פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח ואמר גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה בטל קדם אצל אשתו או ששלח אצלה שליח ואמר לה גט ששלחתי לך בטל הוא הרי זה בטל משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו:

סימן בעריכה

ירושלמי ה"א עשה שליח להוליך את הגט צריך ליתנו לה בפני שנים ואין השליח עולה משום שנים. עשה שליח להוליך את הגט צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח עולה משום שנים. הלך שליח לבטל את הגט צריך לבטלו בפני שנים הא דקאמר צריך ליתנו לה בפני שנים היינו כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי או אפילו כרבי מאיר וכמו שפירש רבינו תם בפ"ק דף ד. ד"ה דקי"ל דאין דבר שבערוה פחות משנים. וכיון שנתרת לשוק בגט זה צריך שנים בנתינת הגט ואין סומכין על עדי חתימה ואין השליח משום שנים שהרי הוא עומד במקום הבעל:

גמ' ת"ר בטל הוא אי איפשי בו דבריו קיימים פסול הוא אינו גט לא אמר כלום רבינא אשכחיה לרבא בר רב יצחק דתלי וקאי בעיברא דדשא וקא מבעיא ליה בטל מהו תיקו אמר רב ששת ואמרי לה במתניתא תנא גט זה לא יועיל לא יתיר לא יעזוב לא ישלח לא יגרש יהא חרס יהא כחרס דבריו קיימים. אינו מועיל אינו מתיר אינו מעזיב אינו משלח אינו מגרש חרס הוא כחרס הוא לא אמר כלום. איבעיא להו הרי הוא חרס מהו. א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא ואמרי לה רב אחא בר רבא לרב אשי מאי שנא מהרי הוא הקדש הרי הוא הפקר אע"ג דמדמי ליה להקדש בהאי לישנא לא דמי לגמרי להקדש דאילו בהקדש אי אמר ככר זה הקדש מעל כדאיתא בפרק אין בין המודר דף לד: ואם אמר גט זה חרס לא אמר כלום דהא חרס הוא לא אמר כלום וכ"ש בלא הוא דהא בטל הוא מהני ובעל בלא הוא סליק בתיקו:

סימן געריכה

אמר רבה בר איבו אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא תבטל אי איפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין ובפרק בתרא דכריתות דף כד. גרסינן ברוב ספרים איפכא מבוטלת היא תיבטל אי איפשי בה דבריו קיימין בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום וגירסא דהכא עיקר היא ורש"י גריס התם כגירסא דהכא ופירש דדוקא במקרקעי הוא דאמרינן אם אמר אי איפשי בה לא אמר כלום אבל במתנת מטלטלין קאמר ריש לקיש הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל הקודם בה זכה והיינו טעמא דבמטלטלין שכבר נכנסו לרשותו אם אמר אי איפשי בהן הוי לשון הפקר שמסלק עצמו מהן וכבר יצאו מרשות הנותן והוי הפקר אבל במתנת קרקע משמע אי איפשי שתהא המתנה קיימת ולא לשון הפקר כיון שאין הקרקע בידו וכיון דאי איפשי להבא משמע לא אמר כלום: אמר אביי נקיטינן שליח מתנה כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכי:

סימן דעריכה

איבעיא להו חוזר ומגרש בו או אינו חוזר ומגרש בו ר"נ אמר חוזר ומגרש בו ורב ששת אמר אינו חוזר ומגרש בו והלכתא כוותיה דרב נחמן והא קיימא לן הלכתא כוותיה דרבי יוחנן דאמר חוזרת הכי השתא התם דבור ודבור הוא אתי דבור ומבטל. דבור הכא נהי דבטליה לשליחותא דשליח גיטא גופיה לא בטיל האי לישנא משמע דאפי' אם ביטל הגט בפירוש אין לו כח לבעלו מדקאמר גיטא גופיה לא בטיל וכן מדקאמר התם דבור ודבור הוא משמע אבל כתיבת הגט לאשה חשיב מעשה ואין לו ביטול אבל בקידושין בריש האומר דף נט: לא גריס התם כל אריכות לשון זה אלא כך כתוב בכל הספרים נהי דבטליה מתורת שליחות מתורת גט מי בטליה דמשמע דאם בטלו בפירוש הוי בטל ויש להשוות פירוש שתי הגירסות דהכי קאמר מתורת גט מי בטליה כלומר אין לו כח לבטלו מתורת גט דכתיבת הגט לשמה חשיב מעשה מיהו אין לסמוך על זה לעשות הלכה למעשה אלא אזלינן ביה לחומרא:

מתני' בראשונה היה עושה ב"ד במקום אחר ומבטלו התקין רבן גמליאל שלא יהיו עושים כן מפני תיקון העולם:

גמ' איתמר בפני כמה מבטלו רב נחמן אמר בפני שנים ורב ששת אמר בפני שלשה רב ששת אמר בפני שלשה ב"ד קתני ורב נחמן אמר בפני שנים לבי תרי נמי ב"ד קרי להו והלכתא כרב נחמן דקאי רבי יוחנן כוותיה תנו רבנן בטלו מבוטל דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו יכול לבטלו ולא להוסיף על תנאו דאם כן מה כח בית דין יפה:

סימן העריכה

תנו רבנן אמר לעשרה כתבו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר אין יכול לבטל זה שלא בפני זה הא דקאמר יכול לבטל זה שלא בפני זה היינו אפי' לכתחלה ואינו עובר על תקנת רבן גמליאל כי לא נמנה לתקן על זה לפי שאין הדבר יכול לבא לידי קלקול דקסבר רבי עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ואי אזלי הני וכתבי ויהבי ליתבו א"ר נחמן הלכה כרבי בשתיהן וצ"ל לרב נחמן מה כח ב"ד יפה והאמר רב נחמן אמר שמואל יתומין שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס ובוררין להן חלק יפה הגדילו יכולין למחות ורב נחמן דידיה אמר הגדילו אינם יכולין למחות דא"כ מהכח ב"ד יפה התם ממונא הכא איסורא:

סימן ועריכה

גרסינן בערכין בסוף האומר משקלי עלי ד' כא: אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא פשיטא לא צריכא דעשינהו וארצי מהו דתימא בטוליה בטליה למודעי קמ"ל ואימא הכי נמי אם כן ניתני וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיתן מאי עד שיאמר רוצה אני עד דמבטל ליה למודעא קמא ובפרק חזקת הבתים דף מ: מפרש דבגט ומתנה אין צריכין העדים להכיר אונסו דגילוי מילתא בעלמא הוא ואפי' אם האונס שאמר היה שקר מכל מקום הרי אומר שאינו חפץ בגט ואם מסר מודעא ואמר בפני העדים אף אם אבטלנה לא תבטל אם בטל מודעא ומודעא דמודעא עד סוף כל מודעי הכל בטל שכשם שבטולו מועיל על מודעא אחת כדאיתא בערכין גם מועיל על כמה מודעות ועל כל התנאים שהתנה וכן עמא דבר ודלא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' גירושין הי"ט אם אמר גט שאכתוב לפלונית אשתי בטל הוא וכל דבר שאבטל בו מודעא זו הרי זה בטל וכתב אח"כ ונתנו לה אע"פ שבטל המודעא קודם שיכתוב הגט. הרי זה בטל אם כן מה תקנת דבר זה שיאמרו לו העדים קודם כתיבת הגט אמור בפנינו שכל הדברים שמסרת שגורמין כשיתקיימו אותן הדברים לבטל זה הגט הרי הן בטלין והוא אומר הן ואח"כ אומר להן לכתוב ולחתום וליתן לה ולא יניחוהו לילך עד שיגיע הגט לידה כדי שלא יצא לבטלו ואין המוסר מודעא ולא המבטל מודעא צריך קנין ע"כ ולדבריו לא הבנתי תקנתו שמא מתחלה מסר מודעא למודעא ואולי שכך פירוש דבריו מתחלה כתב אף על פי שבטל המודעא שהגט בטל היינו שביטל המודעא בסתם אז מודעא דמודעא קיימת לפיכך אין ביטולו מועיל אבל כשאמרו לו אמור בפנינו שכל דברים שמסרת שגורמין כשיתקיימו אותן הדברים לבטל זה הגט הרי הן בטלין ואמר הן אז ביטל כל מודעי דמודעי ומועיל הביטול והמגרש את אשתו מרצונו ולא בטל מודעא אין בו חשש דכיון דמדעתו מגרשה אין חשוד לקלקלה בידי שמים. גידול בר רעילאי שדר ליה גיטא לדביתהו אזל שליח ואשכחה דהות יתבא ונוולא אמר לה הא גיטיך אמרה ליה זיל השתא ותא למחר אתא לגביה ואמר ליה פתח ואמר ברוך הטוב והמטיב אביי אמר ברוך הטוב והמטיב ולא בטל גיטא רבא אמר ברוך הטוב והמטיב ובטל גיטא וקא מיפלגי בגלוי דעתא בגיטא אביי אמר גלוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא ורבא סבר גילוי דעתא בגיטא מילתא היא והלכתא כאביי:

סימן זעריכה

מתני' בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה התקין רבן גמליאל הזקן שיהא כותב איש פלוני וכל שם שיש לו אשה פלונית וכל שם שיש לה הא דקתני שהיה משנה שמו לא שהיה כוחב שם אחר שאינו שלו אלא כדמפרש בגמרא שהיו לו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל שכן דרך בני אדם הגולים ממקומם מחמת ממון או מחמת מרדין שמשנים את שמם פן יחקרו אחר מקום חנייתן וירדפו אחריהם ואם הוא מגרש באחד מן השמות זהו קורא שינוי שאם יגרש באותו שם שיש לו במקום שהוא עומד נקרא שינוי לבני אנשי המקום שהאשם עומדת כי יאמרו שאינה מגורשת כי אינם יודעין שיש לבעלה שם זה במקום אחר ואם יגרש בשם שיש לו במקום שהאשה עומדת נקרא שינוי לבני אותו המקום שהוא עומד ואם תבוא האשה לגבות מנכסיו או לינשא באותו מקום יאמרו שאינה מגורשת לפי שאינן מכירים באותו שם הכתוב בגט לכך התקין רבן גמליאל איש פלוני וכל שם שיש לו פירוש שם הנקרא לו במקום הנתינה שהוא עיקר להתיר האשה במקום שהיא עומדת וכן מוכח בגמרא דקאמר עד שיגרש אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו משמע דשם הנתינה הוא עיקר ושם הכתיבה טפל ואמרינן בגמרא דבני מערבא בפ' זה ה"ב על הך ברייתא מתניתין שהיה ביהודה וכתב לגרש אשתו שבגליל או שהיה בגליל וכתב לגרש אשתו שביהודה אבל אם היה ביהודה וכתב לגרש את אשתו שביהודה או שהיה בגליל וכתב לגרש את אשתו שבגליל הרי זו מגורשת כלומר ואין צריך לכתוב שני שמות מיהו לקמן נפרש על פי הירושלמי דאפילו גירש באותה מדינה דצריך לכתחלה לכתוב שני השמות וכן יש לפרש שינה שם עירו ושם עירה שצריך לכתוב שם העיר שהוא והיא ממנה פירוש בגליל מתא אנא פלוני דמיהודה וכן משמע ביבמות ד' קטו: בקלוניא מתא אנא דוד בר נהילאי מנהרדעא וכן בסורא מתא אנא חנן מחגרא דנהרדעא כתוב בטופסי גיטין של ה"ג צריך לכתוב בגט כל שום וחניכא דאית ליה ואינו נראה לרבינו תם דזימנין אתי לידי תקלה כשאין לו אלא אותו השם הכתוב בגט ואין לו חניכה אחרת יאמרו שזה הגט של אדם אחר שיש לו שום וחניכה כי הכל. יודעין שאין לאיש זה חניכה אחרת ותיקן ר"ת ז"ל שיכתבו אני פלוני דמתקרי כך וכך כדאמרינן בגמרא ד' לה. אחא בר הדיא דמיתקרי אייא מרי ואם אין לו שום וחניכה לא יכתוב כלל וכן מוכח ל' המשנה שר"ג תיקן דוקא לכתוב על שיש לו שני שמות שיכתוב שם העיקר וגם שם אחר שיש לו והעולם נהגו כהלכות גדולות לפי שנהגו הנכרים באשכנז שקורין ליהודים בחניכה הקרוב ללשון עברי ואין ראוי לכתוב על אותה חניכה דמיתקרי לכך נהגו לכתוב וכל שום וחניכה דאית ליה שמלה זאת כוללת הכל:

גמ' אמר רב אשי והוא דאיתחזק בתרי שמי פירוש שהוחזק בשני המקומות באלו שני השמות שידוע הוא שיש לו ב' שמות אבל בני מקום זה אינן מכירין בשם שיש לו במקום אחר הלכך צריך לכתוב שניהם דלא ליתי לידי קלקול בין במקום הכתיבה בין במקום הנתינה כדפירשתי לעיל אבל לא איתחזק בתרי שמי שאינן יודעים במקום הכתיבה שיש לו שם אחר במקום הנתינה וגם במקום הנתינה אין יודעין שיש לו שם אחר במקום הכתיבה א"צ לכתוב וכל שום וחניכה דאית לי ואפילו אם יוודע לנו אחר כך שיש לו שם אחר במקום אחר הגט כשר דאין לנו אלא שם שהחזיק עצמו בו שאלו את רבינו תם ז"ל מומר שגירש את אשתו בשם של יהדות ולא נכתב בגט שם של עובד כוכבים מהו והשיב רבינו תם ז"ל חלילה מלהזכיר שמו של עובד כוכבים בתורת משה וישראל ואין לחוש בו כלל דלא גרע שם יהדות מכתב חניכתו דכשר ופי' בערוך אף על פי שלא כתב שם המובהק וכה"ג מפרש במתני' בפרק בתרא דף פז: וכן היו נקיי הדעת כותבין חניכתו וגדולה מזו שנינו תוספתא פ"ו גר ששינה שמו לשם עובד כוכבים כשר וכן אתה אומר בגיורת וכ"ש מומר ששינה לשם ישראל דכשר ועוד ראיה שלא שנינו היו לו שני שמות ביהודה או שני שמות סתם שיגרש בשני שמותיו אלא כשיש לו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל והוחזק בשני שמות בשני המקומות ואותן שבגליל אינן מכירין שם שביהודה ויאמרו שלא זה הוא שגירש אבל כשהוא מוחזק בשני שמות במקום אחד די באחד ואפי' בחניכה והא דאמרי' בשמעתין רובא מרים ופורתא שרה דמשמע דאפי' בחד מקום צריך שני שמות היינו לכתחלה כן מפרש בירושלמי בפ' זה ה"ב דאף במקום א' בעינן לכתחלה שיכתוב שני השמות דגרסינן בירושלמי אמר ר' אילא בתחלה היה צ"ל אני פלוני שמי יהודה עם שם שיש לי בגליל ואם היה שרוי במקום אחר מגרש באיזה מהם שירצה א"ר אסי הדא דתימא לשעבר אבל לכתחלה צריך למעבד והא דאמר לקמן כתב חניכתו כשר וכן היו נקיי הדעת שבירושלים עושין משמע דאפי' לכתחלה אין צריך לכתוב עיקר השם יש לומר דמיירי התם בחניכה שמכירין אותו בכל מקום והכל קורין אותו בשם זה אלא כשהוא חותם בשטר או קורא בתורה קוראין אותו בשם המובהק להכי סגי בשם חניכה לחוד ומהאי טעמא נמי מומר אין צריך לכתוב אלא שם יהדות בגט שהוא עיקר וכל ישראל קורין אותו בשם הזה. ההיא דהוו קרו לה רובא מרים ופורתא שרה אמרי נהרדעי מרים וכל שום שיש לה ולא שרה וכל שום שיש לה:

סימן חעריכה

מתני' אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה התקין רבן גמליאל הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם והלל התקין פרוזבול מפני תיקון העולם:

גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא בבית דין אבל חוץ לבית דין משביעין אותה ורב אמר אפי' חוץ לבית דין אין משביעין אותה רב לטעמיה דרב לא מגבי כתובה לארמלתא ולידרה ולגבייה בשני דרב קיל נדרי א"ל רב יהודה לירמיה ביראה אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לבית דין וליתי קלא וליפול באודני דבעינא דתעביד ביה מעשה פירוש אדרה או אשבעה דכשמואל רביה סבירא ליה דהלכתא כוותיה בדיני וכן פירש רבינו חננאל זכרונו לברכה. אמר רבי זירא אמר שמואל לא שנו שמדירין אותה אלא אלמנה אבל גרושה משביעין אותה ור"י כתב דהאידנא נהיגי להשביע האלמנה אפי' בב"ד דבאותו ענין שאנו רגילין להשביעה שגוזרין עליה בחרם ובשבועה שתודה על מה שקבלה בכתובתה אין העונש מרובה כל כך כמו היכא דבשעת שבועה יוצא שבועה מפיה לשקר דהוי כענין שבועת שוא דכתיב לא ינקה ולענין שכנגדו חשוד על השבועה תנא בפ' כל הנשבעין דף מו: אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפי' שבועת שוא ופריך וליתני נמי שבועת ביטוי ומשני כי קתני שבועה דכי קא מישתבע לשיקרא קא מישתבע אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר דבקושטא מישתבע לא קתני ולא מיקרי בכך חשוד בשבועה ומיהו רבינו תם פירש שאם הצבור הטילו חרס ועבר אדם עליו או עבר על שבועת ביטוי דאוכל ולא אוכל חשוד הוא על השבועה והא דקאמר התם שבועת ביטוי לא קתני לא בשביל שהוא כשר אלא הכי קאמר לא קתני בשביל שאינו דומה לאחרים כי אינו מונה במשנה אלא אותם שבשעת שבועה נשבע לשקר וכי האי גוונא איירי בפ"ק דב"ק דף ד: גבי רבי חייא תני שלשה עשר אבות ורבי אושעיא תני כ"ד אבות ומפרש מר מאי טעמא לא תני הני ואף על גב דלכולי עלמא כל העשרים וארבעה אבות הן והביא ראיה מה"ג שהביא ההיא דהכותב ד' פה. ההיא איתתא דאיחייבה שבועה בבי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בההיא איתתא דחשידא אשבועתא וגרסינן בהלכות גדולות דמפקא שם שמים לבעלה ומפרש דעברה אשבועתא ומבטלא לה כגון שלא תאכל ככר זה ואכלה אותו אלמא משום דעברה על שבועת ביטוי אפיך שבועתה מיהו אף לדברי רבינו תם דחשיב חשוד על השבועה אפשר דאיתא להא דר"י דלענין עונש לא נפיש עונשה כמו היכא דיוצא שבועה לשקר מפיה התקין רבן גמליאל שתהא נודרת וכו' אמר רב הונא לא שנו אלא שלא נישאת אבל נישאת אין מדירין אותה מ"ט דמיפר לה בעל כי לא נשאת נמי לכי מינסבא מיפר לה הבעל אין הבעל מיפר בקודמין וא"ת ידירוה שלא תאכל ככר זה אם גבתה מכתובתה כלום ותאכלנו לאלתר בפנינו ויש לומר דלא תחוש לעונש זה אלא בנדרש על ידו עומדת באיסור כל ימיה ואם תאמר ידירוה על דעת רבים שאין לה הפרה ויש לומר דהבעל יכול להפר אפי' נדר שהודר על דעת רבים משום דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ואין לה כח לעקור דעת בעלה ולתלות בדעת אחרים ולא עדיף מכשאומרת איני רוצה שיפר הבעל ואפשר אפי' אם יבטל הבעל דעתו ויתן לה רשות לדור על דעת אחרים אינו מועיל כיון דסתם אשה על דעת בעלה היא נודרת ותלה הכתוב הפרתה בבעל יכול הבעל לחזור ממה שנתן לה רשות ואינו דומה לקיים ליכי ואם תאמר ידירוה בפני הבעל ויאמר קיים ליכי שאז אינו יכול להפר כדמוכח בפרק נערה המאורסה דף עט. ויש לומר דחיישינן שמא יפר לה בלחש קודם שיאמר קיים ליכי או שמא ישאל על ההקם ואחר כך יפר לה ואם תאמר ידירוה בדברים שאין בהן עינוי נפש שאין הבעל יכול להפר וי"ל כיון שאין בהן עינוי נפש לא תחוש אם תקיימם:

סימן טעריכה

וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה וא"ת בין חכם בין בעל היאך יכולין להתיר שלא בפני היתומים הא אמרינן בנדרים בפרק רבי אליעזר דף סה. במדין נדרת במדין לך והתר נדרך ויש לומר דודאי לכתחלה אין להתיר שלא בפני היתומים אבל אם התיר מותר תדע מדסמך צדקיה שהיה צדיק גמור על מה שהתירו לו סנהדרין שלא בפני נבוכדנצר ועוד היה אומר ר"ת דאין צריך בפניו היכא דהנודר נדר מדעתו ולא מחמת טובה שעשה לו אלא דווקא דומיא דמשה דמחמת הנדר נתן לו יתרו בתו וכן צדקיה היה מסור ביד נבוכדנצר להורגו וע"י השבועה הניחו כי האי גוונא בעינן בפניו וכן מוכח בסוטה פרק ואלו נאמרין דף לו: דאמר ליה יוסף לפרעה אבי השביעני אמר לו פרעה זיל איתשיל אשבועתך אלמא היה יכול להתיר שלא בפני יעקב. בירושלמי דנדרים פ' השותפין ה"ד מפרש טעמא הא דאין מתיר את הנדר אלא בפניו היינו מפני החשד ומפני הבושה מפני החשד שלא יחשדנו אותו שנדר בפניו שחילל נדרו בלא התרה ומפני הבושה שהנודר מתבייש מאותו שנדר בפניו כי הוא סבור שחילל נדרו ולהני טעמי אף לכתחלה מתירין את הנדר שלא בפניו רק שמודיע לו ההיתר וטעמא דגמרא דידן עיקר ואין להתיר לו אלא בפניו פירוש בידיעתו כמו אין חבין לאדם אלא בפניו:

סימן יעריכה

קסבר צריך לפרט את הנדר. ואם לא פרט הנדר אין התרתו התרה ולכי פריט לא שרי ליה חכם איבעיא להו צריך לפרע את הנדר או אין צריך לפרע רב נחמן אמר אינו צריך רב פפא אמר צריך משום איסורא והלכה כר"פ דבתראה הוא וגם רב הונא סבר כוותיה וכן משמע בירושל' דנדרים פרק השותפין דגרסינן התם אית תנויי תני צריך לפרע את הנדר ואית תנויי תני א"צ לפרט את הנדר חד בר נש נדר דלא מרווח אתא לקמיה דרבי יודן בר שלום אמר ליה מאי אשבעת אמר ליה דלא מרווחנא אמר ליה וכי בר נש עבד כדין אמר ליה בקביוסטא אמר ליה ברוך שבחר בדברי חכמים שאמרו צריך לפרט את הנדר:

סימן יאעריכה

אמר אמימר הלכתא אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה במכות דף טז. גרסינן ברוב ספרים הלכתא נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה ולפי אותה גירסא בא אמימר לפסוק דברבים יש לו הפרה וגם למאי דגרסינן הכא אפי' למאן דאמר נדר שהודר ברבים דהשתא לא פסק אמימר בנדר שהודר ברבים מכל מקום מדלא קאמר אמימר אפי' למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה אלא אמר הלכתא אלמא בא לפסוק הלכה דעל דעת רבים אין לו הפרה ומדהוצרך לפסוק על דעת רבים אין לו הפרה מכלל דברבים יש לו הפרה דאם אין לו הפרה כל שכן על דעת רבים ואע"ג דאסיקנא לעיל אליבא דרב נחמן דמדרינן לה ברבים ולענין דינא איתמר וקיי"ל כוותיה בדיני הא פריך בתר הכי הניחא למאן דאמר וכו' ולאו אמתניתין דבכורות לחודה קאי אלא קאי נמי אדרב נחמן ומדאדריה נמי רב אחא לההוא מקרי דרדקי על דעת רבים משמע דקסבר דברבים יש לו הפרה ולא מסתבר למימר לפי שלא היו רבים מצויין אצלו הוצרך על דעת רבים ורב יוסף דאמר בערבי פסחים דף קז. אידור ברבים דלא אישתי שיכרא משמע דקסבר דברבים אין לו הפרה לא קיי"ל הכי. והני מילי לדבר הרשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה דההוא מקרי דרדקי דאדריה רב אחא דהוה פשע בינוקי ואהדריה רבינא דלא אשכח דדייק כוותיה והא דמתירו לדבר מצוה היה אומר רבינו תסדהיינו טעמא משום דסתמא ניחא להו לרבים ועוד היה אומר רבינו תם דעל דעת רבים היינו דמפרש על דעת פלוני ופלוני ואפי' שלא בפניהם אבל על דעת רבים סתם לאו כלום הוא ועל דעת יחיד או על דעת שנים יש לו התרה בלא דעתם דהאשה על דעת בעלה היא נודרת ויכול החכם להתיר את נדרה בלא דעת בעלה:

סימן יבעריכה

העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם. מפני תיקון העולם דאורייתא הוא דכתיב וכתוב בספר וחתום והעד עדים אמר רבא לא נצרכא אלא לר"א דאמר עדי מסירה כרתי תקנו רבנן עדי חתימה זימנין דמייתי עדים אי נמי זימנין דאזלי למדינת הים משמע דדוקא מפני תיקון העולם אבל מן הדין כשר בלא עדי חתימה ולעיל בפ"ב דף כא: נמי תנן וחכמים מכשירין על נייר מחוק ועל הדפתרא ומוקי לה כר' אלעזר דמכשיר בדבר שיכול להזדייף דסמכי' אעדי מסירה וגם נראה לכתחלה מכשיר ר' אלעזר מדקאמר תנא קמא לעיל בפ"ב שם אין כותבין על נייר מחוק וקתני וחכמים מכשירין משמע מכשירין לכתחלה וכותבין ועוד דבדיעבד לא שייך למיתני מכשירין כדמוכח לקמן בהזורק דף עט: דאיכא למאן דאמר בגט ישן לא יגרש לכתחלה ואם גירש תנשא וקרי ליה פסול דפריך לקמן גבי שלשה גיטין פסולין ותו ליכא והאיכא גט ישן משמע דהיכא דפסול לגרש לא שייך למיתני מכשירין והא דתנן התקין רבן גמליאל שיהו העדים חותמין על הגט לא שיהא צריך לעשות כן לכתחלה אלא תיקן ולימד לעשות כן כדי שלא יהא צריך לעדי מסירה אבל אם ירצה לכתחלה לסמוך על עדי מסירה יש לסמוך וכן פירש רש"י לעיל בפ"ק דף ג: ד"ה ולא דרבי אלעזר מכשיר אפי' לכתחלה ורב אלפס ז"ל כתב מהא שמעי' דלא צריכינן לעדי מסירה אלא היכא דליכא עדי חתימה. אבל היכא דאיכא עדי חתימה סגי בלא עדי מסירה. והוא דנפיק גיטא מתותי ידה. ואם תאמר והא איתמר לעיל ג. ה: בפני כמה נותנו לה רבי יוחנן ורבי חנינא חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני ג' התם משום דבעינן לקיימו ועוד משום לכתחלה בעינן עדי מסירה וכי קאמרי אנן דיעבד וכן כתב לקמן בפרק בתרא דרבי אלעזר סגי בעדי חתימה בלא עדי מסירה ולקמן פ' בתרא סי' ז נדקדק בו בע"ה:

סימן יגעריכה

התקין הלל פרוזבול וכו' ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטת שביעית ומתקן הלל דלא תשמט אמר אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא דתניא רבי אומר וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים ותקינו רבנן דמשמט זכר לשביעית ראה הלל שנמנעו מלהלוות זה את זה עמד והתקין פרוזבול ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית ואתקינו רבנן דמשמטא אמר אביי שב ואל תעשה הוא רבא אמר הפקר ב"ד היה הפקר דאמר ר' יצחק מנין שהפקר ב"ד היה הפקר שנאמר וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו רבי אלעזר אומר מהכא אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות וכי מה ענין אבות אצל ראשים אלא מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצו. אמר שמואל האי פרוסבול עולבנא דדייני הוא אי איישר חילי אבטליניה רב נחמן אמר אקיימיניה הא מיקיים וקאי הכי קאמר אימא בה מילתא דאף על פי שלא כתב כמי שכתב דמי כלומר אף על פי שלא כתב פרוזבול אלא לשון הכתוב בפרוזבול אמרו בעל פה בפני הדיינין מועיל כאילו הוא כתוב ואהא סמכי אמוראי דלקמן רבנן דבי רב אשי דמסרי מילייהו להדדי רבי נתן מסר מילי לרבי חייא בר אבא אמר ליה מר צריכנא מידי אחרינא אמר ליה לא ורבי חייא בר אבא היה עמו אחר דשנים בעינן כדאמרינן זה הוא גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה והדיינין חותמין למטה או העדים. ורבינו תם ז"ל כתב בספר הישר דשביעית נוהגת בזמן הזה והביא ראיה מדחזינן לכל הנהו אמוראי שמואל ורב נחמן רבה ואביי ורבנן דבי רב אשי שהיו נוהגין שמטת כספים בבבל ואין לכתוב פרוזבול בזמן הזה שאין אנו מומחין כרב אמי ורב אסי ושוב חזר בו רבינו תם וכתב הוא בעצמו פרוזבול כי היה אומר דלא בעינן אלא בית דין חשוב שבדור ואשכחן נמי רבנן דבי רב אשי דמסרי מילייהו להדדי ומשמע מתוך דבריו דחשיב כולהו רבנן דבי רב אשי בית דין מומחין משום דרב אשי היה גדול הדור ולא מסתברא הכי אלא משמע דהני אמוראי בתראי לית להו הא דשמואל דאמר לא כתבינן פרוזבול אלא בבי דינא דסורא או בבי דינא דנהרדעא והכי אית ליה לרב אלפס ז"ל דלא הביא דברי שמואל אלא הא דרבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי:

סימן ידעריכה

אמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אין צריכין פרוזבול וכן תני רמי בר חמא יתומים אין צריכין פרוזבול ר"ג ובית דינו אביהם של יתומים:

סימן טועריכה

תנן התם פ"י דשביעית מ"ו אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע ואם אין לו קרקע מזכהו בתוך שדהו כל שהוא וכמה כל שהוא אמר רב חייא בר אשי אמר רב אפי' קלח של כרוב אמר רב יהודה השאילו מקום לתנור או לכירה כותבין עליו פרוזבול איני והא תני הלל אין כותבין אלא על עציץ נקוב נקוב אין שאין נקוב לא ואמאי והא איכא מקומו לא צריכא דמנח אסיכי והסיכי הם של בעל הקרקע רב אשי מקני ליה גידמא דדיקלא וכתב עליה פרוזבול ואף ע"י אחר כדתניא לעיל מזכהו בתוך שדהו כל שהוא מזכהו משמע ע"י אחר והקילו בפרוזבול אע"ג דחוב הוא לו: ת"ר אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול לו ולערב אין להן קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדרבי נתן דתניא רבי נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונחן לאשר אשם לו תנן שביעית פ"י מ"ו רבי חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו. ירושלמי ה"ו כותבין לאשה על נכסי בעלה:

סימן טזעריכה

תנן התם שביעית שם מ"א השביעית משמטת מלוה בשטר ושלא בשטר רב ושמואל דאמרי תרווייהו בשטר שטר שיש בו אחריות נכסים שלא בשטר שטר שאין בו אחריות נכסים כל שכן מלוה על פה והכי הלכתא דרבי יוחנן דפליג עלייהו הדר ביה ועבד עובדא בשטר שיש בו אחריות נכסים דמשמט ואמרי' בפרק איזהו נשך דף סז: דאפילו משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטתה:

סימן יזעריכה

תנן התם שביעית פ"י מ"ב המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אינו משמט ירושל' פ"י ה"ב אמר שמואל אפי' על המחט והיינו כרשב"ג דאמר בפרק שבועת הדיינין ד' מד: אפי' אינו שוה אלא פלגא אינו משמט והקפת חנות שביעית שם מ"א ושכר חנות אין משמטין ואם עשאן מלוה משמטין פירוש שזקפן במלוה לפורען עד זמן פלוני ושביעית אינה משמטת אלא בסופה דתנן בפ' בתרא דשביעית משנה ב השוחט את הפרה וחלקה בראש השנה אם היה חדש מעובר משמט ופרוזבול המאוחר פסול והמוקדם כשר לפי שפרוזבול אינו מועיל אלא לחוב שקדם הפרוזבול נמצא שהאיחור מיפה כחו של מלוה והקדמה מגרעת כחו:

סימן יחעריכה

תנן התם שביעית פ"י מ"האחד שלוה מחמשה כותבין פרוזבול לכל אחד ואחד חמשה שלוו מאחד אינו כותב אלא פרוזבול אחד לכולן ותניא בתוספתא דשביעית פ"ח חמשה שלוו בשטר אחד כל מי שיש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול כל מי שאין לי קרקע אין כותבין עליו פרוזבול רשב"ג אומר אפי' יש לאחד קרקע כותבין פרוזבול על כולן ונראה דהלכה כרשב"ג דקי"ל ירושלמי דשבועות פ"ה חמשה שלוו כאחד נעשו ערבאין ואחראין זה לזה. ותניא בתוספתא דשביעית פ"ח אימתי כותבין עליו פרוזבול ער"ה של שביעית והוא הדין קודם ולא בא למעט אלא בשנה שביעית דאף על גב דשביעית אינה משמעת אלא בסופה אפי' הכי אין כותבין פרוזבול תניא בתוספתא כשם שהשביעית משמטת מלוה כך משמטת שבועה שנא' וזה דבר השמיטה דבר שהשביעית משמטתו משמט שבועתו ודבר שאין השביעית משמטתו אינה משמטת שבועתו. בפ"ק דמכות סי' ג כתבתי המלוה לעשר שנים אין שביעית משמטת וכן המתנה על מנת שלא תשמיטנו שביעית:

סימן יטעריכה

תנן התם שביעית פ"י מ"ח המחזיר חוב בשביעית כלומר אחר שביעית צריך שיאמר לו משמע אני ואם אמר לו אף על פי כן יקבל הימנו משום שנאמר וזה דבר השמטה פירוש כיון דאמר לו הדבור יצא ידי חובת שמטה אמר רבה ותלי ליה עד דאמר הכי פרש"י יתלהו על העץ אם גברה ידו עד שיאמר אף על פי כן ולא נהירא דאם כן בטלת תורת שמטה ונראה לפרש ותלי ליה כלומר יהא עיניו תלויות יושב ומצפה עד שיאמר כך וכן מפרש בירושלמי ה"ז גבי הא דתניא וצריך לומר משמע אני אמר רב הונא אמר רב אומר לו בשפה רפה והימין פשוטה לקבל איתיביה אביי כשהוא נותן לו לא יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא שלי הן ובמתנה אני נותן לך אמר ליה ותלי ליה עד דאמר הכי:

סימן כעריכה

אמר רב יהודה אמר רב נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד מאי טעמא כיון דתקינו רבנן פרוזבול לא שביק היתירא ואכיל איסורא והיה אומר רבינו תם זכרונו לברכה דמהאי טעמא נאמן אפי' שלא בשבועה כי אתו לקמיה דרב אמר ליה מידי פרוזבול היה לך ואבד כגון זה פתח פיך לאלם. תנן כתובות דף פט. וכן בעל חוב שהוציא שטר תוב ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו. תנאי היא דתניא המוציא ש"ח צריך שיהא עמו פרוזבול דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אינו צריך רב אלפס זכרונו לברכה לא הביא כל זה ומתניתין שהוציא שטר חוב כתבה במקומה בפרק הכותב משמע דכיון דסתמא דמתניתין כרבי מאיר דהלכה כותיה מיהו נהגו העולם כרב וכן מסתברא כיון דאמוראי עבדו עובדא כחכמים דברייתא יש לסמוך על זה וביאור שנת השמיטה כתבתי בפ"ק דמסכת עבודה זרה סימן ז' בשמעתא דאי טעי תנא דף ט. והא דאין כותבין פרוזבול בשביעית אע"פ שאינה משמעת אלא בסופה נראה לפרש הטעם ע"פ המקראות מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו מפשטיה דקרא ילפינן דאין שביעית משמעת אלא בסופה כדכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דבר השמיטה שאינו אלא בסוף השבע שמוט כל בעל משה ידו אבל מיד כשהתחלה שנת השמיטה אין בית דין בודקין לגבות שום חוב וגם המלוה בעצמו אין לו ליגוש הלוה דכתיב לא יגוש את אחיו ואת רעהו כי קרא שמטה לה' מיד שנכנסה השמיטה לא יגוש אבל אם יפרע הלוה מעצמו אין צריך לומר משמע אני וכמו שאין נזקקין לגבות החוב כך אין נזקקין לכתוב פרוזבול מיד כשנכנסה שביעית:

סימן כאעריכה

מתני' עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד לשס בן חורין לא ישתעבד רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו כותב אלא משחרר:

גמ' במאי עסקינן אילימא לפני יאוש לשם בן חורין אמאי לא ישתעבד אלא לאחר יאוש לשם עבד אמאי ישתעבד אמר רבא לעולם לאחר יאוש לשם עבד ישתעבד לרבו שני לשם בן חורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשם בן חורין פרקיה לרבו ראשון לא דהא לאחר יאוש הוה רשב"ג אומר בין לשם עבד בין לשם בן חורין ישתעבד לשם עבד ישתעבד לרבו שני לשם בן חורין ישתעבד לרבו ראשון כדחזקיה דאמר חזקיה מפני מה אמרו בין כך ובין כך ישתעבד שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו וחזינא לגאון דפסק הלכה כרבנן דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים והראב"ד זכרונו לברכה כתב דהלכה כרשב"ג והביא ראיה מדאמר חזקיה מפני מה אמרו ולא קאמר מפני מה אמר רבן שמעון בן גמליאל משמע דקים ליה לחזקיה דרבים נינהו דסברי כרבן שמעון בן גמליאל ועוד מדאמר רבי יוחנן עבד שברח מבית האסורין יצא לחירות וכו' ואקשינן עליה והאמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו ולא דחי אמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן כדדחי בעלמא אלמא משמע דהלכתא כר"ש בן גמליאל ועוד דשלחו ליה לשמואל אנן כר' שמעון בן גמליאל סבירא לן ועוד דבירושלמי פסיק בהדיא כרשב"ג ועוד כתב דאף דעת רב אלפס ז"ל נראית כן מדכתב וגאון פסק כרבנן ולא אמר ומסתברא כוותיה אלמא לא מסתבר ליה כפיסקא דגאון וכן דעת ר"י דהלכה כרשב"ג במשנתינו כפיסקא דר' יוחנן אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן עבד שברת מבית האסורין יצא לחרות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור ודווקא לאחר יאוש ואי קשיא לך דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דאמר הלכה כרשב"ג דאמר ישתעבד לרבו ראשון התם משום דחזקיה הכא דליכא למיגזר משום דחזקיה השתא לקטלא מסר נפשיה כשברח שאילו נפל לידם היה נהרג אפולי מפיל נפשיה לגייסות:

סימן כבעריכה

תניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמן בני חורין אבא שאול אומר גדולים קנו עצמן בני חורין קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם דקען לית ליה זכיה אפי' מדרבנן היכא דאין דעת אחרת מקנה אותו אלא שתקנו לו זכיה במציאה מפני דרכי שלום אמר ר' יעקב בר אידי אמר ריב"ל הלכה כאבא שאול ורבי חייא בר אבא א"ר יוחנן אין הלכה כאבא שאול והלכתא כאבא שאול דקיימא לן דריב"ל ור' יוחנן הלכה כריב"ל כמו שהביא ר"ת ממגילה דף כז. מההיא דמבי רבנן לבי כנשתא ועוד מההיא עובדא דקדושין דף כג. דגרסינן התם רב יהודה הנדואה גר שאין לו יורשין הוה חלש על מר זוטרא לשיולי ביה חזייה דתקף ליה עלמא טובא א"ל לעבדיה שלוף לי מסאני ואמטינהו לגו ביתאי איכא דאמרי גדול הוה זה פירש למיתה וזה פירש לחיים ואיכא דאמרי קטן הוה וכאבא שאול דתניא גר שמת וכו' אלמא הלכה כאבא שאול:

סימן כגעריכה

אמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו ת"ר לעולם בהם תעבודו רשות דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר חובה והלכתא כרבי עקיבא הלכך פסק רב יהודה כוותיה ההיא אמתא דהוות בפומבדיתא דהוו קא עבדי בה אינשי איסורא אמר אביי אי לאו דאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כיופנא ליה למרה וכתב לה גיטא דחירותא רבינא אמר בהא מודה רב יהודה משום איסורא והלכתא כרבינא שהוא בתראה וכן לדבר מצוה מותר דתניא מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר את עבדו והשלימו לעשרה:

סימן כדעריכה

אמר רבה בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסייהו דמפקי עבדייהו לחירות ודסיירי לנכסייהו בשבתא ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתה בערב שבת ואחת קבעה סעודתה בשבת ושתיהם נעקרו:

סימן כהעריכה

אמר רבה אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות מ"ט גופיה לא קדיש לדמי לא קאמר למיהוי עם קדוש קאמר ורב יוסף אמר המפקיר עבדו יצא לחירות מ"ד מקדיש כ"ש מפקירו מ"ד מפקיר אבל מקדיש לא לדמי קאמר והלכתא כרב יוסף דרבה גופה קאמר ומותבינן אשמעתין וצריך למימר דרב פליג אמתני' וכן הא דקאמר לימא כתנאי ודחי לא דכ"ע קדוש א"ר זירא א"ר חנינא אמר רבי עבד שנשא אשה בת חורין בפני רבו יצא לחירות ולא עוד אלא שכופי את רבו וכותב לו שטר שחרור ודווקא כשרבו השיאו אשה דוודאי אי לאו דשחרריה לא הוה עביד איסורא בעבדו להשיאו אשה ונראה לי דהאי דמצרכי' ליה גט שחרור משום שלא יאמר האדון לא שחררתיו ועבדי הוא אבל ודאי אנו אזלינן בתר אומדנא דדעתא דודאי שחרריה ומפקיעין אותו ממנו ומותר בבת חורין מדלא קאמר ואסור באשתו עד שישחררנו וכן מוכח מההיא דהכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודשת ומשמע דאשתו היא בקידושין הללו דאמרי' אי לאו דשחררה מעיקרא לא הוה עביד איסורא וגם לא מצריך לה גיטא דחירותא דלא חיישי' שמא יאמר לא שחררתיה וה"ר מאיר הלוי לא פי' כן:

סימן כועריכה

אמר ריב"ל עבד שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירות מיתיבי לוה ממנו רבו או שעשאו אפוטרופוס או שהניח תפילין בפני רבו או שקרא ג' פסוקים בבית הכנסת בפני רבו לא יצא לחירות אמר רבה בר רב שילא בשרבו הניח לו תפילין ולאו משום דלא מעביד ליה איסורא דמברך עלייהו ואיכא ברכה לבטלה שהרי נשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא ואין מוחה בידם ור"ת ז"ל פירש שיכולין לברך ואין בזה משום ברכה לבטלה אלא משום דאין עבדים רגילין בתפילין ואי לאו דשחרריה לא הוה מניח ליה שלא יצא עליו קול שחרור ויפסיד את עבדו וכן נמי אם היה רבו שליח צבור וקראו בתורה יצא לחירות:

סימן כזעריכה

ההיא אמתא דהוי מרה שכיב מרע אמרה ליה עד אימת תשתעבד ותיזיל ההיא איתתא שקל כומתא ושדא לה אמר לה קני הא וקני נפשך אמר רב נחמן לא עשה ולא כלום ומסיק משום דהוה ליה כליו של מקנה ואנן קיימא לן כרב ב"מ מז: דבעינן כליו של קונה מכאן משמע דעבד קונה עצמו בחליפין ויש מפרשים משום דהוה ליה כליו של מקנה דהיינו חליפין הלכך אינה קונה עצמה אבל אי הואי כליו של קונה הויא קניא נפשה בתורת כסף וקשה להך פירושא מהא דאמרינן בפ"ק דקידושין דף ג. גבי קדושי כסף דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון דהוה אמינא מה שדה מקניא בחליפין אף אשה מקניא בחליפין אי לאו משום דחליפין איתנהו בפחות מש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מיקרא נפשה ומקשינן עלה אלא מעתה תהא אשה נקנית בשטר ו בחזקה ועוד אמאי בעי התם דף ה. בשטר מנא ליה ותירץ ר"ת דלא גמרינן משדה עפרון אלא כסף או חליפין דדמו לכסף דכל היכא דכסף קני חליפין נמי קנו ואם כן בעבד נמי קנו בחליפין הואיל וכסף קני וניחא ליה לעבד דנקני נפשיה בפחות משוה פרוטה ורבינו חננאל ז"ל כתב ומפרש בקידושין שהעבד נקנה בחליפין כענין מקח וממכר ואע"פ כן אינה קונה עצמה בחליפין אלא צריכה נמי גט חירות וכתב הרמב"ן ז"ל לפי דברי רבינו חננאל כך היה מפרש כיון דהויא בכליו של מקנה לא עשה ולא כלום אף להוציאה מידי שיעבוד אבל אי הואי כליו של קונה יצאתה מידי שיעבוד וצריכה גט חירות אמר עולא א"ר יוחנן המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור:

סימן כחעריכה

כי אתא רב דימי א"ר יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה כופין את היורשין ונותנין לה גט שחרור אמרו לפניו ר' אמי ור' אסי אי אתה מודה שבניה עבדים אלא כי אתא רב שמואל בר רב יצחק א"ר יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח כופין את היורשין לעשות לה קורת רוח מ"ט מצוה לקיים דברי המת מאי קורת רוח דעבדינן לה דאי אמרה האי עבידתא לא מצינא למעבדה לא כייפינן לה ורש"י פירש ואם לא נתקררה רוחה בלא שחרור משחררין לה וכן מסתבר שהדבר ידוע שקורת רוח של השפחה הוא השחרור ואדעתא דהכי צוה ומיהו לא סילק מעליה שעבוד אלא תלה הדבר בה לפיכך צריכה גט חירות אבל ההוא דרב דימי טעותא היא דכיון דאמר משום ר' יוחנן דכופין את היורשין וכותבין לה גט שחרור אלמא דס"ל דאל ישתעבדו לא משמע לשון הפקעת ממונו דא"כ לא נשאר עליה רק איסורא ושמעינן ליה לר' יוחנן דאמר לעיל דהיכא דפקעה מיניה ממונא בחיי האדון מיתת האדון מפקעת האיסור מעליו אלא ודאי לאו לשון הפקעת ממון הוא אלא שלא יטריחוה במלאכות כבדות וא"כ אמאי כופין הלכך ממה נפשך טעותא היא אם אין בו הפקעת ממון אין כופין את היורשין ואם אמר בלשון שחרור פקע מיניה ממון ומיתת האדון מפקיע האיסור אליבא דר' יוחנן:

סימן כטעריכה

אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מ"ט גופיה לא קני ליה איסורא הוא דאיכא גביה ואיסורא לבריה לא מוריש וליתא לדאמימר דההיא דסקרתא דעבדי דאזדבן לעובדי כוכבים כלו מרוותא בתראי דידהו אתו לקמיה דרבינא אמר להו זילו הדורו אבני מרוותא קמאי ונכתבו לכו גיטא דחירותא אמרו ליה לרבינא והאמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה אמר להו אנא כרב דימי ס"ל אמרו ליה דרב דימי טעותא היא אמר להו מאי טעותא דלא אמרה בלשון שחרור אבל אמרה בלשון שחרור ה"נ והלכתא כרבינא. והקשה ר"י למה להו גיטא דחירותא תיפוק ליה דמיתת האדון מוציאתו לחירות כיון דלא נשאר עליהן רק איסור דהכי שנינן לעיל דף לט. אליבא דר"י דאמר המפקיר עבדו יוצא לחירות וצריך גט שיחרור ופריך עלה מגר שמת ובזבזו ישראל נכסיו וכו' וכי מי כתב גט שחרור לאלו ושני רב נחמן אליבא דר' יוחנן דעבדו כאשתו ומשתלחים העבדים בלא גט דלא נשאר עליהן רק איסור ומיתת האדון מפקעת האיסור ופריך אי הכי המפקיר עבדו ומת נמי פירוש כיון דלא נשאר עליו רק איסור מיתת האדון מפקיע האיסור אלמה אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה דאמימר קשיא דס"ל דמיתת האדון אינה מפקעת האיסור וליתא דאמימר דקיימא לן כרבי יוחנן דהמפקיר עבדו יצא לחירוח וצריך גט שחרור ואיהו לא מצי משני הך דגר שמת אם לא שנאמר דגמר לה לה מאשה דמיתה מפקעת האיסור וא"כ אמאי אמר אמימר צריכי גט ותירץ ר"י דשאני הכא שהיתה רשות הלוקחין עליהם בשעה שמתו הבעלים הראשונים וכי האי גוונא אין המיתה מפקעת האיסור אי נמי מדרבנן בעלמא הצריכום גט שחרור דקי"ל המוכר עבדו לעובד כוכבים יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו ראשון וכולי עלמא לא בקיאין בהאי דינא דמיתת האדון מפקעת האיסור ומפקיע עליהן לעז של עבדות. אבל רב אלפס סובר דאיסורא לבניה קא מורית וצריך גט שחרור וההוא דאמרינן עבדו כאשתו מפרש דווקא בגר שאין לו יורשין מפקעת המיתה איסור עבדות אבל מי שיש לו יורשין מוריש ליורשיו האיסור אבל הא דפריך לעיל מאמימר אינו משמע כדבריו וגם אין הסברא נותנת כן דהשתא עבדי הגר שהיה עליהן בשעת מיתת הגר איסור וממון ובמיתת הגר זכו בעצמן ופקע הממון ילפינן מאשה שמשתלחין בלא גט כ"ש המפקיר עבדו ומת דבשעת מיתת האדון לא היה עליו רק איסור ודמי לגמרי לאשה שישתלח בלא גט ומשום הך עובדא דדיסקרתא דעבדי נדחק לפרש כן ולשנוייא בתרא דר"י גם המפקיר עבדו ומת יצטרך גט שיחרור מדרבנן: ההוא עבדא דהוה לבי תרי קם חד מינייהו שחרריה לפלגיה אמר אידך השתא שמעי בי רבנן ומפסדי ליה מינאי דתנן מי שחציו עבד כו' אזל אקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו אנן קים לן בינוקא דמיקרבא דעתיה לגבי זוזי ומקרקיש ליה בזוזי ואוקמינן ליה אפטרופא וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה פרש"י על שמיה דקטן משום דפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ומוקמינן ליה אפוטרופוס לשום העבד בדמים יפים והקשה רשב"ם דהא מקחן מקח וממכרן ממכר היינו דווקא משום כדי חייו ומדרבנן ובממון דהפקר בית דין הפקר אבל להתירו בבת חורין אין כח ביד ב"ד לעשות בשמו של קטן דאין מעשה קטן כלום דומיא דגט אשה דקטן שבא על יבמתו יבמות דף קיא: אינו נותן גט עד שיגדיל ופי' רשב"ם וכתב ליה גיטא על שמיה דאפוטרופא אע"ג דבעלמא אין האפוטרופוסין רשאין להוציא לחירות הכא כיון שעשה שלא כהוגן להקנותו לבנו קטן להפקיע תקנת חכמים הפקירו בית דין ממון דקטן ונתנוהו לאפוטרופוס כדי לשחררו וכי האי גוונא תניא בהנזקין דף נב. דאפוטרופין תורמין ומעשרין להאכיל ואע"ג דדרשינן אתם ולא אפוטרופסין הפקירו ב"ד התבואה של יתום ונתנוה לאפוטרופוס כדי שיוכל לתרום וכהן האוכל את התרומה אין בה משום טבל וקרקוש זוזי כדי שלא יצוח התינוק וכן פירש ר"ת ז"ל דכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה דאפוטרופא ומדינא ולא מקנסא דמוקמינן ליה אפוטרופא לשום העבד בדמים יפים ומקרקיש ליה זוזי כדי שיתרצה הקטן במכירה ויכתוב העבד שטר לקטן על מותר דמים וימכור האפוטרופוס את העבד לעצמו באותן הדמים כי אפוטרופוס רשאי למכור עבדים כדאמרינן לקמן בהנזקין שם מוכרין עבדים ולוקחין שדות ותו אמרינן שם ומוכרין אוחו לאחרים ואחרים מוציאין אותו לחירות ובשטר שכתב על עצמו במצות האפוטרופוס יצא לחירות כדאמרי' לעיל דף לח: אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא וכסף גומר בו וכותב ליה גיטא בשמו של האפוטרופוס לרווחא דמילתא לפי שהעמידו ב"ד אפוטרופוס בעל כרחו של האב הצריכו גט שחרור כדי שלא ילמד האב את הקטן לערער ולומר עבדי אתה ואחרי שכתב לו האפוטרופא גט שחרור לא יכול להוציא עליו לעז דהא דאין האפוטרופוסין רשאין להוציא לחירות היינו מדרבנן בעלמא משום דאמרינן דמזלזלי בנכסי יתומים והכא ליכא למיחש להכי כי ידעי שכל המעשה נעשה במאמר ב"ד:

סימן לעריכה

ת"ר האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין עשוי הוא בן חורין הרי הוא בן חורין אעשנו בן חורין רבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה אמר רבי יוחנן ור? לן בשטר פירוש שכתב אחד מן הלשונות הללו בשטר ונתנו לעבד:

סימן לאעריכה

ת"ר האומר נתתי שדה פלונית לפלוני נתונה היא לפלוני הרי היא לו הרי היא שלו אתננה לו רבי מאיר אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה אמר רבי יוחנן וכולן בשטר. תנו רבנן האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר פירוש ודאי זיכה לו על ידי אחר דכיון דהעבד אפשר שלא ידע והאדון טוען ודאי הרי הוא בן חורין ואף על גב דאמרי' חיישינן הוא ודאי ומותר בבת חורין כדאשכחן בחגיגה דף טו. חיישינן שמא באמבטי עיברה ובשבת פרק השואל דף קנא. חיישינן שמא חוץ לחומה לנו. כתבתי וחתמתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי:

סימן לבעריכה

האומר נתתי לפלוני שדה והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אבל הודאת הנותן אינה ברורה כהודאת המקבל כי שמא צוה לאחר ליתן לו והוא לא נתן מי אוכל פירות רב חסדא אמר נותן אוכל פירות רב אמר משלשין את הפירות ולא פליגי הא באבא והא בברא כלומר מאן דאמר נותן אוכל פירות כשמקבל מתנה אמר לא נתן לי ומ"ד משלשין כגון שמת המקבל ואמר בנו לא נתן לאבא אז משלשין את הפירות ולא יאכל לא זה ולא זה עד שיתברר הדבר:

סימן לגעריכה

עבד שעשאו רבו אפותיקי וכו' מי שחררו אמר רב רבו ראשון שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד אלא מפני תקון העולם כופין את רבו שני ועושה אותו בן חורין וכותב לו שטר על דמיו שמא ימצאנו בשוק ויאמר עבדי אתה רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו כותב אלא המשחרר כותב וקא מיפלגי במזיק שעבודו של חבירו רבן שמעון בן גמליאל סבר חייב ורבנן סברי פטור וקיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל כדאיפסיקא הלכתא בהדיא דדיינינן דינא דגרמי:

סימן לדעריכה

ת"ר העושה שדהו אפותיקי ושטפה נהר גובה משאר נכסים ואם אמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו אינו גובה משאר נכסים תניא אידך העושה שדהו אפותיקי לבעל חובו ולכתובת אשה גובה משאר נכסים פי' מוכר שדה זו אם ירצה והם גובין משאר נכסים רבן שמעון בן גמליאל אומר בעל חוב גובה משאר נכסים כתובת אשה אינה גובה משאר נכסים כלומר אינו מוכר שדה זו ותגבה היא משאר נכסים שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינים ואין לפרש אינה גובה משאר נכסים אם שטף נהר שדה האפותיקי דהא תנן כתובות דף נא. לא כתב לה כל נכסי אחראין לכתובתיך חייב משום שהוא תנאי ב"ד ומשום שייחד לה שדה אחת לא הורע כוחה ובפ' אלמנה ניזונית סי' א כתבתי שהמכר בטל לאלתר לרבי שמעון בן גמליאל ירושלמי פ' אלמנה ה"א העושה שדה אפותיקי לאשה בכתובתה או לבעל חוב בחובו ומכרה מכורה והלוקח יחוש לעצמו רשב"ג אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלה על דעתו שהיא מחזרת בבתי דינין הוי כשמכרן לשעתא אנו קיימים אבל מכרן לעולם דברי הכל אינן מכורין:

סימן להעריכה

מתני' מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי ב"ה אמרו להם בית שמאי תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול. ליבטל והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר לא תהו בראה לשבת יצרה אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו חזרו ב"ה להורות כבית שמאי:

גמ' תנו רבנן המשחרר חצי עבדו רבי אומר קנה וחכמים אומרי' לא קנה אמר רבה מחלוקת בשטר אבל בכסף דברי הכל קנה והלכתא כוותיה: ועבד של שני שותפין בין בכסף בין בשטר דברי הכל קנה דכל חד מינייהו לא שייר בקניינו וכן שחרר חציו ומכר חציו או נתן חציו במתנה כיון דנפיק כוליה מיניה דברי הכל קנה בין בבת אחת בין מכרו ונתנו ואח"כ שחרר:

סימן לועריכה

הכותב כל נכסיו לשני עבדיו קנו ומשחררין זה את זה כגון שכתב שני שטרות ובכל שטר כתב כל נכסי נתונין לפלוני ולפלוני או שכחב בשטר אחד חצי נכסי נתונין לפלוני ובשטר האחר כתב חצי נכסי האחר נתונין לפלוני וזיכה להם השטרות על יד אחר אז קנו בין שניהם כל הנכסים וכל אחד קנה חציו של חבירו ומשחררין זה את זה אבל אם כתב לשניהם בשטר אחד לא קנו דאין ב' עבדים משתחררין בשטר אחד דילפינן לה לה מאשה וכתב לה ודרשינן לה ולא לה ולחברתה וכן אם כתב שני שערות וכתב בכל אחד מהן חצי נכסי נתונין לפלוני ולא כתב באחד מהן חצי האחר לא קנו דיד בעל השטר על התחתונה ואני אומר שנתן חצי אחד לשניהם:

סימן לזעריכה

נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו והיינו למשנה ראשונה דאי למשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו דמדמי ליה בסמוך למעוכב גט שחרור ונפקא מינה למשנה אחרונה כגון של יתומים קטנים דלאו בני כפייה נינהו או בחציה שפחה וחציה בת חורין ולא נהגו בה מנהג הפקר: ודווקא היכא דלא מיכליא קרנא כגון שהכהו אדם על ידו וצמתה וסופו לחזור אבל אי מיכליא קרנא חולקין: איבעיא להו מעוכב גט שחרור יש לו קנס או אין לו קנס כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו אמר רחמנא והאי לאו אדון הוא או דלמא כיון דמעוכב גט שחרור אדון קרינא ביה ולא איפשיטא הלכך קנס אין לו וגם כופר אין לו שהריאין לו יורשין. איבעיא להו עבד שמכרו רבו לקנס מכור או אינו מכור ולא איפשטא: איבעיא להו מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין מהו ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו ואי אמרת לית ליה קידושין יורשין מנא ליה אע"ג דירושה אינה תלוייה בקידושין דהא בנו מן הפנויה יורשו כדאמר כתובות דף יג: גבי עשרה שפירש אחד מהם ובעל הוולד שתוקי שמשתקין אותו מנכסי אביו משום דלא ידעינן אבוה מנו ואפי' בנו ממזר מן הערוה דלא תפסי בה קידושין תנן בפ"ב דיבמות דף כב. דבנו הוא לכל דבר הכא גרע טפי דאי לאו בר קידושין הוא אין בנו מתייחס אחריו אפילו אחר צד חירות שבו כיון דהאי צד חירות לאו בר קידושין הוא בשום מקום והוה ליה כעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל דלא תפסי בה קידושין ואין הבן מתייחס אחריו ולא דמי לעריות דאי לא תפסי בה קידושין תפיס ליה קידושין באחרנייתא ודחי לה רבא ראוי ליעול ואין לו ולא איפשטא בעיא ואם קידש אשה אזלינן לחומרא. דרש רבה בר רב הונא כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אין קידושיה קידושין אמר ליה רב חסדא מי דמי התם שייר בקניינו הכא לא שייר בקניינו הדר אוקי רבה בר רב הונא אמורא עליה ודרש אע"פ שאמרו המקדש חצי אשה אינה מקודשת אבל חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה קידושיה קידושין מ"ע התם שייר בקניינו הכא לא שייר בקניינו: אמר רב ששת כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אין קידושיה קידושין והלכתא כרב חסדא ורבה בר רב הונא דסוגיא דשמעתין כוותייהו והא דקידושיה קידושין לאו לחיובי מיתה הבא עליה אלא אשם וכן מוכח מדקאמר ואם נפשך לומר איזו היא שפחה חרופה זו שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסה לעבד עברי כלומר אלמא תפסי בה קידושין והיינו דווקא להתחייב באשם וכן פירש רש"י בסמוך גמרי קידושי ראשון ומעיקרא היה חייב עליה אשם והשתא הוי במיתה כדקאמר בתר הכי לא יומתו כי לא חופשה הא חופשה יומתו. תמיה לי למ"ד אין קידושיה קידושין היכי מצי למימר דאין חייבין עליה אשם ואפי' אי מוקי קרא בשפחה כנענית המיוחדת לעבד עברי וכי בשביל שחציה בת חורין גריעא טפי וה"ר מאיר הלוי ז"ל כתב דאיכא בינייהו דלמאן דאמר אין קידושיה קידושין מצי מגרש לה בלא גט ומותרת לאחר: א"ר חסדא חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון ומתו שניהם מתייבמת ללוי ואין אני קורא בה אשת שני מתים ממה נפשך אי קידושי דראובן קידושין דגמרי כשנשתחררה קדושי דשמעון לאו קידושין ואי קדושין דשמעון קדושין קדושי דראובן לאו קדושין שהרי פקעו כשנשתחררה. איתמר חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון רב יוסף בר חמא אמר פקעי קידושי ראשון רב נחמן אמר גמרי קדושי ראשון ולא איפסיק הלכתא כמאן וכן רב חסדא מספקא ליה הלכך צריכה גט משניהם ואם רצו אחד מגרש ואחד נושא ואם מתו אח של הא' חולץ ואח של השני או חולץ או מייבם א"ר חנא בר רב קטינא אמר רב יצחק מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחציה בת חורין וכפו את רבה ועשה אותה בת חורין כמאן כר' יוחנן בן ברוקה דאמר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו אמר רב נחמן בר רב יצחק לא התם מנהג הפקר נהגו בה.

סימן לחעריכה

מתני' המוכר עבדו לעובדי כוכבים או לחוצה לארץ יצא לחירות:

גמ' ת"ר המוכר עבדו לעובדי כוכבים יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו ראשון ת"ר לוה עליו מן העובד כוכבים כיון שעשה לו עובד כוכבים נימוסו יצא לחירות מאי נימוסו זמן שאם לא יפדנו לזמן פלוני שיהא חלוט לו ומסרו לאלתר לרשות העובד כוכבים ואע"ג שיכול לפדותו עד זמן פלוני כיון שזלזל בתקנה והכניסו לרשות העובד כוכבים וגם קבע לו זמן להחליטו יצא לחירות מיד וכן נמי אם לא הכניסו לרשות העובד כוכבים ולוה ע"מ למשכנו והגיע הזמן יצא לחירות אע"פ שלא משכנו עדיין ת"ר גבאו בחובו או שלקח וסיקריקון לא יצא לחירות אמר רב המוכר עבדו לאפרנהג עובד כוכבים יצא לחירות פירש רש"י עובד כוכבים אנס שהעליל עליו ונתנו לו בדמי אנפרותו ולישנא דמוכר לא משמע הכי ונראה דאפרנהג היינו כשעבדי המלך היו צריכין בהמות לעבודת המלך לוקחין בהמות באשר ימצאו ונותנין הדמים לבעלים ופעמים אחר שהשלימו עבודת המלך מחזירין הבהמות ונוטלין הדמים לכך בעי לדמוייה למכרו לשלשים יום. מאי הוה ליה למיעבד איבעי ליה לפייסם ולא פייס ובקל היה יכול לפייסם כיון שנותנין דמים וגם ימצאו במקום אחר בעי רבי ירמיה מכרו לשלשים יום מהו חוץ ממלאכתו מהו חוץ מן המצות מהו חוץ משבתות וימים טובים מהו לגר תושב לכותי לישראל מומר מהו פשוט מיהא חדא גר תושב הרי הוא כעובד כוכבים כותי וישראל מומר אמרי לה כעובד כוכבים ואמרי לה כישראל וכיון דלא אפשטא לא יצא לחירות:

סימן לטעריכה

בעו מיניה מרבי אמי עבד שהפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להצילו לא בדיני ישראל ולאו בדיני עובדי כוכבים מהו שיטול דמיו תא שמע דשלח רבי אמי מיני אמי בר נתן תצא הוראה לכל ישראל העבד שהפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני עובדי כוכבים מותר ליטול דמיו וכותב ומעלה בערכאות מפני שהוא כמציל מידם יראה דנשאלה שאלה זו בבהמ"ד על מעשה שאירע והוא הדין אם לא הפיל עצמו לגייסות אלא ששבוהו דכיון דאינו יכול להציל מידם בשום ענין למה לא יטול דמים

סימן מעריכה

א"ר יהושע בן לוי המוכר עבדו לעובד כוכבי' קונסין אותו עד עשרה בדמים לפדותו מן העובד כוכבים:

סימן מאעריכה

אמר ר"ל המוכר בהמה גסה לעובד כוכבים קונסין אותו עד מאה בדמיו משום דמכירת בהמה שכיחא טפי ממכירת עבד אחמור בה רבנן עפי. כתב רב אלפס וחזינן ליה לגאון דקאמר דלא מגבינן האי קנסא אלא בא"י אבל בח"ל לא דלא מגבינן קנסא בבבל ותמהתי על דברי הגאון דמה ענין זה לקנסות דאין גובין בבבל דהיינו קנסות שחייבה תירה ואין גובין אותם בבבל משום דבעינן מומחין ואין סמיכה בבבל אבל אם חכמים תקנו קנסות לעשות סייג לתורה למה לא יגבו אותם בבבל. בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא מכר עבדו ומת מהו שיקנסו בנו אחריו ופשיט ליה לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן: או לחוצה לארץ יצא לחירות ת"ר המוכר עבדו לחוצה לארץ יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני דקנייה רבו שני ולא הדרי זביני ואבד את דמיו דקנסינן ללוקח משום דאיכא איסורא גביה ואף אם אמר איני רוצה להוציאו לחוצה לארץ אלא אני רוצה להשתעבד בו בארץ לא שבקינן ליה דחיישינן שמא ישדלנו בדברים וילך אחריו לחוצה לארץ:

סימן מבעריכה

אמר רבי אבהו שנה לי רבי יוחנן עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו רבו שם יצא לחירות והני מילי בשדעת רבו לחזור אבל אין דעת רבו לחזור איבד את זכותו:

סימן מגעריכה

ההוא עבדא דערק מחוצה לארץ לארץ ישראל אזל מריה אבתריה אשכחיה אתא לקמיה דר' אמי אמר ליה לכתוב לך שטרא אדמיה וכתיב ליה גיטא דחירותא ואי לא מפקענא ליה מינך מדרבי אחאי בר יאשיה דאמר לא תסגיר עבד אל אדוניו בעבד שברח מח"ל לארץ הכתוב מדבר ומיירי בשלא מצא בארץ ישראל מי שרוצה לקנותו דאילו מצא מי שרוצה לקנותו למה נזקיקנו לשחררו נהי שדרשו חכמים שאין להסגירו לאדוניו להוציאו לח"ל מיהו לא יצא לחירות במה שברח לארץ ישראל הלכך אם יוכל למוכרו ימכרנו ואם לא יכתוב העבד שטר לאדון בכדי דמיו וישחררנו אבל אם ירצה להשתעבד בו בארץ ישראל לא שבקינן ליה שמא ישדלנו בדברים וילך אחריו והכי אמרי' בפרק בתרא דכתובות דף קי: שיכול למוכרו לישראל אחר:

סימן מדעריכה

מתני' אין פודין את השבויי' יתר על דמיהן מפני תיקון העולם ואין מבריחין את השבוים מפני תקון העולם רבן גמליאל אומר מפני תקנת שבויים אין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות יתר על דמיהן מפני תיקון העול':

גמ' איבעיא להו מפני תיקון העולם משום דוחקא דצבורא או משום דלא ליתו וליגרו בהו תא שמע דלוי בר דרגא פרק לברתיה בתריסר אלפי דינרי אמר אביי מאן לימא לן דברצון חכמים עבד דילמא שלא ברצון חכמי' עבד ולא איפשיטא והא דתניא בכתובות בפ' נערה ד' ?נב. נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה משום דאשתו חשיבא כגופו יותר מבתו ועל עצמו לא תקון רבנן שלא יתן כל אשר לו בעד נפשו וכן תלמיד חכם שנשבה בהא לא תקון כדאמרי' בפ' הניזקין דף נח. דרבי יהושע פדה תינוק שבוי בדמים מרובים לפי שראהו חריף ומפולפל ואפשר שיהא אדם גדול וכל שכן מי שהוא כבר אדם גדול:

סימן מהעריכה

אין לוקחין ספרים כו' א"ר נחמן נקטינן ספר תורה שכתבו מין ישרף כתבו עובד כוכבים יגנז נמצא ביד מין יגנז ביד עובד כוכבים אמרי לה קורין בו ואמרי לה יגנז חיישינן שמא עובד כוכבים כתבו ותני רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן מין ומסור לאנסין עובד כוכבים ועבד אשה וקטן וכותי וישראל מומר פסולין שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה והא דתניא לוקחין ספרים מן העובדי כוכבים בכל מקום ובלבד שכתובין כהלכתן ומעשה בעובד כוכבים אחד שהיה כותב ספרים בציידן והתיר רשב"ג ליקח ממנו מוקמינן לה בגר שחזר לסורו מפני יראה:

סימן מועריכה

מהך ברייתא דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה היה אומר ר"ת דאין אשה עושה ציצית ואוגדת לולב דמיפסלי בעשייתה כיון דלא מיפקדא ונראה מדפסלינן בריש התכלת דף מב. ציצית בעובד כוכבים משום דדרשינן בני ישראל ועשו להם ציצית ולא עובדי כוכבים ש"מ דאשה כשרה ואמרי' נמי בפ"ק דסוכה דף ח. סוכת גנב"ך כשירה ואמרי' בפרק המוכר את הספינה דף עד: דנפקא בת קלא ואמר להו מאי עבידתייהו בהדי קרטליתא דדביתהו דרבי חנינא בן דוסא היא דעתידהלמשדי בה תכילתא לצדיקי לעלמא דאתי דדוקא ס"ת הוא דילפינן מתפילין ומזוזה דכתיבה מכתיבה ילפינן אבל בשאר מצות לא. תנא מעלין בדמיהן עד כדי ד' טרפעיקין מאי טרפעיקין אמר רב ששת אסתירא ואתפילין קאי דאסתירא דבר מועט הוא לעילוי ספר וכן בספר לפי עילוי זה יכול לעלות בהן וס"ת שנמצא ביד עובד כוכבים חייבין הצבור לקנותו בכדי דמיו אף ליגנז מדדייקינן יתר על דמיהן הוא דאין לוקחין הא בכדי דמיהן לוקחין ש"מ ס"ת שכתבו עובד כוכבים קורין בו ומשני דלמא ליגנז אלמא דצריך ליקח אותו בכדי דמיו ליגנז:

סימן מזעריכה

מתני' המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר משום נדר לא יחזיר רבי יהודה אומר נדר שידעו בו רבים לא יחזיר ושלא ידעו בו רבים יחזיר רבי מאיר אומר כל נדר שצריך חקירת חכם לא יחזיר ושאין צריך חקירת חכם יחזיר א"ר אלעזר לא אסרו זה אלא מפני זה א"ר יוסי מעשה בציידן בא' שאמר קונם שאני מגרשה וגרשה והתירו לו חכמים שיחזירנה מפני תקון העולם:

גמ' אמר רב יוסף בר מניומי א"ר נחמן והוא שאמר לה משום שם רע אני מוציאך ומשום נדר אני מוציאך קא סבר טעמא מאי משום קלקולא אי אמר הכי מצי מקלקל לה ואי לאו לא מצי מקלקל לה כדתניא א"ר מאיר מפני מה אמרו המוציא אשתו משום שם רע לא יחזיר משום נדר לא יחזיר שמא תלך ותנשא לאחר ונמצאו דברים בדאין ויאמר אילו הייתי יודע שכן הוא אפי' היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשך ונמצא גט בטל ובניה ממזרין לפיכך אומרים לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר משום נדר לא יחזיר וכן הלכתא כלישנא קמא כטעם דסיפא דאיילונית דהוי מטעם קלקולא וכן בפרק הבא על יבמתו דף סה. גבי נשאת לרביעי והיו לה בנים חייש הגמרא לקלקולא והא דאמרו רבנן לא יחזיר אם החזיר אין מוציא דגרסינן בפ"ב דיבמות דף כה. שלח רבה בריה דרב הונא לרבא בריה דרב נחמן ילמדנו רבינו כנס מהו שיוציא אמר ליה תניתוה הנטען על אשת איש והוציאוה מתחת ידו אע"פ שכנם יוציא ואסירא ולא היא התם אלומיה אלמיה לקליה הכא אמרי קים ליה בקלא דליתיה: נדר שידעו בה רבים וכמה רבים רב נחמן אמר שלשה ימים שנים רבים שלשה יש רוצים לומר דעל דעת רבים לא בעי אלא שנים כדאמרינן בפרק שבועת הדיינין דף לט. שאמר להם משה לישראל הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי ופירש רש"י התם דהיינו על דעת רבים ולפי טעם זה אין היתר לחרמות שעושין על דעת המקום ועל דעת הקהל ונראה דלא אמר משה כן אלא כדי שלא יערימו כדאמר נדרים דף נה. גבי שבועות בית דין משום קניא דרבא שבועות כט. לט: ונראה דפחות מג' לא מיקרי רבים כי הכא:

סימן מחעריכה

במעשה בציידן וכו' מאי תנא דקתני מעשה חסורי מחסרא והכי קתני בד"א שנדרה היא אבל נדר הוא יחזיר א"ר יוסי בר' יהודה מעשה בציידן וכו': מאי קונם אמר רב הונא באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם איני מגרשך. מפני תיקון העולם. מאי מפני תיקון העולם איכא אמר רב ששת ארישא ורבינא אמר לעולם אסיפא והכי קאמר אין בזו מפני תיקון העולם:

סימן מטעריכה

מתני' המוציא את אשתו משום איילונית רבי יהודה אומר לא יחזיר וחכ"א יחזיר נשאת לאחר והיו לו בנים הימנה והיא תובעת את כתובתה אמר רבי יהודה אומר לה שתיקותיך יפה לך מדיבוריך הא דאמרי רבנן. יחזיר מוקי ליה רבא בדלא כפליה לתנאיה הלכך אפילו לעז ליכא ורישא בדכפליה לתנאיה:

סימן נעריכה

המוכר את עצמו ובניו לעובדי כוכבים אין פודין אותו אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהם. המוכר שדהו לעובד כוכבים לוקח ומביא ממנו בכורים מפני תיקון העולם:

גמ' אמר רב אסי והוא שמכר ושנה ושילש ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי אתא לקמיה דרבי אמי אמר תנן המוכר עצמו ובניו לעובדי כוכבים אין פודין אותו אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהם משום קלקולא כ"ש הכא דאיכא קטלא אמרו ליה רבנן לרבי אמי האי ישראל מומר הוא דהא חזו ליה דקא אכיל נבלות אמר להו אימר לתיאבון הוא דאכיל והא זימנין דאיכא איסורא והיתירא קמיה ושביק היתירא ואכיל אסורא א"ל זיל לא שבקו לי דאיפרוקינך: