ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/בבא קמא/פרק ט

< רש"י על הש"ס




פרק תשיעי - הגוזל עצים

מתני' הגוזל עצים - משלם כשעת הגזילה. דמי עצים וצמר ואין חייב להחזיר לו כלים דקני בשינוי:

ודמי רחל הטעונה ליגזז - והעודף ששוה עכשיו הולד והגיזה יותר שלו הוא דקננהו בשינוי: גמ' שפוי שייך בעצים וסתיתה באבנים ושניהן לשון תיקון שמתקנן ומחליקן:

ונקהו - מן הנעורת:

משלם כשעת הגזלה - ומתניתין אמאי נקט כלים ובגדים הא אינו חוקקם עד שישפם תחלה וכן צמר מלבנו תחילה ואחרי כן טווהו ומשעת שפוי וליבון קנה מיד ולמה לי כולי האי:

ה"ג אמר אביי תנא דידן תני שינוי דרבנן - עצים ועשאן כלים בעצים משופים ומאי נינהו כו':

וכ"ש שינוי דאורייתא - כלומר להכי נקט כלים לאשמועינן דהני עצים דקתני בנסרים משופים עסקינן ועשאן תיבות וקתדראות דהוי שינוי קל שחוזר לברייתו דאי בעי משליף ומנתק הנסרים זו מזו והרי הן נסרים כבתחילה ואפי' הכי קני וכ"ש עצים ושיפן דהוי שינוי גמור ומדאורייתא קני כדאמר במרובה (לעיל דף סו.) שינוי קונה כתיבא ותנינא והשיב את הגזלה מה תלמוד לומר אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמי בעלמא בעי לשלומי:

צמר ועשאן בגדים - להכי לא נקט ליבנו דלא מבעי' צמר וליבנו דשינוי שאין חוזר הוא אלא אפילו גזל צמר טווי וארגו דהדר לברייתו דאי בעי סתר לה והוי חוטין כמעיקרא אפי' הכי קני:

נמי שינוי דאורייתא - דלא הדר קתני דקני אבל שינוי דרבנן לא קני ודקשיא לך משיפוי וליבון הוא דקנה וכלים ובגדים למה לי הכי נמי קאמר:

כלים בוכאני - לכתוש דהיינו שיפן וליכא חקיקה:

בגדים נמטי - פלטי"ר בלע"ז דאין מלבנים אותו הצמר אבל היכא דלבנן קנייה:

נמטי - אין הצמר חוזר עוד לברייתו להיות כל נימא ונימא בפני עצמה:

לא הספיק ליתנו - לראשית הגז לכהן עד שבצעו:

פטור - דקנייה בשינוי ודמים נמי לא משלם דלאו גזל גמור הוא דלא מטא לידיה:

אין מצטרף - דתנן בשחיטת חולין חמש רחלות גוזזות כל אחת מנה ופרס חייבות בראשית הגז וראשית הגז מהו הגוזז רחל לאחר שגזזה נותן מן הגיזה לכהן לפי מה שירצה ובלבד שתהא נתינה חשובה וקתני דאם גזז אחת וצבעה וכן שניה וכן שלישית אין מצטרפות למנה ופרס להתחייב דקננהו בשינוי:

נפציה - ביד ירפי"ר בלע"ז ולא הוי שינוי כולי האי:

סרקיה - במסרק:

דכבריה - בגפרית להתלבן יפה:

גזז ראשון ראשון וצבעו - לבד או שגזז ראשון ראשון וטוואו וכל שעה כשהוא גוזז היה משנהו:

צפון - שיו"ן אבל ליבון לא הדר לברייתו:

קלא אילן - דומה לתכלת:

במקומו עומד - אין זז מרשות בעלים הראשונים ואפילו נשתנה:

אסור - למזבח:


מאספורק - שם מקום:

בוצע ברך - גוזל ומברך בוצע כמו כל בוצע בצע (משלי א):

מאי קאמר - איירי בשבחה וקתני הרי שלך לפניך והאי לישנא לא שייך למימר אלא בדבר שכיחש מקדמותו שאמר לו טלנו כמות שהוא כחוש:

מצות פאה להפריש מן הקמה - דכתיב לא תכלה פאת שדך לקצור (ויקרא יט):

מרחו - מחליק את הכרי ברחת ומירוח הוי גמר מלאכה למעשר הלכך מעשר כל מעשרותיו תחלה ואחר כך נותן לו פאה כדי שלא יפסיד עני שאילו היה נותנו קודם מירוח אע"פ שעני מצרף לקט שכחה ופאה הרבה ועושה מהן כרי פטור מן המעשר שהרי הפקר הוא אבל עכשיו שנתמרח ביד בעל הבית נתחייב במעשר דהכי אמרינן במסכת ברכות (דף מ:) לקט שכחה ופאה שעשאן בגורן הוקבעו:

אף מפריש מן העיסה - פאה אם לא נתנה כבר ואילו לת"ק מן העיסה לא דקנייה בשינוי והוי ממון שאין לו תובעים דעד השתא דישה לאו שינוי הוא דאוכל הוא כמו שהיה:

איכפל תנאי - טרחו ועמלו ונתקבצו לכך:

בהכחשה דהדר - מפטמו וחוזר לקדמותו:

תעזוב יתירא - בקדושים תהיו כתיב לא תכלה פאת שדך לקצור ובשור או כשב כתיב לא תכלה פאת שדך בקוצרך תרי קראי תעזוב אותו למה לי שמע מינה לאתויי שינוי דלא קני הכא:

תעזוב יתירא למה לי - הא בעלמא נמי לא קני שינוי: ה"ג ותו לרבנן תעזוב יתירא למה לי:

המפקיר והשכים לבקר - קודם שיבאו עניים לבצרה שיזכו בהפקר אם היו קודמין:

פרט - בכרם ולקט בקמה:

חייב בפרט כו' - דאע"ג דהפקר פטור מכולם דכתיב ארצך שדך וכרמך מהני תעזוב יתירא למעוטי כי האי גוונא דלא הוי הפקר לפטור ואע"ג שפטור מן המעשר ובכל הני כתיב תעזוב יתירא בקדושים כתיב כרמך לא תעולל ופרט כו' ובמשנה תורה (כד) כתיב כי תבצור כרמך לא תעולל וכן לא תפאר אחריך דהיינו פרט תפאר אישקוביי"ר ופאה נמי מהכא משמע דתנא דבי ר' ישמעאל (חולין דף קלא.) שלא תטול תפארתו ממנו שכחה כתיב במשנה תורה (שם) לא תשוב לקחתו וגו' ובאילן כתיב לא תפאר אחריך ואמר מר בפרק י' דחולין (שם) אחריך זו שכחה ולא בעי למיהדר ומכתב באילן לגר ליתום אלא לא תפאר אחריך ואנא ידענא דלעניים הוא כדאשכחן בעמרים אבל במעשר לא כתיב תעזוב יתירא:

אין שמין - בפרק ראשון (דף יא.) גבי בעלים מטפלין בנבילה אמר שמואל דלנזקין הוא דשמין את הנבילה לניזק ומוסיף עליה מזיק עד שמשלים לו נזקו אבל גנב וגזלן שנטלו בהמה ומתה או כחשה אין שמין את הנבילה אלא שלהם תהא והם ישלמו בהמה מעליא אלמא שינוי קני:

פלוגתא דאביי ורבא - לעיל בשמעתין:

בהכחשה דלא הדר - כגון מתה או נשברה רגלה:


אמרו הלכה כרבי שמעון בן אלעזר - כלומר הכי אמר שמואל יש שאומר הלכה כרבי שמעון בן אלעזר וליה לא סבירא ליה:

הנשתנית - אע"פ שנשתנה חוזרת בעיניה כמות שהיא עכשיו ואפי' השביחה דשינוי לא קני:

וא"ת משנתנו - דקתני דלא משלם כלים אלא דמי עצים אלמא קני בשינוי:

עד שצבעו פטור - לגמרי והכא תקנת השבים אינה ואפי' הכי קני בשינוי:

מתניתין מוקי לה רבי יוחנן בגוזל עצים משופים כו' - משום הכי קאמר רבי יוחנן דטעמא משום תקנת השבים הוא דשינוי כי האי לאו שינוי הוא:

אין רוח חכמים נוחה הימנו - אין רוח חכמה וחסידות בקרבו:

אין חייבין להחזיר - דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל והני לא גזול מידי דקנינהו בשינוי רשות וקסבר רשות יורש כרשות לוקח דמי:

המסויים - דבר הניכר לרבים זו היא שגזל פלוני והניחה ליורשיו:

בעושה מעשה עמך - וזה לא עשה מעשה עמו ואינן חייבין בכבודו:

רב פנחס - בחומר בקודש (חגיגה כו.):

ואי לא גזול לא גזול - ואמאי קרי להו גזלנין:

אע"פ שגבו - וכל שכן לא גבו דמקרעינא שטרא:

הרועים - גזלנים הם לרעות בהמות בשדות אחרים:

גבאים - של מלך לגבות כסף גולגלתא וארנונא ושקלי טפי:

תשובתם קשה - שגזלו הרבים ואין יודעים למי להחזיר:

ומחזירין למכירין - למי שמכיר שלו שגזלוהו:

בורות שיחין ומערות - להכניס בהן מים לשתות דהוי דבר הצריך לכל ויהנו מהן הנגזלים אלמא אהדורי בעי:

קודם תקנה - שבימי רבי נשנית משנה זו דמחייב למהדר:


גזילה קיימת - חייב להחזירה:

והא אבנט דגזילה קיימת הוא - ועליו נשנית תקנה שבימי רבי שלא להחזירו:

ועל המריש - מסכת גיטין מריש קורה:

משום פסידא דבירה שויוה רבנן כדליתא - ומיהו דמי בעי לאהדורי הואיל וגזילה קיימת בבירה:

משלם אותה ואת גיזותיה - כל מה שנטל ממנה ומה שהשביחה:

גזילה חוזרת בעיניה - כמות שהיא עכשיו ריקנית יחזירנה והדר משלם דמי גיזות ועובר כמו שהיה בשעת הגזילה ולא שבח הגיזה שהשביחה אצלו ולא שבח הולד דלא קניס רבי יהודה אבל דמים שבשעת הגזילה משלם דליכא למאן דאמר כל הגזלנים בציר משעת הגזילה ישלמו:

רואים אותה כאילו היא שומא אצלו בכסף - משעת הגזילה ומשלם דמים כשעת הגזילה ולקמן מפרש במאי פליגי ר' יהודה ור"ש:

קנסא קניס - שלא יהא חוטא נשכר בגזילה ליטול את השבח:

ונפקא מינה - להיכא דלא השביחה אלא כחשה אי אמרת טעמא משום דשינוי במקומו עומד כחשה נמי הדר כדאיתא השתא ואי טעמא משום קנס' הוא ושינוי קני משלם כדמעיקר' (היכא דליכא קנסא ה"נ איכא שינוי ומשלם כמעיקרא):

והזקינה - דאשתני לגריעותא והיינו כחשה:

בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך - דעבדא כמקרקעי דמי וקרקע הדרא בעינה ואינה נגזלת לקנות לגזלן בשינוי ולהיות ברשותו:

דמי צמרו - כדמעיקרא ואע"פ דמהשתא שוי טפי לצריכים צמר אדום:

והכא קנסא קא קניס - במתני' ובצבע דלאו גזלן הוא ולאו חוטא הוא לא קניס דהא שוגג הוא:

מדאפיך רב - לקמן בפרקין (דף צו:):

בשוגג - כגון לוקח שלקח מגזלן והשביחה ולא ידע שהיא גזולה:

מן המחוררין - מנכסים בני חורין ולא מנכסים משועבדים:

פירות ושבח פירות - תנן במסכת גיטין (דף מח:) אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדים מפני תקון העולם הפסד לקוחות אכילת פירות ושבח קרקעו' מפרש להו בשנים אוחזין (ב"מ ד' יד:):

גט חוב - שטר חוב:

שאין בו אחריות - שלא שיעבד לו לוה בשעת הלואה את נכסיו ולא כתב לו כל נכסי אחראין לך לפרוע מלוה זה:

לאו טעות סופר הוא - ואינו גובה מנכסי' משועבדים ולא אמרינן אין לך אדם המלוה מעותיו בלא שעבוד נכסי לוה והסופר טעה ולא כתב בו אחריות אלא דוקא אזלינן בתר שטר:

רבי מאיר - בשנים אוחזין (שם דף יב:) מצא שטרי חוב אין בהן אחריות נכסים יחזיר לפי שאין ב"ד נפרעין מהן:

כשהוא גובה - הלוקח חוזר על הגזלן שהנגזל בא ונוטל שדהו כמות שהוא והלוקח חוזר על הגזלן שמכרה לו באחריות:


גובה מנכסים משועבדים - שהוא קדם והויא כמלוה בשטר שהרי כתב לו בשטר המכירה שאם יטרפוה ממנו יחזור ויגבה מנכסיו:

קניס - דלהדר שבח לנגזל:

צבעו - שוגג חשיב ליה דאיכא אינשי טובא דלא ידעי דאסור לשנות בדבור של בעל הבית:

בשבח שעל גבי גזילה - כגון שהשביחה אצלו ועדיין לא נטלה הימנו כגון ריקנית ונתעברה או טעונה גיזה:

דרבי יהודה סבר דנגזל הוי - והכי קאמר רבי יהודה גזלה חוזרת בעיניה לבעליה בין לשבח בין לגריעותא כמו שהיא בשעת תביעה בב"ד היא חוזרת והיכא דגרעה כגון גזזה וילדה משלם פחתה ודאי דהדר קתבע ליה נגזל דמי גזיזה ועובר שגזל ממנו ופליגא אדר' מאיר דאמר כוליה שבחא יהיב ליה ואע"ג דקנה גיזה וולד בשינוי חזינא ליה כמאן דכוליה שבחא אכתי עלה כמי שלא נגזזה ומשלם כולה משום קנסא וקאמר ליה רבי יהודה כדאיתא השתא הדרא ואי הדר תבע נמי מיניה גיזה וולד יהיב ליה דמי דמעיקר' דקנה גיזה וולד בשינוי והיכא דעדיין כל השבח עליה חוזרת כמות שהיא ואתא ר"ש למימר אפילו שבחא עליה נוטלו גזלן דשינוי קונה ולא ישלם אלא דמים ראשונים כאילו היא שומא אצלו בכסף:

דכ"ע שבח גזילה דגזלן הוי - ובעיניה דקאמר ר' יהודה כדמעיקרא קאמר:

למחצה לשליש כו' - כדרך מנהג המדינה למקבלי בהמות להשביחן לזמן גדול כזה:

לא ר' יהודה ולא ר"ש - וכ"ש דכר"מ לא מתוקמא דקתני רישא גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה העומדת לילד כו' ולר"מ משלם גיזות וולדות כדהשתא:

איידי דנסב רישא ילדה - לאשמועינן דלא משלם גיזות וולדות כדהשתא אלא דמי פרה העומדת לילד נקט נמי סיפא ילדה:

בכור לפשוט - שהשביחו את הנכסים קודם חלוקה ובשעת חלוקה נוטל הבכור פי שנים בקרקעות צריך להחזיר לפשוט רביע השבח של חלק בכורה במעות שאין לו ליטול פי שנים במה שהשביח זה ואם השביח בי"ב זוז כשנטל זה פי שנים בקרקע נוטל מן השבח ח' זוזים צריך להחזיר לו ב' זוזים ומעלה לו בדמים ואין נותן לו מן הקרקע אלא אם רצה מסלקו בדמים ונותן לו שני זוזים ואין יכול לומר לו הפשוט תן לי קרקע כזה שוה ב' זוזים:

ובעל חוב ללוקח - ב"ח הטורף לקוחות בשביל חוב שיש לו על המוכר אין לו כח במה שהשביח ליקח ומסלקו ב"ח בדמים ונותן לו דמי שבחו ואין נותן לו קרקע בשיעור שבחו:

וב"ח ליתומים - ב"ח שיורד לנכסי יתומים בשביל חוב אביהן אין לו במה שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהן כלום ומעלה להן לשבחן בדמים ונותן מעות אם ירצה:

גובה את השבח - ואינו מחזיר ללוקח כלום:

המגיע לכתפים - כגון תבואה שגדלה כל צרכה נותנה ללוקח או דמיה:


לא יהא לך פרעון אלא מזה - ואי נמי הוו ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה:

מה שהשביח מכר - ושקיל לוקח מחצה או שליש או רביע וכן יורש אי נמי כוליה שבחא כמתניתין מפני תקנת השבים כדאמרן לעיל בשמעתא קמייתא:

כל זכות שתבא לידו - וכי היכי דגזלן אי אשבח הוה שקיל מחצה או שליש או רביע הכי נמי כי אשבח לוקח שקיל מחצה או שליש או רביע ואליבא דר"ש:

וקטליה - קצצו:

לא קני - לשלומי דמי אלא יהיב ליה דיקלא גופיה דליכא שנוי השם למקנייה:

גובי - בלע"ז טרינקיי"ש:

קצוצייתא - קרשים. הוצי. שנתקן עלה עלה מן השדרה:

חופיא - אשקוב"א שבו מכבדים את הבית וחולק כל הוצא לשנים דתו לא הדרא:

שרשרא - חבל:

התיומת - כף תומר האמצעי העליון תיומת היא:


מאי לאו ה"ה לנחלקה - וכיון דלענין פסול מפסלא לענין מקנה נמי שינוי הוא וקני:

פנים חדשות באו לכאן - לא זו היא לבינה הראשונה אלא זו לבינה אחרת שהוצרך תיקון וגיבול בפני עצמה ומשונה היא מהראשונים דאי אפשר לצמצם או גדולה או קטנה:

נסכא - פלטא של כסף:

הדר עביד להו נסכא - אם ירצה ושינוי החוזר לברייתו הוא והכא ליכא למימר פנים חדשות דאין אדם מקפיד על רבועה ותקונה אלא שתהא חתיכה בעלמא:

שחימי - שחורין כעין ישנים:

ועבדיה חדתי - שליבנה:

לא קני - שסופן לחזור ליושנן:

נעשה שינוי בידו וקנאו - לכך דאם טבח ומכר שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר ואין משלם אלא כפל:

פדנא - תרגום של צמד בקר ופדן ארם על שם ששני ארמים היו ארם נהריים וארם צובה:

כרבא - חרישה:

דאמר הונא חברין עלאי דאנא ושבור מלכא - שמואל אחי בדינא:

מתני' בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך - דכקרקע דמי וברשותיה דמריה קיימי:

גזל מטבע ונסדק - שינוי הניכר הוא:

ונעבדה בה עבירה - נרבעת או נעבדה פסולה לקרבן כדתניא בשור שנגח ארבעה וחמשה (לעיל דף מ:):

שנפסלה מעל גבי המזבח - במום שאין ניכר כדוקין שבעין:

פטורין - דכל בהמות לאו למזבח קיימי:

גמ' אלא אפילו כחשה - דלא הוי שינוי כולי האי דלא אישתני כולי גופה:

איפכא תניא - רבי מאיר אומר כשעת הגזלה וחכמים אומרים בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך וקאמר רב הלכה כר' מאיר דמתניתין דהיינו רבנן דברייתא:

איפכא אתנייה - רבותיו:

ואב"א כי לא מפכינא - מתני' מקמי ברייתא:

חדא מקמי חדא - אבל חדא משנה מקמי תרתי ברייתא מפיך והכא תרתי איכא חדא הא דאמרן לעיל ברייתא איפכא תניא ואידך הא דתניא כו':

המחליף כו' - להכי נקט מחליף גבי בהמה ולא תנא מוכר כדנקט בשפחה דבהמה אינה נקנית בכסף עד שימשוך וכי משך דבר הנראה לעינים הוא אם ילדה אם לאו ואין כאן ספק אבל בחליפין מתוקמא כגון שלא משך בעל החמור את הפרה אלא בעל הפרה משך את החמור ונקנית הפרה אל בעל החמור במשיכת החמור בכל מקום שהיא כדתנן קדושין (ד' כח.) כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין ולא ידעינן השתא אי כבר ילדה פרה בשעת משיכת החמור וברשות מוכר ילדה או לאחר משיכת החמור וברשות לוקח [ילדה]:

וכן המוכר שפחתו - עבד כנעני נקנה בכסף ואע"ג שאין לפנינו בשעת מתן מעות:

והלה שותק - ברי ושמא ברי עדיף:

ישבע המוכר - דאיכא הודאה במקצת ואיכא שבועה דאוריית' דקטע לידיה דאם קתבע ליה האי לוקח שפחה שלימה יש לי בידך עם ולדה וזה אומר אין שפחה שלימה יש לך בידי אבל לא ולדה דמודה ליה במקצת ומשום הילך לא מפטר דהא קטע ידה ולאו הילך הוא והכי מוקי לה בהשואל:

נשבעין ולא משלמין - מי שתובעים אותו ישבע ויפטר דכתיב (שמות כב) ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם הוא נשבע ולא נשבע התובע ויטול:

אין נשבעין - וברשות מוכר תעמוד עד שיביא לוקח ראיה אלמא לרבנן עבדא כמקרקעי דמי:

אין נשבעין על הקרקעות - בפרק הזהב (ב"מ דף נו.):

אי הכי - דמתניתין נמי בעינן למיתנא איפכא הלכה כרבנן מבעי ליה:


פטור - מלשלם לבעליו שכרו:

שלא בשעת מלאכה - בשעה [שאינו רגיל] לעשות מלאכה או שאין עכשיו לבעליו מלאכה לעשות דזה נהנה וזה אין חסר הוא ופטור:

כדשלח ליה כו' הדר בחצר חבירו - ומוקמינא לה בפ"ב (דף כא.) בחצר דלא קיימא לאגרא:

ביתא מיתבא יתיב - זה הדר בתוכה ההנהו לבית זה שהוא מיושב בדיורין:

יתיב - אין חרב לפי שהדר בתוכה טם ומשפיץ סדקיה תמיד:

ושאיה יוכת שער - שד הוא ושמו שאיה מכתת שערים וכותלי בית שאין אדם דר בתוכה:

דלא נסתרי - שלא ילמד דרכי הבטלה:

פחתה - אם נשברה או נתקלקלה ודמי פחתה יתירין על שכרה נוטל דמי פחתה:

עביד לאגרא - מסתמא כי נחית לה אדעתא דאגרא נחית הלכך לאו בתורת גזלן דיינינן ליה ונותן שכרה על כרחו אם רבין הן על דמי פחתה:

הא דלא עבידא לאגרא - לא יהיב ליה אלא פחתה:

נחת לה אדעתא דאגרא - רצה שכרה נוטל ואם פחתה יתר על שכרה נוטל דמי פחתה דהא ע"כ שקלה וגזל הוא:

נחית לה אדעתא דגזלנותא - אפי' שכרה גדול מפחתה לא יהיב אלא פחתה דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה:

פסלתו מלכות - המלך צוה שלא יצא לא במדינה זו ולא במדינה אחרת:

היינו נסדק - דכיון דלא נסדק לגמרי היזק גמור הוא ומשלם כשעת הגזלה:

אלא היכי דמי נפסל - דקתני מתניתין הרי שלך לפניך כגון שפסלתו מדינה זו בני מדינה פסלוהו מעצמן:

ויוצא במדינה אחרת - שיכול לומר לו לך להוציאו שם:

תרומה לא מינכר היזיקה - לא נשתנה מראיתה משאר חטים:

הכא מינכרא הזיקה - שאין צורה זו דומה לצורה של כל היוצאים עכשיו וכשגזלה הימנו היו כל צורות המדינות שוות לה:

המלוה את חבירו - שום פרגמטיא:

על המטבע - שקצץ לו מעות:


נותן לו מטבע היוצא - בשעת פרעון דהא קיבל עליו לתת לו מטבע והאי לאו מטבע הוא ודוקא הלוהו פרגמטיא אבל הלוהו מעות את שהלוהו משלם לו:

על מעות שאין יוצאות - כלל בירושלים דלאו כסף צורה קרינא ביה:

כוזביות - מטבע של בן כוזיבא וירושלמיות הוו וה"ג כוזביות ירושלמיות או של מלכים הראשונים וכוזביות וירושלמיות לא נפקי כלל ל"א כוזביות של כזיב וה"ג כוזביות או ירושלמיות או של מלכים הראשונים:

הא של אחרונים - דנפקי במדינה אחרת ודומיא דראשונים הוא בכך דאין יוצאות כאן במקומו של בעל הבית שנפסלו בכאן:

מחללין - ואף על גב דלית ליה אורחא להתם במקום שיוצאין שהרי בירושלים צריך לילך ולהוציאן וקשיא לרב נחמן אליבא דשמואל דאמר אבל לית ליה אורחא למישן לא:

אלא כי אמר - רב נחמן אליבא דשמואל דכי לית ליה אורחא למישן לא:

כשמלכיות מקפידות - בתמיה אי הכי כי אית ליה אורחא למישן היכי מצי ממטי להו הא כי בדקי להו בני מדינה זו ומשכחי ליה אותן מעות מפסדי ליה:

ומשני דלא בחשי - שאין מקפידין כל כך שיהו בודקין ומחפשין על דבר זה ואי אשכחי קפדי הלכך אית ליה אורחא שנצרך לילך שם יקבלם ויוציא לשם בסחורה ואי לאו הואיל ואין יכול להראותם בכאן בפרהסיא לבני מישן הבאים כאן אם רוצה לא יקבלם:

אין מחללין על מעות של כאן והן בבבל - אין מחללין מעשר שני על מעות של כאן ירושלים והמעות והבעלים בבבל הואיל ואינן יוצאות מיד במקום שהן שם דבעינן מצוי בידך וליכא ולא על של בבל והן בכאן בירושלים והפירות לא שני לן כל היכא דאיתנהו יכול לחללן והן חוץ לירושלים קתני מיהת אין מחללין על המעות של כאן והן בבבל אלמא אע"ג דאית ליה אורחא למישן כגון הכא דסופו לעלות כאן ולהוציאן ואפ"ה לא קרי להו מעות היוצאות:

מקפידות זו על זו - יתר מדאי דבחשי ובדקי הלכך מסוכנות הן של בבל במלכות ירושלים דמקפדת ובחשי טפי:

למאי חזי - הא לא מצי לאמטויינהו להכא:

והתניא התקינו כו' - ואמאי תני לעיל ולא על של בבל והן כאן:

דוד ושלמה - כתוב מצד אחד ומצד שני כתוב ירושלים עיר הקדש:

בחור ובתולה - יצחק ורבקה:

זקן וזקינה - אברהם ושרה:

והוסיפו עליהן מהו - אליבא דרב דאומר נותן לו מטבע של אותה שעה היכא דהוסיפו עליו מאי אמר רב:

באותה שעה - בשעת פרעון:

כי תרטיא - סלע גדול במדה מחזקת רובע:

והא קזיילין פירות - לגבי מטבע זו נמצא שמשתכר זה בתוספת ואינה דומה לראשונים והוי רבית:


מחמת תרעא - שבאו גשמים ונמצאו רוב תבואות בעולם והוזלו הפירות:

לענין נסכא - אם בא להתיכן ולעשות מהן גרוטאות יש יותר מן הראשונים והוי רבית:

עבדו עובדא - באדם שהלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו והלכו אצל אגרדימוס סוחר ישמעאל והיה לו מן הראשונה ומן השניה ומצאו בח' של מטבע שניה י' מן הראשונה ונתן לו שמנה:

אמר רבה - גרסינן בכולהו:

הזורק מטבע של חבירו בים - אע"ג שאין יכול ליטלו:

פטור - כדמפרש ואזיל דלא שקליה בידיה אלא דאדייה שהיתה ביד בעלים והכהו זה תחת ידו וניתזה לים הואיל וצלולים הן וקא חזו ליה אמר ליה הא מנח קמך ואינה אבודה ואי משום דבעי למיתב זוזא לבר אמוראה למישט ולמישקליה גרמא הוא שגורם להפסידו אותו שכר וגרמא בנזקין פטור:

אבל עכורין - בשעת התזה דהוה ליה מעשה בידים אבוד הוא ואין זה גורם אלא ממש דהא ממש התיזו:

היה לו מעות בקיסטרא - מקום והוא רחוק מאד ויש בו סכנת דרכים ואין שיירות מצויות שם:

אין מחללין - אלמא אבוד חשיב ליה בים הגדול:

השף - אשפריי"ר בלע"ז שפחת את הצורה:

בקורנסא - מרטי"ל בלע"ז:

וטרשיה - עשאן כאבן חלקה לשון טרשים:

בשופינא - לימ"א בלע"ז של נפחים:

חסורי חסריה - וממש הוא ולא גרמא טעמא דרבה בכולהו משום גרמא בנזקין הוא ופטור:

על אזנו וחרשו - אלמא אף על גב דלא חסריה כיון דעשה מעשה בגופו לאו גרמא קחשיב ליה אלא ממש והכא נמי כיון דמחייה בקורנסיה ופחתיה ועל ככה חסרו דמים מעשה הוא:

רבה לטעמיה - הלכך גבי עבד נמי חסרון הוא [וכנגד אזנו פטור משום דבהכי לא הוי ליה למיחש והאי ודאי גרמא הוא]:

הצורם - אשקרניי"ר בלע"ז פוגם:

במי חטאת - שקל כנגדן משקולות ופרה וכל מעשיה נפסלים במלאכה:


מנא ידעינן - מאי הוי כתיב ביה ומאי בעי למיתבי ולא אצטריך ליה למימר דפטור:

במאמינו - בעל השטר לשורף בכל מה שאומר שכך היה כתוב ביה ואפ"ה פטור:

דר"ש - בפרק מרובה (לעיל דף עד:) גבי קדשים שחייב באחריותן כו':

במועד - בזמן ביעורו בו' שעות ודכוותה בפסחים (דף י:) לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד:

לר"ש חייב - האי ששרפו לשלם לגזלן דמיהם דדבר הגורם לממון הוא שאם היה בעין היה מחזירו גזלן לבעליו ופטור דתנן לעיל (דף צו:) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ועכשיו שאין בעין יחזיר דמים לבעליו ובחמץ בפסח הוא דאמרינן הכי משום דעיקרו כלומר בתחלתו ממון הוי ועכשיו אע"פ שאינו שוה לכלום גורם לממון הוא אבל בשטרי דמעולם לא היה גופו ממון מי שמעת ליה:

מאן דדאין דינא דגרמי - ר"מ היא (בהגוזל בתרא) [לקמן] (דף ק.):

מגבי ליה - מן השורף כל השטר שהרי גרמו להפסיד:

ואכפייה רפרם לרב אשי - ששרף שטר חבירו בילדותו:

ואגבי מיניה - גוביינא מעליא כל מה שכתוב בשטר:

כי כשורא לצלמא - פרעון גמור מן העידית כקורה זו הנבחרת משאר קורות לתקן בה צורה ודיוקנאות:

שור שהמית - את האדם ומכרו עד שלא נגמר דינו:

מכור - ולא יסקל דבעינן מיתה והעמדה בדין שיהא שוין כאחד בפרק שור שנגח ד' וה':

החזירו שומר לבעליו מוחזר - ופטור שומר:

דכ"ע אומרים באיסורי הנאה כו' - ומתניתין דחמץ בפסח אפי' לרבנן:

דאם כן - דלרבנן אין אומרים אדמפלגי בשור לגבי שומר ליפלגו נמי לגבי גזל חמץ ועבר עליו הפסח אבל הכא בשור שהמית הוא דאמר אין מוחזר משום דאמר ליה האי איסור הנאה לאו איסור דאתי עליה ממילא הוא כגון חמץ בפסח אלא את קטלתיה בידים שהבאתו לב"ד דאי הוה גבאי אנא מעריקנא ליה לאגמא כו' אבל סיפא דמתניתין ודאי רבי יעקב היא ולא רבנן דקתני או שהיתה יוצאה ליסקל אומר לו הרי שלך לפניך:

אשכחיה רב חסדא כו' - רב חסדא מהדר אמתני' דניהוי בה פלוגתא אחמץ בפסח לאוקמא למילתיה דטעמא דרבנן משום דאין אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך:

אי משכחת להו - לבני הישיבה:

לא תימא להו ולא מידי - משום דחדו דמשכחי תיובתא למילתי:

שידה - ארגז של עגלה העשויה למרכב נשים:


והקדיחו יורה - נתקלקל הצבע מעצמו:

לאחר נפילה - לאחר שקלט הצבע ונעשה שבח בצמר:

לימא שמואל לית ליה דרב אסי - הואיל ומהדר לאוקמי בהכי מתניתין ומהשתא לא עבדינן כרב אסי דהא קיימא לן כשמואל בדיני:

אמר לך - הא מתניתין דמשמע דאי הקדיח לאחר נפילה יהיב ליה נמי דמי שבחיה כגון שצמר וסמנין דבעל הבית דהא ליכא למימר אומן קונה בשבח כלי דסמנין הוא דמשבחי ליה וצבע שכיר בעלמא הוא ודאי אומן שהסמנין שלו קונה בשבח כלי ואין משלם אלא דמי צמרו:

דחויי מדחי ליה - כלומר ממתניתין לא תסייעיה ולא משום דנשמע מינה דשמואל פליג אדרב אסי:

אמאי עובר - הא זבוני קא מזבן ליה ניהליה ולא שכירות היא:

בגרדא דסרבלא - פלוקי"ר בגדים:

לבטושי - פלארא"ש בלע"ז ושכרו לדרכה והתנה עמו סכום הדריכות כל דריכה במעה דשכיר יום הוא ולא קבלן דליקני בשבחא:

ולמאי דסליק אדעתא מעיקרא דלא אגריה למנין בטשי - וקבלנות הוא וקתני עובר:

מסייע ליה לרב ששת - לא גרסינן נימא:

נימא פליגא דרב ששת אדרב אסי - דמדקאמר עובר קסבר אין אומן קונה בשבח כלי ולא זביני נינהו וכיון דלא קני בשבחא היכא דנתן לו עצים לעשות מהן תיבה ועשאה ושיברה משלם תיבה:

בשליחא דאיגרתא - דקבלנות היא שלא שכרו ליום אלא להוליך לו אגרת למקום פלוני בההיא קאמר רב ששת דעובר דליכא שבחא דליקני:

עשה לי שירין - צמידין משלי אקדש לך בשכר פעולתך:

ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף - כיון שעלה שכרו לפרוטה נתחייבה לו מיד פרוטה והויא ליה מלוה גבה ואי לאו דאומן קונה בשבח כלי משום שכירות לא לימא ר"מ דתתקדש דהמקדש במלוה אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה ואינה בעין אלא משום דקסבר אומן קונה בשבח כלי וכי יהיב לה ניהליה מקדשה בשבחא דאית ליה בגוויה אף על פי שלא נתן לה ממון אחר ורבנן סברי לא קני ואינה מקודשת עד שיגיע ממון אחר לידה:

אינה לשכירות אלא לבסוף - כי מהדר להו ניהלה הלכך לאו מלוה הוא:


רבא אמר דכ"ע כו' - ודכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי ה"ג:

מלוה ופרוטה - כי יהיב לה פרוטה מדידיה:

דעתה אפרוטה - ומיקדשא להכי נקט פרוטה דקדושי אשה דיו להו בכך:

בשכר שעשיתי עמך - התקדש לי:

אינה מקודשת - הואיל וכבר החזירו לה והוא מלוה גבה:

בשכר שאעשה עמך מקודשת - דאינה לשכירות אלא לבסוף וכי מהדר להו ניהלה מיקדשא ליה בשכרו:

בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת - דקסבר ר' נתן ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכל פרוטה ופרוטה הוה ליה מלוה:

וכל שכן שעשיתי - דמיום שהחזירו לה נזקף שכרו עליה במלוה:

ואם הוסיף כו' מקודשת - דקסבר מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ואילו לרבי נתן אע"ג דהוסיף לה אינה מקודשת דדעתה אמלוה:

טבח אומן שקלקל חייב - וכ"ש הדיוט דלא היה לו לשוחטה הואיל ואינו בקי:

דקעביד בשכר - דמזיק חייב באונסין דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד מדקרי ליה מזיק לחייבו באונס ש"מ באותו שכר קאמר וקמ"ל דפושע הוא דלא חשיב ליה אונס אלא פשיעה דהוה ליה למירמיה אנפשיה שמא תפרכס הבהמה ויזהר בה:

אומן פטור - דאנוס הוא:

לעכר מוחך - כמו מים עכורים:

קא מותיב ליה - הא מילתא:

התם בקראי פליגי - וגזירת הכתוב הוא בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה:

בידים קלאו מיניה - שנתכוון לשנות:

לטחון - אדם הממונה על כך ועליו ללותתן במים וכותשן במכתשת להסיר הקליפה החיצונה כדי שתהא סולת נקיה:

סובין - גסין ממורסן:

ניפולי - נשבר ונופל כשאוחזין אותו:

כנושא שכר - אף זה חייב כנושא שכר ואף על פי שאין נושא אלמא פשיעה היא ולא אונס גבי שומר חנם נמי חייב:

מגרומתא - שחט מתוך אחת הטבעות והגרים חוץ בין טבעת לטבעת ושייר מלא החוט על פני רובה ורבי יוסי ברבי יהודה מכשר ליה במלא החוט על פני רובה ורבנן בעו על פני כולה בהכל שוחטין (חולין דף יח.):

בההוא גברא - בעל הבהמה:

לכשיצא כו' - בדיין קמיירי בסנהדרין:

דלא אכלך ספק איסורא - דמספקא ליה הלכתא כמאן אי כרבנן דאסרי אי כרבי יוסי ברבי יהודה דמכשר:

ומנעך מספק גזילה - דאי כשרה היא הוי טבח פטור:

המראה דינר - לדעת אם טוב הוא ויקבלנו מחבירו:

דנכי ואיסור - שולחנין אומנין היו:

טעו בסיכתא חדתי - שנפסל המטבע והעמידו צורה אחרת ועדיין לא היו בקיאין בה:

סיכתא - קויי"ץ בלע"ז:

רב - שומר גנזיו של רבי חייא דודו הוה:

דין עסק ביש - סחורה רעה היא שעל עסקי חנם אני מפסיד שלא היה לי לראותה:


בית חייהם - תלמוד תורה:

ביקור חולים וקבורה - פרכינן באלו מציאות היינו גמילות חסדים ומוקי לה ביקור חולים בבן גילו ונוטל אחד מששים בחליו וקבורה בזקן ואינו לפי כבודו ואפילו הכי חייב:

שנשא ונתן ביד - וזיכה את החייב שהיה לו משכון למלוה ממנו ונטל דיין למשכון והחזירו ללוה וחייב את הזכאי נטל ביד ממון מן הנתבע ושילם לתובע וטימא את הטהור נטל שרץ בידים וזרקו עליה לטמאו ודאי להחזיק דבריו וטיהר את הטמא נטל הדיין לפירות טמאים וערבן עם שאר פירות האיש השואלו והוה ליה עושה מעשה בידים ומזיק והכי מפרש בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות (דף לג.):

קידש - אסר את התבואה:

מחיצת הכרם - קיימא לן היה גדר בנתיים זה סומך זרעים לגדר מכאן וזה סומך גפנים לגדר מכאן בלא יחפור (ב"ב דף כו.):


גדור - שלא יוסיף התבואה אחד ממאתים בעוד המחיצה פרוצה ותאסר:

נתייאש ולא גדרה - ובתוך כך הוציא הזרע אחד מן המאתים שהיו בה בהיתר:

הרי זה קידש - ואין בטל אלא באחד ומאתים וכאן יש קצ"ט מן ההיתר וחד באיסור:

מתני' והקדיחו יורה - שרפתו יורה שהרתיחו יותר מדאי:

נותן לו דמי צמרו - והכא ליכא שבחא כלל דהא נשרף לגמרי וליכא למימר אם השבח יותר:

צבעו כאור - כמו כעור בגמ' מפרש שצבעו בשירי צבע ומזיק בכוונה הוא לפיכך ידו על התחתונה דברי הכל:

ואם השבח - שהשביח הצמר יתר על היציאה של צבע:

נותן לו - לצבע את היציאה ולא שכר שלם ומקבל צמרו ודמי צמרו לא אמר דניתיב דלקני איהו שבחא דצמר דהא בצבע שהתנה עמו צבע וליכא שנויא דנקנייה:

לצבוע לו אדום כו' - קני בשינוי לר"מ ולא יהיב ליה אלא דמי צמרו אבל לא דמי שבחו או זה יתן שכרו משלם ויקח הצמר:

ר' יהודה אומר כו' - דקניס ליה להאי דשינה להיות ידו על התחתונה ולא נתהני משבחא ואגרא נמי כוליה לא ישקול אלא יציאה ואם יציאה יתירה על השבח יתן לו את השבח שהשביח את הצמר ואם ירצה לתת את שכרו כגון שהשבח יותר על השכר יתן שכרו: גמ'


כפרא דודי - קינח בו את היורה כלומר בשירי צבע שנשתיירו ביורה צבעו כופרא לשון קינוח כמו בליתא דפרסא למכפריה בהכל שוחטין (חולין דף ח.):

נותן לו דמי עציו - דקנינהו בשינוי אבל נתן עצים כו' דלא שינה ולא קני ידו על התחתונה:

יש שבח כו' - כלומר חזותא מילתא היא או לאו מילתא:

ותרנהו - שראן במים כדרכן:

וצבע בהן - צמר שלו מבעיא לן יש שבח סמנין על הצמר דחזותא מילתא היא ואמר ליה הב לי סמנאי דשקלתינהו כו' כדבעיא למימר קמן:

אמרי ואי אין שבח כו' מי מצי אמר ליה לית לך גבאי ולא מידי - בתמיה נהי נמי דחזותא לאו מילתא היא לימא ליה הב לי סמנאי דאפסדתינהו:

צפון - שוו"ן:

וקא מהדר ליה - לצמר כשהוא צבוע מאי:

יש שבח סמנים על גבי צמר - דחזותא מילתא היא וקמהדר ליה צמר וקמהדר ליה סמנים כלומר בהך השבה דצמר קמהדר:

דזול ציבעא - צמר צבוע הוזל בעולם ואין מגיעין שבח לדמי סמנים ואמר ליה נגזל אני הייתי מוכר סמנים או הייתי צובע בגד ועכשיו הפסדתני דהא לא השביחו בצמר:

א"נ דצבע בהו קופא - גזל קוף וסמנים וצבע את הקוף ומחזירו לו דלא אייקר ליה ואמרי לה קופה של נצרים:

כגון דצמר דחד וסמנין דחד כו' - ולאו לענין גזלן קבעי לה דאין כאן גזל:

בקליפי ערלה - קליפי אגוזים או שאר פירות אבל קליפת העץ לא דאין ערלה אלא בפירות:

הנראה לעינים - מראה בעלמא אע"פ שאין בו ממש כגון נר וצבע:

שביעית - אסור לעשות סחורה בפירותיה וקליפי פירות קאמר ולא קליפי עצים דעצים אין שביעית חלה עליהן כדלקמן דסתם עצים להסקה ניתנו:


רביעית דם - מטמאה באהל דכתיב על כל נפשות מת לא יבא (ויקרא כא) ודם הוא הנפש וקים להו לרבנן דברביעית דם חי:

נבלעה בקרקע הבית טמא - כלים שבבית דבית לא מקבל טומאה דקרקע היא:

בכלים - דהוו בבית קודם שנבלעה שהיתה בעין והאהיל הבית עליה ועל הכלים ונטמאו:

לבסוף - לאחר שנבלעה:

אם מתכבסת הכסות ויוצא הימנה [רביעית דם] - שבתחילה נבלעה בו יותר מרביעית והכניס הכסות לבית הבית טמאה:

ויוצא הימנה רביעית דם - שאם יתנו מים במדה ימצאו רביעית יותר:

ואם לאו טהור - הבית שלא האהיל על רביעית שכבר חסר בהבלעו בכסות אבל הכסות טמא שתחלת נגיעה ברביעית מצומצם נטמאה וקתני מיהת ואם לאו טהור אע"ג דחזותא דרביעית איכא שהדם שנשאר בבגד שאי אפשר לסוחטו נראה לנו בבגד אלמא חזותא לאו מילתא היא:

מקולי רביעיות - של דם קל כגון דם תבוסה שאינו מטמא באהל אלא מדרבנן:

דם תבוסה - הרוג שיצא ממנו רביעית דם בחייו ובמותו ספק כולה בחייו ספק כולה במותו בפ' תינוקת (נדה דף עא.):

ספיקי סטים וקוצה - סטים קרוג"א בלע"ז כרכום קוצה גווד"א בלע"ז להכי נקט ספיחי דבשביעית ליכא אלא ספיחים:

יש להן ולדמיהן שביעית - שאין עושין מהן סחורה דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה ואסור לצבוע בהן דהיינו סחורה אבל מותרים הן להסיקן קודם זמן הביעור דהיינו דומיא דלאכלה:

יש להן ביעור - כשמגיע זמן הביעור חייב לבערן כדכתיב ולבהמתך ולחיה וגו' (ויקרא כה) כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבביתך והני ספיחי עץ בעלמא נינהו:

בחבא - לעשות מהן מחבוא אוצר לימות החורף:

אין בהן משום קדושת שביעית - ויהנה מהן אף לאחר זמן הביעור:

שהנאתן וביעורן שוה - דבר שבשעת הנאתו כלה מן העולם:

יצאו עצים - שלאחר ביעורן שנעשים גחלים הוא דהויא עיקר הנאתן אבל מיני צבעים בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע נמצאו הנאתן וביעורן שוה הלכך חיילא עלייהו שביעית:

והא איכא עצים דמשחן - שמאירין כנר אבוקה לנושאן בידו והנאתן וביעורן שוה תיחול עלייהו שביעית:


סתם עצים להסקה ניתנו - ולא להאיר הלכך עצים נינהו ומעיקרא לא חל עלייהו שביעית אבל ספיחי סטים סתמן לצביעה הלכך חל עלייהו קדושה ואסירי לאחר הביעור אף להיסק ועלי קנים וגפנים יש שאוכלין אותן ויש שמסיקין אותן הלכך בתר מחשבת לקיטה אזלינן. תנאי היא. איכא למאן דאמר סתם עצים להסקה ניתנו ולא חיילא שביעית אפילו אעצים דמשחן ואיכא למאן דלית ליה ואעצים דמשחן מיהא חיילא:

לתוך המשרה - אין שורין פשתן ביין של שביעית וכן אין מכבסין בגדים דהוי סחורה:

מי שהנאתו וביעורו שוה - הנאה שהיא בשעה שהוא כלה מן העולם אתה יכול ליהנות מפירות שביעית קודם זמן הביעור:

יצאו משרה וכבוסה - שמשעה שמטילין פשתן או בגד ביין נתקלקל ונבער והנאתו אינו אלא עד שלשה ימים וד' עד שיהא הפשתן שרוי וכן הבגד והיינו תנאי דרבנן סברי סתם פירות לאכילה וחיילא עלייהו קדושת שביעית כדאמרן לעיל דכל דבר שהנאתו וביעורו שוה חיילא הלכך אפילו לקטן למשרה וכביסה לא מהניא מחשבה לאפקועי איסורן למיהוי כעלי קנים שלקטן לעצים דמשתרו דהתם סתמייהו להכי ולהכי אבל פירות סתמן לאכילה ומשעת יצירתן חייל קדושתן ותו לא מהני מחשבה לאפקועי ואסורין למשרה וכביסה דאין נהנין בקדושת שביעית אלא הנאה הדומה לאכילה וגבי עצים נמי סתם עצים להסקה ניתנו ולא חיילא אפילו אעצים דמשחן ור' יוסי סבר לא אמרינן סתם פירות לאכילה ניתנו ומהניא בהו מחשבה כעלי קנים וגפנים דהיכא דליקטן למשרה הוי דבר שהנאתו אחר ביעורו ולא חל עלייהו שביעית כך מצאתי. ויש לשונות אחרים וזו שמעתי והגון:

למלוגמא - אלנפשט"ר:

אינה שוה בכל אדם - אינה צריכה אלא לחולים:

לזלף - שמזלפין יין בבית והאי נמי אין שוה בכל אדם שא"צ זילוף אלא אדם מעונג ומעודן:

אפיקטויזין - וושי"ט להקיא:

איכא נמי משרה וכביסה - והכא לא נקט אלא דבר שאין שוה בכל אדם:

מלוה בשטר אין נפרעין מהן - לפני אידיהן מפני ששמחה היא לו ואזיל ומודה לעכו"ם ביום חגם ורבנן סברי אסור לפורען וליפרע מהן כלל:

ואיבעית אימא - הך סתמא ודאי עיקר הוא דקתני לה התם בב"מ (עו.) גבי הלכתא פסיקתא דהא לא שייכא התם ולא תני אלא משום פיסוק הלכה שפסקה התנא עם כל החוזר בו שלא נחלק אדם עליהן:


ליקח בהן חטין - למחצית שכר:

[הא ר"מ] - קמייתא ר"מ [דאמר] שינוי קונה בתרייתא ר' יהודה [דאמר] שינוי אינו קונה ומיהו אם פחתו פחתו לו דלאו לעוותיה שדריה:

לגופיה - צמר ללבוש וספסל להשתמש:

אבל לסחורה - בכל מידי דאיכא רווחא ניחא ליה וכי הותירו לאו שינוי הוא:

מי הודיעו - למוכר החטין שלצורך בעל המעות הן שיקנה לו דקתני הותירו לאמצע בשלמא לר' אלעזר אליבא דר"מ דאמר בכל דהו ניחא ליה לאו משנה הוא ושליחותיה דבעל הבית קעביד וקני בעל מעות מחצית השכר אלא לר' יוחנן דאמר משנה הוא ולא הוי שליחות ומיהו שינוי לא קני קשיא דממאן קבעי למקני הא לא קננהו בעל מעות מעולם:

אין לו - לגזבר לא בכסות אשתו למשכנו בשביל הערך וכן לגבי מקדיש לא הוו בכלל נכסים להקדישו:

לשמן - דאשתו ובניו:

חדשים - רבותא נקט:

מעלין לו תפילין - ולוה המעות ויתן בשבילם להקדש:

מעלין - שמין:

אמר ליה אביי אין - ודאי דעתו של אדם על תפילין להקדישן דסבר האי נמי מצוה קעבידנא דיהיבנא להקדש:

והלא חייבי ערכין שנו כאן - דקתני המעריך את עצמו:

ממשכנין - בעל כרחו אלמא לאו משום דעתו הוא:

הלוקח שדה מחבירו בשם ריש גלותא - שאמר לו למוכר לצורך ריש גלותא אני לוקחה ונתכוון להטיל אימה שלא יצאו עליה עסיקין וכתב המוכר שטר המכירה בשם ריש גלותא:

אין כופין ריש גלותא - לחזור ולכתוב שטר מכירה שהוא מכרה ללוקח ואם אומר לו לוקח למוכר על מנת שיכתוב לי ריש גלותא בשמו לשמי שטר אחר כופין ריש גלותא למכור:

לא יקרייכו - שעשיתם אותי ראש להטיל אימה:

ולא זילותייכו - שאתם באים לעשות אותי למוכר שדות: הכי קאמר הלוקח שדה בשם חבירו ריש גלותא


אין כופין את המוכר - לחזור ולכתוב שטר מכירה אחר ללוקח שהיה לו להתנות ולהודיעו כתוב שטרי בשם ריש גלותא שאם יצאו עסיקין אראה להם שהוא של ריש גלותא וכתוב לי שטר אחר בשמי שלא יבאו היום או למחר יורשי ראש גולה לתובעה ממני:

ופנחיא בעלמא הוא דבעינא - כלומר להצלה נתכוונתי פנחיא לשון חוזק וחבירו בהאשה [שלום] ביבמות (דף קטו:) לפנחיא שבקיה גבי מצא כלי וכתוב עליו קו"ף קרבן מ"ם מעשר תי"ו תרומה:

עניינא - תנאי:

דאמר להו לוקח לסהדי קמי מוכר חזו כו' - ובהדי מוכר גופיה לא אתני:

אמינא שטרא אחרינא מהיאך כו' - אני הייתי סובר שאתה אומר לעדים בעינא דנכתוב לי שטרא אחרינא ריש גלותא:

זבניה מרוותא דכיתנא - על מנת ליתן דמיהן שהן לוקחין לרב כהנא:

לא תשקול - משום רבית:

כמאן כבני מערבא - בתמיה כלומר דאמרינן מי הודיען ללוקחין שיקנו מעותיהן לרב כהנא לפיכך לא זכה בהן:

אטו - מאי איכפת לן בהקנאתן וכי רב כהנא עתיד ליטול מעות היה ויטול רבית שנתן לו ד' ויטול ח' והלא פשתנו היה נוטל וכל מקום שהיה שם שלו היה ואלו שמכרוהו גזלוהו מיניה ומשלמים כל דמיו ביוקר כשעת הגזילה ובשעת הגזילה כבר הוקר:

אמנה הואי - שנתן להם מעות באמנה ולא היה להם פשתן כשקבלו דמים והתנו עמו כשער הזול ליתן לו כל השנה בשער זה דתנן ב"מ (דף עב:) יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה:

ורב - דאסר ליה למשקל זוזי:

לטעמיה דא"ר - באיזהו נשך (ב"מ סג.) עושין אמנה ליתן מעות על השער של זול של עכשיו:

בפירות - לקבל פירות בשער היוקר:

ואין עושין אמנה בדמים - כשבא לשער היוקר לקבל פירותיו אסור ליתן לו מוכר דמים של עכשיו דמיחזי כרבית דיהיב ליה תרתי סלעים ושקיל ארבע:

מתני' ונשבע לו - על שקר והודה:

יוליכנו אחריו אפילו למדי - דאין לו כפרה עד שיחזיר לנגזל עצמו דכתיב לאשר הוא לו וגו' (ויקרא ה) וגבי נשבע לשקר כתיב:

לא יתן לא לבנו - של נגזל להוליכו לנגזל שאם יאנסוהו חייב להחזיר דלא הוי השבה עד דמטי לידיה כדאמרן:

לשליח ב"ד - תקנתא הוא דעבוד רבנן מפני תקנת השבים שלא נחייב לזה להוציא מנה בהוצאת הדרך:

ואם מת - נגזל יחזיר גזלן ליורשיו דנגזל:

ולא נתן לו את החומש - או שמחל לו נגזל על הקרן לאחר שהודה לו ולא מחל לו על החומש או שמחל לו על זה ועל זה כו':

נתן לו את הקרן - לאחר שנשבע והודה ונתחייב קרן וחומש נשבע לו שבועה שניה על החומש שנתנו לו והודה:


הרי זה משלם חומש על חומש - חומשו של חומש דחומש ראשון נעשה קרן:

עד שיתמעט כו' - שאם חזר ונתן לו חומש ראשון ונשבע על השני והודה משלם חומשו וחומשו של חומש שני וכן לעולם עד שיתמעט הקרן של חומש שלא יכפור לו שוה פרוטה:

או עשק את עמיתו - שכר שכיר:

תשומת יד - הלואה:

גמ' לא נשבע - לא בעי להוליך אחריו עד דמטי לידיה:

עד שישלם לכל אחד - דהשבה לידיה בעינן ולא סגי במניח לפניו לומר מי שהוא שלו יטלנה:

מניח גזילה - ולא בעי לאמטויי לידיה וסגי במניח לפניו שהרי הבעלים שם הוא:

לעולם רבי עקיבא - כר"ע מעיקרא מהדרינן לאוקמי משום דכולהו תנאי סתימתאה אליבא דר"ע סתם כדאמר באלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פו.):

עבוד רבנן תקנתא - תקנת השבים והכא דמספקא ליה תסגי להו במניח כדתניא עבוד תקנות גבי גוזל ונשבע והודה ואין הנגזל כאן דאע"פ דכתיב לאשר הוא לו תקון רבנן דנתביה לשליח בית דין ויהא תחת ידם עד שיבא נגזל ויטלנו:

דקא מהדר ממונא למריה - לאחר זמן יחזירנו בית דין:

לא נחלקו על שלקח - דכיון דליכא איסורא סגי ליה בהכי דלא כתיב לאשר הוא לו אלא במקום שחטא דבעי כפרה:

מה לי לוקח כו' - הרי נשבע לשקר ואשבועת שקר כתיב לאשר הוא לו בין אגזל בין אתשומת יד דבהיתר אתא לידיה:

תנא - דחסיד אחד פליג אדר' שמעון בן אלעזר:

רבי טרפון היא - מתני' דקתני נשבע דאי ר"ע אפילו לא נשבע נמי:

ור' טרפון מכדי כו' - אמתניתין פריך דאמר נשבע אין לא נשבע לא ואוקימנא כר' טרפון:

לא סגיא דלא הודה - דכפרה והשבון דקרא אהודה כתיב דכתיב בגזל הגר והתודו את חטאתם וגו' (במדבר ה):


שכבר הודה מפי עצמו - ובא לצאת ידי שמים ואע"ג דבי דינא לא מצו מחייבי ליה אלא מניח לפניהם מיהו ידי עונש אין יוצא עד שישלם לשניהם דהא לאו לבעלים אהדריה כו':

אלא אמר רבא - מתני' דברי הכל היא ולא דמיא לאין יודע דהתם בין נשבע בין לא נשבע הוא דפליגי ר' טרפון ור"ע לענין דינא דר' טרפון לא מחייב להחזיר ליד הנגזל ור"ע מחייב אע"ג דלא נשבע והאי דפרכת לעיל ואי ר"ע אע"ג דלא אשתבע לאו פירכא היא דהתם דין הוא דאע"ג דלא משתבע דיחזיר לכל אחד שהרי אין יודע למי גזל ולא נפיק ידי שמים כלל אבל הכא במתני' דידע למאן גזל ומודי ליה משעת הודאה דמזומן הוא להשיב הוי גביה כפקדון הלכך נשבע תחילה קודם הודאה אע"ג כו':

שליח שעשאו בעדים - ראובן שיש לו מעות ביד שמעון ומינה שליח בעדים לקבלם הימנו ונתנם לו:

הוי שליח - ואם נאנסו בדרך פטור בעל הבית שנתנם לו:

פטור - דלא קמה ברשות שואל להתחייב באונסים עד שיאמר לו מפיו לשלחה לו ביד בנו כו':

מנא ידעינן - דשלוחו הוא דקרי ליה מתני' שלוחו:

לקיטו - שלקטו אצלו לדור עמו בביתו לצוותא בעלמא לשון מורי:

ושכירו - נשכר עמו ליום ולחדש ולשנה ולשבת. לישנא אחרינא לקיטו לוקט תבואתו:

ולאפוקי מהאי תנא - הא מתניתין דאוקימנא שליח ב"ד אפילו עשאו גזלן ולא נגזל הוה שליח והוי באחריותו דנגזל לאפוקי מהאי תנא:

שליח ב"ד - דמשמע מתני' דמשנתן לו נפטר גזלן כשעשאו נגזל קאמר ולא כשעשאו גזלן:

ושלח הלה ונטל שלו - מיד השליח:

פטור - מאונס הדרך טעמא דנטל הנגזל הא נאנסו מן השליח הראשון חייב:

וא"ת משנתנו - דקתני לא יתן לשלוחו ואי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן תוקמא בשעשאו בעדים אלא בממציא לו שליח ביקש מחבירו שימציא לו לגזלן את עצמו לומר לו אם תרצה לשלח כלום לפלוני שלח בידי:


בדיוקני - מסר לו בעל הפקדון לשליח סימנין וכתב לו חותמו באגרת ומסרה לו ואמר לו לך והתראה לפלוני ויתן לך מעות שיש לי בידו:

אי כתב לך - ר' אבא:

התקבלתי - מעותי בקבלתו של רב ספרא:

אדאתית - בעוד שתהיה בדרך בשובך אצלנו:

שכיב רבי אבא - דזקן הוא וכבר בטל שליחותו קודם שתקבלם ואי הוו אנסי להו מינך באורחא תבעי לן יתמי:

נקנינהו ניהלך אגב ארעא - ויהיו שלך בכל מקום שהן דקיימא לן קדושין (דף כו.) נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות:

אסיפא דביתיה - מפתן ביתו דמחובר לקרקע הוא וכקרקע הוא כך שמעתי. ל"א סיפא דביתיה סוף בית הקנה לו זוית אחת:

נפק לאפיה עד תווך - הלך לקראתו עד תווך שם מקום שהיה שמח שהביא לו מעותיו:

אלמא חומשא ממונא הוא - מדאיצטריך ליה למתני א"צ לילך אחריו אלמא ממונא הוא גביה:

ואי מיית - גזלן משלמי יורשין ועוד מדקתני הרי זה מוסיף חומש על חומש ש"מ ממונא כפריה:

ופטורין מן האשם - דהא מתו בעליו דאם הפרישו בחייו היה טעון [רעיה] וכי לא הפרישו פטורין דאשם כפרה הוא ולאו ממונא ואין כפרה למתים:

עדיין אני אומר - רישא בתורת כהנים אשר גזל על גזילו הוא מוסיף חומש ולא על גזילת אביו:

כאן שהודה - אביו בחייו אחר שנשבע ונתחייב לו חומשא משלמי יורשין וברייתא בת"כ בשלא הודה וקס"ד השתא בלא הודה לא אב ולא בן:

ה"ג - ויתיב רב הונא:

יש תלמוד קאמר מר - ותנא מקרא מייתי לה מדכתיב כל הני ריבויא הוא שהבן חייב לשלם או ישתלמו קאמר מר ומסברא הוא משלם ולא מקראי:

לא הודה אביו והודה בנו - קרן משלם אבל חומש לא דמעטיה קרא מחומש על גזל אביו:

ונחייב חומש אשבועתא דידיה - דקתני נשבע הוא ואביו לפטורא דכיון דבן נשבע והודה אמאי פטור:

בשאין גזילה קיימת - דלאו עליה רמיא לשלומי דתנן (לקמן דף קיא:) הגוזל ומאכיל את בניו פטורים מלשלם הלכך אי כפר כפירת דברים בעלמא היא ושבועת בטוי הוא דליכא חומש:

לא צריכא דאיכא אחריות נכסים - ואמרינן לקמן (שם) דאם הניח אביהן אחריות נכסים קרקעות חייבים להחזיר מפני כבוד אביהן:

וכי איכא אחריות נכסים מאי הוי כו' - ל"ג חדא דהא תני התם דמשום כבוד אביהם חייבים להחזיר


ועוד דקמשני ליה כשעמד בדין קודם מיתתו והך העמדה מאי מהני הרי כפר ונשבע ולא הודה דהא אוקמינן דלא הודה אב והודה בנו ועוד דקמשני כשעמד בדין מכלל דעד השתא בשלא עמד בדין והא נשבע הוא ואביו קתני מכלל דבב"ד הוה הלכך ל"ג ליה. וה"ג אי הכי חומש נמי משלם א"ר הונא כו' אי הכי ממון גמור הוא וחומש נמי לשלם:

לפי שאין משלמין חומש על כפירת שעבוד קרקעות - דחומש אמאי קאתי אשבועתא לאו שבועה היא דקי"ל שבועות (דף מב:) אין נשבעין על הקרקעות והאי בן כי אישתבע כפר לה שעבוד הקרקעות דאי לאו משום אחריות נכסים לאו עליה רמיא לשלומי:

רבא אמר - לעולם בגזילה קיימת ודקשיא לך ולחייב הבן חומש על שבועת עצמו כיון דהודה הכא כשהיתה דסקיא שממון אביו נתון בה מופקדת ביד אחרים וגזילה זו בתוכה דכי אשתבע האי בקושטא אשתבע (ולא תימא בשיקרא אשתבע כדסברת לעיל) ותנן במס' שבועות (דף לו:) וחייבים על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ואין חייבין על שגגתה גרידתא כי הכא דליביה אנסיה:

לא שנו אלא שאין - אותה חצי פרוטה קיימת מן הגזילה עצמה וחצי פרוטה הוא דמחייב ליה ולאו ממונא איכא אבל אם קיימת היא מן הגזלה עצמה צריך לילך:

חיישינן שמא תייקר - ותעמוד על הפרוטה:

חייב להחזיר לו - אגודה אחרת ואע"פ דהשתא לא שויא פרוטה כיון דבשעת גזילה הוי שוה פרוטה בעי לאהדוריה ולהוליכה אחריו:

ותנא תונא - תנא דידן סייעתו:

שגילח - אחת מהשתים ששייר:

ונשרה השניה מהו - הוי גילוח או לא:

אמר ליה רב אחא לרבינא נזיר שגילח - כל השערות אחת אחת קמבעיא ליה בתמיה כלומר הא ודאי גילוח הוי כיון שבשעה שבא לגלח האי שיור הוה ביה שיעור גילוח וגילח אחת ואע"פ דנשרה שניה גילוח הוא:

שנשרה אחת - שכשבא לגלח אין כאן שיעור גילוח:

ה"ג - מי אמרינן השתא מיהא ליכא שיעור:

חבית שניקבה וסתמוה שמרים - ונתנוה ע"פ ארובה וממרחת יפה סביבותיה וטומאה בבית מצלת על העלייה כולה מלבא בה שום טומאה דסתימת שמרים סתימה היא ולא שלטה ביה טומאה במסכת כלים בפרק ואלו מצילין:

אגף - לשון מגופה אגף חציה היה בה תחתיה שיעור נקב לטמא וכלי המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה ואגף בטיט חציה מהו מי אמרינן השתא מיהא ליכא שיעור נקב או דלמא הא לא סתם שיעור סתימה:

פקקה בזמורה - ואין שם שמרים:

עד שימרח - בטיט מן הצדדין של זמורה לסותמו היטב:


נשבע עליו - לאחר שנאסר נשבע שאין אצלו ולא גזלו ממנו:

מהו - מי אמרינן הא מנח ויכול לפטור בו את עצמו ואשתכח דלאו מידי כפריה:

שומר חנם אני עליו - ונשבע והודה:

חייב - קרבן שבועה אע"פ שהודה קודם שבועה בגוף הממון:

שהרי פטר עצמו - בשבועה:

מגניבה ואבידה - שאם היה נגנב ממנו משבועה ואילך היה נפטר בדברי שקר שהרי הוא עצמו גנבו וחייב בכל אונסין עד שיחזירנו:

שואל - פטור במתה מחמת מלאכה ומכחש בשר מחמת מלאכה דלמעבד מלאכה שייליה ולאו לאוקמה בכילתא:

אע"ג דהא קאים - ומודה ליה בגויה והשתא איהו לא כפר מידי אפ"ה כיון דשמא סוף השבועה לבא לידי כפירת ממון חייב:

הכא נמי - אע"ג דכפירה דחמץ כהודאה הוא דהא עפרא בעלמא הוא כיון דשמא יאבד ויתחייב לו ממון ונמצא שתועיל לו שבועה זו להפטר חייב:

אתה מכרתו - לקמן פריך מאי מודה בעיקר איכא:

תועה בדרך מצאתיו - והביאותיו לבית:

תדורא - אין לב:

הילך - וליכא למימר אילו מיגניב דהא קמיה קאי ושקיל ליה:

איבעיא לך לאהדוריה ניהלי - כשמצאתו לא היה לך לאוספו אל ביתך שהרי מכיר היית בו ואין לך גנב גדול מזה:

שלש שבועות הן - בעדות אבידה שהשביע את העד אם ראית את אבידתי ואמר לאו ואח"כ הודה:

הכיר בה ולא במוצאה - האבידה שאמר שראה אותה מהלכת ברשות אחרת ואינו יודע מי הוא או הודה שהכיר במוצאה ולא בה והיה לו לומר איש פלוני מצא אבידה ואיני יודע אם שלך הוא ובעד אחד קמיירי:

לפטור - על כולן פטור העד:

המשביע עד אחד - וכפר ואמר שבועה שאיני יודע לך עדות:

פטור - העד מקרבן שבועת העדות דהא אי הוה מסהיד ליה לא הוה מחייב להיאך אלא שבועה ואע"ג דאיכא למימר דלמא לא משתבע גורם לממון פטור והני נמי גורם לממון נינהו:

בה ולא במוצאה - אי הוה מסהיד ליה ראיתיה שנמצא בזוית פלוני ואיני יודע מי מצאה היה מחזר באותה שכונה עד שיודיעוהו וכ"ש במוצאה ולא בה [ומיהו ממון ממש לא מפסדו דאי נמי אסהידו ליה ראינו שמצא פלוני זה היה יכול לומר נאנסה ממני ופוטר עצמו משבועה]:

הכופר בפקדון - ובאו עדים:

נעשה עליו גזלן - משעת כפירה ואע"פ שלא נשבע ומכאן ואילך אין לו דין דשומר חנם אלא חייב באונסים אם יאנס:

וכחש בה למדנו לעונש - דכתיב בתריה והשיב את הגזילה אלמא קמה ליה ברשותיה משעת וכחש עד דעביד השבה וזהו עונשה:

ה"ג מאי לאו עונש כפירה - כלומר עונש דמאי לאו דאיעניש אכפירה אף על גב דלא אשתבע:

לא עונש שבועה - האי עונש דענשיה קרא להתחייב באונסין משום שבועת שקר היא אבל אי לא אשתבע לא:

ונשבע על שקר למדנו לעונש - דכתיב בתריה חומש ואשם:

ת"ל לא תשקרו - דהיינו אזהרת שבועת שקר דסמיך ליה לא תשבעו בשמי לשקר ומלא תשקרו נפקא לן דבשבועת כפירת ממון משתעי כדכתיב איש בעמיתו כמו וכחש בעמיתו בפקדון:

כאן שהודה - בסיפא כשהודה שיש חומש ואשם:

ושכנגדו חשוד - במסכת שבועות (דף מד:) גבי ואלו נשבעין ונוטלין דזה אחד מהן מי שהיה לו חבירו חייב שבועה והוא חשוד על השבועה שנמצא שקרן בשבועתו שכנגדו נשבע ונוטל:

אחד - שנחשד על שבועת העדות:

ואחד - שנשבע על שבועת הפקדון שראינוהו שנשבע לשקר ואפילו לא נחשד אלא לשבועת שוא שאין בה כפירת ממון ורע לשמים הוא ולא רע לבריות נפסל לשבועת ממון:

ואם איתא - לדרב ששת דמשעת כפירתו נעשה גזלן למה לי למתנייה גבי הנך דמשמע דלא אפסיל עד שעת שבועה כי הנך הא משעת כפירה אפסיל ליה משום דהוי גזלן:

דקאי באגם - וכי אמר רב ששת כגון דאמרי סהדי דכי כפר ליה בידיה נקט ליה (תדע) דהיכא דאיכא למימר לאשתמוטי איכוין עד דמייתי ליה לא מפסיל בלא שבועה:

דאמר רב אידי הכופר במלוה - ולא נשבע ובאו עדים כשר לעדות דמלוה להוצאה ניתנה ואינה עכשיו בידו ורוצה לדחותו עד שתשיג ידו:


בפקדון פסול לעדות - ומוקמינן לה בריש שנים אוחזין כגון דאמרי סהדי דההיא שעתא דכפר ליה נקיט בידיה ומפסיל אף ע"ג דלא אשתבע דאי באשתבע מה לי מלוה מה לי פקדון:

שבועה קונה - קס"ד להתחייב באונסים משעה שנשבע לשקר קאמר:

ואיבעית אימא שבועה קונה - דקאמר אילפא לגמרי קאמר דתו לא משלם כדרב הונא:

דלהוצאה ניתנה - ובעיא תשלומין ואיכא למימר דבשבועה אפטר ליה מתשלומין כדכתיב ולא ישלם:

אבל פקדון ברשותיה דמריה קאי - ואין כאן ולא ישלם דהא כל היכא דאיתיה דמריה הוא:

בפקדון כתיב - גבי שומר שכר:

להא שמעתא - דרב הונא:

משלם את הקרן - וכפל לא דאין כפל אלא בטוען נגנב וחומש ואשם נמי לא שייכי אלא כשהודה דכתיב בגזל הגר והתוודו:

הודה מעצמו - לאחר שבועה קתני מיהא רישא משלם קרן על ידי עדים וקשיא לרב דאמר כיון שנשבע לא ישלם אפי' באו עדים ומסיפא לא פריך דבהודה לא קאמר רב דהא כתיב והשיב את הגזלה ובנשבע והודה משתעי קרא:

חוץ לב"ד - לא אלימא שבועה לאפקועי ממונא:

כאן בקפץ - ברישא דקתני משלם כשקפץ זה והשביעו קודם שחייבוהו בית דין וכי קאמר רב בלא קפץ והדיינין השביעוהו וקנייה אותה שבועה דקרא בשבועת הדיינין כתיב ואע"ג דסיפא לא מתוקמא בקפץ דקתני כפל וכפל לא איתי' אלא בשבועת הדיינין מ"מ רישא בקפץ וניחא ליה לאוקמי בתרי גווני ובחד דוכתא ולא לאוקמי בשני מקומות וסיפא לא קשיא ליה לרב דאע"ג דקתני משלם כפל לאחר שבועה וכל שכן קרן דמודה רב בטוען טענת גנב כדלקמן בשמעתין דשבועה דקא מחייב ליה כפל לא מקנייה ליה קרנא:

משכוני נפשך - לבא במקומו לתרץ קושיות ולהעמיד דבריו:

נשבעין ולא משלמין - הנתבע ישבע ויפטר ולא ישבע התובע ליטול:

חייב על כל אחת ואחת - חומש ואשם:

הואיל ויכול לחזור ולהודות - ונמצא דבכולן כופר ממון:

השביע עליו קתני - ומדלא תני השביעו שמע מינה על ידי דיינין הטיל עליו שבועה וקיבל על כרחו וקתני יכול לחזור ולהודות אלמא אכתי ממונא אית ליה גביה:

לצדדין קתני השביעו עליו חוץ לב"ד - דאע"ג דחייבוהו ב"ד שבועה כיון דמחוץ לב"ד השביעו לא קנייה ובפני ב"ד דקתני לא אהשביע עליו קאי:

אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם - ולא כפל דאין משלם קנס על פי עצמו:

משלם כפל ואשם - אבל חומש לא דחומשו עולה לו בכפלו כדאמרינן בפרק מרובה (לעיל דף סה.) אלמא בין נשבע ובאו עדים בין נשבע והודה חייב:

אלא אמר רבא - לא תשנייה לתיובתיה דרב המנונא לצדדין דיכול לחזור ולהודות לאו תיובתא הוא לרב הונא דכיון דהודה לא קאמר רב דכל הודה לא שנא טוען טענת גנב ונשבע והודה ולא שנא טוען טענת אבד ונשבע והודה לא אמר רב דפטור:

דהא כתיב והתודה - בגזל הגר כתיב (במדבר ה) ובנשבע דהא קרן וחומש כתיב:

וטוען טענת גנב ובאו עדים נמי לא אמר רב - דכפל כי כתיב בהכי כתיב בנשבע ובאו עדים כדאמר בפרק מרובה:

אמרה לשמעתא - להא דרבא דאמר כל הודה לא אמר רב:

רב המנונא תלמידו דרב הוה - דקיימא לן אמרי בי רב רב המנונא בפ"ק דסנהדרין (דף יז:) ואי לאו דידע דאפילו בהודה פטר רב לא הוה מותיב ליה מהואיל דיכול לחזור ולהודות:


אי אמרת בשלמא אי אתו עדים - אחר שבועה קמייתא מחייב לשלומי קרנא אשתכח דאכתי ממונא הוא גביה ואמטו להכי מחייבינן ליה קרבן שבועה אשבועה שניה דמשום דאין שבועה חלה על שבועה לא תפטריה דהואיל ויכול לחזור ולהודות בין זו לזו נמצא דכל אחת שבועת כפירה בפני עצמה היא:

השתא מיהת הא לא אודי - בין זו לזו ואשתכח דכפירת דברים בעלמא הוא ולאו ממונא הוא גביה שהרי אין יכול להוציאו בעדים:

טוען טענת גנב - אינו משלם כפל עד שישבע ואחר כך יבאו עדים כדילפינן במרובה:

היקישא הוא - דאיתקש גנב וטוען טענת גנב דסמיכי קראי אהדדי אם ימצא הגנב הרי גנב ואם לא ימצא הגנב כמו שאמר אלא הוא עצמו גנבו היינו טוען טענת גנב ונמצא שהוא גנבו:

אלא למאן דאמר - בפרק מרובה (דף סג:):

תרוייהו בטוען טענת גנב - דגנב עצמו נפקא לן מאם המצא בידו דכתיב בפרשה אחריתי היכי איתקוש:

גנב הגנב - מרבוייא דה"א דאתרבאי בטוען טענת גנב [ילפינן לה כל דיני גניבה לרבות] תשלומי [כפל] וד' וה':

משלם תשלומי כפל - דטוען טענת גנב:

ולישני ליה כגון שאכלו טריפה - דאיכא ר"ש דפטר בהשוחט ונמצאת טריפה מתשלומי ד' וה' לעיל (דף ע.) ומשני רבי יוחנן כר"מ ס"ל דאמר שחיטה שאינה ראויה לאכילה הואיל ונשחטה כהלכתה שמה שחיטה:

ולישני ליה בגונב בן פקועה - שנמצא במעי אמו ופקעה לאחר שחיטה והוציאוהו דאיכא למאן דמכשר ליה בלא שחיטה בפ' בהמה המקשה (חולין דף עד:) דתנן ר"ש שזורי אומר אפילו הוא בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו:

כר"מ - בשחיטת חולין דתנן השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי כו':

ולישני ליה כגון שעמד בדין - קודם לכן ואמר נגנב ונשבע ובאו עדים שגנבו הוא עצמו וחייבוהו ב"ד ואמרו צא תן לו קרן וכפל ואח"כ שחטו ואכלו (וחזר ונשבע עליו) דמשלם כפל אשבועה קמייתא ופטור מטביחה כדרבא כו':

בשותף שטבח - שותפין שגנבו וטבחו האחד שלא מדעת חבירו אמרינן בפרק מרובה (דף עח:) שפטור מד' וה' דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר והכא לא קרינא וטבחו כולו בחיובא דעל החצי של חבירו הוה טובח ומוכר אחר הגנב דפטור אבל לדעת חבירו משלמין שניהם דשלוחו הוא ואמרינן תחת לרבות את השליח:

על כל אבדה - וגו' ישלם שנים:

אין נתינת קטן כלום - דכתיב איש פרט לקטן דאין נשבעין על טענת נתינתו ואין באין לידי כפל על ידו דהכא כפל כתיב:

אין לי אלא כשנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן - דאיכא למימר דהאי איש אהשתא קאי וה"ק כי יתן מי שהוא עכשיו איש בשעת טענה פרט לנתינת מי שהוא עדיין קטן אבל אי הוי עכשיו איש לא ממעט ליה:

נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין - דפטור:

ת"ל יבא דבר שניהם - איתקוש נתינה והעמדה בדין להדדי דבתרוייהו בעינן איש:

תהוי נמי כאבידה - דליכא נתינה והוי טענה להשביע ולהתחייב כפל וכי תבעו כשהוא גדול ליחייביה להאיך שבועה וכפילא אע"ג דנתינה ליכא:

שאכלו - בעל הבית לפקדון בעוד שהמפקיד קטן דלא ירד פקדון זה לתורת טענה מעולם אבל אבידה מכי מטא לידיה דהאי איחייב ליה שהרי יש לה בעלים בני טענתא:

הכי נמי דמשלם - דמשהגדיל קטן ונעשה בר טענה נתחייב זה לבא עמו לדין ואע"ג דנתינה לא הואי:

דאמר קרא כי הוא זה - היינו הודה במקצת ובפרשת טוען טענת גנב כתיב:


עירוב פרשיות - פסוק שהוא מפרשה אחרת נתערב בזו שאינו מקומו דהאי כי הוא זה באם כסף תלוה הוה ליה למכתביה דהתם קאי דאילו בהך פרשתא דפקדון בלא הודאה במקצת מחייב:

ומאי שנא מלוה - דעקרינן לקרא מדוכתיה ומוקמינן ליה עלה:

כדרבה דאמר רבה - אין אדם מעיז פניו בפני זה שעושה לו טובה הלכך היכא דכפר הכל פטור משבועה דאי לאו קושטא בהדיה לא הוה מצי למכפר ביה והיכא דמודה מקצת בכולה בעי למכפריה והא דלא כפריה משום דאין אדם מעיז:

אבל בפקדון - דאין כאן טובה:

מעיז ומעיז - הלכך אפי' כפר בכוליה רמיא רחמנא שבועה עליה:


צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת - קודם שיתחייבו שבועה ואם נשבעו בלא כפירה והודאה אין שבועתו של ש"ח כלום ולא מחייבתו כפל ודרמי בר חמא פליג אדרבי חייא בר יוסף:

פרשה ראשונה - נאמרה בש"ח ושניה בשומר שכר:

שוכר - פלוגתא דר"מ ורבי יהודה לעיל (דף נז:):

אינו חייב - כפל:

עד שישלח בה יד - קודם שבועה כגון שעשה בה מלאכה:

ה"ג - דאמר קרא ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח:

למימרא - דהאי דכתיב בתריה אשר ירשיעון אלהים וגו':

בששלח בה יד עסקינן - דנמצא רשע בכך שנשבע לשקר שהרי שלח בה יד:

בעומדת על אבוסה - שלא שלח בה יד שנו דחייב כפל:

אבל שלח בה יד - קודם שבועה קנאה בתורת גזילה ושומר חנם אינו נעשה גנב אלא בטענת גנב וזה קודם שטען טענת גנב קנאה וקמה ליה ברשותיה שאם מתה ישלמנה ואשתכח דכי כפר דידיה קא כפר:

או דלמא אפילו עומדת על אבוסה קאמר - וכל שכן כי שלח בה יד דבהכי קאי קרא כדאמר ר' חייא בר יוסף:

הטוען טענת אבידה ונשבע - ל"ג והודה:

פטור - מן הכפל:

מ"ט לאו משום דקנה בשבועה ראשונה - להתחייב באונסין כדרב ששת דאמר לעיל הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן אפי' בלא שבועה והיכא דאשתבע כל שכן דכ"ע מודו אלמא כיון דקמה ליה ברשותיה כי כפר דידיה קא כפר ולא מיחייב ליה כפל וה"ה לשולח בה יד כיון דפשיטא לן בפ' המפקיד (ב"מ מא:) דקמה ליה ברשותיה תו לא מיחייב עליה כפל:

לא - התם לאו משום דקמה ליה ברשותיה הוא אלא הואיל ויצא שומר זה ידי בעלים בשבועה ראשונה שמבית דין ראשון נסתלק מידם ושבועה אחרונה זו לאו שבועת הדיינים הוא לחייבו כפל דכיון דנשבע בתחילה שוב לא היה מחויב שבועה לבעלים:

כיון ששלח בה יד - קודם שבועה:

ה"ק אם לא שלח - ונקרב בעל הבית וקיימא לן בהמפקיד (שם) דהאי ונקרב לשבועה הוא וכתיב בתריה ישלם שנים אם נמצא רשע:

הא שלח יד פטור - מכל הדין הזה:

שלש שבועות משביעין - את שומר חנם האומר נגנבה:

שבועה שלא פשעתי - בשמירתו כשנגנבה דאי פשע בה חייב דכתיב על כל דבר פשע:

שבועה שלא שלחתי בה יד - ליהנות בה קודם לכן דאם שלח בה יד קמה ליה ברשותיה דנעשה גזלן עליה ומיחייב באונסין וכ"ש בגניבה ואבידה:

כי מגליא מילתא דאיתיה ברשותיה - והוא גנב עליה מחייב כפל דהיינו טוען טענת גנב:

אף שבועה שלא שלחתי בה יד - כי משתכח שקרן נמי חייב כפל משום שבועה שאין ברשותו:

כי מגליא מילתא דפשע בה - ונגנבה:

פטור מכפל - דהא אינו גנב עליה:

אף שבועה דשלח בה יד כי מגליא מילתא דשלח בה יד פטור מכפל - אפילו עדיין היא אצלו:

בעי רמי בר חמא - דקיימא לן בפרק מרובה (לעיל דף סה:) ממון שאין משתלם בראש דאיכא כפל בהדיה אין מוסיף חומש ולעיל (דף קו.) נמי תנינן לה אם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם אבל חומש לא מאן פטר ליה מחומשא ממונא או שבועה:

והיכי דמי - כלומר למאי נ"מ כגון שטען טענת גנב כו':


ובאו עדים - דכשנשבע היתה אצלו לחייב כפל והדר הודה איהו אבתרייתא:

מאי - מיחייב חומש אהך שבועה בתרייתא או לא:

והא איחייב ליה כפילא - עליה דהאי ממון:

או דלמא שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש - כגון אי הוה מודה השתא אקמייתא אחר העדאת עדים הוה מיפטר מחומש אבל השתא דאבתרייתא אודי והך שבועה לא חייבתיה כפילא תחייביה חומשא והכא ליכא למימר יצא ידי בעלים בשבועה ראשונה דכי אמרינן ליה היכא דאתו סהדי אשבועה שניה דאמרינן אשבועת חנם לא מחייבי כפילא אבל היכא דאודי עלה קיימא לן לעיל (דף קו.) השביע עליו חמשה פעמים כו' דלענין חומש ואשם לא שני ליה בין שבועת עצמו לשבועת דיינין ובלבד שיכפור ממון:

אמר לאחד מן השוק - שאין שומר על שורו:

משביעך אני - משום הודה מעצמו דסיפא נקט אבל משום כפל בלאו שבועה נמי מיחייב:

תרי חומשי או תרי כפילי בחד גברא מאי - הכי גרסינן:

לקרן אחת - אם כפר וחזר וכפר וה"ה לתרין כפילי:

תבעוהו בעלים לשומר חנם ונשבע - שנגנבה ונפטר ואח"כ שילם לפנים משורת הדין:

כיון דאטרחיה - שומר לבעלים עד שהביאוהו לבית דין ונשבע אע"ג דהדר שילם לא מקנו ליה בעלים לשומר כפילא בשעת תשלומים:

שהרי אמרו וכו' - ויכול היה ליפטר בשבועה:


הא נשבע אע"פ ששילם - כיון דאטרחיה בשבועה למי משלם גנב כפל לבעל הפקדון כטעמיה דאביי דלעיל:

מי נפטר הגנב - מן הכפל כשאר מודה בקנס:

בהודאה - שהודה לשומר:

או לא נפטר - דכיון דנשבע שומר תחילה נסתלק ושוב אינה בשמירתו ולא הויא הודאה:

אם באמת נשבע - השומר שטען נגנבה באונס ונמצא כן:

נפטר הגנב בהודאת שומר - דכיון דנאמן הוא אנן סהדי דאי הוה משתכחא בהמה ניחא ליה למריה דתיהוי בידיה דהאיך הלכך על שומר זה לחזר אחריה ותביעתו תביעה והודאת גנב הודאה:

ואם נשבע לשקר - שטוען מת או נשבר או נשבה או נגנבה באונס ובא ומצא שאינו כן דכיון דמגליא מילתא דשקרן הוה אנן סהדי דלא ניחא ליה למרה דליהוי תו שומר עלה ותביעתו אינה תביעה:

ולא הניחוהו מאי - מדלא נשבע נאמן הוא עדיין לבעלים או דלמא כיון דעמד לישבע תו לא מהימני ליה בעלים:

נשבע לשקר מהו - מי אמרינן אכתי עליה רמיא דכיון דלשקר נשבע סופו להתחרט ולשלם הלכך תביעתו תביעה או לא:

אית דגרס אם באמת נשבע - דלא פשע לא נפטר הגנב דכיון דבאמת נשבע אפטר ליה שומר ותו לא רמיא עליה למתבעיה לגנב ואם לשקר נשבע כגון דפשע נפטר הגנב בהודאת שומר דאכתי עליה רמיא לשלומי וראשון שמעתי ועיקר הוא. דהכא איכא לאקשויי א"כ מאי בעי רבא עמד לישבע לשקר ולא הניחוהו מהו השתא נשבע ממש דאסתלק ליה מבי דינא דתו לא רמיא עליה לא שבועה ולא פרעון עד שיבאו עדים שפשע אמרינן דנפטר הגנב דאכתי אשומר רמיא למתבעיה כל שכן היכא דלא נשבע דעליה רמיא לשלומי:

את עבדת לן מילתא - טובה ששילמת לפנים משורת הדין הלכך על דידן נמי רמיא למיעבד מילתא דטיבותא לאהדורי בתר גנבא ולמתבעיה ותביעתן תביעה:

נגנבה באונס - בלסטים מזויין דשומר שכר פטור בו ואח"כ הוכר הגנב ויכול לכופו ולהוציא מידו:

רצה נשבע - והבעלים יפרעו מן הגנב:

עושה עמו דין - משלם לבעלים והוא יפרע מן הגנב:

ואם שומר שכר הוא - אע"ג דפטור בלסטים מזויין הכא הואיל והוכר הגנב ולא יפסיד כלום עליו לטרוח אחריה לפיכך הוא ישלם לבעלים ויחזור ויפרע מן הגנב:

עושה עמו דין - ישלם דמצוה עליו לחזר אחר האבידה:

לימא פליגא - דרבא אדרב הונא בר אבין:

כגון שקדם ונשבע - קודם שהוכר הגנב:

מתני' משלם קרן - דאין חומש ואשם אלא אם הודה דכתיב בגזל הגר בפרשת נשא והתוודה:

ואחר כך מת אביו - ואחר מיתת האב הודה:

הרי זה משלם קרן וחומש לבניו - של אביו או לאחיו של אביו אם אין לו בנים ואף על גב דנפלה ירושה קמיה דהאיך בעי למעבד השבה ואין מעכב אפילו כנגד חלקו:

אין לו - נכסים כל כך שיכול לוותר על חלקו או שאין רוצה להפסיד חלקו:

לוה - מאחרים ומשיב לאחיו לקיים מצות השבה:

ובעלי החוב באין ונפרעין - מן ההשבה את חלקו כגון אם היו שנים אחין והוא שלישי נפרעים בעלי חובים מן (ההשבה שליש החוב) והשאר יגבו ממנו:


בחייו ובמותו - אם מת לא ירשנו:

ואם אין לו - מה יאכל לוה ואוכל ובעלי חוב באין ונפרעין מן הירושה את חלקו:

גמ' ואפי' לארנקי של צדקה - אם אינו מוצא יורש לאביו למי ישיב יתן אותה לארנקי של צדקה ולא יעכבנו בידו:

וצריך שיאמר - כשהוא משיב לארנקי של צדקה זה גזל אבא:

ונמחליה לנפשיה - היכא דאין יורש אלא הוא וכולה שלו:

מי לא תנן מחל לו על הקרן - ולא מקיימא מצות השבה אלמא למיפק ידי גזילה בעינן והא נפקא ליה במחילה הכא נמי כיון דירושה קמיה נפלה נפק ליה מידי גזילה:

להשיב האשם - זה קרן של גזילה כדתניא לקמן בפרקין (דף קי.):

גואל - יורש:

וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים - אם אין לו בן או בת או אח יש לו קרוב עד יעקב אבינו הקרוב קרוב יורש:

אלא בגזל הגר - ונשבע לשקר דכתיב למעול מעל בה':

והיה מעלה כספו ואשמו לירושלים - לכהנים כדכתיב האשם המושב לה' לכהן ואמרינן לקמן בשמעתין אשם זה קרן:

וזקפו עליו - גר במלוה נפק ליה מתורת גזילה ולכי מיית גר הוה ליה האי מוחזק וזכה מן ההפקר:

לא שנא לנפשיה - כגון הכא דמחיל ליה האי גברא גזל הגר לנפשיה וה"ה גוזל את אביו ונשבע לו ומת אביו דמחיל לנפשיה:

ול"ש לאחרים - נגזל לגוזל מצי מחיל ומתני' דקתני מחל לו על הקרן רבי יוסי הגלילי היא ואשמעינן לאחרים וה"ה לנפשיה היכא דנפק מידי גזילה כגון יורש או גזל הגר וקס"ד האי זקפו לאו דוקא כדמפרש ואזיל:

לר' עקיבא לא שנא כו' - ומתני' דקתני משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו ר' עקיבא היא ולאשמועינן לנפשיה דלא מצי מחיל וה"ה לאחרים דאפילו מחיל ליה נגזל גופיה לאו מחילה היא:

ה"ה אפי' לא זקפן - הלכך יורש את אביו נמי אע"ג דלא זקפו עליו במלוה ולא יצא מתורת גזילה בחיי אביו כיון דמת אביו ונפלו נכסים לפניו מחיל לנפשיה ולקמן (ע"ב) פריך א"כ גזל הגר דנפיק לכהנים היכי משכחת לה:

א"ה - דבלא זקפו נמי קאמר ר' יוסי לנפשיה מצי מחיל מתני' דמחל לו על הקרן דאמרת ר' יוסי היא כיון דאמר לנפשיה מצי מחיל לשמעי' ביורש את אביו דמחיל לנפשיה וליתני פטור ולוקמה כר' יוסי וכ"ש דנגזל גופיה לגזלן מצי מחיל וגבי מחל לו על הקרן דאוקמיה כר' יוסי ליתני אינה מחילה ולוקמה כרבי עקיבא דלשמעינן מתני' לרבי עקיבא דלאחרים לא מצי מחיל ומהתם שמעינן שפיר דכל שכן לנפשיה דזקפו במלוה היינו אחרים וקאמר ר' עקיבא דלא מצי מחיל אבל השתא דאשמועינן לאחרים הויא מחילה ולנפשיה לא הויא מחילה איכא למימר דדוקא קתני וחד תנא הוא רישא דמתני' וסיפא:

הא והא ר' יוסי - הא דאמר בזקפו במלוה דכיון דאפקה גר גופיה דהוה נגזל מתורת גזילה דהוי כמוחל לאחרים הוי מחילה ולכי מיית קנייה האי הלכך מחל לו על הקרן דמתני' ר' יוסי היא דאי לרבי עקיבא בעי השבה משלו כדקתני אין לו תקנה עד שיוציא גזילה וסיפא נמי רבי יוסי היא דמודי רבי יוסי לנפשיה דלא מצי מחיל כיון דלא אפקיה נגזל מתורת גזילה:

רבא אמר הא והא רבי עקיבא - דלרבי יוסי לנפשיה נמי מצי מחיל דזקפו לאו דוקא וכי אמר רבי עקיבא דלא מצי מחיל לנפשיה הוא דקאמר דאע"ג דגר זקפו כיון דלא מחיל מחילה גמורה לא נפקא ליה מתורת גזילה אבל נגזל לגזלן מודה ר' עקיבא דמחיל:


מכלל דרבי יוסי הגלילי סבר מצי מחיל לנפשיה - אפי' לא זקפו לרבא פרכינן:

קנאו השם - הקב"ה כדכתיב המושב לה' לכהן:

קנאו השם ונתנו לכהנים - אבל הודה בחיי הגר נעשה אצלו כמלוה וכי מיית גר מחיל לנפשיה:

גזל הגיורת - שגזל אותה ונשבע והודה לאחר מיתה:

מהו - מי נפיק לכהנים או זכה בה איהו:

איש אמר רחמנא - אם אין לאיש גואל:

הרי כאן שנים - תרי השבות כתיב להשיב המושב. לישנא אחרינא תרי אשמות כתיבי להשיב האשם האשם המושב:

צריכין לחזור אחריו - ולשאול אם יש לו בנים קודם שתתנהו לכהן:

קטן - שאין איש בידוע שאין לו בנים יתנהו לכהנים ומהכא נפקא לן דקטן לאו בר אולודי הוא בסנהדרין בבן סורר ומורה (דף סט.):

לכהן שבאותו משמר - שהוא בא להתכפר בו:

כשהוא אומר מלבד איל הכפורים - משמע למי שזה ניתן זה ניתן ואיל הכפורים אין יכול להקריב אלא כהן שבאותו משמר כדכתיב (דברים יח) לבד ממכריו על האבות אני בשבתי ואתה בשבתך:

הרי שהיה כהן גוזל - את הגר וכשהגיע משמר שלו בא והודה לאחר מיתת הגר:

בשל אחרים - אם היה ישראל מביא גזל הגר במשמר זה הריני נוטל חלקי עם אחיי הכהנים בני המשמר:

בשל עצמי לא כ"ש - שאטול את הכל:

מה דבר שאין לו חלק בו - כגון כהן שהתנדב קרבן דאמרינן לקמן בשמעתין כהן בא ומקריב קרבנותיו בכל שעה שירצה ובשרה ועורה שלו דכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו נמצא שאין לבני משמר חלק בו:

משנכנס לרשותו אין אחר יכול כו' - שאם נתנה לכהן אחר של אותו משמר שוב אין יכול להוציאו מידו שנאמר ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה:

דבר שיש לו חלק בו עד שלא נכנס ברשותו - שכיון שבא ישראל והביא גזל הגר למשמר זה אע"פ שנתנו לאחד מאחיו יש לו חלק בו:

ל"א - מה דבר (שלא נכנס ברשותו) כגון תרומות ומעשרות מפי עוקר הרים:

כך אין לאחרים חלק בו - לפיכך משנתנו לך מי יעכב עליך:

תאמר בגזל - הגר שהוא לכל בני משמר וכולם תובעין:

והכתיב ואיש את קדשיו [וגו'] - ונפקא לן לקמן מיניה שכהן מקריב קרבנותיו בכל עת שירצה ובשרה ועורה שלו והכא נמי האי איל אשם קרבנות דכהן הוא וזכי ביה וכיון דמקריב ליה וזכי ביה גזל נמי דידיה הוא כדאמרינן מלבד איל הכפורים למי שזה ניתן זה ניתן:

בכהן טמא - דאין ראוי להקריב איל האשם:

אי [בכהן] טמא - היכי מצי למימר דבר שיש לו חלק בו והא קיימא לן בזבחים (דף צח:) דאין טמא חולק בקדשי המקדש ואפילו בעורות וגזל הגר נמי קדשי המקדש הוא:

אלא - לעולם בכהן טהור והאי דמוציאין מידו משום דילפינן ג"ש כהן כהן משדה אחוזה ואיש את קדשיו במילי אחריני מתוקמא:

אחוזתו - לכהן תהיה היה לו למימר ודיו ומה ת"ל אחוזתו:

לשדה היוצאה לכהנים - מקדיש שדה אחוזה ולא גאלה מן ההקדש ומכרה גזבר לאחרים כשהיא יוצאה מיד הלוקח ביובל מתחלקת לכהנים משמר שנכנס בו יובל שנאמר ואם לא יגאל את השדה בעלים ואם מכר את השדה גזבר לא יגאל עוד בעלים אלא והיה השדה וגו' והכי תניא בת"כ ובערכין:

וגאלה אחד מן הכהנים - כלומר והלוקח מן הגזבר כהן היה ומבני המשמר של יובל היה:

שבא ומקריב - אם נדר קרבן או שהיה מוטל עליו חטאת ואשם חובה מקריב אף במשמר שאינו שלו:

שעבודתה - שכר עבודתה דהיינו בשרה:

אם היה בעל מום - ראוי לאכול ואין ראוי להקריב אין יכול לעשות שליח להקרבה מי שירצה אלא נותנה לבני המשמר והואיל והוא ראוי לאכילה קרינן ביה ואיש את קדשיו לפיכך עבודה ועורה שלו. לשון אחר גרסינן עבודה ועורה לאנשי משמר כיון דהם הקריבוהו:


ואם היה זקן - וראוי לעבודה כדמפרש לקמן ואין ראוי לאכילה:

נותנה - להקריב:

לכל כהן שירצה - דהואיל דהוא חזי לעבודה מצי לשוייה שליח:

ועבודתה ועורה לאנשי משמר - דכיון דלא חזי לאכילה לא משוי שליח לאכילה:

אכילה גסה - שנפשו קצה בה:

אם היה הכהן - של המשמר טמא ויש לו קרבן צבור להקריב:

נותנו לכל כהן שירצה - דהואיל דהוא יכול להקריבו דהא קרבן צבור דוחה את הטומאה שליח נמי מצי עביד קרבן צבור בא בטומאה ואין נאכל בטומאה בכיצד צולין (פסחים דף עו:):

אי דאיכא טהורין - בההוא משמר:

טמאים מי מצו עבדי - וכיון דלא מצו עבדי שליח היכי משווי:

לבעלי מומין טהורין - מתחלקת דקיימא לן זבחים (ד' צח:) איש חולק ואפי' בעל מום בקדשים ובמנחות:

אם היה כהן גדול אונן - ויש לו קרבן עצמו להקריב:

נותנו לכל כהן שירצה - דכיון דכהן גדול מקריב אונן דכתיב לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא אם מת אביו ואמו דהוי אונן אפילו הכי מקדושתו לא יצא ולא יחלל כלומר דעבודתו שיעבוד באנינות לא תתחלל הא אחר הדיוט שלא יצא חילל:

ואינו חולק לאכול לערב - כשתסתלק אנינותו דאנינות לילה דרבנן דאנינות דאורייתא אינו אלא יום מיתה דכתיב (עמוס ח) ואחריתה כיום מר אלמא אין מרירות אלא יום אחד:

מתני' היה מעלה את הכסף ומת - בדרך:

הכסף ינתן לבניו - של גזלן דהא זכה ביה ממיתת הגר אלא דבעי למעבד השבה כי היכי דתיהוי ליה כפרה אשבועתיה והשתא תו ליכא כפרה כיון דמית ליה:

האשם ירעה - דהוי אשם שמתו בעליו וקיי"ל לקמן כל שבחטאת מתה באשם רועה:

לנדבה - לשופרות קיץ המזבח עולות בשר לשם ועורות לכהנים:

משמרת יהויריב - ראשונה לכל המשמרות ושל ידעיה אחריה:

נתן - הגזלן את הכסף ליהויריב במשמרתו ואח"כ נתן אשם לידעיה במשמרתו:

יצא - כדמפרש ואזיל שהמביא גזילו עד שלא הביא קרבן אשמו יצא וזה זכה בשלו וזה בשלו:

אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה - דקנסינהו ליהויריב להחזיר האשם דשלא כדין עבוד בני יהויריב דקבול אשם מקמי כסף ולידעיה ליכא למקנס מידי דבמשמר דידהו קבילי ור' יהודה דפליג אברייתא בגמרא במתניתין מודה:

נתן הקרן - לכהנים אין החומש מעכב מלהקריב את האשם אם לא נתן עדיין ולבסוף נתן:

גמ' או אינו אלא אשם זה איל - אשם ומושב זה קרן:

ולמאי נ"מ - דהא ממה נפשך תרוייהו קאמר קרא תיפוק ליה מינה לאפוקי מדרבא דאמר דאשם קרייה רחמנא לקרן ומה אשם אינו בא בלילה דכתיב (ויקרא ז) ביום צותו ואינו בא לחצאין אף קרן כו':

כשהוא אומר מלבד איל הכפורים הוי אומר אשם - דרישא קרן הוא:

או אינו אלא אשם זה חומש - ומושב זה קרן ונ"מ לאפוקי ממתניתין דתנן אין החומש מעכב נימא אדרבה חומש מעכב דאשם קרייה רחמנא לשון קרבן כשהוא אומר כו':

משתלם בראש - קרן לבדו שהוא ראש:

לכל כהן וכהן - שבמשמר ומוסיף משלו עוד להשלים:

אין בו - שוה פרוטה לכל משמר יהויריב ויש בו שוה פרוטה לכל משמר ידעיה שהן מועטין מהו:


אין חולקים - מנחות כנגד מנחות וקרבן כנגד קרבן מלכל בני אהרן תהיה איש כאחיו נפקא לן בקדושין (דף נג.) ובמנחות פרק אלו מנחות (דף עג.):

יורשין - הגר הן או מקבלי מתנות גבוה הן:

היינו האי דירתי - ירושה זאת נפלה להן והרי היא לפניהן שאילו היה הגר קיים היה זה אומר לו הרי שלך לפניך: רב זעירי בעי לה הכי אפילו אם תמצי לומר מקבלי מתנות הוו הא לא מבעיא לן דהא מתנה יהיב להו רחמנא. והרי הן לפניהן:

כגון שנפלו לו - לכהן:

קנו - יתומים שקנו בהמות:

בתפיסת הבית - כלומר נפלו להן בהמות בירושה עד שלא חלקו:

הלוקח - לקח עשרה טלאים שלא נתעשרו מן השוק:

פטור - ובמסכת בכורות מפרש טעמא:

בכלל ופרט וכלל - לכל קדשי בני ישראל לך נתונים למשחה כלל וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש פרט כל מתנה בפני עצמה וכל תרומת קדשים חזר וכלל והדר כתיב ברית מלח עולם הוא וגו' בסוף הפרשה (במדבר יח):

כל המקיימן כאילו קיים - כל התורה כולה שניתנה לדרוש בכלל ופרט וכלל וכאילו קיים כל הקרבנות שניתנה בהן ברית מלח:

עשר במקדש - נאכל לפנים מן הקלעים:

ארבע בירושלים - בכל העיר:

ועשר בגבולים - בערי ארץ ישראל:

אשם ודאי - חמשה הן גזילות מעילות שפחה חרופה נזיר ומצורע וחד חשיב להו:

אשם תלוי - בא על ספק כרת שלא נודע לו שעבר ודאי שיביא חטאת:

וזבחי שלמי צבור - כבשי עצרת שנקראו שלמים כדכתיב (ויקרא כג) ושני כבשים בני שנה וקדשי קדשים הן כדכתיב (שם) קדש יהיו לה' לכהן ונאכלים לפנים מן הקלעים:

ולוג שמן של מצורע - מה שנשאר בלוג מיציקה לכף כהן של השמאלית נאכל לכהנים דתניא במנחות (דף עג.) ובזבחים (דף מד:) לכל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע דהוא נמי קרוי קרבן דכתיב והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן וסמיך ליה לקרא קמא בקדש הקדשים תאכלנו בויקח קרח:

מותר העומר - מנחת העומר נקמצת ושיריה נאכלים וכל המנחות קדשי הקדשים הן כדכתיב לא (תאכל עליו חמץ) וגו':

ושירי מנחות - כל מנחות הנקמצות מנחת נדבה ומנחת חוטא ומנחת סוטה:

הבכורה - בכור תם נאכל בכל העיר וכן הבכורים צריכין חומה כדכתיב (דברים יב) ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם וגו' ואמר מר תרומת ידך אלו בכורים מכות (דף יז.):

והמורם מתודה - חזה ושוק וארבע חלות מארבע מינים שבה חלות ורקיקין חמץ ורבוכה וכתיב (ויקרא ז) והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לכהן הזורק וגו':

והמורם מאיל נזיר - זרוע בשלה וחלה ורקיק וחזה ושוק של שלמים בכלל תודה הוא דתודה שלמים אקרי והנך תרתי תודה ואיל נזיר משום דדמיין להדדי חשיב להו בחדא כדאמר בשחיטת חולין בפרק הזרוע:

ועורות קדשים - עורות עולה וחטאות ואשמות אבל קדשים קלים עורותיהן לבעלים כדאמר בזבחים פרק טבול יום (דף קג.) ומש"ה קא חשיב להו בהדי הנך דבירושלים למעוטי דאין נחשבים בהדי הנך דגבולים דהני עורות לא מתייהבי להו אלא בירושלים ובהדי הנך דבמקדש לא חשיב אלא הנהו דאי נפקי חוץ לקלעים מפסלי ביוצא:

ושדה אחוזה - שהקדישוה בעליה ולא גאלה ומכרה גזבר כשהלוקח מחזירה ביובל מתחלקת לכהנים:

ושדה חרמים - ישראל שהחרימו שדיהן:

וגזל הגר - נמי קרי ליה מתנת גבולין שאם נתנו לכהן המשמר חוץ לירושלים יצא ואיל אשמו יעלה לירושלים להקריב:

אדעתא דהכי - דלא תיהוי ליה כפרה:

תיפוק לחולין - ולא תיזל למיתה:

באשם רועה - עד שיומם וימכר ויפלו דמיו לקיץ המזבח עולה לשם ועורה לכהנים זה מדרש דרש יהוידע הכהן בשקלים (דף ט:) ובתמורה (דף כג:) וכל זמן שהוא תם אין יוצא לחולין לימכר לפיכך ירעה והוא מעצמו אין יכול להשתנות מאשם לעולה:


דמינח ניחא לה - להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו:

טן דו - גוף שנים כלומר אשה בכל דהו ניחא לה:

זה זכה בשלו וזה זכה בשלו - ונהי נמי לרבנן דקנסו ליהויריב דקבול אשם מקמי כסף אלא לרבי יהודה מ"ט דקניס לידעיה:

לדברי רבי יהודה - ואע"ג דקניס ליה לידעיה ה"מ היכא דאשם ראשון קיים דיכולין בני יהויריב להקריבו בעוד משמרתן קיימת ובהכשר אבל אם קדמו והקריבוהו בפסול דאשם הבא קודם הקרן פסול הוא כדמפורש לקמן ינתן אשם השני לידעיה:

למאי חזי - דקתני זכו:

כגון דנפק משמרתם - דהני ודהני ולא תבעו בני יהויריב את הכסף במשמרתם ולא בני ידעיה את האשם במשמרתם ואיצטריך לאשמועינן דלא תימא טעמא דרבי יהודה בדתבעו בני יהויריב שיחזור בעוד משמרתן קיימת אבל היכא דלא תבעו מחלו לבני ידעיה:

קמ"ל - דכיון דבני ידעיה נמי לא תבעו לאשם במשמרתן יחזור כסף אצל אשם ויקריבוהו בני יהויריב כשיחזיר שבת משמרתם:

האשם המושב [לה'] לכהן מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו - כלומר לא קרב האיל עדיין:

אנא מאשר יכפר קאמינא - דכתיב בלשון עתיד מדלא כתיב אשר כיפר ומשמע דכשהשיב לכהן את האשם דהיינו קרן הכסף עדיין לא כיפר:

מנין שאם הביא מעילתו - גבי נהנה מן ההקדש קאמר:

מעילתו - קרן דהקדש שמעל בו:

באיל האשם ונסלח - משמע אין סליחה אלא בשניהם איל כמשמעו האשם קרן כדיליף לקמיה הקדש מהדיוט מה האשם דכתיב בגזל הגר קרן הוא כדאמר לעיל (דף קי.) אף אשם דכתיב בהקדש קרן הוא:

באיל האשם - משמע באיל שהוא בא חובה לאשם שהוא קרן אלמא קרן ברישא מייתי:

אין החומש מעכב - את הכפרה:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/בבא_קמא/פרק_ט&oldid=2792228"