ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/בבא קמא/פרק ב

< רש"י על הש"ס




וחד אמר שבעה - ימים:

זה חזקיה מלך יהודה - לישנא דש"ס הוא ולא לאשמועינן דזהו חזקיה דהאי קרא בחזקיה כתיב אלא אגב אורחיה דמפרש מאי כבוד עשו לו במותו נקיט ואמר הכי:

חלוצי כתף - כמו וחלצה נעלו (דברים כה) שקרעו בגדיהם עד שנראו כתפיהם:

והאידנא מפקינן - ספר תורה קמי גברא רבה:

אנוחי - על מטתו לא מנחינן:

כי הוה עייל לבית הכסא - כלומר זימנא חדא כי הוה עייל לבית הכסא אמר לן הכי קיים אמרינן לימד לא אמרינן ולימד אמרו לחזקיה והאידנא לא משום כבודו דחזקיה דלימד עדיף מקיים:

מביא לידי מעשה - אלמא מעשה עדיף:

למיגמר - לעצמו מעשה עדיף אבל לאגמורי לאחריני עדיף ממעשה הלכך לימד לא אמרינן:

זורעי - היינו צדקה וחסד כדמפרש לקמיה:

לנחלת שני שבטים - דהכי משמע רגליכם ישולחו בנחלת השור והחמור יוסף ויששכר:

בנות צעדה עלי שור - היינו כילה:

חמור גרם - מתרגמא עתיר בניכסין: יוסף איקרי שור בכור שורו הדר לו (דברים לג):

פרק שני - כיצד הרגל


מתני' כיצד הרגל מועדת - כלומר במה הרגל מועדת:

לשבר בדרך הלוכה - כלומר בכך היא מועדת שמשברת דרך הלוכה:

הבהמה מועדת כו' - קפריך בגמ' היינו רגל היינו בהמה הא תנא ליה לשבר דרך הלוכה:

היתה מבעטת - שינוי הוא זה ותולדה דקרן הלכך חצי נזק ותו לא:

או שהיו צרורות מנתזין כו' - אע"ג דלאו שינוי הוא אלא אורחיה הוא אפ"ה ח"נ ותו לא דהלכתא גמירי להו וברשות הניזק קאמר דברה"ר פטור כדאוקימנא בריש פ"ק (דף ג:) דצרורות תולדה דרגל לפוטרו בר"ה:

ונפל על כלי - אחר:

ראשון - נזקי רגל הן ומשלמת כולה ואחרון ע"י צרורות נשבר הלכך חצי נזק:

דליל קשור ברגלו - כל דבר הנקשר ברגל התרנגול קרי דליל ואית דגרסי דלי:

מהדס - מרקד:

משלם חצי נזק - דדליל היינו צרורות כדמפרש בגמ' דאדייה אדויי הידוס נמי כגון שהתיז והצרורות שברו את הכלים:


גמ' היינו רגל היינו בהמה - מאי רגל ומאי בהמה דתני תרתי במתני' הא חדא היא ואמאי הדר תני הבהמה מועדת:

תנא אבות - רגל ממש שדרסה ברגליה וסיפא קתני תולדות הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר בגופה ובשערה ובשליף שעליה דרך הלוכה דתולדות דרגל הן דהזיקה מצוי ואין כוונתה להזיק:

מאי אבות ומאי תולדות איכא - (והא) ליכא למימר דהאי דתנא בהמה מועדת לאכול פירות וירקות הוי להו תולדה דהיינו שן ממש ותולדה דשן היינו נתחככה בכותל להנאתה:

הוה קמהדר ליה - רבא לרבינא:

בבדיחותא - בשחוק:

וא"ל אנא שנאי חדא - רישא ואת שני סיפא:

וטעמא מאי - אסיפא קאי:

בעירה - היינו תרגום של בהמה:

קמ"ל - מתני' דאשן דחיה נמי מיחייב:

דחיה בכלל בהמה - דכתיב (דברים יד) זאת הבהמה אשר תאכלו ומפרש בתריה איל צבי ויחמור:

אי הכי הא - שן בהמה מבעי ליה למיתני ברישא והדר שן חיה:

רישא נמי ליתני - בהמה דהוי תולדה ברישא דלא כתיבא:

אידי ואידי - שן דחיה ושן דבהמה:

הכא - גבי רגל:

שביק אב ותני תולדה - בתמיה:

דסליק מרגל - בפ"ק (דף טו:) תנן הרגל מועדת ולא תנן הבהמה:

אוכף - שול"א בלע"ז:

שליף - משאוי שבאמתחת ובמרצופין:

התיז - דהוה צרורות:

סומכוס - לית ליה הלכתא דחצי נזק צרורות אלא נזק שלם ס"ל:

נובר - בחוטמו ובלע"ז פורי"ר:

צרורות כי אורחייהו - כלומר אע"ג דאורחייהו להתיז צרורות משלם חצי נזק כדמפרש לקמיה דהלכתא גמירי לה וכן חזיר הנובר ומתיז צרורות בחוטמו הוי נמי כצרורות דרגל דכל מה שהוא כחו ולא גופו קרי צרורות:

בכנפיהם - שנגעו בכנפיהם בכלי:

רוח שבכנפיהם - היינו צרורות דכחו הוא:

מהדסין - מרקדין:

ונקרו - בחרטום שלהם שקורין בי"ק:

העלו עפר - מן הארץ לעיסה:

חצי נזק נמי לא - דלא אשכחן חצי נזק אלא במשונה אבל במידי דאורחיה לא:

שבזב טמא - משמע נגיעה ממש:

שבזב טהור - כגון שזרק חפץ על אדם הוי טהור ובנזקין כעין צרורות חצי נזק:

צרורות אתא לאשמועינן - בתמיה:

עגלה מושכת בקרון - אתא לאשמועינן דבזב טמא אם הלכה קרון שהזב עליה על גבי כלים טמאים משום מדרס הזב ובנזקין נמי עגלה שמשכה בקרון ע"ג כלים כגופה הוי ולא כצרורות ואם התיז צרורות מתחת הקרון דבזב טהור בנזקין נמי צרורות נינהו:

בפרומביא - רסן:

זוג - אישקליטא:

מחטטין - מנקרין בחרטומיהן:

בתר מעיקרא - שדחפתו ובגופה תבר מנא:

ושברו במקל - קודם שנח:

פטור - המשברו וחייב הזורק אלמא בתר מעיקרא אזלינן והואיל וסופו לישבר לכשינוח כמי ששברו הוא דמי:

הידוס - רקידת התרנגולים:

הידוס ס"ד - אמאי לא ליהוו מועד הא אורחיה הוא:

הידוס והתיז - שגלגל הכלי ברקידתו למקום אחר ונשבר מ"ד מועד לנזק שלם סבר בתר מעיקרו אזלינן:


בהתיז צרורות - והצרורות שברו הכלים והוא לא נגע בכלי מאן דאמר מועד סבר לה כסומכוס ומאן דאמר אינו מועד סבר לה כרבנן:

ונשבר הדלי - קס"ד דעל ידי שהיה התרנגול מנקר את החבל נתגלגל הדלי ונשבר:

תרגמא אחבל - הא דקתני נזק שלם אחבל:

משונה הוא - שאין דרך שן לאכול את שאין ראוי לה וחצי נזק לשלם:

דמאוס בלישה - שמדובקת בו עיסה דמאוס לשון לכלוך:

אלא סומכוס היא - ולעולם בתר תבר מנא אזלינן וצרורות הן וסומכוס היא:

בין כחו לכח כחו - דלי שנתגלגל הוי כחו והאחר שנשבר בצרורות הדלי הוי כח כחו:

דבעי רב אשי - לקמן בשמעתין:

דקא אזיל - דלי:

מיניה מיניה - דתרנגול ולא נשבר על ידי גלגול למקום אחר אלא הוא דוחפו כל שעה ובשעת שבירה נמי:

קסבר מגופו משלם - והיינו אינו מועד דדינו כתם לכל מילי:

קסבר מעלייה משלם - והאי מועד דקאמר לאו לנזק שלם אלא לענין עלייה לחצי נזק:

לא בפלוגתא דסומכוס ורבנן - ומועד לנזק שלם קאמר:

ועל החררה נ"ש - דהיינו שן והדלקת גדיש הוי צרורות דאינו אלא כחו שהוא מניח כאן הגחלת והוא הולך ודולק למקום אחר והא מתניתין היא בפירקין:

ותני עלה - בתוספתא מגופו משלם להאי חצי נזק:

ותסברא - משום צרורות כי אורחייהו מחייב לה:

לר' אלעזר - דאמר בברייתא נזק שלם ואפילו אי סבירא ליה כסומכוס דאמר צרורות נ"ש מגופיה מי אשכחן נזק שלם וכל אורחיה כגון צרורות רבא גופיה לא קמיבעי ליה אלא אליבא דרבנן דאמרי חצי נזק מבעיא ליה אי הואי האי כשאר חצי נזק ומגופו או דלמא בתר כאורחיה אזלינן וכל כי אורחיה מעלייה הוא אבל אליבא דסומכוס פשיטא ליה לרבא דמעלייה משלם דהא לכל מילי כמועד משוי להו:

אלא כגון דשני בגחלת - שנטלה בפיו והניחה דהיינו שינוי אלא בעיין מהכא לא תפשוט דאי בצרורות כאורחייהו דכולי עלמא מעלייה משלם והכא בצרורות ששינה בהן קמיפלגי ובצרורות כי אורחייהו בין ר' אלעזר בין תנא קמא סבירא להו כסומכוס דנזק שלם משלם הלכך הכא דשני בצרורות קאמר ת"ק חצי נזק ומגופו משלם דמשונה הוא ותולדה דקרן: ורבי אלעזר סבר כרבי טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק משלם נזק שלם. והואיל ומשונה הוא אע"ג דנזק שלם משלם מגופו הוא דמשלם כדאמרינן לקמן (דף כד:) בשמעתין לרבי טרפון משונה קרן בחצר הניזק מגופו משלם:

ולא היא - האי ותסברא דקפרכת ובעית למידק מדרבי אלעזר דלאו בצרורות כי אורחייהו מצינן לאוקמיה לאו דוקא ודחייה הוא דמצי לדחויי ולמימר דלאו בכי אורחיה פליגי אלא בדשני אבל מגופה לא תידוק הכי דהא שפיר מצית לאוקמא בצרורות כי אורחייהו ותפשוט דצרורות מגופו משלם דמאי טעמא מוקמת לה בשינוי ורבי טרפון משום דנזק שלם במידי דאורחיה לא אשכחן מגופו הא לא תיקשי דלעולם בצרורות פליגי ורבי אלעזר כסומכוס:

וס"ל כר"י דאמר - לקמן במועד צד תמות במקומה עומדת לקמן בפרק שור שנגח ארבעה (דף מה:) והלכך גבי צרורות נמי לסומכוס דחשיב ליה מועד משלם החצי מגופו וכי קתני מגופו אצד תמות:

במועד מתחילתו - כגון צרורות דאורחייהו:


מי שמעת ליה - הא לא הוי לה תמות מעולם ואי בצרורות כי אורחיה מוקמת לה ולמפשט דצרורות מגופו משלם דר' אלעזר תיקשי:

אלא - אי בעית לאוקמא בצרורות כי אורחייהו ולמפשט בעיא דרבא דמגופו משלם לא תוקמא בצרורות דחד זימנא וכי אורחיה דאם כן דר' אלעזר לא משכחת לה אלא בדשני בצרורות ואייעד שלשה זימני בהכי דהדר הוה ליה כאורחיה ואמרי רבנן חצי נזק כשאר צרורות דמועדין מתחילתן ואפ"ה חצי נזק ותו לא האי נמי דשני ואייעד לא חמור ממועד מתחילתו ואין העדאה לצרורות ששינה בהן ומדקתני מגופו אלמא צרורות כי אורחיה נמי מגופו ורבי אלעזר סבר דצרורות כי אורחייהו כרבנן דפליגי אסומכוס ושני ואייעד נפקא מתולדה דרגל ונעשה תולדה דקרן ויש להן העדאה לשלם נ"ש החצי מגופו דצד תמות במקומה עומדת וחצי מן העלייה. לישנא אחרינא אלא בדאייעד בצרורות כי אורחייהו תלתא זימני ובהא פליגי רבי אלעזר סבר יש העדאה לצרורות כשאר חצי נזקין שבאין על ידי העדאה לכלל נ"ש האי נמי שתחילתו ח"נ כי אייעד תלתא זימני משלם נזק שלם ומגופו אצד תמות כך שמעתי ועיקר אבל קשה לי כיון דמעיקרא הוי אורחיה ואפי' הכי ח"נ משלם מה לי חד זימנא מה לי מאה זימני:

אלא הא דבעי רבא יש העדאה לצרורות - כי אורחייהו אם עשאן שלש פעמים מי אמרינן כיון דבזימנא קמייתא משלם חצי נזק כי קרן לקרן מדמינן ליה (ולגיר' קמיית' אלא הא דבעי רבא יש העדאה לצרורות אם שינה בהן ועשה ע"י שינוי ג' פעמים מי אמרינן כיון דשינוי הוא נפקא מדין צרורות דרגל וחל עלייהו דין קרן וכי אייעד משלם נזק שלם וכי גמיר הלכתא אצרורות כי אורחייהו שהן תולדה דרגל גמיר) א"ד כיון דתולדה דרגל היא דהא אורחיה הוא אין להם העדאה דהא מזימנא קמייתא אייעד ליה ואפי' הכי אינו משלם אלא חצי נזק:

אמר לך רבא כי קמבעיא לי אליבא דרבנן דפליגי עליה דסומכוס - וכדפרשינן והכא ס"ל דבין רבנן ובין רב אלעזר כסומכוס ובזימנא קמייתא קמיפלגי דקאמר רבי אלעזר נ"ש ורבנן אמרי חצי נזק ובדשני בצרורות כגון שזרק הכלב הגחלת בידו על הגדיש דכיון דלאו הני צרורות כי אורחייהו הוו תולדה דקרן הלכך לרבנן ח"נ ומגופו ור"א כרבי טרפון דמשונה בחצר הניזק משלם נ"ש וניחא ליה לרבא לאוקמינהו לרבנן ורבי אלעזר כסומכוס דאילו לרבנן לא פסיקא ליה לאוקמי להא בצרורות ע"י שינוי דכיון דבכי אורחיה סבירא להו לרבנן דפליגי עליה דסומכוס דח"נ הוא דמשלם ותו לא דלמא בצרורות ע"י שינוי סבירא להו דיש שינוי לרביע נזק וכדבעי רב אשי לקמן יש שינוי לרביע נזק כו':

מהיכא קמייתי ליה - רבי טרפון למשונה בחצר הניזק:

מקרן ברה"ר - כדמפרש במתניתין הלכך דיו לבא מן הדין להיות כנדון ומה להלן מגופו אף כאן מגופו:

והא רבי טרפון לית ליה דיו - דאי אית ליה דיו לא ישלם אלא חצי נזק כקרן ברה"ר:

כי לית ליה דיו היכא דמפריך ק"ו כו' - כגון אי הוה אמרינן דיו דלא משלם אלא פלגא מאי אהני לן ק"ו הא מקרא נמי שמעינן דברשות הניזק לא גרע דהא בקרא דנגיחת תם לא כתיב רה"ר אבל היכא דלא מפריך ק"ו אית ליה דיו כי הכא דאתי ק"ו לנזק שלם ואהני ליה דיו למגופו:

לקרן מדמינן ליה - הואיל (ומשונה הוא) חצי נזק הוא דמשלם כי קרן:

או דלמא - מעיקרא כי עבדא כי אורחיה תולדה דרגל היא דהא אורחה הוא והזיקא מצוי ואפ"ה ח"נ הוא דמשלמת הלכך זו היא העדאתה ואין לה העדאה אחרת:

גללים - היינו צרורות:

והא משונה הוא - דאין דרכה להטיל גללים לעיסה ותולדה דקרן היא:

דדחיק לה עלמא - שעומדת במקום צר ואין לה מקום לזוז משם ובשלא להנאתה עסקינן כגון במשלשלת דאי להנאתה תולדה דשן היא ונראה בעיני דכל גללים להנאתה הוא ואפ"ה לאו תולדה דשן נינהו דשן הזיקא דגופה הוא והני צרורות נינהו והא דאמרינן בפ"ק (דף ג.) טנפה פירות להנאתה הוי תולדה דשן היינו כגון שנתגלגלה עליהן כדרך סוסים וחמורים שקורים בולטר וכן עיקר. ואי קשיא דר"א אדר' אלעזר דלעיל אמר נזק שלם בצרורות גבי כלב שנטל חררה והכא תני ח"נ בעל כורחיה ההיא דלעיל מוקמי' כדאוקימנא ברישא כדשני בגחלת ובפלוגתא דרבי טרפון ורבנן ובמקום גחלת ולא בשאר הגדיש והא דשני רבא בין ר"א בין רבנן כסומכוס סבירי להו דחויי הוא דקא מדחי מפי מורי. ובעיני נראה בהך מילתא בהמה שהטילה גללים אמוראי נינהו ורב יהודה גרסינן ור"א היינו ר"א בן פדת ולא תקשי דר"א אדרבי אלעזר ונראין הדברים דהא פרכינן ולימא רב יהודה הלכה כסומכוס ור"א הלכה כרבנן ואי תנאי נינהו היכי פרכינן הכי הא אין דרך תנאים לחלוק בלשון זה ועוד דלעיל גבי הידוס מועד אמאי לא פרכינן הכי:

ובתר גופה גרירין - דבגופה טענה להו כגופה דמיין קמ"ל:

ותקע בו ושברו - שנבקע הכלי מחמת הקול:

סוס שצנף ושיבר כלים - בקולו וכל הני צרורות נינהו דכחו הוא:


משונה הוא - התרנגול שאין דרכו לתקוע בכלי:

דשדו ביה בזרני - שיש זרעים בכלי דאורחיה להכניס ראשו בתוכו ולאכול וכיון דאורחיה לאכול אורחיה נמי לצעוק:

יש שנוי לצרורות לרביע נזק - לרבנן דפליגי אסומכוס ואמרי צרורות כי אורחיה חצי נזק היכא דשינה בהן כגון בעטה ברגלה ומחמת ביעוט התיזה צרורות ושברה כלים מי חשיב שנוי והוי כתם ומשלם רביע נזק דהא אהעדאתן חצי נזק הלכך תמותן רביע נזק:

או אין שנוי - לשלם רביע דלעולם חצי נזק שאין תמות והעדאה בהם דלא אשכחן תם דמשלם בציר מפלגא:

מכלל דאין שנוי - דאי יש שנוי לרביע הוי ח"נ להעדאתן ואמאי אצטריכא לרבא למיבעי ודאי אין העדאה לשלם נזק שלם דהא תמות רביע נזק והעדאה חצי נזק: ומשני רב אשי דלמא רבא אם תמצי לומר קאמר ותרוייהו מספקי ליה והכי קא מבעיא ליה יש שנוי או אין שנוי ואם תמצי לומר אין שנוי וזו היא צד תמותו יש העדאה לתמות זו או אין העדאה:

מי גמיר הלכה - למשה מסיני דחצי נזק צרורות ומוקים לה בכח כחו או לא גמיר:

והזיקה בבעיטה - בלא צרורות ותולדה דקרן היא:

ת"ש - דקתני סיפא דמתני':

דרסה על הכלים כו' - מדחייב לצרורות חצי נזק ש"מ מתני' לאו סומכוס היא:

ראשון להתזה - אותו כלי שנשבר מחמת התזת שברי כלים שדרסה עליו קרי ראשון ואע"ג דצרורות נינהו משלם נזק שלם דסומכוס היא:

אחרון אחרון להתזה - כגון שמאותו כלי שנשבר ע"י צרורות התיזו שברים ושברו כלי שלישי דהוי כח כחו ומשו"ה משלם חצי נזק:

תפשוט - בעיא דרב אשי:

רב אשי כרבנן מוקי לה - והך בעיא דבעי רב אשי לעיל יש שנוי לצרורות או אין שנוי אהא מתניתין בעי לה והכי קבעי היתה מבעטת כו':

היתה מהלכת - בחצר הניזק מלאה צרורות וא"א שלא תהא מנתזת כו':

אורחיה הוא - וכצרורות דעלמא הוא ומשלם ח"נ:

או דלמא השתא מיהא מחמת ביעוט הוא - וא"ת יש שנוי לצרורות לרביע נזק הא רביע נזק משלמת: לישנא אחרינא אורחיה הוא וצרורות נינהו ותולדה דרגל אפילו אייעד בביעוט והתיזה הא לא משלם אלא חצי נזק דהא בלאו הכי הואי מנתזה או דלמא מחמת ביעוט אתי ואם הועדה בכך משלמת נזק שלם דכיון דמשונה הוא הוי תולדה דקרן מפי המור"ה אבל הראשון עיקר:

לקרן מדמינן ליה - הואיל (ובעיטה) וחייבת ח"נ כי קרן:

או דלמא - כל צרורות כי אורחייהו תולדה דרגל נינהו ופטור ברה"ר:

התיזה ברה"ר - כי אורחיה והלכו צרורות ברשות הניזק ושברו כלים:

הנחה יש כאן - בתמיה כלומר פטור הואיל ועקירה הואי במקום פטור:

והזיקה ברה"ר - חייבת אי אמרת בשלמא צרורות כי אורחייהו לקרן מדמינן להו לחייב ברה"ר כי קרן דהא דמי לקרן דמשלמת חצי נזק כי קרן ואע"ג דקרן משונה הוא וצרורות אורחה הוא הלכך ברשות הרבים חייבת חצי נזק אלא לדידך דאמרת כל צרורות כי אורחיה לרגל מדמינן להו משום דהוי תולדה דרגל ואע"ג דהתם נזק שלם וצרורות חצי נזק אמאי תני ברה"ר חייב:

על הראשון פטור - דרגל הוי ועל האחרון חייב מאי לאו כו':


והא"ר יוחנן - לקמן בהאי פירקין (דף כו):

כי קאמר רבי יוחנן - אין חצי נזק חלוק על חצי נזק דקרן קאמר דכתיב יחצון וחצו תרי זימני לאפוקי ממאן דפריך לקמן ולא תהא קרן ברה"ר חייבת כלום מק"ו אבל חצי נזק דצרורות לעולם פטור ברה"ר:

אקילעא - פרק"א שלפני הבית:

כשכשה בזנבה מהו - אורחה הוא ופטורה ברה"ר או לא:

וכי יאחזנה - בעלה בזנבה וילך ודאי פטור ברה"ר:

הא אורחה היא - ותולדה דרגל היא:

כשכוש יתירא קמבעיא ליה - אי אורחיה הוא או לא:

לא שנו - דחצי נזק ותו לא:

אלא שנקשר מאליו - הדליל ברגל התרנגול:

אבל קשרו אדם חייב - הקושר נזק שלם דהוי בור ואם נתקל בו אדם חייב בנזקו:

נקשר מאליו - דמתניתין:

מאן חייב - לשלומי חצי נזק:

אי בעל הדליל - שאין התרנגול שלו:

פושע הוא - וכוליה נזק בעי לשלומי שהרי בורו הוא שהשליכו לרה"ר:

אלא דאצנעיה - בביתו והוציאו תרנגול מביתו וחייב בעל התרנגול:

איש בור ולא שור בור - כי יכרה איש בור אמר רחמנא ולא כי יכרה שור בור והאי דליל תרנגול כרהו:

אלא מתני' - לא מתוקמא אלא באדייה אדויי שזרק התרנגול הדליל ושיבר בזריקתו כלים דהוו צרורות ואפילו קשרו אדם נמי לא משלם אלא ח"נ בעל התרנגול והקושר פטור שלא נתקל אדם בבורו ודרב הונא לא מתוקמא אמתני' אלא בעלמא אתמר והכי אתמר דליל הפקר כו':

נקשר מאליו - בתרנגול ונתקל בו אדם פטור דמאן ליחייב דליל לית ליה בעלים בעל התרנגול נמי איש בור אמר רחמנא ולא שור בור:

קשרו אדם חייב - הקושר דקנייה בהגבהה ויש לו להאי דליל בעלים:

משום מאי מחייב - דהא לאו בור מעליא הוא שהרי לא הזיק במקום שקשרו שם שהתרנגול גררו למקום אחר:

בורו המתגלגל - דמייתינן ליה בפ"ק (ד' ו.) בהצד השוה:

מתני' כיצד השן מועדת - ומשני לאכול את הראוי לה:

משלמת ח"נ - דמשונה היא:

אבל ברה"ר פטור - דבעינן ובער בשדה אחר ואכסות וכלים נמי פטור בגמרא מפרש לה:

מה שנהנית - לאו תשלומין מעליא נינהו כדמפרש בגמ':

מצדי הרחוב משלמת מה שהזיקה - כדין קרן תם חצי נזק ומועד נזק שלם ובגמ' מפרש לה:

גמ' ופרה שאכלה שעורין - שהן מאכל חמור:

וחמור שאכל כרשינין - שהן מאכל פרה וכן חזיר וכלב ואע"ג דאינן רגילין בכך הואיל ואורחייהו למיכלינהו ע"י הדחק כשהן רעבין ראויין להן קרינן ביה:

כל מידי דלאו אורחיה - למיכל כל שעה:

ואכלה ע"י הדחק - כלומר ואורחיה למיכל ע"י הדחק כי הני:

שמיה אכילה - ואפילו שלא ע"י הדחק:

שונרא דאכל תמרי - אורחיה למכלינהו ע"י הדחק אבל כסות וכלים אפילו ע"י הדחק לאו אורחיה למכלינהו אלא מתכוין להזיק:

ופלסיה - לעסו לישנא אחרינא פלסיה סדקו ולא שמעתי:

אסלא חצי נזק - דמשונה הוא וכגון דתפס ניזק דאין דנין דיני קנסות בבבל ופלגא נזקא קנסא:

אורחיה לפלוסי סלא - כשהוא לועס הפת לועס הסל עמו:

בחיה - שאין דרכה בפת אפילו ע"י הדחק אבל חמור דרכו בכך:

דמטוי - צלי אש:

בטביא - צבי אין דרכו בפת ובשר:

ובפתורא - שעל השלחן אכלו שאין דרכו בכך:


ההוא ברחא - עז:

בקופצת - שקפצה ואכלה על צוארה שאין דרכה בכך ותולדה דקרן הוא וחייבת חצי נזק קאמר:

כגון דקיימא עמיר ברשות הניזק - ובהמה ברשות הרבים ומגלגלת ואתי מרשות היחיד לרשות הרבים:

מאי - בתר אכילה אזלינן ופטורה או בתר דשקלה ליה אזלינן וחייבת והוא הדין נמי אי בהמה ברשות הניזק ועמיר ברשות הרבים וגילגלתו מרשות הרבים לרשות היחיד אי בתר אכילה אזלינן חייבת ואי בתר דשקלה ליה אזלינן פטורה:

משוי - קס"ד אמתחת מלאה שעורין ואכלה בפנים חייבת:

מאי לאו - כגון שאכלתו כולו והכי קאמר אכלתו בפנים כגון שגלגלה את כולו בפנים חייבת גילגלתו לחוץ פטורה אלמא בתר אכילה אזלינן:

אימא אכלה על מה שבחוץ פטורה - על מה שהיה מונח מתחילה בחוץ פטורה ועל המונח בתחילה בפנים חייבת דבתר דשקלה ליה אזלינן בין היא בפנים בין היא בחוץ:

ואיבעית אימא - לעולם כדקתני אכלתו בפנים חייבת על כולו אכלתו בחוץ פטורה על כולו ולא תפשוט דגלגול מלתא הוא דכי א"ר חייא בפתילה דאספסתא משוי של שחת שעליו ארוכין וראשו אחד בפנים וראשו אחד בחוץ דכיון דהאי רישא כי גריר ליה אזיל אידך בתריה כמאן דמנח כולו בחד דוכתא דמי הלכך אזלינן בתר בהמה כי קמיבעיא לן כגון שעורין דכוליה גרעין קאי בפנים או בחוץ וכי אכלה האי לא אזיל האי בתריה אי לא מגלגלה ליה:

פתילה - על שם דארוך הוא קרי ליה פתילה:

אכולהו - הא דקתני מתניתין ברה"ר פטורה אכולהו קאי ואפילו אכסות וכלים דשינוי הוה ותולדה דקרן:

כל המשנה - כגון זה שהניח כסותו וכליו ברה"ר:

ובא אחר ושינה בו - כגון זו שאכלתו:

בעטה מהלכת ברבוצה פטורה - ואף על גב דברה"ר חייבת הכא פטורה דכל המשנה כגון זו שרבצה ברה"ר ובא אחר כו':

מתפחי - עומדין לפוש:

בהמה לאו אורחה - לרבוץ:

דמי עמיר - שאם אכלה שעורין כדי שביעתה אינו משלם לו אלא דמים שהיה צריך ליתן בקשין ובתבן להאכילה דאמר ליה אי אפשי להאכילה שעורין אלא קשין ותבן:

דמי שעורין בזול - כפי שהיה צריך ליקח שעורין למאכלה אם היה רוצה להאכילה שעורין ולא יתן לו כשער שבשוק דלמא איהו לא מאכיל לה שעורין אלא בזול יתן כדאמרינן בפרק מי שמת (ב"ב קמו:) וכל זוזא חשיב בארבע דנקי דהיינו שני שלישי הדמים:

אע"פ שאינו רגיל - להאכילה שעורין אלא עמיר משלם לו דמי שעורין כפי מה שאדם אחר רגיל ליתן לבהמתו קב או קביים:

לפיכך - כיון דמשערינן בדבר הראוי לה:

אכלה חטים או כל דבר הרע לה - דלא נהנית פטורה ברשות הרבים:

בתחומא - לא היית קרוב אצלנו שתוכל לבא. ל"א בתחומא בבית המדרש. ראשון שמעתי: ה"ג אי נימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר. דלא עביד למיגר זה שדר באותה חצר אינו עשוי לשכור חצרות לפי שמצויין לו בתים להשאיל או יש לו בית אחר:

זה לא נהנה - דהא שכיחי ליה בתים בחנם:

וזה לא חסר - דהא לא קיימא לאגרא ופשיטא דפטור:

זה נהנה - שהרי היה לו לשכור בית אחר:

וזה חסר - דחצרו קיימא להשכיר והוה מוגר לאחריני:

דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר - דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר:

מאי חסרתיך - הא בלאו הכי לא מוגרת:


הא איתהנית - דאי לאו חצר דידי הות אוגר אחריני:

לכי תשמש לי - כשתשמשני שימוש אחד אומר לך:

כרך ליה סודרא - קיפל לו סודר שלו:

משלמת מה שנהנית - אלמא בתר הנאה אזלינן:

גברא דמריה סייעיה - רמי בר חמא:

דאע"ג דלא דמיא - ההיא בעיא למתניתין:

קיבלה - רב חסדא מיניה ולא אותביה מידי:

מפקר להו - ולא חיסר מידי דהא סופן לאיבוד:

משלש רוחותיו - שהיה לו לראובן שלש שדות אצל שדה שמעון משלש רוחותיו:

וגדר - ראובן את הראשונה סמוך לשדה שמעון לבד מחיצות חיצונות שהיו לו בינו לשאר הבקעות: ואת השניה והשלישית כזה:

אין מחייבין אותו - אין מחייבין את שמעון כלום דמאי אהני ליה הרי שדהו פתוחה מצד רביעית:

הא רביעית - הא אם היה לו לראובן ד' שדות מארבע רוחות של שמעון וגדרן מחייבין את שמעון לתת את חלקו במחיצות הפנימיות שבינו לראובן:

זה נהנה - שמעון:

וזה לא חסר - ראובן שהרי יש לו לגדור שדהו:

הקיפא יתירא - דאי לאו שדה של שמעון בין שדותיו הוי סגי ליה במחיצות חיצונות והוו כל שדותיו גדורים והלכך חסר הוא בשבילו:

אם עמד ניקף וגדר את הרביעית - גלי אדעתיה דניחא ליה בהקיפו של ראובן ומגלגלים עליו את הכל לתת את חלקו בג' מחיצות פנימיות של ראובן:

הא מקיף - הא אם קנה מקיף עוד שדה רביעית אצל שמעון וגדרה פטור שמעון:

לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא - לא היה יכולת בידי לגדור גדר של אבנים וסגי לי בגדר קוצים בר זוזא להבדיל ביני ובינך:

הבית והעלייה - בית של זה והעלייה שעל גבה הויא של אחר:

יציאותיו - מה שהוציא על הבית אלמא מדיהיב ליה כל יציאותיו ואינו מנכה לו שכר מה שעמד בבית אלמא זה נהנה שהיה לו לשכור אחרת וזה לא חסר דבלאו הכי לא בעי איהו למבנייה פטור הנהנה:

דבית לעלייה משתעבד - שעל הבית לסבול העלייה הלכך הדין עם זה לדור בו:

רבי יהודה אומר כו' - אתנא קמא פליג דבעל העלייה צריך להעלות שכר לבעל הבית:

שחרוריתא דאשייתא - שמשחיר לו הכתלים הלכך חסר הוא אבל בית ישן לא:

שלחוה בי רבי אמי - להא בעיא דלעיל זה נהנה וזה לא חסר מהו:

מה חסרו - זה עמד בבית דלא קיימא לאגרא:

נתיישב בדבר - נעיין בה:

לאו בפירוש אתמר - לאו בהדיא שמעה רבי אבהו מיניה דר' יוחנן:

נטל אבן או קורה - מפרש במסכת מעילה דבגזבר עסקינן:

לא מעל - דמעיקרא נמי ברשותיה הוי כי השתא ולא שינוי הוא:

נתנה לחבירו - קנייה חבירו דגזבר יש לו רשות ליתן וזה שהוציאו לחולין מעל:

בנאה - גזבר בתוך ביתו לא מעל כו':

והוא שהניחה ע"פ ארובה - ולא קבעה בבנין דלא הוי שינוי הלכך לא מעל עד שידור תחתיה:

זאת אומרת - מדקתני דכי דר תחתיה חייב ואע"ג דשלא מדעת הקדש עבד: בהקדש ליכא למימר שלא מדעת דדעת שכינה איכא הלכך כהדיוט מדעת דמי:


אין צריך להעלות לו שכר - ועוד אמר אבא מרי דהשוכר בית מראובן כו' ונמצאת בית של שמעון והוא שכרה מראובן מעלה שכר לשמעון:

תרתי - בתמיה כלומר תרתי מילי קאמר דסתרן אהדדי דהאי דשכר בית שמעון מראובן הוה ליה דר בחצר שמעון שלא מדעת שמעון וקאמר צריך להעלות לו שכר ורישא קאמר אין צריך:

הא דקיימא לאגרא - מעלה שכר לשמעון דהוה ליה זה נהנה וזה חסר:

הדר בחצר חבירו - דלא קיימא לאגרא שלא מדעת אין צריך להעלות שכר:

שנאמר ושאיה יוכת שער - שד ששמו שאיה מכתת שער בית שאין בני אדם דרין בו והלכך זה שעמד בו ההנהו. לישנא אחרינא בית שהוא שאוי ויחיד מאין אדם יוכת שער מזיקין מכתתין אותו:

ביתא מיתבא יתיב - בית שהוא מיושב בדירת בני אדם יתיב ישובו קיים לפי שהדרין בתוכו רואין מה שהוא צריך ומתקנין אותו:

דקמשתמש בו - בעל הבית בציבי ותיבנא שהיו עציו ותבנו בתוכו וזה הלך ודר בו משום שאיה ליכא הואיל ומשתמשין בו משום ביתא מיתבא איכא דאין זה ישוב וזה שדר בו יפה עשה וההנהו:

אקילקלתא - אשפה דמתרגמינן אקילקלתא מאשפות ירים אביון (תהלים קיג):

קרמנאי - שם אומה. ל"א קדמונאי קדמונים היו יושבין בו ומעלים שכר ליתומים והוה ליה קיימא לאגרא:

אמר רב ובמחזרת - ראשה מרחבה לצידה של רחבה ואכלה פירות קתני מתניתין דמשלמת מה שהזיקה אע"ג דכולה קיימא ברחבה:

פטורה - הואיל וגוף הבהמה קאי ברחבה דאורחה הוא להחזיר ראשה ושן ברה"ר היא:

וקמה בצידי רחבה - שאין דרך שוורים ללכת שם הלכך לאו כר"ה דמי:

באפי נפשה - לאו אמתניתין:

מחזרת - שהחזירה ראשה ואכלה בצידי רחבה:

פשיטא במחזרת - דהא פתח חנות בתוך הרחבה ליכא ולא משכחת לה אלא במחזרת וקתני מה שנהנית כו':

דקיימא - חנות בקרן זוית כגון מבוי קטן הכלה במבוי גדול וקיימא חנות בראש מבוי קטן ומשוך קצת כלפי פנים וכשנכנסה בהמה ממבוי גדול לקטן פגעה בפירות מיד דרך הלוכה דלאו מחזרת היא:

כ"ע לא פליגי דחייב - דלא היה לה להחזיר ראשה לצידי רחבה:

במקצה מקום - שכנס לתוך שלו ובנה והניח מקרקעו לרה"ר ושטח שם פירות ונכנסה שם בהמה דרך הלוכה ואכלתן:

לימא - רב ושמואל בחופר בור ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו קמפלגי ובפלוגתא דרבי ישמעאל ור"ע דפליגי בה לקמן בפרק שור שנגח את הפרה (דף מט:) דרב סבר חייב ומשום הכי פטורה הך בהמה דזה ששטח שם פירותיו הוה ליה כמו בור שאם הוחלקה בהן בהמה חייב שהרי הפקיר רשותו הלכך לא היה לו לעשות כן וקי"ל בהמניח את הכד (לקמן דף ל.) כל המקלקלין ברשות הרבים שהזיקו חייבין לשלם וכל המחזיק בהן זכה:

ושמואל סבר פטור - הלכך בהמה שאכלתן חייבת שהרי ברשות עשה ורשות הרבים נמי לא הוי שאין זה דרך הילוכה:


בעלמא בור ברשותו פטור - דלא חייבה תורה אלא על בור ברה"ר וכדיליף רבי ישמעאל טעמיה התם:

בעלמא בור ברשותו חייב - הואיל והפקירו והכא מ"ט בהמה שאכלתן חייבת:

דבשלמא בור איכא למימר לאו אדעתיה - דשור לנטורי נפשיה מבור וכיון דברשות נכנס דהא הפקיר רשותו חייב בעל הבור אבל פירות כו':

הא קא חזי להו - ואפילו הוחלקה בהן פטור ואע"ג דכל תקלה בור הוא הנ"מ ברה"ר דאין לו רשות לתת שם תקלה:

ר' יוסי היינו ת"ק - דקס"ד דלאו אתוך הרחבה קאי רבי יוסי דלבעי לחיוביה דהא כתיב ובער בשדה אחר ולא ברה"ר אלא אצידי רחבה קאי דאין דרכה לאכול אלא להלך וזו שאכלה חייבת הלכך היינו ת"ק:

מחזרת איכא בינייהו - דשמעינן לר"מ דאמר בצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה וכגון דאזלה וקמה בצידי רחבה אבל מחזרת לא וקאמר רבי יוסי אין דרכה להחזיר ראשה ולאכול אלא להלך וזו שהחזירה ואכלה חייבת:

והכא בבער בשדה אחר פליגי - ואתוך הרחבה נמי מחייב ליה רבי יוסי:

ולא ברשות המזיק - שאם הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור:

לימא ליה מאי בעית ברשותאי - וקרא למה לי:

דאילפא ורבי אושעיא - דאמר אילפא לעיל בהמה שפשטה צוארה ואכלה מעל גבי חבירתה חייבת ודר' אושעיא דאמר בהמה הקופצת ואכלה מתוך הקופה חייבת:

איכא בינייהו - ר"מ סבר מתוך הרחבה לעולם פטור אלא לפי מה שנהנית ואפילו בדאילפא ור' אושעיא ואתא רבי יוסי למימר אין דרכה לפשוט צוארה על חבירתה ואין דרכה לקפוץ מדרך ולאכול אלא להלך ואית ליה דאילפא ודרבי אושעיא:

מתני' מפני שהן מועדין - לקפוץ וברשות הניזק קאמר דתולדה דרגל היא:

על החררה משלם נזק שלם - דהוי שן ברשות הניזק:

ועל הגדיש חצי נזק - מפרש בגמ':

גמ' תחלתו בפשיעה - דאיבעי לאסוקי אדעתיה דלמא קפצי דהא אורחייהו לקפוץ:

וסופו באונס - דהא נפלו ונפילה לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה:

הניחא למ"ד כו' - אמוראי פליגי בה בפרק [המפקיד] (ב"מ ד' מב.):

דמקרבי כלים לגבי כותל - טובא דליכא תחלתו בפשיעה דאי הוו קפצי לברא ממאני הוו קפצי וכי נפול להדי כותל ואיתביר מנא אנוס הוא:

שאפילו נפלו חייבין - ואפילו למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור:

משכחת לה בכותל רעוע - שמעקה הגג רעוע דאפילו לגבי נפילה הוי פשיעה:

דאיבעי ליה לאסוקי - בתמיה:

לא נפל ארחי ונפול אינהו כו' - כלומר כיון דסוף סוף לא נפל ארחי אין סופו בפשיעה:

בכותל צר - שמעקה הגג צר ודחוק וכי הניחם בראש הגג הוה ליה לאסוקי אדעתיה דקפצי אמעקה כדרכן (ומן המעקה שהוא צר נפלי) לישנא אחרינא צר משופע:

מלמטה למעלה פטורין - מנזק שלם וחייב בחצי נזק דמשונין הן:

אדם ותרנגול כו' - אדם אי נמי לאו אורחיה לקפוץ מלמטה למעלה חייב דאין באדם צד תמות אלא בבהמה ותרנגול דרכו לדלג אפילו מלמטה למעלה:


בזקירא - קפיצה:

סריכא - שנועץ צפרניו בכותל שאין דרכו בכך ומשונים הן:

אשו - השולח את הבערה:

משום חציו - חייבו הכתוב דאיהו קעביד דהוי כזורק חץ:

משום ממונו - כשורו ובורו שהזיקו וקס"ד דאיכא בינייהו כגון שהדליק בגחלת שאינו שלו דלרבי יוחנן חייב דחציו הן ולר"ל פטור דלאו ממונו הוא:

האי לאו מכחו - דאש מאליה הולכת ודולקת למרחוק:

הא לית ביה ממשא - דשלהבת היא המזקת דאין לה ממש הלכך כי חייביה רחמנא משום חציו הוא דחייביה:

חציו דכלב הן - דהוה ליה צרורות הלכך משלם ח"נ ואדם המדליק מש"ה חייב נ"ש שאין דין צרורות באדם:

לאו ממונו דבעל כלב הוא - אלא דבעל חררה:

דאדייה אדויי - שזרקו:

ועל מקום גחלת - מקום שנפלה גחלת שם:

משלם חצי נזק - דצרורות הן והכלב עשאן. לישנא אחרינא דמשונה הוא:

ועל גדיש כוליה פטור - דאשו משום ממונו והאי לאו ממונו הוא וצרורות ליכא למימר דהא ממקום גחלת ואילך דלקה אש מאליו ומשום הכי אוקמה בדאדייה אדויי דאי אנחה עם החררה כי אורחיה לא מצי למיתני ח"נ אמידי דאמקום גחלת חייב נזק שלם דאורחיה הוא ליטול חררה עם הגחלת:

ור' יוחנן - דאמר אשו משום חציו מוקים לה בדאנחה כי אורחיה דעל חררה נ"ש דשן היא ואמקום גחלת נ"ש דאורחיה היא ובידים עבד:

ואגדיש כוליה ח"נ - דחציו דכלב הוא והיינו צרורות:

בירה - בית גדול:

בנר חנוכה פטור - שמצוה להניחה ברה"ר לפרסומי ניסא:

לאו ממונו דבעל גמל הוא - אלא דחנווני:

במסכסכת את כל הבירה - שהגמל עובר בפני כל הבירה ומסכסכו דהא ודאי הוי כולו כמקום גחלת אבל בעלמא שהאש הולכת מאליה לאו חציו הן:

מסכסכת - מדלקת:

בשעמדה - עמד הגמל במקומו וסכסך את כל הבירה שהיתה חבילתו גדולה כנגד כל הבירה והגמרא לא שבק לאסוקי למילתיה ופרכיה:

כל שכן - שהיה לו למהר ולנהגה שלא תסכסך:

בעמדה להטיל מימיה - דאנוס הוא וסכסכה:


לאפושי - גמליה בטעינה עד שתכנס לתוך החנות:

והיה גדי כפות לו - לגדיש:

ועבד סמוך לו - לגדיש:

ונשרף עמו חייב - אגדי ואגדיש לפי שאין לו דין מיתה בשביל העבד שהיה לו לברוח:

עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרפו עמו פטור - אגדי ואגדיש דקם ליה בדרבה מיניה שההורג העבד נהרג דכתיב נקם ינקם (שמות כא) והאי דנקט גדי משום דמוקמינן לקמן בגדי דחד ועבד דחד דבגדיש ועבד ליכא לאוקמי הכי דאורחא דמלתא לשדורי איניש עבדיה לשמור גדישו ואיידי דנקט גבי עבד כפות וסמוך נקט גבי גדי כפות וסמוך ואע"ג דבגדי אין לומר היה לו לברוח שהרי אין בו דעת ואם אינו כפות וסמוך נמי חייב כדאמרינן בשילהי פרקין (דף כז.) שורו כממונו:

אם קטל תוריה עבדא ה"נ דלא ליחייב - ממון הא כתיב כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו (שם):

שהצית בגופו של עבד - דהא ודאי ממש הרגו:

בגדי דחד ועבדא דחד - ואיצטריך לאשמועינן דאע"ג דאין חייב מיתה בשביל הגדי מפסיד בעל הגדי:

אילו מסר שורו לחרש ה"נ דלא מיחייב - הא אמרינן בפ"ק (ד' י.) חומר בשור מבאש שאם מסרו לחרש חייב:

גחלת וליבה - החרש דלא דמי לשור דשור מזומן להזיק אבל הא דגחלת חרש עביד ליה להיזק:

ברי היזיקא - מזומן היזיקו והוי כשורו:

ור' יוחנן אמר אפילו שלהבת פטור - ור' יוחנן לטעמיה דאמר אשו משום חציו והכא חציו דחרש הן:

גווזא - עצים יבשים:

וסילתא - עצים קטנים דקים דהאי ודאי פושע הוא:

תצא מעצמה - משמע וליכא לאוקמי קרא כשהדליק הוא עצמו גדישו של חבירו אלא בתוך שלו הדליק והאש הלכה מעצמה ואפילו הכי קרי מבעיר את הבערה כאילו הדליקו בעצמו אלמא אשו משום חציו:


בנזקי ממונו - דכתיב כי תצא אש דמשמע מעצמה:

בנזקי גופו - דקרי ליה מבעיר:

היכי משכחת לה - אילו אדם זורק חץ והזיק בטמון לא מיחייב בנזק הא קיימא לן בהאי פירקין (דף כו:) פצע תחת פצע לחייב את השוגג כמזיד ואונס כרצון. לישנא אחרינא האי חץ לעולם בטמון הוא נכנס ומזיק. ולא שמעתי:

וניחא ליה - ומשני לה הכי:

ונפלה גדר - של חצר:

שלא מחמת דליקה - דאי מחמת דליקה חציו הם:

דכלו לו חציו - שבשעה שהדליק האש דהיינו זריקת חץ לא היה ראוי להזיק בחצר אחרת:

אית ליה נמי משום ממונו - והיכא דליכא לחיוביה משום חציו ואיכא לחיוביה משום ממונו מחייבינן ליה הלכך לענין גלוי אע"ג דכלו לו חציו חייב משום ממונו:

וכגון שהיה לו לגודרה - בטרם תעבור הדליקה שם היה לו שהות ויכול לגודרה:

ולא גדרה - דאע"ג דליכא לחיוביה אהבער ראשון מתחייב על שם סופו שלא שימר גחלתו לגדור בפניה:

שורו הוא ולא טפח באפיה - הרי זה ככונס שורו לדיר ולא נעל בפניו ויצא והזיק: וכי מאחר דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו מאי בינייהו. היכא דגחלת שלו היתה מאי איכא בין ר' יוחנן דמחייב ליה משום תרתי לר"ל דלא מחייב ליה אלא משום חדא דהא על כרחך היכא דגחלת שלו נמי פליגי דהא אמרן לעיל לרבי יוחנן אשו משום חציו אלמא באשו נמי פליגי היכא דגחלת שלו בשלמא עד השתא דשמעינן משום חציו דוקא ולאו משום ממונו וכדאמרת ממון אית ביה מששא הא לית ביה מששא איכא בינייהו היכא דאיתיה ממונו וליתיה חציו כי הך דנפלה גדר דכלו לו חציו דלמ"ד משום חציו דוקא פטור אבל השתא דלתרוייהו חייב מאי בינייהו:

לחייבו בד' דברים - למ"ד משום חציו נמי מחייבינן ליה אם שרף אשו יד אדם חייב בארבעה דברים נזק וצער ריפוי ושבת אבל בבושת לא דאמרינן בשילהי פירקין אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין אבל ד' דברים חייב דפשיעה היא דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שהרוח מוליכתה וכדאמרינן בשילהי פירקין נפל מן הגג ברוח מצויה חייב בד' דברים ופטור על הבושת למ"ד משום ממונו פטור והוא הדין נמי דאיכא בינייהו כל הני דלעיל כלב וגמל דלמ"ד משום חציו חייב דהא ממונו אע"ג דלאו חציו וחציו אע"ג דלאו ממונו אית ליה ולמאן דלית ליה חציו פטור אא"כ מסכסכת כדאוקימנא לעיל והאי דנקט ד' דברים משום דאפילו היכא דהגחלת שלו משמע לו דיש חילוק בדבריהם ועוד דמילתא דשכיח היא מפי המורה שמעתי אבל לשון ראשון נראה לי:

מאן חייב בעל הכלב - אמתניתין מהדר דקתני על הגדיש משלם חצי נזק:

ה"ג וליחייב נמי בעל הגחלת - דהא בין מר ובין מר משום ממונו אית להו הלכך לר' יוחנן דאמר לעיל על הגדיש משלם חצי נזק דצרורות הן לשלם בעל הגחלת חצי האחר דהא ממונו הוא וריש לקיש דאמר על הגדיש כולו הוי פטור לשלם בעל הגחלת כוליה וקס"ד דגחלת דחד וחררה וגדיש דחד:

בששימר גחלתו - שנעל דלתות ביתו יפה ואונס הוא:

זאת אומרת - מדחייב לבעל כלב אחררה נזק שלם אלמא לאו שינוי הוא זה שחתר את הדלת:

דסתם דלתות חתורות הן אצל הכלב - ולא תימא משונה הוא ופלגא נזקא משלם:

בגדיש דעלמא - אמאי משלם חררה הא שן הוא ובעינן שדה אחר דניזק וליכא:

תפשוט - דמדקא משלם חררה:

דפי פרתו - של מזיק האוכלת בחצר הניזק:


כחצר הניזק דמיא - ושדה אחר קרינא ביה:

ואי אמרת כו' - גמרא קמהדר כלומר אמאי מספקא לך פשיטא דכחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק דמי א"כ שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה:

נתחככה בכותל - דתולדה דשן היא אבל שן ממש לא דאמר ליה פי פרתי רשותי היא:

וטנפה פירות - ע"י גלגול כעין שעושין סוסים וחמורים ובלעז וולט"ר:

והא בעינן עד תומו - דמכליא קרנא דהא ובער זה השן מיבער הגלל עד תומו נפקא לן בפ' קמא (דף ב:) והכא ליכא תומו שעדיין האבנים והפירות בעין:

דשף צלמי - כשנתחככה בכותל מחקה צורה שעליו דאיכא תומו:

דפסעי פסועי - כשנתגלגלה על הפירות תחבתן בטיט ואי אפשר ללקטן. לישנא אחרינא דפסאי פסואי כמו פסו אמונים (תהלים יב) כלומר ששפכה משקה בגלגולה דכליא ופסיא קרנא:

פטור משסה - דגרמא בנזקין פטור:

דאפקיה לניביה - שהוציא שיניו וסרטו דלא הכניס ידו לתוך פיו:

השיך בו את הנחש - שנטל את הנחש בידו והגיע פיו ליד חבירו עד שנכנסה לתוכו ונשכו ומת:

מחייב - מיתה:

בין שיניו עומד - ובלא כוונת הנחש יצא הארס:

לפיכך מכיש בסייף - דהוה ליה כאילו הרגו בסייף שהורג ממש הוא ולא גורם:

נחש בסקילה - כדין שור הורג אדם דכתיב השור יסקל (שמות כא):

לענין קטלא - הריגת נחש:

לא אמרינן - מאי בעי ידך כו' ואפילו כחצר המזיק דמיא אינו פטור אלא נהרג אלא לענין נזקין אמרינן מאי בעית ברשותי כדתנן בפ"ק (דף ט:) חוץ מרשות המיוחדת למזיק ומיבעיא לן פי פרה אי כחצר המזיק דמי או לא עד דפשיטנא לה מכלב שנטל חררה:

בי תרבו - שם משפחה:

דסלקין לעילא - מבבל לארץ ישראל:

ודנחתין לתחתא - מארץ ישראל לבבל הוו בקיאין בדין זה:

עיזי דשוקא - דקצבי דקיימי לשחיטה אלא דמשהו להו עד יומא דשוקא:

מתרינן במרייהו - אי מפסדן אפילו ברשות הרבים:

תיב אמסחתא - מקום מעמד הקצבים:

וקביל זוזך - אפילו ביומא דלאו דשוקא שחיט להו הואיל ולשחיטה קיימן:

מתני' משיחזור בו שלשה ימים - שרואה שוורים ואינו נוגח חוזר לתמותו:

שלשה פעמים - ואפילו ביום אחד:

גמ' אתאן לנגיחה רביעית - שאם לא שמרו ונגח נגיחה רביעית משלם מעלייה נ"ש אבל אשלישית פלגא נזקא הוא דמשלם:

ולא ישמרנו האידנא - בנגיחה שלישית חייב עליה נזק שלם:


ריחק נגיחותיו - ג' ימים:

חייב - כדכתיב תמול שלשום:

ריחקה ראיותיה - ג' ראיות בג' ימים טמאה ז' ימים כדכתיב כי יזוב זוב דמה ימים רבים ודרשינן (בת"כ פ' מצורע) ימים שנים רבים שלשה:

קירבה ראיותיה - ביום אחד טהורה מטומאת שבעה אלא שומרת יום כנגד יום:

הרי הוא אומר וזאת כו' - ומשום גזירת הכתוב הוא דלא דרשינן ק"ו:

הזב בראיות - דכתיב בהאי קרא זוב תלתא זימני וכתיב טומאתו היא דמשמע בהנך ג' הוי טמא וכתיב זאת דמשמע אין לך אלא מה שכתוב בו זב בראיות ולא זבה בראיות:

קאי בראיות - האי וזאת גבי ראיות כתיב וממעט ראיות לזבה:

ממעט ימים - בתמיה:

אלא לחזרה - שאם חזר לאחר העדאתו שלשה ימים שראה שוורים ולא נגח חזר לתמותו:

כרבי יהודה - דמתני':

נימוקו עמו - טעמיו וראיותיו עמו:

לייעודי תורא - ולמעוטי היכא דנגח ביום אחד:

או לייעודי גברא - לייעד בעל השור בעינן שלשה ימים:

בחד יומא - והעידו על שלש נגיחות של ג' ימים:

אי אמרת - לא בעינן ג' ימים אלא לייעודי תורא ולמעוטי קירב נגיחותיו הא מייעד דריחק בנגיחות:

השתא הוא דקמסהדו בי - כל שלשתן הכיתות באו ביום אחד והתורה אמרה שלשה ימים:

והועד בבעליו - ואין עדות אלא בב"ד:

הרי כאן ג' עדיות - שאם בטלה אחת מהם לא בטלו השתים ומשלם עליהם חצי נזק ואם לא בטלה הרי הוא מועד:

והן עדות אחת להזמה - שהרי על ידי שלשתן הוא מועד הלכך עדות אחת הן לכך שאם נמצאת כת ראשונה זוממת הוא פטור מלשלם על הנגיחה שלישית אלא חצי נזק:

והן - הזוממין:

פטורין - מתשלומי נגיחה שלישית ואע"פ שהן היו גורמים לו לשלם עליה נ"ש פטורין שאין העדים משלמין ממון עד שיזומו כולן:

כולן חייבין - לשלם הח"נ של העדאת נגיחה שלישית בין כולן וצד תמות משלמים שני עדים האחרונים שהעידו עליה:

אי אמרת לייעוד תורא - בעינן ג' ימים אבל גברא ביום אחד מייעד מצי לאוקמא כשבאו כולן ביום אחד שהביאן ניזק שלישי להעיד על ג' נגיחות של ג' ימים ומשום הכי שייכי קמאי בצד העדאה שרגלים לדבר דלשוייה מועד אתו דלא מצו למימר אנן לחיובי פלגא נזקא אתינן מקמייתא ולא לשוייה מועד דודאי הני ידעי בהני שהרי בעל נגיחה שלישית הביאן ומה לו ולנגיחות הראשונות אלא כדי לייעדו ובהדי הדדי אתו:


אלא אי אמרת לייעודי גברא - בעינן ג' ימים ועל כל נגיחה ונגיחה צריך להעיד ביומיה ולא משכחת לה דמשוו ליה מועד אלא בג' ימים לימרו הנך קמאי כו':

ולייעודי תורא מי ניחא - נהי דקמאי ודאי לייעודיה נתכוונו שהרי יודעים שאין על ניזק השלישי לתבוע נגיחות ראשונות אלא כדי לייעדו ולחייבו נ"ש אלא הנך בתראי שצריכים לו בלא עדות ב' הכתות ולחייבו ח"נ:

לימרו אנן לאו לייעודי אתינן - ולא הוה ידעינן בהנך כיתות אלא לחיוביה פלגא נזקא ואין עלינו לשלם אלא חצי הנזק:

ה"ג דקא מרמזי רמוזי - כלומר לייעודי תורא ניחא וביום אחד וכגון דקא מרמזי רמוזי כת עידי ראשונה לעידי כת שלישית שיעידו הלכך ודאי אחרונים נמי לכך נתכוונו והיו יודעים בראשונים. וכך שמעתי:

רב אשי אמר - לעולם לאייעודי תורא ניחא דמוקמינן לה כשבאו רצופים כולם באו ביחד דהשתא ודאי ידעי הני בהני:

ואין מכירים את השור - הלכך לא נתכוונו אלא לעשותו מועד שהיו יודעים בעדות הראשונים דמשום חצי נזק כיון דאין מכירים את השור לא אתו ומסהדי דתם אינו משלם אלא מגופו אבל לייעודי גברא לא ניחא דמצו למימר קמאי מי ידעינן דלבתר תלתא יומי אתו הני ומייעדי ליה אנן אפלגא נזקא אתינן וליכא למימר בהו אין מכירין את השור ולייעודי אתו דמי הוו ידעי דסופו לחזור לנגוח שניה ושלישית:

כלבו של חבירו בחבירו - לוי המשסה כלב ראובן בשמעון:

ודאי פטור - דגרמא בנזקין הוא:

הא נגח - שור אחר על ידי משמוש התינוק חייב ואע"פ דשסוי הוא:

דלמא - אע"פ דנגח תם הוא דלא הוי ובההיא נגיחה לא מחייב והאי דקתני ואינו נוגח לשוייה תם קתני:

שסהו בעצמו - שנשך הכלב את המשסה בעל הכלב פטור:

בעטה מהלכת ברבוצה פטורה - דלא היה לה לרבוץ ברשות הרבים וכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור:

מתני' נגח נגף כו' - כולן תולדות קרן הן:

שהוא פטור - כדכתיב ובער בשדה אחר:

דיו לבא מן הדין להיות כנדון - קרן ברשות הניזק שאתה מביא מדין קרן ברשות הרבים דקאמרת קרן שהחמיר עליה ברה"ר אינו דין שנחמיר עליה ברשות הניזק:


לא אדון קרן מקרן - כדאמרן לעיל אלא קרן מרגל מקום שהחמיר עליו בשן ורגל אינו דין שנחמיר בקרן:

דיו לבא מן הדין להיות כנדון - דסוף סוף אי לאו קרן ברה"ר לא משתכחת צד ק"ו:

גמ' והא דיו דאורייתא הוא דתניא - גבי י"ג מדות בתורת כהנים מדין ק"ו וכו':

היכא דמפריך - ומתניתין אי דרשת דיו מיפרך ק"ו כוליה ולא גמרת בה מידי כדמפרשינן דהתם שבעה דשכינה כו':

הכא חצי נזק כתיב - ומשמע נמי ארשות הניזק ואי דרשת דיו ואוקמת ליה ברשות הניזק אחצי נזק לא אגמרינן ק"ו מידי:

ור"ט ההוא תסגר - לאשמועינן דדרשינן דיו הוא דאתא דאי לא כתיב הכי הוה מוקמינן ליה אארבסר:

דאפי' בעלמא דרשינן דיו - ומייתורא דקרא גמרינן ליה:

קרי בזב מניין - קריו של זב מניין שתהא הטיפה מטמא במגע ובמשא כטיפה של זוב דקי"ל במסכת נדה (דף נה.) שמטמא במשא וקרי לא דמי לזוב כדאמר בפרק בנות כותים (שם דף לה:) זוב דומה ללובן ביצה המוזרת קרי דומה ללובן ביצה שאינה מוזרת:

ומה - רוק שהוא טהור באדם טהור הוי טמא ומטמא במשא באדם טמא כגון זב כדכתיב וכי ירוק הזב בטהור דמשמע במה שביד הטהור כדדרשינן במסכת נדה (דף נה:) דהיינו משא וכתיב וכבס בגדיו כו' קרי שטמא בטהור הטיפה מטמא במגע כדכתיב וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וגו' ואדם נמי מטמא במגע כדכתיב או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע וגו' ודרשינן במסכת נדה בפרק יוצא דופן (דף מג:) מנין לרבות את הנוגע בשכבת זרע ת"ל או איש אינו דין שיהא טמא בזב:

וקמייתי לה בין למגע בין למשא - כי רוק:

ואמאי נימא ק"ו אייתי מגע ודיו אפיק משא - דהא קרי של טהור אינו מטמא במשא:

מידי ולא ד"א כתיב - מקרה לילה כתיב בין בטמא בין בטהור משמע הלכך למגע לא אצטריך ק"ו:

ומאן תנא דשמעת ליה כו' - דקאמר דמהאי ק"ו מפיק מגע ומשא מני לא ר"א ולא רבי יהושע:

למעלה מהן - משלשה אבות הטומאות דשרץ ושכבת זרע וטמא מת דקתני לעיל מהך מתני' במסכת כלים ואינם מטמאין אלא במגע:


זובו של זב - וכולהו הנך מפרש בפ' דם הנדה (נדה דף נה:) דמטמאו במשא:

א"כ לתני - ש"ז גבי זוב:

דאתיא מרוקו - כדגמרינן לעיל מה טהור בטהור כו':

מפץ במת מניין - שמטמא לפי שנאמר במת גבי מדין וכל בגד וכל כלי עור וגו' (במדבר לא) וזה אינו לא בכלל בגד ולא בכלל עור ולא בכלל כלי עץ מניין שאפי' הוא מטמא באהל המת:

פכין קטנים טהורים בזב - בכל טומאותיו דכלי חרס אין מטמא אלא מאוירו ומתוך שפיו שלו צר אין יכול להכניס אצבעו לתוכו ולמדרס נמי לא חזי ובהיסט נמי להכי אפקיה רחמנא להיסט כלי חרס בזב בלשון מגע כדכתיב (ויקרא טו) (וכל כלי) חרס אשר יגע בו הזב וגו' ומהכא נפקא לן דזב מטמא בהיסט למימר דכל שאינו ראוי לטמא במגעו אינו מטמא בהסיטו:

מטמא באהל המת - דכתיב (שם יא) וכל כלי פתוח וגו' ואי זהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס וכתיב טמא הוא ואפי' פיו צר הרי הוא ראוי להאהיל עליו:

מפץ שמטמא בזב - שראוי למשכב וכתיב המשכב אשר ישכב וגו' (שם טו):

וקמייתי ליה - מפץ שיהא טמא במת ז' ימים כשאר כלים שבאהל המת:

ליהני דיו למעוטי מטומאת שבעה - דהא זב לא מטמא ליה במשכבו אלא טומאת ערב:

תנא ממפץ בשרץ מייתי ליה - מפץ במת ובג"ש כדלקמן נאמר בגד ועור כו' ולאו בק"ו מזב כדאמרת והך משנה ה"ק מפץ בשרץ מנא ליה ואית דגרסי תנא מפץ בשרץ מייתי כלומר והאי תנא מפץ בשרץ הוא דמייתי בק"ו מזב ולטומאת ערב ולא מפץ במת:

טמא בשרץ - דשרץ מטמא בכעדשה וראוי הוא ליכנס בפי פך קטן:

הניחא למ"ד דון מינה ואוקי באתרא - איכא למימר דלא איצטריכא בגד ועור דמת אלא לאפנויי דגמרינן לה מש"ז לקבולי טומאת מת ומוקמינן טומאת מת באתרא מה בשאר כלים טומאת שבעה אף גבי מפץ טומאת ז':

אלא למ"ד דון מינה ומינה - דמילתא דילפינן ליה ממילתא אחריתי לכל מילי דיינינן ליה מינה מפץ במת לטומאת שבעה מנלן (השתא בגד ועור דמת איצטריך) דאי [משרץ הוה גמר] אמינא טומאת ערב הוא דאית ליה:

וכבסתם בגדיכם וגו' - וגזירת הכתוב הוא דלא אמרינן ביה דון מינה ומינה:


חצי נזק קאמר - דתחייב כי קרן דהא מקרן מייתי לה וקרא דבשדה אחר לחיובי ביה ברשות הניזק נזק שלם אתא דהכי משמע בשדה אחר נזק שלם:

כספו של זה - קרן:

ישלם - מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לגמרי משמע:

אמר קרא יחצון - דקרא יתירא הוא דנכתוב וחצו את כספו וגם את המת אלא לדרשא אתא דאף ברשות הרבים נמי חייב:

ויהא אדם חייב בכופר - כגון במזיד ולא אתרו ביה דליתיה בר קטלא ולא בר גלות:

ומה שור שאינו חייב - בחבלה:

ארבעה דברים - צער ריפוי שבת ובושת אלא נזק לחודיה:

חייב כופר - היכא דקטליה:

אדם שחייב - כו':

עליו ולא על האדם - על נזקי שור משלמין כופר אבל על נזקי אדם אין משלמין כופר אלא או מיתה או גלות:

איש כי יתן מום בעמיתו איש בעמיתו - הוי בדין נתינת מומין ולא שור בעמיתו של בעליו:

בחצר הניזק - דחיובא דרגל בחצר הניזק הוא:

הכא נמי לא שנא - דרגל מועדת מתחילתו היא להלך ולדרוס:

לאו משום דסבר כרבי יוסי הגלילי - דאמר בפירקין דלקמן (דף מב.) תם משלם חצי כופר ברה"ר:

ומייתי לה - רבי טרפון לרשות הניזק כופר שלם:

מק"ו מרגל - כי היכי דגמר לקרן תם לענין נזקין במתניתין והכי גמר לה מה שן ורגל שפטורין ברשות הרבים לגמרי ברשות הניזק כופר שלם קרן שברה"ר חצי כופר כר' יוסי הגלילי אינו דין שברשות הניזק כופר שלם מדגמר ר' טרפון הכי אלמא איכא כופר ברגל דאי לאו הכי במאי מייתי לה:

מניזקין דרגל מייתי לה - ולעולם ליכא כופר ברגל והכי גמר ר' טרפון מה רגל שברשות הרבים פטור מנזקין ברשות הניזק נזק שלם קרן שברשות הרבים חצי כופר כר' יוסי הגלילי אינו דין שברשות הניזק כופר שלם:

שכן ישנו באש - תאמר בכופר שאינו באש כדאמרינן בפ"ק (דף י.):

מטמון - שפטור באש וחייב ברגל ומייתי לה הכי מה רגל שברשות הרבים פטורה מכלום חייבת ברשות הניזק אפילו על הטמון נזק שלם קרן שברה"ר חצי כופר כו':

שכן ישנו בבור - שאם היה גדי טמון בשק או במרצוף ונתגלגל ונפל לבור חייב:

מכלים - פטר בהו את הבור ומכלים דרגל מייתי לה וכדפרישית:

מכלים טמונים - דרגל מייתי לה:

א"ל רב אחא מדפתי כו' מה לניזקין דרגל שכן ישנו ברגל - תאמר בכופר שאינו ברגל:

מתני' סימא את עין חבירו - אפי' בשוגג:

גמ' מה כלים ארבעה דברים לא - דלא שייכי בהו:

אף סימא את עין חבירו - בשוגג:

נזק אין ארבעה דברים לא - דלא מחייבי ארבעה דברים אלא או מזיד או קרוב למזיד דומיא דכי יריבון אנשים (שמות כא) דהתם כתיב ריפוי ושבת:


מנהני מילי - דנזק חייב אפילו שוגג:

פצע תחת פצע - קרא יתירא הוא להך דרשה דהא כתיב כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה וגו' וכויה וחבורה דרשינן בהחובל (לקמן דף פד:):

במקום נזק - דאפי' היכא דאיכא נזק משלם נמי צער דלא תימא צער דכתבה רחמנא היינו בדליכא נזק כגון כוואו בשפוד על צפרנו דלא אפחתיה מכספיה ולהך דרשה מפקינן ליה בהחובל:

לענין נזקין חייב - דהא אפקינן שוגג כמזיד ואונס כרצון:

מלאכת מחשבת אסרה תורה - שנתכוין לעשות מלאכה אלא כסבור שהיום חול או סבור שמלאכה זו מותרת וכל הני דאמרינן הכא לא נתכוונו לעשות המלאכה הלכך פטור:

לענין גלות - כגון אם נפלה על האדם ומת:

פטור - דגבי גלות כתיב מכה נפש בשגגה (במדבר לה) ולא מיקרי שגגה אלא היכא דה"ל ידיעה מעיקרא וזה לא הכיר בה מעולם:

לענין עבד - אם נפלה על עבדו וסימאה עינו פלוגת' דרשב"ג ורבנן:

לענין ד' דברים פטור - דאע"ג דהכיר בה הויא שכחה שוגג ולא פשיעה:

לענין שבת פטור - ואע"ג דמקריא שגגה לענין גלות פטור בשבת דבעינן מלאכת מחשבת שנתכוין לעשות מלאכה וכסבור שהיום חול וזה לא נתכוין:

לזרוק שתים וכו' - לענין שבת פטור דמלאכת מחשבת בעינן:

לענין גלות - חייב דכתיב ואשר לא צדה ושמתי לך מקום וגו' פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע שאינו בתורת וכי יזיד איש וגו' אלא בתורת ושמתי לך מקום וגו' לישנא אחרינא ואשר לא צדה פרט למתכוין כו' דפטור מגלות דהכי משמע שלא צדה שלא נתכוין לצדד ולזרוק אצלו ינוס פרט לזה שצדה:

אם אמר כל מקום שתרצה תנוח - חייב שהרי יש כאן מלאכת מחשבת דזרק ארבע אבל נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע אפילו אמר כל מקום שתרצה תנוח פטור שעיקר מחשבתו אינה למלאכה:

זרק - בעל הכלי כלי מראש הגג:

פטור - זה ששברו במקל קודם שבירתה שהרי סופה לישבר:

זרק - מזיק כלים מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות כו':

פטור - שהרי מזריקתו אין סופו לישבר עד שינטלו הכרים וזה שנטל הכרים ואפילו הזורק עצמו נטלן פטור דגרמא בניזקין הוי:


פטורין - דבעינן שיכה כל נפש אדם כל הנפש ואין כאן מכה כל הנפש ופטורים ממיתה לר' יהודה בן בתירא חייב זה שקיבלו בסייף מפני שקירב את מיתתו:

בא שור - מועד:

וקבלו בקרניו - ומת:

פלוגתא דר' ישמעאל ורבנן - לענין כופר לר' ישמעאל דאמר כופר במזיק שיימינן משלם כופר אבל לרבנן דשיימינן בניזק האי לא הוה ליה דמים ופטור:

ונתקע באשה חייב בד' דברים - וכגון שנפל ברוח מצויה דהוה ליה קרוב למזיד:

וביבמתו לא קנה - אע"פ ששנינו (יבמות דף נג:) הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד קנה הני מילי היכא דנתכוין לביאת אשה אחרת אבל זה לא נתכוין לשום ביאה הלכך לא קנה ואם חזר ועשה אחד מן האחין בה מאמר פסלה עליו:

ואם נתהפך - [לאחר] שהתחיל לנפול דנתכוין לנפול על האדם להנאתו:

חייב אף על הבשת - אע"פ שלא נתכוין לשם בשת:

על לבו ומת פטור - שהיה לו לסלקה:

חייב - דהא דלא סלקה סבר אתבעיניה ליה בדינא ויפרע לי:

כבש עליו - שתקפו שם עד שמת:

חייב - דה"ק ליה אם תרצה קרע ושלם אבל פירש לו ע"מ פטור:

עבדו כגופו דמי - ואם הניח אדם גחלת על לב עבדו פטור שהיה לו לעבד לסלקה:

שורו כממונו - שאין בו דעת לסלקה וחייב:

פרק שלישי - המניח


מתני' המניח את הכד: ושברה פטור - בגמרא מפרש טעמא:

ואם הוזק בה - הנתקל:

בעל החבית חייב - מפרש בגמ':

גמ' נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור - שלשניהן רשות להלך:

פתח בחבית - דקתני זה בא בחביתו:

וסיים בכד - דקתני נשברה כדו של זה כו':

והציל את הדבש לתוכה - מפני שהדבש דמיו יקרים:

שכרו - כשאר פועל ואין בעל הדבש משלם דמי היין:

פתח בכד - דקתני וזה בא בכדו של דבש וסיים בחבית דקתני נסדקה חבית של דבש:

למקח וממכר - שביד המוכר לתת לו איזה שירצה ואפילו התנה עמו חבית דמשמע גדולה נותן לו כד שהיא קטנה:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/בבא_קמא/פרק_ב"