ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/גיטין/פרק ו

< רש"י על הש"ס




פרק שישי - האומר

מתני' האומר התקבל: רצה לחזור - הבעל:

יחזור - דגט חוב הוא לה ואין חבין לאדם אלא מדעתו ליעשות לו שליח לחובתו:

לא יחזור - כיון דאיהי שויתיה שליח הרי הוא כידה ונתגרשה מיד בקבלתו של זה:

לפיכך - כיון דאמרן אין יכול לחזור אין לו תקנה לחזור אא"כ אמר לו הבעל לזה שעשתה אותו שליח לקבלה אי אפשי שתקבל לה להיות כידה אלא שליח שלי תהא להוליכו לידה:

אם רצה לחזור - כל זמן שלא הגיע גט לידה:

יחזור - שאינה מתגרשת אלא מדעת המגרש והרי אמר לא יהא גט עד שיגיע גט לידה:

אף האומרת טול לי גיטי - לשון קבלה הוא:

גמ' טעמא דלא שויתיה שליח לקבלה - אהולך גט זה לאשתי קאי דקתני מתני' יחזור ומיירי בדלא שויתיה איהי שליח לקבלה ובעל לאו בר שוייה שליח לקבלה הוא דהא חוב הוא לה והכא הוא דקאמרינן יחזור:

הא שויתיה איהי שליח לקבלה - וקאמר איהו הולך:

לא יחזור - דלא עקריה משליחותא דידה:

אלמא הולך כזכי דמי - ופלוגתא היא בפ"ק (לעיל דף יד.):

לא לעולם לאו כזכי דמי - ואפילו שויתיה איהי שליח לקבלה ואמר לו איהו הולך מיעקר עקריה משליחותא ושוייה איהו שליח להולכה והאי דנקט מתני' בדלא שויתיה שליח משום התקבל נקט לה דהתקבל איצטריכא ליה לאשמועי' דאע"ג דלא שויתיה היא שליח ובעל נמי לאו בר שוייה שליח לקבלה הוא אלא להולכה ואיהו לא אמר הולך אפ"ה כי מטא גט לידה מיהא מגורשת:

לא ליהוי גיטא - דהא לאו להולכה שוייה שליח ולקבלה נמי לא בר שוייה שליח הוא:

קמ"ל - דהתקבל דקאמר ליה התקבל והולך קאמר דאדם יודע שאין לו שליחות לקבלה ואיידי דתנא התקבל תנא הולך דהכי קאמר מתני' בין שאמר בעל בלשון קבלה בין שאמר בלשון הולכה הוי שליח להולכה:

מאי לאו - אתרוייהו מילי דתנא לעיל מינה קאי לא שנא כי אמר הבעל קבלה ולא שנא הולכה אי שויתיה איהי שליח לקבלה מעיקרא לא יחזור ש"מ הולך כזכי דמי:

דלמא בהילך - בהך סיפא לא תיתני הולך ותן לה אלא הילך ותן לה דהילך ודאי הילך כדקאמרה היא ואי לאו דאמר אי אפשי הוה ליה שליח לקבלה:

פשיטא איש - זכר יכול ליעשות שליח לבעל להולכה כיון דאיתרבי שליחות מקרא מושלחה פשיטא דודאי זכר להולכה רבי:

שכן בעל - עליו להוליך גט לאשתו ובמידי דאיהו כשר שלוחו נמי כשר:

ואשה - אחרת פשיטא לן דהויא שליח לחברתה לקבלה מאחר דרבי קרא שליחות לקבלה מושלחה מביתו קרי ביה ושלחה:

שכן - היא עצמה מקבלת גיטה:

איפכא מאי - מי אמרי' כיון דהוא עצמו לאו בר קבלה הוא שאר זכרים נמי לאו בני קבלה נינהו וכן לענין הולכה באשה:

בחד שליח - קאמר דבין א"ל בעל הולך בין א"ל התקבל הוי שליח להולכה ואי אמרה ליה איהי מעיקרא לההוא התקבל הוי שליח לקבלה אלמא ההוא דאכשר להיות שליח לבעל להולכה מכשר להיות שליח לאשה לקבלה:

לא בשני שלוחין - וה"ק הבעל שאמר לאיש בין התקבל בין הולך לשון הולכה היא והאשה שאמרה לחברתה התקבל ונתנו לה הבעל אם רצה לחזור לא יחזור ולאו אשליח דרישא קאי:

והא הכא דחד שליח הוא - לההוא דאמרה ליה איהי התקבל א"ל איהו אי איפשי שתקבל אלא הולך:

פשוט מינה איש דהוי שליח לקבלה - כלומר מתרתי בעיין דבעינן לעיל חדא מצית למפשט מינה דאיכא למימר מתני' באיש קמיירי דכשר אף לקבלה ודין הוא שהרי מצינו שהוא ראוי לקבלה בגט של בתו קטנה שהתורה זכתה לו לקבל קידושיה כדילפינן בכתובות (דף מו:) מויצאה חנם אין כסף ולקבל את גיטה דכתיב ויצאה והיתה לאיש איתקש יציאה להויה הלכך בשליחות נמי כשר אבל אשה להולכה אכתי מיבעי לן:

אף הנשים כו' - חמותה ובת חמותה צרתה ויבמתה ובת בעלה:

והתם הולכה היא - דקתני להביא:

ואוקימנא בהולכה - בפרק קמא מדקתני צריכה לומר בפני נכתב והוינן בה מכי מטא גיטא לידה איגרשה לה ומתרצינן דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם:

ה"ג הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי - האשה שאמרה לשלוחה הבא לי גיטי והוא אומר לבעל אשתך אמרה התקבל לי גיטי:

והוא אומר - הבעל אמר לו הילך כמה שאמרה:

אפי' הגיע גט לידה אינה מגורשת - כדמפרש ואזיל:

ש"מ - דמאן דאמר לשליח הילך כמה שאמרה משלחך אדיבורא דידיה סמיך אדעתא דדיבורא דשליח קאמר ליה האי הילך כמה שאמרה דמהימנת לי דשליח לקבלה את הילכך אינה מגורשת דכי יהב בעל ניהליה אדעתא דשליחות קבלה יהיב ניהליה ולאו אדעתא דהולכה ושליח לקבלה לא הוי ותפשוט מינה בעיא דאיבעיא לן בב"מ בהשוכר את האומנין אדיבורא דשליח סמיך:

דאי אדיבורא דידה סמיך - והכי קאמר ליה אנא לא ידענא אלא כדאמרה איהי מסרנא ליה ניהלך:

כי מטא גט לידה מיהא תתגרש - דהא בעל נמי שליח להולכה שוייה:



הכי השתא בשלמא אי אתמר איפכא התקבל לי גיטי - אמרה ליה היא והוא אמר לבעל אשתך אמרה הבא לי גיטי ובעל אמר ליה הילך כמה שאמרה איכא למיפשט בעיין מדרב נחמן דאי אמר רב נחמן עלה משיגיע גט לידו מגורשת איכא למיפשט דאדיבורא דידה סמיך ולא הימניה אלא תלה בדעתה ומסריה ניהליה בתורת קבלה:

ואי נמי - הוה אמר רב נחמן עלה משיגיע גט לידה מגורשת פשטינן מינה דאדיבורא דידיה סמיך והימניה דהכי אמרה ומסריה לידיה בתורת הולכה:

אלא - השתא דאמר רב נחמן אינה מגורשת ליכא למיפשט דטעמא משום דסמך אדיבוריה דשליח הוא דאי נמי אדיבורא דידה סמיך ושויה שליח להולכה אשמועי' רב נחמן דשליח גופיה לאו בתורת הכי קבליה דלא ניחא ליה בטירחא דהולכה ועקריה לשליחותיה ואמר שליח לקבלה אפשי להיות שליח להולכה אי אפשי להיות הלכך אי נמי אמליך ואמטייה ניהלה לאו גיטא הוא דמעיקרא לא קבל עליו להיות שליח לבעל להוליך: ת"ש: תיובתא לרב נחמן:

טעמא דרצה לחזור הא לא רצה - ואמטייה לידה מגורשת:

אמאי והא בעל לאו בר שויא שליח לקבלה הוא - ואיהו בתורת קבלה יהביה:

אלא - על כרחיך משום דאמרי' אע"ג דלא יהביה אלא בתורת קבלה כיון דאמטייה לידה מיגרשה משום דכיון שנתן עיניו לגרשה לכי מתיידע ליה דלא מצי לשוייה שליח לקבלה ניחא ליה דליהוי שליח להולכה:

והכא - גבי מילתיה דרב נחמן נמי אע"ג דההיא שעתא לא נעשה שליח להולכה מיהו לכי מימליך ואמטייה מינח ניחא ליה לבעל והוי שלוחו להולכה:

וגמר ונתן לשם הולכה - והתקבל דקאמר ליה התקבל והולך קאמר ולא טעמא כדקאמרת הוא דהיכא דשני ניהוי שליחות:

אבל הכא טעי - בעל כסבור שהיא עשאתו שליח לקבלה דסמך אדיבוריה ולא יהביה ניהליה אלא לשם קבלה ולרב אשי נמי דאוקי טעמא דרב נחמן משום דמעיקרא עקריה שליח לשליחותיה שפיר מיתרצה בהכי כדתרצינן דטעמא דמתניתין משום דהתקבל והולך קאמר ומתחילה נעשה שלוחו ולא איצטריכא למינקט הכא טעי אלא אליבא דלישנא קמא דקא סלקא דעתין טעמא דרב משום דאדיבורא דידיה סמיך הוא:

אינו גט עד שיגיע גט לידה - שאין הקטן עושה שליח הילכך לאו שלוחא דידה הוא אלא שלוחו דידיה הוא: ה"ג ואמאי הא לאו שליח להולכה שוייה:

אדם יודע שאין שליחות לקטן - ואין זה שליח לקבלה וגמר ונתן לשום הולכה:

ואשתך אמרה - גרסי' בכולהו:

הולך ותן לה זכי לה והתקבל לה - אחד מכל הלשונות הללו אמר לו:

רצה לחזור יחזור - מפרשינן לה ואזלינן:

מאי לאו קבלה אקבלה והולכה אהולכה - זכי והתקבל דקתני קאי אאשתך אמרה התקבל והולך ותן לה דקתני קאי אאשתך אמרה הבא וקתני בתרוייהו משיגיע גט לידה מגורשת ותיובתא דרב נחמן מקבלה אקבלה דקתני הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל והוא אומר התקבל דבהדיא יהביה ניהליה בתורת קבלה ובעל לאו בר הכי הוא ואיהי נמי לא שויתיה וקתני דהוי מיהא שליח להולכה דכיון שנתן עיניו לגרשה כו' כדלעיל וכ"ש היכא דאמר לו הילך כמה שאמרה דאיכא למימר לאו אדיבוריה סמך אלא בדעתה תלה ושוייה נמי שליח להולכה:

לא קבלה - דקתני זכי לה והתקבל לה קאי אהולכה אאשתך אמרה הבא לי דאיהי נמי שליח לקבלה שויתיה שהרי אמרה לו התקבל ולקמיה פריך אם רצה לחזור אמאי יחזור:

והולכה - דקתני הולך ותן לה אאשתך אמרה התקבל:

מכי מטי גט לידיה - דשליח תיגרש דהא תרוייהו שליח לקבלה שוייה ואמאי אם רצה לחזור יחזור:

ה"ג שמע מינה דאדיבורא דידיה - דשליח סמיך כלומר תיפשוט מדקתני יחזור דאדיבורא דידיה סמיך ואיהו א"ל אשתך אמרה הבא לי והא הימניה והתקבל דקאמר ליה התקבל והולך קאמר דהכי נמי אוקימנא לעיל דאי אתמר דרב נחמן איפכא התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא והוא אמר הילך כמה שאמרה ואמר רב נחמן משיגיע גט לידה מגורשת הוה פשטינן מיניה דאדיבורא דשליח סמיך:

הכי השתא התם קאמר ליה הילך כמה שאמרה - הא דאמרן לעיל דאי אתמר דרב נחמן איפכא כי הא דהכא התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אמר הילך כמה שאמרה והוה אמר רב נחמן דכשיגיע גט לידה הוא דהויא מגורשת הוה פשטינן מיניה דאדיבורא דידיה סמיך דהא קאמר ליה הילך כמה שאמרה וכיון דלא מיגרשה בקבלה דהאי איכא למיפשט מינה בעיין דהשוכר דאיבעיא לן בכי האי גוונא דהאי כמה שאמרה דקאמר ה"ק לה מהימנת לי דהכי קאמרה ובתורת הולכה יהביה ניהליה:

הכא - דקאמר ליה זכי והתקבל:

מי קאמר ליה הילך כמה שאמרה - דתיפשוט בעיין דהשוכר מינה הא דקתני הכא יחזור משום דכיון דאמר ליה שליח להולכה עשאתני אשתך ואיהו א"ל התקבל אדם יודע שאין עושה שליח לקבלה והתקבל והולך קאמר אבל אי אמר לו הילך כמה שאמרה אימא לך דאדיבורא דידה סמיך ולא הימניה ובדעתה תלה ואם רצה לחזור לא יחזור דתרוייהו שליח לקבלה שוינהו:

ת"ר כו' רצה לחזור לא יחזור - קסבר הולך כזכי דמי:

אמר לו אי אפשי שתקבל - גלי דעתיה דהולך דקאמר ליה לאו זכי הוא ה"ג הילך לרבי נתן כזכי דמי או לא:

האשה שאמרה התקבל לי גיטי - כלומר ואם אמרה לו מתחלה האשה התקבל ונתנו ליה הבעל באחת משתי לשונות הללו רצה לחזור לא יחזור:



מאי לאו בהילך - קתני בה ור' נתן היא דפליג בהולך ומודה בהילך:

אם אמר לו הבעל כו' - משנתינו היא:

מאי לאו בהילך - תנן במתני':

נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת - אם מת הבעל קודם שהגיע גט לידה חולצת ולא מתייבמת:

מספקא ליה אי הולך כזכי - ונתגרשה בקבלתו של זה אי לאו כזכי:

חייב - המשלח באחריותו שהרי לא צוהו המלוה לשולחו:

ואם בא לחזור אינו חוזר - אלמא כזכי דמי:

ספק ממונא לקולא - והמוציא מחבירו ידו על התחתונה לפיכך אינו חוזר:

משום בזיון דבעל - כסבור קלותי בעיניה שאינה מקבלתו בעצמה דאילו כי עבדא לקבל מיד הבעל אין כאן חשש בזיון דהא ידע ולא קפיד:

משום חצרה הבאה לה לאחר מיכן - לאחר שנתן לה הבעל הגט בחצר של אחרים קנאתו דההוא לאו גיטא הוה דבעינן ונתן בידה או בחצרה דאיתרבאי מידה וזה בשעה שנתן לא היה החצר שלה וגזרינן שלא יקבל שליח האשה מיד שליח בעלה משום דדמי להא שקדם הבעל ומסרו ליד שליח ואחר כך עשתה היא שליח לקבלו ואתו נמי למימר חצר הוי שליח הבעל וכשקנאתו היא נעשה החצר עצמו שלוחה:

מאי בינייהו - בין הני תרי לישני:

דקדמה איהי ושויה שליח - דידה קודם שמסר הבעל ליד שלוחו דהשתא לא דמי לחצר הבא לאחר מיכן:

ליהוי בידך - ותהיה אתה שלוחי לקבלה:

אם איתא לדרבי חנינא - אם הייתי יודע שהלכה כמותו:

עבידנא - בהא מילתא עובדא כוותיה ואמינא מגורשת ולא חיישינן לחצרה הבאה לאחר מיכן:

לא חזרה שליחות אצל הבעל - שליח שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו ניתק משליחות הראשון עד שלא היה לו שהות לחזור אצל שולחו ולומר עשיתי שליחותך ושליחות שאינה ראויה לחזור ולהגיד אינה שליחות:

נתיישב בדבר - נעיין בה עד שיתיישב דעתנו להשיב כהלכה:

הדור שלחוה - לאחר ימים לדעת מה נתיישב בדבר:

כל הני - כל אלו פעמים חוזרים ושולחים:

הוי דבר שבערוה - שנולד בו ספק בבית המדרש:

חולצת ולא מתייבמת - אם מת:

הוה עובדא - כי האי גוונא:

ואצרכה גט - אחר משום דלא חזרה שליחות:

תרתי - בתמיה אם גט למה חליצה משמת:

גט מחיים - אם באת לינשא מחיים צריכה גט שני:

וחליצה לאחר מיתה - אם מת ולא נתן לה גט:

נפאתה - כך שמה:

אזול סהדי - שאמר להם בעל כתבו גט ותנו לה:

וכתבו תפאתה - טעו בשמה:

עשו עדים שליחותם - לגט אחד עשאם שלוחים ועדים והרי כתבו גט אחד ואינן שלוחים עוד לחזור ולכתוב גט כשר:

ואבד - קודם שנתנוהו לה:

עשו עדים שליחותם - ואינן רשאין לכתוב גט שני וליתן לה שהרי כבר כתבו גט כשר:

כתבו ותנו לשליח - לשליח שלי שמיניתי וכן עשו ואבד בדרך מי אמרינן עשו כל שליחותם ונסתלקו:

או דלמא - האי נמי עד שיבא גט לידה ותתגרש עשאן שלוחין לכתוב אלא לטירחא דידהו חש שלא להטריחם בהולכה:

א"ל רבינא לרב אשי ויוליך לה מהו - את"ל בהך דלא אמר אלא כתבו ותנו לשליח והם כתבו ונתנו לו ואבד דעשו שליחותם דהא כל מה שצום גמרו ועשו הכא מאי מי אמרינן כיון דאמר כתבו ותנו לשליח ויוליך לה עשאן שלוחים לחזור ולכתוב עד שיגיע לידה לכך פירש להם כל כך או דלמא לא שנא:

ה"ג - טול לי שא לי יהא לי בידך כו':

מתני' האשה שאמרה התקבל לי גיטי - והוא חזר ואמר קבלתי:

צריכה - להביא לפנינו ב' כיתי עדים:

שנים שיאמרו בפנינו אמרה - לו לקבלו:

ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע - ובגמרא פריך למה לו למיקרעיה:

אפי' הן כו' - שהשנים שאמרה בפניהם הן עצמן ראו כשקבלו:



או אחד מן הראשונים ואחד מן האחרונים ואחד - שלישי שנעשה עד בזו ובזו מצטרף עמהם:

גמ' בעל אומר לפקדון - גט שנתון ביד שליש בעל אומר לפקדון נתתיו בידך ושליש אומר לגירושין נתת לי שהייתי שלוחה לקבלה ונתגרשה בקבלתי והאיש והאשה יחד בעיר:

דהא הימניה - כשמסרו בידו:

דאיתיהיב למחילה - שאם מחלו מחול הלכך שליש נאמן דכיון שהאמינו ומסר בידו נתרצה בהבטחתו עליו למחול על ממונו ולהאמין כל מה שיאמר אבל במילתא דאיסורא אין בידו להאמין:

גיטי ממון - שאין גט אלא לשון שטר:

מידי גבי הדדי תניא - וכן לגיטין וכן לשטרות דנימא מדהא לשטרות דממון קמייתא לגיטי נשים הני תרי תנאי נינהו ותרוייהו בממון איירי:

ואמאי - בעי עדים כלל לא בקבלה ולא באמירה אלא באמירתו בלבד להימניה דהא הימניה בעל:

מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה - בפנינו להראותו לנו דניהמניה הא קרעו ואע"פ שהקרעים בידו בפנינו אין שליש אא"כ השלישית בידו דמיגו דאי בעי הוה עביד ביה מאי דקאמר נאמן נמי על אמירתו אבל זה שקרעו אין בידו למוסרו בידה:

תינח אמרה קיבל למה לי - לאתויי עדים שראוהו מקבלו מיד הבעל הרי הוא בידו בפנינו והא ודאי קבליה:

רבי אלעזר היא - דאמר אין גט כשר בלא עדי מסירה:

קרע למה לי - כלומר למה לי למקרעיה:

שעת גזרת המלכות הוה - שגזרו על המצות:

שליש גופיה לא מהימן - ואיהי כי אמרה משמיה מהימנא:

בעל אומר לגירושין - נתתיו לשליש למוסרו לה:

גירשתי את אשתי נאמן - דמה לו לשקר הרי בידו לגרשה:

מי קאמר גירשתי - שליח להולכה הוא דעבד:

ונימא דחזקה שליח כו' - כיון דבעל נאמן דמסריה להאי על מנת לגרשה נימא שחזקה שהשליח עושה שליחותו:

אסור בכל הנשים - שמא זו קרובת ארוסתו שקדש לו שלוחו היא אא"כ חזר שלוחו לומר לו פלונית קדשתי לך או לא קדשתי לך שום אשה:



לחומרא - כי הא דרבי יצחק:

מתני' היא ואביה - או היא או אביה היא יש לה יד דהא גדולה היא ואביה נמי זכאי לקבלו ומ"מ יד דידה כדקיימא קיימא דהא גדולה היא ואם היתה יתומה היא מהוה את עצמה והיא מקבלת את גיטה והשתא נמי לא שנא:

גמ' יד דידה לאו כלום היא - דלגמרי אוקמה רחמנא ברשותיה כל ימי נערות אלא א"כ ניסת:

אינה מתגרשת - דכתיב ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצתה זו שמשלחה וחוזרת הכי דרשינן לה ביבמות בפרק חרש שנשא (דף קיג:) הלכך אפילו בקבלת אביה אינה מתגרשת:

כל שמשמרת דבר אחר מחמת גיטה - שאם אבדה גיטה משמרת דבר אחר שאינו דומה לו וסבורה שהוא גיטה:

הא שוטה בעלמא היא - ואין לך משלחת וחוזרת יותר ממנה דמדלא קתני שמשמרת שטר אחר מכלל דלאו שטר הוא אלא מידי דלא דמי ליה:

[צרור וזורקו] - קטן שנותנין לו צרור וזורקו וכשנותנין לו אגוז נוטלו:

זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים - אם זיכה אדם לחברו דבר ע"י אותו קטן שמסר בידו החפץ ואמר זכה בחפץ זה לפלוני לא זכה ואם בא הנותן לחזור חוזר:

חפץ ומחזירו לאחר שעה - כשתובעין אותו ממנו:

זוכה אף לאחרים - ומדרבנן:

דא ודא - שתי תקנות אלו דינן שוה:

מאי אחת היא - שניהם לזכות או שניהם שלא לזכות:

וורדאן - מאנשי וורדניא מקום:

משתתפים במבוי - להיות כל החצרות מוציאין לתוכו ויטלטלו בכולן:

את החבית - שהיין בתוכה לשיתוף דסתם שיתוף ביין:

מאי בעיא גביה - הרי היא יוצאת בסימנין:

שיתופי מבואות דרבנן - דמדאורייתא אין אסור להכניס ולהוציא אלא מרשות היחיד לרשות הרבים:

אשתיק וורדאן - נאלם שלא השיב תשובה על תירוץ זה:



מערימין - לפדותו בלא חומש שאדם מוסיף חומש כשפודה את מעשר שני שלו ואינו מוסיף חומש על של אחרים אם קונהו מחבירו:

ופדו בהן מעשר שני - ממנו דהוו להו אחרים לגביה והם סמוכים על שולחנו ושלהם שלו שהם חוזרים ונותנים לו:

אלא בזמן שהיובל נוהג - דבעינן ואיש אל משפחתו תשובו (ויקרא כה):

שלש מדות - חלוקות בזכיית קטן:

וכנגדן בקטנה - חשיב לה יודעת לשמור קידושיה ומתקדשת בקידושי אמה או אחיה לדעתה או בקבלת עצמה אם יתומה היא:

למיאון - שצריכה למאן ואינה יוצאה בלא מיאון דתנן ביבמות (דף קז:) כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן וזו יודעת לשמור היא:

הפעוטות - תנן בהניזקין (לעיל דף נט.) דמקחן מקח במטלטלין ופרשי' כבר שית כבר תמני:

וכנגדן בקטנה - משהגיעה לימים הללו משלחה ואינה חוזרת קרינא בה ומתגרשת בקבלת עצמה אפי' קיבל בה אביה קידושין ומת ואע"פ שקידושיה קידושין מן התורה:

הגיעו לעונת נדרים - שנה אחת לפני נערותה נדריה נבדקין כדתנן במס' נדה (דף מה:) בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין ואם ידעה לומר לשם מי נדרה לשם מי הקדישה נדרה נדר והקדישה הקדש:

חולצת - אם הביאה סימנין ולא אמרי' שומא נינהו אבל קודם הזמן הזה קטנה היא ואין סימניה סימנין ואינה חולצת דאיש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש:

למכור בנכסי אביו - קרקעות:

עד שיהא בן עשרים - הוי קטן:

מתני' אם רצה הבעל לחזור - קודם שיגיע גט לידה:

פסול - דאין רצונו שיעליזו עליו שם וקפידא היא:

הרי היא במקום פלוני - אינו אלא כמראה מקום שם תמצאנה:

ור' אלעזר מכשיר - טעמא מפרש בגמ':

גמ' מאי שנא רישא דלא פליג רבי אלעזר - גבי תן גט זה לאשתי במקום פלוני וקתני פסול:

מדעתיה מגרש - והדבר תלוי בו איכא למימר קפידא היא ודוקא קאמר ליה אבל איהי דבעל כרחה מיגרשה מנא ידעה דניחא ליה לבעל למיתבי' התם הלכך אינה אלא כמראה מקום שם תמצאנו:

מתני' הבא לי גיטי אוכלת בתרומה - אם אשת כהן היא עד שיגיע גט לידה:

לאותו מקום - שכך אמרה לו לא תהא שלוחי לקבלה אלא שם ובגמרא פריך וגיטא היכי הוי הואיל וקיבלו במקום אחר ואפי' כשיגיע שם והא תנן לעיל פסול:

אוסר מיד - משפירש מאצלה רבי אלעזר לטעמיה דמכשיר כשקיבלו במקום אחר דמראה מקום היא לו ומשעת קבלה איגרשא לה לפיכך משעה שפירש מלפניה אסורה שמא מצאו חוץ לעיר וקיבלו הימנו:

גמ' וזימנין דמשכחת ליה בבבל - כיון דהדר אמרה ליה הכי מכלל דלא קפדה אי מקבל ליה בדוכתא אחרינא והאי דקבעה ליה עיקר במתא מחסיא הכי קאמרה לא תהא שלוחי לקבלה להתגרש אני על ידך עד דמטית התם:



דהא מראה מקום היא לו - דאמר רבי אלעזר לעיל אשה כיון דלאו בדידה תליא קביעות מקומה לא הויא קפידא אלא כמראה מקום:

לא צריכא - הא דאיצטריך למיתני אוסר מיד אלא דאיתיה לבעל במזרח והאי שליח אזיל למערב:

מהו דתימא - לא תתסר מיד דהא למערב ליתיה לבעל דניחוש דלמא משכח ליה באורחיה בצאתו מן העיר:

מיגס גייס ביה - פוגע בו:

ערב לי בתמרים - לסוף אלפים של תחום:

הא רבנן - דאמרי לעיל גבי דידה אע"ג דלא בדידה תליא ולא איכפת לה אמרי' כל מאי דאמר איניש לשלוחיה אי שני לאו שלוחיה הוא ה"נ אין עירובו עירוב:

מראה מקום הוא לו - במידי דליכא פסידא ולא איכפת ליה:

הא והא רבנן - ואינהו נמי לא אמור קפידא אלא גבי אשה דהתם ניחא ליה דתיתזל ולאו בדוכתא אחרינא והנך מתנייתא כאן בשלו עירובו עירוב דלא איכפת ליה והאי דקתני אינו עירוב כגון דיהב ליה חבריה רשות לערובי מתמרים דידיה ואמר לו האיך לשלוחיה ערב לי בתמרים דפלוני דהכא ודאי קפידא הוא דבגרוגרות דחבריה לית ליה רשותא:

במגדל - קא סלקא דעתין הנח לי עירובי במגדל שבסוף אלפים:

מאי שלו ומאי של חבירו איכא - דמקפיד מי מקפיד ההוא חבריה אי מנח ליה בהאי או בהאי:

פירי דמגדל - במגדל דקתני לאו לאתנוחיה הוא אלא ערב לי מפירות פלוני שיש לו במגדל:

מתני' כתבו גט ותנו לאשתי - לשון בני אדם הוא כבר החזיקו בו לקרות לספר כריתות אשה גט:

גרשוה - נמי כבר נהגו לקרות גירושין:

כתבו איגרת ותנו לה - גם זה לשון הגט שכותבין בו ודן דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ואיגרת שבוקין:

פטרוה לא אמר כלום - דדלמא לשון פטור וחובה להקל מעליה חובות שחייבת:

פרנסוה - כל לשון פרנסה לשון עשיית צרכיה הוא קונדיי"ר (קונריי"ד: ציוד, צרכים) בלע"ז כמו לפרנסה שמין באב (כתובות דף סח.) וכמו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות (שם דף סט.) הלכך לא ידעינן אי צורכי גט הוא שלא תהא זקוקה ליבם או צורכי מלבוש וכסות הוא:

כנימוס - כחוק לא ידעינן אי חק גט אי חק מזון וכסות וכן כראוי:

גמ' שלחוה - לשון ושלחה מביתו (דברים כד) נקט האי גברא:

שבקוה - לשון אגרת שבוקין:

תרכוה - לשון תרוכין גירושין:

ר' נתן אומר פיטרוה דבריו קיימין - לשון גט פטורין כך שמעתי ולי נראה הפוך פטרוה שעל כרחך בלשון צואה הוא כמו שלחוה וכמו דברו שברו הוא לשון גט פטורין שהוא דגש פיטרוה שבלשון צוואה הוא רפי כמו אמרו שלחו מכם (בראשית מב) שמעו מלכים (שופטים ה) אף פיטרוה הוא לשון פטור וחובה דאי לשון פטורין היה צ ו להדגיש פטרוה:

רבי נתן דבבלאה הוא - שבא מבבל כדאמרינן בבבא בתרא (דף קלא.) והעזתי פני בנתן הבבלי:

ודייק בין פיטרוה לפטרוה - שמספרין פעמים בלשון ארמי ופעמים בלשון עברי הלכך כי אמר פטרוה לשון גט פטורין הוא שהדגיש וסיפר בלשון ארמי וכי אמר פיטרוה סיפר בלשון עברי ואמר לשון פטור וחובה:

תנא דידן דבר ארעא דישראל הוא - וכל סיפורו לשון עברי לא דייק בין פטרוה ובין פיטרוה ולאו לגט פיטורין איכוון דפיטורין לשון ארמי הוא תרגום של שילוח:

הוציאוה מהו - מי אמרי' לישנא דקרא נקט ויצאה מביתו (דברים כד) או דילמא לאו לישנא דקרא הוא דלא כתיב והוציאה מביתו אלא ויצאה היא מעצמה:

עזבוה מהו - לשון איגרת שיבוקין הוא או דלמא כיון דלאו לשון עזיבה כתבינן בגט לאו לישנא דגיטא הוא:

התירוה מהו - לשון מותרת לכל אדם הוא או לשון התרת נדרים או התרת חגורה:

פשוט מיהא - מתניתא חדא מהני בעיין עשו לה כדת לא אמר כלום:

מתני' היוצא בקולר - ליהרג למלכות:

ואמר כתבו - אע"פ שלא אמר תנו:

יכתבו ויתנו - דאגב פחדיה טריד ולא פריש:

המפרש - לים:

והיוצא בשיירא - למדברות:

המסוכן - חולה:

גמ' מחמרא - מיין שיש לי:



דרא רבי אבינא לסילתיה - יטעון רבי אבינא סלו על כתיפו למזונותיו להוצאת הדרך וילך לו אצל רב הונא רבו כי על פיו ושמועותיו יזכה במתנה בלא קנין:

דאמר ר"ה - בפרק מי שאחזו (לקמן דף עב:):

גיטו - דשכיב מרע:

כמתנתו כו' - ומינה ילפינן אנן נמי דמה גיטו אע"ג דלא פריש תנו נותנין כדתנן במתניתין ביוצא בקולר ובמסוכן אף מתנתו כו':

לאחר מיתה מי איכא - לאחר שמת מי מגרשה ובשעת מיתה הוזקקה ליבם ולהא מילתא היכי נדמינהו:

אלא ר' אבא - לאו הכי אתקיף אלא הא קשיא ליה אדר' זירא דאמר קנה רבי אבינא להא מתנה דגניבא:

במקצת - ששייר לעצמו שלא נתן כל נכסיו ובעי קנין דהכי קיי"ל בב"ב בפרק מי שמת (דף קנא:) דכיון ששייר לגרמיה מידי אינו כמצוה מחמת מיתה הואיל וחס על פרנסת עצמו והרי היא כמתנת בריא:

ופרכינן - מכלל דרב הונא סבר דלא בעי קנין:

דמצוה מחמת מיתה הוא - שהיה יודע שהיוצא בקולר אינו חוזר:

הכי קשיא ליה - היכי נקני:

חמרא לא אמר - הבו ליה חמרא בארבע מאה זוזי:

דמי חמרא לא קאמר - הבו ליה ארבע מאה זוזי מדמי חמרא דנימא לזבוני חמרא ומיתב ליה:

מחמרא קאמר - זוזי מחמרא קאמר דניתבו ליה וכי עושין מעות מיין:

כדי לייפות את כחו - לכך לא פירש לא זו ולא זו כדי לייפות את כחו שיהא לו כל היין שלו אחריות שאם אמר תנו לו יין אם החמיץ מן היין מאה חביות היו היורשין אומרים לו שלך החמיץ ואי אמר דמי חמרא ומכרו ממנו קצת ואבדו המעות אומרים לו אבדו מעותיך הלכך אמר מחמרא דמשמע יין ודמיו שהכל אחריות לו:

מתני' כל השומע קולו - ופירש שמו ושם עירו:

גמ' אידמויי אידמו - פעמים שעושין עצמם בדמות אדם:

בבואה - צל:

צרה היא - שמתכוונת היא לקלקלה שתנשא בגט זה ותאסר על בעלה:

בשעת הסכנה - כגון זה שמסוכן למות ואם לא עכשיו אימתי:

שאין מכירין - אם זהו שפירש שמו:

מתני' רצה לשחק בה - הואיל ולא אמר תנו:

אם מעצמו נפל הרי זה גט - דדעתו מתחילה היתה לכך וסופו הוכיח והוה ליה כמפרש ומסוכן:

גמ' מעשה לסתור - רישא תנא לא אמר כלום ואח"כ נתן חילוק בין מעצמו נפל ובין דחתו הרוח:

מי משוי איניש ברא שליח במקום אבא - דלא מקפיד בהי מינייהו ומעיקרא להאי ברא נמי שווייה שליח ועכשיו שמת האב יתנו לה הבן הזה וחבירו שהרי הלך הבעל למדינת הים:

מתני' אמר לשנים תנו גט לאשתי - אע"ג דלא אמר כתבו ותנו הרי אלו יחתמו בעצמן ולא יאמרו לעדים אחרים לחתום דלאו בית דין מנינהו לצוות על אחרים אלא עדים שווינהו ובגמרא מפרש על כתב הגט אם יכולין לצוות לסופר אחר לכתוב או הם עצמם צריכין לכותבו:



או לשלשה (נמי) כתבו ותנו גט לאשתי - אע"פ שהן ראויין ליעשות בית דין כיון דבהדיא אמר להו כתבו לא ב"ד שוינהו אלא עדים:

אמר לשלשה תנו - ולא אמר כתבו:

הרי אלו יאמרו - לעדים אחרים לכתוב ולחתום וליתן מפני שעשאן ב"ד:

מבית האסורין - משמו של רבי עקיבא שנחבש בבית האסורין:

נומינו לשליח - אמרנו לשליח לחנינא שנעשה שליח בהלכה זו לאומרה בבית המדרש:

ילמדו - אם אינם יודעין לכתוב ילמדו לכתוב עד שיכתבוהו בעצמן:

גמ' הכי גרסינן אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן מהו - הא דקתני מתניתין לכתבו בעצמן אחתימה קאי והכא הרי חתמו הן או דילמא אכתב הגט קאי:

שלח להו תצא - אם ניסת בגט זה תצא מספק דמספקא לן אי כשר או לא:

והדבר צריך תלמוד - כלומר אין הדבר הזה ברור לנו וצריכין אנו ללמוד מן הגדולים ממנו אם כשר הוא או לא:

מאי הדבר צריך תלמוד - מאי מספקא ליה לשמואל בגווה:

אי נימא מילי אי מימסרן לשליח - וכשר ודברים שנאמר לשליח זה אם יכול למוסרן לשליח אחר:

אי לא מימסרן - ופסול דהכא מילי בעלמא מסר להו ואינן חוזרין ונמסרין לסופר ולא דמי למוסר גט לשלוחו שיכול לחזור ולעשות שליח אחר:

הלכה כר' יוסי - דמתני':

אלא - מספקא ליה אי האי כתבו דקאמר להו:

אי כתב ידן הוא - חתימתן הוא דקאמר והרי חתמו הן:

או כתב הגט הוא - והרי לא כתבוהו:

אין איכא בי דינא חדתא - שלא למדו לחתום עדיין:

ופרכינן ואי סבירא לן כתובו כתב ידן הוא דהוי - הא כתב הגט אם אמרו לסופר וכתב כשר בתמיה:

והאמר שמואל כו' הלכה כר' יוסי - דמתני' וכיון דפריש שמואל טעמא דר"י משום דמילי לא מימסרן לשליח הוא היאך כשר הא מילי נינהו ומשני אי הוה סבירא לן ופשיטא לן דכתובו דקאמר לא הוי אלא כתב ידן איכא למימר דכתב הגט מדלא קפיד עליה נעשה כאומר אמרו לסופר ויכתוב וקס"ד דמודה רבי יוסי באומר אמרו:

ומי מודה - והא אנן תנן כתב סופר את הגט וחתם עד אחר כשר:

ואמר ר' ירמיה חתם סופר שנינו - האי כתב סופר דקתני חתם הוא שאם חתם הסופר בעד ועד אחר עמו כשר:

מתני' - דמכשר חתימת סופר בגט רבי יוסי היא:

דאמר מילי לא מימסרן לשליח - הלכך אין אדם חותם בגט אא"כ שמע מפי עצמו לפי שאין השליח רשאי לומר לעדים חתמו בגט פלוני ומשום הכי ליכא למיחש הכא שמא הבעל לא צוה שיחתום אלא לשלוחו צוה שיאמר לסופר זה לכתוב ולאחרים לחתום והשליח חשש שמא יתבייש הסופר לומר אין מקבלין אותו בעד ומתוך חששא זו צוה לסופר לחתום ומהכא שמעינן דבאומר אמרו נמי פליג רבי יוסי דאי סלקא דעתין מודי ביה היכי מכשר חתימת סופר בגט נפיק מינה חורבא כו':



כיון דאמר מר - לקמן בשמעתין גבי אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו כשר הגט אבל לא תעשה:

לא שכיחא - הלכך לא גזרינן ושמואל לית ליה דרבי ירמיה דאמר חתם סופר שנינו אלא כתב סופר וחתם עד כדאמרינן בהמגרש (לקמן דף פו.) ולא מוקי לה כר' יוסי ולא איירי מתני' בחתימת סופר כלל ובין לרבי יוסי ובין לר' מאיר כשרה החתימה ושמואל לית ליה דרב חסדא דאמר רבי יוסי היא וכתב סופר ודברי הכל היא:

דלמא אמר להו - אתם חתומו ואמרו לפלוני ויכתוב דבהא אמרי' לקמן כשר ותעשה ואי מכשרת חתימת סופר בגט אזלי הני סהדי ומחתמי לסופר משום כיסופא:

הניחא למ"ד כו' - פלוגתא היא לקמן בשמעתין:

אלא ר' יוסי תרתי אמר כו' - אלא ודאי רבי יוסי תרתי אמר לפסולא בין שאמר לשלשה תנו בין שאמר אמרו לפלוני ויכתוב ופלוני ופלוני ויחתמו פסול והנך אמוראי דאמרי לקמן תעשה ולא תעשה אליבא דרבי מאיר פליגי דלרבי יוסי פסול לגמרי ואיתא לדרב חסדא דהא דקתני חתם סופר כשר רבי יוסי היא דליכא למיחש שמא שליח צוה ולא בעל:

ושמואל - דאמר לעיל הדבר צריך תלמוד דאי כתובו כתב ידו הא כתב הגט נעשה כאומר אמרו וכשר:

סבר לה כרבי יוסי בחדא - דאמר שמואל הלכה כרבי יוסי היכא דלא אמר אמרו:

ופליג עליה - באומר אמרו:

נמוקו עמו - פירושו עמו לתת טעם לכל דבריו שהיה מיישב את דבריו:

חכם וסופר - כדאמרינן במסכת סוטה (דף כ.) אמרתי לו לבלר אני:

חכם לכשירצה - כשהיה רוצה להיות מתון ומתיישב בדבריו היה חכם:

גל של אגוזים - מפרש באבות דר' נתן (פ' יח) מה גל של אגוזים אדם נוטל אחת מהן והם נקבצות ונופלות זו על זו כולן כך ר' טרפון בא תלמיד ושאלו דבר היה מביא לו ראיה מקרא מדרש משנה הלכה ואגדה הכל יחד:

חנות מיוזנת - יינה מוכן בה תמיד שאין החנוני צריך לומר ללוקחין המתינו ואביא לכם כך נצרך אדם ללמד מפיו מזומן לו ותלמודו ערוך בפיו:

אוצר בלום - כך מפורש באבות דרבי נתן למה היה ר' עקיבא דומה לעני שנטל קופתו ויצא לשדה מצא שעורים קצר ונתן בה מצא חטין נתן בה וכן פולים וכן עדשים וכשבא לביתו בירר כל מין ומין לעצמו כך ר"ע כשלמד מרבותיו שמע דבר מקרא מרבותיו ואחריו הלכה ואחריו מדרש ואחריו אגדה נתן לבו לחזור עליהן ולגורסן עד שהיו סדורין בפיו ולא אמר אלמוד מקרא לעצמו מדרש לעצמו אבל כשנעשה חכם גדול עשה כל התורה מטבעות מטבעות סידר מדרש ספרי וסיפרא לבדן ושנאן לעצמן לתלמידיו והלכות לעצמן ואגדות לעצמן ונראה בעיני אוצר בלום סגור מסגירות לבדן מחיצות מחיצות כמו שעושין בתיבות גדולות ליתן חטין מכאן שעורין מכאן עדשים מכאן כמו פיו בלום ורגליו מבולמות בבכורות (דף מ:) קלושיי"א (קלושי"ץ: תאים) בלעז:

קופת הרוכלים - מפרש התם מה רוכל זה שבא לעיר שואלין ממנו אפרסמון עמך אומר הין פלייטון עמך אומר הין קנמון עמך אומר הין כך נצרך אדם לשאול דבר במקרא משיבו וכן בגמרא וכן במדרש וכן באגדה ואין שבח זה דומה לשל ר"ע שנתן לבו תחילה ולמד הכל מבולבל ואח"כ סדרן:

קופה של בשמים - דומה לקופת הרוכלין אלא שהרוכל מתוך שאומנתו לכך מרבה מינין יותר וקושר כל אחד בצרור לבדו להיות מזומן לשואלו:

קב ונקי - לא לימד הרבה כשאר חבריו אלא מה שאומר בבית המדרש נקי הוא שהלכה כמותו לעולם:

טוחן הרבה - שנה הרבה:

מוציא קימעא - מפרש ליה:

תנא משכח קימעא - מתלמודו:

ומה שמוציא אינו מוציא אלא סובין - מה ששכח מתלמודו לא שכח אלא דברים שלא נראו שהלכה כמותן:

שנו מדותי - למדו תורתי:

שמדותי תרומות מתרומות מדותיו של ר"ע - בחרתים ותרמתים מתוך עקרי משניותיו של ר"ע והיינו ברירה אחר ברירה:

שמא תשכור עדים - לכך שיאמרו בשם בעלה לסופר לכתוב ולעדים לחתום:

לא חששו חכמים לדבר זה - מאחר שמכירין חתימתן לא חשו לומר שקר חתמו:

מעשה לא עבדי - שיחתמו שקר או יעידו שקר:

דיבורא עבדי - אומר לאחרים לעשות והאחרים סבורים שהבעל ציוה:

ואתם חתומו - דליכא למיחש שמא תשכור כיון דאין חותמין אלא אם כן שמעו מפי הבעל עצמו:

ולא תעשה - גזירה הא אטו הא:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/גיטין/פרק_ו"