בבא קמא סח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
תדע שסתם גניבה יאוש בעלים הוא שהרי אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה ודלמא לא אייאש אלא לאו משום דאמרי' סתם גניבה יאוש בעלים היא ודלמא אף על גב דלא אייאש אמרי לא סלקא דעתך דומיא דטביחה מה טביחה דאהנו מעשיו אף מכירה דאהנו מעשיו ואי לפני יאוש מאי אהנו ודלמא דשמעיניה דאייאש אמרי לא סלקא דעתך דומיא דטביחה מה טביחה לאלתר אף מכירה לאלתר א"ל ר' יוחנן גניבה בנפש תוכיח שאין יאוש בעלים וחייב מכלל דסבר רבי יוחנן לפני יאוש חייב לאחר יאוש מאי ר' יוחנן אמר חייב וריש לקיש אמר פטור רבי יוחנן אמר חייב חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש ריש לקיש אמר פטור חיוביה לפני יאוש הוא אבל לאחר יאוש קנה ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש גנב והקדיש ואחר כך טבח משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה אימת אלימא לפני יאוש מי קדוש (ויקרא כז, יד) איש כי יקדיש את ביתו קדש אמר רחמנא מה ביתו שלו אף כל שלו אלא פשיטא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש הוא דאינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה דכי קא טבח דהקדש קא טבח אבל לא הקדיש טבח משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואי סלקא דעתך יאוש קונה אמאי משלם שלו הוא טובח שלו הוא מוכר א"ל הכא במאי עסקינן כגון שהקדישוהו בעלים ביד גנב ומי קדוש והאמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו אמרי הוא דאמר כצנועין דתנן הצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו והרי חזרה קרן לבעלים כשעמד בדין היכי דמי אי דאמרי צא תן לו מאי איריא הקדיש אפילו לא הקדיש נמי לא ליחייביה דאמר רבא צא תן לו טבח ומכר פטור מ"ט כיון דפסקוה למילתיה וטבח ומכר הוה ליה גזלן וגזלן אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה
רש"י
עריכהתדע שסתם גניבה - מיד מתייאשין ואם מכרן גנב לאחר מיד קנה דאיכא תרתי יאוש ושינוי רשות וממאי שהרי אמרה תורה גנב ומכר משלם ד' וה' והא דלמא לא אייאוש מרה ולאו מכירה היא:
אלא לאו משום דסתם גניבה יאוש בעלים היא - אלמא מדיליף ר' אלעזר טעמא מהאי ש"מ כרב ששת ס"ל דאי שמענא ליה למרה בהדיא דלא אייאש פטור המוכר מד' וה':
ודלמא - חייביה רחמנא ואע"ג דלא אייאוש לר"א פריך דיליף מהכא יאוש לסתם גניבה:
ודלמא דשמעיניה דאייאש - בהכי משתעי קרא אבל סתם גניבה לא תילף מינה:
גניבה בנפש - הגונב נפש ומכרו אין כאן יאוש שאין אדם מתייאש על עצמו ורחמנא חייביה אע"ג דלא אהנו מעשיו:
לאחר יאוש מאי - מי ס"ל יאוש גרידא קני כרב ושלו טובח ומוכר או דלמא יאוש לא קני וכ"ש דלאחר יאוש מחייב דאהנו מעשיו:
גנב והקדיש משלם כפל - לבעלים:
ואינו משלם ד' וה' - דהא כי טבח דהקדש טבח ורעהו אמר רחמנא ישלם שנים לרעהו ולא להקדש וכיון דפטריה מכפל תו לא מחייב בטביחה ומכירה דתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא שלשה וארבעה וכי מדלית כפל מינייהו הוו ליה שלשה וארבעה:
מה ביתו שלו אף כל שלו - גרסי':
שהקדישו בעלים - ולעולם לפני יאוש:
הוא דאמר - ר"ל דתרצה כשהקדישוהו בעלים:
סבר לה כצנועין - דאמרינן לקמן (ד' סט.) בכרם רבעי הצנועים מניחין כו' בני אדם חסידים שרוצין לסלק ידי כל אדם מן העבירה כשיש להן כרם רבעי וחוששין שמא אוכלין ממנו עוברי דרכים בלא פדיון:
מניחין מעות ואומרים כל הנלקט מזה - כל מה שלקטו בני אדם היום מכאן יהא מחולל אלמא אע"ג דליתיה ברשותייהו מיפרק ותפיס להו למעות בקדושה:
והרי חזרה קרן לבעלים - אי כשהקדישו בעלים כפל אמאי משלם הרי חזרה קרן לידם דאקדשוה כל היכא דאיתיה וכפל לא מחייב אלא כשנמצאת ביד גנב שבאו עדים כדכתיב אם המצא תמצא בידו:
כשעמד בדין - שבאו עדים קודם שהקדישוהו בעלים:
תוספות
עריכהמה טביחה לאלתר אף מכירה לאלתר. וא"ת והא ממש לאלתר קודם ידיעת בעלים אי אפשר להיות דומיא דטביחה דה"ל יאוש שלא מדעת וקיימא לן כאביי דלא הוי יאוש וי"ל דטביחה נמי אין דרך לטבוח לאלתר עד שיבוא לביתו ובתוך כך מסתמא יודעין הבעלים:
גניבה בנפש תוכיח. וא"ת גניבה בנפש שאני דלא איתקש לטביחה וי"ל דהכא נמי לא איתקש לטביחה אלא בלא היקישא יליף לה מטביחה ולהכי קאמר ר' יוחנן דאדרבה אית לן למילף מכירה ממכירה. רבי יוחנן סבר חיוביה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש. תימה דלכאורה קי"ל כרבה דיאוש כדי קני וקי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל דחיוביה אף לאחר יאוש ואמאי חייב אחר יאוש כיון דיאוש קני שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר וי"ל דאפשר דלא קי"ל לא כרבה ולא כר' יוחנן דכמה אמוראי נחלקו בשני אלו הדברים:
הוא דאמר כצנועין. וא"ת והא צנועים מחללין אף אחר יאוש דהא סתם גניבה הוי יאוש בעלים כרבנן דר"ש א"כ קסברי צנועין דיאוש לא קני ור"ל מודה דאין יכול להקדיש אחר היאוש דסבר יאוש . קונה וכ"ת דהוי יאוש שלא מדעת שאינם יודעים אם לקטו אם לאו הא גבי תמרי דזיקא אמרי' באלו מציאות (ב"מ ד' כב: ושם) כיון דשכיחי דנתרי חשיב יאוש מדעת וי"ל דהכא לא שכיח כולי האי שילקטו שיראים מן הבעלים ולא דמי לתמרי דזיקא וחשיב יאוש שלא מדעת ואפי' למ"ד יאוש שלא מדעת הוי יאוש איכא למימר דצנועין סברי כר"ש דאמר דסתם גניבה לא הוי יאוש בעלים וא"ת והיכי מדמי הקדש לחילול שכמו שיכול לחלל מה שביד חבירו כן יכול להקדיש והלא אע"פ שאין יכול להקדיש פירות של חבירו יכול לחלל הקדש של חבירו כדמשמע בריש האשה רבה (יבמות דף פח.) דקאמר אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה כו' משמע דבקדושת דמים אין חילוק בין דידיה לחבריה וי"ל דלא דמי דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולין לפדותו כמו כן אחר אבל כרם רבעי הבעלים זכאים לאוכלה בירושלים וא"ת אכתי הרי יכול לחלל מעשר שני של חבירו דאמרינן בפרק האיש מקדש (קדושין דף נה: ושם) אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מעשר שני ואם לקח יאכל כנגדן בירושלים ופריך אמאי יחזרו דמים למקומן ומשני כשברח אלמא מחללין מעות שביד המוכר וי"ל דהתם הוי כמו גזלן דאי לא ברח הוי המקח חוזר בו והוי כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים וכצנועין דהכא אי נמי התם קנסא בעלמא וכן משמע התם מתוך הסוגיא ומיהו בפרק לולב הגזול (סוכה ד' לט. ושם) משמע שיכול אדם לחלל [דמי] פירות שביעית של חבירו שלא מדעתו דתניא אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות ואם מסר אומר הרי מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי ובא ואוכלן בתורת שביעית וי"ל דאפקינהו רבנן מרשות עם הארץ כדי שלא יהא נכשל ואוקמינהו ברשות זה שיכול לחלל דהפקר ב"ד הפקר ומיהו קשה דבפ"ק דבכורות (דף יא. ושם ד"ה הפודה) משמע דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ואפילו שלא מדעתו מדבעי ליה פדיונו פדוי לפודה או דלמא פדיונו פדוי לבעלים ואי מדעת בעלים דומה היה דפדיונו פדוי לבעלים ויש לומר דפטר חמור לא דמי לכרם רבעי דכיון דאסור בהנאה הוי כמו הקדש לענין זה שיכול כל אדם לפדותו ולא ממש הוי כהקדש דבהקדש פשיטא לן דפדיונו פדוי לפודה ובפטר חמור מסקינן דפדוי לבעלים ומיהו דבר תימה דהיכי מדמי הקדש כלל לחילול דלמה לא יוכל לחלל נטע רבעי ומעשר שני של חבירו שלא מדעתו כיון דזכות הוא לו דזכין לאדם שלא בפניו דהא דמבעי לן באין בין המודר (נדרים דף לו:) התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לאו היינו טעמא כדקאמר התם דדלמא ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה אבל הכא וכי אין טוב להם למלקטים שיחללו אותם הבעלים ממה שיאכלו בלא חילול [וע' תוס' קדושין נו. ד"ה מתקיף]:
ראשונים נוספים
אמר ליה רבי יוחנן גניבה בנפש תוכיח וכו'. איכא למידק מאי קושיא גניבה בנפש לא הוקשה לטביחה. ויש לומר דרבי יוחנן סברא בעלמא קאמר ליה דכיון דאשכחן גניבה דלא הוקשה לטביחה ה"נ לא הוקשה לדבר זה. אלא מה טביחה שאינו חוזרת פרט לכשהקנה לשלשים יום.
הוא דאמר כצנועין. איכא למידק מאי קמדמה הקדש לחילול והא אין אדם יכול להקדיש נכסי חבירו ואפילו הכי יכול לחלל הקדש חבירו כדמוכח בריש פרק האשה רבה (יבמות פח, א) דאמרינן התם היכי דמי אי קדושת דמים יכול לפדותו ואי קדושת הגוף אי דידיה משום דבידו לאתשולי ואי דחבריה היא גופא מנלן, אלמא משמע דבקדושת דמים אין חילוק בין דידיה לחבריה תירצו בתוספות דלא דמי דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים וכמו שהבעלים יכולים לפדותו כמותן יכול אחר לפדותו אבל כרם רבעי הבעלים זכאים לאוכלה בירושלים ואפילו הכי לצנועין יכולין לחללו אף על פי שאינו ברשותן וכיון שכן אף הנגזל יכול להקדיש גזל שבבית גזלן כל שלא נתייאש ממנו. והקשו הם דהא בפרק לולב הגזול (סוכה לט, א) משמע שיכול אדם לחלל דמי פירות שביעית של חבירו שלא מדעתו דתניא התם אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות ואם מסר אומר הרי מעות הללו מחוללין על פירות שיש לי ביד פלוני ובא ואוכלן בקדושת שביעית. ויש לומר דאפקרינהו רבנן מעם הארץ כדי שלא יהיה נכשל ואוקמינהו ברשות זה שיכול לחללן דהפקר בית דין הפקר. והא דמשמע נמי בפרק קמא דבכורות (יא, א) דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ומשמע התם אפילו בלא דעת בעלים. יש לומר דפטר חמור כיון דאסור בהנאה הוי כמו הקדש לענין זה ואף על פי שהפודה את ההקדש הוי פדוי לפודה והפודה פטר חמור פדיונו פדוי לבעלים כדמסיק התם. עוד הקשו היכי מדמה כלל הקדש לחלול נטע רבעי שהרי דין שיחלל נטע רבעי ומעשה שני של חבירו שלא מדעת הבעלים כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו והא דמבעיא לן בפרק אין בין המודר (נדרים לו, ב) התורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לא היינו טעמא משום דדלמא כיון [ד]דיליה הוא ניחא ליה למעבדה אבל הכא ודאי ניחא להו להנך מלקטין שיחללו אותן הבעלים משיאכלו הם באיסור, וצריך עיון.
מהדורא תליתאה:
כל הנלקט מזה מחולל על המעות האלו ואע"ג דאיכא הכא ייאוש דאף למ"ד סתם גנבה לא הוי ייאוש בעלים הנ"מ במטלטלין אבל בענבים מי יודע מי נכנס בכרמו ולוקט שיתבענו בדין ואינן דבר הנראה בעין שיכירם שהם שלו הילכך מייאש. סבירא להו לצנועין דייאוש כדי לא קנה וכ"ת מאן תנא צנועין רשב"ג היא ולא גרסי' הכא דכסתם יחידאה לא קאמר דאי רשב"ג תנא לה לא הוי סתמא כלל ולקמן דאמרי' מאן תנא צנועין ר' דוסא היא גרסי' לי' דמתני' הויא סתמא ואתיא כיחידאה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה