חידושי הרמב"ן על הש"ס/גיטין/פרק ד


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לב עמוד אעריכה


מהו דתימ' איהו הוא דלא טרח אדעת' לצעורה אבל שליח לא איכפת ליה קמ"ל. פי' וה"ה למצא את אשתו ממילא דאע"ג דלא טרח לא אמרינן לצעורה קא מכוין. דלא גרע ממילא דידיה משליחותיה דשליח אע"ג דמטרח ליה והאי דלא קתני מתני' מצא את אשתו משום דאורח' דמילת' קתני שאין השולח גט לאשתו מוצא אותה במקומו ממילא קידם השליח אלא א"כ קידם אצלה לדעת.

למימרא דבטל לישנא דמבטיל משמע. אמתניתין נמי דייק אלא שהמתין עד שפירשו כן בבריית'. א"נ אי ממתני' ה"א לאו דוקא דאמר בטל הוא אלא אמר לישנא דליבטל אבל בריית' ודאי דוקא קתני וי"א אי מתני' ה"א אפילו אמר פסול הוא הרי זה בטל אף על גב דלישנ' לא משמע דליבטל משום דגלויי דעתא בגיט' בכה"ג מילת' היא אבל לבריית' קשיא.

הא דאמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו מבוטלת תבטל אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין. שיטה זו מוחלפת במס' כריתות פר' המביא אשם תלוי ברוב הנוסחאות ופי' ר"ח ז"ל וכבר נשנית בכלל המוחלפות בחלוף המסכתות אבל יש נוסחה הגונה בשיטה זו ומפורשת אצלו בב"ב פ' יש נוחלין (בבא בתרא קל"ז ע"ב).


דף לב עמוד בעריכה


שליח מתנה כשליח גט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכי. קשה לן היכי תלה הא בהא שליח מתנה אי אמר זכי קנה לו מיד שליח גט אע"ג דאמר זכה לאו כלום היא שאין תבין לו לאדם שלא בפניו ולאו משום דאמר לאו כזוכה הוא ולאו מילתא היא דהכי פירש בשליח הגט אע"פ שאמרה לו התקבל לי גיטי אם אמר הבעל הולך ורצה לחזור חוזר ואלו אמר זכה ורצה לחזור אינו חוזר ולפי' הביא ממנה ר"ה ז"ל ראיה בפ' התקבל, ויפה כיוון.

נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט לא בטליה. זו היא גרסתו של ר"ח ז"ל ויש גירסא גיטא גופיה מיבטל. ולפי גרסתו של ר"ח ז"ל משמע שאם אמר בפיו הרי הגט עצמו בטל או לאחר שהחזירו שליח לידו אמר יהא כחרם שהוא בטל דכתיבת הגט כנתינת מעות ליד האשה דמי ולאו מעשה הוא ואתי דבור ומבטל דבור.

ולא מסתבר לי משום דלגבי גט גופיה לא שייך בטול כיון שנכתב ונחתם לשמה ע"כ כשר הוא להתגרש בו למה זה דומה למי שכתב ס"ת לשמו וחזר ומבטל שלא כל הימנו לפסול מה שנעש' כבר בהכשר א"נ דמיא לכסף קדושין שאם אמרה חזרני בי ולא אתקדש בכסף זו שלא אמרה כלום ואם חזרה וקבלה ממנו מקודשת. ועוד שא"ת בטל הוא א"כ היכי אמרינן בגמ' מי דמי התם דבור הוא ואתי דבור ומבטל דבור אלא שאתה אומר שלא ביטל הבעל אלא לשליחות השליח וכך הוה ליה למימר אי דבטליה לגיטא ה"נ אלא הכא שליחותיה דשליח בטליה לגיטא גופיה לא בטיל.

ולפיכך נראה כגירסת הנוסחאות שכתוב בהן גיטא גופיה מי קא בטיל ומקצת נוסחאות שכתוב בהם מי קא מבטל נר' לומר שאינו בטל לעולם וכן פי' רש"י ז"ל שליח הוא דבטליה שלא יהא שלוחו לגרשה בגט זה אבל הגט שהוא בעין אינו נפסל לעולם וכן עיקר דאדרבא בטל הוא וכן יהא כחרס טפי משמע לי לינשא דבטול הגט עצמו מלשון ביטול השליחות השליח ואלמלא אפשר היה שיפסול לעולם אף בזה אינו חוזר ומגרש שהרי אמר בטל הוא אלא מפני שא"א לגט ליבטל לעולם אמרינן שליחותו של שליח יבטל שאין דבריו לבטלה.

והא דאמרינן בפ' הניזקין (גיטין נ"ה ע"א) מהו דתימ' בטולי בטליה קמ"ל אם איתא דבטליה לעדים הוה אמר דמשמע שאלו בטליה אע"פ שהוא מגרש בו ה"ק כיון דלא אמר ליה הרי זה גיטך משמע דבטולי בטליה להך נתינה שלא תהא מגורשת בו שאינו נותנו לשם גירושין שלא יגרש בגט חוב קמ"ל דכיון דאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי לשם גירושין נתן שאלו לא נתן לשם גירושין לעדים הוה אמר.

והר"ם הספרדי ז"ל כתב בחיבורו השולח גט ביד השליח וביטל הרי זה חוזר ומגרש בו כשירצה שלא ביטלו מתורת גט אלא מתורת שליחות לפיכך אם היה הגט ביד הבעל וביטלו ובן אם פירש בעת שביטלו והוא ביד השליח ואומר גט זה ששלחתי הרי הוא מבטל מלהיות גט אינו מגרש בו לעולם. ויש לחוש בדבר ועוד כתב וכן מי שאמר לב' גט שאני כותב לאשתי בטל הוא וכחב אחרי כן ונתן לה הרי זה גט בטל וזו היא מסירת מודעא על הגט וכן אם אמר כל גט שיכתב לי פלוני או שאכתוב מכאן ועד כ' שנה הרי זה בטל וזה אמת ואין בו בית מיחוש.

הא דתנן בראשונה היה עושה ב"ד ממקום אחר ומבטלו. ופליגי רב נחמן ור"ש אי בב' אי בג'. תמהני בה אפילו ביטלו בין עצמו למה לא יבטל דאי ידעינן ביה ליהוי ביטול. וי"ל שהדין נותן ששליחות השליח כיון שבפניו היה אין מבטלים אותו שלא בפניו דלא אתי דבור שלא בפניו שהוא גרוע ומבטל דבור שהוא בפניו כענין שאמרו מילת' דעבידא באפי בי עשרה צריכי בי י' למשלפה והיינו נמי דאמרינן לקמן אותיבו וקרי באודנייכו וכו'ואע"ג דודאי קא מבטל ליה כיון דלא שמעי לא הוי בטיל.

ואפשר דמ"ד בפני ב' דינא קאמר דלא הוי ביטול כדפרישית דהויא דבר שבערוה ואינה פחות מב' אבל מ"ד בפני ג' לומר דמעיקרא היה מנוהגין בג' דחוששין לתקנת ממזרים ובא ר"ג וחשש נמי לתקנות עגונות וסוגיא דמייתי לה משביעית דייקא דלר"ש בפני ב' לא הוי ביטול. ויפה פי' רש"י ז"ל בדרב נחמן דאע"ג דגבי דיני ממונות בעינן ג' אבל הכא אודועי בעלמ' הוא והואיל ותקן הלל אפילו בתרי נמי סגיא כדאמרינן לקמן דאפילו במסירת מילי סגי דהלל הפקיע ממון בני אדם בפרוזבול ובכל דהוא סגי.

וקי"ל הכא כר' נחמן ור' יוחנן וקי"ל בעלמא שנים שדנו אין דיניהם דין ובכל מילתא דחיוב ופטור אין ב"ד שקול וכן פסק ר"ה ז"ל וראיה גדולה אמר ממה שאמרו ודילמ' בי דינא דרבינא ורב אשי כשמואל ס"ל. ומה שכתב רב אחא משבחא גאון ז"ל כר' אבהו שנים שדנו דיניהם דין דרב נחמן דהכא קאי כוותיה ליתה וסוגיין בפ' חזקת הבתים כדרבה אמר ר' נחמן דמעשה ב"ד בג' וכן בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קי"ג ע"ב).

מתניתין: בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה. פי' היה אדם הולך ממדינה למדינה והיו קורין אותו שם בשם וכן באשתו פעמים שהולכת עמו ומשנין שמה במדינת הים וכשכותב שם גט לשלוח לאשתו כותב שמו שבאותה העיר שהרי העדים צריכין שיהו מכירים שם האיש בגט וה"ה לשם האשה לפיכך היה כותב שמו המוחזק בעיר כדאמרינן התם כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו והיה כותב נמי שם העיר שהגט נכתב בה וכשחוזר הוא מקלקל את אשתו ואומר לה שלא כתב לה מעולם שאין זה שמו ולא שם עירו ולא שהיה מתכוין לקלקל מתחלה אלא כך הדבר מזדמן ואפילו במודה נמי כיון שאין שמו של מקום אשתו נזכר בגט פסול הוא דבעינן שמו ושמה ואין זה שם מובהק שלו לפיכך התקין ר"ג שיהא כותב איש פלוני וכל שם שיש לו כלומר תקן שלא יהיו משנין שמותיהם אלא יכתבו איש פלוני שמו הראשון של מקום אשתו וכל שום בשביל זה השם של מקום הכתיבה.

ויש לפרש שבכלל איש פלוני הוא אף שם העיר וכך כותב בגליל מתא אנא ראובן שמארץ יהודה וכל שם אחר שיש לי. והכי משמע לקמן בפרק הזורק דמקשינן היה במזרת וכתב במערב מאן אילימא בעל היינו שינה שמו ושמה ושם עירו ושם עירה אלא סופר וכו' דאלמא מזכירין בגט פלוני שמעיר פלוני מלבד מה שכותבין בו שם עיר הכתיבה. וה"נ איתמר ביבמות (דף קט"ז) בצד קלוניא מתא אנא אנדרוליאני נהרדעא וכו' וכן בסורא מתא אנא ענן בר חייא מחגרא וכו' אלמא מזכירין שם עירם וכיון שצריך להזכיר שם עירם צריך כל שם כמו שצריך לשם גופם. ואהני תקנתא דר"ג נמי לשם חניכות במקום א' כגון דההיא דקרו לה מרים ושרה וכך כתבו ראשונים בנוסחי גיטין אלא פלוני דממקום פלוני. וכל שום אחרן וחניכא דאית בי ובכל גיטין כותבין כן משום שם לווי.

ור"ת ז"ל מפרש וכל שום שיש לו כלומר שיכתוב בפירוש איש פ' דמתקרי פ' ולא דייק דאי הכי אפילו שרה דמתקריא מרים ועוד א"כ ליתני התקין ר"ג שיהא כותב כל שם שיש לו. וכן מוכח בירושלמי דגרסינן התם איש פ' וכל שם שיש לו הגע עצמך דהויא שמיה ראובן ואפיך שמיה שמעון אלא אני פ' וכל שם שיש לי פי' קס"ד שיכתוב בפירוש אלא פלוני דמתקרי פלוני ופריך ומה הועילו חכמים בתקנתן אם כתב שמות אחרי' אלא כותב אני פ' עם כל שם שיש לי סתם וכל שם אחרן וחניכא דאית לי.

והראב"ד ז"ל אמר שהכותב ביהודה בשמו שביהודה ויש לו שם אחר בגליל. אע"פ תכתב וכל שם שיש לי אינה מגורשת ואין וכל שום סתם מועיל אלא לחניכות כענין ההיא דמרים. וז"ש בבריי' וכ' לגרש אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו בפירוש שיאמר דמיתקרי הכי בגליל כענין שאמרו קבילת גיטא מן ידא דאחי בר הדיא דמתקרי אדא מארי ולפי זה הדעת משנתנו הכי קתני בראשונה היה משנה שמו ושמה כשהוא בא משם לכאן עמד ר"ג ותיקן שיהא כותב איש פ' פ' ב' השמות שיש לו מפני שם לווי ושני תקנות תיקן ר"ג שכיון שחשש לקלקול שתי שמות חוששין אפילו לשם לווי ומתני' לישנא קלילא קתני שבכלל איש פלוני ב' השמות וב המקומות ושם לווי בכלל וכל שם שיש לו.

והא דאמר רב אשי והוא דאתחזק בשתי שמות, פי' רש"י ז"ל אבל לא אתחזק כאן שיש לו שני שמות אין צריך לכתוב וכל שום ואפילו נודע לאחר זמן שיש לו שם אחר.

ויש מפרשים ע"ד סברת הראב"ד והוא דאתחזק כלומר כי אמרינן דבכל שום סגי ליה הני מילי למי שהוחזק כאן בשני שמות דכתיב חד ואידך אתי מריבויא דוכל שם. אבל אם אינו מוחזק בתרי שמ' אלא שם א' יש לו כאן ושם אחר במדינה אחרת צריך לכתוב שני שמות בפירוש ולא אתי מריבוייא אלא שם המיעוט אבל לא שם הרוב אע"פ שנק' כאן בשם אחר.

וזה הפירוש אינו נכון שאפילו כשת"ל שצריך לכתוב שניהם בפירוש צריך אתה לפרש שבכלל תקנת ר"ג היא כדפרישי' והיכי מיתמר עלה והוא דאתחזק הא תקנתא של ר"ג להיכא דלא אתחזק היא והכל בכלל לשון משנתנו דקתני איש פ' כדכתיבנא ואף סברת הרב ז"ל אינה מתחוורת לי.

אבל פי' ושבגליל עמו שיכתוב אני מיהודה וכל שם שיש לי. אבל אשתו שביהודה בשמו שבגליל אע"פ שכתב וכל שום אינה מגורשת ואע"פ שהוא היה בגליל ושם כתב הגט לפי שאין שמו שבאותה העיר שהאשה בה מפורש בגט. ואכתוב בכאן מה שמצאתי בירושלמי כתוב כדי שיתבר' פי' של שמועה שדברי תורה צריכין זה לזה זה נועל וזה פותח. ירושלמי איש פלוני וכל שום שיש לו הגע עצמך דהוי שמיה ראובן ואפיך שמיה שמעון אלא אנא פ' וכל שום שיש לי יתר מכאן אמרו היו לו ב' נשים אחת בגליל ואחת ביהודה כתב זה שביהודה לגרש זו שבגליל בגליל לגרש זו שביהודה אינה מגורשת מתנית כשהיתה ביהודה וכתב לגרש בגליל בגליל וכתב לגרש ביהודה אבל אם היתה ביהודה וכתב לגרש ביהודה בגליל וכתב לגרש בגליל הרי זו מגורשת א"ר בתחילה צריך לומר אני פ' שמיהודה עם כל שם שיש לי בגליל אם היה שרוי במקום א' מגרש באיזה מהם שירצה א"ר יהודה הדא דתימא לשעבר אבל לכתחלה צריך למעבד כהדא דרבי אילא א"ר אבין אם יצא שם במקום אחד צריך להזכיר שלשתן וכך פירש מתניתא דקתני זה שבגליל לגרש שביהודה אינה מגורשת כשהיתה האשה ביהודה והוא היה בגליל וכתב שמו שבגליל שהיא העיר שכותב שם הגט. וכן רישא דקתני כתב זה שביהודה לגרש זו שבגליל בשהיתה האשה בגליל והוא כתב הגט ביהודה וכתב בו שמו שביהודה ולפיכך אינה מגורשת. אבל היה הוא ואשתו במקום אחד מגורשת באותו שם שבאותו מקום ומיהו לכתחלה צריך לכתוב וכל שום ובתוספתא תניא יש לו ב' נשים אחת ביהודה ואחת בגליל ולו ב' שמות א' ביהודה וא' בגליל וגירש את אשתו ביהודה בשמו שבגליל ואשתו שבגליל בשמו שביהודה פסול אם אמר אני פ' מיהודה עם השם שיש לי בגליל ונשוי אני אשה מגליל או שהי' במקום אחר וכתב למקום לשם א' מהם כשר. ואפשר שהיא משובשת והכי גרסינן דוקא ונשוי אני אשה מיהודה. או אני פ' מגליל עם השם שיש לי ביהודה ונשוי אשה מגליל מגורשת. ולפי הענין הכי הוא פי' דשמעתין היו לו ב' נשים א' ביהודה ואחת בגליל ודרך הנושאין כן כשהוא עם האחת במדינה זו כותב כאן ושולח לאחרת ואם גירש אשתו שביהוד' בשמו שביהוד' והוא בגליל או אשתו שבגליל בשמו שבגליל והוא ביהודה אינה מגורשת כיון שלא כתב שמו שבעיר הכתיבה עד שיגרש אשתו שביהודה בשמו שביהודה ויכתוב וכל שם שיש לי בגליל. וזו היא תקנתו של ו""ג ששנינו במשנתנו איש פלוני כלומר שם של מקום אשתו וכל שם שיש לו לרבות של מקום כתיבה כדפרי'. ודאמרינן והוא דאתחזק בתרי שמ' משמע דה"ק שאם הוחזק כאן בשם אחד חוץ מן השם שיש לו בעיר אשתו התם הוא דצריך לכתוב וכל שום לרבות השם של כאן אבל לא הוחזק כאן בשם אחר והכל קורין אותי בשם הראשון של עיר אשתו כותב שם של מקום אשתו ואע"פ שיש לו שם אחר בעיר אחרת כיון שאינה לא מקום כתיבה ולא מקום גירושין אין צריך לו וכל שום לרבותו כלל. והיינו דתניא כוותיה יצא למקום אחר שלא הוחזק שם בב' שמות הללו וגירש בא' מהם כלומר שגירש ביהודה בשם יהודה ובגליל בשם גליל דומיא דרישא מגורשת וזה הפי' נכון ומחוור כלשון הברייתא ולשון אתחזק בשמות נמי כך משמע בכל מקום שקורין אותו בכך והורגל בו כדאמרינן כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום וכו' וכל ה"מ בדיעבד מגורשת. ומיהו לכתחלה צריך לכתוב אני פלוני ממקום פלוני וכל שום שיש לי במקום פלוני כמו שמפורש בירושלמי ובגמרא דידן נמי לא אמרי' אלא מגורשת ודיעבד משמע מדלא קתני מגרש בא' מהן אבל אם היו הוא ואשתו במקום אחד אע"פ שהוחזק שה בב' שמות כגון ששמעו שיש לו שם במקום אחר אם גירש אותה באותו השם שיש לו באותו מקום הואיל ואין קורין אותו כאן אלא באותו השם בדיעבד מגורשת ולא אמרו אלא במגרש במקומות אחרים כדמפרשינן בירושלמי וה"נ דרב אשי כדפרישית. ומיהו אם קורין אותו באותו מקום בשם אחר אע"פ שהוא מיעוט כמעשה דמרי' אם לא כתב וכל שום מעכב אפילו בדיעבד. וי"מ אף זו לכתחלה. אבל דיעבד מגורשת. וכן היה אומר ר"ת ז"ל.

ומדאמר בירושלמי יצא לו שם אחר צריך להזכיר שלשתן שמעינן מינה שצריך לכתוב וכל שם שיש לי במקום פ' ולא סגי בכל שום שיש לי סתם. וכן מוכח בתוספתא כדכתי'.

והני ישראל שבחוצה לארץ ששמותיהן כשמות ישראל ויש להם שמות אחרים כשמות הכותים אע"פ שאינם אלא שם לווי מפני הערלים שאינם יודעים לקרות בשם ישראל כיון שהוחזק בשם ורובא דעלמא קרי ליה הבי צריך לכתוב אותו השם ושם ישראל שלהן שהוא חותם בו נמי שם גמור וצריך לכתוב אלא פלוני דמתקרי פ'. בתוספתא תניא לשם אבי אביו כשר לשם משפחה פסול אם היו נקראין על שמו כשר גר ששינה שמו כשמות הכותים כשרים וכן אתה אומר בגיורת גיטין הבאים ממדינת הים אע"פ ששמותיהם כשמות הכותים כשרים מפני שישראל במדינת הים שמותיהן כשמות הכותים מדקתני שינה שמו משמע דשם ישראל יש לו וכתב אותו השם שהיה לו בכותים מפני שהוחזק בו כשר ובלבד שיכתוב וכל שום. ור"ת ז"ל מוכיח מכאן דבדיעבד כשר מדלא קתני וצריך לכתוב וכל שום ואי אפשר לפרש ששינה שמו כשנתגייר וקרא שמו כשם הכותים. דאם אין לו שם אחר פשיטא. אבל אפשר שבגר שחתם עד שרו וסיפא היא שנויה בפ"א, וכן עיקר.

הא דתנן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו. וטעמא מפו' בירושלמי (ד,ג) בראשונה היו נשבעות על שקר וקוברות את בניהם ולא עוד אלא שאימת נדרים עליהם יתר מן השבועה וכשנדר בדשן בהו וקילו להו אף נדרי ולפי גמרא דילן משמע דמ"ה דאין עונשן של נדרים כעונשן של שבועות שנפרעים ממנו ומכל העולם והיינו דאמרינן אבל חוץ לב"ד משביעין אותה. ופירש רש"י ז"ל שבועה כעין היסת ולא נקיטת תפצא ואין ענשה חמור כל בך ויפה פי' ואע"פ ששבועת הבא ליפרע מן היתומים חפץ ביד תקנוה מתחילה ואם לא נשבע בחפץ ביד נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר תקנה תקנו כדרך שתקנו שתהא גובה בנדר ותקנתם של יתומים היא זו אם רצו מדירין אותה ואם רצו משביעין אותה חוץ לבית דין.


דף לג עמוד אעריכה


עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. פי' שבטלה בעל דבר (לא') [לא] בטלה כולה שמא בעדות זה אינו רוצה ואינו רוצה בא' שיהא עליו עד אבל עדות שבטלה מחמת פסול כגון נמצא א' מהן קרוב או פסול הכל מודים שבטלה כולה ור' גופיה הוא שאמר כן במסכת מכות (ו' ע"א).

ודאמרינן צריכי בי עשרה למשלפה. משמע הנהו עשרה גופייהו דאל"ת בין לישנא קמא להאי לישנא איכ' בינייהו נמי היכא דבטל ב' בפני י' שאינם דלמ"ד משום דאזלי וכתבי ולא ידעי איכ' ולמ"ד משום דצריכי עשרה למשלפא כיון דעשרה נינהו משתלפא אלא הנהו עשרה גופייהו קאמרינן ומיהו לר' לא בעינן הנהו עשרה ולא עשרה אחריתי וקי"ל כוותיה.


דף לה עמוד אעריכה


הא דאמרינן מודה רב בקופצת. פי' רש"י ז"ל הואיל וקפצה ונשבעה נשבעה וגובה. וכן משמע בירושלמי דגרסינן עברה ונשבעה רב הונא אמר הואיל ונשבעה נשבעה.

אבל ר"ח ז"ל כתב מודה רב בקופצת מעצמה ונשבעה שכיון שעברה ונשבעה משביעין אותה שבועה כתקנה על דעת ב"ד ומגבין לה כתובתה ובפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ו) גרסינן כאן בקפץ כאן בשלא קפץ דהיכא דקפץ ונשבע ובאו עדים משלם אבל לא קפץ אינו משלם חע"פ שבאו עדים שנא' ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו הבעלים שבועה שוב אינו משלם וכתב ר"ח ז"ל שם ש"מ מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה והא דגרסינן בגיטין מודה רב בקופצת לא שנחשבת כשבועה אלא רב דלא הוה מגבי כחובה לארמנתא בקופצת מודה דמשביעה ומגבי לה כתובה אלו דברי הרב ז"ל. ומיהו אינה ראיה דהא אע"פ ששבועתו בקפיצה שבועה היא ופטור משבועת הפקדון מי' לא קרינא ולקח בעליי ולא ישלם. שהרי לא קבלו בעלים שבועה אלא הוא מעצמו הוא שקפץ.

ובירושלמי פ' ד' שומרים (שבועות ח,ג) מצאתי הטוען טענת גנב אינו חייב עד שיכפור בב"ד מהנן קיימין אם בהדה דקיים וחייב לחבירו שבועה אפילו נשבע חוץ לב"ד חייב אלא כיון קיימי' בהם דחמי אזלי' בעין משביעיניה והוא קפץ ונשבע ודברים הללו נוטים לדברי ר"ח ז"ל שכל זמן שלא חייבוהו ב"ד עדיין לישבע כשנשבע על דעת ב"ד הוא נשבע ואינו חוזר ונשבע פעם אחרת.

אמר לה מזוני נמי לית לך. יש מחלוקת בהא דתנן מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה. שי"א אלמנה כך דינה תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה וי"א לא אמרו אלא באשת איש. אבל אלמנה תשבע בתחילה ובסוף. ולא ראיתי טעם מספיק דאומרים משום דמזונות אשת איש דבר תורה ואינו כן דקי"ל תקנו מזונות תחת מעשה ידיה והכי נמי מוכח בבמה דוכתי בתלמודא דרבנן הוא דתקון מזונות ואומרים משום דטוענין ליתומים.

ואני אומר אף למי שהלך למדינת הים טוענין שהרי שנינו והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה כבא ליפרע מנכסי יתומים. והכרעתי משמועה זו מכרעת מדאמר לך רבא לההיא איתתא מזוני נמי לית ליך והך בעיא אשתבועי וכי היכי דלא מגבי רב כתובתה לארמלתא ה"נ לית ליה לאגבויי מזוני אלא ש"מ למזוני לא בעי' שבועה. וראיה גמורה נמי מדאמרינן פרק שני דייני גזירות (כתובות דף ק"ז) תרגמא שמואל לפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים כששמעו בו שמת ואע"ג דלית הלכתא כשמואל שמעי' מינה דאלמנה אינה נשבעת לכתחילה וק"ו הדברים בהא אפי' שמואל שאמר אין פוסקין מזונות לאשת איש מודה שפוסקין לאלמנה בלא שבועה מכל שכן לרב שאמר פוסקין לאשת איש שפוסקין לאלמנה בלא שבועה כחלן וקי"ל כוותיה.


דף לה עמוד בעריכה


תנאי היא דאיכא מ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה וכו'. א"ל ולידרה על דעת רבים. וי"א רב הונא ס"ר דנדר על דעת רבים כנדר ברבים ויש להם הפרה תדע דהא דאמרינן בחכם קסבר צריך לפרוט את הנדר ולא אמרינן דמדר לה על דעת רבים וה"נ משמע מדאיצטריך אמימר למפסק הלכתא אפילו למ"ד נדר שהותר ברבים יש לו הפרה וכו' ואם כן אפילו נשאת מדירין אותה על דעת רבים למאי דקי' כאמימר וכן מצינו לרבינו שרירא גאון ז"ל. ובמסכ' בכורות (דף מ"ז) בעו בגמרא לימא אמימר כתנאי אמרה לשמעתיה ומוקמי לה כדברי הכו מי' אמוראי היא ופסק בה הלכה. ויש אומרים דכי אמרינן על דעת רבים אין לו הפרה ה"מ לחכם שעל דעתם מתיר אבל בעל מדעת עצמו הוא על דעת רבים יש לו הפרה וא"ת והא אמרינן דלמ"ד ברבים אין הפרה גבי חכם בבעל נמי אין לו הפרה ולא יהא ברבים חמור מעל דעת רבים י"ל שאני דעת רבים משום דרב פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. הלכך אע"פ שאמרו על דעתנו אנו משביעין אוחה ירדה תורה לסוף דעתה שאינה רוצה שיחול נדרה אלא על דעת בעלה. ומה שנדרה על דעת רבים גומר שאם רצה בעלה לקיים יתקיים על דעת הרבים הלכך אם רצה הבעל להפר יפר אבל ברבים למ"ד אין לו הפרה טעמא אחרינא הוא משום דכל מילתא דעבידא באפי תלתא אלימא ולא יכיל חכם למשלפה וה"ה לבעל.

ורש"י ז"ל פירש על דעת רבים יאמרו לה הרי אנו מדירין אותך על דעתנו וכן נמצא (לדברי) [לרבינו]האיי גאון ז"ל והיא דומה למה שאמרו הוו יודעים שלא על דעתכם אנו משביעין אתכם אלא על דעתנו ועל דעת המקום.

וראיתי להרב אב"ד ז"ל שכתב בתשובת השאלה שכתבנו שלא אמרו ע"ד רבים אין לו הפרה אלא בנשבע לדבר מצוה אבל לדבר הרשות אין דעת הרבים חלה עליו וחזר בו מהא דגרסינן במס' מכות (דף ט"ו) גבי אונס שגירש על דעת רבים והתם לאו לדבר מצוה היא אלא עבירה נמי היא שלוקין עליה. אבל תמהני שמצאתי שם לרש"י ז"ל שפירש ע"ד רבים שמצא לה עון והדירה על דעת רבים ולא נתברר אצלי שאם מצא בה ערות דבר אינו רשאי לקיימה כדתנן מצא בה ערות דבר אינו רשאי לקיימה ואם נמצא שם רע אמאי אין לו הפרה הא לא חייל נדרא כלל ולא באו לא חיילא עלייהו שבועה כלל. ואפשר דהתם תולין הנדרים בדבר היו כאותה ששנינו קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי ונמצא שלא גנבה מותר אבל כאן כשלא תלה אלא נדר סתם אבל מפני שמצא בה ערות דבר הדירה ולפיכך צריך הפרה. ואין זה נכון בעיני שא"כ קשה למ"ד אינו צריך לפרוט את הנדר כי לא נשאת נמי ליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה וכ"ת דמדרינן לה ברבים הניחא למ"ד אין לו הפרה אלא למ"ד יש לו הפרה מאי איכא למימר כדמקשינן לרב נחמן גופיה בסמוך אלא ודאי דמשביעין לה ע"ד רבים ומתרצא ליה הא מתני' כדמתרץ ואזיל למתני' דבכורות וש"מ דנדר על דעת רבים חל כאן שלא כדברי בעלי תירוצין שהזכרנו.

ויש שמקשין אמאי חיישינן דילמא שרי לה בעל או חכם נדריה שאסרו כל פירות שבעולם עליה אם נטלה מכתובתה כלום. ואח"כ תטעום מאותן פירות שאסרה על עצמה בפניהם קודם שתגבה מהם כלום ולאו מילתא היא דקי"ל אפי' אכלה כולה נשא עליה דחכם מעקר עקר ליה לנדר ומיהו בבעל קשיא דקי"ל מיגז גייז וי"ל כיון דתנן נודרת ליתומים כל מה שירצו אין רצונם באיסור שעה דילמא עברה ואכלה ואח"כ מפר לה בעל אבל כשמדירין אותה שיאסרו עליה כל ימי חייה אינה עשויה להיות עומדת במרדה ובאיסורא כל ימיה.

ויש עוד שאלה, היכי חיישינן דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה והא קי"להמודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו והיכי שרי לה חכם. ואמרו בתוס' בשם ר"ת ז"ל שהוא היה אומר שאם התירוה מותר. ובירושלמי פירש טעמו של דבר מפני הבושה ומפני החשד וא"כ לכתחילה הוא צריך אבל דיעבד מותר הוא.

והראב"ד ז"ל השיב מדאמרינן בנדרים (דף ס"ה) גבי צדקיהו שהתירו לו שלא בפניו של נבוכדנצר. והיינו דכתיב אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפר ונתתיו בראשו ואמאי הא לא בזה ולא הפר והם שהתירו לו פשעו וי"ל שכיון שיש חלול השם בזה והם פשעו והוא לא עבר על שבועתו.

וי"א לעולם בעל מפר בין בפניו בין שלא בפניו אבל הא דאמרינן דילמא אזלא לגבי חכם ה"ק דילמא איהי סברה דמצי חכם למשרי לה והיא אזלה לגבי' ואיהו לא ידע ושרי לה סתם וסברה דמותר לה ופריק צריך לפרוט את הנדר ושוב לא יתיר לעולם. ואם התיר אינו מותר.

וי"א שלא אמרו אלא המודר הנאה מחבירו או הנשבע להנאתו כגון שבועת צדקיהו לנבוכדנצר ונדרו של משה דאמר לו הקב"ה במדין נדרת לך למדין והתר נדרך. אבל כאן שנאסרו כל פירות שבעולם עליה אין כאן הנאת יתומים ואיסורן בלא צרכם שכיון שנשבעה נשבעה ואפי' באה להשיב להם הממון איסורה במקומה עומד לפיכך מתירין לה אפילו שלא בפניהם וזה נכון לדברי מי שגורס המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו ולדברי הגורס המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו הא שלא בפניו מתירין בפניו ושלא בפניו וכדאיתא בתוספתא ובירושלמי הכא ודאי לא קשיא דפעמים שיתומים קטנים הם או אינם שם ונודרת שלא בפניהם.

תנן הנושא נשים בעבירה וכו' ליחוש דילמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה. קשה לן וליקשי ממתני' וי"ל אה"נאלא ברייתא אלימא ליה משום דגבי אשה דילמא חייש לה חכם דשכיחא מילתא דנודרת לגבות כתובתה אבל הכא לא מסקא דעתיה. ולי נראה דכיון דאשכחן פלוגתא דתנאי בנדר שהודר ברבים לקמן בפירקן ומתני' קתני התקין רבן שמעון בן גמליאל עדיפא ליה למפרך מההיא דילמא קסבר רשב"ג נדר שהודר ברבים אין לו הפרה כר' יהודה.


דף לו עמוד אעריכה


ה"ג: אבל לדבר מצוה יש לו הפרה כי ההוא מקרי דרדקי וכו'. ופר"ת ז"ל דדוקא כי האי מקרי דרדקי שעל דעתם הדירו ועל דעתם התירו לפי שיצא שכרם בהפסדם ואנן סהדי דלאו אדעתא דהכי אדרוה אבל במצוה אחרת אין לה הפרה כיון שע"ד רבים נשבע דא"ל שכך היה דעתם משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו. וא"ת יהו נשאלין עליו כיון שאינן מושבעין אינן נשאלים עליו ועוד דאיהו למיסר עליה שוינהו שליח ולא למישרי ליה הלכך אין חרטתם כלום למשרא ליה ועוד הראה פנים לדברי' ויפה פי'.

ומי איכא מידי דמדאורייתא משמט והלל אתקין דלא משמט. א"ל ומדאורייתא מי משמט, והכי תניא בספרי ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך ולא של אחיך בידיך יצא המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד שאין משמטין וי"ל מדרבנן וקרא למלוה על המשכון אתא ולא משמע לי דהתם מדרבי יצחק נפקא דהא קני ליה וי"ל התם במוסר שטרותיהם לב"ד ממש. אבל הכא אינו מוסר להם אלא שכותב מוסרני לכם כלומר בכל מקום שהם יהיו כמסורת לידכם ואמרו בירושלמי ואפילו נתונות ברומי והכי נמי משמע במשנה במס' שביעית המלוה את חבירו על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אין משמטין פרוזבול אינו משמט וזה א' מן הדברים שהתקין הלל וכו'.

ותמהני אי מדאוריי' במוסר שטרותיו סגיא אמאי תקין הלל פרוזבול הרי מי שרוצה להלוות יכול להלוות ולמסור שטרותיהם לב"ד ולא לעבור על ד"ת ואפשר שאין העם רוצים למסור שטרותיהם לאחרים. ועוד מפני מלוה ע"פ שא"א לפיכך תיקן פרוזבול.

ולי נראה דההיא דספרי אסמכתא היא וכשאמרו מוסר שטרותיו אין משמיטין מתקנתו של הלל אמרו. והכי משמע בירושלמי פרק בתרא דשביעית דגרסינן התם תשמט ידיך ולא המוסר שטרותיו לב"ד מכאן סמכו לפרוזבול מן התורה ופרוזבול דבר תורה כשהתקין הלל וסמכוהו לדברי תורה.

ואני תמה למה ליה להלל פרוזבול ליתקין ע"מ שלא תשמטנו שביעית א"ל אי כ"ע עבדי הכי אשתכח תורת שביעית ולפיכך לא רצה לומר להם. אבל השתא מינכרא מילתא ואמרו בי דינא הוא דקא עביד. אי נמי בשעת הלוואה זימנין דלא דכירי וכיון דפסדי כלל איכא נעיצת דלת אבל כשהלוו והגיע ערב שביעית כל א' הולך וכותב לעצמו.

הא דתניא ר"א בשתי שמיטות הכתוב מדבר א' שמיטת קרקע וכו'. פירש רש"י ז"ל שמיטת קרקע היינו חרישה וזריעה שאסורה בשביעית ובזמן שאין אתה משמט קרקע היינו לאחר חורבן שבטלה קדושת הארץ ואינו נכון. שא"כ בימי הלל מ"ל דלא נהגו מדאוריי' אפילו השמטת קרקע ומה שפי' שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג ואמר הרב ז"ל שהיא מחלקת א"כ לא אמר הטעם שהיה אביו צ"ל מפני שאין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג ומאן תנא דאית לי' הני תרי קולי.

אלא הכי פי': בשתי שמיטות הכתוב מדבר א' שמיטת קרקע שהיא חזרת שדות לבעליהן ביובל וא' שמיטת כספים והיינו שמיטת שביעי' בזמן שאתה משמט קרקע כלומר בזמן שהיובל נוהג שמיטה נוהגת וכן מפורש בירושלמי תמן אמריןבמ"ד מעשרות דבר תורה מודה בשמיטה שהיא מדבריהם וזה דבר השמיטה שמוט ר' אומר שני שמיטות שמיטה ויובל בזמן שהיובל נוהג שמיטה נוהגת מדברי תורה פסקו היובלות שמיטה נוהגת מדבריהם.

ור"ת ז"ל הקשה כאן שהרי בימי הלל היה היובל נוהג דתנן התם בעירכין בראשונה היה נטמן כל י"ב חודש כדי שיהא חולט לו התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה והלה שובר הדלת ונכנס ואית' לקמן בפ' מי שאחזו וש"מ שהיה היובל נוהג ובפ"ד במס' כריתות אמרינן ויתנו ידם להוציא נשיהם ואשמם א"ל כאן על אשמתם אמר רב חסדא מלמ' שכולן שפחה חרופה בעלו ושפחה חרופה היא המאורסת לעבד עברי ואין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כדאיתא בערכין (כ"ט ע"א) ובכמה מקומות בתלמוד.

לפיכך היה ר"ת ז"ל אומר שהיובל היה נוהג כימי הלל בבית שני והיו כל יושביה עליה לפי מאי דמסי' התם בערכין ובפ' המוכר דעשרת השבטים ירמיהו החזירן ויאשיהו מלך עליהם ואע"ג דבימי עזרא לאו כולהו ישראל סלו' מיהו כל השבטים עלו ולא היתה א"י חסרה שבט וכיון שכן כל יושביה עליה קרינא ביה שאל"כ כשהלכו ב' וג' מהם למדינת הים יבטל אלא ודאי כל זמן שמכל השבטים עליה יושבי' עלי' קרינ' ביה והא דאמר אביי בשביעי' בזמן הזה ור' היא בזמן הזה ממש קאמר כלומר לאחר חרבן שבטלו היובלות ואפילו למ"ד לא בטלה קדושת הארץ והלל לאו לדריה תקן אלא לדרי עלמא דאתי אחר חרבן תקן דהוי ידעי דחרב ואימת חדי' וכדאמרי' בנזיר (דף ל"ב) דאקשי אביי ולא ידעין והכתיב שבועי' שבעי' וכו' אכתי מי ידעי בהו יומא והא דמיבעי' לן לדריה תקון או לדרי עגמא תקון אליבא דרבא איבעי' לן אבל לאביי על כרחין לדרי עלמא תקין ולא לדריה, זהו דעת ר"ת ז"ל.

ואינו מחוור לי, שלפי דעתי אפילו למ"ד עשרת השבטים ירמיה החזירן לא גלו לבבל מעול' אלא חזרו למקומם הראשון כדאמרינן ואבדתם בגוים אלו עשרת השבטים שגלו למדי ושם נשתקעו כולם ולא נתערבו עם ישראל ולא גלו לבבל ובבית שני לא היו מעולם ועוד שאם לא היה הלל מתקן לדורו אלא לדורות הבאים למה צריך לתקן הם יחושו לעצמם ועוד א"א שיתקן הלל ויאמר לכשיחרב המקדש יעשו פרוזבול ח"ו שלא היה פותח פיו לשטן ולא מתקן תקנות לחרבן אע"פ שהן יודעין שיחרב והתימה הגדול שתמהני הרב ז"ל בדבריו שהרי המקראות מוכיחים הן דכתיב ויעבירו קול ביהודה ובירושלים לכל בני הגולה להקבץ ירושלים וכתיב ויקבצו כל אנשי יהודה ובנימין ירושלים והרבה מפורשין מהם ובדברי הימים מפורשים כל החוזרים ומשבט יהודה ובנימין היו ועוד שהרי הרבה כרכים כבשום עולי ירושלים ולא כבשום עולי בבל ונתישבו במקצתה של א"י במה שרצו ולא נתחלקו השבטים ואמרינן התם היו עליה אבל היו מעורבבין שבט יהודה בבנימן ושבט בנימן ביהודה יכול יהא יובל נוהג ת"ל לכל יושביה בזמן שיושביה כתקנן ולא בזמן שהן מעורבבין ועוד והרי אפילו לענין חלה אמרי' בכמה דוכתי אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן משום דכתיב בבאכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו ישראל סלו' ואה עלו כל השבטים עד שנקרא בהם כל יושביה עליה כ"ש שאני קורא בבאכם וזה כבר ברור ומפרש אלא אינו נקרא כל יושביה עליה ולא בבאכם עד דאיכא רוב כל שבט כדאמרינן בעלמא בכל דיני הצבור לפסח ופר העלם דבר של צבור וכי תעלה על דעת הרב ז"ל שאם עלו ב' או ג' מכל שבט ושבט יהא יובל נוהג בהם אבל דברי ר"ת ז"ל קושיית הם צריכים לפנים וי"ל שהיה דין בית בתי ערי חומה נוהג בימי הלל מדבריהם ואפשר שכל דיני יובל נוהגין כן מדבריהם בימיו ולא לעבור על ד"ת ולהתיר עבד עברי בשפחה אלא להחמיר וסעד נמלא לזה בספ' יוסף בן גוריון הכהן שאמר שנתקדש היובל בימי א' ממלכי חשמונאי ומ"ש בכריתות מלמד שכולם בעלו שפחה חרופה י"ל בימי צדקיהו בעלום כדאמ' צפירי חטאת שנים עשר על ע"א שחטאו בימי צדקיהו הביאום אבל ר"ת ז"ל היה מדחה זה משום דע"א בימי צדקיהו אשכחן דעבדוה אבל אימת בטלו נשים נכריות ושפחות בימי עזרא ולא בימי צדקיהו. וי"ל דר"ח ס"ל כאחרים דאמרי ומאורסת לעבד כנעני ולרבנן דאמרי מאורסת לע"ע על דבר אחר הביאו אשמו, ושמא תלוים היו. עוד יש לי לומר שאם קנה עבד בזמן הבית ונרצע וחרב הבית קודם שיצא ובטל היובל שעובד לעולם ודינו כדין עבד עברי להתירו בשפחה ועוד רב חסדא סבר לקמן חציה שפחה וחצי' בת חורין בת אקדושי היא הילכך משכחת לה כגון שקדשום בזמן הבית שהיה היובל נוהג וחרב הבית ובעלום בימי עזרא והא דאסיקנ' התם עשרת השבטים ירמיה החזירן לאו למימרא דבימי עזרא מנו יובלות לקדשן אלא לתרץ שאין יובל נוהג אלא בזמן שכל יושביה עליה ואע"פ שנהג בסוף בית ראשון כדמוכח התם מדכתיב כי המוכר אל הממכר לא ישוב ומ"ה קאמר שכל יושביה. עליה היו והא דאמרי' התם בערכין מנו יובלות לקדש שמיטין מדאורייתא קאמר שנהגו השמיטיו וכרבנן דפליגי עליה דר' דהא אתי לתרוצי הא דאיתמר התם מקיש ביאתכם בימי עזרא לביאתכם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות ואקשינן עלה מדתניא לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה וכו' ומתרץ עלה מנו יובלות לקדש שמיטין ור"ש ז"ל כתב מדרבנן דאמרי ולענין הלכה שמט' נוהגת בארץ ישראל לדברי חכמים דבר תורה דקי"ל קדושה ראשונה ושנייה יש להן שלישית אין להן ולמ"ד יש להן מדרבנן ולדברי ר' מדרבנן ודאי נוהגת היא כדאמרי' בריש משקין לענין שמטת קרקע בשביעית בזמן הזה ור' היא דתקון רבנן דתנהוג כמו שתקנו תרומות ומעשרות לדבריהם למ"ד שלישית יש להן ואמרינן התם מכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעתא משום ארנונא. ועוד מעובדא דריש לקיש דאי' התם במס' סנהדרין ובפסחים פ' מקום שנהגו א"ל רבה בר בר חנה לבריה לא תאכל ספיחי כרוב לא בפני ולא שלא בפני וש"מ דשמטת קרקע נוהגת וממילא שמעינן להשמטת כספים בין בארץ בין בחוצה לארץ דהא חובת הגוף היא. ואמרינן בירושלמי לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי אומר וזה דבר השמטה שמוט בזמן שהשמיטה נוהגת בארץ מדבר תורה השמטת כספים נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ ואפילו לר' דכתיב כי קרא שמיטה מ"מ ואיתמר נמי התם אלא הא כתוב בארץ הוא בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בחוצה לארץ אין הדרור נוהג בארץ אינו נוהג בחוצה לארץ והיינו דאמר שמואל אי איישר חילי אבטליני' ורב נחמן אמר אקיימיניה ולא כדברי הרב אל ברגלוני שאמר שלאותם הדרים בארץ ישראל שם קאמר חובת הגוף הוא ואין חלו' בין ארץ ישראל לחוצה לארץ והיינו דאמר שמואל לא כתבינן פרוזבולא אלא או בבי דינא דסורא או בבי דינא דנהרדעא ורב אשי ורבנן דבי רב אשי ורבה ואביי משמטי וכולהו בחוצה לארץ ובזמן הזה הוא ומי שאומר מדת חסידות היתה להם אין שומעים לו שכל שלא תקנו חכמים אין העושה אותו נקרא חסיד אצא הדיוט כדאמרינן בירושלמי כל מי שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט וכי אתו לקמיה דרב ואמר ליה מידי פרוזבול היה לך למה להו פרוזבול ואם תאמר שלא ישמוט במדת חסידות א"כ פשיטא דמהימנא דאי בעי לא מישמטא והיכי אמרת לא שבי' היתירא ואכיל איסורא הא לאו איסורא הוא כלל ולמה להו למיתי קמיה כלל אבל י"א שהלכה כר' דאמר אין שמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג לפי שסוגי' זו הולכת להקל בפרוזבול לכל דיניהן ואי שביעי' דאוריית' כרבנן בשל תורה הלך להחמיר וכיון דקי"ל שהשמטה תלויה בדבר תורה אף מדבריהם אינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג מדבריהם וכי היכי דתקון רבנן זכר לשמטה תקון זכר ליובל ואי אפשר שתקנו לזה ולא תקנו לזה לפי ששניהם תלויים זו בנו והיובל טעון קדוש. ובימי רבותינו היה ב"ד קבועין בארץ ישראל ותוקעין ומשלחין עבדים ושדות חוזרין לבעליהן זכר ליובל ולפיכך היתה השמטה נוהגת מדבריהם בין בעבודת קרקע בין בהשמטת כספים אבל עכשיו שאין שם ב"ד שמקדשין אותו ואינם תוקעין ומשלחין עבדים אין היובל נוהג כלל שאלו הדברי' מעכבין ביובל כדקתני במס' ר"ה וכיון שבטל היובל בטול גמור ואינו נוהג אפי' מדבריהם לא בעבודת קרקע ולא בהשמטת כספים וזו היא דעת הראב"ד ז"ל. ואין זה מחוור ועוד שאמרו בירושלמי לדברי ר' פסקו היובלות שמטה נוהגת מדבריהם ולא אמרו בשעה שהיובל נוהג מדבריהם שמטה נוהגת מדבריהם ועוד שמימי ר' הלל הנשיא שתקן לנו סדר מועדות וקדשן לדורות על פי מנין שאנו מונין בו שוב לא היה בית דין בארץ ישראל ראוי לקדש וכ"ש בימי רב אשי שבבר בטלו מומחין בארץ ישראל אלא בזמן הזה היה ואף על פי כן מצינו ליה ולרבנן דדרי דמשמטי ומטכסי נפשייהו למיכתב פרוזבול ולפום דעתא צילתא נמי אינו במשמע שקדשו יובל מדבריהם לאחר חרבן שהרי הארץ חרבה ושממה כדיטמאי' ואין ישראל עליה אלא כעב' שלן באכסניא ולמה יחזרו שדות ובתי ערי חומה וינהגו בעבדים והם עבדים לעבדים אבל בימי הבית הוא שנהגו בו והראיה המכרעת ששנת השמטה מפורסמת בארץ ישראל היום ומנהג אבותיהם להשמיט קרקע כלומר שנוהגין בה בו קדושת שביעית ומעתה מצינו למידין לשמטת כספים שנוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ כדפרישית. ובמסכת ע"א בשמעתא דרב הונא בריה דר' יהושע מצאתי לרב הנז' ז"ל דקמשמע לן רב הונא דשמטת כספים נוהגת אף על פי דאין שמטת קרקע נוהגת דלא סבירא לן כר' וא"נ סבירא כוותי' נהי נמי דמדאוריית' לא נהגה מדרבנן מיהא נהגה ואפילו בחוצה לארץ ויפה כיון שחזר ומודה על האמת וכן דעת' ז"ל שם בפ"א דע"א והגאוני' ז"ל כך הסכימו ששמטת כספים נוהגת בכ"מ ובל זמן וכן דעת ריא"ף ז"ל שכתב בהלכותיו סוגיא זו שבדיני השמטת כספים ועליו אנו סומכי' בכל דבר ולפי שהעם נמנעים מלהשמיט ועוברים על מש"כ בתורה מקצת החכמים לבם נוקפין ומפקפקין בדבריהם להקל שהעם שומעים להם בכך ואין שומעים להחמיר. ע"ב והא דאמרינן אי אמר' לדרי' הוא דתקון מבטלינן. תמהני בה אי לדריה תקון למה לי ונראה דה"פ מבטלינן דלא ליכתוב ליה אפילו בדינא רבה דאלים מנפשיה בלא תקנת הלל לאפקועי ממונא דאפי' כשת"ל דהלל לדריה בלחוד תקין כיון דאורי ותקין הכי כל בי דינא דאלים איבעי כתיב ליה לפום מאי דחזי משעתיה הילכך אי בעו רבנן לבטולי לגמרי דלא למכתביה לעולם צריך ביטול. ונ"ל דהא דאמר שמואל דלא כתבינן פרוזבלא אלא או בבי דינא דסורא או בבי דינא דנהרדעא לא קי"ל כוותיה דשמואל לטעמיה דמיהדר לבטוליה דקי"ל כר' נחמן דאמר אקיימיניה ואע"ג דלא איפשיט אי לדריה בלחוד תקין כיון דחזינן לרבנן דבי רב אשי דמסרי מילי להדדי ולא מסרי מילי לדבי רב אשי דאיהו אלים בשעתייהו אלמא אפילו בי דינא אחרינא דלא אלים כולי האי כתיב ולדרי עלמא תקון ועוד דאי לדרים תקין וצריכ' אפקעתא חדא היכי מפקע ממונא דגברי במסיר' מילי בעלמא בלא דייני דמכופן ויתבין ואשכחן נמי לרב נחמן דאמר בשנים אלמא לא בעינן בי דינא דאלים אלא גריע משאר ד"מ וש"מ כי תיקון הלל לאו בכגון ר' אמי ור' אסי בלחוד תקין ועוד מדר' יהודה אמר רב דאמרי לא שביק התירא ואכיל איסור' ואי ס"ד בעינא בי דינא רבה מי יימר דאשכחינהו ואיזדקיקו ליה ואמאי נמי לא מוקמינן הכי אלו לא יפרעו באתרא דליכ' בי דינא דהכי וקמ"ל כשמואל אלא ודאי ליתא לדשמואל.

אבל ראיתי להר"מ תלמידו ז"ל שכתבה, וכן הא דתניא סיים לו שדה בהלוא' אינו משמט ולא קי"ל הכי דהא קסבר האי תנא בבל שטר שיש בו אחריות נכסים שאינו משמט ואדחי ליה ואמרינן בפ' הזהב האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעי' משמטתה וכ"ש סתם ואפשר דמוקי לה באפותיקי מפורש ולאו מילתא היא דאפ"ה משמט ומלוה על משכון נמי דקני ליה ממש כדר' יצחק אין משמטתו הא לאו הכי משמט.


דף לז עמוד אעריכה


דמנח אסיכי. פי' ולא השאילו מקום סיכי א"נ כיון דלאו מקום חשוב הוא כלל לא כתבי' עליה פרוזבול.


דף לז עמוד בעריכה


ותלי ליה עד דאמר הכי. פי' רב נתן בעל ספר הערוך ז"ל תולה עיניו בו כאלו רוצה לקבל כדי שיתבייש הלה ויאמר לו אף עפ"כ. והיינו דמקשי' אביי דהא בעי' למימר שלי הן ובמתנה אני נותן לך אלמא בעי השמטה גמורה ואח"כ יטלם בתורת מתנה ובירושלמי שלהי מס' שביעית א"ר הונא א"ל משמטה פי' בשפה רפה והימין פשוטה לקבל.

אע"ג דקם ליה רב דלא כמתני' אלא כרבנן דברייתא וקי"ל סתם במתני' ומחלוק' בברייתא הלכה כסתם כיון דחזינן כולה סוגיא להקל בדין פרוזבול ורב נמי עביד עובדא הכי ולא אשכחן אמוראה דפליג עליה דרב יהודה אמר רב הלכתא כותייהו אבל ר"ה ז"ל השמיטה לדרב וכתב משנתנו במקומה והר"ם ז"ל כך פסק כרב וכן נראין הדברים שאם טען ע"מ שלא אשמטנו בשביעית הלויתי נאמן מגו דאי בעי אמר פרוזבול היה לי ואבד וכן נראה דעת הנז' ז"ל. ואפי' כשת"ל אין כותבין פרוזבול כשמואל נאמן לומר כן שהטענה עצמה כדי להאמינה מ"ט כיון דאיכא תקנתא לא שביק היתרא ואכיל איסורא השתא בפרוזבול נאמן דאיכא למיחש לא איזדקיקו ליה בדינא בהך טענה לא מהימן.

ה"ג ר"ח ז"ל: רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקי'. ולא גריס לרבו ראשון. וי"מ דלרבו ראשון כיון דלאחר יאוש הוא לא משתעבד אלא לרבו שני קאמרי' וכיון שמשתעבד ליכא משום שמא יפיל עצמו לגייסות דהא מ"מ עבד מה לי התם מה לי הכא וליכא למימר שמא יפיל עצמו לגייסות שיאמר השני נוח לי והראשון קשה ממני דהא לא ידע מאן פריק ליה ומשתעבד ליה. ואין לשון זה מחוור לקמן בשמעתין דמקשינן דר' יוחנו אדר"י.

וי"א דלשום עבד לשני ולשום בן חורין לראשון דלרבו שני לא לשום בן חורין פרקיה והכי קתני בין כך ובין כך ישתעבד אי לרבו ראשון אי לרבו שני.

ור"ה ז"ל כתב בין כך ובין כך לרבו ראשון, וכך פירש"י ז"ל. והיינו ודאי פשיטא דמילתא וטעמא משום שלא יבריח עצמו מאדוני' קשים ומצאתי זה להם סיוע בת' עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו לשם בן חורין לא ישתעבד ואין רבו נותן דמיו רשב"ג או' בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו כשם שמצווין ישראל לפדו' בני חורין וכו' אלא שי"ל משום לפני יאוש קאמר דלא ידע אי לפני יאוש קאמרינן.

שבאי גופיה מי קני ליה אין קני ליה למעשה ידיו. כתב הראב"ד ז"ל קשה ני טובא היכי קני ליה למעשה ידיו ואי קאי בהדיה בדינא מי לא מכי' ליה מתותי ידיה מי מצי למימר ליה הא קניתי ליה בחזקה ואי עריק מיניה מי מצי מהדר ליה בדינא ואגב אונסא הוא ומשתעבד ביה האי ישראל מעת' דזבני מיניה לשם עבדות אמאי ישתעבד בו דמשמע דמדינא קאמר ליקום בהדיה בדינא וליפוק דהאי ישראל לאו אנוס הוא ומדינא ליכא עליה ולא מידי ואמר הרב ז"ל דפרוקא דהך קושי' לא אתברר לי' שפיר ותמהני עליו מאי קושיא כיון דמשום שבאי מיאש מרי מיניה ועבדא לא קני נפשי' דיאו' לא מפקע ליה מיניה אלא קנין פירות והא קניא שבאי משעה ראשונה משעת יאוש והילכך הקונה ממנו קונה אותו למעשה ידיו למה זה דומה לגוזל בהמ' או כלים ומכרן לאחר יאוש בעלים דקנה כאלו קנה מבעלי' הראשונים אבל לשמואל דא' המפקיר עבדו יצא לחירות לא קני לי' שבאי דמשעת יאוש זכה העבד בעצמו והרי הוא כבן חורין גמור ואין קונה כותי ישראל כ"א ברצונו ובדעתו והיינו אמרינן דשמואל לקמן ולפ"ז קרא דכתיב וישב ממנו שבי לאו בישראל משתעי אלא כנעני והיינו דכתיב שבי כלומר ששבה מהם מי שנשבה בידן וכן אז"ל ששפחה כנענית היה.< כאן חסר >

[מהשמטות – שבאי גופיה מי קני ליה, אין קני ליה למעשה ידיו. [באמצע הדיבור] ותמהני עליו מאי קושיא כיון דמשום שבאי מיאש מרי מיניה, ועבדא לא קני נפשיה דיאוש לא מפקע מיניה אלא קנין פירות והא קניא שבאי משעה ראשונה משעת יאוש, דלדידיה לא גזיל ולא מידי דאיהו מ"מ עבדא היי, נרביה גזיל ליה וקני מיניה ביאושא, למה זה דומה לגוזל את חבירו בהמה או כלים שהוא קונה ביאוש א"נ בשנוי רשות, והקונה ממנו כקונה מבעלים הראשונים, ואי משום שעבדים כקרקעות תיקשי לן נמי הא דאמר עמון ומואב טיהרו בסיחון, אלא לדידהו לית להו קרקע אינה נגזלת, א"נ מלחמה שאני, ולשמואל דאמר נתייאש מעבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור בשנקחו שבחי מתחילה לא קנאו, במאי מקני ליה ביאוש בעלים משעת יאוש הוא זכה בגופו וקנה עצמו בן חורין, הלכך כשפדאוהו אפי' לשם עבד לא ישתעבד, והיינו אמתיה דשמואל וליכא למימר שיקדום שבאי במעשה ידיו תחלה כדאמרינן, דלשמואל כיון דעבד זכי בגופיה וישראל גמור הוא אין עכו"ם קונה ישראל גמור, אלא בקונה אותו לדעתו, ועוד אפי' יהא ביד שבאי כישראל הנמכר לעכו"ם שקונה אותו למעשה ידיו, פדאוהו בן חורין הוא דק"ל כרבנן דאמרי כלן לשחרור בפ"ק דקידושין, ורבינו פסק בשם גאון ז"ל כרבנן והכי מסתברא, והראב"ד ז"ל השיב מדחזקיה, ואינה קושיא דאיהו טעמיה דרשב"ג אתא לפרושי, ואע"ג דאמרו קאמר, לאו למימרא דרבים ס"ל הכין אלא לישראל בעלמא קאמר, ויש בכיוצא בה בתלמוד, ואי מדר' יוחנן דקאמר כל ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו, ההוא כללא לאו דוקא הוא, ואי משום דלא דחינן הכא אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן כדמפרקין בעלמא משום דשינויא דחיקא הוא וכל היכא דאי' לא משנינן הכי דהא לא ק"ל אלא דר"י אדר"י, ואי משום דשלחו ליה לשמואל אנן כרבי שמעון בן גמליאל סבירא לן לאו מילתא היא דאינהו כאוקימתא דאביי ס"ל דלרבא לפני יאוש לכ"ע משתעבד, וכיון דס"ל דמתני' לפני יאיש ודאי דמסתבר טעמיה דרשב"ג, אבל לדידן דקיי"ל מתני' לאחר יאוש אדרבה טעמא דרבנן מסתבר טפי שהוא שורת הדין ודברי רשב"ג תקנה ולא הודו לו חכמים.

ואי משום דירושלמי (ד,ד) פסק כרשב"ג נקטיה, שאין סומכים בפסק הלכה על הירושלמי, וכ"כ רבינו בכתובות, ועוד דאיהו נמי להאי לישנא דלפני יאוש פסק כן דהכי איתמר עלה בדין היה דאפי' לשם בן חורין ישתעבד וכו' והאי לישנא לפני יאוש הוא מכי מסתבר טעמיה דרשב"ג, דהא רבא נמי בלפני יאוש הכי ס"ל לדברי הכל ואין למדין ממנו לאחר יאוש, ופסקא דגאון ז"ל נקטינן ולית בה ספיקא, ואי לאו משום דרבינו ס"ל כותיה לא הוה כתב לה סתם.]

ואחת קבעה סעודתה בע"ש וא"ל דהא קי"ל כר' יוסי דא' אוכל והולך עד שתחשך ואפילו להתחיל. וי"ל ה"מ פעם אחת מפני הצורך אבל לעולם לא משום דכיון דכל יומא ויומא עביד הכי מיחזי כמאן דמזלזל ביקרא דשבתא. ועוד אפשר שלא היו אוכלין משתחשך ולא מסדירין שלחנם ואמרינן התם לעולם יסדיר אדם שלחנו בע"ש אע"פ שאינו צריך אלא לכזית ומיהו טועמים היו שם מידי משום קידוש דלא משמע דליבטלו קידו' היום לגמרי אלא כבוד לילה היו מבטלין.


דף לח עמוד אעריכה


אלא אפי' גיטא דחירותא לא אצרכוה. פי' דשמואל נמי כאביי מוקים לה למתני' בלפני יאש וסבר דלאחר יאוש לדברי הכל בין כך ובין כך לא ישתעבד דישראל גמור הוא ואינו צריך גט שחרור.


דף לח עמוד בעריכה


גופי' לא קדיש לדמי לא קאמר. פרש"י ז"ל שאינו ראוי לא למזבח ולא לבד' הבית דאינו מחוור דהא מקדיש בהמה טמאה נמי קדיש גופה שהרי מועלין בה עד שתפדה אלא ה"ק קנין הגוף שיש לישראל על העבדי' א"א להקדש לקנותו שאין יד להקדש בדק הבית אלא לקנות ממון וזה אינו קנין ממון ששני קנינין יש בעבד א' קנין ממון דחיי' למעשה ידיו וא' קנין הגוף שהוא אסור דומי' דקנין אישות דלא פקע אלא בגיטא דחירותא אע"ג דפקע קנין ממון שבו כגון שהפקירו או שנתיאש ממנו ולא מצינו די זה אלא להדיוט אבל לא להקדש.

והא דאותבינן אשמעתין המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים וכו'. פירש"י ז"ל שאין הגזברין רשאין להוציא אותן לחירות ואפילו נתנו דמי עצמן ואף ע"פ שאמרו עבד קונה עצמו בכסף משום שאין גופו קנוי להקדש שלא הקדישן אלא לדמיו וזה דרך שחרור הוא ור' סבר אף ניתן דמי עצמו ויוצא ובלבד שיתנם דרך מקח וממכר ולא דרך פדיון אלמא המקדיש עבד קדוש לדמיו וזה אינו נכון שהרי פי' הרב עצמו בהמה טמאה לדמי קאמר כיון דליכא למימר ליהוי עם קדוש קאמר וכאן נמי אין לומר כן שהרי בכלל נכסיו הקדיש וא"א בשאר נכסים לומר שיהו עם קדוש קאמר אלא הקדש ממש ותו אחרינא מאי עבידתייהו כיון שלא קנה הקדש אלא קדושת דמים ואון לו יד בשחרורו משום דקנין דמים הוא וקנין הגוף לבעלים הראשונים הוי ואינהו היו צריכים לשחרר ואפשר שנתנו הני רשות לבעלי' האחרונים מאחר שנסתלק רשות הראשון מעליו למה זה דומה למוכר עבדו לכותי ומכרו לישראל ולפי פי' זה נאמר שישראל קונה בו קנין הגוף ואע"פ שבא מכח הכותי אינו ככותי ושני משחררו, אבל מ"מ אין הפי' נכון.

ומקצת המפרשים אומרים בו ל"א שהיא נכון דת"ק סבר כסף אינו גומר והם אינם רשאים לכתוב לו גט שחרור שאינה אלא מתנה ואין גזברין אלא אפוטרופין בעלמ' וכן שנינו בבריית' פ' הניזקין שאין האפטרופסין רשאין להוציא אותן לחירו' ור' סבר כסף גומר בו וכיון שכן רשאין הם למוכרו לעצמן בין דרך מקח בין דרך שחרו' שאינו אלא כפירה הקדש מב"ה ותיובתין מדקתני אין הגזברין רשאין להוציא אותן לחירות אלא מוכרין אותם ואחרים דאלמ' קני קנין הגוף ואם כתבו לו בעלים ראשונים גט שחרור לא יצא לחירות וכ"ש מדר' דאמר בהדיא אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא ואינו צריך גט שחרור הראשון אלמא יש יד למקדיש לקנות בעב' קנין הגוף וק' לרב ואוקי' לרב דתנא הוא ופליג.

ויכולנו לפרש דכ"ע כסף גומר בו אלא דת"ק סבר אין לגזברין ולאפוטרופין לשחרר בכסף כשם שאין גיטין כלום שלא נתנה תורה רשות לשחרר אלא לבעלים גטו דומיא דגט אשה וכספו נמי כגט דיציאות אתקוש להדדי כנ"ל. ולפי פי' זה אפשר היה דהלכה כרב ותו אקשי' עליה דרב מדתני' בספרי מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים אלמא קני לדמי.

ואיכא דדחי אשמעתין הא כי כתוב בתורה קרא אחרמי כהנים כתיב דכתי' לא ימכר ולא יגאל ודרשינן לא ימכר מכר גזבר ולא יגאל לבעלים ומהיעשה להם יתנם לכהן דכתיב כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו וכיון דבחרמי הכהנים עסקינן פשיטא שהם קונים אותם קנין הגוף שהרי אין לההקדש עליהם כלום אלא כנותן מתנה לכהן דמי ולמה יצאו לחירות וא"ל כי קא מרבינן עבדיו ושפחותיו הכנענים אפילו לחרמי בד' הבית מרבינן להו ומסופי' דקרא נפקא דכתיב כל חרם קדש קדשים הוא לה' ודרשינן מיניה התם חרמי בד' הבית וכי כתב מאדם אכולהו קאי.

וא"ק הא בלשון חרם קאמר דליכא למימר דליהוי עם קדוש קאמר אלא ע"כ לדמי קאמר וי"ל ה"נ הא אפשר לומר דלישנא דשחרור הוא דאסרי' ליה אכ"ע כחרם שלא יהא אדם רשאי לעבוד בו עבודת עבד וזהו לשון הפקר שמפקיר בו זכותו ממנו, כך פי' הראב"ד ז"ל.

וי"א דכי אמרינן לעיל לדמי לא קאמר משום דאין במשמעות הלשון כן ואפילו לא היה אפשר לומר ליהוי עם קדוש קאמר לא היה משמע לדמי הואיל ואין גופו קנוי להקדש אבל בבהמה טמאה קנין הגוף יש לו בה ככול קנין הגוף שיש להדיוט בה כמו שפי' למעלה והכא משמע דקדיש לדמי.

ומפרקינן הב"ע דאמר לדמי פירש"י ז"ל דאמר דמיו עלי הקדש ולא הזכיר עליו שם קדושה ואקשינן א"ה אידך נמי דאמר לדמי א"כ אין הגזברין רשאין גזברין מאי עבידתייהו מאי רשות יש להם בעבד הלא אין להם על הבעלי' אלא מעות.

וא"ק ולוקמ' כגון דאמר הרי הוא קדוש לדמיו דעכשיו הוא קדוש למכור ורשותן עליו למוכרו כמקדיש בהמה וקרקע כיון דשייך בגופו לשון קדושה דעם קדוש כי אמר הרי הוא קדוש לדמיו חיילא קדושה בגופו למיהוי בן חורין כמקדיש תמימים לבד' הבית דאין יוצאין מידי מזבח כדאמרינן בכריתות ותמורה אלו דברי רש"י ז"ל וזה הפי' גם אינו עולה כהוגן משום דאי דמי עלי קאמר א"כ מאי מאדם איכא ותו אפילו בן חורין נמי דהא תנן בערכין האומר דמי עלי שמין אותו כעבד הנמכר בשוק אלמ' תני עלה אבל לא עבדיו ושפחותיו העברים.

ודקאמר אפילו אמר הרי הוא קדוש לדמיו נתפס לחירות דומי' דמתפי' תמימים לבדק הבית שאינן יוצאין מידי מזבח קשי' טובא דמתפי' תמימי' לבדק הבית מדאוריית' ולא חיילא עלייהו קדושת הגוף אלא רבנן הוא דתקון משום דלא שכיחי תמימים דהא אפילו בדוקין שבעין פסול כדאית' בפ' המנחות והאי טעמ' לא שייך גבי עבד ותו דהתם נמי פודין אותם מיד הקדש בדק הבית ליקר' על גבי המזבח וכי נפקי מיד הקדש נפקי ואם פדה אותם אחר חולין הן בידו אלא שחוזרין ולוקחין אותם ממנו ממעות תרומת הלשכה ומקדישין אותם ליקר'.

אלא ה"פ:דקאמר לדמי הרי הוא קדוש לדמיו ואעפ"כ אין גזברין יכולין למוכרם לאחרים שיהיו מוציאין אותם לחירות לפי שאין לההקדש עליו אלא קנין דמיו ולא מבעי' לרב דאמר אין הקדש קונה לעולם קנין הגוף בעבדים אלא לכ"ע נמי כשפי' לדמי אין להם עליו אלא דמים ואע"פ שאמרו בפ' האומר בערכין קדש שור לדמיו הקדש ומועלין בו שאני התם שהוא גופו ממון הוא וכי אמר לדמיו קדש הוא לגמרי שהוא עצמו דמים הוא אבל כאן בעבד ב' קניינין יש בו וא' קנין ממון וא' קנין הגוף שאינו אלא אסורא בעלמ' דומי' דקנין אישות הילכך זה שלא הקדיש אלא דין ממון שבו אין הגזברין ולא אחרים רשאין להוציאם לחירות לדברי הכל שנראין קנין הגוף ויש לבעלים הראשונים עליו ושהן משחררין וכבר נתפרש זה למעלה.

ואקשינן תו מהא דתני' המקדיש עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו דמשמע דבמקדיש סתם עסקינן ודמיו עליו הקדש ולא יצא לחירות. ומפרקינן הא מני ר' מאיר היא דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואע"ג דלא דמי למעריך פחות מבן חודש דהתם אדם יודע שאין ערך לפחות מבן חודש ואמר ואמר לשם דמים אבל הכא א"ל שיהא עם קדוש קאמר ואינו מוציא דבריו לבטלה אלא משום דר"מ סבר דאין אדם אומר לשון הקדש אלא א"כ נהנה בו הקדש וכאן כיון שהיה לו לאומרה בלשון שחרור ואומרה בלשון הקדש הקדש חל עליו לעולם.

ועדיין יש כאן שאלה כי אקדיש סתם ס"ל דלא ליהוי עם קדוש קאמר אלא סתם הקדש ממש ליקדיש לגמרי ואמאי עושה ואוכל מ"ש מאומר שור זה להקדש שמועלין בו ומוסיפין חומש בפדיונו י"א עבדו כגופו וכי אקדשיה סתם כאומר דמיו עליו אבל שורו כממונו ולגמרי' אקדשיה ולאו מילת' היא וכבר כתבנו שפי' הא דאיירי' לא קאמר שאין במשמע לשון מקדיש סתם שיהא קדוש לדמים וכיון דגופיה לא קני שאי אפשר להקדש לקנותו ולדמי לא משמע אלא משום שאין אדם מוציא דבריו לבטלה אין לך בו אלא מועט שבהקדשות והיינו דמיו ומעיקרא קס"ד דמילת' משום דאי לא עבדא מאן אכלי' להקדש הילכך לא הקדיש אלא דמיו שיאכל העבד ויתקיים ברשות הקדש ואומדן דעתא בעלמ' הוא. ולי נראה דה"ק עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו לא שיקדשו ידיו וגופו ממש לפי שאין בדין ממון שיאמר הרב לעבד עשה עמי ואיני זנך ודינא קתני.

ובתוספות חכמי הצרפתים ז"ל מפ' גופי' לא קדיש כלל אפילו שיהא קדוש לדמיו לדמי לא קאמר אבל אם אמר לדמי קדושים כשיבואו לעולם כי ההיא דאמרינן בערכין לכשיבאו דמיו לעולם יקדשו ואפי' כרבנן דאמרי אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כיון דעבד הקדש דמים נמי כמי שבאו לעולם דמו א"נ רב כר' מאיר וכן הא דתני' מאדם ואוקימנ' לדמי כגון דאמר לכשיבאו לעולם דמיו יקדשו ואין כאן בבן חורין שאין לו דמים לימכר והשמועה פשוטה לפי דרך זו.

מצוה שאני. תמהני וכי מפני מצוה להתפלל בציבור דחי עשה שבתורה, ואפשר שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא ליתן להם מתנות חנם כענין שנאמר בעכו"ם לא תחנם, אבל כשהוא משחררו כשנותן דמי עצמו, או משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותר, וי"ל נמי אין ה"נ דאתיא האי מצוה ודוחה עשה שבתורה שכיון שבא הקב"ה לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה מיד כועס [ברכות ו' ע"ב].


דף לט עמוד אעריכה


הכא בשערו העומד ליגזוז קא מפלגי. פי' ונהנה בו בעודו שהוא מחובר בראשו ולא גזזו והמפרש בשתלשן ועשה ממנו נפה וכברה לא אמר כלום דא"כ הוי ליה תלוש ומועלין בו. ואע"פ שהוא מחובר בשעת הקדש אין הולכין אלא אחר נהנה וכן בגדולי אילן למ"ד יש מעילה בגדולין הבאים לאחר מכאן אע"פ שהיו מחוברים מועלין בהם וה"נ אמרינן במעילה בדש קלעינין בשדה הקדש דאבקא מעלה להו ואע"פ שהיה קרקע עולם משעה ראשונה וכן כתוב בספר הישר.

א"ה המפקיר עבדו ומת נמי וכו' דאמימ' קשי'. פי' דכיון שאמר אמימר דאיסור' לבניה לא מורית וקנין ממון פקע לה. א"כ ה"ל כעבדו של גר ויהא באשתו ויקנה עצמו במיתת האדון דהא לא קרינא ביה והנחלתם אותם לבניכם ומיהו לרבינא דאמר יש לו תקנה וצריך גט שחרור ל"ק דאיהו סבר אדם מוריש כל זכות שבעבדו לבנו אף ע"פ שפקע מיניה קנין שבו ואיסורא כה"ג לבניה מורית כדרך שמוריש להם בזמן שלא הפקיר שהבן קונה אותם קנין הגוף וצריכין גט שחרור ממנו ולא אמרינן שיקוי הן עצמן קנין הגוף והבן יהא יורש קנין הממון שבהם וכן דעת ר"ח ז"ל שפי' כאן ואקשי' אם המיתה מוציאה את העבדי' בלא גט למה אמר אמימר אין לו תקנה דהא זה העב' לאו בר נחלה הוא ועוד כתב לקמן כיון דקי"ל הלכה כאבא שאול ממילא אדחי לה הא דאמימר אלא רבו כותב לו גט חירות כרבינ' וכן פסק ר"ה ז"ל כאבא שאול וכרבינ', אבל אין הפי' שכתב לר"ח ז"ל מחוור לי.

ואפשר לי לאומרה בל"א דאמרן מעיקר' עבד כאשה וקונין עצמן במיתת בעלים ואקשינן א"ה ישראל נמי ופרקינן בי קונה עצמו במיתת בעלים במקום שאין יורש אב, במקום יורש התורה אמרה יורש כבעלים בין בקנין ממון בין בקנין הגוף שבעבד. ואקשינן א"ה במפקיר עבדו ומת נמי והא הבן קם תחת אביו לשחרור ולפום הכי אסקינן קשי', ולרבינ' ניחא.


דף לט עמוד בעריכה


ולא היא התם משום דהוה ליה כליו של מקנה. משמע הא בכליו של קונה נקנה בחליפין כשם שקונה עצמו בכסף וכך פירש"י ז"ל אבל ר"ח ז"ל כתב ואע"פ כן אינה קונה עצמה השפחה בחליפין אלא צריכה נמי גט שחרור ע"כ דברי ר"ח ז"ל וי"ל בדבריו דה"ק לא עשה ולא כלום אף להוציא' מידי שעבוד אבל בכליו של קונה יצתה מידי שעבוד וצריכה גט חירות.

ומדברי הרמב"ם ז"ל פאסי נראה שאינו קונה עצמו בקנין ולא יצא מידי שעבוד בעלים בכולם והבא בתורת קנייה גמורה שרי' ליה בתורת דמים אלמ' בזו שאמרו הילך מנה ואתקדש אני לך וכן לענין ממון ולית' אלא באדם חשוב ובההיא הנאה די לא מקבל הנאה מיני' והאי דקאמר כליו של מקנה ממונו של מקנה קאמר ולישנא בעלמ' נקט משום דכלי הוא קאמר כלי ולא בעי למימר אלא משום דה"ל כספו של מקנה הא אי שדא ליה אחר קנתה עצמו מתורת דמים דהיינו כסף דהא שוה פרוטה.

הא דאמרינן לעיל וקא דייקת מינה כאשה וכו'. ה"פ: דקאמרי אין לעבד תקנה להשתחרר ביאוש ובהפקר אלא בשטר דגמרינן מאשה והקי' מינה כיון דעבד כאשה ובעי גט ועבדו של גר דקני נפשיה נמי על כרחין מאשתו גמירי ומה אשתו של גר דקונה עצמו במיתת בעל אסור' ולא ממונ' אבל קטן דהוה אסור' וממונ' ולא דמי לאשה אינו קונה עצמו במיתת בעליה, כנ"ל.


דף מ עמוד אעריכה


כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיב בראשו מוקמינן ליה אפוטרופא. פירש רש"י ז"ל דמקרקש ליה זוזי ליניקא שישחרר אותו מדעת עצמו שהיה תינוק זה מגיע לעונת הפעוטות וממכרו ממכר ובמטלטלים ואפוטרופוס מוקמינן ליה לעיין בתקנתו ולשומו בדמים מעולין אבל התינוק כותב גט שחרור ואינו נכון דהא מ"מ אין גיטו גט ואינו בר שליח כלל דומי' דאשתו ולא בר ממכר הוא כלל אלא מדרבנן ומשום כדי חייו.

ויש שמקשים עוד עליו דהא אמרי' בשלהי פ' מציאת האשה (כתובות דף ע') לא שנו וכו' אבל יש להן אפוטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר במטלטלים אבל אינה קושי' שאפוטרופוס זה כל עצמו לא העמידו אותו אלא לשומא זו אבל לא לשאר עסקים כדי שיהא לוקח ומוכר לו. וי"א שלא אמרו אלא באפוטרופוס שמינהו אבי יתומים אבל מינהו ב"ד מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלים, ולאו מילת' היא.

ורי"ף ז"ל פי' שאפוטרופוס משחרר ולא אמרו דמקרקש ליה לינוק' זוזי וכתב ליה גיטא על שמיה אלא משום שאם ימצאנה בשוק ויאמר לו עבדי אתה ומשמע דאתי כר' דאמר אף הוא נותן דמי עצמו ויוצ' לחירות מפני שהוא כמוכרו לו ומכאן משמע שהלכה כמותו ומסתייע מזה הפ" שכתבתי למעלה דשייכא מימריה באידך דאמר כסף גומר בו דהלכת' כוותיה. והא דאמרינן כאשר עשה כן יעשה לו משום דאי מדינ' לא מוקמי ליה אפוטרופ' וימתין עד שיגדיל א"נ לאו קנס' הוא אלא שמערימין עליו ובאין עליו בעקיפין מן הדין ולא כאותה שאמרו בפ' השואל את הפרה (דק"א ע"ב) כאשר עשה כן יעשה לו לא מיבעי' חצר דלא קיימ' לאגר' אלא אפי' חצר דקיימ' לאגר' דא"ל לכ"ע ניח' לי לאוגורי לדידך לא ניחא לי לאוגורי דדמית עלי כאריה בארבא והא ודאי דינא הוא והיכ' דהוי קנס הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן אמרינן ביה בגמר' מכל מקום אבל תמהני שכתבה רבי' ז"ל לההיא דתני' ואי, האפוטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות וכו' ולא חשש לפסוק בה הלכה כר'.

ויש שסוברים דכי אמרי' אין רשאין להוציא אותן לחירות לא שאין דינן לעשות כן שהכל מודים דכשם שמכרן לאתרים ממכר הוא להשתחרר בו אף ליטול דמי עצמו רשאין וכסף גומר בהם אבל הטעם שלא נתנו להם רשות בכך מפני שחששו שמא ישחררו אותם ולא ידקדקו עמהן בשומת דמיהן וכאן קנאו אותם משום כאשר עשה כן יעשה לו והעמידו דבריהם על דין תורה וכן אתה מפרש בגיזברין והיינו דקתני הכא והכא אין רשאין ולא קתני אין יכולין וכן פסק הר"ם הספרדי ז"ל שהלכה כרבנן וליתא לדר'.


דף מ עמוד בעריכה


משלשין. תימא הא לעיל משום חיישינן שמא זיכה אמר דישאר למקבל כל שכן הכא שאומר לאביך שישאר לו, יש לומר שאני הכא שטוען טענה רעועה ואמר בודאי לא נתת לאבי כיון שטענו עליו לאביך היל"ל לא ידעתי.


דף מא עמוד אעריכה


הא דאמרינן בהיזק שאינו ניכר קא מפלגי. לומר זה השני ששחרר העבד כיון שאין שחרורו כלום מן הדין אינו אלא אסור שאסרו על רבו ראשון וגרם לו שישחררנו ודומה למטמ' טהרות שאינו ניכר הזיקו אלא אומר הרי שלך לפניך אבל בשחררו ראשון כיון שנפקע שעבודו לגמרי היזק ניכר הוי כמוחל שט"ח ומראה דינר ודן את הדין שכולן חייבין בגרמ' ואפי' בשוגג דהוי כנוטל כיסו ממנו ונותנו לאחר כך נ"ל. וכבר פירשתי דינו ובכלל ענין זה שם יפה יפה.

העושה שדהו אפותיקי ושטפה נהר. פי' ר"ח ז"ל אפותיקי סתם כגון משכנת' וכן כתב רבי' יצחק ז"ל בתשובה. ומשמע שאפותיקי סתם שמשכן לי שדהו לאכול פירות בכדי דמיהן או בנכיית' והתנו שיהו גובין ממנו בזמן פלוני אם לא פרעו ומשכונה סתם היא שאין כתוב בה גוביינ' כלל וכן פי' הרב אל ברגלוני ז"ל. ומיהו באפותיקי כל זמן שלא שטפה נהר אין לו אלא מאותה שדה.

אמר שמעת' דלא שפירן וכו'. תמהני מנא לי' דלאבאפותיקי מפורש עסקי' אי משום דתני ליה סתם הא מתני' קתני ליה סתם עבד שעשאו רבו אפותיקי והוא באפותיקי מפורש שהרי אינו גובה משאר נכסים ולא מחיי' משום מזיק שעבוד או עבד הוא שכותב שטר על דמיו וי"ל משום דא"כ אבוה דשמואל לא אמר גובה ותלי שבושא באמי משום דהשיב ליה אבוה דשמואל מיניה טפי והשת' מתרגם שמעתיה בלחוד באפותיקי מפורש, ואידך בסהר ולא פליגי.

גובה משאר נכסים. פי' בשמכרן וע"כ הוא גובה משאר נכסים ולא מזה שאומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו ורשב"ג אומר אשה אינה גובה משאר נכסים אלא ידה על עליונה אם רצתה גובה ממנו וכן מפורש בתוספתא במס' כתובות (יב,ו).

והירושלמי (ז,א) שכתב ר"ה ז"ל בהלכותיו בכאן לא נכתב ממנו כל הצורך וכך הוא ר' יעקב בר אחא אומר בעבדי צאן ברזל פליגי ר' יוחנן אמר מכרן אינן מכורין א"ל ר' אלעזר אכלן בתרומה מכחו ואת אמרת מכרן אינן מכורין וכו' עד מה פליגי בשמכרן לשעה אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן מכורין או במכרן לעולם אבל במכרן לשעה ד"ה מכורין נשמענה מן הדא העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה וב"ח בחובו מכרה הרי זה מכורה והלוקח יחוש לעצמו רשבג"א לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלתה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין אמרי אתי' דר"א ברבנן דר' יוחנן כרשב"ג. הוי כשמכרן לשעה אנן קיימין אבל אם מכרן לעולם ד"ה אינן מכורין.

וכך פי': מכרן לעבדי צאן ברזל ר"י אומר מכרן אינן מכורין מעתה שהמכר בטל מיד שכיון שיהא גובה מהן ודאי לא עלתה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין ור"א אומר מכורין עד שתבא לגבות כתובתה וכשתבא נמי אם מצאה שאר נכסים גובה משאר נכסים אבל מכרן לעולם כלומר שלא מצאה מהיכן לגבות גובה אותן ולא אמרינן מטלטלי דידיה נינהו ולכתובה לא משתעבדי ואתי' כרבנן דאמרי מכרה מכורה והלוקח יחוש לעצמו שאם לא תמצא שאר נכסים גובה מזה ולא אמרינן לא על דעת שתהא אשה מחזרת וזה לא כתבו רבי' מתחלתו משום דגבי עבדי צאן ברזל קי"ל כמ"ד הדין עמה וגבי אפותיקי קי"ל כרבנן ושני התם משום שבח בית אביה כדאמרינן בפ' אלמנה אבל כתבו כדי לומר שזה שאמר כאן גובה משאר נכסים ולא ממנו פי' בשמכרה לאחר ויש שם שאר נכסים אבל אם אין שם שאר נכסים גובה ממנו וכן כתב רבי' עצמו בתשוב' שהירושלמי באפותיקי סתם הוא והם דברי רשב"ג ות"ק שנאמרו בזאת הבריית' בגמ' דילן.

ובירושלמי דמס' (שבועות) [שביעית י,א] נחלקו במפורש וה"ג התם המשעבד שדהו לאשתו והלך ומכרה אם רצתה לגבות ממנו ומשאר נכסים ובה ר' לא הודי ר' אלעזר בהן תני' המשעבד וכו' מתני' בשאמר לא יהא לך פרעון מזו אבל אם אמר לא יהא לך פרעון אלא מזו אינה גובה אלא ממנה המשעבד שדה לחציה והלך ומכרה ר' אחא אמר לשעה ר' יוסי אומר אינה מכורה לשעה חייליה דר' יוסי מן הדה שור מצוי להבריח שדה אינה מצויה להבריח הגע עצמך שהיתה מכורה לבעלי זרוע א"ר אבון אבוה דר' מתניה מצוין הן בעלי זרוע ליפול תני הכותב שדהו לאפותיקי לכתובה ולב"ח בחובו מכרה הרי זה מכורה והלוקח יחוש לעצמו מתנית' באומר יהא לך פרעון מה פליגין בשאומר לא יהא לך פרעון אלא מזו וביבמות נפרש הכל בדרך ארוכה וקצרה בס"ד.


דף מב עמוד אעריכה


הא דאמר כולו הא דאמר חצי חצי. פי' רש"י ז"ל בשטר הא כתב חצי נכסי נתונין לך וכן בשני לחבירו לפיכך לא קנו ולא מיבעי' כחב ומסר לזה והדר מסר לזה דלא קנו אלא אפילו מסר לשניהם כאחד לא קנו כיון דחצי נכסי כתוב בכל אחד דילמ' חד פלגא כתב לתרווייהו ואיכ' שיור.

רבינו שמואל השיב עליו, דמדקתני כל נכסי נתונים לפלוני ופלוני משמע דכמפרש שני חצאין הוא ועוד דלא משמע דמשום ספיק' בלישנ' הוא ולדידי' נמי קשה וכי בדיני ממונות אי כתב חצי שדה פלוני לפלוני וכתב חצי שדה לפלוני לא קנו כולה. ופי' רבי' שמואל דאפילו במפרש חצי חצי לא קנו דכיון דליתנהו בזה אחר זה אף בבת אחת אינו. וקשה לי דא"כ הוו מפרשינן לה נמי בגמר' כדרבה ועוד דכיון דמשכחת לה בזה אחר זה במכר חציו ומשכחת לה נמי בבת אחת בלשון כולו אף בלשון חצי חצי דלא איתמר כל שאינו בזה אחר זה אלא בשא"א לעולם בשום לשון ועוד כיון דלא דמו דינייהו בזה דבזה אחר זה לא נפיק כוליה מיניה ובבת אחת נפיק כוליה ליכא למימר בהו כל שאינו וליתיה אלא בשוין.

ולי נראה דכשאמר חצי חצי מ"ה לא קנו שאין עצמו בכלל חצי נכסים לפי שהנותן חצי נכסי' לחבירו אינו נוטל חצי בבל כלי וכלי ולא בכל שדה ושדה אלא שמין הנכסים ונוטל כחוש הילכך זה שכתב לו רבו חצי נכסים אין עצמו בכלל אותו חצי והילכך לא עשה כלום, כן נ"ל וכן עיקר.

נגחו שור יום של רבו לרבו וכו'. לישנ' דמשנה ראשונה נקט ואפילו למשנה אחרונה היא כמו שנגח לשפחה והא דמייתי ת"ש המית מי שחציו עבד משום דקס"ד כדדחי' להא לקמן בש"מ כמשנה ראשונה, כנ"ל.

והא דתני' נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו. משום דלא דמי לשור של שני שותפין שאינו משלם כופר דכופר א' אמר רחמנ' ולא ב' ולא חצי כופר כדאית' בב"ק דהכא כיון דלאו כוליה בן חורין הוא מצד חירות שבו משלם כופר שלם הוא אלא שכופר שלו פחות משאר אדם משום צד עבדות שבו.


דף מב עמוד בעריכה


ודאמרינן יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו. איכא דמקשו והא קנס. הוא וקנס אינו זוכה בו אלא משעת העמדה בדין כדתנן עד שלא עמדה בדין פטור. ואפילו גבי עבד גופיה אמרינן בפ' מרובה (בבא קמא דף ע"ג) גבי מעידנו באיש פ' שהפיל את שן עבדו וסימא את עינו ונמצאו זוממין משלמין דמי עין לרב ואוקמוה בגמר' דאפכינהו ואזמינהו ואקדומי אקדמי נמי הני בתראי והוינן בה אי דלא עמד בדין אכתי דמי כולי עבד לרב בעי שלומי דאכתי גברא לא אחייב אלמא לא קני נפשיה עד שעת העמדה בדין וכיון שלא יצא לחירות עד שעמד בדין אמאי נותן לו דמי עינו.

וא"ל שאע"פ שאינו ממון להורישו לבניו או לזכות בו מרשות אחרים מכיון שעמד בדין בסוף אגלי מילת' דמשעה ראשונה פקע ליה קנין כספו מיניה ונעשה בן חורין אלא שמעכב גט שחרור ומיהו כיון דאי מודה בו ולא באו עדים לא יצא לחירות וזכה בכל כאשר זמם קרינ' בהו בעדים והיינו דמתקיף לה ר' זירא התם בפרק מרובה אימא סימא את עינו נפיק בעינן וכן בשינו סימא את עינו והפיל את שנו נפיק בשנו ובעינו א"ל עליך אמר קרא תחת עינו ולא תחת עינו ושנו כלומר דמשעה ראשונה זכה בעצמו כיון דלאו מחוסר גט שחרור א"נ אין לו קנס דפקע מיניה קנין כסף למפרע והאי דקאמר עליך אמר קרא לאו דוק' אלא ה"ק כיון דבעינו לחודיה נפיק למפרע פקע קנינו אע"ג דהוא קנס וי"ל הפיל שנו ועמד בדין ואח"כ סימא את עינו קאמר ולאו מילת' היא.

עבד שמכרו רבו לקנס. פי' בשאמר הרי הוא מכור לך לקנסו והכי מיבעי ליה מי אמרינן כמוכר דמים בלבד הוא ולא קני אפילו לר' מאיר דלא אמר ר"מ בדבר שלא בא לעולם כלל דקני אלא בכעין פלוגת' דרב נחמן ורב הונא דפליגי בפירות דקל ולא דמי לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגרשי לאחר שתשתחררי דהתם הגוף בעולם ואע"ג דלא עביד דאתי קנה אלא דמי לדבר שלא בא לעולם כלל דלאו פירות דגופיה קא מזבין דליקני במשיכה דגופיה או דילמ' הרי הוא כמוכר גוף ופירות דכשבאו לעולם קנה ואפילו לרבנן והרי הוא כמוכר שפחה לעובריה שקנה מעכשיו ולא דמי לא למוכר פירות דקל ולא לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגרשי דהתם לא קנה לרבנן אע"ג דהאי איש והאי אשה אלא למוכר שדהו לפירות או למוכר שפחה לעובריה דמי ולא מחוור לישנ' דקאמר הא קאי שור והא קאי עבד.


דף מג עמוד אעריכה


והא דאמר מי איכא עבד דלא מזדבן לקנס'. ה"ק את"ל אינו מוכר עבד מוכה שחין אין אדם לוקחו דפגם הוא לרבו שלא יזון אותו וימות עבדו ברעב אבל זה שאינו לוקח אלא לקנסו ואין שמו עליו בודאי יתן בו פרוטה לקנסו ודחי ליה בטרפה וס"ד דלית ביה אלא טרפותו והדר מוקים ליה אף מוכה שחין הוא.

מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת חורין מהו. איכא דק"ל הא אמרינן בפ' החולץ (יבמות דף מ"ה) מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על בת ישראל הולד אין לו תקנה משום דאתי צד עבדות ומשתמש באשת איש א"ל כדאסקינ' התם בשבא על א"א דעלמ' אבל לעולם אימ' לך חציו עבד שקדש אין קדושיו קדושין ואתי' מסקנ' דהתם כמסקנ' דהכ' ודקס"ד מעיקר' התם כדקס"ד הכא.


דף מד עמוד בעריכה


או דילמ' כיון דלא קנו ליה לגופיה כדידי' דמי. פי' רש"י ז"ל דאי מייתא ומגרש לה הדרי לה פי' לפי' דאע"פ שהדין עמו אם רצה לומר דמים אני נותן מסתמ' לגבותן הן עומדין דלהכי קרו להו צאן ברזל דקביל עליה בעל אונס' וזילא כדאית' בפ' איזהו נשך ולאו דהוו ליה בחלוטין ואינן נעשין מטלטלין אצל בניו דבאיתנהו אין לה תביעה אלא עליהן וכדאמרינן לענין בכורה התם דהוה לי' ידי כותי באמצע משום דמחדי ליה וכ"ש בקנסא דרבנן דלא מקריא מכירה ומיהו למאן דאמר הדין עמו יוצאים בשן ועין לאיש דכמאן דקנו ליה הוי ומפקיע שחרור מיד שעבוד דאשה ואין יוצאין לאשה משום דאלמוה רבנן לשעבוד' דבעל דאפי' עבדי מלוג לא נפקי לה.


דף מה עמוד אעריכה


ורב ענן בריית' לא שמיע ליה דשמואל ממאי דאינה מכורה ומעות חוזרין דילמ' מעות מתנה מידי דהוה אמקדש אחותו. וה"ק השת' דאמרת מעות חוזרין קשי' דשמואל אדשמואל וא"ל דהתם אדם יודע שאין קדושין באחותו אבל כאן טועה וסבור שקנה שכבר שבו איש אל אחוזתו ושוב אינו משמט יובל זה א"נ טעי בדבר וסבור דמכורה וחוזרת היא.

משום דוחק' דצבור' הוא או דילמ' משום דלא לגרביו ולייתו טפי. ונפק' מינה לעשיר שפודה את עצמו או שרצה חבירו לפדותו בממון מרובה. וקשה לי ותפשוט ליה מדתני' בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף נ"ב) נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה פעם ראשונה וכו' רשב"ג אומר אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תקון עולם ואוקימנ' התם ואף ע"ג דפרקונה כנגד כתובתה אלמ' אע"ג דליכ' דוחק' דצבור' אין פודין וא"א משום דרבנן דפליגי עליה תפשוט דתנאי היא ויש מחלקים בה אבל דברי הבאי הם. וי"ל בטענה דתקנת' התם והכא הלכה או אין הלכה קא מיבעי לן.

אבל מצאתי לר"ח ולרבי' יצחק ז"ל שפסקו שם הלכה כרשב"ג והשמיט רבינו בכאן בעי' זו ומדבריהם למדנו דמתני' רשב"ג דהתם היא וכן משמע מדקאמר התם כי האי לישנא דמתני' אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תיקון עולם ש"מ דת"ק לית לי' תיקון העולם כלל בזו ומתני' רשב"ג היא ואע"ג דפליג בסיפ' לאו מכלל דריש' לאו רשב"ג א"נ רבנן נמי כרשב"ג ס"ל בהא ורישא דמתני' סתמא דרבי' היא וההיא סתמיה לאו סתמה היא אלא יחידאה הוא אלא שמן התימה שלא נפשטה בעיא זו בכאן אבל מצינו כיוצא בה בתלמוד שהרי בפ' זה מעוכב גט שחרור אם אוכל בתרומה אם לאו בעיא ולא אפשוט ובפ' המביא אשם תלוי במס' כריתות אם קנא רשב"ג סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכן כתב הנגיד בהלכתא גברתא דמתני' סתמא כרשב"ג דהתם והלכה כותיה.

וא"ק הא דאמרי' בפ' הניזקין גבי ההיא עובדא לא אזוז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקים עלי אמרו ולא זזו משם עד שפדאוהו בממון הרבה. וי"ל דהתם בשעת חרבן הבי' וליכא משום דאיגרי בהו טפי שהרי כולם בשבי הלכו א"נ ר' יהושע דעבד לגרמיה הוא דעבד ות"ק דפליג עליה דרשב"ג היינו ר' יהושע ולא ס"ל כוותיה.

וי"א דכל היכא דאיכא חששא דמיתה פודין אותן בכל ממון שיכולין לפדותן ולא מסתבר דכל שבי כולה איתנהו ביה ועוד דגבי אשה איכא חששא דעריות ולא חששו ואע"ג שקרקע עולם היא היה להם לחוש.

ומסתברא תלמיד חכם פודין אותו בכל ממון שבעולם וליכא משום דוחקא לא משום איגרויי שאם אמרו ישראל ממון אומתו משונאיהם הרבה יש לנו כיוצא בהם ות"ח אין לנו כיוצא בו וקודם לפדות המלך כדאיתא במסכת הוריות הילכך אין להחמיר כסף וזהב עליו ור' יהושע משום שהכיר בו בוודאי שהוא תלמיד ותיק פדהו בממון הרבה.


דף מה עמוד בעריכה


מתניתין: המוציא את אשתו משום שם רע. מפ' לה בגמרא משום דחיישינן לקלקולה ור"י מודה לת"ק במוציא משום שם רע דלא יחזיר ולהך לישנא דאמרינן בגמ' דר"י לא חייש לקלקולה סבר לה כת"ק ולאו מטעמיה דאיהו משום פריצו' קניס הילכך בעריו' קניס ליה לעולם אבל אם ידעו בו רבים יש בו פריצו' וקנסים אבל נדרי' שלא ידעו בו רבים כיון שאפשר להתירו אין בו פריצו' כ"כ ולאביי ורבה דמפרשי בגמ' דר"י לא חייש לקלקולה לא פליג ר"י אלא אנדר ובטעמא דמפרש בגמ'.

ר' מאיר אומר כל נדר שצריך חקיר' חכם לא יחזיר. משום דחיישינן שמא יתיר לה ויאמר אלו הייתי יודע שיש לו הפרה בחקירת חכם אפילו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ושאינו צריך חקיר' חכם יחזיר פירו' כגון שהנדר שהבעל עצמו מפר לה וכן פי' רש"י ור"ח ז"ל ומ"ה יחזיר שאומרים לו יודע היית שאתה יכול להפר ושתקת ולא הפרתה שרוצה היית בנדרה ועילה מצאת לגרשה.

ור' אליעזר סבר אין לחוש לקלקול משום שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד, אבל בנדרים שאדם יכול להפר ויש לחוש שמא יאמר אלו הייתי יודע שאני יכול להתיר אפילו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה.

א"ר יוסי מעשה וכו'. מפורש בגמ' דהכי קתני, בנדרה איהי אבל איהו יחזיר דליכא למיחש לקלקול ואפילו לר' אלעזר שאין לומר אלו הייתי יודע שיש לו הפרה שהכל יודעים שיש הפרה בנדרים וכל מי שמתחרט בנדרו או רוצה למצוא פתח מרוצה לב"ד אבל בנדר איהו לר' אלעזר אי אפשר לו להביאה לב"ד שאין אדם רוצה בכך. וא"ת נדר שאין צריך חקיר' חכם יבא לב"ד וישאל אם הבעל מפר נדרי אשתו אם לאו אין אדם עשוי לשאול על כך כיון דלא מסיק אדעתיה שיהא רשאי להפר בעל כרח' וא"ת לר"מ מ"ש נדר איהו דיחזיר ומ"ש נדרה היא בנדר שצריך חקיר' חכם דלא יחזיר נימא ליה כיון דאדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד יביא אותה לב"ד ותשאל על נדרה זו אינה קושיא עצמו וחרטתו ופתחו תלויין בו אבל בנדרה היא כיון שהוא רואה אותה שאינה באה לב"ד ותשאל אף הוא סבור שעל דעת כל דבר נדרה ואין לה היתר משום פתח וחרטה בעולם ור"א נמי לא פליג עליה בהאי אלא משום שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו הא אלו היה רוצה בכך היה יכול לקלקלה שיכול לומר סבור הייתי שאין הפרה לנדרה מאחר שאינה באה לב"ד מה שא"כ לומר בנדר עצמו לד"ה ואפשר שהכל מודים שאין אדם עשוי לבזו' אשתו בב"ד על הספק אלא א"כ יודע בודאי שימצא לה התר אין לומר היה לו להבי' אשתו לב"ד ולשאל שמא תמצא התר שאין עושין כן אבל כשמצאו לה התר יש לחוש לקלקול שיאמר נוח לי שתתבזה ולא שתתגרש לדברי ר"מ ולר"א נוח לו שתתגרש ולא שתתבזה.

ותמהני, לר"מ שצריך חקירת חכם מאי קלקול איכא שמא עכשיו מתחרט' בה או מוצאה פתח התר ואלו עמדה תחתיו לעולם לא תתחרט בה שרוצה כדי שתצא. וי"להואיל שיש לו הפרה בשום ענין יש לחוש שמא יאמר מתפייס הייתי עד שתתחרט בה כמו שעשתה עכשיו ועוד אדרבא מתחלה היתה מתחרט' כדי שלא יוציאנה הבעל דאתתא בכל דהו ניחא לה מלמית' ארמלו וכ"ש מלהתגרש שמוצי' את עצמה שם רע בשכונתיה לפיכך אומר בודאי אלו משעה ראשונה הביאה הבעל לפני חכם ומצאו לה פתח היתה מתרצה ומתחרט'.

והראב"ד ז"ל פי' דלר"מ דאמר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ואע"פ כן חושש לקלקול ואין אומרים היה לו לבא לב"ד שהוא סבור שמא לא ימצא פתח ואף בנדרי עצמו יש לחוש לקלקול ולעולם לא יחזיר אבל נדר שאין צריך חקיר' חכם כגון שפתחו עמו וכגון קונם אשתי נהנית שגנבה את כיסי ושהכת' את בני ובידוע שלא הכתה ולא גנבה הכל יודעים שמותר ובין בנדרי עצמו ובין בנדרי עצמה יחזיר שאין לחוש כלל לקלקול ואפילו לא נודע שלא גנבה אלא לאחר שגירש אין כאן קלקול שהיה לו לחקור אם גנבה ולא יגרש עד שיתברר לו האמת אבל לר"א יש לחוש לזה משום שמא יטעון בכך בצריך אין לחוש בנדרי עצמה שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ור"י בר' יהודה אומר בד"א בנדר' איהי אבל איהו יחזיר כר"א ס"ל ולסיועי אתא דכי נדר איהו נדר שאינו צריך חקיר' חכם יחזיר שה"ל לבוא לפני חכם ובודאי יתיר לו שהרי תלה נדרו בדבר אבל נדרה היא לא היה לה לשאל שאין אדם רוצה שתתבז' בב"ד ועלה על דעתו שיהא נדר זה מותר בלא התר חכם והיינו דאמרינן בגמ' מאן תנא דקתני מעשה כלומר מי חלק בין נדרו לנדרה שהביא הוא ראיה בדבר וא"ר אלעזר חלק בנדר שאין צריך התר' חכם ואמר בד"א שנדרה היא וכו' ובא ר' יוסי וסייע במעשה שבכאן וה"מ בשאינו צריך חקיר' חכם אבל צריך חמור מנדרה שיכול לומר אלו הייתי יודע שתתבזה וכו'. ואין זו דרך ישרה דא"כ אמאי לא גזר ר"א בנדר עצמו אינו צריך משום צריך כי היכי דגזר בנדרי עצמה צריך אטו אינו צריך ועוד דהא מעשה דצידן צריך חקיר' חכם היה אם רצה שלא לגרשה ויכול לקלקלה ולומר אלו הייתי יודע שום פתח שלא לגרש אותה לא הייתי מגרשה אבל פתח שלאחר גירושין אינו מועיל כלום שהרי איו בידו עכשיו להחזירה ועוד דאמרי' בגמ' על מעשה דר"י פשיט' וא"כ מאי פשיטותיה הא מיפלג נמי פליג עלי' ר' מאיר לסיועי לר"א קתני ואנן לא גרסי' מאן תנא דתני מעשה אלא מאי תנא דקתני מעשה, וכן כתוב בהלכות ר"ה ז"ל.

אבל בתוספתא (ג,ח) מצאתי כך דר"א אף זה לא יחזיר משום תקון העולם אי זו נדר שצריך חקיר' חכמים אמר קונם אשתי נהני' לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא הכתה ולא גנבה בד"א בזמן שנדר ואח"כ גירש אבל גירש ואח"כ נדר מותר לגרש ונמלך נדר בנזיר בקרבן בשבועה מותר. ונתקיימו דברי הראב"ד ז"ל בפי' נדר שמצינו שאינו צריך חקיר' חכם אבל אין דרך פי' ראשון שכתבנו משתנה ומתחלף בכך אבל הוא יותר מבורר שלפיכך אינו בא ושואל עליו בב"ד מפני שהוא סבור שאין נדר שמותר בלא חכם ופעמים נמי שמגרש קודם שידע שלא הכתה ולא גנבה ואסרו מפני זה.

ומ"מ אם התוס' הזה אין בו שבוש לשון נראה ממנו שבנדר איהו נמי לא יחזיר ואפשר כן דלר"מ דאמר כשאינו צריך יחזיר מפני שבידו לשאול או לחקור אף בנדרי עצמו כולן יחזיר מפני שבידו לשאול או לחקור אבל לר"א לא יחזיר ובר"ה ר' מאיר קתני לה.

ולישנא אחרינא אמרי לה בגמ' משום שלא יהיו בנות ישראל פרוצו' בעריו' ובנדרי' וי"ל דטעמא דת"ק בלחוד מפ' אבל לר"מ ור"א דמיפלגי בין נדר שצריך לשאין צריך א"א לומר כן. וא"ת א"כ היכי אמרינן תני כלישנא קמא א"ר מאיר מפני מה אמרו הא ללישנא בתרא נמי לר"מ משום קלקול הוא י"ל משום דלא פליג ר' מאיר אלא בנדרים אבל בשם רע מודה לת"ק ולישנא בתרא טעמ' דשם רע משום פריצו' הוא לעולם לא יחזיר ואפילו לא אמר משום שם רע אני מוציאך והיכי דא"ל הכי א"נ משום קלקול כדאיתא בנדרים.

ואפשר דלעולם ליכא משום קלקול שהרבה בני אדם מגרשין נשותיהם משום שם רע אע"פ שיודעין שהדברי' בדאין שהרבה נשים רעו' הילכך הך ברייתא משום קלקול כדאית' בנדרי' ואפשר דלעולם ליכא משום קלקול ודאי איתא דלישנא קמא ולית'. ובירושלמי לא תנו הך כדר"מ אלא מפני מה אמרו סתם ולהאי פיר' הא דמפרשי בגמ' במאי קאמפלגי ר"מ סבר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ור"א סבר אין אדם רוצה ות"ק תני לא אתי כלישנא בתרא דאמר משום פריצו'.

וי"מ ללישנא בתרא כולה משום פריצו' ולר"מ נדר שצריך חקיר' חכם פריצו' הוא וקנסינן ליה משום שלא יהו בנות ישראל פרוצו' ומעזות פניהם לבא לב"ד אבל נדר שאין צריך חקיר' חכם לא נתפרצה זו ואין קונסין אותה ור"א סבר לא אמרו שצריך מפני עצמו שאין כאן פריצו' אבל אין צריך שהם הנדרי' שהבעל מפר שהם נדרי עינוי נפש פריצו' הוה שמבזה את בעלה ונודרה להתגנו' בפניו ועיניה נתנה בגירושין ובמיתה וכבר נתברר שאין זה נכון אבל ע"כ ר"א סבר לעולם משום קלקול הוא ולהאי פי' הא דאמרינן לקמן במאי קמפלגי ר' מאיר סבר אדם רוצה וכו' אתיא כלישנא קמא.

גמרא והוא שאמר לה משום ש"ר אני מוציאך. פי' ולר' מאיר כד כפליה לתנאיה כדאמרינן לקמן ולא תנאה ממש אלא דאמר ואי לאו משום שם רע לא הייתי מוציא' שאם לא אמר כן לא מצי לקלקול' שאין לומר מכלל הן אתה שומע לאו ומיהו אע"פ שכפל. וא"כ כשמודיעין אותו שלא יחזיר ואינו משהא אינו יכול לקלקל שעילה מצא שהיה רוצה לגרשהכמו שמפורש בירושלמי אבל אי ודאי אי אתניה תנאה ממש ואמר ואם נמצאו דברים בדוים לא יהא גט ואינה מגורשת לעולם ויחזיר אם לא נתקיים התנאי. ואני תמה לדברי ר"מ היאך יפסל משום זה שפירשתי והלא לא אמר תנאי כלל ואנן בעינן תנאי ממש כתנאי בני גד ובני ראובן דגמרינן מינייהו לכל דבר ונראה שאין דין התנאים אלא בגלוי דעת בלחוד מפסל אלא דלר"מ בעי כפליה משום דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו בשום מקום.

ובתוס' מפרש שאין קלקול מן הדין אלא חשש לעז שיוציא הבעל ויערער על הגט ונמצא גט בטל ובניה ממזרי' לדבריו דבעל קאמר.

וקשה לי זו שאמרו בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף ס"ה) נשאת לרביעי והיו לו בנים מהו דתיתבעי' לשלישי מצי א"ל שתיקותיך יפה מדיבורך לימרו דאדעת' דהכי לא גרשתיך ומתקיף לה רב פפא אי איהי שתקא אנן מי שתקין וכו' אלמא כל מאן דמגרש בעקרות מצי מיפסל גיטא עד שיודיעוהו שלא יחזיר כחד גוונא תני מתני' דלא יחזיר דשם רע ואיילנו' אלא שי"ל התם שיוציאה מן הדין יש קלקול גמר ואפילו אמרו לו שלא יחזיר ושוב מצאתי כתוב שמפרש שם נמי שתקי' דלא ניחוש ללעז היה לנו לומר שלא יחזיר, ואין זה מחוור כלל.

הא דאמרי' בס"ת שנמצא ביד כותי אמרי לה יגנז וא"ל קורין בו. פירש"י ז"ל יגנז שמא הוא כתבו לשם ע"א וא"ל קורין בו דספק ספיקא הוא שמא ישראל כתבו ואם ת"ל שהוא כתבו שמא למכור לישראל כתבו ולא לשם ע"א. וק"ל וכי כתבו הוא שלא לשם ע"א נמי היאך כשר והא קי"ל בס"ת דבעי עיבוד לשמה וכתיבה לשמ' מעובדי' כדלק' בפ' הניזקין ועוד דהא תני רב המנונ' בריה דרב מפשרוניא דכתיבת כותי פסול לעולם וכ"ת פליגי רבנן עליה ומכשרי כתיב' כותי ובלב' שלא תהא לשם ע"א ולית להו וקשרתם וכתבתם ולא כתיבה לשמה א"ה הא דתניא יגנז אמאי מוקי ליה בדידיה לימא משום חששא דע"א דשמא לשם ע"א כתבו ובר מן דין לימא רשב"ג הוא דבעי כתיבה לשמה ועבוד לשמ' דהא אידך דתני' קורין בו אוקי בדידיה בגר שחזר לסורו.

ותו ק' לי דודאי לרבנן דפליגי עלי' דר"א בסתם מחשבת כותי מימר אמרינן דסתם מחשבתו לאו לע"א היא ולא חיישי' לה כלל והכי איתא בפ' השוחט ותוק' לי דאי לא בעינן כתיבה לשמה אפי' יכתוב לשם ע"א למי כשר כדאמרי' בפ' אין מעמידין ישראל מל את הכותי וכותי לא ימול את ישראל מפני שהוא מל לשם הר גריזים דברי ר' יהודה א"ל ר' יוסי וכי היכן מצינו מילה שצריכה לשמה אלא מל והולך עד שתצא נפשו אלמא כיון דמילה שלא לשמה כשרה אפי' לשם ע"א נמי כשרה היא ואנן כר' יוסי קי"ל וטעמא דר' יהודה נמי דבעי' מילה לשמה כדאמרי' מ"ט דר' יהודה דכתיב לה' המול והיינו לשמה וכדדרשינן מה חג לה' אף סוכה לה' והא דאמר התם ימול ארמאי ואל ימול כותי משום דארמאי במילה לשמה הוא יודע שלשם מצוה נצטוינו בתורה אנו עושין על ידו ומיהו לא חזיא למילתא אחריתי דקא חזי דלית ליה מורא לא דמי לגט דחזי לאשה אחרת ולא לס"ת שקלפיו ראויים הם לשטרי הדיוטות ואינו מכוון בכתיבה אזכרות בקדושה וכן פירש"י ז"ל אלא קאמרינן מ"ט דר' יהודה דכתיב לה' ימול ולא לשם ע"א ומ"מ מדברי ר' יוסי נלמוד שכל מצוה שאינה צריכה לשמה עשאה לשם ע"א כשרה.

אלא כך נראה בשיטת שמועה זו, דמ"ד בכתבו כותי יגנז משום פסולא דוקשרתם וכתבתם היא וכדתניא רב המנונא דליכא דפליג אהא מתניתין וה"נ משמע בפר' התכלת דהא דרב המנוי דברי הכל היא וליכא נמי דחאיש לשם ע"א אלא ר' אליעזר ונמצא ביד כותי מ"ט יגנז משום דאמרינן חזקה הוא כתבו ומאן דאמר קורין בו משום דרוב ספרים ישראל כותבין אותם ובכותים בכתיבת ספרים לא שכיחי.

[מהשמטות - {חסר} וכצ"ל, ונמצא ביד עכו"ם מאן דאמר יגנז משום דאמרינן חזקה הוא כתבו, ומאן דאמר קורין בו משום דרוב סופרים ישראל כותבים אותם ובעכו"ם בכתיבת ספרים לא שכיחי ולא חייש לה, ולדברי מי שסובר דס"ת לרבנן לא בעינן לשמה נפרש הא דתני' יגנז משום דרב המנונא, והא דתני' קורין בו לא מתוקמא להו כרבנן דפליגי עליה דרשב"ג משום דמ"מ איכא פסולא דרב המנונא, דליכא דפליגי אמדרש וקשרתם וכתבתם הלכך על כרחין לא מתוקמא אלא בגר שחזר לסורו וכי האי תנא דמכשר ביה, ורישא דברייתא נמי דקתני לוקחין ספרים מן העכו"ם, מגרים שחזרו לסורן קתני דאינהו שכיחי בכתיבת ספרים, דאי בשאר עכו"ם מעשה דצידן מעשה לסתור הוא.

ולדידן ודאי מסתברא לן דס"ת צריך עבוד וכתיבה לשמן, ואפי' לרבנן דפליגי עליה דרשב"ג בתפילין ולעובדי דהניזקין, ופלוגתא דר' יהודה ורבנן בנתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל"ת, אלא הא דמוקמי' יגנז משום דרב המנונא ולא אמרינן משום לשמו, משום דעכו"ם בכתיבת ספרים ספיקא הוא דשמא לשמו כתב, וכן נמי היה דעתו לכתוב ס"ת ועבד קלפים לכך, וכן פסלינן כתיבת גיטין בעכו"ם אפי' ישראל עומד על גביו מספק הוא דחיישינן דילמא לאו אדעתא דישראל כתב אלא אדעתא דנפשיה כתב, וכיון דספיקא הוא וזימנין דהוי לשמו לא יגנז ולא קורין בו, ומשום הכי מוקמי' ברייתא דיגנז משום דרב המנונא דהא פסול ודאי, והיינו דאמרינן בכתבו מין ישרף דכיון דבעינן כתיבה לשמה ואזכרות לשמן וזה לשם ע"ז כתבן דקי"ל סתם מחשבת. מין לע"ז הלכך ישרף, ומיהו רב נחמן סתם פסיק ישרף לא פריש מידי בפלוגתא דרבי טרפון ורבנן דבפ' כל כתבי הקדש אם קודר אזכרות וגונז כרבנן או שורפין כר' טרפון.

וא"ת נמצא ביד עכו"ם האיך קורין בו אפי' תאמר סתמא ישראל כתבו, שמא לא לשמו כתבו ואמרינן בפ' התכלת ספרים יש להם בדיקה ואינן נקרין אלא מן המומחה, י"ל דודאי ס"ת שנמצא ביד ישראל קורין בו דחזקה כל הכותב ספרים לעצמו בהכשר הוא כותבן והלוקח מן המומחה לוקח אותן, אלא שאין לוקחין מן התגר המוכר אותם, אלא א"כ היה מומחה וכ"ש מעכו"ם הכותבן, ומשום הכי דייקי' במעשה צידן האיך התיר רשב"ג ליקח ממנו, והכי נמי דייקי' בריש שמעתי' בלוקחין ספרים מן העכו"ם בכדי דמיהן ש"מ קורין בו, דקס"ד דלקרות בהן לוקחין אותם משום דנמצא ביד עכו"ם כנמצא ביד ישראל דמי ומשום דמסתמא מישראל גזלום או גנבום או משכנו אותם מהן, ודחי נמי משום גניזה נמי לוקחין בכדי דמיהן שאסור לנהוג בהן מנהג בזיון אפי' היו פסולין לקריאה, ועוד דשמא כשרין הן. ראיה לדבר זה שהרי התכלת צריך לשמה ואינה נקחית אלא מן המומחה כדאי' בע"ז ובמנחות. ואעפ"כ שנו שם במנחות הלוקח טלית מצוייצת מן העכו"ם מן התגר כשרה משום האי טעמא דאמרינן ישראל עשאה לעצמו בהכשר ולקחה התגר ממנו, אלמא ציצית הנמצא ביד ישראל כשרה ואע"פ שאינה נקחית אלא מן המומחה, וכן הדין בס"ת, כן נ"ל בכל זה, והנה אמת הנה נכון].


דף מו עמוד אעריכה


מ"ט דר' יהודה דכתיב בגבעונים כי נשבעו להם נשיאי העדה. לומר שהיה להם לשאל על השבועה אלא משום דכיון שהנדר ברבים אין לו הפרה א"ק ומי חיילא שבועה עלייהו והא אין נשבעין לעבור על המצות וכתיב לא תחיה כל נשמה לאו קושי' היא שהרי אמרנו לעיל לא ישבו בארצך יכול בכותי שקבל עליו שלא לעבוד ע"א הכתוב מדבר וכו' וההוא קרא בז' עממין כתיב ובמס' סוטה בפ' אלו נאמרין אמרינן למען אשר לא ילמדו לעשות ככל תועבותם והא למדת שאם עשו תשובה מקבלים אותם ובז' עממין קאמר, (ל) שלא כדברי רש"י ז"ל שנדחק שם בפירושיו.

וא"ת א"כ למה היו רוצי' להרגן אם לא מפני השבועה שאין לה היתר או מפני חילול השם ותי' קושיא זו מדאמרינן בסיפרי ובמדרש ג' פרוזדוגמות שלח יהושע הרוצה להשלים ישלים הרוצה לפנות יפנה הרוצה לעשות מלחמה יעשה כל כפי מה שאמרה תורה כי תצור אל עיר וכו' היה צריך לעשות כן והם לא רצו להשלים וכיון שלא רצו הרשות ביד ישראל להרוג או לקיים ועוד כיון שלא קבלו עליהם מסים ושעבוד אלא ברית כרתו עמהם אין זו השלמה ומ"מ הרשות בידם לקיימם כיון שקבלו עליהם שלא לעבוד ע"א והיו רוצים להרגם מפני שרמו אותם לכרות להם ברית ומפני השבועה כנ"ל. ושלא כדברי רש"י ז"ל שכתב בפי' התורה דבשבעה עממין אין קורין לשלום משום דכתיב כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאוד ואין הכתוב ממעט אלא משום שאם לא רצו להשלים אין מקיימין את הגוף כשאר הכותים, ובתוס' מפ' בע"א.


דף מו עמוד בעריכה


הא דבעי' פשיטא. כבר נתברר מדברינו שדברי הכל שאין לגזור בנדרי עצמו כלל ובבא ת"ק קתני לה וסתמא הוא וכיון שכן מאי קמ"ל ר' יוסי בר יהודה דאמר מעשה ומפרקינן הא קמ"ל וסמכו ענין לדברי ת"ק ותרתי ש"מ. ולי נראה שודאי מי שנדר הנאה לגרש ונדרו עליו היינו נדר עצמו דקתני דאלמא איכא למיחש שמא ימצא פתח ויתחרט דומיא דנדרה היא אבל מעשה דצידן שנדר וקיים ולאחר שנתקיים נדרו מה תחוש לו ודאי שוב אין נשאלין עליו ואינו מתחרט בהיתר הנדר ולכ"ע פשיטא הוא ומפרקי' מהו דתימא מפני אסור קיום הנדר נקנסי', קמ"ל.

הא דתנן המוציא את אשתו משום איילנות. כבר פירשתי בפ"א של מס' יבמות דמשום שנולדו בה מקצת סימני איילנות מוציאה דאלו בכל סימני איילנות לגמרי אף בלא גט היא יוצאה דמקח טעות הוא ואע"פ כן כיון שהורע כחה אין לה כתובה והיינו דקתני עלה הכא בתוס' ר' אלעזר ברבי יוסי אומר המוציא את אשתו משום איילנות נותנין לה בחובתה בחזקה שהיא כשרה.

והא דאקשינן והא איפכא שמעינן להו ואמרינן דרבנן אדרבנן ל"ק וכו' אליבא דלישנא קמא דרב נחמן דאלו ללישנא בתרא טעמא דת"ק משום פריצותא אלא דגזר בנדרים זה מפני זה לישני דר"י אדר"י ל"ק כשנויא ודרבנן ל"ק כלל ולפיכך פסק רבי' ז"ל כלישנא קמא דסוגייאן כוותי'.


דף מז עמוד אעריכה


גירסת ר"ח ז"ל כך היא: המוכר שדהו לכותי וחזר ישראל ולקחה ממנו הלוקח מביא בכורים מפני תיקון העולם. אפילו חזר ולקחה משגדלו הפירות ונתבשלו מביא בכורים ומ"ה דייקינן עלה בגמ' מפני תקון עולם אין דאורייתא לא ויש גורסין הלוקח מביא בכורים כלומר שלוקח פירות מן הכותים מביא אותן והכל עולה לדבר אחד וכך היא הגרסא בירושלמי שלא עבר עליהן קולמוסיהן של מגיהי ספרים אבל לדברי רש"י ז"ל שגורס לוקח ומביא בכורים קשה זו שאמרו בגמר' מדאורייתא לא ומה שפי' משום דבכורים כתובת הגוף הן אינו מחוור.

הא דפליגי רבה ור' אלעזר ביש קנין לכותי להפקיע מידי מעשר. ומשמע דרבה סבר כ"ע ל"פ שאין קנין ור' אלעזר סבר כ"ע ל"פ דיש קנין. וא"ת ולרבה קשה הא דאמרינן לעיל האריסין והחכירין ואריסי בתי אבות וכותי שמשכן שדהו לישראל אע"פ שעשה לו נימוסי פטור איכא לאוקומא ההיא נמי בסוגיא כדמתקן להנך ברייתא אחריתי ואקשויי צא מקשי להו לכולהו דאטו בי רוכלאו ליתנא ואזיל והא דתנן החוכר שדה מן הכותי מעשר ונותן לו ואוקי התם אלא לעולם יש קנין ומקבל להו כחוכר דמי וכו' כדאיתא במציעא בפ' השואל (דף ק"א) ההיא נמי ל"ק דאוקמתא דגמ' היא אבל רבה ס"ל לעולם אין קנין ומקבל לאו כחוכר דמי א"נ כחוכר דמי ומ"ש אבותיו אברהם יצחק ויעקב כדקס"ד התם ורש"י ז"ל פי' שם דכ"ע יש קנין וא"נ אין קנין ומקבל לאו כחוכר דמי הילכך מהא ליכא למשמע מינה כלל.

וכן הא דתני' במנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף ס"ו ע"ב) תורמין משל ישראל על של כותים ומשל כותים על של ישראל ומשל כל על של כל דברי ר"מ ור"י ור' יוסי ורש"א אין תורמין לאו דפליגי ביש קנין אלא ההיא הא אוקמה רבה בגופיה במרוח הכותי פוטר קא מפלני ומיהו דכ"ע אין קנין תדע דהא בפ' השואל דאמרי' דר' יהודה סבר יש קנין ול"ק להא משום דההיא דהכותי פליגי וכשהביא שליש ברשות ישראל שכבר נתחייבה וה"נ מוקי לה ר' אלעזר. וא"ק מ"ט דמ"ד אינו פוטר הא דיגונך ולא דיגון כותי כתי' ואי דריש דגנך ולא דגן כותי א"כ תפשוט דיש קנין תנאי היא. א"ל הכי דריש דיגונך ולא דיגון הקדש כדאמר רבה פשיטא לי מירוח הקדש פוטרת ואפילו לר' עקיב'.

וא"ק ר' אלעזר דאמר דגנך ולא דגן כותי דמ"ד מרוח הכותי פסול. א"ל לעולם מרוח הכותי דדרשינן דיגונך ולא דיגון ויש קנין לכותי בארץ ישראל ממילא ש"מ כיון דליכא קרא למעוטי דלי הארץ לאו קדושת הארץ קאמר א"נ תרי דגנך כתיב חד דרשינן דגנך ולא דגן כותי וחד דרשינן דיגונך ולא דיגון כותי ומ"ד חייב חד דגנך ולא דגן כותי וחד דיגונך ולא דיגון הקדש. ובירושלמי פליגי תנאי ביש קנין או אין קנין ולא אתנא בגמ' דילן.

הב"ע בסוריא וקסבר כיבוש יחיד לאו שמיה כבוש. פי' ומדרבנן חייב ובשל כותי לא גזרו רבנן כלל והא דאמרינן בזבחים לך וקח לי מן הכותי וא"ל מן הפטור על הפטור דמשמע דשל כותי מדרבנן חייב ההיא בארץ ישראל ממש אבל בסוריא ובשל כותי לא גזרו.


דף מז עמוד בעריכה


ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו וקורא. ק"ל הא פירו' נכסי מלוג רבנן תקנו כדאמרינן ופרקונה תחת פירות וליכא למימר אסמכתא היא דהא אמרינן שאני התם דכתיב ולביתך. וי"ל כשהתנו לאכול פירו' שכך היא דרכם בדורות הראשונים וזהו מהר ומתן שאמרה תורה ובפי' בב"ר מהר פירי מתן פירי פירות שהן נכסי מלוג.


דף מח עמוד אעריכה


הא דאמרינן לימא מנין מנין ללוקח שדה מאביו. איכ' למידק ותפשוט מדתני' בפ' החובל (דף ל') המוכר עבדו לאחר ופסק עמו ע"מ שישמשנו שלשים יום רמ"א ראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו קסבר קנין הפירות כקנין הגוף דמי ר' יהודה אומר שני ישנו בדין יום או יומים קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלמא תנאי היא. ותו קשה דאמרינן לקמן לעולם ר' יהודה ור"ש סברי קנין הפירות כקנין הגוף דמי ואנן איפכא שמעי' להו ומגיהי ספרים מחקו ר' יהודה מן הגרסא וא"א דאי חששו הכא בשמעתין ההיא דהתם הוו מייתו לה.

וא"ל ר"ל אמר לך שאני התם דכיון דהוה כספו ועכשיו שייר לעצמו מן קנין פירות שלו כקנין הגוף דמי ור"י אמר לך שאני יובל. דאפקעתא דמלכא היא ואפינו גבי מוכר שדהו לפירו' נמי קנה הגוף לפירותיו אבל התם כספו של שני הוא והתם ה"ק קנין פירות בהא לאו כקנין הגוף דמי. א"נ קסברי רבנן בשמעתין דהתם במדרש קראי פליגי מר בעי תחתיו דכתיב תחת ידו ומר בעי כספו ולא דאיק משום דהתם בפ' החובל לא מדמי ליה לקנין פירות שיש לבעל בנכסי אשתו אלא אפשר לדחותה במה שאמרנו ולפיכך לא הביאוה בגמ' כאן ולאו מילתא היא אלא אורתא דתלמודא הכי מייתי קצת בחדא מסכת' ומייתי כולה במכילתא אחריתי.

והא דאמר ר' יוסף אי לאו דאמר ר"י קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבה"מ. קשה ליה לר"ת ז"ל ואנו איך נמצא ידינו ורגלינו בבה"מ דקי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דהכי פסיקא הלכתא ביבמות פ' החולץ (יבמות דף ל"ו) וקי"ל האחין שחלקו לקוחות הן. ותי' כי איפסקא הלכתא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ה"מ לשאר מילי אבל לענין בכורי' כר"י קי"ל דגמרינן מדכתי' תדע דכי אמרינן התם ביבמות הלכתא כר"ל מייתי הא דאמרן בפר' יש נוחלין בענין מכר הבן בחיי אב וכו' ולא מייתי חד מהנך דבכורים וכי אמרינן נמי הכא ואזדי לטעמייהו לא מייתי ההיא דמכר הבן בחיי האב וכו' ובשדה אחוזה נמי הכי ס"ל ולאו משום לקנין הפירות לאו כקנין הגוף דמי אלא משום דקרא אשכחינן ודרשינן ולא גמרינן מיניה לעלמא כך מתרץ בספר הישר.

ואין הפי' מחוור, שהרי בפ' יש נוחלין מדמי הא דהמוכר שדהו לפירות לההיא דמכר הבן בחיי האב ולא מתרץ בכורי' שאני, וכן אמר ר"ח ז"ל דס"ל כר"ל בשתים אלו.

אלא א"ל דשאני אחים שחלקו משום דירושה לא אמר רחמנא דתחזור ואע"ג דקי"ל אין ברירה כדאיתמר בריש פ' כל הגט. והא דאמר רב בפ' האיש מקדש האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח וכן הא דאיתמר בב"ב פ' המוכר את הבית האחים שחלקו אין להם דרך זה על זה ואסיקנא הלכתא הכי אינן אלא משום שע"מ כן חלקו והיינו נמי דלא קשה לר' יהודה דאמר הכא קנין פירות לאו כקנין הגוף נמי סבר אין ברירה ולמאן דסבר אין ברירה אחים שחלקו לקוחות הן וכיון שכן היאך ימצא ידיו ורגליו בבית המדרש אלא ש"מ דאף על פי כן אינן מחזירין ביובל כדפרישית ומיהו בהא א"ל אית ליה לר' יהודה ברירה ורבה אמר הכי בפרק כל הגט (גיטין כ"ו ע"א).