תלמוד בבלי

<< · יבמות · סו ב · >>


תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפטשלימות: 75%
ראשונים | אחרונים

אהדין עמה ור' אמי אמר הדין עמו רב יהודה אמר הדין עמה משום שבח בית אביה דידה הוי ר' אמי אמר הדין עמו כיון דאמר מר אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו הואיל וחייב באחריותן יאכלו אמר רב ספרא מי קתני והן שלו הואיל וחייב באחריותן קתני ולעולם לאו דידיה נינהו וכל היכא דחייב באחריותן אכלי בתרומה והתנן בישראל ששכר פרה מכהן הרי זה יאכילנה כרשיני תרומה כהן ששכר פרה מישראל אע"פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה ותסברא נהי נמי דמחייב בגנבה ואבדה באונסיה בכחשה ובנפחת דמיה מי מיחייב הא לא דמיא אלא לסיפא גישראל ששם פרה מכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה אבל כהן ששם פרה מישראל יאכילנה כרשיני תרומה יתיב רבה ורב יוסף בשילהי פרקיה דרב נחמן ויתבי וקאמרי תניא כותיה דרב יהודה ותניא כותיה דרבי אמי תניא כותיה דר' אמי דעבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה תניא כותיה דרב יהודה ההמכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו אם רצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהודה א"ל רבא לרב נחמן והתניא כותיה דר' אמי אע"ג דתניא כותיה דר' אמי מסתברא טעמא דרב יהודה משום שבח בית אביה ההיא איתתא דעיילה ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה שכיב שקלוה יתמי ופרסוה אמיתנא אמר רבא וקנייה מיתנא אמר ליה נאנאי בריה דרב יוסף בריה דרבא לרב כהנא והאמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהודה אמר ליה מי לא מודה רב יהודה דמחוסר גוביינא וכיון דמחוסר גוביינא ברשותיה קאי רבא לטעמיה דאמר רבא הקדש חמץ

רש"יעריכה


הדין עמה - ותטול כליה:

יאכלו - ומדאכלי בתרומה ש"מ דידיה נינהו:

ששכר פרה מישראל - והא שוכר חייב באחריותה אם נגנבה או נאבדה וקתני לא יאכילנה כרשיני תרומה: ה"ג ותסברא נהי נמי דחייב בגנבה ואבדה באונסיה ובכחשה ובנפחת דמיה מי מיחייב. שוכר פטור מן האונסין וכן אם כחשה ואם הוזל דמיה:

הא - מתניתין לא דמיא אלא לסיפא:

אבל כהן ששם פרה מישראל - בדמים כששכרה הימנו שמאה לו והתנה עמו להחזירה לו בדמים הללו שאם תכחש או תאנס או יוזלו פרות בעולם יתן הדמים:

יאכילנה כרשיני תרומה - הואיל וקבלה באחריותו ואף על פי שחוזרת בעיניה אם לא יפחתו דמיה כל כמה דלא הדרה דידיה הוא וגבי עבדים נמי אע"ג דהדרי בעינייהו כיון דלענין יוקרא וזולא קיימי ברשותיה אכלי:

בשילהי פירקיה - כשסיים הדרשה:

בשן ועין לאיש - אם סימא הבעל את עינו:

אבל לא לאשה - אם סימתה עינו דלאו דידה הוא:

לא ימכור - שאם יגרשנה תטול כליה:

מכרו שניהם - או זה או זה:

לפרנסה - אורחא דמילתא נקט שאין אדם מוכר כלי תשמישיו אלא למזונות:

הבעל מוציא - לא מיבעיא דאם מכר הוא בלא דעתה ומת או גרשה דהיא מוציאה מיד הלקוחות אלא אפילו מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות דמכירה לאו מכירה הואי (שמא ימות הוא בחייה ונמצאת מכירה שלא כדין) כל זמן שהיא קיימת:

קנייה מיתנא - תכריכי המת איסורי הנאה הן כהקדש דגמר שם שם מעגלה ערופה בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מז:):

מי לא מודה רב יהודה דמחוסר גוביינא - אע"ג דהדין עמה מודה הוא דכל כמה דלא גבתינהו מיניה לאו ברשותה קיימי אלא שיעבודא בעלמא אית לה עלייהו דהא אם נאנסו או נאבדו חייב באחריותן וכיון דברשות יתמי נינהו אתי הקדש דאקדשוה יתמי ומפקע לה לשיעבודייהו ויהבי דמי:

רבא לטעמיה כו' - הקדש דוקא קדושת הגוף כי האי גוונא אבל קדושת דמים לא כדתנן (ערכין דף כג:) מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים הללו כו':

חמץ - עובד כוכבים שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה דאתי איסור חמץ ומפקע ליה לשיעבודא דעובד כוכבים והא דתנן בפרק כל שעה (פסחים דף ל.) מותר בהנאה רבא מוקי לה התם כשהרהינו אצלו שנתנו ישראל בביתו של עובד כוכבים דההוא לא מיחסר גוביינא:

תוספותעריכה


כרשיני תרומה. אר"י דעיקרם קיימי למאכל בהמה דאם היו עיקרם לאדם היה אסור ליתנם לבהמה משום הפסד תרומה ומ"מ חזו לאדם דאי לא חזו כלל לאדם פטורין מתרומה ומעשר כדאמר בריש כלל גדול (שבת דף סח. ושם):

לא יאכילנה כרשיני תרומה. והא דתנן (עירובין דף כו:) מערבין לישראל בתרומה דשרי בהנאה אר"ת דהיינו דוקא הנאה שאין של כילוי אבל הנאה של כילוי כגון להאכיל לבהמתו אסור וכן להדליקה ולהסיקה תחת תבשילו כדתנן במסכת תרומות (פי"א מ"י) מדליקין בשמן של תרומה במבואות האפילות ע"ג כהן ברשות כהן פי' כשיש שם כהן שצריך לאותה אורה דנר לאחד נר למאה אבל לא ברשות ישראל והא דאמר בכל שעה (פסחים דף לד.) אבא שאול גבל של בית רבי הוה והיה מחמם חמין. בשמן של תרומה שנטמאה אמר ר"ת דהיינו לכהנים שבבית רבי וטעמא דלא אסור אלא הנאה של כילוי מפרש ר"י משום דדרשינן בפ' במה מדליקין (שבת דף כו. ושם) גבי אין מדליקין בטבל טמא את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טמאה ואחת תרומה טהורה מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך פירוש עיקר הנאתה דהיינו אכילה אף תרומה טמאה אין לך בה עיקר הנאה דהיינו הדלקה אלא משעת הרמה ואילך ומהכא יליף דאין מדליקין בטבל טמא ובטבל טהור נמי משמע גבי עובדא דרבי פנחס בן יאיר (חולין דף ז.) דאסור הנאה של כלוי היינו משום דהדר ילפינן תרומה טהורה מטמאה ולא כמו שפירש שם בקונטרס דכ"ש בטבל טהור דכל שכן לא הוי דטהור מטמא הוא דילפינן וכי היכי דילפינן לאסור טבל בהנאה של כילוי הכי נמי ילפינן לאסור זו בתרומה דמשעת הרמה לא הותרה אלא לכהנים ולא לישראל:

. ישראל ששכר פרה מכהן שמאכילה כרשיני תרומה אע"פ שמזונותיה עליו. אר"י היינו משום דבהמה האוכלת היא קנין כספו של כהן וישראל אין נהנה אלא הדמים והרי הוא כמוכר תרומה לכהן והדמים שלו אבל כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה דלאו קנין כספו דכהן הוא דשכירות לא קניא:

דמחייב בגניבה ואבדה כו'. כאן משמע דהלכתא כמ"ד דשוכר כנושא שכר דמי בהאומנים (ב"מ דף פ:) וכן הלכה כדמשמע בריש המפקיד (שם דף לו.) גבי שוכר ושואל פעמים ששניהם באשם כו' ובפרק השואל (שם דף צז.) גבי ההוא דאגר כודני לבי חוזאי:

אבל כהן ששם פרה מישראל. פירש בקונטרס כששכרה הימנו התנה להחזיר לו דמים אלו אם תכחש או תאנס או יוזלו הפרות ואר"י דאסור לעשות כן משום ריבית כדמוכח בפרק איזהו נשך (שם דף סד:) אלא איירי בשואל:

עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין. תימה לר"י מה ראיה מייתי מהכא לרבי אמי דהא רב יהודה נמי מודה דיוצאין בשן ועין לאיש דחשיב כעבדו כי היכי דחשיב כספו לענין תרומה דתנן עבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה דתרומה ושן ועין ענין אחד הוא כדפי' במתני' ועוד הקשה הר' משה כהן דמי לא מודה רב יהודה דמיחסרי גוביינא וא"כ ברשותיה קיימי ושחרור מפקיע מידי שעבוד כדאמר לקמן גבי איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא דאפי' לרב יהודה מפקיעין מידי שיעבוד דאפי' שחרור דשן ועין דממילא אמרינן בהחובל (ב"ק דף פט: ושם) דמפקיע מידי שיעבוד ואין לומר דרבה ורב יוסף דדייקי מהכא תניא כוותיה דרבי אמי לית להו דרבא דאמר שיחרור מפקיע מידי שיעבוד דהא ממתני' דהשולח (גיטין דף מ: ושם) דייק לה ואין לומר לית להו ההוא טעמא דלקמן כיון דמיחסרי גוביינא ברשותיה קיימי דהא רבא אית ליה ההוא טעמא בסמוך ואפ"ה קאמר רבא לרב נחמן והא תניא כוותיה דרבי אמי ותירץ ה"ר שמואל בר' חיים מוורדי"ש דדייק מאבל לא לאשה ומחיים לא איצטריך דפשיטא אלא לאחר מיתה קאמר דאין יוצאין לאשה משום דהדין עמו:

הבעל מוציא מיד הלקוחות. פי' בקונטרס דאפילו מתה היא מוציא הוא מיד הלקוחות משמע מתוך פירושו דכל זמן שהאשה חיה אין הבעל יכול להוציאם כשמכר הוא עצמו אלא כשמתה האשה דאז יורש כחה והיא היתה יכולה למחות בחיים ותימה הוא דכיון שהמכירה קיימת כל זמן שהאשה שותקת למה תוכל לבטל מכירתו במחאתה על חנם דמחיים אין לה בהם כלום ועוד דאפילו אם האשה תוכל להוציא מחיים נראה דאין הבעל יכול להוציא אחר מיתה ולא אמרינן דבמקום אשתו קאי כיון שמכר בעצמו כדמשמע בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צא:) גבי ההוא גברא דזבין כתובתה דאימיה בטובת הנאה אמר אי אתיא אם ומערערה לא מפצינא לך שכיבא אימיה אתא איהו וקא מערער סבר רמי בר חמא איהו במקום אימיה קאי א"ל רבא נהי דאחריות דאימיה לא קביל עילויה אחריות דידיה קביל עילויה ונראה כפר"ח דאין המקח קיים כלל אפי' שעה אחת דתקון רבנן שלא תהא אשה צריכה לטרוח ולחזר להוציא מיד הלקוחות אחר מיתת הבעל דלא דמי לאשה הטורפת מנכסים משועבדים לכתובה דהתם הויא מכירה דשמא לא תהא אשה צריכה לטרוח שיפרעו לה כתובתה או תטרוף מבני חרי אבל היכא שאין יכולים לסלקה בשאר נכסים תקנו שהמקח בטל לאלתר:

עין משפט ונר מצוהעריכה

י א טור ושו"ע אה"ע סי' פח סעיף ג:

יא ב מיי' פ"ט מהל' תרומות הלכה ז , טור י"ד סי' שלא:

יב ג מיי' פ"ט מהל' תרומות הלכה ח:

יג ד מיי' פ"ה מהל' עבדים הלכה טז , טור ושו"ע יו"ד סי' רסז סעיף לח:

יד ה מיי' פ"ל מהל' מכירה הלכה ה , ומיי' פ"כב מהל' אישות הלכה טו , סמג עשין פב , טור ושו"ע אה"ע סי' צ סעיף יד:

טו ו מיי' פ"יד מהל' אבל הלכה כב , סמג עשין מד"ס ג , טור ושו"ע יו"ד סי' שעט סעיף ג: