רש"י על הש"ס/גיטין/פרק ב





כבינתי - נושק"א בלע"ז (סיכה, מכבנה (וראה לעיל שבת נד. ונז.)):

והיא בי"ב מנה - כך היתה שוה:

תקברם אמם - קללה היא כלומר לא יעלו על לב ולא יזכרו בבית המדרש לראיה לפי שרשעים היו שהיו מקיימין קוצים בכרם ולר"א כלאים נינהו ולא נלמד מהן ראיה לפי שלא דקדקנו בהן איך היתה אותה צואה שמתוך שהיו רשעים לא הוזכרו בבהמ"ד:

תנא קמא כר"א - דאמר שכיב מרע ובריא שוים הלכך הולך דידיה לאו כזכי דמי:

ויש אומרים כרבנן - דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי ואפי' לא מת משלח נמי יתנו ליורשי מקבל כל זמן שלא חזר משלח מדבריו:

כר"א - מדתלו טעמא במיתה הא אם לא מת יחזרו לו:

מספקא להו - אי כר"א אי כרבנן והיכא דמית נמי מספקא להו אי מצוה לקיים דברי המת או לא:

תני - במילתיה דר"ש יחזרו למשלח ולא תתני ליורשי משלח דבלא מת עסקינן:

פרק שני - המביא גט


מתני' המביא בפני נחתם חציו - אחד . מן העדים:

א' אומר בפני נכתב ואחד אומר כו' פסול - אי כשהגט יוצא מתחת ידי האחד שהוא מביאו ואין חבירו שליח בהבאתו משום הכי פסול דלשליח אצרכוה רבנן למימרינהו לתרוייהו ולמאן דמוקי לה נמי בגמ' בששניהם שלוחים אפ"ה פסול כיון דחד הוא דאיכא אחתימה ואיהו לא מסהיד אכתיבה אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא בעד אחד כדאמרי' בפ"ק (לעיל דף ג.):

שנים אומרים בפנינו נכתב ואחד - שלישי אומר כו' נמי פסול משום האי טעמא:

ור' יהודה מכשיר - דכיון דמצרכינן לאסהודי נמי אכתיבה או הוא או אחר תו לא אתי לאיחלופי ובגמ' אמרינן דחלוק היה ר' יהודה אף בראשונה אאחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם:

א' אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר - בגמ' מפרש לה:

גמ' שיטה אחת - שיטה ראשונה שבה שם האיש והאשה והזמן:

אמר רב חסדא כו' - לאו לפרושי מתני' אתא ולאוקומי מתני' בהכי אלא סברא דידיה מוסיף ואמר רבותא דאפי' שנים מן השוק מעידין שהן מכירין יד עד חתימת השני שלא העיד השליח עליו פסול:

קיום הגט - היינו עדים המעידין על חותם העדים:

תקנת חכמים - עדות השליח שהאמינוהו חכמים כשנים:

מי איכא מידי דאילו אמר חד כשר - אם היה אומר השליח אני מכירם כשר ואפילו לא אמר בפני נחתם דהכי אמרינן בפ"ק (לעיל דף ג.) דכי אמר יודע אני נמי מהימן בשמעתא קמייתא:



הוא ואחר - השליח ואחר מן השוק עמו ואם לא היה מעיד עליה אלא השליח לבדו ואפי' אמר יודע אני היה כשר אבל עכשיו שהיה אחר עמו פסול:

אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא - כגון שנים החתומים על השטר ומת אחד מהם ובא זה ואמר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חברי ונצטרף אחד מן השוק עמו להעיד על כתב יד המת אמרינן בפרק ב' דכתובות (דף כא:) דאינו קיום עד שיהו ב' מן השוק מעידין על חותם המת דא"כ נפיק תלתא ריבעי דממונא אפומא דחד דקי"ל (שם) נאמן אדם לומר זה כתב ידי הרי חצי עדות ואם בא להצטרף להעיד על חותם חבירו עם אחר הרי ג' רביעית העדות על פיו ורחמנא אמר (דברים יז) על פי שנים דמשמע פלגא אפומא דהאי ופלגא אפומא דהאי וגבי גט נמי אי אמר בפ"נ חציו מהימן כתרי דשליח הוא ובחציו השני הוא מצטרף עם אחר לקיימו בתורת שאר קיומי שטרות והכא גבי גט לא חיישינן לה דהא בלאו אחר הוי מתכשר אפומיה דהימנוה רבנן כתרי אלא משום גזירת שאר שטרות הוא:

נכי ריבעא דממונא - כל הממון יוצא על פיו חסר רביע:

אני הוא עד שני - היינו קיום הגט כשאר שטרות דאדם מעיד זה כתב ידי:

אלא - לאו על כרחיך משנה יתירא דנקט רבותא אתא לאשמעינן מאי דלא אשמעינן באחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם והיכי דמי כגון דבחציו השני יש עדות כדרבא או כדרב אשי ולאפוקי מדרב חסדא דכיון דמתני' משום רבותא אתא ולא פירש מאי רבותא אתא לאשמעינן על כרחיך אי אתה רשאי לתפוס המרובה כגון דרב חסדא אלא רבותא זוטרתי כגון דרבא ורב אשי דהא לא שמעת מינה רבותא אלא משום דמשנה יתירא היא וכי משמע לן אפי' רבותא זוטרתי תו לאו משנה יתירא היא ואי הא דרב חסדא הוה משמע לן פרושי קמפרש לה וא"ת לאפוקי נמי מדרבא ולא אשמעינן אלא הא דרב אשי דהיא זוטרא דרבא נמי לא עדיפא מינה דהא בשאר שטרות נמי פסול כי נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד הילכך בגט נמי שייך למפסל משום שאר שטרות דלא ליחליף והא דלא גזרי' בשליח לחודיה כי אמר בפני נכתב ונחתם אהא עביד רבנן היכירא דאצרכוה לאסהודי אכתיבה משום דלא ליתי לאיחלופי וכדאמרינן בפירקא קמא (לעיל דף ג.):

אמר לך רב חסדא ולטעמיך - דבעית למימר דמתני' לאשמעינן רבותא אתא ומדלא פריש דידיה ש"מ לא סבר לה:

בפני נכתב אבל לא בפני נחתם - מאי אשמעינן השתא בפני נכתב כולו בפני נחתם חציו פסול הכא דלא מסהיד כלל מיבעי' אלא על כרחיך תשני דמתני' כל חדא לא אשמעינן אלא היא גופה מאי דתני בה ודקשיא לך ליתני בתרייתא וכ"ש קמייתא לא זו אף זו קתני ואורחא דתנא דנקיט ברישא מילתא דפשיטא והדר מוסיף עלה מילתא דרבותא וקאמר הכי לא זו בלבד דלא אסהיד כלל אלא אף זו בפני נחתם חציו פסול:

ה"נ - לדידי לעולם בפני נחתם חציו דמתני' לא איירי לאשמעינן שום רבותא ואי הוה נחית לרבותא הוי תני לה לדידי אלא היא גופה הוא דאשמעינן כדקתני דלא קמסהיד איניש באידך חציו מידי ודקשיא לך אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם מינה שמעינן דכ"ש הא ודאי אי תנייה ברישא תו לא איצטריך למיתני הא אבל השתא דתנא הא ברישא מוסיף ואומר ולא זו בלבד דליכא סהדותא דאידך חציו אלא אף זו דהאי קא מסהיד אכולה כתיבה והאי קמסהיד אכולה חתימה פסול:

גידוד חמשה - לענין שבת דבעינן מחיצה גבוהה עשרה או עמוק עשרה לרה"י ואם היה חריץ עמוק חמשה והיקיפו מחיצה חמשה:

אין מצטרפין - להיות בתוכו רה"י ואיידי דאיירי לעיל באו כולו בקיום הגט כו' נקט נמי הא:

דקא משו בי תרי מרביעית - והיינו לחצאין דלכל חד פלגא שיעורא:

מרביעית - כלי מחזיק רביעית מלא מים:

ואפי' לשנים - כיון דמעיקרא הוה שיעורא וקאתו משירי טהרה הכי מפרש בכל הבשר (חולין קז.):

דמשי חדא ידיה - והדר משי לאידך:

הנוטל ידו אחת - מן הכלי בזריקה על ידיו כתיקון חכמים:

ואחת בשטיפה - בנהר במ' סאה:

פלגא פלגא דידיה - עד הפרק הוי מצות נטילה ונטל חצי השיעור תחילה ונגבה וחזר ונטל חצי האחר:

דאיכא משקה טופח - כשחזר ונטל חצי השני לא ניגב הראשון לגמרי דעדיין משקה טופח:



הנצוק - קילוח:

והקטפרס - הר משופע שמדרונו מחודד הרבה:

אינו חיבור - לטומאה כגון המערה מכלי טהור לכלי טמא ונצוק הקלוח מחבר משקה שני הכלים אינו חיבור לטמא משקין העליונים וכן הקטפרס אם העבירו דרך דף הנתונים במדרון והתחתונים מחוברים לטומאה אין העליונים טמאים וכן אם היתה עריבה ארוכה ובשני ראשיה משקין אחד טמא ואחד טהור ומשקה טופח מחברן אינן חיבור לטמא הטהורים וכן לטהרה לענין מקוואות שני מקוואות שאין באחד מהן ארבעים סאה ונצוק וקטפרס ומשקה טופח מחברן אינו חיבור:

טופח להטפיח - שיש משקה הרבה שאם טפח בו יכול להטפיח במקום אחר:

חיבור - לטומאה ולטהרה וקס"ד דהוא הדין לנטילה דחשיב כמאן דעביד בהדי הדדי:

דלמא - הא דקתני חיבור:

לענין מקוואות - קאמר ור' יהודה היא משום גוד אחית (כדתני') כו' ומיהו לענין נטילה מבעיין אי הויא נטילה כתיקונה לחצאין או לא ואין ראיית חיבור מקוואות ראיה לכאן דאנן לאו משום חיבור מבעי לן:

מכוונות - לא פחות ולא יותר:

השני טמא - שחסר המקוה על ידי הראשון:

נוגעות במים - בשעת טבילת השני:

אף השני טהור - דכמאן דמחברי מים שעל הראשון למי המקוה דמו:

הבא ראשו ורובו - כשהוא טהור במים שאובים בתוך הכלי:

טמא - לתרומה עד שיטבול ומגזירת שמונה עשר דבר היא ובפ"ק דמסכת שבת מפרש מ"ט גזור עליה לפי שהיה להם מערות סרוחים לטבילה ולאחר טבילה היו רוחצין בשאובין והתחילו לומר לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין וגזרו עליהן ושוב גזרו על טהור שנפלו עליו שלשה לוגין מים שאובין דאי לא הא לא קיימא הא:

חציו בביאה - בתוך הכלי וחציו בנפילה שנפלו על חצי גופו שלשה לוגין:

בעל קרי חולה כו' טהור - לדברי תורה דעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין קודם שיעסקו בתורה והקלו על החולה בנתינת תשע קבין אפי' שאובין במסכת ברכות אבל לטהרו ליכנס במקדש בעינן ארבעים סאה:

וחציו בטבילה - שנכנס חציו לתוך המקוה ועל חציו נתן ט' קבין שאובין:

שאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם - שאין שניהם שלוחין בהבאתו דלא הוו שנים שהביאו גט אלא אחד הביאו צריך המביא לומר בפני נכתב ובפני נחתם וזה לא אמר:

אבל הגט יוצא - בב"ד:

מתחת ידי שניהם - ששניהם אדוקין בו ושניהם שלוחין:



כשר - ואע"ג דלא כלום קאמרי דלחד אצרכוה למימר תרוייהו דלא ליחלפו בקיום שטרות דעלמא אפ"ה כשר דקסבר שנים שהביאו גט אין צריכין לומר כו' דטעמא משום שאין עדים מצויין לקיימו והרי עדים מצויין לקיימו ואי קשיא כיון דסוף סוף שנים הן מה לי שניהם שלוחים מה לי אחד מהם הרי עדים מצויין לקיימו לא פלוג רבנן בין בא עם חבורת אנשים לבא יחידי דאין מבחין ובודק באלה דלא מוכחא מלתא ואם באת להכשיר את זה יכשירו את זה אבל כששנים הביאוהו מלתא דמוכחא ולא שכיחא היא ולא אחמור בה רבנן:

סיפא דקתני - פלוגתא דר' יהודה ורבנן על כרחיך בשאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם הוא דאי שניהם שלוחין מכשרי רבנן ואע"ג דאמירה דידהו לא כלום היא דהא שנים שהביאו גט אין צריכין לומר:

במאי פליגי - הואיל ואחד מביאו והוא לא אמר כתיקון חכמים אמאי קמכשר ר' יהודה:

ת"ק סבר - אף על פי שהגט יוצא מתחת עד החתימה והשליח הימנוהו רבנן כתרי אפילו הכי כיון דלא אמר נמי בפני נכתב פסול גזירה דלמא אתי לאיחלופי כו':

ורבי יהודה סבר - כיון דאצרכיניה תרי אחריני במקומו לאסהודי אכתיבה תו לא אתי לאיחלופי:

צריכין - ואלו לא אמרו כתיקון חכמים דכיון דחד הוא דאסהיד אחתימה אתי לאיחלופי הואיל ואיהו לא אמר אכתיבה:

סיפא דקתני - פלוגתא נימא דומיא דרישא דאפילו גט יוצא מתחת ידי שניהם פסלי דהא צריכין לומר והני לא כלום קאמרי דאי גט יוצא מתחת ידי עדי הכתיבה האי דחתימה לאו כלום הוא שאינו שליח בדבר ואי מתחת יד אחד מאלו ועד החתימה או שלשתן שלוחין בו כיון דאחתימה חד הוא דאסהיד ואיהו לא אמר אכתיבה אתי לאיחלופי בעלמא:

במאי פליגי - כלומר ר' יהודה אמאי אכשר:

תנא קמא סבר לפי שאין בקיאין לשמה - הלכך שנים שהביאו גט צריכין לומר והני לא כלום אמרו כדאמרן:

ורבי יהודה סבר לפי שאין מצויין לקיימו - הלכך שנים שהביאו גט אין צריכין לומר ולא איכפת לן:

רבא מתרץ כלישנא קמא - דאין גט יוצא מתחת ידי שניהם דאי שנים הביאוהו דכולי עלמא כשר דאין צריכין לטעם לפי שאין עדים מצויין והכא כשהביאו א' אותו שהעיד על החתימה וטעמא דר' יהודה כדאמרן לעיל דכיון דאיכא תרי אחריני אכתיבה לא אתי לאיחלופי:

ורבה - מוקי לה כלישנא בתרא ואמר לך הכא דמכשיר רבי יהודה לאו משום דשנים המביאין גט אין צריכין אלא לאחר שלמדו עסקינן דלמאי ניחוש לה אי לשמה הא איכא אי לקיימו הא איכא דשנים הם ורבנן דפסלי גזרי שמא יחזור דבר לקלקולו ורבי יהודה סבר לא גזרינן דתרי דמייתי גיטא לא שכיחא ולא גזרו בה רבנן:

ולפלוג נמי רבי יהודה ברישא - באחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם כיון דיוצא מתחת ידי שניהם דלקיימו ליכא למיחש ולשמה נמי הא למדו ולקלקול לא חייש:

לא למעוטי בפני נחתם אבל לא בפני נכתב - דחד הוא ופסולי' משום גזירה דלמא אתי לאיחלופי הוא:

אתמר נמי - כלישנא בתרא דרבי יוחנן דבגט יוצא מתחת ידי שניהם מחלוקת:



חברא - פרסאי:

שקלה לשרגא - שיש לפרסיים יום איד שאין מדליקין אור באותו יום אלא בבית ע"ז שלהן:

אמר - רבה בר בר חנה:

רחמנא או בטולך - או החביאנו בצילך או הגלונו בצל בני עשו שהן מכבדין אותנו:

הבין דרכה - של תורה ולומדיה היכן היא ראויה להתיישב:

גזירות - שגוזרין שמד שלא יתעסקו בתורה ולא יקיימו מצות:

והגלה אותן לבבל - בחורבן הבית:

הא מקמי דניתו חברי לבבל - בימי כשדים נבוכדנצר ואויל מרודך ובלשצר:

לבתר דאתו חברי - משכבש כורש את המלכות ומלך בבבל:

מתחת יד עד כתיבה - דהשליח נאמן כשנים:

פסול - ואע"פ ששניהם הביאוהו:

זימנין - פעם אחרת:

אשכחיה - ר' אסי לר' אמי:

יתד היא - לשון אחרון זה אמת:

מתני' נכתב בלילה ונחתם ביום - היינו חד יומא ואין כאן גט מוקדם:

ביום ונחתם בלילה - מוקדם הוא דמשמע דמההוא יומא איגרשה ולא איגרשה עד למחר ובגמרא מפרש מאי פסוליה:

כל הגיטין - של מכר ומתנה והלואה:

פסולין - דאתי למטרף לקוחות מיומא דכתיבה ושלא כדין:

חוץ מגיטי נשים - דלאו לגוביינא עבידא ובגמרא מפרש לה:

גמ' מפני מה תיקנו זמן בגיטין - כיון דלאו שטרא דגוביינא הוא:

משום בת אחותו - והיא אשתו ושמא תזנה תחתיו וחס עליה שלא תחנק וכותב לה גט בלא זמן ונותן לה וכשמעידין עליה בבית דין מוציאה גיטה ואומרת גרושה הייתי ופנויה באותה שעה:

משום פירות - שמזמן הגט ואילך אם ימכור הבעל בפירות נכסי מלוג שלה תגבם ואם לא היה בו זמן יהיה מוכר והולך וכשתתבע לדין הויא ידה על התחתונה שיאמר לה קודם גירושין מכרתי:



לא שכיח - ולא חשו בה רבנן:

עד שעת נתינה - הלכך זמן כתיבת גט לא מהני מידי דכי אתיא למיטרף בעיא לאתויי סהדי אימת מטא גיטא לידה:

משום הכי מכשר ר' שמעון - בגט מוקדם כדאמר לקמן קסבר ר' שמעון כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות הלכך אם אתיא למיטרף לקוחות דפירות מיום כתיבה שפיר עבדא וטעמא דרבנן לקמיה מפרש:

אלא לרבי יוחנן - דאמר זמן משום בת אחותו איתקן:

מאי טעמא דרבי שמעון דמכשיר - הא זמנין דזנאי באותו יום ועודנה אשת איש דכל זמן שלא נחתם לא ניתן לה וכשמעידין על זנותה מוציאה גיטה וכתוב בו מאותו יום ואומרת גרושה הייתי:

אליבא דר' שמעון לא קאמינא - דלר"ש ודאי זמן לאו משום בת אחותו איתקן אלא משום פירות:

אליבא דרבנן - דמשום הכי פסלי רבנן דקא סברי זמן משום בת אחותו:

בשלמא לר' יוחנן - דאמר לרבנן משום בת אחותו ולר' שמעון משום פירות:

היינו דאיכא בין רבי שמעון לרבנן - טעמא דפלוגתייהו בהכי לרבנן פסול גט מוקדם משום בת אחותו ולר"ש כשר דקסבר זמן משום פירות איתקן והלכך גט מוקדם כשר דאי טרפא משעת כתיבה שפיר טרפא דהא נתן עיניו לגרשה:

מאי איכא - במאי פליגי ואמאי פסלי רבנן הא שפיר טרפא דהא להכי איתקן זמן:

עד שעת חתימה - דלרבנן לא בעיא למיטרף אלא מחתימה ואילך הלכך מוקדם פסול דכי מפקא ליה אתיא למיטרף מיום כתיבה דסברי בו ביום נחתם:

שמעינן להו - לרבי יוחנן וריש לקיש:

ג' גיטין פסולין - ואחד מהם יש עליו עדים ואין בו זמן ותנן דאם ניסת הולד כשר כיון דאי עבד שפיר דמי:

מה הועילו חכמים בתקנתם - משום בת אחותו ומשום פירות:

אהנו דלכתחילה לא תינשא - וכיון דהכי הוא אי בעי לכתוב גט בלא זמן לחפות על בת אחותו או למכור בפירות לא כתבו ליה סופרי הדיינים ולא חתמי עליה סהדי:

גזייה לזמן ויהביה ניהלה - לאחר שכתב בו זמן חתכו כדי לחפות על בת אחותו או למכור בפירות ויהביה ניהלה ואמרי' דגט שאין בו זמן אם ניסת הולד כשר וכשמוציאתו הרי היא בחזקת מגורשת ולא מיקטלה מה הועילו חכמים בתקנתן:

לרמאי לא חיישינן - לרמאות כזה שהוא ניכר ונגלה לא עבידי אינשי דעבדי ולא חשו רבנן להכי:

כתוב בו - זמנו בשבוע פלונית של יובל ולא כתב איזו שנה או כתב שנה ולא כתב חדש או כתב חדש ולא כתב שבת או כתב שבת ולא כתב יום מאי:

א"ל כשר - לכתחילה:

מה הועילו חכמים בתקנתם - הא לא ממנעי מלמכתביה נהליה:

לשבוע דקמיה - שאם זינתה תיהרג:

ולשבוע דבתריה - לפירות שאם ימכור בהם תוציא גיטה ותגבם ואי אפשר לפרש דלשבוע דקמיה אהני לפירות שלא תטרפם מלקוחות דבלאו זמן נמי לא טרפה דידה על התחתונה עד דמייתה ראיה דבתר גירושין זבין ולשבוע דבתרא לא מהני לזנות דלא תיקטול דבלאו זמן נמי לא מיקטלה דספק נפשות להקל:



ואותביה בכיסתיה - ימים רבים:

דאי מפייסה - בהדיה בקטטות שביניהם:

תיפייס - ולא יגרשנה ולא איפייסה וגרשה ומכי מטא גיטה לידה הוא דאגרשה:

לא מקדים כו' - לא רגילי למיעבד הכי לאנוחי בכיסתיה דכיון דלא ניחא ליה בגירושין פורענות הוא לגביה ולא מקדים ליה:

מה הועילו חכמים בתקנתן - בין לענין פירות בין לענין זנות דטרפה לקוחות מיום הכתיבה:

קלא אית להו - ובין לענין זנות ובין לענין פירות בעיא לאתויי ראיה אימת מטא גיטה לידה:

מאימתי מונין לגט - ג' חדשים שהאשה צריכה להמתין:

ב' נשים בחצר אחת - של אדם א' שפירש לים ומסר שני גיטין לשתי נשיו בו ביום אלא שזה קדם לזה כתיבתו חדש ולשמואל זו תינשא לסוף ב' חדשים וזו לסוף ג' יתמהו בני אדם שראו שנתגרשו ביום א':

גט ישן - לקמן (דף עט:) תנינא דאין אדם מגרש בגט ישן ואיזהו גט ישן כל שנתייחד עמה מאחר שכתבו לה וטעמא שמא יאמרו גיטה קודם לבנה שמא תתעבר ותלד בין כתיבתו לנתינתו ולאחר זמן יאמרו הגט קדם ובזנות נתעברה:

המשליש - מסר הגט לשליש כדי לגרשה בו לסוף ג' חדשים והוא הלך לדרכו:

מותרת לינשא מיד - דמשעת כתיבה מנינן:

מאימתי כתובה - כשאר שטר חוב ומשמטתה שביעית:

משתפגום - שתפרע קצת דגלי דעתה דעומדת ליגוש וליפרע:

ותזקוף - עליו המותר במלוה דנפקא לה משום כתובה ומעשה ב"ד שאינו משמט וחל עלה שם שטר חוב:

פגמה - כיון דגלי דעתיה בפרעון קרינא ביה לא יגוש:

זקפה - במלוה:

אונס - את הבתולה חייב חמשים כסף:

וקנס - דמוציא שם רע:

מאימתי נזקפין - כלומר מאימתי הויא כזקיפה:

העמדה - הרי היא כזקיפה:

כמעשה ב"ד דמיא - דתנאי ב"ד היא:

מה מעשה ב"ד - חיוביה משום פסק דין הוא ואע"ג דלא איחתים הלכך אין שם הקדמה ונכתבים ביום ונחתמין בלילה:

אף כתובה - משעת כתיבה דנכנסה לחופה דקירוב חתנות הוא חייל שעבודה ואע"ג דלא אחתים:

עסוקים באותו ענין הוו - מכתיבה עד חתימה ואפי' בשאר שטרות כשר:

לא שנו - דשטרות הנכתבים ביום ונחתמים בלילה פסולים:

אבל עסוקים באותו ענין - כיון שהעדים מזומנים לחתום אלא שבעל כרחם צריכים להמתין עד שיסיים הסופר את השטר אע"ג דאיתרמי ליה חתימה לאורתא:

כשר - שהרי משעת כתיבה נמי אית ליה קלא:

אין לו פירות - וכי טרפה מזמן כתיבה בדין טרפה:



שמא פייס - את אשתו בתוך כך ובא עליה והוי גט ישן:

קלא אית ליה למילתא - שהשכנים והשכנות שומעין תגר וקטטה שבין איש לאשתו וכאשר ישקוט את ריבם הכל מרגישים:

אמר ר' יוחנן שנים - נתכוין לחתום בו לשם עדים:

וכולם - לא החתים בו אלא לביישה ברבים ותנאי גמור הטיל בגט זה דלא ליהוי גיטא אלא א"כ חותמין בו כולן:

כולם משום עדים - נתכוון להחתימם:

ושנים חותמין - וקשיא לתרוייהו דאמרי כולם צריכים לחתום:

אלא דאמר כולכם - דלא שוויא גיטא עד דחתימי כולהו:

מאי בינייהו - בין משום תנאי בין משום עדים כולם צריכים לחתום דה"נ תנן בסיפא דההיא כולכם כתבו גט לאשתי אחד כותב וכולם חותמין:

ועד עשרה ימים - וקודם שנתנו לה חתמו כולן:

ומ"ד משום עדים פסול - דלא הוי עדות שלימה עד שיחתמו כולם וכיון דכולם לא חתמו ביום כתיבתו הוי ליה מוקדם:

נמצא א' מהן קרוב או פסול - וקי"ל בסנהדרין (דף ט.) אפילו מאה עדים ונמצא אחד קרוב או פסול עדותן בטלה:

אי חתים בתחילה קרוב או פסול - בשנים הראשונים חתום הקרוב וכולן חתמו בו ביום:

אמרי לה כשר - למאן דאמר משום תנאי דאע"ג דאיחתים ברישא קרוב או פסול העדות תתקיים בראויים לעדות והוא יחשב לתנאי דמסתמא את הכשרים מינה לשם עדות והקרוב לתנאי:

אתי לאיחלופי בשטרות דעלמא - דכיון דחתם ברישא אתי למימר זה ודאי לשם עדות חתם ויכשירו קרוב בכל השטרות:

ההוא דאמר לעשרה - כולכם כתבו גט לאשתי:



כדאי הוא רבי שמעון - דמתניתין דאמר נכתב ביום ונחתם בלילה כשר:

לסמוך עליו בשעת הדחק - שהלך זה לדרכו או ניסת כבר בגט זה:

סבירא ליה - לרבי יהושע בן לוי:

וכולן משום תנאי - ואין כאן הקדמה דתנאי נינהו ואפילו לרבנן כשר:

מתני' על העלה של זית - תלושה:

ונותן לה את הפרה - בגמרא מפרש טעמא:

גמ' סמא - אורפימנ"ט:

סקרתא - צבע אדום שקורין מיניא"ו. קומא. שרף האילן:

חרתא דאושכפי - אדרמינ"ט (אדרימינ"ט: צבע שחור) :

במי טריא - מי גשמים לשון מורי מי טריא מים ששורים בו פרי שהוא כעין עפצים גל"ש (גלי"ש: עפצים (גידולים טפיליים בעלה האלון)) בלע"ז:

באבר - ששף העופרת במים ומשחירים:

בשחור - פחמין:

ובשיחור - חרתא דאושכפי:

על גבי סיקרא - שתי אותיות של סיקרא והעביר עליהם דיו בשבת:

מוחק - ע"מ לכתוב שתי אותיות בשבת חייב וזה מוחק התחתונות סיקרא וכתב העליונות דיו:

פטור - שהרי הוא בתחילה לא כתב ולא מחק:

מוחק הוא - ולא כותב שמתחילה היה כתוב הגון מעתה:

מקלקל הוא - והוה ליה כמוחק ע"מ שלא לכתוב ולמאן דמיחייב לא הוה מקלקל כל כך שהרי כתבו ניכר:

כתב עליון כתב לענין שבת - דהא אמרת לעיל חייב שתים:

וכי מפני שאנו מדמין - שאנו אומדים וסבורים ואומדין מאומד לבנו להחמיר:

נעשה מעשה - להקל אפי' לענין שבת אם בא מעשה לידינו בזמן בית המקדש לא הייתי סומך על דברי להביא חולין לעזרה:

מדמין - שושפצי"ר (שושפיציי"ר: לחשוד) כמו כמדומים:

מקרעין - מסרטין:

והתני רבי חייא כתבו באבר כשר - וכיון דכתב גמור הוא הוה ליה כדיו על גבי סיקרא דקאסרינן לעיל:

באבר - לשפשף בחתיכה של אבר על הקלף ומשחירו אינו כתב:

במיא דאברא - מים ששרה בהן שחיקת אבר:

במי מילין - מים ששרה בהן עפצים שחוקים:

הא דאפיצא - הקלפים מעובדים בעפצים רושמין עליהן את העדים במי מילין דלא הוי כתב שהרי מראה הקלפים כמראה הכתב ואינו ניכר הלכך אין מי מילין על גבי מילין ומתנית' בדלא אפיצן:

ברוק - רושמין להם ברוק:

תוראה - ספסר של שוורים:

בגיטין - משום עיגונא כדלקמן דלא משכחינ' סהדי בקיאי ובתוך כך יפרש זה לים או ימות ותיזקק ליבם:

אבל בשאר שטרות - יחזיר אחר העדים בקיאים לחתום:



כוותיה דרב - דאמר מקרעין להן נייר:

כרבנן - דמכשירי לכולהו:

תרגמא - להא דרב גמדא:

אקריאה - שאם יודעין לחתום אע"פ שאין יודעין לקרות שפיר דמי וקרו קמייהו אחריני כרבנן ודרב כהנא בשאין יודעין לחתום וגבי חתימה אמרן לדרב כהנא לעיל:

רב יהודה - זקן היה ועיניו כהות וכשהיה צריך לחתום בעד או בדיין מצטער בקריאת שטר וקורהו וחותם:

מרא דארעא דישראל - בקי מכל חביריו ובמס' נדה מפרש אמאי קרי ליה מרא דארעא דישראל בפרק שני (דף כ:):

רב נחמן - דיין היה ממונה מפי ריש גלותא וחתנא דבי נשיאה כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכד:) וסופרי הדיינים יראים ממנו ולא משקרי:

דעביד בערכאות - וחותמיהם עובדי כוכבים דאכשרנא להו לעיל (י:):

ממשעבדי - והא דאמרינן בפ' קמא מבני חורי ולא ממשעבדי בנעשה בהדיוט דלית ליה קלא:

דחתימו עליה סהדי ישראל - וישראל עשאוהו אלא שכתבוהו לשון פרסי:

שכתבו - כתב שלו:

בגיטין - משום תקנת עגונות:

שמא במי מילין כתבוהו - ונבלעו ואמרן לעיל כתבו במי טריא ואפצא כשר:

נייר - סתם נייר של עשבים הוא ולא קלף מעובד עפצים דאי עפיץ הא אמרן אין מי מילין על גבי מי מילין:

שטר פסים - שטר פיוסים שאומר לחבירו אוהבו ומאמינו שיכתוב לו על עצמו שטר חוב כדי שיראה עשיר:

שטר אמנה - שכתב ללות ולא לוה והאמינו לוה למלוה שלא יתבענו אלא אם כן ילונו ומסר לו את השטר:

לאוסרה - משום אשתו:

הא ליכא כתב לא - דאי בנייר חלק נמי אמרינן מגורשת מכדי תנא אתא לאשמועינן דאע"ג דלא אקרינא אי גיטא הוי אי לא כיון דאמר לה גיטא הוא לא הדר ביה תו ומחזקינן דגיטא הוא ואי בנייר חלק נמי סבירא ליה הכי לאשמועינן רבותא יתירתא דנייר חלק:

כי אמר שמואל - נמי שמגורשת לא בסתמא אלא בדקינא ליה לנייר:

במיא דנרא - צבע שקורין פוייל"י (פויי"ל: צבע (המשחזר כתב שנמחק) [לפי בלונדהיים כוונת רש"י לצבע העשוי ממין חזזית, אך לפי הערוך מדובר כאן בקליפה של לימון]) ומעבירים מי הצבע עליו ופולט אותיות שבלע ונראות:

השתא הוא דפלט - וכשהיו בלועות לא היה כתב:

חיישינן - שמא לא נבלעו יפה ואם מת אסורה לכהן וחולצת ולא מתייבמת דספק גרושה היא:

הני בי תרי - עדי מסירה:

לבי ידיה - תחת כנפיו:

לא שכיח - וזו היא שזרק זה ואין לחוש שמא גט זרק לה ואבד:

אבל תרתי תלת - ואנו ראינו שזה לא זרק אלא כתב אחד:

מדהא הואי - על כרחך חדא הויא התם מעיקרא ומדהא הואי חברתה נמי אמרינן הואי התם וזה גט זרק ואימא עכברים שקלוה:

משום מי מילין - שמא כתב לה גט מבחוץ ואינו ניכר:

אין מי מילין כו' - וכל גוילים של ס"ת שלהם עבודים בעפצים:



כריתות דאית בה - שכתובה בה פרשת וכתב לה ספר כריתות: לה לשמה:

יהב זוזא לספרא - לכתוב אותה פרשה לשם גירושיה:

הא בעינן שינה שמו ושמה - דתנן לקמן (דף פ.) דפסול אלמא צריך לכתוב שמו ושמה ואית דלא גרסי שינה ומאן דגריס ליה משום מתני' דלקמן ואגב גררא גריס ליה:

מאי קמ"ל - כל הני פשיטא לן דפרשה שבתורה אינה גט:

עליו קולמוס - על כל אות ואות:

ונתכוין לכתוב יהודה - שהיה טועה וסבור שהוא צריך לכתוב יהודה:

וטעה ולא הטיל בו דלת - הרי השם כתוב אלא שהוא שלא לשמו:

ואנוהו - התנאה לפניו במצות:

איהי כתבה ליה - נותנת שכר הסופר כדאמרינן בגמרא דגט פשוט (ב"ב דף קסח.) משום תקנת עגונות:

אקנויי אקנו ליה רבנן - ההוא זוזא מדידה והוי כמאן דיהיב ליה איהו דהפקר ב"ד היה הפקר:

ונתן - בר נתינה שיהא שוה פרוטה:

העלה של זית - שאינו שוה כלום:

דחזי לאיצטרופי - עם עלין הרבה לשכוב עליהן או למאכל בהמה ואע"ג דלא שוה פרוטה אבל איסורי הנאה לא:

ולא קלסוה - משום דאמר לה משמא דיחידאה:

דרשה - זימנא אחריתי משמיה דרבים כי היכי דליקבלוה מיניה:

אלמא - מדטרח כולי האי דליקבלוה אלמא הלכתא כוותיה:

חקק - בטבלא בסכין:

עבד שיצא - לחירות:

בכתב שחקק על גבי טבלא - דף:

ופינקס - כעין אותן של סוחרים שחוקקים עליהן בעט:

ולא בכתב שעל גבי כיפה - כעין כובע של צמר ונותנות הנשים תחת צעיף קישוריהן כדאמרי' בבמה אשה יוצאה (שבת דף נז:):

אנדוכתרי - תכשיט ורוקמין עליו צורות במחט כעין ברושדי"ר (רקמה) בלע"ז ואם רקמו עליהן אותיות הגט אינו כתב לפי שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד וב' ראשיו תחובים:

הא דחק תוכות - של אותיות וצידיהן והאותיות בולטות אינו כתב לפי שלא צייר את האותיות אלא חקק סביבותיהם והעץ נשאר כמו שהיה בדפוס האותיות מאיליה:

הא דחק ירכותיהן - של אותיות דהיינו הן ממש שישקע הכתב זו היא כתיבה:

לא היה כתבו - של ציץ שוקע אלא בולט כצורות של דינרי זהב:

והא דינרי זהב תוכות הוא - דקא סלקא דעתיה כשהוא מכה בקורנס חותם המטבע על הדינר תוכות וסביבות צורת החותם שהיא שוקעת והם מלאים דוחקין את תוכו וסביבות צורת הדינר וכנגד שקיעת רושם החותם אין הדינר של זהב נדחק ומאיליה הצורה עומדת במקומה וגבי ציץ כתיב (שמות לט) מכתב פתוחי חותם אלמא כתיבה היא:

ואילו הכא יריכות - שהיה הציץ דק כעין טס וצר האותיות מעבר האחד ודוחק ירכותיהן והן בולטות מעבר השני כמו שמציירים כסף וזהב העשוי ליקבע בכלי עץ ששותים בהם יין:

רושמא - חותם המטבע שקורין קויינ"ץ (קוינ"ץ: חרט (לטביעת מטבע)) :

מיחרץ חריץ - התוכות והסביבות של צורתו שהיא שוקעת חורצין ודוחקין תוכות וסביבות של צורת הדינר עד שעומדת צורת הדינר בולטת כמו שהיתה ונפקא מינה שאם חקק את הגט בחותם וכתבו על גבי טס לא הוי כתב דתוכות הוא:

או כנופי מיכנף - צורת החות' שהיא שוקעת כשתוכותיה דוחקים את תוכות של דינר ונכנס הזהב קצת בדוחק בתוך שקיעת הצורה ונמתח מתוך דוחקו ונכנס לתוך הצורה ולאו ממילא הן אלא ע"י מכת הקורנס הצורה עצמה נמתחת לתוך הרושם והרי כתבה בידים:



הא בעינא מכתב - פתוחי חותם:

מגואי - מכה הרושם באותו צד שהצורה בולטת בו אבל ציץ דוחק מאבראי והיא בולטת מגואי:

הא ליכא שאר לא - דמקום גט בעי למיתב לה מתנה גמורה משום גירושין ולא לשם פרעון דכתיב ונתן:

אי אמר לה - לכתובתיך:

אוירא - גליון:

והנייר - כל הנייר אני מעכב לעצמי:

אינה מגורשת - דכיון דהנייר שלו לא נתן לה כלום דנמצאו אותיות פורחות באויר:

הרי זו מגורשת - ותחזיר דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה:

נייר שבין שיטה לשיטה - שלי מהו:

דמעורה - מעורה במקצת שהיו בו אותיות ארוכין המגיעין משיטה לשיטה בראשי כל תיבה ותיבה:

והרי הוא - העבד:

יוצא מתחת ידה - שהביאתו לפנינו ואמרה בעלי נתן לי העבד הזה וגירשני בו כדתנן במתני' ונותן לה העבד:

מהו - מי מהימנה בלא עדי מסירה הואיל ועכשיו הוא ברשותה או דילמא הוא מנפשיה אזל:

להזדייף הוא - דילמא תנאה הוה בגיטא ומחקתיה והדר כתביה:

בעדי מסירה - שקראוהו:

ור' אלעזר היא - דאמר אי אפשר לגט בלא עדי מסירה:

אלא לרמי בר חמא קשיא - דבעיא דידיה בדליכא עדי מסירה היא:

כתובת קעקע - אינה נמחקת עולמית:

הגודרות - בהמות על שם גדרות צאן (במדבר לב):

אין להן חזקה - אדם שתפסן אינו יכול לטעון לבעליהם מכרתם לי דאיכא למימר מעצמן הלכו אצלו:

והרי היא יוצאה מתחת ידו - שהוא בא לגרשה:

לא ידעה לאקנויי - לא גמרה ומקנייה דבר שאין בלבה לתת מתנה גמורה ולא גירשה אלא בשלה ואנן בעינן ונתן:

אף הוא העיד - רבי יהודה בן בבא במס' עדיות:

ה"ג והא בעינא ספר מקנה וליכא - שהמקנה צריך לכתוב את השטר שדי מכורה לך דמההוא קרא נפקא לן בפ"ק דקידושין (דף כו.):

אלא לאו - ש"מ כי מקני ליה שפיר דמי ואף על גב דאין בדעתו של נותן שיעכבנו המקבל אצלו:



זקן שאני דידע לאקנויי - שהוא חכם וידע שאינו שטר אלא אם כן מקנהו לו לגמרי וגמר דעתיה ומקני אבל אשה לא ידעה כולי האי ולא גמרה לאקנויי בדעתה אלא בשאלה בעלמא:

לאחר חיתום שטרות - לאחר שנחתם השטר כתב הערב כתב ידו ואני ערב:

גובה - המלוה ממנו:

מנכסים בני חורין - אבל לא ממשעבדי כיון דליכא שטר בעדים לית ליה קלא והוה ליה כמלוה על פה אלמא כל אדם נמי מקנה דהא האי שטרא כשחתם בו הערב לאחר זמן כבר היה מסור למלוה והיאך נכסי הערב הזה משתעבדים בו והא בעינן ספר מקנה אי לאו דאקנייה ניהליה מלוה לערב וחתם. והדר מסריה ניהליה:

כותבת את גיטה - ומקניא ליה לבעל ויהיב לה ניהלה:

והאיש כותב את שוברו - פרעון הכתובה שפרע ומקנהו לאשה והיא מחתמת עדים ומוסרתו לו לראי' בידו:

עליו - על העבד:

קנאתהו - לעבד בשטר מתנה זה והגט שבידו דהוה ליה האי עבד כחצרה וגיטה וחצירה באו לה כאחד:

וחצר מהלכת לא קנה - דכי אמור רבנן חצרו של אדם קונה לו לאו בחצר מהלכת אמור דשאני מקרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי ורבא גופיה אמרה דלא קני בשנים אוחזין (ב"מ דף ט:):

בכפות - דאינו ראוי להלך:

חצרה הבאה לאחר מכאן - כגון נתן לה גט בחצר חבירו והלך בעל חצר ומכר לה את החצר או נתן לה במתנה והא ודאי אינה מגורשת דמאן מגרש לה דכשנתן הבעל הגט בחצר לא שלה היתה דתקני לה חצרה כאילו נותנו בידה וכי אתא. האי חצר לידה לאו מכח הבעל אתיא לה דניהוי נותן לה החצר והגט ביחד:

מה ידה דאיתא - בגירושין על כרחה:

אף חצרה - בעינן נמי דלהוי בין מדעתה בין בעל כרחה כגון חצר שהיתה שלה קודם שזרק הגט לתוכה:

בעל כרחה ליתא - דאי אמרה אי אפשי לקבל מתנה ממנו לא קניא לה להא חצר ולא מיגרשה ביה דהא אמרה לא ניחא לי למיקני [והא שליחות]. אשה עושה שליח לקבלה מדעתה אבל בעל כרחה אינו נעשה שלוחה שתתגרש בקבלתו אבל הבעל עושה שליח להולכה ונותן לה על כרחה:

וקמשוי שליח לקבלה - בפרקין דלקמן (דף סב:) דנפקא לן מושלח ושלחה קרי ביה ושלחה בלא מפיק ה"א:

קטנה - אביה מקבל גיטה כדנפקא לן בכתובות בפרק נערה (דף מז.) מויצאה והיתה:



לא אפשר למקצייה - דשייך במצות ואינו רשאי לחבל בו ואם חבל בו יוצא לחירות בראשי אברים אלמא אינו רשאי לחבל בו:

ספר - משמע קלף:

וכתב לה מכל מקום - מדלא כתב ונתן ספר כריתות בידה:

אי כתב בספר - משמע יכתוב בקלף ומצית למימר דכי רבי מוכתב לה דומיא דקלף הוא דרבי:

השתא דכתיב ספר - אין זו אלא וכתב ספירת דברי כריתות ועל כל מה דבעי לכתוב:

וכתב לה מאי עבדי ליה - לדידהו לא איצטריך לרבות כל דבר שהרי לא קבע הכתוב דבר לכתיבתו ומונתן ספר. כריתות שמעינן:

ואינה מתגרשת בכסף - אם אמר לה הילך פרוטה והתגרשי לי בה:

אקיש יציאה להוייה - כדכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר.:

הוייה - קידושין שמהוה בהן עצמה לבעל:

מספר כריתות - מדסמך כריתות לספר:

דבר הכורת - שלא יהא בו תנאי המקשרן יחד אלא תנאי הכורת ומבדיל ביניהם:

לעולם אין זה כריתות - שהרי כל ימיה קשורה בו:

מכרת כריתות - דמצי למיכתב ספר כרת:

מתני' אין כותבין במחובר - דכתיב וכתב ונתן שאינו מחוסר קציצה:

כתב על המחובר כו' - בגמ' פריך הא אמרת אין כותבין:

נייר המחוק - יכול לחזור ולמוחקו עד העדים ולכותבו ויעביר תנאי שהיה בו ולא מוכחא מילתא דהא עדים נמי על המחק חתומים וכן דיפתרא אין מחק שלו ניכר ובגמ' מפרש מאי דיפתרא:

וחכמים מכשירין - בגמ' מפרש לה:

גמ' והוא ששייר - סיפא דקתני כשר והוא ששייר מקום התורף וכתבו לאחר תלישה:

תורף - גלויו של שטר מקום האיש והאשה והזמן:

ור' אלעזר היא - מתני' דבעי כתיבה בתלוש דדריש וכתב דקרא אכתב הגט ולא אחתימת עדים רבי אלעזר היא דאמר חתימת הגט אינה מן התורה אלא מפני תיקון העולם הילכך וכתב דקרא אכתב הגט קאי:

חתמו שנינו - בסיפא דמתני' תלשו חתמו ונתנו לה כשר ואע"פ שנכתב כולו במחובר דכי כתיב וכתב דקרא אחתימת עדים שהיא עיקר ור' מאיר היא:

דשקיל ליה - לכוליה עציץ ואין כאן מחוסר קציצה ואין לחוש שמא ישבר החרס ויתן לה החתיכה והויא ליה קציצה דלא מפסיד ליה לעציץ:



דשקיל ליה - לעציץ ויהיב ניהלה:

שמא יקטום - העלה והויא קציצה מן המחובר:

עד שיחזיק בזרעים - עציץ הוי תלוש ומיקני במשיכה זרעים הוי מחוברין ודינן כקרקע ונקנים בכסף בשטר ובחזקה ועד שיחזיק כגון דניכש או עידר דהויא חזקה ובלא יהיב מעות קמיירי דאי יהיב זוזי מיקנו בכסף:

החזיק בעציץ - ולא משכו לקנות אלא עשה בו שום מלאכה במקומו:

אף עציץ לא קנה - דמטלטלין לא מיקנו בחזקה:

נקבו בארץ ונופו בחוצה לארץ - שהיה מונח על הגבול ונוף הזרעים נוטה חוץ לעציץ חוץ לגבול:

בתר נקבו אזלינן - שמשם הוא יונק וחייב במעשר:

בתר נופו אזלינן - ופטור מן המעשר מן התורה בחוצה לארץ:

בדאשרוש - חוץ לנקב בתוך קרקע ארץ ישראל:

כולי עלמא לא פליגי - דלא אזלי' תו בתר נוף הואיל ומחובר ממש בארץ:

ובדאשרוש לא פליגי - ליכא למאן דאזיל בתר נוף:

שתי גנות זו על גב זו - וזו אצל זו וקרקעית האחת גבוה מחברתה וגידור שלה זקוף והירק בינתים בגידור הגבוהה דעכשיו הוא נשרש בקרקעו של עליון ונופו באוירו של תחתון:

של תחתון - אזלי' בתר נוף:

כדקתני טעמא - שאם ירצה תחתון למלאות גנתו כו' והואיל ובידו למחות וגורם לירק הזה זוכה בה ולאו משום הטיית נוף:

טבל וחולין מעורבין זה בזה - אין לך פירי באילן הזה שאין מקצתו מן הארץ שהוא טבל ומקצתו מחוצה לארץ שהוא חולין לפי שהיניקה מתערבת ונפקא מינה שאין מעשרין מטבל ודאי עליו דהוי מן החיוב על הפטור ולא ממנו על טבל ודאי:

הגדל בחיוב - מה שבתוך ארץ ישראל:

מקצת נופו כו' - ואע"פ שכל שרשיו בארץ או בחו"ל אלמא אזלינן בתר נוף:

מ"ט דרבן שמעון - מהו הגדל בחיוב חייב והלא היניקה של שרשין מעלה שרף בכל הפרי ושורשי עבר זה מעלים שרף לפרי שבעבר זה:

דמפסיק צונמא - שן סלע מבדיל באמצע השרשים ומפסיקין עד הגזע הלכך לרבן שמעון לא ינקי מהדדי:

דהדרי ערבי - שהעץ מן הגזע ולמעלה שלם:

מר סבר אוירא מבלבל - אע"פ שכל מה שיש מן השרשין בקרקע הוי מובדל הואיל וכשיצא לאויר הוא מעורב ומבלבל וינקי מהדדי:

ומ"ס - אוירא לא מבלבל הואיל ובתוך הקרקע מובדל בסלע שאינו מצמיח ומיהו היכא דכל שרשיו בא"י ליכא מאן דאזיל בתר נוף:

שלש עורות הן - חלוקין בשמותיהן ובשיעוריהן:

כמשמעו - כמצה זו שלא נתקנה בחימוץ כדת הלחם:

קמיח - מעובד בקמח:

למאי הלכתא - שיעוריהן חלוקין:

משקולת - של עופרת עשויה להיות פוחתת ומחפין אותה בעור שלא תהא נשופת ופוחתת:

רבעא דרבעא - משקל קטן שלהן היה:

חיפה - מתוקן קצת וראוי לחפות בו קמיעין:

לכתוב עליו את הגט - כרבנן דמכשרי ומיהו קלף גמור דמליח וקמיח ואפיץ לא שמיה עור משום הכי לא מני בהדייהו ושיעוריה תנן בהמוציא יין (שבת דף עט:) קלף כדי לכתוב בו פרשה קטנה שבתפילין אבל דיפתרא אינו כשר לתפילין הילכך שיעורו בגט:

מאן חכמים - כלומר מאן נינהו ומאי טעמייהו דמכשרי:



ר' אלעזר היא - דאמר חתימת הגט אינה מן התורה ולא סגי למיתביה בלא עדי מסירה דאינהו הוא דעבדי כריתות דעל כרחיך בעינן עדים דילפינן (לקמן דף צ.) ערוה דבר דבר מממון והלכך לא חיישינן לדלמא מזייפא דהא אמרן צריכי למיקרייה ואי הוה ביה תנאה אינהו ידעי ומ"ד עדי מסירה עיקר הבאה לינשא צריכה להביא עדים שנמסר לפניהם אבל לר' מאיר דאמר לא בעינן עדי מסירה איכא למיחש לזיופא דמאן דסמיך אעדי חתימה אשה הבאה לינשא בגט אינה מביאה לפנינו עדים החתומים בו אם יש מכירים בחתימתן ואם יש תנאה וזייפתיה ליכא דידע:

אלא לאלתר - שהביאתו לב"ד ביום שנמסר לה להודיע שהיא גרושה ויתירוה לינשא דכיון דהאידנא הוה ובעידי מסירה לא חיישינן לזיופא:

וזייפתיה - וכבר שכחוה העדים:

אלא בגיטין - דאינן עשויין אלא להתירה ויכולה להביאו לב"ד לאלתר ויתירוה ושוב אינה צריכה לגט דכיון שהותרה בב"ד יש זכרון וקול לדבר:

אבל בשטרות - דקיימי לגוביינא ודילמא לא מפיק ליה עד זמן ארוך וישכחו עדי מסירה את הדבר וסמכי' אעדי חתימה והוא מזייף כתב העליון וחותם העדים עומד במקומו:

ימים רבים - אלמא בעינן דבר הראוי לעמוד ולהתקיים והאי קרא בירמיה בשטרי מכר:

מתני' ואפי' חרש שוטה וקטן - בגמ' מפרש לה:

כותבת את גיטה - ומקנתו לבעל וחוזר ומוסרו לה לגירושין:

שוברו - שובר פרעון כתובה שהאשה היה לה לכותבו ולמוסרו לו להיות לו לראיה:

גמ' והא לאו בני דיעה נינהו - ולא ידעו לכתוב לשמה:



והוא שהיה גדול עומד על גביו - ואומר לו כתוב לצורך פלוני דקסבר ר"ה מתני' ר"א היא דבעי כתיבה לשמה וסיפא דקאמר שאין קיום הגט אלא בחותמיו היינו עדי מסירה דרוב גיטין נמסרין בפני החותמים ואמציעתא קאי ולא ארישא לאכשורי כתיבת חרש בלא גדול על גביו:

לדעתיה דנפשיה עבד - דהא גדול הוא ויש בו דעת ואע"פ שזה אומר לו כן שמא הוא גמר בלבו לשם אחר אבל קטן אין בו דעת אלא למה שזה מצווהו:

לאו מילתא היא דאמרי - אלא מעתה עובד כוכבים וישראל עומד כו' דהוה ס"ל דפסול ודאי כשר הוא ואפילו אין ישראל עומד על גביו וגבי חרש שוטה וקטן נמי ליתא לדרב הונא דאע"ג דאין גדול עומד על גביו נמי כשר דמתני' ר"מ היא דלא בעי כתיבה לשמה דדריש וכתב דקרא אחתימת עדים:

דמדקפסיל ליה לעובד כוכבים - בסיפא דמתני':

לענין הבאה - לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין ואין אדם נעשה שליח לדבר שאינו שייך בו וגבי כתיבה שייריה ש"מ דוקא קתני בהבאה ובכתיבה כשר כדקתני טעמא שאין קיום הגט אלא בחותמיו ולא איכפת לן אם נכתב שלא לשמה דאי תנא ושייר הוי ליה נמי לשיורי בסיפא:

ההיא - דתניא פסול:

ר"א היא דאמר עדי מסירה כרתי - וחתימת עדים אינה מן התורה הילכך וכתב לה אכתב הגט ובעינן כתיבה לשמה:

והא ודאי - כי כתביה עובד כוכבים לאו לשמה הוא דעובד כוכבים אדעתא דנפשיה קעביד ומשום הכי תניא פסול:

אמר רב נחמן אומר היה כו' - אתחלתא דמילתא היא וכן מסתבר דהא כבר מוקמיה רב נחמן כר"מ ואית דגרסי והא ודאי עובד כוכבים כו' בלשון קושיא ופרכינן אהא דאמר רב נחמן עובד כוכבים כשר אמר רב נחמן כו' תירוצא הוא:

כשהוא כותבו כאילו כותבו לשמה - הכי משמע כשהוא כותב קצתו לשמה כאילו כותבו כולו לשמה אלמא לשמה בעינן:

מאי לאו כשהוא כותב לתורף לשמה כאילו כותבו לטופס לשמה - דתורף הוא עיקר:

והוא ששייר - חרש שוטה וקטן:

מקום התורף - וכתב בן דעת את התורף ולא בעי לאוקמא בשגדול עומד על גביו ולא לאוקמא כר"מ:

אינה תורה - אין שומעין לך:

כאן הודיעך - במשנתינו שזלזלו בכתיבת גיטין הודיעך שאין שום כח לשמה בכתיבה אלא בחתימה:

והאמר רבה בר בר חנה - לעיל (דף כא:) גבי אין כותבין במחובר ר' אלעזר היא:

אמוראי - רבה בר בר חנה ורבי זריקא:

מתני' חוץ מחרש שוטה וקטן כו' - בגמ' מפרש לכולהו:

קיבל הקטן - מיד הבעל להוליכו:

והגדיל - קודם שמסרו לה:

גמ' דלאו בני דעה נינהו - וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפקא לן (בקדושין ד' מב.) מויקחו להם איש שה לבית אבות אחד לוקח לכולן:

לאו בר היתירא הוא - דאין להן קידושין ואין גיטין נוהגין בהם ובמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי למיעבד שליחותא לאחריני:

הא לא חזר ונשתפה לא - דטעמא משום דעה הוא וצריך להיות בן דעת לעשות שליחותו:

דיקא נמי - דלגבי פתוח ונסתמא לא תנא דוקא חזר ונתפתח:

מדקתני סיפא כו' - אלמא היכא דטעמא משום דעה הוא בעינן תחלה וסוף אבל סומא לא הוי טעמא משום דעה ולא בעינן תחילה וסוף אלא תחילה לחודיה דלא מצי למימר בפני נכתב דאי בסומא נמי דוקא ניתני כל שתחילתו וסופו בכשרות:

מהו שיעשה שליח - לאשה עבד של כל אדם מהו שיעשה שליח לאשה בעלמא:

לקבל גט מיד בעלה - ותהא מגורשת בקבלתו וה"ה נמי להולכה דכולה חדא טעמא היא אלא כך היתה השאלה בבית המדרש:

מדקפסיל לעובד כוכבים - במתני' בהבאה ולא תנא עבד:



מכלל דעבד כשר - וכי היכי דכשר להבאה להיות שליח להתגרש כך כשר לקבלה להיות שליח להתגרש שאין חילוק טעם ביניהם:

הא במילתא דאיתיה - כגון תרומה שאסור לעבד לאכול טבל ואם יש לו טבל שניתן לו ע"מ שאין לרבו רשות בו מפריש תרומה הימנו ותרומתו תרומה דעבד כאשה בכל מצות ותימא נמי דכשר להיות שליח לתרום:

שתרמו את שלהן תרומתן תרומה - ואסורה לזרים דסבר אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מקדושת מעשר והקדש העובד כוכבים הקדש כדילפי' (חולין דף יג:) מאיש איש לרבות את העובדי כוכבי' שנודרים נדרים ונדבות כישראל:

אפילו ברשותו - של ישראל שעשאו שליח אין תרומתו תרומה:

מאי טעמא - אינה תרומה:

לאו משום - דשליחות דתרומה דכתיב כן תרימו גם אתם ודרשינן מדמצי למכתב אתם וכתב גם אתם לרבות שלוחכם ואיתקש שליח לשולחו בהאי קרא למימר דמה אתם בני ישראל אף שלוחכם ישראל ומהאי מיעוטא איכא למעוטי נמי לעבד שתרם את של ישראל ברשות:

לא מה אתם בני ברית - מהולים ובאו בברית מצות:

אף שלוחכם בני ברית - לאפוקי עובד כוכבים אבל עבד בן ברית הוא דכתיב (דברים כט) מחוטב עציך וגו':

ואף ע"פ ששנינו - בברייתא במס' תמורה האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו לעובר בקבלת גט זה להיות משוחרר:

מאי אם היתה עוברה - מה ענין שחרור אצל גט אשה דקאמר אע"פ ששנינו הא ודאי בתורת שחרור איתיה:

ר' יוחנן תרתי אמר - חדא הא דגט אשה ועוד אחריתי ואמילתא אחריתי קאמר אע"פ והיינו מילתא אחריתי נראין דברים שהעבד מקבל גט שחרור לחבירו:

מיד רבו של חבירו - שאין רבו שלו דכיון דעבד איתיה בתורת שחרור שליח נמי מצי מיהוי:

אבל לא מיד רבו שלו - אם שניהם של איש אחד דיד עבד כיד רבו דמי וכשמסרו גט בידו לא יצא גט מרשותו ואע"ג דעבד מקבל גט לעצמו התם הוא דגיטו וידו באים כאחד דשיחרורא דידיה הוא אבל לאחרינא לא:

ואם לחשך אדם - באזנך להקשות ולומר הרי שנויה היא שאף מיד רבו שלו מקבלו לחבירו ששנינו אם היתה עוברה זכתה לו אלמא שפחה זו מקבלתו לצורך עוברה מיד רבה:

המשחרר חצי עבדו קנה - העבד אותו חצי:

וחד אמר - מוסיף ומסיים פירוש הדבר:

מאי טעמא דרבי בהא - הא לא חצי עבדו הוא דתרי גופי נינהו:

קסבר עובר ירך אמו הוא - והוה ליה כחצי גופה:

מתני' חמותה ובת חמותה כו' - בכולהו מפרש ביבמות דסניין לה ומכוונת לקלקלה ואין נאמנות להעידה שמת בעלה:

יבמתה - אשת אחי בעלה שונאה אותה ויראה ממנה שמא ימות אחד משני בעליהן בלא בנים ויהו צרות זו לזו:

ומה בין גט למיתה - דאמיתה לא מהימנין ואגט מהימנין:

גמ' בארץ - שאינה צריכה לומר בפני נכתב:

דאי אתי בעל מערער - ואמר לא כתבתיו:

משגחינן ביה - שהרי לא נתקיים בבית דין ואיכא למימר שזו מתכוונת לכך שתתקלקל:

בחוצה לארץ - שהצריכוה לומר בפני נכתב וזהו קיומו ותו לא חיישינן לערעור ואי מערער לא מהימן:



וממקום שבאת - כלומר הואיל ומינייהו גמרינן נגמור נמי להא דמה הן צריכות לומר כו' ומדקתני בברייתא מה להלן צריכות שיאמרו כו' שמע מינה בחוצה לארץ עסקינן כאביי:

ורב יוסף - מאי דעתיה:

רישא וסיפא בחוצה לארץ - הכל כשרין להביא את הגט אוקימנא בחוצה לארץ מדקתני סומא וסיפא האשה עצמה כו' בחוצה לארץ דקתני ובלבד שתהא צריכה לומר:

ומציעתא - אף הנשים כו' מוקי רב יוסף בארץ:

כתב ופה - צריכה לומר בפני נכתב ולאביי לא איצטריך למיתני כתב ופה דהכי משמע מה בין פה דגט לפה דמיתה אלא שהכתב מוכיח עמו:

מכי מטא גט לידה - במקום שקבלתו במדינת הים:

איגרשה לה - ואי בעיא למיקליה לגט מגורשת היא ואינה צריכה להביאו בפנינו אלא לראיה בעלמא ולמה לה לומר בפני נכתב הא לאו שליח היא:

סוף סוף כי מטיא להתם איגרשה לה - ע"י קבלה ראשונה דתנאה בעלמא הוה דלא תתגרש עד אותו מקום והרי נתקיים התנאי ולאו שליח היא:

אתנחיה אארעא - דהויא שליח להולכה עד התם ובמאי דשקלא ליה תו מארעא הוא דמגרשה:

הא דרבא - לקמן (עח.):

לא אמר כלום - דבעינן ונתן:

וכי מטית התם הוי - את גופיך שליח דידך לקבלה וקבלי מידך:

והא לא חזרה שליחות אצל הבעל - שליח לא מיקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שולחו ולומר. עשיתי שליחותך לחברך וזו אינה ראויה לחזור שהרי לא נשתלחה אלא לעצמה ואח"כ נעשית היא בעל המעשה ובטל השליחות קודם שתחזור:

שוי - אינש אחרינא שליח לקבלה דהשתא לא פסק שליחותה מינה וראויה לחזור:

הניחא למ"ד כו' - לקמן בפרק התקבל (סג:) וטעמייהו מפרשי הכא בסמוך:

טעמא מאי - תירוצא הוא טעמא מאי אמרי' אין אשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה:

משום בזיון דבעל - דסבור מבזה אותי שאין היא עצמה מקבלתו הלכך לא ניחא ליה שיהא שלוחו מוסר לשלוחה ואי מסר לא הוי גיטא דלאו להכי שדרוהו להאי דבשלמא מיד הבעל עצמו כיון דאיהו גופיה מסר לשליח אשתו הא קא חזינן דלא קפיד אבל כל כמה דלא חזינן אמרי' קפיד:

הכא בעל לא קפיד - שהרי כן צוה לה:

ומשום חצרה הבאה לאחר מכאן - דדמיין להדדי שכשזרק גט לחצר חבירו ואחר כך קנתה היא החצר הרי הוא עושה את החצר שליח להוליך והיא כשקנאתו עשאתו שליח לקבלה ואתי לאכשורי מההיא טעמא ושלא כדין הוא דחצר לאו משום שליחות אתרבי אלא משום ידה וההיא שעתא דנתינה לאו ידה הוא:

שוי שליח - אחרינא להולכה כדי שתהא שליחותה חוזרת אצל הבעל ולאחר זמן קבלי גיטיך מיניה ושליח שעשה שליח אמרינן בכל הגט (לקמן דף כט:) שהשליח הראשון עושה את השני בבית דין ואומר לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם:

פרק שלישי - כל הגט


מתני' כל הגט: קול סופרים - כותבי גיטין:

יתר מיכן - בגמרא מפרש מאי יתרא דכולהו:

ונמלך - חזר בו מלגרש: