בבא קמא עד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ניפוק בעינו הפיל את שינו ניפוק בשינו סימא את עינו והפיל את שינו ניפוק בעינו ושינו אמר אביי עליך אמר קרא (שמות כא, כו) תחת עינו ולא תחת עינו ושינו תחת שינו ולא תחת שינו ועינו אמר רב אידי בר אבין אף אנן נמי תנינא גנב ע"פ שנים וטבח ומכר על פיהם ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל מאי לאו דהעידו על הגניבה וחזרו והעידו על הטביחה והוזמו על הגניבה וחזרו והוזמו על הטביחה והא כיון שהוזמו על הגניבה לגבי טביחה הוה להו מוכחשין וקתני משלמין לו את הכל ואי ס"ד הכחשה לאו תחילת הזמה היא אטביחה אמאי משלמין אלא לאו ש"מ הכחשה תחילת הזמה היא אמרי הכא במאי עסקינן כגון שהוזמו על הטביחה תחילה ובפלוגתא עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו ר' יוחנן ור"א חד אמר נהרגין וחד אמר אין נהרגין תסתיים דר"א הוא דאמר אין נהרגין דאמר ר"א עדים שהוכחשו בנפש לוקין ואי ס"ד ר"א הוא דאמר נהרגין אמאי לוקין הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו אלא לאו ש"מ ר"א הוא דאמר אין נהרגין תסתיים לוקין תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אמר אביי בבא הרוג ברגליו:
מתני' גנב ע"פ שנים וטבח ומכר ע"פ עד אחד או ע"פ עצמו משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' גנב וטבח בשבת גנב וטבח לע"ז גנב משל אביו ומת אביו ואח"כ טבח ומכר גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותם משלם תשלומי ד' וה' שאין חייב באחריותם פטור:
גמ' על פי עד אחד פשיטא אמרי הא קמ"ל ע"פ עצמו דומיא דע"פ עד אחד מה ע"פ [עד] אחד כי אתי עד אחד מצטרף בהדיה מיחייב ע"פ עצמו נמי כי אתו עדים מיחייב לאפוקי מדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור:
גופא אמר רב הונא אמר רב מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור:
איתיביה רב חסדא לרב הונא מעשה בר"ג שסימא את עין טבי עבדו והיה שמח שמחה גדולה מצאו לר' יהושע אמר לו אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות אמר לו למה א"ל שסמיתי את עינו אמר לו אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים הא יש לו עדים חייב ושמעינן מינה מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב א"ל שאני ר"ג דלא בפני ב"ד אודי והא ר' יהושע אב בית דין הוה
רש"י
עריכהניפוק בעינו ובשינו - ולעולם דמי לא ניתב ליה:
מאי לאו שהעידו על הגניבה - שגנב באחד בשבת:
וחזרו והעידו - שטבח בשני בשבת והוזמו על יום ראשון בשלישי בשבת:
וחזרו והוזמו - ברביעי בשבת על יום שני:
וקתני משלמין ד' וה' - ואע"ג דמשלישי בשבת היו מוכחשים על הטביחה דכיון דלא גנב לא טבח:
על הטביחה תחילה - ונתחייבו בתשלומי שלשה ועדיין עדות גניבה קיימת וכשהוזמו ונתחייבו בכפל הרי חמשה:
ובפלוגתא - דאביי ורבא פליגי נמי ר' יוחנן ור' אלעזר:
דאמר ר"א עדים שהוכחשו בנפש - ולא הוזמו:
לוקין - משום לא תענה ואע"ג דלאו שאין בו מעשה הוא הא מייתי בהדיא במס' מכות (ד' ב:) דמלקות בעדים זוממין כתיב מוהצדיקו הצדיק [וגו']:
ואי ס"ד - לר"א אם הוזמו אחרי כן נהרגין כי לא הוזמו אמאי לוקין:
הוה ליה לאו שניתן לאזהרת [כו'] - שלא יעשה כך שלא ימיתוהו בית דין:
ואין לוקין עליו - דמיתת ב"ד הוא עונשו של לאו:
מאי חזית דסמכת כו' - בשלמא הזמה חידוש גזירת הכתוב הוא אבל הכחשה לאו חידוש [כשתסרה] גופה של עדות הוא דכתביה רחמנא:
בבא הרוג ברגליו - אותו שאמר עליו שהוא נהרג בא חי ברגליו לפנינו:
מתני' משלם תשלומי כפל - דהאיכא סהדי אגניבה:
ואינו משלם ד' וה' - על הודאת עצמו דמודה בקנס פטור:
וגנב וטבח בשבת - פטור אטביחה דהוי מתחייב בנפשו:
ומת אביו - והוא יורשו ולא הויא טביחה כולה באיסורא:
גנב והקדיש - כי קא טבח דהקדש טבח ולא דבעלים:
ר"ש אומר כו' - בגמרא מפ' אהייא:
גמ' ע"פ עד אחד פשיטא - בשלמא ע"פ עצמו אצטריך לאשמועינן דמודה בקנס פטור אלא ע"פ עד אחד למה לי:
כי אתי עד אחד מצטרף - דהלכה כר' יהושע בן קרחה דאמר סנהדרין (ד' ל.) שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין את דבריו:
כי אתו עדים מחייב - וכי אמרי' דמודה בקנס פטור היכא דלא באו עדים אחרי כן:
טבי - שם העבד:
והיה שמח - לפי שעבד כשר היה והיה מתאוה לשחררו אלא שהמשחרר עבדו עובר בעשה:
שכבר אין לך עדים - ועל פי עצמך לא תשלם קנס:
הא יש לו עדים - ואתו בתר הודאה חייב:
תוספות
עריכההוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. אבל אי אין נהרגין לא חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ותימה לר"י דבכל גמרא משמע אפי' התרו בו למלקות ולא למיתה דאע"ג שלעולם לא יבא לידי חיוב מיתה כיון שלא התרו בו למיתה חשיב לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ובפרק מי שהחשיך (שבת דף קנד. ושם ד"ה בלאו) אמר דאין לוקין על לאו דמחמר . משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לשאר מלאכות אע"ג דבמחמר אין בו חיוב מיתה ובפ"ק דעירובין (דף יז:) אמר דאין לוקין בתחומין דהוי אזהרה נמי להוצאה ואפי' מאן דפליג נמי לא קאמר אלא משום דמי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב אע"פ שאין מיתה בתחומין אפילו למ"ד דאורייתא ותי' ר"י דשאני לאו דלא תענה דגלי ביה קרא דלקי מוהיה אם בן הכות הרשע כדאמרינן בריש מכות (דף ב: ושם) ובפ"ק דסנהדרין (דף י. ושם) וכיון דגלי קרא מוקמינן ליה לקרא במקום שאין יכול לבא לידי חיוב מיתה כי ההיא דהתם דמעידין שהוא בן גרושה או בן חלוצה או כמו עדים שהוכחשו בנפש למ"ד אין נהרגין כשהוזמו לבסוף אבל למ"ד נהרגין אין סברא להעמיד בו הפסוק כיון שיכול לבא לידי חיוב מיתה וכי פריך התם דת"ל מלא תענה פי' ולמ"ל קרא דוהיה אם בן הכות הרשע ומשני משום דה"ל לאו שאין בו מעשה הוה מצי לשנויי דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כה"ג בעלמא לא לקי אלא דבעי לשנויי לכ"ע אפי' אליבא דר"מ דנפקא ליה אזהרה לעדים זוממים מקרא אחרינא בפ"ק דמכות (ד' ד:) וא"ת והשתא דמשני משום דה"ל לאו שאין בו מעשה לא אתי אליבא דר' יהודה דאמר (שם) לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וי"ל דדחיק טפי לשנויי כר"מ משום דאיירי התם (שם.) בסיפא גבי מאתים זוז וגבי מלקות משמע דבבן גרושה או בן חלוצה מודה א"נ אתי ההוא שינויא כרבי יהודה דהא טעמא דרבי יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו משום דגמר ממוציא ש"ר ומעדים זוממין בבנין אב ואי לאו דגלי בעדים זוממין מוהיה אם בן הכות הרשע הוה אמרי' בכל דוכתי דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וא"ת דההיא שינויא היכי אתי אליבא דר"מ והא לר"מ בלא והיה אם בין הכות הרשע ידעינן דלקו עדים זוממין אע"פ שאין בו מעשה דגמרינן ממוציא ש"ר כי היכי דגמר בפ"ק דמכות (שם:) ממוציא ש"ר דעדים זוממין לוקין ומשלמין וי"ל דאע"ג דגמר ממוציא ש"ר היינו דוקא לענין שלוקין ומשלמין משום דאיכא לאוקמי כדי רשעתו לדרשה אחריתי כדאיתא באלו נערות (כתובות דף לב.) אבל לענין לאו שאין בו מעשה דילפינן מלעשות באלו הן הלוקין (מכות דף יג.) דבעינן לאו שיש בו מעשה לא הוה גמרינן ממוציא ש"ר אי לאו דגלי קרא בהדיא ועוד י"ל דמוציא ש"ר גופיה לא נפקא לן דלקי אלא מוהיה אם בן הכות הרשע כדאמר בכתובות פרק נערה (ד' מו.) דגמר ויסרו מויסרו כו' והא דאמר בפ"ק דמכות (ד' ד:) ורבנן האי לא תענה מאי דרשי ביה ההוא מיבעי ליה לאזהרת עדים זוממין פי' ולהכי לא לקי אלא ארבעים במעידים על פלוני שחייב מלקות לא בעי למימר דלא לקי אלא תענה משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דהא במעידים עליו שהוא בן גרושה אמרי רבנן דלקי ובמעידים שחייב לפלוני מאתים זוז אי לאו כדי רשעתו היו לוקין ומשלמין אלא ה"פ ההוא מבעי ליה לאזהרת עדים זוממין דמשום כאשר זמם לא לקו כשמעידים על פלוני שחייב מלקות אלא משום לא תענה דלא ענש הכתוב אא"כ הזהיר הלכך אלאו דלא תענה לא לקי שמונים פי' שילקו משום עדות שקר שהעידו ומשום כאשר זמם ותרוייהו משום לאו אחד אבל במעידים שחייב מאה זוז דבלאו קרא דלא תענה היה מתחייב לשלם משום כאשר זמם דממון לא בעי אזהרה התם ודאי אי לאו כדי רשעתו הוה לקי מלא תענה וכן במעידים שהוא בן גרושה או בן חלוצה:
כי אתא עד אחד מצטרף בהדיה. למ"ד סנהדרין (ד' ל.) אין עדותן מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחד הוי הכא השני מצטרף בהדיה היינו שיעידו שניהם בב"ד:
ראשונים נוספים
אמר לו אין בדבריך כלום שהרי אין לך עדים. מכאן נראה דכל קנס שאין לו עדים אפילו תפס לא עשה ולא כלום שהרי טבי עבדו של רבנן גמליאל היה [גדול, ש"מ] וזוכה בעצמו להיות בן חורין ואם איתא כי אין לו עדים מה הוה הא תפס ונפק ליה לחירות מיד שסימא את עינו אלא שמע מינה דאפילו תפס מפקינן מיניה דאינו זוכה אלא בבית דין ובעדים. אלא דקשה לי ברייתא דלעיל (עג, ב) דקתני מעידין אנו באיש פלוני שסימא את עין עבדו והפיל את שינו והוזמו משלמין דמיעין לעבד דאלמא משעה שהפיל את שינו יוצא לחירות וכשסימא את עינו לאחר מכאן אפילו קודם שעמד בדין נתחייב לו דמי עינו דהא לא עמד בדין על שינו ולא יצא עדיין לחירות, ואם תאמר דכל שבאו עדים לבסוף נמצא בן חורין למפרע אלא שגזירת הכתוב היא שלא להוציא לחירות אלא על ידי עדים אכתי קשה לי דהא משמע בפרק (אלו נערות) [נערה שנתפתתה] (כתובות מא, ב) דקנס אינו מתחייב אלא משעת העמדה בדין מדאמר בקנס הבת לא הספיק האב לגבות עד שמת קנסה לעצמה. ויש לומר דהתם שאני לפי שאין אדם מוריש קנס הבת ליורשים (שם מג, א).
מהדורא תליתאה:
אמר אביי הכא במאי עסקינן כשהוזמו על הטביחה תחלה פי' לאביי לא מתוקמא אלא שהעידו בבת אחת והוזמו בב"א כדפרישית לעיל במה"ק וזה שאומר כאן שהוזמו על הטביחה תחלה לפי דבריו היא עונה וה"ק לי' לדידך דאמרת מיכן ולהבא היא נפס' ומוקמית לה שהעידו על הגניבה וחזרו והעידו על הטביחה ודייקת מהכא דעדות שהוכחשה ולבסוף הוזמה הוי' הזמ'. מנא לך דהוזמו על הגנבה תחלה דילמא דהוזמו על הטביחה תחלה אבל לעולם אימא לך אם הוזמו על הגנבה תחלה שכבר הוכחשו תו לא מיתזמי וזה ראה המורה ופירש לעיל לאביי. וכגון שהוזמו על הטביחה תחלה ולא היא דלא אמר הכי אלא לדבריו אבל לדידי' לא מתוקמא אלא שהעידו בב"א והוזמו בב"א:
פיסקא גנב ע"פ שנים וטבח ומכר ע"פ ע"א כו' איתמר נמי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כו' עד הואיל ופטר עצמו מכלום. אי קשיא ומאי קא עביד ר' יוחנן מהאי דלעיל דאמר לי' ר' יהושע לרבן גמליאל שכבר הודית דהא ר"ג פוטר עצמו מכלום הוה. י"ל דמפרש לה ר' יוחנן הכי שכבר אתה מודה שאין לך עדים והכל הוא אחד עם אותו שאמר לו שהרי אין לך עדים אבל לעולם אם הי' לו עדים אע"ג דקדם והודה הוה מיחייב:
עדים שהוכחשו בנפש: וכגון שנגמר הדין על פיהם קודם שהוכחשו דכיון דהכחשה תחילת הזמה היא אם כן צריך שיגמר הדין קודם ההכחשה דאין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין על פיהם. תלמידי הר"פ ז"ל.
לוקין משום לא תענה ברעך עד שקר: ואף על גב דלאו שאין בו מעשה הוא הא קיימא לן דאית ביה מלקות מוהיה אם בן הכות הרשע דאף על גב דההוא קרא בהזמה דרשינן גלוי מילתא הוא דאית בהו מלקות והיכא דלא קיימא עלייהו הזמה כי הכא ובעדות דגלות ובעדות דבן גרושה ובן חלוצה מלקינן להו כדאיתא במסכת מכות. הראב"ד ז"ל.
הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ככתוב בתוספות. אי נמי אתי האי שינויא כרבי יהודה דהא טעמא דרבי יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין וכו'. ומיהו אין מתיישב תירוץ זה דבלאו והיה אם בן הכות מצינו למילף דעדים זוממין לוקין משום כאשר זמם כגון שמעידים על פלוני שהוא חייב מלקות והוזמו והוא ניהו דנחשב קנס לרבי עקיבא התם וגם לא בעי התראה כדמפרש בפרק אלו נערות דבעו למיקטל בלא התראה אבל בן גרושה ובן חלוצה דלקי על עון עדות שקר ההוא לאו קנסא הוא לכן בעי התראה כשאר חייבי מלקיות. תוספות שאנץ.
מתוך הסוגיא אתה למד שכל שהעידו בדבר שאינו גנבה על פיהם אלא שאם תפס האחד אין מוציאין מידו שהרי הוא נדון בדין עדים זוממין כאלו העידו בדבר שהוא גנבה על פיהם. הרב המאירי ז"ל.
מתניתין גנב וטבח בשבת פירוש גנב בחול וטבח בשבת: ואם תאמר גנב בשבת תפרשו בשהגביהה תחילה וקנאה קודם טביחה ואינו מתחייב בנפשו עד שעת טביחה וכבר קדם חיוב הכפל ומתוך כך חייב בכפל הא על ארבעה וחמשה פטור שהרי נתחייב מיתה בטביחה וכן הדין בגנב וטבח לעבודה זרה. הרב המאירי ז"ל.
גמרא כי אתא עד אחד מצטרף בהדיה: ואפילו למאן דאמר עד שיעידו שניהם כאחד יכול לחזור ולהעיד עליו. ה"ר ישעיה ז"ל.
לאפוקי מדרב הונא אמר רב: פירש ר"מ הוא הדין דהוה מצי לאוקמי כרב ולידון הכי על פי עד אחד דומיא דעל פי עצמו מה על פי עצמו כי אתו עדים לא מחייב על פי עד אחד נמי כי אתי עד אחד לא מצטרף וכמאן דאמר אין עדותן מצטרפת עד שיעידו שניהם כאחד אלא דלא בעי לאוקמי סתם משנה דלא כהלכתא דהא קמשמע לן דשומעין דבריו של זה היום וכשיבא חברו למחר וכו'. הרא"ש ז"ל.
(שולחן ערוך חושן משפט ש: שהרי אין לך עדים הא יש לך עדים חייב ואף על גב דאתו לבסוף מדלא קאמר ליה שהרי לא באו עדים אלא שאפילו באו אחר זה חייב. הראב"ד ז"ל.
אמר ליה אין בדבריך כלום וכו': מכאן נראה דבלא עדים אפילו תפס לא עשה ולא כלום שהרי טבי עבדו של רבן גמליאל היה גדול וזוכה בעצמו להיות בן חורין ואם איתא כי אין לו עדים מאי הוי הא תפס ונפק ליה לחירות מיד שסימא את עין וכו' אלא שמע מינה וכו' דאינו זוכה אלא בעדים ובבית דין. אלא דקשיא לי ברייתא דלעיל מעידין אנו באיש פלוני שסימא וכו' משלמין דמי עין לעבד אלמא משעה שהפיל את שנו יצא לחירות וכשסימא את עינו לאחר מכאן אפילו קודם שנגמר בדין נתחייב לו דמי עינו ואמאי והא לא עמד בדין על עינו ולא יצא עדיין לחירות. וי"ל כל שבאו עדים לבסוף נמצא בן חורין למפרע אלא שגזרת הכתוב היא שלא להוציאו לחירות אלא על ידי עדים. הרשב"א ז"ל.
ומהא שמעינן דקנס כל שאין שם עדים אפילו לצאת ידי שמים אינו חייב ליתן דאם כן יוציאנו רבן גמליאל לחירות כדי לצאת ידי שמים. וכן אמרו בירושלמי סוף פרק אלו נערות ודייקי לה מהא דרבן גמליאל. וכן הדין לאבק רבית שאינו יוצא בדיינים דאפילו לצאת ידי שמים אין אומרים לו. והכי מוכח בפרק איזהו נשך דרבי יוסי בר חמא הוה תקיף בעבדי דאינשי דהוה מסיק בהו זוזי ועבד בהו עבידתא ואקשי ליה רבא בריה היכי עבד מר הכי דהא מיחזי כרבית ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אף על פי שאמרו הדר בחצר וכו' ואמר ליה הדרי בי כלומר שלא אעשה כן מכאן ואילך ואף כי לא אשכחן דאהדר להו אגר עבידתא ורבא בריה נמי לא אמר ליה דליהדר להו מיד. כן נראה לי. חרשב"א ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה