בבא קמא עז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואמר ריש לקיש אומר היה רבי שמעון פרה נפדית ע"ג מערכתה אלמא כל העומד לפדות כפדוי דמי בשלמא רבי יוחנן לא אמר כרבי שמעון בן לקיש דקא בעי לאוקמה למתניתין אפילו בתמימין אלא ריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן? אמר לך (שמות כא, לז) וטבחו ומכרו כל היכא דאיתיה במכירה איתיה בטביחה וכל היכא דליתיה במכירה ליתיה בטביחה והני קדשים הואיל דכי מזבין קדשים לא הויא מכירה ליתנהו בטביחה
ואזדו לטעמייהו דאתמר המוכר טריפה לדברי ר' שמעון -- רבי יוחנן אמר חייב וריש לקיש אמר פטור. רבי יוחנן אמר חייב -- אע"ג דליתיה בטביחה איתיה במכירה. וריש לקיש אמר פטור -- כיון דליתיה בטביחה ליתיה במכירה.
איתיביה רבי יוחנן לר"ש בן לקיש גנב כלאים וטבחה, טריפה ומכרה -- משלם תשלומי ארבעה וחמשה. מאי לאו ר"ש היא? אלמא אע"ג דליתיה בטביחה איתיה במכירה אמר ליה לא רבנן. אי רבנן טריפה במכירה איתא בזביחה ליתא ואלא מאי ר"ש כלאים בטביחה איתא במכירה ליתא אלא תנא טביחה והוא הדין למכירה אימא לרבנן נמי תנא מכירה והוא הדין לטביחה ורבי יוחנן אמר לך האי מאי אי אמרת בשלמא ר"ש איידי דתנא טריפה בחדא תנא כלאים בחדא אלא אי אמרת רבנן נערבינהו וניתנינהו גנב כלאים וטריפה טבחן ומכרן משלם תשלומי ארבעה וחמשה קשיא
כלאים?! שה כתיב! ואמר רבא זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים. שאני הכא דאמר קרא 'או' לרבות את הכלאים
וכל "או" לרבות הוא? והתניא (ויקרא כב, כז) "שור או כשב" -- פרט לכלאים, "או עז" -- פרט לנדמה. אמר רבא הכא מענייניה דקרא והכא מענייניה דקרא. הכא גבי גניבה דכתיב שור או שה שאי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם או לרבות כלאים; גבי קדשים דכתיב כשב ועז שאתה יכול להוציא כלאים מביניהם "או" למעט הוא
רש"י
עריכהואמר ריש לקיש - איזו שעת הכושר היתה לה דאומר היה ר"ש פרה נפדית אפילו נשחטה על המערכה כמשפט אם מצא אחרת יפה ממנה וזהו שעת הכושר שלה ואע"פ דלא נפדית אפילו הכי משוי לה אוכלא הואיל וראויה לפדות:
אפילו בתמימין - וכ"ש בבעלי מומין בחוץ דשינויא דחיקא הוא:
לא הויא מכירה - דאין קדשים תמימים יוצאים לחולין הלכך בבעלי מומין עסקינן דאיתנהו בתרוייהו:
ואזדו לטעמייהו - דאיפליגו בה אי בעינן תרוייהו אי לא:
לדברי ר"ש - שפוטר על טביחתה:
גנב כלאים - מכבשה ותיש בא ואע"ג דכתיב גבי טביחה שה ואמר רבא לקמן כל מקום שנאמר שה אין כלאים במשמע הכא מחייב דאיתרבי בהדיא כדלקמן:
מאי לאו ר"ש היא - מדנקט בטריפה מכירה ולא נקט טביחה:
דתנא טריפה בחדא - דלא מצי לערובי כלאים וטריפה ולמיתני טביחה ומכירה בתרוייהו בהדדי ואצטריך למיתני טריפה בחדא במכירה ולא בטביחה:
תנא נמי כלאים בחדא - ואף על גב דאיתיה בתרוייהו ונקט ביה טביחה דפתח ביה קרא ברישא:
או - שור או שה דאמר בפ' דלעיל (דף סז:) שור דסיפא ושה דרישא מייתר הלכך או נמי מייתר:
פרט לכלאים - דפסול לקרבן:
נדמה - דאינו דומה לאביו ולא לאמו שבא מאיל ורחל ודומה לעז:
גבי גניבה דכתיב שור או שה - דאי לא הוה כתיב או לרבות לא משתמע כלאים מינייהו שהרי אין מתעברין זה מזה שאין עיבורן שוה דבהמה גסה יולדת לתשעה ודקה לחמשה הלכך או לרבויי אתא ולא להוציא דהא בלאו הכי לא אתי כלאים במשמעות דקרא:
תוספות
עריכהאומר היה ר"ש פרה נפדית כו' נרא' שר"ל דאפילו מדרבנן מותר לפדותה דבספ"ק דשבועות (דף יא:) דייק אמתניתא (תוספתא פ"א) דמסכת פרה דקתני שחטה על גב מערכתה אין לה פדייה עולמית דלא אתי כר"ש דלר"ש נפדית היא כדאשכחן הכא ותימה דע"כ מה שאין נפדית לרבנן אין זה מן התורה דהא בת העמדה והערכה היא כל זמן שמפרכסת לפי . פי' אחד דלעיל (ד' עו.) ואם כן מנ"ל לר"ל דר"ש פליג ארבנן דלמא מודה ר"ש דמדרבנן לאו בת פדייה היא אלא מדאורייתא ולהכי מטמא טומאת אוכלים הואיל והיתה לה שעת הכושר וזה דוחק לומר דאף על גב דמדאורייתא בת פדייה היא כיון דמדרבנן לאו בת פדייה לא חשיב אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים וי"ל דמאן דאסר אסר אפילו מדאורייתא כיון ששחט לשמה בהכשר קרבן ומאן דשרי שרי אפילו מדרבנן עד שיעשו הזיותיה כדפרישית לעיל ואם היינו אומרים דלרבנן פרה קדשי מזבח היא הוי א"ש אך אין נראה שיסבור שום תנא דפרה קדשי מזבח היא מדקא מתמה גמרא בריש אין מעמידין (ע"ז ד' כג: ושם) שמע מינה דפרה קדשי מזבח היא ובכמה מקומות קאמר דחטאת קרייה רחמנא משמע דקדשי בדק הבית היא אע"ג דתנן בשקלים (ד' ו) שהיא מתרומת הלשכה היינו לפי שצריכין לה כהנים העובדים קרבנות חשיב צורך קרבן ולב ב"ד מתנה עליהן דאפילו מלמדי הלכות קמיצה לכהנים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ואפילו בלא ב"ד מתנה על הלשכה יכול להיות שבאה ממנה מן התורה הואיל וצורך קרבנות היא והא דאמר דקדשי בדק הבית היא לא שתהא קנויה מקדשי בדק הבית אלא דינה כקדשי בדק הבית דקדושה קדושת דמים ולא קדושת הגוף כקדשי מזבח:
כל היכא דאיתיה במכירה איתיה בטביחה כו'. ומוכר בשבת דחייב אע"ג דאם טבח פטור ההיא בהמה איתא בטביחה בחול:
זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים. בפרק אותו ואת בנו (חולין ד' עח: ושם) פי' בקונטרס דעביד בנין אב מדכתיב שור שה כשבים ושה עזים וקשה לר"י דלקמן אמר דלרבי אליעזר אתאי דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא דלא כר' יהושע דאי כר' יהושע משה כשבים ומשה עזים נפקא כלומר ולא צריך לבנין אב דרבא ואדרבה מההוא קרא הוי בנין אב דרבא ונראה לר"י דבנין אב דרבא הוי משה דפסח דכתיב (שמות יב) שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם תדע דהא מסקינן כי איתמר דרבא לענין פטר חמור איתמר דתנן אין פודין כו' ובספ"ק דבכורות (ד' יב. ושם) מפיק ליה משה שה דפסח וא"ת ומ"ש דהכא קרי ליה בנין אב ובבכורות קרי ליה ג"ש דקאמר נאמר כאן שה ונאמר להלן שה ועוד מ"ש דנקט רבא . כלאים טפי מעגל וחיה טריפה ושחוטה דכל הני נפקא לן דאין פודין פטר חמור משה דפסח דקאמר התם מה להלן פרט לכל השמות הללו ועוד אמאי לא פריך טריפה שה כתיב כי היכא דפריך כלאים שה כתיב ועוד דלרבי אליעזר דשרי לפדות בכלאים פטר חמור אמאי לא שרי בשחוטה וטריפה כיון דמוקי לה בנין אב לטמא שנולד כו' כדאמרינן לקמן בשמעתין ועוד כי בעי לקמן לרבי אליעזר בנין אב דרבא למאי הלכתא לימא למעוטי אחריני אתא דאין פודין וכ"ת דטריפה ושחוטה ממשמעותיה דשה נפקא כמו עגל וחיה דהא אמר בפרק הוציאו לו (יומא ד' מט: ושם) דפר אפילו שחוט קרוי פר וכן שה דפסח אי לאו דכתיב מהיות משה מחיותיה דשה ונראה לר"י דבנין אב דרבא וג"ש דבכורות לאו חדא מילתא היא דודאי תרוייהו נפקי משה דפסח ובנין אב דרבא אתי מיתורא דכשבים ומן העזים תקחו דמשמע עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה ולגופיה לא איצטריך דמשאר קדשים נפקא דתניא בסמוך שור או כשב או עז פרט לכלאים אלא ללמוד בעלמא אתי . דכל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא כלאים ואי לאו בנין אב מגזירה שוה דשה שה לא הוה ממעטינן כלאים משום דה"א תפדה תפדה ריבה כי היכי דלא ממעטינן התם שאינו זכר תמים ובן שנה מג"ש משום תפדה תפדה ריבה וסברא הוא למעט כולה מגזירה שוה דשה טפי מכלאים [דאיהו נמי מקרי שה] ומש"ה רבי אליעזר דמוקי בנין אב דרבא לטמא שנולד כו' שרי בכלאים ולקמן דקאמר. אי לקדשים בהדיא כתיב בהו משמע דאי לא הוה כתיב בהדיא הוה אתי ליה שפיר אע"ג דעיקר בנין אב לא הוה מייתר בפסח אלא משום דבפסח גופיה לא איצטריך דמקדשים נפקא כן דרך הגמרא שעושה כאילו קים ליה ממקום אחר וה"ק אי לקדשים ותאמר דמקרא אחרינא נפקא לן בפסח למעוטי כלאים כו' וכענין זה יש. בריש קדושין (דף ג: ושם) ובפרק נערה (כתובות דף מו:) גבי קידושי הבת לאביה דקאמר וכ"ת נילף מבושת ופגם אע"ג דבושת ופגם גופיה לא קים לן דאבוה הוא אלא מקדושין בס"פ אלו נערות (שם דף מ: ושם.'): גבי גניבה דכתיב שור או שה שאין אתה יכול להוציא כלאים מביניהם. ואם תאמר בלאו הכי נמי המ"ל גבי גניבה דכתיב שה למעט כלאים כדרבא אתי או לרבויי וי"ל דמילתא דרבא לא איתמר אלא היכא דכתיב שה לחוד אבל הכא כתיב נמי שור:
ראשונים נוספים
וכל דליתיה במכירה ליתה בטביחה. ואף על גב דגנב ומכר בשבת חייב אף על גב דליתא בשחיטה ההיא בהמה מיהא בטביחה היא כבמכירה.
זה בנין אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים. פירש רש"י ז"ל דבנין אב מדכתיב שור שה כשבים ושה עזים. והקשה עליו בתוספות דהא אמרינן דאתיא דרבא לרבי אלעזר לטמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא ודלא כרבי יהושע דנפקא ליה משה כשבים ושה עזים אלמא בנין אב דרבא לא משה כשבים הוא ועוד דהא אסיקנא דכי אתמר דרבא לענין פטר חמור אתמר ופטר חמור מפיק ליה בסוף פרק קמא דבכורות (יב, א) משה שה דפסח, על כן פירשו בתוספות דבנין אב דהכא משה שה דפסח קאמר, וכן פירש גם הראב"ד ז"ל דלגבי פסח כתיב שה מיותר דכתיב ויקחו להם שה לבית אבות וגו' וכתיב שה תמים זכר בן שנה לא היה צריך לומר אלא זכר תמים יהי' לכם ולמה חזר וכתב שה תמים לאגמורי אעלמא דכל מקום שנאמר שה להוציא את הכלאים.
אומר היה רבי שמעון פרה נפדית וכו': כתוב בתוספות וי"ל דמאן דאסר אסר אפילו מדאורייתא וכו'. ועוד יש לומר דרבנן סברי קדשי מזבח הוא ולהכי קאמר שחטה על גב מערכתה אין לה פדייה עולמית. והא דקאמר שנפדית על כל הפסול שבה כגון מתה ונשחטה או מצא אחרת נאה הימנה היינו משום דלב בית דין מתנה עליה כדאיתא התם בשבועות אבל מי שסובר קדשי בדק הבית היה פשוט לו לריש לקיש דסבירא ליה דנפדית על גב מערכתה. תדע דכי פריך התם אי רבי שמעון אימא סיפא שחטה על גב מערכתה אין לה פדייה עולמית והתניא וכו' מאי קושיא לימא דהא תנא בהך מילתא לחודה בקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה סבר כרבי שמעון. ומיהו קשיא לפירוש זה דאין משמע שסובר שום תנא וכו' כמו שכתוב בתוספות. תוספות שאנץ.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו פרה אדומה כל זמן שלא נשחטה אם מצאו נאה הימנה יכול לפדותה אף על פי שאין בה מום ואף על פי שאין קדשי מזבח נפדין אם שמא אין זו קדשי מזבח לענין זה אם שמא מתוך שדמיה יקרים לב בית דין מתנה עליה אבל משנשחטה כראוי על מערכתה של עצים שהיא נשחטת עליה בהר הזיתים ובמקום הבדוק מקבר התהום אפילו מצאו נאה הימנה אינה נפדית ואפילו היא מפרכסת שהיא בכלל העמדה כמו שיתבאר במסכת חולין ומכל מקום הרי היא מטמאה טומאת אוכלין אף על פי שמשנשחטה ונעשית אוכל לא היתה לה שעת הכושר לאכילה. קדשי מזבח התמימים אינם נפדים מעתה מכירתם אינה מכירה כלל שהרי לא יצאו לחולין ביד הלוקח ולמדת מכאן שאפילו מכרן להקריבן לאותו קרבן עצמו ותהא כפרה ללוקח אין זה כלום והרי היא כזבחים שנזבחו שלא לשם בעליהם. ע"כ.
כל היכא דאיתיה במכירה וכו': ומוכר בשבת דחייב אף על גב דאם טבח וכו' כמו שכתוב בתוספות. אי נמי איתיה בטביחה על ידי אחר. אבל קשה טבח שור הנסקל דחייב אמאי הא ליתיה במכירה דאסור בהנאה לדברי רש"י ז"ל וריש לקיש איירי לעיל בההיא מילתא. אבל לרבינו תם ז"ל איתיה במכירה דשרי לאיתהנויי ביה מחיים. הרא"ש ז"ל. ועיין תוספות פרק אלו נערות ל"ג ב'.
והאמר רבא זה בנה אב וכו': והא דרבא לא ידענא היכא איתמר בכוליה תנויי. גאון ז"ל.
זה בנה אב כל מקום וכו': פירש רש"י ז"ל דמשור שה כשבים ושה עזים דריש בנין אב. ותימה דבסוף סוגיין דהכא דמסיק כי איתמר דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא ודלא כרבי יהושע דאי רבי יהושע משה כשבים ושה עזים נפקא ומאי קאמר הא רבא גופיה מהתם מפיק לה. והקונטרס דקדק דכל בנין אב ללמד על מקום אחר בא ולפי המסקנא דמוקי ליה לטמא שנולד מן הטהור לא בא ללמד אלא לעצמו. ואומר ר"י דמשה דפסח דריש ליה דלגופיה לא איצטריך דמשה דקדשים נפקא דאמעוט בהו כלאים דפסח קדשים הוא ומייתר שה בפסח לבנין אב. וכן משמע דלקמן מסיק תלמודא דלרבנן דרבי אליעזר איתמר דרבא לענין פטר חמור דאינו נפדה בכלאים ומייתי מתניתין דבכורות דתנן אין פודין וכו' ובבכורות פרק קמא מפיק כל האי משנה שה שה מפסח.
אמנם משם קשה דמפיק ליה מגזרה שוה דשה שה והכא מפיק ליה מבנין אב. ואין לומר דהאי בנין אב גזרה שוה דהתם הוא דאם כן אמאי לא אמעיט מינה רבא כל הני דממעט התם דתנן אין פודין בעגל ולא בחיה ולא בטרפה וכו'. ואין לומר דאין הכי נמי וחדא מינייהו נקט דאם כן כי בעי לקמן לרבי אליעזר דמתיר בכלאים שה למאי הילכתא לימא דאיצטריך למעט שארא. ואומר ר"י דודאי רבא דריש הכא בנין אב והתם דריש גזרה שוה למעט אינך דמבנין אב אין למעט אלא כלאים. וא"ת בנין אב למה לי תיפוק ליה כלאים מגזרה שוה עם שארא. יש לומר דהוה מרבינן כלאים מתפדה תפדה כדמרבי מיניה מילי אחריני דלא משתמעי לרבותן כמו כלאים. ה"ר ישעיה ז"ל.
ולהלן כתב גבי הא דאמרינן אי לקדשים בהדיא כתיב בהו צריך עיון לפירוש ר"י היכי מצי למילף פסח מקדשים והלא כל עיקרנו שעשינו בנין אב מפסח אינו אלא משום דילפי פסח מקדשים ואייתר שה דפסח לבנין אב. וצריך לומר דלרווחא דמילתא קאמר אי לקדשים כלומר אם תמצא ייתור בפסח לייתורי שה לבנין אב ללמוד לקדשים ממנו הא בהדיא כתיב. ע"כ לשונו.
וזה לשון תוספות חיצוניות התם בפרק קמא דבכורות גבי הא דאמר התם נאמר כאן שה וכו'. מה להלן פרט לכל השמות הללו פ"ה בפסח דפסה בעיא שה ולא בעגל וחיה ולא בשחוט וכו'. ותימה לרבינו תם דהא אמרינן בפרק מרובה זה בנה אב כל מקום שנאמר שה להוציא כלאים ובשה דפסח קמיירי ותימא דהתם קרי ליה בנין אב והכא עביד גזרה שוה. ועוד אמאי נקט כלאים טפי מכל השמות דמתניתין עגל ושחוט. ועוד דרבי אליעזר דמתיר בכלאים אמאי לא שרי בכל אינך דמתניתין. ועוד דבאותו ואת בנו דכתיב בשה אתיא אמאי נוהג בכל איסור.
ותירץ רבינו תם דאיצטריך הגזרה שוה ואיצטריך הבנין אב דאי מגזרה שוה לחוד לא הוה ממעטינן כלאים דהוה אמינא תפדה תפדה ריבה להכי איצטריך בנין אב דרבא דשה דכתיב גבי פסח להוציא הכלאים על כרחיה שה דפטר חמור דלגופיה לא איצטריך דפשיטא דלא מצי להיות בכלאים דהא קדשים הוא ואי מבנין אב לחוד ולא כתיב הגזרה שוה הוה מוקמינן הבנין אב לטמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא.
ואם תאמר איך אמרינן דלגופיה לא איצטריך דפשיטא דלא מצי להיות מכלאים הלא בפסח מצרים כתיב ועדיין לא היה נכתב איסור כלאים בקדשים. ויש לומר דמכל מקום כשכתבו משה דאז ניתנה תורה לא איצטריך לגופיה. והשתא ניחא דאותו ואת בנו דליכא גזרה שוה אמרינן שנוהג בכלאים. עד כאן לשון תוספות חיצוניות שם.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל ונראה לר"י דבנין אב דרבא הוי משה דפסח. וקשה דאם כן היינו גזרה שוה דבכורות אם כן מאי שנא דנקט רבא כלאים טפי מעגל וכו'. ועוד דאם כן אמאי חייב תשלומי ארבעה וחמשה בטרפה אפילו למאן דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מכל מקום ליפטר משום גזרה שוה דשה שה מפסח כמו לענין פטר חמור. וכי תימא דמתרביא מאו כמו כלאים אם כן הוה ליה לתלמודא למיפרך מטרפה כי היכי דפריך מכלאים ולשנויי או לרבות. ועוד קשה וכו'. לכן נראה דבנין אב דרבא וגזרה שוה דבכורות לאו חדא מילתא מיהו תרווייהו מקרא דפסח וכו' ככתוב בתוספות. ע"כ.
ולהלן גבי הא דאמרינן אלא אי איתמר דרבא לענין פטר חמור וכו'. כתבו וזה לשונם וא"ת למה לי בנין אב דרבא למעוטי כלאים בפדיון פטר חמור תיפוק מגזרה שוה דשה שה כמו טרפה ושחוטה. וי"ל דאי מגזרה שוה הוה אמינא תפדה תפדה ריבה לרבות כלאים דכי היכי דלא ממעטינן שאינו זכר תמים ובן שנה מגזרה שוה דשה שה משום דאמרינן תפדה תפדה ריבה כדאיתא בבכורות הכי נמי הוה אמינא לענין כלאים וסברא הוא למעוטי כולהו מגזרה שוה טפי מכלאים.
וגבי ארבעה וחמשה דחייב הטרפה ולא ממעטי מגזרה שוה דשה שה מפסח היינו משום דשה דגנבה לא מייתר ואינו מופנה. וכן נמי אותו ואת בנו דנוהג בטרפה ולא ממעטינן מגזרה שוה דשה שה מפסח משום דלא מייתר. ויש להביא ראיה דכלאים לא אמעוט מגזרה שוה דשה שה כמו טרפה ושחוטה כי אם מבנין אב כדפירשתי מדקאמר ולרבי אליעזר דמתיר בכלאים משמע דלא מפליג באחרים בטרפה ושחוטה כמו בכלאים היינו משום דאית ליה גזרה שוה אבל לית ליה בנין אב דרבא ולהכי הוא מתיר כלאים יותר מטרפה ושחוטה. ע"כ.
והרשב"א ז"ל כתב וז"ל זה בנה אב כל מקום שנאמר שה וכו'. פירש רש"י ז"ל מדכתיב שור שה כשבים. והקשו עליו בתוספות דאמרינן לקמן דאתיא דרבא לרבי אליעזר לטמא שנולד מן הטהור וכו' ודלא כרבי יהושע דנפקא משה כשבים אלמא בנין אב דרבא לאו משה כשבים נפקא. ועוד דהא אסיקנא דכי איתמר דרבא לענין פטר חמור איתמר ופטר חמור מפיק ליה בסוף פרק קמא דבכורות משה שה דפסח.
על כן פירשו בתוספות דבנין אב דרבא משה שה דפסח. וכן פירש גם הראב"ד ז"ל דגבי פסח כתיב שה מיותר דכתיב ויקחו להם שה לבית אבות וגו' וכתיב שה תמים זכר בן שנה שלא היה צריך לכתוב אלא זכר תמים יהיה לכם ולמה חזר וכתב שה תמים לאגמורי אעלמא דכל מקום שנאמר שה להוציא את הכלאים. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל כלאים שה כתיב ואמר רבא כל מקום וכו'. דיליף שה שה מפסח דכתיב שה תמים וכו' דמייתר וכו' דהא כתיב לעיל ויקחו להם איש שה וגו' ולמה ליה למיהדר שה אלא לאגמורי בכל מקום שנאמר שה שיהא כזה. ולקמן מקשה רבא אמאי איצטריך למיגמר מהתם משה שה. ע"כ.
עוד כתב הרשב"א ז"ל לקמן גבי הא דאמרינן כי איתמר דרבא לענין פטר חמור וכו'. איכא למידק אם כן כי אקשינן לעיל כלאים שה כתיב הוי לן למיפרך נמי אטרפה. ומסתבר לי דהוא הדין דפריך אטרפה אלא רישא נקט דקתני גנב כלאים וטבחה טרפה ומכרה וכאלו אמר ברייתא דכלאים האיך אפשר והא שה כתיב. ועוד דכלאים קשה לכולי עלמא אבל טרפה לא קשה אלא לרבנן כדברי ריש לקיש דאלו רבי שמעון לא מודה בה הלכך הקשה מכלאים דכלהו מודו ביה ומינה לטרפה לרבנן לכשתמצא לומר דרבנן היא ולא רבי שמעון. כן נראה לי. ע"כ לשונו.
שאני הכא דאמר קרא או לרבות וגו': וקצת קשה דהא או מיבעי ליה לחלק דלא תימא עד דגנב תרווייהו איצטריך או לחלק או זה או זה והכי אמרינן לעיל עיין לעיל בתוספות. שיטה.
וזה לשון הראב"ד ז"ל אלא ודאי או למעוטי הוא ולא שיהו מעורבין אלא הא דדרשינן או לרבות משום דאין אתה יכול להוציא כלאים מביניהם ולמעט לא צריך קרא ומשום הכי לא דרשי שור או כשב לרבות נדמה או עז לרבות כלאים דסתם או למעוטי הוא. מיהו היכא דאין כלאים יוצא מביניהם על כרחיה דרשו ליה בריבוי. ע"כ.
גבי גנבה דכתיב שור שאי אתה יכול וכו': וא"ת בלאו הכי נמי הוה מצי למימר גבי גנבה דכתיב שה וכו'. וי"ל וכו' כמו שכתוב בתוספות. הקשה ר"מ מההיא דפריך לקמן אי לקדשים אי לבכור בכולהו נמי כתיב שור. ותירץ דמילתיה דרבא לא איתמר היכא דכתיב שור שה בלא או כגון הכא גבי גנבה אי הוה כתיב שור ושה ולא הוה כתיב או שאי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם. הרא"ש ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה