גיטין לז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אהמחזיר חוב לחבירו בשביעית צריך שיאמר לו משמט אני ואם אמר לו אע"פ כן יקבל הימנו שנאמר (דברים טו, ב) וזה דבר השמטה אמר רבה ותלי לי' עד דאמר הכי איתיביה אביי כשהוא נותן לו באל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו שלי הן ובמתנה אני נותן לך אמר ליה גתלי ליה נמי עד דאמר הכי אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי הוה מסיק ביה רבה זוזי אייתינהו ניהליה בשביעית אמר ליה משמט אני שקלינהו ואזל אתא אביי אשכחיה דהוה עציב אמר ליה אמאי עציב מר אמר ליה הכי הוה מעשה אזל לגביה אמר ליה אמטת ליה זוזי למר אמר ליה אין אמר ליה ומאי אמר לך אמר ליה משמט אני אמר ליה ואמרת ליה אף על פי כן אמר ליה לא אמר ליה ואי אמרת ליה אף על פי כן הוה שקלינהו מינך השתא מיהת אמטינהו ניהליה ואימא ליה אע"פ כן אזל אמטינהו ניהליה ואמר ליה אף על פי כן שקלינהו מיניה אמר לא הוה ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן מעיקרא אמר רב יהודה אמר רב נחמן דנאמן אדם לומר פרוסבול היה בידי ואבד ממני מאי טעמא כיון דתקינו רבנן פרוסבול לא שביק היתירא ואכיל איסורא כי אתו לקמיה דרב האמר ליה מידי פרוסבול היה לך ואבד כגון זה פתח פיך לאלם הוא תנן וכן בעל חוב שמוציא שטר חוב ואין עמו פרוסבול הרי אלו לא יפרעו תנאי היא דתניא המוציא שטר חוב צריך שיהא עמו פרוסבול וחכמים אומרים אינו צריך:
מתני' ועבד שנשבה ופדאוהו אם לשום עבד ישתעבד אם לשום בן חורין לא ישתעבד רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד:
גמ' במאי עסקינן אילימא לפני יאוש לשום בן חורין אמאי לא ישתעבד אלא לאחר יאוש לשום עבד אמאי ישתעבד אמר אביי לעולם לפני יאוש ולשום עבד ישתעבד לרבו ראשון לשום בן חורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשום בן חורין פרקיה לרבו ראשון נמי לא דילמא ממנעי ולא פרקי רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד קסבר כשם שמצוה לפדות את בני חורין כך מצוה לפדות את העבדים רבא אמר זלעולם לאחר יאוש ולשום עבד ישתעבד לרבו שני לשום בן חורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשום בן חורין פרקיה לרבו ראשון נמי לא דהא לאחר יאוש הוה רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה דאמר חזקיה מפני מה אמרו בין כך ובין כך ישתעבד שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו מיתיבי אמר להן רשב"ג (ז)כשם שמצוה לפדות את בני חורין כך מצוה לפדות את העבדים בשלמא לאביי דאמר לפני יאוש היינו דקאמר כשם אלא לרבא דאמר לאחר יאוש האי כשם משום דחזקיה הוא אמר לך רבא רשב"ג לא הוי ידע מאי קאמרי רבנן והכי קאמר להו אי לפני יאוש קאמריתו היינו כשם אי לאחר יאוש קאמריתו כדחזקיה ולרבא דאמר לאחר יאוש ולרבו שני רבו שני ממאן קני ליה משבאי שבאי גופיה מי קני ליה אין קני ליה למעשה ידיו דאמר ריש לקיש חמנין לעובד כוכבים שקנה את העובד כוכבים למעשה ידיו שנאמר (ויקרא כה, מה) וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו אתם קונים מהם
רש"י
עריכה
המחזיר חוב לחבירו בשביעית - בזמן שהשביעית נוהגת ועברה עליו שביעית ואח"כ החזירו ולא שהחזירו בשביעית עצמה דא"כ לא הוה צריך למימר משמט אני דקי"ל אין שביעית משמטת אלא בסופה:
צריך - המלוה שיאמר לו משמט אני:
ואם אמר לו אע"פ כן - אני רוצה להחזירו לך:
שנאמר וזה דבר השמטה - צריך לומר דיבור של שמיטה:
ותלי ליה - אם היה רוצה לחזור בו יתלנו על עץ אם גברה ידו עד דאמר ליה אע"פ כן:
עד דאמר הכי - במתנה אני נותן לך ואין כאן משום לא יגוש דלא בבי דינא קתבע ליה ולאו משום חוב:
הוה מסיק ביה רבה זוזי - היה נושה בו מעות רבה היה המלוה:
אזל לגביה - אביי אתא לגבי אבא בר מרתא:
אמר - רבה לא הוה ביה דעתא בהאי מדרבנן מעיקרא דהוה ליה למימר אע"פ כן:
כיון דתקון רבנן פרוזבול - ומצי למיגבי בהיתרא:
לא שביק היתירא - דמלוה בלא פרוזבול למימר הוה לי ואבד ואכיל איסורא:
הרי אלו לא יפרעו - בכתובות בפרק הכותב אלמא לא מהימן לומר היה לי ואבד דעל כרחיך בדטעין היה לי ואבד עסקינן דאי לאו הכי צריכא למימר דשביעית משמטת:
אינו צריך - דנאמן לומר אבד:
מתני' עבד - כנעני:
שנשבה ופדאוהו - ישראלים אחרים:
ישתעבד - בגמ' מפרש:
גמ' אי לפני יאוש - של בעלים הראשונים פדאוהו מן העובד כוכבים:
לשום עבד אמאי ישתעבד - וקס"ד לרבו ראשון ואמאי הרי נתייאש:
ולשום עבד - על מנת להחזירו לרבו ראשון או אפי' על מנת להשתעבד בו:
ישתעבד לרבו ראשון - דשני לא קנה דמידע ידע דלא פקע שם מריה מיניה לפני יאוש והרי הוא כגוזלו ממנו:
כך מצוה לפדות את העבדים - וליכא למיחש למימנעי ולא פרקי:
לרבו שני - ולקמן פריך ממאן קנייה:
בין כך ובין כך ישתעבד - לרבו ראשון כדחזקיה:
בשלמא לאביי - דמוקי בלפני יאוש וטעמא דת"ק משום מימנעי ולא פרקי:
היינו דקאמר כשם - דאיהו לא חייש למימנעי ולא פרקי משום דמצוה לפדותו:
אלא לרבא - דמוקי בלאחר יאוש וטעמא דת"ק משום אפקעתא דיאוש הוא מאי כשם דקאמר הא טעמא דרשב"ג משום דחזקיה שלא יפיל עצמו לגייסות הוא:
למעשה ידיו - וישראל קני ליה מידו למעשה ידיו בכספא ולגופיה בטבילה לשם עבדות כדאמרינן ביבמות בהחולץ (דף מז:) ואפילו מל וטבל גבי רבו ראשון קנייה שבאי ביאוש למעשה ידיו דהא אפי' ישראל נמי מיקני ליה לעובד כוכבים למעשה ידיו ונהי דישראל נפיק מיניה ביובל אבל עבד משתעבד לעולם:
מהם תקנו - רבוי' הוא דהא כתיב לעיל מיניה מהם תקנו עבד ואמה וכתיב בתרי' וגם מבני התושבים הגרים עמכם ולישתוק:
תוספות
עריכהמעובדי כוכבים אם מקבל עליה אחריות מחייב עליה בבל יראה ועובד כוכבים שהלוה לישראל על חמצו אי הוה קני עובד כוכבים מישראל לא מחייב ישראל אפי' משכנו בשעת הלוואה משום דאלים שיעבודיה דלא חשיב מצוי ביד ישראל דדרשינן לא ימצא מי שמצוי בידו למעוטי ייחד לו בית אפי' קיבל עליו אחריות כדאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ו.) ומיהו בפ"ק דקידושין (דף ח:). גבי קדשה במשכון אחרים דמקודשת ומייתי מדר' יצחק צריך לומר דדוקא במשכנו שלא בשעת הלוואתו מקודשת דבפרק האומנין (ב"מ פב.) משמע דלא מהני דר' יצחק להתחייב באונסין ולא חשיב אלא כשומר שכר אלמא לא חשיב כשלו לגמרי א"כ מאיזה טעם נחשב כשומר שכר אם לא משום דנהנה דקני ליה לקנות בו את האשה וקרקעות או בחליפין וא"כ בשעת הלוואתו אינו יכול לקדש בו את האשה:
לא שביק היתירא ואכיל איסורא. אומר ר"ת דמהאי טעמא נאמן אפי' בלא שבועה:
לעולם לפני יאוש כו'. לרבו שני לא דהא לשום בן חורין פרקיה ה"ה דמצי למימר לרבו שני לא דהא לפני יאוש הוא:
דלמא מימנעי ולא פרקי ליה. וא"ת מהאי טעמא כשפדאו לשום עבד ישתעבד לרבו שני וי"ל דמטעם זה אין ראוי לגזול לזה את עבדו וליתנו לחבירו ולא שייך האי טעמא אלא כשפודהו לשם מצוה לשם בן חורין:
בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה. פירש בקונטרס לרבו ראשון וכן מגיה ר"ת דאי כשפדאו לשם עבד ישתעבד לשני יפיל עצמו לגייסו' כדי שירויח לענין מציאה ומתנה דלא קני ליה שני אלא למעשה ידיו ופעמים נמי שהוא שונא לרבו ראשון מתמול שלשום ומפקיע עצמו ממנו ומיהו נוכל לומר דלא פליג ר' שמעון בן גמליאל אתנא קמא אלא בפדאו לשום בן חורין דמשום דבר מועט לא יפיל עצמו לגייסות:
אי לפני יאוש קאמריתו. אע"פ שמסתפק ר' שמעון בן גמליאל בדברי רבנן מ"מ לא מסתבר ליה לרבא כלל לומר דפליג לפני יאוש:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/גיטין/פרק ד (עריכה)
נה א ב ג מיי' פ"ט מהל' שמיטה הלכה כ"ח, סמ"ג לאוין רעא, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף ל"ו:
נו ד ה מיי' פ"ט מהל' שמיטה הלכה כ"ד, טור ושו"ע חו"מ סי' ס"ז סעיף ל"ג:
נז ו ז מיי' פ"ח מהל' עבדים הלכה ט"ו, סמ"ג לאוין קמ, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף ס"ז:
(ז) מיי' פ"ח מהל' מתנות עניים הלכה י"ד, טור ושו"ע יו"ד סי' רנ"ב סעיף ז':
ראשונים נוספים
ותלי ליה עד דאמר הכי. פי' רב נתן בעל ספר הערוך ז"ל תולה עיניו בו כאלו רוצה לקבל כדי שיתבייש הלה ויאמר לו אף עפ"כ. והיינו דמקשי' אביי דהא בעי' למימר שלי הן ובמתנה אני נותן לך אלמא בעי השמטה גמורה ואח"כ יטלם בתורת מתנה ובירושלמי שלהי מס' שביעית א"ר הונא א"ל משמטה פי' בשפה רפה והימין פשוטה לקבל.
אע"ג דקם ליה רב דלא כמתני' אלא כרבנן דברייתא וקי"ל סתם במתני' ומחלוק' בברייתא הלכה כסתם כיון דחזינן כולה סוגיא להקל בדין פרוזבול ורב נמי עביד עובדא הכי ולא אשכחן אמוראה דפליג עליה דרב יהודה אמר רב הלכתא כותייהו אבל ר"ה ז"ל השמיטה לדרב וכתב משנתנו במקומה והר"ם ז"ל כך פסק כרב וכן נראין הדברים שאם טען ע"מ שלא אשמטנו בשביעית הלויתי נאמן מגו דאי בעי אמר פרוזבול היה לי ואבד וכן נראה דעת הנז' ז"ל. ואפי' כשת"ל אין כותבין פרוזבול כשמואל נאמן לומר כן שהטענה עצמה כדי להאמינה מ"ט כיון דאיכא תקנתא לא שביק היתרא ואכיל איסורא השתא בפרוזבול נאמן דאיכא למיחש לא איזדקיקו ליה בדינא בהך טענה לא מהימן.
ה"ג ר"ח ז"ל: רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקי'. ולא גריס לרבו ראשון. וי"מ דלרבו ראשון כיון דלאחר יאוש הוא לא משתעבד אלא לרבו שני קאמרי' וכיון שמשתעבד ליכא משום שמא יפיל עצמו לגייסות דהא מ"מ עבד מה לי התם מה לי הכא וליכא למימר שמא יפיל עצמו לגייסות שיאמר השני נוח לי והראשון קשה ממני דהא לא ידע מאן פריק ליה ומשתעבד ליה. ואין לשון זה מחוור לקמן בשמעתין דמקשינן דר' יוחנו אדר"י.
וי"א דלשום עבד לשני ולשום בן חורין לראשון דלרבו שני לא לשום בן חורין פרקיה והכי קתני בין כך ובין כך ישתעבד אי לרבו ראשון אי לרבו שני.
ור"ה ז"ל כתב בין כך ובין כך לרבו ראשון, וכך פירש"י ז"ל. והיינו ודאי פשיטא דמילתא וטעמא משום שלא יבריח עצמו מאדוני' קשים ומצאתי זה להם סיוע בת' עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו לשם בן חורין לא ישתעבד ואין רבו נותן דמיו רשב"ג או' בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו כשם שמצווין ישראל לפדו' בני חורין וכו' אלא שי"ל משום לפני יאוש קאמר דלא ידע אי לפני יאוש קאמרינן.
שבאי גופיה מי קני ליה אין קני ליה למעשה ידיו. כתב הראב"ד ז"ל קשה ני טובא היכי קני ליה למעשה ידיו ואי קאי בהדיה בדינא מי לא מכי' ליה מתותי ידיה מי מצי למימר ליה הא קניתי ליה בחזקה ואי עריק מיניה מי מצי מהדר ליה בדינא ואגב אונסא הוא ומשתעבד ביה האי ישראל מעת' דזבני מיניה לשם עבדות אמאי ישתעבד בו דמשמע דמדינא קאמר ליקום בהדיה בדינא וליפוק דהאי ישראל לאו אנוס הוא ומדינא ליכא עליה ולא מידי ואמר הרב ז"ל דפרוקא דהך קושי' לא אתברר לי' שפיר ותמהני עליו מאי קושיא כיון דמשום שבאי מיאש מרי מיניה ועבדא לא קני נפשי' דיאו' לא מפקע ליה מיניה אלא קנין פירות והא קניא שבאי משעה ראשונה משעת יאוש והילכך הקונה ממנו קונה אותו למעשה ידיו למה זה דומה לגוזל בהמ' או כלים ומכרן לאחר יאוש בעלים דקנה כאלו קנה מבעלי' הראשונים אבל לשמואל דא' המפקיר עבדו יצא לחירות לא קני לי' שבאי דמשעת יאוש זכה העבד בעצמו והרי הוא כבן חורין גמור ואין קונה כותי ישראל כ"א ברצונו ובדעתו והיינו אמרינן דשמואל לקמן ולפ"ז קרא דכתיב וישב ממנו שבי לאו בישראל משתעי אלא כנעני והיינו דכתיב שבי כלומר ששבה מהם מי שנשבה בידן וכן אז"ל ששפחה כנענית היה.< כאן חסר >
[מהשמטות – שבאי גופיה מי קני ליה, אין קני ליה למעשה ידיו. [באמצע הדיבור] ותמהני עליו מאי קושיא כיון דמשום שבאי מיאש מרי מיניה, ועבדא לא קני נפשיה דיאוש לא מפקע מיניה אלא קנין פירות והא קניא שבאי משעה ראשונה משעת יאוש, דלדידיה לא גזיל ולא מידי דאיהו מ"מ עבדא היי, נרביה גזיל ליה וקני מיניה ביאושא, למה זה דומה לגוזל את חבירו בהמה או כלים שהוא קונה ביאוש א"נ בשנוי רשות, והקונה ממנו כקונה מבעלים הראשונים, ואי משום שעבדים כקרקעות תיקשי לן נמי הא דאמר עמון ומואב טיהרו בסיחון, אלא לדידהו לית להו קרקע אינה נגזלת, א"נ מלחמה שאני, ולשמואל דאמר נתייאש מעבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור בשנקחו שבחי מתחילה לא קנאו, במאי מקני ליה ביאוש בעלים משעת יאוש הוא זכה בגופו וקנה עצמו בן חורין, הלכך כשפדאוהו אפי' לשם עבד לא ישתעבד, והיינו אמתיה דשמואל וליכא למימר שיקדום שבאי במעשה ידיו תחלה כדאמרינן, דלשמואל כיון דעבד זכי בגופיה וישראל גמור הוא אין עכו"ם קונה ישראל גמור, אלא בקונה אותו לדעתו, ועוד אפי' יהא ביד שבאי כישראל הנמכר לעכו"ם שקונה אותו למעשה ידיו, פדאוהו בן חורין הוא דק"ל כרבנן דאמרי כלן לשחרור בפ"ק דקידושין, ורבינו פסק בשם גאון ז"ל כרבנן והכי מסתברא, והראב"ד ז"ל השיב מדחזקיה, ואינה קושיא דאיהו טעמיה דרשב"ג אתא לפרושי, ואע"ג דאמרו קאמר, לאו למימרא דרבים ס"ל הכין אלא לישראל בעלמא קאמר, ויש בכיוצא בה בתלמוד, ואי מדר' יוחנן דקאמר כל ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו, ההוא כללא לאו דוקא הוא, ואי משום דלא דחינן הכא אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן כדמפרקין בעלמא משום דשינויא דחיקא הוא וכל היכא דאי' לא משנינן הכי דהא לא ק"ל אלא דר"י אדר"י, ואי משום דשלחו ליה לשמואל אנן כרבי שמעון בן גמליאל סבירא לן לאו מילתא היא דאינהו כאוקימתא דאביי ס"ל דלרבא לפני יאוש לכ"ע משתעבד, וכיון דס"ל דמתני' לפני יאיש ודאי דמסתבר טעמיה דרשב"ג, אבל לדידן דקיי"ל מתני' לאחר יאוש אדרבה טעמא דרבנן מסתבר טפי שהוא שורת הדין ודברי רשב"ג תקנה ולא הודו לו חכמים.
ואי משום דירושלמי (ד,ד) פסק כרשב"ג נקטיה, שאין סומכים בפסק הלכה על הירושלמי, וכ"כ רבינו בכתובות, ועוד דאיהו נמי להאי לישנא דלפני יאוש פסק כן דהכי איתמר עלה בדין היה דאפי' לשם בן חורין ישתעבד וכו' והאי לישנא לפני יאוש הוא מכי מסתבר טעמיה דרשב"ג, דהא רבא נמי בלפני יאוש הכי ס"ל לדברי הכל ואין למדין ממנו לאחר יאוש, ופסקא דגאון ז"ל נקטינן ולית בה ספיקא, ואי לאו משום דרבינו ס"ל כותיה לא הוה כתב לה סתם.]
ואחת קבעה סעודתה בע"ש וא"ל דהא קי"ל כר' יוסי דא' אוכל והולך עד שתחשך ואפילו להתחיל. וי"ל ה"מ פעם אחת מפני הצורך אבל לעולם לא משום דכיון דכל יומא ויומא עביד הכי מיחזי כמאן דמזלזל ביקרא דשבתא. ועוד אפשר שלא היו אוכלין משתחשך ולא מסדירין שלחנם ואמרינן התם לעולם יסדיר אדם שלחנו בע"ש אע"פ שאינו צריך אלא לכזית ומיהו טועמים היו שם מידי משום קידוש דלא משמע דליבטלו קידו' היום לגמרי אלא כבוד לילה היו מבטלין.
אמר רבא ותלי ליה: פירשו בתוספת בשם הרב ר' ברוך תולה עיניו וידיו פשוטות לקבל עד דאמר ליה הכי, וכן מצא בירושלמי. ורש"י ז"ל לא פירש כן.
אמר רב יהודה אמר רב נחמן נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד מאי טעמא כיון דתקינו רבנן לא שביק היתירא ואכיל איסורא: וכתב רבינו תם ז"ל דאפילו שבועה לא בעי מהאי טעמא דמסתמא לא שביק היתרא ואכיל איסורא.
כי אתא לקמיה דרב אמר ליה מידי פרוזבול היה לך ואבד כגון זו פתח פיך לאלם הוא: כלומר אף על גב דאיהו לא טעין, דילמא פרוזבול הוה לי ואבד. ומיסבר סבר דכין דאבד לא מהימן למימר דהוה ליה, הילכך פותחין לו אי הוה ליה ואבד, ואקשינן עליה דרבא מהא דתנן וכן בעל חוב המוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו ופרקינן תנאי היא דתניא המוציא שטר חוב צריך שיהא עמו פרוזבול וחכמים אומרים אינו צריך. ואף על גב דקיימא לן דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מכיון דרב קאי כחכמים דברייתא ועביד בה עובדא קיימא לן כמחלוקת דברייתא.ועוד דלא אשכחן אמורא דפליג עליה דרבי יהודה אמר רב [נחמן] הילכך קיימא לן כותיה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל, אבל הרב אלפאסי ז"ל לא הביאה בהלכותיו וכתב משנתנו דהמוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו במקומה בפרק הכותב.
וכתב הרמב"ן נ"ר דנראין הדברים שאם טען על מנת שלא אשמיטנו בשביעית הלויתי נאמן מגו דאי בעי אמר פרוזבול היה לי ואבד. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל. ואפילו כשתמצא לומר אין כותבין פרוזבול כשמואל נאמן לומר כן שהטענה עצמה כדאי להאמינה. מאי טעמא כיון דאיכא תקנתא לא שביק היתירא ואכיל איסורא, השתא בפרוזבול נאמן דאיכא למיחש לא איזדקיקו ליה בי דינא בהך טענה לא מהימן. עד כאן.
ונראין הדברים אלא דקשיא לי אמאי איצטריך רב יהודה יתומים אין צריכין פרוזבול רבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים, דבלאו האי טעמא אין צריכין בפרוזבול דהא טענינן להו מאי דמצי אבוהון למטען במידי דשכיח ומצוי והילכך טענינן להו דילמא פרוזבול היה לו לאביהם או על מנת כן הלוה שלא ישמיטנו בשביעית, אלא דאיכא למימר דמהני היכא דאיכא סהדי דהוו תמן בשעת הלואה ומסהדי דלא אתני מידי וכן נמי לא זזה ידם מתוך ידו עד שמת ולא מסר דבריו ולא כתב פרוזבול ואפילו הכי לא צריכי פרוזבול מאי טעמא רבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים, ומיהו ביתומים גדולים דלית בהו האי טעמא טענינן להו דלמא היה פרוזבול לאביהם או שמא תנאי היו דבריהם בשעת הלואה שלא ישמיטנו בשביעית. כן נראה לי.
ולענין פסק הלכה: שמיטת קרקע נוהגת בארץ בזמן הזה לכולי עלמא, מיהו לרבנן נוהגת דבר תורה דקיימא לן קדושה ראשונה ושנייה יש להן שלישית אין להן, וכדמשמע נמי מהא דאמרינן הכא ובריש משקין בשביעית בזמן הזה ורבי היא אלמא לרבנן דאורייתא היא, ולמאן דאמר קדושה שלישית יש להן נוהגת מדבריהם, וכן לרבי ודאי מדבריהם היא כדאיתא הכא ובריש משקין. ואף כשתמצא לומר דרבי סבר שלישית אין להן מיסבר סבר בשמיטה שהיא מדבריהם דהכא שאני [בכת"י: מדבריהם] דכתיב השמט שמוט דמשמע דבשני שמטות הכתוב מדבר.
והכי איתא בירושלמי: תמן אמרין אפילו כמאן דאמר מעשות מדברי תורה מודה בשמיטה שהוא מדבריהם דתני וזה דבר השמטה שמוט רבי אמר שני שמיטין שמטה ויובל בשעה שהיובל נוהג שמטה נוהגת מדברי תורה פסקו היובלות שמטה נוהגת מדבריהם, כן אתה למד מן הירושלמי הזה דאף בזמן שאין היובל נוהג כלל שמטה נוהגת מדבריהם, ואמרינן בסנהדרין מכריז רבי ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא. וכן משמע מעובדא דריש לקיש דהתם. ואמרינן נמי בפסחים (נא, ב) אמר ליה רבה בר בר חנא לבריה לא תאכל ספיחי כרוב לא בפני ולא שלא בפני.
וכיון דנהגא שמטת קרקע מדבריהם ממילא שמעינן דאף שמטת כספים נוהג בכל מקום מדבריהם, ואמרינן נמי בירושלמי רבי יוסה אומר וזה דבר השמטה שמט בזמן ששמטה נוהגת בארץ מדבר תורה השמט כספים נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ מדבר תורה בזמן שהשמטה נוהגת בארץ מדבריהם השמט כספים נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ מדבריהם. וכן הדין נותן דהשמט כספים חובת הגוף הוא ואין חלוק בין בארץ ישראל לחוצה לארץ, ודינו דרבנן דבי רב אשי ורבה ואביי דכולהו בחוצה לארץ הוו משמטי ובזמן הזה הוו וכן רב נחמן דאמר איישר חילי אקיימיניה ושמואל נמי דאמר אין כותבין פרוזבול אלא בבי דינא דסורא או בבי דינא בנהרדעא ורב נמי דכי אתא לקמיה הוה אמר להו מידי פרוזבול היה לך ואבד וחוצה לארץ הוה. וכן דעת הרב אלפאסי ז"ל שכתב סוגיא זו בהלכותיו. וכן דעת רש"י בפרק קמא דעבודה זרה כשמעתא דאיטעינא. והגאונים ז"ל כך הסכימו שהשמט כספים נוהג בכל זמן ובכל מקום.
אבל הראב"ד ז"ל כתב דאין השמט כספים נוהג בזמן הזה לפי שהלכה כרבי דאמר אין שמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג. ותדע לך שהסוגיא כולה הולכת בדיני השמטה להקל בפרוזבול. ואי כרבנן דאמרי בשביעית דאורייתא בשל תורה הלך אחר המחמיר, וכיון דקיימא לן שהשמטה תלויה ביובל לדבר תורה מדבריהם אינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג מדבריהם, וכי היכי דתקון רבנן זכר לשביעית הכי נמי תקון זכר ליובל, ואי אפשר דתקון לזה ולא תקן לזה לפי ששניהם תלויין זה בזה, והיובל טעון קדוש בית דין ובימי רבותינו ז"ל היה בית דין קבוע בארץ ישראל ותוקעין ומשלחין עבדים ושדות חוזרות לבעליהן זכר ליובל. ולפיכך היתה שמטה נוהגת מדבריהם בין בעבודת קרקע בין בהשמטת כספים, אבל עכשיו שאין שם בית דין שמקדשין אותו ואין תוקעין ואין משלחין עבדים אין היובל נוהג כלל שאלו הדברים מעכבין ביובל כדאיתא במסכת ראש השנה, וכיון שבטל היובל בטול גמור ואינו נוהג אפילו מדבריהם אף השמטה אינה נוהגת כלל ואפילו מדבריהם לא בעבודת קרקע ולא בהשמטת כספים.
וזה קשה ממה שאמרו בירושלמי שכתבתי למעלה פסקו היובלות שמטה נוהגת מדבריהם. ולא אמרו בזמן שהיובל נוהג מדבריהם, ועוד דבימי רב אשי כבר בטלו מומחין מארץ ישראל ובזמן הזה היה, ואפילו הכי היה השמט כספים נוהג בדורו כדאמרינן רבנן דבי רב אשי מסרו מילייהו להדדי, ועוד שמימי רבי הלל הנשיא שתיקן סדר המועדות וקדשן לדורות על פי סדר העיבור שאנו מונין בו שוב לא היה בארץ ישראל בית דין ראוי לקדש וכל שכן בימי רבנן בתראי ואף על פי כן היו כותבין פרוזבול ומוסרין דבריהם לבית דין. וכזה השיב עליו הרמב"ן נ"ר. ואף הרב ז"ל חזר בו במסכת עבודה זרה בפרק קמא ואמר קמשמע לן רב הונא דשמטת כספים נוהגת אף על פי שאין שמטת קרקעות נוהגת דלא סבירא לן כרבי, ואי נמי סבירא לן כותיה נהי דמדאורייתא לא נהגא מדרבנן מיהא נהגא ואפילו בחוצה לארץ. עד כאן.
ולענין כתיבת פרוזבול כתבינן בכל בי דינא אף על גב דלא אלים כבי דינא דסורא ונהרדעא. ותדע לך דהא רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי, ואי אפשר דכולהו רבנן דבי רב אשי אלימי לאפקועי ממונא ושמואל דאמר הכי אזיל לטעמיה דאמר איישר חילי אבטליניה ואנן כרב נחמן סבירא ליה דאמר אקיימיניה, ואף על גב דלא איפשט אי לדריה תקון אי לדרי עלמא תקון כיון דחזיא לכולהו רבנן דבי רב אשי דמסרי מילייהו להדדי, כותייהו עבדינן דסבירא להו דכי תקין הלל בכל בי דינא תקון ואף על גב דלא אלים. ועוד שמעינן לה מדרבי יהודה אמר רב דאמרי לא שביק היתרא ואכיל איסורא דאם איתא מאן לימא לן דאזדקיקו לבי דינא אלימתא וכי אקשינן ממתניתין דהמוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול הרי זה לא יפרעו אמאי לא פרקינן הכא במאי עסקינן באתרא דליתא בי דינא דאלים, אלא שבזו יש לומר דמתניתין סתמא קתני ואין עמו פרוזבול לא שנא באתרא דאיכא בי דינא לא שנא באתרא דליכא בי דינא, ואי נמי דאפילו למאן דבעי בי דינא דאלים לאו כבי דינא דסורא ונהרדעא קאמר אלא בי דינא רבה באתריה ויפתח בדורו כשמואל בדורו ובי דינא באתריה כרב אמי ורב אסי באתרייהו. וכן דעת רבינו תם ז"ל. ומכל מקום ממאי דכתבינן ודאי משמע שפיר דכל בי דינא כתיב פרוזבלא ושפיר דמי. וכן נראה דעת הרב אלפאסי ז"ל שכתב דין פרוזבול סתם.
אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע ואם אין לו קרקע מזכהו בתוך שדהו כל שהוא וכותב וכל שהוא זה אפילו ראוי לנעוץ בו מחט, כדמשמע בפרק קמא דקדושין (כו, ב) גמרא נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות ובבבא בתרא בסוף פרק לא יחפור (כז, ב) השאילו לו מקום לתנור או לכיריים כותבין עליו פרוזבול היה לו עציץ נקוב כותבין עליו פרוזבול אין לו קרקע אבל לערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול אין לו ולא לערב אבל לחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדרבי נתן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו וקיימא לן כרבי נתן והרב אלפאסי ז"ל כתבה בהלכות.
סיים לו שדה בהלואתו ואפילו באפותיקי מפורש משמט כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דלא משכחי משכונת קרקע דלא תשמט אלא באתרא דלא מסלקי דדמיא לזבוני כדאיתא בפרק איזהו נשך. והרמב"ם ז"ל כתב דאינו משמט וכבר כתבתי למעלה דאינו מחוור.
הלוהו על המשכון אינו משמט משום דקני ליה כדרבי יצחק דכתיב ולך תהיה צדקה.
במאי עסקינן אילימא לפני יאוש לשם בן חורין אמאי לא ישתעבד: פירוש, דמשמע להו דלא ישתעבד לרבו ראשון קאמר. ואלא לאחר יאוש לשום עבד אמאי ישתעבד, כלומר לרבו ראשון דכולה מתניתין לראשון משמע להו והילכך קא מקשי ואזיל לומר שכבר יצא לחרות כדאמרינן לקמן המפקיר עבדו יצא לחירות אלא שצריך גט שחרור. ומיהו רבו שני אפשר לו להשתעבד בו דהא קני ליה משבאי, ושבאי גופיה קני ליה למעשה ידיו כדאיתא בסמוך, אלא דכולה מתניתין לרבו ראשון משמע להו כדפרישית ואפשר נמי דהאי מקשה סבירא ליה דשבאי לא קני לה אפילו למעשה ידיו דאינהו מינן כלל כלל לא קנו, והכי משמע לכאורה מדאמרינן לקמן ולרבא דאמר לאחר יאוש ולרבו שני ממאן קני ליה משבאי שבאי גופיה מי קני ליה. אלמא מדאמרינן ולרבא ולא אמרינן ולרבו שני מי משתעבד סתם שמע מינה דליכא מאן דסבירא ליה דאפשר להשתעבד לרבו שני אלא רבא בלחוד ולישנא דמתניתין מכרעא להו הכי מדקתני סתם משתעבד ולא ישתעבד ולא חלק בדבר דאלמא לא ישתעבד כלל קאמר לא לראשון ולא לשני, אלא דקשיא לי דאם כן תקשי להו קרא דכתיב וישב ממנו שבי דמינה גמרינן (לח, א) דשבאי קני ליה למעשה ידיו אפילו מינן, ואם כן אף הקונה ממנו אמאי לא ישתעבד בו, ואפשר לומר דאינהו לא דרשי ליה לקרא דוישב ממנו שבי לומר דנכרי ישראל קנה אלא קרא ספור ענין ומאורע שהיה קאמר כהרבה פסוקים שבכתוב.
אמר אביי לעולם לפני יאוש לשום עבד ישתעבד לרבו ראשון לשום בן חורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני, לרבו שני לא דהא לשום בן חורין פרקיה, לרבו ראשון נמי לא דילמא מימנעי ולא פרקיה, דקסבר תנא קמא דאין מצוה לפדות את העבדים, ומיהו תקנה התקינו לפדותן כדי שלא ישתקע בידי נכרי ולא ליפקע ממצות. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל לקמן (לח, א) גבי אמתא דפרקא תרמודא. ושמא נאמר דאף תנא קמא סבירא ליה דמצוה לפדות את העבדים כבני חורין מדמתקני תקנתא ואפקעינהו מרבן ראשון כי היכי דלא למנעי מליפרקינהו, והא דאהדר להו רבן שמעון בן גמליאל כך כשם שמצוה לפדות את בני חורין כך מצוה לפדות את העבדים, לאו למימרא דתנא קמא סבירא ליה דאין מצוה לפדותן אלא דתנא קמא חייש דילמא טעו אינשי ואתו למימר דאין מצוה לפדות את העבדים, ואמר להו רבנן שמעון בן גמליאל דכולי עלמא ידעי דמצוה לפדותן ולא מימנעי ופרקי להו והילכך שבקינן להו בדינייהו. כן נראה לי. ובירושלמי אמרו הדין תנאה קדמאה סבר מצווין הם לפדות את בני חורין ואין מצווין לפדות את העבדים.
ותמיהא לי למה הוצרך אביי להאריך בלשונו כל כך ולומר לשם עבד ישתעבד לרבו ראשון לשם בן חורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני וכו', דהא אנן לא הוה קשיא לן אלא לשם בן חורין אמאי לא ישתעבד לרבו ראשון, והוה ליה למימר לעולם לפני יאוש ולשם בן חורין לא ישתעבד דילמא מימנעי ולא פרקי [בנדפס: אפילו לשם עבד דידהון ישתעבד לרבו שני דאי לא מימנעי ולא פרקי] ונראה לי דאיצטריך כי היכי דלא תימא דכיון דחיישינן דילמא מימנעי ולא פרקי, אפילו לשם עבד דידהו ישתעבד לרבו שני דאי לא מימנעי ולא פרקי ופקע עבד ממצות ביד נכרי קא משמע לן אביי דאף על גבי דפדאוהו לשם עבד דידהו ישתעבד לרבו ראשון דאין כאן חשש שמא ימנע ולא יפדה דכיון שהוא פודה לשם עבד בין כך ובין כך יפדנו. אבל מי שנדבו לבו לפדות לשם בן חורין [בנדפס: ולמצוה] אם אתה אומר לו שלא הועילו מעשיו להוציאו לחירות אף הוא נמנע ולא יפדה. כן נראה לי.
רבא אמר לעולם לאחר יאוש וכו' רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה: כך רבינו חננאל ז"ל גריס. ויש מי שפירש ישתעבד לרבו שני קאמר דלרבו ראשון לא דהא לאחר יאוש הוא אבל לרבו שני משתעבד דכיון דמשתעבד ליכא משום שמא יפיל עצמו לגייסות דהא משתעבד מה לי הכא ומה לי הכא. וליכא למימר נמי שמא יפיל עצמו לגייסות שיאמר השני נח לי, דהא לא ידע מאן פריק ליה.
וזה אינו מחוור, דהיאך אפשר לומר דזה שפדאו לשם בן חורין ישתעבד בו ובמה קנאו, ועוד דודאי אכתי איכא משום דחזקיה שהרי זה מפני שרוצה בהפסדו של ראשון מפיל עצמו לגייסות אף על פי שאינו יודע שבאי גופיה אם נח אם קשה ומי שיפדנו אם לשם בן חורין אם לשם עבד יפדנו וירדנו בפרך אלא מחמת קטטה שהיתה לו עם רבו מקיים בנפשו תמות נפשי עם פלשתים, ועוד דלקמן בשמעתין דמקשינן דרבי יוחנן אדרבי יוחנן לא מיסתגיא קושיין שפיר לפום הדין פירושא. ובתוספות מפרשים לשם עבד ישתעבד לרבו שני, לשום בן חורין ישתעבד לרבו ראשון. וגם זה אינו מחוור לפי מה שכתבתי.
אבל רש"י ז"ל פירש דבין כך ובין כך ישתעבד לרבו ראשון וכן כתב רבינו אלפאסי ז"ל בהלכות וזה פירוש נכון ומחוור. וגם רבינו תם ז"ל הגיה בספרים בין כך ובין כך ישתעבד לרבו ראשון. וכן נראה לי מן התוספתא דתנינן בתוספתא דמכילתין עבד שנשבה ופדאוהו אם לשם עבד ישתעבד ורבו נותן את דמיו ואם לשם בן חורין לא ישתעבד ואין רבו נותן את דמיו רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן את דמיו.
שבאי גופיה מי קני ליה אין קני ליה למעשה ידיו: כתב הראב"ד ז"ל קשיא לי טובא, היכי קני לו למעשה ידיו ואי קאי בהדיה בדינא מי לא אפיק ליה מתותי ידיה ומי מצי אמר ליה הא קניתי ליה בחזקה, ואי עריק מיניה מי מצי לאהדוריה בדינא, ואגב אונסא הוא דמשתעבד ביה, מעתה האי ישראל דזבניה מיניה לשם עבדות אמאי ישתעבד בו, דמשמע דמדינא קאמר, ליקום בהדיה בדינא וליפוק דהאי ישראל לא אנס הוא ומדינא ליכא עליה ולא מידי, ולא העלה התירוץ לקושיא זו כלל.
אבל הרמב"ן נ"ר תירץ דמשום יאוש בעלים נגעו בה דכיון דנתיאשו בעלים ממנו זכה נכרי בגופו למעשה ידיו, דעבד עצמו לא זכה במעשה ידי עצמו ביאוש בעלים לפי שלא פקע ממנו אלא קנין פירות אבל גט שחרור הוא צריך. ושבאי הא קני ליה למעשה ידיו משעה ראשונה והילכך אף הקונה ממנו קונה הוא ממנו למעשה ידיו. למה זה דומה לגוזל בהמה או כלים ומכרן לאחר יאוש בעלים דקנה כאלו קנה מבעלים ראשונים אבל לשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור לא קני ליה שבאי שהרי משעת יאוש זכה עבד בעצמו והרי הוא בן חורין גמור ואין נכרי קונה ישראל גמור כי אם ברצונו ובדעתו והלכך אף הפודאו ממנו לא ישתעבד בו שהרי שבאי גופיה לא קני ליה. והיינו אמתיה דשמואל לקמן. ולפי פירוש זה קרא דכתיב וישב ממנו שבי לאו בישראל גמור משתעי אלא בעבד כנעני וכן פירש הוא נ"ר בפרק קמא דקדושין, והיינו דכתיב שבי כלו' ששבה מהם מה שנשבה בידן של ישראל, וכן אמרו ז"ל ששפחה כנענית היתה. ומיהו לישנא דגמרא משמע דאפילו ישראל גמור קונה בחזקת שביה וכדאמר אשכחן נכרי נכרי נכרי ישראל מנא ליה דכתיב וישב ממנו שבי. ואפשר דעבד כנעני קאמרינן שאף הוא ישראל הוא דשייך במצות כנשים ועליה קא אתינן אי קני ליה שבאי. וכן פירשו רוב המפרשים ואין [בנדפס: ואף] בפירוש רש"י ז"ל שבידינו כתוב כן. ואינו מחוור, כמו שאני עתיד לכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא.
וקשיא לי אשמעתין לפי מה שראיתי לרש"י ז"ל ולקצת המפרשים נוחי נפש דנראה מדברי כולם דלכולי עלמא שבאי לא קני ליה אפילו למעשה ידיו אלא לאחר יאוש, ולפום כן לפני יאוש אפילו פדאו לשם עבד ישתעבד לרבו ראשון ולא לרבו שני וכדאמר אביי לעיל. ורבא נמי לא קאמר לשם עבד ישתעבד לרבו שני אלא בלאחר יאוש.
ותמיהא לי דאדרבה משמע לי לכאורה דלרבא דאמר דשבאי קני ליה משעת שביה הוא דקני ליה ואפילו לפני יאוש, ותדע לך דהא אתיא לדמויי חזקה לכספא וכשם דבכספא קני ליה לאלתר הכי נמי קני ליה בחזקה לאלתר. ועוד דהא משמע דחזקה דישראל כחזקה דנכרי וחזקה דנכרי בנכרי לאלתר היא ותדע לך דהא מעמון ומואב טהרו בסיחון ילפינן לה וההיא בקרקע היא וקרקע בעלמא אינה נגזלת ולא שייך בה יאוש, ואם כן חזקה בגופו נמי דמייתי מינה אפילו קודם יאוש הוא, דרחמנא אמר דליקני בחזקת מלחמה, ועוד דלא שייך יאוש אלא בממונו אבל בגופו לא שייך יאוש וכדאמרינן בבבא קמא פרק מרובה (סח, ב) גנבה בנפש תוכיח שאין יאוש לבעלים, אלמא אף גופו בחזקה לאלתר קני ליה. ומינה דישראל נמי לאלתר קאני ליה בחזקה דמדקאמר אשכחן נכרי נכרי ישראל מנין ודאי משמע דישראל דומיא דנכרי וזה וזה לאלתר בחזקה דומיא דכספא. ועוד דקרא דוישב ממנו שבי מי כתיב בה יאוש, אלא אדרבה משמע דמשעה ששבאו נעשה שבי דידיה, והא דאוקי רבא מתניתין בלאחר יאוש לאו משום לשם עבד ישתעבד מוקי לה דלאחר יאוש דאפילו לפני יאוש נמי ישתעבד לרבו שני דה קניא משבאי, אלא משום דקתני לשם בן חורין לא ישתעבד קא מוקי לה בלאחר יאוש, דאי בלפני יאוש ישתעבד לרבו ראשון דכיון דלפני יאוש הוא אכתי רשות אדון ראשון עליו וקנין שבאי קא פקע מיניה וחוזר הוא אצל רבו ראשון, הא למה הדבר דומה לאיש שקנה עבד למעשה ידיו לזמן וחזר לוקח ומחל על מעשה ידיו תוך זמן למי משתעבד לא לרבו ראשון.
ומעתה מה שהקשה הראב"ד ז"ל אינו קשה כלל דודאי אם לקחו במלחמה קנאו ולא קאי בהדיה בדינא ודיינא שאינו דומה חזקת מלחמה למחזיק בו בגזל, ותדע לך דאלו באת לדמות חזקת מלחמה לחזקת גזילה היאך טהרו עמון ומואב בסיחון, וכשעמדו בדין עם יפתח אילו לא היה סיחון זוכה עמהם בדין אף ישראל שטהרום בו היו מתחייבין בדין דלא עדיפי ממאן דאתו מחמתיה. ובודאי בגזל לא קנאו וכדאמרינן בסוכה בפרק לולב הגזול (ל, ב) אמר להו רבא להנהו אבונכרי כי זבניתו אסא מנכסים ליגזזו אינהו דסתם נכרים גזלי ארעתא נינהו כי היכי דלהוי יאוש בידייהו דידהו ושנוי רשות בידייכו דידכו, אלמא כל שהוא במחובר ליכא יאוש ולא קנאו וישראל שקנאו ממנו וגזזו הוא בעצמו גזל הוא בידו, אלא ודאי כדאמרן דכל שלקחו בחזקת מלחמה בין גופו בין ממונו קנאו שהתורה זכתה לו ואם ברח ממנו גם הוא קנה עצמו בן חורין ממנו.
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/גיטין/פרק ד (עריכה)
תנן התם המחזיר חוב לחבירו בשביעית יאמר לו משמט אני אם אמר לו אע"פ כן יקבל ממנו שנאמר וזה דבר השמטה. פי' בדבור בעלמא שאמר משמיט אני קיים המצוה ואח"כ מותר לגבות חובו אמר רבא ותלי ליה עד דאמר הכי פי' כיון שקיים המצוה ואמר משמט אני אבל אם לא הביאם לו כלל אינו יכול לכופו שיביאם אליו שהרי לא קיים שום מצוה:
איתיביה אביי כשהוא נותן לו אל יאמר לו מחוייבני ונותנם לך אלא יאמר שלי הם ובמתנה אני נותנם לך א"ל ותלי ליה עד דאמר לו הכי:
אבא בר מרתא הוה מסיק בי רבא זוזי אייתינהו ניהליה בשביעית א"ל משמט אני שקלינהו ואזל אתא אביי אשכחיה דהוה עציב א"ל אמאי עציב מר א"ל הכי הוה מעשה אזל לגביה א"ל אמטיית לי' זוזי למר א"ל ומאי אמר לך א"ל משמט אני א"ל ולא אמרת ליה אעפ"כ א"ל לא א"ל אי אמרת ליה אעפ"כ הוה שקלינהו מינך השתא נמי אמטיינהו ניהליה ואימא ליה אעפ"כ אמטיינהו ניהליה וא"ל אעפ"כ וקבלינהו מיניה אמר לא הוה ביה דעתא להאי צורבא דרבנן מעיקרא:
אמר רב יהודה אמר רב נחמן נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ממני מ"ט כיון דתקינו ליה רבנן לא שביק היתירא ואכיל איסורא כי הוה אתי לקמיה דרב א"ל מידי פרוזבול היה לך ואבד כגון זה פתח פיך לאלם הוא:
תנן וכן ב"ח שהוציא ש"ח ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו תנאי היא דתניא המוציא ש"ח על חבירו צריך שיהא עמו פרוזבול וחכ"א אינו צריך:
מתני' עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד לשם ב"ח אל ישתעבד רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד:
במאי עסקי' אילימא לפני יאוש לשם ב"ח אמאי לא ישתעבד פי' הרי של רבו ראשון הוא ומה כח יש ביד הפודהו לשם ב"ח להפקיעו מתחת יד רבו הראשון שלא נתייאש ממנו (יצא) [אלא] לאחר יאוש לשם עבד אמאי ישתעבד פי' דקס"ד לרבו הראשון קאמר וכיון שרבו הראשון נתייאש הימנו ה"ל כאילו הפקירו וקי"ל המפקיר עבדו יצא לחירות:
אמר אביי לעולם לפני יאוש ולשם עבד ישתעבד לרבו ראשון לשם בן חורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשם ב"ח פרקיה לרבו ראשון נמי לא דילמא מימנעי ולא פרקי פי' אע"פ שמן הדין הוא לחזור לרבו ראשון שהרי לא נתייאש ממנו מ"מ מפני תיקון העולם כדי שיפדוהו ולא ישתקע ביד הגוים אמרו שאם פדאוהו לשם ב"ח שיהא ב"ח וכופין את רבו ראשון לשחררו שאם אתה אומר ישתעבד לרבו ראשון קסבר כשם שמצוה לפדות בני חורין כך מצוה לפדות את העבדים:
רבא אמר לעולם לאחר יאוש לשם עבד ישתעבד לרבו שני שרבו ראשון כבר נתייאש ולקמן אמרי' ממאן קנייה רבו שני לשם בן חורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשם ב"ח פרקיה לרבו ראשון נמי לא דהא לאחר יאוש הוא רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד לרבו ראשון כדחזקיה דאמר חזקיה מפני מה אמרו ישתעבד לרבו ראשון שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו פי' אם ידע דביאוש כזה דאתי בעל כרחו יוצא מיד רבו ראשון יפיל עצמו לגייסות של גוים עד שיתייאש ממנו רבו ואח"כ יברח מהם ויהיה ב"ח מ"ה תקון רבנן שביאוש כזה שהוא בעל כרחו לא יצא ב"ח אך המפקיר עבדו מרצונו וקי"ל אביי ורבא הלכה כרבא ואקשי' ולרבא דאמר לשם עבד ישתעבד לרבו שני רבו שני ממאן קנייה משבאי ושבאי גופיה מיקני ליה אין למעשה ידיו כדריש לקיש דאר"ל מנין לגוי שקנה את הכנעני למעש' ידיו שנאמר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה את זה לגופיה יכול כשם שלא יקנו זה את זה לגופיה כך לא יקנו זה את זה למעשה ידיו אמרת כנעני ישראל קונה למעשה ידיו כדכתיב ונמכר לגר תושב או לעקר משפחת גר גר זה הכנעני כנעני לא כ"ש:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה