכתבו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל וכמו שכתבתי ג"כ מסברא דנפשאי. והנלע"ד ליישב לפי תירוץ הראשון שכתבו התוספות כאן דאע"ג דר"נ גופא לא מפליג מ"מ מפליג אליבא דר' והיינו כגירסת מהרש"א ז"ל שהיא עיקר לענ"ד ולפ"ז כיון דאליבא דר' איירי א"ש דלר"נ אליבא דר' מחלק שפיר בין ממונא לאיסורא דבאיסורא זימנין אית ליה וזימנין לית ליה משא"כ בממונא לעולם אית ליה אפילו בכח גרוע היכא דטעו דחזר בו בההיא דשום הדיינים ובההיא דבטלו מבוטל לא חזר בו. מיהו לתירוץ השני שכתבו כאן דרבי גופא ודאי חזר בו נמי מההיא דבטלו מבוטל אפילו לר"נ א"כ הקושיא במקומה עומדת כיון דלפ"ז ע"כ עיקר התירוץ דהתם ממונא הכא איסורא היינו דוקא לר"נ אליבא דנפשיה ולא אליבא דרבי ומיהו יש ליישב דבתירוץ השני של התוספות סברי דהא דר"נ סובר דלא מהני ביטול בפחות משנים או שלא היו שניהם יחד היינו דוקא להחמיר לא הוי ביטול כמו שנסתפקו לעיל בד"ה מהו דתימא וא"כ א"ש דבאיסורא לית ליה מה כח ב"ד יפה להקל אלא להחמיר אבל בממונא לעולם אית ליה והא דלית ליה בשום הדיינים היינו משום דטעו כנ"ל נכון ובזה נתיישב' קושיית מהרש"א ז"ל שהקשה על גירסת מהרש"ל ז"ל דא"כ בתירוץ הראשון תירצו לגמרי כמו בתירוץ שני אלא בין רבי לחכמים איכא בינייהו ולמאי דפרישית א"ש דא"ב טובא ודוק היטב:

גמרא הדר תנא ואשקליה וא"ל לסהדי אותיבו קרי באודנייכו כו'. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא אכתי איכא למיחש שיבטל שלא בפניהם למאי דקי"ל כר' דבטלו מבוטל ותירץ דר' יהודה סובר כהנך אמוראי דלעיל דס"ל בהא כרשב"ג ולענ"ד משום הא לא איריא דאפשר שהבעל לא ידע דאותיבו קרי באודנייהו וסבר שבטל בפניהם ולא היה חושש לבטלו עוד שלא בפניהם. אבל אי קשיא הא קשיא לי דלשיטת הרשב"א ז"ל שכתב בחידושיו שיש תקנה בדבר שיבטל הבעל מעיקרא כל הביטולים וכל המודעות ולפסול כל העדים שיעידו על הביטול דהו"ל כאומר נאמנת עלי שלא פייסתי וא"כ למה לא היה ר' יהודה כופייהו מעיקרא לבטל כן ונראה דתיקון זה אינו מועיל אלא שלא יבטל בפני עדים אחרים שהרי פסל אותם משא"כ כאן היה חושש שיבטל בפני אותן העדות עצמם וכה"ג לא מהני פיסול העדים כיון שהם יודעים האמת שביטל אין להם לכתוב בע"כ:


דף לד עמוד בעריכה

משנה התקין ר"ג הזקן שיהא כותב כו' מפני תיקון העולם. ופרש"י ז"ל שלא יוציאו לעז כו' ואע"ג דמסקינן בגמרא דר"ג לא תיקן אלא בדאיתחזק בתרי שמי ומשמע דאיירי נמי שגם במקום הנתינה יודעין שיש לו שם אחר במקום הכתיבה כמ"ש הרא"ש ז"ל להדיא אלא דאפ"ה איכא לעז שמא ברוב הימים ישתכח הדבר ויוציאו לעז וכן נראה מלשון הר"ן ז"ל ע"ש אבל קשה דהכא משמע שאין בזה אלא מפני תיקון העולם משום לעז ולקמן בפרק הזורק דף פ' שנינו שינה שמו ושמה תצא מזה ומזה והולד ממזר מזה ומזה וכתבו שם התוספות דאיירי כה"ג שיש לו שני שמות בשני מקומות ולא נכתב אלא א' מהם ושם בגמרא אמרינן דאפילו רבנן דפליגי אר"מ ולית להו כל המשנה ממטבע בגיטין הולד ממזר אפ"ה מודו בשינה שמו דהולד ממזר ודייק לה ממתני' א"כ משמע שיש בזה פסול גמור ולא משום לעז ותיקון עולם. ולכאורה לפום ריהטא היה נ"ל דהא דאמרינן שם דהולד ממזר והיינו משום שינוי השם איירי שכתב שם הנתינה לחוד במקום הכתיבה שכן נראה מלשון התוספות לעיל דף כ' בד"ה הא בעינן שמו ושמה ואם כן לפ"ז הו"ל שינוי גמור לגבי הסופר והעדים והיינו נמי דאמרינן בסמוך בברייתא גירש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה אינה מגורשת והיינו שכתב שם מקום הנתינה לחוד משא"כ הכא במתני' איירי שכתב שם מקום הכתיבה לחוד כמו שפרש"י ז"ל להדיא וכן נראה מלשון המפרשים וא"כ כה"ג לא מיפסל משום שינוי כיון שכתבו הסופר והעדים שם הידוע להם ביותר וליכא אלא לעז גרידא משום חשש דמקום הנתינה כמו שכתבתי דאע"ג דאיתחזק שם ג"כ בהאי שמא אפ"ה חיישינן שמא ישתכחו הדבר ולהאי חששא לא חששו מעיקרא עד שתיקן ר"ג מפני תיקון העולם. ונהי דבתוספתא שהביאו התוספות משמע דאפי' כתב שם מקום הנתינה פסול אפשר דהאי פסול היינו היכא שלא ניסת ומש"ה לא קאמר אינה מגורשת ותדע דהא רשב"ג פליג בתוספתא וקאמר כשר אם נפרש כפשוטו דלא כפי' מהרש"א ז"ל ואף ע"ג שהתוספות כתבו דאדרבא שם מקום הנתינה עיקר יותר משם מקום הכתיבה היינו לאחר התקנה שכותבין שני השמות לשיטת ר"ת וא"כ ליכא שינוי השם כלל מש"ה עושין שם הנתינה עיקר לכתבו ראשון משום לעז שמא ישכח הדבר שם מקום הכתיבה במקום הנתינה לימים רבים ואיכא לעז דבמקום הנתינה צריכה האשה לגט למען יעמוד ימים רבים מה שא"כ במקום הכתיבה לא שייך לעז כולי האי אלא בשעת הכתיבה והרי עכשיו יודעין שגם שם במקום הנתינה הוא שמו העיקרי דהא איתחזק א"כ ליכא לעז וליכא שינוי משא"כ אם לא נכתב רק שם אחד ודאי שייך לפסול יותר אם לא כתבו שם מקום הכתיבה דהו"ל שינוי השם גמור לגבי הסופר והעדים ומש"ה הוי הולד ממזר ולכך כתבו בראשונה שם מקום הכתיבה לבד כדפירש"י כל זה היה נ"ל לפום ריהטא. אמנם אחר העיון בשיטת הפוסקים ראיתי ששום א' מהפוסקים לא חילק בזה והטור כתב בהדיא שאם לא כתב דוקא מקום הנתינה וכל שום הולד ממזר אפילו אם כתב מקום הכתיבה וכל שום וכתב הב"י דאין צ"ל אם לא כתב אלא מקום הכתיבה ונהי שדברי הטור בזה צריכין עיון מנ"ל להחמיר כולי האי וכבר תמהו עליו שלימים וכן רבים מיהו לא מצאתי שום פוסק שיכשיר אפילו הולד בנכתב שם הכתיבה לחוד. אח"ז דקדקתי בלשון הירושלמי דמייתי ברייתא דבסמוך אלא ששינה הל' ומשמע דאפילו בכתב מקום הכתיבה אינה מגורשת ולפי דהירושלמי לשיטתו דמקום כתיבה עיקר כמו שאבאר בסמוך מש"ה קתני יתר ע"כ משא"כ בגמרא דידן חושב שם מקום הנתינה עיקר כמ"ש התוספות מש"ה נקט לרבותא דאפ"ה אינה מגורשת ודו"ק. וא"כ לפ"ז צ"ל דנהי דקודם התקנה לא היה פסול לגמרי אלא חשש לעז מ"מ לאחר שתיקן ר"ג לכתוב לכתחלה וכל שום משום לעז החמירו נמי בדיעבד לפסול לעשות הולד ממזר משום שעבר על תקנת ר"ג ונהי דרבנן דפליגי עליה דר"מ ולית להו כל המשנה הולד ממזר מ"מ בשינוי כי האי דמיחזי כשינוי השם מודו כך נלע"ד וכן משמע מלשון התוספזת לעיל ד' כ' וכמ"ש שם וכ"נ מלשון הב"י סימן קכ"ט. אמנם יש מפרשים בד"א הביאם הר"ן ז"ל דהא דאמרינן הולד ממזר היינו היכא דאיתחזק בתרי שמי והא דאמרינן הכא מפני תיקון העולם היינו בדלא איתחזק והאריכו ליישב לשון סוגית הש"ס לפי שיטתם ע"ש אבל הר"ן ז"ל דחה דבריהם ודו"ק ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה וכל שום שיש לו כו' ותיקן ר"ת לכתוב כדאמרי' בגמרא שרה דמתקרי' מרים כו' עכ"ל. בכל נוסחאות הגמרא שלפנינו איתא בגמרא שרה וכל שום שיש לה וכן הוא ברוב דברי המפרשים הקדמונים וא"כ לא משמע כלל כשיטת ר"ת ואם נאמר דגירסת ר"ת היתה בגמרא שרה דמתקרי' מרים וכן נראה מל' הרשב"א ז"ל בחידושיו א"כ הו"ל לדחות בהדיא מהכא שיטת בעל הלכות גדולות ולכאורה היה נראה דבעל ה"ג גופא מודה דהיכא שיודעין בפירוש שני השמות שכותבין שניהם והיינו דגרסינן שרה דמתקריא מרים וכגירסת ר"ת וכן להיפך היכא דאיתחזק במקום הכתיבה שיש לו שם אחר במקום הנתינה אלא שאינן יודעין כלל מה שמו אם לא על פיו דבהא נראה דמודה ר"ת שכותבין מקום הכתיבה וכותבין וכל שום דאל"כ היכא דאיתרמי כה"ג מה תקנה יש בדבר לר"ת בשלמא היכא דלא איתחזק בתרי שמי אפשר דלא תיקן ר"ג כלל דמסתמא לא מחזיקינן ריעותא לחוש שמא יש לו שם אחר משא"כ כשיודעין בודאי מסתבר דמודה ר"ת שכותבין וכל שום ולא נחלק ר"ת על בה"ג אלא בעיקר תקנה ופי' המשנה ונ"מ להיכא דלא איתחזק דלבה"ג אפי' בלא איתחזק עושין לכתחילה כתקנת ר"ג משא"כ לר"ת אלא דמלשון התוספות לא משמע כן וא"כ צ"ל דלר"ת דהיכא דאיתחזק בתרי שמי ואין ידוע כלל במקום הכתיבה מה שמו במקום הנתינה מיקרי לא איתחזק ואין כותבין אלא מקום הכתיבה לבד דוכל שום לא מהני מידי להוציא מידי לעז ולפ"ז מצינן למימר שפיר דגירסת ר"ת היה שרה דמתקריה מרים והא דלא דחי בהדיא מכאן שיטת בה"ג משום דאפשר דבה"ג מודה בכה"ג ששני השמות ידועין. מיהו מלשון התוספות בדיבור הסמוך נראה דגרסי מרים וכל שום שיש לה ומה שיש לדקדק עוד יבואר בסמוך. אמנם מצאתי בלשון הירושלמי וז"ל איש פלוני וכל שום שיש לו הגע בעצמך דהוי שמיה ראובן ואסיק שמיה שמעון אלא אני פלוני וכל שום שיש לי כו' עכ"ל. ופירשוהו הקדמונים בדרכים שונים ה"ה הרא"ש והר"ן ז"ל בספריהם ולולא שאני יודע בעצמי מיעוט ערכי היה נ"ל לפרש בפשיטות דהגע בעצמך לשון קושיא היא כלשון הירושלמי בכ"מ והיינו דמעיקרא ס"ד דההיא וכל שום שיש לו שתיקן ר"ג היינו כפי' ר"ת שכותבין בפירוש גם שם הנתינה וע"ז מקשה הרי שהיה שמו ראובן ואסיק שמיה שמעון פי' דברוב פעמים אין יודעין שם מקום הנתינה אלא ע"פ הבעל וא"כ איכא למיחש לקלקולא דבלא"ה מסיק הירושלמי שם דמתני' איירי במגרש בע"כ וע"ז מתרץ אלא אני פלוני וכל שום שיש לי דווקא דזה הלשון משמע שבא לומר דזה הל' בעצמו כותב אני פלוני וכל שם שיש לי דתו ליכא למיחש לקלקולא והיינו כשיטת ה"ג ולאפוקי ממאי דס"ד מעיקרא ולפי זה היה באפשר להכריח כשיטת בעה"ג אלא דמ"מ אפשר דכשיודעין שני השמות בפירוש לא איירי הירושלמי ומודה שכותבין שניהם כנ"ל ואין להאריך ועיין בסמוך:

גמרא אמר רב אשי והוא דאיחזק בתרי שמי. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו לשיטת ר"ת דתקנת ר"ג היתה שכותבין שני השמות בפירוש א"כ מאי אשמעינן רב אשי והוא דאיתחזק דמילתא דפשיטא הוא כיון דלא איתחזק בתרי שמי א"א לכתוב ב' שמות וכתב דאתא לאפוקי היכא שיצא למקום אחר וגירש ע"ש ומחילה מכבוד תורתו הקדושה שאין זה במשמע הל' ולא ידענא מאי קשיא ליה שכבר כתבתי שיש לפרש בפשיטות דהיא גופא קמ"ל דהיכא דלא איתחזק לא חיישינן שמא יש לו שם אחר וקס"ד דלעולם אין שולחין גט ממדינה למדינה עד שיודע בודאי שם המגרש במקום הנתינה או שיודע בודאי שאין לו שם אחר אבל מסתמא ניחוש קמ"ל דלעולם לא חיישינן מסתמא ובעיקר דברי רב אשי והוא דאיתחזק רבו הפירושים עיין בל' הרשב"א והר"ן ז"ל באריכות ואין כאן מקומו להאריך ולדקדק בפירושם אמנם מ"ש הרא"ש ז"ל והוא דאיתחזק בתרי שמי פי' שידוע בב' המקומות שיש לו שני שמות אלא שאין בני מקום זה יודעין מהשם שיש לו במקום אחר כו' לשונו צריך ביאור דא"א לומר דבמקום הכתיבה אין יודעין כלל מה שמו במקום הנתינה שהרי הרא"ש ז"ל כתב דמה שתיקן ר"ג לכתוב אני איש פלוני היינו שם מקום הנתינה וא"כ ע"כ יודעין בו לכך נראה דודאי יודעין ע"פ עדות אלא שאין רוב ההמון מכירין בו וכתב כן לפי שיטתו דאף ללעז דמקום כתיבה חיישי'. מיהו בעיקר פירושו שכפל ושילש דאיירי שאין יודעין מה שמו לא ידעתי מה בא ללמדינו דל"ל דהיכא שיודעין ומכירין היטב בב' השמות במקום הכתיבה אין צריך לכתוב אלא שם הנתינה שלא מצאנו סברא זו בשום פוסק ואף שהטור כתב ג"כ בזה הלשון אפ"ה מסיים וכתב אבל לא איתחזק כו' ולא כתב שאם הוחזקו ביותר ומכירין שאין כותבין שני השמות ועוד דמלשון הגמרא דקאמר והוא דאיתחזק משמע דכל מה דאיתחזק יותר צריך לכתוב שניהם לא מצאתי מקום כעת ליישב לשונו בזה אם לא שנאמר דלדוגמא בעלמא כתבו כן הרא"ש ז"ל והטור כיון דבענין זה שייך לעז יותר מהיכא דמכירין היטב בשני שמות אבל לדינא ודאי אין לחלק ואין להאריך כאן יותר ביישוב לשון הפוסקים. אח"ז ראיתי בהגהת מרדכי בשם ס' התרומה שכתב להדיא דבאיתחזק ומכירין היטב בשני המקומות שני השמות אפי' לא כתב אלא א' מגורשת וא"כ אפשר ג"כ שהרא"ש ז"ל סובר כן וצ"ע שהפוסקים לא כתבו כן:

תוספות בד"ה והוא דאיתחזק כו' וכתב חניכתו כו' ובהלכות גדולות מפרש כו' עכ"ל. זה תלוי שם בחלוקי גרסאות במשנה דלקמן. מיהו למאי דמסקו התוספות כאן בסוף הדיבור דלכתחלה צריך לכתוב שני השמות וע"כ האי דכתב חניכתו דאמרינן וכך היה נקיי הדעת עושין היינו משום ששמותיהם ידועין או דשני שמות דומין זה לזה א"כ אין ראיה מכאן להכשיר אף בדיעבד בכתב שם הטפל היכא שאין ידועין ואין דומין אלא דתוס' סמכו בזה אאינך ראיות דמייתי בסמוך מברייתא דשמעתין ומירושלמי אלא דאכתי איכא למידק דילמא הא דמשמע מברייתא ומהירושלמי להכשיר בדיעבד בשם א' כשמגרש במקום האשה היינו דוקא במגרש בשם העיקר או כגון ששניהם שוין אבל בכותב שם הטפל מנ"ל ומדמייתי האי דבעל הערוך משמע דאף בכה"ג כשר לכך נראה דמדייקו שפיר מההיא דכתב חניכתו דאי ס"ד דבדיעבד פסול לא היה נקיי הדעת נוהגין לעשות כן לכתחילה ואף כששני השמות דומין הו"ל למיגזר לכתחילה דאם כן נתת דבריך לשיעורין אלא ע"כ דבדיעבד כשר בכל ענין אף בשם הטפל כשמגרש במקומו וק"ל:

בא"ד והא דקתני בברייתא כו' דהא לא קתני היו לו שני שמות ביהודה כו' עכ"ל. נראה מדבריהם דהא דקתני בברייתא וגירש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל היינו דלצדדין קתני דגירש את אשתו שביהודה היינו שהוא דר בגליל והא דואת אשתו שבגליל היינו שהוא דר ביהודה והכריחם לפרש כן מדלא קתני היו לו שני שמות ביהודה אלא דלפ"ז קשה אמאי נקט כלל היו לו ב' נשים ומאי אשמעינן בב' נשים יותר מבאשה אחת והו"ל למיתני סתמא היה בגליל וגירש אשתו שביהודה בשמו שביהודה אינה מגורשת כו' וראיתי בתשובת מהר"י קולון שכתב בזה דאשמעינן דכיון שיש לו שתי נשים בשני מקומות מסתמא שם אחד הוא יותר עיקר מחבירו במקום שקובע דירתו יותר דקמ"ל דאפי' שם הנתינה טפל אפ"ה צריך לכותבו ראשון אלא דלפ"ז קשה מאי מדייקי התוס' דבמגרש במקומו כשר בשם א' מדלא קתני היו לו שתי נשים ביהודה דהא איצטריך לאשמעינן שתי נשים בשני מקומות לאשמעינן הא גופא. ובלא"ה נמי קשה לפמ"ש התוספות בסמוך דשם הנתינה עיקר ומדייקי ליה מברייתא מדקתני עד שיגרש כו' וא"כ אזיל ליה דיוקא דידהו הכא דהא איצטריך למיתני שני מקומות לאשמעינן דשם הנתינה עיקר. מיהו בהא מצינן למימר דמ"ש בסמוך דשם הנתינה עיקר היינו לכתחילה ולא ליפסול בדיעבד היכא שכתב שם הכתיבה עיקר אבל לשיטת מהרי"ק ז"ל דמשמע דאפילו בדיעבד פסול וכן הוא בש"ע ומשמע שהיא שיטת התוספות כאן וא"כ צ"ע ליישב ועיין עוד בסמוך:

בא"ד וכן משמע בירושלמי על הך ברייתא דהכא כו' עכ"ל. ויש לתמוה דאי דההיא דירושלמי היינו ברייתא דהכא א"כ היאך מדייקו בסמוך מלשון הברייתא דהכא דשם הנתינה עיקר דהא בירושלמי מייתי נמי לשון הברייתא ואפ"ה מסיק להדיא בתחלה צריך לכתוב אני פלוני שביהודה עם כל שום שיש לי בגליל וא"כ משמע להדיא דלכתחלה שם הכתיבה עיקר אלא דבאמת האי ברייתא דמייתי בירושלמי לאו היינו האי דמייתי בשמעתין דהכא בשמעתין גרסינן גירש את אשתו שביהודה בשמו שבגליל כו' אינה מגורשת והתם גריס להיפך היו לו שתי נשים כו' ולו שני שמות אחד ביהודה כו' וכתב זה שביהודה לזו שבגליל כו' אינה מגורשת והא דמסיק בשמעתין עד שיגרש בשם דיהודה ושם גליל עמו לא מייתי לה התם בירושלמי נמצא דלפ"ז אין ראיה מהירושלמי דלפי שיטתו אפשר שאין שום קפידא כשכותבין שניהם איזה מהן נכתב ראשון והא דקתני בתחלה צריך לכתוב אני פלוני שביהודה וכו' היינו משום דכה"ג נקט בברייתא וה"ה דאיפכא נמי כשר ובהכי ניחא לן שלא יהא לשון הירושלמי סברא הפוכה לגמרי לגבי תלמודא דידן וא"כ לפ"ז מדייק הירושלמי שפיר מדלא קתני היו לו שני שמות ביהודה אלמא דבמקום אחד כשר בדיעבד בנכתב אחד מהם משא"כ לפי שיטת התלמוד שלנו דלפי סברת התוספות הא דקתני עד שיגרש בשם דיהודה ושם דגליל עמו היינו דוקא שם הנתינה תחלה ואי עבוד איפכא פסול וא"כ אפשר דבהך מלתא דמגרש במקום אחד נמי לא סבר תלמודא דידן כירושלמי דאפשר דבמקום אחד נמי היכא דאיתחזק צריך לכתוב שניהם והא דקתני שני מקומות היינו לאשמעינן דשם הנתינה עיקר ואיפכא פסול אפי' בדיעבד ויש ליישב וצ"ע ודוק היטב:

בא"ד והכא עושה שם מקום הנתינה עיקר כו' עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דהא דתיקן ר"ג שיהו כותבין איש פלוני היינו שם מקום הנתינה אף ע"ג דמעיקרא היו כותבין שם הכתיבה לחוד וזה דוחק דהעיקר חסר מן התקנה ועוד דמהיכא תיתי היו טועין מעיקרא בתרתי שהיו כותבין שם אחד לחוד ועוד אחרת לחשוב מקום הכתיבה טפי ממקום הנתינה היפך מתקנת ר"ג ולכאורה אפשר לומר דהנך דסברי כשיטת התוס' כאן דמקום הנתינה עיקר סברי נמי דמעיקרא קודם התקנה היו כותבין שם הנתינה לחוד דלא כפירש"י ז"ל והכי משמע טפי לישנא דמתני' בראשונה היה משנה שמו דכיון שהיו כותבין שם הנתינה במקום הכתיבה הו"ל שינוי אלא שכל המפרשים הקדמונים לא כתבו כן וצ"ע:

בא"ד כדקתני עד שיגרש כו' כבר כתבתי שרוב הפוסקים כתבו בכוונת התוספות דאפילו בדיעבד פסול אם כתב שם הכתיבה עיקר ושם הנתינה טפל ומשמע להו לשון הברייתא כפשטיה דאינה מגורשת עד שיגרש כו' משמע שאם שינה מזה הל' אינה מגורשת ואי תקשי אם כן הא דקתני ברישא שאם כתב שם אחד אינה מגורשת הול"ל רבותא טפי דאפי' בכתב שניהם ועשו שם הכתיבה עיקר אינה מגורשת אלא משום שיש סברא להיפך דגרע טפי היכא שעשה שם העיקר טפל והטפל עיקר ממה שלא כתב אלא אחד אפילו הטפל וכ"ש כשכתב שם העיקר לחוד וכמ"ש הב"י סברא זו בשם הרמב"ם בריש סימן קכ"ו וקמ"ל בברייתא דאפ"ה פסול. מיהו לולא דברי הקדמונים אין הכרע מלשון התוספות דאפשר מ"ש והכא עושה שם מקום הנתינה עיקר היינו לכתחלה דנהי דקתני אינה מגורשת עד שיגרש ה"ק דאפילו היכא שכתב מקום הנתינה שהוא חשוב אפ"ה אינה מגורשת עד שיכתוב שם הכתיבה עמו אבל אה"נ שאם כתב שם הכתיבה עיקר ושם הנתינה עמו נמי כשר בדיעבד ואפ"ה מדייקי שפיר מדמהדר אהאי לישנא עד שיגרש משמע שכן עיקר ולפי סברא זו יש ליישב כל מה שהקשיתי למעלה אלא שאין אני כדאי להכריע נגד שיטת הקדמונים ומכ"ש שכן הוא בש"ע ואף שדבריו צריכין לי עיון בכמה דברים ואין כאן מקומו להאריך:

בא"ד אבל בתוספתא עושה מקום כתיבת הגט עיקר כו' עכ"ל. למאי דפרישית לעיל דאפשר דבעה"ג ור"ת לא פליגי דהיכא שיודעין שני השמות במקום הכתיבה כותבין שניהם אבל כשיודעין שיש לו שם אחר במקום הנתינה אלא שאין יודעין מה שמו כותבין וכל שום א"כ היה באפשר לומר דהירושלמי והתוספתא נמי לא פליגי אגמרא דידן דמה שעושין שם מקום הכתיבה עיקר היינו שאין יודעין שם מקום הנתינה ומש"ה כותבין אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל שזה ממש ל' בה"ג משא"כ בגמרא דידן איירי שיודעין בשני השמות כדמשמע יוסף וקורין אותו יוחנן ומש"ה קתני בברייתא דשם הנתינה עיקר ובהכי ניחא לן ליישב שיטת שני התלמודים והתוספות לולא שכבר כתבתי דלשון התוספות לא משמע כן ואיני כדאי להכריע והרבה יש להאריך עוד בדינים אלו בשיטת הפוסקים ואין כאן מקומו להאריך ודוק היטב:

משנה אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה ופירש"י והיתה מפסדת כתובתה. ולכאורה לשון המשנה גופא מורה ע"ז מדקתני התקין ר"ג שתהא נודרת וגובה כתובתה משמע דמעיקרא לא היתה גובה ובהכי ריהטא כל הסוגיא ונראה דמהכא מוכח כיון דמשום חשש בעלמא דמוריא היתרא נמנעו מלהשביעה והיתה מפסדת כתובתה א"כ כ"ש כשידוע בודאי שהיא חשודה על השבועה שאינה יכולה לגבות כלום מן היתומים ומפסדת כתובתה לגמרי אע"ג דשבועה זו אינה אלא שבועת המשנה ולא שבועה דאורייתא אפ"ה לא שייך לומר בכה"ג תקנתא לתקנתא לא עבדינן והיינו משום דאלמוה רבנן לתקנה זו משום תקנת היתומים ועשאוהו כשל תורה דחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל וה"נ אילו היו היתומים יכולין לישבע היה הדין נותן שישבעו ויפטרו אלא שאין יכולין לישבע שהרי אין יודעין כלום מש"ה פטורין לגמרי כנ"ל וכן מבואר להדיא בח"מ סי' צ"ב דאע"ג דבפוגם שטרו או בעד אחד מעיד שהוא פרוע וכולהו דכוותייהו שנשבעין שבועת המשנה וגובין ואם בעל השטר חשוד נחלקו שם הפוסקים אם גובה בלא שבועה או שהנתבע נשבע ונפטר אפ"ה כשבאה לגבות מן היתומים והיא חשודה כולהו מודו שאינה גובה כלום ועפ"ז יש להקשות על שיטת הש"ך שמכריע מסברא דנפשיה דבפוגם שטרו וכיוצא בו והוא חשוד נוטל בלא שבועה ומוכח לה מההיא דאמרי' בפוגם שטרו ומת דנוטלין היורשין בלא שבועה דהבו דלא לוסיף עלה דרב ושמואל וא"כ כ"ש בחשוד שאין שום סברא לומר דחשוד גרע ממת ע"ש באריכות. ולענ"ד א"א לומר כן דא"כ תיקשי לר"א דפליג אדרב ושמואל דאפילו ביתומים מן היתומין גובין היורשין ואם כן לפי סברת הש"ך לר"א כ"ש בחשוד ובא לגבות מן היתומים דנוטל בלא שבועה והיאך אפשר לומר כן דתיקשי ליה מתני' דהכא דנמנעו מלהשביעה משמע מיהא דבשבועת היתומים והוא חשוד מפסיד אע"כ דאליבא דר"א חשוד גרע ממת דחשוד מפסיד ע"י פשיעתו וא"כ מדר"א נשמע לדידן דמאן פליג עליה בסברא זו מיהא הש"ך בזה לשיטתו בסימן פ"ב דחלק בין ב"ח לגביית כתובה מיהו לענ"ד לא משמע הכי מסוגיא דשמעתין כמו שאבאר לקמן וצ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה אין אלמנה כו' וא"ת הא דפריך בגמרא מאי איריא אלמנה כו' לימא דנקט אלמנה לפי שהוא כו' תוך זמנה עכ"ל. והמעיין יראה שתירוצם דחוק מאד וכן בסמוך בד"ה אלמנה איצטריכא ליה מקשים התוספות וא"ת אלמנה נמי תנינא כו' ותירצו דההיא איכא לאוקמי בגרושה וקשיא לי דאכתי לסברת המקשה דלא סליק אדעתיה טעמא דחינא אם כן אמאי לא מקשה בפשיטות אלמנה תנינא דמה לי אלמנה ומה לי גרושה ואי משום הבותא דתוך זמנה א"כ מב"ח נמי לא מקשה מידי תו קשיא לי אסוגיית הש"ס גופא דמקשה מאי איריא ות"ל דלא אלמנה ולא ב"ח איצטריכו לאשמעינן דמשנה שלימה היא בפ' הכותב מי שמת והניח אשה וב"ח והיה לו מלוה ביד אחרים ר"ע אומר יתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה אלמא דאלמנה וב"ח צריכין שבועה לנגד יתומים ומהתם נמי שמעינן דאלמנה אפילו תוך זמנה ולולא דברי התוספות היה נ"ל ליישב הכל בחדא מחתא דודאי עיקר הדין דשבועה ידעינן לה מההיא דהכותב שכתבתי אלא עיקר רבותא במשנתינו לאשמעינן דלעולם אינה נוטלת אלא בשבועה ואם היא חשודה תפסיד ושמעינן לה מההיא דנמנעו מלהשביעה וכמ"ש ורישא וסיפא כולה חדא מילתא היא לפי שא"א לה ליטול לעולם אלא בשבועה לכך נמנעו מלהשביעה אלא דאף לפ"ז מקשה הש"ס שפיר מאי איריא אלמנה אפילו ב"ח נמי דקושטא דמילתא בב"ח נמי הדין כן דכשהוא חשוד מפסיד והיינו דקאמר והא קיימא לן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה והאי לישנא משמע דלעולם א"א ליטול מהיתומים אלא בשבועה ואם הוא חשוד מפסיד וכמ"ש שכן הסכמת כל הפוסקים וכמו שאבאר עוד לקמן ומשני הש"ס דסד"א משום חינא אקילו גבה לענין שלא תפסיד כנ"ל לולא שהתוספות לא כתבו כן:

בד"ה אלמנה איצטריכא ליה וא"ת אלמנה נמי תנינא כו' וי"ל דאיכא לאוקמי בגרושה כו' עכ"ל. ואין להקשות ליתני האי דאלמנה ולא ליתני היאך דנראה דבגרושה נמי איכא רבותא טפי דסד"א משום חינא אקילו רבנן ונהי דבאלמנה לא איכפת לן לטעמא דחינא היינו משום דשייך גבה יותר טענת פרעון דעביד דמתפיס לה צררי משא"כ בגרושה דלא שייך חששא דצררי ה"א דחיישי' לחינא קמ"ל דאפ"ה לא תפרע אלא בשבועה ולמאי דפרישית לעיל א"ש טפי ואין להאריך ובפ' הכותב כתבו התוס' בע"א ע"ש:


דף לה עמוד אעריכה

גמרא אי משום הא מאי איריא אלמנה אפילו גרושה נמי אלמה א"ר זירא כו' וה"ה דהוי מצי לאקשויי ממתני' דפרק הכותב דקחשיב שם פוגמת כתובתה ועד אחד מעיד שהיא פרועה ונפרעת מן היתומים וקתני שנשבעת ונוטלת אלא דהוי מצי למידחי דהתם דינא קאמר קודם שנמנעו מלהשביעה. מיהו נראה מפשט לשון הש"ס דהא דמקשה הש"ס אפילו גרושה נמי לאו דוקא גרושה לאחר מיתת בעלה אלא אפילו בחיי בעלה כגון פוגמת וכיוצא בה דהא למאי דס"ד עכשיו אין שום סברא לחלק אלא דבכל ענין אין להשביע שום אשה אלא דקשיא לי למאי דפרישית לעיל דהיכא דנמנעו מלהשביעה מפסדא וא"כ מה הועילו חכמים שתקנו כתובה לאשה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דאכתי יגרשנה ויטעון אשתבע לי דלא פרעתיך וכיון שאין משביעין אותה תפסיד כתובתה לשיטת הסוברים דכל הנשבעין ונוטלין בשניהם אם הוא חשוד מפסיד וכן הוא להדיא בא"ע סי' צ"ו דגרושה חשודה מפסדת. מיהו נראה לענ"ד דאף לשיטת הסוברים דאפילו בשט"ח וכתובה נמי אמרינן אם הוא חשוד דמפסיד בכל השבועות היינו דוקא בפוגם וכיוצא בו כל מה שנזכר במשנה משא"כ טענת אשתבע לי דלא פרעתיך שלא נתפרשה במשנה אלא מימרא דר"פ היא בפרק הכותב אע"ג דמדמינן לה לפוגם שטרו היינו לשאר מילי אבל לענין חשוד ודאי לא דמי תדע דהא בסתמא לא משביעינן ליה אלא אמרינן ליה זיל שלים דהכי איתא בגמרא להדיא ואי לא טעין לא טענינן ליה וא"כ בחשוד לא מצי למיטען כלל אשתבע לי כיון דלא שייך שבועה לגביה וא"כ אינו בדין שיפסיד ובזה נ"ל נכון ליישב מה שהקשו הסמ"ע והש"ך לשון הש"ע והטור אהדדי דבסי' צ"ב הביאו שני דיעות בחשוד אם מפסיד ולא הכריעו ובסימן פ"ב הכריעו דאינו מפסיד ולמאי דפרישית א"ש דבסי' פ"ב דאיירי לענין אשתבע לי כתבו שפיר דמסתברא דאינו מפסיד וכדפרישית אבל בסי' צ"ב לא איירי אלא מפוגם וביוצא ודלא כפי' הסמ"ע ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו. עוד הקשה שם הסמ"ע והש"ך מ"ש דבגרושה כתבו בפשיטות דהיכא שהיא חשודה והיא פוגמת וכיוצא מפסדת ולא הביאו שני הדיעות ובח"מ לענין ב"ח כתבו שני הדיעות והש"ך תירץ דשאני כתובה שהיא דרבנן ולא מיקרי תקנתא לתקנתא דהם אמרו לתקן כתובה והם אמרו לתקן שבועה ואם אינה יכולה לישבע תפסיד משא"כ בב"ח שהוא מדאורייתא ומילי דסברא נינהו אלא דקשיא לי בגווה חדא דכתובה דרבנן פלוגתא דתנאי ואמוראי היא וגדולי הפוסקים ג"כ נחלקו בה ובשמעתין משמע בפשיטות דכל שאינה נשבעת מפסדת וא"כ תקשי למ"ד כתובה דאורייתא ועוד ע"כ לא פליגי אי כתובה דרבנן אלא מעיקר הדין ובדלא כתב לה משא"כ בדכתב לה או שיש לה ע"פ תנאי ב"ד וע"מ כן כנסה לא גרע משאר חוב ויש ליישב בדוחק וצ"ע. אחר זה ראיתי שהרא"ש ז"ל בפרק כל הנשבעין כתב להדיא דחשוד הבא לפרוע מנכסי יתומים אינו גובה כלום ומייתי ראיה מההיא דשמעתין ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעת הגדול ומכאן נמי נראה שאין לחלק בין כתובת אשה לשאר חוב ודלא כהש"ך ועדיין צ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה דמוריא היתרא כו' אלא בהדרה לא חמיר כל כך. בירושלמי מייתי נמי טעמא אחרינא דאדרבה לפי שהיו מקילין בשבועה היו מדירין אותה לפי שאימת נדרים עליהם יותר משבועה אבל מסוגיא דשמעתין א"א לומר כן מדאמרינן בסמוך אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לבית דין והיינו דבחד מינייהו סגי וע"כ דשבועה חוץ לב"ד קיל טפי וטעמא שהקילו עליהם משום חומר עונש השבועה והוא הדין לענין נדר הוי נמי טעמא משום הכי שהקילו עליהם וק"ל:


דף לה עמוד בעריכה

תוספות גט יבמין הוי כו' משום דקא טרחא קמי אחיו עכ"ל. א"א לפרש שהיתה טורחת בחיי בעלה הראשון או שהיתה טורחת בעודה תחת בעלה השני דהיינו היבם דמש"ה ודאי לא מורי' היתרא דבלא"ה מחויבת לטרוח לפני בעלה דאל"כ בכל הגרושות אמאי לא אמרינן דמורי' היתרא שהיתה טורחת לפניו אלא דכוונת התוספות שהיתה טורחת בנכסין בעודה שומרת יבם וק"ל:

בד"ה אבל נשאת אין מדירין אותה וא"ת וידירוה שלא תאכל ככר זה כו' וכן קשה בסמוך כו' ולר"א דאמר כו' א"ש עכ"ל. והקשה מהרש"א דאכתי קשה מאי מקשה הש"ס לכי מינסבא מיפר בעל דלמא איירי מתני' שמדירין אותה על ככר זה. ולענ"ד יש לתמוה דלמאי דקשיא ליה הו"ל לאקשויי יותר דהתוספות עצמן מקשים וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם וא"כ האיך כתבו דלר"א א"ש דאכתי לענין חכם לא א"ש אפי' לר"א אע"כ שאינם חוששין לזו הקושיא כיון דניחא ליה לתלמודא לשנויי אליבא דכ"ע דצריך לפרוט הנדר דהכי קי"ל וא"כ כ"ש בההיא דמיפר לה בעל נמי לא קשיא להו כיון דמשני שפיר אליבא דכ"ע דאין הבעל מיפר בקודמין שהיא הלכה פסוקה בלי שום חולק מיהו בלא"ה לא שייכא כלל קושית התוספות אההיא דלכי מינסבה וכן אההיא דליחוש דלמא אזלא לגבי חכם דהני קושיות הגמרא אמתני' מקשו אליבא דרב הונא ומתני' ודאי לא מצינן לאוקמי בכה"ג שמדירין אותה על ככר זה ואוכלת בפנינו דא"כ מאי האי דקתני שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו ומאי נ"מ אפילו בכל מה שתרצה האשה ידירוה כיון שאוכלת בפנינו וא"כ מקשה שפיר כיון דמתניתין קתני דהיתומים יכולין להחמיר עליה להדירה בכל מה שירצו ואי איתא לדרב הונא דחיישינן שיפר לה הבעל תו לא מהני הך חומרא אלא דוקא שתאכל מיד וקושיית התוספות דוקא אליבא דר"ה דאמר ניסת אין מדירין אותה ומשמע שמפסדת ואמאי הא אכתי מצי לאדורה על ככר זה ולפ"ז נראה דהא דכתבו כן בסמוך לא מייתי אלא אגב גררא ומש"ה בסמוך בד"ה ליחוש דאי לאו דר"ה לא הוי מצי לאקשויי דשמא איירי בככר זה היינו דלא מצי לאקשויי בפשיטות מכח האי סברא וניחא ליה להקשות בפשיטות מכח האי דר"ה כנ"ל וצ"ע:

בא"ד וי"ל דלענין נדרי אשתו אין לחלק בין ברבים בין על דעת רבים וכיון דלר"ה ברבים כו' עכ"ל. לכאורה משמע מפשטא דלישנא לפי סברתם עכשיו בנדר שהודר ברבים נמי שייך לחלק בין התרת חכם להפרת הבעל מה"ט דמסקו ומשום הכי כתבו דדוקא לר"ה דאמר ברבים יש לו הפרה ה"ה על דעת רבים משא"כ אי הוי סבר ברבים אין לו הפרה אפילו לגבי הבעל ע"כ על דעת רבים נמי כ"ש דאין הבעל יכול להפר וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו והר"ן ז"ל בשם יש מפרשים אלא דקשיא לי טובא דא"כ מאי מייתי הש"ס בסמוך תנאי היא דהא לא אשכחן דפליגי תנאי בנדר שהודר ברבים אלא לענין חכם כדמייתי התוספות בסמוך דרבי יהודה ורבנן פליגי ביה משא"כ לענין הפרת הבעל לא פליגי וכיון דרב הונא מסברא דנפשיה שני ליה בין בעל לחכם אם כן תיקשי ליה ברייתא דניסת נודרת וגובה כתובתה אלמא דאפילו הבעל אינו יכול להפר. איברא שיש שיטה אחרת בזה הביאה ג"כ הרשב"א ז"ל דדוקא לענין על דעת רבים שייך לחלק בין חכם לבעל משום דחכם צריך פתח וחרטה ועל דעת רבים אין פתחם שוה משא"כ בבעל אין טעם להחמיר בעל דעת רבים משא"כ בנדר שהודר ברבים אין לחלק בין חכם לבעל. ולפ"ז דאף למ"ד ברבים אין לו הפרה לגבי הבעל אפשר דעל דעת רבים מודה דיכול הבעל להפר ולענ"ד נראה שזהו סברת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור וש"ע שכולם פסקו בשמעתין כר"ה דניסת אין מדירין אותה ולא מייתו כלל מילתא דר"נ אף ע"ג דקי"ל כוותיה בדינא ולענין דינא איתשל כמ"ש התוספות לקמן ועוד דברייתא דניסת נודרת וגובה כתובתה מסייע ליה לר"נ ומברייתא דאם נדרה לא קשיא ליה לר"נ דמפ' נדרה השתא אע"כ דסברתם משום דמילתא דר"נ לא מיתוקמי כלל אלא כמ"ד נדר שהודר ברבים אין לו הפרה דא"א לאוקמי למ"ד יש לה הפרה מדמדרינן לה על דעת רבים משום דלגבי בעל לא שייך על דעת רבים אע"כ דטעמא דר"נ משום דמדירין ברבים אין לו הפרה ומשו"ה לית הילכתא כוותיה כיון דאמימר דהוא בתראה פסק להדיא כמ"ד ברבים יש לו הפרה ואם כן ע"כ ניסת אין מדירין אותה וכר"ה כנ"ל ברור בשיטת כל הפוסקים אלא דלשון התוספות כאן א"א להעמיד לפי שיטה זו דא"כ למה הוצרכו לפרש וכיון דלר"ה ברבים יש לו הפרה ה"ה על דעת רבים ות"ל דאפילו הוי סבר ברבים אין לו הפרה הוי מצי למיסבר ע"ד רבים יש לו הפרה לגבי בעל. מיהו בזה היה נ"ל ליישב דלעולם כל אנפי שווין דע"ד רבים חמיר טפי מברבים דאית ביה תרתי חדא משום האי חומרא דרבים ועוד שהנודר נדר על דעתם. נמצא דלפ"ז יש לנו לומר דמ"ד ברבים אין לו הפרה ומפיק ליה מקרא דגבעונים וכיון דמדאורייתא אין לו הפרה תו לית לן לחלק בין התרת חכם להפרת הבעל מסברא דנפשיה דאפשר דגזירת הכתוב הוא וא"כ בעל דעת רבים נמי אין לחלק בין חכם לבעל דהא הוי נמי מדאורייתא מה"ט גופא דברבים אלא דוקא למ"ד ברבים יש לו הפרה ולא יליף מגבעונים וא"כ ממילא דהא דעל דעת רבים נמי לא רמיזא באורייתא כלל אלא דאפ"ה החמירו ביה משום החומרא שהחמיר הנודר ואמר על דעת רבים וכיון דמילתא דתלי בסברא ממילא שייך שפיר לחלק בין חכם לבעל כנ"ל נכון בשיטת הפוסקים ואפשר שלזה בעצמו נתכוונו התוס' כאן. אלא דאכתי קשה לי לפי זה מ"ש התוספות לקמן בד"ה אמר אמימר דלמסקנא מיתוקמא מילתא דר"נ כאמימר ואיירי דאדרה על דעת רבים ולמאי דפרישית א"א לומר כן דהא אי סבר ר"נ כאמימר דברבים יש לו הפרה א"כ ה"ה בע"ד רבים לענין הבעל ודוחק לומר דלמסקנא הדר ביה הש"ס ממה שהיה חושב מעיקרא לסברא פשוטה. מיהו יש ליישב דהתוספות לקמן לא קיימי בהאי שינויא דהכא אלא כתירוצם השני דמייתי כאן דר"ה לית ליה דאמימר ובלא"ה נראה נמי מפירושם בסמוך דאידך שינויא משמע להו עיקר כמו שאבאר ודוק היטב. וכל זה כתבתי לשיטת התוס' ובסוף הסוגיא אפרש דיש ליישב קושיית התוס' בענין אחר דהא דלא מדרינן לה אליבא דר"ה ע"ד רבים היינו משום דבדיעבד אם היפר מופר כמו שאבאר לקמן בשיטת הסוברים כן. ובזה נתיישב ג"כ הא דמקשי הש"ס בפשיטות וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם דאי לאו דמשני דצריך לפרוט הו"א דא"צ לפרוט וא"כ תעלים מהחכם שנדרה ע"ד רבים ויועיל בדיעבד ומשו"ה צריך לשנויי צריך לפרוט ודו"ק:

בא"ד ועוד דבעל דעת רבים לא פסיקא להו כו' או לדבר מצוה כו' אבל ברבים כו' ל"ש לדבר מצוה כו' עד סוף הדיבור. וקשיא לי דבלא"ה ע"כ מהאי מתני' גופא מוכח דלמ"ד ברבים אין לו הפרה היינו אפי' לדבר מצוה דאלת"ה אכתי מצי לקלקלה לאחר כן ויאמר אילו הייתי יודע שיכול להתיר אפילו ברבים לצורך מצוה לא הייתי מגרשה אלא שהחכם היה מתיר לה דהא לדבר מצוה הוא כדי שלא יגרשנה בעלה שהרי משום שהיא נדרנית מגרשה ואין לך דבר מצוה יותר מזו כמבואר בפוסקים. ולפ"ז לא הוי צ"ל דלא קתני ע"ד רבים משום דלא פסיקא להו אלא משום דלא מיתני ליה כלל כיון דהאי מילתא גופא צורך מצוה היא וכמו זר נחשב לומר דהתוס' סברי דכה"ג לא מיקרי דבר מצוה ובש"ע הל' נדרים סי' רכ"ח כתוב להדיא דלעשות שלום בין איש לאשתו מיקרי דבר מצוה וצריך עיון:

בא"ד אבל ברבים אי איתא כו' למ"ד אין לו הפרה ל"ש לדבר מצוה כו' עכ"ל. לכאורה כתבו דבריהם כהלכתא בלא טעמא דבכולהו סוגיא משמע דלענין התרת חכם לעולם ע"ד רבים חמיר טפי מברבים אלא דיש ליתן טעם דלדבר מצוה שאני דנהי דנדר ע"ד רבים מסתמא ניחא להו בהאי התרה כיון דלדבר מצוה הוא וכמו שפיר"ת לקמן משא"כ לענין ברבים לא שייך לחלק בין דבר מצוה לדבר הרשות. מיהו למאי דפרישית לעיל בסמוך א"ש טפי דלעולם אה"נ ע"ד רבים לא גרע מברבים אלא דכוונת התוספות היא כך דלמ"ד ברבים אין לו הפרה ויליף לה מקראי א"כ תו ליכא לחלק בין דבר מצוה לדבר הרשות וה"ה לעל דעת רבים וא"כ הו"ל למימר דבכה"ג יחזיר אע"כ דסברי ברבים יש לו הפרה מדאורייתא וא"כ ה"ה לעל דעת רבים אלא דחומרא בעלמא היא בעל דעת רבים אי מדרבנן או משום דנדר על דעתם וצריך להתיר מדעתם ואם כן שפיר מפלגי בין דבר מצוה או משום דמסתמא רוצין בהתרה או משום דרבנן לא גזרו בדבר מצוה כנ"ל ודו"ק:

בד"ה ליחוש כו' וא"ת בין חכם בין בעל כו' הא אמרינן בנדרים כו' ויליף ממשה וצדקיהו כו' עכ"ל. כוונתם דמשמע להו כיון דילפינן מקראי וא"כ מסתמא אף בדיעבד אינו מופר וממילא נמי דה"ה לבעל וכמ"ש לעיל דכל מה דילפינן מקראי אין לחלק בין חכם לבעל וא"כ מקשו שפיר דאף למאי דס"ד דא"צ לפרוט את הנדר וכ"ש בבעל דכ"ע מודו דא"צ לפרוט הנדר אכתי לא מצי להפר לה דנהי דאפשר שתעלים בפני החכם שהנדר היה בפני היתומים ויתירו לה אפ"ה לא יועיל לה ההתרה ומתרצים התוס' דבדיעבד מופר וא"כ למאי דס"ד דא"צ לפרט ודאי חיישינן שהחכם יתיר לה לכתחלה על ידי שתעלים בפניו שהנדר היה בפניו או שתעלים לגמרי ענין הנדר ויתיר לה ויועיל לה בדיעבד ומשו"ה הוצרך לומר צריך לפרט וכ"ש דא"ש כה"ג לענין הבעל כנ"ל ובתשובת מהרי"ק פי' בענין אחר והאריך שם ע"ש ודו"ק:

בא"ד וי"ל דבדיעבד אם היפר מופר תדע מדסמיך צדקיהו כו' עכ"ל. וקשה דאכתי היאך התירו לו הסנהדרין לכתחלה למאן דאמר צריך לפרט הנדר. והקדמונים כתבו דמיקרי קצת דבר מצוה או משום אימת מלכות וזה דוחק. ועוד דלשון התוספות אינו מדוקדק שכתבו מדסמיך צדקיהו כו' ועדיפא הוי ליה לאקשויי לאיזה צורך נשאל כלל על נדרו. והאמת נ"ל דלק"מ דהא מצינו שצדקיהו עבר על נדרו קודם שנשאל עליו דהא אישתבע לנ"נ דלא ליגלי דאכל ארנבת חיה ונמצא כשהלך להתיר נדרו למ"ד צריך לפרט הנדר הרי שהוצרך לגלות ועבר על נדרו וא"כ לפ"ז באמת מחמת כן הוצרך להתיר לו שלא יעבור למפרע כדמצינו בשבועה דמהני התרה אף לאחר שעבר דחכם עוקר הנדר מעיקרו וא"כ א"ש דכיון שכבר גילה להם ועבר התירו לו דכדיעבד דמי ובזה נמי מדוקדק הל' שכתבו מדסמיך צדקיהו פירוש שסמך עצמו לכתחלה על מה שיתירו לו תיכף אח"כ כנ"ל ודו"ק:

בד"ה צריך לפרט כו' וא"ת בפ' שום היתומים כו' וא"כ תיקשי כדפריך התם לעיל לימא רב הונא כתנאי כו' עד סוף הדיבור. ונראה דקושייתם בזה היינו לתירוץ השני שכתבו לעיל בד"ה אבל נשאת דר"ה לית ליה דאמימר ולא שני ליה בין ברבים לע"ד רבים משא"כ לתירוץ הראשון אין מקום לקושייתם דהא לא שמעינן לר"ה בהדיא דסבר צריך לפרט אלא סתמא דתלמודא משני הכי בשמעתין אליביה ומ"מ לא מצי אקשויי כתנאי דהא מצי ר"ה למימר א"צ לפרט והא דאמרינן במתניתין דמדירין אותה וגובה כתובתה היינו ע"ד רבים אבל ניסת אין מדירין משום דלגבי הבעל לא מהני ע"ד רבים כמ"ש לעיל בתירוץ הראשון אע"כ דכאן מקשו התוספות לתירוצם השני. מיהו אפשר לומר דאף לתירוץ הראשון קשיא להו היא גופא אמאי משני הכא אליבא דרב הונא צריך לפרט ומיתוקמי מילתא כתנאי לפי הסוגיא דערכין אליבא דר"ה ואדרבא הו"מ לשנויי הכא בהדיא דאיירי ע"ד רבים ובזה נתיישב היטב לשון התוספות שתירצו כאן ומיהו במסקנא לא קיימא התם הכי וכוונתם למ"ש דודאי למאי דס"ד מעיקרא בערכין דפליגי בנדר ברבים לא הוי קשיא ליה מההיא דצריך לפרט הנדר כתנאי דאפשר דר"ה גופא סבר א"צ לפרט ומוקי לסוגיא דשמעתין דהכא בעל דעת רבים והא דמסקי בשמעתין אליבא דר"ה צריך לפרט היינו למסקנא דערכין. אלא דלפ"ז קשה להיפוך דלתירוצם השני שכתבו לעיל דר"ה לית ליה דאמימר מדקאמר ניסת אין מדירין וא"כ ע"כ ס"ל דצריך לפרט וקשה מאי ס"ד בערכין לאוקמי אליבא דר"ה דפליגי בנדר שהודר ברבים דא"כ אכתי הוי כתנאי לענין צריך לפרט הנדר ומה שתירצו התוספות דלא קיימא מסקנא הכי אכתי קשה סוגיא דערכין במאי דס"ד מעיקרא. אמנם אחר העיון ראיתי שתירצו שם התוספות בערכין תירוץ אחר על קושיא זו דאף למ"ד צריך לפרט היינו לענין ל' הנדר אבל א"צ לפרט הסיבה שבשבילה נדר וא"כ א"ש דבשמעתין לא חיישינן דאזלא לגבי חכם שהרי צריכה לפרט ל' הנדר קונם אם נהניתי מכתובתי ותו לא שרי לה משא"כ בערכין שפיר קאמר ר' יהושע אינו מועיל דאזיל לגבי חכם ושרי ליה של' הנדר לא היה אלא שלא יחזיר את אשתו ואחר שיפרט זה הל' יתיר לו וא"כ צ"ע למה לא כ"כ בשמעתין והניחו הדבר בקושיא. אמנם למאי דפרישית שדבריהם כאן לתירוצם השני דלעיל א"כ א"ש דע"כ ליתא להאי סברא אלא דמ"ד צריך לפרט היינו הסיבה דאל"כ תיקשי להיפוך למסקנא דערכין דמסיק דפליגי בשאלה בהקדש ומייתי ברייתא ומשמע דאי לאו דיש שאלה בהקדש כ"ע מודו דידירנה הנאה וא"כ תקשה לר"ה מה מועיל האי דידירנה ע"ד רבים הא לר"ה מצי להפר וא"כ הוי מילתא דר"ה דלא כר"א ודלא כר"י אע"כ דלמסקנא לא חיישו כלל דלמא אזלא לגבי חכם משום דצריך לפרט הנדר והיינו לגמרי אף הסיבה אם כן לפי סברא זו מקשו שפיר למאי דס"ד מעיקרא וע"ז מתרצים שפיר ומיהו למסקנא לא קיימא הכי כנ"ל נכון ודוק היטב:

גמרא דמדרינן לה ברבים. ופירש"י ברבים נודרת בפני עשרה וקשה דהא אליבא דר"נ משנינן הכא ושמעינן לר"נ דאמור לקמן בפירקין לענין נדר ברבים כמה רבים שלשה והכי קי"ל ונלע"ד דלרש"י לישנא דגמרא קשיתיה דמשני דמדרינן לה ברבים משמע דמעיקרא ס"ד דלא איירי בהכי ואי ס"ד דרבים היינו ג' א"כ איירי ברבים דהא מדירין אותה בב"ד ובפני היתומין כדאמרינן לעיל אדרה בב"ד וא"כ מסתמא לא פחות מג' ואף דשמעינן לר"נ דשנים שדנו מיקרי ב"ד אלא דמסתמא לא איירי בהכי דהא מיקרו ב"ד חצוף ועוד דבהדי היתומים שנודרת להם היו ג' לכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש דקאמר הכא האי לישנא דמדרינן לה ברבים אליבא דמ"ד בעשרה. שוב מצאתי שגירסת התוספות לקמן גבי כמה רבים ר"נ בר"י אמר ג' ואם כן לאו היינו ר"נ סתם אף דלשיטת רש"י ז"ל לעיל סתם ר"נ היינו ר"נ ב"י מ"מ ע"כ תרי ר"נ בר"י הוו כנ"ל:

שם תנן הנושא נשים כו' וכתבו התוספות ה"ה דמצי למיפרך ממתני' דהכא עכ"ל. ולענ"ד יש לתמוה דודאי לא שייך לאקשויי ממתניתין דהכא דהא ע"כ המקשה דלא סליק אדעתיה דאדר' ברבים היינו בא' משני פנים או משום דסתמא דלישנא לא משמע הכי או משום דלא ניחא ליה לאוקמי סתם מתניתין כחד תנא ומכח האי סברא מקשה אהא דאמר ר"נ א"צ לפרט ולפ"ז לא מצי כלל לאקשויי ממתני' דהכא דהא אף אם יסבור ר"נ דצריך לפרט אפ"ה ע"כ מוקי לה דאדרה ברבים דאל"כ יפר לה הבעל למאי דס"ל דבניסת נמי איירי ועוד דלדידיה ודאי איירי ברבים כמו שכתבתי בסמוך דכיון דאדרה בב"ד של ג' מיקרי רבים אליבא דר"נ משא"כ במשנה דבכורות מקשה שפיר דלא ניחא ליה לאוקמי מסתמא דאיירי ברבים וכחד תנא ולכאורה היה נ"ל דמה שלא כתבו התוס' כן היינו לפי שראיתי בל' התוס' בנדרים דגרסי ר"נ בר"י אמר א"צ לפרט ולאו היינו ר"נ דלעיל אלא דמל' התוספות בבכורות פרק אלו מומין כתבו להדיא דהיינו סתם ר"נ ע"ש וצ"ע:


דף לו עמוד אעריכה

גמרא דמדרינן ליה ע"ד רבים. וקשה טובא על מ"ש רמ"א בש"ע י"ד סי' רכ"ח דאף למאי דקי"ל ע"ד רבים אין לו הפרה אפ"ה אם עברו והתירו מופר בדיעבד וכ"כ מהרי"ק ז"ל בשם רבי אביגדור והב"י כתב שכ"כ הרשב"א ז"ל בשם ר"ת וא"כ לדבריהם מאי משנה הש"ס הכא דאיירי ע"ד רבים דאכתי ניחוש דילמא אזיל לגבי חכם ויעלים ממנו שהנדר היה ע"ד רבים דהא למאן דס"ל א"צ לפרט הנדר מוקי הש"ס הכא וא"כ יועיל לו ההפרה בדיעבד וראיתי שהש"ך שם כ' באמת לדחות דיעה זו מההלכה כיון דסוגית הש"ס פרק השולח ופרק אלו מומין מוכח להיפך ועוד הקשה היאך אפשר לומר דר"ת כ"כ שהרי הרשב"א ז"ל גופא כתב בשם ר"ת דהא דמקשה וליחוש ולא משני דבעינן בפניו היינו משום דבדיעבד מיהא מופר וא"כ ע"כ דכל הסוגיא איירי דאפילו בדיעבד אינו מופר ע"ש בלשון הש"ך באריכות ולענ"ד משום הא לא איריא והיינו למאי דפרישית לעיל בלשון התוספות בד"ה וליחוש דהתם ודאי מקשה הש"ס שפיר וליחוש דכיון דבדיעבד מופר יש לחוש שתעלים לפני החכם שהנדר היה בפניו אבל לבתר דשני צריך לפרט הנדר מצינן למימר שפיר דאפי' היכא דבדיעבד מופר אפ"ה לא חיישינן דילמא אזלא לגבי חכם דהא לא יפר לה לכתחילה וא"כ ה"ה לענין ברבים וע"ד רבים איכא למימר הכי משא"כ מההוא דהכא דאליבא דמ"ד א"צ לפרט קאי ודאי קשה. מיהו למאי דפרישית לעיל דלמאי דכתבו התוספות דר"ה לית ליה דאמימר א"כ מוכח ממסקנא דערכין דהא דקאמר ר"א גבי המקדיש נכסיו וידירנה הנאה ור"י נמי מודה ליה אי לאו משום דיש שאלה בהקדש ומדלא חיישי דילמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה דהא לר"ה אפילו ע"ד רבים יש לו הפרה אלא ע"כ משום דצריך לפרט והיינו אפילו הסיבה שבשבילה נדר כמ"ש בד"ה צריך לפרט וא"כ לפ"ז מצינן למימר דהא דקאמר ר"נ א"צ לפרט היינו הסיבה אבל לשון הנדר ודאי צריך אפ"ה מקשי הש"ס שפיר מההיא דנודר ועובר דלשון הנדר אינו אלא שיגרש את אשתו וא"כ יתיר לו החכם ואפשר נמי דמשו"ה נמי לא מקשה ממתניתין דהכא אבל בהא דמשני הש"ס דמדרינן ליה ע"ד רבים נהי דבדיעבד מופר אפ"ה לא חיישינן דילמא אזיל לגבי חכם דהא מודה ר"נ דצריך לפרט לשון הנדר והיינו שיאמר שנדר ע"ד רבים וממילא לא יתיר לו החכם כנ"ל נכון. ועוד יש ליישב בד"א דע"כ מאן דס"ל דבדיעבד מופר משמע להו הכי מדמפלגינן בין דבר מצוה לדבר הרשות ואי ס"ד דמדאורייתא הוא ואף בדיעבד אינו מופר אין לחלק בין מצוה לרשות והטעם שכתב ר"ת בסמוך לא משמע להו אלא לענין לכתחילה א"א דמילתא דרבנן בעלמא הוא שהחמירו חכמים וכמו שאפרש בלשון התוספות וא"כ עיקר טעמם בזה כיון דע"כ ע"ד רבים חומרא דרבנן בעלמא הוא למאי דקי"ל ברבים יש לו הפרה משו"ה לא מחמרינן בדיעבד ואע"ג דלמ"ד צריך לפרט הנדר נמי מדרבנן בעלמא היא גזירה משום מילתא דאיסורא אפי' הכי מוכח בשמעתין כשלא פרט אפילו בדיעבד אינו מופר היינו משום דלא סגי בלא"ה דאי אמרת בדיעבד מופר לא הועילו חכמים כלום בתקנתן דבמילתא דאיסורא לא יפרט ויועיל בדיעבד מש"ה החמירו אף בדיעבד נמצא דלפ"ז ה"נ מאן דפוסק דע"ד רבים בדיעבד מופר ע"כ היינו לדידן דקי"ל צריך לפרט הנדר ואם כן מהני חומר דע"ד רבים לענין שלכתחלה לא יתיר לו החכם משא"כ אליבא דר"נ דאמר א"צ לפרט ע"כ דע"ד רבים אפילו בדיעבד אינו מופר מה"ט גופא דאי אמרת בדיעבד מופר מה הועילו בתקנתן שיעלים מה שאמר ע"ד רבים ויועיל לו בדיעבד אע"כ דאינו מועיל כנ"ל ליישב שיטת הפוסקים ודו"ק:

תוספות בד"ה אמר אמימר כו' ואיכא למימר דאדר"נ נמי קאי כו' עכ"ל. מהרש"א ז"ל נדחק בזה ולענ"ד יש לפרש כפשוטו דנהי דסוגיא דשמעתין דמוקי ע"ד רבים אדר"נ קאי היינו אמאי דקאמר א"צ לפרט אבל במאי דקאמר בשמעתין אפילו ניסת מדירין אותה אפשר דאכתי קאי בשינויא דלעיל דמדרינן לה ברבים משום דלא מצי לאוקמי ע"ד רבים כסברת התוס' דלעיל דע"ד רבים לא שייך גבי הפרת הבעל משו"ה כתבו התוספות כאן דאיכא למימר דאדר"נ נמי קאי פי' דההיא דניסת מדירין נמי איכא לאוקמי בע"ד רבים והיינו כתירוץ השני שכתבו לעיל דר"ה פליג אדאמימר אבל למאן דאית ליה דאמימר דע"ד רבים אין לו הפרה לא שני ליה בין חכם לבעל כן נ"ל ברור בכוונתם ודו"ק:

בד"ה אבל לדבר מצוה אומר ר"ת משום דמסתמא ניחא להו לרבים משום מצוה כו' עכ"ל. ויש לדקדק לפמ"ש הפוסקים דלדבר רשות אפילו אם אותן הרבים שנדר על דעתם מסכימים להתיר אפ"ה לא מהני וא"כ לא שייכא סברת ר"ת ומה חילוק בין מצוה לרשות ואפשר כמ"ש לעיל משום דחומרא דע"ד רבים אינו אלא מדרבנן ובמקום מצוה לא גזרו וכשיטת הפוסקים שכתבתי לעיל דמה"ט לרשות נמי בדיעבד מופר ולפמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו יש סברא אחרת לחלק בין דבר מצוה לרשות הובא בב"י סי' רכ"ט ובש"ך בשם הרמב"ן ז"ל ע"ש:

גמרא מפני תיקון העולם דאורייתא היא דכתיב וכתוב בספר וחתום. הא דפשיטא להו דאיירי בחתימת העדים ולא מוקי לקרא בחתום בחתימת ידו שדי מכורה לך והא דכתיב והעד עדים היינו עדות בע"פ או עידי קיום ואתא ר"ג ותיקן חתימת עדים אלא דבפרק ג"פ דריש בהדיא מהאי קרא לחתימת עדים לענין פשוט ומקושר והקדמונים הקשו מסוגיא דשמעתין על שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בהל' עדות דעדות שבשטר אינו מן התורה דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם אלא תקנת חכמים היא מפני נעילת דלת ואם כן קשיא סוגיא דשמעתין דקאמר בהדיא דאורייתא היא ולכאורה היה נראה דודאי לפי סברת המקשה דעידי חתימה עיקר כר"מ משמע ליה פשטא דקרא בע"ח לחוד אבל למסקנת התרצן כר"א דעידי מסירה כרתי אפשר דהא דמצריך קרא חתימת עדים משום עצה טובה היינו בהדי עידי מסירה וכסברת הרא"ש ז"ל וסייעתו לענין גיטין ותיקן ר"ג בגיטין נמי שיהיו עדים חותמין בהדי ע"מ ונ"מ לענין שאינה צריכה להביא ע"מ לפני הב"ד וכמ"ש הרא"ש ז"ל באריכות בפרק המגרש אלא דלשיטת הרמב"ם ז"ל א"א לומר כן שכתב בהלכות גיטין להדיא דבע"ח לחוד נמי כשר וא"כ תקשה מדידיה אדידיה היאך מכשיר בע"ח לחוד הא הו"ל מפי כתבם ואפשר לומר דסובר הרמב"ם ז"ל דמדאורייתא ודאי לא סגי בע"ח אלא בהדי ע"מ אלא דמתקנת ר"ג מכשיר בע"ח לחוד בין בגיטין בין בשטרות ואע"ג דמדאורייתא לא הוי גיטא תיקן ר"ג דליהוי גיטא משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כדאמרינן לעיל בפירקין וכן מצאתי שכתב הבית שמואל סי' ק"מ בשיטת הרמב"ם ז"ל ע"ש. ולענ"ד בלא"ה סברא זו מוכרחת אף להסוברים דבכה"ג לא מיפסל משום מפי כתבם אפ"ה לא מהני מדאורייתא דהא עדות שבשטר הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דמצי למימר איחרנוהו וכתבנוהו אם לא היכא שכתבו בפירוש בזמנו כתבנוהו ואנו לא נהיגין לכתוב כן לא בשטרות ולא בגיטין וא"כ ע"כ הא דמכשרינן בע"ח לחוד כשיטת הרי"ף ז"ל וסייעתו אף בגיטין לא הוי אלא מדרבנן אלא דמ"מ נ"ל דוחק דכל כי הא מילתא לא הוי שתיק הש"ס לפרושי לכך נלע"ד דודאי ע"ח בגיטין מהני אף מדאורייתא דהא דלא הוי עדות מפי כתבם להרמב"ם ז"ל ובעדות שאי אתה יכול להזימה כ"ע מודו דלא הוי עדות ע"כ לאו משום דמשקרי דבהדיא אמרינן בריש מכילתין ובדוכתי טובא עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי אלא הא דלא הוי עדות היינו מגזירת הכתוב וא"כ אף אנו נאמר דדוקא היכא דבעינן עדות גמור' כגון בעידי נפשות ודיני קנסות וכן בשטרות לענין משועבדים ובכל דוכתי דלא מהני הודאת פיו וכתב ידו דהתם בעינן עדות גמור' מדאורייתא בכה"ג פוסל הרמב"ם ז"ל מפי כתבם מדאורייתא משא"כ היכא דמהני הודאת פיו וכתב ידו לא גריעי ע"ח מכתב ידו וכיון דבגט כשר כתב ידו ה"ה ע"ח וכן קרא דוכתוב בספר וחתום מפ' הרמב"ם ז"ל לענין שטרי ראיה ובזה נתיישבו כמה סוגיות כמ"ש לעיל כמה פעמים דגט לא מיקרי עדות גמור שנוסח הגט הוא סיפור לשון הבעל ולא מהני חתימת עדים אלא שיהא מוכח מתוכו שנכתב בציווי הבעל כל זה נלע"ד ברור ונכון ודוק היטב:

רש"י בד"ה מוסרני לכם את שטרותי שאתם תהיו נוגשים כו' עכ"ל. ונראה לכאורה מלשונו דפרוזבול לא שייך אלא במלוה בשטר וכן נראה מלשונו מ"ש ע"ב בד"ה אימא ביה מילתא דסתם מלוין יהיו כמוסרי שטרותיהן לב"ד ואם כן משמע דהיינו בשטר דוקא ולא במע"פ ואפשר דלענין מלוה ע"פ לא חייש לעשות תקנה דבשביל כך לא ימנעו מלהלוות כיון דאפשר להלוות בשטר וכדמצינו לענין משועבדים דמע"פ אינו גובה ממשעבדי ולא חיישינן לנעילת דלת דאיהו דאפסיד אנפשיה אבל הר"ן ז"ל כתב להדיא בשמעתין דפרוזבול שייך נמי במע"פ וכן הוא בש"ע ח"מ סי' ס"ז סעיף י"ט) ועיין מה שאכתוב בסמוך בלשון התוספות:

תוספות בד"ה מי איכא כו' השתא לא בעי רבא לשנויי כו' ואע"ג דדרשינן בספרי כו' מ"מ לא היה לו לעשות תקנה כו' עכ"ל. ונראה מפירושם דפרוזבול ומוסר שטרותיו לב"ד חדא מילתא היא ומשמע להו עכשיו דהוי מדאורייתא ויש לתמוה דא"כ מאי ס"ד לקמן דהא דקאמר האי פרוזבולא עולבנא דדייני היא היינו לשון חוצפא וכן הא דאמרינן לקמן לא כתבינן פרוזבול אלא או ב"ד דסורא כרבי אמי ורבי אסי דאלימי לאפקועי ממונא ומאי הפקעת ממון שייך בזה כיון דמדאורייתא היא ומלבד זה לשון התוספות עצמו אינו מדוקדק כיון דמשמע להו דפרוזבול מדאורייתא א"כ פשיטא דלא מצי רבא לשנויי הפקר ב"ד ות"ל דלא שייך כלל לשון הפקר ב"ד כיון דמדאורייתא הוא ואיפכא הו"ל לפרש אהא דמדייק בגמרא מי איכא מידי הוי להו למימר אע"ג דמדאורייתא הוא כדאיתא בספרי אפ"ה מקשה דלא היה לו ללמד לעשות תקנה כו' והיינו דלא משני רבא אהך קושיא דהפקר ב"ד היה הפקר ולכאורה היה נלע"ד בכוונת התוספות דהאי מוסר שטרותיו לבית דין מילתא אחריתי היא ופרוזבול מילתא אחריתי היא למאן דטריחא ליה מילתא למסור שטרותיו ממש לבית דין תיקן פרוזבול ונהי דמוסר שטרותיו מדאורייתא אפילו הכי פרוזבול מדרבנן אלא דלפי מה דפירשו התוספות דהא דלא משני רבא אהך קושיא הפקר ב"ד משום דקשיא ליה דלא היה ליה להלל לעקור שביעית הדר קשיא להו לתוס' דאין זה עקירה כיון דחזינן דמדאורייתא נמי עביד תקנתא למלוה למסור שטרותיו וע"ז מסקו שפיר דמ"מ לא היה לו לעשות תקנה ללמד כו' כך היה נ"ל לפום ריהטא אלא דממה שכתבו בקונטרס פי' דרבא נמי קאי לשנויי פירכא דהכא דמוסר שטרותיו הוי מטעם דהפקר ב"ד כו' אלמא דמוסר שטרותיו משמע להו דהיינו פרוזבול ואפ"ה הוי משמע להו מעיקרא מדאורייתא הוא ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן לקמן פרוזבול עולבנא דדייני הוא וקס"ד לישנא דחוצפא היינו משום דאיכא זילותא דבי דינא שיהיו הם הנוגשים ועוד דמיחזי כאילו הם עוקרין מצות שביעית וכן הא דאמרינן כגון ב"ד דרבי אמי ורבי אסי דאלימי לאפקועי ממונא היינו דמדין תורה בעינן דוקא ב"ד חשוב דאז מיחשב כגבוי ועומד מה שא"כ בב"ד שאינו חשוב והאי אלימי לאפקועי ממונא לאו הפקעת ממון ממש קאמר אלא לענין שהוא כגבוי ועומד ובלא"ה צריך לפרש כן לקמן כמו שאבאר ועכ"ז נ"ל דוחק ועדיין צ"ע. אח"ז ראיתי ריש פ"ק דמכות שכתב רש"י ז"ל להדיא דפרוזבול היינו מוסר שטרותיו לב"ד והתוס' כתבו שם דתרי מילי נינהו ולפ"ז יש ליישב לשון התוספות שלפנינו כדפרישית מעיקרא ובסוף כתבו לפי שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

בד"ה בזמן שאתה משמט כו' ואומר ר"ת דבבית שני נהג יובל כו' ושפחה חרופה כו' וע"ע אינו נוהג כו' עכ"ל. עיין בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב ליישב קושייתם בזה בשם הרמב"ן ז"ל אלא דמ"ש הרשב"א ז"ל משמיה דנפשיה דמעיקרא לק"מ דמאן דס"ל דשפחה חרופה היינו חצי שפחה כו' המאורסת לע"ע לאו דוקא לע"ע אלא אפילו לישראל כדמשמע להדיא מלשון הגמרא דלקמן דף מ"ג ומלשון רש"י ז"ל שם דהא דנקט ע"ע אורחא דמילתא קתני דשפחה מותרת לו עד כאן לשון הרשב"א ז"ל עיין שם. ולענ"ד נראה דאפ"ה מדייק ר"ת שפיר דנהי דאפילו לישראל מקודשת היינו בדיעבד לענין שהקידושין תופסין אבל לכתחלה ודאי איכא איסורא משום צד שפחה שבה וכ"ש דלא שייך לומר שכולם קדשו שפחות חרופות דלא שכיחא כלל לקדש אשה האסורה לו ומדקתני שכולם שפחות חרופות בעלו משמע דהוי דבר השכיח וע"כ לא משכחת אלא בע"ע דמותרת לו וק"ל:

בא"ד ועוד דהא נהג בתי ע"ח כו' בראשונה היה נטמן התקינו כו' עכ"ל. משמע דלא משמע להו כלל לומר דיובל נמי הוי נוהג מדרבנן דבשלמא לעיל לענין ע"ע קשיא להו שפיר היכי מייתי חולין לעזרה כיון דמן התורה לא נהג ע"ע משא"כ כאן לענין בע"ח מוכח דמשמע להו דלא נהג יובל ובע"ח אפילו מדרבנן וצ"ע מהיכא פשיטא להו. מיהו לענין יובל משמע כן מסוגית הש"ס דערכין דקאמר מנו יובלות לקדש שמיטין ולשיטת רש"י ז"ל בשמעתין שמיטין היינו מדרבנן וא"כ מוכח ר"ת שפיר דלפ"ז ע"כ לא מנו יובל אפילו מדרבנן אלא משום שמיטין והטעם כמ"ש התוספות לקמן דאין רוב הציבור יכולין לאסור ב' שנים בעבודת קרקע משא"כ לענין בע"ח קשיא לי טובא דהא בההיא דערכין דאמרינן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות מסיק בהדיא וקדשו בע"ח וא"כ לרש"י ז"ל היינו מדרבנן מיהא נהוג דומיא דשמיטין ואפשר דר"ת סובר דלא שייך לומר דבע"ח נוהג מדרבנן מדאמרינן במגילה דבע"ח רבית גמור הוא אלא שהתורה התירה וא"כ לא הוו מתקני מילתא דאית בה איסור ריבית מדאורייתא ואם יתקנו לנכות לו דמי השכירות שדר בו אין זה זכר לדינא דאורייתא אע"כ כדפשיטא ליה לר"ת דבע"ח נהוג מדאורייתא ונהי דלפ"ז הוי מצי להקשות בפשיטות מהא דאמרינן בערכין יקדשו בע"ח אלא דניחא ליה להקשות מההיא דבראשונה היה נטמן דמתני' היא ועי"ל דההיא דקדשו ע"ח לאו לענין מכירת בתים איירי אלא לענין שילוח מצורעים אלא דאכתי קשיא לי דא"כ למאי דבעי למימר מעיקרא בערכין דמנו יובלות לקדש שמיטין ומשמע לשיטת ר"ת דמעיקרא הוי ס"ד דלא נהוג יובל כלל וא"כ ע"כ בע"ח נמי לא נהוג כלל ואמאי לא קשיא ליה מההיא דבראשונה היה נטמן אף לשיטתו דנהי דלר"ת למסקנא א"ש מ"מ תיקשי ליה למאי דקאמר הש"ס מעיקרא אע"כ משמע לתלמודא דנהוג בע"ח מדרבנן ויש ליישב ועיין בסמוך:


דף לו עמוד בעריכה

בא"ד ומיהו קשה דזיל קרי בי רב הוא דבעזרא מני לכל י"ב שבטים עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב שיטת ר"ת דודאי עיקר סברת הש"ס שם בגמרא דכיון דבימי עזרא לא סלקו אלא מיעוט השבטים כדאמר הש"ס בהדיא בימי עזרא דכתיב בהו כל הקהל כא' ארבעת ריבוא א"כ פשיטא להו דלא הוי אלא מיעוט השבטים ולא מיקרי כה"ג בבואכם אלא דמהאי סברא גופא ודאי לאו קושיא אלימתא היא דנהי דבימי עזרא ממש לא סליקו אפשר שאח"כ עלו רוב השבטים אלא דאפ"ה מקשה הש"ס שם שפיר למאי דס"ד די' שבטים נשארו לגמרי במקומן וא"כ לפ"ז לא עלו כלל כל ימי בית שני ואפילו לעתיד מצינו פלוגתא בפרק חלק אם עתידין לחזור משא"כ למסקנת הש"ס דירמיה החזירן וא"כ גלו ג"כ לבבל ואפשר שלאחר ימי עזרא עלו ג"כ והיה שם רוב מכל הי"ב שבטים ונהוג שפיר יובל מדאורייתא ומ"ש לעיל ואף ע"פ שלא עלו כולם היינו משום דמילתא דפשיטא דכל ימי בית שני נשארו יהודים רבים בבבל אלא דאכתי לא איכפת לן כיון שעלו רובן ורובן ככולם כנ"ל נכון ליישב שיטת ר"ת אע"ג דקצת לא משמע כן מלשונו במס' ערכין ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשיתי לעיל בסמוך דאפשר דהא דקאמרינן נמי בערכין מעיקרא מנו יובלות לקדש שמיטין היינו בימי עזרא ממש אבל בזה הוה ידע המסקנא דלאח"כ עלו רוב השבטים ונהגו יובלות ובע"ח כדמוכח מההיא דבראשונה היה נטמן וכן ההיא דמסיק וקדשו ע"ח בימי עזרא היינו לענין שילוח המצורעים ואח"כ כשעלו כולם קדשו לענין מוכר בית כנ"ל ודוק ועדיין צ"ע:

רש"י בד"ה רבא אמר לעולם בין לרבנן כו' ותיקן הלל דלא לשמט כו' עכ"ל. נראה דבעי לשנויי נמי קושיא קמייתא כמ"ש התוספות לעיל בשמו ולכאורה יש לדקדק דמאי מהני הפקר ב"ד לענין איסור שביעית דאטו מי עדיף הפקר ב"ד מאילו נתן לו הלוה מדעתו דאסור לקבל ממנו כדאיתא לקמן להדיא דצריך לומר לו משמט אני ואם אמר לו אף עפ"כ יקבל ממנו ונראה דודאי עדיף הפקר ב"ד שעשו כאילו אינו נותנו לו בפרעון חוב אלא בתורת הפקר ועוד י"ל דההיא דמחזיר חוב היינו דוקא כשמחזיר לו בסוף שביעית משא"כ ע"י פרוזבול שמצד הפקר ב"ד הו"ל כגבוי ועומד משעת כתיבת הפרוזבול וק"ל:

בד"ה לבטולי להושיב ב"ד אי אכשור דרי שלא יהו מונעין כו' עכ"ל. ונראה לכאורה דלפ"ז מוכח דאי לדרי עלמא נמי תיקן אף ע"ג דאכשור דרי נמי אין ב"ד אחר יכול לבטל אע"ג דאיהו לא תיקן לדרי עלמא אלא לכשיהיו נמנעין מלהלוות כדמשמע להדיא דהתקנה לא היה אלא בשביל כך וזה כשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' ממרים דאפילו היכא שבטל טעם התקנה נמי אין הב"ד יכול לבטל אא"כ גדול בחכמה ובמנין וקצת משמע כן מההיא דמסכת מעשר שני דכרם רבעי מהלך יום לכל צד כו' ואמרינן שם תנאי היה בדבר שכשיבנה בה"מ וירצו הב"ד לבטל יכולין ועיין שם בתי"ט באריכות וכבר העירותי בזה בפ"ק דביצה אבל הראב"ד ז"ל כתב להדיא דהיכא דבטל טעם התקנה יכולין לבטל ומייתי מפ"ק דביצה דתיקן ר' יוחנן ב"ז לקבל עדות החודש כל היום כו' ולפי שיטתו צ"ל דהא דאמרי' הכא לענין פרוזבול לבטולי איירי אפילו אי לא אכשור דרי אלא משום דעולבנא דדייני הוא כדאמרינן בסמוך. מיהו יש ליישב פרש"י אף כשיטת הראב"ד ז"ל דמ"ש הראב"ד שאם נתבטל הטעם יכולין לבטל היינו היכא שנתבטל לגמרי מה שא"כ הכא שבקל יש לחוש שיחזור הדבר לקלקולו אין לבטל אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין וק"ל:

בא"ד לבטל את תקנת הלל שאפילו כתב פרוזבול ישמט עכ"ל. נראה שהוכרח לפרש כן דל"ל דלבטולי היינו לעשות תקנה שלא לכתוב פרוזבול דכה"ג אפילו לדרי עלמא תיקן נמי אפילו ב"ד קטן יכולין לבטל דלא מיעקרא תקנת הלל בהכי דאיהו גופא לא תיקן שיהיה החיוב לכתוב פרוזבול אלא שלמד את העם לכתוב פרוזבול דאי עביד מהני וא"כ אם עושין תקנה שלא לכתוב אין בזה עקירת תקנה ראשונה והא דקפשיט נמי משמואל דאמר אי איישר חילי אבטליה היינו דע"כ נמי משמע כה"ג דאפילו כתב לישמט דל"ל דאבטליה היינו שלא לכתוב דא"כ מאי אי איישר חילי דקאמר אפילו ב"ד קטן יכול לעשות תקנה כזאת ועוד נראה דלא שייך כלל לפרש דאבטליה היינו שלא לכתוב פרוזבול דהמלוה לא ישמע לו כיון שאין שום סברא לומר שיש איסור בכתיבת פרוזבול ול"ל דעיקר התקנה היה לגבי הב"ד שלא יזדקקו לכתיבת הפרוזבול הא ליתא שאפילו שלא בפניהם יכול לכתוב פרוזבול כמ"ש הפוסקים בשם הירושלמי שאפילו אם הוא ברומי והב"ד בירושלים יכול לכתוב מוסרני לכם הדיינים שבמקום פלוני אלא ע"כ דעיקר ביטול התקנה היה שאפילו אם כתב משמט כפרש"י ז"ל ודו"ק ועיין בסמוך:

גמרא אלא אי אמרת לדרי עלמא הא אין ב"ד יכול לבטל כו' ויש לדקדק מאי מייתי מההיא דאין בית דין יכול לבטל דהתם איירי לענין לבטל האיסור ולהתיר כגון שמונה עשר דבר וכיוצא דכולהו מילתא דאיסורא נינהו משא"כ הכא לענין פרוזבול אדרבא אם יבטלו תקנת הפרוזבול אין כאן מילתא דאיסורא אלא להחזיר הדבר לדין תורה כיון דאכשור דרי וא"כ אמאי פשיטא לתלמודא דבכה"ג נמי אין יכולין לבטל אא"כ גדול בחכמה ובמנין ומה טעם יש בדבר ועוד במידי דממונא מצינן בדוכתי טובא שתקנו חכמים להפקיע מדין תורה כגון לענין מעות קונה וירושת הבעל והרבה כיוצא באלו ואטו מי עדיף תקנת הלל מדין תורה ואפילו בדורות האחרונים מצינו דתקנו רבנן בתראי דמטלטלי דיתמי משתעבדי וכן לענין תקנת חכמים מצינו בדוכתי טובא שהאחרונים עשו תקנות בדיני ממון ודיני כתובה ודיני מורדת אע"ג שאין גדולים בחכמה ובמנין אע"כ דלא שייך האי מילתא אלא במילתא דאיסורא לכך נראה דפרוזבול נמי מילתא דאיסורא היא כיון שתחלת התקנה היה שלא ימנעו מלהלוות ועוברין על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכיון דלמיגדר מילתא היא א"ש דפשיטא לתלמודא דאין יכול לבטל אא"כ גדול כו' אבל הכ"מ בפ"ב מהלכות ממרים כתב להדיא דפרוזבול לאו משום מיגדר מילתא נתקן דאי למגדר מילתא אפילו ב"ד גדול נמי אין יכולין לבטל וכמו שהאריך בזה להוכיח משיטת הרמב"ם ז"ל וא"כ הסוגיא דהכא צ"ע:

תוספות בד"ה אא"כ גדול הימנו וא"ת היכי דמי אי דפשט כו' אפי' גדול הימנו כו' עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך היה באפשר ליישב קושייתם דהא דאפילו גדול אין יכול לבטל היינו להתיר האיסור כדאמרינן בעלמא דאסור משום אל תטוש תורת אמך וכגון כל הני דשמנה עשר דבר דמילתא דאיסורא נינהו משא"כ ההיא דאין יכול לבטל אא"כ גדול הימנו בשאר תקנות דלאו מילתא דאיסורא נינהו כגון פרוזבול ובהכי הוי א"ש נמי הא דמקשי הש"ס בפשיטות אפרוזבול ואף לפמ"ש בסמוך דפרוזבול נמי למיגדר מילתא היא אפ"ה לא דמי להנך דמילתא דאיסורא נינהו ואית בהו נמי משום מיגדר מילתא והוי א"ש נמי ההיא דריש מגילה אלא שהתוספות לא כתבו כן וצ"ע:

רש"י בד"ה אלא בי דינא דסורא רב וב"ד דנהרדעא שמואל דכי אמר שמואל להך מילתא וכי איתשל כו' הוי ב"ד דרבי אמי ורב אסי והיינו דמשני כו' עכ"ל. והל' תמוה ולא ידעתי מה בעי ללמדינו בכ"ז ונראה דקשיא ליה מה שהוסיף התרצן בדבריו ב"ד דרבי אמי ורבי אסי דלא איירי בהו בשמעתין לכך משמע ליה דהא דמקשה הש"ס מעיקרא אי ס"ד לדרי עלמא אפילו בשאר בי דינא נמי לאו מבי דינא דעלמא איירי דפשיטא דבעינן ב"ד חשוב במידי דאפקועי ממונא וכדאמרינן נמי לענין אסמכתא דבעינן ב"ד חשוב אלא עיקר כוונת המקשה דקשיא ליה אהא דמשמע ליה מילתא דשמואל דאפי' בב"ד דרבי אמי ורבי אסי נמי לא כתבינן אע"ג דאלימי לאפקועי ממונא אע"כ רוצה לדייק דלדרי' הוא דתיקן וא"כ צריך תקנה חדשה ומש"ה קאמר שמואל דאפי' בב"ד דרבי אמי ורבי אסי לא כתבינן אלא דוקא בבי דינא דידיה ודרב שהיו גדולים בחכמה ובמנין וראשי ישיבות ויכולין לתקן תקנות חדשות וע"ז משני הש"ס דלעולם לדרי עלמא תיקן ושמואל גופא לא בא למעט ב"ד דרבי אמי ורבי אמי אלא הא דקאמר לא כתבינן היינו למעוטי ב"ד דעלמא כך נלע"ד ליישב בדוחק ועדיין צ"ע:


דף לז עמוד אעריכה

תוספות בד"ה אלא על הקרקע משום דמילתא דשכיחא היא עכ"ל. מכאן נראה מבורר דלהתוס' נמי עיקר הדין פרוזבול אינו מדאורייתא ועמ"ש לעיל בד"ה מי איכא מידי:

רש"י בד"ה שאני משכון דמטלטלי דקני ליה למלוה ואם אבד חייב באחריותו כו' עכ"ל. נראה מפירושו דבחיוב באחריותו תליא מילתא דשביעית משמטתו וא"כ ע"כ צ"ל דלפרש"י שייך מילתא דר' יצחק לגמרי אפילו במשכון בשעת הלואתו והיינו כשיטת הרמב"ן ז"ל דהא דאמרינן בפרק האומנין ובפרק שבועת הדיינים ותיסברא אימר דאמר רבי יצחק שלא בשעת הלואתו היינו דרך דחיה בעלמא ודלא כשיטת התוספות כאן אלא דאכתי קשה לי היאך אפשר לפרש כן בשיטת רש"י ז"ל דהא לשיטתו הא דאמר רבי יצחק ב"ח קונה משכון היינו אפילו לענין חיוב אונסין כמו שפירש להדיא בפרק האומנין וא"כ לפמ"ש כאן דהא דר' יצחק איירי נמי בשעת הלואתו היינו ג"כ אפילו באונסין וזה א"א דהא בפרק האומנין במשנה ובברייתא פליגי תנאי להדיא במלוה על המשכון אי הוי ש"ח או ש"ש אבל באונסין ליכא למ"ד. והנלע"ד בישוב שיטת רש"י ז"ל שסובר דודאי מסברא אין לחלק בין משכנו בשעת הלואתו או שלא בשעת הלואתו וכיון דיליף רבי יצחק מקרא דב"ח קונה משכון ממילא דאפילו בשעת הלואתו אלא הא דמקשה הש"ס בפ' האומנין ובפרק שבועת הדיינים ותסברא אימר דאמר ר"י שלא בשעת הלואתו היינו משום דלהאי אוקימתא דמוקי הש"ס פלוגתייהו דתנאי אי מלוה על המשכון הוי ש"ח או ש"ש דפליגי בדרבי יצחק א"כ מקשי שפיר ותסברא דע"כ רבי יצחק לא מיירי אלא שלא בשעת הלואתו והיינו כשיטתו של רש"י ז"ל דלרבי יצחק חייב אפי' באונסין ואי ס"ד דבשעת הלואתו נמי אמר הדרא קושיא לדוכתא מ"ט דמ"ד מלוה על המשכון ש"ש ות"ל דחייב אפילו באונסין אע"כ דשני ליה לר"י בין שעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו וא"כ לפ"ז אפילו ש"ש נמי לא הוי אבל למסקנא דפרק האומנין ופרק שבועת הדיינין דמוקי הש"ס פלוגתא דתנאי במלוה שצריך למשכון פליגי אי שייכי פרוטה דרב יוסף ואם כן לפ"ז משמע דבכה"ג לא שייך כלל מילתא דרבי יצחק דכיון שמלוה צריך להיות פוחת דמי הלוואה והולך א"כ לא שייך לומר דקני ליה דלא הוי אלא כשוכר וגריע משוכר וכמ"ש הש"ך בשם הריטב"א ז"ל סי' ע"ג ולפ"ז הדרינן למילתא קמייתא לסברא החיצונה דלעולם שייכא מילתא דרבי יצחק אפילו בשעת הלואה ואידי ואידי חייב באונסין והיינו כסוגית הש"ס דהכא וכסוגיא דפסחים ובלא"ה ע"כ צ"ל דבמלוה צריך למשכון לא שייך מילתא דר"י דאלת"ה היאך כתב הרמב"ן ז"ל דהאי ותסברא היינו דחיה בעלמא דא"כ תקשי מיהא למסקנא דפרק האומנין ופרק שבועת הדיינין דפליגי במלוה צריך למשכון ופליגי אי שייכא פרוטה דרב יוסף ות"ל דאפילו לא שייכא פרוטה דר"י אפ"ה הוי ש"ש משום דקניא ליה מדר"י דהא להרמב"ן ז"ל למסקנא איירי ר"י אפי' בשעת הלואתו אע"כ דבמלוה צריך למשכון לא שייכא מילתא דר"י וא"כ כ"ש דא"ש טפי לשיטת רש"י ז"ל וכמ"ש והתמיה על הש"ך שהאריך בשיטת רש"י ז"ל בסימן ע"ג ולא הרגיש ועיין בלשון רש"י ז"ל בשמעתין ומלבד זה יש לי לדקדק על מה שכתב הוא ז"ל בשיטת רש"י ז"ל ואין כאן מקומו ודו"ק ועיין בסמוך ואכתי יש לי לדקדק לשיטת רש"י ז"ל והרמב"ן א"כ למאי דס"ד מעיקרא בפרק האומנין דר"י לא קאמר אלא שלא בשעת הלואתו א"כ תיקשי ליה מתני' דהכא מ"ט דמלוה על המשכון אינו משמט ואפשר דלמאי דס"ד מעיקרא הוי סבר דמלוה על המשכון אינו משמט היינו משום דתפיס ליה ולא הוי קשיא ליה מהלוהו ודר בחצירו דאפשר דהתם נמי אינו משמט מה"ט דתפיס ליה והא דקאמרינן בפרק איזהו נשך דאפילו משכנתא באתרי דמסלקי משמט היינו לפי המסקנא דטעמא דמלוה על המשכון היינו משום דר"י דאפילו בשעת הלואה אמר משא"כ למאי דס"ד מעיקרא דר"י בשעת הלואה לא קאמר א"כ ע"כ טעמא דמלוה על המשכון משום דתפיס וה"ה להלוהו ודר בחצירו ובלא"ה נראה דההיא במשכנתא באתרא דמסלקי משמט לאו הלכה פסוקה דלמ"ד שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט נראה דכ"ש משכנתא:

תוספות בד"ה שאני משכון כו' וי"ל דמסתבר ליה לתלמודא מאחר דקני ליה מדר' יצחק שלא בשעת הלוואתו אלים נמי שעבודיה בשעת הלואה דלא משמט כו' עכ"ל. ולכאורה אין אלו אלא דברי נביאות כהלכתא בלא טעמא דמאן פליג לן כיון דשעת הלואתו לא שייכא בדר"י א"כ מנ"ל דקונה בשום ענין אפילו לענין שמיטה וחמץ בפסח. ונלע"ד דודאי הא בהא תליא כיון דחזינן דשלא בשעת הלואתו קנה לגמרי אע"ג שזה לא נתכוון להקנותו קנין גמור אלא שיהא בטוח בחובו אפ"ה קונה אותו לגוביינא מדרב נחמן ולענין שאם מת לא נעשו מטלטלין אצל בניו וכן לענין ב"ח מוקדם אלמא דמשעת תפיסתו קנהו במשיכה להאי מילתא אע"ג דהוי קנין לחצאין א"כ ה"ה במשכנו בשעת הלואתו קנהו במשיכתו למילתיה שאם לא יפרענו יזכה בו למפרע דהא קי"ל לגוביינא שקליה ומה"ט לא נעשו נמי ממטלטלין אצל בניו וכן לענין שאין ב"ח מוקדם יכול להוציא מידו נמצא דלפ"ז א"ש כיון דזכה בו למפרע אינו משמט דהו"ל כנגוש ועומד וכן לענין חמץ בפסח דהא מעיקרא בעי למימר שם בפסחים דאפי' בשלא הרהינו אצלו עובר עליו למ"ד ב"ח למפרע גובה וע"ז משני שפיר דלעולם ב"ח מכאן ולהבא גובה ושאני הכא שהרהינו אצלו פי' כיון שהרהינו אצלו כ"ע מודו דלמפרע גובה שקנהו במשיכה משעה ראשונה לענין זה שאם לא יפרענו יזכה בו למפרע אלא דאי לאו דר"י לא הוי ידעינן הא מילתא גופא שקונה במשיכה כה"ג דאפשר דמשיכה אינה קונה אלא היכא דנפיק מרשותו דמריה לגמרי כמוכר ונותן מתנה אבל דרך שיעבוד ומשכונא לא מש"ה מייתי מדר"י דשייך קניה בכה"ג שלא בשעת הלואתו וממילא דבשעת הלואתו קנה נמי למילתא לענין שזוכה למפרע ונהי דלענין חיוב אחריות שני לן בין שעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו היינו משום דמשכנו בשעת הלוואתו אין לנו לחייבו באחריות מסברא כיון שלא קיבל אחריות בפירוש ונהי דלגוביינא שקליה היינו אם ירצה לזכות בו יזכה למפרע אבל כל כמה דלא ידעינן שנתכוון לקנותו קנין גמור א"א לחייבו משא"כ שלא בשעת הלוואתו דגלי קרא בהדיא דחייב באחריותו דשקליה לגוביינא ממש ונתכוון לקנותו לשם גוביינא מה שאין כן לענין דקני למילתא ילפינן שפיר שעת הלוואתו משלא בשעת הלוואתו כנ"ל נכון ליישב שיטת הסוגיא ממה שנתקשו הקדמונים ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו ודו"ק:


דף לז עמוד בעריכה

בא"ד ומיהו בפ"ק דקידושין כו' וא"כ בשעת הלוואתו אינו יכול לקדש בו את האשה עכ"ל. פי' דאי ס"ד דיכול לקדש א"כ מה"ט הו"ל להיות ש"ש אפילו בשעת הלוואתו לפי מה שכתבו כאן דשלא בשעת הלוואתו גופא לא הוי ש"ש אלא משום דיכול לקדש את האשה. מיהו בפ"ק דקידושין כתבו התוספות להדיא דמצינן למימר דאף במשכון בשעת הלואתו יכול לקדש את האשה ע"ש ולפ"ז צ"ל דהתם משמע להו דש"ש לא תליא ביכול לקדש בו האשה אלא הא דהוי ש"ש שלא בשעת הלוואתו היינו משום דבההיא הנאה דתפיס ליה אחוביה הוי ש"ש משא"כ בשעת הלואתו לא הוי ש"ש מה"ט כיון דאי לאו דיהיב ליה משכון לא היה מלווהו וגוף ההלואה לאו טובת המלוה היא אלא טובת הלוה וסברא זו נזכרת ג"כ בש"ך אבל סוגית התוספות דהכא לא נחתו להאי סברא מש"ה פשיטא להו דלא הוי ש"ש שלא בשעת הלואה אלא מטעם דיכול לקדש את האשה וממילא פשיטא להו דע"כ מדלא הוי ש"ש בשעת הלוואה ע"כ דאין יכול לקדש בו את האשה. ומילתא דתמיהא מידכר דכירנא שהש"ך כתב שם בשם המרדכי שכתב בשם התוס' דבשעת הלואתו נמי יכול לקדש את האשה וכתב הש"ך ז"ל ע"ז דבתוספות שלפנינו לא נמצא כן ונתכוון לשיטת התוספות בשמעתין. ולכאורה אישתמיטתיה לשון התוספות דקידושין שכ"כ להדיא וצ"ע:

משנה עבד שנשבה ופדאוהו כו' כבר ידוע שכל המשניות דפ' השולח ודפ' הניזקין לא מייתי אלא הנך דאית בהו משום תיקון העולם מש"ה קתני נמי מתני' דהכא דאיירי ג"כ משום תיקון העולם אי לאביי דמוקי לפני יאוש הוי טעמייהו דרבנן דלשום בן חורין לא ישתעבד משום דילמא מימנעי ולא פרקי וזה תיקון העולם ואי לרבא דמוקי לה לאחר יאוש הוי טעמא דרשב"ג משום דחזקיה שלא יהא כל אחד הולך ומפיל עצמו לגייסות והיינו תיקון עולם ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שאפרש בסמוך דרבנן נמי אית להו דחזקיה אלא דחיישי טפי לחששא דמימנעו ולא פרקי וא"כ אית להו נמי מפני תיקון העולם וע"פ סברא זו יש ליישב שיטת הרב הברטנורא במשנתינו ממה שהקשה עליו בתי"ט דוק ותשכח דכיון דהלכה כרבנן ניחא ליה לפרש דבמילתייהו דרבנן נמי הוי משום תיקון העולם ומש"ה סידרה רבינו הקדוש בין כל הני דתיקון העולם והא דמסיק בגמרא אליבא דרבא לרבו ראשון לא דלאחר יאוש הוא היינו למאי דס"ד מעיקרא דלאוקימתא דרבא לא נחתו כלל לחששא דמימנעו ולא פרקי משא"כ לבתר דמסקינן בברייתא דאמר רבן שמעון בן גמליאל כשם אלמא דרבנן סברי דמימנעו ולא פרקי וסובר הרב הברטנורא דבתרתי פליגי רבן שמעון בן גמליאל ורבנן כפשטא דלישנא דגמרא ודלא כפירוש התוספות וכמו שאבאר בסמוך בעזה"י ודו"ק:

גמרא במאי עסקינן אילימ' לפני יאוש כו' אלא לאחר מיתה כו'. והא דפשיטא לי' לתלמודא דלאחר יאוש יצא העבד מרשות מרא קמא אע"ג דבעלמא פליגי תנאי ואמוראי טובא אי יאוש גרידא מהני או לא כדאיתא במרובה ובפרק הגוזל מיהו שאני הכא דהוי ליה כיאוש ושינוי רשות דכ"ע מודו דמהני דהא דיאוש גרידא לא מהני היינו דוקא לגבי גנב וגזלן גופא כדאמרינן במרובה דף ס"ה דלא דמי לאבידה דהתם בהתירא אתי לידיה משא"כ בגנב וגזלן דבאיסורא אתי לידיה לא מהני ונראה דמה"ט גופא כ"ע מודו דמהני יאוש ושינוי רשות משום דלגבי היאך שנשתנה רשות לאו באיסורא אתי לידיה וא"כ ה"נ כיון שנתייאש נהי דשבאי גופא לא קני ליה מ"מ זכה העבד בעצמו תיכף כשנתייאש דהו"ל כיאוש ושינוי רשות מה"ט גופא דכתיבנא. מיהו למאי דמסיק הש"ס בסמוך דשבאי גופא קני ליה לא יתכן לפרש כן ויבואר בסמוך. תו איכא למידק דאכתי למ"ד עבדא כמקרקעי דמי א"כ אפילו יאוש ושינוי רשות לא מהני כמו גבי קרקע דפשיטא בכולי תלמודא ובפרק חזקת הבתים דלא מהני ורשב"ג גופא דאיירי במתני' דהכא שמעינן ליה לקמן בהדיא דעבדא כמקרקעי דמי ויבואר ג"כ בסמוך גבי עמון ומואב טהרו בסיחון לשיטת רש"י ז"ל ותוספות כ"א לפי שיטתו עיין שם ודו"ק:

שם אמר אביי לעולם לפני יאוש ולשם עבד ישתעבד לרבו ראשון כו' לכאורה כל אריכות הל' הוא אך למותר ובקצרה הו"ל לשנויי לעולם לפני יאוש ולשום בן חורין לא ישתעבד משום דילמא מימנעי ולא פרקי ורשב"ג סובר כשם שמצוה כו' וכבר התעורר בזה הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש אמנם מה שתירץ דאביי איצטריך ליה לאשמעינן דלא תיקשי דמה"ט דמימנעי ולא פרקי אפילו לשום עבד ישתעבד לרבו שני כקושיית התוספות קמ"ל דלא ולענ"ד עדיין הקושיא במקומה עומדת דאכתי בכל האריכות הזה שהאריך אביי בלשונו אכתי לא יהיב טעמא לזה אלא דאנן מסברא דנפשין מקשינן ומתרצינן הכי כקושיית התוספות ותירוצם אלמא דאביי גופא לא קשיא ליה הא מילתא כלל ולא הוצרך ליתן טעם ע"ז וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. והנלע"ד ליישב בזה משום דסברת המקשה אינה מוכרחת אי משמע ליה מתני' לרבו ראשון או לרבו שני ובאמת איכא למימר דאפילו לפני יאוש משתעבד לרבו שני משום דקניא ליה שבאי בחזקה אף לפני יאוש כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ובסמוך יבואר שהיא ג"כ סברת התוספות וא"כ לפ"ז קושיית המקשה היא דרך ממ"נ אי איירי לפני יאוש בין אם נפרש לרבו ראשון ובין לרבו שני לעולם קשה לשום ב"ח אמאי לא ישתעבד דהא לפני יאוש לא מצי כלל לפדותו לשום ב"ח דשבאי גופא לא קני ליה אלא למעשה ידיו וא"כ לא חל עליו שם ב"ח והרי הוא כפדאו לשם עבד ואמאי לא ישתעבד וקס"ד דאף ע"ג דלשם ב"ח פרקיה ומחל לו השיעבוד הו"ל כמחילה בטעות והא דמקשה נמי אי לאחר יאוש לשם עבד אמאי ישתעבד קשיא ליה נמי בממ"נ דאף את"ל דלאחר יאוש נמי לא קני שבאי אפ"ה אמאי ישתעבד דהא זכה העבד בעצמו והו"ל כיאוש ושינוי רשות כמ"ש בסמוך נמצא דלפ"ז אי מוקמינן למתני' לפני יאוש ולרבו שני תו לא שייך שינויא דאביי מש"ה מוקי לה אביי באוקימתא דלפני יאוש ולרבו ראשון ואיצטריך נמי לאסוקי במילתא לרבו שני לא דהא לשם ב"ח פרקיה לאפוקי ממאי דהוי ס"ד מעיקרא כנ"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה ולשום עבד ע"מ להחזירו לדבו ראשון או אפי' ע"מ להשתעבד בו כו' עכ"ל. ולכאורה רישא דמילתא לישנא יתירא ומילתא דפשיטא והנלע"ד דקשיא ליה לרש"י הא דמסיק אביי בסיפא דמילתא לשום ב"ח לרבו שני לא דהא לשום ב"ח פרקיה ומאי הוצרך כלל לזה דכיון דאף בלשום עבד להשתעבד בו בעצמו אפ"ה הוא לרבו ראשון כ"ש דלשום ב"ח אינו לרבו שני לכך מפרש רש"י דמרישא דלישנא דאביי לא משמע שפיר דאיירי בלקחו ע"מ להשתעבד בו אלא ע"מ להחזירו לרבו ראשון אבל כשפדאו סתם אפשר דאף לפני יאוש לרבו שני דקנאו השבאי וכסברת הרשב"א ז"ל מש"ה הוצרך לאסוקי כיון דסיפא דלשום ב"ח א"א לומר כלל דישתעבד לרבו שני דהא לשום ב"ח פרקיה ופשיטא דלא ישתעבד ומ"ט דרשב"ג דפליג אע"כ דכולה מתניתין לרבו ראשון איירי כדקאמר רשב"ג בין כך ובין כך וא"כ ע"כ מוכיח אביי מהכא דאיתא לסברת הרשב"א אלא דאף אם פדאו השני להשתעבד בו אפ"ה ישתעבד לראשון כמו שפירש"י כן נראה לי נכון בכוונת רש"י והשתא אתי שפיר טובא הא דמסיק אביי לרבו שני לא מקמי רבו ראשון דאיירי מעיקרא ובלא"ה נמי שייך להקדים רבו ראשון מקמי שני ולמאי דפרישית אתי שפיר דעיקר ראייתו דאביי היינו מהאי דפשיטא ליה טובא דא"א לפרש המשנה מענין רבו שני דא"כ מ"ט דרשב"ג ומאי אשמעינן ת"ק דהא לשום ב"ח פדאו כן נ"ל ודוק היטב:

רש"י בד"ה לשום עבד ישתעבד לרבו ראשון דשני לא קנה דמידע ידע עכ"ל. ולכאורה הלשון דמידע ידע תמוה טובא דמה לנו לידיעתו ות"ל דאפילו אי לא ידע דסבור דלאחר יאוש הוא אפ"ה לא קני כיון דקושטא דמילתא לפני יאוש הוא ונראה דרש"י בא ליישב בזה קושיית התוספות דאף לשום עבד אמאי ישתעבד לרבו ראשון הא איכא למיחש דילמא מימנעי ולא פרקי ומה שתירצו התוספות לא ניחא ליה מטעם שאפרש בסמוך בלשון התוספות מש"ה מיישב רש"י בע"א דלא שייך הכא חששא דמימנעי כו' משום דמידע ידע דלא פקע שם מריה מיניה כו' וכוונתו בזה דודאי מאן דפריק ליה לשם עבדות מידע ידע דלפני יאוש הוא דאי לאחר יאוש הוא לא מצי למיפרקיניה לשם עבדות שהרי הוא ב"ח שזכה בעצמו דאביי קאי בסברת המקשה דשבאי לא קני ליה שכן הוא לשיטת רש"י ז"ל. ומה שכתבתי לעיל דלהמקשה מספקא ליה היינו לשיטת הרשב"א ז"ל דאי קני שבאי היינו אפילו לפני יאוש ולפ"ז כ"ש דא"ש טפי דאביי ודאי סובר דשבאי לא קני אלא דאף לשיטת רש"י ז"ל נמי א"ש מדלא מוקי אביי כאוקימתא דרבא אלמא דמסתמא בסברת המקשה קאי ולשיטת רש"י ז"ל ע"כ המקשה סבר דשבאי לא קנה ודוק היטב. ולמאי שאפרש לקמן דלכ"ע שבאי קני ליה אפ"ה א"ש מ"ש רש"י ז"ל דמידע ידע דלפני יאוש הוא ממ"נ אי קיימא לן סתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא ואף לפי מה שאפרש בסמוך דהכא ודאי סתם גזילה יאוש בעלים הוא וא"כ לא משכחת לפני יאוש אלא בבעלים מרדפין אחריו וא"כ א"ש טפי דמידע ידעי כנ"ל ודוק היטב:

תוספות בד"ה דילמא מימנעי ולא פרקי וא"ת מה"ט כשפדאו לשום עבד כו' וי"ל דמטעם זה אין ראוי לגזול לזה את עבדו וליתנו לחבירו ולא שייך ה"ט אלא כשפדאו לשום מצוה לשם ב"ח עכ"ל. ולכאורה פתחו לחלק בחדא וסיימו בתרתי טעמי דבמ"ש דלא שייך ה"ט לגזול לזה וליתנו לחבירו ממילא א"ש דלשום ב"ח כיון דאינו משתעבד לשני שייך שפיר ה"ט אלא דנראה דזה החילוק לא משמע להו עיקר כיון דמדינא ישתעבד לראשון מה לן אם אנו מפקיעין אותו ממנו להשתעבד לשני או לעשותו ב"ח סוף סוף מה"ט דמימנעי ולא פרקי אנו מפסידין ראשון לכך הוצרכו לטעמא דמשום מצוה שייך שפיר להפקיע משא"כ לשום עבד דליכא מצוה והא דלא ניחא להו לחלק בה"ט לחוד דהיכא דאיכא מצוה דוקא חוששין לטעמא דמימנעי ולא פרקי משום דהיא גופא תיקשי אפילו פדאו לשם ב"ח אכתי מאי מצוה איכא דהא מדינא אכתי עבד גמור הוא כיון דלפני יאוש הוא לא מהני ביה פדייתו של זה לשם ב"ח וא"כ תו לא שייך ה"ט דמימנעי ולא פרקי כיון שאין מצוה לפדות את העבדים ואדרבא הכא גרע טפי דסוף סוף צריך גט שיחרור מרבו ראשון אליבא דכ"ע כיון דלפני יאוש הוא וא"כ אסור בשפחה ובבת חורין ואי משום דלא ישתקע בין עובדי כוכבים הא אמרת שאין מצוה לפדות העבדים כלל מדלא חששו להכי בפדאו לשום עבד לכך הוצרכו לשני הטעמים דמה שלא חששו לזה הטעם כלל היינו משום דאין ראוי לגזול לזה וליתן לחבירו היכא דליכא מצוה כלל משא"כ בפדאו לשום ב"ח דאיכא מצוה לפי מחשבתו חששו שפיר לזה הטעם דמימנעי ולא פרקי שלא ישתקע בין עובדי כוכבים כ"ל נכון מדקדוק לשון התוספות ובזה נתיישב מ"ש התוס' בדיבור הסמוך לעיל דהוי מ"ל לרבו שני לא דהא לפני יאוש הוא ולמאי דפרישית א"ש שהוצרך לטעם דהא לשם ב"ח פרקיה כי היכי דלא נימא דישתעבד לשני משום מימנעי ולא פרקי ומ"ש מהרש"א ז"ל שסמכו על מ"ש בדיבור זה דמטעם זה אין ראוי לגזול את עבדו כבר נתבאר מתוך דברי דליתא לסברא זו דסוף סוף הוא מפסיד העבד שלא כדין וזה הטעם לא מהני אלא בהדי אינך טעמי דיש לחלק בין היכא דאיכא מצוה או לא מש"ה הוצרך לטעמא דלשום ב"ח פרקיה ודוק היטב ועיין בחידושי הרשב"א שכתב בזה באריכות:

גמרא רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה כו' וקשה כיון דלכאורה נראה דלרבא בלפני יאוש רבנן נמי מודו דאף לשום ב"ח ישתעבד לרבו ראשון א"כ היאך שייכא תקנה דחזקיה שלא יהא מפיל עצמו לגייסות ויפקיע מיד רבו והיאך יכול להפקיע עצמו דהא קי"ל סתם גזילה דעובד כוכבים לאו יאוש בעלים היא ולא אשכחן לאחר יאוש אלא כשאמרו הבעלים בפירוש נתיאשו ומה הפקעת בעלים איכא הכא דמהיכא תיתי אסיק אדעתיה דעבד שיאמרו הבעלים נתייאשו אם לא שנחלק בין ליסטים עובד כוכבים דמסתמא לא מייאש מה שא"כ בעבד שנשבה דהיינו לגייסות מסתמא הוי יאוש וצ"ע דבפרק הגוזל ומאכיל אההיא דקתני המציל מן הגייס ומן הליסטים דקתני אם נתייאשו הבעלים דייק הש"ס משום דמסתמא לא הוי יאוש ומוקי לה בעובד כוכבים ויש ליישב בדוחק דאיכא למימר דבעבד מייאש טפי דבשאר גזילה לא מייאש לחוש שמא ימכרנו הגזלן ולא יכירו הבעלים להלוקח דכולי האי לא חיישי דמאן יימר דמזבין ליה משא"כ בעבד כיון דמצוה לפדות את העבדים א"כ מסתמא יפדוהו ישראל ונהי דלפני יאוש חוזר לבעליו הראשונים מ"מ שמא יפדוהו מי שאין מכיר בו ומש"ה מייאש לגמרי אלא דלפ"ז קשיא מאי מקשה הש"ס בסמוך האי כשם שמצוה לפדות משום דחזקיה הוא ומאי קושיא הא לא שייכא האי דחזקיה אם לא מה"ט גופא דמצוה לפדות העבדים וצ"ע ודו"ק:

שם אמר לך רבא רשב"ג כו' וה"ק להו אי לפני יאוש קאמריתו היינו כשם כו'. וקשיא לי דלפני יאוש נמי קשיא האי כשם משום דחזקיה הוא דלפני יאוש שייך יותר טעמיה דחזקיה דהא לאחר יאוש מדינא לרבו שני הוא ולשום ב"ח מדינא ב"ח הוא ואפ"ה מפקינן ליה ויהבינן לרבו הראשון מכ"ש לפני יאוש דמדינא הוא לרבו הראשון אלא דמשום חששא דמימנעי ולא פרקי אמרי רבנן דליהוי ב"ח ולימא להו רשב"ג דמשום האי דחזקיה לא חיישינן למימנעי ולא פרקי ומוקמינן ליה אדינא לפני יאוש דישתעבד לרבו ראשון ול"ל דודאי אי לאו דמצוה לפדות העבדים רשב"ג נמי הוי מודה דחששא דמימנעי ולא פרקי אלים טובא טפי מחששא דחזקיה דטפי יש לחוש לחשש איסור שמא ישתקע העבד ביד העובד כוכבים וקא מפקעינן ליה ממצות מה שא"כ חששא דחזקיה אינו אלא חשש היזק ממון בעלמא אלא דלפ"ז תיקשי להיפך דבפשיטות הוי מצי לאוקמי מילתא דרשב"ג ורבנן לאחר יאוש והא דאיצטריך רשב"ג לומר כשם ולא קאמר משום דחזקיה משום דא"ל דרבנן נמי סברי הא דחזקיה אלא דחששא דמימנעי ולא פרקי אלים להו טפי מדחזקיה וכ"ש דלאחר יאוש שייך יותר חששא דמימנעי כו' דהא מדינא הוא לרבו שני בלשום עבד ולשום בן חורין מדינא הוא בן חורין וא"כ ליכא אלא חששא דחזקיה ורבנן לא חיישו לה לגבי חששא דמימנעי ולא פרקי לאוקמי אדינא ומש"ה איצטריך רשב"ג לומר כשם שמצוה לאפוקי מחשש דמימנעי כו' וממילא קיימי תקנה דחזקיה אע"כ סובר הש"ס בפשיטות דתקנתא דחזקיה אלים טפי מחששא מימנעי כו' א"כ הדרא קושיא לדוכתא וע"ק דע"כ לקושטא דמילתא חששא דחזקיה אלים טפי דהא בחששא דמימנעי כו' כתבו תוספות להדיא דאפי' לרבנן דחיישי אפ"ה מטעם זה אין ראוי לגזול את העבד וליתנו לחבירו ואילו בחששא דחזקיה חזינן להדיא דלרשב"ג אע"ג דמדינ' בלשום עבד הוא לשני אפ"ה מפקעינן מיניה ויהבינן ליה לראשון לשיטת רש"י ותוספות לפי' ראשון מיהו אי משום הא לא איריא דמ"ש התוספות דמה"ט דמימנעי כו' אין ראוי לגזול היינו משום דהתם לענין פדאו לשום עבד איירי דתו לא אלים ה"ט דמימנעי כו' דהשתא נמי לשום עבד פדאו ואי משום שלא ישתקע העבד בין עובדי כוכבים הא אמרינן דלרבנן אין מצוה לפדות עבדים ומש"ה כתבו שפיר דמה"ט אין ראוי לגזול משא"כ הכא דאיירי לאחר יאוש ופדאו לשום ב"ח דהו"ל מדינא ב"ח א"כ שייכא טובא חששא דמימנעי וכו' שלא ישתקע ב"ח בין העובדי כוכבים ואף ע"ג דצריך גט שיחרור מ"מ כיון דמדינא לא ישתעבד ממילא כופין ליתן גט שיחרור ולפ"ז א"ש דאי לאו דמצוה לפדות עבדים הוי אלים ה"ט דמימנעי טפי מחששא דחזקיה שאינו אלא חשש הפסד ממון אבל היכא דלא שייך מימנעי ולא פרקי כגון שהשבאי גופא מוציאו לחפשי חנם או שהעבד גופא פדה עצמו מן השבאי או שקנאו עובד כוכבים מיד השבאי לרבנן נמי אית להו טעמא דחזקיה וחוזר לרבו ראשון ועוד יש לומר דהא דקאמר רשב"ג כשם ולא סגי ליה בטעמא דחזקיה היינו דאתא לאשמעינן הך מילתא גופא דמצוה לפדות את העבדים. מיהו קושיא קמייתא קשיא דא"כ מאי קאמר המקשה האי כשם משום דחזקיה ות"ל דאפילו איתא לדחזקיה אפ"ה צריך לטעמא דכשם דאי לאו הכי הוי אלים חששא דמימנעי ולא פרקי לדחות חששא דחזקיה. מיהו בלשון המקשה עדיין היה מקום ליישב דה"ק האי כשם משום דחזקיה הוא פי' מאי קאמר רשב"ג כשם שמצוה דלמא רבנן נמי סברי שמצוה לפדות עבדים אלא טעמא דידהו דלא ישתעבד משום דלית להו דחזקיה דהכי הוא קושטא דמילתא אליבא דרבא מדלא מוקי לפני יאוש כאביי וכמ"ש התוספות בד"ה אי לפני יאוש אלא דלשון התרצן ודאי קשיא טובא כיון דחידש התרצן דנהי דלרבא רבנן נמי לא נחתו כלל לטעמיה דמימנעי כו' מיהו רשב"ג הוי טעי דטעמא דידהו מש"ה הוא וא"כ בהכי הוי סגי ליה להתרצן ומי הכריחו עוד לומר דרשב"ג לא ידע אי איירי רבנן לפני יאוש או לאחר יאוש דבפשיטות הוי מצי לשנויי דרשב"ג ידע שפיר דאיירי לאחר יאוש אלא דבהא הוי טעי דסבר טעמא דידהו דאית להו נמי טעמא דחזקיה היכא דלא שייך מימנעי כו' אלא דלא חיישו ליה משום חששא דמימנעי ומש"ה מהדר להו כשם מיהו רבא פשיטא ליה דרבנן נמי סברי כשם אלא דלית להו דחזקיה שכן הוא האמת וכמ"ש התוספות וצ"ע גדול ליישב ובישיבה הארכתי ודוק היטב ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה בין כך ובין כך ישתעבד פי' בקונטרס לרבו ראשון כו' עד סוף הדיבור. ומה שהכריחם לפרש מעיקרא לרבו ראשון היינו משום דלשון בין כך ובין כך משמע להו דשוין לגמרי וכיון דבפדאו לשום ב"ח פשיטא להו דלרשב"ג ע"כ ישתעבד היינו לרבו ראשון דלרבו שני א"א לומר דישתעבד שהרי לשום ב"ח פדאו ממילא דע"כ לשום עבד נמי לרשב"ג ישתעבד לרבו ראשון ולבסוף מסקו ומיהו נוכל לומר דאף ע"ג דלשום ב"ח לרשב"ג ישתעבד לרבו ראשון אפ"ה לשום עבד ישתעבד לרבו שני דבהכי אזלא לה חששא דחזקיה והא דלשום ב"ח לרבו ראשון היינו משום דלשני א"א שלשום ב"ח פדאו. אבל הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות כתב דלרשב"ג בין כך ובין כך ישתעבד היינו לרבו שני דאף בפדאו לשום ב"ח תקנו חכמים שישתעבד ע"כ משום דחזקיה ולכאורה יש לתמוה דאכתי היאך קיימא תקנתא דחכמים בפדאו לשום ב"ח שישתעבד לשני דסוף סוף ישחררנו הא ליתא דלאו בדידיה קאי מילתא לשחררו דאף למאן דאית ליה לא ישתעבד לאו דהוא ב"ח גמור דאע"ג דלאחר יאוש הוא לא מהני אלא לענין דלא ישתעבד דפקע שעבוד ממון שבו אבל לענין השיחרור אכתי ברשותיה דמרא קמא קאי כדמסקינן לקמן במפקיר עבדו צריך גט שיחרור וכן באומר נתייאשתי מפלוני עבדי ונהי דקי"ל כופין ליתן גט שיחרור היינו היכא דליכא תקנתא שיהיה עבד משא"כ היכא שיש צד שיעבוד עליו אדרבא אסור לשחררו נמצא דכיון שתקנו חכמים שישתעבד לשני ממילא צריך להשתעבד בו והיינו תקנתא דחזקיה. והרשב"א ז"ל בחידושיו הביא סיוע לפי' ראשון של התוספות ופירש"י מההיא דתנינן בתוספתא עבד שנשבה ופדאוהו אם לשום עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו לשום ב"ח לא ישתעבד רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו אלמא מדקאמר רשב"ג ורבו נותן דמיו ע"כ דישתעבד לרבו ראשון ומש"ה נותן דמיו להשני שפדאוהו דאי ישתעבד לשני מאי נותן דמיו דקאמר ע"ש ואני משתומם ע"פ קדוש שיאמר דבר זה דלדידיה קשה א"כ היאך מפרש מילתא דת"ק דקתני לשום עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו והא לשום עבד ע"כ ישתעבד לרבו שני לת"ק לאוקימתא דרבא אלא ע"כ דהאי תוספתא איירי לפני יאוש דהא לרבא פליגי רשב"ג ורבנן נמי לפני יאוש כדקאמר אי לפני יאוש קאמריתו היינו כשם והנה עיינתי בתוספתא שלפנינו וראיתי שהיא ממש הברייתא דמייתי בשמעתין דמסיק בה רשב"ג כשם שמצוה לפדות כו' אלמא דלפני יאוש איירי ומש"ה קתני ורבו נותן דמיו דלפני יאוש כ"ע מודו דלרבו ראשון ואפ"ה נותן דמיו משום תקנת השוק וא"כ אזלא לה סיעתא דהרשב"א ז"ל מיהו הרשב"א ז"ל לשיטתו שמפרש דלרבה לפני יאוש נמי לשום עבד הוי לרבו שני כמו שהאריך שם דשבאי קני ליה אפילו לפני יאוש. וכבר כתבתי שהיא שיטת התוספות שכן נראה מלשונם בד"ה אבל בחזקה וא"כ התוספתא הוי תיובתא לדידהו אלא דאכתי קשה ממילתא דת"ק. ומתוך מה שכתבתי עלתה ארוכה להקושיא שכתבתי לעיל בסמוך בלשון הגמרא אמאי משני רשב"ג לא ידע אי לפני יאוש קאמרי דהוי מצי למימר דאיירי לאחר יאוש ואפ"ה א"ש הא דקאמר כשם למאי דטעי רשב"ג בטעמא דחכמים ולמאי דפרישית א"ש דכיון דבהאי ברייתא דקתני כשם מסיק ורבו נותן דמיו א"כ ע"כ לא מיתוקמא אלא לפני יאוש וכמ"ש וכ"כ הר"ן ז"ל בפי' התוספות מיהו לפ"ז קשה מ"ש התוספות בסמוך בד"ה אי לפני יאוש דאע"ג שמסתפק רשב"ג כו' מ"מ לא מסתבר לרבא לומר דפליגי לפני יאוש ולמאי דפרישית ע"כ מוכח מהאי תוספתא דפליגי אם לא שנאמר דהתוספות מוקי להאי תוספתא לאחר יאוש והא דקתני ורבו נותן דמיו היינו שרבו שני נותן לראשון היתרון ששוה העבד יותר ממה שנתן בפדיונו והיינו לשיטת הרמב"ם ז"ל שהובא בטוח"מ דכל היכא דאמרינן יאוש ושינוי רשות קונה היינו שקנה גוף החפץ אבל לעולם צריך להחזיר היתרון אבל להרשב"א ז"ל דמייתי סייעתא ע"כ דלא נחית להאי סברא א"כ הדרא קושיא לדוכתא ממילתא דת"ק דקאמר נמי ורבו נותן דמיו וצריך נגר ובר נגר להולמו וכן מ"ש הכ"מ בהל' עבדים בזו התוספתא דבריו כמעורבבין ואי אפשר בלא טעות סופר ע"ש וכן מ"ש שם בעל לחם משנה לא נהירא כלל מתוך מ"ש והמעיין יבין ואין להאריך ודו"ק היטב:

תוספות בד"ה אי לפני יאוש כו' מ"מ לא מסתבר לרבא כלל לומר דפליגי לפני יאוש עכ"ל. ואף לפמ"ש בסמוך דהתוספות נחתו לשיטת הרשב"א ז"ל דלרבא לפני יאוש נמי קניא שבאי וא"כ בלשום עבד הוי לשני וא"כ בלא"ה לא מצי לאוקמי רבא כדאוקימתא דאביי אלא דאכתי הוי מצי לאוקמי לפני יאוש ולרבו שני והא דלשום ב"ח ישתעבד ולא אמרינן דישתעבד לראשון כמ"ש הרשב"א ז"ל דלשום ב"ח לא נתכוון השני לקנותו וממילא דהדר לראשון כיון דלפני יאוש הוא אלא דאכתי הומ"ל דלרבנן לא ישתעבד משו' דמימנעי ולא פרקי לכך הוצרכו התוס' לפרש דרבא לא מיסתבר ליה לומר דסברי רבנן טעמא דמימנעי כו' כנ"ל ודו"ק. אלא דאכתי קשה לי אי ס"ד דרבא לפני יאוש נמי ישתעבד לשני א"כ אמאי קאמר הש"ס רשב"ג לא ידע כו' ואמאי לא משני בפשיטות דלרבא פליגי בתרוייהו דלרבנן בתרוייהו ישתעבד לשני ולשם ב"ח לא ישתעבד ולרשב"ג אידי ואידי ישתעבד לשני. אע"כ כשיטת רש"י ז"ל דלרבא נמי לפני יאוש לראשון וממילא אי אפשר לומר דרבנן אתרוייהו קאי דהא לא דמי לפני יאוש ישתעבד לראשון ולאחר יאוש לשני ודו"ק:

גמרא ולרבא כו' רבו שני ממאן קני ליה משבאי שבאי גופא מי קני ליה כו'. ואע"ג דבעלמא פשיטא לן דנהי דגזלן גופא לא קני ביאוש למ"ד יאוש כדי לא קנה אפ"ה לוקח מגזלן לאחר יאוש קני לכ"ע דהו"ל יאוש ושינוי רשות אלא דאפ"ה מקשה שפיר דאי ס"ד דשבאי לא קני ליה אם כן תיכף לאחר יאוש זכה העבד בעצמו דהו"ל כיאוש ושינוי רשות שיצא מרשות רבו לרשות עצמו וכ"ש דא"ש טפי למה שאפרש בסמוך דלשיטת רש"י ז"ל יאוש דשמעתין היינו משום דדמי להפקר וא"כ תיכף כשהפקירו זכה העבד בעצמו אע"כ דשבאי גופא קני ליה אי מטעם מלחמה לשיטת התוספתא והרשב"א ז"ל ולשיטת רש"י ז"ל נמי דקני ליה ביאוש נמי לא שייך לומר שזכה העבד בנפשו דכיון שהוא כבוש תחת יד העבד כוכבים לעולם קדמה זכיית השבאי לזכיית העבד וק"ל:


דף לח עמוד אעריכה

רש"י ד"ה בחזקה כגון שבאי שהחזיק בו וקנאו בחזקת יאוש כשהפקירו רבו כשנתייאש הימנו כו' היינו חזקה של עבדות כו' עכ"ל. ומלבד מה שהקשו התוס' על פירושו הנני מוסיף להפליא דהיאך אפשר לומר דשבאי עובד כוכבים קנה את העבד ביאוש דהא קי"ל יאוש כדי לא קני היכא דבאיסורא אתי לידיה ובשלמא הא דאמרינן בכולי שמעתין שהעבד זכה בעצמו לאחר יאוש היינו משום דאיכא יאוש ושינוי רשות כמ"ש בתחילת הסוגיא משא"כ לגבי השבאי גופא ליכא שינוי רשות ותו דאפילו למ"ד יאוש כדי קנה אפ"ה בקרקעות ודאי לא מהני יאוש כמ"ש רש"י ז"ל גופא בפ' לולב הגזול גבי אוונכרי ע"ש שכתב להדיא דקרקע אינה נקנה בשום יאוש דנפקא לן מקראי בפ' הגוזל והמעיין בפרק הגוזל יראה להדיא דעבדים נמי מימעטו מהאי קרא גופא למ"ד עבדא כמקרקעי דמי לשיטת רוב הפוסקים ודוחק לאוקמי כל השיטות דשמעתין דלא כהלכתא ול"ל דרש"י ז"ל סובר דהא דקי"ל יאוש לא קני היינו מדאורייתא אבל מדרבנן קני שכן הסכימו כמה פוסקים כרבה בפ' מרובה דף ס"ה וכיון דמילי דרבנן הוא קי"ל נמי עבדא כמטלטלי דמי כשיטת התוס' בפ"ק דב"ק דף י"ב דלכל מילי דאורייתא אמרינן עבדא כמקרקעי ולמילי דרבנן הוי כמטלטלי אלא דא"א לומר כן דהא מ"ד מדרבנן היינו מפני תקנת השבים וא"כ אטו תקנתא לעובד כוכבים ניקו ונעביד הא לאו בר תקנת השבים הוא ועוד דבסמוך ילפינן לה מקרא דוישב ממנו שבי אלמא מדאורייתא איירי ונראה באמת מדקדוק לשון רש"י ז"ל שכתב כשהפקירו רבו כשנתייאש הימנו וא"כ משמע דיאוש מטעם הפקר אתי וממילא דמהני אפילו בקרקעות דלשון הפקר ודאי מהני אף בקרקעות דהא עיקר הפקר ילפינן מקרא דונטשתה דכתיב גבי שמיטה והיינו בקרקעות וכ"כ רש"י ז"ל לקמן גבי נתייאשתי מפלוני עבדי דיאוש לשון הפקר היא וכן בסמוך גבי אמתא דמר שמואל כתב רש"י ז"ל יאוש הוי הפקר אלא דהיא גופא קשה חדא דא"כ למה כתב רש"י ז"ל גופא בריש פרק לולב הגזול דשום יאוש לא מהני בקרקע הא מהני מטעם הפקר ועוד שהתוספות בפרק מרובה כתבו להדיא דע"כ א"א לומר כן דיאוש מטעם הפקר דא"כ מאי מחלק שם הש"ס בין יאוש דאבידה דבהתירא אתי לידיה משא"כ שאר יאוש דגנב וגזלן באיסורא אתי לידיה ואי ס"ד דיאוש מטעם הפקר תו לא שייך לחלק בכך. ובאמת נפלאתי מרבותינו בעלי התוספות למה לא הוכיחו בפשיטות מקרקעות ועבדים דיאוש לא מהני והפקר מהני בהו תו קשיא לי טובא היאך אפשר לומר כלל דיאוש משום הפקר הוא ות"ל דאינו יכול להפקיר כלל דבר שאינו ברשותו כדקי"ל בפרק מרובה דף ס"ז כרבי יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ומשמע שם להדיא דה"ה שאינו יכול להפקיר מדאמרינן שם צנועין ורבי דוסא אמרו דבר א' ור' דוסא לענין הפקר איירי וכ"כ שם התוספות להדיא דהקדש והפקר שוין בזה וא"כ יש לתמוה טובא דשם באותו סוגיא גופא בד"ה כל שלקטו כתבו התוס' אי יאוש הוי כהפקר או כמתנה ולא פשיטא להו מהאי סברא גופא וכ"ש שהתמיה במקומה על שיטת רש"י ז"ל דפשיטא ליה בשמעתין דיאוש משום הפקר הוא. והנלע"ד ליישב בשיטת רש"י ז"ל חדא מכלל חברתה דודאי פשיטא ליה לרש"י ז"ל דבמטלטלין א"א לומר דיאוש מטעם הפקר מה"ט גופא דאף לפני יאוש אינו יכול להפקיר כל עיקר משום שאינו ברשותו והיינו טעמא דמ"ד יאוש כדי לא קנה ואף למ"ד קנה ע"כ לאו משום הפקר אלא מגזירת הכתוב דיליף לה מאבידה והיינו משום מתנה או מחילה משא"כ בעבדים דאיירי בשמעתין פשיטא ליה לרש"י דמסתמא הפקירו כשנתייאש ממנו ומהני ביה יאוש מטעם הפקר ולא שייך טעמא דאינו ברשותו דעבדים איתקשו לקרקעות ובקרקעות ודאי יכול להקדיש ולהפקיר מה"ט גופא דקרקעות בחזקת בעליהן עומדות כדאיתא להדיא בפ"ק דמציעא גבי מסותא והא דממעטינן קרקעות לענין יאוש ולא אמרינן דהויא כהפקר היינו מה"ט גופא כיון דקרקע בחזקת בעליה והארץ לעולם עומדת וא"כ ע"כ לא נתייאש אלא מפני אלמותו של גזלן וא"כ כי אפקריה אדעתיה דידיה אפקריה ולא אדעתיה דכ"ע וממילא שאין עליו דין הפקר כלל דקי"ל אין הפקר עד שיפקיר לכל אדם כשמיטה כדאיתא בפרק הגוזל בתרא בעובדא דרב ספרא וה"נ דכוותיה ודאי לא אפקריה אדעתא דשאר אינשי דמהיכא תיתי דהא אפילו שינוי רשות לא שייך בהו משא"כ בעבדים דשמעתין כיון דאפקריה אדעתיה דשבאי כשנתייאש הימנו כ"ש שיש לנו לומר שהפקירו אדעתא דכ"ע דודאי ניחא ליה שיזכה העבד בעצמו או שיפדוהו אחרים כדי שלא ישתקע בין העובדי כוכבים דהא קי"ל מצוה לפדות את העבדים כנ"ל נכון וברור אלא דאכתי קשה מ"ש רש"י ז"ל בסמוך גבי עמון ומואב טיהרו בסיחון והתם קרקעות הוי אפ"ה משמע ליה לרש"י ז"ל דקנהו בחזקה על ידי יאוש ואמאי הא קי"ל אין יאוש לקרקעות אלא די"ל דודאי יאוש שע"י כיבוש מלחמה הו"ל כהפקר גמור והיינו כשיטת הירושלמי שהביאו התוספות בפרק לולב הגזול גבי אוונכרי דבנשתקע שם בעלים מהקרקע מהני יאוש ונראין הדברים דהיינו מה"ט דהו"ל כהפקר גמור שהרי אין להם עוד בעלים וה"ה לכיבוש קרקעות במלחמה ונראה שזהו ששלח יפתח לבני עמון הטוב טוב אתה מבלק בן צפור בשבת ישראל בחשבון ג' מאות שנה ומדוע לא הצלתם כו' דהיינו שנשתקע שם הבעלים והשתא דאתינן להכי מצינן למימר דבעבד נמי היינו משום דמסתמא מפקיר ליה כיון שהוא ע"י כיבוש מלחמה אלא שהטעם הראשון נראה לי יותר נכון ומה שהקשו התוס' על פרש"י ז"ל עיין בסמוך:

תוספות בד"ה אבל בחזקה כו' וקשה דאפילו ישראל מישראל לא קנה ע"ע כו' עכ"ל. ולא ידעתי מאי שיאטיה דע"ע הכא דהכא בעבד כנעני עסקינן ואי משום דקאמר בסמוך אשכחן עובד כוכבים עובד כוכבים עובד כוכבים ישראל מנ"ל כבר פרש"י ז"ל להדיא דלעבד כנעני קרי ישראל לגבי עובד כוכבים והיינו משום דחייב במצות ואי משום דמשני הש"ס דיליף מוישב ממנו שבי התם נמי כבר פרש"י ז"ל בפירוש החומש דהאי שבי אינו אלא שפחה א' וא"כ כל הסוגיא דהכא איירי מקנין העובד כוכבים בעבד כנעני ושפיר יליף דזוכה בו מהפקר ע"י חזקה וק"ל:

בא"ד ועוד דאמר התם כו' הואיל וכל קנינו של עובד כוכבים בכסף ופר"ת כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה הל' תמוה מאד וקצרו במקום שהיה להם להאריך והוא מובן לפי פירושם שם בקידושין דאההיא דקאמר בגמרא הואיל וכל קנינו של עובד כוכבים בכסף ופרש"י ז"ל דאמטלטלין קאי דכיון דקונה מטלטלין בכסף מש"ה קונה נמי עבד בכסף נמצא דלפי האמת לא בא למעט שאר קנינים מע"ע הנמכר לעובד כוכבים אלא לאשמעינן היא גופא דקונה בכסף ולעולם דה"ה בחזקה ולא מצאו בזה סתירה לפירש"י בשמעתין מש"ה מייתי מפי' ר"ת שהקשה שם על פרש"י ז"ל דהא קי"ל כר"י לגבי ר"ל וא"כ עובד כוכבים קונה מטלטלין במשיכה אע"כ דהא דקאמר בגמרא הואיל וכל קנינו של עובד כוכבים בכסף אע"ע הנמכר לעובד כוכבים קאי דמשמע ליה קרא דמכסף מקנתו שאינה קונה אלא בכסף לבד ובא למעט שאר קנינים אפילו שטר כמ"ש שם התוספות להדיא וא"כ מקשו הכא שפיר דממילא אימעט נמי חזקה שאין לו שום קנין בע"ע אלא בכסף וזה ברור בכוונתם וע"ש בקידושין:

גמרא אלא לרבא דאמר לאחר יאוש קשיא דר' יוחנן אדר"י. ויש לדקדק מאי מקשה מרבא אר"י דנהי דכבר כתב רש"י ז"ל בדוכתי טובא דמרב ושמואל ור"י מקשה הש"ס לאמוראי בתראי לפי שהיו רבן של בני הגולה מיהו הכא לא שייך דנהי דר"י מוקי למתני' כאביי אפ"ה לא קשיא עליה דרבא דהא איכא חזקיה דהוא רביה דר' יוחנן ומוקי בהדיא כרבא ויש ליישב דודאי אי לאו מימרא דרבא היה באפשר לומר דר"י לא פליג אדחזקיה והיינו לפי שיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו דשבאי קונה אפילו לפני יאוש וכבר כתבנו שהיא ג"כ שיטת התוספות לפי מ"ש דחזקה של כיבוש קונה וא"כ לפ"ז מצינן למימר שפיר דחזקיה מוקי דוקא לפני יאוש ומש"ה קאמר לשום עבד ישתעבד והיינו לרבו שני דקנאו משבאי ולשום ב"ח לא ישתעבד דהא לשום ב"ח פרקי' ופליג רשב"ג וקאמר בין כך ובין כך ישתעבד וע"כ היינו לרבו הראשון דהא לשום ב"ח א"א לומר לרבו שני כיון דלשום ב"ח פרקיה אע"כ דלרבו הראשון והיינו דקאמר חזקי' מפני מה אמרו בין כך ובין כך ישתעבד לראשון וע"ז יהיב טעמא שלא יפיל עצמו לגייסות נמצא דלפ"ז מצינן למימר דוקא לפני יאוש שייך טעמא דחזקיה כיון דליכא אלא הפקעת ממון בלבד ולא משום חשש איסורא דאף בפדאו לשום ב"ח מ"מ לקושטא דמילתא הוא עבד גמור שאין רשות ביד השני לקנותו לשום שיחרור כמו שאין השבאי רשאי לשחררו והעבד בעצמו נמי לא זכה בעצמו דהא לפני יאוש הוא וא"כ לענין איסורא קאי לגמרי ברשות הראשון ועבד גמור הוא משום תקנתא דחזקיה הפקיעו ג"כ הממון משא"כ לאחר יאוש איכא למימר דלא חיישינן לטעמיה דחזקיה ואיהו גופא מודה דלא שייך האי תקנתא וכיון דלאחר יאוש הרי זכה העבד בעצמו והוא ב"ח גמור ולא שייך להחזיר ב"ח לעבדות משום חששא דחזקיה מש"ה קאמר ר"י דיצא לחירות וכופין ליתן גט שיחרור משא"כ לרבא דמוקי מילתא דחזקיה אף לאחר יאוש מקשה הש"ס שפיר דהא ר"י ע"כ לא ס"ל הכי וא"כ לרבא קשיא דר"י אדר"י אם לא דפליג רבא אדר"י וזה לא משמע לתלמודא כנ"ל נכון ולפ"ז לשיטת רש"י ז"ל נמי א"ש דרש"י ז"ל גופא לא כתב דשבאי אינו קונה אלא לאחר יאוש אלא אליבא דרבא גופא משא"כ בלא האי דרבא מצינו לאוקמי מילתא דחזקיה נמי בלפני יאוש ונאמר דס"ל דשבאי קונה אף לפני יאוש ודוק היטב:

תוספות בד"ה ואינהו סברי כו' ותימא דילמא ידעי שפיר דלאחר יאוש כו' ולמאי דפרישית ניחא כו' עכ"ל. ועיין במהרש"ל ומהרש"א ז"ל בישוב לשון התוספות אמנם דעיקר הקושיא שלהם לפמ"ש לעיל דהעיקר כפירוש הראשון של התוספות לעיל דישתעבד לראשון שכן פרש"י ז"ל והרי"ף לפי נוסחא האמיתית וכ"כ הרשב"א ז"ל וא"כ נשאר' קושית התוס' בתימה. ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות דע"כ מוכיח הש"ס שפיר דאינהו סברי לפני יאוש מדשלחו לו אנן כרשב"ג ס"ל את א"נ כרבנן ס"ל כו' א"כ משמע שהיו רוצים להודיעו שאין שום ספק בדבר שישתעבד בה אליבא דכ"ע ואי ס"ד לאחר יאוש הוי אכתי היאך לא סליק אדעתייהו מימרא דשמואל גופא דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור ואף את"ל דלא שמיע להו מימרא דשמואל גופיה מ"מ הא איכא תנאי דסברי כשמואל כמ"ש התוס' לקמן בדף הסמוך אע"כ דלפני יאוש הוי כנ"ל נכון:

גמרא שמואל לטעמיה דאמר שמואל המפקיר עבדו כו' וקשיא לי אכתי מי דמי הא לדשמואל בשלמא לפרש"י ז"ל שכתבתי לעיל דשבאי לא קני ליה אלא ביאוש ויאוש היינו מטעם הפקר א"כ היינו לגמרי דשמואל דמשעה שנתייאש תיכף עד שלא זכה בו השבאי הרי נשאר העבד באותו רגע בלא שום אדון ואין רשות לשום אדם עליו ובאותו שעה נעשה מיד ב"ח גמור מגזירת הכתוב דכל שאין רשות רבו עליו אין קרוי עבד ותו לא זכה בו השבאי משא"כ לשיטת הרשב"א שכתבתי שהיא שיטת התוספות דשבאי קני ליה בחזקה של כיבוש אפילו לפני יאוש נמצא דלעולם לא היה העבד ברשות עצמו דתמיד רשות רבו עליו דהיינו מרבו ראשון לשבאי ומשבאי קני ליה רבו השני ומאי מהני בו יאוש לאחר שכבר קנאו השבאי ומאי ענין האי לדשמואל דהתם שהפקירו ממילא אין רשות לרבו עליו משא"כ הכא רשות רבו עליו ול"ל דרשות העובד כוכבים לא מיקרי רשות רבו הא ליתא דא"כ לשמואל היכי מיפרשא מתני' דהכא דישתעבד הא אפי' לפני יאוש משעה שנשבה ליד העובד כוכבים הרי אין רשות לישראל עליו ותו לא מיקרי עבד ועובדא דהכא נמי מוכיח דקאמר לאחר יאוש הוי ושמואל לטעמיה משמע דלפני יאוש לא שייכא הא דשמואל ולמאי דפרישית לשיטת הרשב"א ז"ל מה לי לפני יאוש ומה לי לאחר יאוש סוף סוף לא דמי לדשמואל וע"כ צ"ל דלשיטתם סובר שמואל דשבאי לא קני ליה ולית ליה הא דרבא וכ"כ הרשב"א ז"ל להדיא וזה דוחק גדול חדא דהא ילפינן מקרא דוישב ממנו שבי וכמו שהקשה הרשב"א ז"ל בעצמו ועוד דלשיטת התוס' קשה יותר אפילו דאת"ל דלית להו הא דרשב"א ז"ל אלא קסברי דאף בחזקה שע"י כיבוש לא קני ליה אלא לאחר יאוש כשיטת רש"י ז"ל אפ"ה קשה לפמ"ש התוספות בפרק מרובה דף ס"ו דיאוש דשמעתין אינו מטעם הפקר אלא דמדמי לה לדשמואל משום שאין רשות לרבו עליו ואכתי קשה היא גופא מנ"ל דביאוש אין רשות לרבו עליו שהרי משמע מדבריהם פרק מרובה דף ס"ט דיאוש קונה מטעם מתנה ולא מהני אלא לגבי הגזלן גופיה או מי שזוכה ע"י יאוש ושינוי רשות וא"כ לעולם רשות רבו עליו ול"ל דהעבד זוכה בעצמו מטעם יאוש ושינוי רשות הא ליתא דהא רשות השבאי עליו וזכיית השבאי קודמת לזכייתו ורבו השני קנאו מהשבאי ועוד בר מן דין נראה ברור דאי יאוש משום מתנה וצריך זכיה ממילא לא מצי העבד לזכות בעצמו אפילו אינו תחת יד השבאי כמ"ש התוס' להדיא בשמעתין בד"ה המפקיר עבדו דאפילו ע"ע אינו זוכה בעצמו כשמקנהו רבו דרך מתנה ומוכחי לה מסוגיא דקידושין דמשני ע"ע גופו קנוי אלמא בע"ע לא מצי לזכות בעצמו כ"ש בעבד כנעני ולעולם לא מצי העבד לזכות בעצמו אלא היכא שכבר נסתלק מיד רבו בדיבור המועיל כגון בהפקר שהדיבור הוא כמעשה שאין יכול לחזור בו אבל כשמקנהו דרך קנין מתנה דלא מהני דיבור אלא צריך קנין גמור כגון כסף או משיכה ומה שזוכה בעצמו לא מיקרי משיכה כיון דגופו קנוי וכן משמע להדיא בקידושין דקתני עבד עברי קונה עצמו בשנים ובגרעון כסף משמע דדרך מתנה לא. ויש לי חבילות ראיות ע"ז. א"כ כ"ש דבעבד כנעני לא מהני מתנה אפילו לענין סילוק השיעבוד דלא עדיף עבד כנעני מע"ע וא"כ אי סלקא דעתך דיאוש משום מתנה ודאי לא מהני לגבי העבד גופא דבמחילה ובדיבור לא מיסתלק וא"כ היאך קאמר דשמואל לטעמיה דהא עדיין רשות רבו עליו אע"כ צ"ל לשיטת רש"י ז"ל דשבאי קונה דוקא ביאוש ומטעם הפקר כדפרישית לעיל וליכא למימר דהא דקאמר שמואל לטעמיה לאו משום יאוש אלא שעכשיו הפקירה בהפקר ומשום הכי לא אצרכה גיטא דחירותא אלא דאי אפשר לומר כן דלמה הפקירה כיון שרשאי להשתעבד בה הא שמואל גופא קאמר כל המשחרר עבדו עובר בעשה ודוק היטב ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה המפקיר עבדו כו' אין להקשות כו' ומאי משני נמי התם כו' אכתי יפקירנו כו' עד סוף הדיבור. ובאמת שתירוצם נראה דחוק דהתם בברייתא כל דיני קניית ע"ע לעצמו אתא לאשמעינן וא"כ אכתי אמאי לא קתני שקונה עצמו ע"י הפקר והתוס' בעצמם כבר הקשו שם כיוצא בזה אמתני' דקידושין דקתני ע"ע קונה עצמו בשנים ובגרעון כסף ואמאי לא קתני שטר ותירצו דמתני' לא קתני אלא מה שהעבד קונה עצמו בע"כ דאדון משא"כ שטר אינו אלא מדעת האדון וא"כ לפ"ז ברייתא דקתני שטר אמאי לא קתני הפקר ול"ל כיון דבלא"ה דשמואל תנאי היא כמ"ש התוס' לקמן א"כ שמואל לא איכפת ליה אי ברייתא פליג עליה אם כן לא מקשו התוס' מידי מסוגיא דקידושין דקאי אברייתא ובר מן דין תמוה לי מה שהקשו התוס' בע"ע דיפקירנו דלכאורה לא שייך הפקר בע"ע כיון שאין שום אדם יכול לזכות בו כלל שהרי אף למוכרו וליתנו במתנה אינו רשאי כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות עבדים והוא פשוט וא"כ לא הפקירו אלא אדעתא דעבד לחוד ובכה"ג לא הוי הפקר עד שיפקיר לכל העולם לעניים ולעשירים כדאיתא במתני' דפיאה וכ"כ הרמב"ם ז"ל והטוח"מ בהלכות הפקר ומתוך כך היה נ"ל ליישב ג"כ עיקר קושיית התוספות הא דאיצטריך לשמואל גט שיחרור היינו שלא בפני העבד וא"כ מתיירא להפקירו שמא יזכה בו אחר ואפי' בפניו נמי משכחת שאינו רוצה להפקירו שמא לא ירצה העבד לזכות בעצמו דעבדא בהפקירא ניחא ליה ויזכה בו אחר אלא שכבר כתבתי בסמוך דנראה דלשמואל אין שום אדם יכול לזכות בזה העבד שהפקירו רבו דמשעה שהפקירו ונשאר רגע אחד בלא בעלים ואין רשות לרבו עליו מאותו שעה נעשה ב"ח בע"כ מגזירת הכתוב דאינו קרוי עבד וא"כ לפ"ז מקשו התוספות שפיר ל"ל גט שיחרור והיכי משכחת גט שיחרור לעולם וטורח זה למה יפקירנו וממילא יצא לחירות אף בע"כ אלא דלפ"ז קשיא לי א"כ הא אין כאן דין הפקר כלל כיון שאין שום אדם יכול לזכות בו ובשלמא א"א דיכולין לזכות בו אף ע"ג שהעבד קודם לזכות בעצמו אפ"ה איהו מיהא אדעתיה דכ"ע אפקריה דמהני להו אם לא יזכה העבד בעצמו משא"כ אם נאמר דלעולם אין שום אדם יכול לזכות בו א"כ אין כאן דין הפקר ומתוך כך היה נ"ל בפשיטות דלשמואל כל אדם יכול לזכות בו והא דקאמר המפקיר עבדו יצא לחירות היינו דוקא היכא שקדם העבד וזכה בעצמו דמאז אין רשות לרבו עליו משא"כ קודם שזכה בעצמו עדיין לא נפקע שם עבדות ממנו ומקרי רשות רבו עליו וכן מצאתי שכתבו התוספות לקמן בדף הסמוך גבי גר שמת בד"ה וכי מי כתב דלמאי דס"ד מעיקרא טעמא דאבא שאול הוא על זה הדרך דלא מיקרי אין רשות לרבו עליו אלא היכא שזכה בעצמו וכבר עלה בלבי לומר שזו סברת רבי יוסי בנדרים דהפקר כמתנה ולא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה ומאן דאית ליה דשמואל ע"כ סבר כרבי יוסי דאל"כ לא מיקרי הפקר כיון שאין אדם יכול לזכות דלאלתר יצא לחירות אלא דא"א לומר כן שהרי כתבו התוס' לקמן דרבנן דאבא שאול ע"כ לית להו האי סברא אלא תיכף שהפקירו יצא לחירות אפילו לא זכה בעצמו וא"כ ע"כ אין שום אדם יכול לזכות בו ואפ"ה סברי רבנן דאבא שאול הא דשמואל אלמא דאפ"ה הוי הפקר כיון דאיהו מיהא אדעתיה דכ"ע אפקריה ואריה הוא דרבע עלייהו שאין יכולין לזכות בו ודבר זה צריך ביאור גדול ואין כאן מקומו להאריך ולקמן גבי גר אפרש עוד בזה ואכתי קשיא לי אי ס"ד שאין שום אדם יכול לזכות בו ולא הוי הפקר לצאת לחירות אלא לאחר שזכה בעצמו דא"כ היאך יכול לזכות בעצמו כיון שעדיין לא נסתלק לגמרי מרשות אדון דאטו מי עדיף עבד כנעני מע"ע שאין יכול לזכות בעצמו דרך מתנה או מחילה כדאמרינן בקידושין והיינו כמ"ש לעיל בסמוך דכל היכא שגופו קנוי אין אפילו ע"ע וכ"ש ע"כ יכול לזכות בעצמו אלא היכא שכבר נסתלק לגמרי מרשות האדון קודם זכייתו כגון דרך הפקר אם נאמר דהוי הפקר מיד משא"כ אם נאמר דשמואל סבר כרבי יוסי דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה אף העבד אין יכול לזכות בעצמו. מיהו כבר כתבתי לעיל בסמוך דבלא"ה לא נחתו התוס' לזו הסברא לדמות עבד כנעני לע"ע לענין שאין יכול לזכות בעצמו דרך קנייה ומתנה מדכתבו בפ' מרובה דיאוש דשמעתין אינו משום הפקר אלא משום מתנה וכבר מצאתי מקום ליישב לחלק בין ע"ע לע"כ מהסוגיא דייעוד באמה עבריה ואין כאן מקומו. נקטינן מיהא דהתוספות לשיטתייהו שאין שום אדם יכול לזכות בעבד אלא הא דיצא לחירות היינו שזוכה בעצמו ואם כן מקשה הכא שפיר ל"ל גט שיחרור יפקירנו משא"כ אם נאמר דכל אדם יכול לזכות בו ולא מיקרי אין רשות לרבו עליו אלא היכא שכבר זכה בעצמו כסברת התוס' לקמן אליבא דאבא שאול א"כ אין מקום לקושייתם דאיצטריך גט שיחרור אם מתיירא להפקירו שלא יזכה בו אחר אם לא ירצה העבד לזכות בעצמו או שלא בפניו כנ"ל ודוק היטב ולקמן בסוגיא דגר שמת אפרש עוד בזה ע"ש:


דף לח עמוד בעריכה

גמרא מיתיבי מעשה בר"א שנכנס לב"ה כו' אף על גב דבסמוך קאמר ר"א גופא לעולם בהם תעבודו חובה אפ"ה לא הוי קשיא ליה דר"א אדר"א דאיכא למימר דהא דקאמר ר"א חובה לא איירי כלל לענין שיחרור ולעולם דלהכניסן תחת כנפי השכינה טפי עדיף אלא הא דקאמר חובה היינו כשעודנו בעבדות ולאפוקי שאסור למחול לו על השיעבוד משא"כ לשמואל דאמר להדיא כל המשחרר עובר בעשה מקשה שפיר וק"ל. ואפשר דהא דפשיטא לשמואל דקרא איירי אף במשחרר היינו לשיטתו דאף בהפקעת השיעבוד גרידא הו"ל משוחרר כיון שאין רשות לרבו עליו אלא דלפ"ז קשה דהא אנן לא קי"ל כשמואל בההיא דמפקיר עבדו ואפ"ה בהא דהמשחרר עובר בעשה קי"ל כוותיה וצ"ע:

שם אמר רבה אמר רב המפקיר עבדו יצא לחירות ומסקינן דמודה רב דצריך גט שיחרור. וקשיא לי אם כן מאי קמ"ל דיוצא לחירות לענין שיעבוד וכל ענייני הפקעת זכותו מהאדון דהא אין לך שום דררא דממונא שאין מועיל בו הפקר ומהיכא תיתי נאמר דלא יצא לחירות ול"ל דאשמעינן רב שאין שום אדם יכול לזכות בו אף אם לא נתכוון העבד לזכות בעצמו הא ליתא דלרב נראה ברור דהוי הפקר וכל אדם יכול לזכות בו אם לא נתכוון לזכות בעצמו והזוכה בו קנאו לגמרי בין לענין איסורא בין לענין ממון וכ"נ להדיא מלשון הרמב"ם בפ"ב מהל' נדרים וכל מה שהארכתי לעיל אם יכול אחר לזכות בו או לא היינו דוקא אליבא דשמואל כיון שאין קרוי עבד משא"כ לרב לא שייך לומר כן ועוד דא"כ מה קאמר בסמוך מ"ד מקדיש כ"ש מפקיר דהא אכתי איכא למימר דבמפקיר אין יוצא לחירות אם זכה בו אחר ומהאי טעמא גופא ל"ל נמי דאשמעינן רב דאע"ג שעדיין מעוכב גט שיחרור אפ"ה יש לו יד לזכות בעצמו לענין ממון דלא תימא דאין לו יד כיון דעדיין שם עבד עליו לענין איסור ממילא דלא מהני ליה מחילת השיעבוד דהא גופו קנוי ולא עדיף מע"ע וקמ"ל דיש לו יד וזוכה מדין הפקר הא נמי ליתא דא"כ מאי קאמר הש"ס מ"ד מקדיש כ"ש מפקיר דהא איכא למימר דשאני מפקיר שאין יד לעבד משא"כ במקדיש אף אם אין יד לעבד אפ"ה אסור לרבו להשתעבד בו כיון שאמר בלשון הקדש וכופין אותו לשחררו שיהיה עם קדוש כמו שאבאר בסמוך אע"כ דהא מילתא דפשיטא היא וא"כ אכתי מאי קמ"ל ונראה דעיקר הרבותא דלא תימא דלא שייך כלל ענין הפקר בעבד משום דילפינן לה לה מאשה דלא שייך בה ענין הפקר כלל קמ"ל והטעם נראה מבואר דלא ילפינן מאשה אלא לענין איסור ולא לענין ממון תדע דאי לגמרי ילפינן מאשה אמאי יכול למוכרו אע"כ כדכתיבנא ומצינן נמי שהקישו הכתוב לנחלת אחוזה ומה"ט גופא יכול להפקירו ולפ"ז א"ש הא דקאמר מ"ד מקדיש כ"ש מפקיר דאי ס"ד דאין יכול להפקירו משום ג"ש דלה לה מאשה א"כ מה"ט גופיה לא הוי מהני ביה נמי ל' הקדש לענין הפקעת השיעבוד אלא ודאי דלענין ממון לא ילפינן מאשה וממילא דכ"ש מפקיר כנ"ל נכון ודו"ק:

שם אמר ר"ה א"ר המקדיש עבדו יוצא לחירות כו' דליהוי עם קדוש קאמר. וק"ל אכתי כי אומר דליהוי עם קדוש מאי הוי כיון דסוף סוף לא הוי עם קדוש בדיבורא בעלמא דהא מסקינן דצריך גט שיחרור א"כ לענין השיעבוד נמי אמאי מהני דיבורא בעלמא ות"ל דאפילו אם אמר בפירוש הרי את ב"ח לא מהני אף לענין השיעבוד כמ"ש התוספות לעיל בד"ה המפקיר מסוגיא דקידושין דאפי' בע"ע לא מהני דיבורא בעלמא כיון דגופו קנוי כ"ש בע"כ וכן משמע להדיא לקמן בברייתא דף מ' ע"ב באומר הרי הוא ב"ח דמסיק ר"י וכולם בשטר ומשמע שם מפירש"י ז"ל דלשון זה עיקר דבע"פ לא מהני כלל אף לענין שיעבוד ע"ש ובשלמא במפקיר ילפינן מקרא דהפקר קונה בדיבור בעלמא וכן באומר נתייאשתי מפלוני עבדי פירש"י ז"ל משום דיאוש הוי לשון הפקר לכל אדם וכבר כתבתי דלשיטת התוספות דלא סברי הכי משמע להו דקונה מטעם יאוש ושינוי רשות דקונה מדאורייתא משא"כ הכא כיון דלשון הקדש לא משמע ליה אלא דליהוי עם קדוש א"כ אכתי הו"ל דיבור בעלמא דלא מהני לענין הפקעת השיעבוד אף בע"ע וכ"ש בעבד כנעני ולכאורה היה נ"ל דרב סובר דאה"נ דבע"כ מהני טפי דיבורא בעלמא כיון דליהוי עם קדוש קאמר הו"ל כאמירה לגבוה ולא מצי הדר ביה ומה"ט נראה דלפ"ז ודאי כופין את רבו ליתן גט שיחרור אף למשנה ראשונה כיון דאמר בפירוש שרוצה לעשותו ב"ח והיינו כלשון שני שכתב רש"י ז"ל לקמן בברייתא דהרי הוא ב"ח ואע"ג דקי"ל דהמשחרר עבדו עובר בעשה אפשר דרב לא ס"ל הכי אלא כמ"ד לעולם בהם תעבודו רשות ועוד אף למ"ד חובה מפרש רב דהיינו כל זמן שלא שיחררו ודוקא לשמואל ע"כ איירי קרא אף דרך שיחרור כיון דלדידיה כל שמפקיע השעבוד ממנו ממילא הו"ל משוחרר מטעם דאין רשות לרבו עליו משא"כ לרב כנ"ל ועי"ל דנהי דלישנא דאמר הרי את הקדש משמע דליהוי עם קדוש מ"מ כיון שנאמר בלשון הקדש אלים טפי האי דיבורא כמו בהקדש גמור לענין דלא מצי למיהדר ביה כמו בהקדש ודו"ק:

שם אמר רבה ומותבינן אשמעתין כו' לפמ"ש בסמוך נראה דקושיא זו דוקא לפי מה דפשטינן דצריך גט שיחרור דבלא"ה לא הוי קשה מידי מברייתא דגזברין עליה דרב דהוי מצי למימר דרב סבר כשמואל דמפקיר עבדו א"צ גט שיחרור דאיכא תנאי דסברי הכי כמ"ש התוספות לקמן וממילא דכל מי שאין לו רשות לרבו עליו א"צ גט שיחרור וה"ט דרב נמי במקדיש דליהוי עם קדוש קאמר כיון דבהאי דיבורא יצא לחירות לגמרי למיהוי עם קדוש משא"כ תנאי דברייתא דגיזברין סברי כתנאי דלית להו הא דשמואל דבלא"ה מצינו להדיא דרבי גופא דאיירי בברייתא דגיזברין סבר לקמן דלא מהני נתייאשתי מפלוני עבדי וצריך גט שיחרור דיליף לה לה מאשה וה"ה להפקר ולהקדש דלעולם א"א להפקיע האיסור בדיבור אלא בשטר שיחרור דוקא. וא"כ א"ש דסברי דחייל על עבד קדושת דמים לרש"י ולתוס' קדושת הגוף דלא אפשר כלל לומר דליהוי עם קדוש קאמר כיון דבדיבורא לא הוי עם קדוש וכמ"ש בסמוך אבל לבתר דפשיט דרב סובר דבעי גט שיחרור ואפילו הכי קאמר דליהוי עם קדוש קאמר וכמ"ש בסמוך א"כ מקשה רבה שפיר ומותבינן אשמעתין ול"ל נמי איפכא דרב דוקא דס"ל צריך גט שיחרור מוקי לקרא דבהם תעבודו בהכי דוקא מה שאין כן כשרוצה לשחררו לגמרי איכא מצוה ומשו"ה אמרינן דליהוי עם קדוש קאמר משא"כ הנך תנאי דגיזברין סבירא להו במפקיר דא"צ ג"ש כשמואל וא"כ ע"כ דאף בשיחרור גמור עובר בעשה דבהם תעבודו וכדפרישית ומש"ה לא משמע להו דליהוי עם קדוש קאמר שיעבור בעשה הא ליתא דהא רבי גופא מסיק לקמן דצריך גט שיחרור ואפילו הכי סבירא ליה בברייתא דגיזברין דלא אמרינן דליהוי עם קדוש קאמר ודו"ק:

תוספות בד"ה גופיה לא קדוש פירש בקונטרס כו' עד סוף הדיבור. והכלל העולה מדבריהם דלשיטת רש"י ליכא מאן דאמר דשייך בעבד קדושת הגוף ואין כאן אלא קדושת דמים לימכר לברייתא דגזברין ולרב למיהוי עם קדוש קאמר אלא דלמסקנא דמוקמינן ברייתא דמקדיש עבדו עושה ואוכל כר"מ יש כאן דעה שלישית דהו"ל כאומר דמי עבד עלי וכמו שאפרש שם ולשיטת התוספות ע"כ ברייתא דגיזברין סברי דקדוש קדושת הגוף ממש דאי לקדושת דמיו לימכר תיקשי גיוברין מאי עבידתייהו לענין שיחרוד כיון שלא הקדיש האיסור שיש לו עליו אלא הממון וכמו שפירש מהרש"א ז"ל וכ"כ הדשב"א ז"ל בחידושיו. ובתחילה אפרש מאי דקשיא לי על שיטת התוספות והרשב"א ז"ל ואח"ז נבא לבאר שיטת רש"י ז"ל. לשיטת התוספות קשיא לי אם כן הא דמקשה בסמוך לרבה אליבא דרב מברייתא דהמקדיש עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו ומאי ענין קושיא זו עליה דרב דל רב מהכא מתנייתא מי לא פליגי אהדדי דהא ברייתא דגיזברין ע"כ סברה דקדוש לגופו והאי ברייתא דעושה ואוכל קתני בהדיא שלא הקדיש אלא דמיו ומשמע דהיינו קדוש לימכר מיהא בהא מצינן למימר דודאי ידע המקשה שפיר דהני מתנייתא פליגי אהדדי אלא דאפ"ה מקשה שפיר עליה דרב היאך פליג אתרוייהו דאפילו בפלוגתא דתנאי מצינו שנראה להש"ס דוחק לומר שיש ג' מחלוקת בדבר כ"ש שיש להקשות כן עליה דרב כיון דרבי ורבנן סברי דקדוש לגופו ואידך ברייתא סברה דקדוש לימכר אם כן היאך פליג רב בסברא שלישית דליהוי עם קדוש קאמר ונהי דלמאי דמשני הש"ס הא מני ר"מ היא אכתי הוי ג' מחלוקות בהא לא איכפת לן כיון דבלא"ה איכא הא פלוגתא דר"מ ורבנן באין אדם מוציא דברו לבטלה תו קשיא לי כיון דלשיטת התוספות כלל לדמי דאמרינן בשמעתין היינו קדוש לימכר ולא איירי כל מדמיו עלי וא"כ לפי המסקנא דמוקי ברייתא דעושה ואוכל כר"מ וע"כ היינו באומר דמיו עלי והיא סברא חדשה שלא נוכר עדיין וא"כ העיקר חסר מן הספר. מיהו יש ליישב דבלא"ה משמע לשיטת התוספות דברייתא דעושה ואוכל משמע דסברה דהו"ל כאומר דמיו עלי דאי קדוש לימכר לא הו"ל למימר שלא הקדיש אלא דמיו אלא הכי הו"ל למימר שלא הקדישו אלא לדמיו ולפ"ז המקשה נמי הוי ידע דברייתא סברה דקדוש באומר דמיו עלי והיינו דמקשה עליה דרב דהו"ל שלשה מחלוקות דרבי ורבנן דגיזברין סברי דקדוש לגופו וברייתא דעושה ואוכל סברה דהו"ל כאומר דמיו עלי ולרב למיהוי עם קדוש קאמר ומשני הש"ס הא מני ר"מ היא ואין כאן ג' מחלוקות כדכתיבנא אלא אי קשיא לי הא קשיא כיון דלשיטת התוספות ברייתא דגיזברין דאיירי רבי ורבנן סברה דקדוש לגופו וברייתא דעושה ואוכל מוקמינן למסקנא כרבי מאיר דהוה ליה כאומר דמיו עלי כדמוכח הש"ס מדקתני סיפא וא"כ היאך קאמר סתמא דתלמודא מ"ד מפקיר אבל מקדיש לא לדמי קאמר ולשיטת התוספות הא לדמי היינו קדוש לימכר ומהיכא תיתי הא דהוי דלא כשום תנא וכיון דלמ"ד מפקיר לא אמר רב כלום במקדיש מנ"ל דפליג בפלוגתא שלישית דלא כשום תנא ולכאורה היה נראה ליישב דלמאי דמוקי הש"ס ברייתא דעושה ואוכל כר"מ דהו"ל כאומר דמיו עלי ממילא דהא דקאמר נמי סתמא דתלמודא לדמי קאמר לאו קדוש לימכר קאמר אלא כאומר דמיו עלי דמ"ש התוס' כל לדמי דשמעתין קדוש לימכר היינו מקמי דסליק אדעתיה הא דר"מ אבל למסקנא מוקמינן כולהו בחדא גוונא כר"מ ואף שכתבו התוס' לקמן בד"ה הא מני דרב לא סבר כר"מ היינו דוקא להאי לישנא דקאמר רב מקדיש עבדו יוצא לחירות משא"כ לרב יוסף דלא איירי רב כלל במקדיש וניחא ליה לסתמא דתלמודא לומר דרב סבר כר"מ כדאשכחן בכל המקומות שהביאו התוספות בד"ה הא מני אלא שכ"ז אינו כלום כיון דאשכחן דרבי ורבנן סברי דקדוש לגופו לשיטת התוס' א"כ פשיטא דר"מ נמי מצי סבר הכי דלא שייך כלל לומר אין אדם מוציא דבריו לבטלה שהרי אדרבא הקדישו הקדש גמור לגופו והא דקאמר לקמן הא מני ר"מ היא היינו דוקא לרב דפשיטא ליה דלגופו לא קדוש ולדמי עלי נהי דשיין לומר דקדוש מ"מ כיון דלא קאמר לדמי עלי אין לנו אלא כמו שאמר וע"כ למיהוי עם קדוש קאמר נמצא דלר"מ כיון דאע"ג דלא אמר דמי עלי כמאן דאמר דמי משום דאין מוציא דבריו לבטלה ממילא ליתא לדרב שאין לנו לידחק לומר למיהוי עם קדוש קאמר משא"כ לרבנן ורבי דלגופו קדוש תו לית לן למימר דר"מ פליג עלייהו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלהאי לישנא דלא איירי רב במקדיש מנ"ל לסתמא דתלמודא דסובר לדמי קאמר ואדרבא הו"ל למימר מאן דאמר מפקיר אבל מקדיש קדוש לגופו כרבי ורבנן אע"ג דבעלמא סבר רב כרבי מאיר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. אם לא שנאמר דסתמא דתלמודא פשיטא ליה דלא כרבי ודלא כרבנן אלא כברייתא דעושה ואוכל דקתני שלא הקדיש אלא דמיו והיינו כאומר דמיו עלי ונצטרך לדחוק דהאי לדמי קאמר דמסיק הש"ס היינו כאומר דמיו עלי ולא כשאר לדמי דשמעתין דלשיטת התוספות היינו קדוש לימכר וכ"ז דוחק גדול ועוד דלקמן גבי לימא כתנאי מוכח להדיא דלמסקנא דתלמודא ע"כ דקדוש לגופו או לדמיו לימכר והיינו דמועלין בו כמו שאבאר שם ומכ"ש דקשה טפי לשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ערכין דפסק להדיא במקדיש עבדו דקדוש קדושת הגוף ויש לתמוה דזה דלא כרבה אליבא דרב ודלא כרב יוסף אליבא דרב דהא מסיק סתמא דתלמודא להדיא דמ"ד מפקיר אבל מקדיש לדמי קאמר וצ"ע ותימה על הכ"מ שכתב שם דהרמב"ם ז"ל פסק כר"י ולא הרגיש בזה דאליבא דר"י מסיק סתמא דתלמודא לדמי קאמר וכן במ"ש הכ"מ דמה שפסק כד"י נגד רבה היינו משום דלרבה צ"ל רב תנא הוא ופליג ולענ"ד דלמסקנא דמסקינן דברייתא דעושה ואוכל מיתוקמא ע"כ כר"מ ממילא דתו לא צריך לומר רב תנא הוא ופליג אלא דתנא דברייתא מסייע ליה דע"כ סברה דלא שייך לומר לגופו קדוש כמו שאבאר בסמוך גבי ה"מ ר"מ היא מיהו לשיטת רש"י ז"ל א"ש הא דקאמר סתמא דתלמודא אליבא דר"י לדמי קאמר שלשון זה סובל שני פירושים אי כרבי ורבנן דסברי דקדוש לדמיו לימכר או כברייתא דהו"ל כאומר דמיו עלי שכן נראה להדיא מלשון רש"י ז"ל בד"ה דליהוי עם קדוש דלשון דמי סובל שני הפירושים ובסמוך בלשון הגמרא אפרש בדרך אחר לשיטת רש"י ז"ל מיהו לשיטת התוספות והרמב"ם ז"ל קשה. והנלע"ד ליישב בדרך יותר נכון אליבא דכולה פירושי והיינו דקשיא לי הא דקאמר סתמא דתלמודא מ"ד מקדיש כ"ש מפקיר ומשמע מזה דלפ"ו לא אמר רב מידי במפקיר דתרתי ל"ל וא"כ קשה אטו לרבה ר"י שקורי משקר וכ"ש דקשה טפי מאי דקאמר מ"ד מפקיר אבל מקדיש לא א"כ לרבה ד"י שקורי משקד וכה"ג מקשה הש"ס בדוכתי טובא וכ"ש דכאן קשה יותר מאי דוחקיה למימר הכי כיון דאיכא למימר מר אמר חדא ומר אמר חדא כל חד מאי דשמיע ליה קאמר ואפושי פלוגתא מנ"ל ואי משום דכ"ש הוא אין זה כדי שכבר כתבתי לעיל דאיכא למימר דתרוייהו צריכי לרב. לכך נלע"ד דודאי פשיטא לתלמודא דרב אמר במקדיש כר"י וממילא דתו לא הוי צריך למימר במפקיר דכ"ש הוא אלא הא דאמר ר"י משמיה דרב במפקיר היינו משום דמכללא דמקדיש יליף לה דכ"ש מפקיר והא דאמר ר"י במפקיר ולא במקדיש היינו משום דר"י סבר דרב גופא לא אמר במקדיש אלא אליבא דרבנן דלית להו אין אדם מוציא דבריו לבטלה ותו לית לן למימר דהו"ל כאומר דמיו עלי ולגופו פשיטא ליה לרב דלא קדוש אי משום דתנא הוא ופליג ואי משום דברייתא דעושה ואוכל מסייע ליה מיהא בהא דלגופו לא קדוש וממילא דע"כ אליבא דרבנן דר"מ המקדיש עבדו יוצא לחירות דע"כ דלמיהוי עם קדוש קאמר אבל לרב גופא סובר ר"י דלדמי קאמר והיינו כר"מ דאע"ג דלא אמר דמיו עלי הו"ל כאומר כדמסיק הש"ס ומש"ה לא אמר ר"י משמיה דרב במקדיש דרב גופא אליבא דרבנן קאמר וליה לא ס"ל אלא כר"מ דלדמי קאמר וכדאשכחן בדוכתי טובא שהביאו התוספות בד"ה ה"מ דרב כר"מ ומשו"ה אמר ר"י במפקיר דמכלל דאמר רב במקדיש אליבא דרבנן דר' מאיר שמעינן מיהא במפקיר אליבא דכ"ע וכמ"ש בלשון הגמרא דהא בהא תליא נקטינן מיהא דע"כ סבר רב דלגופו לא קדוש דאי ס"ד דקדוש לגופו א"כ הא דקאמר רב המקדיש יוצא לחירות אליבא דמאן אמרה דהא לרבנן דר"מ פשיטא דאית לן למימר דלגופו קדוש אע"כ דסובר רב בפשיטות דלגופו לא קדוש אלא דלר"מ הוה ליה כאומר דמיו עלי ולרבנן יוצא לחירות נמצא דלפי זה יפה עולה פסק הרמב"ם ז"ל דמאי דמסיק סתמא דתלמודא אבל מקדיש לדמי קאמר היינו דוקא אליבא דרב דפשיטא ליה דלגופו לא קדוש אבל סתמא דתלמודא גופא סובר דקדוש לגופו כרבי ורבנן וכדמסיק הש"ס לקמן גבי לימא כתנאי דלמסקנא כ"ע סברי דקדוש ומועלין בו והיינו ע"כ דקדוש לגופו דאי ס"ד דהו"ל כאומר דמיו עלי לא שייך ביה מעילה והכי אית לן למיפסק כסתמא דתלמודא לקמן וכמו שאבאר שם לקמן גבי לימא כתנאי. העולה מדברינו שיש ליישב כל השיטה אלא דמ"מ לשיטת רש"י ז"ל א"ש טפי הא דקאמר לדמי קאמר משום דליכא שום תנא דסבר דקדוש קדושת הגוף והא דמסקינן נמי לקמן גבי לימא כתנאי דלכ"ע קדוש לאו קדוש לגופו קאמר אלא קדוש לדמיו לימכר והיינו דקתני מועלין בו כמו בהמה טמאה ומעכשיו נבא לבאר וליישב שיטת רש"י ז"ל מה שהקשו התוספות בא"ד ומיהו קשה דאי מדמה למתפיס תמימים כו' ולכאורה משמע דליהוי עם קדוש קאמר ואינו נותן שום דמים להקדש עכ"ל. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם בזה ושותא דמרנן בעלי תוספות לא ידענא דע"כ למ"ש רש"י דדמי למתפיס תמימין לבדק הבית היינו באומר בפירוש להעבד הרי הוא קדוש לדמיו שעל זה כתב רש"י ז"ל דבריו דדמי למתפיס תמימים לבדק הבית ואה"נ דבכה"ג חלו על העבד שני קדושות דכיון דשייך בגופו קדושה לצאת לחירות וכיון דאמר לדמיו צריך הוא ליתן דמים או שהעבד יתן דמי עצמו להקדש דלא סגי ליה בלא"ה כיון דאמר לדמיו חל עליו ג"כ הקדש ב"ה כמו במתפיס תמימים לבדק הבית והיינו דלא מצי לאוקמי ברייתא דגיזברין בהכי דא"כ מאי קאמר אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות ות"ל שכבר יצא לחירות ואין להגיזברין עוד אלא לתבוע הדמים מהעבד או מהמקדיש משא"כ בעיקר מימרא דרב דאמר המקדיש עבדו דלא איירי שהקדישו בפי' לדמיו אלא שהקדישו סתם א"כ שפיר קאמר רב דליהוי עם קדוש קאמר ומהיכא תיתי נאמר שיתן דמים לב"ה כיון שלא הקדישו כלל לב"ה אלא לשחררו בלבד ומה שכתבו עוד בא"ד וז"ל ועוד מאי קפריך מאך כל חרם כו' דהתם לא שייך לומר למיהוי עם קדוש כו' עכ"ל. וגם את זה לא ידעתי מה ענין קושיא זו טפי לשיטת רש"י ז"ל מלשיטתם דלדידהו נמי למאי דמסקו קושית הש"ס מאך כל חרם היינו לאידך גיסא נהי דלא שייך בחרם למיהוי עם קדוש מ"מ כיון דחזינן מיהא בחרם דשייך בעבד קדושת הגוף לאסור בהנאה א"כ מקדיש נמי אמאי קאמר רב לגופו לא קדוש וא"כ לשיטת רש"י ז"ל נמי נהי דלשיטתו מפרשין כן קושיית הש"ס עליה דרב דליהוי קדוש לדמיו כדאשכחן בברייתא דגזברין וברייתא דעושה ואוכל מ"מ קושיא זו דמקשה הש"ס מאך כל חרם קאי אמאי דקאמר רב לגופו לא קדוש ופירש"י שאינו ראוי לא למזבח ולא לבד"ה וא"כ מקשה מקרא דאך כל חרם דשייך קדושת בד"ה בדיעבד לענין חרם וקדוש קדושת הגוף דאסור בהנאה ומועלין בו כדין כל חרם עד שלא בא ליד הכהן או שנפדה מיד הגזבר וא"כ במקדיש נמי י"ל דקדוש לגופו בכה"ג דמ"ש חרם מהקדש דודאי לא שייך לומר למיהוי עם קדוש קאמר אלא היכא דלא שייך לומר דקדוש לגופו וזה ברור וצ"ע גדול ליישב קושיית התוספות. ומ"ש עוד בא"ד וז"ל ועוד כי משני דאמר לדמי כו' וא"כ מאי איריא עבדיו אפילו דחבריה נמי ועוד מ"ש כנענים כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב דבלא"ה נראה מל' רש"י ז"ל להדיא דהא דמקשה מאך כל חרם לאו מברייתא פריך דאיכא למימר רב תנא הוא ופליג כמו בקמייתא אלא דקשיא לרב מקרא גופיה ואם כן ממילא נתיישבה קושיית התוספות דהא דקתני ברייתא אך כל חרם לרבות עבדיו ושפחותיו הכנענים היינו אליבא דרבי ורבנן דבהנהו הוי חרם גמור משא"כ רב לית ליה האי ברייתא אלא מוקי לקרא דאך כל חרם לדמי ואה"נ ל"ש ע"כ ול"ש ע"ע ל"ש דידיה ול"ש דחבריה ואע"ג דקרא כתיב אך כל חרם אשר יחרים מכל אשר לו מאדם כו' ומ"מ ע"כ האי מאדם בלא"ה ענינא אחרינא הוא למאי דמוקי לה לדמי והיינו דמיו עלי ואין זה דין חרם כלל דאסור בהנאה וזה מותר אלא ריבוי בעלמא הוא וכה"ג אשכחן טובא דשבקיה לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה וא"כ אין כאן קושיא כלל דאף ע"ג דכתיב מכל אשר לו מ"מ ריבוי דמאדם היינו אפילו דאחרינא ובלא"ה האי מכל אשר לו מוקמינן לדרשא אחריני שלא יחרים כל נכסיו כדאיתא בערכין כנ"ל נכון ודוק היטב בכל מ"ש בזה ולענ"ד הדברים ברורים בעזה"י:

גמרא אי הכי אידך נמי דאמר לדמי ופירש"י דהיינו באומר דמיו עלי. ולכאורה יש לתמוה כיון דע"כ האי דמקדיש נכסיו והיו בהן עבדים ע"כ בהקדיש כל נכסיו איירי דהכי דייקינן בעלמא דעבדים איקרי נכסי ואם כן היאך מיתוקמא דאמר כל דמי נכסיו עליו ויתן פדיונם להקדש שהרי לא נשאר לו כלום ויש ליישב בדוחק. מיהו לפ"ז מצינן למימר דלפי המסקנא דמוקמינן לברייתא דעושה ואוכל כר"מ דיותר שייך לומר דהו"ל כאומר דמיו עלי ממה שנאמר דהו"ל כאומר שיהא קדוש לדמיו לימכר כמו שאפרש בסמוך לשיטת רש"י ממילא דתו לא צריכינן למימר דרבי ורבנן לית להו דר"מ דאיכא למימר דאינהו נמי הכי ס"ל אלא דשאני הכא כיון שהקדיש כל נכסיו לא משמע להו דהו"ל כאומר דמיהן עלי מה"ט דפרישית ומשו"ה קאמרי דהו"ל כאומר שיהיו קדושין לדמיו לימכר כנ"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה שלא הקדיש אלא דמיו ולא אמר אלא הרי הוא הקדש לדמיו כו' עכ"ל. ומה שהכריחו לפרש כן ולא פי' בפשיטות דהאי שלא הקדיש אלא דמיו היינו דהו"ל כאומר דמיו עלי דהכי פשטא דלישנא כמו שפירשתי בלשון התוספות ואפ"ה הוי קשה שפיר לרב דהא ל"ל דאיירי באומר לדמי דא"כ מאי קמ"ל דעושה ואוכל אע"כ דמסתמא הו"ל כאומר דמיו עלי וקשיא לרב אלא דלא נראה לרש"י לפרש כן דא"כ מאי ענין קושיא זו לרב דוקא דל רב מהכא מתנייתא מי לא פליגי ברייתא דגזברין וברייתא דעושה ואוכל לכך הוכרח לפרש האי ברייתא דהכא כברייתא דגיזברין ממש דקדוש לדמיו ולשיטת התוספות כבר פירשתי דעיקר הקושיא מברייתא דעושה ואוכל משום דלא ניחא להש"ס לומר דתלתא תנאי היא כמ"ש באריכות בל' התוספות ועדין קשיא לי לשיטת רש"י ז"ל א"כ מאי מקשה הש"ס לרב מברייתא דעושה ואוכל דהיינו כברייתא דגיזברין וא"כ ממילא דאיכא לשנויי כדמשני לעיל רב תנא הוא ופליג ול"ל דנראה להש"ס דוחק לומר דרב פליג אשני ברייתות הא ליתא דהא לעיל בהא דמקשה הש"ס מאך כל חרם כתב רש"י ז"ל להדיא דלא מקשה אלא כיון דקרא קאמר וע"כ כוונתו בזה משום דמברייתא לא מצי לאקשויי דרב תנא ופליג ויש ליישב דעיקר קושייתו הכא מדקתני בברייתא עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו משמע דעיקר הרבותא דלא תימא שהוקדש לגופו אבל לעולם ליכא שום סברא חיצונה כלל אפילו דרך הו"א לומר דליהוי עם קדוש קאמר דאל"כ איפכא הו"ל למיתני בברייתא המקדיש עבדו הקדישו לדמיו אע"כ דבהא ליכא רבותא כלל דפשיטא טובא דל"ל כלל למיהוי עם קדוש קאמר וא"כ קשה לרב היאך פליגי בסברא הפוכה לגמרי כנ"ל ודו"ק:


דף לט עמוד אעריכה

גמרא ה"מ ר"מ היא. ופרש"י ז"ל דהיינו דהו"ל כאומר דמיו עלי והכי מוכח מלשון הגמרא דאמר ה"נ מסתברא ולפ"ז ע"כ צ"ל דלהאי אוקימתא משמע מברייתא דהכא דאיכא מיהא שום סברא לומר דלמיהוי עם קדוש קאמר והיינו כרב אלא דלרבי מאיר כיון דלענין דמיו עלי אין צריך לפרש דבריו כדאשכחן לרבי מאיר בעלמא דמסתמא הו"ל כאומר דמיו עלי וה"נ דכוותיה לגבי דמיו עלי דשייך להקדש מיחזי כמוציא דבריו לבטלה אם נפרש למיהוי עם קדוש קאמר שאין ענין הקדש גמור. מיהו לא מצינו למימר דאפילו לר"מ להוי הקדש לדמיו לימכר משום דאין מוציא דבריו לבטלה הא ליתא כיון דאנן השתא האי ברייתא אליבא דרב מוקמינן לה דשייך מיהא בעבד למיהוי עם קדוש א"כ כל היכא דנחית להכי שיהא איזה לשון הקדש על גוף העבד תו לא מצי לאקדושי לדמיו לימכר דחל עליו קדושת עצמו למיהוי עם קדוש כפרש"י ז"ל לעיל דהו"ל כמקדיש תמימים לבד"ה אע"כ דהמקדיש לא נתכוון כלל שיהא שום ענין הקדש כלל על גוף העבד לא למיהוי עם קדוש מדקאמר בלשון הקדש ולא בלשון שיחרור כיון דצריך גט שיחרור ולדמיו לימכר נמי א"א דהא אינו רשאי דא"כ הו"ל לשחררו שיהא עם קדוש. אע"כ דלשון הקדש שהזכיר אינו על גוף העבד כלל אלא כאומר דמיו עלי והיינו לרבי מאיר דוקא וממילא דלרבנן דר"מ הוי עם קדוש וא"כ לפ"ז תו לא צריכינן למימר דרב תנא הוא ופליג אברייתא דגזברין אלא דאשכח תנאי דברייתא דעושה ואוכל דסברי כוותיה דשייך לומר למיהוי עם קדוש וממילא דמה"ט א"א להקדישו לדמיו לימכר דאינו רשאי אלא לר"מ הו"ל כאומר דמיו עלי ולרבנן דר"מ הוי עם קדוש ורב כרבנן ס"ל. אמנם מדלא קאמר הש"ס אלא ה"מ ר"מ היא משמע דלא הדר ביה ממאי דקאמר לעיל רב תנא ופליג לכך נראה דליכא מהכא לא תיובתא ולא סייעתא לרב דלעולם איכא למימר דברייתא דעושה ואוכל נמי סברה דלא שייך כלל לומר למיהוי עם קדוש קאמר והא דקאמר דהו"ל כאומר דמיו עלי ולא קאמר דהוי קדוש לימכר היינו משום דלא אשכחן לר"מ דאע"ג דלא אמר כמאן דאמר דמי אלא לענין דמי עלי כדאשכחן בכמה דוכתי שהביאו התוס' משא"כ לענין קדוש לימכר צ"ל כן בפירוש והיינו דקאמר לעיל לדמי לא קאמר ואפשר דכ"ע מודו בהכי וברייתא דהגזברין איירי שפירש בהדיא שהקדישו לדמיו לימכר למאי דלית ליה דרב ובזה נתיישב גם כן הא דקאמר לעיל אליבא דר"י אבל מקדיש לדמי קאמר היינו ע"כ כאומר דמיו עלי כברייתא דהכא אבל קדוש לימכר לעולם לא אמרינן אלא היכא שפירש בהדיא ולפ"ז לרבנן דר"מ היכא שהקדיש העבד סתם לא עשה ולא כלום אי ליתא לדרב והו"ל כמקדיש עצמו דע"כ לרבנן דר"מ לא עשה כלום כן נ"ל הצעה זו לשיטת רש"י ז"ל והוא מוכרח ודוק היטב:

שם לימא כתנאי כו' מאי לאו בהא קמיפלגי מ"ס קדוש ומ"ס לא קדוש. ולכאורה דאדרב קאי וקשיא לי דהא א"נ פליגי בהא דמ"ס קדוש ומ"ס לא קדוש אפ"ה איכא למימר דכ"ע דליתא לדרב אלא בהא קמיפלגי מ"ס דקדוש לגופו או לדמיו לימכר כברייתא דגזברין ומש"ה מועלין בו ומ"ס דהו"ל כאומר דמיו עלי כברייתא דעושה ואוכל ומש"ה אין מועלין בו וע"ק מאי קאמר לימא כתנאי הא ודאי בלא"ה פליגי תנאי ברייתא דגזברין וברייתא דעושה ואוכל והו"ל למימר לימא הני תנאי כהני תנאי כדבסמוך. והנלע"ד ליישב דלמאי דס"ד דפליגי אי קדוש ע"כ בדרב פליגי דאלת"ה היאך קפסיק ותני המקדיש עבדו אין מועלין בו הא ודאי מצינן מעילה היכא שהקדיש בפירוש לימכר לדמיו אע"כ דמ"ד אין מועלין היינו כרב דלעולם לא שייך להקדישו לגופו ולא לדמיו לימכר אפילו אמר בפירוש משום דהו"ל כמקדיש תמימים לבד"ה וזה סייעתא לשיטת רש"י ז"ל דלעיל כנ"ל נכון ותו לא מידי ודוק היטב:

שם אי הכי אדמיפלגי בשערו ליפלגו בגופו וכתב הרשב"א ז"ל דלשון א"ה אינו מדוקדק דלמאי דס"ד נמי מעיקרא דפליגי מ"ס קדוש ומ"ס לא קדוש נמי הוי מצי לאקשויי. ולענ"ד דלק"מ דלמאי דס"ד מעיקרא הוי מצי למימר דכ"ע עבדא כמקרקעי דמי וממילא דאף מאן דסבר קדוש לא מצי למתני מועלין בגופו ומש"ה קתני מועלין בשערו מה שא"כ עכשיו דמוקי פלוגתייהו אי כמקרקעי דמי או כמטלטלי מקשה שפיר ליפלגו בגופו וזה ברור וק"ל:

תוספות בד"ה קטנים כל המחזיק כו' דאין להם יד כו' עד סוף הדיבור. משמע בפשיטות מדבריהם דמילתא דזכיית הקטן לית ביה פלוגתא ורבנן דאבא שאול נמי מודו דקטן לית ליה זכיה לזכות בעצמו אלא הא דקסברי דקטנים נמי קנו עצמן ב"ח היינו מטעמא דמסקינן דנפקי לחירות במיתת הגר דילפינן מאשה מה אשה בין גדולה ובין קטנה נפקא במיתת הבעל ה"ה לעבד במיתת הגר בין גדול ובין קטן וכמו שאפרש בל' הגמרא אבל א"א לומר דטעמא דרבנן דקטן יש לו יד דא"כ מאי מדייק הש"ס לקמן מהא דקאמר מה אשה איסורא ולא ממונא דהלכה כאבא שאול דהא לרבנן קטן נמי איכא איסורא ולא ממונא אע"כ דקטן לית ביה פלוגתא והיינו דמקשו התוספות כאן ובכמה דוכתי סוגיית הש"ס אהדדי והעלו דדעת אחרת מקנה אותן שאני ולא משמע להו לאוקמי כתנאי ואע"ג דבפ"ק דב"מ דף י"ג קאמר הש"ס למימרא דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא אליבא דרבי יוסי מ"מ למסקנא הדר ביה הש"ס דלר' יוסי נמי לא קנה אלא מפני דרכי שלום וק"ל:

בא"ד וכן בפרק מי שמת גבי זכין לקטן כו' הל' מגומגם ויש כאן חסרון הניכר וערבובי דברים דהא למאי דמסקו כאן דדעת אחרת מקנה שאני א"כ אכתי קשה ההיא דזכין לקטן דהתם נמי דעת אחרת מקנה ואפ"ה משמע דלית לקטן זכיה אלא דבאמת ההיא איירי בקטן שהוא פחות מצרור וזורקו דבכה"ג פשיטא דלית ליה זכייה אף בדעת אחרת מקנה אבל כל הני דמייתי התוספות כאן היינו בקטן שנותנין לו צרור וזורקו כדמוכח מסוגיא דקידושין דקטן שיש בו דעת הוי ואפ"ה מייתי עלה שם בתלמודא פלוגתא דאבא שאול ורבנן אלמא דבקטן כה"ג נמי איירי אפ"ה סברי רבנן ואבא שאול דלית ליה זכיה כדפרישית בסמוך והיינו משום דליכא דעת אחרת מקנה ודו"ק ועיין בסמוך:

בא"ד וא"ת בפרק לולב וערבה כו' הנה רש"י ז"ל כתב שם להדיא דהא דאמרינן דינוקא מיקנא קני היינו דמדרבנן אית ליה זכייה מפני דרכי שלום ונראה שהתוספות לא רצו לפרש כן דמשמע להו דלא שייך דרכי שלום בכה"ג כיון שלא הקנו לו מעיקרא אלא ע"מ לצאת בו ואם כן אמאי קאמר אקנויי לא מקנה כיון שברצון החזירו למי שנתנו לו מאי דרכי שלום שייך בזה אע"כ משמע להו דיש לו זכיה גמורה וק"ל:

בא"ד וליכא למימר דהתם בפיקח כגון צרור וזורקו כו' הלשון אינו מדוקדק דהא לקושטא דמילתא אף למאי דמסקו דדעת אחרת מקנה אותן שאני אפילו הכי צריך לאוקמי ההיא דלולב הגזול בצרור וזורקו דאל"כ לא מהני דעת אחרת מקנה ובזה לא נסתפק שום אדם כדמוכח לקמן פרק התקבל וע"ש בתוס' אלא שעיקר דבריהם שכתבו כאן ול"ל היינו דבעו למימר דההיא דלולב הגזול איירי בפיקח כגון צרור וזורקו משא"כ ההיא דשמעתין איירי בקטן שהוא פחות מכן ע"ז כתבו דל"ל הכי דמסוגיא דקידושין מוכח דההיא דשמעתין נמי איירי בפיקח כגון צרור וזורקו כדפרישית בסמוך וזה ברור בכוונתם ועיין בסמוך:

בא"ד וי"ל דדעת אחרת מקנה אותן שאני עכ"ל. וכ"כ לקמן בפרק התקבל דף ס"ה ובריש פרק בן סורר ומורה ובפ"ק דכתובות וכ"כ כל הפוסקים וכן הוא בש"ע ח"מ סי' רמ"ג אבל הש"ך שם השיג מסברא דנפשיה על כל הפוסקים כיון שלא נזכר חילוק זה דדעת אחרת מקנה בש"ס אלא לענין חצר אי בעינן עומד בצד שדהו אבל לענין קטן לא מצינו חילוק זה ולכך העלה דבקטן שהגיע לצרור וזורקו זוכה לעצמו בכל ענין וכבר העירותי על דבריו בפ"ק דב"מ דף י"ב ועוד אוסיף שנית ידי בתכלית הביאור בפרק התקבל אי"ה לברר וללבן שאין ממש בדבריו ודברי התוספות כאן עיקר כמו שהסכימו כל הפוסקים ומה שהביא ראיה לדבריו מהירושלמי נלע"ד דלא מיבעיא דלא מסייע ליה אלא דהוי תיובתא גמורה לדבריו כמו שאבאר אי"ה שם כי שם מקומו וכאן לא באתי אלא כמקצר ועולה ממה שנוגע לסוגייתינו. ובאמת נראה לכאורה שנעלם מהש"ך דברי התוספות כאן ובכמה דוכתי שהכריחו לחלק בין דעת אחרת מקנה והש"ך לא הזכירם מיהו מההיא דהכא אפשר שהש"ך אינו חושש לקושיית התוס' דאיהו מפרש קטנים דהכא דאיירי אבא שאול ורבנן דהיינו בפחות מצרור וזורקו ולא חייש למ"ש התוס' דבקידושין משמע דהוי בן דעת שאין זה מוכרח כל כך אלא דלכאורה יש לדקדק עוד דהיאך אפשר לומר דקטנים דשמעתין היינו בפחות מצרור וזורקו דא"כ היאך מדייק הש"ס לקמן מה גבי אשה בין גדולה בין קטנה אף עבד בין גדול בין קטן ומשמע דיש לו תקנה מיהא בשטר שיחרור ואי בקטן שהוא פחות מצרור וזורקו אפילו באשה כה"ג אינה מגורשת דממעטינן להדיא בפרק התקבל וכמ"ש שם התוספות דממעטינן מושלחה דבעינן משלחה ואינה חוזרת או מונתן בידה שאין יד לקטנה גמורה ולשיטת רש"י ז"ל שם אף ע"י אביה אינה מתגרשת ותוספות חולקין אבל ע"י עצמה ודאי לא ואם כן היכי משכחת שיחרור בעבד שהוא קטן גמור דהא אין לו יד כלל מיהו אפשר דהש"ך סובר כשיטת רש"י ז"ל וא"כ אשה מתגרשת בין גדולה בין קטנה דהיינו ע"י אביה ובעבד קטן נמי משכחת שיחרור ע"י אחרים למאי דקי"ל זכות הוא לו שיוצא לחירות דמה"ט מהני שיחרור לעובר במעי שפחה ועי"ל דהא דאמרינן לקמן מה אשה בין גדולה בין קטנה לא איירי לענין שטר כפרש"י ז"ל אלא שהש"ך מפרש לענין שיוצאת במיתת הבעל וכה"ג בעבד לענין מיתת הגר. מיהו בעיקר דברי הש"ך כבר כתבתי דלענ"ד אין לזוז מדברי כל הפוסקים שהסכימו לשיטת התוספות דהא דאמרינן בקטן שהגיע לצרור וזורקו זוכה מדאורייתא היינו דוקא בדעת אחרת מקנה ומ"ש הש"ך שחילוק זה לא נזכר בש"ס אלא בחצר נלע"ד דדא ודא אחת היא כיון דבדעת אחרת מקנה קונה בחצר אף אם אינו עומד בצדו כ"ש דמהני בקטן שיש בו דעת ולא גרע יד דידיה מחצר. ועוד דמילתא דפשיטא היא דבדעת אחרת מקנה יש יד לקטן שהגיע לצרור וזורקו מדאורייתא אליבא דכ"ע דהא יש להם יד לענין גיטין מדאיצטריך למעט משלחה ואינה חוזרת דהיינו פחות מצרור וזורקו אלמא דבצרור וזורקו יש לה יד וה"ה בקטן לענין שיחרור דהא ילפינן לה לה מאשה ולפ"ז ע"כ הא דפליגי ר"י ור"ל בפ"ק דב"מ דף י' לענין קטן וקטנה היינו לענין מציאה דוקא אי ילפינן מציאה מגט היינו משום דבמציאה ליכא דעת אחרת מקנה ובגט איכא דעת אחרת מקנה כדאיתא שם דף י"ב ומאן דיליף מציאה מגט היינו משום דגט לא חשיב ליה דעת אחרת מקנה משום דחוב הוא לה כדאיתא שם ומש"ה יליף דוקא בקטנה ולא בקטן דשאני שיחרור דהוי דעת אחרת מקנה כיון דזכות הוא משא"כ במתנה וכל היכא דשייך דעת אחרת מקנה נלע"ד דמילתא דפשיטא היא דקטן שהגיע לצרור וזורקו יש לו יד ואפילו חצר יש לו דילפינן מגט ושיחרור דהיינו קטנה מגט וקטן משיחרור דילפינן לה לה מאשה ובהכי א"ש הסוגיא דב"מ יעויין שם ואין להאריך ודוק היטב:

גמרא איתיביה רבי אבא לעולא גר שמת כו' וכי מי כתב גט שיחרור לאלו. הא דמקשה קושיא זו דוקא לעולא אליבא דר"י טפי מלכל הני אמוראי דאמרי לעיל משמיה דרב המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור היינו משום דאיכא למימר דהא דמצריך רב גט שיחרור לאו מדאורייתא איירי דאפשר דכשמואל ס"ל אלא דצריך גט שיחרור מדרבנן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כיון דדרשא זו דמפקיר עבדו אינה פשוטה לכל אדם כדאשכחן לקמן בעבד שעשאו אפותיקי וביוצא בראשי איברים וכמ"ש התוספות לקמן גבי דיסקרתא דעבדי משא"כ הכא בגר שמת לא שייך האי חששא ועוד כיון דלא אפשר בשיחרור לא גזרו רבנן וחילוק זה מוכרח מלשון הרא"ש ז"ל כמו שאפרש שם גבי דיסקרתא דעבדי משא"כ אליבא דר"י אמרינן לקמן בשמעתין גבי נתייאשתי מפלוני עבדי דמפקיר צריך שיחרור מדאורייתא דיליף ר"י טעמא מלה לה מאשה וא"כ מקשו שפיר וק"ל:

שם וכי מי כתב גט שחרור לאלו. וקשיא לי טובא לשיטת התוס' לקמן דלר' יוחנן מפקיר עבדו מותר בשפחה ואוכל בתרומה אם כן מאי מקשה הכא מגר דלמא ר' יוחנן נמי אית ליה דרשא דעבד איש ומוקי לה לענין גר דוקא דאין רשות לרבו עליו כלל משא"כ מפקיר עבדו לא שייך למעטו מהאי קרא דשפיר קרינן ביה יש רשות לרבו עליו לענין דבניו עבדים וקנס כדאמרי' לקמן במעוכב גט שיחרור דקנין כספו קרינן ביה ויתן לאדוניו קרינן ביה ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך בלשון התוספות:

תוספות בד"ה וכי מי כתב כו' וטעמא דאבא שאול בקטנים דחשיב רשות רבן עליהם כיון שאין להם יד לזכות בעצמם עכ"ל. כבר כתבתי דרבנן נמי מודו דקטנים אין להם יד אלא דאפ"ה פליגי וסברי דמיקרי שפיר אין רשות רבן עליהם כיון שאין רשות שום אדם עליהם ובסברא בעלמא פליגי אבא שאול ורבנן וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית לעיל במימרא דשמואל דאמר המפקיר עבדו א"צ גט שיחרור ובלשון התוספות שם כתבתי דתליא בפלוגתא דרבי יוסי בנדרים דף מ"ה דמפרש ר"י טעמא דהפקר כמתנה דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה ורבנן פליגי עליה א"כ מצינן למימר דאבא שאול ורבנן נמי פליגי בהא מילתא גופא מאיזה שעה שייך לומר דמיקרי אין רשות לרבו עליו דלרבנן משעת הפקר ולאבא שאול עד דאתי לרשות זוכה כר' יוסי אלא דלפי מ"ש לעיל במימרא דשמואל בלשון התוספות דע"כ לית ליה דר"י דאי לר"י לא משכחת האי מילתא דמפקיר עבדו א"צ גט שיחרור דהא לעולם רשות רבו עליו עד שיזכה בו אחר ול"ל כגון שזכה העבד בעצמו דהא לר"י דהפקר כמתנה ממילא שאין העבד יכול לזכות בעצמו כמו שאינו יכול לזכות בעצמו כשמקנהו לו רבו דרך מתנה ואמר לו הרי את לעצמך דלא מהני אלא בשטר כדאשכחן ואפילו בע"ע לא מהני משום דגופו קנוי וכדאיתא לקמן בברייתא האומר לעבדו הרי את ב"ח לא קנה ופרש"י ז"ל והסכימו הפוסקים דאפילו לענין הפקעת השיעבוד לא מהני וא"כ מ"ש הפקר ממתנה כיון דלר"י תרווייהו כי הדדי נינהו דמ"ש התוספות לחלק לעיל בין לשון הפקר ובין לשון מתנה כבר כתבתי הטעם משום דבהפקר מסתלק האדון תיכף בדיבור בעלמא מגזירת הכתוב וממילא קרינן ביה שפיר אין רשות לרבו עליו משא"כ לר"י למאי דמפרש ר' יוחנן דלא נגמר ההפקר עד דאתי לרשות וזכה ממילא דהו"ל לגמרי כמתנה שאין העבד יכול לזכות בעצמו ואין שום טעם לחלק ביניהם ולפ"ז קשיא לי מאי מקשה ר' אבא לעולא אמימרא דר' יוחנן דהא רבי אבא ועולא גופייהו שקלי וטרי במס' נדרים דף מ"ה במימרא דר' יוחנן אליבא דר"י וא"כ דלמא לעולם אימא לך דר' יוחנן גופא סובר דדרשינן אין רשות לרבו עליו אין קרוי עבד אלא דלא משמע ליה האי דרשא לענין מפקיר עבדו משום דכר"י ס"ל דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה וא"כ אכתי רשות רבו עליו כדפרישית משא"כ לענין גר שמת דהפקירא דממילא הוא דכיון שמת ממילא פקע ליה רשותא וא"כ מיקרי שפיר אין רשות רבו עליו וזכה בעצמו לצאת לחירות וא"צ גט שיחרור מדרשת דעבד איש ויש ליישב דהאי קרא דעבד איש א"א לאוקמי בגר שמת לחוד דהא פשטא דקרא אתי לאשמעינן שאין מעכב את האדון מלאכול בפסח וזה לא שייך בגר שמת ועי"ל דנהי דרבי יוחנן גופא מפרש טעמא דר"י דהפקר כמתנה מ"מ איהו ע"כ לא סבר ליה כר"י דאל"כ אמאי קאמר המפקיר עבדו יצא לחירות דהא לר"י לענין השיעבוד נמי אין העבד יכול לזכות בעצמו מה"ט גופא כמ"ש אלא שיש לחלק דלפי מה שפירש"י ז"ל לעיל במימרא דרבי יוחנן דיצא לחירות היינו שלא ישתעבד בו לבד ואם כן אפשר דלענין זה הו"ל כמחילה שאין צריך קנין ולא דמי לע"ע דהתם לענין גרעון כסף איירי דהו"ל כמלוה שיש עליה משכון מה שאין כן לענין שלא ישתעבד בו אפשר דבמחילה בעלמא סגי ודבר זה צריך עיון ואין להאריך כאן יותר:

בד"ה אלמה אמר אמימר כו' משום דשמואל תנאי היא בפרק החולץ ובפ' בתרא דנזיר עכ"ל. ולענ"ד דבריהם צ"ע בזה דמפרק בתרא דנזיר ודאי לא משמע מידי דנהי דמסיק שם הש"ס דכ"ע אית להו דשמואל המעיין שם יראה להדיא דלאו דוקא קאמר הכי דאדרבא א"א דכ"ע לית להו דשמואל א"ש טפי בפשיטות ולמאי דמוקי דכ"ע אית להו דשמואל צריך לידחק ולאוקמי מתני' דהתם בשלא נתייאש דוקא וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דלר"י ע"כ לית ליה דשמואל והתם איירי ר"י ור"מ מיהו משום הא לא איריא דאיכא למימר דסתמא דתלמודא שם סבר דטעמיה דר"י בנדרים ד' מ"ה לאו כדמפרש רבי יוחנן טעמא דהפקר כמתנה אלא כמסקנא דרבא בנדרים דטעמא דר"י משום גזירה כמבואר שם מיהו הקושיא ראשונה במקומה עומדת דמפ' בתרא דנזיר אין הכרע כלל אי דכ"ע אית להו דשמואל אי לית להו ועוד דאף למאי דס"ד מעיקרא בפרק בתרא דנזיר דפליגי בדשמואל אפ"ה נראה ברור דלאו דווקא קאמר בדשמואל קמיפלגי אלא ה"ה לרב ור"י דהתם דפליגי בעבד שברח אם מותר לשתות ביין לאחר שהודר בנזיר לא תליא מילתא כלל בגט שיחרור אלא דעיקר פלוגתייהו אם חוזר ומשתעבד לאחר יאוש או לא ע"ש שכל זה מוכרח וא"כ שיטת התוספות בזה צ"ע וכן מ"ש דבפרק החולץ מצינו תנאי דפליגי בדשמואל נמי יש לגמגם דנהי דאשכחן תנא דלית ליה דשמואל דדריש עבד איש למילתא אחריתי מ"מ לא אשכחן תנא דאית ליה דשמואל דהא דקאמר התם ורבנן האי עבד איש מיבעיא ליה כדשמואל נמי לאו דוקא כדשמואל אלא דעיקר מילתא נקיט דשמואל דריש להאי קרא דעבד איש בהדיא לענין דא"צ גט שיחרור אבל אה"נ דאפילו מאן דלית ליה דשמואל אפ"ה איצטריך קרא דעבד איש דכל שאין רשות לרבו עליו אינו מעכבו מלאכול בפסח וכן מבואר בירושלמי וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו להדיא דרב ורבי יוחנן דרשי הכי ועפ"ז נלענ"ד ליישב מה שהקשו שם בתוספות תרתי מימרי דריב"ל אהדדי דוק ותמצא דלמאי דפרישית א"ש ועיין מה שאפרש בזה לקמן באיבעיא דמעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה. מיהו יהיה איך שיהיה מ"מ נתיישב' קושית התוספות שלפנינו דלא מצי לאקשויי לאמימר מדשמואל ומברייתא דאבא שאול ורבנן דאיהו מוקי להו כשמואל אבל אמימר גופא סבר כתנא דהחולץ דודאי לית ליה דשמואל דהא מוקי לקרא דעבד איש למילתא אחריתי ודו"ק:

בא"ד ולהכי נמי לא מצי למיפרך מרבנן דאבא שאול כו' עכ"ל. ועיין במהרש"א ז"ל מ"ש בזה ודברי פח"ח שפתים ישק כו' אמנם עכ"ז נלע"ד עיקר כמו שהגיה מהרש"ל ז"ל שצ"ל להכי לא מצי למיפרך מרבנן ואבא שאול והיינו משום דלענ"ד מ"ש התוס' וז"ל אבל הא קשיא לי אי איתא דאמימר דלא כרבי יוחנן רבי' נ"ל ברור דלאו דוקא דר"י רביה ממש דאמימר הוה דהיאך יתכן לומר כן ר"י היה תחלת האמוראים בימי רב ושמואל והיה בא"י ואמימר היה סוף האמוראים בימי רב אשי ובבבל וא"כ אמימר לא ראה את ר"י אלא עיקר כוונת התוס' דקשיא להו אי אמימר אתיא דלא כר"י רביה משום דר"י היה רבן של כל בני הגולה ומצינו בכמה דוכתי שכתב רש"י דמרב ור"י רגיל הש"ס להקשות לכולהו אמוראי בתראי והיינו היכא דליכא אמוראי קדמאי דמסייעי והכי נמי מקשו הכא כיון דאמימר ע"כ לית ליה דשמואל ואם כן אם נאמר דאמימר לית ליה דאבא שאול ורבנן אם כן פליג נמי אריב"ל ואדר"י דהא אינהו פסקו להדיא בשמעתין או כאבא שאול או כרבנן וע"כ דריב"ל ור"י סברי תרוייהו דמיתת הגר מתרת וא"כ מקשה שפיר דאתיא מילתא דאמימר דלא כמאן משא"כ לשיטת מהרש"א ז"ל דכוונת התוספות דקושיית הש"ס אי אתיא מילתא דאמימר דלא כר"י רביה ומשמע דלגבי ריב"ל נמי קאמר וע"כ צריך לפרש לפ"ז דר"י רביה דאמימר ממש הוי ולדעתי א"א לומר כן כדפרישית לכך נ"ל עיקר כמו שהביא מהרש"ל ז"ל וכבר עלה בלבי ליישב בד"א דודאי לא שייך לאקשויי לאמימר מדאבא שאול דאיכא למימר כדפרישית לעיל דאבא שאול סבר דהפקר לא הוי עד דאתי לרשות זוכה כדמצינו ליה בגר קטן דדריש אין רשות לרבו עליו דוקא מדאתי לרשות זוכה אבל קודם שזכה מקרי רשות רבו עליו וא"כ איכא למימר דמה"ט לא משמע ליה קרא דעבד איש אלא לענין גר שמת דהו"ל הפקר דממילא מה שאין כן לענין מפקיר עבדו לא מימעט כלל מעבד איש דלעולם רשות רבו עליו לענין שיחרור שאין העבד יכול לזכות בעצמו כדפרישית לעיל אבל מדרבנן דאבא שאול דע"כ סברי דמשעה שהפקירו מיקרי אין רשות רבו עליו אע"ג שלא זכה בעצמו כדמצינו בקטנים א"כ מקשי שפיר כנ"ל אלא דמסתימת לשון התוספות לא משמע הכי ודו"ק:


דף לט עמוד בעריכה

בגמרא וא"ר יוחנן מ"ט דרבי גמר לה לה מאשה. וקשיא לי מאי קאמר ר"י מ"ט דרבי הא שמואל גופא דקאמר אין צריך גט שיחרור מפיק ליה מקרא דכתיב עבד איש וכיון דרבי ע"כ לית ליה האי דרשא אלא מפיק לה לדרשא אחריתי דאלת"ה מאי משני ר"י דיליף לה לה מאשה דאכתי אמאי לא אמרינן דאתא קרא דעבד איש ומפיק מג"ש כדאשכחן נמי דעבד יוצא בגרעון כסף ובראשי איברים אף ע"ג דלא שייכא באשה אע"כ דג"ש לאו להכי הוא דאתא דאיצטריך לכמה מילי אחריני ועיקר שטר שיחרור נמי לא ידעינן אלא מג"ש ואכתי מנלן דלא מוקי קרא דעבד איש לענין דא"צ גט שיחרור אע"כ דרבי לית ליה כלל דרשא דעבד איש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מהדר ר"י אטעמא דרבי ויש ליישב משום דודאי בלאו דרשא דעבד איש נמי הו"ל למימר מסברא דהפקר מהני לענין שיחרור כיון דגלי קרא דיוצא בכסף אלמא דכל ענייני עבד בממונא תליא מילתא וא"כ סד"א דה"ה להפקר ויאוש כיון שנסתלק האדון מהממון שיש לו עליו הרי הוא ככסף ומש"ה איצטריך לאתויי מג"ש דלה לה מאשה דלא מהני ולפ"ז שמואל גופא דאיצטריך ליה למילף מקרא דעבד איש היינו כי היכי דלא נילף מג"ש דלא מהני וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש לעיל דאף מאן דלית ליה דשמואל אפ"ה דריש עבד איש דכל שאין רשות לרבו עליו אין קרוי עבד אלא דדרשי ליה לענין שאין מעכבו מלאכול מפסחו לחוד ועוד דהא אליבא דריב"ל קיימינן הכא וריב"ל גופא משמע בפרק החולץ דמייתר ליה קרא דכל עבד איש דלא מצי לאוקמי כדרשא דרשב"א שם כמו שהקשו שם בתוספות בדף מ"ו בד"ה אלא עבד ע"ש ולמאי דפרישית נתיישב מאי שהקשו דריב"ל גופא דריש עבד איש להאי דרשא גופא לענין פסח כשיטת הרשב"א ז"ל ולפ"ז איכא למימר דהא גופא קשיא ליה לר"י כיון דמצינו האי דרשא דאין קרוי עבד לענין פסח מאן פליג לן דילמא לכל מילי אין קרוי עבד ע"ז מסיק כיון דאיכא ג"ש דלה לה מאשה ניחא לן למימר דאהני ג"ש ואהני קרא לענין פסח לחוד כנ"ל נכון ודו"ק:

שם וקא דייקת מינה כאשה מה אשה איסורא ולא ממונא. ולכאורה הסוגיא תמוה וכבר נדחק רש"י ז"ל לפרש לפי שיטתו דאמילתא דרבי קאי והיינו לפי פירושו דהא דקאמר רבי אין לו תקנה היינו דאסור בשפחה ואסור בב"ח וא"כ בעי לדייק דבעבד קטן לא איירי רבי משום דיש לו דין עבד גמור ויש לו תקנה בשפחה משא"כ לפי פירוש התוספות שכתבו לקמן בדף הסמוך בד"ה אותו עבד אין לו תקנה דהיינו בב"ח אבל מותר בשפחה א"כ ממילא לא שייך לפרש כפירש"י ונראה דלפי שיטתם הא דקאמר מה אשה איסורא ולא ממונא ה"ק כיון דלגמרי ילפינן מאשה לענין הפקר ויאוש ה"ה לענין מיתת האדון דילפינן נמי מאשה דעבדו דגר כי אשתו היינו לגמרי כאשה שאין מיתת הבעל מתירה אלא לענין איסורא דממונא לא שייך בה משא"כ באשה דאיכא ממונא לא מהני מיתת האדון וזה ברור אבל קשיא לי טובא לכל הפירושים דלמאי דס"ד דבעי למידק מכללא דאית לן למילף מאשה דוקא איסורא ולא ממונא ולא משמע ליה לומר מה אשה בין גדולה בין קטנה א"כ אמאי איצטריך ליה למילף מכללא דהלכה כאבא שאול ותיפוק ליה דמפלוגתייהו דאבא שאול ורבנן גופא מוכח הכי דכיון דרבנן סברי בין גדולים בין קטנים קנו עצמן ב"ח תיקשי וכי מי כתב גט שחרור לאלו וע"כ סברי רבנן נמי דעבדו דגר כאשתו ומיתתו מתרת אף בקטנים אלמא דע"כ סברי מה אשה בין גדולה בין קטנה וכיון דעכשיו לא ס"ד האי סברא ממילא דהלכה כאבא שאול כיון דטעמא דרבנן לא משמע ליה דהא ל"ל דקס"ד דרבנן סברי דקטנים יש להם זכייה לקנות בעצמן דא"כ עכשיו נמי מהיכא משמע ליה דהלכה כאבא שאול דהא לרבנן קטנים נמי מיקרי איסורא ולא ממונא אע"כ דבהא ליכא פלוגתא דקטן אין לו זכייה כמ"ש לעיל בלשון התוספות בד"ה קטנים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ול"ל נמי דלמאי דפשיטא ליה עכשיו מה אשה איסורא ולא ממונא ע"כ הוי סבר דאבא שאול ורבנן פליגי בדשמואל דרבנן כשמואל דהפקר מתיר מקרא דעבד איש וממילא ל"ש גדולים ול"ש קטנים ואבא שאול אי הוי סבר כשמואל לא הוי פליג עלייהו דרבנן דלא משמע ליה עכשיו מ"ש התוספות בד"ה וכי מי כתב דתרוייהו סברי כשמואל ובסברא פליגי מאיזה שעה מיקרי אין רשות רבו עליו והמקשה דהכא לית ליה האי סברא אע"כ סבר דאבא שאול לית ליה דשמואל אלא כרבי דיליף לה לה מאשה דהפקר לא מהני וא"כ ע"כ טעמא דאבא שאול דמיתת האדון מתיר דעבדו דגר כאשתו וא"כ ממילא דאיסורא ולא ממונא אלא דא"א לומר כן דא"כ אמאי איצטריך לאתויי הא דר"י דהא ממילתא דרבי גופא דאמר דהפקר לא מהני אם כן ע"כ ליתא לדרבנן דהא אינהו כשמואל סברי וממילא דהלכה כאבא שאול מיהו למאי דפרישית לעיל יש ליישב דודאי הוי ס"ד דטעמא דרבנן כדשמואל ואכתי אי לאו דר"י הוי מצי למימר דרבי גופא כשמואל ס"ל דמפקיר א"צ גט שיחרור מדאורייתא והא דקאמר אין לו תקנה אלא בשטר היינו מדרבנן שמא ימצאנו בשוק ויאמר עבדי אתה כדאשכחן בכמה דוכתי משא"כ בגר שמת דלא שייך האי חששא כמ"ש א"כ איכא למימר דכרבנן ס"ל לכך איצטריך לאתויי הא דר"י דרבי מדאוריית' קאמר וא"כ ע"כ לית ליה דשמואל וסובר דהפקר אינו מתיר אלא אי אית לך למימר בגר שמת היינו משום דמיתתו מתרת וממילא קא דייק דהלכה כאבא שאול משום דסובר בפשיטות דמיתה אינו מתיר אלא דומיא דאשה איסורא ולא ממונא ולפ"ז הדרך נפרש ג"כ לאידך לישנא בסמוך דבעי למידק מדר"י דהלכה כרבנן משום שסובר בפשיטות דאי מאשה יליף להתיר במיתה היינו בין גדול בין קטן ולפ"ז הוי סבר דע"כ טעמא דאבא שאול שסובר דמיתת הגר אינו מתיר אלא דבהפקר סובר כשמואל דדריש מקרא דעבד איש והוי ס"ד בפשיטות דמאן דיליף מעבד איש לא מצי למעט קטן דעדיין רשות רבו עליו כל זמן שלא זכה בו אדם כמ"ש התוספות לעיל וכיון דטעמא דאבא שאול ע"כ כשמואל ממילא דלרבי לא ס"ל כאבא שאול דהוי כשמואל אלא משום דאכתי הוי מצי למימר דלעולם רבי כשמואל ס"ל ורבי לא איירי אלא מדרבנן מש"ה מייתי דר"י ועוד יש ליישב דלשני הלשונות הוכרח לאתויי דר"י דאל"כ הוי מצי למימר דלעולם רבי כשמואל ס"ל לענין הפקר דדריש מקרא דעבד איש אלא דטעמא דר"י דיאוש לא דמי להפקר כמ"ש לעיל באריכות גבי אמתיה דמר שמואל לכך מייתי דר"י דטעמיה דרבי מג"ש דלה לה מאשה וממילא דמהאי טעמא במפקיר נמי לית ליה דשמואל כנ"ל נכון ודוק היטב:

תוספות בד"ה מה אשה כו' וא"ת היאך עבד משתחרר כו' וכ"ת דלשון הכתוב בשטר כו' אם כן לשמואל כו' עכ"ל. ועיין מ"ש בזה באריכות לעיל בלשון התוספות בד"ה המפקיר דף ל"ח ולפמ"ש נתישבה קושייתם כאן אלא דאף לפי שיטתם שם נמי לא ידענא מאי קשיא להו דנהי דלשון הכתוב בשטר לא הוי לשון הפקר אכתי הוי מצינן למימר שכותב בלשון מתנה ומהני לענין הפקעת ממון כדמצינו בקידושין לענין ע"ע שיוצא בשטר דהיינו לשון מתנה אע"ג דמסקינן שם דגופו קנוי וא"כ ממילא ה"ה לעבד כנעני כיון שנותן לו שטר השיחרור דמהני לענין איסור וכותב ג"כ לשון מתנה דמהני לענין ממון וממילא דזוכה בעצמו דהא גיטו וידו באין כאחד ואף למה שהארכתי לעיל בשיטה זו בכמה דוכתי דלשון מתנה לא מהני היינו בע"פ אבל ע"י שטר מתנה ודאי מהני ולפ"ז נתיישב ג"כ מה שהקשו כאן ועוד אפילו ע"י הפקר היאך משתחרר עבד קטן לאבא שאול ומאי קשיא להו דהא כתבו התוספות לעיל בשמעתין דהיכא דדעת אחרת מקנה מהני אף בקטן שהגיע לצרור וזרקו דהיינו קטן דאיירי בשמעתין ונהי דהפקר ויאוש לא מיקרי דעת אחרת מקנה אכתי משכחת שכותב לו בשטר מתנה עצמך קנוי לך ומוסר לידו השטר דכה"ג ודאי מיקרי דעת אחרת מקנה ומהני אף בקטן וצ"ע מיהו בלא"ה משני התוס' שפיר:

בא"ד ועוד דאפילו ע"י הפקר היאך משתחרר קטן לאבא שאול כו' עכ"ל. כבר כתבתי דלרבנן דאבא שאול נמי אין יד לקטן כמו שהוכחתי באריכות דליכא פלוגתא בהכי אלא דמדרבנן דאבא שאול לא קשיא להו דאינהו ע"כ לא סברי איסורא ולא ממונא אלא מה אשה בין גדולה ובין קטנה אלא לאבא שאול דאית ליה האי סברא מקשו הכי וק"ל:

רש"י בד"ה אורעה כל הפרשה כו' וה"ה קרא והפדה ולא נפדתה פדויה ואינה פדויה כו' עכ"ל ונראה מלשונו דלר"ש נמי מוקמינן פשטיה דקרא דוהפדה לא נפדתה שנפדית חציה בחצי דמי כספה וקרי ליה חצי שפחה וחצי ב"ח לענין חיוב אשם ואם לא נפדית כלל כתב רש"י ז"ל להדיא דאין בה אשם ולכאורה יש לתמוה דכיון דכסף לר"ש אינו גומר כלל לענין איסור אלא לענין שיעבוד א"כ אמאי קרי ליה חצי שפחה לענין אשם מה לי אם נפדית כולה או חציה או לא נפדית כלל מיהו רש"י ז"ל מפ' כן לפי שיטתו לעיל בסמוך גבי נתייאשתי מפלוני עבדי אין לו תקנה דאסור בשפחה אלמא דהפקעת השיעבוד מהני קצת לענין איסורא להחמיר עליו כמ"ש רש"י שם בד"ה אין לו תקנה כו' שהרי משוחרר הוא קצת ואינו גמור עכ"ל אלמא דמדמי ליה לחצי עבד וחצי ב"ח וכה"ג בשפחה נמי כיון דאסורה בעבד ע"י הפקעת השיעבוד שייך בה טפי תפיסת קידושין לע"ע לחייב אשם הבא עליה ומה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן כאן ולא מפרש כפשוטו דר"ש דריש והפדה לא נפדתה בשפחה גמורה ודברה תורה כלשון בני אדם כאינך תנאי דסברי הכי לקמן ובמסכת כריתות משום דר"ש משמיה דר"ע קאמר לה ור"ע קאמר בהדיא בכריתות דבחצי שפחה וחצי ב"ח הכתוב מדבר כך נראה לשיטת רש"י ז"ל מיהו לשיטת התוספות דמפקיר עבדו מותר בשפחה וא"כ נראה דה"ה בכסף לר"ש כיון דלא מהני אלא לענין שיעבוד ממילא דמותר בשפחה דמ"ש וא"כ ע"כ צ"ל דלר"ש אליבא דר"ע איירי קרא בשפחה גמורה ודברה תורה כלשון בני אדם כנ"ל ודוק היטב:

תוספות בד"ה משום דהו"ל כליו של מקנה אבל אם היה כו' ומכאן יש להוכיח דהלכה כרב כו' עכ"ל. לכאורה אין זה נמשך לדבריהם הקודמים דהא מפשטא דגמרא מוכח הכי אמנם ראיתי שהרשב"א ז"ל וה"ה כתבו בשם תוספות אחרים שרצו לומר דאין עבד נקנה לענין שיחרור כלל בחליפין כמו באשה אלא הא דאמרינן הכא משום דהו"ל כליו של מקנה היינו משום דאי הוי כליו של קונה הוי מהני מטעם דמים דהיינו שוה כסף ולא מטעם חליפין וא"כ לפ"ז ודאי לא שייך להוכיח דהלכה כרב אלא שהרשב"א ז"ל כתב שהבעלי תוספות חזרו מדבריהם והעלו כמ"ש כאן דשייך חליפין בעבד אע"ג דלא שייך באשה וא"כ לפ"ז שפיר יש המשך לדבריהם דמכאן מוכח דהלכה כרב וק"ל ועיין במהרש"א:


דף מ עמוד אעריכה

גמרא כופין את היורשים ועושין לה קורת רוח. ופירש"י ז"ל ואם אין רוחה נתקררה בלא שיחרור ישחררוה אבל הרי"ף מפרש דקורת רוח שעושין לה אינו אלא לענין שלא ישתעבדו בה מלאכות כבידות ועיין מ"ש בזה בפ"ק דף י"ג:

תוספות בד"ה אותו העבד כו' ואין נראה מדאמר לעיל כו' ומאי קמ"ל פשיטא דכופין כו' עכ"ל. פי' דנהי דאיצטריך לאשמעינן היא גופא דצריך גט שיחרור אכתי לא הו"ל למימר בהאי לישנא ולא עוד אלא שכופין דמשמע דהא דכופין רבותא היא מיהו לשיטת רש"י ז"ל יש ליישב דודאי איצטריך לאשמעינן רבותא דכופין דאי ממתניתין דלקמן דלמשנה אחרונה כופין בחצי עבד וחצי ב"ח אכתי סד"א דהתם דוקא איירי במי ששחרר חצי עבדו והניח חציו דא"כ איהו גרם ליה להיאסר בשפחה ובב"ח וכיון שעשה בו שלא כהוגן משו"ה כופין אותו לשחרר כולו משא"כ גבי עבד שברח מבית האסורין שהרב לא פשע כלום סד"א דאין כופין קמ"ל דאפ"ה כופין ואדרבא דלכאורה איכא למידק להכריח מזה שיטת רש"י ז"ל דלשיטת התוספות תיקשי לקושטא דמילתא אמאי כופין כיון דמותר בשפחה אלא דאיכא למימר משום דכופין על מידת סדום דכיון שנסתלק מהשעבוד ומהממון שיש לו עליו ותו ליכא עליה עשה דלעולם בהם תעבודו ממילא כופין אותו לשחררו ולהכניסו תחת כנפי השכינה לחייבו בכל המצות ואע"ג דמותר בשפחה ובניו עבדים מ"מ לית ליה פסידא בהכי דכיון שהפקיע שיעבודו ממנו אין יכול למסור לו שפחתו בע"כ אלא מרצונו ובלא"ה ימצא הרבה עבדים שיזדקקו לה ויהיו הוולדות שלו דבתרא דידה שדינן להו משא"כ לעיל במימרא דרב דימי דאיירי בשפחה מהדר ליה שפיר אי אתה מודה שבניה עבדים ואין להקשות לשיטת התוספות אכתי אמאי כופין הא אית ליה פסידא לענין קנס למאי דבעי למימר לקמן במעוכב גט שיחרור יש לו קנס אלא דאיכא למימר כיון דקנס מילתא דלא שכיחא היא לא חששו חכמים להפסד שאינו מצוי ולכופו להכניסו תחת כנפי השכינה טפי עדיף כנ"ל. מיהו בעיקר הדבר שנחלקו רש"י ותוס' נלע"ד דפלוגתא דאמוראי היא בירושלמי דגרסינן התם בניו מה הן יוצא בשן ועין בניו עבדים ויוצא ביאוש בניו בני חורין רבי יוסי בר אבין אמר איפכא יוצא ביאוש על ידי שלא שחררו התורה בניו עבדים ומשמע לכאורה דפליגי בהכי ביוצא ע"י יאוש אי מותר בשפחה או לא אלא דשיטת הירושלמי תמיה לי טובא היכי דמי אי שפחה נשא אם כן לעולם בניו עבדים אפילו אם דינו כב"ח ובא על השפחה לעולם הם עבדים דבתר דידה שדינן להו ואי ב"ח נשא לעולם הוולדות ב"ח דאפילו אם הוא עבד הא קי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ואף את"ל דהירושלמי ס"ל כמ"ד הולד ממזר סוף סוף עבד מיהא לא הוי לכך שיטת הירושלמי צריך עיון ודו"ק:

בא"ד וכן הא דאמר בירושלמי דהיכא דאמר שחררו כופין כו' תיפוק ליה משום דאסור בשפחה כו' עכ"ל. ולא זכיתי לעמוד על דבריהם בזה דהא אי לאו טעמא דמצוה לקיים דברי המת נראה שהיו הבנים רשאין להשתעבד בו לגמרי ולנהוג בו דין עבד גמור דאפילו לענין ממון לא זכה העבד בעצמו אלא על ידי דיבור בעלמא שאמר לשחררו והיינו משום דמצוה לקיים דברי המת וצריך עיון:

בא"ד ובפרק בתרא דכריתות אמרינן דסבר רבן שמעון בן גמליאל. לכאורה יש כאן ט"ס דבכריתות אדרבא לרבנן דפליגי עליה דרשב"ג מסקינן הכי עיין שם:

בא"ד ומסתברא כיון דאוכל בתרומה דשרי נמי בשפחה עכ"ל. ואין זה מוכרח דהא לקמן דף מ"ב מדמה הש"ס חצי עבד וחצי ב"ח למעוכב גט שיחרור כמ"ש שם התוספות בד"ה יום של רבו מיבעיא ליה לתלמודא במעוכב גט שיחרור אי אוכל בתרומה וכתבו שם התוספות להדיא דהיינו לענין חצי עבד אלמא דאע"ג דפשיטא דחצי עבד אסור בשפחה כדאיתא במשנה לישא שפחה אינו יכול ואפ"ה מספקא ליה אי אוכל בתרומה וצ"ע ודו"ק:

גמרא אמר אמימר המפקיר עבדו אותו עבד אין לו תקנה. וקשיא לי אטו מי פליג אמימר אהא דקאמר ריב"ל לעיל משמיה דרבי בנתייאשתי מפלוני עבדי אין לו תקנה אלא בשטר משמע דבשטר יש לו תקנה ולא אשכחן מאן דפליג עליה דרבי בהא ואדרבא משמע לעיל דהלכה פסוקה היא דבעי למידק מיניה אי הלכה כאבא שאול או כרבנן. מיהו יש ליישב לפמ"ש לעיל דא"ל דיאוש לא דמי להפקר וא"כ אפשר דאמימר סובר דדוקא גבי יאוש אמר רבי דיכול לשחררו בשטר משום דמדאורייתא אפשר דלא מהני יאוש בעבד אפילו לענין ממון שבו כדפרישית לעיל למ"ד עבדא כמקרקעי דמי והכי קי"ל במילי דאורייתא אלא כיון דיאוש קונה מדרבנן קיי"ל עבדא כמטלטלי דמי נמצא דמדאורייתא יש לו זכייה בגופו ובממונו משום הכי יכול לשחררו דהם אמרו והם אמרו שלא הפקיעו הממון עד לאחר שישחררו משא"כ במפקיר עבדו דמהני מדאורייתא לענין ממון שפיר קאמר אמימר דאין לו תקנה כנ"ל. ולפי זה ממילא נתיישבו מה שהניחו התוספות בתימה בד"ה צריך ואין לו תקנה דעבד שברח נמי מטעם יאוש אתינן עלה ועמ"ש לעיל באריכות ודו"ק:

תוספות בד"ה הא אמר בלשון שיחרור כו' א"נ הכא בעי גט מדרבנן כו' עכ"ל. וכתב הרא"ש ז"ל דלפ"ז במפקיר עבדו ומת צריך נמי גט שיחרור מדרבנן ומה"ט גופא כו' ע"ש. מיהו בגר שמת ע"כ דא"צ אפילו מדרבנן דהא קפסיק ותני קנו עצמן ב"ח אע"ג דא"א להם בגט שחרור שאין להם שום אדון בעולם אע"כ דבגר שמת לא שייך האי חששא שמא ימצאנו ויאמר לו עבדי אתה דלא שייך ה"ט אלא במי שיש לו יורשים ועמ"ש בזה גבי הא דאותביה רבי אבא לעולא ועי' בלשון הרא"ש ז"ל באריכות שכתב בשם הרי"ף ז"ל ליישב קושית התוספות בע"א דלא שייך לומר עבדו כאשתו אלא בגר שמת שאין לו שום יורש אף לענין האיסור משא"כ במפקיר עבדו ומת כיון דקי"ל הכא איסורא לבריה מורית אם כן לא שייך לומר עבדו כאשתו והקשה עליו הרא"ש ז"ל דמהא דפריך לעיל מדאמימר לא משמע כדבריו ע"כ לשון הרא"ש ז"ל ולכאורה יש לתמוה על תמיהת הרא"ש דודאי לאמימר מקשה שפיר כיון דאמר במפקיר עבדו ומת אין לו תקנה וע"כ דהא דלא מצו היורשים לכתוב גט שיחרור היינו משום דסבר איסורא לבריה לא מורית וא"כ מקשה הש"ס שפיר דא"כ הו"ל כי גר דמיתתו מתרת כיון שאין מי שיורש האיסור אלא דעיקר דקדוקו של הרא"ש ז"ל אינו אלא מלשון הש"ס דקאמר סתמא דתלמודא א"ה המפקיר עבדו ומת נמי א"כ משמע דאי לאו מימרא דאמימר הוי לן למימר דבמפקיר עבדו ומת נמי א"צ גט שיחרור מה"ט דעבדו כאשתו ולשיטת הרי"ף ז"ל אינו כן וכבר הארכתי ליישב שיטת הרי"ף ז"ל ואין להאריך:


דף מ עמוד בעריכה

תוספות בד"ה וכתב ליה גיטא דחירותא כו' שאין מעשה קטן כלום כמו קטן שקנה יבמתו מן התורה דאינו נותן גט עד שיגדל עכ"ל. ובאמת אין זו ראיה לפי שיטת התוספות שכתבו ביבמות דף ס"ז ובפ"ק דקידושין דף י"ט דהא דביאת בן ט' אינו אלא כמאמר בגדול דהיינו מדרבנן אבל מדאורייתא אינו קונה כלל וכן משמע מדאמרינן להדיא בפרק יוצא דופן דהא דאמרינן אינו נותן גט עד שיגדל היינו לכשיגדל יבעול ויתן גט וא"כ אין כאן שום ראיה לומר דגיטו של קטן שהגיע לפעוטות אין בו ממש אלא דנראה דהרשב"א שהביאו התוספות כאן נחית לשיטת הרמב"ם ז"ל שסובר להדיא דביאת יבם בן ט' קונה לגמרי מדאורייתא ורבנן אמרו דלא הוי כמאמר אלא דאכתי אין ראייתו מוכרחת דסוף סוף הא דאין נותן גט עד שיגדיל היינו משום דמדרבנן צריך לבעול כשיגדיל ואח"כ יתן גט כדאיתא פרק יוצא דופן וצ"ע:

בא"ד ור"ת מפרש כו' אלא לפי שנעשה ע"כ וכו' צריך מדרבנן לגיטא דחירותא שלא יאמר לו עבדי אתה עכ"ל נראה דהשתא לר"ת מפרשינן על שמיה דהיינו ע"ש הקטן כפרש"י דכיון שאין הגט אלא משום לעז בעלמא מהני ביה שיחרור של הקטן וכן נראה להדיא מלשון הראב"ד בהשגותיו בפ"ז מהל' עבדים ע"ש:

בד"ה חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר האי חיישינן הוי ודאי כו' עכ"ל. עיין מ"ש מהרש"א ועלה לו בקושיא מי הכריחו להתוספות לפ' כן דחיישינן היינו ודאי. ולע"ד נראה פשוט שדברי התוספות מוכרחים לא מיבעיא אם נאמר דפירוש התוספות קאי אסיפא דאיירי לענין שדה דא"כ ע"כ מוכח דחיישינן היינו ודאי דאין לפרש דהוי ספק דא"כ היה הדין דמעמידין הקרקע בחזקת הנותן ומאי קתני חיישינן ומאי נ"מ ועוד דאמאי קתני תרתי בבי כתבתי ונתתי לו כו' הודאת בע"ד כמאה עדים דמי והיינו נמי דנותן אוכל הפירות כדמסיק והו"ל לערבינהו וליתנינהו ואמאי שני נמי בלישנא כיון שהדין שוה בשניהם אע"כ דחיישינן היינו ודאי וממילא דלפ"ז כיון דע"כ בשדה הוי ודאי א"כ ממילא דהא דקתני נמי בבבא דרישא בעבד חיישינן היינו נמי ודאי דהא חד טעמא בתרוייהו כיון דשניהם טוענין ברי וא"ל דהמקבל טעה א"כ מסתמא הנותן אומר אמת וממילא דה"ה בעבד הדין כן ולדעתי צ"ע שיטת הפוסקים שסוברים דבעבד הוי ספק דאיכא למידק כדכתיבנא וק"ל:

בד"ה הודאת בע"ד כמאה עדים דמי כו' והא דבעי מי אוכל פירות פי' בעלמא הוא עכ"ל. עיין בלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו שהבין כוונת התוספות דמספקא ליה לתלמודא הא דאמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים אי קאי אהודאת הנותן או אהודאת המקבל ומלבד מה שהקשה הוא ז"ל ע"ז הפי' קשיא לי עוד דא"כ אמאי מקשה הש"ס אבבא דשדה דלעיל בעבד נמי דקתני נמי האי לישנא הודאת ב"ד כמאה עדים הו"ל למידק הכי וכן לפי מה שפירש הרשב"א ז"ל משמיה דנפשיה דהא דקאמר מי אוכל פירות קאי אבבא דרישא דקתני חיישינן ומשמע ליה דספיקא הוא ומש"ה קאמר מי אוכל פירות ויש להקשות ג"כ אם כן לעיל בעבד דקתני נמי חיישינן הו"ל למידק הכי אע"כ דהאי מי אוכל פירות אין לשון קושיא כלל אלא דינא בעלמא אתמר כדמסיק ולא פליגי כדמפרש מהרש"א ודוק היטב:

משנה עבד שעשאו רבו אפותיקי כו' ופירש"י אפותיקי אם לא אפרע לך חובך ממקום אחר ה"ז לפניך לגבותו עכ"ל. נראה מפירושו להדיא שמפרש למתניתין בזה הלשון שהוא לשון אפותיקי סתם ולא מפרש לה בלשון אפותיקי מפורש דהיינו אין לך פרעון אלא מזו כמו שפירשו התוספות בסמוך בד"ה במזיק שעבודו ועוד דלכאורה נראה דלשיטת רש"י ז"ל לא מצינן לאוקמי מתניתין כלל באפותיקי מפורש לפי שמצאנו לרש"י שכתב להדיא בפרק איזהו נשך דף ס"ו ע"ב גבי הא דאמרינן אסמכתא לא קניא אפותיקי מיהא הוי למיגבי מיניה ומסקינן לה באפותיקי מפורש וכתב שם רש"י ז"ל דלא מצי לסלוקי בזוזי וא"כ לפ"ז נראה כיון דלא מצי לסלק את המלוה בזוזי ממילא דלא מצי לשחרר את העבד כמו שהאריכו התוס' בזה דאפילו קדושת הגוף לא מצי להקדיש אלא דוקא לרבא דאמר מכאן ולהבא גובה והיינו כדמפרש רבא טעמא בפסחים משום דמצי לסלוקי בזוזי משא"כ היכא דלא מצי לסלוקי בזוזי מודה דלמפרע גובה וא"כ אין יכול להקדיש אפילו קדושת הגוף וכ"ש לשחררו לשיטת התוספות דשמעתין ובאמת כתב הב"ח בח"מ סי' קי"ז דמתני' דהכא מוכח דאפי' אפותיקי מפורש יכול לסלק בזוזי וממילא דלשיטת רש"י ז"ל ע"כ לא איירי באפותיקי מפורש אלא באפותיקי סתם כמ"ש להדיא אלא דלפי זה קשה קושיית התוספות בד"ה במזיק שיעבודו של חבירו קמיפלגי דאפותיקי סתם היכי משכחת ליה ות"ל שצריך לפרוע חובו ולכאורה היה באפשר ליישב דאף שצריך לפרוע חובו אכתי נ"מ דאי מזיק שיעבודו של חבירו חייב צריך ליתן מעידית שבנכסיו כדין מזיק ואי מדין ב"ח הו"ל בבינונית ועוד איכא למימר כגון שעברה שמיטה על החוב דנהי דלגבי אפותיקי לא מהני שמיטה דמלוה על המשכון אינו משמט וא"כ לא מחייב אלא משום מזיק שיעבודו של חבירו מה שאין כן מאן דפטר משום מזיק ממילא דפטור נמי מהחוב דשביעית משמטתו אלא דשנויי דחיקא הוא לאוקמי פלוגתא דרשב"ג ורבנן בהכי ומסתימת ל' רש"י בשמעתין גבי מזיק שעבודו נמי לא משמע הכי לכך נלע"ד דודאי אף לרש"י לאוקימתא דרב ע"כ צריך לאוקמי באפותיקי מפורש אע"ג דלרש"י לא מצי לסלוקי בזוזי היינו דוקא לאחר שעבר זמן שקבע לו לפרעון אבל תוך הזמן ודאי רש"י ז"ל נמי מודה דמצי לסלוקי בזוזי ועיין בש"ך ח"מ סי קי"ד וקט"ו נמצא דלפי זה א"ש דסובר רש"י דכיון דמצי לסלוקי בזוזי תוך הזמן מה"ט מצי לשחררו ואיירי מתני' ששחררו קודם שהגיע הזמן דהכי פשטא דמילתא ואע"ג דרש"י מפרש להדיא בפרק איזהו נשך דאף תוך הזמן אינו יכול לסלק י"ל דהתם איירי שבשעת הלוואה התנה כן ולפי שיטת הסוגיא הוצרך לפרש כן אבל כל אפותיקי מפורש שנזכר בש"ס אף לרש"י ז"ל יכול לסלקו תוך הזמן מיהו לפי מה שאפרש בסמוך א"ש טפי דאף כל היכא דאינו יכול לסלקו בזוזי אפ"ה סובר רש"י ז"ל דהלוה יכול להקדיש קדושת הגוף כיון דמחוסר גוביינא אכתי ברשותיה קאי וכ"נ מפירש"י ביבמות גבי איצטלא והא דבפסחים משמע דטעמא דרבא משום דיכול לסלקו בזוזי היינו לענין אקדיש מלוה דוקא וכמו שאפרש בסמוך בשיטת לשון התוספות. מיהו מה שלא פירש רש"י ז"ל בהדיא בלשון אפותיקי מפורש היינו משום דלעולא דמוקי לה בשחררו רבו שני איירי אפילו באפותיקי סתם משום הכי לא דייק לפרש דוקא באפותיקי מפורש וכה"ג מצינו בלשון רש"י ז"ל בכמה דוכתי ועיין מה שאפרש בזה בסמוך לענין חמץ ובל' התוספות לענין הקדש ודוק היטב:

גמרא דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעים מידי שעבוד. וקשיא לי הא דחמץ מפקיע מידי שעבוד היכי משכחת ליה דהא בהרהינו אצלו תנן בהדיא דמותר דהו"ל חמצו של עכו"ם אע"כ בשלא הרהינו כמו שפירש"י ז"ל להדיא כאן ואם כן מאי איריא דמפקיע מידי שעבוד ות"ל דאפילו אם נאמר דברשות העכו"ם קאי לענין שעבוד אפ"ה אסור דכיון שלא הרהינו אצלו וברשות הישראל הוא ממילא חייב הישראל באחריות וכה"ג אפילו חמץ גמור של עכו"ם אסור אם קיבל הישראל אחריות וכ"כ שם הרא"ש ז"ל וכל המפרשים דלמסקנא דפסחים מוקמינן הא דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו דהיינו בדאמר לו מעכשיו וא"כ למפרע הוא גובה אף לרבא ואפ"ה מוקי לה דוקא בהרהינו אצלו וכתב שם הטעם דבשלא הרהינו אצלו לא מהני דא"ל מעכשיו דאכתי באחריות הישראל הוא וא"כ היכי משכחת דחמץ מפקיע מידי שעבוד ויותר קשה דאיפכא הוה ליה לרש"י לפרש הא דחמץ מפקיע מידי שעבוד איירי בשהרהינו אצלו אלא דלא א"ל מעכשיו בכה"ג אסור דנהי דהרהינו אצלו הא מסקינן שם דעכו"ם מישראל לא קני משכון והנלע"ד ליישב עפמ"ש בסמוך דמוכח ממשנתינו דאפילו באפותיקי מפורש השיחרור מפקיע מידי שיעבוד אף לשיטת רש"י ז"ל דלא מצי לסלוקי בזוזי והיינו ע"כ משום דכמאן דא"ל מעכשיו דמי כמבואר בש"ך ח"מ סי' קט"ו בשם כמה פוסקים וכן העליתי בחידושי למס' ב"מ ואפ"ה מצי לשחרר כדפרישית ואם כן מדכייל רבא הקדש חמץ ושיחרור כהדרי אלמא שדין אחד לכולם ולפ"ז בחמץ נמי אפילו אם א"ל מעכשיו והישראל לא קיבל אחריות דומיא דאפותיקי מפורש דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו דתו לא קיימי באחריות הישראל אפ"ה מפקיע מידי שעבוד אם לא הרהינו אצלו והיינו מטעם שכתבתי לעיל כיון שקודם שהגיע זמן הפרעון מצי לסלוקי בזוזי א"כ עדיין מחוסר גוביינא וזה קרוב לשיטת הרמב"ם ז"ל שהובא בלשון הרא"ש ז"ל בפסחים ובטוא"ח הל' פסח סימן תמ"א שצריך שיגיע זמן הפרעון קודם פסח ואין כאן מקומו להאריך אבל הרא"ש ז"ל סובר כשיטת התוספות בשמעתין דכל היכא דלמפרע גובה תו לא שייך לומר דמפקיע השעבוד לא בהקדש ולא בחמץ ולא בשיחרור ולפ"ז למאי דמוקמינן בפסחים ההיא דעכו"ם שהלוה בדא"ל מעכשיו וא"כ למפרע הוא גובה ואפ"ה מוקי לה בהרהינו אצלו לפיכך הוצרך הרא"ש ז"ל לפרש משום דבאחריות הישראל קאי וממילא דלפי זה לא מיתוקמא ההיא דחמץ באפותיקי מפורש דתו לא הוי באחריות הישראל מיהו התוספות והרא"ש ז"ל סברי דאפותיקי מפורש לא הוי כמאן דא"ל מעכשיו וא"כ מיתוקמא אף באפותיקי מפורש אי לא א"ל מעכשיו או דא"ל מעכשיו ולא עשאו אפותיקי מפורש ומשו"ה בעינן הרהינו אצלו משא"כ אם עשאו אפותיקי וא"ל מעכשיו לשיטת התוספות והרא"ש ז"ל אינו מפקיע ולשיטת רש"י בכה"ג נמי מפקיע אם לא הרהינו אצלו לפי פירושו כאן והא דלא מפרש רש"י ז"ל מילתא דרבא בהרהינו ולא א"ל מעכשיו היינו דדומיא דהקדש ושיחרור קתני להו והתם ע"כ בלא הרהינו איירי דאי בהרהינו הא קי"ל דישראל מישראל קונה משכון וא"כ תו לא מצי להקדישו ולשחררו והיינו כמ"ש לעיל בסוגיא דפרוזבול דלשיטת רש"י ז"ל למסקנא איירי הא דר"י אף במשכנו בשעת הלוואתו כנ"ל נכון ועיין בסמוך ודו"ק:

תוספות בד"ה הקדש חמץ ושחרור כו' ואור"י דרב לטעמיה דאמר בפרק כל שעה דב"ח מכאן ולהבא גובה עכ"ל. ואע"ג דהתם אמרינן היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כ"ע לא פליגי דאתי מלוה וטריף סברי התוספות דהיינו דוקא לענין קדושת דמים אבל לענין קדושת הגוף אף באקדיש לוה שייך פלוגתא דאביי ורבא דלאביי כיון דלמפרע גובה אין הלוה יכול להקדיש אפילו קדושת הגוף וממילא דה"ה בחמץ ושחרור נמי הוי דינא הכי דלאביי לא מפקיע מידי שעבוד ואע"ג דממשנתינו מוכח דאיירי באפותיקי מפורש כמ"ש התוספות בסמוך מיהו התוספות סברי דאפותיקי מפורש נמי מכאן ולהבא גובה לרבא דלא הוי כמאן דא"ל מעכשיו ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בפסחים כי פליגי היכא דאקדיש מלוה ולא משכח פלוגתייהו בדאקדיש לוה לענין קדושת הגוף וחמץ ושחרור היינו משום דעיקר פלוגתייהו דאביי ורבא התם איירי במקרקעי מדקאמר דאתי מלוה וטריף מלקוחות והיינו בקרקעות דוקא וא"כ ניחא ליה לתלמודא לפרש פלוגתייהו במידי דשייך בקרקעות והיינו קדושת דמים דוקא ועדיין צריך למודעי מי הכריחם לפרש כן דבפשיטות הוי מצי לשנויי לחלק בין קדושת דמים דחייל והדר פקע משא"כ בקדושת הגוף דכיון דחייל תו לא פקע בין לאביי בין לרבא ומנ"ל לאפושי פלוגתא בין אביי ורבא לענין הקדש חמץ ושחרור דהא בפסחים משמע דלא פליגי אלא בדאקדיש מלוה וזבין מלוה והיינו בקדושת דמים והנראה מזה דפשיטא להו לתוספות מסברא דנפשייהו דלאביי אפילו קדושת הגוף לא חייל כלל אף בשעתא דמעיקרא ברשותיה דמלוה קאי לגמרי ולענ"ד יש לתמוה טובא דהא מסקו כאן בסוף הדיבור דאפילו באיצטלא דפרסוה אמיתנא דמודה רבא דלמפרע גובה ואפ"ה חל עליה קדושת הגוף בדפרסוה יתמי אמיתנא והיינו מטעם כיון דמשתמשין באיצטלא ואם מכרוה היורשים מכורה משו"ה מצו למיסרה בקדושת הגוף וא"כ כ"ש בשאר מטלטלין כגון בשור שעשאו אפותיקי דמסתמא משתמש בו הלוה לכל חפצו ואם מכרו הלוה מכור לגמרי וא"כ מה"ט אף לאביי א"ל דחל עליו קדושת הגוף בשעתיה וממילא דתו לא פקע והא דקאמר בפסחים דלאביי המלוה יכול להקדישו היינו אם טרפו לבסוף חייל ההקדש למפרע משא"כ אם הקדישו הלוה מעיקרא בהא איכא למימר דלא פליגי אביי ורבא דחל קדושת הגוף בשעתיה וממילא דתו לא פקע וכן לענין חמץ ושחרור וממה שראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין נראה דמשמע ליה הסוגיא דפסחים דלאביי לית ליה ההיא דהקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שיעבוד ונ"ל דמשמע ליה הכי מדקאמר התם דלאביי ניחא ההיא דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו אפילו בלא הרהינו אצלו ואף שאיני כדאי להשיג מ"מ ללמוד אני צריך דלענ"ד יראה להיפך דדוקא מעיקרא ס"ד דתלמודא הכי לפי מאי דלא מסיק אדעתיה אוקימתא דהרהינו אצלו אבל למסקנא אפילו לאביי איירי דוקא בהרהינו אצלו ותדע דהא למסקנא מוקמינן התם בדא"ל מעכשיו דתו לא שייך פלוגתא דאביי ורבא דלכ"ע למפרע גובה ואפ"ה מוקי לה דוקא בהרהינו אצלו אי משום דבלא הרהינו הלוה חייב באחריות כמ"ש לעיל בשם הרא"ש ז"ל או משום דבלא הרהינו מחוסר גוביינא כמ"ש לעיל שהיא שיטת הרמב"ם ורש"י ז"ל וכ"נ ג"כ להדיא מלשון רש"י ז"ל ביבמות גבי איצטלא דהטעם משום דמחוסר גוביינא נמצא דלפ"ז יהיה איך שיהיה עכ"פ לאביי נמי צריך לאוקמי בהרהינו אצלו ומה"ט גופא כמו לרבא כיון דבדא"ל מעכשיו לא פליגי ועפ"י הדברים האלה ממילא רווחא שמעתא בפסחים ומה שהקשו שם בתוספות בד"ה אלא הכא בהרהינו אצלו דוק ותשכח ולשון הרא"ש ז"ל שם ג"כ צ"ע ואין להאריך כאן בזה נחזור לענינינו שלא מצאנו שום טעם למ"ש התוספות ורשב"א ז"ל דלאביי לית ליה ההיא דהקדש חמץ ושיחרור מפקיע מידי שעבוד ומהיכן יצא להם כן ויותר קשה דאפילו במשכונא מוחזקת שהמלוה אוכל פירות וא"כ נראה דלכ"ע למפרע גובה ואפ"ה כתבו התוספות בכתובות דף נ"ט בד"ה שדה זו שמשכנתי דאפשר דאפילו קדושת דמים מצי הלוה לאקדושי בשעתיה אבל בקדושת הגוף משמע דפשיטא להו דהלוה מצי לאקדושי וכ"כ הר"ן ז"ל להדיא בנדרים בריש פרק השותפין אם כן אמאי פשיטא להו הכא דאפילו סתם אפותיקי שהיא עיקר מימרא דרבא בהקדש חמץ ושחרור ואפ"ה פשיטא להו הכא דלאביי אין הלוה יכול להקדישו ואטו מי עדיף סתם אפותיקי ממשכונא מוחזקת ועוד שהרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין כתב בשם רבינו חננאל ור"י בעל התוספות והרמב"ן ז"ל דאפותיקי סתם היינו משכונא מוחזקת וא"כ דברי התוס' דכאן סותרין דבריהם בכתובות והנלע"ד דעיקר סברת התוספות כאן כיון דלאביי אמרינן בפסחים דהמלוה יכול להקדיש ממילא שאין הלוה יכול להקדיש דלא מסתברא להו שום סברא לומר דשניהם יכולין להקדיש ולפ"ז צ"ל דלדידהו באיצטלא דפרסוה אמיתנא אי פרסה האשה עליה דמיתנא לא מיתסר כיון דמיתסר בדפרסוה יתמי ולענ"ד נראה תימה לומר כן דהא הדין עמה וידה עדיפי מדיתמי ועוד דבירושלמי בשמעתין משמע להדיא דאיכא מאן דאמר דשניהם יכולין לשחרר או הלוה או המלוה אלא דהירושלמי לא מדמה חמץ לשחרור ובלא"ה ל' הירושלמי מגומגם וצריך נגר להולמו ואין להאריך יותר ודו"ק:

בא"ד דכיון דאינו יכול לסלקו בזוזי אפילו לר"י כו' עכ"ל. עיין במהרש"ל ז"ל שכתב בספר חכמת שלמה שדבריהם כאן סותרין מ"ש בפרק המניח דלר"י מצי לסלוקי בזוזי אלא שמהרש"א ז"ל כתב שיש ליישב דמ"ש כאן דלר"י לא מצי לסלק בזוזי אלוקח קאי כו' ע"ש. ולענ"ד דבריו תמוהין בזה דהיאך אפשר לפרש דבהכי תליא מילתא דהיכא דהלוקח לא מצי לסלוקי בזוזי אף על גב דלוה יכול לסלק אפ"ה מודה רבא דלמפרע גובה דא"כ תקשי ליה מתני' דהכא דהא ע"כ באפותיקי מפורש איירי כמו שהכריחו התוס' בסמוך בד"ה במזיק וא"כ הא באפותיקי מפורש אליבא דכו"ע הלוקח לא מצי לסלוקי בזוזי כמבואר בש"ס ובח"מ סי' קי"ז ואפ"ה מייתי עלה הא דרבא אלמא דלרבא בכה"ג מכאן ולהבא גובה דאי למפרע גובה לא מצי הלוה לשחררו כדמסקו התוס' כאן אליבא דאביי אע"כ דמ"ש התוספות לא מצי לסלוקי בזוזי אפילו לר"י אלוה גופא קאי וכשיטת מהרש"ל ז"ל וצ"ע ודו"ק:


דף מא עמוד אעריכה

בא"ד וא"ת ולאביי דאמר בפרק כל שעה דלמפרע גובה היכי משני למתניתין דהכא כו' עכ"ל. זהו לשיטתם דלאביי לית ליה לגמרי הא דרבא דהקדש חמץ ושיחרור מפקיע מידי שעבוד וכבר הארכתי למעניתי דאפשר דאביי נמי אית ליה מימרא דרבא אלא דלאביי שניהם יכולין לשחררו וא"כ מיתוקמא שפיר מתניתין לאביי בשחררו רבו ראשון ומצאתי סייג לדברי משיטת הירושלמי אלא דאף לשיטת התוספות קשיא לי מאי קשיא להו לאביי דהא ע"כ איירי מתני' שהעבד עדיין ברשות רבו ראשון דל"ל דאיירי במשכונא מוחזקת והשני משתמש בו דא"כ היאך מצי הראשון לשחררו שהרי השני יש לו בו קנין פירות והתוספות כתבו לקמן בדף הסמוך בד"ה בעבד של שני שותפין דכל היכא שיש לזה גוף ולזה פירות אין שום אחד מהם יכול לשחררו לר"א בפרק החובל ושם משמע דקי"ל כר"א אע"כ דאיירי שהראשון משתמש בו וא"כ לפ"ז הוי איפכא אליבא דאביי דנהי דלמפרע גובה והוי הגוף ברשות המלוה מ"מ יש להלוה ק"פ עד זמן הפרעון ואם כן לא מצי המלוה ולא הלוה לשחררו אליבא דר"א אלא דאיכא למימר דמשו"ה לא מצי לאוקמי מתני' כר"א דא"כ אכתי כשכופין את רבו השני לשחררו נמי לא מהני כדמסיק אמימר בפרק החובל דלר"א אפילו איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום ואם כן להתוספות לקמן גבי עבד של שני שותפין דמדמי שיחרור למכר ממילא דאפילו שחררו שניהם נמי לא מהני אלא דבפרק חזקת הבתים דף נ' משמע דלחד לישנא מהני לאמימר היכא דמכרו שניהם וא"כ א"ל דאביי סבר כהאי לישנא ועוד דמצי לאוקמי מתני' דהכא כר"מ דאמר בפרק החובל גבי המוכר עבדו לאחרים ופסק עמו שישמשנו ל' יום שהראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו א"כ לשיטת התוספות לקמן דמדמה שיחרור לשן ועין ה"נ הראשון יכול לשחררו מפני שהוא תחתיו אלא מפני הלעז של השני כופין את השני לשחרר או להיפך כר"י בפרק החובל דהשני ישנו בדין יום או יומים וה"ה לשן ועין משום דק"פ לאו כקנין הגוף דמי וממילא דה"ה לשיחרור לשיטת התוספות וא"כ מיתוקמא מתניתין דהכא בשחררו רבו שני דלאביי אין העבד חייב כלום לרבו הראשון שהרי השני יש לו קנין הגוף ויכול לשחררו או כרבי יוסי בפרק החובל דכל אחד מהם יכול לשחררו ואיירי מתני' בכל ענין וכופין את השני לשחררו מפני הלעז ולדעתי היא קושיא עצומה על שיטת התוספות אלא דבלא"ה משני התוספות הכא שפיר וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וכעולא לא מצי לאוקמי כו' עיין מ"ש מהרש"א ז"ל דהא דלא מוקי לה כעולא בשחררו רבו השני ומדינא אין חייב כלום לרבו ראשון כיון שהשני יכול לשחררו ותירץ דלא מצי לאוקמי בהכי משום דלפ"ז לא מצי לאשכח פלוגתייהו בהיזק שאינו ניכר דהא היזק הניכר הוי לשיטת התוס' בסמוך אבל עדיין קשיא לי אמאי לא מוקי לה כרב בשחררו רבו ראשון ואין העבד חייב כלום היינו במצות אלא משום שיצא עליו שם ב"ח כופין את השני ופליגי במזיק שעבודו של חבירו אע"ג דמדינא אין שיחרורו של הראשון כלום לאביי וא"כ הוי היזק שאינו ניכר אכתי מצינן למימר דכ"ע היזק שאינו ניכר שמיה היזק ויש ליישב דלא ניחא לאוקמי בהכי כיון דמסקינן בפרק הניזקין דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק אלא לפמ"ש התוספות דהאי דהכא חשיב היזק הניכר טפי הדרא קושיא לדוכתא וצ"ע ויש ליישב:

בא"ד ואיצטלא דפרסוה אמיתנא כו' הא אינו יכול לסלוקי בזוזי כו' עכ"ל. ויש לדקדק בלשון התוספות דמעיקרא שקלו וטרו בזה הדיבור הכל במילתא דרבא ובתר הכי מקשו אליבא דאביי ועכשיו חזרו לדייק מאיצטלא דפרסוה אמיתנא אליבא דרבא ויש ליישב דמעיקרא הוי משמע להו כשיטת הסוברים דבאפותיקי מפורש לא מצי לסלוקי בזוזי כדאיתא בטוח"מ סימן קי"ז וא"כ כיון דמתני' ע"כ באפותיקי מפורש איירי כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה במזיק שעבודו ממילא דע"כ לרבא אע"ג דלא מצי לסלוקי בזוזי יכול הלוה לשחררו ולהקדישו והא דתלי רבא בפסחים טעמא במצי לסלוקי בזוזי היינו דוקא לענין אקדיש מלוה וא"כ ל"ק להו כלל מאיצטלא דפרסוה אמיתנא דהו"ל כאקדיש לוה משא"כ עכשיו לבתר דקשיא להו מתניתין אליבא דאביי ומסקו דע"כ איירי שרוצה לסלקו בזוזי נמצא דלפ"ז ע"כ אפילו באפותיקי מפורש יכול לסלקו בזוזי וממילא דלרבא נמי דינא הכי דלא אשכחן דפליגי אביי ורבא בהא ומשו"ה מקשו שפיר מאיצטלא דפרסוה אמיתנא ולא משמע להו לחלק בין אקדיש לוה או מלוה דבתרויהו טעמא דרבא משום דמצי לסלוקי בזוזי כנ"ל ודו"ק:

בד"ה בהיזק שאינו ניכר קמיפלגי לרב כו' חשיב שפיר היזק ניכר כו'. ויש לדקדק דלמאי דמסקו דהכא חשיב ניכר טפי וא"כ מי הכריחם לומר דלרב חשיב שפיר היזק ניכר דהא בלא"ה א"ש דבההיא דהכא סובר רב דכ"ע היזק שאינו ניכר שמיה היזק ולא ניחא ליה לרב לפרש דפליגי בהיזק שאינו ניכר דא"כ היה צ"ל דכ"ע מזיק שעבודו של חבירו חייב ואנן אשכחן ברייתא דפ' המניח דף ל"ג דדייקינן מזיק שעבודו ש"ח פטור ואפשר דלקושטא דמילתא מ"ש התוס' דהכא חשיב ניכר טפי היינו דוקא לעולא אבל לקושטא דמילתא לא משמע להו לחלק ומש"ה ניחא להו לפרש דלרב דוקא הוי היזק הניכר כיון שיכול לשחררו מן הדין וק"ל:

רש"י בד"ה גובין משאר נכסים כלומר אם ירצה מוכר את אלו וגובין מן השאר עכ"ל. וכ"כ התוספות ונראה דאיירי באפותיקי סתם אבל באפותיקי מפורש נראה הסכמת כל הפוסקים דאף שהניח הלוקח מקום לגבות ב"ח אצל המוכר אפ"ה לא מצי לדחותו אצל ב"ח דהא א"ל בהדיא לא יהא לך פרעון אלא מזו נמצא דהני לאו ב"ח מיקרי שאין שעבודו עליהם וכ"כ כל המפרשים בשם הרי"ף ז"ל בתשובה דהכא באפותיקי סתם דוקא איירי ועיין בלשון הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהלכות מלוה ובמפרשיו ועיין בסמ"ע סי' קי"ז מ"ש בזה:

תוספות בד"ה לישא שפחה אינו יכול וא"ת כו' הא אינו יכול לקיים בכך פריה ורביה כו' עכ"ל. לכאורה נראה דאצד ב"ח קאי דאי אצד עבדות הא משמע מדבריהם לקמן בד"ה לא תוהו דלא מיפקיד והטעם משום דקי"ל נשים לא מיפקדו אפ"ו וכל שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב ואם כן ע"כ אצד חירות קאי הכא מיהו לפ"ז נראה דפשיטא להו להתוספות דצד חירות חייב בכל המצות אע"ג דעיקר לה לה מאשה דילפינן מאו חופשה לא ניתן לה איירי בחציה שפחה וחציה ב"ח כבר הרגישו תוס' בזה בריש פ"ק דחגיגה ותירצו דאצד עבדות קאי ולענ"ד הטעם מדאיצטריך קרא לפטור מחגיגה מדכתיב אל פני האדון ה' למעט חצי עבד וחב"ח מראיה אלמא דבשאר מצות חייב ול"ל דנילף מראיה דאם כן לישתוק מיניה ונילף לה לה מאשה אע"כ דבא ללמד שחייב בכל המצות אבל מלשון הרמב"ם ז"ל בהלכות חגיגה נראה להדיא דח"ע וחב"ח פטור מכל המצות שנשים פטורות ואם כן לפ"ז ע"כ הא דחייב בפ"ו היינו דעבד גמור נמי חייב כמ"ש בסמוך מיהו לקמן שם אפרש מה שנלע"ד דצד עבדות נמי מיפקיד אפ"ו ועיין בסמוך:

בא"ד וי"ל דהכא אפשר לקיים שניהם ע"י כפייה עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דאכתי ליתי עשה דלעולם בהם תעבודו ולדחי ל"ת דלא יהיה קדש והניחו בצ"ע ולענ"ד לק"מ דהא לגבי דידיה ליכא עשה דבהם תעבודו כיון שהב"ד כופין אותו והפקיעו ממנו שעבודו ממילא פקע שעבודו שאינו רשאי עוד לשעבד לו דקי"ל הפקר ב"ד הפקר ולגבי הב"ד פשיטא דלא שייכא עשה ויש להם כח להפקיע שעבודו כדי שלא יעבור העבד בכל יום בלאו דלא יהיה קדש או אעשה דפ"ו. מיהו מלשון התוספות לקמן בד"ה כופין שהקשו וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך א"כ משמע קצת דאיכא איסורא דבהם תעבודו לגבי האדון. מיהו לפי שיטת הר"ן והרמב"ם ז"ל שכתבו דהאי דבהם תעבודו לאו איסור עשה גמור הוא אלא עיקר האיסור משום מתנת חנם וא"כ כשמתכוון לשם מצוה ולא לשם מתנה מותר ולפ"ז א"ש טפי אלא דאף לפי זה לא יתיישב קושיית התוס' לקמן בד"ה כופין וק"ל:

בא"ד ועוד דבדידה ליכא עשה דאפילו מיפקדא כו' פירוש לרבי יוחנן בן ברוקא דנשים מצוות על פ"ו ועוד יש לפרש לפמ"ש לקמן בד"ה לא תוהו דאף עבדים לא מיפקדו אפ"ו ואפ"ה אלשבת יצרה מיפקדו וכתב שם דלפ"ז שפחה נמי מיפקדא אלשבת יצרה ולזה נתכוונו ג"כ כאן אבל בעיקר תירוצם בזה קשיא לי דאכתי לא סגי בהאי שינויא לחוד דאכתי תיקשי מה שהקשו בסמוך וישא ח"ש וחציה ב"ח ומה שתירצו בסמוך דאסור משום דאתי צד עבדות שבו כו' לא שייך כאן דאכתי ליתי עשה דפ"ו ולידחי הל"ת שיש בצד עבדות שבה דכיון דאיהי נמי מיפקדא וא"א לה לינשא אלא כיוצא בה א"כ ודאי מותר לחצי עבד וחצי ב"ח לישא חציה שפחה וחב"ח כדי שיקיימו שניהם מצות פ"ו ואתי עשה ודחי ל"ת ונלע"ד ליישב דאפ"ה אסור לישא ח"ש וחב"ח דלדידה ליכא עשה דאפשר לה להנשא לעבד עברי שימסרנה רבה לו ואע"ג דממה שהקשו התוספות לקמן בד"ה לא תוהו אהא דלא כפינן בחצי שפחה לשחררה אי מיפקדא וא"כ נראה דלא משמע להו לומר דאין כופין משום דאפשר לה לינשא לע"ע דאיירי שאין לרבה עכשיו ע"ע כמ"ש מהרש"א ז"ל שם אלא דאיכא למימר דדוקא לענין שכופין לשחררה כתבו שפיר דכיון שאין לו ע"ע עכשיו יש לכופו לשחררה משום מצות פ"ו אבל כאן דאיירי לענין איסור דאתי עשה ודחי ל"ת דצד עבדות א"ש דלא אמרינן אתי עשה ודחי משום לתא דידה דאפילו מיפקדא אפילו הכי אפשר בשום צד שתקיים העשה אם יזדמן לה ע"ע כן נראה לי נכון ודוק היטב:


דף מא עמוד בעריכה

תוספות בד"ה לא תוהו כו' והר"י בר' מרדכי מפרש כו' עד סוף הדיבור. ונראה מפירושו דפשיטא להו דעבד ושפחה אין מצווין על פ"ו כיון דקיי"ל דנשים לא מיפקדו וכל מצוה שאין אשה חייבת אין העבד חייב דגמרינן לה לה מאשה ולכך הוצרכו לפרש הירושלמי דאמר עבדי' מיפקדו היינו לשבת יצרה ומש"ה פשיטא להו דשפחה נמי מיפקדא אלשבת יצרה דעבד ושפחה שווין למצות וממילא דלפ"ז ע"כ פשיטא דאשה בת ישראל מיפקדא אלשבת יצרה ולענ"ד אף שאיני כדאי להשיב קשה בעיני לומר כן דלא אישתמיט בכולא תלמודא לומר דנשים מיפקדו אפ"ו משום לשבת יצרה ואדרבא לקמן בפירקין ובסוף פרק הבא על יבמתו מקשה הש"ס בפשיטות אמ"ד נשים לא מיפקדו מההיא דח"ש וחב"ח שכפו את רבה ואי ס"ד דאלשבת יצרה כ"ע מודו דמיפקדו לא הוי מקשה הש"ס בפשיטות ומ"ש התוס' ליישב כאן נראה דוחק. ולולא דבריהם היה נ"ל דלמאי דקי"ל נשים לא מיפקדו היינו לגמרי וממילא דשפחה פשיטא דלא מיפקדא כלל. אבל עבד י"ל דכ"ע מודו דמיפקד אפ"ו ולא שייך למילף בג"ש דלה לה מאשה אלא בדבר שהוא מגזירת הכתוב אבל מידי דתליא בסברא לא שייך למילף מאשה כדאשכחן דאע"ג דעיקר שחרור לא ילפינן אלא מג"ש דלה לה מאשה אפ"ה אשכחן שעבד יכול להשתחרר ע"י קבלת שטר שחרור ע"י אחרים משא"כ באשה והיינו משום דאזלינן בתר סברא דבאשה חוב הוא לה משא"כ בעבד זכות הוא וטובא אשכחן כה"ג וכן לענין מצות אשכחן דעבד חייב למול אע"ג דלא שייך באשה וא"כ ה"נ הא דאיתתא לא מיפקדא היינו משום דאיש דרכו לכבש ואשה אין דרכה לכבש ודרך האיש לחזור על אשה וא"כ מה"ט נראה דעבד דבר כיבוש הוא ודרכו לחזור על אשה ממילא דמחייב וכדאשכחן נמי לענין השחתת זקן דאף ע"ג דאשה אינה מצווה אפ"ה עבד מוזהר עליה כדאיתא בי"ד סימן ק"ע ועוד שהתוס' עצמם כתבו בסנהדרין דף ל"ט דכל מי שהוא מצווה על עשה דפ"ו שייך גביה וא"ת דהשחתת זרע ע"ש נמצא דלפ"ז מילתא דפשיטא היא שהעבד מצווה על השחתת זרע דלענין ל"ת הושווה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אלא דלא שייך השחתת זרע לענין נשים אבל בעבד פשיטא דשייך בל"ת דהשחתת זרע וא"כ ע"כ שייך נמי בעשה דפ"ו דהא בהא תליא כמו שכתבו התוס' שם כנ"ל וצ"ע ודו"ק:

גמרא אמר רבה מחלוקת בשטר. וקשיא לי היאך אפשר לשחרר חצי עבדו בשטר מי מקבל השחרור דע"י קבלת עצמו של העבד א"א דכיון דחצי גופו קנוי לרבו א"כ הא אגיד גביה ולא שייך לומר גיטו וידו באין כא' ואין זה שחרור וע"י קבלת אחרים שלא מדעתו א"א דנהי דקיי"ל על ידי אחרים שלא מדעתו והיינו כשמשחררו לגמרי דזכות הוא לו משא"כ בחציו ע"כ חוב הוא לו כיון דאסור בשפחה ואסור בב"ח וכל היכא דאיכא צד חוב לא מצי לשחרר ע"י אחרים כמבואר לעיל דף י"ג ועיין שם בחידושינו ול"ל שמשחררו ע"י אחרים מדעת העבד דא"כ היינו מתורת שליחות כמו באשה שאינה מתגרשת ע"י אחרים אלא כשעשאה שליח קבלה והיינו מה"ט דחוב הוא לה וא"כ קשה תפשוט הא דאיבעיא ליה לרבה בפ"ק דקידושין דף כ"ג עבד לרשב"א מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מי אמרינן כל מאי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי ומאי קמיבעיא ליה לרבה הא איהו גופא מוקי הכא האי ברייתא דמשחרר חצי עבדו היינו בשטר ולמאי דפרישית ע"כ דאיהו לא מצי לקבל ושליח מצי משוי ויש ליישב בדוחק דמימרא דרבה הכא היינו לבתר דאיפשטא האיבעיא דהתם מסברא דעבד מיהא שייך בתורת שחרור כדמסיק שם אבל אי לאו דפשיט מסברא ע"כ היה צ"ל דפלוגתא דרבי ורבנן הכא היינו בכסף כאוקימתיה דרב יוסף ועדיין צ"ע ודו"ק:

שם אבל בכסף ד"ה קנה פדויה ואינה פדויה. וקשיא לי טובא דאכתי בכסף גופא מנ"ל דקנה לחצאין דילמא הא דכתיב פדויה ואינה פדויה היינו בשפחה של ב' שותפין דמסקינן לקמן דאפילו אליבא דרב יוסף כ"ע מודו דמהני וכ"ש דלרבא איכא לאוקמי נמי בשחרר חציה ומכר או נתן במתנה חציה דכ"ע מודו דמהני אבל בשחרר חציה והניח חציה לעולם דבכסף נמי לא מהני ול"ל דלהנך לא צריך קרא דוהפדה לא נפדתה דפשיטא לן מסברא דמהני הא ליתא דהא קרא לאו להכי לחוד אתא לאשמעינן דמהני אלא עיקר פשטא דקרא אתי לאשמעי' דין אשם שפחה חרופה דלא משכחת אלא בח"ש וחציה ב"ח ולעולם בשפחה של ב' שותפין איירי מיהו לרבי דאית ליה הקישא איכא למימר דעיקר הקישא משמע ליה דאתי להכי וא"כ ע"כ דלגמרי מהני בין בכסף בין בשטר דאי בשני שותפין לא איצטריך הקישא אבל לרבנן דרבי קשה ותו קשיא לי טובא כיון דרבנן ורבי מודו דבכסף מהני ובהכי משמע להו קרא דוהפדה לא נפדתה אלמא דסברי כר' עקיבא בכריתות ומייתי לקמן בשמעתין דאיזוהי שפחה חרופה חציה שפחה וחב"ח וא"כ היאך קאמרי רבנן דבשטר לא מהני שיחרור חציו דא"כ פשטא דקרא היאך מפרשו דהא כתיב להדיא או חופשה לא ניתן לה וע"כ איירי בשטר דמהכא נפקא להו מג"ש דלה לה מאשה וממילא דע"כ איירי שנשתחרר חציה בשטר והא דקאמר לא ניתן לה היינו על חציה השני דאי כשלא נשתחררה לגמרי בשטר א"כ היא שפחה גמורה ואין זו שפחה חרופה ודוחק לומר דתלתא תנאי היא ורבנן דהכא סברי דשייך שפחה חרופה בחצי שפחה ע"י כסף או בשפחה גמורה שלא נשתחררה כלל והיינו או חופשה לא ניתן לה אלא דלא אשכחן שום מפרש או פוסק שסובר כן אלא כר"ע קי"ל דדוקא חציה שפחה וחב"ח הוי שפחה חרופה וכ"ש שיש להקשות כן אליבא דרב יוסף דאמר מחלוקת בכסף ומפ' דרבנן סברי דוהפדה לא נפדתה דברה תורה כלשון בני אדם ואמאי לא קאמר בפשיטות דוהפדה לא נפדתה מוקי רבנן בשפחה של שני שותפין דכ"ע מודו כדמסקינן לקמן ולכאורה היה נ"ל ליישב דס"ל לר' יוסף דאי הוו מוקי רבנן בשפחה של ב' שותפין והפדה לא נפדתה בח"ש ממילא הוי סברי נמי דהקישא דאו חופשה לא ניתן נמי איירי בכה"ג וממילא דלא מיתוקמא בשל שותפין דא"כ הקישא ל"ל וסובר ר"י דכ"ע הקישא עדיף וא"כ ע"כ מדלא ילפינן הקישא סובר ר"י דהיינו משום דוהפדה לא נפדתה נמי לא מוקי לה כלל בח"ש אלא בשפחה גמורה כרבי ישמעאל לקמן אלא דלפ"ז קשה יותר א"כ עכשיו נמי דמוקי בשפחה גמורה פשטא דקרא דאו חופשה היאך מפרשו דהא ע"כ איירי קרא שלא נשתחררה כלל לא ע"י כסף ולא ע"י שטר דא"כ הו"ל למכתב והפדה לא נפדתה וחופשה לא ניתן לה ומאי או דכתב קרא אבל למאי דמוקי בח"ש א"ש דה"ק קרא והפדה לא נפדתה שהיא ח"ש ע"י כסף או חופשה לא ניתן והיינו שלא נשתחררה ע"י שטר אלא חציה בלבד והא דלא קשיא ליה בפשיטות ארבי ישמעאל דקאמר להדיא בשפחה גמורה הכתוב מדבר וד"ת כלשון בני אדם אם כן מאי או חופשה דכתיב דאיכא למימר דסובר כר"ש דאמר לעיל דכסף אינו גומר לענין איסור אלא לענין ממון בלבד וא"כ הכי מפרש קרא והפדה לא נפדתה שלא נפדית כלל בכסף לענין הפקעת ממון או אף שניפדית בכסף והופקע שיעבודה אלא דחופשה לא ניתן לה והיינו שטר שחרור שמפקיע האיסור ובתרוייהו אמר קרא דהויא שפחה חרופה בין שהיא שפחה גמורה לממון ואיסור ובין שהיא מופקעת משעבוד והיא שפחה לענין איסור שבה אלא לרב יוסף דסבירא ליה דמשמע כסף לד"ה קנה אף לענין איסור ובחצייה קמיפלגי א"כ הדרא קושיא לדוכתא פשטא דקרא היאך מפרש ליה והנלע"ד ליישב על ראשון ראשון דלרבה אליבא דרבנן כיון דמשמע להו נמי דוהפדה לא נפדתה איירי מיהא בחציה שפחה וחב"ח דוקא ממילא דסיפא דקרא דכתיב או חופשה לא ניתן לה היינו נמי בחציה שפחה וחב"ח ומוקי לה בשטר ובשפחה של שני שותפין והא דלא מוקי נמי בכה"ג בכסף בשל שני שותפין היינו משום דפשיטא ליה לרבה כיון דגלי קרא דאשכחן ח"ש בשל ב' שותפין וכן בשחרר חציה ומכר חציה אלמא דהא דילפינן מאשה דלא מהני לחצאין לאו בכל גווני ילפינן אלא דוקא מאי דשייך באשה לאפוקי שותפין או שחרר חציו ומכר חציו כיון דלא שייכי באשה לא ילפינן שחרור מגט ואם כן כ"ש דמה"ט גופא פשיטא ליה לרבה דכסף כיון דלא שייך כלל באשה שהרי אינה מתגרשת בכסף א"כ לא שייך למילף מיניה שחרור וממילא דבכל ענין מהני בכסף אף בשחרר חציה והניח חציה כנ"ל נכון אליבא דרבה משא"כ לר"י לית ליה האי סברא אלא משום דסובר דהיקשא עדיף א"כ אי הוי איירי קרא דוהפדה לא נפדתה בח"ש ממילא דע"כ הוי מוקי לענין שטר נמי בח"ש ומדלא ס"ל לרבנן הכי אלמא דקרא לדידהו לאו בח"ש איירי אלא ד"ת כלשון בני אדם והא דכתיב וחופשה לא ניתן לה נ"ל שיש ליישב בדוחק לפי מאי דקי"ל דבכסף אין יוצא לחירות אלא בדאקני ליה אחר מנה וא"ל ע"מ שתצא לחירות וא"כ נראה דהיכא דלא א"ל בהאי לישנא דחירות אלא ע"מ להפקיעך משעבוד לא מהני כלל לענין איסור אלא לענין הפקעת ממון וא"כ קרא ה"ק והפדה לא נפדתה כלל אף לענין שעבוד או חופשה לא ניתן פי' אף שנפדית לענין ממון אלא שלא חופשה לענין איסור הוי נמי שפחה חרופה כנ"ל ועדיין צ"ע:

תוספות בד"ה מה לאשה אע"ג דג"ש מופנית היא כו' עכ"ל. כבר כתבתי בפ"ק דקשיא לי הי מינייהו מופנה דהא לה דאשה ודאי לא מופנה דדרשינן לה לשמה וא"כ האי דעבד נמי מנ"ל דמופנה דלמא ה"נ מיבעיא ליה למילף לה לשמה לענין שטר השיחרור ונהי דגבי אשה תרי לה כתיבי הא איצטריך נמי דדרשינן לה ולא לה ולחברתה. מיהו יש ליישב דאדרבה כיון דבאשה תרי לה כתיבי והכא חדא גבי שפחה וא"כ אכתי לא ידעינן האי לה למאי אתא אי לענין לשמה או למעט לה ולחברתה והי מינייהו מפקת אכתי לא ידעינן אע"כ דאגז"ש סמיך ועוד יש לומר דלא שייך למידרש לה דשפחה לענין לשמה או למעוטי לה ולחברתה דהא פשטא דקרא גופא לא משמע שטר שחרור אע"כ דאגז"ש סמיך וק"ל:


דף מב עמוד אעריכה

תוספות בד"ה בעבד של שני שותפין וד"ה וא"ת והא לר"א דפרק החובל אינו יכול לשחרר כו' ומוקי התם אליביה הא דאמר אמימר כו' עכ"ל. נראה ברור דמהא דאינו יוצא בשן ועין לר"א לא מצי לאוכוחי דאין יכול לשחררו בכסף או בשטר דשאני שן ועין דכתיב כי כספו הוא ודרשינן כספו המיוחד לו וכן מהא דאמר ר"א דשני השותפין אינן בדין יום או יומים נמי לא מצי לאוכוחי דשאני התם דכתיב עבדו המיוחד לו משא"כ בכסף ושטר ליכא שום דרשא דבעינן מיוחד לו אלא דעיקר קושייתם מדמוקמינן התם הא דאמימר כר"א משמע להדיא דאע"ג דמכירה ליכא שום קראי אפ"ה פשיטא ליה דבעינן מיוחד לו דכל שאינו מיוחד הו"ל כדבר שאינו שלו וא"כ ממילא מה"ט לא מצו תרוייהו לשחררו ועדיין יש לדקדק מאי מדמו שחרור לשן ועין דלמא שאני שחרור דגלי קרא דלא בעינן מיוחד לו דנהי דמוהפדה לא נפדתה לא מוכח מידי דלרבי מוקי לה במשחרר חצי עבדו ולרבנן ד"ת כלשון בני אדם אכתי אשכחן בשן ועין גופא אליבא דר"א דאמר לקמן צריך גט שיחרור אלמא דאף ע"ג שכבר אין לו שום קנין פירות דפקע שעבודו ע"י ראשי אברים כדמוכח לקמן ואפ"ה מצי לשחררו ע"י גט שחרור אח"כ נמצא דלפ"ז לר"א גופא דבעי עבדו המיוחד לו לענין שן ועין וכל היכא שאין לו אלא קנין פירות או קנין הגוף אינו יוצא בשן ועין ואפ"ה גלי קרא דמצי לשחררו אח"כ ע"י קנין הגוף לחוד משום דלא בעינן מיוחד לו וא"כ ה"ה לב' שותפין. מיהו אם נאמר דעכשיו נמי ס"ד דהתוספות הא דמסקו בסוף דבריהם דשטר ודאי מפקיע האיסור אע"ג דליכא קנין ממון ולא קשיא להו הכא לענין שחרור אלא מעבד של ב' שותפין א"כ א"ש דמהא דגלי קרא ביוצא בשן ועין דיכול לשחררו בשטר לא מצינו למילף לר"א לענין עבד של ב' שותפין ולפ"ז ממילא נתיישב' קושית מהרש"א ז"ל דלמאי דלא סלקו אדעתייהו בסמוך לחלק בין הפקעת האיסור גרידא ע"י שינוי ובין שאר עניני שותפין אמאי מקשו שם דאמימר אדאמימר ואמאי לא תיקשי להו לפי סברא זו דר"א אדר"א ומ"ש מהרש"א ז"ל דתרי ר"א אינון הוא תמוה דבמאי דפליג בתרוייהו עם ר"מ ור"ע נראה ברור דהוא ר"א בן שמוע ולמאי דפרישית א"ש דכיון דלא סלקו אדעתיהו סברא זו לחלק בין שותפין ובין קנין פירות או הגוף א"כ כ"ש דלא קשה דר"א אדר"א דשאני שחרור דגלי קרא בהדיא דלא בעינן מיוחד לו כדאשכחן ביוצא בשן ועין דצריך שחרור ומהני ביה אבל מדאמימר מקשו שפיר מדמדמה מכירה לשן ועין ולא מדמה לשחרור אלמא דבשחרור גופא סובר דאין יכול לשחררו בקנין הפירות או הגוף לחוד א"כ מקשו שפיר כנ"ל ליישב המשך שיטת התוספות אבל לולא דבריהם נראה דלק"מ דלעולם אין לחלק בין שותפין ממש ובין לזה גוף ולזה פירות ואפ"ה לא תיקשי קושייתם דשאני שחרור דגלי קרא דלא בעינן מיוחד לו כדפרישית ועוד מצינו בריש חגיגה דדרשינן מקרא דאל פני האדון ה' למעט חציו עבד וחציו בן חורין מראיה אלמא דעל כרחך אפילו לרבנן דרבי אשכחן דאיירי קרא מח"ע וחב"ח וע"כ מתוקמא בעבד של ב' שותפין והיינו מה"ט דפרישית דלענין שחרור גזירת הכתוב דלא בעינן מיוחד לו והא דמדמה אמימר מכירה לשן ועין ולא לשחרור היינו משום דלענין מכירה פשיטא לן דבעינן מיוחד לו ולא מייתי מדר"א אלא דקנין פירות לחוד או קנין גוף לא מיקרי מיוחד לו כנ"ל נכון וברור וכ"נ מלשון הרשב"ם ז"ל בפרק חזקת הבתים דף נ' ובלא"ה כל שיטת התוספות כאן לשנויי בתרא דגמרא פרק חזקת אליבא דאמימר אבל ללישנא קמא אין מקום לדבריהם בזה וכ"כ הב"ח י"ד בהלכות עבדים והיא שיטת הרמב"ם ז"ל ודוק היטב:

בא"ד והא דקאמר התם חציו עבד וחציו ב"ח היינו למשנה אחרונה עכ"ל. פי' דאי למשנה ראשונה אמאי אינו יוצא בראשי אברים הרי יש לרבו עליו חצי גוף וחצי פירות אע"כ כמשנה אחרונה איירי דהפקיעו חכמים שעבודו נמצא שאין לרבו עליו עוד שום קנין פירות וזה לפי שיטתם בד"ה יום של רבו דלמשנה אחרונה מעשה ידיו שלו ודלא כשיטת הרמב"ם ז"ל כמו שאבאר לקמן והא דכופין לשחררו לשיטת התוספות ומאי מהני השחרור דהא אין לו עליו קנין פירות איכא למימר שלא הפקיעו השעבוד אלא משום קנסא אם לא שחררו אבל כשמשחררו וקיים דברי חכמים איגלאי מילתא שהקנין פירות הוא שלו ומתנה בעלמא הוא דיהיב ליה לעבד כנ"ל וכ"כ מהרש"ל ומהר"ם ז"ל ובחנם דחה מהרש"א ז"ל דבריהם ואף ששיטת מהרש"א ז"ל ג"כ נכונה ואלו ואלו דברי אלקים חיים אלא שיש לי לדקדק קצת על שיטת מהרש"א ז"ל ואין להאריך:

בא"ד וא"ת והא אמימר גופא אית ליה לעיל לחד לישנא כו' עכ"ל. והא דלא מקשו בפשיטות מעיקרא דאמימר אדאמימר כתב מהרש"ל ז"ל בחכמת שלמה משום דמעיקרא הוי סברי התוספות דאדרבא עבד של ב' שותפין ממש גרע טפי כיון שנסתלק לגמרי מחצי הגוף ומחצי הפירות לא מיקרי מיוחד לו משא"כ במפקיר עבדו שיש לו כל הגוף שפיר מיקרי מיוחד לו ע"ש באריכות ולא זכיתי להבין דבריו בזה וכמדומה לי שכשגגה יצאה מלפני השליט דהא עיקר מימרא דאמימד באיש ואשה שמכרו בנ"מ איירי שלזה גוף ולזה פירות וא"כ בודאי הו"מ לאקשויי בפשיטות דאמימר אדאמימר וגם מהר"מ ז"ל רצה ליישב ולענ"ד דבריו דחוקין ע"ש. והנלע"ד ליישב דלמאי דהוי משמע להו מעיקרא דר"א איירי נמי בשותפין ממש א"כ ע"כ דהא דאמימר סובר כר"א היינו דמדמה מכירה לדין יום או יומים אבל לא לשן ועין מדמה דא"כ אטו ב' שותפין דעלמא לא יכולין למכור שום דבר המשותף לעולם וזה דבר שאין הדעת סובלו אע"כ היינו מוכרחים לומר דלענין איש ואשה לחוד לענין מכירה דוקא מוקי אמימר לר"א כוותיה דמה"ט אין שום א' מהם ואפילו שניהם כאחד יכולין למוכרו מש"ה מחמיר ר"א אפילו לענין נפשות דמה"ט לא מיקרי מיוחד לו ואם כן לא קשיא כלל דאמימר אדאמימר מעיקרא דהא ע"כ לא מדמה אמימר מכירה לשן ועין דהא בשן ועין אינו יוצא בשל שותפין ובמכירה ודאי מהני אע"כ דלא מדמה מכירה אלא ליום ויומים דוקא ובין במכירה ובין בדין יום ויומים דוקא דומיא דאשה איירי וא"כ שחרור דהכא מדמינן לשן ועין דלא בעינן מיוחד לו ולית ליה לאמימר ברייתא דעבד של שני שותפין אינו יוצא בראשי איברים משא"כ למאי דמסקו התוספות עכשיו מדאמרינן בשמעתין בעבד של שני שותפין וד"ה אלמא דר"א נמי מודה וא"כ ע"כ הא דקאמר ר"א עבד של ב' שותפין אינו יוצא בראשי איברים לא איירי מב' שותפין ממש אלא לזה גוף ולזה פירות וא"כ לפ"ז משמע להו מילתא דאמימר לגמרי כדר"א וא"כ מקשו שפיר ודוק היטב:

בא"ד והא אמימר גופא אית ליה לעיל לחד לישנא כו' וקשיא לי טובא דהא בפ' חזקת הבתים דף ל"ט מייתי הש"ס תרי אוקימתי בהא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנ"מ לא עשו ולא כלום וללישנא קמא שם לא אתיא הא דאמימר כר"א אלא דאמימר גופא סבר דהיכא דזבין חד מינייהו לחבריה מהני אלא דוקא היכא דזבין חד מינייהו לעלמא אתא אידך ומפיק משום תקנת אושא וא"כ מאי מקשו התוספות הכא דילמא להאי לישנא דלעיל דמהני לאמימר גט שחרור במפקיר עבדו היינו דסבר כלישנא קמא דפ' חזקת דמהני היכא דזבין חד לחבריה וה"נ בעבד מהני השחרור שמקנה האדון לעבד קנין הגוף ולישנא בתרא דפ' חזקת הבתים דמוקי לאמימר כר"א סובר כאידך לישנא דלעיל בפרקין דסובר אמימר להדיא דמפקיר עבדו אין לו תקנה בשטר והיינו מה"ט גופא כיון שנסתלק מקנין הממון תו לא שייך לשחררו. ויש ליישב דקושיית התוספות הכא משום דמשמע להו עיקר כלישנא בתרא דפ' חזקת הבתים משום דבפ' החובל לא מייתי אלא האי לישנא והא דמקשו הכא דאמימר אדאמימר לאו דוקא אלא לאלומי הקושיא אבל באמת עיקר קושייתם אליבא דהלכתא דקי"ל במפקיר עבדו דמהני גט שיחרור דכמה תנאי ואמוראי סברי הכי וכיון דלשיטת התוספות קי"ל נמי כלישנא בתרא בפרק חזקת אליבא דאמימר וא"כ קשיא להו הלכתא אהלכתא והוצרכו לתרץ ולחלק בשטר ודאי מפקיע האיסור כנ"ל נכון אבל באמת כל הפוסקים פסקו כלישנא קמא דפר' חזקת ואם כן אין מקום לקושייתם כאן ועיין בב"ח י"ד הל' עבדים ודו"ק:

גמרא אידי ואידי רבנן הא דאמר כולו הא דאמר חצי חצי. ופירש"י בתרייתא בדאמר חצי כו' ולא מיבעיא כתב ומסר לזה כו' אלא אפילו מסר לשניהם כאחד לא קנו דילמא חד פלגא כתב לתרוייהו עכ"ל. מה"ט דשמא חד פלגא כתב לתרוייהו לא הוי צריך לאוקמי בגמרא אידי ואידי כרבנן דוקא דהא מיתוקמי שפיר תרוייהו אליבא דכ"ע דאפילו לרבי לא קנו בדאמר חצי דשמא חד פלגא כתב לתרוייהו אלא משום דמשמע ליה לרש"י ז"ל דעכשיו לא מסיק הש"ס אדעתיה לחלק בין מסר לשניהם בבת אחת ובין זא"ז עד לקמן בסמוך מחלק הש"ס כה"ג וא"כ להאי אוקימתא דהכא איירי בכל ענין וא"כ כשמסר זאח"ז ודאי לא שייך האי חששא דשמא חד פלגא כתב לתרוייהו דהא משעה שמסר לראשון קנה חצי לגמרי ואם כן מהיכא תיתי נאמר אח"כ שחזר ונתן אותו החצי לאחרון לכך מוקי לה אליבא דרבנן והטעם בזאח"ז היינו משום דהוי שיור דהו"ל כשחרר חציה והניח חציה כך נראה לכאורה אמנם אחר העיון בא לידי ספר בית יהודה וראיתי שהקשה אכתי מאי איצטריך לפ' מהני טעמי ות"ל כיון דנחית לשייר החצי לא מהני אף לרבי דא"ל ששייר גוף העבד כדאמרינן בסמוך גבי חוץ מאחד מרבוא שבהן כו' והאריך בזה ולדידי לק"מ דודאי שיטת רש"י ז"ל דכל האומר חצי נכסי קנויין לך זוכה בכל דבר ודבר החצי לגמרי וכמ"ש הר"ן בהשגתו על הרמב"ן ז"ל בסברא זו ע"ש נמצא לפ"ז שזכה העבד בחציו ובחצי חבירו ואף דקי"ל בפ"ק דף ט' כר"מ דאפילו בכתב כל נכסיו לעבדו ושייר קרקע כ"ש אפ"ה לא קנה עצמו ב"ח כיון דנחית לשיורא מיהו הא מסקינן התם דטעמא משום דלאו כרות גיטא הוא והיינו כיון שבאותו שטר שייר לעצמו איזה זכות ותו לא הוי כרות גיטא מה שאין כן הכא שלא שייר לעצמו כלום אלא כתב הכל לעבדיו וא"כ אם מסר בב"א הוי לן למימר דהו"ל לגמרי כשחרר חציו ומכר חציו או נתן במתנה חציו דמהני לד"ה אלמא דכה"ג כרות גיטא מיקרי מש"ה הוצרך רש"י ז"ל להדורי אטעמא דבמסר בב"א לא קני מטעמא אחריני דשמא חד פלגא כתב לתרוייהו והשתא דאתינן להכא נ"ל דאף במסר לשניהם כאחד דלא קנה היינו דוקא אליבא דרבנן כנראה מלשון רש"י ז"ל שכ' דילמא חד פלגא כתב לתרוייהו והוי שיור משמע דלרבי דלא איכפת ליה בשייר חציו א"כ ה"נ קנו דנהי דחיישינן שמא חד פלגא כתב לתרוייהו מ"מ קנו מיהת שניהם החצי בכל דבר ודבר וכל אחד זכה בעצמו חלק רביע ונהי דכל אחד מהם אין יכול לשחרר חבירו מה שמגיע לחלקו דהא איהו גופא אכתי ברשות רבו קאי החצי מ"מ הוי כ"א וא' מיהו משוחרר על חלק רביע שזכה בעצמו וכיון דמשוחרר בשום חלק דינו כחצי עבד וחב"ח לענין איסורא בשפחה ובב"ח ומדאמרינן לא קנו עצמן משמע דהו"ל כעבד גמור מש"ה איצטריך לאוקמי כרבנן דלדידהו כיון דא"ל דחד פלגא כתב לתרוייהו ושייר לעצמו החצי לא קנה כלל דהו"ל שחרר חציו והניח חציו ולא מיבעיא במסר זה אחר זה נהי דלא שייך האי חששא שמא חד פלגא כתב לתרוייהו מ"מ פשיטא דלא מהני לרבנן דהו"ל שחרר חציו והניח חציו בכל א' ואחד כנ"ל נכון שיטת רש"י ז"ל וכ"כ הרא"ש. מיהו לשיטת הרמב"ן דלא ניחא ליה לפרש ה"ט דשמא חד פלגא כתב לתרוייהו וכתב הטעם דכל שאומר חצי נכסי נתונין לך לא זכה בכל דבר ודבר החצי אלא נותן לו איזה חצי שירצה הנותן ומש"ה לא מהני דשמא גוף העבד שייר לעצמו ולפ"ז ודאי קשיא לי אמאי איצטריך הש"ס לאוקמי דוקא כרבנן דהא מתוקמי שפיר אליבא דכ"ע דאפילו לרבי שייך האי טעמא גופא וצריך עיון ודוק היטב ועיין בט"ז י"ד הלכות עבדים:

תוספות בד"ה יום של רבו לרבו היינו למשנה ראשונה דלמשנה אחרונה מעשה ידיו שלו כו' עכ"ל. פי' דבסמוך מיבעיא לן במעוכב גט שיחרור דהיינו מפקיר עבדו וכיוצא בו דבהנהו פשיטא לן דמעשה ידיהם לעצמם שאין לרבו עליהם שום דררא דממונא ולא קמיבעיא אלא לענין קנס וקבעי למפשט מההיא דהמית חצי עבד וחב"ח למאי דקס"ד דהיינו למשנה אחרונה וא"כ ע"כ דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו דומיא דמפקיר דאל"כ פשיטא דקנסא לרבו וכיון דע"כ מעשה ידיו לעצמו תו לא מיתוקמא האי מימרא דהכא למשנה אחרונה דהא מסקינן דהכא בנגחו שור איירי דוקא היכא דלא כליא קרנא כגון שהכהו על ידו וסופו לחזור ואליבא דאביי דאמר נותן לו שבת גדולה ושבת קטנה סוף סוף הכל מדין שבת הוא וכיון דמעשה ידיו לעצמו הרי השבת שלו ועמ"ש בזה בסמוך בד"ה חבלי ביה אחרינא מיהו הרמב"ם ז"ל כ' האי מימרא דהכא אפילו למשנה אחרונה וכבר השיגו שם הראב"ד ז"ל אלא דקשיא לי יותר למה כתב כלל האי מימרא דנגח שור דהא מסקינן דע"כ לרבא האי מימרא לא ס"ל אלא כשהכהו אדם וכיון דכרבא קי"ל דאינו נותן אלא שבת שבכל יום כמ"ש הרמב"ם ז"ל גופא א"כ לא משכחת האי מימרא דהכא בשור וצ"ע:


דף מב עמוד בעריכה

גמרא איבעיא להו מעוכב גט שיחרור יש לו קנס כו' והאי לאו אדון הוא או דלמא כו'. ומשמע דבחצי עבד נמי קמיבעיא ליה אי מקרי אדון מדבעי למיפשט מהמית חצי עבד וקשה דהא בריש פ"ק דחגיגה אמרינן דלמשנה ראשונה חצי עבד וחב"ח פטור מן הראיה משום דכתיב אל פני האדון ה' מי שאין לו אלא אדון אחד יצא זה שיש לו אדון אחר ודייק שם להדיא ממתני' דלמשנה אחרונה חייב בראיה אלמא כיון דכופין לשחררו תו לא קרינן ביה יש לו אדון אחר וא"כ מאי קמיבעיא ליה הכא תפשוט ממתני' דהתם ובאמת שהתוספות שם הרגישו בזה ותירצו דהכא בשמעתין לא מיבעיא לן אלא כיון שמת העבד ואינו עומד להשתחרר עוד ממילא לא שייך שום כפיי' וקנסא לגבי האדון ומש"ה אפשר דקרינן ביה שפיר אדון משא"כ התם בחגיגה שעבד עודנו בחיים ועומד להשתחרר מש"ה פשיטא לתלמודא דלא קרינן ביה אדון אחר שהרי הפקיעו חכמים עד שישחרר וכל העומד לשיחרור כמשוחרר דמי אלא דלפ"ז יש לדקדק א"כ מאי פשיט בסמוך מסימא את עינו דנותן לו דמי עינו ומאי קושיא דשאני התם כיון שעומד להשתחרר למ"ד צריך גט שיחרור ועבד עודנו בחיים מש"ה נותן לו דמי עינו דתו לא מיקרי אדון שהרי הפקיע' התורה שעבודו ועומד לשחרור בכל שעה והו"ל כמשוחרר משא"כ לענין קנס דמת העבד אכתי קמיבעיא לן ויש ליישב דדוקא לענין חצי עבד כיון שאינו חייב לשחרר אלא מדרבנן שייך לחלק בין מחיים לאחר מיתה משא"כ בהפיל שינו וסימא עינו דלמ"ד צריך גט שיחרור היינו מדאורייתא דיליף מקרא בפ"ק דקידושין א"כ אי ס"ד דמחיים לא מיקרי אדון ממילא דה"ה לאחר מיתת העבד כנ"ל לשיטת התוספות. והרשב"א ז"ל בחידושיו כתב בד"א לחלק בין ההיא דשמעתין ובין ההיא דחגיגה ע"ש ולענ"ד לולא דבריהם בלא"ה לק"מ דודאי לא מצינן למיפשט האיבעיא דהכא ממתניתין דחגיגה דהא איכא שם אוקימתא אחריתא בריש חגיגה דהכל חייבין לאתויי סומא בא' מעיניו וממאי דמוקי רבינא בבא דסיפא שם עבדים שאינן משוחררים פטורים דהיינו בח"ע וחב"ח אדרבא משמע שפיר טפי דאפילו למשנה אחרונה פטור וא"כ הא גופא קמיבעיא לן הכא בשמעתין וק"ל:

תוספות בד"ה חבלי ביה אחרינא יהבי ליה לרביה אע"ג דמעשה ידיו לעצמו כו' דמה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגא עכ"ל. וקשיא לי אכתי מי דמי בשלמא קטליה כוליה דחיוב שלשים של עבד הוי קנס דאפילו אינו שוה אלא שקל נותן ל' סלעים ולא מחייב אלא מגזירת הכתוב א"כ יש לספק שהתורה זיכתה לאדון זה הקנס אע"ג שאין לו עוד שום זכות ממון בזה העבד מ"מ כיון דעדיין נקרא אדון לענין הגוף ממילא זכה בקנס מגזירת הכתוב אבל בקטליה פלגא כגון בחובל או סימא עינו שהחיוב הוא ה' דברים וכולם ממון גמור לכל הפוסקים זולת הרמב"ם ז"ל שסובר דנזק וצער הוי קנס כמו שאפרש בסמוך וא"כ מהיכא תיתי יזכה בו הרב כיון שאין לו עוד שום זכות ממון ואפילו בעבד גמור היה שורת הדין נותן שהחובל יתן לו ה' דברים ואפילו בושת ילפינן מקרא דיש לעבדים בושת דאחיו הוא במצות אלא הא דקי"ל בחובל בע"כ של חבירו נותן ה' דברים לרבו היינו משום דאין יד לעבד וכל מה שקנה עבד קנה רבו משא"כ בזה העבד שיש לו יד ומעשה ידיו שלו א"כ אמאי פשיטא ליה לש"ס דחבלתו לרבו וכ"ש דלענין שבת נראה פשוט דשייך לעבד כיון שמעשה ידיו שלו וכמ"ש התוספות להדיא לעיל בשמעתין בד"ה יום של רבו והנראה דבאמת לא מקשה הש"ס הכא משבת וריפוי ובושת וצער אלא מנזק לחוד כיון שהגוף עדיין לרבו נראה לש"ס דכיון דגלי קרא בלמ"ד של עבד שהוא לרבו כל היכא דנקרא אדון ה"ה לנזק דמה לי קטליה כוליה כו' ועפ"ז נתיישב לי קושיא עצומה דהוי ק"ל מאי משני הש"ס דלמא כמ"ד א"צ דאכתי תפשוט האיבעיא מהאי תנא דאמר דצריך גט שיחרור ואפ"ה ע"כ סבר דהפיל שינו וסימא את עינו נותן לו דמי עינו דהא קרא קאמר תחת שינו ולא תחת שינו ועינו כדאיתא להדיא בפרק מרובה דף ע"ג דמסיק אביי עליך אמר קרא ולמאי דפרישית א"ש דמקרא לא מוכח מידי דאפשר דלא מחייב ליה קרא בדמי עינו אלא בשבת וריפוי דממונא דידיה הוא ולא בנזק אלא דבעי למפשט מהברייתא דפסיק ותני נותן לו דמי עינו דמשמע כל ה' דברים ונזק בכלל שהוא עיקר דמי עינו ועל זה דחה הש"ס שפיר דברייתא אתיא כמ"ד א"צ אבל למ"ד צריך גט שיחרור פטור מנזק אבל בשבת וריפוי חייב מקרא דתחת שינו ולפמ"ש נתיישב לי ב' לשונות הרמב"ם ז"ל שסותרין זא"ז דבהלכות חובל ומזיק פ"ד פסק להדיא כל המעוכב גט שיחרור אין לו קנס כו' לפיכך המפיל שן עבדו ואח"כ סימא עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו וכו' ובפ"ו מה' עבדים כתב להיפך הפיל שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו וכבר השיגו הראב"ד ז"ל והקשה מדידיה אדידיה וכל מפרשיו נדחקו ונלאו למצוא הפתח ולפמ"ש יש לי ליישב בנקל וכ"ש לשיטתו של הרמב"ם ז"ל שכתב שם בפ"ה מהל' חובל ובפ' ראשון מהל' טוען שנזק וצער הם קנס וא"כ מ"ש בפ"ד מהלכות חובל דפטור מדמי עינו היינו מנזק וצער דלדידיה הוי קנס ומש"ה פטור משום דאיבעיא דלא איפשיטא היא בשמעתין לענין קנס וסובר הרמב"ם ז"ל דאיבעיא ל"ש לענין למ"ד של עבד ל"ש נוק וצער דמ"ל קטליה כוליה כו' כיון דתרוייהו קנסא נינהו והיינו דפשט הש"ס מעיקרא מסימא את עינו משום דמשמע דאפילו נזק וצער בכלל וכיון דדחי הש"ס הדר הו"ל איבעיא דלא איפשטא ופטור אם לא שתפס ומ"ש הרמב"ם ז"ל סתם אינו נותן היינו משום דאדלעיל מיניה סליק שכתב להדיא מעוכב ג"ש אין לו קנס ועליה מסיק לפיכך וממילא ידעינן דהיינו לענין דמי קנס שבדמי עינו איירי וכן בבבא דמציעתא שכתב לענין חבלו בו אחרים נראה ג"כ מהמשך לשונו דדוקא לענין קנס של חבלה איירי ובזה יובן מ"ש שם בלשון השגת הראב"ד ז"ל דהני ממונא נינהו ולא קנסא ע"ש שאין לדברים אלו הבנה ולמאי דפרישית א"ש ואין כאן מקומו להאריך והחכם יבין מדעתו ומ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' עבדים נותן לו דמי עינו היינו חיוב דמים שבו לבר מקנסא דהיינו ריפוי שבת ובשת כנ"ל לפי שיטת הרמב"ם ז"ל ועיין מ"ש הב"ח בי"ד סימן רס"ז וכבר הקשה הט"ז שם על דבריו ובר מן דין שמעתתא דידיה מרפסן איגרי שכתב ליישב דבהפיל שינו וסימא עינו בבת אחת נותן דמי עינו וכל שהיה שהות בינתיים לכתוב גט שיחרור פטור ומי שיש לו מוח בקדקדו יראה שהדעת מכרעת להיפך ומ"ש נלע"ד נכון בעז"ה והרבה דברים מאלה וכאלה יש לי בזה בישוב לשונות הרמב"ם ז"ל ואין להאריך ודוק היטב:

גמרא איבעיא להו מעוכב ג"ש אוכל בתרומה או לא קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא כו'. ויש לדקדק לפמ"ש לעיל דף ל"ח דאף למאן דפליג אדשמואל במפקיר עבדו סבר ג"כ דרשא דעבד איש דכל שאין רשות לרבו עליו אין קרוי עבד אלא דמוקי ליה לענין פסח בלבד שאין מעכבו מלאכול בפסחו וכתבתי שם שכן הוא להדיא בירושלמי ושכ"כ הרמב"ן והרשב"א ז"ל וא"כ מאי קמיבעיא ליה הכא אי ס"ד דמעוכב ג"ש לאו קנין כספו הוא אמאי איצטריך התם עבד איש ות"ל מדכתיב מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו וכיון שהפקירו רבו ואין רשותו עליו לאו מקנת כסף הוא ומאי איצטריך למעוטי ואולי יש לחלק בין מקנת כסף בין קנין כספו דמשמע טפי המיוחד לו אע"ג דלענין תרומה כ"ע מודו דלא בעינן מיוחד לו אלא הכל תלוי בקנין הגוף כמ"ש התוס' בריש פרק אלמנה לכ"ג ע"ש אכתי יש לומר דמעוכב ג"ש גרע טפי דאפי' הגוף אינו מיוחד כיון שעומד להשתחרר וק"ל:

תוספות בד"ה מעוכב ג"ש כו' דמסקינן אליבא דרשב"ג כו' עכ"ל. כבר כתבתי לעיל דף ל"ט שיש כאן ט"ס דאליבא דרבנן דרשב"ג מסקינן הכי בפ"ב דכריתות והר"ן ז"ל נמשך בזה אחר לשון התוספות לקמן בסוגיא דאין פודין את השבויים ע"ש:

בא"ד א"נ יש לחלק כו' והכא איירי בח"ע וחב"ח עכ"ל. וכתב מהרש"ל ז"ל שיש לתמוה היאך אפשר דח"ע וחב"ח יאכל בתרומה אפילו למשנה ראשונה כו' ע"ש ומהרש"א ז"ל תמה על תמיהת מהרש"ל ז"ל דהא לקמן אשכחן נמי לענין קידושין למ"ד אין תופסין אע"ג דחציו ב"ח כו' ע"ש ובאמת דאי משום הא לא איריא דמה ענין קידושין לאכילת תרומה דלענין קידושין כיון דלא חזיא לכוליה לא שייך נמי לחציו ולא חלו הקידושין כלל משא"כ לענין תרומה ע"כ צד חירות שבו אינו אוכל בתרומה והו"ל זר מיהו לכאורה היה נ"ל ליישב דאכתי לא איכפת לן במאי דאכיל צד חירות תרומה כיון דקנין כספו של כהן הוא ואפילו ע"ע גופא הוי אכיל תרומה אי לאו משום דלא מקרי קנין כספו שאין גופו קנוי לו לגמרי והכי איתא להדיא בת"כ משא"כ ח"ע וחציו בן חורין כיון דצד עבדות קנוי לגמרי לרבו א"כ אפילו צד חירות מותר כיון דמקרי קנין כספו. אמנם אחר עיון יראה דא"א להעמיד שיטת התוספות בזה דאע"ג דחציו קנוי לרבו אפ"ה אסור בתרומה דהא ב' שותפים כהן וזר שיש להם עבד בשותפות איתא להדיא בת"כ דאסור לאכול בתרומה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' תרומות וכתב הכ"מ שהוציאו מהת"כ ולענ"ד משנתינו היא זו ביבמות פרק אלמנה לכ"ג בת ישראל הניסת לכהן והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר אי משום דעובר במעי זרה זר הוא או משום דאינו ילוד אינו מאכיל ואפילו רבנן דפליגי היינו מטעמא אחרינא אבל כ"ע מודו דהיכא שיש לזר חלק בעובר אינו רשאי לאכול חלק בתרומה אצל הכהן אם לא שנדחוק לפרש דהתם איירי שיש הרבה עבדים ומטעם ברירה אתינן עלה שאפשר שיגיע העבד לחלק העובר לגמרי ולא ידעינן הי מינייהו אלא שזה דוחק ולשון הסוגיא שם לא משמע הכי וכ"ש שכבר כתבתי דבת"כ מבואר להדיא דעבד של שותפין אפילו יש לזר חלק ממאה אינו אוכל ולשון התוס' צ"ע:


דף מג עמוד אעריכה

תוספות בד"ה מי איכא עבדא כו' וא"ת דאפילו דאינו מכור תיקשי כו' שיכול למכרו כולו כו' עכ"ל. ולפי שתירוצם דחוק היה נלע"ד דלולא דבריהם יש ליישב בע"א משום דקשיא לי עוד בסוגית הש"ס דמשני בעבד טריפה ומקשה והא חזיא למיקם קמיה ואמאי לא מקשה הכי אגופא דברייתא והנלע"ד ליישב חדא מיגו חדא דרבי אבא דבעי למיפשט מהאי ברייתא דאין יכול למכרו לקנס היינו משום הא גופא דהוי קשיא ליה היכא אשכחן מקנת כסף שאינו שוה כלום הא חזי למיקם קמיה אע"כ דאיירי הכא בענין שאין לרבו כהן עליו שום קנין ממון כגון שהפקירו או כיוצא בו שמעוכב ג"ש ואין לרבו כהן עליו אלא הקנס וקס"ד דמעוכב ג"ש קנסינן לרבו וממילא דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה מה"ט גופא דקרינן ביה קנין כספו ומדקאמר בברייתא שאינו שוה כלום בעי למפשט שפיר דאין יכול למכרו לקנס ומש"ה אינו שוה כלום. ובזה נתיישב' קושיית התוספות שהרי אינו יכול למכרו לגמרי כיון שאין לו עליו שום זכות אלא לקנס בלבד ולבתר דדחי הש"ס דאיירי בעבד טריפה וא"כ ע"כ דתו לא מיתוקם בכה"ג במעוכב ג"ש דא"כ אמאי קרי ליה קנין כסף כיון שאין לו שום זכות ממון שהפקירו ולקנס נמי לא חזי דעבד טריפה הוא אע"כ מדקרי ליה קנין כסף דאיירי בעבד גמור שהוא עדיין קנין כספו א"כ מקשה הש"ס שפיר הא חזי למיקם קמיה כנ"ל נכון ולולא שהתוספות לא כ"כ ובני המופלא מוה' בעריש נר"ו מדעתיה דנפשיה כיון לכל מ"ש והוסיף מדיליה שאין צריך לדחוק דאיירי במעוכב ג"ש ולמיפשט האי בעיא דלעיל דמעוכב ג"ש קנס לרבו ואוכל בתרומה אלא דבלא"ה קס"ד דאיירי שמכר הכהן גוף העבד לאחר והשאיר לעצמו העבד לקנסו דתו לא מצי למכרו אם לא לקנס בלבד וכוליה כדכתיבנא אלא דלפמ"ש לעיל בסמוך א"א לפרש כן דכיון שמכר הכהן העבד לזר ויש לזר חלק בו תו לא אכיל בתרומה כלל כמו שהארכתי בזה ואי במכרו לכהן ת"ל דאכיל בשביל הלוקח לכך נ"ל כמ"ש ודו"ק:

גמרא אמר רב ששת כשם שהמקדש חצי אשה כו' ואם לחשך אדם לומר כו' אלמא בת איתרוסי היא ופירש"י בד"ה חצי שפחה וחב"ח המאורסת לע"ע וה"ה לכל ישראל אלא אורחא דמילתא נקט כו' עכ"ל. ויש לדקדק דלפמ"ש התוספות בד"ה את"ל דהו"מ למימר איפכא ופירשו כל המפרשים דהיינו לענין חצי אשה נמי שייך לחלק בין חזיא לכולה או לא ואם כן מאי קשיא ליה לרב ששת מההיא דמאורסת לע"ע דנהי דסבר ר"ש דהמקדש חצי אשה אינה מקודשת היינו משום דשייר בקניינו והא דקאמר נמי כך המקדש חצי שפחה וחב"ח אינה מקודשת היינו משום דאיכא נמי חדא לריעותא דנהי דלא שייר בקניינו אכתי לא חזיא לכולה משא"כ בח"ש וחב"ח דמאורסת לע"ע דלא שייר בקניינו וחזיא נמי לכולה דאיכא תרתי למעליותא מש"ה פשיטא דמקודשת ומ"ש רש"י ז"ל וה"ה לכל ישראל היא גופא תיקשי מנ"ל דהכי הוא כיון דאיכא טעמא לחלק וצ"ע:

שם אמר רב חסדא ח"ש וחב"ח שנתקדשה לראובן ונשתחררה כו' ואין אני קורא בה אשת שני מתים כו' וקשיא לי דאכתי משכחת אשת שני מתים בשלא נשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון דנהי דקדושי ראובן תפסי בה מ"מ כיון שאין חייבים ע"י קידושין הללו אלא אשם כדמשמע מפירש"י ז"ל וכמ"ש הרא"ש ז"ל א"כ נראה דקדושי שמעון נמי תפסי בה דהא קי"ל קידושין תופסין בחייבי לאוין והכא ליכא אפילו לאו אלא אשם גרידא. כל זה שייך בלשון התוספות בד"ה ואין אני קורא דמשמע להו דלא אשכחן כלל זיקת שני יבמין מדאורייתא והוצרכו לפרש דאשכחן לה בעלמא ואהא קשיא לי שפיר דמשכחת לה בהאי גוונא דשמעתין כשלא נשתחררה וע"ש לקמן בלשון התוספות. ונלע"ד ליישב דהא דקי"ל בעלמא קידושין תופסין בחייבי לאוין היינו חייבי לאוין דעלמא אבל ע"י קידושין לא ובלא"ה לא משכחת קידושין אחר קידושין דכיון שתפסו קידושין של ראובן הרי היא ברשותו ואין לה יד לקבל קידושין מאחר כנ"ל:


דף מג עמוד בעריכה

תוספות ד"ה ואין אני קורא כו' וא"ת והכא מאי נ"מ כו' והכא לא שייך זה עכ"ל. עיין בחידושי מהר"מ שהאריך לתמוה אמאי לא שייך הכא ולענ"ד נראה ביישוב דברי תוספות משום דלמאי דמסקינן בפ' ארבעה אחים לטעמא משום גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מייבמו תרוייהו א"כ קשה אמאי נקט התם במתני' טעמא דזיקת שני יבמין דנהי שכתבו התוספות שם דאסמכתא בעלמא היא אכתי קשה דאפילו אסמכתא לא שייך כיון דלא אשכחן בעלמא אשת שני יבמין דאורייתא לסברתם עכשיו ומאי ענין לישנא דזיקת ב' יבמין לענין גזירה שמא יאמרו אלא דשם א"ש דלא שייך גזירה דשמא יאמרו אי לאו משום דהיא כאשת שני מתים דכיון דעשה בה מאמר מיחזיא ככנוסה ואי מייבמו תרוייהו איכא גזירה דשמא יאמרו ואי מייבמה צרתה ולמיפטרה להיאך בלא כלום א"א דמאמר אינו קונה נמצא שאין זו צרתה דאשת הראשון היא ואי מייבמה צרתה והאי חלצה נמי א"א שמא יאמרו בית אחד מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ נמצא שכל החששות הללו היינו מחמת שיש עליה קצת זיקת הראשון וקצת זיקת השני ומש"ה נקיט לישנא דאשת ב' מתים כיון שדבר זה גורם האיסור אע"ג דזיקת שני יבמין לאו דאורייתא אפ"ה אסורה משום גזירה ואיכא למ"ד התם דאע"ג דליכא צרה נמי אסורה דגזרינן אטו היכא דאיכא צרה כמ"ש התוספות שם וכל זה בסוגיא דהתם משא"כ בשמעתין מקשו התוס' שפיר דנהי דשייכי הנהו גזירות כמו שאפרש אכתי לא שייך כלל לישנא דשני מתים דהא אפילו חזרה ונתקדשה לשמעון ואינו אחיו של ראובן אפ"ה הוי שייכי כל הני חששות לענין יבום של לוי אתיו של שמעון דאם יש לשמעון אשה אחרת דהוי צרתה של זו א"א ללוי לייבם תרוייהו דשמא קידושי שמעון קידושין והו"ל שתי יבמות הבאות מבית אחד ולייבם צרתה ולפטור את זו א"א דשמא קידושי ראובן קידושין וכשמת ראובן בלא בנים נמצא שאין זו זקוקה ללוי שאינו אחיו של ראובן ואם ייבם לוי אשת שמעון שהיא צרתה ויחלוץ לזו ואחיו של ראובן נמי יחלוץ לה א"א שיאמרו בית א' מקצתו בנוי כו' נמצא דלפי זה מקשו התוספות שפיר אמאי נקט הכא לישנא דאשת ב' מתים כיון דאין הטעם כלל משום זיקת שני יבמין וע"כ דהיכא דלא שייך זיקת שני יבמין ליבם א' ותו לא חיישינן להני חששא היכא דליכא צרה ויש לי חבילות ראיות ע"ז מההיא דשנים שקדשו ב' נשים ואין ידוע איזה מהם ומחמשה שילדו במערה ואין כאן מקומו להאריך והמעיין היטב בסוגיא דיבמות ובהתוספות שם פרק ד' אחין יראה שדברי עולין יפה וכ"ש דא"ש דלמאי דמסקי התוס' הכא דאשכחן אשת שני מתים בעלמא דאורייתא א"כ סובר ר"ח בשמעתין דלא שייכי הני חששי דמסיק פרק ארבעה אחין אלא בצירוף הטעם דמיחזי כאשת שני מתים ודבר זה צריך ביאור ליישב ע"פ שיטת התוספות שם ואין להאריך כאן ועדיין צ"ע ודוק היטב:

תוספות בד"ה ממה נפשך כו' פי' הקונטרס דמשום פלוגתא דלעיל כו' וקשה דר"ח גופא פשיטא ליה דהוי קידושין כו' עכ"ל. ולענ"ד אין בזה סתירה לפירש"י ז"ל דנהי דר"ח אמר מי דמי אכתי אפשר דמספקא ליה ורבה בר רב הונא דחזר בו נמי מצינן למימר דחזר בו ממה שאמר אינה מקודשת דמדמה לה לחצי אשה וחזר בו משום דלא דמי ואכתי מספקא ליה והא דקאמר סתמא מקודשת היינו משום דלא נפקא מיניה בין קדושי ודאי ובין קדושי ספק דסוף סוף בעיא גיטא ואי לענין קידושין תופסין באחותה הא לא שייך בה שום קורבה בשפחה שנשתחררה דכקטן שנולד דמי ואפילו קורבת האם לא מיתסר אלא מדרבנן ולענין אם קידשה אחר נמי לא נ"מ מידי דקודם שנשתחררה פשיטא שאין קדושי שני תופסין בה ממ"נ אי דקמא קידושין דבתרא לאו קידושין ואי דקמא לאו קידושין דבתרא נמי לאו קידושין ואי דקדשה ב' לאחר שנשתחררה נמי לא נ"מ מידי דממ"נ או פקעי קדושי ראשון או גמרי נמצא דלא נ"מ מידי בין קדושי ודאי או קדושי ספק ומש"ה קאמר סתמא מקודשת ולעולם דמספקא ליה וכ"נ מלשון הרא"ש ז"ל שכתב דקשיא ליה מאי נ"מ אי מקודשת או אינה מקודשת ע"ש ולכל התירוצים מיהא לא נ"מ בין קדושי ודאי או ספק כיון דסוף סוף בעיא גיטא ומה שלא רצה רש"י ז"ל לפרש כפי' התוס' דמספקא ליה אי גמרי או פקעי נלע"ד משום דא"כ מאי קמ"ל ר"ח דלא קרינן בה אשת שני מתים דמילתא דפשיטא כיון שהספק אי גמרי או פקעי א"כ אין כאן אלא קדושי חד מינייהו אבל לפירושו דמספקא ליה בפלוגתא דאמוראי דלעיל א"ש דקס"ד דאף למ"ד מקודשת היינו חציה של צד חירות אבל אכתי שייר בה אידך חציה כדאשכחן בקידושין פרק האומר גבי מעכשיו ולאחר ל' יום דאמר ר"י קדושי שניהם תופסין בה דכל חד שייר כי שרגא דליבני וכתב שם הרא"ש ז"ל דלא קי"ל כר"י משום דדחיק הש"ס לאשכוחי אשת ב' מתים אלמא דלא שייך לומר בשום ענין שיתפסו קדושי שניהם וא"כ כה"ג גופא אשמעינן ר"ח בשמעתין דלא שייך לומר דשייר שום שיור בקידושין אף בח"ש והב"ח ולמ"ד מקודשת הוי לגמרי קידושין בכולה והיינו דמסיק דלא אשכחן אשת שני מתים בכה"ג ודוק היטב כנ"ל נכון ועיין בל' הר"ן ז"ל פ"ק דקידושין שהאריך ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל ולמאי דפרישית אפשר ליישב קצת דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דפסק בההיא דפרק האומר כר"י דקדושי שניהם תופסין וקרי ליה ספק קידושין ואין להאריך כאן יותר:

בד"ה אבל אם כתב עליו אונו כו' וא"ת הא דאמר אמימר לעיל כו' עכ"ל. הא דלא מקשי הכי מת"ק דברייתא דהכא כבר כתבו בזה מהרש"ל ומהרש"א ז"ל ואלו ואלו דברי אלקים חיים אמנם לענ"ד דלולא דברי התוס' היה נ"ל לתרץ קושיית התוספות בע"א דנהי דאשכחן תנאי טובא דסברי המפקיר עבדו יצא לחירות ומהני ביה גט שחרור אפ"ה לא תקשי לאמימר דלהאי לישנא דאמימר דאין לו תקנה מצינן למימר דאזיל לשיטתו כמ"ש לעיל דף מ"ב בלשון התוספות בד"ה בעבד של ב' שותפין דאמימר דאמר בפרק החובל דהלכה כר"א לענין ראשי איברים דבעינן עבדו המיוחד לו וכתבו התוס' שם בקושייתם דמה"ט גופא ראוי שלא יועיל שיחרור בשטר כל היכא שאין העבד מיוחד לו לגמרי בגוף ובפירות וכתבתי שם דבאמת להאי לישנא דאמימר דאין לו תקנה היינו משום ה"ט גופא דס"ל כר"א דהחובל ולאידך לישנא דאמימר דאמר מפקיר עבדו יש לו תקנה בשטר היינו כאידך לישנא בפ' חזקת הבתים דף נ' דאמימר לית ליה דר"א וכמו שהארכתי לעיל וא"כ לפ"ז אין מקום לקושייתם כאן אלא אם נאמר משום דעיקר קושייתם כאן מדרשב"ג משום דקי"ל דהלכה כרשב"ג והרבה פוסקים סוברים דאפילו בברייתא הלכה כרשב"ג ואם כן א"ש מיהא דלא מקשו התוספות מדברי ת"ק כן נראה לי נכון אלא דבלא"ה א"ש כשיטת מהרש"ל ומהרש"א ז"ל ודוק היטב:

בא"ד וי"ל דלא דמי כו' דקני ליה לקנס ולוולדות כו' עכ"ל. והקשה מהרש"ל ז"ל בח"ש מההיא דלעיל בדיסקרתא דעבדי וכתב מהרש"א ז"ל דשאני התם שמתו הבעלים הראשונים וא"כ לא מצי להוריש הקנס וולדות לבניהם ע"ש ולענ"ד לא ידעתי מהיכן יצא לו כן דנהי דאיבעיא לן לעיל בעבד שמכרו לקנס אי מכור או לא היינו דוקא לענין מכירה ומשום מקנה דבר שלא בא לעולם משא"כ להוריש לבניו מהיכא תיתי נאמר שלא יהא לו כח להוריש לבניו דירושה הבאה מאליה מהני בכל מילי לכך נראה עיקר כדברי מהרש"ל ז"ל דהתם בדיסקרתא לאחר יאוש הוי דמ"ש התוספות דעכו"ם לא קנה ליה לקנס ולוולדות לאו משום שאין המכירה היא כך דודאי מסתמא מכרו לעכו"ם לגמרי לכל דבר אלא דמדינא לא קנאו העכו"ם לקנס ולוולדות מ"מ כיון שנשתקע הדבר מסתמא נתייאשו הבעלים וקל להבין:

גמרא מתיב רב ששת כו' ועכו"ם שמשכן שדהו לישראל אף ע"פ שעשה לו נימוסו פטורה מן המעשר. למאי דס"ד עכשיו ולשינויא קמייתא דבסמוך דאיירי שהשדה ביד ישראל ואוכל פירות מעכשיו אפ"ה לא תיקשי אמאי פטורה מן המעשר דהא קי"ל בעל חוב קונה משכון ואפילו משכנו בשעת הלוואתו משמע בפסחים דלענין איסורא ברשות המלוה קאי ואפילו ישראל מעכו"ם משמע שם דקי"ל כמ"ד דקונה משכון משום דדוקא במטלטלין קונה משכון מקרא דלך תהיה צדקה משא"כ בקרקעות לא שייך הא דרבי יצחק כמ"ש התוספות פרק איזהו נשך גבי משכנתא באתרי דמסלקי ולעיל נמי גבי עבד שעשה לו נימוסו אפילו למ"ד עבדי כמטלטלי דמי אפ"ה לא שייך לומר דמש"ה יצא לחירות כיון דקנאו העכו"ם משום דב"ח קונה משכון הא ליתא דהא מסקינן שם פרק כל שעה דעכו"ם מישראל ודאי לא קנה לכ"ע אלא אי קשיא לי הא קשיא לי אמאי לא מקשה הש"ס בפ' כל שעה מברייתא דהכא עליה דאביי דאמר ב"ח למפרע גובה ומשמע שם דאפילו עכו"ם מישראל וכ"ש ישראל מעכו"ם ואם כן אמאי פטור מן המעשר אפילו בדלא מטא זימניה שמא לא יפדנו העכו"ם ונמצא שהוא למפרע של ישראל ובשלמא לשיטת רש"י ז"ל בסמוך איכא למימר דאביי מוקי לההיא דשדה לפירא לחוד כפירש"י ז"ל שלא עשה נימוסו כלל על גוף השדה ולא שיעבד לו אלא לפירות מש"ה פטורה משא"כ לשיטת התוספות בסמוך ודאי קשה דלאביי אפילו לא משכנו עדיין אמאי פטורה מכ"ש דלשיטת התוספות בסמוך דההיא דשדה ע"כ איירי במשכנו הישראל ואוכל הפירות וא"כ קשה טובא וצ"ע:

שם אלא אמר רב ששת זמן כו' ופירש"י אם לא פרעתיך לזמן פלוני יהא חלוט לך עכ"ל. ומשמע מלשונו דאע"ג דלא אמר לו מעכשיו נמי מהני ולית ביה משום אסמכתא והיינו כדאמר ר"פ בפ' איזהו נשך אף ע"ג דאמור רבנן אסמכתא לא קניא אפותיקי מיהא הוי למיגבי מיניה והיינו דאף למ"ד דבמשכון נמי שייך אסמכתא היינו לענין אם שוה המשכון יותר על דמי חובו אבל כנגד מעותיו ודאי קנה ועיין מ"ש הש"ך ח"מ בזה סימן ע"ג באריכות. עוד נראה לי דדוקא איירי הכא בדלא א"ל מעכשיו דאי בדא"ל מעכשיו א"כ בשדה אפילו לא מטא זימניה אמאי פטורה מן המעשר שהרי אם לא יפרע בסוף זכה בו למפרע כדאיתא פ' כל שעה דבא"ל מעכשיו כ"ע מודו דלמפרע גובה אפילו עכו"ם מישראל לשיטת רוב הפוסקים כמבואר בטוא"ח הלכות פסח סימן ת"מ אע"כ דהכא בדלא א"ל מעכשיו איירי כדפרישית וכ"ש דא"ש טפי לשיטת הסוברים דאין דין אסמכתא בעכו"ם ל"ש עכו"ם מישראל ול"ש ישראל מעכו"ם כדאיתא שם בהלכות פסח והא דמוקי בפסחים עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו בדא"ל מעכשיו היינו לענין דלמפרע גובה אפילו בדלא מטא זימניה אבל בדמטא זימניה א"צ מעכשיו וקונה בכל ענין כנגד מעותיו אבל עדיין קשיא לי א"כ אמאי מוקי הכא הא דמטא זימניה הא דלא מטא זימניה וקשיא ליה לתלמודא בעבד דמטא זימניה צריכא למימר ואמאי לא מוקי בפשיטות אידי ואידי דלא מטא זימניה אלא דההיא דשדה בדלא א"ל מעכשיו וההיא דעבד דא"ל מעכשיו ומש"ה יצא לחירות אפילו בדלא מטא זימניה דכיון דאמר ליה מעכשיו כ"ע מודו דלמפרע גובה ולא שייך להקשות כה"ג פשיטא דהא בפסחים נמי מוקמינן מתני' וברייתא בהכי ותדע דהא לשיטת הרמב"ם ז"ל בהלכות חמץ סובר באמת דלא מהני מעכשיו בעכו"ם לענין למפרע גובה ומש"ה מוקי לה התם בדמטא זימניה וא"כ לדברי החולקים מיהא איכא רבותא גדולה בזה ויש ליישב כיון דאידי ואידי בשדה ובעבד נקט לשון נמוסו משמע שעשה כנימוס בין עובד כוכבים לישראל וא"כ לא משמע ליה לאוקמי הא דא"ל מעכשיו והא דלא א"ל דהא עשה נימוסו קתני ומשפט אחד לשניהם אבל במאי דאוקי הא דמטא זימניה והא דלא מטא זימניה א"ש ועמ"ש בסמוך ודו"ק ולשיטת הרמב"ם ז"ל בסמוך בהלכות חמץ יתיישב יותר ואין להאריך:

רש"י בד"ה הא לגופא כו' וכיון דזלזל בתקנתא דרבנן כו' וגבי שדה כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דא"כ לפ"ז הוי מצי לשנויי בפשיטות אידי ואידי דלא מטא זימניה אלא דבעבד דעביד איסורא קנסוהו כיון דאהני מעשיו בדמטא זימניה שיהא נמכר לעכו"ם מש"ה קנסוהו נמי בדלא מטא זימניה משא"כ בשדה לא שייך לקנסו קודם זמן כיון דלא עביד איסורא ובאמת לכאורה היא קושיא עצומה אמנם למאי דפרישית לעיל בסמוך א"ש משום דעכשיו משמע לתלמודא דהא דקתני סתמא אע"פ שעשה לו נימוסו איירי בכל ענין אפילו בדא"ל מעכשיו א"כ לפ"ז בשדה היה לו לחייב במעשר אף בדלא מטא זימניה דשמא לא יפדנו העכו"ם בסוף ויהיה של ישראל למפרע ומש"ה מוקי לה דוקא לפירות וכפירש"י ועוד דניחא ליה לאוקמי בהכי דבכה"ג א"ש אפילו לאביי דאמר ב"ח למפרע גובה וכדפרישית לעיל בסמוך כנ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה הא לגופא כו' ותימה כיון כו' מה שייך לומר פטור ממעשר ועוד דהו"ל למימר אידי ואידי עכ"ל. ולולא דבריהם היה נראה לפרש דלרש"י ז"ל נמי מפרשינן הכי דהא דקאמר אידי ואידי דלא מטא זימניה היינו אפילו לא מטא זימניה וה"ה למטא זימניה אלא דעל מה שהקשה אי דמטא זימניה צריכא למימר מש"ה איצטריכא ליה למימר אידי ואידי דלא מטא זימניה ואם כן נתיישבה ג"כ קושיא ראשונה דאשמעינן בברייתא דשדה דפטורה אף דמטא זימניה וכן נראה להדיא מלשון רש"י ז"ל אלא דליישב קושיא ראשונה נ"ל דאפילו בדלא מטא זימניה נמי שייך פטורה מן המעשר אם לקח ישראל מעכו"ם הפירות ומירחן אחר כך ברשות ישראל ואליבא דמ"ד בפסחים דאפילו ישראל מעכו"ם קונה משכון משום דרבי יצחק וא"כ סד"א דחייב במעשר דנהי שהעכו"ם אוכל פירות והם שלו מ"מ כיון שגוף השדה קנוי לישראל דקונה משכון א"כ הרי ברשות ישראל גדלו קמ"ל דפטורה מן המעשר משום דלא שייך ב"ח קונה משכון אלא במטלטלים ולא בקרקעות וכמו שכתבו התוספות פרק איזהו נשך דף ס"ו בד"ה ושביעית משמטתה ועיין מ"ש בחידושי ושם יבואר שיש חידוש הדין בזה אע"ג דבהאי קרא כתיב בחוץ תעמוד כו' וילפינן מיניה שיעבוד קוקעות דוקא אפ"ה סיפא דקרא דולך תהיה צדקה דדרשינן דב"ח קונה משכון איירי דוקא במטלטלין וא"כ לפ"ז נתיישב' שיטת רש"י ז"ל על נכון ודו"ק:


דף מד עמוד אעריכה

רש"י בד"ה ה"ג ואב"א בשלוה כו' דאע"ג דמטא זימניה הוי בחזקת העכו"ם כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דאכתי מאי מחוסר גוביינא שייך בקרקע כיון דמדינא קנויה לישראל כיון דמטא זימנא א"כ הרי היא שלו ואמאי פטור ממעשר ודוחק לאוקמי שגדלו הפירות ברשות העכו"ם דלא מטא זימנא אלא דעכשיו לאחר שגדלו והגיעו לעונת המעשרות ביד עכו"ם מטא זמן הפרעון מש"ה פטור כיון שבשעת חובתה היתה פטורה ומכ"ש דא"ל הכי לפמ"ש התוספות לקמן דף מ"ז בד"ה אמר רבה דבלא"ה איירי ברייתא דהכא פטורה ממעשר בסוריא דוקא ובסוריא אמרינן להדיא במסכת מעשרות דכל שבא לעונת המעשרות ביד עכו"ם פטורה כשלקחה ישראל אח"כ אלא שנראה דוחק לפרש כן שיטת וסתימת לשון רש"י ז"ל ועוד דא"כ מאי איריא לוה אפילו במכירה נמי שייך האי דינא כדפרישית לכך נלע"ד דרש"י ז"ל סובר דלא מהני כלל תנאי דאי לא אפרע לך יהא חלוט לך אלא כשהיא משכונא מוחזקת דאל"כ לא קנה ובהכי הוי א"ש טפי דאף למאי דאוקי בפסחים בפ' כל שעה מתני' דעכו"ם שהלוה בדא"ל מעכשיו אפ"ה מוקי לה נמי בהרהינו אצלו ולשיטת הרמב"ם ז"ל שם איירי במטא זימנא וכבר כתבתי לעיל בסוגיא דעבד שעשאו אפותיקי דשיטת רש"י ז"ל נוטה לשיטת הרמב"ם ז"ל וכיון שכן הוא במשכון מטלטלים כ"ש במשכונא דקרקעות דשייך יותר דין אסמכתא כמו שכתב הש"ך בח"מ סימן ע"ג באריכות ואף לפמ"ש בסמוך בשם גדולי הפוסקים דאין דין אסמכתא בעכו"ם מישראל וה"ה להיפך נראה דהיינו כשהוא מוחזק דבר זה צריך ביאור גדול כמו שהאריכו ה"ה והכ"מ בפרק י"א מהלכות מכירה ובטוח"מ סימן ר"ז ובש"ך סימן ע"ג וכמו שכתבתי כנ"ל נכון וברור:

בד"ה חוץ ממלאכתו גופו קנוי לך כו' שלא מכרו אלא להשיאו לשפחתו כו' עכ"ל. וצ"ע דהא פשיטא בכולא תלמודא דעכו"ם לא קנה עבד לגופו ואם כן במאי קנה הוולדות אם לא שנאמר כיון שמסרו לשפחתו ממילא הם נקנין לו אלא שהתוספות כתבו לעיל בשמעתין דמוכר עבדו לעכו"ם לא קניא ליה עכו"ם לוולדות ובאמת צריך לי עיון דמהיכא תיתי יהיו הוולדות לישראל כיון שעכו"ם מוסר לו שפחה שהיא שלו לגמרי ובתר דידה שדינן להו א"כ אין לישראל זכות בוולדות על ידי העבד וצ"ע ויש ליישב:


דף מד עמוד בעריכה

תוספות בד"ה נטייבה פי' בקונטרס נזדבלה וקשה כו' ומפרש רבינו חננאל כו' דהוי איסור דאורייתא כו' ואור"ת דגבי שביעית אית לן להחמיר טפי מבשום מקום כו' עכ"ל. לכאורה נראה דלפ"ז מצינן לפרש נמי כפירש"י ז"ל ואע"ג דשביעית באיסורא דרבנן איירי אפ"ה החמירו טפי מבשאר דוכתי בדאורייתא כדאשכחן נמי לר"מ לקמן בפרק הנזקין דף נ"ג דמחמיר בדרבנן טפי מבדאורייתא לענין קנס שוגג אטו מזיד דבדאורייתא לא קניס ובדרבנן קניס ואפ"ה מחמיר לענין שביעית לקנוס שוגג אטו מזיד אע"ג דלא גזיר לענין שבת אלמא דשביעית חמירא מכל איסורין ואי משום דנטייבה איסורא דרבנן היא אדרבא בדרבנן מחמרינן טפי וכ"ש הכא דאיכא תרתי אלא דנראה דכר"י קי"ל שמחמיר טפי בדאורייתא כדמשמע בסוגיא דשמעתין דאמר את"ל צרם אוזן בכור קנסו משום דמדאורייתא אלמא דלענין קנסא נמי חמירא איסורא דאורייתא א"כ קושיית התוספות במקומה עומדת אף לפר"ת וק"ל:


דף מה עמוד אעריכה

גמרא דתניא לא ישבו בארצך יכול בעכו"ם שקיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם הכתוב מדבר כו' ופירש"י ז"ל בשבעה אומות כתיב משמע מהכא דאי לאו קרא דלא תסגיר הוי משמע פשטא דקרא דלא ישבו בארצך בעכו"ם שקיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם דהיינו ז' מצות והא דהוי מוקמינן לה בהכי היינו משום דאי בשלא קיבל לא שייך לומר לא ישבו בארצך דמשמע דלהחיותו מותר והא ליתא דכיון דבשבעה אומות מיירי הא כתיב לא תחיה כל נשמה אע"כ הוי מוקמינן לה בשקיבל דמותר להחיותו אלא שאסור לקיימן בא"י אלא לגרשם וכן משמע להדיא בפרק אלו נאמרין דף ל"ה דלא פליגי שם ר"ש ור"י אי מותר לקבל אותן כשעשו תשובה אלא דוקא בכנענים שבחו"ל כדאיתא שם וע"ש בלשון רש"י ז"ל ובל' התוספות ומשמע דבא"י לכ"ע אסור והיינו כמסקנא דהכא דמוקמינן דקרא דלא תסגיר לדרשא אחריתי וא"כ ממילא משמע דקרא דלא ישבו בארצך איירי כשקיבל עליו ז' מצות אבל האי תנא דברייתא דהכא דריש קרא דלא תסגיר להכי דכשקיבל מותר לקיימו אף בא"י ואם כן ע"כ קרא דלא ישבו בארצך איירי כשלא קיבל והא דמותר להחיותו ולא קאי עלייהו בלאו דלא תחיה כל נשמה אפשר דסבר האי תנא דהכא דלא תחיה כל נשמה היינו דוקא משעת הכיבוש ואילן אבל קודם כיבוש יהושע מותר להחיותן כמ"ש התוספות לקמן בדף מ"ו בד"ה כיון דאמרי מארץ רחוקה באנו מהירושלמי דשלת יהושע ג' פרוזדוגמאות ואע"ג דהתם משמע דשלח מי שרוצה לפנות יפנה והרוצה להשלים ישלים משמע דמי שרוצה להשלים מותר לישב אף בא"י ע"כ היינו כשקיבל מיהו האי תנא דהכא ע"כ סובר דקרא דלא ישבו איירי כשלא קיבל ונהי דמותר להחיותן כיון שהשלימו קודם הכיבוש אפ"ה אסור לקיימן בא"י וכשקיבל מותר אפילו לקיימן ומכאן קשה לי טובא על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"י מהלכות עכו"ם שאם קיבל ז' מצות מותר לקיימן בא"י וכתב שם להדיא דקרא דלא ישבו בארצך איירי כשלא קיבל והיינו כברייתא דהכא דמפיק לה מקרא דלא תסגיר ובפ"ח מהלכות עבדים כתב דקרא דלא תסגיר עבד אל אדוניו היינו לענין עבד שברח מח"ל לא"י והיינו כרב אחי ברבי יאשיה דשמעתין ולפי זה הרמב"ם ז"ל מזכה שטרי לבי תרי דקרא דלא תסגיר מוקי לה להכי ומוקי לה להכי וצ"ע ותו קשיא לי אהא דמשמע הכא דכשקיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם מותר לקיימו בא"י וכ"ש דלא קאי עלייהו בלאו דלא תחיה ובקידושין סוף פרק האומר מסקינן דהא דאמר ר"י באומות הלך אחר הזכר היינו לכדתניא מנין לכנעני שבא על אחת משאר אומות שאין אתה רשאי לקנותו בעבד ת"ל מן הנולדים בארצכם ולא מן הגרים בארצכם א"כ משמע דכל שהוא משבעה אומות אסור לקנותו אפילו בעבד אע"ג דעבד חייב בכל מצות ל"ת ואפילו מצות עשה שהנשים חייבות ואין צ"ל דחייב בז' מצות בני נח ואפ"ה אסור לקנותו אלא קאי בלאו דלא תחיה אם לא שנאמר דר"י פליג אברייתא דהכא והיינו כדפרישית דבלא"ה לא אתיא ברייתא דהכא כהני תנאי דפרק אלו נאמרין ולשיטת הרמב"ם ז"ל נמי לא קשיא דבלא"ה יש לו גירסא אחרת ופי' אחר בההיא דר"י דפרק האומר כמבואר מדבריו בפ"ט מהלכות עבדים ע"ש בהשגת הראב"ד ובכ"מ באריכות וביותר נראה דשאני עבד נהי שחייב במצות איהו מיהא לאו להכי איכוון אלא שמכר עצמו או שמכרו רבו בתורת עבדות ועיקר מחשבתו לצורך פרנסתו ומשו"ה לא דמי לגר תושב שמקבל המצות מרצונו כנ"ל:

תוספות בד"ה דלא לגרבו ולייתו הא דתניא בפ' נערה כו' שאני אשתו דהוי כגופו כו' עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו אכתי קשה איפכא מדרשב"ג דפליג התם בפרק נערה וקאמר אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם אלמא דאפילו באשתו אין פודין וא"כ ע"כ טעמא משום דלא לגרבו ולייתו ומסיק שם הרשב"א ז"ל דבאמת אע"ג דלא איפשיטא האיבעיא בשמעתין אפ"ה איפשטא בכתובות מדרשב"ג דטעמא משום דלא לגרבו ולייתו ע"ש. ולענ"ד יש לתמוה דנהי דאשכתן כה"ג טובא בש"ס דאע"ג דלא איפשטא בדוכתיה איפשטא בדוכתא אחריתא היינו היכא דאיפשטא ממילא מחמת שקלא וטריא או מימרא דאמוראי משא"כ הכא דברייתא ערוכה היא נראה דוחק דאישתמיטא לתלמודא הכא האי ברייתא דרשב"ג ובר מן דין התמיה במקומה עומדת על רבותינו בעלי התוספות דמייתי הכא ושם בפרק נערה לדקדק דלא תיפשט האיבעיא מת"ק דברייתא דהתם ולא מייתו כלל מדרשב"ג ולולא דברי הרשב"א ז"ל היה נ"ל דמדרשב"ג לא מוכח מידי דאיהו נמי לא קאמר דאיכא איסורא לפדות את אשתו יותר מכדי דמיה אלא לענין דאין מחייבין אותו לפדותה ביותר מכדי דמיה והא דקיהיב טעמא דאין פודין יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם היינו משום דבכתובות אמרינן דתקנו חכמים פרקונה תחת פירות והיינו דתקנו מצוי למצוי נמצא כיון שכבר תקנו חכמים בכל מקום שאין פודין השבויים יותר מכדי דמיהן א"כ ע"כ מה שתקנו פרקונה היינו ג"כ בכדי דמיהן דוקא דהא יותר מכדי שוויים לא שכיח ואין זה דבר מצוי ומשו"ה לא מחייב אבל אם רוצה לפדותה לעולם דרשב"ג נמי איכא למימר דמודה דשרי ותדע דהכי הוא דהתם מקשה הש"ס מדדשב"ג אדרשב"ג אהא דקאמו אין פודין אותם יותר מכדי דמיהם הא בכדי דמיהם פודין ורמינהו דאשכחן לרשב"ג דקאמר אם פרקונה כנגד כתובתה פודה ואם לאו אינו פודה ומשני רשב"ג תרי קולי אית ליה ואי איתא דלרשב"ג ביתר מכדי דמיה איסורא איכא א"כ מאי דייק כלל מעיקרא דבכדי דמיה פודין אף ע"ג דיתר מכתובתה דהא לקושטא דמילתא התם ביתר מכתובתה חיובא הוא דליכא לפדותה אבל אם רצה ודאי לא שייך איסורא וביתר מכדי דמיה איכא איסורא אלא ע"כ דביתר מכדי דמיה נמי ליכא איסורא לרשב"ג אי משום דטעמא משום דוחקא דצבורא או משום דאשתו כגופו והיינו דלא איפשטא האיבעיא בשמעתין כנ"ל ועיין מ"ש הר"ן ז"ל ותלי"ת שכוונתי קצת לדעתו:


דף מה עמוד בעריכה

תוספות בד"ה אמרי לה קורין בו. פי' בקונטרס דהו"ל ס"ס כו' ואין נראה דר"נ קאמר כו' דלקמן מפרש טעמא כל שאינו בקשירה כו' עכ"ל לכאורה היה נ"ל ליישב שאין קושייתם מוכרחת לפי מה שאפרש בסמוך דההיא דתניא רב המנונא כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה לאו הלכה פסוקה היא דע"כ פלוגתא דתנאי היא וא"כ לא פסיקא לן דהא דקאמר רב נחמן בכתבו עכו"ם יגנז היינו משום ה"ט לחוד אלא בחדא מתרי טעמי או משום האי טעמא דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה או אפילו למאן דלית ליה האי סברא אפ"ה א"ש דכתבו עכו"ם יגנז כיון שלא נכתב לשמה וכרשב"ג דבעי כתיבה לשמה כמ"ש התוס' עצמן בדיבור הסמוך וא"כ לפ"ז מ"ל שפיר דההיא דאמרי לה קורין בו לית ליה ברייתא דרב המנונא אלא דאפ"ה סובר בכתבו בו יגנז משום דבעי כתיבה לשמה משא"כ בנמצא ביד עכו"ם סובר דקורין בו משום דהו"ל ס"ס כדפירש"י ואף שרש"י ז"ל כתב להדיא דכתבו בו יגנז כדלקמן אם כן משמע לכאורה דאברייתא דרב המנונא קאי אפ"ה אין זה מוכרח די"ל דחד מתרי טעמי נקיט כדפרישית. מיהו התוספות לשיטתייהו כמ"ש בסמוך בד"ה כל שאינו בקשירה כו' מכאן אומר ר"ת א"כ משמע דברייתא דרב המנונא הלכה פסוקה היא ועיין מה שאפרש בסמוך:

בא"ד אלא טעמא דאמרי לה קורין בו כו' שאין דרך עכו"ם לכתוב עכ"ל. וצ"ל דנהי שאין דרך עכו"ם בעלמא לכתוב ס"ת אפ"ה בנמצא ביד מין יגנז משום שדרך מין לכתוב כיון דמחשבתו לעכו"ם. מיהו בנמצא ביד עכו"ם לא חיישינן שמא מין כתבו ואח"כ בא ליד העכו"ם זה כיון דישראל שכיחי טפי ועכשיו נמצא ביד עכו"ם אמרינן כל דפריש מרובא פריש ותלינן דשל ישראל הוא מה שאין כן בנמצא ביד מין לא תלינן ברוב ישראל דאמרינן כאן נמצא וכאן היה מתחילתו כיון שדרכו ליכתוב כנ"ל ודו"ק:

גמרא דתני רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן מין ועכו"ם כו' פסולין שנאמר וקשרתם וכתבתם. לכאורה נראה דהאי דמייתי מוקשרתם וכתבתם היינו לענין עבד אשה וקטן משא"כ לענין מין ועכו"ם בלא"ה פסול כיון דלא נכתב לשמה ואפילו ישראל עומד על גביו נמי לא מהני דהא אמרינן בעלמא עכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד ועוד שהרי צריך לקדש האזכרות שבהן לשם קדושת השם ואפילו כתב האזכרות סתמא מוכח דפסולין וא"כ פשיטא דלא שייך בעכו"ם כה"ג דאדעתיה דנפשיה קעביד ועוד דבכתבו מין מאי איריא דפסולין ות"ל דישרף כדאמרינן לעיל דאמר ר"נ כתבו מין ישרף. מיהו בהא איכא למימר דדוקא בס"ת קאמר ר"נ כתבו מין ישרף משום דדרכו לכתוב לשם עכו"ם מה שאין כן בתפילין ומזוזות אפי' מין נמי אין דרכו לכתוב תפילין ומזוזות לשם עכו"ם וכ"ב הב"י בטוא"ח (סימן ל"ט שהיא שיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל ע"ש באריכות. ולפי זה א"ש דכייל לברייתא כולהו כהדדי משום דלענין תפילין ומזוזות בכולהו ליכא אלא פסולא בעלמא. מיהו הא דמייתי מקרא דוקשרתם ע"כ לאו אמין ועכו"ם קאי דבהנהו פסול משום שלא לשמה מיהו לפי מה שאפרש בסמוך דת"ק דרשב"ג לא בעי כתיבה לשמה א"כ א"ש טפי דברייתא דהכא נמי סבר דלא בעי כתיבה לשמה ובהכי א"ש טפי דבכתבו מין נמי קתני פסולין ולא קאמר יגנז דכיון דלא בעינן מחשבה לשמה אפשר דאפילו מחשבת עבודת כוכבים לא פסלה להטעינו שריפה דהו"ל דברים שבלב ואין מחשבה מוציא מידי מעשה כיון דלא אשכחן דבעינן מחשבה לענין כתיבה כן נראה לי ודו"ק:

שם והא דתניא קורין בו האי תנא הוא כו' עד אמר רבה בר שמואל בגר שחזר לסורו. ולפ"ז משמע דברייתא דכתבו עכו"ם אמרי לה קורין בו נמי איירי בגר עכו"ם שחזר לסורו אלא שהמהרש"א ז"ל כתב שזה דוחק ולכך כתב שיש ליישב דלרשב"ג בעכו"ם נמי דידעינן ביה שכותב לשמה קורין בו כיון דלית ליה הך דרשא דכל שאינו בקשירה עכ"ל. ודבריו תמוהין מאד בעיני חדא דבעיקר דבריו שכתב דשייך בעכו"ם כתיבה לשמה כבר כתבתי בסמוך דפשיטא לן בכולא תלמודא דכל היכא דבעינן לשמה פסול בעכו"ם אפילו ישראל עומד ע"ג משום דעכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד ואף לשיטת הפוסקים המכשירין בעיבוד של עכו"ם לס"ת אם ישראל עע"ג היינו משום דישראל מסייע בעיבוד ועוד דלשמה דעיבוד אינה אלא לשעה מועטת משא"כ בכתיבת ס"ת ואף לדברי הסוברים דבכתיבה נמי סגי כשאומר בפעם ראשון שכותב לשמו וכ"ש לדברי הסוברים דסתמא דס"ת נמי לשמה קאי אפ"ה לענין אזכרות אליבא דכ"ע צ"ל בפירוש בכל פעם ולקדשו לשם שמים והיאך יעלה על הדעת להכשיר בעכו"ם כה"ג ועוד דאי ס"ד דבעכו"ם נמי כשר אי ידעינן ביה שכותב לשמה א"כ מאי דוחקא דתלמודא לאוקמי מילתא דרשב"ג בגר עכו"ם שחזר לסורו ואמאי לא מוקי לה בעכו"ם כפשטא דלישנא דקתני מעשה בעכו"ם ולוקמי דידע ביה שכתב לשמה ועוד דמאי דפשיטא ליה דרשב"ג לית ליה דרשא דכל שאינו בקשירה כבר כתבתי דמלשון התוספות לא משמע כן מדכתבו בד"ה כל שאינו בקשירה דמכאן אומר ר"ת דאין אשה אוגדת לולב ושקלו וטרו בהא מילתא ואי ס"ד דלרשב"ג לית ליה האי דרשא מדמכשיר בגר עכו"ם שחזר לסורו ולפי זה ת"ק דרשב"ג נמי סבר הכי וא"כ מאי פסקא דר"ת לפסוק כהאי ברייתא דכל שאינו בקשירה דיותר יש לפסוק כרשב"ג דהלכתא כוותיה ולכמה פוסקים אפילו בברייתא וכ"ש הכא דעשה רשב"ג מעשה וקי"ל מעשה רב וכ"ש דאיכא ת"ק דרשב"ג דקאי כוותיה לכך נלע"ד דרשב"ג נמי אפשר דסבר דרשא דכל שאינו בקשירה ואפ"ה מכשיר בגר שחזר לסורו דכיון דמחמת יראה חזר נמצא דישנו בקשירה דכיון שנתגייר הוא מצווה על הקשירה ומה שאינו עושה הוא מחמת יראה משא"כ במסור ומשומד אע"ג דמצווין אפ"ה לא מיקרו ישנן בקשירה כיון שלרצונו פורק עול המצות מעליו ומשו"ה לא מוקי הש"ס מילתא דרשב"ג אלא בגר שחזר לסורו ולפ"ז אם נאמר דלשיטת התוספות ההיא דכל שאינו בקשירה הלכה פסוקה היא ואם כן ע"כ ת"ק דרשב"ג נמי איירי בגר שחזר לסורו דוקא וכן ברייתא דאמרי קורין בו נמי איירי כה"ג אלא שזה דוחק והנראה בעיני לולא שיטת התוספות דנהי דרשב"ג במעשה שעשה היינו בגר שחזר לסורו אבל ת"ק דרשב"ג דקאמר לוקחין ספרים מן העכו"ם בכל מקום איירי בעכו"ם גמור משום דת"ק דרשב"ג לא בעי כתיבה לשמה ולית ליה נמי דרשא דכל שאינו בקשירה ותרי קולי אית ליה ובהא דלא בעי כתיבה לשמה איכא ברייתא דלעיל דקאי כוותיה דלא פסיל במין ועכו"ם אלא משום דאינו בקשירה הא משום שלא לשמה לא מיפסלי כמ"ש מיהו האי ת"ק דרשב"ג פליג בהאי דרשא נמי דלית ליה כל שאינו בקשירה ומייתי ראיה מדרשב"ג לענין דלית ליה נמי האי דרשא דכל שאינו בקשירה וסובר הש"ס דגר שחזר לסורו לא מיקרי ישנו בקשירה דלא כמו שכתבתי בשיטת התוספות כנ"ל נכון וכ"נ מלשון הש"ס דקאמר והא דתני קורין בו האי תנא הוא ולא קאמר רשב"ג הוא אע"כ דאת"ק דרשב"ג קאי ודוק היטב ולפמ"ש כאן דאיכא תנא דלא בעי כתיבה לשמה לא תיקשי אם כן למה הוצרך רש"י ז"ל לפרש לעיל במימרא דר"נ דההיא דאמרי לה קורין בו היינו משום דס"ס הוא ולא כתב בפשיטות דלית ליה כתיבה לשמה הא ליתא כיון דהאי דאמר קורין בו לית ליה נמי דרשא דכל שאינו בקשירה ואי אמרת דלית ליה נמי כתיבה לשמה א"כ מאי איריא נמצא ביד עכו"ם אפי' כתבו עכו"ם נמי ומדפשיטא ליה לר"נ בכתבו עכו"ם דיגנז ובנמצא מספקא ליה הוצרך רש"י ז"ל לפרש כן ודוק היטב ובלשון הר"ן מצאתי ג"כ שהתחיל לפרש דהא מילתא אי בעינן כתיבה לשמה או לא פלוגתא דתנאי היא והנראה מתוך פירושו שהיה רוצה להאריך בזה אלא שעיקר דבריו נשמטו מתוך ספרי הדפוסים שלנו ע"ש:

תוספות בד"ה עד שיעבדם לשמן כו' ואע"ג דאמרינן בהתכלת כו'. עיין בזה בלשון הר"ן ז"ל באריכות:

בד"ה עיבוד לשמה בעיא כו' ולא מיסתבר דפריך מעיבוד לעיבוד דמדקאמר כו' עכ"ל. והא דלא מקשה הש"ס באמת מעיבוד לעיבוד משום דא"ל דמה שהתיר רשב"ג ליקח ספרים שכתבן העכו"ם היינו בידוע שעיבדן ישראל וק"ל:


דף מו עמוד אעריכה

תוספות בד"ה דאי אמר לה הכי כו' דהא לא אמר ע"מ כו' מדבעי לר"מ תנאי כפול עכ"ל. ולכאורה נראה דמ"ש דהא לא אמר ע"מ משום דבעי לאוכוחי מדר"מ דחייש בברייתא בסמוך לקילקולא וע"כ לא הוי אלא לעז דהא בעי תנאי כפול אלא משום דאמרינן בעלמא שכל האומר ע"מ א"צ לכפול תנאו והיא שיטת גדולי הפוסקים לכך כתבו כאן דהא לא אמר ע"מ ואם כן תקשי לר"מ כך נראה לכאורה אלא דא"א לומר כן חדא דהתוספות לקמן פ' מי שאחזו דף ע"ה כתבו להדיא דבע"מ נמי בעינן תנאי כפול וכ"כ הרא"ש ז"ל בשמם ועוד דמלשונם בסוגיא דשמעתין נמי מוכח הכי מדכתבו לקמן באיילונית אליבא דר"י דחייש לקילקולא דהיינו נמי לעז בעלמא אף ע"ג דר"י לא בעי תנאי כפול כדאשכחן בפ"ק דנדרים אע"כ דמ"ש כאן דהא לא אמר ע"מ לאו דוקא אלא כוונתם שלא אמר כלל בלשון תנאי דהכי משמע להו לישנא דגמרא דאמר משום שם רע אני מוציאך וזה אינו לשון תנאי וכן נראה מל' מהרש"א ז"ל וק"ל:

בא"ד מדבעי לר"מ תנאי כפול עכ"ל. פירוש דלקמן מוקמינן מתניתין דאיילונית דקאמרי רבנן יחזיר כר"מ דבעי תנאי כפול ואיירי בדלא כפליה ומש"ה יחזיר ולא חייש לקילקולא ומדלא חיישינן לגילוי דעת ע"כ מוכח דלא הוי גילוי דעת כה"ג ומדמדמה הש"ס לקמן איילונית לשם רע ונדר אלמא דכי הדדי נינהו נמצינו למידין דבכולהו ליכא גילוי דעת ולא משמע להו להתוספות דלעולם דהוי גילוי דעת אלא דלר"מ דבעי תנאי כפול ממילא דלא מהני נמי גילוי דעת והא דאשכחן בכמה דוכתי דמהני גילוי דעת היינו דלא כר"מ משום דהתוספות לשיטתייהו שכתבו לקמן פרק מי שאחזו דקי"ל בכל דוכתי הלכה כר"מ דבעי תנאי כפול וא"כ ע"כ דר"מ גופא מודה דגילוי דעת מהני כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא ועוד דסוף סוף מדר"מ בברייתא דשמעתין מוכח שפיר דאע"ג דקאמר ר"מ נמצא גט בטל ובניה ממזרין ע"כ דלאו בטל ממש קאמר דהא לדידיה מיהא ע"כ לא הוי משום גילוי דעת מדבעי תנאי כפול ואיהו ודאי לא איירי בדכפליה לתנאיה דא"כ מאי מהני דלא יחזיר כדמסקו התוספות כאן ועוד דאי בדכפליה מ"ט דמאן דלא חייש לקלקולא כמו שהקשו התוספות בפרק המדיר דף ע"ד אע"כ דמאי דקאמר ר"מ ונמצא גט בטל ובניה ממזרין היינו לעז בעלמא לפי דברי הבעל וממילא דכולהו קילקולא דשמעתין היינו נמי לעז בעלמא דהא מייתי הש"ס סייעתא ללישנא קמא מדר"מ. אמנם ראיתי להרב בעל לחם משנה שכתב ביישוב לשון הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות גירושין דודאי לר"מ דבעי תנאי כפול לא מהני גילוי דעת והיינו דמוקמינן לקמן מתניתין דאיילונית כר"מ אלא דאנן נהי דקי"ל כר"מ לענין תנאי כפול אבל לענין גילוי דעת דלר"מ לא מהני לא קי"ל כוותיה ומשום דגילוי דעת הוי מיהא כמו ע"מ או מעכשיו דלשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו מהני בלא ת"כ ואם כן ה"ה לגילוי דעת ובזה עלו לו כהוגן דברי הרמב"ם ז"ל שפסק באיילונית דלא יחזיר והיינו משום גילוי דעת נמצא דלפי זה היה מקום לדחות דברי התוספות כאן אלא דלפמ"ש אדרבא דברי התוס' קיימין בזה ודברי בעל לחם משנה א"א להעמידן דאי ס"ד דלר"מ לא מהני גילוי דעת באיילונית ושם רע ונדר אע"ג דהוי גילוי דעת גמור לפי דברי בעל לחם משנה וא"כ מ"ט דר"מ בברייתא בסמוך דחייש לקילקולא הא ליכא קילקולא כיון דלא חייש לגילוי דעת ובדכפליה לתנאיה א"א לאוקמי מכל הני טעמי דפרישית ועוד דאי בדכפליה לתנאיה א"כ בא"צ חקירת חכם אמאי קאמר במתניתין יחזיר הא אתניה להדיא שאם לא יהיה עליה נדר יהא הגט בטל ועוד דבפ"ק דנידה גבי אשה שאין לה ווסת אשכחן דר"מ גופא קאמר יוציא ולא יחזיר עולמית משום דחייש לקילקולא ומסיק נמי בהאי לישנא ממש כדהכא והתם ע"כ לא איירי כלל בשום לשון תנאי שהבעל לא אמר כלום וע"כ דאפ"ה חייש ר"מ לקילקולא משום גילוי דעת ואם נאמר דלעולם לר"מ לא מהני גילוי דעת אלא דאכתי חייש ללעז בעלמא א"כ ממילא נדחה דברי הבעל לחם משנה דא"כ היאך מוקמינן לקמן מתניתין דאיילונית כר"מ דבעי ת"כ דהא אכתי ניחוש ללעז כדחייש הכא בש"ר ונדר משום לעז דגילוי דעת אע"כ מוכח כדברי התוספות דכל הני דשמעתין לית בהו גילוי דעת ואפילו לעז ליכא אלא בדכפליה למילתא אליבא דר"מ או משום תנאי גרידא למאן דלא בעי ת"כ וההיא דסוף פ"ק דנדה דחייש ר"מ לקילקולא היינו משום דהתם ודאי איכא גילוי דעת ועיין מה שאכתוב בסמוך בזה ושיש לרש"י ז"ל שיטה אחרת בזה ולקמן בסוגיא דאיילונית אבאר בעזה"י ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל ודו"ק:

בא"ד לכך נראה כו' אע"ג דכבר נישאת לאחר שריא ליה דזנות דשוגג הוא עכ"ל. פי' שהבעל יטעה בזה וסובר דשריא ליה לפי מה שהוא סובר דהגט בטל ובזנות בעלמא היא תחת השני ויוציא לעז כדי להחזירם ונכנסו התוס' לכל אלו הדחוקים לפום מאי דפשיטא להו דליכא הכא חשש קילקול גמור והוכרחו לפרש דלעז מיהא איכא אבל קשיא לי לפי פירושם דאע"ג דליכא הכא תנאי גמור ולא גילוי דעת אפ"ה חיישינן ללעז אפי' לר"מ דבעי ת"כ דא"כ בכל התנאים שלא כפל או שלא הקדים ההן ללאו וכן בכל דיני תנאי שלא נעשה כהלכתן דאמרינן לקמן פרק מי שאחזו לר"מ אע"פ שלא נתקיים התנאי הרי זה גט מפני שלא כפל ואמאי לא חיישינן ללעז והוי להו לתקן בכולהו מיהא דלא יחזיר ויש ליישב דדוקא הכא חיישינן ללעז אליבא דר"מ כיון דכפליה למילתא וחיזק דבריו שאמר שמפני כן הוא מגרשה ולולא כן לא היה מגרשה כפי' הרמב"ם ז"ל במשניות משום הכי אע"ג שאין כאן ת"כ ממש שלא אמר דרך תנאי אם יהיה אמת יהא גט אם לאו לא יהא גט אפ"ה כיון שיש כאן גילוי דעת קצת וכפליה נמי למילתא משום הכי חששו ללעז אבל היכא דליכא גילוי דעת כלל ות"כ גמור נמי ליכא לעולם דאפילו לעז ליכא כנ"ל ועיין בסמוך:

בא"ד ורש"י פי' דאפילו יאמר וכו' אינו נאמן כו' עכ"ל. כל המפרשים כתבו דשיטת רש"י ז"ל לפרש דחיישינן לקילקולא היינו קילקול גמור ולא לעז וכ"כ מהרש"א ומהר"ם ז"ל מלובלין בתשובותיו סימן קכ"ג ולא ידעתי מהיכן הכריחו לפרש כן בשיטת רש"י ז"ל דשפיר מצינן לפרש שיטת רש"י ז"ל משום לעז כמו לשיטת התוס' אלא דלקמן בסוף סוגיא דאיילונית כתב רש"י ז"ל בדלא כפליה לתנאי שלא אמר אם לאו לא יהא גט כו' וא"כ משמע לכאורה דמשנתינו דש"ר ונדר איירי שכפל תנאו לגמרי ואמר אם לאו לא יהא גט וא"כ ממילא הוי קילקול גמור ולענין הקושיא שהקשו בתוספות פרק המדיר דאי ס"ד דהוי תנאי גמור מאי מהני דלא יחזיר ועוד מ"ט דמאן דלא חייש לקילקולא והמפרשים לא כתבו בזה כלום ליישב אליבא דרש"י ז"ל ולענ"ד נראה ליישב דאפשר דכיון שאמרו לו הוי יודע כו' הרי אמרנו לו שאסור לו לגרש על תנאי הזה וא"כ אע"ג דמעיקרא אמר בפירוש על תנאי אפ"ה כיון שאמרו לו הוי יודע ואעפ"כ נתן לה הגט אנן סהדי דבטלו לתנאי וגמר וגירש אדעתא דידן וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' גירושין שכתב שאומרין לו גמור בדעתך לגרשה כו' וזהו לדברי מהר"ם ז"ל בתשובה דשיטת הרמב"ם ז"ל לפרש דחיישינן לקילקול ממש אבל לענ"ד נראה דשיטת הרמב"ם ז"ל משום לעז וכן נראה מלשון ה"ה ומה שהקשו בתוס' פרק המדיר מ"ט דמאן דלא חייש לקילקולא יש ליישב ג"כ דאף שאמר ת"כ ממש אפ"ה לא חיישינן לקילקולא לפי שהאשה תחוש לעצמה ולא תנשא לאחר כ"א באופן שיודע שלא תתקלקל שהרי היא יודעת בעצמה אם הש"ר אמת או לא ולענין נדר תחוש לעצמה שלא להתיר נדרה ע"פ חכם ותו לא מצי לקלקלה שהרי א"א לחכם להתיר שלא ברצונה ועוד דלמסקנא לא אשכחן שום תנא דאמר יחזיר דבמוציא ש"ר ליכא מאן דפליג ובנדר טעמא דר"י דבצריך סבר כר"מ ובאין צריך כר"א ובאיילונית אוקימנא דטעמא דיחזיר היינו משום דר"מ היא דבעי ת"כ וא"כ אין מקום לקושיית התוספות למסקנא כ"ז נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל לפי מה שהבינו המפרשים שמפרש למשנתינו בת"כ וכמ"ש דמשמע כן מלשונו לכאורה לקמן אלא דממ"ש רש"י ז"ל כאן ולקמן במשנה דאיילונית וז"ל וכשגרשתיך היה בדעתי להחזירך נראה להדיא שלא התנה ע"ז בפי' אלא שאומר שכך היה בדעתו לכך נלע"ד שאם נאמר דשיטת רש"י ז"ל היא דחיישינן לקילקולא היינו קילקול גמור שלענ"ד הקלושה היא השיטה המחוורת לפי סוגית הש"ס כמו שאפרש בעז"ה א"כ צ"ל דהקילקול גמור אינו מצד התנאי אלא משום גילוי דעת דסובר רש"י ז"ל שיש כאן גילוי דעת גמור אלא דאפילו הכי צריך שיאמר לה משום ש"ר אני מוציאך דבלא"ה לא מצי לקלקלה דאל"כ הו"ל דברים שבלב כדאשכחן גבי האי דזבן אדעתא למיסק לארעא דישראל וכמ"ש התוספות שם שיש גילוי דעת שצריך להוציא בפיו ויש גילוי דעת דבמחשבה סגי ובהכי יתיישב ג"כ הסוגיא דספ"ק דנדה ודס"פ הבא על יבמתו כמו שיבואר אי"ה אבל כיון שאמרו לו הוי יודע תו ליכא גילוי דעת. אמנם מה שהקשו כאן בתוספות אי ס"ד דהוי הכא גילוי דעת א"כ אמאי בעי לר"מ ת"כ וכוונתם בזה למאי דאוקמינן לקמן סוגיא דאיילונית בכה"ג ולענ"ד משום הא לא איריא דא"ל דבאיילונית ליכא גילוי דעת כמו שאפרש שם אי"ה בתכלית הביאור ובזה יתיישב הכל על נכון ברווחא ע"ש. מיהו מלשון התוספות כאן שכתבו ורש"י פי' נראה שלא הוכרח להם מלשון רש"י ז"ל שאינו מפרש משום לעז אלא דבטעמא לחוד מאי תקנה יש בזה דלא יחזיר לענין לעז נחלקו התוספות על רש"י ז"ל ואף בזה לא השיגוהו רק שנראה להם פירושם יותר מרווח אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו כתב שבירושלמי מבואר להדיא כלשון רש"י ז"ל ואעפ"כ לא נראה בעיני הרשב"א ז"ל משום מילי דסברא ותמה אני על פה קדוש היאך חולק במילי דסברא על גמרא ערוכה דירושלמי והמעיין שם יראה שבקל יש להשיב על מה שהשיג על רש"י ז"ל בזה והנלע"ד כתבתי ואין להאריך ועיין בסמוך:

בא"ד ולר"מ דבעי ת"כ כו' אפילו לעז ליכא עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דהא דקאמר ר"מ גופא בפ"ק דנדה באשה שאין לה ווסת יוציא ולא יחזיר עולמית ומפרש התם טעמא משום קילקולא ע"כ היינו משום דאיכא גילוי דעת שבשביל כך מגרשה כיון שאסורה לו אבל משום תנאי ודאי לא שייך התם שהרי לא התנה הבעל ולא אמר כלום דהא ר"מ דינא קפסיק ותני שם יוציא ולא יחזיר ואפילו לעז ליכא. מיהו ע"כ צ"ל דלהתוספות התם נמי ליכא גילוי דעת גמור מדכתבו שם דלא הוי אלא לעז ואי בגילוי דעת גמור הוי קילקול ממש אע"כ דהוי גילוי דעת במקצת וליכא אלא לעז אע"ג דהכא בשמעתין ולקמן באיילונית לא הוי אפילו לעז אלא בדאמר וכפליה למילתא היינו משום דהכא ליכא גילוי דעת כמו התם ואף לפמ"ש בסמוך בשמעתין ע"כ טעמא דר"מ משום דחשיב גילוי דעת קצת דאל"כ אפילו אמר וכפליה למילתא כיון דלא הוי ת"כ ממש לא חיישינן ללעז כדלא חיישינן אליבא דכו"ע בכל תנאים שלא נעשו כדין אלא דאפילו הכי צריך לחלק דגילוי דעת דהכא לא מהני בפני עצמו כלל אפילו ללעז אלא בהצטרפות דאמר וכפליה למילתא וגילוי דעת דהתם דעדיף נהי דלא הוי קילקול אפ"ה לעז מיהא איכא אף שלא אמר כלום אלא דאכתי קשיא לי טובא מי הכריחם לתוספות שם ספ"ק דנדה לפרש משום לעז ואמאי לא מפרשי בפשיטות דהוי קילקול גמור משום דהוי גילוי דעת מעליא והנראה בזה דלכאורה שלא רצו לפרש כן דאי ס"ד דהוי גילוי דעת מעליא וקילקול גמור א"כ מאי מהני דלא יחזיר כדמסקו כאן וכדמקשו בפרק המדיר וכן נראה מלשון מהרש"א ז"ל בשמעתין דלענין גילוי דעת נמי אי הוי קילקול גמור לא הוי מהני דלא יחזיר אלא דלענ"ד אין שום סברא לומר כן דהמעיין בלשון התוספות דהא דמסקו כאן ובפרק המדיר דלא מהני תקנתא דלא יחזיר נראה דהיינו דוקא בתנאי ממש לא מיבעיא למאן דבעי ת"כ כיון שאמר בפירוש אם לאו לא יהא גט פשיטא שאסורה להינשא לאחר ואם ניסת ונמצאו הדברים נגד התנאי ודאי איכא קילקולא ולא מהני הא דלא יחזיר ואף שכתבתי לעיל דלשיטת רש"י כיון שאמרו לו הוי יודע מסתמא בטליה לתנאי מ"מ התוספות לית להו האי סברא כיון שאמר בפירוש אם לאו לא יהא גט אין לנו אלא כמו שאמר ומינה דה"ה למאן דלא בעי ת"כ אפילו אי לא כפליה נמי הוא דמכלל הן נשמע לאו משא"כ לענין גילוי דעת שאנו דנין מעצמינו לומר דמסתמא אדעתא דהכי גירשה שאם ימצאו הדברים בדאין שיחזירה א"כ כשאמרנו לו הוי יודע שאסור לך להחזירה ואפ"ה גירשה ממילא דתו ליכא גילוי דעת כל עיקר ואדרבא הגילוי דעת מראה להיפך דלגמרי מגרש לה כנ"ל ברור וא"כ לשון התוס' דספ"ק דנדה צ"ע ויש ליישב בזה ואין להאריך כאן ודו"ק ומה שיש עוד לדקדק בדברי התוס' יבואר לקמן בסוגיא דאיילונית ע"ש:

בא"ד והא דקאמר ר"מ כל נדר כו' היינו בדכפליה למילתא ולא כפליה לתנאיה. כבר פירשתי דנהי שכפל הדברים מ"מ לא אמרם בלשון תנאי מיהו יש לדקדק אמאי מייתי הא דר"מ דכל נדר ולא מייתי מדר"מ דברייתא דאמר בהדיא טעמא דקילקולא אלא דניחא להו לאתויי ממתני' ואף על גב דמדר"מ במתני' לא מוכח בהדיא דאיירי משום קילקולא ואפשר דטעמא דידיה משום פריצות דבנדר שצריך חקירת חכם איכא פריצות טפי שהיא צריכה להתבזות בפני ב"ד ואפשר דמשום זילותא דב"ד תניח מלהתיר נדרה משא"כ בנדר שא"צ חקירת חכם אלא הבעל מתיר אפשר דליכא פריצות כ"כ מ"מ כיון דר"מ בברייתא אית ליה טעמא דקילקולא א"כ מייתי שפיר ממתניתין ועוד נ"ל לפרש דמייתי מדר"מ דמתניתין דע"כ איירי בדכפליה למילתא וא"כ מסתמא דת"ק נמי איירי בדכפליה למילתא והא דקאמר רב יוסף בר מניומי אמר ר"נ והוא שאמר לה היינו בדכפליה ובלא"ה נלע"ד דהכי הוא דאי ת"ק דמתניתין סבר כרבי יהודה באיילונית לקמן דאע"ג דלא כפליה נמי איכא קילקולא א"כ אפילו לא אמר כלל נמי בגילוי דעת כל דהו חייש לקילקולא ותדע דהא לענין אם תובעת כתובתה דאמר שתיקותך יפה מדיבורך והיינו משום קילקולא שיאמר אילו ידעתי שסופי ליתן לך כתובה לא גרשתיך שכ"כ רש"י ותוספות נמצא דאף על גב דלא אמר לה כלום לענין כתובה חייש לקילקולא וא"כ נראה דבמוציא משום איילונית דאמר ר"י לא יחזיר היינו אפילו דלא אמר לה וממילא דע"כ דהא דקאמר הכא וצריך שיאמר לה ע"כ לא סבירא ליה כרבי יהודה אלא כרבנן דר"י דהיינו ר"מ כדאמרינן לקמן אלא שהמפרשים כתבו דבאיילונית היינו בדאמר לה ושם אפרש אי"ה והנלע"ד כתבתי ליישב לשון התוס' כאן ודו"ק:

בא"ד דאי כפליה לתנאיה אין מועיל מה שלא יחזיר עכ"ל. וה"ה דטפי הוי מצי להוכיח דאי בדכפליה לתנאיה באין צריך חקירת חכם אמאי קאמר יחזיר וק"ל:

בד"ה שלא יהיו בנות ישראל פרוצות כו' וא"ת ללישנא בתרא דר"י כו' מנ"ל דפליגי רבנן כו' עכ"ל. ויש לתמוה מאי ענין קושיא זו לכאן דלקמן בהא דמקשה הש"ס ורבנן הו"ל להקשות כן והנראה בעיני שבאו להקשות על פירושם שכתבו דהני תרי לישני פליגי משום דלכאורה היה באפשר לומר דהני תרי לישני לא פליגי דלעולם עיקר הטעם דלא יחזיר היינו דוקא משום קילקולא אלא דאידך לישנא בא להוסיף דין חדש דלעולם צריך שיאמר לה הוי יודע' ובהכי אתי ליה שפיר נמי הא דפסיק ותני במתני' לא יחזיר ולא פירש דהיינו דוקא בדאמר לה אבל כיון דלעולם צריך שיאמר לה משום פריצות א"ש דלעולם הוי טעמא משום קילקולא וכיון דהני תרי לישני לא פליגי כבר היה באפשר לומר דברייתות נמי לא פליגי דעיקר טעמא דלא יחזיר היינו בברייתא דר"מ משום קילקולא והאי ברייתא דר"א בר"י נמי הכי ס"ל והא דקאמר מפני מה אמרו לא יחזיר הכי פירושא דקשיא ליה לר"א בר"י מפני מה אמרו לא יחזיר משום קילקולא כיון דלא שייך אלא בדאמר לה א"כ יותר היה להם לחכמים לתקן שלא יאמר לה ובהכי הוי תיקון העולם טפי כדי שיהא מותר להחזיר וקאמר דמשום קנסא דפריצות תקנו שצריך שיאמר וממילא דלא יחזיר משום קילקולא ובדרך זה היה באפשר לפ' לכולהו תנאי דמתני' ובהכי הוי ניחא טפי הא דמקשה הש"ס בסמוך ורבנן דכיון דעיקר טעמא משום קילקולא אם כן מדאמרו אפילו בנדר ברבים לא יחזיר משום קילקולא ע"כ דסברי יש לו הפרה אלא דהתוספות לא משמע להו לפרש כן מדמקשה הש"ס לקמן דמדר"י דמתניתין מוכח דלא חייש לקילקולא ע"כ דליתא להאי פירושא דא"כ לא הוי מקשה מידי דילמא ר"י נמי חייש לקילקולא אלא דבנדר שיש לו הפרה א"צ שיאמר לה כיון דליכא פריצות ומשו"ה ליכא קילקולא ועוד דהתוספות לשיטתייהו שכתבו דלר"מ דחייש לקילקולא היינו בדאמר לה וכפליה למילתא דוקא וכבר כתבתי דלשיטתם מימרא דרב יוסף בר מניומי נמי בהכי איירי וא"כ תו לית לן למימר דמשום טעמא דפריצות צריך שיאמר לה כן דאכתי אמאי כפליה למילתיה וטוב היה לתקן שיאמר ולא יכפול דתו לא הוי קילקולא אע"כ דליתא להאי פירושא אלא דהני תרי לישני פליגי אליבא דת"ק ולמאן דאית ליה טעמא דפריצות היינו דמשום ה"ט לא יחזיר וא"כ מקשו התוספות שפיר היאך אפשר לפרש כן דא"כ מאי מקשה הש"ס בסמוך ורבנן כנ"ל נכון ודוק היטב:

בא"ד דאי ברבים אסור משום פריצות כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א דה"ה דהוי מצו לאקשויי הכי ללישנא קמא אליבא דרבנן ואף לפי מה שתירץ נשאר לו קושיא דאכתי לר"מ דלמא קסבר נמי דנדר ברבים אין לו התרה והא דקפסיק ואמר כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר היינו משום דכשנדרה שלא ברבים אסור משום קילקולא ובנדרה ברבים דליכא קילקולא אפ"ה אסור משום דאית ליה נמי טעמא דפריצות כו' ע"ש ומתוך דברי מהר"ם בחידושיו נתיישב דאי ס"ד דר"מ חייש לפריצות א"כ אפילו בנדר שא"צ חקירת חכם נמי לא יחזיר כשהוא ברבים ומשום פריצות כו' ע"ש מיהו לא יתכן לומר כן אלא אם נאמר דלמ"ד נדר ברבים אין לו הפרה היינו שהבעל נמי אינו יכול להפר והיינו כתירוץ השני שכתבו התוספות לעיל בדף ל"ה בד"ה אבל נישאת על מה שהקשו שם וא"ת וידירנה הבעל ע"ד רבים אבל לתירוץ ראשון שכ' שם דלענין נדרי אשתו לא שייך לחלק אם כן אין עיקר לדברי מהר"מ ז"ל. אמנם לענ"ד בחנם נדחקו בזה דמה שהקשה מהרש"א ז"ל דללישנא קמא נמי הוי מצו לאקשויי דלמא אית להו לרבנן נמי טעמא דפריצות לענ"ד דבריו תמוהין בזה כיון דללישנא קמא מסיק בהדיא והוא שאמר לה משמע להדיא דלית ליה טעמא דפריצות דאי אית ליה אפילו לא א"ל נמי וכ"ש למאי דפרישית דהא דקאמר והוא שאמר לה היינו דאמר וכפליה למילתא דוקא וא"כ מה"ט גופא ע"כ דר"מ נמי לית ליה טעמא דפריצות דהא קאמר בברייתא מפני מה אמרו המוציא אשתו משום ש"ר כו' וקיהיב טעמא משום קילקולא אלמא דהיינו דוקא בדאמר לה וכפליה למילתא א"כ ע"כ לית ליה טעמא דפריצות דא"כ אפילו לא א"ל נמי וממילא נמי דהא דקתני במתני' כל נדר שצריך חקירת חכם היינו דוקא בדא"ל וממילא דע"כ לית ליה טעמא דפריצות ולא הוצרכו התוס' לדקדק אלא אליבא דר"א ודו"ק:

בא"ד ה"ל למיסר לא ידעו בו רבים כו' ולא מפני שא"צ עכ"ל. ק"ק אטו מדמינן גזירת חכמים להדדי דנהי דלענין קילקולא דאיכא חשש לעז ממזרות גזרינן שמא בטעמא דפריצות שאינו אלא קנס בעלמא לא גזרינן היכא דליכא פריצות אטו היכא דאיכא ולענין מה דקשיא להו דלמא ר"א אית ליה נמי טעמא דפריצות יש ליישב על הדרך שכתבתי בסמוך ואין להאריך:

בד"ה כיון דאמרי מארץ רחוקה וא"ת כו' גבעונים השלימו שנאמר וכי השלימו כו' היינו קודם שעברו את הירדן כו' עכ"ל. פי' דמעשה דגבעונים היה לאחר שעברו ולא היה רשאי להשלים ולכך הערימו ולפ"ז ע"כ דהא דכתיב וכי השלימו והא דאמר נמי בירושלמי שלש פרוזדוגמאות כו' וגבעונים השלימו היינו שהשלימו מפני קידוש השם ואם כן קשיא להו למה הוצרך לומר כאן דשבועה בטעות היה ות"ל דבלא"ה לא חל' השבועה דהוי לבטל המצוה וע"כ שלא השלימו אלא מפני קידוש השם ומש"ה לא רצו להתיר השבועה וק"ל:

בא"ד וא"ת בלא חילול השם כו' כדאמר לעיל לא ישבו בארצך כו' ואמר נמי בפ' אלו נאמרין כו' הא למדת כו' עכ"ל. והמעיין שם פ' אלו נאמרין דר"י פליג בהדיא דאפי' באין להתגייר אין מקבלין ויליף מקרא דמשרפות סיד מה סיד אין לו תקנה כו' ולפ"ז צ"ל דלא קשיא להו הכא אליבא דר"י אלא אהא דאמרינן בשמעתין דלא התירו השבועה מפני חילול השם ת"ל דבלא"ה לא היה להם להתיר השבועה כיון שבאו להתגייר ולר"ש בפ' א"נ מקבלין אותם כנ"ל מיהו מה שהקשו מדאמר לעיל לא ישבו בארצך כבר כתבתי לעיל דלמסקנא דאוקמינן קרא דלא תסגיר לדרשא אחריתי ממילא איכא למימר דקרא דלא ישבו איירי בבאין להתגייר והארכתי שם קצת וכן בעיקר דבריהם בזה הדיבור יש להם שיטה אחרת וכבר האריכו הקדמונים בפי' החומש רש"י והרמב"ן ז"ל והר"א מזרחי ובעל לחם משנה בהלכות מלכים האריך מאד ע"ש:


דף מו עמוד בעריכה

גמרא והתירו לו שיחזירנה פשיטא כו' עד ורבינא אמר לעולם אסיפא והכי קתני אין בזה מפני תיקון העולם. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו למה התירו באמת ומאי מקשה נמי פשיטא דאדרבא מסברא י"ל דהכא נמי איכא מפני תיקון העולם שמא יאמר אילו הייתי יודע כו' והאריך ליישב ולולא דבריו היה נ"ל בפשיטות דלא שייך הכא קילקולא לומר אילו הייתי יודע שיש תקנה להתיר הנדר אפילו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה דמי הכריחו מעיקרא לישבע בקונם כדי לגרשה הרי לפנינו שלא היתה חביבה עליו וא"כ ליכא גילוי דעת לחוש לקילקולא ודוקא במוציא משום ש"ר ונדר שבה שאינה מגרשה לרצונו בזה דוקא שייך קלקולא כמו שפירש"י ז"ל לעיל כנ"ל:

תוספות בד"ה המוציא אשתו משום איילונית משמע הכא דאיילונית בעיא גט ותימה דבריש יבמות משמע דלא בעיא כו' והא דפליגי בהמדיר כו' היינו בשאר מומין דמחיל אבל באיילונית לא מחיל כו' עכ"ל. אבל רש"י ז"ל במשנתינו כתב להדיא דאיילונית צריכה גט דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין עכ"ל א"כ משמע להדיא דמה"ט אפילו בודאי איילונית בעיא גט משום דבעל לשם קידושין וכ"נ מלשון הרי"ף ז"ל בשמעתין שכתב על משנתינו דאמרינן לה השתא הוא דבריית עכ"ל ואפרש כוונתם בסמוך נמצינו למידין מיהא דע"כ איירי מתני' בודאי איילונית דבספק איילונית לא שייך לומר השתא הוא דבריית כמ"ש התוס' להדיא בסמוך בד"ה אומר לה שתיקותך כו' ע"ש וא"כ ע"כ כיון דמשנתינו בודאי איילונית ע"כ דבעיא גיטא ואף שאין אני כדאי להכריע מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דלענ"ד מוכח להדיא בגמרא כשיטת רש"י והרי"ף ז"ל מדמסקינן בפ' המדיר דף ע"ד אמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה גט זה היה מעשה ולא היה כח ביד חכמים להוציאה בלא גט ולאפוקי מהאי תנא דאמר ר"י אמר שמואל משום רבי ישמעאל והיא לא נתפשה אסורה ויש לך אשה אחרת אע"פ שלא נתפשה מותרת ואיזה זה שקדושיה קדושי טעות שאפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה ע"כ וכתב שם הרי"ף ז"ל דאע"ג דפליגי לעיל רב ושמואל בקידש' על תנאי וכנסה סתם אי צריכה גט ומסיק רבא לעיל דבטעות אשה אחת כ"ע מודו דלא בעיא גט אפ"ה לית הלכתא כרבא וכהנך אמוראי דלעיל אלא כדמסקינן הכא משמיה דעולא דצריכה גט וכדמסקינן לאפוקי מהאי תנא אלמא ליתא לדרבי ישמעאל ומייתי נמי דעבדו רבנן עובדא בפ' בא סימן דלא כר"י אלמא דלית הלכתא כר"י כ"ז דקדק הרי"ף ז"ל וכ"כ הרא"ש ז"ל נמצא דלפ"ז מוכח להדיא שאין לחלק בין קידשה על תנאי דמומין ונדר ובין שאר קדושי טעות אלא בכולהו בעיא גט דאלת"ה אלא כמו שחילקו התוס' דבתנאי דמומין טעמא דמחיל אבל באיילונית ושאר קדושי טעות דלא שייך מחילה שאין אדם מוחל עליהם לא אמרינן דאין עושה בעילתו בעילת זנות אם כן אמאי קאמר הש"ס ולאפוקי מהאי תנא דר"י דהא ר"י בהדיא מקדושי טעות איירי דמפיק מקרא דוהיא לא נתפשה וא"כ אכתי אפשר דאיתא לדעולא ואיתא לדר"י כגון בקדושי טעות כגון איילונית אע"כ דאין לחלק דבכל קדושי טעות קאמר עולא דצריכה גט אלא דהתוספות לשיטתייהו שכתבו ביבמות דהא דדרשינן למעט קידושי טעות מוהיא לא נתפשה היינו אסמכתא בעלמא וא"כ משמע דמ"ד מקדש על תנאי בעיא גט היינו מדרבנן וא"כ אפשר דהרא"ש ז"ל נמי בהאי שיטה קאי ומתוך כך יש לי לדקדק על מ"ש שם הרא"ש ז"ל על לשון הרי"ף ז"ל שיש מן הגדולים שכתבו דלעולא נמי א"צ גט אלא מדבריהם או מספק דשמא מחל לתנאי ולענ"ד א"א לומר כן מדקאמר ולאפוקי מהאי תנא ור"י ע"כ מדאורייתא איירי דיליף לה מקרא א"כ ע"כ הא דקאמרינן לאפוקי מהאי תנא היינו נמי דמדאורייתא בעיא גט ואע"ג דהתם לא מצינו לאוקמי באיילונית מדקתני ובנה מורכב על כתיפה אפ"ה מצי לאוקמי בשאר קדושי טעות ועוד דא"כ לר"י גופא תיקשי מנ"ל למעוטי שאר קידושי טעות דלמא קרא דוהיא לא נתפשה לא אתי אלא למעוטי איילונית. ויש לי בזה מקום עיון גדול על שיטת הר"ן ז"ל והבית יוסף אלא שאין כאן מקומו. הרי שזכינו מיהא לדין שיש ראיה מרווחת ללשון רש"י ז"ל בשמעתין דאיילונית בעיא גט גמור אפילו מדאורייתא ומצאתי מקום לומר שכן היא שיטת הרי"ף ז"ל בשמעתין ובפ' המדיר ומעתה נבא ליישב מה שהקשו בתוספות ממשנה דריש יבמות דמשמע דלא בעיא גט ולפמ"ש יכילנא לשנויי דההיא דריש יבמות באיילונית יבמה מן האירוסין דודאי לא בעיא גט דהוי קדושי טעות משא"כ כשבעל אחר קדושין לעולם דבעיא גט משום דעולא ומשום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובכה"ג איכא לאוקמי מתני' דהכא אפילו בודאי איילונית וכשבעל אחר קידושין מש"ה בעיא גט. מיהו שנוייא דחיקא לא משנינא שכבר מצאתי תירוץ אחר מרווח בלשון מורי זקיני הגאון מוהר"ר יושע ז"ל בלקוטים שלו בספ' מנ"ש בריש פ"ק דיבמות שנדפס עלה אחד בבד אחד ושם נאמר דמההיא דיבמות אין ראיה דהא למסקנא דרבא ביבמות דף י"ב דהא דקתני או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות היינו אפילו הכיר בה ודקתני שנמצאו תני שהיו נמצא דלפ"ז אין הטעם כלל משום קדושי טעות אלא כיון דאיילונית לא רמיא קמיה לייבם מקרא דאשר תלד א"כ צרתה הו"ל צרת ערוה שלא במקום מצוה דמותרת וא"כ כשלא הכיר בה נמי הוי טעמא משום הכי ולאו משום קדושי טעות וממילא אזלא לה ראיית התוספות ע"ש באריכות אלא שהל' מגומגם מחמת השמטת הדפוס אלא דבסוף דבריו שם שדא ביה נרגא כמסתפק דאכתי ראיית התוספות קיימת מדרב אסי פליג שם עלה דרבא ומוקי מתני' דיבמות בלא הכיר בה דוקא וא"כ ע"כ משום קידושי טעות נגעו בה ומוכח דלא בעיא גיטא ולפ"ז ממילא נהי דרבא פליג באוקימתא דמתניתין אבל בהא דינא דאיילונית לא בעיא גט לא אשכחן מאן דפליג והעלה הדברים בספק ע"ש. אמנם כן ראיתי שדברי מורי זקיני ז"ל מכוונים להלכה דאיתמר משמיה דגברא רבה כוותיה שכן מצאתי מבואר בלשון הנ"י בריש יבמות שכתב דברים ככתבן בשם ר"ח ז"ל דמאוקימתא דרבא תו ליכא ראיה דאיילונית לא בעיא גט ואם כן צריך ליישב דהא ע"כ לרב אסי הכי הוא וכדכתיבנא אבל למאי דפרישית א"ש דודאי רב אסי סבר דאיילונית לא בעיא גט ורבא גופא נמי ודאי הכי ס"ל מדקאמר בפ' המדיר בפלוגתא דרב ושמואל דבטעות אשה א' אפילו בתנאי דמומין לא בעי גט כ"ש באיילונית דהוי מקח טעות טפי ממומין כדכתבו התוספות כאן אבל אנן לא ס"ל ככל הנך אמוראי אלא כמסקנא דהמדיר דאמר רב כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה גט ומסיק הש"ס לאפוקי מהאי תנא דר"י והכי הלכתא כמ"ש הרי"ף והרא"ש ז"ל שכן משמע מסוגיא דפ' בא סימן ועוד דעולא מעשה קאמר וכבר כתבתי דמשם מוכח דה"ה כל קידושי טעות אפי' איילונית בעיא גט וא"כ ממילא דלא תיקשי מההיא דיבמות דאנן מוקמינן למתני' דיבמות כדאסיק רבא הלכתא דאפילו לא הכיר בה צרתה מותרת וממילא דלא הוי טעמא דמתני' כלל משום קדושי טעות אלא משום דהו"ל צרת אשת אח שלא במקום מצוה כדפירש"י ז"ל שם בשם הלכות גדולות ולפ"ז נתיישב הכל על נכון לשיטת הסוברים דאיילונית בעיא גט ומתוכן אבוא לבאר סוגיא דשמעתין ברווחא וביותר שיטת הרי"ף ז"ל כמו שיבואר בסמוך ודוק היטב:

בא"ד תדע מדקתני סיפא כו' ואילו ודאי איילונית לית לה רפואה כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י והרי"ף ז"ל דמתני' בודאי איילונית יש ליישב דנהי דרוב איילונית אין להם רפואה אפ"ה זימנין דאיתרמי שיש לה רפואה ומש"ה איילונית אין צריכה חליצה אליבא דכ"ע דאזלינן בתר רובא וגדולה מזו מצינו בריש פ' האשה שהלך בעלה וצרתה למ"ה דבעי למימר שמותרת לינשא לשוק בלא חליצה ורוב נשים מתעברות ויולדות וה"ה באיילונית ועוד שהתורה פטרה בפירוש ולא רצו להחמיר שאם אתה אומר חולצת מתייבמת משא"כ בסריס דשכיח הדבר שיש להם רפואה א"כ אפשר דמדאורייתא בר חליצה הוא ומוקמינן לקרא דולא ימחה פרט לסריס דאתי למעט סריס אדם דוקא שאין לו רפואה ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שמבואר בלשון הרי"ף ז"ל שהבאתי שכתב בטעם משנתינו דאמרינן לה השתא הוא דבריית ומש"ה אינה צריכה חליצה לכ"ע שאף אם תתרפא נאמר לה השתא בריית וכמו שאבאר כנ"ל ודו"ק:

בא"ד אור"ת דהתם בדקבלה עילויה וכה"ג משני בפרק בן סורר ומורה עכ"ל. אמאי דבעי למיפשט התם דאזלינן בדיני נפשות בתר רובא מדתנן בת ג' שנים ויום אחד חייבין עליה משום א"א ולא אמרינן דלמא איילונית היא ודחי הש"ס בדקיבלה עילויה ואפ"ה ליכא לאקשויי מהאי סוגיא אמאי דפרישית בסמוך דודאי איילונית נמי בעיא גט אפי' מדאורייתא כדפרש"י כאן דודאי בעל לשם קידושין וא"כ מאי מדייק התם דלמא איילונית היא דהא אכתי חייב עליה משום א"א כיון דבעל לשם קידושין אלא דא"ל דהתם איירי כשלא בעל דהא קתני בבא בפני עצמה מתקדשת בביאה וכן פירש"י ז"ל שם להדיא דההיא דחייבין עליה משום א"א אם קיבל אביה קידושין איירי ע"ש כנ"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה ר' יהודה כו' ואם ידעתי שלא תשובי אלי וכו' לא גרשתיך. ולכאורה הוא שפת יתר ונראה שבא לתקן בזה דליכא לפרש שהקילקול הוא שיאמר הבעל שלא העלה על לבו כלל שתוכל להתרפא ואילו ידע מזה לא היה מגרשה דא"כ מאי מהני הא דלא יחזיר לכך פרש"י ז"ל דודאי בהא לא שייך קילקולא כיון דזימנין מתרפאת מסתמא אף מספק רצה לגרשה מדלא המתין אלא דעיקר הקילקול הכא שיאמר דנהי דמספק גירשה אף על פי כן היה בדעתו להחזירה ואילו ידע שלא תחזור אליו לא היה מגרשה וכ"ז אליבא דר"י דוקא דחייש ללעז בעלמא כמו שאפרש בסמוך מש"ה חייש נמי להאי קילקולא דאילו ידע שלא תחזור אליו אע"פ שלא יאמר הבעל שום דבר בשעת הגירושין מענין שרוצה להחזירה וגילוי דעת נמי ליכא אפ"ה חייש משא"כ לעיל גבי ש"ר ונדר דלפירש"י ז"ל היינו משום קילקול גמור כמ"ש לעיל מש"ה הוצרך לפרש שהקילקול הוא שיאמר אילו הייתי יודע שהדברים בדאין דבהא מצי לקלקלה כיון שאמר משום זה אני מוציאך ואיכא נמי גילוי דעת אבל מדאמרו לו לא יחזיר מסתמא בטליה לתנאי ולא כתב רש"י ז"ל שם אילו הייתי יודע שלא תשובי אלי עוד דהא לא אמר לה כלום מענין החזרה ותו לא הוי קילקול גמור אע"כ דעיקר הקילקול מחמת שהדברים בדאין כנ"ל ומהר"ם מלובלין בתשובה סי' קכ"ב כתב בע"א ודבריו לא ישרו בעיני ע"ש ויותר נראה דכל היכא שהספק הוא באמת לכל אדם שמא תתרפא תו לא מצי לקלקלה דודאי מפני הספק גירשה כמו שפירש"י ז"ל להדיא בפ' הבא על יבמתו גבי ניסת לרביעי בד"ה הא ודאי מש"ה הוצרך לפרש כאן שהקילקול הוא מצד שהיה רוצה להחזירה וסבור שתשוב אליו ואילו היה יודע שלא תשוב לא היה מגרשה משא"כ לעיל בנדר וש"ר שחשש הוא שהדברים בדאין מעיקרא והו"ל גט בטעות מפרש רש"י ז"ל כפשוטו וזה נכון יותר ובפ' הבא על יבמתו דמקשה הש"ס אי איהי שתקה אנן מי שתקינן וכתב שם רש"י ז"ל אע"כ דלא מצי לקלקלה שהרי מפני הספק גירשה ולא שייך התם לקלקלה שיאמר שהיה בדעתו להחזירה אם תהיה בת בנים שא"א לברר שתהיה בת בנים אם לא שתנשא לאחר ותו לא מצי להחזירה זה ברור בכוונת רש"י ז"ל:

בד"ה שתיקותיך יפה לך שיאמר אילו ידעתי שסופי ליתן לך כתובה לא גרשתיך עכ"ל. הוצרך לפ' כן דהא ודאי א"א לפרש שיאמר אילו ידעתי שסופך להתרפאות לא גרשתיך דהא כבר תקנו לר"י דלא יחזיר ותו ליכא קילקולא אע"כ דחייש ר"י לקילקולא לענין הכתובה ואע"ג דלא אמר לה וגילוי דעת נמי ליכא אפ"ה חייש ר"י ללעז משא"כ בסמוך בשמעתין דמשני שמואל איפוך ומקשה הש"ס והא מדקתני סיפא שם פירש"י מכלל דר"י חייש לקילקולא שמדבריו למדנו שאם ירצה לומר ע"מ איילונית גרשתיך היה מקלקלה ולא הוצרך לפרש הקילקול מצד הכתובה דליכא גילוי דעת כיון דיותר יש לפרש לקילקולא מצד הגירושין גופא שהיה ע"מ איילונית ונהי דאמר ר"י יחזיר אפשר משום דלא אמר לה לא מצי לקלקלה אלא אם תתבע כתובתה שבאה בטענה שבתחילה ע"מ איילונית גירשה מש"ה מצי לקלקלה אבל אי איהי שתקה אנן נמי שתקינן כיון דלא אמר לה אלא דאפי' הכי מקשה הש"ס בסמוך שפיר דלעיל בש"ר ונדר לא חייש ר"י לקילקולא אפילו בדאמר לה דהיינו ללישנא קמא דרב יוסף בר מניומי לעיל כנ"ל נכון אמנם בסוף פר' הבא על יבמתו גבי ניסת לרביעי והיו לה בנים ותובעת כתובתה דאמרינן שם מעיקרא שתיקותיך יפה מדיבוריך פירש"י ז"ל שם אדעתא דהכי לא גרשתיך אילו הייתי יודע שאת בת בנים כו' ולא רצה לפ' אילו הייתי יודע שסופי ליתן כתובתך משום דבכה"ג ליכא אלא לעז גרידא אליבא דר"י ואנן לא קי"ל כוותיה מש"ה ניחא ליה לפרש אילו הייתי יודע שאת בת בנים דבזה הוי קילקול גמור משום גילוי דעת וכדמסיים שם רש"י ז"ל להדיא ונמצא גט בטל ובניה ממזרים והיינו למאי דס"ד שם מעיקרא אבל הש"ס שם מקשה אנן מי שתקינן דפירש"י ז"ל שם אע"כ דלא מצי לקלקלה כה"ג כיון שמפני הספק מגרשה ודוק היטב:

תוספות בד"ה אומר לה שתיקותיך כו' וא"ת ואם היא שתקה כו' וי"ל דהתם נמי לא הוי אלא לעז כו' עכ"ל. ולא ידעתי מי הכריחם לפרש דהתם לא הוי אלא לעז דכיון דמסקו דאפי' לרבנן דלא חיישי לקילקולא אפ"ה מקשו התם שפיר אנן מי שתקינן דמודו רבנן דמשום שאין לה בנים גירשה וא"כ בפשיטות הוי להו לתרץ דהכא לא שייך לומר אנן מי שתקינן כיון שכבר תקנו דלא יחזיר משא"כ התם מקשה שפיר אנן מי שתקינן דהו"ל קילקול גמור משום דהו"ל גילוי דעת מעליא שבשביל כך מגרשה ומהרש"א ז"ל כתב דהתוספות לשיטתייהו דבדאיכא קילקול גמור לא מהני מה דלא יחזיר ומלבד שכבר כתבתי לעיל שדבריו אין נראין בזה דהתוספות לא כתבו דלא מהני דלא יחזיר בקילקול גמור אלא דוקא כשאמר בפירוש בלשון תנאי אבל לענין גילוי דעת ודאי מהני כיון שאמרו לו הוי יודע ואפ"ה גירשה אדרבא איכא גילוי דעת דלגמרי מגרש לה אלא נהי דמהרש"א ז"ל לית ליה האי סברא אכתי לא הועיל כאן כלום דהא בפרק הבא על יבמתו לא נזכר כלום מהא דלא יחזיר וא"כ אדרבא א"ש טפי אם נפרש דהוי גילוי דעת גמור וקילקול גמור ומקשה הש"ס בפשיטות אנן מי שתקינן ונמצא הגט בטל ואפילו תקנתא דלא יחזיר נמי לא מהני ויש ליישב בדוחק לפי שיטת מהרש"א ז"ל מהסוגיא דפ"ק דנדה דהוי נמי גילוי דעת גמור ואפ"ה קתני תקנתא דלא יחזיר אלמא דליכא אלא לעז אלא דלענ"ד נראה דאפילו בגילוי דעת גמור וקילקול גמור נמי מהני שפיר תקנה דלא יחזיר וא"כ קשה לשון התוס' כאן ובפ"ק דנדה לכך נלע"ד לפרש דהתוספות פשיטא להו מסברא דנפשייהו דליכא קילקול גמור ואפילו גילוי דעת מעליא אלא דוקא היכא שאמר דאל"כ הו"ל דברים שבלב כדאשכחן בקדושין גבי האי דזבן אדעתיה למיסק לארעא דישראל ואף שכתבו שם שיש דברים שאפילו גילוי דעת א"צ מ"מ פשיטא להו דהני דיבמות ודנדה לא עדיפא כולי האי כיון דאיכא למימר שבשביל הספק הוא מגרשה וכיון דביבמות ובנדה איירי בדלא אמר לה מש"ה כתבו דלקושטא דמילתא לא הוי אלא לעז. מיהו ביבמות כתבו התוספות קושיא זו שהקשו כאן ותירצו סתם ולא כתבו דלא הוי אלא לעז ע"ש וצ"ע. מיהו לשיטת רש"י ז"ל שכתבתי בסמוך דביבמות הוי קילקול גמור י"ל דלא הוי דברים שבלב כיון דמדינא חייב להוציאה אין לך גילוי דעת גדול מזה ומכ"ש האי דספ"ק דנדה כנ"ל ודו"ק:

גמרא למימרא דר"י חייש לקילקולא כו' מדרבנן אדרבנן לא מצי לאקשויי בפשיטות דאיכא למימר דבמוציא ש"ר ונדר נמי לא חייש לקילקולא אלא טעמא דידהו משום פריצות כאידך לישנא דרב יוסף בר מניומי לעיל וללישנא קמא נמי איכא למימר דהתם בדא"ל מפני כך אני מוציאך והכא בדלא א"ל כמ"ש הב"י סי' ד' אבל לר"י מקשה שפיר מיהו לשיטת ה"ה שכתב ביישוב שיטת הרמב"ם ז"ל דבאיילונית אפילו לא א"ל חיישינן לקילקולא משום דאיכא גילוי דעת טפי ע"ש א"כ מאי מקשה דר"י אדר"י דלמא באיילונית חיישינן טפי ויש ליישב וצ"ע:

שם אמר רבא דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא. היינו כלישנא קמא דרב יוסף בר מניומי לעיל דטעמא דרבנן משום קילקולא ואכתי יש לדקדק מאי קושיא דילמא התם בדא"ל מפני כך אני מוציאך כדאמר רב יוסף בהדיא ללישנא קמא והכא בדלא א"ל ול"ל דאי בדלא א"ל מ"ט דרבי יהודה הא ליתא דר"י ודאי חייש לקילקולא אפי' בדלא א"ל מדחייש בתובעת כתובתה שיאמר לה אילו ידעתי שסופי ליתן כתובתך לא גרשתיך אע"ג דלא א"ל והנלע"ד בזה יבואר בסמוך:

שם אלא אמר רבא כו' מאן חכמים ר"מ כו' והכא בדלא כפליה לתנאיה ופירש"י ז"ל בד"ה והכא בדלא כפלי' כו' ולא א"ל ואם אי את אילונית לא יהא גט כו' עכ"ל. וא"כ משמע לכאורה דלרבא מתני' דש"ר ונדר איירי בדכפליה לתנאיה שא"ל אם לאו לא יהא גט וכן נראה מלשון הרא"ש ז"ל שכתב בהדיא ורישא בדכפליה לתנאיה מיהו כבר כתבתי לעיל בסוגיא דשם רע ונדר שא"א לומר בשום ענין דאיירי בתנאי כפול ממש וכן נראה מלשון רש"י ז"ל לעיל שכתב ובדעתי היה להחזירך אם יהיו הדברים בדאין כו' אלמא שלא התנה כן בפירוש. מיהו לשון הרא"ש ז"ל שכתב ורישא בדכפליה לתנאיה היינו דכפליה למילתא כמ"ש התוס' לעיל בד"ה דאי אמר לה וכבר הארכתי שם אבל לשון רש"י ז"ל כאן א"א לפרש כן דבהדיא כתב כאן ולא אמר לה ואם אי את איילונית לא יהיה הגט משמע לכאורה דרישא איירי בת"כ ממש וא"כ התמיה במקומה והנלע"ד בזה ליישב הוא עפמ"ש בלשון המשנה דלשיטת רש"י והרי"ף איירי מתני' בודאי איילונית וס"ל דבעיא גט וכתבתי שם דזה דוקא לפי המסקנא דהמדיר כרב כהנא משמיה דעולא במקדש על התנאי ובעל צריכה גט מדאורייתא מיהו לשמואל ואביי ורבא דאיירי בשמעתין שמעינן להו בפר' המדיר דאפילו במקדש על תנאי ובעל בטעות אשה אחת א"צ גט ואפילו למאי דקאמר רבא שם מעיקרא בטעות שתי נשים לא בעיא גט אלא מספיקא שמא מחל לתנאיה וא"כ שמעינן מיהא דבאיילונית שאין אדם מוחל כמ"ש התוס' כאן א"כ פשיטא דלהני אמוראי לא בעיא גט אפילו מדבריהם ולפי זה ע"כ דלהנך אמוראי איירי מתני' דוקא בספק איילונית והיינו דקשיא ליה לרבא דרבנן אדרבנן ולא מצי לאוקמי למתני' דאיילונית בדלא א"ל דא"כ מ"ט דר"י דהא ודאי לא מצי לקלקלה כלל אפילו ללעז ולומר אילו הייתי יודע שסופך להתרפאות לא גרשתיך דהא קמן שלא גירשה אלא מפני הספק אם תתרפא שאם היה סובר שהיא בודאי איילונית לא היתה צריכה גט כלל אלא ודאי שמפני הספק הוצרך לגרשה ותו לא מצי לקלקלה כמ"ש רש"י ז"ל בס"פ הבא על יבמתו והבאתיו לעיל בסמוך ע"ש אע"כ דלמאי דמשמע להו מתני' בספק איילונית היינו שהתנה בפירוש שמפני איילונית מגרשה ונראה שצריך שיאמר אפילו בלשון תנאי גמור דאל"כ לא מצי לקלקלה כיון דליכא גילוי דעת כמ"ש לעיל בסוגיא דש"ר ונדר א"כ מקשה שפיר דרבנן אדרבנן כיון דאפילו שאמר בלשון תנאי לא חיישינן לקילקולא והיינו כמ"ש לעיל שהאשה תחוש לעצמה א"כ אמאי חיישינן לעיל לקילקולא וע"ז משני רבא שפיר מאן חכמים ר"מ דבעי ת"כ והב"ע דלא כפליה לתנאיה נמצא שאין כאן תנאי וגילוי דעת נמי ליכא כדפרישית דאדרבא הגילוי דעת לאידך גיסא שלא גירשה אלא מפני הספק ומש"ה קאמר ר"מ דיחזיר ור' יהודה לטעמיה דלא בעי ת"כ א"כ יש כאן קילקול גמור שהתנה בפי' ומש"ה קאמר לא יחזיר וכשאומרין לו הוי יודע מסתמא בטליה לתנאיה כדפרישית לעיל נמצא דלפ"ז לא צריכין לפ' אליבא דרבא דמתני' דש"ר ונדר בדכפלי' אלא דהתם נמי בדלא כפלי' ואפי' לא אמר בלשון תנאי אלא שאמר מפני כך אני מגרשך אפ"ה חיישו רבנן לקילקולא משום שיש שם גילוי דעת גמור והו"ל קילקול גמור ומש"ה קאמרי לא יחזיר וממילא דתו ליכא גילוי דעת ובטליה למילתא לגרשה לגמרי מספיקא. נמצא דכ"ז להנך אמוראי דמוקי למתני' דוקא בספק איילונית ואזדו לטעמייהו אבל למסקנא דפרק המדיך דקי"ל כר' כהנא משמיה דעולא דקדש על תנאי ובעל צריכה גט וכמ"ש במשנתינו באריכות דע"כ ה"ה איילונית מדקאמר שם ולאפוקי מהאי תנא וא"כ איירי מתני' בודאי איילונית דבעיא גט מדאורייתא ולפ"ז ממילא דלא קשיא דרבנן אדרבנן דמתני' בדלא א"ל ואפ"ה חייש ר' יהודא לקילקולא משום לעז כדפרישית דחייש ללעז בתובעת כתובתה אע"ג דלא א"ל והכא ודאי מצי לקלקלה ולומר שלא גירשה אלא על דעת ודאי איילונית כנ"ל נכון. אמנם לפי מה שמצאתי בלשון הרי"ף ז"ל נ"ל עוד שיטה יותר מרווחת לפמ"ש הרי"ף ז"ל אמתני' דאמרינן לה השתא הוא דבריית וכוונתו דלפי האמת ופסק הלכה דודאי איילונית בעיא גט א"כ איירי מתני' בודאי איילונית וממילא דתו לא צריכין לאוקמי מתני' כר"מ דוקא ובדלא כפלי' אלא דבכל ענין אמרי רבנן דיחזיר אפי' בתנאי כפול משום דאמרי' השתא הוא דבריית ומעיקרא מוקמינן לה אחזקתה שהיתה בחזקת ודאי איילונית ור"י סובר דבכל ענין לא יחזיר דאכתי איכא קילקולא ללעז שיאמר אילו הייתי יודע שסופך להתרפאות בשום ענין לא הייתי מגרשך או שהיה בדעתי להחזירך כפרש"י ז"ל ועפמ"ש ניצול הוא אותו צדיק רבינו הגדול הרי"ף ז"ל ממה שתמהו עליו שלמים וכן רבים שכתב המשנה דאיילונית כצורתה וממילא משמע דהלכה כחכמים וא"כ תיקשי אמאי פסיק בש"ר ונדר דלא יחזיר ואי הכא בדכפליה והכא בדלא כפליה הו"ל לפ' ולמאי דפרישית א"ש דכיון שכתב הרי"ף ז"ל אמתני' דהשתא הוא דבריית א"כ א"ש דפסיק כחכמים באיילונית לחוד דיחזיר דליכא למיחש לקילקולא מה"ט גופא דהשתא הוא דבריית וממילא לא דמי כלל לש"ר ונדר דהתם ודאי חיישי' לקלקולא והא דמקשה הש"ס המשניות אהדדי ומוקי בכל הני שינויי היינו משום דהני אמוראי לטעמייהו דע"כ איירי בספק איילונית דלא שייך השתא הוא דבריית כמ"ש התוס' או אף את"ל דס"ד נמי דאיירי בודאי איילונית אפ"ה ע"כ לא ס"ד דהני אמוראי סברו סברא זו דהשתא הוא דבריית אבל מדמסיק סתמא דתלמודא בס"פ הבא על יבמתו דאמרינן השתא הוא דבריית הרי נתבררו דברי רבינו הרי"ף ז"ל בלי גמגום דלמסקנא ליתא לכל השקלא וטריא דשמעתין וכדפרישית ובתחילה היה נ"ל לפרש בדרך אחר דמ"ש הרי"ף ז"ל דאמרינן לה השתא הוא דבריית טעמא הוא דקיהיב למילתא דר"י בהא דקאמר שתיקותיך יפה מדיבוריך שמתוך שתבא לתבוע כתובתה ותאמר שבתחילה ע"מ איילונית גירשה יהא פתחון פה להוציא לעז ולא ליהני תקנתא דלא יחזיר אבל אי איהי שתקה אנן נמי שתקינן ואמרי' לה השתא הוא דבריית ותו ליכא קלקולא אבל לעז מיהא איכא דמאן יימר דהשתא הוא דבריית וא"כ משמע מלשון הרי"ף ז"ל שפוסק כר' יהודא והטעם כיון דמוקמינן לחכמים כר' מאיר דבעי ת"כ ממילא דלית הלכתא כחכמים לפי שהרי"ף ז"ל אינו פוסק כר"מ דבעי תנאי כפול אלא בגיטין ולא בממון וכתב הבית יוסף אע"ג דר' מאיר גופא יליף מתנאי ב"ג וב"ר דממון הוא אלא שהרי"ף ז"ל לית ליה כלל הא דרבי מאיר אלא משום חומרא דגיטין בעלמא מדאתקין שמואל בגט שכ"מ אם מתי אם לא מתי נמצא דלפ"ז במתני' דקולא אית ליה לר"מ דיחזיר מש"ה לא פסקינן כוותיה אלא כר' יהודא דלא יחזיר משום דמדינא לא בעינן ת"כ ואיכא קילקולא אלא דלפ"ז הו"ל לרי"ף ז"ל לפרש ג"כ ההיא דאיילונית בדא"ל דוקא ותו דהו"ל לפרש בהדיא דהלכה כר' יהודא ועוד דהעיקר נראה כיון דאמרינן לה השתא הוא דבריית ממילא דתו ליכא קילקולא ע"כ נ"ל עיקר כלשון הראשון שכתבתי ועכ"פ התמי' קיימת על רבינו השליט הבית יוסף שהאריך בלשון הרי"ף ז"ל ולא הרגיש כלל במ"ש הרי"ף ז"ל דאמרי' ליה השתא הוא דבריית. והואיל ואתי לידן נבאר ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל בקצרה מה שנלע"ד שמה שכתבו המגיד משנה והבית יוסף נראה תמוה מאד ואין צורך להאריך רק מה שכתב בעל לחם משנה מילי דסברא נינהו אלא שכבר העירותי על דבריו לעיל בלשון התוס' בסוגיא דש"ר ונדר מלבד שאר קושיות שיש לי על פירושו לכך נלע"ד דהרמב"ם ז"ל סובר דכל השקלא וטריא בשמעתין דמקשה דרבנן אדרבנן היינו כלישנא קמא דרב יוסף בר מניומי דאמר לעיל והוא שאמר לה ובדלא א"ל ליכא קילקולא אבל הרמב"ם ז"ל סובר כלישנא בתרא דרב יוסף שכן פסק להדיא אלא דנלע"ד שהוא ז"ל סובר דלישנא בתרא נמי סובר טעמא דקילקולא אפילו בדלא אמר לה אלא שמוסיף טעמא דפריצות לענין שצריך שיאמר לה ומה שהביאו ז"ל לפסוק כן היינו משום דסתמא דתלמודא בס"פ הבא על יבמתו מקשה בפשיטות אי איהו שתק אנן מי שתקינן אלמא דאפילו בדלא א"ל נמי חיישינן לקילקולא וא"כ שמעינן להדיא דליתא לאוקימתא דרבא דאמר דסתם מתניתין דהכא סובר דהיכא דליכא תנאי כפול לא חיישינן לקילקולא דהא סתמא דתלמודא דלא כוותיה ועוד דבסוף פ"ק דנדה מוקי סתמא דתלמודא מילתא דר' מאיר גופא דאמר יוציא ולא יחזיר משום קילקולא אלמא דר"מ גופא חייש לקילקולא אפי' בדלא אמר לה ולא משמע ליה להרמב"ם ז"ל לחלק בין ההיא דנדה ודיבמות לההיא דהכא וא"כ שמעינן להדיא דסתמא דתלמודא לא חייש לאוקימתא דהכא שהיא כלישנא קמא וסתמא תלמודא ע"כ לא ס"ל הכי אלא דבכל ענין חייש ר"מ לקילקולא והיינו חכמים דמתני' סתם משנה ר"מ וממילא דע"כ צריך לומר איפוך כשינויא דשמואל דחכמים אמרו לא יחזיר והכי נמי אוקמה רבי יוחנן בירושלמי ומייתי ברייתא לסייעתא ע"ש וכיון דשמואל ורבי יוחנן הכי סברי ונהי דרבא בתראה הוא מ"מ כיון דע"כ מסתמא דתלמודא דס"פ הבא על יבמתו וכ"ש מסתמא דתלמודא דספ"ק דנדה ע"כ נידחית אוקימתא דרבא כדפרישית לפ"ז יפה עולין דברי הרמב"ם ז"ל שפוסק כלישנא בתרא דרב יוסף בר מניומי לעיל ופוסק גם כן דבכל ענין בין בשם רע ונדר ואיילונית ונדה בכולהו לא יחזיר משום קילקולא אפילו בדלא אמר לה אלא דבשם רע ונדר לא הוצרך לזה דאיכא נמי טעמא דפריצות אבל באיילונית ונדה נראה מדבריו להדיא דאפילו בדלא אמר לה נמי איכא קילקולא ולא כסתמא גמרא דנדה וסובר הרמב"ם ז"ל דבאיילונית לא שייך השתא הוא דבריית כשיטת התוס' בשמעתין אח"ז עיינתי עוד שלשונו מורה על זה דאע"ג שכתב טעמא דפריצות שצריך שיאמר לה הוי יודע אעפ"כ כתב ומפני מה אמרו המוציא משום ש"ר לא יחזיר אלמא שהוא ז"ל סובר דעיקר טעמא דלא יחזיר היינו משום קילקולא וכדפרישית כן נ"ל נכון וברור ותו לא מידי ודוק היטב:


דף מז עמוד אעריכה

רש"י בד"ה ה"ג לוקח ומביא ממנו ביכורים בכל שנה כו' עכ"ל. ונראה לכאורה דמביא ואינו קורא לא מיבעיא למ"ד יש קנין לעובד כוכבים ואינו מביא ביכורים אלא מדרבנן א"כ פשיטא דאינו קורא אלא אפי' למ"ד אין קנין כיון דיש לו קנין לעובד כוכבים לחפור בורות שיחין כו' א"כ גוף הקרקע קנויה לעובד כוכבים וא"כ לא מיבעיא לר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אינו קורא אלא אפילו לר' יוחנן דקנין פירות כקנין הגוף דמי אפ"ה אפילו קנין פירות אין לו להישראל שהרי העובד כוכבים אוכל הפירות כדאיתא להדיא בירושלמי אם כן אינו קורא שאין יכול לומר פרי האדמה אשר נתת לי מיהו הא דמקשה הש"ס למ"ד אין קנין מדאורייתא היא וכדפרש"י שם צריך לומר כיון דלענין קדושת הארץ ברשות ישראל קאי קרינן ביה שפיר אשר תביא מארצך לענין שחייב להביא וצריך עיון:

תוספות בד"ה לוקח ומביא בכורים זו גירסת הקונטרס כו' ומיהו קשה לר"ת כו' עכ"ל. כבר יישבה רש"י ז"ל בפי' הגמרא לקמן וכמדומה שלא היה כן בפירש"י ז"ל שלפני בעלי התוס' מיהו בעיקר פירוש התוס' שכתבו ואור"ת דל"ג ומביא בוי"ו וה"ק כל אדם הלוקח ממנו מביא ביכורים ל"ש מוכר ל"ש אחר כו' עכ"ל. לא זכיתי להבין דבריהם בזה דודאי ליכא לפרושי שכל אדם הלוקח פירות תלושין מעכו"ם שקנה הקרקע מישראל צריך להביא בכורים וע"ז הוי מקשה הש"ס דלמ"ד אין קנין הוי מדאורייתא דמהיכא תיתי הא לא אשכחן מאן דמחייב בביכורים בלוקח פירות מן השוק אפילו מישראל אלא שמואל הוא דבעי למימר הכי בפ' הספינה דף פ"ח אליבא דרבי מאיר ונדחו דבריו ועלו בתיובתא ואף אם נפרש דבריהם בלוקח פירות מחוברין מעכו"ם אפי' בזה לא ידעתי למה יתחייב ישראל אחר מדאורייתא דאפילו לר"י דקנין פירות כקנין הגוף דמי היינו שלקח כל הקרקע לפירותיהם כגון בזמן שאין היובל נוהג דקרינן ביה שפיר אשר תביא מארצך משא"כ היכא שלא קנה הקרקע כלל אלא הפירות לחוד לא קרינן ביה אשר תביא מארצך ולא עדיף מחכירים ואריסין שאינן מביאין כדאיתא במשנה פ"ק דבכורים ואם נפרש כוונתם לענין שהישראל אחר חזר ולקח הקרקע מישראל אין זה במשמע לשון המשנה כלל לפי מאי דנראה דלא גרסי במשנתינו וחזר ולקחה ממנו ועוד דלשון הגמרא אינו סובל כן דא"כ מאי זה ענין ליש קנין או אין קנין אטו משום דאפסקיה עכו"ם יפטור מהמצוה וכן הא דקאמר לקמן שתי תקנות הוו לא אתי שפיר לפ"ז הפירוש ומלשון מהרש"א ז"ל נראה להדיא שמפרש לשון התוספות לענין קונה הפירות מן העכו"ם וצ"ע. אמנם כן ראה זה מצאתי בל' התוס' י"ט שכתב שגירסת הרמב"ם ז"ל היתה במשנתינו וחזר ולקחה ממנו הלוקח מביא ביכורים ומפרש התי"ט דלמ"ד דאין קנין היינו לענין זה שנשאר' בקדושתה אם חזר הישראל ולקחה דלא הוי ככיבוש יחיד משא"כ כל זמן שהשדה ברשות העכו"ם סובר הרמב"ם ז"ל דיש קנין לעכו"ם וכ"כ הכסף משנה בשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תרומות ולפ"ז ע"כ יש להרמב"ם ז"ל גירסא אחרת ופירוש אחר בלשון הגמרא לקמן גבי הא דמסיק רב אשי שתי תקנות הוו וא"כ בודאי סתימת לשון התוספות אינו מורה על זה ובאמת שאף לפי מה שפירשו הכ"מ והתוי"ט בשיטת הרמב"ם ז"ל קשיא לי בגוייהו מסוגיא דשמעתין כמו שאבאר בסמוך. ומ"מ העיקר בכוונת התוספות נראה דאיירי לענין שקנה הישראל הפירות מחוברין שכעין זה פירשה הראב"ד ז"ל אבל לא זכיתי להתיישב דבריהם כלל כדפרי' ולשיטת רש"י ז"ל נתיישב הכל על נכון וצ"ע:

בד"ה אמר רבה כו' והא דתניא לעיל אע"פ שעשה ישראל נימוסו כו' איכא לאוקמי בסוריא כו' עכ"ל. מכל מה שכתבו בזה הדיבור נראה מבואר דאף כל זמן שהשדה ביד העכו"ם חייב בתרומות ומעשרות הלוקח פירות מן העכו"ם דאל"כ בפשיטות הוי מצי לאוקמי ההיא דעשה לו נימוסו בכה"ג וכ"ש דהכי אוקימנא להדיא לעיל לחד לישנא בשלוה ע"מ למשכנו ולא משכנו וכ"ש ההיא דאין משכירין להם שדות הוה מצי לאוקמי בהכי דמפקע לה ממעשר בעודה ביד העכו"ם א"כ ע"כ דלרבה דסבר דאין קנין אפילו בכה"ג מחייב וכן מבואר להדיא ממאי דמוקי בשמעתין אליבא דרבה דיגונך ולא דיגון עובד כוכבים ואמאי לא קאמר דרבה נמי סובר דגנך ולא דגן עובד כוכבים ובא לפטור בלוקח פירות מן העכו"ם אע"כ דרבה בכה"ג נמי מחייב והכי משמע נמי מהא דמייתי מברייתא דלקט ושכחה ופיאה של עכו"ם פטור מן המעשרות דמייתי רבה סייעתא וכל זה שלא כשיטת הכסף משנה והתוספות י"ט שהבאתי לעיל ובאמת התמיה קיימת על הכ"מ שכתב דהרמב"ם ז"ל שפוסק אין קנין היינו כרבה דשמעתין מדמתרץ רב אשי לקמן למתניתין כוותיה ואפ"ה כתב הכ"מ דלהרמב"ם בעודה תחת העכו"ם פטור הלוקח פירות ממנו מלעשר וזה אי אפשר דרבה ודאי בכה"ג מחייב כדפרישית לשיטת הרמב"ם ז"ל וצריך ביאור גדול ואין כאן מקומו וצ"ע:

בא"ד דאי אין קנין אין זו הפקעה כו' דהתם פריך נמי ממזוזה כו' ומשני מזוזה חובת הדר היא כו' עכ"ל. באמת דמכאן לא מוכח מידי דהתם משני שפיר דמזוזה לא מיקרי הפקעה שאינה אלא חובת הגוף משא"כ בשדה חובת קרקע היא ומיקרי הפקעה אלא דשם בפ"ק דעכו"ם ביארו התוספות יותר דא"כ בשכירות שדה נמי מיקרי הפקעה ומדקאמר התם מכירה דאיכא תרתי מה שאין כן בשכירות ע"כ מוכח דהיכא שפטור מצד הדין לא מיקרי הפקעה ע"ש:

בד"ה מר סבר כו' מתוך פי' הקונטרס משמע כו'. ולא ידעתי היכן משמע להו כן מתוך פירש"י שהרי לא פי' כלום בדברי ר' אלעזר ובעיקר דבריהם בזה האריכו התוספות במסכת מנחות שם ע"ש:


דף מז עמוד בעריכה

גמרא ע"כ לא פליגי אלא דמ"ס יש ברירה כו' הכא נמי בסוריא. והקשה בכסף משנה בשם הר"י קורקוס דהוי מצי לאוקמי בפשיטות אפי' בא"י ובשמירחן העכו"ם דפטור אפילו לרבה. ולענ"ד נראה דבלא"ה צריך לאוקמי בסוריא משום דשמעינן לרשב"ג הכא דאית ליה ברירה ואנן קי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה ומש"ה צריך לאוקמי הכא בסוריא דהוי מדרבנן כי היכי דלוקמי לרשב"ג אליבא דהלכתא משא"כ במירוח העכו"ם נהי דחלק העובד כוכבים פטור אפ"ה חלק הישראל חייב מדאורייתא וכן נראה להדיא מפסק הרמב"ם ז"ל שם דבסוריא דוקא יש ברירה כן נ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה טבל וחולין כו' ודוחק לומר כו' דלישנא משמע דלא מייתי כלל קאמר כו' עכ"ל. זה אי אפשר לומר דלא מייתי כלל קאמר דהא למאן דסובר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אפ"ה סבר דמביא ואינו קורא כדקאמר ריש לקיש ויבואר בסמוך דמביא מדאורייתא אלא מה שכתבו דלישנא משמע דלא מייתי כלל היינו כדינו דמביא וקורא וכמה משניות מצינו דמביא וקורא אבל אי אמרינן דמקדיש להו משכחת נמי דמביא וקורא כיון שיש בהם איזה חלק שחייב לגמרי לשיטת רש"י ז"ל:

גמרא ריש לקיש אמר מביא ואינו קורא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ויש לדקדק דא"כ אמאי מביא דבכה"ג מקשה הש"ס בפרק הספינה לר"מ באילן אחד ולרבנן בשני אילנות דאין לו קרקע אמאי מביא ומסיק שם דמספקא להו אם יש לו קרקע או לא והכא אליבא דר"ל א"א לומר דמספקא ליה אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא דבפרק יש נוחלין משמע להדיא דלר"ל פשיטא ליה ועוד דבשמעתין מסייע ליה רבא מקרא א"כ משמע דפשיטא ליה ויש ליישב דשאני התם לר"מ באילן אחד ולרבנן בשני אילנות אי אמרינן דאין לו קרקע כלל ודאי אינו מביא דלא קרינן ביה אשר תביא מארצך משא"כ הכא לר"ל דנהי שאין לו קנין הגוף מ"מ כל הקרקע קנויה לו לפירותיו עד היובל מש"ה פשיטא דמביא דקרינן ביה אשר תביא מארצך אבל אינו קורא דלא מצי למימר מראשית פרי האדמה אשר נתת לי כדפירש"י ז"ל והא דמקשה ר"ל לר"י בסמוך מדתניא בביכורי אשתו שמביא וקורא ומהדר ליה רבי יוחנן שאני התם דכתיב ולביתך אין להקשות דלמא קרא דולביתך בא ללמד שמביא ולעולם דאינו קורא דיש לומר דבעל בנכסי אשתו כיון שאין לו בקרקע כלום אלא הפירות א"כ אי ס"ד דאינו קורא ה"ה דאינו מביא כמו באילן אחד לר"מ אע"כ מדגלי קרא דמביא ממילא נמי דקורא כן נ"ל וק"ל:

תוספות בד"ה מתה אין כו' וי"ל דאיכא לאוקמי במתה כי הך. אע"ג דמקרא יליף לה אפ"ה איכא לאוקמי שפיר כמ"ד ירושת הבעל דאורייתא דפלוגתא דתנאי' היא מיהא עדיין לא נחה דעתי בזה דאכתי מאי מקשה ר"ל לרבי יוחנן דלמא סבר רבי יוחנן ירושת הבעל דרבנן ומכ"ש לשיטת הרמב"ם ז"ל שפוסק להדיא דירושת הבעל דרבנן וא"כ ע"כ יליף רבי יוחנן מקרא גופא דולביתך שאדם מביא ביכורי אשתו והיינו ע"כ משום קנין פירות דבמתה א"א לאוקמי קרא כיון דירושת הבעל דרבנן ובר מן דין נראה דוחק לאוקמי קרא דולביתך במתה אשתו דתו לאו ביתו היא וקרא כתיב ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' ולביתך וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה ר"ל לר"י דהא שמיע ליה כבר דר' יוחנן יליף מולביתך והנלע"ד דודאי לריש לקיש לא משמע ליה דפליגי תנאי בקנין פירות אי כקנין הגוף דמי ואף ע"ג דבפ' החובל דף פ"ט מוקי הש"ס פלוגתא דתנאי בהכי בדין יום או יומים והביאו התוספו' בסמוך בד"ה לא דכ"ע מיהו כבר כתבו התוספות בפ' כל הגט דף כ"ה בד"ה רבי יהודא דמדין יום או יומים לא ילפינן בעלמא ע"ש וכמו שאבאר בסמוך בלשון התוספות ולכאורה היה נראה לי להביא עוד ראיה מפורשת לזה דלמאי דמוקמינן בפ' החובל מוקמינן דרבי יהודא סובר קנין פירות לאו כקניין הגוף דמי וא"כ קשיא לי הא דקאמר רבי יהודא בפ"ק דבכורים שאפילו האריסין והחכירין מביאין וקורין אע"פ שאין להם אלא קנין פירות ואף שהברטנורה כתב שם דסבר רבי יהודא אריס וחוכר יש לו קנין בארץ כו' ע"כ לאו קנין גמור קאמר דאטו מי עדיף אריס וחוכר מלוקח בזמן שהיובל נוהג אע"כ כדפרישית דמדין יום או יומים אין ללמוד כסברת התוספות פרק כל הגט אלא דלפ"ז קשיא לי א"כ הא דאמרינן לקמן בשמעתין לימא כתנאי וקבעי לאוקמי דרבי יהודה סבר לאו כקנין הגוף דמי וא"כ תיקשי מההיא דאריסין וחכירין לכך נראה דע"כ לפ"ז טעמא דרבי יהודא בביכורים לאו משום דכקנין הגוף דמי אלא דלענין ביכורים בקנין פירות לחוד סגי ואפשר דיליף לה נמי מולביתך דאמרינן בביכורי אשתו והא דאמרינן לקמן לימא כתנאי לאו אביכורים קאי אלא אפלוגתא דר"י ור"ל בעלמא קאי ולפ"ז אתי שפיר דכיון דלריש לקיש לא משמע ליה דפליגי תנאי בקנין פירות אי הוי כקנין הגוף וסובר דלכ"ע לאו כקנין הגוף ולרבי יוחנן לכ"ע כקנין הגוף א"כ מקשה ר"ל לר"י שפיר מהאי ברייתא דקתני בהדיא מתה אין לא מתה לא אלמא דק"פ לאו כקנין הגוף דמי וא"כ ע"כ דכולהו תנאי הכי סברי דלא אשכחן פלוגתא בהא וא"כ ע"כ דברייתא דולביתך לא מיתוקמא אלא כרבי יהודא דאריסין וחכירין נמי מביאים משום דבק"פ לחוד סגי ולדידן מיהא דלא קי"ל כרבי יהודא ע"כ קרא דולביתך דחיק ומוקי אנפשיה במתה אשתו ומאן דלית ליה דרבי יהודא ע"כ סובר דירושת הבעל דאורייתא וכל זה אליבא דמאי דס"ד דר"ל מתה אין לא מתה לא אבל למסקנא דמשני רבי יוחנן מתה איצטריכא ליה א"כ לעולם ריש לקיש גופא קיבלה מיניה דמוקמינן פשטא דקרא דולביתך בביכורי אשתו ממש וכדמשני לעיל שאני התם דכתיב ולביתך כן נ"ל נכון ועפ"ז נתיישב' לי היטב שיטת הרמב"ם ז"ל שפוסק כריש לקיש לענין ביכורים ואפ"ה פסק ג"כ בבעל שמביא ביכורי אשתו וקורא אפילו לא מתה והקשה עליו בספר ברכת הזבח בפ"ז דערכין דהא ר"ל קאמר מתה אין לא מתה לא ולמאי דפרישית אתי שפיר דע"כ ריש לקיש קיבלה דה"ה לא מתה ושאני הכא דכתיב ולביתך דכיון דלא קי"ל כרבי יהודא באריסין וקי"ל נמי ירושת הבעל דרבנן א"כ ע"כ קרא דולביתך איירי כפשטיה דלעולם מביא וקורא והרמב"ם ז"ל בזה לשיטתו דירושת הבעל דרבנן ודו"ק:


דף מח עמוד אעריכה

גמרא והשתא דאמר רב חסדא מחלוקת ביובל שני כו' לא קשיא הא ביובל ראשון הא ביובל שני ופירש"י ז"ל בד"ה ביובל שני שמנו ישראל שכבר הורגלו כו' ובד"ה כל הני מתניתא ביובל ראשון עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהא בסמוך דקאמר רב יוסף אי לאו דאמר רבי יוחנן כו' לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וא"כ משמע שלא נראה לו בשום ענין להעמיד המשניות דביכורים בימי יהושע בן נון דהיינו נמי ביובל ראשון ויש ליישב דהכא לא צריך לאוקמי אלא משניות דלוקח ביובל ראשון זה לא נ"ל דוחק אליבא דרב חסדא משא"כ לקמן לענין אחין שחלקו דצריך לאוקמי כל המשניות דמס' ביכורים שמביאין וקורין דוקא בימי יהושע זה לא נ"ל לרב יוסף בשום ענין. מיהו נלע"ד ברור שזה הביאו להרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות ביכורים שמפרש פירוש אחר בהא דרב חסדא דהא דקאמר מחלוקת ביובל שני היינו במוכר שכבר מכר שדה וחזרה לו ביובל ראשון וחזר ומכר ביובל שני דבכה"ג סמכה דעתו של המוכר שתחזור לו שדהו מש"ה מביא הלוקח ואינו קורא משא"כ ביובל ראשון אצל המוכר לא סמכה דעתו והו"ל של הלוקח לגמרי ומביא וקורא ולשיטתו אתי שפיר אלא שלא ידעתי למה תלה הדבר במוכר ולא בלוקח ומיהו דא ודא אחת היא ולא דק. ומילתא דתמיהה מידכר דכירנא שראיתי להרב הגדול מוהרש"ל ז"ל בדיני ברירה שלו ביש"ש ב"ק פרק הפרה שהביא לשון הרמב"ם ז"ל וכתב שמה שחילק הרמב"ם ז"ל בין יובל ראשון לשני היינו מסברא דנפשיה והוכיח מזה שהרמב"ם ז"ל סובר כר' יוחנן במוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג ע"ש באריכות וכשגגה יצאה מלפני השליט שנעלם ממנו סוגיא דשמעתין שהן דברי הרמב"ם ז"ל לפי פירושו ופסק בה כריש לקיש וזה ברור וכבר השגתי ת"ל על כל דבריו שם וקצתן פירשתי לעיל פרק כל הגט דף כ"ה ע"ש:

תוספות בד"ה לא דכ"ע כו' דיחוייא בעלמא הוא דרבי יהודא אית ליה בהחובל גבי דין יום או יומים דלאו כקנין הגוף דמי עכ"ל. כבר כתבתי לעיל בסמוך בלשון התוספות דבפרק כל הגט דף כ"ה בד"ה רבי יהודא כתבו התוספות עצמן בשם ר"י דמדין יום או יומים אין ללמוד בעלמא ע"ש ודבריהם כאן לפי תירוץ השני שכתבו שם ע"ש ועיין מ"ש לעיל בסמוך מההיא דרבי יהודה באריסין וחכירין:

בד"ה אי לאו כו' הקשה ר"ת כו' וקי"ל נמי דבדאורייתא אין ברירה עד סוף הדיבור. עיין בזה בס' ים של שלמה בפרק הפרה וראיתי בס' ברכת הזבח בפ"ז דמסכת ערכין שהקשה על הרמב"ם ז"ל שסובר כר"ל לגמרי אפילו לענין ביכורים במוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג ופסק ג"כ בהל' שמיטה ויובל פרק י"א דהאחין מחזירין זה לזה חלקו ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה וא"כ היאך מצא הרמב"ם ז"ל ידיו ורגליו וכן במה שכתב הרמב"ם ז"ל חלקו ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה סבר הרב בעל ברכת הזבח דהכי קאמר אם חלקו בשנת היובל עצמה לא תבטל חלוקתן ואין מחזירין וגם על זה תמה מהיכן יצא לו כן והאריך וסיים שהדברים שקולין עד יבא מורה צדק ואני תמה מאד על בעל ברכת הזבח שמה שכתב שהרמב"ם ז"ל לא מצא ידיו ורגליו לא דק שפיר לעיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות ביכורים שהבאתי בסמוך שכתב דוקא ביובל שני אצל המוכר ולוקח מביא ואינו קורא דסמכה דעתיה אבל במוכר ולוקח ביובל ראשון שלהם דלא סמכה דעתיה מביא וקורא וזה דלא כפירש"י ז"ל בשמעתין וא"כ אין כאן מקום קושיא על הרמב"ם ז"ל דלענין אחים שחלקו כתב שפיר דמחזירין ביובל ואפ"ה לא תיקשי לא אשכחן דמייתי ביכורים אלא חד בר חד דהא משכחת שפיר דין ביכורים בכל עת ביובל ראשון של כל אדם דמסתמא הכי הוא ברוב הימים מאן דחמא יובל דין לאחר מיתת אביו והגיע לגדלות לא חמא דין והא דקאמר רב יוסף בשמעתין אי לאו דאמר רבי יוחנן לא מצא ידיו ורגליו היינו מקמי דשמיע ליה לרב יוסף הא דקאמר רב חסדא מחלוקת ביובל שני ואין זה דוחק דהא סתמא דתלמודא נמי שקיל וטרי במילי אוחרן עד דמסיק והשתא דאמר רב חסדא אלא בר מן דין נמי אתי שפיר שיטת הרמב"ם ז"ל לפמ"ש מחזירין זה לזה חלקו ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה וכולה חדא מילתא היא דלא כמו שהבין בעל ברכת הזבח שחלקו ביובל היא ענין בפני עצמו וכוונת הרמב"ם ז"ל נ"ל מבואר אליבא דהלכתא דהא דקי"ל מחזירין זה לזה ביובל היינו משום דאין ברירה ובאמת אליבא דהלכתא דקי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה היינו משום דמספקא לן אי יש ברירה או אין ברירה מש"ה אזלינן בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא וזה בבירור דעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתבתי בפרק כל הגט ודלא כמהרש"ל ז"ל נמצא כיון דמספקא לן ממילא הא דמחזירין זה לזה ביובל היינו לקיים מצות יובל בלבד שהיא מדאורייתא משא"כ לאחר היובל כל אחד חוזר ונוטל חלקו כדמעיקרא דלענין ממון מספיקא לא מפקינן ממונא וקרקע בחזקת מרא קמא קיימא וכמ"ש רש"י ז"ל להדיא לעיל בפרק כל הגט למאן דמספקא ליה אי יש ברירה וכמו שכתבתי שם בחידושי בעזה"י וזה שכתב הרמב"ם ז"ל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה משא"כ לענין חלק בכורה ומיבם אשת אחיו כתב הרמב"ם ז"ל שמחזירין חלקו שנטל ונוטל חלק שכנגדו משום דהתם ודאי מחזירין לגמרי דמתנה קרייה רחמנא וקי"ל דמתנה חוזרת ביובל. נמצא דלפ"ז יפה עולין דברי הרמב"ם ז"ל והם כפתור ופרח ועפ"ז נתיישב לי מאי דמקשו התוספות תימה בס"פ יש בכור בהא דאמרי' ביבמות גבי יבם בכור דקרייה רחמנא למה לי ולא קאמר לענין שמחזיר ביובל ולמאי דפרישית אתי שפיר דכיון דליכא ספיקא קמי שמיא א"כ אי קי"ל אין ברירה לגמרי ממילא אין צריך שום לימוד לא בבכור ולא ביבם דהא כל אחין שחלקו נמי מחזירין משום דאין ברירה ודוקא לדידן דבאחים מספקא לן יש לחלק בין בכור לפשוט כדפרישית הרי לפנינו שכל זה דוקא למאן דמספקא ליה אי אין ברירה ואם כן האחין אין מחזירין אלא לקיים מצות יובל אבל לאחר כך חוזרין ושקלי כדמעיקרא נמצא דלפ"ז שפיר דכל המשניות דביכורים דמביא וקורא היינו כפשטא משום דלכולהו תנאי מספקא להו אי יש ברירה כדאיתא בבכורות דלר"מ ור"י ור' יוסי מספקא להו וכמ"ש בפ' כל הגט ליישב כמה סתמי משניות בענין זה וכיון שהדין פשוט בזה דהאחין לאחר היובל חוזרין ונוטלין כדמעיקרא לעולם סמכא דעתייהו אליבא דכל הפירושים ומש"ה מביאין וקורין מה שאין כן בשמעתין אתי שפיר הא דקאמר רב יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן כו' לא מצא ידיו ורגליו משום דלרבי יוחנן קאי ולרבי יוחנן פשיטא ליה דאין ברירה לגמרי לא שנא להחמיר ל"ש להקל ל"ש בדאורייתא לא שנא בדרבנן כדקאמר להדיא בפ' משילין וה"נ אמרינן לעיל פ' כל הגט צריכא אי אתמר ביובל משום דלחומרא אבל לקולא לא צריכא אלמא דלקושטא דמילתא לרבי יוחנן אחין שחלקו מחזירין זה לזה לגמרי ונתבטלה החלוקה כמו שכתבתי בחידושי לעיל פרק כל הגט וא"כ שפיר קאמר רב יוסף אי לאו דקאמר ר' יוחנן ק"פ כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו ועל זה הדרך יש ליישב ג"כ קושית התוס' אליבא דרבא ואין להאריך יותר ודוק היטב:

סליק פרק השולח