פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

מרובה מדת תשלומי כפל ממדת תשלומי ד' וה'. שמדת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים. ומדת תשלומי ד' וה' אין נוהגת אלא בשור ושה בלבד: הא דכפל נוהג בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים ילפינן בגמרא מהך קרא דכתיב על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבידה וגו' ועל כל אבידה ריבויא הוא דמרבינן כל דבר. ומשור וחמור ושה ממעטינן שטרות וקרקעות ועבדים. ומשלמה ממעטינן דבר שאין מסויים מכפל ושבועה. כההיא דתנן בשבועות פרק שבועת הדיינין דף מב: אין נשבעין אלא על דבר שבמשקל ושבמידה ושבמנין. לאפוקי בית מלא מסרתי לך כיס מלא מסרתי לך וזה אומר מה שהנחת אתה נוטל זה אומר מנורה גדולה וזה אומר מנורה קטנה פטור. זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון זה אומר בת עשר ליטרין וזה אומר בת חמש חייב. אי נמי דבר שאינו מסויים כההיא דפרק הזהב דף מז. מה נעל דבר מסויים אף כל דבר מסויים לאפוקי חצי רימון וחצי אגוז דלא. והא דמידת תשלומי ד' וה' אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד ולא ילפינן ליה שור שור משבת להיותו נוהג אף בחיה ועוף. ילפינן לה בגמרא משור בתרא ושה קמא דמייתרי: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל. טבח ומכר משלם תשלומי ד' וה'. דתרי קראי כתיבי אם ימצא הגנב ישלם ואם לא ימצא הגנב אם ימצא הגנב ישלם מוקמי' לה בגנב עצמו. ואם לא ימצא הגנב בטוען טענת גנב. ואם המצא תמצא בידו הגניבה דרשינן מיניה אם המצא בעדים תמצא בדיינין פרט למרשיע את עצמו. אע"ג דכתיב קרא אחרינא אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו. תרוייהו צריכי חד למודה בקנס בלא עדים וחד למודה בקנס ואחר כך באו עדים. כרב דאמר לקמן פטור. וטוען טענת גנב אין משלם כפל אם לא שנשבע תחלה. דכתיב אם לא ימצא הגנב כלומר אם לא ימצא כמו שטוען שנגנב ממנו אלא הוא עצמו גנבו ונקרב בעל הבית אל האלהים כבר קודם שנמצא שגנבו לשבועה. דילפינן שליחות יד דשומר חנם משליחות יד דשומר שכר מה להלן שבועה דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו וגו' אף כאן שבועה. ודוקא כשטוען שנגנבה אבל אם טוען שנאבדה אינו משלם כפל דדרשינן גנב הגנב למעוטי טענת אבד: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל שנאמר על כל אבידה וגו' אם טבח ומכר משלם תשלומי ד' וחמשה דאיתקש טענת גנב לגנב: תניא אם המצא תמצא בידו אין לי אלא ידו גגו חצירו וקרפיפו מנין תלמוד לומר המצא תמצא מ"מ. דהוה מצי למיכתב המצא המצא או תמצא תמצא ומדכתב המצא תמצא שמע מינה תרתי פרט למרשיע את עצמו והך דרשא:

סימן בעריכה

אמר רב קרן כעין שגנב. תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. ומסיק דביוקרא וזולא קאמר רב. ולא כגון דהוי מעיקרא שויא זוזא והשתא שויא ארבע דהאמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבע תברה או שתייה משלם ארבע איתבר ממילא משלם זוזא. אלא כי קאמר רב כגון דמעיקרא שויא ארבע והשתא שויא זוזא. קרן כעין שגנב מילתא דפשיטא הוא דאילו איתברה ממילא על כרחך משלם ארבע. דבשעת שבירתה לאו מידי קעביד. ואפילו איתבר בפשיעה דגזלן לא מקבל עליו שמירתה ואשעת גזילה קמחייבת ליה וההיא שעתא הויא שויא ארבע. וכ"ש אי תברה או שתייה הוה משלם דאם לא כן מצינו חוטא נשכר. ומגניבה וחיים דריש דוקא אחייה לקרן כעין שגנב הא כפל ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. דלגופיה לא איצטריך כדפריש' אלא לדיוקא. ועוד דסברא הוא דקרן נתחייב בשעת גניבה אבל כפל ארבעה וחמשה לא מחייב עד שעת העמדה בדין דאי מודה מיפטר. ובשעת העמדה בדין דכפל כמשמעותו כשויו עתה כשיגמר הדין. אבל לענין ארבעה וחמשה שמין כמה היה שוה בשעת טביחה ומכירה דההיא שעתא קמחייב. ואם נתייקרה קודם העמדה בדין לא משלם כי השתא. דאפילו קרן אם נתייקרה ואיתבר ממילא משלם כדמעיקרא כיון דהשתא לאו מידי קעביד. וכן אם הוזל אזלינן בתר עידן דטביחה ומכירה. וכחשא דממילא ושבחא דממילא לענין קרן כדיוקרא וזולא דמי. וכחושה והשמינה בין לענין קרן בין לענין כפל ארבע וחמשה משלם כעין שגנב דאמר ליה אנא מפטמינא ואת שקלת. וכן שמינה והכחישה משלם כעין שגנב דמה לי קטלא כולה ומה לי קטלא פלגא ובנתפטמה ממילא כתבו בתוספות דלענין כפל ארבעה וחמשה נמו משלם כעין שגנב משום דאמר ליה שמינה גנבי מינך. והביאו ראיה מר' חנינא דאמר לקמן בשמעתין ע"ב דאמר ליה תורא גנבי מינך אע"ג דלא חשיב ליה שינוי ואם כן הוא הדין נמי פיטום דממילא. ורב אלפס כתב דדוקא כחושה והשמינה משלם כפל ד' וה' כעין שגנב משום דאמר ליה אנא מפטמינא ואת שקלת. וסברא דידיה משום דקיימא לן הלכה כר' אילעאי דאמר גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו. טבח ומכר שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר דתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ואמרינן כל לאיתויי מאי לאיתויי הא דרבי אילעאי וכו'. וכיון דהלכה כרבי אילעאי ליתא להא דרבי חנינא דאמר תורא גנבי מינך. והא דמשלם תשלומי כפל כעין שגנב משום דקנייה בשינוי. אבל פיטום דממילא משלם כדהשתא והכי מסתבר. והא דקאמר טלאים כדמעיקרא משום דקנייה בשינוי: אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא. התוספות כתבו דרבה איירי בשינוי מעשה שחוזר לברייתו. ולקמן בפרק הגוזל דף צג: משמע דשינוי החוזר אינו קונה. וביאוש בגזלה פליגי רבה ורב יוסף. רבה סבירא ליה דקונה אלא דמספקא ליה אי דאורייתא אי דרבנן. ורב יוסף סבר דאף מדרבנן לא קני וקיימא לן כרבה וקני יאוש לחומרא בעורות של בעל גנב ואם קידש אשה בגזילה אחר יאוש צריכה גט. דרבה סבר דלכל הפחות קני מדרבנן אבל מדאורייתא קיימא לן דיאוש לא קני כעולא וכרב נחמן וכרב ששת וכרבי יוחנן דף סז. אבל יאוש ושינוי רשות או יאוש ושינוי השם גרוע קונה מדאורייתא. ושינוי השם מעליא כגון טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור קנה מדאורייתא. וגנב שמכר בין לפני יאוש בין לאחר יאוש חייב כרב נחמן דהלכתא כוותיה בדיני וכרבי יוחנן דהלכתא כוותיה כנגד רב ור"ל:

סימן געריכה

צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה. ומיירי בצינור שעשוי לקבלה שיש לו ארבע לבזבזין אלא שמצד אחד הוא נמוך והמים עוברים על שפתו. או שיש בו נקב ומקבל מים מתחת הנקב אבל אם היה פרוץ לגמרי מרוח רביעית אין פוסל את המקוה. כדתנן פרק ד' דמקואות המניח טבלא תחת הצינור אם יש לה לבזבזין פוסלת את המקוה. פירוש לבזבזין מארבע רוחותיה. ותנן נמי התם סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע אינו פוסל את המקוה. אי נמי אפילו בצינור פרוץ משתי רוחות איירי כגון שחקק בו לקבל צרורות שלא יעכבו הלוך המים. כדתני בפרק ד' דמקואות החוטט בצינור לקבל צרורות בשל עץ כל שהוא ושל חרס רביעית. וחטיטה דהתם היינו חקיקה דהכא ודוקא כשהמים נופלין מן הצינור למקוה. אבל נפלו מן הצינור לקרקע ומן הקרקע למקוה המשכה היא. ואם יש במקום עשרים ואחת סאין מי גשמים כשר. כדאמרינן בפרק קמא דתמורה דף יב: דשאיבה מטהרת ברבים ובהמשכה. והא דמים שאובין פוסלין את המקוה היינו דוקא כשהמקום חסר. אבל מקוה שלם כל מים שאובין שבעולם אין פוסלין אותו. דתנן בפ"ו דמקואות מ"ח היה בעליון ארבעים סאה ובתחתון אין בו כלום ממלא בכתף ונותן בעליון עד שירדו לתחתון ארבעים סאה. וכיון שנותן בעליון עד שיתמלא התחתון ע"כ הוו מים שאובין רובא. ועוד תנן התם פ"ז מ"ג נפל לתוכו יין או מוהל ושינו את מראיו פסול. כיצד יעשה ימתין עד שירדו גשמים ויחזרו מראיו למראה מים. ואם יש בו מ' סאה ממלא בכתף ונותן לתוכו עד שיחזרו מראיו למראה מים. וכן מוכיחות כמה משניות וכמה ברייתות במסכת מקואות. ובלאו ראיה נמי סברא היא. דהא בהשקה נעשו זרועין ליטהר מטומאתן ביצה דף יז: וה"ה להטביל בהן. והא דתנן בפ"ז דמקואות ומייתי לה בפ' הערל דף פב: נתן סאה ונטל סאה כשר ומפרש עד רובו אבל טפי לא מוקי לה ר"ת במי פירות דאמי פירות ושאר משקים קתני לה אבל מים שאובין אפילו טובא. והכי תנן התם ומי פירות וכו' פעמים מעלים ופעמים אין מעלים כיצד מקוה שיש בו מ' סאה חסר אחת נפל מהן סאה לתוכו לא העלוהו. היה בו ארבעים סאה נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו ולא מיבעיא מים שאובין שנפלו למקוה שהוכשרו בתערובות להטביל בהן אלא אפילו מקוה שכולו שאוב ונתחבר למקוה כשר דרך נקב כשפופרת הנוד כשר להטביל בו. דמהניא זריעתו להיות כמקוה עצמו. דסברא הוא כדפרישית כיון דמטעם זריעה טהרינן מטומאתם הכי נמי הוכשרו מפסלותם וכשר להטביל בהם. וראיה מהא דתנן בפ"ו דמקואות ג' מקואות בזה כ' ובזה כ' מים כשרים ובזה כ' מים שאובים היה שאוב מן הצד וירדו ג' וטבלו ונתערבו. המקואות טהורין והטובלין טהורין. לפי שנתערבו שני המקואות הכשירים והיו בהן מ' סאה ושוב לא נפסל אפילו נפל לתוכן השאובין ואותו שטבל בשאוב עלתה לו נמי טבילה כיון שנתחבר חבור למקוה שלם. ואפילו נתחבר האמצעי לשאוב קודם שנתחבר לכשר לא הוי כשלשת לוגין שפוסלין את המקוה החסר. כיון שנתחבר גם לכשר קודם שנפלו השאובין לתוכו. ועוד שדרך המשכה נתערבו. ועוד תניא בתוספתא פ"ה היו בו מ' סאה ונפל לתוכו יין ונשתנו מראיו של חציו הטובל בין במקום היין בין במקום המים כאילו לא טבל. היה שאוב והשיקו במקום היין זה וזה לא טהר. השיקו במקום המים מקום המים טהר מקום היין לא טהר. והא דתנן פ"ג דמקואות בור שהוא מלא מים שאובים והאמה נכנסת לו ויוצאה ממנו לעולם הוא בפסולו עד שיתחשב שלא נשארו מן השאובין ג' לוגין. התם מיירי שלא היו המים של האמה מ' סאה קודם חבורן למי הבור. והא דקתני בפ"ה דמקואות מעיין שהעבירו על גבי השוקת פסול ולא מתכשר במה שהוא מחובר למעיין ומעיין מטהר בכל שהו. ואין לומר דשאני שוקת שהוא כלי וגרע ממים שאובים המכונסים בגומא. דהא בתוך כלי עצמו מותר לטבול כשהוא מחובר למקוה. דאמרינן בפרק חומר בקדש דף כא: שמטביל כלי בתוך כלי שיש בפיו כשפופרת הנוד. וי"ל דהא דמעיין מטהר בכל שהו היינו לטבילת כלים. אבל לטבילת אדם בעינן מ' סאה כדאמרינן פרק חומר בקודש דאמר רבא מקוה שחלקו בסל ובגרגותני הטובל שם לא עלתה לו טבילה דהא ארעא כולה חלחולי מיחלחלא ובעי מ' סאה במקום אחד. והתם במים נובעים איירי דמי הגשמים לא מחלחלי. הלכך פסול השוקת לטבילת אדם הואיל ואין מחובר למים שיש בו מ' סאה. ובמסכת מקואות פירשנו פירוש הגון. והא דאמרינן בירושלמי דפרק אמר להם הממונה גבי ים שעשה שלמה רבי שמעון בר קיסנא בשם רבי חייא היכי הוות בית הטבילה לכהנים והלא כלי הוא. ומשני כההיא דדרש ריב"ל אמת המים מושכת לו מים מעין עיטם והיו רגלי השוורים פתוחים כרמונים. משמע משום דמוציא רימון הוציאו מתורת כלי אבל אם היה כלי אין מטבילין בו ואע"פ שהיה מושך למעיין. מפרש ר"ת מוציא רימון דנקט לאו לאפוקי מתורת כלי אלא שיבואו המים בשפע. דלהשקה סגי בשפופרת הנוד. והמקשה לא היה יודע שהיו מחוברין כלל. ודוחק הוא ולפי מה שפירש במסכת מקואות ניחא: שאני שאיבה דרבנן היא. אר"י דאפילו מקוה שכולו שאוב כשר מן התורה. והביא ראיה מהא דתניא בתוספתא דמקואות פ"ב מקוה שהניחה ריקן ובא ומצאה מלא כשר מפני שזה ספק שאובים למקוה. ומדקאמר שהניחה ריקן ולא קאמר שהניחה חסר משמע שלא היו בו מים כלל ומכשר ליה מספיקא. אלמא אפילו כולו שאוב אין פוסל אלא מדרבנן והלשון מוכיח כן דקתני מפני שזה ספק מים שאובין דמשמע מפני שזה ספק שאיבה שהיא מדרבנן. ועוד הביא ראיה מפרק קמא דפסחים דף יז: דאמרינן משקה בי מטבחיא בכלים טמאים בקרקע טהורין. ומפרש התם דבקרקע טהורין משום דחזו להטביל בהן מחטים וצינורות. אלמא אפילו כולו שאוב חזי לטבילה מדאורייתא דבכולו שאוב איירי מדמפליג בין כלים לקרקע. וסתם משקה בי מטבחיא נמי שאובין הן. ומה שפירש רשב"ם דכולו שאוב פסול מדאורייתא והביא ראיה מת"כ פרשת שמיני יכול מילא על כתיפו ועשה מקוה יהיה טהור ת"ל אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים. לאו ראיה היא דההיא דרשה בת"כ אסמכתא בעלמא היא. וטובא איכא מילי דרבנן דאסמכינהו אקראי בת"כ. כגון מעשר פירות וירק ודריש להו בסיפרי מקראי. וכן דימוע דריש ממקדשו ממנו. ובנדה פרק יוצא דופן דף מז. מוכח דדימוע דרבנן. וכן אין רוכבין על גבי בהמה ואין עולין באילן דריש ליה בת"כ משבת שבתון. והא דפסלינן שאיבה משום גזירה דלמא אתו למיטבל בכלים וטבילה בכלי פסול מדאורייתא דבעינן מקוה דומיא דמעין שהוא בקרקע. והחמירו לפסול אף בשלשה לוגין משום דחשיבי וחזו לרחיצה כדאמרינן בפרק קמא דשבת דף יד. בתחלה היו טובלין במי מערות סרוחין והיו נותנין על גבן ג' לוגין מים שאובין. ורבינו שמשון הקשה על דבריו דמההיא דמייתי ראיה מתוס' דמקואות אדרבה מהתם משמע דשאוב כולו פסול מדאורייתא דקתני מפני שזה ספק מים שאובין וחזקת המקואות כשרות. פירוש העושה מקוה כדי לטבול בו עושהו אם כן אינו ממלאהו מים שאובין אלא במיס כשירין לטבילה. משמע דוקא משוס חזקה הוא דכשר הא לאו הכי פסול משוס דהוי ספיקא דאורייתא. תדע דתני סיפא צינור המקלח מיס למקוה ומכתשת נתונה בצדו ספק מן הצינור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסולה מפני שהפסול מוכיח. ואם יש בו רוב מקוה כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה. ומדמכשרינן כשיש בו רוב מים מספק ובשאין בו רוב מים פסלינן מספק מפני שאין כאן חזקת המקואות כשרות שהפסול מוכיח שהמכתשת נתונה בצדו ויכולני לומר שנפל למכתשת כמו שנפל למקוה. אלמא מקמי דהוי רוב מקוה הוי שאוב מדאורייתא פסלינן מספק. ולאחר שיש בו רוב מקוה הוי דרבנן ומכשרינן מספק ועוד דתנן פ"ב דמקואות מקוה שיש בו שלשה גומות של מים שאובין של לוג לוג אם ידוע שנפלו לתוכו ארבעים סאה של מים כשרים עד שלא הגיעו לגומא השלישית כשר ואם לאו פסול. משמע דדוקא ידוע הא מספק פסול. מדלא קתני אם ידוע שלא נפלו לתוכו ארבעים סאה עד שהגיעו לגומא השלישית פסול ואם לאו כשר. ומה שהביא ראיה מפסחים לאו ראיה היא דה"פ בכלים טמאים אותן שהיו בכלים טמאים ואף על פי שהן עכשיו בקרקע טהורין אותן שהיו מעולם בקרקע שהמשיכן מאמת המים העוברת בעזרה וכן כתב ר"ת בספר הישר דג' לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה הלכה למשה מסיני:

סימן דעריכה

אמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאין שלו וזה לפי שאין ברשותו דאמר קרא איש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו ושלו אף כל שהוא ברשותו ושלו: אמרי נהרדעי בחד לישנא לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי דגזילה משום הך דרבי יוחנן דכמו שאין יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו כך אינו יכול להקנותו. ובלשון אחר אמרי נהרדעי דלא כתבינן אדרכתא אמטלטלי דכפריה. משום דמיחזי כשיקרא. אבל אי לא כפריה כתבינן בין אפיקדון בין אגזל ולא חיישינן להא דרבי יוחנן. ורב אלפס ז"ל הביא לישנא בתרא ולא הביא לישנא קמא. ותימה הוא הא קיימא לן כרבי יוחנן. ועוד כתב הלכתא מאן דמייתי אדרכתא אמטלטלי דכפריה לא מהניא ליה ולא מידי ולית ליה רשות לאשבועי ולא לאישתעי דינא בהדיה דקיימא לן כנהרדעי. ור"ח ז"ל כתב ואנן נהיגינן למיכתב אדרכתא אמטלטלי דכפריה ולא ידענא טעמא. ונראה לרבינו תם דהיינו טעמא דקיימא לן כלישנא בתרא דסוגיא דגמרא כוותיה בפרק שבועת העדות דף לג: דדייק טעמא דאיש פלוני כהן הא מנה לפלוני ביד פלוני חייבין הא קתני סיפא עד שישמעו מפי התובע. אמר שמואל בבא בהרשאה. והאמרי נהרדעי לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי. הני מילי היכא דכפריה וכו'. וכן בבכורות בפרק יש בכור לנחלה דף מט. איתא להך סוגיא. וכיון דלית הלכתא כלישנא קמא ולא חיישינן להך דרבי יוחנן וטעמא דלישנא בתרא משום דמיחזי כשיקרא ואנן למיחזי כשיקרא לא חיישינן כדמוכח בפרק הכותב דף פה. אמר רב פפי האי אשרתא דדייני דכתיבא מקמי דליחזו סהדי חתימת ידייהו פסול משום דמיחזי כשיקרא ומסיק דליתיה לדרב נחמן וכן בגיטין בפרק כל הגט דף כו: לכך נהגו למיכתב אדרכתא אמטלטלי דגזלי' ודכפריה. ואף פי שיש חלוקים במיחזי כשיקרא כי ההיא דגט פשוט דף קעב. אי ידעיתו יומא דאקניתו כתיבו ואי לא כתיבו יומא דקיימיתו ביה כי היכי דלא מיחזי כשיקרא. ומודו כ"ע דחיישינן לההוא מיחזי כשיקרא מיהו דהכא יש לדמותו לההיא דגיטין וכתובות כדי לקיים המנהג. ועוד נראה לי דהני דמי להדדי משום דליכא חששא אלא דנראה ככותב שקר. אבל התם איכא למיחש לפסול העדים כי ימצא שלא היו באותו מקום ביום שנכתב בו. וא"ת כיון דלא חיישינן למיחזי כשיקרא אם כן בשבועות ובבכורות כי פריך מנהרדעי הוה ליה למימר ליתא לנהרדעי. ויש לומר דאורחא דגמרא הכי. דהא מדרב פפי גופיה דאמרינן עלה בכתובות ובגיטין דליתא מדרב נחמן פריך מינה פ"ב דכתובות דף כא: וסותר דברי רב גבי שלשה שישבו לקיים השטר שנים מהן מכירין חתימת ידי עדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידים בפניו וחותם ופריך מיכתב היכי כתבינן. האמר רב פפי האי אשרתא דדייני וכו' אלא אימא עד שלא כתבו. הרי סותר דברי רב ולא בעי למימר ליתא. ואף על גב דבפרק כל הגט ובפרק הכותב אמרינן דליתא. ומיהו תימה על מה שנהגו לכתוב האידנא הרשאה אפילו אמלוה והלא אין אדם יכול להקנות הלואתו לחבירו ואפילו בקנין אגב קרקע. כדמוכח בפרק מי שמת דף קמח. גבי הא דשכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום. ופריך למימרא מלתא דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע והאמר רב נחמן שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני ואף על גב דליתא בבריא. וע"כ דליתא בבריא לגמרי משמע ואפילו בקנין אגב קרקע מדלא מצי לאשכוחי דאיתיה בבריא אלא הואיל ויורש יורשה. ועוד אמרינן התם מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין ארכבה אתרי ריכשי וכו'. הרי הוא כמתנת שכיב מרע שאם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני. משמע דמכח בריא אינו יכול להקנות הלואה אפילו בקנין. ואור"ת דהיינו טעמא כיון שיכול להרשות משום דקיימא לן דשליח שווייה. ונהי דאינו יכול ליתן הלואתו במתנה שליח מצי לשוייה. ויש סמך למנהג זה מהא דאמר לקמן בפרק הגוזל עצים דף קד: רב פפא הוה מסיק זוזי בי חוזאי אקנינהו לרב שמואל בר' יהודה אגב אסיפא דביתיה. ומסיק משמע לשון הלואה. ועוד יש לדקדק דאין הרשאה תלויה בקנין דהא קיימא לן כאיכא דאמרי דבמטלטלי דגזליה כתבינן נמי הרשאה כדמשמע בשבועות ובבכורות אף על פי שנראה שאין יכול להקנותן כמו שאין יכול להקדישה דהא קיימא לן כרבי יוחנן דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו כדמשמע בפרק קמא דבבא מציעא דף ז. דפריך מינה לרב. ועוד דסתמא דגמרא משמע התם דאם הוה מסותא מטלטלי לא היה נגזל יכול להקדישו וכמו שאינו יכול להקדישו כך אינו יכול להקמת ואפילו הכי יכול להרשות. אלא ע"כ תקנה היא שעשו לענין שליחות כאילו היה עצמו קונה הקנין קנין גמור: ואמרי נהרדעי כל אדרכתא דלא כתב בה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לית בה ממשא. מ"ט דא"ל האיך לאו בעל דברים דידי את. ונראה דאפילו לא הוי כתב בה זיל דון זכי ואפיק לנפשך אי יהביה נפקד למורשה ונאנס בדרך פטור הנפקד. ודוקא לענין זה קאמר לית בה ממשא דמצי נפקד לדחויי אי בעי. אבל אי יהביה ניהליה מפטר. דלא גרע מהא דתנן ב"מ דף צח: אמר לו השואל שלח לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי וכו' פטור. וכן מצא שכתב בעל העטור. ועוד כתב ז"ל הרב החסיד אומר טעמא כדי שלא יהא כל אחד מוליך מעות של חבירו למדינת הים וכופר בהן עשו תקנה להוציאם ממנו בע"כ. כדאמרינן כתובות דף פח. בנפרעים שלא בפניו שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב למדינת הים. וה"נ אשכחן תשובה לרב אלפס ז"ל דמילתא בעלמא עבדינן גבי הרשאה כי היכי דלא ליפסדו אינשי ממונייהו ולא ילפינן מיניה מתנה. אמר אביי אי כתב בה למחצה ולשליש ולרביע מגו דמישתעי אפלגא משתעי אכולא:

סימן העריכה

אמר אמימר ואי תפס לא מפקינן מיניה. פירש אי תפס השליח לעצמו לא מפקינן מיניה. רב אשי אמר מדכתב בה כל דמתעני ליה מן דינא קבילית עלי שליח שווייה. ואיכא דאמרי שותפא שווייה. מאי נ"מ. למיתפס פלגא. יש ספרים שכתוב בהן והלכתא שליח שווייה. ומתוך דברי רב אלפס משמע שאין לו להיות כתוב בספרים. כי כתב אתמר משמיה דרב יהודאי גאון ז"ל דקיימא לן שליח שווייה הלכך אי בעי לבטולי לשליחותיה ולשוויי שליח איניש אחרינא אית ליה רשותא למעבד הכי. ומתוך הלשון משמע כיון דקיימא לן שליח שווייה מצי לבטולי שליחותיה ולומר אין רצוני שתהיה שלוחי. אבל אי שותפא שווייה לא מצי לבטוליה דמצי א"ל כבר זכיתי בחלקי. אבל אם בטל ההרשאה בלא ידיעת המורשה והלך וטען עם המחזיק בנכסים ונתחייב בדין לא מצי המרשה למימר כבר בטלתי שליחותי. דכיון שנזקקו ב"ד לדון על פי ההרשאה והיה כתוב בו זיל דון וזכי ואפיק לנפשך דיניהם דין. וכן אם נתן לו הממון ונאנס פטור:

סימן ועריכה

מתני' גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם או ע"פ שנים אחרים חייב. וכן גנב ומכר בשבת דליכא חיוב מיתה במכירה. אבל אי איכא חיוב מיתה במכירה כגון דא"ל עקוץ תאינה מתאינתי ותקנה לי גניבותיך פטור. גנב וטבח ומכר ביוה"כ חייב בגמרא פריך והא קיימא לן דאין לוקה ומשלם. ומוקי לה בטובח ע"י אחר. וכי זה חוטא וזה מתחייב. אמר רבא אמר קרא וטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה על ידי אחר דבי רבי ישמעאל תנא או לרבות את השליח. דבי חזקיה תנא תחת לרבות את השליח. ואפ"ה בשבת פטור דשחיטה שאינה ראויה היא כרבי יוחנן הסנדלר: גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו גנב וטבח ואחר כך הקדיש חייב. בזה אין שום חדוש שהרי כבר נתחייב קודם שמת אביו וקודם שהקדיש אלא אגב פטורא דסיפא תניי אם גנב משל אביו ומת אביו ואחר כך טבח ומכר פטור דבעינן וטבחו כולו באיסור והא ליכא. גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר פטור. ולאחר יאוש מיירי דחל ההקדש על ידי יאוש ושינוי רשות ולאו דמריה קטבח. גנב וטבח לרפואה או לכלים השוחט ונמצא טריפה השוחט חולין בעזרה משלם תשלומי ד' וה'. רבי שמעון פוטר בשני אלו:

גמ' דתניא המבשל בשבת וכו' בשבת פרק כירה הביא רב אלפס ז"ל כל זו הסוגיא ופלוגתא דרב אחא ורבינא וכתב דקיימא לן בכל התורה כולה דרב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל. ושמעינן מיניה דליתא לדרבי יוחנן הסנדלר. והלכך הלכתא כרבי יהודה דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל במוצאי שבת בין לו בין לאחרים. במזיד יאכל במוצאי שבת לאחרים ולא לו. וקצרה דעתי מהבין דבריו מה שכתב דקיימא לן כדברי המיקל וליתא לדרבי יוחנן הסנדלר והלא רב אחא ורבינא לא נחלקו בסברת עצמן אלא בפירוש דברי רבי יוחנן הסנדלר חד אמר דרבי יוחנן הסנדלר אסר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר מדרבנן. מדפריך גמרא בשלמא למאן דאמר דאורייתא אמטו להכי פטרי רבנן אלא למאן דאמר דרבנן אמאי פטרי רבנן. ואי בסברת עצמן פליגי מאי פריך לימא דחכמים סברי כרבי יוחנן הסנדלר דאית ליה מעשה שבת דאורייתא. ואם כן מדהני אמוראי בתראי פליגי בפי' דברי רבי יוחנן הסנדלר היה מסתבר דהלכה כוותיה. וגם תמהתי על מה שפסק הלכה כרבי יהודה דאמרינן בפ"ק דחולין דף טו. דרב מורה כרבי מאיר ובפירקא דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ. וגם רבא סבר כרבי מאיר בפרק כירה:

גנב שור של שני שותפין וטבח והודה לאחד מהם ואחר כך הביא השני עדים משלם לו חמשה חצאי בקר:

מתני' גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל וכגון שהעידו בבת אחת ואמרי ביום ראשון גנב ביום שני טבח ואהזמה לא איכפת לן אם היתה בבת אחת או בזה אחר זה דהכחשה תחלת הזמה היא כרב' וכרבי יוחנן. גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי שנים אחרים ונמצאו אלו ואלו זוממין הראשונים משלמין תשלומי כפל והאחרונים משלמין תשלומי שלשה. נמצאו האחרונים זוממין הוא משלם תשלומי כפל והן משלמין תשלומי שלשה. אחד מן האחרונים זומם בטל עדות שניה אחד מן הראשונים זומם כל העדות בטלה. שאם אין גניבה אין טביחה ואין מכירה.

גמ' איתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל. כגון אם העיד בניסן והוזם בתשרי. או שחתומים בשטר שזמנו באחד בניסן ואמרו בפני בית דין שבזמן הכתוב בשטר בו ביום כתבוהו וחתמוהו ובאו עדים ואמרו באחד בניסן עמנו הייתם במקום פלוני. כל העדות שהעידו מאחד בניסן ואילך פסול. דמעידנא דאסהיד או שחתם על השטר בשקר הוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד. ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל דעד זומם חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו. והלכתא כאביי:

סימן זעריכה

אמרי תרי תוך כדי דיבור הוו. כשאילת תלמיד לרב שלום עליך רבי סבר רבי יוסי דלאו כדיבור דמי. בשאילת רב לתלמיד שלום עליך כדיבור דמי. ולית הלכתא לא כר"מ ולא כרבי יוסי. אלא קי"ל דאף בכדי שאילת תלמיד לרב כדיבור דמי כי ההיא דמס' נזיר מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני דף כ: מוקי לדריש לקיש אף בכדי שאילת תלמיד לרב וה"נ אמר רב אחא מדיפתי בפ"ק דמכות דף ו. ובפ' שבועות העדות דף לב. ובפ' בתרא דנדרים דף פז. ובפרק יש נוחלין דף קכט: פסיקא דגמרא דתוך כדי דיבור כדיבור דמי בר מע"ז ומגדף וקדושין וגירושין:

סימן חעריכה

איתמר מודה בקנס ואחר כך באו עדים. רב אמר פטור. ושמואל אמר חייב. אמר רב המנונא מסתברא מילתיה דרב באומר גנבתי ובאו עדים שגנב פטור שהרי חייב עצמו בקרן. אבל אמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי ובאו עדים שטבח ומכר חייב שהרי פטר עצמו מכלום. איתמר נמי אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אמר גנבתי ובאו עדים שגנב וטבח ומכר פטור שהרי חייב עצמו בקרן. אמר לא גנבתי וכו'. וכן הלכתא:

סימן טעריכה

מתני' מכרו חוץ מאחד ממאה שבו חוץ מקרניו ואפילו חוץ מגזותיה דסברינן כרבנן דברייתא או שהיתה לו בה שותפות השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר משלם תשלומי כפל ואין משלם ארבעה וחמשה:

גמ' תנו רבנן הגונב את הקטעת ואת החגרת ואת הסומא וכן הגונב בהמת השותפין חייב. ושותפין שגנבו פטורין. ומוקי לה בשותף שטבח שלא לדעת חבירו דאחלק חבירו לא מחייב דהוה ליה טובח ומוכר אחר הגנב ואף אחלקו פטור דבעינן וטבחו כולו בחיובא וליכא: שותף שטבח או מכר לדעת חבירו חייב דלעיל רבינן דטובח על ידי שליח חייב. מכרה חוץ משלשים יום חוץ. ממלאכתה חוץ מעוברה למ"ד עובר לאו ירך אמו הוא וכן גנבה קטעה ומכרה בעיא היא ולא איפשיטא ולקולא. ואפילו אי תפס מפקינן מיניה: תנו רבנן הגונב ונתן לאחר וטבח ומכר חייב. דיש שליח לדבר עבירה לענין טביחה ומכירה משא"כ בכל התורה כולה גנב והקדיש לבדק הבית גנב והקיף גנב והחליף גנב ונתן במתנה אשמעינן דמתנה כמכירה. גנב ופרע בחובו או בהקיפו גנב ושלח סבלונות לבית חמיו חייב. גנב והקדיש אשמעינן מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים דבקדשי בדק הבית לא שייך למימר מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן. דדוקא בקדשי שמים שם בעלים נקרא על הקרבן לפי שצריך לשחוט לשם בעלים. אבל קדשי בדק הבית יצאו מרשות הבעלים לגמרי ואין נקרא עוד שמו עליו:

סימן יעריכה

מתני' גנב ברשות בעלים וטבח ומכר חוץ מרשותו או שגנב חוץ מרשותו וטבח ומכר ברשותו או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותו משלמין תשלומי ארבעה וחמשה. גנב וטבח ומכר ברשותו פטור. היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור. הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב. נתנו לבכורות בנו או לבעל חובו לשומר חנם ולשואל ולנושא שכר ולשוכר והיה מושכו ומת ברשות הבעלים פטור. הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת חייב:

גמ' ודייק בגמרא פטור מאן שומר שכר שמע מינה תקנו משיכה בשומרין:

סימן יאעריכה

איתמר נמי אמר רבי אלעזר כשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים. ומשעת משיכה נתחייבו כל אחד כדינו. שומר חנם בפשיעה וש"ש בגניבה ובאבידה ושואל באונסין. וכן אין המשאיל והמשכיר יכולין לחזור בהן משעת משיכה. וכשם שהקרקע נקנית בכסף ושטר וחזקה כך שכירות קרקע נקנית בכסף ושטר וחזקה:

סימן יבעריכה

אמר רבי אלעזר ראוהו שהטמין עצמו בחורשים ומשך בהמה וטבח חייב. ואע"פ שהכל רואין כיון דמטמר לא הוי גזלן:

סימן יגעריכה

מתני' אין מלדלין בהמה דקה בא"י. ואפי' בבית דאילו לרעות בשדה אפילו בהמה גסה אסור. כדאמרי' בפ' זה בורר דף כה: רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה. ואע"ג דלא פסלינן רועה אלא כשמרעה בהמה של עצמו אבל של אחרים כשר כדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא דף ה: דאין אדם חוטא ולא לו. בהמה דקה שאסורה לגדל בבית אין נראה לחלק בין מגדל שלו למגדל של אחרים דהא אפילו קשור בכרעי המטה אסור. וכן משמע לקמן דף פ. מבעלי בתים בגליל דהם עצמם לא היו מרעים את צאנם. וכן רועה שעשה תשובה אמאי לא ימסור את צאנו לאחר. אלא ודאי בבהמה דקה כיון דאפילו בבית אסור לגדל אפילו בשל אחרים אסור. אבל מגדלין בסוריא ובמדבר שבארץ ישראל: אין מגדלין תרנגולין בירושלים מפני הקדשים. ולא כהנים בארץ ישראל מפני הטהרות. ולא יגדל ישראל חזירים בכל מקום ואפילו כדי למשוח מהן עורות. דאילו למכרו לנכרים אף מדאורייתא אסור. כדתנן פרק ז דשביעית אין עושין סחורה בנבילות וטריפות שקצים ורמשים. ובפרק כל שעה דף כג. דריש מקרא דכתיב טמאים יהיו בהוייתן יהו. לא יגדל אדם כלב בתוך ביתו אלא א"כ היה קשור בשלשלת. אין פורסין נשבין ליונים אלא אם כן רחוק מן הישוב שלשים ריס.

סימן ידעריכה

גמ' ת"ר רועה שעשה תשובה אין מחייבין אותו למכור מיד אלא מוכר על יד על יד. וכן גר שנפלו לו כלבים וחזירים בירושה אין מחייבין אותו למכור מיד אלא מוכר על יד על יד. וכן מי שנדר ליקח בית בארץ ישראל ולישא אשה אין מחייבין אותו ליקח מיד אלא עד שימצא את ההגון לו. ומעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה ונשבעה כל מי שיבא עליה אינה מחזירתו. וקפצו עליה בני אדם שאינן מהוגנים וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו לא נתכוונה זו אלא להגון לה:

סימן טועריכה

הלוקח בית בא"י כותבין עליו אונו ואפילו בשבת. ואפילו בשבת ס"ד. לא צריכא אלא לומר לנכרי לכתוב עליו אונו. אע"ג דאמירה לנכרי שבות הוא. משום ישוב א"י לא גזרו רבנן. ודוקא משום מצות ישוב ארץ ישראל אבל לצורך מצוה אחרת לא שריא אמירה לנכרי. ואפילו לצורך מילה שדוחה שבת כדמשמע בערובין פרק הדר דף סח. גבי ינוקא דאישתפוך חמימיה דקאמר נישייליה לאימיה אי צריכה ניחים ליה אגב אימיה. ומסתמא לפני המילה היה דאי לאחר המילה ותינוך היה צריך לחמין אפילו על ידי ישראל מותר מפני פיקוח נפש. והא דקאמר דניחים ליה אגב אימיה על ידי נכרי קאמר. דהא לאחר שבעה אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה את אבל עושין לה על ידי נכרי. ויש ספרים שכתוב בהן בהדיא ניחים ליה נכרי אגב אימיה. ודוקא אגב אימיה אבל לצורך מילה לא שרינן אפילו על ידי נכרי. והא דשרינן התם בעובדא דלעיל בינוקא אחרינא דקאמר לימרו לנכרי דלייתי מגו ביתאי. ההוא מיירי באיסור דרבנן להביא דרך חצר שלא עירבון ואיסור דרבנן התירו על ידי נכרי לצורך המילה. אבל לצורך מצוה אחרת כגון להביא לו ספר ללמוד בו דרך כרמלית אסור על ידי נכרי. ובהלכות גדולות משמע דאפילו איסור דאורייתא שרי על ידי נכרי לצורך המילה. שכתבו בההוא עובדא דלימא לנכרי דלייתי מגו ביתאי להביאו דרך רשות הרבים. וההיא דניחים ליה אגב אימיה י"ל דעל ידי ישראל היה ותוך שבעה מעת לעת של חיה היה. דמחללין עליה את השבת שבעת ימים מעת לעת. וספרים שכתוב בהן דניחים ליה נכרי מיירי לאחר המילה ונתרפא הולד ואין בו עוד פיקוח נפש:

סימן טזעריכה

תנו רבנן עשרה תנאים התנה יהושע. שמרעין בחורשין. ודוקא בהמה דקה ביער שאילנותיו גסין. ומלקטים קוצים מחוברים לחין מכל מקום. מכל מקום חוץ משדה תלתן דמעלי ליה עשבים היכא דבעי ליה לזירין. וכגון דלית בהו שיעור כלאים דהינו רובע הקב לבית סאה שהוא אחד מכ"ד. דאי היה ביה שיעור כלאים הוי הפקר כדאמרינן במועד קטן דף ו: התקינו שיהו מפקירים שדות שיש בהן כלאים. אי נמי שזרען לבהמה אז ניחא ליה בעשבים שהבהמות אוכלין אותן. וקוטמין נטיעה מכל מקום חוץ מגרופיות של זית. פירש רבינו תנחום משום זקן אחד בזית כביצה גבוה מן הקרקע. בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה. ושאר כל אילנות מאיבו של אילן פירוש מפריו דהיינו ענפים הרכים. נ"א מחובו של אילן דהיינו מאמצעו שיש בו הרבה ענפים יקח מן הנחבים באמצע ענפים גובהו ולא מחודו דהיינו מגזע האמצעי בראשו. מן החדש שאינו עושה פירות ולא מן הישן שעושה פירות. ממקום שאינו רואה החמה ולא ממקום שרואה החמה שנאמר וממגד תבואות שמש:

סימן יזעריכה

ומעין שיצא בתחלה מסתפקים ממנו בני העיר ואינן צריכין ליתן דמים.

ומחכין בימה של טבריא כל אדם ובלבד שלא יפרוס קלע ויעמיד את הספינה. אבל בעל הים צד ברשתות ובמכמרות.

ונפנין לאחורי גדר ואפילו בשדה מליאה כרכום. ואפילו ליטול צרור מן הכותל מותר ואפילו בשבת.

ומהלכין בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה. והא דידן אפילו משירד הטל על הזרעים קשה להם דריסת הרגל.

ומסתלקין לצידי הדרכים מפני יתדות הדרכים.

והטועה בין הכרמים מפסג ועולה מפסג ויורד:

סימן יחעריכה

ומת מצוה קונה מקומו כשאינו מוטל על המיצר.

אמר רב אדא בר אהבה אמר רב תנאים שהתנה יהושע אפילו בבבל. ושמואל אמר אפילו בחוצה לארץ. והלכה כשמואל בדיני.

רבי יהודה אומר בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלשים יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה. שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר תנאי ב"ד הוא שיהא זה יורד לתוך שדה חבירו וקוצץ סוכו של חבירו כדי להציל נחילו ונותן דמי סוכו של חבירו מתוך נחילתו. ותנאי בית דין שיהא שופך יינו ומציל דובשנו של חבירו ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו. והוא שעקל בית הבד כרוך סביב חבית של דבש. דאי לא הוי הפקר וזוכה בו בעל היין מן ההפקר. ותנאי ב"ד שיהא מפרק את עציו וטוען פשתנו של חבירו ונוטל דמי עציו מתוך פשתן. שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ:

סימן יטעריכה

עשר תקנות תיקן עזרא.

שיהו קורין בתורה במנחה בשבת בשביל בעלי מלאכות שאין להם פנאי לשמוע קריאת התורה בשני ובחמישי וקורין בשני ובחמישי. שהראשונים תקנו לקרות בשני ובחמישי תלתא פסוקי לחד גברא או תלתא פסוקי לתלתא גברי כנגד כהנים לוים וישראלים כדי שלא יהו ישראלים שלשה ימים בלא קריאת התורה. על רמז וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ותקנו לקרות בשני ובחמישי לפי שהוא עת רצון דאמרינן במדרש דמשה עלה לקבל לוחות האחרונות בחמישי וירד בשני. ולכך מרבים תחנונים בשני ובחמישי. וכן נהגו להתענות בהן. ואתא עזרא והתקין לתלת גברי עשרה פסוקים כנגד עשרה בטלנים.

ושיהו דנין בחמישי ובשני דשכיחי דאתו למיקרי בסיפרא.

ושיהו מכבסים בחמישי בשבת מפני כבוד שבת ללבוש לבנים ובע"ש אין פנאי לכבס.

ושיהו אוכלין שום בערב שבת דזמן עונה היא בשבת שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת ראשי תיבות ביאה והבנות בכלל, והשום מרבה הזרע.

ושתהא אשה משכמת ואופה ביום כשהיא רוצה לאפות כדי שתהא פת מצויה לעניים.

ושתהא אשה חוגרת בסינר משום צניעות.

ושתהא אשה חופפת וטובלת שלא יהא עליה דבר חוצץ.

ושיהו רוכלין מחזרין בעיירות ולא יוכלו לעכב על ידיהם רוכלי העיר, משום תכשיטי נשים שלא יתגנו בנות ישראל על בעליהן.

ותיקן טבילה לבעלי קריין לתפלה ולתלמוד תורה. והאידנא נהגו עלמא כתלת סבי כדאמרינן בפרק ראשית הגז דף קלו: ובפרק מי שמתו דף כב. כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה דאמר דברי תורה אין מקבלין טומאה. דסבר רבי יהודה בן בתירא דעזרא לא תיקן טבילה לדברי תורה. א"נ היה מתנה דכל הרוצה לבעלו יבא ויבטל. כדאמרינן בריש מועד קטן דף ג: גבי הא דרבן גמליאל ובית דינו נמנו על ב' פרקים הללו והתירום. אי נמי לא פשטה ברוב ישראל כדאמרינן גבי גרבי שמן בפרק אין מעמידין דף לו.:

ת"ר לא יגדל אדם את הכלב אא"כ היה קשור בשלשלת, אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר. ביום קושרו ובלילה מתירו:


הדרן עלך מרובה