ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/גיטין/פרק ה

< רש"י על הש"ס





במספר שני תבואות - ובשעת היובל משתעי כדכתיב במספר שנים אחר היובל וגו' אלמא אין גוף הקרקע מכור אלא תבואות של כל שנה:

בכור נוטל כו' בשדה החוזרת לאביו ביובל - כלומר בשדה החוזרת לאחים מחמת שמכרה אביהן דאי דחזרה בחיי האב פשיטא ואשמועינן דגוף הקרקע לא היה קנוי ללוקח והוה ליה מוחזק לאביו לפני מותו דאי כקנין הגוף דמי הוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי דכתיב (דברים כא) בכל אשר ימצא לו במוחזק בידו:

צריך הרשאה - מאשתו אם בא לדון עם שום אדם בגוף הקרקע דאי ליכא הרשאה מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את דקנין פירות לאו כקנין הגוף הוא:

דלא נחית - לדון לפירא שאין לו לדון עמו כלום בפירות שאין לו טענה עם אותו האיש בפירות כלל:

פרק חמישי - הניזקין


מתני' הניזקין שמין להן - ניזקן וגובין דמי ניזקן:

בעידית - שבנכסי המזיק שנוח לו לאדם לגבות מועט מקרקע עידית ולא לגבות הרבה מזיבורית וכולהו מפני תיקון העולם כדמפרש בגמ':

אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות - הגוזל שדה ומכרה לאחר וזרעה וצמחה ועשתה פירות ובא נגזל וגבאה עם פירותיה מן הלוקח ואינו משלם ללוקח כי אם היציאה חוזר הלוקח על המוכר וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים שמכרה לו באחריות וכתב לו שטר מכירה והרי היא מלוה בשטר ואת הפירות מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים ובגמ' מפרש טעמא וכן לשבח קרקעות אם השביחה הלוקח בנטיעת אילנות או טייבה בזבל ודיירה:

והמוצא מציאה - ומחזירה ובעלים אומרים שלא החזיר כולה לא ישבע:

מפני תיקון העולם - אכולהו קאי:

גמ' בדניזק שיימינן - מדאורייתא שאם היתה זיבורית של מזיק כעידית של ניזק אינו מגבהו אלא מזיבורית שלו:

קמשמע לן - מדרבנן מפני תיקון העולם שיהו נזהרין מלהזיק דבמזיק שיימינן:

מיטב שדהו - של ניזק השתא משמע שאם שילח בעירו ואכלה ערוגה של בית סאה בשדה חבירו שמין ערוגה יפה שבכל שדה הניזק ונותן לו דמיה ואפילו היתה זו כחושה ולקמן פריך אכל כחושה משלם שמנה:

לא בא הכתוב - להחמיר עליו לשלם יותר ממה שהזיק:

אלא לגבות לנזקין - שיעור דמי נזקו כמות שהוא:

מן העידית - שאם אין לו מעות ורוצה לפרוע לו קרקע בשומא צריך ליתן לו מקרקע מעולה שלו:

וקל וחומר להקדש - לקמן מפרש:

אכל כחושה משלם שמנה - בתמיה:

ערוגה בין הערוגות - והיו בהן כחושות ושמנות מעורבות זו אצל זו:

ולא ידעינן - איזו:

המוציא מחברו עליו הראיה - עליו להביא עדים לברר את הספק ודאורייתא היא בבבא קמא (דף מו:) מי בעל דברים יגש אליהם (שמות כד) יגיש ראיה אליהם:



הכא במאי עסקינן כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק - ולרבי ישמעאל נמי אין שמין אכילת ערוגה אלא לפי מה שהיתה אם שמינה שמינה אם כחושה כחושה ולאחר שנישומה בבית דין ואמר אין לי מעות לפורעו יטול קרקע בדמי מעות נזקו ובא להגבותו מזיבורית שלו והיא טובה כעידית של ניזק והלה אומר מעידית שלך הגביני לפי דמי נזקי שכן אמרה תורה מיטב שדהו וגו':

רבי ישמעאל סבר בדניזק שיימינן - ומיטב שאמרה תורה שאם בא להגבותו קרקע גרוע מעידיתו של ניזק ויש לו להגבותו ערוגה במיטב של ניזק על כרחו יגבהו ממיטב אבל טובה מעידיתו של ניזק אין לנו לכוף את המזיק לפרוע ואפילו יש לו:

בדמזיק שיימינן - ממיטב שדותיו אמרה תורה שיגבנו:

נאמרה שדה למעלה - לענין נזק ובער בשדה אחר:

ונאמרה שדה למטה - לענין תשלומין מיטב שדהו וגו':

ורבי עקיבא - שדהו ישלם כתיב במשלם הכתוב מדבר דהיינו מזיק והכי קאמר ר"ע לא בא הכתוב להקל על המזיק להפטר בזיבורית שלו אם היא כעידית של ניזק אלא להגבות לניזקין מן העידית של מזיק:

ורבי ישמעאל - אמר לך:

אהני גזירה שוה - דשדה שדה דבניזק שיימינן:

ואהני קרא - דשדהו ישלם דמשמע דבמזיק שיימינן:

וזיבורית דידיה לא שויא כעידית דניזק - אהני קרא לשלומי מעידית דידיה דאי לאו קרא הוה אמינא לא חייביה רחמנא טפי ממיטב דניזק ולא רמי דיניה דניזק אעידית דמזיק ולישקול מאי דמשכח גביה כאילו לא הוה ליה עידית:

וק"ו להקדש - וקא סלקא דעתך בניזקין נמי קאי:

לא יהא אלא בעל חוב - בדבורא בעלמא דקביל עליה מי עדיף מחוב דתנן בבינונית דאם החמירה תורה בניזקין לא ילפינן חוב מיניה:

איכא למיפרך - כלומר אפילו סבירא ליה הכי לא ילפינן הקדש מיניה דאיכא למיפרך מה לבעל חוב שהוא הדיוט דינא הוא דלישקול בעידית:

שכן יפה הכתוב כחו בניזקין - שחברו חייב בנזקו:

משלם נזק שלם - ודריש רעהו הכי רעהו הוא דמשלם חצי נזק אבל להקדש נזק שלם ולגבי הזיק הקדש דריש הכי לרעהו הוא דמחייב אבל הקדש שהזיקה פטור:

אי הכי - דר"ע כר"ש אוקמת ליה מאי דוחקיך דאוקמת פלוגתא דרישא בשומא דניזק ומזיק דלמא לגבות מן העידית דקאמר ר"ע נמי מעידית דניזק קאמר דהיא זיבורית דמזיק כר' ישמעאל ואמינא לא פליג עליה אלא בק"ו להקדש דר' ישמעאל לא סבירא ליה דר"ש בן מנסיא:

אם כן - דלא פליג עליה דרישא מאי לא בא הכתוב דקאמר דמשמע לא בא לכך אלא לכך:

ועוד - אי ר"ע קולא קאמר לגבי מזיק כר' ישמעאל:

מאי קל וחומר להקדש - דקאמר הואיל וקולא היא היכי מצי למימר וק"ו דמקילינן נמי גבי הקדש:



תניא בהדיא - דלרבי עקיבא בדמזיק שיימינן:

ורבי שמעון היא - מתני' דקתני במידי דאורייתא מפני תיקון העולם רבי שמעון שהיה תלמיד של רבי עקיבא אמרה:

דדריש - נמי בעלמא טעמא דקרא בבבא מציעא (דף קטו.) גבי לא תחבול בגד אלמנה (דברים כד) דקאמר עשירה ממשכנין אותה:

מפני תיקון העולם - כדקתני בברייתא שיאמר אדם למה אני גוזל כו': גזלן לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי:

יוצאה לרצונה כו' - על כרחה בעל מגרשה:

מאי דבר אחר - היכי הויא טעמא לכתובה למישקל בזיבורית:

וכ"ת - כלומר מילתא אחריתי קאמר ולא טעמא לזיבורית הוא:

אפשר דמשהי לה - ולא יהיב לה גיטא וכיון דלא אשהי מדעתיה גירשה:

אלא מיתמי - כגון כתובת אלמנה:

משום חינא - שיהו אנשים נושאין חן בעיני הנשים וינשאו להם:

ממאן - קאמר כל הני דמתני':

אילימא מיתמי - נזקין היכא דמית מזיק וגבי מיתמי מי גבי מעידית הא תנן אין נפרעים מנכסי יתומים אלא מזיבורית:

כגון שנעשה ערב כו' - לעולם כתובה מיניה דידיה בבינונית וכולה מתני' בערב קמיירי שנעשה ערב לבנו לנזקו ולהלואתו ולכתובת אשתו לפורעה בשבילו אם לא יפרעה ולא פרעה ומת ואתו וגבו מן הערב והכא ודאי אע"ג דלאו מיתמי גביא לא מגבינן לה אלא מזיבורית דהאי כי דיניה והאי כי דיניה:

נזקין וחוב - דדינייהו ליפרע נמי מחיים של בן תביעתן אינה באה כצועקים על היתומים לפיכך כשנפרעים מן הערב נפרעים ממנו כדין שהיו נפרעים מן הבן אם היה בחיים והיו לו נכסים:

ממאן גביא - אם היו לו לבן נכסים:

איהו נמי - ערב:

לא משתעבד - לפרוע דהכי פסקינן הלכתא לקמן בסמוך:

בקבלן - שנעשה עליה קבלן שהתפיסה בנו מטלטלין לכתובתה והיא מסרתן לידו בתורת קבלנות והחזירתן לבנו:

הניחא למ"ד - בב"ב בגט פשוט:

אית ליה נכסי ללוה - בשעת הלואה דאיכא למימר עלייהו סמיך הערב הזה וגמר ושעבד נפשיה:

משתעבד - ואם שטפו נהר אחרי כן נפרעין מן הערב:

מאי איכא למימר - הא ודאי לית ליה נכסים לאותו הבן דאי הוו ליה נכסים לא היו פורעים מן הערב דתנן המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב (תחילה) ומוקמינן לא יתבע מן הערב תחילה:

בדהוו - נכסים לבן בשעת מלוה:

ואשתדוף - השתא:

לגבי בריה - בשביל בנו:

דברי הכל לא משתעבד - חדא דערב בעלמא הוא ועוד לאו מידי חסרה שלא הוציאה כלום משלה:



קבלן דבעל חוב - תרתי לחיובא איכא חדא דקבלן הוא ועוד דחסריה ממונא:

מעיקרא דתקנתא - משורש טעם התקנה דקתני מפני מה כתובה בזיבורית יותר משהאיש כו':

היוצא על היתומים - שלוה אביהם:

שכתוב בו שבח - שהתנה עם המלוה לגבות מעידית:

תדע - דלא מהני תנאה לגבי יתומים דהא סתם בעל חוב בבינונית ולגבי יתמי . משתנה דינו:

מה דרכו של לוה להוציא - לפרוע:

פחות שבכלים - שמרצונו לא יפרע עידית:

כיון דדיניה מדאורייתא בעידית - שהרי שיעבדה לו ונעשה קרקע זו ערב למלוה וערב משתעבד מה"ת דכתיב אנכי אערבנו (בראשית מג):

כגון שהיתה זיבורית זו של מזיק כעידית של ניזק - דמדאורייתא מיהא. גבי:

ור' ישמעאל היא - דאמר מדאורייתא בדניזק שיימינן ומפני תיקון העולם אמור רבנן בדמזיק שיימינן כדתנן במתני' וגבי יתמי אוקמוה אדאורייתא:

לאו אף על גב דכתיב עידית בשטרא - ותיובתא דרבא:

מאי עידית - דקתני הכא דאע"ג דכתבה בשטר הלואה אינו גובה ממנה כגון דשפאי עידית . לאחר הלואה קפצה מלפניו שאינו יכול לגבות הימנה כגון שנטלוה מסיקין או נשדפה או שטפה נהר דבטיל ליה תנאיה דמהשתא הו"ל להאי בעל חוב לגבויי זיבורית מדאורייתא ומשום שלא תנעול דלת אמור רבנן בינונית וגבי יתמי אוקמוה אדאורייתא:

וכדרבא - דאמר דהיכא דשפאי עידית אזל ליה דיניה:

הזיק זיבורית גובה - דמי נזקו מן העידית של מזיק ואפילו עידי עידית לר"ע מדאורייתא ולרבי ישמעאל מדרבנן:

שפאי עידית - לאחר היזק ועדיין יש לו עידית ובינונית וזיבורית אלא שזו היתה יפה מאוד:

גובה מן הבינונית - דאזל ליה דיניה דא"ל היאך נסתחפה שדך ומזלך גרם ובדין הוא דנדחייה אצל זיבורית אלא מפני תיקון העולם הוא:

וגבי יתמי אוקמוה כו' - לאו אדרבא קאי אלא אדתנא ר"א ניותאה:

תקנתא הוא דעבוד רבנן - לחוס על היתומים להעמיד' על דין תורה שיהא זה טורח ומוכר את הזיבורית שאין להם מי יטרח בשבילם:

או דילמא - לאו תקנתא הוא אלא דינא הואי לאוקמינהו אדאורייתא שדינו בזיבורית דטעמא מאי אמרי דיניה בבינונית משום נעילת דלת הלכך אי נמי לא מיתקני רבנן למיגבי מיתמי בינונית אין כאן נעילת דלת דלא מסיק אדעתיה האי מלוה לנעול דלת וליחוש דילמא מיית לוה ונפלי קמי יתמי ומגבו ליה זיבורית ואי טעמא הכי הוא אפילו גדולים נמי דינן כן:

לשבועה - לענין שאמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואפילו הוציא שטר דאי הוה אבוהון דיתמי קיים דלמא הוה טעין ואמר אשתבע לי דלא פרעתיך ומשבעינן ליה כדאמרינן בשבועות (דף מא.) והשתא אנן טענינן בשביל יתמי ולהא מילתא אפילו גדולים נמי:

דגדול לגבי מילי דאביו כקטן הוא - ולא ידע אי פרעיה אבוה אי לא אבל לענין זיבורית אימא לך דטעמא משום דחסו רבנן עלייהו להעמידם על דין תורה הוא וקטנים ולא גדולים:



במקום שיש בני חורין - דאתו לקוחות לאינצויי ולמימר מיניה גבי שהרי יש לך מקום:

במתנה היאך - אם שיעבוד של משועבדים הללו אינו מחמת מכר אלא שנתנם במתנה לאחר שלוה מזה ושייר זיבורית לפניו היאך מיגבי מזיבורית בני חורין או מבינונית משועבדים:

אין אומרים כל הקודם בשטר - צואה זכה ליקדם שלא יטלו אחרונים אלא מה ששייר הראשון שאם יחסר שלא ימצאו שם כל כך לא יהיה נפסד הראשון הא לא אמרינן דכיון דלא אמר אחריו לפלוני לאו דוקא אקדמיה אלא שאי אפשר להוציא שני דברים כאחד:

יצא עליו שטר חוב - על המת לאחר שגבו אלו:

גובה מכולם - כלומר כולן נפסדים בדבר איש איש לפי חלקו בעל ארבע מאות נפסד יותר מכולן שהדין לחזור ולחלק לאחר שיפרעו לזה מחלקו של אחד מהם שאם יצא עליהם חוב של מנה חולקין אותו לתשעה חלקים וישלם זה ב' חלקים וזה שלשה וזה ד':

גובה מן האחרון - שאפילו יצא שט"ח קודם שגבו הן וגבה בעל חוב את חובו הוה הראשון לצואה קודם לגבות את הנמצא עד שיגבה כל חובו ואחריו יטול שני והשלישי יפסיד והשתא נמי לא שנא:

אין לו - אין בשל אחרון כדי חיוב השטר:

מזיבורית גבי - מבתרא כדאמרן דקמא קדים ואמר ליה כשנשתעבדו לי תחילה קודם שאמר ואחריו לפלוני היו שלי משועבדים והשאר בני חורין והוטל דינך עליהן הלכך בתרא שקל דינך אלמא במתנה נמי אמרינן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח:

בבעל חוב - אותן שאמר עליהם תנו להם כך וכך מלוים היו:

וליחזי שטרא - דהלואה דמאן קדים אמאי אזלינן בתר דקדים ומאוחר דצואה אי נמי ברישא כי לא אמר ואחריו אמאי גובה מכולם:

דליכא שטרא - דהלואה דמלוה על פה הואי:

פקדתא - צוואה:

ואי בעית אימא - לעולם אי קמא בינונית ובתרא זיבורית מקמא גבי דשקיל דיניה ולא אמר במתנה אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ומאי גובה מן האחרון אינו נפסד אלא אחרון דכי נמי גבי מקמא חוזר על האחרון וגובה ממנו דאמר ליה לית לך למשקל מקמאי:

ואי בעית אימא - דוקא גובה מן האחרון קאמר ואפילו הכי לא תפשוט מינה דאין נפרעין כו' והכא במאי עסקינן דשוו כולהו קרקעות או כולן בינונית או כולן זיבורית או כולן עידית:

לפי שאין כתובין - הפירות הללו כשנכתב שטר מכירת הקרקע הגזולה עדיין לא היו ולא כתב בשטר אלא פלוני מכר קרקע פלוני לפלוני באחריות הלכך דמי הקרקע הוו כמלוה בשטר להחזיר אחריותו עליו אבל דמי הפירות הוי כמלוה על פה ולא טרפי ממשעבדי ואף על גב דכתב ליה אנא איקום ואשפי זבינא אלין אינון ועמליהון ושבחיהון ופירי דידהון אהני לאחייביה באחריות' וליגבי מבני חרי אבל ממשעבדי לא דטעמא דמלוה בשטר טרפא ממשעבדי משום דאית ליה קלא ולהך כתיבה לית לה קלא דבשלמא על הקרקע נפיק קלא פלוני מכר לפלוני וקיבל עליו אחריות אבל על הפירות שאינן עדיין בשעת מכירה אין קול יוצא: כמאן דכתיבי דמי: דתנאי בית דין הוא ומשניסת לו קול יוצא שהוא משועבד לה דתנן לא כתב לה בנן נוקבין דיהוו ליכי מינאי כו' ואת תהא יתבא בביתי כו' חייב שהוא תנאי ב"ד בכתובות בפרק נערה (דף נב:):

מעיקרא להכי איתקן - תנאי ב"ד כך היה שיהו כתובים אצל בני חורין ולא יהו חשובים ככתובים אצל משועבדים לפי שאין לך אדם רוצה ליקח שדה מחבירו אם מזון אשתו ובניו חוזרים עליו עולמית:



קצובין ואע"פ שאין כתובין - ואית ליה דמלוה על פה שהיא קצובה טרפה ממשעבדי:

ונטלה עישור נכסים - שזה משפט הבנות בשעת בגרות או נישואין ליטול עישור נכסים בהכנסת פרנסת נדונייתן לבד מה שניזונו מזונות עד אותה שעה:

ולא הספיקה שניה לגבות - פרנסתה שלא ניסת:

עד שמת הבן - ונפלה כל הירושה לפני שתיהן:

שניה ויתרה - איבדה עישור נכסים שלה ולא אמרינן תיגבי עישור נכסים ברישא והשאר יחלקו בשוה דטעמא דתקינו עישור נכסים כדי שתהא לבנות פרנסת נישואין והא איכא טפי:

ואמר לו ר' חנינא - וכי מפני שקדמה זו איבדה זו:

גדולה מזו אמרו - שאפילו מכר האח את הנכסים:

מוציאין - מיד הלקוחות העישור לפרנסה ואע"פ שאין מוציאין למזונות ממשעבדי:

ואת אמרת שניה ויתרה - מפני שלא הספיקה והלא בשעבוד של אחרים שהיא גדולה מזו לא אמרו שתפסיד ועכשיו שהן בפנינו תפסיד אלמא שמעינן לר' חנינא קצובים טרפי ממשעבדי אף על פי שאין כתובין כגון זו:

מיקץ קייצא - עישור:

דאית לה קלא - משעה שמת האב הכל יודעין שהבת נוטלת עישור נכסים:

מתו בנותיהן ניזונות כו' - הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים וגירשה בתוך חמש שנים ונשאת לאחר ופסקה עמו כמו כן חייב לזונה חמש שנים אחד זנה וא' נותן לה דמי מזונות מתו בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין כדקתני מתניתין אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים:

והיא - אותה בת אשתו:

ניזונת מנכסים משועבדים כו' - אלמא כיון דקייצי חמש שנים אע"ג דלא כתיבא גביא ממשעבדי כר' חנינא וקשיא לעולא:

בשקנו מידו - וסתם קנין לכתיבה עומד:

אי הכי בנות נמי - דהויא לה מיניה ליתזנו ממשעבדי הואיל ובקנו מידו קא מיירי:

מאי פסקא - מאי דעתיה דתנא וכי פסקא למילתיה דסתם מאן דפסיק הכי קנו מידו לבת אשתו ולא קנו לבתו:

דלא הואי - שעדיין לא נולדה:

מי לא עסקינן כו' - כלומר ומי לא משמע נמי ממתני' כגון דהוו בנתיה בשעת קנין:

והיכי דמי - כגון דגירשה לאחר שנולדו לו ממנה בנות:

ואהדרה - ופסקה עמו תנאים הללו דהא מתני' סתמא תנן:

וכי מגרע גרעה - בתמיה:

כיון דבתנאי ב"ד קאכלה - והוא נמי קנו מידו נותן לב להשלים חוקה:

אימא צררי - של מעות התפיסה במותו להיות בידה לזון מהם:

אימתי - אמרו אין מוציאין לאכילת פירות מנכסים משועבדים:

בזמן שקדם מקחו - של לוקח שני זה שהראשון שלקח שדה הגזולה בא לחזור עליו:

לשבחו של לוקח ראשון - שכשלקח זה השני מן המוכר עדיין לא השביח הלוקח הראשון את הקרקע הגזולה:

אבל קדם שבחו של ראשון כו' - דמשהשביחה והכל יודעים שבאחריות מכרה לו יצא כל אחריות הקרקע עם שבחו ופירותיה על נכסי הגזלן:

אלמא משום דלא קדים הוא - ולאו משום קצובין וכתובין:

מפני תיקון העולם לפי שאין כתובין - ואם באת לטרוף לקוחות אף במלוה על פה אין לך אדם לוקח שדה מחבירו לפי שירא שמא יש עליו מלוה:

והלא אין קצובין - ובמה יש ללקוחות להזהר ובלא תיקון העולם נמי אין הדין לטרוף:

והלה אומר לא מצאתי אלא אחד נשבע - כדמפרש טעמא דלא מנתחי מהדדי והוה ליה טענתו של זה טענת ברי אחרי שאחד מהם ביד זה והרי הודה לו במקצת:

שוורין מנתחי מהדדי - וטענת שמא הוא: שני שוורים קשורים מצאת לי והלה אומר מצאתי והחזרתי לך אחד מהן הרי זה נשבע. שכן הוא שהחזיר לו האחד דהויא ליה נמי טענה ודאית ואף על פי שלא ראה כשמצאם שהרי גם זה אומר כן והוה ליה היאך מודה במקצת טענה ברורה והך סיפא נמי ר' יצחק אמרה ולא גרסינן בה תניא נמי הכי:



הוא דאמר כר"א בן יעקב - דהיכא דקא תבעי ליה בטענת ברי לא חשיב ליה משיב אבידה:

על טענת עצמו - השתא משמע שאין אדם תובעו ולקמן מפרש לה בטוענו זה בן המת דדמיא לדרבי יצחק:

והאכלתיו פרס - והחזרתי לו חציו:

ורבי אליעזר לית ליה כו' - כמו והוינן בה ור"א לית ליה חששא דתיקון העולם דמשיב אבידה פטור משבועה דא"כ שביק לה ואזיל והאי נמי כיון דלא תבעו כמשיב אבידה הוא:

אי הכי - דטוענו גדול טענת עצמו קרי לה טענת אחרים היא:

והודאת עצמו - על שהודה לו שאמת כדבריו ומודה שעדיין חייב לו פרס הוא נשבע:

כולהו טענתא נמי טענת אחרים והודאת עצמו נינהו - ולכך נשבעין עליה ובכי האי גוונא מי פליגי רבנן עליה ומי הוה קאמר פעמים שאדם נשבע כל שעתא כי האי גוונא משתבע:

אלא - לא תימא בטוענו גדול אלא בטוענו קטן ודקשיא לך אין נשבעין על טענת קטן הני מילי בשטוענו הפקדתי לך דגבי שבועה כתיב (שמות כב) כי יתן איש ולא קטן אבל בא בטענת אביו נשבעין אפילו לקטן ולרבנן אפילו לגדול אין נשבעין כדתנן בשבועות מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים דינר פטור ובדרבה פליגי:

חזקה אין אדם מעיז פניו - לכפור את הכל הלכך בשביל הודאת המקצת אינו נאמן על השאר דהאי בכוליה בעי דלכפריה כו' וכי תימא לא נשבעיה אשארא דמיגו דחשוד אממונא חשוד נמי אשבועתא אממונא לא חשוד מדלא כפריה בכוליה דהאי כי אודי בפלגא בכוליה נמי בעי דלודי והאי דלא אודי ליה לאו דדעתו למיגזליה אלא אישתמוטי אישתמיט לדחויי השתא:



מתני' שסמכו אצל בעל הבית - לעשות על פיו ולא נתמנה להן אפוטרופוס לא מאביהן ולא מב"ד אפילו הכי כאפוטרופוס הוא:

ישבע - כשיגדלו היתומין ישבע להן שאין לו בידו כלום משלהן:

לא ישבע - טעמא דהך פלוגתא מפרש בגמרא ובין למר ובין למר מפני תיקון העולם הוא:

גמ' ולא שותפין - אין יכול לתרום על חלק חברו שלא מדעתו:

ולא אריסין - על חלקו של בעל הבית:

אתם ולא התורם את שאינו שלו - הך סיפא טעמא דרישא כלומר אתם ממעט התורם שאינו שלו והני כולהו שאינו שלו נינהו אי נמי זו ואין צריך לומר זו קתני:

להאכיל - יתומים לאלתר חייבים לעשר:

להניח - התבואה באוצר עד שיגדלו למה ליה עשורי לכשיגדלו יעשרום הם:

והתניא - בניחותא:

ומוכרין להם - כלומר לצרכם מנכסיהם:

להאכיל - המעות:

אבל לא להניח - שמא יגנבו אי נמי משום שבח בית אביהן נוי וכבוד הוא להם:

צדקה - אין להם קצבה דהא בכל שעתא קיימי עניים נמצאו נכסיהם כלים:

לדון - עם בעל דין של יתומים הבא לעורר על נכסיהם שמא יתחייבו בטענותיהם ולכשיגדלו היתומין ידונו עמו:

לזכות אמאי לא - ידונו עמו אם דנו ונזדכו היתומים אמאי לא הוי דינא:

אלא - ה"ק אין רשאין לדון לחוב על מנת לזכות אם דנו כדי לזכות ונתחייבו אין היתומין נפסדין:

דלמא לא משפיין - לא יהו משוקטות אצלו שמא יצא עליו ערעור:

להוציאן לחרות - אפילו אין היתומין נפסדין שהעבדים באין לפדות עצמן בכסף שנותנין להם אחרים על מנת שאין ליתומין רשות בו אפי' הכי אין רשאין שהרי אין גופן קנוי להן לשחררן:

אבל מוכרין אותם לאחרים - לתקנת היתומין כגון להאכיל או ליקח שדות:

ואחרים מוציאין אותם כו' - ואותם אחרים שהיו רוצין לתת להם הכסף לפדות עצמן הן יקחום ויהיו קנוים להן ואח"כ ישחררום:

אומר אני - כשם שרשאין למוכרן לאחרים כך הם רשאים לקבל הכסף מיד העבד עצמו בתורת מכירה:

מפני שהוא - האפוטרופוס:

כמוכרו לעצמו - לעבד עצמו:

באחרונה - כשיגדלו יחשב עמהן וישבע שלא נשאר בידו כלום:

נשים - אין דרכן לצאת ולבא ולטרוח:

עבדים - אין נאמנין:

קטנים - אינם בני דעת:

דכל בי שמשי - של ערב שבת:

שמעיה - לשטן דקאמר ווי דאפקיה מביתיה:

לאשתי ביתי - שכל צרכי הבית על ידה נעשים והיא עיקר הבית וכן שור עיקרו של שדה:

מאי עבידתה דזבנא - מי מינה אפוטרופוס:

יתומין שסמכו תנן - ואף ע"פ שלא נתמנה חשיב ליה כאפוטרופוס:

הרי הן כהקדש - דכתיב (ויקרא כז) ונתן הכסף וקם לו ולא שייכא בהו משיכה:

משכו - לקוחות מאפוטרופסים:

בארבעה ארבעה - החבית:

לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש - כל הדיוט המוכר יכול לחזור בו כל זמן שלא משכו הלקוחות אבל אם משך לא יכול לחזור וכל שכן אלו שהן כהקדש דליפוי כח עשאום כהקדש ולא להרעת כח:

המשיכו - מוכרים:

פירי ליתמי - שהיתומים משכו פירות מאחרים ולא נתנו דמים:

אייקר - ורוצין המוכרים לחזור משום דקנין יתומים בכסף:

לא יהא כח הדיוט כו' - וכיון דאי אמשיכו להדיוט לא הדרי השתא כל שכן דלא הדרי:

היינו דרב חנילאי - וניהדרו בהו יתמי:

אייקר - ורוצים המוכרים לחזור:

היינו דרב חנילאי - ולא יחזרו:



נשרפו חיטכם בעלייה - שהרי קניתם במעות וכי תימא לא מצו למימר הכי דהא גבי גריעותא דיתמי אמרינן לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש לאו מילתא הוא דכיון דלענין חזרה לאו ברשות מוכר הוא לענין דליקה נמי לאו ברשותיה קיימא דהאי דגבי הדיוט מוקמינן לה ברשות מוכר לדליקה היינו טעמא בההיא הנאה דקיימא ברשותיה לחזרה:

אכרזתא - שמכריזין שלשים יום קרקע פלוני יוצא לימכר בב"ד:

דמזבנא ארעא - דיתמי לפיוסי כרגא דיתמי וזבנה בלא אכרזתא מפני שגבאי המלך נחוץ:

מזבנינן בלא אכרזתא - לפי שאין פנאי:

אמר להו - רב נחמן:

כי היכי דלשתמען מיליה - וצורך היתומים הוא שיהא נראה כאדם חשוב:

ולא אמיד - אינו עשיר לעשות יציאות הללו משלו ומשל יתומים הוא עושה וסתם עשיר אומדים אותו בני אדם זה ככה וזה ככה אבל עני אין אדם אומדו א"נ דלא אמיד לבני אדם שיהא עושרו ראוי ליציאות הללו:

והא קמפסיד - נכסי היתומים שאינו מפרנס הקרקעות כראוי להם וקוצץ אילנות:

ומשום שבועה - דרמית עליה לבסוף לא ממנע מתחלה שהרי ההנהו זה:

מלתא בעלמא הוא דעבד - גבי ב"ד טובת חנם היא שזה עושה לב"ד לקבל דבריהן ולטרוח לפני יתומין ואתי לאמנועי מעיקרא מלקבל עליו:

מלתא בעלמא הוא דעבוד להדדי - דברי אהבה וריעות היה ביניהם ולא הנאת ממון כל כך:

מתני' המטמא - טהרותיו של חברו כגון תרומה:

והמדמע - תרומה בחולין של חברו ומפסידו שאוסרו לזרים וצריך למוכרו לכהנים בזול:

והמנסך - יין חברו בגמרא מפרש לה:

בשוגג פטור כו' - בגמרא אמר טעמא:

פטור - מתשלומין:

גמ' מנסך ממש - שכשך בידו לתוכו לשם ע"ז וכך היתה עבודתן:

מערב - יין נסך ביין כשר של חבירו ואסרו בהנאה:

קם ליה בדרבה מיניה - לא מצי למיתני במתניתין אמזיד חייב בתשלומין דהא עובד עבודת כוכבים הוה ונסקל:

דאגבהה - ע"מ לגוזלו:



היינו מדמע - שמערב בהיתר דבר האוסרו וכיון דשמעינן דקנסוהו רבנן ה"ה דילפי' מיניה למנסך ולא אצטריך למתנייה אבל השתא דמנסך ממש איצטריך למתניי' דלא תימא קם ליה בדרבה מיניה ופטור:

[קנסא הוא] - מטמע ומדמע דבמזיד חייב קנסא הוא דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק:

וקנסא מקנסא לא ילפינן - דהא לאו דינא הוא והיכא דקנוס קנוס והיכא דלא קנוס לא קנוס ולהכי אצטריך מנסך:

ולמאן דיליף קנסא מקנסא - היינו רב דאמר מנסך ממש דאילו מערב לא אצטריך דילפינן ממדמע אע"ג דקנסא הוא:

כל הני - דמתני' למה לי ליתני חדא ונילפא אידך מינה:

משום דקא מפסיד לה לגמרי - דלא חזיא תו לאכילה:

דאסור לגרום טומאה - מפני פרושים שאוכלין חוליהן בטהרה ומשום דעבד איסורא קנסוהו:

מדמע - לא מפסיד לגמרי דהא חזי לכהנים וזבני מיניה בזול:

משום דשכיח - דעביד ובמילתא דשכיח עבדי רבנן תקנתא כי היכי דלא נעביד:

כר' ירמיה - דמדאגבהה קנייה:

למה לי - כיון דתנן מנסך בתרתי דרישא כ"ש מדמע דליכא למימר דקם ליה בדרבה מיניה:

מנסך - מפסיד לגמרי שאוסרו בהנאה אבל מטמא אע"ג דמפסיד ליה לגמרי לענין שהוא עצמו אינו יכול לאכול אבל חזי הוא עדיין להסקה או למאכל בהמה דאפי' מטמא תרומה חזי להסקה או לבהמת כהן: מטמא איכא הפסד מרובה דלא חזיא תו לאכילה:

שמיה היזק - ובהיזק לא חילקה תורה כשהוא בא בידי אדם עצמו בין שוגג למזיד כדאמרינן בהחובל (ב"ק דף פה:) פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד:

היזק שאינו ניכר - כגון הני דמתניתין שלא נשתנו מכמות שהיו:

כדי שיודיעו - שטימא או דימע דאי מחייבת ליה לא אתי מודע להו לבעלים ואכלי איסורא:

לצעוריה קא מכוין - דאי לאו להקניטו בא ולהודיעו למה לו דעבד:

הכהנים שפגלו - קרבנות ששחטום וזרקום לאכול מהם חוץ לזמנם ולא הורצו לבעלים:

מזידין - שידעו שפסולים בכך:

חייבין - לשלם דמיהן לבעלים שהרי צריכין להביא אחרים ואי נמי נדבה היא קשה בעיניו שלא הקריב קרבנו שהרי להביא דורון היה מבקש:

מפני תקון העולם - קס"ד דה"ק חייבין מפני תקון העולם שלא ירגילו בכך:

שוגגין פטורין מפני תיקון העולם מיבעיא ליה - דהא חייבין דמזיד דינא דאורייתא הוא ותיקון העולם אפטורין הוא דשייך למיתני כדי שיודיעו:

הא שוגגין פטורין - דמתני' לא תני שוגגין פטורין בהדיא ברישא ואי נמי תני תיקון העולם לא ארישא קאי:

מי חטאת - דפרה אדומה וכן פרה עצמה נפסלין במלאכה דכתיב (במדבר יט) אשר לא עלה עליה עול ובמי חטאת כתיב למשמרת למי נדה ותניא בספרי מה ת"ל שיכול אין לי שתהא מלאכה פוסלת אלא בפרה ומנין אף במים ת"ל למשמרת למי נדה כלומר שיהו משומרות לכך ולא לדבר אחר:

פטור מדיני אדם - לשלם:

וחייב בדיני שמים - פורענות לשלם לרשעים שנתכוין להפסיד את ישראל:

לרבקה - למקום אסיפת הבהמות וקישורן כמו כעגלי מרבק (מלאכי ג):

כדי שתינק - את אמה:

ותדוש - בתבואה עם השאר דתשלומין ליכא אמעשה ידיו דאמר לטובה הכנסתיה שתינק ופסולה לא הוי אלא מחמת מחשבתו שנתכוין אף שתדוש וגרמא בניזקין פטור דאמחשבה לא מחייבינן ליה דפסולה מחמת מחשבה הוא כדאמר (פסחים כו:) עובד דומיא דעבד דניחא ליה:



ששקל בהן משקלות - שהיו תלויות בכף מאזנים והיה יודע משקלם ונתן בשר לשקלו בכף שניה דלא עבד בהן מעשה בידיו אלא במחשבה מיפסל:

דרבא בכנגדן - כדפרישית ומתניתא דמשמע פסולות ששקל בגופן כדרך הטבחים לשקול בשר במים שיש להם כלי שיש בו שנתות ונותנים מים בראשונה ונותנים בשר במים עד שהמים עולים לרושם השני וכוונהו כבר שבמשקל ליטרא או ב' ליטראות המים עולים ומגיעין לאותו הרושם:

מתני' דאסח דעתיה - משמירתן ע"י המשקל ששקל בהם ונפסלו בהיסח הדעת דלמשמרת למי נדה כתיב שצריכה שימור תמיד ומיהו בדיני אדם לא מיחייב דגרמא בעלמא הוא והא דרבא בדלא אסח:

ונפסל - שפסלתו מלכות:

נטמאת - מאליה:

הרי שלך לפניך - ובלבד שישלם לו אותו עצמו וקרינא בה והשיב את הגזלה אשר גזל (ויקרא ה) שהרי לא נשתנה:

ואי שמיה היזק - מכדי מיגזל גזליה מדמשכיה וקם ליה ברשותיה וכי קמשלם ליה דבר הניזק משלם ליה ולא כמה שגזל:

ר"מ סבר שמיה היזק - הלכך אף בשוגג חייב דאתרבי (ב"ק כו:) מפצע תחת פצע:

לא שמיה היזק - ובמזיד הוא דמחייב משום קנסא:

ר"מ קניס שוגג אטו מזיד - ואע"ג דמזיד גופיה קנסא הוא:

בשוגג יאכל - הוא עצמו ואף בשבת:

בשוגג יאכל - הוא עצמו:

למוצאי שבת - לאחר שהמתין בכדי שיעשו אבל בשבת לא דקניס שוגג אטו מזיד:

בדרבי יוחנן הסנדלר גרס יאכל - דר' יוחנן סבר מעשה שבת אסורין באכילה ויליף לה מקראי בב"ק (דף עא.) ובכתובות (דף לד.):

מטמא ומדמע - איסורא דרבנן הוא כיון דלא שמיה היזק אין כאן איסורא דאורייתא ודברי סופרים צריכין חיזוק הלכך קניס אף השוגג אבל בישול בשבת איסורא דאורייתא הוא ולא שכיח דעברי עלה הלכך לא קניס:

משום חומרא דע"ז - להרחיקו מן האיסור קניס ועבד ליה חיזוק:

ור' יהודה - באיסור דאורייתא משום דעבד איסור חמור קניס להרחיקו אבל בדרבנן דקיל לא קניס את השוגג:

משום חומרא דע"ז בדילי מיניה - ולא צריך למיקנסיה:

ורמי - דאורייתא אדאורייתא הכא תני בשבת דאורייתא דלא קניס וגבי שביעית קתני בין בשוגג בין במזיד יעקר וה"ה נמי דלר' יהודה קשיא אלא משום דתנא קמא ר"מ הוא נקט ליה ומסקנא אליבא דתרווייהו מתרצינן לה:

מונין ישראל לשביעית - ישראל מונין שנות נטיעותיהן לשביעית לפי שצריכין למנות שנות הנטיעה לערלה ולרבעי כשיוצא מאיסור ערלה ומחללין אותו ברביעית הרואה מונה השנים למפרע ויודע שנטעה בשביעית ואתי למשרי נטיעה בשביעית:



ואין מונין - נטיעותיהן לשבתות שאין מונין ימים לנטיעה אלא שנים לפיכך אין הדבר ידוע לזמן מרובה שנטע בשבת:

מאי דבר אחר - למה ליה לאתויי טעמא אחרינא:

הכי קאמר וכי תימא שבתות נמי - זימנין דצריך למימני דתניא הנוטע ערב שביעית ל' יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה לשני ערלה דשלשים יום בשנה חשובין שנה ומותר לקיימן בשביעית פחות משלשים יום לפני ראש השנה לא עלתה לו שנה ואסור לקיימן בשביעית הלכך זמנין דשבת זו שנטע זה הויא יום שלשים לפני ר"ה ומונין אותו שנה ואי הוה בציר ההוא יומא לא הוה סליק ליה שתא ולאחר זמן כשאוכלין מן הפירות לסוף שתי שנים ואומרים למה הותרו פירות הללו לשתי שנים ואומר להם השלשים שלפני ר"ה חשובין שנה ומזכירים שנטע בשבת וליקנסוה:

תא שמע - דבר אחר נחשדו ישראל על שביעית. ואיכא למיחש מתוך שהדבר ניכר אתי למישרי נטיעה בשביעית:

ולא נחשדו על שבתות - ואפילו יזכר ויודע הדבר לא אתי למישרי נטיעתא בשבת:

דיירא בר דיירתא - גר בן גיורת:

ת"ש - דרבי מאיר בדרבנן לא קניס שוגג:

אכל תרומה - בשוגג ואפי' טמאה:

משלם חולין טהורין - ולקמן פריך אמאי משלם טהורין האוכל תרומה שוגג אינו משלם מעות אלא תבואה ואינו משלם תרומה אלא חולין מתוקנין ועל ידי תשלומין הן נעשין תרומה שנאמר ונתן לכהן את הקדש (ויקרא כב) על ידי נתינתו נעשו קודש אלמא דבר הראוי לחול עליו שם תרומה בעינן ולא מעות אבל האוכלה מזיד משלם מעות:

בשוגג - אם בשוגג שילם שלא היה יודע שהן טמאין:

תשלומיו תשלומין - ופטור באלו והן נעשין תרומה טמאה כמה שאכל:

במזיד אין תשלומיו תשלומין - ולקמיה פריך אמאי:

אחד זה ואחד זה - שוגג ומזיד:

תשלומיו תשלומין - והן נעשין תרומה וממון כהן ואם קידש בהן אשה מקודשת:

וחוזר ומשלם חולין טהורים - משום קנס ואינן נעשין תרומה:

והוינן בה במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין - אמאי קנסת ליה אמזיד דהני תשלומין הא לא הזיד בתשלומין גרועין:

דאכל מיניה - תרומה טמאה דלא מצי למיכל בימי טומאה דהאוכל תרומה בטומאת הגוף במיתה ואפילו היא טמאה:

וקמשלם ליה - חולין טמאים דחזו ליה בימי טומאה ואע"ג דסוף סוף הן נעשין תרומה ולא חזו ליה דהא טמאה היא מיהו חולין טמאין מיכוין לשלומי ולא ידע דהם נעשין תרומה:

משלם כל דהו - כל שהוא חולין בין טהורין בין טמאין:

בשוגג תשלומיו תשלומין - דהא אוכל תרומה שוגג לפי מדה משלם ולא לפי דמים ואע"ג דהך טומאה גריעא מההיא דאכל תשלומין הן מדאורייתא ורבנן נמי לא קנסוהו הואיל ושגג בתשלומין:

במזיד - שידע שטמאין הן:

אין תשלומיו תשלומין - דקנסוהו רבנן שמתכוין להפסיד כהן:

ואמר רב אחא בריה דרב איקא - ביבמות בהאשה רבה (דף צ.) דמזיד נמי דקאמר ר' מאיר אין תשלומיו תשלומין להפטר לגמרי קאמר כלומר שצריך לחזור ולשלם חולין טהורין כרבנן ובשוגג הוא דפליג אדרבנן דלרבי מאיר לא קנסו שוגג אטו מזיד ורבנן קנסו והא הכא איסורא דרבנן היא דמדאורייתא תשלומין מעליא נינהו דלפי מדה משלם וכי משלם טמאין אפי' במזיד איסורא דרבנן הוא דעבד ולא קניס רבי מאיר שוגג:

לשלומי מיכוין - ואדם כשר הוא:

ואנן ניקום ונקנסיה - על שגגתו אבל מטמא ומדמע שוגג אינו מתעסק בטובה:

בשוגג הורצה - דהציץ מרצה ומותר בשר באכילה:

במזיד לא הורצה - מדרבנן וקנסא הוא לאסור בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו והך זריקת מזיד איסורא דרבנן היא דמדאורייתא זורק לכתחילה דהציץ מרצה:

ואנן ניקום ונקנסיה - על שגגתו וה"ה דמצי לשנויי הא מני רבי יהודה היא דלא קניס בדרבנן דהא לאו סתם משנה היא אלא ברייתא היא במנחות בהקומץ רבה (דף כה.) מיהו ניחא ליה לשנויי דאפי' תימא רבי מאיר. היא:

המעשר בשבת - איסור שבות דרבנן היא כדתנן במשילין (ביצה דף לו.) אלו הן משום שבות של מצוה אין מגביהין תרומות ומעשרות דמיחזי כמתקן והך המעשר בשבת סתם משנה היא במסכת תרומות (פ"ב מ"ג) וכן המטביל כליו מטביל נמי איסורא דרבנן היא במסכת ביצה בפרק י"ט (דף יח.) מפני שנראה כמתקן כלי וכל הני רמינן דרבי מאיר אדרבי מאיר דקניס לעיל בדרבנן:



נפלו ונתפצעו - אגוזי פרך אין בטלין אפילו באלף מפני חשיבותן נתפצעו האגוזים של ערלה ואח"כ נפלו לתוך של היתר יעלו נפלו תחלה ואח"כ נתפצעו:

אחד - שפצען שוגג שלא נתכוין כדי לבטל חשיבותן ולהעלותן באחד ומאתים כדין ערלה בין שפצען מזיד שנתכוין לכך:

לא יעלו - אפילו באלף דקניס ר"מ ורבי יהודה שוגג אטו מזיד אע"ג דהך עלייה שהוא מעלה ומבטל אגוזי פרך איסורא דרבנן בעלמא הוא ואפילו שלמים דמדאורייתא אין חילוק בין חשוב לשאינו חשוב דהכל בטל דכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות ורבנן הוא דגזור:

דאתי לאיערומי - ולהתכוין ויאמר שוגג הייתי ולא נתכוונתי כדי להעלותן:

הרי זה לא ילקט - דכל זמן שהיא במקומה כמחובר חשיבא ולא בטלה וכי לקיט לפירות ומבטל להו במאתים הוי מבטל איסור לכתחילה:

ואם ליקט - ולא נמלך:

יעלו - דה"ל שוגג דלא נתכוון ללקט ע"מ לבטל דסבור שכבר בטלו במחובר:

ובלבד שלא יתכוון ללקט - בכוונת ביטול:

אף המתכוין כו' - אלמא במזיד נמי בטיל:

אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת - אין לך אדם נוטע ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן ואוסר כרמו בשביל נטיעה אחת וכיון דלא שכיחא לא אחמור בה רבנן אבל נפילת איסור בהיתר שכיחא:

כל שבידו - לעשות בשעה שמודיעו:

נאמן - ורישא כגון שעודן בידו לטמאן ולפגלן וגבי קרבנות בכהן העובד קמיירי כגון שהודיעו בין שחיטה לזריקה ואמר פיגלתיה בשחיטה שעדיין בידו לפגלו בשאר עבודות אבל ביום פלוני שכבר יצאו מידו לאו כל כמיניה:

רבא אמר - אע"פ שאין בידו נאמן וסיפא כגון דאשכחיה מקמי האידנא ולא אמר ליה והשתא א"ל:

שורת הדין - כלומר הדין נותן:

אתה אומר כן - שאינו נאמן אבל רבי יוחנן אמר משום רבי יוסי כו':

האמינתו - ואפי' לאחר זמן כדמפרש:

כהן גדול ביוה"כ - בפר ושעיר שלפני ולפנים שהוא שם יחיד ואין רואהו ואם אמר פגול מהימן דהא כתיב המקריב אותו לא יחשב (ויקרא ז) וקרי לא יחשב מחשבת פיגול ואם חשב פיגול יהיה:

ומנא ידעינן - ביוה"כ דפגיל אי לאו דמהימן:

ודלמא - כי אמר קרא פיגול יהיה דשמעינן דפגיל בקול רם דאמר הריני מזה על מנת להקטיר אימורין חוץ לזמנן:

ומשני אי לאו דמהימן - לומר בשעת עבודה פיגלתי אע"ג דשמעניה דפגיל נמי דלמא לבתר עבודה קאמר:

הכי גרסינן דלמא דחזיניה בפישפש - ודלמא בכה"ג מהימן דחזינן בפישפש דבשעת אמירה היה מזה פישפש פתח קטן שהיה בבית החליפות פתוח להיכל ושנים היו אחד בצפון ואחד בדרום כדתניא בזבחים באיזהו מקומן (דף נה:) שני פישפשין היו בבית החליפות אחד בצפון ואחד בדרום כדי להכשיר את כל העזרה לשחיטת קדשים קלים שנהיה קורין בכל הרוחות ושחטו פתח אוהל מועד (ויקרא א) וגם לול קטן היה פתוח לבית הכפורת והאי דמקשי הכא דלמא דחזיניה בפישפש אהזאות דעל הפרוכת בהיכל קאי וגבי עבודות דלפני ולפנים נמי איכא לאקשויי דחזיניה דרך לול:

ואין אתה נאמן כו' - הואיל ואין בידך:

ולעבר עלייהו קולמוס - לשמן כתב על גבי כתב ולקדשיה:

ולא הטיל בו דלת - ונמצא שם כתוב כדרכו אבל שלא לשמו הוא:

מעביר עליו קולמוס - לשמו:

כוליה ס"ת - כל אזכרות שבו:

גוילים - קלפים:



ומאי שנא מדרבי אמי - דאמר ליה אין אתה נאמן להפסיד ספר תורה:

התם איכא למימר - דמשקר ונתכוון להקניט וסבור שלא יפסיד אלא שכר אזכרות כר' ירמיה אבל הכא גבי קלפים דיודע הוא שיפסיד כל שכרו ואתי ואמר אימר קושטא קאמר:

מתני' שהשיאה אביה - רבותא נקט דאע"ג דקביל אביה קידושין דידה כשהיא קטנה והויא לה אשת איש גמורה אפי' הכי יוצאה בגט ומקבלת את גיטה ואע"ג דלית בה דעתא דאשה כי נפקא בע"כ נפקא ואין מתרצה בגירושין ואפ"ה נפקא הלכך לא בעינן דעתה:

ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן - והיא יתומה דלא הוו נישואין אלא מדרבנן:

שאוכלת בתרומה - דרבנן בהני נישואין ולא גזרינן מידי:

מריש - קורה:

בירה - בית גדול:

מפני תקנת השבים - שאם אתה מצריכו לקעקע בירתו ולהחזיר מריש עצמו ימנע מלעשות תשובה:

שלא נודעה לרבים - שהיא גזולה:

שהיא מכפרת - ואין צריך להביא אחרת:

מפני תקנת המזבח - בגמרא מפרש ומשום הנך תרתי בתרייתא דמשום תקנה נינהו תנא ליה הכא:

גמ' מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא - אנו למדין:

אמר לעדים - שלא בפניה ראו גט זה כו' וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה ולא הודיעה שהוא גט:

לא בעינן דעתה - דאשה דהא חרשת לית לה דעתא:

ואילו חרשת - שלא השיאה אביה והיא נישאת מעצמה לכהן משגדלה:

לא אכלה - בתרומה מדשני תנא במילתיה דאיירי בחרשת ושבקה ונקט קטנה שמע מינה חרשת גדולה דנשואיה דרבנן דכוותה נינהו לא אכלה ע"י קידושין דידה:

מ"ט - הא נישואי חרש וחרשת נמי רבנן תקינו ביבמות בחרש שנשא (קיב):

שמא יאכיל - כהן חרש בחרשת אי שרית להאכיל פקח בחרשת אתא לאכולי חרש בחרשת ופריך וליכול קטן אוכל נבלות הוא הך חרשת כיון דלית בה דעתא הרי היא כקטן האוכל נבילות ואיכא למ"ד ביבמות (קיד.) דאין ב"ד מצווין עליו להפרישו ואפילו בתרומה דאורייתא תיכול:

גזירה שמא יאכיל חרש - כהן שאין קניינו קנין:

בפקחת - שמוזהרת על האיסור הלכך גזור פקח בחרשת משום חרש בפקחת אבל גדול בקטנה ליכא למיגזר משום קטן בגדולה דקטן לית ליה נישואין אפילו מדרבנן כדאמר ביבמות (דף קיב:) שוטה וקטן שנשאו נשים נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום:

וליכול - חרש בפקחת בתרומה דרבנן דאתו נשואין דרבנן ומהני לתרומה דרבנן:

יאוש כדי - יאוש לבדו בלא שינוי רשות אחר היאוש:

לא קני - לענין הקרבה ואפי' שמעינן שנתייאשו הבעלים לא קרינן ביה קרבנו:

שלא יהו כהנים עצבים - שאכלו חולין שנשחטו בעזרה שאסורין:

נמצא מזבח בטל - שנמנעין מלעבוד עבודה ואי קשיא היאך התנו ב"ד לעקור דבר מן התורה ולפטור את זה מחטאת שהוא חייב הא אמרינן ביבמות (דף צ:) שב ואל תעשה שאני דלאו מיעקר הוא:

בין נודעה בין לא נודעה מכפרת - אם נתייאשו הבעלים:



ומה טעם אמרו נודעה אינה מכפרת - דקתני מתניתין שלא נודעה מכפרת הא נודעה אינה מכפרת כלומר אינה קריבה:

היינו דקתני חטאת - דאיכא אכילת כהנים:

דכליל היא - ואמרי מזבח אוכל גזילות:

איפכא מיבעי ליה - ועל חטאת הגזולה שנודעה לרבים שאינה מכפרת מפני תקנת המזבח:

משלם תשלומי כפל - דכשגנבה חולין הואי:

ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה - דכי טבח ומכר הקדש הואי ואין תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה נוהגין בהקדש כדילפינן בהזהב (ב"מ דף נז:):

בחוץ - אי שחט בחוץ ענוש כרת:

כרת מאי עבידתיה - דבשלמא לענין תשלומי ארבעה וחמשה לא קשיא לן דאיכא למימר דכי אמר יאוש כדי לא קני לענין הקרבה קאמר ולא לענין הקדש קאמר אלא כרת אי מדאורייתא לא חזיא להקרבה הא קיימא לן (זבחים דף קיב.) הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ מידי אחרינא לא:

כרת שע"י דבריהם באת לו - כרת דאורייתא כדמפרש ואזיל:

אוקמוה רבנן - ברשות גנב אם הקדישה שיחול עליה הקדש גמור ושיתחייב כרת אם ישחטנה בחוץ כי היכי דאוקמוה ברשותיה לענין כפרה וקנס היא דקנסוהו והפקר ב"ד הפקר הוא וקדשה:

לגיזותיה וולדותיה - דלפני הקדש אי אמרת משעת גנבה קיימא ברשותיה גיזותיה דידיה הוא ואינו משלם אלא דמי פרה העומדת לילד ולא דמי פרה וולדה:

מתני' לא היה סיקריקון ביהודה - סיקריקון עובד כוכבים רוצח שנותן לו ישראל קרקע בפדיון נפשו ואומר לו שא קרקע זו ואל תמיתני:

בהרוגי המלחמה - מלחמת טיטוס שהיתה בירושלים וביהודה ובגמ' פריך מאי קאמר:

מקחו בטל - דאמרי' מיראה עבד אי נמי השני נוח לי והראשון קשה הימנו ובגמרא מוקי לה דלא כתב ליה שטרא:

לקח מן האיש - קרקע המיוחדת לכתובת אשתו או שכתוב בכתובתה או הכניסתו לו שום בכתובתה וכל שכן שאר נכסים דאי לא עבדה ליה אמר לה עיניך נתת בגרושין ובמיתה הכי מוקמינן ליה בב"ב (נ.):

מקחו בטל - דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי:

נותן לבעלים רביע - ששיערו דסיקריקון מוזיל גבי' ריבעא גמ' לא דנו דין סיקריקון. בהרוגי המלחמה דקני לגמרי והלוקח ממנו מקחו קיים אבל מהרוגי המלחמה ואילך הלוקח ממנו יש לו דין המפורש במשנתינו:

דאמר רבי אסי שלש גזרות גזר - טיטוס בפולמוס שלו:

כל דלא קטיל - ישראל כל היכא דמשכח ליה:

לקטלוהו - הלכך אגב אונסיה כי א"ל שא קרקע זו והניחני אקנייה ניהליה בלב שלם וקיימא לן תלאו וזבין זביניה זבינא (ב"ב דף מז:):

מפחד - דואג לראות הנולד שלא תארע תקלה בכך אם אעשה זאת:

שקא דריספק - דופן של מרכבת נשים שקורין ריטוג"א (מרכבה (בגרמנית)) בלשון אשכנז והיא כעין עגלה דאמרינן באותו ואת בנו (חולין דף עט.) כי מעיילית לי כודנייתא בריספק:

קמצא ובר קמצא - כך שם שני יהודים:

דרחמיה קמצא - אוהבו היה שמו קמצא:



א"ל לא - שביקנא לך:

א"ל - איהו יהיבנא לך דמי פלגא סעודתך:

איכול קורצא - מלשינות:

קורבנא - קרבן להקריב על גבי המזבח דקיימא לן איש איש לרבות את עובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל (חולין דף יג:):

בניב שפתים - שפה העליונה:

לדידהו לא הוי מומא - להקריב לגבוה בבמה דידהו אלא מחוסר אבר דוקין טיל"ה (טייל"א: תבלול (כתם בעין המצמצם את הראייה)) כמו הנוטה כדוק (ישעיהו מ):

יאמרו המטיל מום בקדשים יהרג - שיהו סבורין שבשביל שהטיל מום בקדשים ועבר על מום לא יהיה בו (ויקרא כב) נהרג:

ענותנותו - סבלנותו שסבל את זה ולא הרגו:

שדא גירא למזרח - לקסום קסם כשהיה סמוך לירושלים:

ההוא ינוקא - הוה מגמגם בלישניה לא גרסינן:

ביד עמי ישראל - על ידי עמי ישראל:

ולכפורי ידיה - לקנח ידיו:

נקדה - נקבה לשון מקדרין בהרים (עירובין דף נח.) נקדה לו חמה זרחה בשבילו במסכת תענית (דף כ.):

ציצתו - ציצית של טליתו:

נגררת על גבי כרים וכסתות - שלא היה מהלך אלא על גבי מילת:

ואיכא דאמרי - בן ציצית שמו ולמה נקרא שמו הכסת שהיתה כסתו כסא שלו מוטלת בין גדולי רומי כשהי' הולך ברומי להקביל פני קיסר:

הוו להו - להנך תלתא עתירי חיטי ושערי וחמרא וציבי למיזן כל בני העיר עשרים וחד שתא:

בריוני - אנשים ריקים ופוחזים למלחמה:

אמרו להו רבנן - להנך בריוני:

לא מסתייעא מילתא - לנצח:

קמו - בריוני:

קלינהו להנך אמברי - לאוצרות התבואה ועצים כדי שילחמו:

סמידא - סלת:

חיוורתא - פת נקייה:

גושקרא - פת קיבר שאונדיי"ר (שיאונדיי"ר: משני, בעל איכות נחותה) :

פרתא - פרש של גללי בהמה:

ומתה - מחמת איסטניסותה:

גרוגרות - מאותם שנשארו לרבי צדוק שמצץ את מימיה ומצאתה היא ואכלת' לרעבונה ומריח החולי של רבי צדוק שנכנס בגרוגרת טעמה ומתה באסטניסו':

הוה מתחזי - בגרונו:

מאבראי - מחמת שהיה כחוש:

כי הוה בריא - כשגמר תעניותיו ורצה להברות עצמו:

הוו מייתי ליה גרוגרות - תאנים יבשין מפני שלא היה יכול לבלוע דבר עבה והיה מוצץ את מימיהן ומשליך הגרוגרות:

אבא סיקרא - כך שמו:

שלח ליה - רבן יוחנן בן זכאי תא לגבאי בצנעא:

אמר ליה - רבן יוחנן בן זכאי:

עד אימתי עבדיתו הכי - דלא שבקיתון לאשלומי:

חזי לי תקנתא לדידי - שיניחוני לצאת מן העיר:

נקוט נפשך בקצירי - החזק עצמך כחולה הוציא קול שאתה חולה:

לישיילו בך - כמו שאתה גוסס:

ואייתי מידי סריא - דבר מסריח כגון נבילה:

ואגני גבך - והשכב במטתך עמך שיאמרו מת הוא ומסריח כבר:

וליעיילו בך תלמידך - יכנסו תחת רגלי מטתך לשאת ולא יניחו אחרים לשאת דאינון ידעין דחייא קליל ממיתה:

בעו - הנך בריוני:

למדקריה - ברמחים שמא מערים הוא:

אמר להו - אבא סקרא:

יאמרו - הרומיים עליכם שאפילו רבן דקרו:

למידחפיה - אולי יצעק:

דלאו מלכא אנא - והתעללת בי:



איברא מלכא את - מלך אתה עתיד להיות:

והיה אדירו ממנו ומושלו מקרבו יצא - אלמא אדיר הוא מושל:

לבנון זה בית המקדש - שמלבין עונותיהן של ישראל:

כרוך עליה - דבוק ולהוט אחריה:

אין שוברין את החבית - כדי שילך לו הדרקון כך היה לכם להשחית חומת העיר ולשורפה באש כדי להשליך אותן בריוני מתוכה:

וחביתא שבקינן לה - כך היינו מצפים אולי נוכל להם ולהוציאם ממנה ותהיה העיר קיימת ונשלים עמך:

פריסתקא - שליח:

לא נפיק - שנתדשנו אבריו משמחת השמועה:

ורוח נכאה תיבש גרם - וכאשר תכאה רוחך מחמת השונא תיבש העצם שלך:

תן לי יבנה - שלא תחריבנה ולא תהרוג חכמיה:

ושושילתא דרבן גמליאל - משפחת הנשיא שלא תהרגם שלא תכלה שולטנות בית דוד:

ואסוותא - רופאים תן לי מאנשיך שירפאו את רבי צדוק שלא היה יכול לבלוע אוכל לפי שנתקצרו מעיו בתעניותיו:

והוא סבר - רבן יוחנן סבר:

כולי האי - דלישבק לירושלים לא עביד ליה ואשתכח דאפי' הצלה פורתא לא עבדי הלכך בעינא מיניה הא דתיהוי הצלה פורתא:

מיא דפארי - מים שנישורו בהם סובין:

מיא דסיפוקא - סובין גסין וקמח מעורב בהן:

שאגו צורריך בקרב מועדיך - בבית שאתה מתוועד בו:

שמו אותותם אותות - אמרו שסימניהון סימן דם זה של מי הוא אם לא שהרגנו את עצמו:

עצמו - כינוי כלפי מעלה:

חסין - מתאפק:

כמין גרגותני - סל גדול ששופים בו יין מגת לבור וקורין קולדויי"ר (קולידוי"ר: מסננת [כך תרגם בלונדהיים, אולם לפי העניין בתלמוד ולפי פירוש רש"י, הייתי מתרגם "משפך"]) :

וישתכחו בעיר אשר כן עשו - הגבורה הזאת שאתם רואין:

מילי דמיטמרן - מטמון ממונם של ישראל:

נחשול - רוח סערה:

סיסרא - נחל קישון גרפם:

מעלנא - פה להכניס מאכל:

מפקנא - מוצא דרך בית הרעי:

ארזפתא - קורנס:

אישתיק - אותו יתוש מלנקר מפני קול הקורנס:

כיון דדש דש - משהרגיל היתוש ולמד בקול הקורנס הכיר בו ולא הניח ניקורו:

צפור דרור - רונדיל"א (ארונדיל"א: סנונית) :

בנגידא - אוב:



במאי דפסק אנפשיה - מיקלי ובדורי קיטמא:

בשכבת זרע רותחת - מדה כנגד מדה שבעצתו התחיל העם לזנות אל בנות מואב:

דאמר מר - בעירובין (דף כא:) ויליף לה מולהג הרבה יגיעת בשר המלעיג הרבה נידון ביגיעת בשר וקרא בדברי סופרים כתיב ויותר מהמה בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה:

נביאי האומות עובדי ע"ז - בלעם שהשכינה נגלית עליו והרשיע לדבר:

טור מלכא - מדינה ששמה הר המלך:

נפלו - בני המדינה היהודים עלייהו דרומאי ומחונהו:

גונדא - גדוד:

הוה בהו - ביהודים:

איזדקור - לשמוח:

עד דאתחזי - לבני החיל:

בליונא דגושפנקא - מי שהיתה לו צורה בטבעתו היה מכירה רחוק מיל מן העיר למראה הנרות:

שחליים. מין מאכל הוא במסכת ע"ז (דף כט.): ההוא אתרא - הר המלך:

משקריתו - דאמריתו ששים רבוא עיירות היו בהר המלך והוא אינו מחזיק אפילו ששים רבוא קנים:

גמדא - דטריו"ש בלע"ז כמו גמוד מסאני (פסחים דף קיא.):

אין עורו מחזיק בשרו - משהופשט הוא כווץ ואין יכול לחזור ולכסותו בו:

דשמיע ליה - מה מעשיהם אם צדיקים אם רשעים:

בארוס וארוסתו - מאותה העיר:

שפטפט - זלזל ביצרו ולא חשבו אלא נתגבר עליו:

וחסר השער - נתייקר התבואה:

לובן ביצה - שהוא דומה לשכבת זרע להוציא קול שבאו על אשתו:

סולד - דיטריי"ש (ריטריי"ט: מתכווץ (או מכֻווץ)) מתייבש ומגליד:

שכבת זרע דוחה מן האור - נכנס ונבלע בבגד ואינו מגליד:

תורניתא - פי"ן (אורן) :

גננא - חופה:

קרני מלחמה - ראשי גייסות תוקעי קרן ומתאספים עליהם בני צבאם:

ושמא תאמר קרובה היתה - לים:

בקעת ידים - שם מקום:

ואחד דם - מהרוגי ביתר:



של זכריה - בן יהוידע הכהן שהרגוהו שרי יהודה במצות יואש כשהשתחוו לו ליואש ועשאוהו אלוה והרגוהו בעזרה (דברי הימים ב כד):

שטר פירטתא - שטר צוואה שפרט מה תהא על נכסיו:

גר תושב היה - שלא קיבל עליו שאר מצות אלא ע"ז שנאמר כי לא יעשה עוד עבדך וגו' (מלכים ב ה):

היינו דכתיב - אדמיה דזכריה:

על צחית סלע - על חלקת אבן חלקה שלא יבלע בארץ כך היה דמו של זכריה על הרצפה ולא נבלע:

צחיח - שעיעות כתרגומו:

הקול - קול צוחה ובכי עולה מיעקב ראה יצחק בנבואה מפלה זו של ביתר:

והיינו דאמר רבי אלעזר - הא דאמרינן לעיל שעל ידי לשון הרע חרב הבית ונהרגו כמה רבבות:

בחירחורי לשון - במריבת לשון כמו אל תתחר (תהלים לז):

שוט לשון - שבט מכה:

לקלון - ילדים למשכב זכור וילדות לפלגשים:

בשן - בין שן נוטריקון:

שדרכן לכך - לתשמיש ואין קלונן מרובה כקלון שלנו:

זו אשה - הורגנו כל היום:

האמרת - ייחדת:

גושפנקא - חותמי שצורתי טבועה בו כדי שתהא נראה משתחוה לה:

הרמנא דמלכא - שולטנות המלך קבל עליו לעשות:

זו מילה - הורגנו כל היום דזימנין דמיית:

בר משחיטה - שמא יתחבנו בגרונו:

דבר אחר - צרעת ומראות נגעים מפני שמסוכן לקפוץ עליו:



קצוצי תפילין - דפוסי תפילין חוץ מן הרצועה קרוי קציצה כדאמרי' במסכת סוכה (דף כו:) אוחז ברצועה ואינו אוחז בקציצה:

דדרעא - מ' סאה ודרישא שהם גדולים ד' בתים בכל קציצה הוו ג' זימני מ' סאה וא"ת ד' לא היא שבית אחד של זרוע גדול מאחד מבתי הראש לפי שכאן כל ארבע פרשיות בבית אחד ובשל ראש פרשה אחת בבית אחד ומ"מ דפוס של ראש מתוך שצריך לחלק הבתים ולהיות ריוח ביניהן וקבועין על מושב אחד הוצרך המושב להיות רחב והוי על אחד שלשה שבזרוע:

ארבעה קבין - בחורבן בית ראשון:

איסתרי - סלעים:

שהיו מגנין את הפז ביופיין - והיינו מסולאים לשון סולו לרוכב (תהלים סח) לא תסולה בכתם אופיר משובחין היו ביופיין מן הפז:

בליוני דגושפנקי - צורות נאות שבחותמיהן כדי שתתעברנה כנגדן:

כמה מרחיקנא מההוא דוכתא - שלא הגעתי ללמוד אותו פסוק:

אינגד - מעט:

פוסתא ופלגא - דף וחצי:

על כבוד שמך הגבור - והיכן גבורתך:

עלי ועליך - ששמי נתחלל בכך:

שוליא דנגרי הוה - לא היה רבו לתורה אלא רבו לאומנות של נגרים:

שוליא - אינדרי"ן (יוינדרי"ץ: שוליא) : הוצרך ללוות הרב:

קידם - השכים:

שתי פתילות בנר אחד - אשת איש:

לא שנו - דמקחו בטל:

אלא דאמרו ליה - בעלים לזה שלקח מסיקריקון:

לך חזק וקני - בחזקה דכיון דדיבורא בעלמא הוא איכא למימר השני נוח לי:

אבל - אי כתב ליה שטרא בשמיה:

קני - דכולי האי לא הוה ליה למיעבד אי לאו דזבנה ליה מכר גמור ומדעת:

אחריות - דאי טרפו לה מיניה לגבייה דמי ארעא:



ה"ג - תניא כוותיה דשמואל:

מאי אחריות - דקתני:

שטר - ולא אחריות נכסים אלא עד שתכתוב לו שטר והוה לו לאחריות שאינה יכולה לחזור עליו עוד:

אי דקא טעין - ליה האי לוקח שני:

מינך זבנה - לוקח ראשון שנתן לך רביע כתקנת בית דין והדר אכלה שני חזקה ותו לא מצי אמר ליה האי אחזי שטרא דטפי מתלתא שנין לא מזדהר איניש בשטריה מאי איריא חזר ומכרה לאחר אפילו לוקח ראשון נמי בתר דאכלה שני חזקה אי הוה טעין ליה חזרתיה ולקחתיה ממך כתקנת חכמים זה שלש שנים טענתיה טענה:

לעולם דלא טעין וכגון זה - דסיקריקון:

טוענין ליורש וטוענין ללוקח - הלוקח מסיקריקון והורישה לבניו ואכלה ג' שנים או מכרה לאחר ואכלה ג' שנים ובאו בעלים להוציא ממנו ואינו יודע לטעון ולומר לו הראשון קנאה ממך בית דין טוענין בשביל היורש ובשביל הלוקח ואפילו למ"ד בבא בתרא אין טוענין ליורש ואין טוענין ללוקח טענה זו הראשון לקחה ממך הכא מודי דטענינן ליה דסתם מאן דזבין מסיקריקון מידע ידע ולא שדי זוזי בכדי ללוקח אם לא על פי בעלים:

ואידך אי טעין אין - אבל לוקח ראשון אי טעין אין אי לא טעין אנן לא טענינן ליה דהא ידע אי זבנה אי לא ואי איתא דזבנה הוה טעין:

הבא מחמת חוב - עובד כוכבים הבא מחמת חוב על ישראל:

או מחמת אנפרות - גזל בעלמא ואינו מסור בידו להרוג ואנס העובד כוכבים קרקעו בחובו או באנפרות:

אין בו משום סיקריקון - אם שהה בידו שנים עשר חדש לתת רביע לבעלים כתקון חכמים ויחזיק בקרקעו אלא מחזיר לו הקרקע בחנם דגבי סיקריקון הוא דחזרו ונמנו דכיון דגמר ואקני אגב אונס מיתה ואפילו בתר דגזור כל דקטיל לקטלוה מסתפי ליה מקמא דקמיה דאקטול וסופו הוכיח שהניחה בידו שנים עשר חדש ולא צעק עליו והלכך נותן לבעלים רביע דקים להו לרבנן דעובד כוכבים אוזיל גבי לוקח רביע לפי שבחנם באה לו אבל האי לא גמר ואקני מידי ואע"ג דשהתה שנים עשר חדש לא באת לו שעה לכופו הלכך אין מכירתו מכירה כלל:

צריכה שתשהה - ביד העובד כוכבים שנים עשר חדש דאי לא הדרא למרה ויהיב דמי כדקתני מתניתין שאם יש בידם ליקח הם קודמין לכל אדם:

והאמרת אין בו משום סיקריקון - ושנים עשר חדש לא הוזכרו אלא בו דאילו אנפרות הדרא בלא דמי ולעולם:

הכי קאמר אנפרות אין בו משום סיקריקון - דאילו מסיקריקון מוקמינן לה ביד לוקח ונותן רביע אבל אנפרות בלא דמי הדרא ולעולם:

וסיקריקון עצמה - דאמרינן דקיימא ליה ביד לוקח והוא ששהתה שנים עשר חדש ביד סיקריקון:

אין אנפרות בבבל - משמע אין עובד כוכבים אונס קרקע מישראל בבבל באנפרות ואם בא ישראל וערער על חבירו ואומר קרקע זו שלקחת מן העובד כוכבים שלי היתה וגזלה ממני אינו נאמן:

אין דין אנפרות בבבל - לאפסודיה ללוקח:

רעילאי - כך שמו:

טסקא - מס קרקע:

מבני באגא - בני הבקעה כך היה מנהגם פוסקים מס על כל הבקעה לתת כך וכך לשנה למלך והם מחלקין השדות ביניהם ונותן כ"א מס לפי חלקו המגיעו ונותנין לאחד והוא נותנו לגבאי המלך ואם הלך אחד מבני השדות לדרכו גבאי המלך תובע מבני הבקעה כל המס שלם והבעלים של קרקע זו הלכו לדרכן ובני באגא שהיה כל המס מוטל עליהם נתנוה לגידול לפרוע המס בשביל הבעלים ולאוכלה:

קדים ויהיב - למלך טסקא דתלת שנין:

טירפא - שטר מבית דין לטרוף מקרקעות שלהם מה שנתן שאילו לא באו הבעלים לטרוף ממנו לא היה מפסיד כלום ומעתה שיאכלוה אחרים יטול המלך מנתו מהם ולא יעלו אלה בחשבון ונמצא זה מפסיד מה שנתן:

אם כן עשית - הדבר כדין סיקריקון דאמרינן במשנה אחרונה שאינו מפסיד כלום דקתני קנה ונותן לבעלים מאי דאוזיל עובד כוכבים גביה או אם יש בידם ליקח יחזירו לו מעותיו והאי נמי לא יפסיד מה שנתן למלך וגבי כולה והכא לאו סיקריקון הוא המלך אין לו עליהם כי אם המס ומפני אותו החוב נמכרה לזה ולא היה לו להקדים וליתן של שלש שנים:

אמר רב רביע בקרקע או רביע במעות - או יתן לבעלים רביע מעות שנתן לעובד כוכבים או יתן לו קרקע שוה רביע המעות אם לקחה במנה נותן לו רביע מנה או מן הקרקע עצמו שוה רביע מנה דהיינו חמישית שבקרקע אם הבעלים חפצים בקרקע דקסבר רב נכי חומשא זבן מן העובד כוכבים שוה חמש בארבעה הלכך יהיב ליה רביע מנה או חמישית הקרקע דהיינו רביע מנה שהקרקע הנקנית מסיקריקון במנה שוה חמשת רביעים ושמואל אמר רביע הקרקע עצמו נותן לו או שליש מנה דסבר שמואל נכי ריבעא זבן שוה ארבע לקח בשלש הלכך שדה זו שלקח במנה שוה ארבע שלישי מנה:

זו משנה ראשונה - רישא דמתניתין דקתני מקחו בטל:

או רביע במעות - וקשיא לשמואל:

כי תניא - רביע במעות לאחר שבאו שליש המעות ליד הבעלים כשמואל קרי להו רביע דהא שלשה שלישי נתן לעובד כוכבים ולזה שליש הרי ארבעה והכי קאמר נותן לבעלים רביעית הקרקע או מעות שיעור שיהו רביע כשתצטרף של עובד כוכבים ושל בעלים יהו של בעלים רביע בכולן:



אנא הואי במניינא דרבי - באותו מנין שתקנו שכל הקודם ליקח זכה:

ומינאי דידי מנו ברישא - ממני שאלו תחלה בשורה כשהיינו יושבין מה דעתי נוטה והוא היה בינוני לא מן הגדולים ולא מן הקטנים ואני שמעתי שקטן שבהם היה:

מתחילין מן הגדול - כשעומדין למנין לראות אם רוב מטמאין או רוב מטהרין:

מן הצד - מן הקטנים ולא מן הגדול שלא ילמד חובה והשאר נכנעין מפניו שלא לחלוק עליו משום לא תענה על רב (שמות כג) ובדיני נפשות מוקמינן להאי קרא בפ"ק דסנהדרין (דף ב.) לא כהטייתך לטובה כו' ולא ילמדו זכות:

דכולהו מנינייהו מן הצד מתחילין - משום לא תענה על ריב וכתיב חסר בלא יו"ד ודרשינן לא תענה על רב לא תחלוק על מופלא שבבית דין ולא מוקמי ליה לרישא דקרא בדיני נפשות ואע"ג דסיפיה דקרא לא מיתוקם אלא בדיני נפשות: וולס:

במקום אחד - שתהא תורתן וגדולתן של ישראל במקום אחד שאין בישראל גדול בתורה ובעושר כמותו:

והא הוה אלעזר - יחיד לאחר שנפטר יהושע:

והא הוה פנחס - לאחר אלעזר תורה וגדולה שהיה כהן גדול אחר אביו:

הוו זקנים - שקבלו מיהושע והאריכו ימים אחריו כדכתיב (יהושע כד) אשר האריכו ימים אחרי יהושע:

שאול - גדול בתורה היה אלא שלא לימד לאחרים כדאמרי' בעירובין (דף נג.) שאול לא גלי מסכתא להכי כתיב ביה בכל אשר יפנה ירשיע:

והא נח נפשיה - דשמואל קודם שאול:

כולהו שני - משעמד בגדולה תהא תורה וגדולה במקום אחד וזה בתחילת גדולתו לא יחיד היה בתורה:

עירא היאירי - גדול בתורה היה כדאמרינן במו"ק (דף טז:) דהוה מתני להו לרבנן על גבי כרים וכסתות:

חזקיה - מלך יהודה גדול בתורה היה כדאמרינן בחלק (סנהדרין דף צד:):

שבנא - גדול בתורה היה כדאמרינן בסנהדרין (כו.) שבנא הוה דריש בתליסר ריבוותא וחזקיה בחד סרי ריבוותא:

והא איקטיל - סנחריב הרגו כדאמרינן בזה בורר (שם):

מתני' רומז ונרמז - מה שהוא רומז קיים ומה שרומזין לו והוא מתרצה קיים:

רמיזה - בידיו ובראשו:

קפיצה - עקימת שפתים שנא' קפצה פיה (איוב ה) ואינו סימן ניכר כרמיזה:

במטלטלין - אם מכר מטלטלין:

גמ' אבל בגיטין - דקיי"ל חרש שנשא משנתחרש אם רצה להוציא יוציא כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה (יבמות דף קיב.):

פשיטא במטלטלין תנן - במילתיה דבן בתירא:

מהו דתימא אף במטלטלין - קאמר וכ"ש בגיטין דלא תימא גיטין הוא דקילי משום דבקפיצה כנס בקפיצה יוציא אבל מטלטלין שנפלו בירושה לא מש"ה תנן מטלטלין:

קמ"ל - רב נחמן מטלטלין דוקא נקט בן בתירא ולא בגיטין ובקרקעות לא ברמיזה ולא בקפיצה דהכא הוא משום כדי חייו תקון רבנן כדלקמן:

משום כדי חייו - דאי לאו זביניה זבינא לא מזבני ליה מזוני ולא זבני מיניה:

ויאמר לאשר על המלתחה - ביהוא כתיב ומשום רבי אבא בר יעקב משום ר' יוחנן נקט לה:

דבר הנמלל ונמתח - בגדי פשתן הן שחוטן נמתח ע"י מלילה שמולל באצבעותיו כשהוא טווה:

בוניים בן נוניים - ישראל עשיר הוה:

סיבני וחומס סלסלה ומלמלא - ארבע מינין של בגדי פשתן דק וטוב:

כי אמגוזא ופלגי אמגוזא - טלית גדולה למידתו וכשהוא מקפלה לא היתה יותר מאגוז וחצי:

פיסתקא - גלנ"ט (בָּלוּט) שאוכלים חזירים:

וטעותן - של פעוטות:

עד כמה - הדרא:

עד שתות כגדול - עד שתות קנה הקונה ומחזיר אונאה יותר משתות בטל מקח:

מתנתו מאי - במטלטלין משום כדי חייו הוא זביני אין מתנה לא או דלמא מתנתו נמי מתנה דעבדו ליה נייח נפשיה:

אפכוה - בני הישיבה טעו והפכו דברים דמר לדמר:

ושדרו לקמיה דרב מרדכי - כמאן ס"ל:

זילו אמרו ליה לבר מר - לבנו של רבי דרב מרדכי תלמידו של רב אשי היה בכמה מקומות ובמס' סוטה (דף מו:) אמרי' גבי לויה תלמיד לרב אין לו שיעור רב מרדכי אלויה לרב אשי כו':

כי קאי מר - רב אשי:

אדרגא - סולם של עליית בהמ"ד:

מתני' כהן קורא ראשון כו' - כי היכי דלא ליתו לאינצויי תקינו להו רבנן האי סידרא דכיון דתקנתא דרבנן היא תו לא מצינן לשנויי ולמימר אנא קרינא ברישא:

מערבין בבית ישן - בני חצר שרגילין ליתן עירוב החצר בבית אחד אין משנין את מקומן ליתנו בבית אחר מפני דרכי שלום ובגמ' מפרש לה:



בור הקרוב לאמה - אמת המים המביאה מים מן הנהר לשדות ורגילין לעשות בורות שאם תיבש האמה ימלאו מן הבור וישקו השדות ומרגילין מי האמה לבור עד שיתמלא ותקנו חכמים שיתמלאו בורות שבשדות העליונות שהן קרובין למוצא האמה ואח"כ ימלאו התחתונים וכשהוא ממלאו סוכר את האמה עד שיתמלא:

מפני דרכי שלום - שלא תהא מחלוקת ביניהם אני אסכור ראשון דהא תקנתא דרבנן הכי ואע"פ שאינו דין:

מצודות חיה כו' - מדאוריית' כל כמה דלא מטא לידיה לאו גזל הוא ובגמ' מפרש ליה במצודות שאין להן תוך דליקני ליה כליו:

גזל גמור - בגמרא מפרש גזל גמור מדבריהם וטעמא דרבי יוסי בכולהו דקסבר עשו מפני דרכי שלום את שאינו זוכה לקנות קנין גמור כזוכה:

המנקף - חותך כמו ונקף סבכי היער (ישעיהו י) וכמו ונשאר בו עוללות כנוקף זית (שם יז):

גמ' ויתנה - שיקראו בה כהנים והדר בני לוי:

וקדשתו - כי את וגו':

לפתוח ראשון - בכל דבר כבוד בין בתורה בין בישיבה הוא ידבר בראש:

ולברך ראשון - בסעודה:

וליטול מנה יפה ראשון - אם בא לחלוק עם ישראל בכל דבר לאחר שיחלקו בשוה אומר לו ברור וטול איזה שתרצה:

א"ל דאורייתא היא - ותורה אמרה כן מפני דרכי שלום:

אלא אמר אביי - דרכי שלום דקתני מתני':

לכדמר - אתא רבה בר נחמני שהיה רבו:

אין ממתינין - אין צריכין להמתין:

הבוצע - כגון בעה"ב שהוא מברך המוציא ואפי' הוא קטן:

הוא פושט ידו - בקערה תחלה ללפת בו את פרוסת המוציא:

לא שנו - דחולק כבוד לרבו:

אלא בסעודה - כדאמרן:

אבל - לענין לקרות בתורה בבית הכנסת אין כהן חולק כבוד ללוי ולוי לישראל דלא ליתו שארא לאנצויי ולמימר אנא נמי קרינא ברישא והיינו דקתני מתניתין כהן קורא ראשון כו' כמה שכתוב בתורה ואינו רשאי לחלוק כבוד בדבר ולשנותו מפני דרכי שלום:

רב הונא - ישראל הוה:

נקטינן - מסורת מאבותינו:

נתפרדה חבילה - נפסק הקשר איבד הלוי את כבודו בשביל חבילתו הנפרדת ואינו קורא כלל כך אמר מורי הזקן ומורי ר' יצחק בן יהודה וכן סידר רב עמרם אבל מתלמידי מורי רבי יצחק הלוי שמעתי משמו שאין סדר לדבר להקדים לוי לישראל ומי שירצה יקדים:

קורא כהן - במקום לוי:

מפני פגמו של ראשון - שלא יאמרו הראשון אינו כהן ולקמיה פריך והא קא חזו דסליק ממנינא:

משום פגם שניהם - לא ידעי אינשי פגמא בהי מינייהו ויאמרו ראשון אינו לוי לפיכך חזר וקרא לוי אי נמי שני אינו לוי אלא ישראל ולקמיה פריך גבי כהן נמי אמאי ליכא נמי פגם שניהם דאתו למימר שני לאו כהן הוא אלא לוי:

באותו כהן - עצמו יחזור ויקרא במקום לוי:

דמוחזק לן באבוה דהאי שני דכהן הוא - ולא מצי למימר לוי הוא הלכך לראשון הוא דאיכא פגמא: ופרכינן דכוותיה על כרחך גבי לוי דמוחזק לן באבוה דהאי שני דלוי הוא. ומאי פגמא איכא אלא על כרחך היינו פגמא דאמרי אבוה ממזרת נסיב או נתינה (או) מן הגבעונים שגזר דוד עליהם ואחליה מקדושת לוייה והוי ישראל פסול ובמקום ישראל קורא הכא נמי כהן שני אתו למימר כו':

ואחליה - מקדושת כהונה והרי הוא כישראל: ומשני הואיל ובלוי קרא ליכא פגמא דאי ס"ד חלל הוא סוף סוף לוי מי הוי שיקרא במקום לוי הלכך על כרחך כיון דאבוה כהן אין זה חלל ואין כאן פגם אלא לראשון:

ולמאן - מי פגמו:

אילימא היושבין - עד שיגלל ס"ת:

הא קא חזו ליה - להאי כהן ראשון דסליק למנין שבעה:

ליוצאין - שלא ימתינו ויצאו:

אחריהן - דכהן ולוי:



מי קוראין - כלומר תיקנו שום סדר לישראל בשבתות משום דרכי שלום:

הראויין לימנות כו' - דאמרינן במסכת שבת [באלו קשרים] (דף קיד.) איזהו תלמיד חכם שראוי למנותו פרנס על הצבור כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה:

בחומשין - שיש שכותבין להן חמשה חומשין כל חומש אחד שלם לעצמו וכל ספריהם היו במגילה כס"ת שלנו:

מחסר במילתיה - שקורין לו ס"ת וחסר הוא:

דלא ניתן ליכתב - פחות מספר אחד שלם לעצמו:

והא לא ניתן ליכתב - שום דבר גמרא והלכה ואגדה כדאמרינן לקמן אלה אתה כותב כו':

כיון דלא אפשר - מליכתב שנתמעט הלב והתורה משתכחת:

עת לעשות לה' - ואם בא עת לעשות תקנה לשם שמים הפרו דברי תורה לשעה הצריכה:

ה"נ כיון דלא אפשר - שאין לכל צבור וצבור יכולת לכתוב נביאים שלם:

מגילה - פרשה לבדה של תורה או שתים:

למ"ד - לקמן בשמעתין:

מגילה מגילה ניתנה - כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה ולבסוף מ' שנה כשנגמרו כל הפרשיות חיברן בגידין ותפרן:

חתומה ניתנה - לא נכתבה עד סוף מ' לאחר שנאמרו כל הפרשיות כולן והנאמרות לו בשנה ראשונה ושניה היו סדורות לו על פה עד שכתבן:

לפי שאין כותבין - ואפי' למ"ד מגילה מגילה ניתנה כיון דאידבק אידבק:

אף היא - הילני המלכה במסכת יומא (דף לז.):

פרשת סוטה - לכתוב משם פרשיות לסוטות הבאות:

באל"ף בי"ת - כלומר ראשי התיבות:

כשהוא כותב - כהן הכותב פרשת סוטה:

כמה שכתוב - לפי הסימנים היה מבין וכותב:

אם שכב - כלומר ואת כי שטית וגו':

בסירוגין - תחילת המקרא היה כתוב תיבה שלימה ולבסוף ראשי תיבות:

עד ויהי ביום השמיני - שהוא גמר צווי הקרבנות:

אז אמרתי - כך אמר דוד אז אמרתי כשערערו עלי שאול ודואג לפוסלני מלבא בקהל והועד בבית המדרש עמוני ולא עמונית כדאמרינן ביבמות (דף עז.):

הנה באתי - עכשיו באתי לכלל:

כתוב עלי - מאז ניתנה התורה הוזכרתי בה ואת שתי בנותיך . הנמצאות (בראשית יט) בזכות דוד שעתיד לצאת מרות המואביה ונעמה העמונית אמו של רחבעם כתיב הכא הנמצאות וכתיב התם (תהלים פט) מצאתי דוד עבדי אלמא מגילה איקרי משום דמתחילה נכתבה מגילת בראשית והדר מגילת נח והדר מגילת אברהם והיינו דקאמר במגילת אברהם כתוב עלי:

חתומה - גמורה ומסויימה ושלימה:

א"נ לכדרבי לוי - איקראי מגילה אותן ח' פרשיות שהוצרכו ליום נאמרו ונכתבו ונמסרו בו ביום ונכתבו כל אחת במגילה . לבדה לפי שמובדלות ורחוקות זו מזו הלכך קרי לשאר נמי מגילה משום דכשחזר והשלימה הוצרך לכתוב מבראשית עד פרשת כהנים לבד ודילג פרשת כהנים הכתובה כבר וכתב מפרשת כהנים עד פרשת שילוח טמאים וכן כולם:

פרשת כהנים - אמור אל הכהנים שהלכות כהנים כתובות בה לא יטמא לא יקח מום בו לא יגש ומפני שבו ביום הוזקק לעבודה הוצרכה קדושתן להודיעם:

פרשת לוים - קח (נא) את הלוים דבהעלותך שבה הל כות לוים וי"א ואל הלוים תדבר ואינו כן כי מה עניינם אצל הקמת המשכן מעשר ראשון לא נהגה עד סוף חמשים וארבעה שנה ועוד פרשת מעשר מיקריא:

פרשת לוים - הוצרכה לבו ביום שנזקקו לשיר:

פרשת טמאים - ויהי אנשים וגו' משום הלכות הפסח והמשכן הוקם באחד בניסן והוזהרה להם פרשת שילוח טמאים וישלחו מן המחנה שבו ביום הוקבעו שלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל והוזקקו להשתלח ומתוך כך הוזקקו טמאים לישאל הואיל וצריכין שילוח ולא יוכלו ליכנס למשכן היאך יעשו פסחיהם ולרבי לוי יכולים היו ליטהר עד ט"ו ולא נזקקו לפסח שני אלא א"כ לא יטהרו:

ופרשת שילוח טמאים - וישלחו מן המחנה שבאותו היום הוקבעו המחנות וכשנגללים הפרוכת בכל סילוק מסעות הותרו זבין ומצורעים ליכנס לשם:

ופרשת אחרי מות - אע"פ שהיא של יום הכפורים בו ביום נאמרה כדכתיב אחרי מות ומפני שמתו בני אהרן בשביל ביאה שלא לצורך נאמרה אותה אזהרה לאהרן אל יבא בכל עת:



ופרשת שתויי יין - לפי שמאותו היום ואילך נאסרו דהא בביאת אהל מועד תלה רחמנא:

ופרשת נרות - בהעלותך לפי שבו ביום התחילו להדליק:

ופרשת פרה אדומה - לפי שביום המחרת נשרפה הפרה להיות נטהרין לפסחיהן וקודם לכן לא יכלו לעשותה דבעינן והזה אל נכח פני אהל מועד (במדבר יט) והכי אמרינן במסכת מגילה ירושלמי באחד בניסן הוקם המשכן ושני לו נשרפה הפרה:

רוב בכתב - רוב התורה תלויה במדרש שכתובה למידרש בכלל ופרט וגזירה שוה ושאר מדות שהתורה נדרשת בהן:

ומיעוטה על פה - שאין רמז ללמוד לה בתורה אלא למשה נאמר על פה:

כי על פי וגו' - על שבעל פה נכרת ברית אלמא איהי הואי רובא:

אתמוהי מתמה - וכי רובי תורתי היה לי לכתוב להם והלא באותה שכתבתי להם כמו זר נחשבו:

כתיב כתוב לך - אלמא נכתבה:

וכתיב ע"פ - אלמא לא נכתבה:

דברים - שאמרתי לך בכתב אי אתה רשאי למוסרם לישראל על פה:

ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן - מכאן אתה למד שהתלמוד לא ניתן לכתוב אלא מפני שהתורה משתכחת:

אילימא משום כבוד - של בעל הבית:

והא שופר - של תקיעת ע"ש דמעיקרא הוי בי רב יהודה שהיה ראש ישיבה בפומבדיתא ולבסוף כשנפטר ומלך רבה נתנוהו בביתו ובתר רבה מלך רב יוסף והדר מלך אביי והדר מלך רבא ורב שרירא גאון פירש בכתב תשובתו שיפורא שופר של נדבה שהיו נותנין לתוכו נדבה השלוחה לבני הישיבה כמו י"ג שופרות היו במקדש (שקלים דף ח):

משום חשדא - הואיל והורגל העירוב בתוך אותו הבית אם באת לשנות את מקומו הנכנסין לאותו הבית ולא יראו שם את העירוב יחשדו את בני החצר שמטלטלין בלא עירוב:

בני נהרא - שדות שעל שפת הנהר:

במיזל כ"ע לא פליגי - אם אינן סוכרים את הנהר אלא דולין והולכים והנהר מושך כפשטו כ"ע לא פליגי שכל הרוצה לדלות ידלה:

כי פליגי במיסכר ואשקויי - שאין בו כדי לדלות כולן יחד ורוצין העליונים לסוכרו שלא ירדו המים למטה ולהמשיך הנהר דרך נגרים קטנים עד שישתו כל שדותיהן ותחתונים מעכבין עליהם אלא א"כ נשקה אנחנו תחילה:

הקרוב לאמה - היינו עילאי:

באמה המתהלכת ע"פ בורו - שמתמלא מאיליו כדרך הילוכו ואין צריך לסכור הנהר:

סכר מיסכר - פי בורך שלא ירדו המים לתוכו שממעט משיכת הנהר:

ואשקי בהנדזא - אוינטור"א (הזדמנות, מקרה) כפי מה שיעלה לך לדלות מן משיכת הנהר כמונו כמו דמהנדזי להדדי בשחיטת חולין (דף מג.):

כל דאלים גבר - ולית ליה דהלכתא כשמואל בדיני:

לותבן מר בעידנא - יושיבני אדוני ללמוד בעת קבוע:

לדידי - לגירסא:

תתאי שתו ברישא - ואין אתם רשאין לסוכרו:

כבי תרי - רב ושמואל:

חרמך - שם העיר:

שנוותא - שם הנהר:

כרו ברישא דשנוותא ואהדרוה בשלהי נהרא - רצו להקיף את שדותיהן במי הנהר וכרו מלמעלה לשדותיהן לצד ראש העליון של הנהר והסיבו מקצתן סביב שדותיהן ובסוף שדותיהן הסיבוהו עד שחזר ונפל לתוך הנהר (כזה):

קא מתקיל לנהרין - נהר שלנו נתקל מפני שהסיבוהו ואינו נמשך מהר וצפין המים דרך שדותינו שכן דרך הנהר המיסב אין מימיו קלין לרוץ מפני העקמומית:

כרו בהדייהו טפי פורתא - העמיקו המים אצלכם בראש המסיבה כדי שישטפו המים במרוצה:

קא יבשי פירין - אם נעמיק ייבשו חריצין שלנו כשלא יתברכו מימי הנהר יעמיקו המים ויחדל הלחלוחית ולא ינבעו המים לחריצין שיש לנו:

פירין - כמו פירא דכוורי (כתובות דף עט.):

אמר להו - אביי לבני חרמך:

סליקו נפשייכו - וסתמו את מסיבתכם:

אוזלי - רשתות של חוטין שיש להם תוך:

אוהרי - של גמי יונקייר"ש ([[:קטגוריה:{קטן (יונקיירי"ש: מצודות|{קטן, (יונקיירי"ש: מצודות]][[קטגוריה:{קטן (יונקיירי"ש: מצודות]])} בלע"ז:



כ"ע לא פליגי - דכיון דיש להם תוך קנה לו כליו והוי גזל גמור:

לחי - חכה איי"ם (אי"ם: חכה (ליתר דיוק: הקרס שבקצה החכה)) בלע"ז:

קוקרי - שאר מצודות ומכשולים שנותנים חוט ארוך בנהר וחורזין בו מחטים על פני כולה:

מדבריהם - אפי' לר' יוסי לאו גזל דאורייתא הוא:

נפקא מינה - מדר' יוסי:

להוציאו בדיינים - דלרבנן לא נפיק בדיינים ומיהו לר' יוסי גזל מעליא לא הוי ליפסל לעדות ולעבור עליו בלאו:

אם ליקט ונתן - על גבי קרקע ביד הואיל ומטו לידיה גזל גמור הוא:

אופיי - מקלות:

רבי יאשיה - מן הוצל הוה:

מאתריה דר' יאשיה אתה - לפיכך אתה בקי בדינין לפי שהוא דורש לרבים ומודיען:

עם מתי ישראל - לא בקברי ישראל אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל:

מתני' על השביעית - לשמור פירות שביעית ולהצניעם מן הביעור ואילך:

לא תבור ולא תטחון עמה - לסייעה מפני שאסור לסייע בידים ידי עוברי עבירה בשעת העבירה:

ובוררת וטוחנת כו' - בגמרא פריך אמאי הרי חשודה על המעשרות:

בזמן שהיא טמאה כו' - לא גרסינן ובברייתא גרסינן לה בגמ':

אבל משתטיל את המים לא תגע - לפי שמשגלגלה הוטבלה לחלה וקא מיטמאה מחמת כלים טמאים וזו מסייעתה לגלגל ואסור לגרום טומאה לחלה:

וכולן לא אמרו - שהתירו להשאילם כלים ולסייעם בלא שעת עבירה עצמה אלא מפני דרכי שלום:

ומחזיקין ידי נכרים - הכא משמע מסייעין ממש:

ושואלין בשלומם - כל הימים ואע"פ שמטיל על הנכרי שם שמים שהשלום שמו של הקב"ה:

גמ' מאי שנא רישא - דקתני לא תבור שמסייעת ידי עוברי עבירה שביעית:

ומאי שנא סיפא - דקתני ובוררת וטוחנת והלא מסייעת ידי עוברי עבירה טבל:

רוב עמי הארץ מעשרין הן - הלכך חששא דרבנן בעלמא היא ומפני דרכי שלום מותר לסייען אבל חשודה על השביעית משמע דמוחזק לן בה שחשודה:

רבא אמר - לעולם כמחצה על מחצה (דמי) מספקינן להו ואסור לסייען הואיל ועבירה דאורייתא היא ומתני' במוחזק לעשר קאמר ועם הארץ דר"מ הוא שחשוד לאכול פירות בטומאה והך טומאה וטהרה דחולין דרבנן היא דתורה לא הזהירה לאכול בטהרה אלא תרומה וקדשים בלבד הלכך לאו איסורא דאורייתא היא ומפני דרכי שלום מותר לסייען:

והא מדקתני סיפא כו' - ס"ל להאי דפריך דטעם דמשתטיל את המים אסור משום דהוכשרו עכשיו הוא ועד עכשיו לא הוכשרו:

מכלל דרישא לאו בטומאה וטהרה - שיהא שום נדנוד עבירה דטומאה דהא לא הוכשרו ואי בנאמן על המעשרות קמיירי אמאי קתני וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום:

רישא וסיפא בטומאה וטהרה - ובפירות מוכשרין ורישא כל זמן שלא גילגלה אינה אלא טומאת חולין דרבנן ולא גזור בה משום מסייע במקום דרכי שלום ובלבד שלא תאכל:

וסיפא בטומאת חלה - דאורייתא שאסור לטמאה ביד דכתיב (במדבר יח) את משמרת תרומותי עביד לה שימור:



טוחנין - תבואה מתוקנת:

ומפקידין - אותה אצל אוכלי שביעית שאין חשודים לא להחליף ולא ליגע:

אבל לא לאוכלי שביעית - תבואה של עוברי עבירה אין טוחנין אותה להם שאסור לסייען בעבירתם ומתני' קתני טוחנת עמה ומוקמת לה באוכל חולין בטומאה:

אמר אביי ההוא בכהן כו' - דאיסורא דאורייתא הוא כדפרישית:

אי הכי מפקידין - אי בכהן קאי מי מצי מפקידין אצלו ולא חייש שמא יגע:

אצל ישראל עם הארץ - דמתוך שאינו רגיל בה לא יגע בה:

גס בה - רגיל בה פריוו"ץ ([[:קטגוריה:{קטן (פריביץ: חופשי [הכוונה: חופשי ביחסי בני|{קטן, (פריביץ: חופשי [הכוונה: חופשי ביחסי בני]][[קטגוריה:{קטן (פריביץ: חופשי [הכוונה: חופשי ביחסי בני]])} :

נדה - מטמאה את משאה ואע"פ שאין נוגעת:

כאן - הא דתני אין מפקידין בשהוכשרו והא דתני מפקידין בשלא הוכשרו ותרוייהו בתרומה ובשלהן אסור לסייען דחבר לא ידע אי הוכשרו אי לא:

לטוחן - זה שם האומן בלשון המשנה:

בחזקתן - שאין חשוד להחליף בשאינו מעושר ובפירות שביעית:

אבל לא לטומאה - חיישינן שמא נגע ולעיל קתני מפקידין אצלם:

מאי קארי לה - הא איתרצא לה הכי:

למירמא אחריתי עלה - על הדא דקתני בחזקתן למעשרות ולכך קבעה בגמ' הכא למירמא עלה ולפרושה דלא תקשי לן:

הנותן לחמותו - עיסה לתקנה לו והוא חבר והיא אשת עם הארץ והטבילה לכך:

שהיא חשודה מחלפת המתקלקל - ונותנת לו היפה שלה הלכך מעשר את שהוא נותן לה שאם תחליפנו נמצא מאכילה שאינו מעושר ואת שהוא נוטל הימנה שאם החליפתו נמצא אוכל שאינו מעושר:

רוצה היא כו' - ולא לרעה היא מחלפת:

לפונדקית - תלמיד היושב לפני רבו ונתאכסן אצל עם הארץ פונדקית אופה לו את עיסתו:

שחשודה מחלפת - לא גרסינן הכא המתקלקל:

התם נמי לטובה היא מתכוונת - ומוריא לעצמה הוראת מצוה בחלוף זה:

בר בי רב כו' - חמימא וקרירא לאחר ב' ימים או ג' היא מחליפה:

טוחנת - מסייעתה:

בזמן שהיא טמאה - אשת חבר דכיון דבימי טומאה אינה רגילה ליגע בטהרות לא חיישינן שמא תטול ותתן לתוך פיה:



נותנת לה - אלמא חשודה אשת עם הארץ לגנוב משל בעלה וליתן לחברתה:

מוריא - מורה הוראת היתר לעצמה:

העיד ר' יוסי כו' - ברייתא היא:

אין עושין חלת עם הארץ בטהרה - עם הארץ שאמר לגבל חבר הפרש חלה מעיסתי ועשה אותה בטהרה לא ישמע לו שהרי כבר נטמאה כל העיסה ביד עם הארץ והכהן יסמוך על הגבל שהוא חבר ויהא סבור שהחלה טהורה:

אבל עושין - תחילת העיסה בטהרה:

בכפישא או באנחותא - כלים של בלאי חמתות ואין רגילים ליתן בהם עיסה וטומאה אין מקבלין:

ואינו חושש - הגבל שמא יגע עם הארץ בחלה ויטמאנה ולקמיה מפרש טעמא:

ואין עושין תרומת זיתיו בטהרה - לאחר שהפך זיתים לתתן לבית הבד אין מפרישים בדדים חבירים תרומה מהן לעשותן בטהרה לפי שכבר הוכשרו במעטן ונטמאו והכהן סומך עליהם וסובר שהן טהורים:

וטעמא מאי - שרו רבנן לאקולי בתרומה כי האי קולא דאיכא למיחש דלמא הדר נגע:

דלא נפיש אגריה - ששכרו מועט לפיכך הוא עני וצריך למזונות:

דלא שכיח - להשתכר כי אם משנה לשנה להכי צריך למזונות:

דאמרינן - לאיים עליו:

אם נגעת בה - ותטמאנה:

הדרא לטיבלא - והוא אינו חשוד לאכול טבל שבמיתה:

לתקוני קמכוין - שהרי בא אצלו לתקנה לו:

מיכפת לא איכפת ליה - בתמיה:

בשלמא התם - גבי חלה:

איכא היכרא - שהניחה בכלים שאין עשויין להניח בהן עיסה ונזכר על שאיימנו עליו:

מאי היכרא אית ליה - דלידכר:

בכלי גללים - שאינן מקבלים טומאה דאי נגע בכלי לא מקבל טומאה ובעיסה גופה אית ליה היכרא משום הני כלים שאינו רגיל להשתמש בהן ועם הארץ לא אחמור רבנן עליה כולי האי לשוייה כזב גמור לטמא במשא:

בכלים של עמי הארץ - שאין מקבלין טומאה הראויים להשתמש בהן חבר:

עודרין - חופרין:

ואין כופלין - דהא דנותנים שלום לעובד כוכבים מפני דרכי שלום הוא דשרי ומשום דרכי שלום בחדא זימנא סגי:

למימרא להו אחזוקו - כשאומרין לעושי מלאכה העוברים עליהם תחזקנה ידיכם:

אשרתא - אף הוא לשון חיזוק כמו אישרנוהי (כתובות דף כא.):

שלמא למר - ולא היה מתכוין לברכו אלא לבו היה לרבו:

השתא אחזוקי מחזקינן - ידיהם בדבורא בדבר האסור לישראל כגון עבודת שביעית:

שואלים בשלומן - כל ימות השנה מיבעיא:

ליום חגם - ולא חיישינן דלמא אזיל ומודה:

לא יכנס כו' - דכיון דאחשביה כולי האי דלמא אזיל ומודי:

בר אוריין - בן תורה:

פלגאה - חולק על החכמים שהיה מצערו למר עוקבא שהיה אב בית דין כדאמרי' בפרק קמא (לעיל דף ז.):

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/גיטין/פרק_ה"