יבמות לא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
וארעא אוקמא בחזקת בר שטיא אלא אמר אביי (איוב לו, לג) יגיד עליו ריעו תנא בקידושין וה"ה לגירושין תנא בגירושין וה"ה לקידושין א"ל רבא אי יגיד עליו ריעו מאי זהו דקתני אלא אמר רבא כל שיש בקידושין יש בגירושין ויש בגירושין מה שאין בקידושין וזהו דגירושין לאו דוקא אלא משום דתנא זהו בקידושין תנא נמי זהו בגירושין וזהו דקידושין למעוטי מאי למעוטי זמן דליכא בקידושין ומפני מה לא תקנו זמן בקידושין הניחא למ"ד משום פירי אארוסה לית לה פירי אלא למ"ד במשום בת אחותו ליתקין זמן משום דאיכא דמקדש בכספא ואיכא דמקדש בשטרא לא תקון רבנן זמן א"ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי והא עבדא דאיכא דקני בכספא ואיכא בשטרא ותקון רבנן זמן התם רובא בשטרא הכא רובא בכספא אב"א משום דלא אפשר היכי ליעביד לינחה גבי דידה מחקה ליה לינחה גבי דידיה זמנין דבת אחותו היא ומחפה עלה לינחה גבי עדים אי דזכירי ליתו ליסהוד ואי לא זמנין דחזו מכתבא ואתו מסהדי גורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם אי הכי בגירושין נמי נימא הכי התם להצלה דידה קאתי הכא לחובה דידה קאתי:
מתני' דג' אחין נשואין ג' נכריות ומת אחד מהן ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות שנאמר (דברים כה, ה) ומת אחד מהן יבמה יבא עליה שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת ב' יבמין רבי שמעון אומר מייבם לאיזו שירצה וחולץ לשניה:
גמ' ואי זיקת ב' יבמין דאורייתא חליצה נמי לא תיבעי אלא מדרבנן הוגזירה שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות ונייבם לחדא וניחלוץ לחדא גזירה שמא יאמרו בית אחד מקצתו בנוי
רש"י
עריכה
תנא בקידושין - ספק קרוב לו כו' וה"ה בגירושין:
ותנא בגירושין - כתב בכתב ידו וכו' וה"ה לקידושין: ה"ג כל שיש בקידושין יש בגירושין ויש בגירושין מה שאין בקידושין. וזהו דגירושין לאו דוקא ומשום דתנא זהו בקידושין תנא נמי זהו בגירושין:
כל שיש בקידושין - כגון ספק קרוב לו וכו' הוי נמי ספק בגירושין:
ויש בגירושין - שאין ספק לענין קדושין כגון זמן כדמפרש לקמן דבשטר קידושין כגון המקדש בשטר לא תקנו זמן:
וזהו דגירושין לאו דוקא - דמשמעו זהו דהוי ספק בגירושין אבל ספק קרוב לא הוי ספק לגירושין ואיידי דתנא זהו בקידושין דדוקא זהו דקמ"ל זהו ספק קרוב הוא דשייך בקידושין אבל ספק זמן לא שייך בהו:
הניחא למ"ד - בגיטין בפ' כל הגט (דף כו:) מפני מה תקנו חכמים זמן בגיטין משום פירי לידע מאימתי תגבה מבעלה פירות שאכל מנכסי מלוג שלה דקסבר משעה שנתן עיניו בה לגרשה שוב אין לו לבעל פירות:
ארוסה לית לה פירי - לפיכך לא תקנוהו בשטר קידושין שאין הבעל אוכל פירות עד שתכנס לחופה דכי תקון רבנן פירי לבעל משום פרקונה ופרקונה לא קא מחייב בה אלא מכתובה ואילך דתנאי כתובה הוא דאם תשתבאי אפרקינך בכתובות פ' נערה (דף נא.):
משום בת אחותו - שמא יהא נשוי בת אחותו ותזנה תחתיו ויראה עדים ממשמשין ובאין ויחוס עליה ויגרשנה ויאמר קודם זנות שאתם מעידים כבר נתגרשה:
ליתקין זמן - נמי בשטר קדושין שמא תזנה ויאמר קודם קידושין הוה:
והא עבדא - מכירת עבד:
ותקון רבנן זמן - בכל שטרי מכירה [של עבד כדי] לידע מאיזה זמן יאכל פירות שזה קנה נכסי עבדו:
מחקה ליה - לזמן ותאמר קודם קידושין היה זנות זה:
לינחיה גבי עדים - מאי מהני אי דכירי אימת הוה קידושין אפי' אינו כתוב בשטר מצו לאסהודי אלא להכי אמרת דמהני דזימנין דלא דכירי וחזו מכתבא ואתו ומסהדי והאי לאו עדות הוא דרחמנא אמר ע"פ שנים עדים (דברים יט) ולא שיעידו על פי כתבם:
גבי גירושין נמי - אמאי תקנו זמן משום בת אחותו גבי מאן נינחיה:
להצלה דידה קאתי - וליכא למיחש דלמא מחקה ליה דכי אתו סהדי דזינתה אי לא מייתא שטרא דאיגרשה מקמי הכי מוקמינן לה בחזקת אשת איש ומיהו אי לא תקון רבנן זמן הוה מצי לאחפויי עלה ומספיקא לא קטלינן לה אבל השתא דתקון רבנן אי לא מייתא ליה מוקמינן לה אחזקה וקטלינן לה:
הכא לחובה דידה קאתי - זמן דקידושין ואי תקון לה רבנן זמן וזינתה כבשה ליה לשטרא או מחקה ליה וקיימא אחזקת פנויה כדמעיקרא:
מתני' זיקת שני יבמין - דכל זמן שלא כנסה זה עדיין זיקת ראשון עליה ונתוספת עליה זיקת מאמרו הרי כשמת זה נותרו עלה זיקת שניהם ואילו כנסה הוה פקעה זיקה דקמא וכי מיית לא הוה עלה אלא זיקת שני א"נ לא עבד בה מאמר לא הוה עלה אלא זיקת ראשון:
מייבם לאיזו שירצה - כדקתני טעמא בפרק שני בברייתא אם מאמרו של שני מאמר אשת שני הוא בועל ואם אינו מאמר אשת ראשון הוא בועל:
וחולץ לשניה - דחדא לא מיפטרא בביאה דאידך דלמא מאמר לא קני והוו להו ב' יבמות הבאות מב' בתים וייבומי תרווייהו נמי לא דלמא מאמר קני והוו להו ב' יבמות הבאות מבית אחד:
גמ' אי זיקת שני יבמין דאורייתא כו' - לרבנן פריך:
אלא מדרבנן - דמדאורייתא מאמר לא קני והוו להו שתי יבמות מב' בתים ותרוייהו מצי לייבומי ורבנן הוא דגזרו שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מבית א' מתייבמות:
תוספות
עריכהההוא דגיטין בשתי כיתי עדים י"ל דלשון מחצה על מחצה דקתני התם במתני' שייך טפי בשתי כיתי עדים ובפ"ב דכתובות (דף כו: ד"ה אנן) ובפ' חזקת הבתים (ב"ב לב. ד"ה אנן) הארכתי:
וארעא אוקמא בחזקת בר שטיא. לא דמי לההיא דאמר בקידושין (דף עט:) ובבבא בתרא (דף קנג: ושם) אם בריא הוא עליו להביא ראיה ששכיב מרע היה ואם שכיב מרע הוא כו' דהכא כיון שדרכו להיות עתים חלים ועתים שוטה לא שייך להעמידו אחזקה כמו שהוא עתה:
אי יגיד עליו ריעו מאי זו היא דקתני. הוה מצי למיפרך אי יגיד עליו ריעו ליתני כולהו בחד וליתני חד מינייהו באידך כדפריך בפרק לא יחפור (ב"ב דף יט.):
למעוטי זמן דליתיה בקידושין. מספקא לר"י כתב בכתב ידו ואין עליו עדים אי מהני בקידושין אי לא דכיון שאין צריך זמן מה לנו אם אין עליו עדים:
והא עבדא דאיכא דקני בכספא כו'. פירש בקונטרס שטר קניית עבד וקשה לר"י דא"כ מ"ש דנקט עבד דהו"מ למינקט שטר מכירת קרקע וכל שטרי מקח וממכר ועוד דהתם לא תיקון רבנן זמן ונראה דאשטר שיחרור קאי דתיקון זמן לידע מתי נאסר בשפחה והותר בבת ישראל וה"ק והא עבדא איכא דקני נפשיה בכספא ואיכא דקני בשטרא והשתא ניחא הא דמשני התם רובא וכו' וא"ת בפ"ק דגיטין (דף ט.) דתנן בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים ליתני נמי זמן ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים וליתיה בקידושין וי"ל דכל מילי דחשיב התם ודפריך התם הוי חד טעמא בגיטי נשים ושחרורי עבדים אבל [זמן דשחרורי עבדים בא] להתירו בבת ישראל וגיטי נשים משום פירי.:
דחזו בכתבא ואתו ומסהדי כו'. קשה לר"י דבהגוזל קמא (ב"ק דף צח. ושם:) גבי השורף שטרותיו של חבירו פריך ואי דאיכא סהדי דידעי ליכתבו ליה שטרא אחרינא ואמאי הא אמר הכא דמפיהם ולא מפי כתבם ואר"י דה"נ אם היו מעידים שכך ראו בשטר שפיר הוו עבדי דהרי הם כאילו מעידים ראינו עדות שנתקבל בב"ד דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אבל חיישינן שמא לא יעידו שכך ראו בשטר אלא שמא יעידו על המעשה עצמו כאילו הם זוכרים והם אינן זוכרין אלא על פי הכתב וכן הא דאמרינן בפ"ב דכתובות (דף כ.) כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו אחר כמה שנים והוא שזוכרה מעצמו אבל אין זוכרה מעצמו לא התם נמי לא איירי במעיד שכך ראה כתוב אלא במעיד על מעשה עצמו ועוד דהתם לא הוה שטר אלא שכותב לזכרון דברים בעלמא ולא שייך למימר נעשה כמי שנחקרה עדותו בב"ד ואר"י דשמע מר"ת שנוהגין עכשיו ששולחין העדים עדותן בכתב ידם לב"ד ולא קרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם כיון שהם זוכרין עדותן והא דתניא במי שאחזו (גיטין דף עא.) ואם לא יגיד פרט לאלם שאין יכול לדבר ופריך ואמאי והרי יכול לדבר מתוך הכתב שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם שאני אלם שאין ראוי להגיד כדאמרינן (מנחות דף קג:) כל שאין ראוי לבילה כו' אבל אחר מועיל כתב ידו כשזוכר העדות ומיהו בפירוש חומש (דברים יט) פרש"י ע"פ שנים עדים פרט שלא ישלחו כתבם לב"ד:
להצלה דידה קאתי. פי' בקונט' דהשתא דתיקון זמן אי לא מייתא שטרא דאיגרשה מקמי הכי מוקמינן לה אחזקת אשת איש וקטלינן לה ואין נראה דבהדיא אמר בפ' שני דגיטין (דף יז:) גזייה לזמן ויהביה ניהלה מה הועילו חכמים בתקנתן ומשני לרמאי לא חיישינן אלמא כי ליכא זמן לא קטלינן לה ואר"י דה"פ להצלה דידה קאתי שהגט בא להצילה ולהגיד שהיא מגורשת ולכך יראה למחוק הזמן כי סבורה שיפסול בכך וגרע כחו טפי אבל ודאי אי הוה מחקת ליה לא הוה קטלינן לה הכא לחובה דידה קאתי דהקידושין באין להעיד שהיא מקודשת ומחקה ליה לעולם לזמן:
שלשה אחין נשואין ג' נשים נכריות. הו"מ למנקט ואחד מופנה:
מדרבנן וגזירה כו'. משמע דאשת ב' מתים בשום מקום לא הויא אלא מדרבנן דאי לאו גזירה דהכא היתה מתייבמת אפי' בעלת
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק ג (עריכה)
כט א מיי' פי"ב מהל' אישות הלכה א' והלכה ג, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ט סעיף א' וסעיף ג:
ל ב מיי' פ"א מהל' גירושין הלכה כ"ד, סמג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קכ"ז סעיף א':
לא ג מיי' פ"ג מהל' עדות הלכה ד', ומיי' פ"ח מהל' עדות הלכה ה', סמג עשין קט, טור ושו"ע חו"מ סי' כ"ח סעיף י"ג, וטור ושו"ע חו"מ סי' מ"ו סעיף י':
לב ד מיי' פ"ו מהל' יבום הלכה כ"ז, סמג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קע"ד סעיף ד':
ראשונים נוספים
הא דאמרינן והא עבדא דאיכא דקני בכספא וכו' .פירש"י ז"ל מכירת עבד ותקון רבנן זמן בכל שטרי מכירה לידע מאיזה זמן אוכל פירות ואחרים פירשו משום שמא עשאו אפותיקי ומכרו שבעל חוב גובה ממנו ואין כל זה נכון דאם כן מאי הא דאמרינן התם רובא בשטרא אדרבא רובא בכספא הוא ואפילו הני דכתבי בשטרא לראיה בעלמא הוא דכתבי ומדיהבי מעי קנו ועוד האיך תקנו שם זמן וכי המוכר עבדו בשטר ולא כתב זמן השטר פסול הוא אלא אם דרך העולם לכתוב לשופרא דשטרא כתבי כשאר כל שטרי מקח וממכר ובכולן אם לא כתב לא הפסיד כלום אלא טירפא.
אלא הכי פירושא: והא גט חירות של עבד דאיכא דקני נפשיה בכסף על ידי אחרים ואיכא דקני בשטרא ותקינו רבנן זמן שגטי נשים ושחרורי עבדים שווין הן בכך ובין למאן דאמר משום פירי הכא נמי איכא ולמאן דאמר משום מחפה הכא זימנין דבא על בת ישראל אי נמי שפחה מינסבה לישראל ואתי מרה לחפויי אבני משום דעבדי ליה נייח נפשיה וחיים עלייהו ועל זרעא דידהו והיינו דמפרקינן התם רובא בשטרא דבכספא לא קנו אלא ע"י אחרים ולא שכיח כלל.
ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. פרש"י ולא שיעידו מפי כתבם וקשיא לן וליתו שטרא לבי דינא ולא יעידו מפי כתבם ובפירוש התורה (פ' שופטים) כתב רש"י ז"ל שלא ישלחו אגרותיהן לב"ד משמע שלא יכתוב כל אחד ואחד עדותו באגרת וישלחוה לב"ד ואין שמועה זו מתפרשת בכך.
ויש מפרשין שלא אמרו כאן אלא בשטר קידושין שאם הביאוהו נמי לב"ד אין דנין בו לחובה מאותו זמן הכתוב בשטר שהעדים החתומין עליו אינן יודעין אם נתקדשה באותו היום הלכך אי נמי חזרו וראו והניחו השטר בידם אינו אלא כפנקס בעלמא לזכרון דברים משא"כ בגיטין דכיון דהזמן להצלה אתיא דנין בו בלא עדות שלהם וכל שכן בדיני ממונות שאין העדים חותמין בה אלא בשראו המלוה או בשטר הקנאה דמשעה ראשונה נגמר הדבר וקשה לי אם כן כשמניחין אותו גבה דידה או גבי דידיה מה הועילו בתקנתם הרי אין הזמן כלום אלא אם תקנו זמן בקידושין לא היו כותבין עד שיראו והמוקדם פסול.
ורבינו יצחק ז"ל פירש דכל שטרא דלא נפק מתותי ידא דסהדי כמה דלא מסהדי בה דמיא דהא אי בעו כבשו לה הלכך לא גמרינן מינה וא"ת והלא שטר קדושין אי אפשר שלא יצא מתחת ידם שהרי קבלה קדושין היא או שלוחה מידו של בעל ואף על פי שהפקידתו אצל עדים הרי זה כשטר היוצא מתחת ידי שליש זו אינה שאלה שכל שטר שאפשר לבעל דין לעכבו ברשותו אם הפקידו אצל אחר או העמידו ברשות עדים עצמן יד שלוחו כמותו אבל שטר זה שאינו יכול לעכבו ברשותו ומתחלה לא תקנו אותו חכמים אלא שיהא מונח ביד העדים עד שיבא אליהו אין זה שטר אלא כזכרון עדות בשטר משמוש הוא.
והא דגרסינן בירושלמי (טז,ז) מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלוני ר' ירמיה אמר משיאין את אשתו ור' בון בר כהנא אמר אין משיאין את אשתו מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין מתניתא מסייעא לר' ירמיה על פי עדים ולא ע"פ תורגמן ולא על פי כתבן ולא עד מפי עד ועכשיו הלא משיאין עד מפי עד ודכוותיה על פי כתבן ועל פי תורגמן משיאין ומתניתין מסייע לר' בון בר כהנא יפה כח העדים מכח השטר שהעדים שאמרו מת פלוני נהרג פלוני משיאין את אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלוני אין משיאין את אשתו יפה כח השטר מכח העדים שהמלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משעובדים בעדים גובה מנכסים בני חורין ואיתא נמי בתוספתא כתובות ומסיים בה אם אמרו מה שכתוב בשטר זה ראינו ושכחנו תנשא אשתו אפשר לומר דההיא נמי דוקא בשמצאו שטר בשוק או ברשות אחר אבל כתבו עדים ונתנו לאשה משיאין אותה ולא מיחוור.
אלא איכא למימר כיון דאין זה עושה מעשה שטר ולא כתבו של אחד מבעלי דבר הוא שהרי אינן עושין ביניהם שום מעשה להזמין עליו עדים ואף אינו משמש כלום הילכך כשטר משמוש דמי ואין למדין ממנו אלא כשזוכרה לאחר מכן שמה שכתוב בשטר זה כתבו לעדות בלא שנוי.
וא"ת לינחיה גבי עדים זימנין דדכירי הכי לא תקינו רבנן זמן שלא יהא משמש כלום אפילו לאחד במאתים שהרי בפינקס בעלמא אם זוכרה מעצמה מפי פנקסו מעיד הוא עליה.
והרב ר' משה הספרדי ז"ל כתב שכל שטר מדברי סופרים הוא שדנין על פיו שאלו מן התורה מפיהם ולא מפי כתבם ולאו מילתא היא דשטר גיטין וקדושין בדאורייתא כתיבי ושאר שטרות נמי בקבלה כתיבי וכתוב בספר וחתום ובפרק השולח גט (דף ל"ד) תנן והעדים חותמין על הגט מפני תקון העולם והוינן בה (שם דף ל"ו) מפני תקון העולם דאורייתא הוא וכתוב בספר וחתום והעד עדים אלמא מדאורייתא הוא בין בגיטין בין בשאר שטרות ועוד היכי מתפרשא ליה שמעתין מה בין מונח גבה דידה וגבי דידיה דמהני למונח גבי עדים דקרי ליה מפי כתבם.
התם להצלה דידה קא אתי. פי' ואי מחקה ליה מחזקי לה בחזקת אשת איש וקטלי לה ופירש"י ז"ל ומיהו אי לא תיקון רבנן זמן הוה מצי לחפויי עלה ומספיקא לא קטלינן לה אבל השתא דתקון רבנן זמן אי לא מייתי ליה מוקמינן לה אחזקה וקטלינן לה.
ולא מחוור, דלא אלימא הך טעמא למקטל בה ותו איכא למידק הא דאמרינן בפרק המביא גט תניין (דף י"ז) גזיי' לזמן ויהבי' ניהלה מה הועילו חכמים בתקנתן ופריק לרמאי לא חיישינן ומאי קושיא הא זמן להצלה דידה קא אתי ואי גייז ליה היכי מחפה עליה ואיכא לפרושה לההיא למאן דאמר משום פירי ולאו למאן דאמר משום בת אחותו אלא שרש"י ז"ל פירשה שם בין למאן דאמר משום פירי בין למאן דאמר משום בת אחותו.
ואיכא למימר דהכא הכי קאמרינן התם סברה דזמן להצלה דידה קאתי ואמרה אי מחיקנא ליה מוקמי לי בחזקת אשת איש ומיהו אנן משום הך ספיקא לא קטלינן אי נמי גט עצמו להצלה דידה ודאי אתי והיא יראה למחוק ממנו כלום כדפרישית ומשום הכי אקשינן התם גזיי' לזמן מה הועילו חכמים בתקנתן שמא יחפה עליה דמספיקא לא קטלינן לה ומפרקינן לרמאי לא חיישינן בין למאן דאמר משום פירי בין למאן דאמר משום בת אחותו.
הא דאמרינן זהו דקדושין למעוטי זמן: נראה לי פירושו למעוטי זמן דלא נפקא מכלל משנתינו דחמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום אלא אף זו בכלל משנתינו היא דמקודשת גמורה היא ופוטרת צרתה לגמרי. אבל כתב בכתב ידו ואין עליו עדים ויש בו זמן ואין בו אלא עד אחד כי היכי דאיתיה בגרושין איתיה בקדושין. כלומר דכי היכי דגרושין מכלל משנתינו נפקן, הכי נמי נפקן מכלל משנתינו בקדושין. לאו על אנפא חדא איתנהו בקדושין וגרושין, דאלו בגרושין הויא ספק מגורשת ולא נפקא ממשנתנו אלא לחליצה ולא ליבום, שאף זו אינה מתיבמת. ובקדושין לא הויא מקודשת כלל ונפקא מכלל משנתינו לגמרי שזו אינה פוטרת צרתה כלל דלאו מקודשת כלל היא, ואידך לאו צרתה היא וחולצת או מתיבמת. דהמקדש בעד אחד ואפילו שניהם מודים אין חוששין לקדושיו, דלעולם אין קדושין בפחות משנים, כדילפינן דבר דבר מממון. ואפילו כתב בכתב ידו נמי כדמשמע בקדושין פרק האומר (סה, ב) משום דקא מחייב לאחריני. ובגטין דמהני כתב ידו הוי טעמא או משום דלא מחייב לאחריני, או משום דכתיב ביה וכתב לה כלומר בשכתב לה הוא עצמו די לה מדלא כתיב וכתב לה ויעד עדים כדכתיב וכתב בספר וחתום והעד עדים. וכלשון הזה נ"ל שפרש"י שכתב בגטין (פו, א ד"ה ואם נשאת) גבי כתב בכתב ידו ואין עליו עדים למאן דמוקי לה כר' מאיר איכא למימר דכתב ידו כמאה עדים דמי, דכיון דכתב ידו היא וכתב ונתן קרינן ביה ואף על גב דליכא עדי מסירה כשר מדאורייתא עד כאן וכענין שהכשיר נמי עד אחד בטומאה שלאחר קינוי וסתירה מועד אין בה ואין לך בהן אלא מקומן דאם כן גזירה שוה דדבר דבר למאי אצטריך וכדקיימא לן אין דבר שבערוה פחות משנים ויותר מזה כתבתי בקדושין פרק האומר (שם בד"ה אמר ליה רב אשי) בס"ד.
והא עבדא דאיכא דקני בכספא: פירש רש"י ז"ל מכירת עבד ותקון רבנן זמן בכל שטרי מכר לידע מאיזה זמן יאכל פירות שדה ויקנה נכסי העבד. ואין פירושו מחוור דאטו תקון רבנן זמן שיהיה שטר המכר נפסל בכך כדרך שתיקנו בגיטין, הא אין הדבר תלוי אלא ברצון הבעלים, ועוד אם כן מאי שנא עבדים דנקט לימא והא קרקע דאיכא דקני בכספא אלא שטר שחרור קאמר, והכי פירושו הא עבדא דאיכא דקני נפשיה בכספא ואיכא דקני נפשיה בשטרא וכדתנן וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו ותקנו רבנן זמן כדרך שתקנו בגיטין דחד דינא אית להו כדילפינן גזירה שוה מלה לה, והשוו אותה חכמים בתקנותיהן,והתם נמי איכא משום פרי ומשום זנות נמי דדכותה גבי עבד כגון שהלך העבד ונשא בת ישראל וזמנין דרחים ליה אדון דעבד ליה נייח לנפשיה ומחפה על הבנים.
אי דלא דכורי מפיהם אמר רחמנא ולא מפי כתבם: פרש"י על פי שנים עדים אמר רחמנא ולא שיעידו מפי כתבם. ואיכא דקשיא להו ליתו שטרא קמי בי דינא ותתקיים ובית דין דנין בו כדרך שדנין בשטרות דעלמא. ורבינו אלפסי ז"ל פירש דלא דמי לשטרות דעלמא דכל שטרא דלא נפיק מתותי ידא דסהדי כמה דלא מסהדי ביה דמיא דהא אי בעי כבשי לה הלכך לא גמרינן מיניה. והקשה הראב"ד ז"ל (מובא בספר הזכות דף ט, א) דאם כן העדים שחתמו על השטר ולא הספיקו למוסרו לבעלים עד ששכחו עיקר עדותן יבטל דמפיהם אמר רחמנא ולא מפי כתבם ומקרען כמה שטרי בשוקי. ופירש הוא ז"ל דשאני הכא שאין השטר הזה ראוי למוסרו לבעלים דדלמא מחקי ליה לזמן, הלכך הוי ליה ההוא שטרא כעדות על פה. ואפשר שאף כונת הרב אלפסי ז"ל לכך, ותדע לך דעל כרחך שטר קדושין זה גם כן נמסר כבר לאשה או לשלוחה בשעת קדושין ואינו מוכח עכשיו ביד העדים אלא כעין שלישית ועוד שאם כוונת הרב ז"ל כמו שסובר הראב"ד ז"ל לינחיה גבי שליש דעלמא אלא שאף דעת הרב ז"ל כן שאין השטר הזה אלא כעין פנקס בעלמא וזו מתשובת הרמב"ן נר"ו שהציל את רבינו ז"ל בספר הזכות. ואם תאמר מכל מקום לינחיה גבי עדים דזמנין דדכירי מתוך שטרא ואתו מסהדי ומהמני כדאמרינן בכתובות פרק האשה שנתארמלה (יט, א) כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים, ואסיקנא אף על פי שאין זוכה מעצמו. יש לומר כיון דהא לאו משום שטרא הוא דאפילו כתבי הכי בפנקס בעלמא מעיד הוא עליה, בכי הא לא תקינו רבנן זמן בשטרא.
התם להצלה דידה קאתי: פירוש רש"י ז"ל דהשתא דתקון רבנן זמן בגיטין אי מחקה ליה מוקמינן לה אחזקתה וקטלינן לה ואינו מחוור דמספיקא לא קטלינן לה דספק נפשות להקל. ועוד דבהדיא אמרינן בפרק המביא בתרא בגטין (יז, ב) גזייה לזמן ויהביה ניהליה מה הועילו חכמים בתקנתן, ופריק לרמאי לא חיישינן אלמא אי גזייה הואיל והצל הציל וההיא בין למאן דאמר משום פירות בין למאן דאמר משום אחותו מפרשא, וכן פירשה שם רש"י ז"ל (בד"ה גזייה) אלא הכי פירושו גיטא להצלה דידיה קא אתי וסברא אי מחקא ליה לזמן איפסיל ליה גיטא ומוקמינן לה בחזקת אשת איש הלכך לא מחקה ליה. אבל שטר קדושין לחובה דידה קא אתי ומחקה ליה לזמן דסברה מאי אמרי(נן) דשטרא פסילא הוא כל שכן דמוקמינן לה בחזקת פנויה, הלכך אי מנח ליה גבי דידה מחקא ליה.
אלא אמר אביי יגיד עליו ריעו תנא בקדושין וה"ה בגירושין נמי חולצת ולא מתייבמת וק"ל ואמאי נייד אביי מאוקמתא דרבא ומפיק מתני' מפשטא דזהו לאו דוקא דהא ממאי דפריך אביי דב' כתי עדים ספקא דרבנן הוא כעובדי דבר שטי' סייעת' היא לרבה דבגרושין מיהת אוקי איתת' בחזקתה שהיא בחזקת התר לשוק ואם אתה אומר חולצת מדרבנן שמא תתייבם ופגע באשת אח שלא במקום מצוה שהיא בכרת וכדקא משני רבא לעיל וי"ל דמ"מ מתני' דגיטין שהית' עומד' בר"ה הוה תיובתי' דרבא דמדקתני מחצ' על מחצה חולצת ולא מתייבמת דהא בד' כתי עדים ספיקא דרבנן הוא ואם אתה אומר חולצת מתייבמת אלא ודאי ליתיה להאי טעמא ולא חייש לומר אם אתה אומר חולצת מתייבמת ותנא בקדושין וה"ה בגירושין ורבא חזר והודה לאביי בזה דכל שיש בקדושי' יש בגרושין ובגרושין נמי בספק קרוב לו ספק קרוב לה חולצת ולא מתייבמת ומיהו לא יתברר לן אי משום דאע"ג דמיירי בב' כתי עדים ספיקא דרבנן הוא כדאמר אביי השתא ולא ניחוש לומר ואם אתה אומר חולצת ולא מתייבמת או משום דאכתי לרבא כד הוה סבר מעיקרא דב' כתי עדים ספיק' דאורייתא היא אלא דבמתני' בכת א' דספיקא דרבנן ומאי דאודי לאביי היינו דלא חיישי' לומר אם אתה אומר חולצת מתייבמת ולפום פשטא דשמעת' משמע כלשון הראשון דלגמרי הודה רבא לאביי דב' כתי עדים ספיקא דרבנן מעובדא דבר שטיא ושלא ניחוש לומר אם אתה אומר חולצות מתייבמת וכן פוסק ר"י ז"ל וק"ל הא דאמרי במס' קדושי' בעובדא דינאי מלכא שהיו אומרי' אשתו נשבית למודעית ויבוקש הדבר ולא נמצא היכי דמיא אלימא דבתרי אמרי אישתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי הרי נמצא דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אלמא לא מוקמי לה אחזקתה ותירוץ ז"ל דאע"ג דאמרי דהיכא דאיכא תרי לבהדי תרי אוקי איתתא בחזקתה ואוקי גברא אחזקתי' הא אזלי' ביה לחומרא מדרבנן לאיסורין של תורה כגון קדושין או גרושין דהכ' ודאי דינאי מלכא מדרבנן הוא דפסלינן לה לעבודה ולתרומה דאורייתא אבל בתרומה דרבנן לא עבדינן שום חומרא כדאמר בכתובות בהדיא דנפקא עליה קלא דבן גרושה ובן חליצה הוא דכי הוו תרי לבהדי תרי מכשירין ליה כדמוכח התם ומיירי לתרומה בזמן הזה מדרבנן וכן הוא זה וכבר הארכתי בה במקומו בתירוצי' אחרים והאי עובדא דבר שטיא כבר פי' במקומו בפ' האשה שנתארמל' וכן הלכתא והא דמייתי לה אביי בלשון דילמא משום דמספיקא ליה דילמא לאיחלופי ילפי איסורא מממונא וגבי איסורא תרי ותרי ספיקא דאורייתא:
זהו דקדושי' למעוטי מאי למעוטי זמן דליתיה בקדושי פי' דשט' קדושי' שאין בו זמן כשר לגמרי ואפי' מדרבנן דלא תקון בה רבנן זמן כדמפר' ואזיל וכיון דלא נקטי' הכא אלא למעוטי זמן מכלל דגבי כתב בכתב ידו ואין עליו עדים או שאין בו אלא עד א' בקדושי' נמי פסולים אבל נחלקו בזה רבותי י"א שאין פיסולן שוה דגבי קדושי' פסולים הם מן התור' לכל דבר שאין דבר שבערוה פחות מב' וגבי גרושי' הוא משום דכתב וכתב לה ואין למדין המנו לקדושי' דשאני קדושי' דמחייב לאחריני וי"א דכיון דבגירושים נמי בעי שנים דבר שבערוה הוא והתם כתיבה ג"ש:
כי אכשר רחמנא כתב ידו היינו משום דכתיבת ידו חשובה כעדים למעבד מעשה כשטר ואפילו בגרושי' דבעי' כריתות ולהקל וכל דכן בגירושי' שבא לאסור ולהחמיר ולית לן למיחש בהא במאי דמחייב לאחריני ותדע דהא איתקש הויה ליציא' לענין קדושי שטר וכיון דכן ילפי' לגמרי הלכך כתב בכתב ידו כשר מן התורה ופסול מדרבנן וצרתה חולצת ולא מתייבמת וגבי כתב בכתב סופר ואין בו אלא עד א' כשר דאיכא לאכשורי כשטר קדושי' דהא למ"ד דמיירי בספרא דמובהקי כתב סופר הוי ובמקו' חותם ידו נמי לא הוי כקדושי' דהכא והכא אין דבר שבערוה פחות מב' ולמאן דמוקי' דחתם סופר ועד כ"ש וכ"ש וזהו האמת לפי דעתי וכן דעת מרן ז"ל המובהק הר"ם ובתוס' העלו הדבר הזה:
והא עבדא דאיכא דקם בכספא פרש"י ז"ל שטר קנין של עבד ותקון רבנן זמן דבכל שטרי מכר תקון רבנן והקשו עליו שלא מצינו בשום מקום בתלמוד שפסלו שטר מכר וממון דעלמא שאין בו זמן ולא תקינו אלא משום בת אחותו דאסורה או משום פירי דתקונהו רבנן ועוד דא"כ אמאי פריך מעבד ליפרך משטר מכירת קרקעות לפי פי' דבשטר שחרור עבד מיירי ומשמע לן דתיקון ביה רבנן זמן כיון דבדיני תורה גמירי לה מאשה בהא נמי דרבנן שוו גיטי נשים ושחרורי עבדי' דבעבד נמי דאיכא למיחש לפירות ואיכא למיחש נמי שיבא לחפות עליו אי רחים ליה משום דעבד לו קורת רוח כגון שהלך העבד ונשא בת ישראל ויכתוב עליו שחרור בלא זמן כדי שלא יוציאנה ולחפות על הבנים והא דאמרינן דאיכא עבדא דקני בכספא ואיכא דקני בשטרא ה"פ דאיכא עבדא דקני נפשיה בכספא ואיכא דקני בשטרא כדתנן וקונה עצמו בכסף ע"י אחרים גבי שטר ע"י עצמו והא דדחי' דהתם רובא בשטרא משום דבכסף ע"י אחרים לא שכיח כפר"י ז"ל:
ואי לא דכירי זמנין חזו מכתב וסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם פרש"י ז"ל שיעידו מעצמם על פיהם ולא שיעידו מפני מה שרואים בכתבם ובעלמא דרשי' באנפא אחרינא למעוטי שלא ישלחו עדותם באגרת כדפי' רבי' ז"ל בפי' החומש ותרווייהו שמעינן להו מקראי וזה מן הלשון שבתלמוד שמתחלף פי' והכא חיישינן שמא יעידו על פי כתבם בלי שזכרו הענין כלל מעצמם ואפי' ע"י הכתב דאי לא הא דאמרינן בכתובות כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליו אפי' לאחר כמה שנים ואסיק ר' יוחנ' אע"פ שאין זוכרה מעצמו אלא ע"י הכתב לפי מה שכתב שם ר"י אלפסי ז"ל והקשו הגאונים ז"ל אי לא דכירי למה להו לאסהודי מפי כתבם יוציאו השטר בב"ד ויעידו על כתב ידם ותו לא בעי ורב אלפס תירץ דשאני הכא כיון דשטרא לא נפיק מתותי ידי' דסהדי כמה דלא מסהדי בה דמיא ולא אמרי' דה"ל ככותב עדותו בפנקס וק"ל דהא הכא לידה דאיתתא או שלוחא מטא ועוד כמה שטרי מקרען בשוקא שהעדים חותמים ולא מספיקים ליתנו לבעל דבר עד ששולחים עיקר הדבר וי"ל דכיון דשאני הכא דכיון דלא חזי למתבע לבעל דבר להיות בידו לראייה לא חשיב שטר לראייה כלל אלא דהוי שטר מקנה בעלמא להתקדש בו וכן תירץ רבינו הרמב"ן ז"ל בספר הזכות והנכון בעיקר הקושיא דליתא לקושיא מעיקרא דודאי אלא דמפקי ליה עדים לשטר קדושי' לבית דין ומעידים על כתב ידם ה"נ דמהני ותלמודא הוא דקאמר דחיישינן דילמא לא בעי עדים לאפוקי דאמרי לא יהא שטר כתב ידינו גדול מעדות פינו אי נמי דלא חתמיה להו הוא ואתו ומסהדי על פה מאי דחזו בשטרא בדלא דכירי לה לסהדותא והוו ליה מפיהם ולא מפי כתבם וזה ברור מפי הר"ם ז"ל וא"ת ולנחי' גבי שליש או לינחי' בב"ד לפום מאי דפרישנ' דאע"ג דלא חזי למהוי בה הוי שטר ראיה דבשלמא לפי' רב אלפס ז"ל ל"ק וי"ל דכיון דלא חזו לאנוחי שטרא בידיהם דהנהו דשייכי במילתא לא בעו רבנן למעבד להא תקנתא כיון דזכות דבת אחותו לא שכיח משום פרי ליכא:
א"ה בגרושין נימא הכי ופרקינן התם זמן להצלה דידה קא אתי ולא מחיקה ליה פרש"י ז"ל דכיון דקא תקון רבנן זמן כי נפיק גיטא שאין בו זמן פסול וקטלינן לה דמוקמינן לה אחזקת' דהויא בחזקת אשת איש והקשו עליו חדא דמקמי דתקון רבנן זמן לא הוה קטלינן ליה דספק נפשות להקל משום פסולה דתקנתא דרבנן לא קטלינן לה ועוד דאמרי' בפ' המביא גט תניין (די"ז) גזייה לזמן ויהבי ניהלה מה הועילו חכמים בתקנתם ופרקינן לרמאי לא חיישינן אלא אי עביד מהני והתם לכ"ע אמרי' לה בין למ"ד משום פרי בין למ"ד משום בת אחותו וכפרש"י ז"ל שם לכפר"י ז"ל גיטא עיקרו להצלה דידה לאפוקה מחזקת אשת איש וצריך הוא לה על כל פנים דאי לא קטלינן לה על זנותא וכיון דצריך הוא לה סברא דאי מחקה ליה מיפסל דכלהו נשי לאו דינא גמירי אבל שטר קדושין דלחיובה דידה איתעביד למעבד אשת איש מידע ידעה דכי קרעיה ליה או מחקא ליה ומפסיל דזנותא הוא דהוי בחזקת פנויה הלכך קרע' לי' או מחקה ליה וצ"ע:
ואי זיקת ב' יבמין דאורייתא ויאמרו פי' דהא בחליצה זו אין איסור אלא שיאמרו שעשינו חליצה בכדי וכיון דכן משום הא לית לן לבטולי מצית יבמין ופרקינן אי במייבם וכו' עד וקם ליה באשר לא יבנה וכו' פי' דלפום דעתייהו שסבורים ששתי יבמות אלו מבית א' מהם אתו למישרי הכי כשרים מבית א' ממש וקם ליה באשר לא יבנה:
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק ג (עריכה)
ואמרי' ואלו בגירושין ס' קרוב לו ס' קרוב לה לא קתני אמר אביי יגיד עליו רעו תנא בקידושין וה"ה בגירושין ואסיק רבא דכל שיש בקדושין יש בגירושין ויש בגירושין משא"כ בקדושין וזהו בגירושין לאו דוקא אלא משום דבעי למיתני זהו בקידושין תנא נמי זהו בגירושין וזהו בקידושין למעוטי מאי למעוטי זמן דליכא בקידושין, ומפני מה לא תקנו זמן בקדושין הגיחא למ"ד בהמביא תנין משום פרי ארוסה ל"ל פרי אלא למ"ד משום ב"א לתקנינין זמן כיון דאיכא דמקדשי בכספא ואיכא דמקדשי בשטרא לא תקנו בי זמן ואב"א משום דלח אפשר היכי ליעבדי' לינחה גבי דידה כבשיו לי' לינחא גבי דידה דילמא דבת אחותו הוא ומחפה עלי' לינחה גבי עדים אי דכירי ליתי ולסהדי ואלא זמנין דחזי מכתבא ואתי ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ואל מפי כתבם א"כ בגירושין נמי נימא הכי התם להצלה דידה קאתי הכא לחובה דידה קאתי וק' לי' ולינחה גבי אינש דעלמא ולכי מצטרך לן מחר או ליומא אוחרא ליפקוני' בבי דינא וליחזי דינא דיד' י"ל ודאי ביד בעל או ביד אשה או בידי עדי השטר שהן ידועים לב"ד דעדים בשטר קלא אית להו הי' טוב להפקיד בידו והי' לב"ד למוסרו אבל איליש דעלמא מנא ידוע ב"ד ביד מאן אתפקד דליפקינהו הלכך לא אפשר. וק' לי ולהוי בידייהו ואי לא דכירי לסהדותיייהו מפקי חתימות ידיהן לב"ד ומקיימי סהדותייהו כי היכי דהוה אמרי' בלינחה גבי דידיה וגבי דידה אי לאו דלא אפשר דהא לא כוו אתי סהדי ומסהדי בפומייהו אלא אחתימות ידייהו הוי מפקי לבי דיני' ומתוקמא א"א מההאו זמנא וקטלי לה ה"נ נימא גבי סהדי גופייהו לינחה גבי דידהו ואי דכירי אתי ומסהדי ואי לא דכירי מפקי חתימותיהו לב"ד ומקיימא סהדייתהו ומתוקמא בחזקת א"א. וראיתי תשובה יפה בהל' ר"י אלפס ז"ל שכ' כך, הא מילתא מקשו בה רבנן היכי אמר הכא רחמנא אמר מפיהם ואל מפי כתבם והתנן נאמן אדם לומר כת"י של אבא זה כת"י של ר' זה כת"י של אחי ואי ס"ל דבעי מפיהם ואל מפי כתבם השתא אע"ג דאמר אינהו זה כת"י בעינן דידעי לה לסהדותא ומסהדי לי' ע"פ ואי לא מסהדי לי' ע"פ לא הוי עדות כי אמרי אחרים זה כת"י של פ' הויא עדות ומהימני, ומסתברא לן כי אמר רחמנא מפיהם ולא מי כתבם דלא הוי עדות שבכתם עדות ה"מ היכא דאיתא לשטרא תותי' ידי' דסהדי וכמה דלא נפקא לסהדותא חתימות ידיהן דסהדי כמה דלא מסהדי בה עד השתא דמיא דהא איבעי' כבשא לי' לשטרא ואל מסהדי הלכך אי מדכרי ליה לסהדותא ומסהדי לה ע"פ השתא הוי עדות ואי לא לא הוי עדות אבל שטרא מתנתא ל"א בי' מפיהם ולא מפ"כ דהא מעידים דחתמי' בשטרא ויהבי' לה למרי' ולא יכלו למיהדר בהו דהו"ל כמי שנחקרה עדותן בב"ד דאר"י עדים החתומי על השטר נעה וכו' הלכך מפיהם קרינא ח"י ולא מפי כתבם הוא ומה"ט מקיימינן לי' לשטרא בח"י סהדי ולא איכפת לן אי מדכרי לסהדותא אם לאו, ועוד שהרי מקרא מלא הוא שדות בכסף יקנו וכתב בספר וחתום והעד עדים למימרא דבכה"ג עדות מעליא הוא ומפיהם ולא מפ"כ. וההיא דגרסינן בכתובות בפ"ב ת"ר כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליו לאחר כמה שנים ואר"ה והאו שזוכרה מעצמה ה"נ מתוקמא כגון עדות דאיכא תותי ידי סהדי ומ"ה קאמר ר"ה והוא שזוכרה מעצמה, ורבינו ברוך ז"ל פי' הא מילתא גבי דיני נפשות כתיבי דכתיב ע"פ שני עדים או שלשה עדים יומת המת אבל גבי דיני ממונות לא דבהדי גרסי' התם כותב עדותו עדל השטר וכו' ורבנא יצחק אלפסי ז"ל ק' לי' ואוקמי' בהלכות שחבר באנפא דלא מסתבר, ולא מסתבר לי פירוקא דרבינו ברוך ז"ל דהא הכא גבי דיד' וגבי דידה אי הוי מסתגי לן הוא מניחן לי' בידיהן לאפוקי בב"ד ומחזקי א"א בח"י. וגבי דידהו לא ש"מ כרבינו יצחק מסתבר ועוד ק' ממאי דגרסי' התם בגיטין בפ' מ"ש א"ר זירא אי קשיא לי הא קשיא לי דתנאי אם לא יגיד פרט לאלם שא"י להגיד ואמאי הרי יכול להגיד מתוך הכתב וא"ל אביי עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ואל מפי כתבם ודפסיל לי' למיחתם שטרא אלמא כתיבה לא מהני אפילו בעדות ממון. תשובה כל דמצי להגיד ע"פ כשר בכתיבה וכל שאינו בהגדה ע"פ אינו כשר בכתיבה ולהכי אלם פסול לעדות דליתי' בע"פ ומיהו אינו יכול לבוא לב"ד לכתוב עדותו ולהגיד ע"י כתב אל אמפיו דבעי מפיהם ולא מפ"כ ולא דמיא לחתימת השטר דהתם דכיון דמסר חתימו' לההוא דמסהדי נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, אבל אי בעי איהו לאסהודי בב"ד לא מצי לאסהודי בכתב דאכתי לא מסר סהדותייהו לההוא דמסהיד לה. הלכך צריך להעיד ע"פ, ומקשה א"ה גבי גירושין נמי אמאי תקנו זמן משום ב"א גבי מאן לינחה, ומהדר התם להצלה דידה קאתי הכא לחובה דידה קאתי פ' זמן הגט להצלה דידה קאתי, וליכא למיחש דלמא כתבה או כבשה לי' דכי אתי סהדי דזינתה אי לא תיתי שטרא דאי גרשה מקמי הכא מומקמי' לה בחזקת א"א ומיהו אי לא תיקון רבנן זמן ה"מ לחפויי' עלי' ומספיקא לא קטלינן לה, הכא לחובה דידה קאתי זמן דקידושין ואיתקן לה זמן וזינתה כבשא לה לשטרא או מחקה לי' וקיימא בחזקת פנויה כדמעיקרא:
מתניתין ג' אחים נשואים ג' נשים נכריות ומת א' מהן ועשה בה השני מאמר ומת היא חולצת ולא מתיבמת שנאמר ומת א' מהן ובן אין לו יבמה יבא עלי' שעליו זיקת יבם א' ולא זיקת שני יבמין ר"ש אומר מייבם לאיזו שירצה וחולץ לשניה פי' זיקת שני יבמין, דכ"ז שלא כנסה זה עדיין זיקת ראשון עלי' דמאמר אינו קונה קנין גמור ונותוספה עלי' זיקת אמאמרו הרי כשמת זה נותרו עלי' זיקת מאמר, ואלו כנסה הוא פקע זיקת דקמא, וכי מייתי לא הוי עלה אלא זיקת שני' א"נ אי לא עביד בה מאמר לא הוי עלה אלא זיקת הראשון:
תניא א"ל ר"ש לחכמים אי מאמרו של שני מאמר, אשת שני הוא בועל, ואי מאמר של שני אינו' מאמר, אש רשאון הוא בעול, פי' הלכך מייבם לא' ממ"נ דמספקית לי' הי' מאמר קונה קנין גמור או אינו כלל ומשום ספיקא חולץ לשניש' דלא מפטרה בביאה דאידך ודלמא מאמר לא קנה והו"ל שני יבמות הבאות מב' בתי ויבומי תרוייהו נמי אל דילמא מאמר קונה וה"ל שני יבמות הבאות מבית א':
ומקשה לרבנן, ואי זיקת ב' יבמין מדאורייתא חליצה נמי לא תבעי אל אמדרבנן וגזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית א' מתיבמות, פי' מדאורייתא מאמר לא קני והו"ל שתי יבמות משתי בתים ותרוייהו מצי ליבמוי ורבנן הוא דגזר שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית א' מתיבמות, ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא גזירה שמא יאמור בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ, ויאמרו מה בכך אי דמייבם והדר חליץ ה"נ אלא דלמא חלץ ברישא והדר מייבם וקם לי' בלא יבנה ורחמנא אמר כיון שלא יבנה שוב לא יבנה ומש"ה גזריה נאסרה גם צרתה ואדרבה מוכח שכשיש לה צרה יש לגזור וכשהיא יחידה אין לגזור, אבל מיהו לקמן בפ' האשה תנן בק ט' שנים ויום א' הבא על יבמתו ומת חולצת ולא מתיבמת ואמרי' בגמ' א"ר הא דא"ר זיקת ב' יבמין מיחלוץ חלצה יבומי לא מיבמי' ל"ת ה"מ היכא דאיכא צרה דאיכא למיגזר משום צרה אבל היכא דליכא צרה שרי' ולא היא אפילו היכי דאיכא צרה נמי גזרי' דהא הכא דליכא צרה ומיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה.
ואי זיקת ב' יבמין דאוריי' חליצה נמי לא תבעי. וקשה דהא אין מאמר אלא מדרבנן והזיקה אינה אלא מחמת המאמר. וי"ל דבעי הכי אי סבירא לן כב"ש דאמר מאמר קונה קנין גמור וזיקת שני יבמין חליצה נמי לא תיבעי. וא"ת הא לעיל מייתי קרא ויבמה מי שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין. וי"ל דלא הוי אלא אסמכתא בעלמא:
ונגזור דלמא חליץ והדר מייבם. משמע הא אי לאו הך גזרה שריין תרוייהו לייבם ותימה דאמרינן לקמן פרק האשה גבי יבם קטן שבא על יבמתו ומשהגדיל נשא אחרת ומת אם לא ידע הראשונה משהגדיל יבמתו חולצת ולא מתייבמת ואשתו או חולצת או מתייבמת וכו' ופליגי אי גזרינן משום צרה כי הכא או לא ותנא דהתם לא גזר משום צרה וא"כ קשה לתנא דהתם דלא גזר גזרה דהכא אמאי אין אשת שני מתים גופה מתייבמת וי"ל נהי דלא גזר גזרה דהכא מ"מ לא מייבמה לאשת שני מתים גזרה אטו אשת שני מתים דבפרק המגרש שבא ראובן וגרשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם וסבירא לתנא דלקמן דההיא אשת שני מתים דפרק המגרש הויא דאורייתא והכא דלא גזרינן משום אשת שני מתים דהתם לא סבירא להך דהכא אשת שני מתים דהתם ליהווי [דאורייתא]. ואין להקשות כיון דהך לא סבירא אשת שני מתים מאי האי דאמרינן יבמה יבא עליה שיש עליה זיקת יבם אחד ולא שיש עליה זיקת שני יבמין. וי"ל דטעמא כדקאמר הכא וקרא אסמכתא בעלמא הוא וכן פי' לעיל. ותימה דאמרינן לעיל א"ר שמעון אם מאמרו של ראשון מאמר אשת ראשון בועל וכו' משמע דאית ליה גופיה אשת שני מתים. לכן נראה לפרש הכא דודאי ס"ל הכא אשת שני מתים דפרק המגרש וגזרה דהכא לא אצטריכא משום בעלת מאמר גופה אלא משום צרתה דאי לאו גזרה לא חמירא כל כך לאסור גם את הצרה. והשתא נמי האי דקאמר ר' שמעון אם מאמרו של ראשון מאמר ניחא דטעמייהו משום אשת שני מתים:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה