ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/בבא קמא/פרק ז

< רש"י על הש"ס




מתני' גץ - אשטנציי"ל:

גמ' למעלה מעשרים אמה - לא חזו לה אינשי ולא מפרסם ניסא ואנן לפרסומי ניסא בעינן:

פרק שביעי - מרובה


מתני' מרובה - אין הגונב אחר הגנב כו'. דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב:

גמ' בטוען טענת גנב - גנב בא וגנבו ודרשינן לקמן בשמעתין דחייבו רחמנא כפילא אם נשבע ונמצא שקרן:

לא קתני - אלמא נהגי ד' וה' בטוען טענת גנב אם טבח ומכר:

מי קתני אין בין - דהוי דוקא ולא שייר מידי:

קתני - קצת דברים שזו מרובה על זו ושייר:

שהוקשו לקרקעות - דכתיב והתנחלתם אותם וגו' (ויקרא כה):

אין גופן ממון - אלא גורמין לגבות ממון:


דהא כל חד וחד כלל ופרט באנפיה נפשיה דרשינן ליה - כלומר היכא דאיכא פרטי יתירי כל חד וחד מרבי כעין דידיה ולא דרשינן כולהו בהדי הדדי דליהוי כעין הפרט דשלמה לרבות בעלי חיים שאין נבילתן מטמאה כדאמר לקמן כדתני דבי חזקיה שדי שור בין המצא לתמצא כו' שדי חמור בין המצא לתמצא אלמא כל חד וחד באפי נפשיה מדריש:

א"כ - דכעין הפרט בכל צדדין הוא דמייתי לא נכתוב אלא חד מהני פרטי דבעלי חיים ומתרבי כעין הפרט כל שנבלתו מטמאה ומדכתב פרטי יתירי תנם ענין לרבות שאר בעלי חיים:

קדוש בבכורה - כעין שור ושה הוא דמתרבי מכעין הפרט דחמור דדמי ליה בתלת צדדין בעלי חיים ובבכורה ונבלתו מטמאה אבל צבי ואיל דלא דמי ליה אלא בתרתי לא להכי כתב שור דאם אינו ענין לו תנהו ענין לשאינו קדוש בבכורה דדמי מיהת בתרתי לפרטא ב"ח ונבלתו מטמא ולעולם עופות לא:

ה"ג - א"כ לכתוב רחמנא שור וחמור שה למה לי לאתויי עופות:

ואימא טהורין - דדמי לפרטא קצת דיש טומאה בנבלתם קצת לטמא בבית הבליעה:

אבל עופות טמאים לא - דלית בהו טומאה כדאיתא בחולין (ד' ק:) יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים אבית הבליעה ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבילה וטריפה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבילה וטריפה אלא משום בל תאכל טמא:

פרי מפרי - ולד מולד וגפן מחרצן למעוטי מים ומלח וכמיהין ופטריות:

גידולי קרקע - למעוטי דגים:

מכדי כתיב - בראש הפרשה כלל ופרט כי יתן איש ודרשינן ליה בפרק הזהב לענין שבועת שומרין למימר דאין נשבעין אלא על כעין הפרט שמטלטל וגופו ממון:

ואי ס"ד האי על כל דבר פשע - דאתא לענין כפל למידרשיה בכלל ופרט אתא ולא מתרבי לכפל אלא כעין הפרט לכתבינהו להני פרטי בקרא קמא ולדרוש כל חד באפי נפשיה כדקאמרת דהא בקרא קמא נמי כפילא כתיב אלא ש"מ האי כללא דקרא בתרא ריבויא הוא ולענין כפל דרשינן כלל ופרט וקרא קמא דכתיב ביה כלל ופרט לענין שבועה הוא דאתא כדכתיב בתריה ונקרב בעל הבית וגו':

שלמה - יש לה סימנים כדאמרינן באלו מציאות (ב"מ דף כז.) מה שלמה מיוחדת שיש לה סימנים כו':

למעוטי דבר שאינו מסויים - שאין לבעלים סימן בו שפטור מכפל:


באבידה - מוצא אבידה שטוען נגנבה הימני לאחר שמצאתיה:

שנאמר על כל אבידה וגו' - ובטוען טענת גנב מוקמינן ליה להאי קרא לקמן בשמעתין:

תנן התם - בהגוזל עצים:

משלם את הקרן - דאין כפל אלא בטענת גנב:

הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם - דכתיב (ויקרא ה) או מכל אשר ישבע עליו לשקר וגו' וזהו אשם גזילות ואינו בא אלא על הודאת פיו דאע"פ דלא כתב בההיא פרשה הודאה כתב רחמנא באשם גזל הגר בפרשת נשא והתודו את חטאתם וגו' וחומש נמי אינו בלא אשם:

טענת אבדה - אבד הימנו:

בשבועה - לאחר שנשבע לשקר כדקתני משביעך אני:

בטוען טענת גנב - בבעל הבית שטוען טענת גנב בפקדון זה כדכתיב וגונב מבית האיש וגו' הכתוב מדבר וקאמר דאם ימצא שהוא גנב שישלם שנים:

או אינו אלא בגנב עצמו - שבעל הבית אמת טען ונמצא הגנב שגנבו:

כשהוא אומר אם לא ימצא הגנב - ולקמיה מוקמינן לה בטוען טענת גנב שנמצא הוא בעצמו גנב הוי אומר דהאי קרא דלעיל נמי כשנמצא בעל הבית שקרן קאמר ולקמיה פרכינן תרי קראי למה לי:

בגנב עצמו - מגיד הכתוב שגנב משלם כפל:

או אינו אלא בטוען טענת גנב קאמר - דאם נמצא הוא גנב משלם כפל:

ה"ג - כשהוא אומר אם לא ימצא הגנב הרי טוען טענת גנב אמור הא מה אני מקיים כו':

אם לא ימצא כמו שאמר - שטוען נגנבה כדכתיב וגונב מבית האיש:

אלא הוא עצמו גנבו - ונקרב בעל הבית כלומר והוא כבר נשבע בדבר שלא שלח ידו מה כתיב אחריו על כל דבר פשע וגו' ישלם שנים:

וממאי - דהאי ונקרב בעל הבית לשבועה קאמר:

לשבועה - שכיון שטוען וגונב מבית האיש ישבע שנגנבה ויפטר:

או אינו אלא לדין - לפרעון דשומר חנם שטוען נגנבה ישלם דהאי קרא בשומר חנם כתיב כדאמרי' בהשואל (ב"מ דף צד:):

שליחות יד למטה - בשומר שכר שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח וגו':

שליחות יד למעלה - ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו:

למעוטי טענת אבד - אם טען נאבדה הימנו ועדים מעידים שגנבו פטור מכפל אפילו נשבע:

משלם תשלומי ארבעה וחמשה - כגנב עצמו דנפקא ליה מגנב הגנב:

הקישא הוא - כיון דסמיכי להדדי הני קראי איתקש גנב וטוען טענת גנב להדדי מה גנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה אם טבח ומכר אף טוען טענת גנב משלם ארבעה וחמשה ואע"ג דאיכא למיפרך מה לגנב עצמו שכן חייב כפל בלא שבועה תאמר בטוען טענת גנב שצריך שבועה אין משיבין על ההיקש כדאמרינן להא מילתא בהגוזל עצים (לקמן דף קח:) ואיכא דאמרי הקישא כדמפרש התם הואיל וגנב משלם כפל וטוען טענת גנב משלם כפל מה גנב טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה אף טוען טענת גנב טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה ולאו מילתא היא דהאי מה מצינו בנין אב הוא ולא הקישא אלא סמיכות המקראות קרי היקש והכי נמי שמעינן התם:

הניחא למ"ד חד בגנב וחד בטוען [טענת גנב] שפיר - נפקא ליה גנב מהכא אלא למ"ד כו':

מדתנא דבי חזקיה - דדריש קרא אחרינא דמשתעי בגנב עצמו אם המצא תמצא בידו הגניבה וגו' והאי דנקט דרשה ולא נקט קרא משום דמקרא לא נפקא לן בהדיא אלא בעלי חיים כדכתיב משור ועד חמור עד שה חיים ומדרשה מרבה להו תנא דבי חזקיה לכולהו:

יאמר שור וגניבה והכל בכלל - דמרבינן כל כעין הפרט דבר המטלטל וגופו ממון חמור ושה למה לי ומשני אילו כן וכו' ולקמיה מפרש מאי קאמר הא לאו כלל ופרט וכלל הוא דקדריש ליה כעין הפרט:

אף כל קרב - ולא מתרבי מכעין הפרט אלא הקרב למזבח להכי כתב שה דלא תימא כל לאתויי קרב למזבח קאתי דמה יש לך להביא שקרב למזבח ולא נכתב בפירוש שה כשהוא אומר שה הרי שה אמור הא מה אני מקיים גניבה שאני דורש בכעין הפרט:


לרבות שאר דברים - כל הני:

אילו כן - לשון תשובת שאילה הן:

אף כל קדוש בבכורה - ולא מתרבי מדרשא אלא חמור הלכך מה היה לך להביא שלא נכתב חמור להכי כתב חמור דע"כ כלל ופרט לשאר דברים אתי:

והכל בכלל - חיים דמשמע לרבות כל בעלי חיים למה לי:

מי כתיב שור - ברישא והדר גניבה דהוה ליה פרט וכלל דנימא הכל בכלל דנעשה כלל מוסיף על הפרט גניבה ושור כתיב דהוה ליה כלל ופרט ושור אין מידי אחרינא לא:

וכי תימא אילו נאמר קאמר - אילו נאמר שור ברישא והדר גניבה לא היה צריך לכתוב יותר ולמה לא נכתב כן:

אילו נאמר שור וגניבה - בתמיה הא ודאי ה"ל פרט וכלל ושפיר קשיא לי' ומאי אילו כן קמהדר ליה:

אלא כדכתיב קאמרי - בתמי' גניבה ושור הא הוה ליה כלל ופרט ומאי הכל בכלל דקא קשי' לי' ומאי מה הפרט מפורש דמהדר ליה הא כלל ופרט לא מרבי מידי:

אחיים סמיך - גניבה דה"ל כללא קמא סמיך ליה אחיים דהוי כללא בתרא ודריש בכלל ופרט וכלל וסיפא דקתני ויאמר גניבה שור ושה וחמור והכל בכלל הואיל ואחיים סמיך ליה מאי קשיא לי' הא טפי לא כתיב אם המצא תמצא קשיא ליה כדאמר במסקנא ומיהו אפסקיה גמרא למילתי' דרבא בפרכי אחריתי ולא שבק לאסוקיה למילתי':

והא לא דמי כללא בתרא - דלא כייל אלא בעלי חיים לכללא קמא דמשמע כל דבר:

הא תנא דבי רבי ישמעאל - בשילהי אלו טריפו':

והכי קא קשיא ליה - לתנא דבי חזקיה בסיפא דמילתא:

אם המצא תמצא - דמשמע ריבויי למה לי והשת' קא מפרש לה רבא לכולא מתני':

הכל בכלל - דמתרבי כל כעין הפרט דבר המטלטל וגופו ממון:

הא מה אני מקיים גניבה - דדרשינן בכלל ופרט לרבות כל דבר:

יאמר גניבה ושור ושה וחמור וחיים והכל בכלל - אם המצא תמצא ל"ל ומשני אילו כן הייתי אומר אף כל ב"ח להכי איצטריך אם המצא תמצא למימר דלאו מגניבה וחיים דרשינהו לכלל אלא מאם המצא תמצא ושדינהו לכל הני פרטי בינייהו כדמפרש לקמן: הדר פריך תנא דבי חזקיה מה יש לך להביא שאר ב"ח כשהוא אומר חיים הרי בעלי חיים אמור. כלומר מקרא בהדיא נפקי ולאו מכלל ופרט הלכך מה אני מקיים כלל ופרט לרבות כל דבר ואכתי המצא תמצא למה לי והכי מסקנא דתנא דבי חזקיה:


אי הכי שפיר קא קשיא ליה - ומאי תשובה יש בדבר: ה"ג לרבות כל דבר מהיכא מייתי לה מכלל בתרא כללא גופא חיים כתיב ביה. כלומר איצטריך אם המצא תמצא דאי מגניבה וחיים דרשת לכלל איכא למיפרך שאר דברים מהיכא מייתית להו מכללא בתרא אף כל כללא גופיה חיים כתיב ביה דכל היכא דדרשינן כלל ופרט וכלל אף כל מכללא בתרא מידרש דכללא קמא למעוטי הוא דאתי דבלאו איהו הוי פרט וכלל דאיתרבו כל מילי ומהני כללא קמא למעוטי מאי דלא דמי ליה לפרטא וכללא בתרא לרבויי אתי דאי לאו איהו ה"ל כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט הלכך לא דרשינן מיניה אלא בעלי חיים ובטיל ליה כלל ופרט דאע"ג דדריש תנא דבי ר' ישמעאל בעלמא כללא דלא דמי (ליה פרטא) הני מילי לרבויי מידי דהוי בכללא בתרא:

להכי איצטריך אם המצא תמצא - למידרש כללי מיניה כדמפרש ואזיל:

והא תרי כללי דסמיכי נינהו - המצא תמצא והיכי מצי למדרש מינייהו כלל ופרט וכלל:

הטל פרט - הכתוב בצידן ביניהן:

אלא לאתויי דבר המסויים - אין אבל דבר שאינו מסויים לא ומריבויא דרשינן לה ולא ממשמעותא דיש בהמות הרבה שאין בהן סימן דאי ממשמעותא דקרא נפקא תיפוק מכעין הפרט דשור:

ה"ג דתנא דבי ר' ישמעאל במים במים ב' פעמים - ולא גרס כל מקום שנאמר במים במים תאכלו כל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים הואיל וכללים סמוכים הם והפרט אינו ביניהן אלא אחריהם כתיב בימים ובנחלים דמשמע דימים ונחלים הוא דבעינן סנפיר וקשקשת אבל שיחין ומערות לא אין זה נדרש בכלל ופרט דלא ליתרבי אלא כעין הפרט אלא בריבה ומיעט וריבה ואתרבי כל מילי אלא דמיעוט מהני למעוטי פורתא חדא מילתא ותו לא:

חד למעוטי קרקע כו' - ועד השתא לא מצי לתרוצי הכי דכי הוה דיינינן להו בכלל ופרט לא הוה מתרבי כעין הפרט אלא דבר המטלטל וגופו ממון וממילא הוי ממעטי כל הני:

אחייה לקרן כעין שגנב - לקמן היא בשמעתין דאם גנב בהמה והוכחשה או הוזלה משלם כשעת הגניבה דכתיב חיים החייהו לקרן של גניבה שיהא שלם:

מ"ט דרב - לקמיה היא בהאי פירקא:

אם המצא בעדים - אם תחלה תמצא בעדים תמצא הכפל שהוא קנס בדיינין:

פרט למרשיע את עצמו - אע"פ שבאו עדים אחרי כן אין משלם כפל:

ההוא מיבעי לי' למודה בקנס דפטור - אם לא באו עדים אחרי כן ואייתר ליה אם המצא תמצא לפטור אפילו באו עדים דאי לא כתיב אלא חד קרא הוה מוקמינן ליה בלא באו עדים:

כל הני פרטי למה לי - אי למעוטי קרקעות ועבדים ושטרות כדאמרן הא אימעיטו להו להנך מהנך פרטי דכתיבי בעל כל דבר פשע:

שנתחדש בה - אם המצא בעדים תמצא בדיינין פרט למודה בקנס:

ואימא גנב עצמו - לא ישלם כפל עד שישבע לשקר הואיל ומקראי דלעיל נפקא לן גנב עצמו:


כחושה והשמינה כו' - הגנב פטמה וקשיא לרב דאמר תשלומי ד' וה' כשעת העמדה בדין וקס"ד בין שבחה בין הכחישה הגנב בידים:

ומשני משום דא"ל כו' - אבל שבחה בדמים שהוקרו בהמות בשוק או שנתפטמה מאליה משלם כפל כי השתא:

והכחישה - הגנב הכחישה בידים בטורח מלאכה או במקל:

מה לי קטלה פלגא - הלכך מההיא שעתא דאכחשה אתחלה לה טביחה:

ולבסוף שויא ד' - בשעה שאבדה מן העולם:

תברה - בידים או שתייה משלם ד' ובהמפקיד (ב"מ דף מג.) מפרש טעמא דכל כמה דאיתיה בעינא ברשותא דמרה קיימא דהא בעי לאהדורה הלכך ברשותא דמרה הוקרה וההיא שעתא דתברה ושתייה הוא דקא גזיל לה אבל איתבר ממילא אמאי מחייבת ליה אההיא שעתא דגזלה וההיא שעתא זוזא הוא דשוייא וגבי טביחה ומכירה הוי כי תברה או שתייה:

משלם קרן וחומש ואשם - משום שבועה ואין כאן כפל דמודה בקנס פטור:

ואם משבאו עדים - ונתחייב בכפל הודה:

משלם כפל ואשם וחומש עולה לו בתוך הכפל - שהרי חומש לבעלים הוא והוא שקל וע"כ הא דר' יעקב בששוין כאחד החומש והכפל קמיירי דאי הוה כפילא טפי מחומשא לאו חומשא הוי ולא מיפטר ליה עד דמשלם חומש דחומש כפרה דשבועה הוא:


וחכ"א ממון המשתלם בראש - שאינו משלם אלא קרן והשיב את אשמו היינו קרן שהוא אשם וחוטא עליו ובקרא אחרינא כתיב התם ואת אשמו יביא לה' וגו':

ושאינו משתלם בראש - כי הכא דאיכא כפל לא שייך בה דין חומש כלל ואפי' לא שוין חומשא וכפילא פטור ור"ש אשם קאתי לאסופי לפטורא:

כפילא ד' וחומשא זוזא - וכיון דאינן שוין לא חומש מקרי ולא סליק ליה:

דכפילא זוזא וחומשא זוזא - דחומש בתר קרנא שיימינן וקרן משלם כעין שגנב נמצא קרן ד' וחומשו מוסיף עליו מבחוץ זוזא וכפילא זוזא וכפל כשעת העמדה בדין והיינו כרב דאי לאו קרן כעין שגנב לא הוי זוזא חומש ואי כפל כעין שגנב הוי ד' אלא ש"מ כרב:

ורבנן אמרי לך - אי לערבינהו קבעי לא ליכתוב לא וי"ו ולא את:

לאפסוקי בין ממון גבוה - אשם:

לממון הדיוט - חומש דלאו אורח ארעא לערובינהו להדיא:

נעשה שינוי בידו וקנאו - בשינוי להא מילתא דאם טבח ומכר שלו הוא טובח וכו' ופטור מד' וה' אבל קרן וכפל משלם קרן כי השתא וכפל כעין שגנב או כשעת העמדה בדין:

כעין שגנב - לקמן אותבינן לרב מהא דאמר תשלומי כפל ד' וה' כשעת העמדה בדין ולרבה דאמר תברה או שתייה משלם ד' [כדהשתא] ליכא לאותובי דיכול לשנויי דהך מתניתא כפל ד' וה' דוקא נקט אבל קרן היכא דאשכח כי השתא משלם:

תורא גנבי מינך - בתמיה:

ונקנינהו בשינוי השם - נהי דשבח דגופיה לא הוי שינוי דממילא קשבח ואזל ומיהו בשמא ודאי אישתני:

מ"מ קשיא - לר' אילעא:

שינוי במקומו עומד - אע"ג דאישתני לא נפיק מרשות בעלים:

תני חדא אסור - לקרבן:


עד כאן לא פליגי - ר' אילעא ור' חנינא:

אבל לענין שלומי - כגון כפל לר' אילעא וד' וה' לר' חנינא א"נ ביוקרא וזולא בלא שינוי דכולי עלמא כדמעיקרא משלם דקתני כעין שגנב:

לימא תיהוי תיובתא דרב - דאמר לעיל כשעת העמדה בדין כשהוזלה וכ"ש כשהוקרה דהתם אפי' קרן מחייב ליה רב כי השתא דהא כרבה ס"ל דאמר תברה או שתייה משלם ד':

טלאים כדמעיקרא - כלומר בא לשלם טלאים כדמעיקרא סגי דטלה גנב וטלה משלם:

שינוי קונה - היכא דשני להו בידים פשיטא ליה דמדאורייתא ודאי קנה וכי מהדר לא בעי לאהדרינהו בעינייהו אלא דמים משלם כגון צמר ועשאו בגדים דהא כתיבא בהדיא ותנינא כו' אבל יאוש מספקא ליה הא דאמור רבנן קני אי דאורייתא אי דרבנן:

לא הספיק ליתנו לו - לראשית הגז לכהן:

עד שצבעו פטור - מראשית הגז דקנייה בשינוי ואפילו דמים לא משלם דאין כהן יכול להזמינו בדין דיכול לומר לאחר אתננו אבל קודם שצבעו מי שחטפו זכה בו:

יאוש - שנתייאשו הבעלים אמור רבנן דנקני ודיו אם משלם דמיו:

מוצא אבדה לאו כיון דמייאש ליה מרה - מקמי דתיתי לידיה קני לה אם נתייאשו בעלים קודם שמצאה זה קנה דתניא באלו מציאות (ב"מ דף כב:) מנין לאבידה ששטפה נהר הואיל ונתייאשו הבעלים שהיא מותרת ת"ל אשר תאבד ממנו שאבודה ממנו ומצויה לשאר בני אדם יצתה זו אלמא קני והכא בגזילה דאתי לידיה מקמי יאוש והדר אייאוש סגי ליה בדמים:

משום תקנת השבים - שלא יהא צריך לחזר ולטרוח אחר הגזילה עצמה:

אינו קונה - והיא עצמה ישלם:


אומר לו - לנגזל:

הרי שלך לפניך - בעין כמות שהוא דהיזק שאינו ניכר הוא:

קרבנו - אם עולה קרבנו (ויקרא א):

ולא הגזול - דגזול לאו לרצון אתי קס"ד דגזל בהמת חולין ואייתי ה"ד אי נימא כו':

וליטעמיך - דס"ד דגזל חולין ואקדשינהו:

הא דתניא - גבי זב:

משכבו - איש אשר יגע במשכבו (שם טו) גזירת הכתוב להוציא את המשכב הגזול שאינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם:

מי איכא למ"ד - חד מהני אמוראי שינוי לא קני הא ביאוש הוא דפליגי:

דגזל קרבן דחבריה - שהקדיש חבירו ולעולם לפני יאוש ואיצטריך לאשמועינן דאינו עולה לרצון כלל ואפי' לבעלים הראשונים ואע"ג דלא הוה יאוש. ל"א דגזל קרבן דחבריה הלכך אפי' לאחר יאוש לא קנייה דקרבן אינו נגזל דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה:

מחשבה מטמאתן - בעל הבית אינו עשוי למוכרן ועושה מהן מטות ודולבקאות וקטבלאות ומשחשב עליהן לדבר שראוי לו בלא חסרון מלאכה מקבלין טומאה מיד:

ושל עבדן - העשוי למכור אין מחשבתו מטמאתו דעביד דממליך ומזבין והלוקח יעשה מהם מנעלים ועדיין לא נגמרה מלאכתן לכך:

של גנב מחשבתו מטמאתם - דקננהו ביאוש דקסבר סתם גניבה יאוש בעלים היא דלא ידע למאן לתבעו:

ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן - ואע"פ שחישב עליהן לדבר שאין בו חסרון מלאכה כגון לכיסוי חבילות סוסים ופרדים כמו שעושין מעורות דובין מ"ט דסתם גזילות ליכא יאוש דכיון דידע מאן שקליה אזיל ותבע ליה לדינא:

חילוף הדברים - סתם גזילה איכא יאוש דכיון דלעיניה גזלה מיניה איניש אלמא הוא אבל סתם גניבה ליכא יאוש דסבר משכחנא ליה לגנב:

שקצען - דרומי"ר בלעז דאיכא תרתי שינוי מעשה ויאוש ולעולם יאוש גרידא לא קני:

והלא עיצבא שני כאן - שחשב עליהן לעיצבא דולבקי שאוכלין עליו וכעין שולחן הוא:

ועיצבא אינה צריכה קיצוע - דבלאו קיצוע נמי מטמאה דהא חזיא למילתיה שהקיצוע אינו עשוי אלא לייפות ומנא תימרא דבעיצבא קעסיק דתנן גבי דההיא במס' כלים כל מקום שאין חסרון מלאכה כו':

חוץ מן העיצבא - שאע"פ שמחסר קיצוע מחשבה מטמאתה:

אברזין - הוא עיצבא בלשון ארמי אבל יאוש גרידא לא קני:

דמעיקרא כשורא - קודם שניתן בבנין:

והשתא טללא - גג לאחר שנתנו בבירה ונותן עליו תקרת נסרים ועלייה:

על המריש - קורה ותקנות קחשיב ואזיל במס' גיטין:


צלעות הבית והעובים - קרא כתיב גבי בית עולמים:

המלטטים - המלטי כדאמרינן בהשותפין (ב"ב דף ו.) שנותנים נסרים סביב פתחי חלונות ופתחין ובמקום חורי קיבוע הקורות:

אלו המרישות - אלמא בתר הכי קרי להו נמי מרישות:

ר' זירא אמר - מריש היינו טעמא דלא מקניא בשינוי השם משום דחוזר לברייתו הוא אם יסתר הוי כשורא כדמעיקרא אבל אברזין תו לא מקרי משכא:

דמעיקרא קציצתא - שקודם שחקקו נקרא קציצת עץ בעלמא:

ולבסוף קבעו - והמשיך בו מי גשמים או מי נהר למקוה פסלו משום מים שאובין:

קבעו ולבסוף חקקו - לאו כלי הוא אלא ארעא סמיכתא היא:

שאיבה - מה שמקוה נפסל בג' לוגין מים שאובין מדרבנן הוא:

אנס - חמסן דיהיב דמי:

הקדישן הקדש - ואסור ליהנות:

ותרומתן - אסור לזרים אלמא קני ליה לגזילה ביאוש:

על גזל אביו - בהגוזל (לקמן ד' קד:) מפרש לה אפילו נשבע אביו לשקר אבל אקרן מחייב ליה קרא כדאמרינן התם:

את גזילו - וממילא אימעוט גזל אביו:


ה"ג וכ"ת הא כתיב תחתיו תחתיו חד תחתיו מייתר כו' - וכ"ת הא כתיב תרי זימני תחתיו דמישתמעי חד אשור וחד אשה דאי תרוייהו אחד קיימי הכי איבעי ליה למיכתב ה' בקר וד' צאן ישלם תחתיו לאו מילתא היא דאיכא למימר חד תחתיו אייתר לדרשה אחרינא ואכתי תשעה משתמעי בין אשור בין אשה:

נגידים - גויעים כדמתרגמינן ויגוע ואיתנגיד (בראשית נ) כלומר כחושין וקרובין למות:

ה"א עד דגנב תרתי וטבח לחד ומזבין לחד - להכי אצטריך שור או שה דרישא למימר דאע"ג דחד הוא דגנב מחייב:

או מכרו כתיב - דמשמע או טביחה או מכירה דהא כתיב או לחלק:

ואימא עד דגנב תרתי - כדכתיב בסיפא תחת השור תחת השה ולהכי אצטריך שור או שה דרישא:

שנשתרש - עשה שרשין כלומר נתחזק בחטא שקנאו ומהנו מעשיו:

אילימא לפני יאוש - מכרו:


מי איכא נשתרש - הא לא אהנו מעשיו דשינוי רשות ששינהו מרשותו לרשות לוקח בלא יאוש ליכא למ"ד דקני:

לאחר יאוש - דאהנו מעשיו דהשתא קני לוקח בתרתי יאוש ושינוי רשות:

ואי ס"ד יאוש - גרידא קניה גנב אמאי משלם ארבעה וחמשה הא דמי בעלמא הוא דאית להו לבעלים גביה ושלו טבח ומכר:

כדאמר רבא - לקמן בשמעתין:

ששנה בחטא - ולעולם לפני יאוש ואע"פ דלא אהנו מעשיו מחייב:

שאינה חוזרת - קס"ד דה"ק דלא מחייב אלא היכא דמכירתו מכירה גמורה וקנייה לוקח:

אמאי אינה חוזרת - שינוי רשות בלא יאוש מי קני:

לאחר יאוש - דכי מטא ביד לוקח איכא תרתי יאוש ושינוי רשות וקנייה:

ואי ס"ד קנייה - גנב ביאוש גרידא אמאי משלם כו':

כדאמר רב נחמן - לקמן בשמעתין:

פרט לשהקנה לו לשלשים יום - כלומר לעולם לפני יאוש והאי אינה חוזרת דקתני לא למעוטי היכא דלא אהנו מעשיו דאע"ג דלא אהנו חייביה רחמנא הואיל ושנה בחטא אלא למעוטי היכא דלא מכר גנב ללוקח אלא לעשות בה מלאכה שלשים יום דהוא כשכירות בעלמא:

ושני אינו משלם אלא קרן - לגנב ראשון דכתיב וגונב מבית האיש:

גנב ומכר - קנייה לוקח בשינוי רשות הלכך (ראשון משלם ד' וה') שני משלם כפל ללוקח:

ושני אינו משלם אלא קרן - ולקמן פריך אמאי לא משלם כפל הא קנייה גנב ראשון בשינוי מעשה:

אימת - מכרה אילימא לפני יאוש השני אמאי משלם כפל:

אלא פשיטא לאחר יאוש - דאיכא תרתי ביד לוקח:

ואי ס"ד כו' - ואי קשיא הא יכול לתרוצה כגון שנתייאשו בעלים לאחר מכירת גנב דקונה לוקח וביד גנב לא היה יאוש לקנותה ה"נ משני ליה לקמן:

מכדי לאחר יאוש קיימינן - דע"כ הכי מוקמת לה משום מציעתא:

אלא כולה לפני יאוש - ומש"ה רישא שני פטור מכפל:

ואיפוך סיפא למציעתא כו' - ותני במציעתא שני אין משלם אלא קרן דלא קנייה לוקח בשינוי רשות בלא יאוש. א"ה דלאחר יאוש מוקמת לה קשיא רישא ומציעתא לרב:

א"ר זביד כולה לפני יאוש - ואפוכי נמי לא תפכה וסיפא כדאוקימנא כב"ש ומציעתא דקתני שני משלם כפל כגון שנתייאשו הבעלים לאחר מכירה ולא נתייאשו ביד גנב ולהכי ראשון משלם ד' וה' דלא הוי יאוש גבי' דליקנייה ורישא נמי לפיכך שני פטור מכפל:

ולא תימא - הא דנקט מתני' חיובא דשני גבי לוקח ולא נקט לה לחיוב דשני גבי ראשון ותוקמה נמי בלאחר יאוש כדמשני בלוקח משום דבעי יאוש ושינוי רשות אלא ביאוש לחודיה נמי קני כרב ואם גנבה מראשון לאחר יאוש משלם לו כפל:

אלא - להכי נקט תנא לכוליה מלתא בדליכא יאוש גבי גנב משום דלא משכחת לה דמשלמי תרוייהו האי תשלומי ד' וה' והאי כפל:

אלא בהכי - דאי הוי יאוש ביד גנב לא מיחייב קמא במכירתו ד' וה' וכיון דמציעתא לא סגי לה אלא לפני יאוש תנא נמי לרישא בלפני יאוש ופטרו מכפל:

חיובא לאחר יאוש הוא דאהנו מעשיו - משקנאו לוקח ותלתא אמוראי נינהו רב סבר יאוש קני הלכך לא מיחייב אלא בלפני יאוש דאי לאחר יאוש שלו הוא טובח ומוכר ורב נחמן ורב ששת סברי יאוש גרידא לא קני ומשום הכי לאחר יאוש מיחייב ומיהו בהא פליגי דרב נחמן לא בעי אהנו מעשיו הלכך אפילו לפני יאוש גרידא נמי חייב ורב ששת בעי מכירה גמורה:

נשתרש - עשה שרשין משמע דאהנו מעשיו:


תדע שסתם גניבה - מיד מתייאשין ואם מכרן גנב לאחר מיד קנה דאיכא תרתי יאוש ושינוי רשות וממאי שהרי אמרה תורה גנב ומכר משלם ד' וה' והא דלמא לא אייאוש מרה ולאו מכירה היא:

אלא לאו משום דסתם גניבה יאוש בעלים היא - אלמא מדיליף ר' אלעזר טעמא מהאי ש"מ כרב ששת ס"ל דאי שמענא ליה למרה בהדיא דלא אייאש פטור המוכר מד' וה':

ודלמא - חייביה רחמנא ואע"ג דלא אייאוש לר"א פריך דיליף מהכא יאוש לסתם גניבה:

ודלמא דשמעיניה דאייאש - בהכי משתעי קרא אבל סתם גניבה לא תילף מינה:

גניבה בנפש - הגונב נפש ומכרו אין כאן יאוש שאין אדם מתייאש על עצמו ורחמנא חייביה אע"ג דלא אהנו מעשיו:

לאחר יאוש מאי - מי ס"ל יאוש גרידא קני כרב ושלו טובח ומוכר או דלמא יאוש לא קני וכ"ש דלאחר יאוש מחייב דאהנו מעשיו:

גנב והקדיש משלם כפל - לבעלים:

ואינו משלם ד' וה' - דהא כי טבח דהקדש טבח ורעהו אמר רחמנא ישלם שנים לרעהו ולא להקדש וכיון דפטריה מכפל תו לא מחייב בטביחה ומכירה דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא שלשה וארבעה וכי מדלית כפל מינייהו הוו ליה שלשה וארבעה:

מה ביתו שלו אף כל שלו - גרסי':

שהקדישו בעלים - ולעולם לפני יאוש:

הוא דאמר - ר"ל דתרצה כשהקדישוהו בעלים:

סבר לה כצנועין - דאמרינן לקמן (ד' סט.) בכרם רבעי הצנועים מניחין כו' בני אדם חסידים שרוצין לסלק ידי כל אדם מן העבירה כשיש להן כרם רבעי וחוששין שמא אוכלין ממנו עוברי דרכים בלא פדיון:

מניחין מעות ואומרים כל הנלקט מזה - כל מה שלקטו בני אדם היום מכאן יהא מחולל אלמא אע"ג דליתיה ברשותייהו מיפרק ותפיס להו למעות בקדושה:

והרי חזרה קרן לבעלים - אי כשהקדישו בעלים כפל אמאי משלם הרי חזרה קרן לידם דאקדשוה כל היכא דאיתיה וכפל לא מחייב אלא כשנמצאת ביד גנב שבאו עדים כדכתיב אם המצא תמצא בידו:

כשעמד בדין - שבאו עדים קודם שהקדישוהו בעלים:


בקזוזות - מוט"ש נותן פיסת רגבים סביבות הגבולים להודיע שהוא כרם רבעי ואסור בלא פדיון:

דאיכא הנאה מיניה - לאחר זמן בחרישה וזריעה וקצירה:

אף האי נמי איכא הנאה מיניה - בפדיון:

חרסית - כתותי רעפים טיבל"ש בלע"ז:

וממחה ושופך - ממחה את הסיד במים ושופך סביבות הקבר:

בד"א - דעבדינן להו היכירא לעוברים ושבים:

בשביעית - שהוא הפקר ובהיתר הן באין לאכול:

אבל בשאר שני שבוע - שהן באים לגזול יניחם ויאכלו דבר האסור והלעיטהו לרשע וימות:

כל הנלקט כו' - אלמא אע"ג דליתיה ברשותיה מפריק ותופס פדיונו:

וכי תימא צנועין - לאו סתמא היא אלא רשב"ג מסיים ואזיל ליה למילתיה:

ערב - בגט פשוט:

צידן - במי שאחזו קורדיקוס:

וראיה - בפרק שני דסנהדרין:

המתלקט - שעתידין ללקוט:

רבי דוסא - לענין לקט קציר קמיירי דקיימא לן שני שבולין לקט שלש אינו לקט ואין כל העניים בקיאין בהלכה לפיכך צריך בעל הבית להפקיר:

דאית ליה לר' יהודה ברירה - דקאמר כל שילקוט וכי לקיט אמרינן הוברר שזה הפקר ואע"פ שאין בעל הבית יודע בשחרית דשמא לא ילקטו יותר על דינם:


הלוקח יין מבין הכותים - בערב שבת בין השמשות כדתניא בתוספתא וקדש עליו היום ואין לו מה לשתות בשבת ואין לו פנאי להפריש:

שני לוגין - ממאה:

מיחל - מוציא מעשר שני לחולין על מעות שיש לו בבית דמה שיש לו פנאי לתקן יתקן דהא באמירה בעלמא סגי כדאמרי' לקמן:

אוסרין - דלית להו ברירה לומר מן החולין הוא שותה ותרומה ומעשר ראשון נותרין בנוד:

לקוחות הן - ולא אמרינן הוברר הדבר שזה חלק המגיע לכל אחד וירושה לא קאמר רחמנא דתיהדר אלא אמרינן חלקו של זה היה ראוי לזה והחליפו והרי הוא כמקח וחוזרין ומחליפין ביובל:

אלא לעולם כל הנלקט - אמרו צנועין ורבי דוסא ודקא קשיא סתם משנה דצנועין לרבי יוחנן:

ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח - ואי קשיא והא לא סגיא דלא מתהפכא מתני' משום ברירה לא תיפוך דאית ליה לרבי יהודה ברירה וטעמא דלוקח יין קתני התם משום שמא יבקע הנוד ולא משום ברירה:

מה ביתו ברשותו - הכי גרסינן הכא:

מאן תנא צנועין רבי מאיר - דאמר בקדושין מעשר ממון גבוה הוא דכל היכא דאיתיה למעשר לאו דידיה הוא אלא דגבוה הוא ולענין פדייה אוקמיה ברשותו דמחייב ליה חומשא ואי לאו דידיה הוא לא הוה יהיב חומש שאין מוסיף חומש אלא בעלים דכתיב ממעשרו:

הכא נמי בכרם רבעי - אע"ג דלאו דידיה הוא קדש קדש ממעשר יליף אבל לקט והקדש בעלמא לא אבל השתא דאמר רבי יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד ש"מ טעמייהו משום דלא בעי ברשותו ואפילו במילתא דעלמא דכל כמה דלא אייאוש יכול להפקיר ולהקדיש ולחלל:


אורכתא - הרשאה:

משום דר' יוחנן - דהואיל ואינו ברשות הבעלים אינו יכול להקנותו לשליח הלכך אם אבד יכול לחזור ולתבוע מיד הנאמן:

דכפריה - אם תבעיה מפקיד לנאמן בבית דין וכפר בו:

דמיחזי - דחתמינן אשיקרא דיהיב ליה לשליח מידי דלית ליה גבי האיך:

דאמר ליה האיך - נאמן לשליח לאו בעל דברים דידי את:

ואי כתב בה למחצה ולשליש - דון וזכי לנפשך והמותר שלי:

מיגו דמשתעי - נאמן דינא בהדי שליח אפלגא על כרחיה דלא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את משתעי אכולה:

ואי תפס - שליח משל נאמן:

לא מפקינן מיניה - אף על גב דלא כתיב ביה אפיק לנפשך ל"א ואי תפס שליח ממון שהוציא ועיכבו לעצמו לא מפקינן מיניה. כך מצאתי כתוב בתשובות הגאונים וזה עיקר:

רב אשי - פליג עליה דאמימר:

כיון דכתיב קבילית עלאי - אלמא שליח שויה הלכך אי תפיס מפקינן מיניה וללישנא קמא נמי אי תפס משל נאמן מפקינן מיניה דהא שליח בעלמא הוא והוי כתופס לבעל חוב:

למיתפס פלגא - ממון שהביא אם רוצה לעכב חציו:

ה"ג - והלכתא שליח שוייה ולא שקיל מידי:

מתני' על פי שנים - כלומר שנים מעידין אותו שגנב:

גנב ומכר בשבת - אבל טבח קם ליה בדרבה מיניה:

וטבח ביום הכפורים - דאין זדונו אלא כרת:

וטבח ומכר ואחר כן מת אביו - אבל מת אביו ואח"כ טבח ומכר תנא בסיפא דפטור שהרי ירש את אביו ושלו הוא טובח ומוכר:

בשני אלו - בטרפה ובחולין בעזרה דקא סבר רבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אבל לרפואה ולכלבים שחיטה ראויה היא דאי בעי מצי אכיל מיניה:

גמ' דבר ולא חצי דבר - על פי שנים עדים יקום דבר והני עדי טביחה דקתני במתני' או על פי שנים עדים אחרים חצי דבר קמסהדי דאי לאו עדי גניבה איכא למימר דידיה קא טבח:


חלפתא - שם אביו של רבי יוסי:

בשנים אומרים קידש - פלוני את האשה בניסן:

ושנים אומרים בעל - איש אחר באייר:

דאע"ג דעדי ביאה - הבאים להמית צריכין לעדות קדושין דאי לא קידשה איכא למימר פנויה היא:

כיון דעדי קדושין לא צריכין לעדי ביאה - דבלאו נינהו שוו לה קמאי אשת איש ליאסר על כל העולם:

דבר הוא - אף עדות של ביאה קיים ונהרגת:

הכא נמי כו' - עדי גניבה חייבו ליה כפילא בלאו עדי טביחה אבל הני דעדות חזקה שלשתן הכיתות צריכות זו לזו:

למעוטי אחד אומר אחת בגבה וכו' - וקאתו לשויה גדולה לענין עונשין או לענין שיהו קידושיה קדושין: בגבה שיער ראיתי בקשרי אצבעותיה:

חצי דבר - שיער אחד:

וחצי עדות - עד אחד יש לשער ופשיטא דלאו עדות היא:

אכתי קטנה היא כו' - הלכך לא מצטרפין אבל לגבי חזקה כולן מעידין שהיה מוחזק בה:

עקוץ תאינה - לקוט תאינים מתאינתי בדמי הגניבה בשבת וכן עשה ונתחייב מיתה:

והא אי תבע ליה - בעל התאינה ללוקט:

בדינא - לומר החזר לי תאינים שלקטת או תן לי מה שמכרת לי בדמיהן:

לא אמרינן - לגנב זיל שלים אשתכח דלאו מכירה הוא (ואמאי משלם ד' וה'):

זרוק גניבה לחצרי - בשבת ואני אתן לך מעות וכן עשה קנאה לוקח וזה נתחייב מיתה:

כרבי עקיבא דאמר - בהזורק (שבת דף צז.):

קלוטה כמי שהונחה - הזורק מרשות לרשות כיון שקלטה האויר נתחייב משום שבת נמצא חיוב שבת וחיוב מכירה באין כאחד שאויר חצר קנה ללוקח דכיון דסופו לנוח כמונח דמי:

אסרה תורה - להביא לבית המקדש לכל נדר:

ואפילו בא על אמו - ונתן לה טלה באתננה אסור ואף על גב דאי לא הוה יהיב לה ניהלה והואיל תבעה ליה בדינא לא אמרינן ליה קיים לה תנאה דהא מתחייב בנפשיה הוא:


אפי' הכי - כי יהיב לה חייל עליה דטלה איסור אתנן הכא נמי כו':

מלקות איכא - משום לאו:

ר' מאיר היא - במסכת מכות (דף ד.) מעידים אנו בפלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין:

גנב וטבח בשבת - ואע"ג דאיכא חיוב מיתה:

גנב שור הנסקל - אע"ג דאיסורי הנאה הוא חייב וכדתני לקמן טעמא:

וכי - שליח חוטא ושולח מתחייב בתשלומי ד' וה' והא קיימא לן דאין שליח לדבר עבירה במסכת קדושין (דף מב:):

אין מכירה - אלא בשנים מוכר ולוקח:

התם - כי עביד איהו דפטרה ליה לאו משום דלא מיחייב אלא משום דקם ליה בדרבה מיניה:

ר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה כו' - כדתנן בפרקין רבי שמעון פוטר בשני אלו:

בשלמא ע"ז ושור הנסקל - איסורי הנאה נינהו דאמר במסכת ע"ז (דף נד.) אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה:

בשוגג יאכל - אפי' הוא עצמו ואפילו בו ביום:

במזיד לא יאכל - בו ביום והוא הדין לאחרים ואיידי דתנא רישא בדידיה תנא נמי סיפא בדידיה והכי איבעי לן לפרושי בהכל שוחטין:

רבי יהודה אומר בשוגג יאכל - הוא בעצמו למוצאי שבת ובו ביום לא הוא ולא אחרים ואיידי דבעי למיתנא סיפא בדידיה תנא נמי ברישא בדידיה:

במזיד לא יאכל - הוא עולמית אבל אחרים אוכלים:

בדר' יוחנן הסנדלר - גרסינן יאכל:

יכול אפי' בשוגג - יאסר באכילה:

במזיד אמרתי לך - קודש הוא היכא דשייך דין מיתה ולא בשוגג:

מעשה שבת דאורייתא - אסורין באכילה:


להכי פטרי רבנן - דשחיטה שאינה ראויה היא וכדברי ר' שמעון:

כיון דשחיט בה פורתא איתסרא - משום זבחי מתים דקא סלקא דעתך ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ומתחילתה נאסרה משום זבחי מתים ולענין תשלומין ד' וה' וטבחו כולו בעינן כדאמרינן לקמן כי גמר לה לאו דמריה קטבח שכבר איבדה ממנו קודם שחיטה ונאסרה עליו והוה ליה כמו שהשליכה לאור קודם שחיטה דמשלם קרן וכפל ותו לא:

בגמר זביחה הוא עובדה - לע"ז הוא עובד בגמר זביחה ולא בתחילה:

שמסרו בעליו לשומר - קודם שהזיק והזיק בבית שומר כו':

דר' יעקב - בשילהי שור שנגח ד' וה':

מוחזר - ואומר לו הרי שלך לפניך נמצאת שאע"פ שאינו שוה כלום גורם לממון הוא דכל זמן שהוא קיים שומר פטור את עצמו בו ואם יאבד ישלם דמיו:

קדשים שחייב באחריותן - גנב שגנב קדשים מבית בעלים אם קיבלם בעליו עליו באחריות כגון דאמר הרי עלי עולה והפריש זו:

חייב - לשלם כפל דאע"ג דלאו דידיה הוה אלא דהקדש כיון דגורם לממון הוא דאי מית בידו בעי לשלומי כדידיה דמיא:

מי מצית מוקמת למתניתין - דגנב וטבח ביום הכפורים כרבי מאיר לחודיה דאמר לוקה ומשלם והא מדקתני כו':

לרפואה ולכלבים - ואיצטריך לאשמועינן אע"ג דלרבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה הך שחיטה ראויה קא חשיב לה אבל ביום הכפורים פליג משום דאין לוקה ומשלם:

והודה לאחד מהן - על חלקו ומודה בקנס פטור:

מהו - לחייבו לשלם לחבירו את חלקו כשיבאו עדים:


דלא אכלי בשרא דתורא - לא דקדקתי טעמו של דבר:

ומאי שנא סיפא - כיון דרישא אפי' לא עמד בדין [קאמר רחמנא] דחמשה בקר ואפי' חמשה חצאי בקר סיפא כשמת אביו ואחר כך טבח ומכר למה לא ישלם לאחיו את חלקם:

וטבחו - כולו משמע:

ש"מ - מדקתני מתניתין השוחט חולין בעזרה חייב:

אינה לשחיטה אלא לבסוף - הלכך כל כמה דטבח דמריה קא טבח ובגמר שחיטה הוא דמיתסר בהנאה:

כגון ששחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים - או השלימן לרוב דבגמר טביחה הוא דאיתסרא ועד השתא דמריה קא טבח:

אינה לשחיטה - אין שחיטה נקראת אלא לבסוף ונפקא מינה לענין המחשב בקדשים חוץ למקומם או חוץ לזמנן או מחשב שלא לשמן אינה מחשבה אא"כ חישב בסוף שחיטה:

מתחילה ועד סוף - וכל כמה דחשיב הויא מחשבה:

חולין שנשחטו בעזרה - פלוגתא היא במסכת קדושין (דף נח.) אי דאורייתא היא אי דרבנן:


דאי ס"ד דאורייתא - היכי מתרץ רבי יוחנן למתני' הא בפורתא קא מתסרא לה:

כי קא מחייב - בתשלומין:

אההוא פורתא - מחייב דכי היכי דהוי שחיטה לענין חולין בעזרה בתחילתה הוי נמי טביחה לענין תשלומין:

וגמרן בפנים - דאיכא וטבחו כולו קודם שנאסרה בהנאה: מתני':

משלמין לו את הכל - ובגמ' מוקי לה כשהוזמו תחלה על הטביחה:

והאחרונים משלמים ג' - לשור וכגון שהוזמו אחרונים תחילה דאי עדי גניבה הוזמו תחילה בטלה לה עדות טביחה דדלמא בעלים מכרוהו לו וכי מיתזמי אמאי משלמי:

בטלה עדות שניה - והוא משלם כפל משום ראשונים והן פטורין דאין עדים משלמין ממון עד שיזומו שניהן:

בטלה כל העדות - והוא פטור והן פטורין ואפי' חזרו והוזמו אחרונים אחרי כן אין משלמין שהרי בטלה עדותן כבר והוכחשו דכיון דלא גנב לא טבח ואהכי לא מחייבו אלא אעמנו הייתם שסתרו גופה של עדות וכ"ש אם הוזמו שנים הראשונים תחילה שעדות שניה בטלה אלא שבזמן שלא הוזמו אלא אחד בטלו שתיהן אבל כשהוזמו שניהם לא בטלה עדות ראשונה אלא משלמין כפל:

גמ' למפרע נפסל - העיד בניסן והוזם על עדות זו באייר כל העדיות שהעיד בינתים פסולות דמשעה שהעיד עדות זו נפסל:

מכאן ולהבא - משהוזם:

אל תשת - ידך עם רשע:


פסידא דלקוחות - שחתמוהו על שטר מכירה בינתים:

מאי בינייהו - בין הני תרתי לישנא דרבא:

תרי לחד - עמנו הייתם ותרי אחריני לחד דליכא חידושא:

בגזלנותא - שלא הזימוהו אלא העידו שנים על אלו שהן גזלנין והכא ליכא למימר סמוך אהני דהא מילתא אחריתא היא:

יע"ל קג"ם - סימני שמועות הן וזו אחד מהן עד זומם:

פסולין הוו - ואין עדותן עדות:

אמאי - משלמי על הטביחה:

כי הדרי מיתזמי אגניבה - כשחוזרין וניזומין על הגניבה איגלאי מילתא כו':

ה"ג והלכתא שהעידו בבת אחת והוזמו - ולא גרסינן והוזמו בבת אחת דכיון דהעידו בבת אחת ליכא למימר בשעת עדות טביחה פסולין הוו ואפילו אי אמרינן למפרע נפסל דהא תוך כדי דיבור הוה והזמה לא איכפת לן אי בבת אחת אי בזה אחר זה ובלבד שיזומו על הטביחה תחילה:

היו שנים מעידים אותו שגנב והן - עצמם מעידים אותו שטבח:

בטלה כולה - ומשלמי כפל והוא פטור דכיון דלא גנב לא טבח ואפילו חזרו והוזמו על הטביחה פטורין:

הוזמו על הטביחה - ולא על הגניבה:

במה דברים אמורים - דהוא משלם כפל ולא בטל עדות גניבה בשתי עדיות:

בכת אחת בזה אחר זה - שהעידו היום על הגניבה ואמרו באחד בשבת גנב ולמחר על הטביחה ואמרו בשני בשבת טבח:

וא"ר יוסי - דכי אמרי להו סהדי עמנו הייתם ביום שני הוזמו אף על הגניבה שביום ראשון מהיכא תיתי האי:

ומאי נינהו כו' אבל בעדות אחת בבת אחת - שהעידו על שתיהן זו בתוך כדי דיבור של זו ואמרו באחד בשבת גנב ובשני בשבת טבח והוזמו על שני בשבת ואע"ג דאאחד בשבת לא איתזום מיהו איגלאי מלתא דכי אסהוד פסולין הוו דסבר ר' יוסי למפרע הוא נפסל ובטלה כל עדות אותה שעה שכולה עדות אחת היא:

כדי דיבור - לקמן מפרש:

מכאן ולהבא - מיום שהוזמו ולא מיום שהעידו:

אגניבה דלא מיתזמי לא איתזום - ואע"ג דבהדדי אסהידו ליה הא לא אתחיל פסולייהו מההיא שעתא דנימא אע"ג דאאחד בשבת לא איתזום מיהו שעת עדותן שעת פסלות היתה:

איתזמו להו [נמי] אגניבה - האי איתזמו לאו הזמה דוקא (נקט) לשלם ממון אלא איפסלו להו אגניבה משום פסול עדות:


לאו כדיבור דמי - והוו ליה שני עדיות ומשום חדא לא אתכחש אידך דמשעת דיבור אחרון נפסלו ולא משעת דיבור ראשון:

כדיבור דמי - וכחד עדות דמי והרי פסולין היו באותה שעה:

ה"ג - הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים ולא גרסינן ותמורת שלמים:

הרי זו תמורת עולה דברי ר"מ - דאית ליה לר"מ תפוס לשון ראשון:

דבריו קיימין - ותרעה עד שתסתאב ותימכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים:

שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין - וכשנגמר הדין על פיהם קודם שהוכחשו אמרה רבא שאם לא נגמר הדין עדיין אפילו הוזמו מתחילה אין נהרגין שאין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין והכי מיתוקמא בסיפא דשמעתין כגון דאתו בי תרי ואמרי הכי ופסקנוה לדינא אפומייהו:

שהוכחשו - שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג:

ולבסוף הוזמו - שבאת כת שלישית ואמרה עמנו הייתם נהרגין:

שסימא את עין עבדו - ויצא לחירות ואח"כ הפיל את שינו וחייב ליתן לו דמי שינו:

שהרי הרב אומר כן - כלומר דניחא ליה לרב בסהדותא דהני ולקמן מפרש מאי ניחותא:

ש"מ הכחשה תחילת הזמה היא - דאי לאו תחילת הזמה היא מאחר שבטלה עדותן מי אית בהו דין הזמה:

אמר ליה אביי לא - אי דהוכחשו על ידי כת ראשונה שוב אין כת שלישית מזימתן והכא כשאין שם כת ראשונה אלא הם ודקשיא לך דמי עבד לרב בעי לשלומי הכא כגון שכת שניה אפכינהו ואזמינהו שאמרו להם אותו היום שאתם אומרים עמנו הייתם במקום פלוני אבל ביום אחר הוה ואיפכא הוה דממה נפשך עבד נפיק לחירות והן משלמין לו דמי עין שרצו להפסידו וניחא ליה לרב דניפוק בעינו ויתן לו דמי שינו ואי קשיא הואיל וראשונים הם מאי הוי מפסדי ליה הא לחירות הוי מפקי ליה ואכתי דמי עבד לרב בעי לשלומי לקמיה פריך ליה ומוקמינן לה בשעמד בדין:


מדסיפא - בשתי כיתות להכי תלי רישא בסיפא דרישא לא ניחא לן לאוקמה בשתי כיתות אלא בג' משום דקתני שהרי הרב אומר כן ואי דלא אתאי כת אחריתי מקמי דידהו ואמרו איפכא לא הוה ניחא ליה בהני דמפקי ליה לעבד לחירות אלא מדסיפא מיתוקמא בשתי כיתות וע"כ במיפך והזמה מוקמית ליה הלכך רישא נמי אוקי במיפך והזמה:

שהרי העבד אומר כן - דניחא ליה דמפקי ליה לחירות ויהבי לה דמי עין:

בתראי - אותן שמזימין:

אילימא דלא קמודו - הנך בתראי בחבלא דעבד כלל אלא דקאמרי עמנו הייתם ותו לא מידי:

כוליה עבד - בעי קמאי לשלומי:

ואפכינהו - ואהנו ליה לרב לפוטרו מדמי עין שהן מרובין מדמי שן ומיהו עבד נפיק לחירות:

ואזמינהו - והכא ליכא למימר כדאמר רבא ברישא דאתאי כת אחריתי מקמי דידהו ואמרי איפכא סימא את עינו והפיל את שינו דאי אתאי כת אחריתי ברישא והדר אמרי הני הפיל את שינו וסימא את עינו כיון דלא אפומייהו פסקינן דינא אלא בראשונים שמזקיקים את הרב לדמי שן שישנו בכלל דמי עין של אחרונים אפילו נמצאו זוממין אלו האחרונים לא הוי מחייבו דאין עדים זוממים מתחייבים עד שיגמר הדין על פיהם הלכך הך סיפא מוכחא לפום ריהטא בשתי כיתות ומיפך והזמה:

והיכי דמי - בין רישא ובין סיפא כיון דהשתא מוקמת לה במיפך והזמה ובשתי כיתות עדים היכי דמי:

אי דמאחרי אחורי הני בתראי - כגון דאמרי קמאי יום ראשון הוה מעשה ואתו בתראי ואמרי יום שני הוה מעשה ואיפכא הוה:

אכתי כוליה עבד בעי לשלומי לרב - דכי מחייבי ליה מיום ראשון להוציא עבדו לחירות אכתי לא הוה בר חיובא דהא ביום שני הוה מעשה ואכתי כוליה עבד בעי לשלומי לרב דכי אתו לאסהודי לחיוביה לרב אכתי לאו בר חיובא הוא:

דמקדמי אקדומי הני בתראי - שהם מודים דקודם שבאת כת ראשונה להעיד נעשה מעשה:

ואי דלא העמידו - העבד לרבו בדין קודם שבאת כת ראשונה להעיד אכתי כולי דמי עבד בעי שלומי דהא כוליה בעי אפסודיה מיניה דאכתי גברא לא מיחייב דאי הוה בעי הוה אתא לבי דינא ומודה ומפטר דמודה בקנס פטור וחירות דשן ועין קנסא הוא:

כשעמד בדין - על החבלות הללו ע"י עדים אחרים בב"ד אחר וחייבוהו להניח העבד וברח דהשתא אי קאתי בעלים קמן הא לא מהניא ליה הודאה וקתבע ליה האי עבד הפלת את שיני וסימת את עיני והעמדתיך בדין ונתחייבת לי דמי עיני והביא עדים אלו על כך ואתו סהדי אחריני ואפכינהו ואמרו לא חייבינהו ב"ד אלא דמי שן ואזמינהו הלכך בין רישא ובין סיפא אדמי עבד לא מחייבי דהא מב"ד קמא נפק עבד לחירות אלא שזה היה מחזיק בו אבל דמי עין משלמי לעבד בבבא דרישא דהא ממונא דעין אית ליה גביה מבית דין קמא וקבעו הני למיפטריה ובסיפא משלמי דמי עין לרב דקא מחייבי ליה אשקרא וע"כ בדאפכינהו מוקמת לית דאי לאו הכי כיון דליכא סהדי אבי דינא קמא כוליה עבד בעי שלומי:

דוקא דרבא - דהכחשה תחילת הזמה היא מהיכא:

אילימא מרישא - דמוקי לה בשלש כיתות סוף סוף מי קא איתכחשו דתיהוי עדותן בטילה בהכחשה דקמאי הא אי לאו מיתזמי דינא כוותייהו פסקינן ויהיב דמי שן דישנו בכלל עדות הראשונים ומשום הכי מהניא בהן תורת הזמה אבל גבי שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג דאיתכחוש קמאי ולא קטלינן ליה ולעולם אימא לך כיון דבטיל סהדותייהו לא מהניא בהו תורת הזמה:

מדרישא - מוכחא בשלש כיתות דקתני שהרי הרב אומר כן אלמא דאתו כת אחריתי ברישא דהוה מחייב ליה דמי עין:

סיפא נמי בשלש - כיתות ונהי דלא אפשר דתהוי כת אחריתי קודמת דא"כ דקמאי אמרי סימא והדר הפיל והני אמרי הפיל והדר סימא לא מיגמר דינא אפומייהו למיתן דמי עינא אלא דמי שן והוי בכללא דתרוייהו וכיון דלא נגמר הדין על פיהם לא מחייבי הני מציעאי בהזמה דכת שלישית מיהו הכי מוקי לה דאתו הני בי תרי ברישא ואמרי הפיל והדר סימא ופסקינן לדינא אפומייהו כו':

דקא מכחשי לקמאי - ובטלה עדותן דלא יהיב דמים היתירים וקתני דכי נמצאו זוממים על ידי כת שלישית משלמין:

אלא סיפא למה לי - לאוקמה בדוחקא בשלש כיתות הא בתרי סגיא ובדאפכינהו ואזמינהו ורישא כדמשמע בשלשה ודלא בדאפכינהו ומיהו מינה ליכא למידק מידי:


ניפוק בעינו ובשינו - ולעולם דמי לא ניתב ליה:

מאי לאו שהעידו על הגניבה - שגנב באחד בשבת:

וחזרו והעידו - שטבח בשני בשבת והוזמו על יום ראשון בשלישי בשבת:

וחזרו והוזמו - ברביעי בשבת על יום שני:

וקתני משלמין ד' וה' - ואע"ג דמשלישי בשבת היו מוכחשים על הטביחה דכיון דלא גנב לא טבח:

על הטביחה תחילה - ונתחייבו בתשלומי שלשה ועדיין עדות גניבה קיימת וכשהוזמו ונתחייבו בכפל הרי חמשה:

ובפלוגתא - דאביי ורבא פליגי נמי ר' יוחנן ור' אלעזר:

דאמר ר"א עדים שהוכחשו בנפש - ולא הוזמו:

לוקין - משום לא תענה ואע"ג דלאו שאין בו מעשה הוא הא מייתי בהדיא במס' מכות (ד' ב:) דמלקות בעדים זוממין כתיב מוהצדיקו הצדיק [וגו']:

ואי ס"ד - לר"א אם הוזמו אחרי כן נהרגין כי לא הוזמו אמאי לוקין:

הוה ליה לאו שניתן לאזהרת [כו'] - שלא יעשה כך שלא ימיתוהו בית דין:

ואין לוקין עליו - דמיתת ב"ד הוא עונשו של לאו:

מאי חזית דסמכת כו' - בשלמא הזמה חידוש גזירת הכתוב הוא אבל הכחשה לאו חידוש [כשתסרה] גופה של עדות הוא דכתביה רחמנא:

בבא הרוג ברגליו - אותו שאמר עליו שהוא נהרג בא חי ברגליו לפנינו:

מתני' משלם תשלומי כפל - דהאיכא סהדי אגניבה:

ואינו משלם ד' וה' - על הודאת עצמו דמודה בקנס פטור:

וגנב וטבח בשבת - פטור אטביחה דהוי מתחייב בנפשו:

ומת אביו - והוא יורשו ולא הויא טביחה כולה באיסורא:

גנב והקדיש - כי קא טבח דהקדש טבח ולא דבעלים:

ר"ש אומר כו' - בגמרא מפ' אהייא:

גמ' ע"פ עד אחד פשיטא - בשלמא ע"פ עצמו אצטריך לאשמועינן דמודה בקנס פטור אלא ע"פ עד אחד למה לי:

כי אתי עד אחד מצטרף - דהלכה כר' יהושע בן קרחה דאמר סנהדרין (ד' ל.) שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין את דבריו:

כי אתו עדים מחייב - וכי אמרי' דמודה בקנס פטור היכא דלא באו עדים אחרי כן:

טבי - שם העבד:

והיה שמח - לפי שעבד כשר היה והיה מתאוה לשחררו אלא שהמשחרר עבדו עובר בעשה:

שכבר אין לך עדים - ועל פי עצמך לא תשלם קנס:

הא יש לו עדים - ואתו בתר הודאה חייב:


שלא בבית דין הוה - לא היו בית דין יושבין ולא מקום ישיבת ב"ד הוה אלא בשוק הודה לו:

שכבר הודית - משמע אפילו אתו עדים בתר הכי פטור:

תמצא בדיינין פרט למרשיע את עצמו - והאי קרא למ"ל מאשר ירשיעון אלהים נפקא פרט למרשיע את עצמו אלא לאו שמע מינה חד למודה בקנס ולא בעדים וחד למודה בקנס ואחרי כן באו עדים:

מיבעי ליה לגנב עצמו - לחייב כפל לגנב עצמו דדרשינן כלל ופרט מהמצא תמצא כדתנא דבי חזקיה:

גנבתי - וחייב עצמו בקרן:

אבל לא טבחתי ולא מכרתי - רבותא אשמעי' כדאמרינן לקמן דאע"ג דאטביחה לא הודה ונמצא שטבח או מכר דבאו עדים פטור דכיון דמכפל איפטר ליה בהודאה דגנבתי תו לא מחייב ארבעה וחמשה דכיון דמדלית כפל מינייהו הוי ליה תשלומי שלשה וארבעה והני לא כתיבי:

ויעידו - לאחר שהודה ויתחייב קנסא:

לשמואל ודאי תנאי היא - דהא לא מצי למימר דתנא קמא קאי כוותיה דהשתא ומה הכא דשמע שממשמשין ובאין ומחמת ביעתותייהו אודי פטר ליה ואף ע"ג דהדרו אתו כל שכן מודה מעצמו ואח"כ באו:

לרב מי לימא - מי איצטריכא ליה לאוקמי מילתיה כתנאי או דלמא מצי לשנויי לר' אלעזר בר ר' שמעון אליביה ולמימר דשני ליה לר' אלעזר בין ראה עדים שממשמשין ובאין למודה מעצמו בלא פחד עדים:

מסתברא מילתיה דרב - דפטר אפילו אם באו עדים:

באומר גנבתי - דחייב עצמו לשלם קרן מיהא בהודאה הלכך הודאה גמורה היא ופטור מכפל ומארבעה וחמשה:

שהרי פטר עצמו מכלום - בהודאה דטביחה לא היה מחייב עצמו בכלום שהיה יודע שהמודה בקנס פטור הלכך לאו הודאה היא ומשלם אם באו עדים ולא אמרינן מודה בקנס ובאו עדים פטור אלא היכא דאיכא קרן וקנס דאיחייב ליה ממונא בהודאתו ומתכוין להחזיר ממון:

אמר רבא - גרסינן ולא גרסינן אמר ליה קפחתינהו לסבי דבי רב רב המנונא קרי סבי דבי רב כדאמר בפ"ק דסנהדרין (דף יז:):

[קפחתי] - יש בידי תשובה לקפח דבריו:

דהא רבן גמליאל - בהודאה שסימא את עין עבדו פטר עצמו מכלום היה דאין כאן אלא קנס וכי מודה מפטר מאיליו והא חזינן לעיל דאותביה רב חסדא לרב הונא מינה מדוקיא דכבר אין לך עדים הא אתו עדים מחייב:

ולא שני ליה - רב הונא למימר דשאני רבן גמליאל דפוטר עצמו מכלום הוה וכי האי גוונא צריכא ליה לאוקמי בחוץ לבית דין הא בבית דין מיפטר ליה בההיא הודאה אליבא דרב:

שהרי חייב עצמו בקרן - בהודאה ראשונה הלכך נפטר מן הכפל וכיון דליכא כפל תו לא מחייב בארבעה וחמשה:

שהרי פטר עצמו מכלום - כלומר אין זה הודאה שהרי אינו בא להשיב כלום בהודאתו דיודע הוא דמודה בקנס פטור הלכך לפטור עצמו נתכוין:

למה לי דקתני - הכי הואיל ואתא לאשמועינן דמודה בקנס פטור לשמעינן בין בכפל ובין בד' וחמשה וניתני גנב וטבח ומכר ע"פ עד אחד או ע"פ עצמו אינו משלם אלא קרן אלא לאו ש"מ להכי לא נקט הודאה גבי קרן וכפל דבעי למיתני ע"פ עצמו דומיא דעד אחד ולמימר דאי הדר אתו עדים חייב ואי הוה תני הודאה גבי גניבה תו לא מיתני ליה ע"פ עצמו דומיא דעד אחד דא"נ אתו עדים פטור אבל השתא דלא אודי בקרן דשני עדים שהעידו על הגניבה חייבוהו מחייב אף בארבעה וחמשה לכי אתו סהדי כר' יוחנן:


ה"ג אלא לאו הא קמ"ל גנב על פי שנים וטבח ומכר ע"פ עצמו או ע"פ אחד דלא חייב עצמו בקרן הוא דאמרינן ע"פ עצמו כו' - כלומר בכי האי גוונא הוא דאמר דומיא דעד אחד לחייביה כי הדר אתו סהדי אבל היכא דגניבה עצמו מודה לא אמרינן דומיא דעד אחד:

ניתני גנבתי או שאמר טבחתי ומכרתי - פטור מתשלומי ד' וה' ושמעינן מינה תרתי דאע"ג דלא הודה אלא אטביחה ופטר עצמו מכלום הויא הודאה אלא מדלא תני הכי ש"מ טעמא דאמר גנבתי כו':

לימא כתנאי - הודה דטביחה אי הודאה הויא בלא הודאה דגניבה דלא מחייב עצמו בקרן לפוטרו אם באו עדים או לא:

בטלה כולה - דכיון דלא גנב לא טבח והראשונים משלמין כפל והוא פטור והאחרונים פטורין:

הוזמו עדי טביחה - ולא עדי גניבה:

והן משלמין תשלומי שלשה - לגנב:

אילימא ארישא - דהוזמו עדי גניבה וקאמר סומכוס הן משלמין כפל בשבילו לבעלים כמשפטו והוא משלם שלשה משום טביחה דעדי טביחה לא הוזמו:

ולית ליה לסומכוס כו' - הא ודאי כיון דלא גנב לא טבח:

אלא לאו על כרחיך מילתא אחריתי - אמור רבנן דקאי סומכוס עלה ולא משכחת דתיקו מילתא דסומכוס אתנא קמא שפיר אלא הכי כגון דאתו כו':

אין גנבתי - והך הודאה דגנב לאו הודאה היא דהא מחמת הני עדים דקאמרי ליה גנבת הוא דמודה אבל הודאה דטביחה ומכירה לאו מחמת ביעתותייהו אודי דהא לא אמרי ליה [טבחת] אלא גנבת:

ואייתי בעל הבית סהדי - אחריני דגנב וטבח ומכר וקאמרי רבנן דהן משלמין תשלומי כפל לגנב והגנב לבעלים והוא פטור מד' וה' דהא אודי אטביחה והודאה היא ואע"ג דאייתי בעל הבית סהדי דגנב פטור דהודאה גמורה היא אף ע"פ שלא חייב עצמו בקרן וקאמר להו סומכוס הן משלמין כפל והוא משלם תשלומי שלשה דהודאה דטביחה לאו הודאה היא שהרי פטר עצמו מכלום:

רבנן סברי אע"ג דגניבה מחמת עדים קא מודה - ואינה הודאה וחייב לשלם לבעלם אותו כפל שנוטל מאלו:

הודאה דטביחה - דלאו מחמת ביעתותא אודי מיהא הודאה היא ופטור מד' וה' אע"ג דפטר עצמו מכלום בהודאה זו דהא הודאה שגנבתי כמאן דאמר לא גנבתי דמי דמחמת קמאי אודי ומה דמחייב בקרן וכפל משום עדות האחרונים הוא ולאו משום הודאתו:

לא דכולי עלמא הודאה דטביחה - בלא הודאה דגניבה לאו כלום היא לפוטרו במקום עדים כרבי יוחנן ואי הני סהדי בתראי סהדותא מעליותא הויא לא הוי פטרי ליה רבנן אלא הכא בעדות שאי אתה יכול להזימה עסקינן וכגון דהני עדים אחרונים הכשרים שהביא בעל הבית להעיד שגנב וטבח ומכר על פי הגנב הביאם שאמר הגנב בבית דין בפני פלוני ופלוני גנבתי כדמפרש ואזיל ואתו פלוני ופלוני כו':

רבנן פטרי ליה - לגנב מארבעה וחמשה אלא משלם לבעלים קרן לבדו והוא נוטל כפל מן הראשונים שרצו להפסידו כפל וקנסא לא משלם מאי טעמא דהני סהדי בתראי אינן עדים דאינך יכול להזימם ולקיים בעדות זו דין הזמה שהרי הוא הודה תחילה שבפניהם גנב ועל פיו באו להעיד ולאו עדות היא הלכך אמאי מחייבת ליה אהודאת פיו על פי עצמו לא ישלם קנס ואהא מילתא קאי סומכוס וסבר עדות שאי אתה יכול להזימה עדות היא ועדים המוזמין משלמין תשלומי כפל לבעלים במקום גנב והוא משלם שלשה לפר דהא אתו סהדי דטבח ומכר:

הני מילי - דלא הויא עדות:

היכא דאמרי לא ידעינן באיזו יום באיזו שעה - דאיכא למימר דלהכי עבדי דמסתפו דלא ליתו סהדי דלזמינהו והלא באותה שעה עמנו הייתם ועדים שקרנים הם:

אבל הכא - דהא דאין אתה יכול להזימה היינו משום דקושטא קא מסהדי מכל שכן דעדותן עדות דסיועי קא מסייעי להו הלכך הך ראשונים שהוזמו משלמים בשבילו כפל והוא משלם שלשה לתשלומי חמשה דפר ושנים לאיל דעדות איכא והודאה ליכא דהודאה דגניבה מחמת ביעתותא דקמאי אודי והודאה דטביחה פוטר עצמו מכלום הוה:

תשלומי כפל - אמר סומכוס בכי האי גוונא דקמאי משלמין כפל דמשמע קרן וכפל ואמאי כיון דקא מודי ואמר גנבתי איהו קרן קא בעי לשלומי דבשלמא קנסא דכפל הוו קא בעי לאפסודי בעדות שקר דידהו דאכתי לא עמד בדין ואיכא למימר דמודה ומיפטר אלא קרן הוא מחוייב וקאי ולא מפסדי ליה מידי:


תשלום דכפל - משלמין את הכפל והוא משלם שלשה לבד הקרן:

כי קא טבח דהקדש קא טבח - דהא בלאחר יאוש קיימינן דאי לפני יאוש לא קדשה וכיון דאייאוש קנייה הקדש ביאוש ושינוי רשות הלכך לאו דמריה קטבח:

ר"ש היא - וכגון שאמר הרי עלי עולה והפריש גניבה זו לנדרו דכיון דחייב באחריותו ודבר הגורם לממון הוא כממון דמי ולאו מכירה היא ומיהו לענין טביחה פטור דאע"ג דברשות גנב קיימא דאם אבדו חייב באחריותם להקדש חל עליה מיהא שם הקדש לאפוקי מרשות מרה קמא ולאו דמרה קא טבח:

בקדשים קלים - שהקדישו לשלמים:

דר' יוסי הגלילי - בפ"ק (דף יב:) הלכך לאו מכירה היא ומיהו מרשות מרה קמא אפקינהו שם הקדש וכי קא טבח לאו דמרה קא טבח ל"א בטביחה משום הכי לא מחייב דבשעת טביחה דהקדש נינהו דאמר בפ"ק דכי אמר רבי יוסי הגלילי ממון בעלים מחיים אבל לאחר טביחה לא אלא משלחן גבוה קא זכו ולא נהירא לי דבכי האי שחיטה לא אמר ר' יוסי הגלילי דמשלחן גבוה קא זכו אלא במקדש בחלקו שחלקו בקדשים דהויא התם שחיטה וזריקה והקטרת חלבים אבל בשעת טביחה אכתי ממון בעלים הם:

אדתני רישא כו' - דמשמע דלא מצי למיתני חיובא בתר דאקדיש:

לפלוג וליתני - בסיפא ולאשמועינן חיובא אפילו היכא דאקדיש קודם טביחה:

מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן - קודם שמכרו קרוי השור על שמו של גנב ומשמכרו קרוי על שם לוקח אבל מכרו לשמים עדיין שם המקדישו עליו שקרוי עולתו של פלוני:

אמרי נהי דסבר רבי שמעון כו' - דקא סלקא דעתך משום טביחה לא מחייב ליה ר"ש דאפילו הפרישו לשם נדר המוטל עליו אחריות נפק מרשות מריה קמא ונעשה זה שומר להקדש וכי טבח לאו דמריה קא טבח וכי מחייב ליה ר"ש אשעתא דהקדש קמחייב ליה דהויא מכירה הלכך מיבעי ליה למימר איפכא:

דאכתי לא נפיק מרשותיה - הלכך לאו מכירה היא ואטביחה נמי לא מחייב דמרשות מריה קמא נפיק:

שאין חייב באחריותן חייב - אשעת הקדש דמכירה היא:

אמילתא אחריתי קאי - דהיכא דאקדיש גנב בין לנדר בין לנדבה לא מחייב ליה ר"ש לאו אשעתא דהקדש משום דעדיין שמו עליו נדבתו של פלוני ולאו אטביחה דהא מרשות מריה קמא נפק אלא אגונב הקדש שהקדישו בעלים קאי דכיון דחייב בעלים באחריות כי קא טבח דמריה קא טבח דדבר הגורם לממון כממון דמי:

שמעינן ליה לרבי שמעון - דמתני' דפטר אטביחת טריפה:

קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא - דקדשים הנשחטין בחוץ פסולין ומאי טעמא דרבי שמעון דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב דמשמע שאם גנב קדשים וטבחן דחייב בתשלומי ד' וה':

והרי חזרה קרן לבעל הבית - הואיל ולשם בעלים נזבחו:

שנשפך הדם - ומיהו בשעת שחיטה ראויה היא:

שלא לשם בעליהן - דשחיטה ראויה היא דקיימא לן (זבחים דף ב.) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים וקרן לא חזרה לבעלים דקיימא לן שלא עלו לבעלים לשם חובה:


בעלי מומין - שחיטתן היתר בחוץ:

תהי - לשון מריח בקנקן כמו תהי ליה אקנקניה (ב"ב ד' כב.) כלומר דייק לה רבי אלעזר ופריך לרבין אליבא דרבי יוחנן וכי שחיטתו מתרת והלא זריקה מתרת ובשעת טביחה שחיטה שאינה ראויה היא:

אישתמיטתיה - לרבי אלעזר הא דלר' שמעון כל העומד כו':

וכל העומד לפדות כו' - ובעלי מומין כפדוים דמו הואיל וסופן לכך ובבעלי מומין מעיקרן עסקינן דאי בשקדם הקדישן את מומן תו לא חזו לפדיון משנשחטו דשמעינן ליה לרבי שמעון בן לקיש אליבא דר' שמעון בשמעתא בתרייתא דמסכת תמורה (ד' לב:) קדשי מזבח בכלל העמדה והערכה ומשנשחטה אינה יכולה לעמוד אבל בבעל מום מעיקרו מודה:

יש נותר שמטמא כו' - לרבי שמעון איסורי הנאה אין מטמאין טומאת אוכלין דדריש מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים או לנכרי או לישראל קרוי אוכל בפרק קמא דבכורות (ד' ט:) ואם היתה לה שעת היתר הנאה משנשחטה ירדה עליו דין קבלת טומאה ואפילו נאסר לאחר כן מקבלת טומאה:

לן לפני זריקה - קדשים הנפסלין להיות נותר בלילה אחת כגון תודה וקדשי קדשים כולן אם לא נזרק דמן ולא ניתר באכילה ואין מטמא טומאת אוכלין:

וקיימא לן - בפרק המנחות והנסכים דהאי לפני זריקה קודם שנראה לזריקה קאמר דלא הוה ליה שהות ביום דלאו עומד לזרוק ביום הוה דליכא למימר כזרוק דמי לשוויה אוכלא:

לן - לאחר שנראה לזריקה דהוי שהות ביום אוכלא הוא אלמא כזרוק דמי:


פרה - אדומה מטמאה טומאת אוכלין:

דהויא לה שעת הכושר - לאכול משנשחטה וירדה לה תורת אוכל:


ואמר ריש לקיש - איזו שעת הכושר היתה לה דאומר היה ר"ש פרה נפדית אפילו נשחטה על המערכה כמשפט אם מצא אחרת יפה ממנה וזהו שעת הכושר שלה ואע"פ דלא נפדית אפילו הכי משוי לה אוכלא הואיל וראויה לפדות:

אפילו בתמימין - וכ"ש בבעלי מומין בחוץ דשינויא דחיקא הוא:

לא הויא מכירה - דאין קדשים תמימים יוצאים לחולין הלכך בבעלי מומין עסקינן דאיתנהו בתרוייהו:

ואזדו לטעמייהו - דאיפליגו בה אי בעינן תרוייהו אי לא:

לדברי ר"ש - שפוטר על טביחתה:

גנב כלאים - מכבשה ותיש בא ואע"ג דכתיב גבי טביחה שה ואמר רבא לקמן כל מקום שנאמר שה אין כלאים במשמע הכא מחייב דאיתרבי בהדיא כדלקמן:

מאי לאו ר"ש היא - מדנקט בטריפה מכירה ולא נקט טביחה:

דתנא טריפה בחדא - דלא מצי לערובי כלאים וטריפה ולמיתני טביחה ומכירה בתרוייהו בהדדי ואצטריך למיתני טריפה בחדא במכירה ולא בטביחה:

תנא נמי כלאים בחדא - ואף על גב דאיתיה בתרוייהו ונקט ביה טביחה דפתח ביה קרא ברישא:

או - שור או שה דאמר בפ' דלעיל (דף סז:) שור דסיפא ושה דרישא מייתר הלכך או נמי מייתר:

פרט לכלאים - דפסול לקרבן:

נדמה - דאינו דומה לאביו ולא לאמו שבא מאיל ורחל ודומה לעז:

גבי גניבה דכתיב שור או שה - דאי לא הוה כתיב או לרבות לא משתמע כלאים מינייהו שהרי אין מתעברין זה מזה שאין עיבורן שוה דבהמה גסה יולדת לתשעה ודקה לחמשה הלכך או לרבויי אתא ולא להוציא דהא בלאו הכי לא אתי כלאים במשמעות דקרא:


להוציא כלאים מביניהם - אין כלאים באים משניהם:

מדסיפא למעט - או דסיפא דקרא כשב או עז ודאי למעט אתא שהרי כלאים באים מהם וממילא משתמע לרבות לא איצטריך ואי לרבות נדמה כל שכן דלא איצטריך דכיון דמרישא הוא מתרבי כלאים כל שכן נדמה דקיל:

אי לקדשים - למימרא דפסול לקרבן דכתיב בהו שה בנדבות בפרשת נסכים (במדבר טו) או לשה בכבשים וגו':

הא בהדיא כתיב בהו - מרבויא דאו כשב פרט לכלאים דפסול:

אי למעשר בהמה - ואע"ג דלא כתיב ביה שה אלא צאן קאמר רבא דפסול הא אמרינן בבכורות לענין מילי טובא דגמר תחת השבט מתחת אמו הלכך להא מלתא יליף נמי ופסול:

העברה העברה - והעברת כל פטר רחם לה' (שמות יג) וכל אשר יעבור (ויקרא כז):

לענין פדיון פטר חמור - דכתיב שה וקא אשמעינן רבא טעמא דמתני' דקתני אין פודין בכלאים מהכא הוא:

ולא בחיה - צבי ואיל:

ולא בשה שחוטה - דלאו שה קרינא בה:

כלאים - משני מיני בהמות:

כוי - מבהמה וחיה:

לטמא שנולד מן הטהור - פרה שילדה סוס ואביו סוס או רחל שילדה חזיר ואביו חזיר דאסור באכילה דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים (דברים יד) וכיון דכתיב שה פרט לכלאים כה"ג הוא:

דר' יהושע - בפרק קמא דבכורות (דף ז.):

וטהורה מטמאה מי מיעברא - דאיצטריך למעוטי והא קיימא לן בפ"ק דבכורות (דף ז.) לעולם אין מתעברת לא טמאה מן הטהורה ולא טהורה מן הטמאה:


דאיעבר מקלוט כרבי שמעון - קלוט פרסותיו קלוטות ונולד מן הטהור ורבי שמעון קרי ליה טמא דתניא בכורות (דף ו:) רבי שמעון אומר גמל גמל שני פעמים אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה ואפילו עברתו מן הטהור משור גמור קאסר ליה ר"ש ופליג עליה רבי יהושע היכא דעברתו מן הטהור משור שאינו קלוט ומתירו בסימן אחד של טהרה או מעלה גרה או מפריס פרסה ודורש את זה לא תאכלו את הגמל זה אי אתה אוכל בסימן אחד אבל יש אחר שאתה אוכל בסימן אחד ואי זה זה טמא הנולד מן הטהור ועיבורו מן הטהור יכול אף עיבורו מן הטמא כלומר יכול כשם שאני מכשיר בו כך אני מכשיר בבנו אם נתעברה פרה הימנו ת"ל שה כשבים ושה עזים עד שיהא נולד משני כבשים שיהו אביו ואמו כבשים וההיא פסולא דבנו דנפקא ליה לר' יהושע מכבשים משמע ליה לרבא משה:

מי פטר גנב נפשיה - גבי בעלים:

בכבש - דאמר ליה עולה קא מחייבת ועולה משלימנא לך ולא אפסדתך תו מידי דהא יוצא בה אתה ידי נדרך:

גנב פטר עצמו - דאתשלומין דבעלים מחייב והרי הוציאו ידי נדרו ואפסידא דהקדש מיפטר דמבית האיש כתיב ולא הקדש ואליבא דר' שמעון נקט לה דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב פלוגתייהו דרבנן ור"א וטעמייהו בפרק בתרא דמנחות:

מתני' או שהיתה לו בו שותפות - קודם שגנבו לא קרינן ביה ומכרו כולו באיסורא:

הנוחר - קורעו מנחיריו עד לבו:

והמעקר - עוקר סימנין:

פטור - ואפי' לרבנן דהא לאו שחיטה היא כלל:

גמ' מאי חוץ מאחד ממאה - כלומר ממאי קאמרינן דאי שייריה הוי שיורא:

הניתר עמו - כגון מבשרו אבל שיורת עורה וקרניה וגיזותיה לא הוי שיור:

ולוי אמר - אפילו גיזותיה הוי שיור:

המעכב בשחיטה - דבר שאם ניטל הימנה נעשית בו נבילה מחיים כגון וושט או קנה או הירך וחלל שלה או כבד או אחד מבני מעיים דלא מתיר לה שחיטה אבל ידה ורגלה מן הארכובה ולמטה לא וטעמא דכולהו מפרש לקמן:

אלא לרב דאמר כמאן - אי כת"ק אפי' חוץ מגיזותיה אי כרבי אפילו ידה נמי לא:

מידי דהוי בטביחה - הוי שיור במכירה:

ור"ש בן אלעזר - לא דריש דומיא דטביחה ומיהו גיזותיה לא הוי שיור דלמיגז קיימי:

את הקיטעת - אע"ג דליכא כולה חייב דמאי דגנב הא זבין כוליה:

שותף שגנב מחבירו - פטור מארבעה וחמשה אפי' מחלק חבירו דליכא וטבחו כולו באיסורא:

שותף שטבח לדעת חבירו - משלמין בין שניהם דאיכא וטבחו כולה בחיובא דהטובח חייב על חלקו וחבירו נמי עשאו שליח והא רבינן לעיל (דף עא.) דיש שליח לדבר עבירה הכא דאמרינן תחת לרבות את השליח:

שותף שטבח שלא לדעת חבירו - פטור דליכא וטבחו כולו בחיובא דבההוא פלגא דחבריה לא נעשה שליח והוה ליה כטובח ומוכר אחר הגנב דפטור ועל חלקו נמי פטור הואיל וליכא וטבחו כולו בחיובא ואף על גב דאמרן לעיל חמשה בקר ואפי' חמשה חצאי בקר הני מילי היכא שגנב בהמת השותפין וטבחו ואחר כך הודה לאחד מהם על חלקו דבשעת טביחה הואי כוליה בחיובא והכי אמרינן בהגוזל (לקמן דף קו:) דשותף שטבח שלא לדעת חבירו פטור:

חוץ משלשים יום - אעשה בה מלאכתי:

חוץ ממלאכתה - אם תרצה לשוחטה שחוט מיד ואם תעשה בה מלאכה המלאכה היא שלי מי הוי שיור או לא:

עובר ירך אמו הוא - פלוגתא בתמורה (ל: לא.):

גנב ונתן לאחר וטבח - לא נתן במתנה דא"כ אפילו לא טבח מחייב אנתינה משום מכירה כדקתני סיפא אלא עשאו שליח לטביחה או למכירה:


והקיף - מכר באמנה ואשראי ולא קיבל דמים:

גנב ופרע בהקיפו - שהקיפו חבירו פרקמטיא באשראי ופרע לו בהמה זו:

מתני' וטבחו ומכרו חוץ מרשותו - כשהוציא מרשותו נעשה עליו גנב (לרב יהודה) וקנאו:

או שגנב חוץ מרשותו - קנאו במשיכה מיד ונעשה גנב עליו אבל גנב וטבח ומכר ברשותו פטור דלא נעשה עליו גנב:

היה - גנב מושכו ויוצא פטור מכלום:

הגביהו - אפי' ברשות בעלים שהרי הגבהה קונה בכל מקום במסכת קדושין (דף כה:):

נתנו - בעליו לבכורות בנו לכהן בה' סלעים של פדיון הבן. ל"א נתנו גנב לבכורות בנו ונתנו לו שם במקום שגנבו לשומר חנם ולשואל:

היה מושכו - הכהן או בעל חוב או השומר ומת ברשות בעלים:

פטור - הגנב מכלום ולשון אחרינא עיקר האי חייב אגנב קאי דמחייב גנב בקנין שלוחיו דאי בנותנו בעליו מאי חייב נהי דשואל מצי למימר חייב באונסין אלא שאר שומרים מי חייבי במתה כדרכה ועוד לגבי כהן ובעל חוב מאי חייב ופטור איכא הפסיד ולא הפסיד מבעי ליה:

גמ' תיקנו משיכה בשומרים - שלא יתחייב שומר בשמירה עד שימשוך:

מאי לאו - היה מושכו שומר ומת חייב גנב במשיכת שומר:

לא גנב - והכי קאמר נתן בעל הבית לבכורות בנו כו' ובא גנב לגונבו משם היה מושכו ויוצא כו':


שכירות דמטלטלי - שהשכיר לו כליו:

בני שטרא נינהו - בתמיה הא לא מקנו מטלטלין אלא במשיכה כדאמרינן בקדושין (דף כו.) ונהי נמי דמקנו בכספא לענין קבולי מי שפרע מיהו בשטר לא מיקנו מידי דדברים בעלמא נינהו כדאמרינן בהזהב (ב"מ דף מט.) דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה:

שהטמין בחורשין - שנטמן ביער לגנוב בהמות הרועות שם:

וכיון דראוהו גזלן הוא - ולא דומה לגנב בפני שנים דהתם אע"ג דחזו ליה שאר אינשי לא מיסתפי מינייהו דמימר אמר לא מינייהו שקילנא מידי אבל חורשין מרעה לכל היא ולא ידע דמאן ניהו הך בהמה וכיון דלא מיסתפי מכולי עלמא גזלן הוא:

החמירה תורה - לשלם כפל ארבעה וחמשה:

השוה כבוד עבד - לא ירא מבני אדם כדרך שלא ירא מהקב"ה אבל גנב לא השוה עבד לקונו אלא כיבד העבד יותר מקונו שהוא ירא מבני אדם ומעין של מעלה לא נזהר:

לסתיר עצה - כמו להסתיר יועץ במסתרים לגנוב להרע:

שה שהרכיבו - הגנב על כתיפו וזלזל את עצמו בו לפיכך היקל הקב"ה עליו בתשלומין:

מתני' אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל - משום ישוב א"י שמבעיר את השדות וכל שדות א"י סתמן דישראל:

אבל מגדלין בסוריא - ארם צובה דדוד כיבשה וקסבר דלא שמיה כיבוש והויא כחוצה לארץ ובחוצה לארץ מותר לגדל דלא חיישינן לישוב ואם יפסידו שדות אחרים ישלמנה:

אין מגדלין תרנגולין בירושלים - אפי' ישראל:

מפני הקדשים - שישראל אוכלים שם בשר שלמים ותודה ומעשר בהמה ודרך תרנגולים לנקר באשפה שמא יביאו עצם כעדשה מן השרץ ויטמאו את הקדשים:

ולא יגדלו כהנים תרנגולין - בכל א"י:

מפני הטהרות - שהכהנים אוכלין תרומה הן צריכין להזהר בטהרתן:

חזירין - טעמא מפרש בגמרא:

את הכלב - מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו:

נישובים - פחים שלא ילכדו בהן יוני בני הישוב:

שלשים ריס - ארבע מילין:

גמ' בחורשין - ביערות כדמתרגמינן ביער חורשא:

בהמה גסה - צריכה בישוב למשאוי ולחרישה:

שלא ישהה האחרונה שבהן שלשים יום - לקח בהמות קודם לרגל שלשים יום וסמוך לרגל לא יאמר הריני שוחט את המוקדמות ומאחר את האחרונות אף לאחר הרגל עד מלאות שלשים יום למקחן:


והטבח - המקבץ את הבהמות ליום השוק:

לוקח ושוחט או לוקח ושוהה - עד יום השוק שלשים יום למקחו:

ובלבד שלא ישהה את העגונה - המאוחרת למקחו שלקח סמוך לעת השוק לא ישהה אותה לאחר יום השוק להשלים שלשים יום למקחה:

העגונה - מאוחרת כמו הלהן תעגנה (רות א) תאחרנה מלהנשא:

אלא קושרה - ורבנן פליגי עליה דרבן גמליאל:

גונח - פלידר"א צועק מפני כאב הלב לא היה יכול להשיב רוחו:

לסטים מזויין - רועה בשדות אחרים וגוזל את הרבים:

שהיו מרעין - בהמה דקה שלהן בחורשין:

ואע"פ שהיו חורשין סמוך לבתיהם - ולא היו רועין בשדות אחרים ומשום חורשין ליכא גזל דאמר לעיל אבל מגדלין בחורשין ולקמן (דף פא.) נמי בתקנת יהושע תיקן שלא יקפיד בעל היער על כך אפי' הכי נענשו מפני ששדה קטנה היתה ביניהם ושל אחרים היתה:

רועה - בהמות שלו:

שעשה תשובה - שלא לגדל בהמה דקה עוד:

כלבים וחזירים - תנן במתניתין דאסור לגדלן:

חיה דקה - צביים ושועלין:

כלבים כופריים - קטנים וננסים הם ל"א כלבים גדולים של ציידים ואין מזיקין:

חולדות סנאין - גדילות בסנה:

לנקר את הבית - מן העכברים:

וורדני - סנה:

דקטיני - דקים:

דמתתאי שקיה - שוקיה גוצין:

בבבל כארץ ישראל - שמיום גלות יכניה רבו שם תלמידים ונתיישבו שם בישוב קבוע:

דידך מאי - הלא יש לך בהמה דקה:

חובה - שם אשתו:

תקברינהו לבנה - שאתה סומך עליה והיא אינה יכולה לשמור:

מכי אתא רב לבבל - רבו מתיישבין שם מפני ישיבתו לישנא אחרינא הוא בא ולמדנו להזהר בכך שראה שם רוב ישראל וישוב קבוע:

שבוע הבן - ברית מילה על שם שעברו עליו שבעה ימים:

ישוע הבן - משתה שעושין לפדיון הבן בכור ישוע מתרגמינן פורקן כמו פדיון:

רב לא עייל קמיה דשמואל - טעמא אמרינן לקמן:


שמואל לא עייל קמיה דרב אסי - שהיה גדול ממנו ורב אסי תלמיד של רב הוה:

מאן נתרח - מי יתאחר מבחוץ ויבא אחרונה יחידי:

נתרח שמואל - בחוץ ויבואו רב ורב אסי רב ואח"כ תלמידו:

מלתא בעלמא הוא דעבד לשמואל - שמואל קטן שבכולן היה וזה שאין רב נכנס לפניו טיבותא ויקרא הוא דקא עבד ליה משום מעשה דלטייה לשמואל בשמונה שרצים (שבת דף קח.):

אדבריה עליה - הטעינו עליה לנהוג בו כבוד:

אדהכי והכי - דהוו מסרבי אתא שונרא וקטעיה לידא דההוא ינוקא:

חיורא - מועד להזיק אדם:

מתריעים - בצבור ובתחנה ובשופרות ובחצוצרות במסכת תענית:

חיכוך - שחין שמתחכך האדם עליה פרוטי"ר בלע"ז:

ודלת הננעלת - על האדם מהיות מצליח:

לא במהרה תפתח - ונפקא מינה לאפושי ברחמי:

מלתא דנפשיה - בב"ב בהשותפין (דף יב:) דאימנוה לאותוביה ברישא ולא איסתייעא מילתא:

והלוקח בית - מנכרי:

אונו - שטר מכירה:

לא היו מתריעין - בשבת:

צועקין - ביחיד:

יבש - קשה מלח:

אבעבועות פורח - בפריחתו דהיינו מבחוץ הוא מבעבע דהיינו לח מכלל דבפנים הוי יבש:


שיהו מרעין - בהמות החורשין ושלא יקפיד בעל היער על כך:

ומלקטין עצים - משדה חבירו וכן עשבים למאכל בהמה:

חוץ משדה תלתן - דמעלו לה עשבים הגדילות עמה והתולשן מפסיד את התלתן תלתן מין קטנית ושמה פנגרי"א:

וקוטמין נטיעות - מן האילן קוטם בד ליטע או להרכיב ולא יקפיד בעל האילן:

חוץ מגרופיות של זית - הקוצץ זיתיו לשרוף מניח שתי גרופיות מלא שני אגרופין כדאמר בהמוכר את הספינה (ב"ב דף פ.) והן מחליפות ומוציאות בדין ומשם אין לקטום נטיעה מפני שמפסיד את הגרופיות:

בתחילה - מחדש וכל שכן מעיינות ישנים שהיו מימות יהושע:

ומחכין - ומטילין חכה לצוד דגים:

בימה של טבריא - ואע"פ שבחלק נפתלי היתה כולה כדאמרינן לקמן:

שלא יפרוס קלע - דרך ציידים לתקוע יתידות ולעשות גדרי קנים במים להלכד שם דגים וקורין לו במקומינו גזר ובארץ אשכנז קורין לו ווכ"א (שלא יפרוס קלע) מפני שמעכב ומעמיד את הספינה:

לאחורי הגדר - לקמן מפרש לה לא נצרכה אלא ליטול הימנה צרור לקנח ואע"פ שפורץ את הגדר:

ומהלכין בשבילי הרשות - סתם בני אדם משהכניסו תבואתם עד שעת הזריעה מפקירים שדותיהם ליכנס בהן כל אדם לקצר את הדרך שלא יקיף והן נקראין שבילי הרשות לפי שברשות עושין והתנה יהושע שלא יקפידו על כך:

עד שתרד רביעה שניה - זמנה בי"ז במרחשון כדאמרינן בתענית (דף טז.) ומאז והלאה הזרעים צומחות וקשה לה דריסת הרגל:

ומסתלקין לצידי הדרכים - בכל עת ואפי' בזמן שהתבואה בשדות הפקיר לכל אדם להסתלק מן הדרך מפני היתידות וליכנס לגבול שדה חבירו ולילך על המיצר אצל הדרך:

מפני יתידות הדרכים - בימות החמה יבש הטיט ונעשה כיתידות מקום דריסת האדם ובהמה שדרסו שם בימות החורף ונעשו כשחיתות:

מפסיג - מנתק זמורות הנושבות המעכבות אותו ועולה ויורד עד שמוצא את הדרך:

מקומו - מקום שנפל שם בעת מותו קנאו לקבורה ואין בעל השדה מעכב עליו:

דקה - בהמה דקה ביער גסה שאינה מכלה את האילנות:

אבל בתלושין - אחרי שטרח עליהן בעל השדה ותלשן אסור ליטלן דדעתיה עלייהו:

יבישין - דעתו עליהם לאור:

אין מחייבין אותו לעקור - העשבים ממנה משום כלאים לפי דבעל כרחו עתיד ליטלו שמפסיד את התלתן:

כאן - שהתלתן עומדת ליזרע:

כאן - שזרעה לאכול הזירין טודילי"ש בלע"ז:

דמירכבא - מתפשטת וגודלת על העשבים ונעשין לה סמיכה כעין דלת של כרם:

ומנא ידעינן - אם זרעה לאדם דשרי ליה למלקט מן העשבים בתנאי יהושע:

משארי - עשויים כערוגות:

בזית כביצה - כשיעור גובה ביצה צריך להניח מן הזית מלמטה סמוך לגזע:

מן הפקק ולמעלה - מותר לקטום פקק קשר:

מאיבו של אילן - מפריו כלומר מענפין הרכין ודקין:

ולא מחודו - מענפין גדולים וגסין כאילן גמור. ל"א מחובו של אילן ממחבואתו מקום שיש ענפין הרבה דהיינו באמצע גבהו ולא מחודו מלמעלה ענף האמצעי שהוא עליון ועיקר האילן מתשובות הגאונים:

מן החדש - בד שגדל וניתוסף בשנה זו שעדיין אין עושה פרי:


ולא ממקום הרואה את החמה - סביבות צדדין מבחוץ מפני שהוא עיקר האילן שהחמה מבשלת שם את הפרי וממתיקו:

מלא חבל חרם - מלא חבל של מצודה היה לו בדרומה מן היבשה למשוך רשתו חרם כמו מצודים וחרמים (קהלת ז):

בחזקת כל השבטים - כל מי שירצה יטול דהא כמטלטלי ושאר השלל והמלקוח היו:

וכן אתה מוצא בכנעני - אע"פ שכתוב כאן הר האמורי אף כנעני ופריזי כך היו להם וישראל שירשו היה להם לכל אחד הר ושפלה ונגב ועמק ארץ שדות ובקעות שקורין כנפיינ"ה לכן נקראת נגב שכל שעה היא נגובה שאין שם צל אילנות וחמה זורחת ומנגבתה:

אמר ליה לשמעיה - בחול:

שרקיה - טחיהו בטיט וחברהו יפה:

והא - קרקע דידן:

אפילו טל - ירד עליה בלילה קשה לה דריסת הרגל ממחרתו:

אפילו בחוצה לארץ - וכ"ש בבבל שמצויין שם שיירות ועוברין ושבים והוצרך להתנות:

מפסע ואזיל - מיתד ליתד פסיעות גסות ולא היה רוצה להסתלק אל מצר השדה:

גדולתו - שהוא מראה לנו שהוא ירא שמים מאד ואינו חושש לתנאי שהתנה יהושע ומחזי כיוהרא:

בגיזרא דפרזלא - כלומר נדוי:

מאי וכן - פשיטא מאי שנא איהו מחבריה:

והשבותו - את גופו משמע שאם טעה חבירך אתה צריך להעלותו לדרך:

דאורייתא בי מצרי - יקיף סביבות מצרי הכרמים ולא יעבור בתוכם ויפסידם:

איסרטיא - רה"ר ט"ז אמה:

שדה בור - מכאן לאיסרטיא ושדה ניר מכאן מפנהו לשדה בור ניר חרוש ולא זרוע:

מפנהו - אלמא לא קנה מקומו דאי קנה מקומו מצי בעל השדה של ימין ושל שמאל לעכוביה:

על המיצר - מוטל ברוחב הדרך ועוברין ומאהילין עליו עושי טהרות ומטמאות:

כל שלשים יום - שלשים יום רשאי להניחו שם:

דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה - בפרק הגוזל בתרא:

נחיל - של דבורים שהלכו לשדה חבירו ונתיישבו על שוכתה של אילן ואם יטול אחד אחד הן פורחות ואובדות מאחר שנתנו עיניהן באותה שוכה לפיכך קוצצה ונותן לו דמים:

ומציל דובשנו - זה בא בכדו של יין וזה בא בכדו של דבש ונסדקה חבית של דבש וכן זה בא בחבילת פשתן על חמורו וזה בא בחבילת עצים ומת חמורו של בעל פשתן יפרק זה את עציו וטוענו:

דר' יהודה - ודרבי ישמעאל יחידאי נינהו וברייתא דעשרה תנאים סתמא היא:


והא כי אתא וכו' - ומתניתא הויא תיובתא דקתני עשרה ותו לא ור' יוחנן אמורא הוא וקשיא ליה מתניתא:

רבי יהושע בן לוי - אמרינהו ולא מתניתא דרבי יהושע בן לוי אמורא הוה ורבי יוחנן פליג עליה:

ומכבסים - בגדיהם לכבוד שבת:

ואוכלים שום - לקמן מפרש טעמא:

ושתהא אשה משכמת - ביום שהיא צריכה לאפות ואופה שחרית כדמפרש שתהא פת מצויה לעני המחזר:

סינר - דוגמת מכנסים קטנים:

האשה חופפת - במסרק ביום טבילתה משום חציצה לקמן פריך הא דאורייתא היא:

רוכלין - מביאים בשמים לנשים להתקשט בהם:

מחזירין בעיירות - ולא יוכלו בני העיירות לעכב עליהם:

משום יושבי קרנות - יושבי חניות כל ימות החול עוסקין בסחורה ואין קורין בשני ובחמישי תקון בגינייהו קריאה יתירה:

רשומות - מקראות:

עשרה בטלנין - בני אדם כשירים בטלין ממלאכתן לעסוק בצרכי ציבור ולבא קודמין לבית הכנסת כדי שיהו מצוין עשרה לעת התפלה ומתפרנסים משל צבור:

משום עונה - שמצות עונה בלילי שבת כדרב יהודה והשום מרבה את הזרע כדלקמן:

משחין - מחמם את הגוף:

מכניס את האהבה - מתוך שמשמח את הלב:

משום צניעותא - להתרחק מן העבירה:

בשרו במים - משמע שיגע בשרו למים:

דמאוס - מלוכלך:


חפיפה - במסרק להרחקה דמילתא:

לדברי תורה - שלא ישנה עד שיטבול:

אין הבית חלוט בה - כדין בתי ערי חומה אלא גאולה תהיה לו אם ירצה לגאול ואם יגיע יובל יוצא ביובל כבתי ערי חצרים:

זיזין - קורות יוצאין מן הכתלים:

גזוזטראות - אולדליו"ר בלע"ז על פני העלייה מבחוץ:

כבשונות - משרפות סיד לקדירות:

גינת ורדין - כך שמה והיא היתה צריכה לקטורת והיינו כיפת הירדן כריתות (דף ו.) על שם שדרך הורד לגדל על שפת הירדן:

אין מלינין בה את המת - מת בה אדם באותו היום קוברים אותו מיד:

עריך - משמע שאתה יודע למי מיוחדת היא:

אהל הטומאה - שמא יהא כזית מן המת מוטל בארץ והגזוזטראות מאהילות עליו ועל אנשים הרבה ונמצאת מרבה את הטומאה:

משום שרצים - דרכן ליגדל באשפה ומרבים טומאה לפי שמתים שם ומטמאים הקדשים שבירושלים:

קוטרא - עשן שמשחיר את החומה וגנאי הוא:

סרחון - עשבים רעים הגדילים שם וזורקין בחוץ ועוד דרך גנות לזבלן ויש סרחון:

משום קדשים - שתרנגולין מנקרין באשפה ומביאים בשר שרצים בפיהם ומטמאין את הקדשים:

גמרא - מסורת היא בידינו ואין טעם לדבר:

הורקנוס ואריסטובלוס - אחים היו ומריבין על דבר המלוכה:

היו משלשין - אותם שבפנים מורידין מעל החומה דינרין מתרומת הלשכה בקופה לאותן שבחוץ לקנות תמידין:

נעץ צפרניו - תקע שכן דרך חזיר כשגוררין אותו:

ועל אותה שעה שנינו - במנחות (דף סד:) מעשה שבא העומר שהיה רגיל לבא מן הקרוב לירושלים אותה שעה בא מגנות צריפין רחוק מירושלים לפי שהחריבו בני המצור את תבואות השדה:

מבקעת עין סוכר - שם מקום:


לשון סורסי למה אלא או לשון הקודש או לשון יוני - הוא לשון צח וסורסי לשון נלעג הוא:

פרסי - לשון נאה מארמי בארץ ישראל הסמוכה ליון נקט יוני ובבל הסמוך לפרס נקט לשון פרסי:

חכמת יונית - בני פלטין הקרובים למלכות מספרין בה:

עיני עוללה לנפשי - לא גרסינן מאי דכתיב כלומר כך אמר רבן שמעון קורא אני על עצמי המקרא הזה שיש עלי לעולל עיני בבכי ודמעה מכל משפחות העיר:

ילדים - בחורים:

המספר קומי - לפנים במצח:

מדרכי האמורי - שמספרים מלפניהם ומשיירין בלורית מאחריהן ל"א דרך רומיים לגלח שער שלמעלה מן האוזן בתשובת הגאונים:

לספר - מרקא בין ישראל לעובדי כוכבי' וצריכה שימור:

בארור - כדתניא לעיל ארור ישראל שיגדל חזירים:

בבל - שם המדינה ועיר אחת שבה נקראת נהרדעא ואותה העיר סמוכה לספר ואשמועינן רב נחמן דהואיל ויש בבבל ישוב קבוע וישראל הרבה מותר לגדל כלבים בעיר הסמוכה לספר כאילו היא מארץ ישראל:

ניבי - ינייבי"ש ל"א ארבע שיני הכלב הארוכות שבהן נושך כך שמעתי (חולין דף נט.) (בבכורות):

שקילי טיבותיך - נטולה היא טובתך ומוטלת על הקוצים (שלא קשרת את הכלב) מה שאתה מנחמני הבל:

כבר נד - ונעקר ממקומו:

מרחיקין את השובך - שלא יפסידו תבואה ופירות שסביב העיר:

כרסייהו בחמשים מליא - במה שהן מלקטות ומנקרות בקרקע מלאין בחמשין אמה הלכך לגבי אכילת תבואת עיר אין לחוש ביותר:

בישוב כרמים - שהולך מכרם לכרם עד למרחוק:

בדידיה - שאותן שובכין שלו ומשום יוני שובכין שלא ילכדו בפחין אין לחוש דשלו הן אבל יש לחוש ליוני הישוב שבאין דרך השובכין למרחוק:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/בבא_קמא/פרק_ז"