רש"י על הש"ס/בבא קמא/פרק א




מתני' ארבעה אבות נזיקין - אבות קרי להנך דכתיבן בקרא בהדיא ובגמרא מפרש הי ניהו תולדות:

השור והבור כו' - כסדר שהן כתובין בפרשה סדרן במשנה דפרשה ראשונה נאמרה בשור שניה בבור:

מבעה - מפרש בגמ':

הבער - כי תצא אש:

לא הרי שור כהרי המבעה - כלומר אי כתב רחמנא שור לא נפיק מבעה מיניה ואמטו להכי איצטריכו למיכתב ולהכי נקט ברישא כהרי המבעה ולא נקט להו כסדר לא הרי השור כהרי הבור משום דתו לא הוי מצי למיתני לא זה וזה שיש בהן רוח חיים דהא בור אין בו רוח חיים ועוד טעמא אחרינא דהא רבותא אשמעינן שאע"ג שיש לשניהם רוח חיים לא נפיק חד מחבריה ובגמ' מפרש מאי לא הרי דקאמר:

כהרי האש שאין בו רוח חיים - ואי לא כתביה רחמנא הוה אמינא ליפטר:

לא זה וזה כו' - אלו שלשתן (שור מבעה הבער) דרכן לילך ולהזיק:

הצד השוה כו' - מפרש בגמרא לאתויי מאי:

במיטב הארץ - מעידית נכסיו יגבה דמי הזיקו אם רוצה לפרוע לו קרקע:

גמ' חטאת - בשוגג:

סקילה - במזיד:

אי עביד שתי אבות - בשוגג:

מיחייב - תרתי חטאות:

לא מיחייב אלא חדא - אאב מלאכה אבל אתולדה דידיה לא מיחייב:

ולר"א דמחייב תרתי כו' - דאי עביד אב ותולדה דידיה מחייב תרתי חטאות במס' כריתות בפ' אמרו לו (דף טז.) כולהו אבות מלאכות ממשכן גמרינן להו במסכת שבת (דף מט:):


וטמא מת - מי שנגע במת הוי אב הטומאה דמת עצמו אבי אבות הטומאה הוא והנוגע בו הוי אב הטומאה ומטמא אדם וכלים דהא כתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא וגו' (במדבר יט) והאי קרא בטמא מת כתיב ומשמע דמטמא אדם דהא כתיב והנפש הנוגעת וגו':

הכא מאי - תולדות דשבת הוי כאבות תולדות דטומאה לא הוי כאבות והכא תולדות דנזקין מאי מי אמרינן תולדות כיוצא בהן לא שנא אב ל"ש תולדה אם הזיק משלם או דלמא לא:

יש מהן כו' - ולקמן מפרש מילתיה דרב פפא בשמעתין:

הקרן - לנגוח:

השן - לאכול:

רגל - דריסה לשבור את הכלים:

באלה תנגח את ארם בהם עמים ינגח - אלמא נגיחה בקרן:

דברי קבלה - נביאים וכתובים:

והאי מילף הוא - בתמיה הא לא גמרי' מדברי קבלה לא חיוב ולא פטור אלא גלוי מילתא הוא דכל היכי דכתיב נגיחה בקרן הוא:

אלא - להכי איצטריך ואומר דמהו דתימא כי חלק רחמנא בין תמה למועדת דבשור תם כתיב וחצו את כספו דלא משלם אלא חצי נזק ובמועד כתיב שלם ישלם שור תחת השור דמשלם נזק שלם ה"מ בקרן תלושה דומיא דקרני צדקיה בן כנענה וכגון שאחזה הבהמה הקרן בין שיניה ונגחה דהתם ודאי לא משלם תם כוליה נזק משום דאין דרכה בכך ולא היה לבעלים לשמור מדבר זה:

אבל מחוברת - דאורחיה הוא:

אימא כולה מועדת היא - אפילו בתחילה ומשלם נזק שלם:

ת"ש - וקרני ראם כתיב בה נגיחה אלמא מחוברת נמי קרי נגיחה ובסתם נגיחה פליג רחמנא בין קרן תמה לקרן מועדת:

נגיפה - שדחפה בגופה והזיקה בכוונה:

רביצה - שראתה כלים בדרך והלכה ורבצה עליהן כדי לשברן:

בעיטה - שבעטה ברגליה ושברה את הכלים ואהכי הוו תולדה דקרן דכוונתן להזיק כי קרן ואין הנאה להזיקה כי קרן ואין הזיקו מצוי תדיר והלכך הוו כי קרן דכל אימת דלא הועדה בב"ד ג' פעמים בכך אינה משלמת נזק שלם: מאי שנא נגיחה דקרי ליה אב דכתיב כי יגח נגיפה נמי כתיב כי יגוף שור איש את שור רעהו. וכיון דנגיפה כתיב תיהוי נמי אב:

הך נגיפה נגיחה הוא - ולא דחיפת הגוף:

פתח הכתוב בנגיפה - כי יגוף שור איש את שור רעהו:

וסיים בנגיחה - או נודע כי שור נגח הוא ולא כתיב כי שור נגף הוא אלא נגח:

לומר לך - דהך נגיפה לאו דחיפת הגוף היא אלא נגיחת קרן וליכא למימר דאכתי נגיפה הוי אב ונגיחה זו היא נגיפה דהיינו דחיפת הגוף דהא נגיחה אשכחן דבקרן היא:

גבי אדם - כשהשור נגח אדם כתיב כי יגח שור את איש וגבי נגיחה שור בשור כתיב כי יגוף שור איש את שור רעהו:

אדם דאית ליה מזלא - שיש לו דעת לשמור את גופו:

כתיב כי יגח - דודאי נתכוון השור להרע ובא עליו בכח אבל נגיפה הוי משמע שמצאו עומד ודחפו בקרניו לישנא אחרינא אית ליה מזלא ואינו נוח להמיתו בנגיפה דהיא דחיפת קרן מעט אלא בנגיחה בכח ובכוונה ובתחיבת קרן בגוף:

ואגב אורחיה קמ"ל - קרא מדתלה נגיחה באדם ונגיפה בבהמה דמשמע נוחה היא הבהמה למות מן האדם משמיענו דשור המועד להרוג את הבהמה ג' פעמים לא חשיב העדאה לגבי אדם דאם נגח אדם ומת דינו כתם דאינו משלם את הכופר דבתם ההורג אדם כתיב סקול יסקל השור ובעל השור נקי (שמות כא) ובמועד כתיב וגם בעליו יומת וההיא מיתה היינו ממון שמשלם את הכופר דמי נהרג ליורשיו ולא מיתה ממש דאמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף טו:) על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו אבל מועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד להרוג את האדם משכחת לה כשלא עמד בדין עד שנגח שלש פעמים שלא נסקל מיד כשהמית הראשון:

רביצה תולדה דרגל היא - דעל ידי כפיפת רגלים היא רובצת:

רגל הזיקה מצוי - דכל שעה היא מהלכת ואם יש כלום תחת רגליה היא דורסת:

הני אין הזיקן מצוי - הלכך תולדה דקרן הן דאין הזיקו מצוי ואין הנאה להזיקו ומשלמי חצי נזק כקרן:

מאי שנא קרן - דמחייב דכוונתו להזיק כו':

ושלח - את בעירה:


הגלל - היינו שן שפעמים מגולה ופעמים מכוסה וכתיב ביה יבער לישנא אחרינא גלל זה רעי שהשן מבערת למאכל ונעשית גלל כמו גללי אדם וגללי בהמה:

אידי ואידי - ושלח וביער תרוייהו אשן ושלח אתא לחיוביה היכא דלא כליא קרנא דמשמע כגון שאכלה ערוגה וסופו לחזור ולצמוח אבל לא כתחלה וביער היינו היכא דמכליא קרנא דמשמע וביער שמבער לגמרי ואי קשיא היכא מצי למימר אידי ואידי אשן הא דמכליא קרנא והא דלא מכליא ליכתוב חד להיכא דלא מיכליא דליחייב וכ"ש היכא דכליא תריץ אי מהאי קרא ה"א האי אתי להיכא דמכליא אבל לא מכליא לא הלכך איכא למימר ודאי אידי ואידי אשן אי לאו דכתב רחמנא משלחי רגל השור:

מה רגל לא שנא כו' - דהא לא כתיב ביה ובער:

מה שן לא שנא כו' - דהא לא כתיב ביה ושילח:

או הא או הא או רגל משום דהזיקה מצוי - אבל שן לא:

או שן משום דיש הנאה להיזיקה - אבל רגל לא:

מכדי - שן ורגל שקולין הן שאין זה חמור מזה שהרי בשניהם יש בהן צד חמור:

ויבאו שניהם - מושלח:

דהי מינייהו מפקת - דלא ליתי מיניה הא שניהן שוין:

איצטריך - ליה ובער דאי מפקת מושלח הוה אמינא הני מילי היכא דשלחי איהו בכוונה לרעות בשדה חבירו אבל אזלא ממילא לא:

קמ"ל - ובער וכיון דנפקא לן שן דממילא מובער אתיא רגל וילפה מיניה:

נתחככה בכותל להנאתה - והפילתו או טינפה פירות להנאתה שנתגלגלה עליהן כדרך סוסים וחמורים דהיינו דומיא דשן שיש הנאה להזיקה:

ומאי שנא שן - מהנך דקא מוקמת מילתיה דרב פפא בתולדה דשן ורגל: כל היזק דרך הילוך שלא בכוונה הוי תולדה דרגל דהזיקו מצוי ואין כוונתו להזיק:

ובשערה - שנדבקו כלים בשערה וגררתן ושברתן:

מאי שנא רגל - דמיחייב דהיזק מצוי כו':

אב עשרה - בור עמוק י' טפחים היינו אב דבכך דרכו להמית:

וזה אב לנזקין - דאם נפל שור בבור תשעה ומת פטור בעל הבור ואם הוזק חייב ואב הוא דהא מדיוקא דקרא נפקא מדכתיב והמת יהיה לו דמשמע בור עשרה דבר מקטיל הוא חייב במיתת השור הא בציר מהכי במיתה לא חייב הא בניזקין מתחייב לישנא אחרינא סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין דכי היכי דנפיק לן מקרא בור עשרה למיתה נפקא לן בור ט' לנזקין דכתיב ונפל שמה שור או חמור משמע בין מת ובין הוזק בעל הבור ישלם ומיהו אם מת השור אמור רבנן בבור תשעה פטור דלא מחמת הבור מת דאין בו כדי להמית אבל הוזק חייב דבור תשעה בר נזקין הוא:

אבנו או סכינו שהניחן ברשות הרבים - ונתקלו בהן בני אדם והזיקו להם:

דאפקרינהו - שהפקירן ונתנן ברשות הרבים:

בין לרב בין לשמואל - דפליגי בפרק המניח את הכד (לקמן דף כח:):

היינו בור - דתרוייהו אמרו כל תקלה שהפקיר נפקא לן מבור דחייב כי היכי דבור חיובא ברה"ר היא דהוי הפקר כדאמרינן לקמן בפ' שור שנגח את הפרה (דף מט: נ.) שעל עסקי כרייה ופתיחה בא לו אף כל תקלה שהפקירה חייב:


אי דלא אפקרינהו לשמואל דאמר - התם בהמניח את הכד (לקמן דף כח:) כל תקלה בור הוא ואע"ג דלא הפקיר היינו בור:

ולרב דאמר - כל תקלה שלא הפקירה משור למדנו מה שור שהוא ממונו ואם הזיק חייב אף כל ממונו אם הזיק חייב:

היינו שור - ולאו תולדה דבור נינהו ובשור אמרן לעיל תולדה דשור כי שור ואפי' לשמואל נמי דאמר תולדה דבור נינהו מאי חזית לאוקומי מילתא דרב פפא אתולדה דבור מאי שנא בור דחייב שכן תחילת עשייתו וכו':

הני נמי תחלת עשייתן - תחילת מה שנעשו בור דהיינו כשהונחו לשם היו עומדים לנזק:

וכי קאמר רב פפא - תולדה לאו כאב דידה אתולדה דמבעה: פלוגתא דשמואל ורב במבעה לקמן בשמעתין:

אדם ניעור - היינו אב:

אדם מועד - ער וישן בשילהי פ"ב:

אלא - תולדה דאדם היינו כיחו וניעו. כיחו רוק הפה ניעו ליחת החוטם (רוק היוצא מתוך גופיה אגב כח):

אי בהדי דאזלי מזקי - שנפל על השיראים וטנפוה או לתוך המשקין ונמאסו:

כחו הוא - והיינו אדם גופו וחייב:

אי בתר דנייח - אחר נוח הרוק לארץ הזיקו שהוחלק אדם בהם:

בין לרב בין לשמואל היינו בור - דהא ודאי תקלה דאפקרה היא:

ברוח מצויה - דאי ברוח שאינה מצויה הוי אונס ולא מחייב אבל ברוח מצויה הוי תולדה דאש שהרי אש נמי הרוח מוליכה:

דכח אחר מעורב בה - והוה ליה לאסוקי אדעתיה:

בחצי נזק צרורות - שהיתה מהלכת והתיזה צרורות ברגליה ושיברו את הכלים דקי"ל דהלכתא גמירי לה למשה מסיני דממונא הוא ולא קנס ואע"ג דפלגא נזק של נגיחה הוי קנס כדאמרינן לקמן האי פלגא נזקא ממונא הוא והלכך לאו תולדה דקרן הוא אלא דרגל דמכח רגל הוא דאתו וכרגל לא הוי דרגל משלם נזק שלם והיינו דרב פפא:

ואמאי קרי לה תולדה דרגל - הואיל ואינה משלמת כמותה: לשלם מן העלייה שאם הזיקה יותר ממה שהיא שוה משלם ההיזק מביתו כי רגל דכתיב בה ברגל מיטב שדהו וגו' ולא הויא כי קרן דאין המזיק משלם אלא מגופו כדכתיב (שמות כא) ומכרו את השור החי וחצו את כספו ואם הזיק יותר על כדי דמיו מפסיד הניזק:

ולרבא אמאי קרי לה תולדה דרגל לפוטרו ברה"ר - כי רגל דרגל אינה חייבת אא"כ נכנסת לרשות הניזק והזיקה דכתיב בה ושילח את בעירה וביער בשדה אחר והיינו ברשות הניזק:

אמר שומר - אמר הקב"ה:

אתא בקר - גאולה לצדיקים:

וגם לילה - חשך לרשעים אם תשובו בתשובה ותבקשו מחילה בעיו אלמא באדם כתיב בעיו:

איגליין - תרגומו של נבעו אלמא נבעו לשון גילוי הלכך אמר מבעה זה השן דמבעה לשון מגולה הוא דהיינו שן שפעמים מגולה ופעמים מכוסה:

נבעה - דמשמע הוא עצמו נבעה נגלה מבעה קתני שהוא מבעה דבר אחר:

בועה - לשון בעיו:

תנא שור לקרנו ומבעה לשינו - ולקמן פריך רגל מאי שייריה:

לא ראי הקרן שאין הנאה כו' - בעל כרחיך הכי מפרש לא ראי הקרן שאין הנאה להזיקו כראי השן כו' כלומר דאי כתב רחמנא קרן דחייב לא אתיא שן מיניה דקרן אין הנאה להזיקו שן יש הנאה להזיקו:


ולא ראי השן שאין כוונתו כו' - דאי כתב רחמנא שן לא אתי קרן מיניה ולהכי פריך ולאו ק"ו הוא כל שכן דמשום האי טעמא נפיק קרן משן וה"ה נמי דקא פריך אטעמא קמא דאי כתב קרן הוה נפקא שן מיניה בק"ו ומה קרן שאין הנאה להזיקה חייב כו' והאי ליכא לתרוצי דהכי מיפרשא מילתא דרב יהודה לא ראי הקרן שאין הנאה כו' ואי כתב שן לא אתיא קרן מיניה ולא ראי השן שאין כוונתו להזיק כו' ואי כתב קרן לא אתיא שן מיניה ולא תיקשי מידי האי לאו מילתא היא שאין זה לשון הש"ס אלא ההוא דבעי למיגמר חבריה מיניה נקיט ברישא כדקתני מתני' לא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים ואי כתב הני תרתי לא אתי אש מתרוייהו אלמא כל היכא דקתני לא ראי זה כראי זה ההוא דבעי אגמורי חבריה מיניה נקיט ברישא כדקתני מתני' וה"ק לא ראי זה כראי זה אין דין הכתוב בזה ראוי לנהוג בזה:

איצטריך - למיכתב קרן:

אפ"ה פטורין - כדאמרינן בפ' החובל (לקמן דף פז.) העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין:

לאו טעמא רבה אית בהו - דאי מיחייבת ליה כל שעה שיכעיסנו רבו ילך וידליק גדישו של חבירו כדי לחייב את רבו:

אלא פריך ואימא הכי - לא ראי השור כראי המבעה דקתני במתני' ה"ק לא ראי הקרן שכוונתו להזיק כהרי השן שאין כוונתו להזיק אלא להנאתה מתכוונת הלכך אי כתב קרן לא הוה נפיק שן מינה:

ולא הרי השן שיש הנאה להזיקה כהרי הקרן כו' - ואי כתב שן לא אתיא קרן מינה:

ורגל מאי - עביד ליה תנא דמתני' דלא תני:

שייריה - בתמיה:

וה"ק - הך דקתני מתני' לא הרי השור כהרי המבעה ה"ק כו':

רגל הזיקה מצוי - הלכך לא אתיא שן מינה:

רגל ובור שן ואש - מועדין מתחילתן לשלם נזק שלם דלא פליג רחמנא בין תם למועד אלא בנגיחה:

שור המזיק ברשות הניזק - שנכנס לרשות הניזק ונגח שם את שורו ואע"ג דתם הוא משלם נזק שלם וסתמא כר"ט דאמר לקמן (דף טו:) משונה קרן ברשות הניזק נזק שלם משלם:

בנזקי ממונו - בנזקין שממונו מזיק מיירי רישא:

' - בנזקי גופו. שהוא עצמו מזיק לא מיירי:

הא קתני אדם - בסיפא ולמה ליה למיתני ברישא:

למיחשביה בהדי מועדין הוא דאתא - דקתני חמשה תמין וחמשה מועדין וקחשיב להו ואזיל:

ומאי לא הרי - דקתני במתני' לא הרי השור כהרי המבעה לרב דאמר מבעה זה אדם:

שור מועד שנגח אדם ומת משלם כופר - הלכך אי כתב שור לא אתיא אדם מיניה דאדם שהרג את חבירו במזיד נהרג בשוגג גולה ואינו משלם כופר: אדם החובל בחבירו חייב בארבעה דברים צער ריפוי שבת ובושת אבל נזק לא קא חשיב דשור נמי נזק משלם אבל בהנך ארבעה דברים אינו חייב כדמסיק בשילהי כיצד הרגל מועדת (לקמן כו.) דאמרי' כי יתן איש מום בעמיתו איש בעמיתו ולא שור בעמיתו:

וקא פריך הצד השוה כו' - לרב דאמר תנא שור וכל מילי דשור היכי מצי למיתני בקרן דרכו להזיק ולשמואל ליכא למיפרך דרגל ודאי דרכו לילך ולהזיק:

דכייף ופשיט - את רגליו:

אורחיה הוא - לשבר כלים שבצד מרגלותיו:

וקא פריך מאי האי דקתני ושמירתן עליך - לשון זה אינו שייך אלא בנזקי ממונו:


ה"נ תני אדם שמירת גופו עליו - והאי דקתני ושמירתן עליך אשארא:

אימא מבעה זה המים - שאם שופך אדם מימיו לרה"ר ובא אחר ונטנפו כליו חייב השופכן:

כקדוח אש המסים - כמו שהאש שורף דבר הנימס כגון זפת ושעוה וכל מיני רבב:

מים תבעה אש - וכמים שמבעבעים את האש כשנותנין מים על האש נעשים כמין אבעבועות הרתיחות וסיפא דקרא הכי הוא להודיע שמך לצריך כן תודיע שמך לצריך כשתאבדם מן העולם:

מי כתיב מים נבעו - לשון רבים דליהוי משמע דמבעה אמים קאי שהן מבעבעין את האש:

תבעה אש כתיב - דמשמע שהאשה מבעבע המים דתבעה לשון יחיד ולשון נקבה:

פרושי קא מפרש - המבעה זה ההבער:

דאית ביה תרתי - שן ורגל וקרן לא קחשיב דבתמין לא קמיירי:

מאי לא זה וזה - דקתני מתני' אשור ומבעה לא זה וזה שיש בהן רוח חיים ואי מבעה היינו אש מי אית בו רוח חיים:

אבות - קרי להנך דכתיבן בקרא:

שומר חנם - חייב בפשיעה והשואל חייב אפילו באונסין ושוכר ונושא שכר חייבים בגניבה ואבידה וכ"ש בפשיעה וכולהו כתיבי כדתני בפרק השואל בבבא מציעא (דף צד:) פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם שניה בשומר שכר שלישית בשואל הלכך אבות נינהו ולקמן בעי מאי נינהו תולדות:

נזק - החובל בחבירו נותן לו מה שהוא שוה עכשיו פחות מבתחילה:

צער - אומדין כמה אדם העומד ידו ליקצץ ע"י חרב רוצה ליתן כדי שיתקצץ לו ע"י סם דלית ליה צער כולי האי:

וריפוי ושבת ובושת - כולהו יליף מקראי בפרק החובל (לקמן דף פה.) וכיון דכתיבי אבות נינהו:

כל הנך - דר' אושעיא הוא עצמו מזיק דהנך ד' שומרים הן עצמם הזיקו הואיל ולא שמרו כראוי ובנזקין דאזיק גופו לא קמיירי מתני':

אלא לרב - דאמר מבעה זה אדם הואיל ומיירי תנא דמתני' ליתני הני:

תנא אדם - מבעה דמתני':

תנא אדם דאזיק שור - כלומר נזקי ממון דהא מבעה דומיא דבור קתני ובור לא מיירי בנזקי אדם דרחמנא פטריה לגמרי כדתניא לקמן (דף נג:) שור ולא אדם חמור ולא כלים ואדם דאזיק שור היכא כתיב דקרי ליה אב דכתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה:

בשלמא אדם דאזיק שור כו' - וכיון דלא דמי חיובינהו להדדי תני להו בתרתי:

אדם דאזיק אדם - כגון ה' דברים דחובל בחבירו ולקמיה פריך הא ד' שומרין דר' אושעיא אדם דאזיק שור הוא:

וקתני - רבי אושעיא:

אבות דמתני' - הזיק דבידים ד' שומרין הזיק דממילא:

תשלומי כפל - אם המצא תמצא בידו הגנבה:

תשלומי ארבעה וחמשה - בטובח ומוכר:

וגנב - שמשלם ע"פ עצמו ואינו משלם כפל אלא קרן בלבד וכגון שהודה מעצמו דמודה בקנס פטור כדאמרינן אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים והיינו קנס ואמרינן בפ' מרובה (לקמן דף סד:) פרט למרשיע את עצמו:

וגזלן - נמי אב הוא דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל (ויקרא ה):

אונס ומפתה - כתיבי חמשים כסף כתיב באונס (דברים כב) ובמפתה כתיב (שמות כב) כסף ישקל כמוהר הבתולות כמוהר בתולים של אונס דהיינו חמשים כסף:

מוציא שם רע - כתיב וענשו אותו מאה כסף (דברים כב):

מטמא - תרומה:

מדמע - תרומה בחולין:

ומנסך - יין לע"ז ובמס' גיטין (דף נב:) מפרש אמאי לא קם ליה בדרבה מיניה. מטמא מדמע ומנסך לא כתיבי בהדיא ואפ"ה הוו אבות שבכלל נזק הן ונזק ממון כתיב בתורה (ויקרא כד) מכה נפש בהמה ישלמנה ומנסך את היין ליכא למימר שניסכו ביין נסך שזרק בו דלא קמחסריה ולא מידי דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו:

ומטמא - שמגיע שרץ בתרומת כהן דאפסדה מיניה:

גנב - המודה מעצמו וגזלן דלא משלמי אלא קרן ליתני:

תנא ליה שומר חנם והשואל - דהתם נמי שייך גניבה כגון שטען שנגנב הימנו והרי היא בידו ואמרינן בפרק מרובה (לקמן דף סג:) דטוען טענת גנב כגנב וטוען טענת גזלן כגזלן והא דנקט הכא והשואל לאו דוקא דהא לא משכחת ביה דנפטר לא בטוען טענת גנב ולא בטוען טענת גזלן שהרי הוא חייב בכולו:

דאתא לידיה בהיתירא - שומר חנם אע"ג דהשתא טוען טענת גנב שנגנב הימנו מיהו מעיקרא כי אתא לידיה בהיתירא אתא לידיה וגנב וגזלן ממונא אתא לידיה באיסורא:


עדים זוממין דממונא הוא - דכל המשלם יותר ע"מ שהזיק כגון כפל ותשלומי ארבעה וחמשה קרי קנס כדלקמן בהך פירקין (ד' טו:) וכגון כל דבר קצוב האמור בתורה כגון חמשים של אונס ומפתה ומאה של מוציא שם רע כולהו הוי קנסא אבל מידי אחרינא ממונא:

סבר לה כר"ע - דאמר במס' מכות בפ"ק (ד' ג.) עדים זוממין אין משלמים על פי עצמן כגון אם הוזמו בב"ד זה ולא הספיק בעל דין להעמידן בדין ולתובען והלכו למקום אחר והודו שם בב"ד ואמרו הוזמנו בבית דינו של פלוני פטורין אלמא קנסא הוא ומודה בקנס פטור:

אי ר"ע ליתני תרי גווני שור - דהא לר"ע יש חילוק בין תשלומין של שור דאזיק שור דלא משלם אלא חצי נזק לתשלומי שור דאזיק אדם דתנן לקמן בפ' המניח את הכד (דף לג.) ר"ע אומר כו':

במותר - אם חבל אדם בשור תם ותם באדם ושמו ב"ד חבלה שחבל שור באדם יותר מחבלה שחבל האדם בשור משלם בעל השור אותו עודף:

לגזיזיה - לכח אגרופו כדאמר בסנהדרין בפ"ק (דף ז.) אדייה לגזיזה וקם:

יכול ישלם תם שחבל באדם מן העלייה ת"ל כו' - ואשתכח דלא משלם נזק שלם אלא כמו שהשור שוה:

אונס ומפתה דממונא הוא - שחמשים כסף לבד הוי קנס אבל יש בו פגם ששוה עכשיו פחות מדמעיקרא כדאמר בכתובות (דף מ.) ובושת דממונא הוא:

ה"ג מה נפשך - משום מאי איצטריך ליה למיתני אי משום צער תנא ליה:

מדמע - מערב תרומה עם חולין של חבירו דהשתא מזבין להו בזול לפי שאין יכול לאוכלה אלא כהן:

מנסך - שניסך יין חבירו לע"ז ואסרו בהנאה הואיל ועביד ביה מעשה בגופיה דיין:

שאינו ניכר - כגון הכא דאין הנזק ניכר בתוך הפירות דלא חסר להו:

לימא קסבר רבי חייא לא שמיה היזק - ומשום דקנס הוא תני דלא הוי בכלל אבות דרבי אושעיא:

אלא מניינא דרבי חייא למעוטי מאי - דלא מחשיב בהדייהו:

מוסר - מלשין שמוסר ממון חבירו לעובד כוכבים:

ומפגל - כהן ששחט קרבנו של ישראל חטאת לשום שלמים דאין הקרבן עולה לחובת בעליו וצריך אחר:

וליתני ליה - ר' חייא האי מוסר:

מוציא שם רע דיבורא דאית ביה מעשה - בעילה:

מכלל דאיכא תולדות - כדפרשינן לעיל לכל חד וחד נגיפה ונשיכה לקרן נתחככה להנאתה תולדה דשן וכן לכולן:

תחת נתינה כו' - דבכולהו כתיב או תחת וגמרינן תחת תחת משור מועד דכתיב ביה שור תחת השור מה התם ממיטב דגמר משן ורגל דכתיב ביה מיטב שדהו אף כאן מיטב שאם בא לשלם קרקע לניזק בשביל הזיקו מגביהו מן העידית או נתינה וגמר נתינה נתינה משור שנגח את העבד דכתיב ביה יתן לאדוניו או ישלם וגמר משן ורגל דכתיב בהן מיטב כרמו ישלם או כסף וגמרי מבור דכתיב ביה כסף ישיב לבעליו וארבע אבות גמירי כולהו משן ורגל בשומר חנם כתיב אשר ירשיעון אלהים ישלם בשואל כתיב בעליו אין עמו שלם ישלם בנושא שכר כתיב אם גנוב יגנב מעמו ישלם שוכר אינו כתוב בתורה אבל דינו כנושא שכר בנזק דחובל בחבירו כתיב נתינה כן ינתן בו והיינו ממון הניתן מיד ליד כדדרשינן בהחובל (לקמן דף פד.) בצער כתיב פצע תחת פצע ודרשינן ליה לקמן בהחובל (דף פה.) פצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק בריפוי ושבת כתיב נתינה שבתו יתן ורפא ובשבת כתיב תחת גבי אונס ומפתה דכתיב תחת אשר עינה ודרשינן בכתובות בפרק אלו נערות (דף מ:) חמשים כסף תחת העינוי מכלל דאיכא בושת ופגם לישנא אחרינא הואיל וכתיב בחובל בחבירו תחת דכתיב תחת פצע כולהו חמשה דברים דידיה מהתם גמרינן בתשלומי כפל כתיב ישלם שנים ובתשלומי ארבעה וחמשה כתיב חמשה בקר ישלם תחת וגו' וקרן דגנב בכלל כפל הוא ובגזל כתיב נתינה ונתן לאשר אשם לו (במדבר ה) בעדים זוממין כתיב בהו נפש בנפש (דברים יט) וכמאן דכתיב תחת דמי באונס ומפתה ומוציא שם רע כתיב כסף ונתן לאבי הנערה חמשים כסף (שם כב) היינו אונס מפתה כסף ישקול כמוהר הבתולות (שמות כב) במוציא שם רע וענשו אותו מאה כסף (דברים כב) מטמא ומדמע ומנסך בכלל נזק הן ובנזק כתיב ביה תחת:

מאי קאמר - למה לי למיתני כלל:

ותיתי אידך מינה - במה מצינו בשור שהוא מזיק וחייב אף המבעה שהוא מזיק יהא חייב:

לא אתיא - כדמפרש לעיל רב לטעמיה ושמואל לטעמיה:


לכתוב רחמנא תרתי - שור ומבעה ותיתי אש מינייהו דכי פרכת מה לקרן שכן כוונתו להזיק איכא למימר שן תוכיח מה לשן שיש הנאה להזיקו קרן יוכיח ולרב דאמר מבעה זה אדם תיתי הכי כי פרכת מה לשור שכן כוונתו להזיק תאמר באש אדם יוכיח שאפילו אין כוונתו להזיק חייב כדתנן (לקמן דף כו.) אדם מועד בין ער בין ישן מה לאדם שכן חייב בארבעה דברים שור יוכיח הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך אף אני אביא אש:

הדר אמר חדא מתרתי נמי לא אתיא - דלא ראי קרן ומבעה שיש בהן רוח חיים כהרי אש כו':

וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיא - אי כתיב בור וחדא מהנך אתיא כולהו [מההוא ומאידך] בצד השוה דאי כתיב בור וקרן אתיא שן מינייהו הכי מה בור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב שן שדרכו לילך ולהזיק לא כל שכן מה לבור שכן תחילת עשייתו עומד לנזק תאמר בשן קרן יוכיח מה לקרן שכן כוונתו להזיק בור יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שדרכן להזיק וממונך כו' אף אני אביא שן וכן רגל מקרן ובור דכי פרכת מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק תאמר ברגל קרן יוכיח מה לקרן שכן כוונתו להזיק בור יוכיח וכן אש מקרן ובור בכולן תחילת הדין מה בור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב אלו כולן שדרכן לילך ולהזיק לא כ"ש מה לבור שכן תחילת עשייתו כו' וכן אי כתב רחמנא בור ושן אתו כולהו אינך נמי לבר מקרן בהאי דינא מה בור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב רגל ואש לא כל שכן וכן אדם מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק תאמר בכל אלו שן תוכיח מה לשן שכן יש הנאה להזיקו תאמר בכל אלו בור תוכיח הצד השוה כו' אף אני אביא כל אלו אבל קרן לא אתיא מינייהו דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבבור ושן שכן מועדים מתחילתן תאמר בקרן וכן אי כתיב בור ורגל אתיא כולהו מהא דינא דבור לבר מקרן דכי פרכת מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק תאמר בשן ואש ואדם רגל יוכיח מה לרגל שכן הזיקו מצוי דכל שעה היא מהלכת תאמר בכל אלו בור יוכיח וחזר הדין הצד השוה כו' אף אני אביא כל אלו אבל קרן לא אתיא דמה להצד השוה שבהן שמועדין מתחילתן תאמר בקרן וכן אי כתב בור ואש הוה אתו אינך בהאי דינא מבור וכי פרכת מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק תאמר ברגל ושן ואדם אש תוכיח מה לאש שכן מועדת לאכול בין שראוי לה בין שאינו ראוי לה כגון עצים כלים ואבנים תאמר בשן שאינה מועדת אלא לדבר הראוי לה בור יוכיח שאינו מועד אלא לדבר הראוי לה דבר שאינו ראוי לה מאי ניהו אדם דכתיב ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים דאם נפל בבור אדם וכלים פטור בעל הבור הצד השוה שבהן כו' אף אני אביא שן ואתו אדם ורגל בפלגי דינא דכי אמרת אש תוכיח ליכא למיפרך מה לאש מידי אבל קרן לא אתיא דמה להצד השוה בבור ואש שכן מועדים מתחילתן ולהכי נקט רבא בור דמחד מאידך לא מצי למימר כי שדית חד בינייהו אתו כולהו מההוא ומחד מאידך דהא מכל תרי מינייהו לא הוה אתו לא קרן ולא בור קרן מאש ורגל ושן ואדם לא דמה לכולהו שכן מועדין מתחילתן ובור נמי לא אתיא דמה לכולהו שכן דרכן לילך ולהזיק ואי קשיא לך לימא כי שדית קרן בינייהו אי נקט קרן איכא תרי דלא אתי מינה ומחד מאידך דאי נקט או רגל או שן או אדם בהדי קרן לא אתיא אש מינייהו דפרכינן מה להצד השוה שבהם שיש בהם רוח חיים וכן בור נמי לא אתיא מינייהו ואי נקט אש בהדי קרן לא אתיא שן ובור מינייהו דכי פרכינן מה לאש שכן אוכלת אפילו דבר שאין ראוי לה כגון כלים תאמר בשן דפטור על הכלים כדתנן במתניתין ליכא למימר קרן יוכיח ובור נמי לא אתי מינייהו שכן דרכן לילך ולהזיק מה שאין כן בבור:

ולמאן דאמר כו' - לא איתפרש היכא:

להלכותיהן - למה שיש בזה מה שאין בזה:

לפוטרן ברשות הרבים - דכתיב בהו ובער בשדה אחר דלא חייבין אלא ברשות הניזק:

פלוגתא דרבי יהודה ורבנן - לקמן בשילהי פרק שור שנגח את הפרה ודרשה דבור נראה בעיני דכדי נסיב לה דהא בור איצטריכא ליה למיכתב דהא מכל תרי מינייהו לא נפק דכולהו דרכן לילך ולהזיק לבר מבור אלא איידי דדריש להלכות האחרים נקט לה נמי:

לפטור בו את האדם - כדדרשינן שור ולא אדם:

אדם - להכי כתביה רחמנא:

לחייבו בארבעה דברים - צער ריפוי שבת ובושת משא"כ בכל הני:

לפטור בו את הטמון - שאם היו בגדים טמונים בגדיש פטור המבעיר דכתיב ביה (שמות כב) או הקמה ודרשינן בשילהי הכונס צאן לדיר (לקמן דף ס.) מה קמה בגלוי אף כל גלוי לאפוקי טמון דלא מה שאין כן בשור ובור ומבעה ורבי יהודה קא פליג התם:


לאתויי ליחכה נירו - שאם ליחכה האש חרישתו של חבירו או סכסכה אבניו חייב באבנים שייך לשון סכסוך שלא נשרפו לגמרי אלא שסכסכה ונדבקה האש בהן וסכסכה מעט כדאמרינן (חולין דף יז:) גבי פגימת סכין מסוכסכת מרוח אחת שלא נפגמה מב' צדדין לגמרי . ולהכי כתב אש לחייבו בהני דנפקא לן התם מאו השדה דלא שמעינן מהנך דמתניתין הא מילתא דליחייב בדבר שאינו ראוי לה כגון הכא שאין עיקר אש בכך:

הצד השוה שבהן שדרכן להזיק כו' - דמשמע אף כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך ומאי מצית לאתויי:

היינו אש - דתולדה דאש היא דמאי שנא אש מינה שכן כח אחר מעורב בה הני נמי כח אחר כו':

בתר דנייחי - מזקי בהן שור או חמור:

אי דאפקריה בין לרב בין לשמואל - דפליגי בהפקר בפ' המניח את הכד (לקמן דף כח:):

היינו בור - דתרוייהו אמרי כל תקלה שהפקיר נפקא לן מבור דחייב דכי היכי דחיובא דבור הוא ברה"ר דהוי הפקר כדאמרינן בפ' שור שנגח את הפרה (לקמן דף מט:) שעל עסקי כרייה ופתיחה באה לו אף כל תקלתו שהפקיר חייב דהא נמי תחילת עשייתן לנזק דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דסופו ליפול ברוח מצויה:

אש תוכיח - והיינו דנקט במתני' הצד השוה:

שכן דרכו לילך כו' - אבל אלו לא הזיקו בהליכתן אלא השור והחמור נתקל בהן:

וחזר בהן הדין - דאיכא למפרך מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו ואתיא בהצד השוה דמתניתין:

בורו המתגלגל - כגון הניח אבן ברה"ר ובעודה במקומה לא הזיקה וגלגלה רגלי אדם ובהמה למקום אחר והזיקה שם:

אי בהדי דאזלי מזקי כו' - לא גרס והכי גרסינן היכי דמי אי דאפקרה בין לרב בין לשמואל כו':

מעשיו - כרייתו גרמה את ההיזק אבל מעשיו של זה לא הזיקו אלא רגלי אדם ובהמה שגלגלוהו:

שור יוכיח - שאין מעשה בעלים גרמו ההיזק אלא ממונו הזיק והיינו הצד השוה דנקט במתניתין:

כל אלו שאמרו - וקחשיב ואזיל להו אלו הפותקים ביבותיהם וגורפים מערותיהם כלומר כל אלו שאמרו חכמים שיש להן רשות להשליך נזקיהן לרה"ר ואלו הן פותקין ביבותיהן פותחין צינורותיהן המקלחים שופכים ששופכין מחצריהן לר"ה:

וגורפין מערותיהן - ומשליכין זבליהן לרה"ר:

בימות החמה אין להם רשות - מפני שהרחוב נאה והוא מקלקלו אבל בימות הגשמים שהרחובות מלוכלכות יש להן רשות:

ואע"פ שברשות - ב"ד משליכין אם הזיקו חייבין:

כחו הוא - והיינו אדם ותנא ליה במתניתין:


שור יוכיח - שברשות ב"ד הוא מהלך ברה"ר שהרי כל אדם יש לו רשות בכך ואם הזיק חייב אף אני אביא כו' והיינו הצד השוה דמתני':

נתנו לו זמן - ב"ד:

מאי שנא בור שכן הזיקו מצוי - שדרך שנופלין שם בהמות ואי קשיא הא מילתא דאמרן לעיל דרגל הזיקה מצוי ולא בור לאו פירכא היא דבור הזיקו מצוי אבל אינו מצוי כ"כ כי רגל שכל שעה היא מהלכת:

תחילת - בנין הכותל ונטיעת האילן לא היה לנזק:

מיטב שדהו של ניזק - שאם אכלה ערוגה בשדהו שמין ערוגה משובחת של ניזק כמה יפה עכשיו עם פירותיה וכמה תהא יפה בלא פירות ונותן לו:

לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית - של מזיק דשמין ערוגה של ניזק לפי מה שהיא ואם מזיק בא ליתן לו קרקע בדמי נזקו נותן לו מיטב שדותיו שוה אותן דמים:

וקל וחומר להקדש - מפרש לקמן:

וקפריך ורבי ישמעאל אכל ערוגה שמינה - ודאי דין הוא דלשלם שמינה:

אכל כחושה - מי משלם שמינה בתמיה:

בין הערוגות - ויש שם ערוגות שמינות וטעונות פירות הרבה וכחושות וטעונות מעט ולא ידעינן הך ערוגה הנאכלת מהי ניהו:

השתא משום דלא ידעינן משלם שמינה - בתמיה הא ניזק הוא מוציא מחבירו ועליו הראיה:

ה"ג אלא אמר רב אחא בר יעקב - מודה רבי ישמעאל דלא משלם אלא דמי ערוגה לפי מה שהיא ובהא פליג כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק רבי ישמעאל סבר בדניזק שיימינן דהא דכתיב בקרא שישלם לו בדמי נזקו מקרקע מיטב אשדות דניזק קאי ומשלם ליה מזיק דמי נזקו קרקע מזיבורית שלו בשוה נזקו שהרי הוא כמיטב שדהו של ניזק:

ורבי עקיבא סבר בדמזיק שיימינן - למיטב דקרא דיהיב ליה מעידית דידיה:

נאמרה שדה למטה - מיטב שדהו ישלם:

ונאמרה שדה למעלה - ובער בשדה אחר:

אף שדה האמור למטה של ניזק - והכי קאמר קרא שאם יש למזיק קרקע הדומה לעידית דניזק ישלם לו הימנה שיעור דמי נזקו:

מיטב שדהו של האיך דקא משלם - דהיינו שדה של מזיק ולא אתי גזרה שוה ועקר ליה לקרא:

ואהני קרא - דמשמע מיטב דהאיך דקא משלם:

משלם ליה ממיטב דידיה - הואיל וזבורית שלו לא הויא כעידית דניזק:

שור רעהו אמר רחמנא ולא שור דהקדש - דאם נגח שור של הקדש פטור והוא הדין לכל שאר נזקין שאם מזיק את ההקדש פטור לישנא אחרינא להכי נקט שור הקדש ולא מוקי לה באכילת בהמתו שדה הקדש משום דלא משכחת לה דאי שדה חרם לכהנים הוי וכשדה הדיוט דמי וליכא למימר ק"ו להקדש ושדה הקדש נמי דהוי לצורך בדק הבית או המקדיש פודהו לאלתר או מוכרין אותו לאלתר לאחר וכשיוצא ביובל לכהנים הוי דכתיב (ויקרא כז) והיה השדה בצאתו ביובל וגו' דלכהנים הוי ואי קודם פדייה אין מעילה בקרקעות דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי:


ובעל חוב דינו בבינונית - במס' גיטין בפרק הנזקין (ד' מח:):

וכי תימא קסבר ר"ע כו' - אפילו הכי לא גמרינן הקדש מיניה דאיכא למיפרך מה לב"ח שכן יפה כחו בנזקין שההדיוט הוא נוטל בהזיקו מן העידית:

תאמר בהקדש שהורע כחו בנזקין - דלא שקיל נזק מידי:

דתניא ר"ש בן מנסיא כו' - בריש פירקין דשור שנגח [ארבעה וחמשה]:

משלם נזק שלם - וקדריש ליה לרעהו הכי שור של רעהו הוא דכי הוי מזיק תם לא משלם אלא חצי נזק אבל אי מזיק שור של הקדש משלם מזיק נזק שלם ואפילו תם וקאמר ר"ע דשקל הקדש שיעור דמי שורו מעידית קרקעות של מזיק:

דלמא דכ"ע בדניזק שיימינן - ולא משלם ליה מזיק אלא זיבורית הואיל והוא כעידית דניזק דמודה ר"ע לר' ישמעאל דאמר מיטב שדהו של ניזק ועידית דקאמר ר"ע עידית דניזק קאמר ולא אתי לאיפלוגי עליה אלא בהקדש:

ובפלוגתא דר"ש בן מנסיא ורבנן פליגי - דשמעיה ר"ע לרבי ישמעאל דלא איירי אלא בהדיוט אבל בנזקי הקדש פטר ליה ואתי ר"ע לפלוגי עליה:

א"כ מאי לא בא הכתוב - דמשמע דבקרא גופיה פליגי דלא בא הכתוב להכי אלמא בהדיוט נמי פליגי:

ועוד מאי ק"ו להקדש - הואיל ומן העידית דקאמר ר' עקיבא אניזק קאי ולאקולי אתא דיהיב ליה מזיק מזיבורית מאי ק"ו להקדש גריעותא הוי ולר"ע יפה כחו דהקדש בנזקין דאמר דאפילו הוי מזיק תם שקיל הקדש נזק שלם ונפקא ליה מרעהו:

ועוד - תניא בהדיא דמן העידית דקאמר ר"ע אמזיק קאי:

ישיב - כסף ישיב לבעליו דהוה ליה למיכתב בעל הבור ישלם כסף לבעליו ישיב דכתב רחמנא למה לי הואיל וכבר כתיב ישלם לרבות כל השבות:

מדעתו - אי משלם ליה מזיק נזקו מדעתו דלא אטרחיה לצעוק עליו בב"ד שקיל סובין אבל אם אינו רוצה המזיק לשלם נזקו לניזק אלא בב"ד דהיינו בעל כרחו אינו משלם אלא כסף:

דיקא נמי - דגבי מיטב כתיב ישלם דמשמע ישלם בעל כרחו:

ישולם - משמע על ידי אחרים דב"ד יורדין לנכסיו דמזיק אבל ישלם משמע נמי מדעתו:

אלא אמר אביי - לא משכחת תירוצא להני קראי אלא כדמר כי האי גוונא דתרצה רבה להך דתניא כו':

מי שהיו לו שדות בתים וכרמים - שוה מאתים זוז ותנן במסכת פאה (פ"ח מ"ח) מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני דלאו עני הוא ונמצא גוזל עניים היו לו מאתים זוז חסר דינר ונתנו לו שוה אלף זוז בבת אחת הרי זה יטול וזה יש לו בתים שדות וכרמים שוה מאתים זוז אבל אינו מוצא למכור מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה שוה מאה זוז וקרקעותיו ימכור במאה זוז דטפי מפלגא לא זיילי לעולם והרי יש לו מאתים זוז:

והוי בה מר - והיינו רבה:

אפילו טובא נמי ליספו ליה - שהרי עכשיו אין שוה מאתים זוז ותנן (שם) היו לו מאתים זוז חסר דינר אפילו נתנו לו שוה אלף זוז בבת אחת יטול:


אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה - שהרי שוות קרקעותיו מאתים זוז:

דביומי ניסן יקרי ארעתא - מפני שהלוקח ניר חורש אותן בימות הקיץ וזורען בתשרי ובמרחשון וביומי תשרי זילי שאין סיפק לזורען באותה שנה:

זבין כדהשתא - בתשרי משום דאיצטריך לזוזי הלכך עני לא הוי דיטול שוה אלף דינר הואיל וביומי ניסן שוות קרקעותיו מאתים ועשיר לא הוי הואיל ולכולי עלמא נמי לא הוי שוין השתא מאתים הלכך משלימין לו עד מאתים והיינו מחצה דעד פלגא אורחיה למיזל טפי לא:

והכא נמי גבי נזקין - נמי בהכי מיתרצו קראי כגון דביומי ניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זול והזיק בתשרי שוה מנה ובא לגבות מנה מקרקעות המזיק ודינו בעידית כדכתיב מיטב:

[שקול] - כי זול דהשתא:

ואי א"ל - ניזק הב לי מבינונית כדהשתא טפי פורתא ממאי דבעית למיתב לי בעידית לא מצי למכפייה אלא א"ל מזיק אי שקלת בעידית כי דינך שקול כי השתא ואי לא שקול מבינונית כיוקרא דלקמיה ולהכי אתי ישיב לרבות סובין דאי בעי למשקל ניזק סובין כגון שיש לו קרקע סמוך לאותה בינונית של מזיק וניחא ליה בה שקיל לה כיוקרא דלקמיה דהא שוה כסף הוא בניסן ולהכי איצטריך לאביי לאוקמא בהכי כדאמרן דסופה לייקר בניסן משום דאי אין סופה לייקר קרא למאי אתא פשיטא דאי בעי ניזק למישקל סובין שקיל בע"כ של מזיק שאפילו בעידית יפה כחו כל שכן בבינונית אלא להכי אתא קרא למימר דישיב לו שוה כסף כיוקרא דלקמיה:

לישנא אחרינא - מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה לאו אעני קאי אלא אכל אדם שצריך מעות למזונות והיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכור אפילו בחצי דמיהן מאכילין אותו מעשר עני עד שיתייקרו קרקעותיו שיוכל למכרן בחצי דמיהן:

אפילו טובא נמי - אפילו מצי לזבונינהו טובא יותר מחצי דמיהן ליספו ליה עד שיוכל למכור בשוויהן דהא מכה דכולי עלמא הוא ולא פשע מידי:

אפילו פורתא נמי - אפילו אין יכול למוכרן אלא פורתא לא ליספו ליה דפושע הוא:

עד פלגא אורחיה למיזל טפי לא - הלכך אם יכול למכור בחצי דמיהן אין מאכילין אותו מעשר עני דזה דרכו ואם הוזלו טפי מאכילין ולא יפסיד. ותפוס לשון ראשון:

ואת אמרת מבינונית וזיבורית לא שקיל - כי השתא:

אי איכא לדמויי - להא דרבה:

לבעל חוב מדמינן לה דבעל חוב דינו בבינונית - בפרק הניזקין במסכת גיטין (דף מח:) והשתא אם בא בעל חוב לגבות מן הלוה בתשרי וא"ל ללוה הב לי זיבורית טפי פורתא כי היכי דליהוי שוה מלוה דאית לי גבך כזולא דהשתא מצי אמר ליה אי שקלת כו' ואי לא שקלת בינונית שקול כיוקרא דלקמיה:

לכתובת אשה מדמינן לה - וכגון שנתן לה גט בתשרי וזילו ארעתיה והיתה כתובתה מאתים ודינה למיגבי מזיבורית כדמסקינן התם בפרק הניזקין:

מכל מקום קשיא - מיטב וישיב דמרבי סובין:

כל דיהיב ליה ממיטב יהיב ליה - וכי פרע ליה סובין יתן לו מסובין מעולין שלו:

והא מיטב שדהו כתיב - ואי כדקאמרת לכתוב מיטב סתמא:

כל מילי - דמטלטלין שיכול להוליכן ממקום זה למקום אחר הוי מיטב:

דאי לא מיזדבן הכא - כולי האי:

מיזדבן במתא אחריתי - ולהכי לא כתיב מיטב אלא לגבי שדות והכי מתרצי קראי בשדות יתן מיטב ובמטלטלים אפי' סובין:

כשהן שמין - האי עידית וזיבורית:

בשלו הן שמין - וההוא דהוי עידית לדידיה דמזיק יהיב ליה ואי אית ליה עידית וזיבורית ושויי' זיבורית דידיה כעידית דעלמא אפילו הכי לא יהיב ליה מזיק לניזק אלא מעידית דידיה דבתר ארעתא דידיה אזלינן:

או בשל עולם הן שמין - ויהיב ליה מזיבורית שהרי לכל העולם הוא עידית:

דאמר בדניזק שיימינן - וכיון דשויא הך זיבורית כעידית דניזק יהיב ליה מזיבורית:

למעוטי דניזק - דלא אזלינן בתר מיטב דניזק ואע"ג דהך זיבורית דמזיק הוא מיטב דניזק הואיל ולא הוי מיטב לעלמא לא יהיב ליה מינה אבל אי לעלמא הויא מיטב יהיב ליה מינה אע"ג דאית ליה עידית:

או דלמא למעוטי נמי דעלמא - דשדהו דוקא וההיא דלגביה הויא עידית יהיב ליה:

א"ל מיטב שדהו אמר רחמנא - דאזלינן בתר ארעתא דידיה ויהיב ליה מעידית ארעתיה ולא שיימינן בשל עולם:

אין לו אלא עידית - במי שהיו עליו בעל חוב וכתובת אשה ונזקין:

וכתובת אשה בזיבורית - במסכת גיטין בפרק הניזקין (דף מט:) תני טעמא דיותר משאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא:


עידית וזיבורית נזקין בעידית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית - מדאורייתא ב"ח בזיבורית כדלקמן ורבנן הוא דתקון ליה בבינונית משום נעילת דלת ללוין והיכא דלית ליה בינונית ליתא לתקנתא:

תעשה בינונית שלו כעידית - דהא מיטב היא לו:

ומכרה - לאחר הלואה דאישתעבדא ליה בינונית לב"ח מעיקרא בעוד שהיתה עידית בידו:

אידי ואידי שלא היתה לו עידית - ודכ"ע בשל עולם הן שמין:

ולא קשיא כו' - הא דקתני ב"ח וכתובת אשה בזיבורית דשויא בינונית דידיה כעידית דעלמא:

אידי ואידי [כגון] שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא - ולא היתה לו עידית מתחילה ובהא פליגי דתנא דמתניתא קמייתא סבר בשל עולם הן שמין ואמטו להכי שקיל ב"ח בבינונית כדיניה ואידך סבר בשלו הן שמין. ל"א גרסינן אידי ואידי כגון שהיתה בינונית שלו כעידית דעלמא ומפרשינן ליה הכי אידי ואידי כשהיתה לו עידית ומכרה ובהא פליגי דתנא דמתניתא קמייתא סבר בשלו הן שמין וכיון דלדידיה הואי בינונית אע"ג דלעלמא עידית מיניה משלם ותנא דברייתא סבר בשל עולם הן שמין ותפוס לשון ראשון:

בדעולא קמיפלגי - תנא בתרא לית ליה תקנתא דעולא אלא בתר קרא אזיל ואפילו הוי ליה נמי עידית דהשתא הואי ליה בינונית גמורה בין לדידיה בין לעלמא אפילו הכי ס"ל דלשקול ב"ח מזיבורית:

מכרן לא' או לג' בני אדם - ביום א' מי שהיה עליו נזקין וכתובת אשה וב"ח והיו לו עידית ובינונית וזיבורית:

כולן נכנסו תחת הבעלים - נכנסו הלקוחות כדין המוכר ומי שלקח עידית יפרע לניזק ולוקח בינונית ישלם את החוב ולוקח זיבורית את הכתובה:

מן האחרון - דאפי' שקלו קמאי עידית ובינונית מצי מדחן להו הלקוחות לנזקין וב"ח אצל זיבורית דאמר הנחתי לך מקום לגבות הימנו ותנן במסכת גיטין (דף מח:) אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפי' הן זיבורית דכי זבון הני תרי קמאי אשתייר זיבורית בני חורין ואע"פ דהדר איזדבנא בתר בתרא אזלינן:

אין לו - כדי סיפוק שלשתן שאין אותו קרקע שוה כל כך:

גובה - המותר משלפניו:

אילימא בבת אחת - בשטר אחד:

השתא לג' דאיכא למימר חד מינייהו קדים - שזה לקח בבוקר והללו שנים בערב ומצי למיטען הנחתי לך מקום:

אמרת נכנסו תחת הבעלים - הואיל ואין ניכר בשטר המכר מי לקח ראשון:

אלא בזה אחר זה - בג' ימים:

לימא - האי לוקח אחד:

הנחתי לך מקום לגבות - כי היכי דניזלו כולהו בתר זיבורית:

שלקח עידית באחרונה - דניחא ליה למיתב להו כדינייהו ולא ליזלו בתר עידית:

ליגבו מעידית - כלומר מעידית שנשארה בת חורין בב' הלקוחות והוטל שיעבודן עליה:

ואי לא מהדרנא לשטרא דזיבורית למריה - כי היכי דתהדרו למיגבא מיניה דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין:

אי הכי - דמשום האי טעמא הוא:


בנזקין נמי נימא הכי - אי בעית למישקל בינונית שקול ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ותשקול זיבורית בע"כ ואמאי יהיב ליה עידית אלא מדלא טעין הכי בע"כ בהכי עסקינן כגון שמת המוכר וכיון שלא הניח קרקע אין היתומים בני פרעון דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי ואע"פ שמחזיר להם קרקע הוו להו כיתמי שקנו קרקע לאחר מיתת אביהם ולהכי פריך מנזקין ולא פריך מב"ח דמאי לימא ליה אי שקלת זיבורית שקול ואי לא מהדרנא שטרא למריה ותשקול מיניה מצי א"ל האי לכשתחזיר דהא השתא נמי זיבורית קבעית למפרע לי:

הלכך ליכא למימר הכי - לשון קושיא הוא:

אלא - להכי לא גבי מעידית משום דאמר להו טעמא מאי אמור רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין משום תקנתא דלוקח:

אנא בהאי תקנתא לא ניחא לי - שקילו כדינייכו: דאמר רבא במסכת כתובות:

מאי כגון זו - על הי מלתא אמר רבא:

האי מכלל דאיכא אחריתי לא גרסינן ליה איני ניזונית - משלך: ואיני עושה מלאכה דמשום תקנתא דידי דדלמא לא ספקי לי מזונות במעשה ידי תקינו לי רבנן מזונות משלך תחת מעשה ידי בההיא תקנתא לא ניחא לי:

פשיטא - בניחותא:

מכר לוקח - שלקח עידית באחרונה בינונית וזיבורית ושייר עידית לפניו כו':

דהא אחרונה היא - ושיעבודייהו עלה רמיא ובינונית הא לית ליה השתא דמצי למימר גבי מיניה דלא ניחא לי בתקנתא כו':

מאי - מי אזלי כולהו בתר לוקח ב' שהרי הוא לקח שיעבודייהו ומלוקח ראשון לא גבו דאמר בעינא בתקנתא דרבנן ועידית דהואי בת חורין בשתי לקוחות הראשונות שלכם היא:

ראשון לשני - לוקח ראשון ללוקח שני:

כל זכות שתבא לידו - וכיון דאי הואי עידית גבי לוקח ראשון הוה מגבי להו מבינונית בהאי טענה דאמרן אי אפשי בתקנת חכמים השתא נמי אמר להו לוקח שני זילו לגבי לוקח ראשון וגבו בינונית:

ומכר שדה אחת ללוי - וההיא שדה בינונית הואי ולא שייר שמעון בינונית אצלו דהכי מפרש לה לקמיה:

רצה - מלוי גובה אותה שדה דא"ל שיעבודי שקלת:

רצה - משמעון גובה מזיבורית דא"ל את בעל דברים דידי את דשקלת כולהו נכסי דראובן:

ולא אמרן - דגובה מלוי:

אלא דזבן - לוי בינונית:

להכי דייקי - דקדקתי:

וקמשתעי דינא בהדיה - דבעל חוב לסלקו מאותו קרקע בדברים אם יש לו לראובן שום תביעה על בעל חובו לומר פרעתיך דקיימא לן במסכת שבועות (דף מא.) דאע"ג דנקיט שטרא אי א"ל אישתבע לי דלא פרעתיך בעי אישתבועי:

ולא מצי א"ל - ב"ח לראובן:

לאו בעל דברים דידי את - בקרקע זו שכבר יצתה מרשותך ואנא שיעבודי שקילנא:

משום דא"ל - ראובן:

כי מפקת מיניה עלי הדר - מה שאתה מוציא משמעון יחזור עלי שהרי קבלתי עלי אחריות:


עסיקין - עוררין לומר שלנו היא:

חייתא דקיטרי - שק קשורה מלא רוח:

ואיכא דאמרי אפילו באחריות נמי - אפי' קבל אחריות עליו דיש לומר הואיל וסופו לחזור עליו עכשיו נמי יחזור ויטלנה אפ"ה אינו יכול לחזור בו:

דאמר ליה - מוכר:

אחוי טרפך - שכתבו לך ב"ד שטר טירפא שבדין נטלו ממך ואשלם לך:

רב הונא אמר - לא קשיא קראי דלעיל כסף ומיטב דהכי קאמר רחמנא או כסף יתן לו או מיטב שדותיו והא דלא איירי רב הונא עד הכא משום דבעי לאסוקי למילתא דרבי ישמעאל ור"ע דבעו לעיל כשהן שמין אותו (בינונית) בשלו הן שמין כו' ועד הכא קמיירי ואזיל:

שוה כסף - ואת אמרת כסף:

בדלית ליה - לא כסף ולא שדות:

מהו דתימא אמרינן ליה - למזיק:

זיל טרח וזבין - סובין בכסף ואייתי ליה כסף קמ"ל:

לענין מיטב - דאפי' יש לו עידית מסלק בכסף אי בעי:

היינו דרב הונא - והוה ליה למימר וכן אמר רב אסי:

ונטל קרקע - בשביל חובות אביהם:

דאזיל האי - אח:

ושקיל פלגא בכספים - עם אחיו והיינו דקאמר הרי הן כקרקע דבעל כספים נמי יפרע חצי חובו של אביו:

האי ברא והאי לא ברא - בתמיה כלומר בעל כספים לא הוי ברא לפרוע חוב אביו אבל בעל קרקע הוי ברא:

איכא דאמרי - דלאידך גיסא פרכינן דבעל כספים לא ליחייב דאמר ליה לבעל קרקע להכי שקלי כו':

לשני אחין שחלקו - קרקע:

ובא ב"ח ונטל חלק האחד - דמשלם לו האחר חצי חלקו או קרקע או מסלק ליה בזוזי והיינו הרי הן כקרקע דמצי מסלק ליה בזוזי כבקרקע:

בטלה מחלוקת - אותה חלוקה בטילה וחוזרים וחולקים בשוה החלק הנשאר:

ויתר - אבד:

רביע בקרקע - יחזיר לו רביע חלקו או קרקע או מעות:

ורביע במעות - או רביעית במעות כמו דתנן ביבמות (דף נ:) חלץ ועשה בה מאמר ונתן גט ובעל:

כיורשים דמו - ועל שניהם לפרוע הלכך מחצית חלקו יחזיר לו:

אי כלקוחות דמו - ואין לו עליו כלום הלכך רביע מאותו חלק המגיעו יפרע דה"ל ספק ממון וכל ממון המוטל בספק חולקים ואין נוטל עמו אלא רביע והלה יכול לסלקו או בקרקע או במעות. ל"א ורביע במעות ממש לבד רביע בקרקע והיינו הרי הן כקרקע מספקא ליה אי כיורשין דמו וחייב להחזיר לו מחצית חלקו קרקע ולא יכול לסלקו במעות או כלקוחות דמו ומיהו כלוקח באחריות דמי וחייב להחזיר לו מחצית מה שאיבד אבל במעות יכול לסלקו הלכך יחזיר רביע בקרקע כיורשים ורביע במעות כמוכר באחריות ולשון ראשון שמעתי:


שליש ביתו - שחייב אדם לבזבז במצות לולב או ציצית או ספר תורה שליש מה שיש לו:

בהידור מצוה עד שליש במצוה - שאם מוצא ב' ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור דתניא (שבת דף קלג:) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה:

שליש מלגיו - וכגון אם הקטן נמכר בששה יוסיף שני דינרי דהיינו שליש מלגיו שליש שבתוך הדמים ויקח את ההדור:

או שליש מלבר - הדמים יחלוק לשנים ויוסיף חלק שלישי משלו דהיינו אם קטן נמכר בששה יוסיף שלשה דינרין ויקח את הגדול בתשעה:

עד שליש משלו - דהיינו אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה משלו הוא שאינו נפרע לו בחייו כדאמרינן היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם (ע"ז דף ג.):

מכאן ואילך - מה שיוסיף בהידור יותר על שליש יפרע לו הקב"ה בחייו:

מתני' שחבתי בשמירתו - שנתחייבתי לשומרו:

הכשרתי את נזקו - כלומר אם הזיק הכשרתי וזימנתי אותו היזק שלא שמרתיו יפה כך מצאתי לישנא אחרינא הכשרתי את נזקו עלי להכשיר ולתקן את נזקו כלומר אני חייב לשלם. מפי מורי:

הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי כו' - האי הכשרתי לא דמיא להכשרתי קמא דהא ודאי זימנתי הוא כלומר אם זימנתי את מקצת נזקו אע"פ שלא זימנתיו כולו חבתי לשלם את נזקו כהכשר כל נזקו כאלו זימנתיו כולו ובגמרא מפרש היכי דמי:

נכסים שאין בהם מעילה - כלומר אם הזקתי נכסים שאין בהן מעילה אני חייב לשלם אבל אם הזקתי נכסי הקדש איני חייב דנפקא לן כולהו נזקין משור רעהו:

של בני ברית - לאפוקי נכרי דאינו חייב בנזקיו:

ונכסים המיוחדים - שיש להם בעלים לאפוקי דהפקר שאם הזקתי נכסים דהפקר פטור ובגמרא מפרש לה:

ובכל מקום - חב המזיק כמו שהזיקו נכסיו את נכסי בני הברית ואת נכסיו המיוחדין:

חוץ מרשות המיוחדת למזיק - שאם נכנס שורו של ניזק ברשות המזיק והזיקו שור של מזיק פטור דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי:

ורשות הניזק והמזיק - מפרש בגמרא:

כשהזיק חב המזיק - הא דרשינן ליה בריש פירקין לאתויי קרן וכשהזיק חב המזיק דרישא לא דרשינן ליה דלאו יתירה היא:

גמ' מה שאין כן באש - כדמפרש לקמן:

גחלת - שאינה בוערת אלא אם כן ליבה אותה:

שלהבת - שמסר אור מלובה לחרש דפטור בתמיה:

והאמר ריש לקיש - בהכונס צאן לדיר (לקמן נט:):

לא שנו - דהשולח הבעירה ביד חרש שוטה וקטן דפטור מדיני אדם:

אלא כשמסר לו הגחלת וליבה - אותה החרש:

ברי הזיקא - מבורר הזיקו לכל שהיא מזומנת להזיק:

ברי - מזומן:

שור דרכיה לנתוקי - והוה ליה לאסוקי אדעתיה שאפילו אין החרש מתירו סופו להתיר את עצמו הלכך שמירה רעועה היא ואפילו התירו חרש חייב בעל השור:

לנתורי - לנפול הלכך שמירה רעה היא אפילו גילהו חרש בעל הבור חייב לשלם שלא שמרו כראוי:

מעמיא עמיא ואזלא - ומאי דליבה חרש לא רמיא עליה דבעל גחלת לאסוקי אדעתיה:

ולרבי יוחנן דאמר - בהכונס אפילו מסר לו שלהבת פטור דהשתא מוקי להא דקתני מה שאין כן באש בשלהבת ודכוותיה דמחייב גבי שור ובור בשור מותר ובור מגולה מאי שנא כו':

התם - גבי בעירה:

צבתא דחרש קגרים - אחיזתו של חרש גרמה ההבער שהוא נטלה והוליכה לגדיש הכא לא צבתא דחרש קגרים שהשור הלך והזיק וכן הבור ולא על ידי חרש הזיק:

צבתא - אחיזתו וכחו מלשון צבתא שקורין טניילא"ש: ל"א גרס' צוותא יחודו של חרש שנתייחד עם השלהבת ונטלה ולשון צוותא שולא"ש כדאמרינן ליהוי צוותא לחברו (ב"ב דף כא.):

כופר - במועד שהמית בן חורין:

אסור בהנאה - אם המית אדם כדכתיב ובעל השור נקי כאדם שאומר לחבירו פלוני יצא נקי מנכסיו ואין לו בהן הנאה:

מה שאין כן בבור - שאין בעל הבור חייב בתשלומי מיתת אדם כדאמרינן שור ולא אדם:


מה שאין כן באש - אש לא חייב בה שריפת אדם שהיה לו לברוח ואם כפות הוא המבעיר חייב מיתה וקם ליה בדרבה מיניה כדמפרש לקמן בפרק הכונס צאן לדיר (דף סא:):

ובין שאין ראוי - לקמן מפרש לה כל שור דקתני הכא בקרן קמיירי ולא בשן ורגל:

חייב בו את הכלים - אם שיברן בנגיחה או בבעיטה שהיא תולדה דקרן כלים אין ראויין לאש שאין דרך להסיק בכלים: פלוגתא דרבי יהודה ורבנן בפרק שור שנגח את הפרה (לקמן דף נג:):

אלא לעולם רבנן היא - ודקשיא לך ליתני חומר בשור שחייב בו את הכלים כו' תנא ושייר:

שייר טמון - דהוה ליה למתני חומר בשור ובור מבאש שאם בעט שור בשק מלא כלים ושברן חייב או אם נפל חמור בבור ועליו שק מלא תבואה חייב ואע"ג דטמון בשק מה שאין כן באש דנפקא לן (לקמן דף ס.) מאו הקמה דאינו חייב אלא בגלוי:

שור פסולי המוקדשין - שנפדה ונפל בבור פטור בעל הבור דכתיב (שמות כא) בעל הבור ישלם והמת יהיה לו יצא זה שאין המת שלו דאע"ג דנפדה אם מת אסור להאכילו לכלבים כדאמרינן בבכורות (דף טו.) תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלבים ובפסולי המוקדשין הכתוב מדבר ואם נגחו שור חייב דהא כתיב שור רעהו וכיון דנפדה שור רעהו קרינא ביה ואע"ג דבשור נמי כתיב והמת יהיה לו מוקמי' ליה לקמן לבעלים מטפלים בנבילה:

האי מאי - לא גרסינן:

אי אמרת בשלמא רבנן איידי דשייר - טמון וכלים שייר נמי האי:

אלא אי אמרת ר' יהודה - ואין כאן שיור דהא כלים בבור וטמון באש רבי יהודה מחייב מאי שייר דהאי שייר:

דש בנירו - שאם דש השור בנירו ונתכוון לכך שהרי השוורין מלומדין בדישה תולדה דקרן היא שכוונתה להזיק וחייב לשלם דמי נירו שקילקל מה שאין כן בבור דלא שייך ביה היזק קרקע:

דהא קתני - לעיל בשור שדרכו לילך ולהזיק וכל נזקין בכלל:

האחרון חייב - בין מת בו השור בין הוזק וטעמא מפרש לקמן מקראי בפרק שור שנגח את הפרה:

אחר אחרון למיתה - אם מת השור לא ישלם הראשון כלום דט' טפחים אין בהם כדי להמית:

אחר שניהם לנזקין - דאם הוזק השור ולא מת ישלמו בין שניהם:

רב פפא אמר - מתניתין דקתני כהכשר כל נזקו דאין חייב אלא אחרון במיתה שמת השור קמיירי:

ודברי הכל - דאפי' רבי קאמר אחר אחרון למיתה:

ותו ליכא - למימר כהכשר כל נזקו:

והא איכא - למימר תו כגון אי אתרמי דמסר שורו כו' ומסברא קמקשי ליה רבי זירא ואינה משנה:

ופשע בו - שהלך לו ולא שמרו:


אי דבלאו איהו לא מינטר - כגון שהיו עסקיו רעים:

פשיטא - אין זו הכשרתי במקצת נזקו אלא כל נזקו ולא דמי להשלים בור לעשרה דאע"ג דקי"ל בור ט' דלא עבדי מיתה נזקין מיהא עבדי וסייע הראשון בהגרמת מיתתו ואיצטריכא למיתני דאחרון חייב:

מאי קעביד - ואינו חייב כלום:

מרבה בחבילות - שריבה חבילות זמורות בהדלקה של חבירו וקירבה ע"י החבילות לגדיש אחרים שהיה בדין שיהא הוא חייב ולא הראשון:

פשיטא - ולמה הוה לן למיתנייה הרי הראשון לא סייע כלום דכל מה דשביק ליה מעמיא ואזיל אבל חופר בור תשעה רוב מיתתו הוא עושה אלא האחרון מקרבה:

כגון פפא בר אבא - שהיה בעל בשר:

פשיטא - דלא דמי לבור שהראשון גרם נזקין והרג חציו או רובו אלא משום הכי הוא דמפטר דאמר ליה אי לאו אתה הוה מתזיק ולא הוה מיית אבל אלו לא שברו כלום כל זמן שלא בא זה:

מתניתא - דספסל:

היכא מיתרצא - הואיל ומותבת הכי אבל מוסר שורו ומרבה בחבילות לא מתנייתא נינהו אלא מסברא הוו מקשי להו:

דבלאו איהו הוה מיתבר בתרי שעי - ולהכי אצטריך למיתנייה לאשמועינן דאפי' הכי חייב ומיהו בהדי ההיא דחופר בור לא מצי למיתנייה דתהוי הך כהכשר במקצת נזקו דמתני' דהאי לא מקצת נזק הוא אלא כל נזק שהראשונים לא התחילו לשברן כי היכי דחופר בור ט' הזיקתו הבל חום של ט' והבל חום של י' הרגו:

ולימא להו אי לאו אתון בדידי - לחוד לא הוה מיתבר ואתם כשישבתי היה לכם לעמוד ומדלא עמדתם אתם כמוני שברתם וגבי משלים בור לעשרה ליכא לאקשויי הכי דמאי הוה ליה לקמא למיעבד:

לא צריכא דבהדי דסמיך עלייהו - לעולם דבלאו איהו לא הוה מיתבר כלל ודקאמרת פשיטא לא צריכא דלא ישב עליו אלא עמד על רגליו ונסמך עליהם ואתא לאשמועינן דכחו כגופו דמי:

סמך בהו - נסמך עליהם ולא יכלו לעמוד לישנא אחרינא דזגא מזגא גרסינן כדאמרינן בעלמא חזי למיזגא עליה (שבת דף מח.):

פטורין - שאין ידוע על ידי מי נהרג:

שקירב מיתתו - ופלוגתייהו דרבי יהודה בן בתירא ורבנן מפ' בסנהדרין בפרק אלו הן הנשרפין (דף עח.) ר' יהודה סבר כי יכה כל נפש אדם כתיב דמשמע כל דהו נפש ורבנן סברי כולה נפש משמע והיינו הכשרתי במקצת נזקו דומיא דחופר בור שהראשון הזיק והאחרון הרג:

דלא כרבי וכרבנן מוקמינן - דהלכה כרבים:

בנזקו לא קתני - דליהוי משמע שישלם שור גמור חי והוא יטול את הנבילה:

אלא בתשלומי נזקו - דמשמע השלמה שיטול ניזק את הנבילה וזה משלים לו מה שפחתתו מיתה:

תשלומי נזקו מלמד כו' - לשון השלמה משלים לו לניזק:

הבעלים מטפלין בנבילה - כלומר נוטלין את הנבילה:

ישלימנה - משמע שישלם המותר:

יביאהו עד - דריש השתא הכי אם טרוף יטרף השור בפשיעתו של שומר שכר דהאי קרא בשומר שכר כתיב כדאמרינן בהשואל (ב"מ דף צד:) פרשה שנייה נאמרה בשומר שכר יביאהו עד הטרפה ישלם כל ההיזק עד דמי הטרפה אבל דמי הטריפה עצמה לא ישלם דניזק מטפל וטורח בנבילה למוכרה:

אי ס"ד נבילה דמזיק - והאי המת יהיה לו למזיק קאמר:

ולשתוק - קרא מיניה דלא אצטריך להכי דפשיטא לן כיון דשלם שור תחת השור נבילה שלו היא:

לניזק - שיטלנו בדמים ועליו ישלים המזיק:

מכה בהמה לא שכיחא - שיהא אדם מזיק בהמה של חבירו לפיכך לא החמיר עליו הכתוב לטרוח במכירת הנבילה:

טריפה דממילא - שהזאב טרפה והשומר לא נתכוון אמטו להכי חס רחמנא עליה דלא למיטרח בנבילה:

דבידים - קא מזיק אימא על המזיק לטרוח בנבילה ומשלם הדמים קמ"ל:

והמת יהיה לו - משתעי בשור נגח דשכיח ובידים הוא ממש (שהשור) שהוא (ממונו של מזיק) נתכוין להזיק:

שומר שכר - שפשע ונטרפה על ידי זאב כנזקי גופו חשיב ליה שהרי היה עליו לשומרה:

השתא אי הוו ליה טריפות - למזיק כשיעור כל דמי נזקו הוה יהיב ליה בעל כרחיה דניזק דאמר מר ישיב לרבות כו' דידיה מיבעיא:

לא נצרכא - הא דכתב קרא דניזק מטפל בנבילה:

אלא לפחת נבילה - דהכי אמר רחמנא דמשעת מיתה קאי ברשותיה דניזק ואם הסריח ופחתה דמים משעת מיתה ועד שעת העמדה בדין פסידא דניזק הוא ומשלם ליה מזיק מה שהנזק הוי יתר על הדמים שהיתה נבילה שוה בשעת מיתה:


ופטור - דשומר שכר פטור באונסין כדכתיב ביה ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם (שמות כב):

יביא עדודה - נבילה:

לב"ד - לשומה כמה היא שוה והכי משמע קרא יביאהו עד יביא העדודה כדכתיב (בראשית מט) בבקר יאכל עד דהיינו שלל כדמתרגמינן עדאה מפי מורי:

מאי לאו בהא קמיפלגי - דבאונסין הא ודאי לא פליג אבא שאול למימר דאפי' נטרפה באונס יהא חייב דאין שומר שכר חייב באונסין אלא ה"ק אם נטרפה בפשיעה שיהא בר תשלומין יביא עדודה ויוסיף מביתו על הדמים שהיא שוה בשעת מיתה דאי משום דמים דהשתא לא איצטריך דהשתא אי אית ליה נבילות אחרנייתא יהיב ליה כל שכן הא אלא לפחת נבילה אתא ות"ק דלא מפיק ליה להך דרשה סבר פחת נבילה דמזיק הוי הלכך לא מצי לאוקמי לקרא להך דרשה דאי משום דמים דהשתא לא איצטריך דהא תניא ישיב לרבות שוה כסף:

בטורח נבילה - להביאה ממקום שמתה שם למקום שהיתה שם אבא שאול סבר על המזיק הוא:

והתניא - בניחותא:

כסף ישיב לבעליו והמת - משמע שאף המת ישיב לבעליו:

ואגודא - שפת הבור:

בדנפשיה קא טרח - וריוח דנפשיה קא עביד דשיים ליה לניזק בדמי יתירי ולמה לי קרא דוהמת:

כשורא - קורה:

בדברא - בשדה ואע"ג שמחוסר הבאה לעיר נמכר בזוז:

אמר שמואל - מנהג דיינין הוא שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן שאם גנב וגזל בהמה או כלים ונפחתו אצלו אין שמין הנבילה והשברים לבעלים שיחזיר גנב הפחת אלא ישלם בהמה וכלים מעולים והשברים שלו:

אלא לנזקין - שמין כדכתיב והמת יהיה לו:

ואני אומר אף לשואל ואבא מודה לי - רב:

אף לשואל שמין - ואניזקין קאי:

או דלמא אף לשואל אין שמין - והאי אף אגנב וגזלן קאי:

מדאמרי ליה רב כהנא ורב אסי - בבבא מציעא בפ' השואל (דף צו:):

שליא שיצתה כו' - דקי"ל המפלת שליא יושבת עליה ימי טומאה וימי טהרה שאין שליא בלא ולד אלא שנימוח בתוכה:

מונין לה מן הראשון - דמיום ראשון טמאה ואפי' הואי לידה יבישתה:

לחומרא - דמטמאין טהרות שנגעה בראשון משעת יציאת שליא:

דקא מטהרת לה מראשון - שתהא סופרת י"ד של נקבה עם יום הראשון ודמים שתראה ביום ט"ו טהורין דהיינו קולא דאי הויא מניא משני לא חיילא ימי טהרה עד למחר:

חוששת - לטמא טהרות שתגע בראשון:

מימנא לא ממניא - שבועיים דנקבה אלא משני:

מאי קמ"ל - עולא דאמר חוששת:

דאין מקצת שליא בלא ולד - ומש"ה חוששת שמא רוב מיחוי הולד יצא באותו מקצת ומכי נפק רוב הוי ליה כילוד כדאמרינן במסכת נדה (דף כח.) יצא מחותך או מסורס עד שיצא רובו ומימנא ודאי לא מניא מראשון דשמא לא נפק רובא עד שני דאי יש מקצת שליא בלא ולד לא הוה חיישינן לטמא טהרות דכולי האי לא חיישינן דנימא תרי חומרי דלמא נפקא ורוב נפקא:

שליא - של בהמה:

שיצאת מקצתה - קודם שחיטת הבהמה:

אסורה - כולה ואע"פ שאין בה ולד:

ה"ג סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה - כלומר מפני שהשליא סימן ולד בין באשה בין בבהמה שאין שליא בלא ולד אלא שנימוח וחיישינן שמא באותו מקצת שיצא קודם שחיטה היה רובו של עובר וקיימא לן יצא רובו ה"ז כילוד ואינו ניתר בשחיטת האם:


דיש מקצת שליא בלא ולד - ודקאסרי לה באכילה גזירה מקצתה אטו כולה והאי דקתני סימן ולד לאו אמקצתה קאי אלא ה"ק אסורה באכילה גזירה אטו היכא דנפקא כולה ואתו למימר אין כאן ולד ואם חזרה לפנים תשתרי בשחיטת האם וקאכלי נבילה דההיא ודאי סימן ולד באשה כו' אבל גבי אשה לא ניחוש למקצת לטמא טהרות דראשון דהתם ליכא למיגזר אטו כולה דהא קחזי דמכי נפק ולד בשני מטמינא לה קמ"ל:

בכור שנטרף - בכור אדם שנהרג בתוך ל' יום:

אין פודין אותו - אין צריך לפדותו ואם מת מעצמו לא איצטריך לן למימר דהא כתיב (במדבר יח) ופדויו מבן חדש תפדה אבל השתא איצטריך לאשמועי' דלא אמרינן אי לא איקטיל הוה חי ולא נפל הוה וליפרקיה:

פדה תפדה - אך פדה תפדה את בכור האדם:

במסירה תנן - בפ"ק דקדושין דכיון דמסר לו באפסר קנאה אע"פ שלא משכה מרשות מוכר:

זו וזו - גסה ודקה בהגבהה וגסה מתרצינן בקדושין שנותן חבילי זמורות תחת רגליה והיא עולה עליהן:

מה שעל בניהן ובנותיהן אין שמין - דכיון דבנים ובנות לא אתו לבי דינא לא מבזינן להו למיתי:

בגדול אחי - גדול האחין העוסק בנכסים להכניס ולהוציא דעד השתא ניחא להו לאחין דליכסי מדידהו במלבושים נאים כי היכי דלשתמעון מיליה:

שומר שמסר לשומר פטור - הראשון בכל אותן דינים שהיה פטור אם היתה אצלו פטור נמי השתא ולא אמרי' פשיעה היא זו שמסרה לאיש אחר:

ולא מבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר - ונגנבה או שאבדה דפטור שומר חנם כי היכי דמיפטר אילו הואי גביה דלא פשע:

דעלויי עלייה לשמירתו - דשומר שכר מסר נפשיה לנטורי טפי משומר חנם שהרי שומר שכר חייב בגניבה ואבידה:

אלא אפי' שומר שכר שמסר לשומר חנם דהשתא גרעה לשמירתו פטור - שומר שכר באונסין ולא מצי א"ל בעל הבית פשעת שמסרת לאחר שהרי מסרה לבן דעת:

חייב - אפי' באונסין:

בשבועה - דשומר חנם נשבע שלא פשע:

גובין - חוב מן העבדים:

אפי' מיתמי - אם מת לוה ונפלו קמי יתמי מי א"ר אלעזר דבעל חוב גובה מן העבדים דכמקרקעי דמו:

מיניה - מן הלוה עצמו א"ר אלעזר דב"ח גובה מן העבדים:

וקפריך מיניה - אפי' מן גלימא דעל כתפיה:

אפותיקי - אפה תהא קאי כלומר מזה יהא לך פרעון ואשמעינן רבי אלעזר דאם מכרו גובה בעל חוב ממנו:


לבתר דנפק - ר"נ: אמר להו עולא ליושבין לפניו:

הכי אמר ר' אלעזר אפילו מיתמי - דעבדא כמקרקעי דמי:

אשתמטין עולא - נשמט ממני וירא משום דס"ל עבדא כמטלטלי דמי ומתיירא הוא שמא אקפחנו בהלכות ובקושיות:

הוה עובדא ואגבו דייני דנהרדעא - אפי' מיתמי:

הא עולא והא ר' אלעזר כו' - דכולהו סבירי להו כמקרקעי דמו:

מר - דאמר כמטלטלי כמאן ס"ל:

פרוזבול - מפרש בגיטין (דף לו.) שתיקן הלל הזקן פרוזבול כדי שלא תשמט שביעית המלוה:

חל על הקרקע - דכיון דלא מחוסרי גוביינא וזה כתב לו עליהן שכל חוב שיש לו עליו שיגבנו כל זמן שירצה קיימי ברשותיה דמלוה:

נקנין עם הקרקע - אם מכר לו קרקע ומטלטלין והחזיק בקרקע קנה מטלטלין אע"פ שלא משך:

ואין נקנין עם העבדים - שאם החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין ויכול מוכר לחזור במטלטלין אלמא עבדא כמטלטלי:

ה"ג בקרקע לא קנה עבדים - ואע"ג דס"ל להאי תנא עבדים כמטלטלין דמי אפ"ה לא קנה אלא א"כ עומד העבד בתוכה בשעה שהחזיק בה כדמתרץ לקמן שאני מטלטלי דניידי ממטלטלי דלא ניידי:

דומיא דערים מצורות - דמהאי קרא נפקא לן במס' קדושין דמטלטלין נקנין בחזקת קרקעות דכתיב ויתן להם אביהם מתנות עם ערי מצורות הלכך בעינן מקרקעי דלא ניידי כי התם:

חצר מהלכת היא - אינה קונה לבעליה כלום דלאו חצר היא במהלכת:

והלכתא - הא דמתרצינן דקנה ליה עבד בעודן עליו כגון שהעבד כפות שאינו ראוי לילך דדמי לחצר:

והתניא החזיק בקרקע קנה עבדים - ולעיל קתני דלא קנה:

בעומדין בתוכה - וההיא דלעיל בשאין עומדין בתוכה:

הניחא להך לישנא - דאוקי רב איקא לעיל לההיא מתני' דעבדי כמטלטלי דמי כו':


הא קיימא לן - בפ"ק דקדושין (דף כו.) דמטלטלין נקנין עם הקרקע ולא בעינן שיהו עומדין לתוכה:

אלא מאי אית לך למימר כו' - והשתא דבעל כרחך אתית להכי אפי' תימא לאידך לישנא דעבדא כמקרקעי דמי ודקשיא לך דשמואל שאני מקרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי:

מעילה הוא - דבעינן דלא להוי בהו בנכסים שאני חייב בנזקין הא אי לית בהו מעילה אע"ג דמקדש קדשי [אני] חייב בנזקין כגון קדשים קלים שאין בהן מעילה מחיים אלא באימורין לאחר זריקת דם כדגרסינן במסכת מעילה (דף ז:):

מאן תנא - דמחייב בנזקין אם הזיק שורו שור שלמים של חבירו:

ממון בעלים הן - ושור רעהו קרינן ביה:

ומעלה מעל בה' - וכחש בעמיתו וגו' גבי שבועת הפקדון כתיב:

לרבות קדשים קלים - הא דכתיב בה' לרבות קדשים קלים שאם הפקיד בהמת שלמים אצל חבירו וכפר ונשבע והודה משלם קרן וחומש ואשם ואע"ג דבקדשי שמים אין נשבעין עליהן כדגרסינן בפרק הזהב (ב"מ דף נו.) בקדשים קלים נשבעין:

שהן ממונו - של חבירו וקרינן בהו בה' וכחש בעמיתו וכחש:

המקדש - אשה בחלקו:

כי אמר ר' יוסי הגלילי - ממון בעלים הוי:

מחיים - שאחריות הוא עליו:

אבל לאחר שחיטה - כי זכו בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בשאר הבשר משלחן גבוה זכו:

בכור מוכרין אותו - בזמן הזה כדמוקי לה לקמן [והכהנים] מוכרין אותו לכהן:

תם חי - ולוקח ימתין עד שיפול בו מום וישחטנו אבל תמים שחוט לא דאין לו תקנה אלא קבורה דאסור בהנאה דקדשים השחוטין בחוץ הוא:

ומקדשין בו - כהנים:

את האשה - דממונן הוא דבעליו של בכור היינו כהן דמשנולד הבכור שלו הוא:

לא שנו - דבכור חי הוי ממון בעלים כשהוא תם אלא בזמן הזה:

זכייה בגוייהו - מחיים:

ואיתיביה - גרסי':

שהן ממונו - אפי' בזמן שבית המקדש קיים דהא קרא דשבועת הפקדון בזמן שבית המקדש הוא דמחייב ליה אשם:

ומשני רבינא - הכא דקתני דממון בעלים הם בבכור הנולד בחו"ל בזמן המקדש עסקינן דלא קאי להקרבה:

ואליבא דר"ש דאמר - במסכת תמורה (דף כא.):

אם באו - בכורות מחו"ל לא"י תמימים יקרבו:

באו אין לכתחילה לא - אלא ירעו עד שיסתאבו והלכך כיון דלאו להקרבה קאי הוי ממון כהן:

ואם איתא - דמחיים אמר רבי יוסי הגלילי דממון בעלים הן כדקתני מתני' דחייבין על נזקן ואוקימנא כר' יוסי הגלילי:


לישני - רבינא:

הא רבי יוסי הגלילי - ורב נחמן דאמר כרבנן:

מתנות כהונה קאמרת - בכור מעשרים וארבע מתנות כהונה והלכך אוקמה רבינא להא דרב נחמן כר"י הגלילי דאיהו נמי מודה בהא דכל זמן שהבית קיים משולחן גבוה זכו להו כהנים ואפילו מחיים וכי קאמר רבי יוסי הגלילי ממון בעלים הן בשלמים קאמר דבעלים ישראל לא זכו להו מחיים משלחן גבוה והא דתירץ רבינא לרבי יוסי הגלילי בבכור בחוצה לארץ ולא תירץ בשלמים משום דסיפא דברייתא מוכיח דבבכור קמיירי דקתני לא אמר בן עזאי אלא בבכור ובן עזאי מילתיה דרבי יוסי קמפרש ולקמיה מפרש מילתיה:

שלמים - שטעונין סמיכה ונסכים מנחת נסכים שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש כדמפרש במנחות בפ' כל [המנחות] (דף סא.) אבל בכור לא:

בכור מבעיא - ובבכור בחוצה לארץ קאמר דכיון דלאו להקרבה קאי לא זכו ליה משלחן גבוה דלא חזי לגבוה:

למעוטי מעשר בהמה - שאע"פ שהוא קרב שלמים כדאמרינן בפ' בתרא דבכורות (דף ס.) אפי' הכי לא הוי מחיים ממון בעלים כשלמים:

בבכור - תם נאמר אך בכור שור וגו' לא תפדה פדיון הוא דלית ליה דליפוק מקדושת בכור למכור באיטלז ולישקול בליטרא אבל נמכר הוא חי ולוקח יאכלנו בקדושתו כשיומם או אם הבית קיים יקריבנו:

במעשר נאמר לא יגאל - וגמרינן בבכורות בפ' [חמישי] (דף לב.) האי לא יגאל מלא יגאל דחרמים דכתיב בהן לא ימכר ולא יגאל מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו הלכך אינו נמכר לא חי ולא שחוט כו' אלמא לאו ממון בעלים הוא:

רבא אמר - מעילה דמתניתין לא תידוק מיניה הא מקדש קדשי אלא ה"ק שאין בהן דין מעילה שאין בהם שום קדושה לשמים דבקדושת שמים שייכא דין מעילה כגון קדשי קדשים:

ומאי נינהו - כגון נכסים דהדיוט:

גובה - חצי נזקו מבשרו דנזק שור תם משתלם מגופו:

לא צריכא - הא דקתני אינו גובה מאימורין הא קמ"ל דאין גובה מבשרו כנגד אימורין כגון שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים אינו גובה אלא חציו דמי בשרו אף על גב דלא הוי מנה שלם ודמי חצי אימורין לא ישתלם מדמי חצי האחר של בשר:

אי אליבא דרבנן - דפליגי עליה דרבי נתן בפרק שור שנגח את הפרה (דף נג.) גבי שור שדחף את חבירו לבור [ואמרינן] בתם בעל השור משלם רביע ובעל הבור פטור מפני שזה הפילו ובמועד בעל השור משלם חצי ובעל הבור פטור אלמא כי ליכא לאשתלומי מבעל השור לא משתלם מבעל הבור ואע"פ שבו נמצא הנזק ופשיטא דאינו גובה מבשרן כנגד אימוריהן:

ואי אליבא דרבי נתן הא אמר כי ליכא לאשתלומי - מבעל השור משתלם מבעל הבור דאמר בתם בעל השור משלם רביע ובעל הבור שלשה חלקים ובמועד בעל השור משלם מחצה ובעל הבור מחצה והכא נמי אמאי אינו גובה מבשרן כנגד אימוריהן הא הכא נמי תרוייהו אזיק חלק גבוה וחלק הדיוט וספרים דכתיב בהן אע"ג דאיכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי שבשתא היא דהתם לא מצינו לאוקמי הכי:

הני מילי - דלא אמרינן כי ליכא לאשתלומי מהאי לישתלם מהאי:

בתרי גופי - כגון שור ובור:

אבל בחד גופא - אי לא אשמעינן ר' אבא דאינו גובה מאימוריהן הוה אמינא דמצי א"ל מכל היכא דבעינא משתלמנא:

התם הוא דאמר ליה בעל השור - ההרוג לבעל הבור:

אנא תוראי בבירך אשכחתיה - מת הלכך כל הנזק עליו מה דאית לי לאשתלומי מבעל השור משתלימנא אם תם הוא משלם רביע דאפילו הזיקו הוא לבדו לא היה משלם אלא חצי נזק ועכשיו שיש אחר עמו ישלם רביע והשאר משתלימנא מינך:


אבל הכא מי מצי א"ל - על הבשר נמצא הנזק יותר מן האימורין הלכך שוה חצי האימורין יפסיד:

לשון אחר לא צריכא לגבות מבשרן כנגד אימוריהן - דודאי גובה מבשרן כנגד אימוריהן דהאי גובה מבשרן דקאמר רבי אבא אפי' חלק האימורין קאמר וקא פריך אי אליבא דרבנן אמאי הא אמרינן כו' אי אליבא דר' נתן פשיטא ולא שמעתיה וראשון עיקר דמסתברא דהאי דאותביה קא משני ליה דהא גמרא מסיפא דמילתיה דקאמר אינו גובה מאימוריהן פריך פשיטא אימורין לגבוה סלקי ועלה בעי לשנויי מה אינו גובה מאימוריהן דקאמר אינו גובה מבשרן כנגד אימוריהן:

לחם פשיטא - הא לא אזיק:

ניזק אוכל בשר - לאחר הקרבת אימורין:

למעוטי זה אומר שורך היזק - שאינו יודע שור של מי הזיקו שהיו עמו שוורים של אנשים הרבה ומיוחדין דמתניתין הכי משמע שיהו כל נכסים שהזיקו מיוחדים לאדם אחד שאין בהם ספק:

שנים שהיו רודפין - שני שוורים של שני בני אדם שהיו רודפין אחר שור של אדם אחד:

בשקדם וזכה בו אחר - לאחר שהזיק:

למעוטי נגח ואח"כ הקדיש - דהכי משמע שיהיו מיוחדים לאדם אחד לעולם משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין:

והועד בבעליו והמית איש השור יסקל וגם בעליו יומת - דמשמע שיהא לו בעל אחד משעת העדאה ועד שעת העמדה בדין:

שוין כאחד - בבעל אחד:

חוץ מרשות המיוחדת למזיק - שאם נכנס שור ניזק בחצר המזיק והזיקו שור המזיק פטור:

חצר השותפין חייב בה - הכתוב על השן ועל הרגל אם אכלה בהמתו של זה פירותיו של זה או דרסה על כליו חייב דבשדה אחר קרינן ביה ולא הוי כרשות הרבים וכ"ש על הקרן ותולדותיו דהא אפי' ברה"ר נמי חייב ודקתני מתניתין רשות הניזק והמזיק אדלבתריה קאי וה"ק רשות הניזק והמזיק כגון חצר השותפין כשהזיק חב המזיק ובשן וברגל קאמר דבקרן לא אצטריך למימר דהא ברה"ר דיש לשניהם רשות בה נמי חייב אלא בשן ורגל קאמר וקמ"ל דלאו כרה"ר דמיא:

ורשות הניזק והמזיק נמי פטור - בשן וברגל קאמר דבעינן ובער בשדה אחר אבל קרן חייב דלא גרע מרה"ר:

כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן - לר' אלעזר דאי משום מיטב הא תנא ליה רישא אלא לאתויי קרן דחייב עליו דלא תנייה לעיל בהדי ארבעה אבות:

הניחא לשמואל - דאמר בריש פירקין מבעה זה השן ותנא שור לרגלו ומבעה לשינו אצטריך הא לאתויי קרן:

אלא לרב דאמר - מבעה זה אדם ושור דתנא בהדי ארבעה אבות לכל מילי תנייה לאתויי מאי:

תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם - מפרש לקמיה:

נפרצה - כותל בלילה מאיליה ובכותל שאינו רעוע קאמר דהוה ליה אונס:

לימא ליה - משאיל לשואל:

אילו אזיק - שורו שור של אדם אחר:

בעית לשלומי ליה - שהרי שמירתו עליך השתא כו':

אלא דאזקיה תורא דשואל לתורא דמשאיל - וקתני חצי נזק:

לימא ליה - בעלים:

אילו איתזק מעלמא - אם הזיקו שור של אדם אחר:

בעית לשלומי לי כולא ניזקא - דהא שואל חייב באונסין השתא דאזקיה כו':

לעולם דאזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל - וקאמר חייב משאיל לשלם ודקשיא לך הרי השואל מוטל לשומרו שלא יזיק:

כשקבל עליו - השואל:

שמירת גופו - שלא יזיקנו אחר:


ולא קבל עליו שמירת נזקיו - אם יזיק הוא את אחרים:

איני והא תני רב יוסף - אדרבי אלעזר פריך:

והפונדק - בית גדול שרגילין אורחים ואכסנאין ללון בו ואם הזיק זה את זה חייב אשן ורגל ולא הוי כרה"ר דהואיל ואינו מיוחד לבני רשות הרבים אלא לאותן הדרין בו כשדה אחר קרינן ביה שהרי ע"י שכירות הם דרים שם:

ותסברא דמתניתא לא פליגי - דליכא ברייתא דקאי כוותי והתניא ד' כללות כו':

חייב בכל - לקמן מפרש שאפילו קרן תמה משלם נזק שלם הואיל ונכנס לרשותו והזיקה:

פטור מכל - דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי:

על השן ורגל - דלא קרינן ביה בשדה אחר דמשמע שיהא מיוחד לניזק אבל על הנגיחה ועל הנגיפה והנשיכה והרביצה והבעיטה שהן תולדותיו של קרן תם משלם חצי נזק דכרה"ר הוא שהרי לשניהן רשות בו:

לא לזה ולא לזה - מפרש לקמיה דאינו של שניהן אלא של אחד מהן של ניזק:

חייב בה על השן ועל הרגל - נ"ש:

ועל הנגיחה כו' - ולקמן פריך הא תנא רישא דבחצר הניזק אפילו קרן תמה משלם נ"ש:

פטור בה על השן ועל הרגל - והיינו כר' אלעזר:

וקפריך גמרא - קשיא אהדדי:

כי תניא ההיא - דפטור:

בחצר המיוחדת לזה ולזה - לפירות ולשוורים דהויא ליה חצר השותפים לגבי שן ולגבי קרן הלכך בשן פטור ברה"ר ובקרן תמה ח"נ ברה"ר משלם:

ודרב יוסף בחצר המיוחדת כו' - דהויא חצר הניזק שלא היה לו להכניס שם שוורים ולא דמי לרה"ר: פונדק אינו מיוחד לשוורים לפי ששם מונחת פרגמטיא של סוחרים ואינן מניחין ליכנס שם שוורים שלא ידחפו ויטנפו כליהם: סתם בקעה רועים שם שוורים:

בעינן שדה אחר וליכא - שהרי יש למזיק רשות בה להכניס פירותיו:

שדה אחר קרינן ביה - שהרי נכנס שלא ברשות שלא היה לו רשות לשוורים:

אמוראי נמי לא פליגי - דהא דרב חסדא בשאינה מיוחדת לשוורים ודרבי אלעזר במיוחדת אף לשוורים:

בקושיא דר' זירא ופירוקא דאביי - ובחצר המיוחדת לפירות ולא לשוורים רב חסדא כאביי דכיון דאינה מיוחדת לשוורים שדה אחר קרינא ביה ורבי אלעזר כרבי זירא כיון דיש למזיק רשות בה לפירות לא קרינא ביה שדה אחר:

חייב על הכל לא קתני - דליהוי משמע על השן והרגל ועל הקרן אלא חייב בכל דמשמע על הקרן אע"ג שהוא תם אתא לאשמועינן דחייב נ"ש:

רבי טרפון היא דאמר - לקמן בפרק כיצד (דף כד:):

משונה קרן בחצר הניזק נ"ש משלם - קרן תמה וכל תולדותיה קרי משונה הואיל ושינו את וסתן שלא היו דרכן לכך:

אלא דאחר - שאינו לא ניזק ולא מזיק וקתני חייב על השן והא בעינן שדה אחר:

אלא דחד מינייהו - כלומר דניזק:

הא א"ל שמואל לרב יהודה כו' - לקמן גבי חמשה תמין:

שבוק מתניתין - לא תטרח לשנויי כחד תנא:

ותא אבתראי - ואימא כוותי דאוקי אנא רישא רבי טרפון וסיפא רבנן וד' כללות דקאמר ר"ש תרי מינייהו בחד דוכתא חד כר' טרפון וחד כרבנן:

אלא דחד - דניזק:

דלגבי שן הויא חצר הניזק - וחייב המזיק בנזקי שן שהרי לגבי פירות אינה אלא דניזק:

ולגבי קרן הויא רה"ר - שהרי ברשות הכניס שם שורו ומשום הכי הוא משלם חצי נזק ותו לא:

ג' כללות הוו - דהאי כללא בתרא שמעינן ליה מקמאי דכיון דלגבי שן הויא חצר הניזק למה ליה למתני חייב על השן הא תנא ליה רישא כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק חייב בכל וקרן בחצר השותפין הא תנא ליה רישא כגון חצר השותפין והבקעה על הנגיחה ועל הנגיפה תם משלם חצי נזק:


שלשה כללות בד' מקומות - דאין כאן אלא ג' דינין ברשות הניזק חייב בכל ברשות המזיק פטור מכל בחצר השותפים חייב בח"נ בקרן ופטור על השן והרגל אבל ארבעה מקומות הן שאינן דינן שוה דיש חצר השותפין שהוא חייב בה על השן כגון דמיוחדת לחד לפירות ולשניהן לשוורין:

מתני' שום כסף - כולה מתניתין מפרש בגמרא:

גמ' שום זה - של נזקין:

לא יהא אלא בכסף - שיהו ב"ד שמין כמה שוה הנזק מנה או מאתים וכך ישלם לו:

תנינא - במתניתין להא דת"ר בברייתא וש"מ דהא ברייתא עיקר היא:

פרה שהזיקה טלית - שדרסה עליה בחצר הניזק וטלית שהזיקה פרה ברה"ר כגון שנתקלה בהמה בטלית ונשבר רגל פרה:

אין אומרין תצא פרה בטלית - יטול את הפרה שהזיקה טליתו ולא תהא נשומית אלא הן חסר והן יותר יטלנה:

אלא שמין אותה בדמים - שמין הניזקין בכסף ולפי מה שהזיק את חבירו יותר ישלם (ומי שהזיק את חבירו יותר ישלם):

שוה כסף - כלומר שוה כסף יפרע לו:

מלמד שאין ב"ד נזקקין - ליפרע מן המזיק אא"כ יש לו קרקע דהיינו שוה כסף דמתניתין ולקמן מפרש מאי משמע:

דבר השוה כל כסף - שנותנין עליו וקפריך מאי ניהו דאין להן אונאה מאי כל כסף דקאמרת דאין להן אונאה שאפילו קנאן ביותר מדמיהן שתות אין מוכר חייב להחזיר לו כדקאמרינן בפרק הזהב (ב"מ דף נו.) העבדים והשטרות והקרקעות אין להן אונאה אפילו קנאן ביותר מדמיהן:

שטרות - אם מכר שטרות לחבירו אין יכול לוקח לתבוע ממנו אונאה:

דבר הנקנה בכסף - בלא משיכה דקרקע נקנה בכסף בפ"ק דקדושין (דף כו.):

עבד נמי נקנה בכסף - כדקתני בקדושין (דף יד.):

שטרות דנקנות בכסף - לא איתפרש היכא:

אלא אמר רב אשי שוה כסף - דהיינו קרקעות והכי משמע שוה כסף ישלם ולא כסף עצמו והני כולהו מטלטלים ועבדים ושטרות כסף נינהו דמצי לאמטויינהו ממתא למתא ומזדבני:

שוה כסף אפי' סובין - אלמא דמטלטלין נמי גבינן לניזקין:

ביתמי - קאמרינן דאי שבק להו אבוהון המזיק מקרקעי גבי מינייהו אבל ממטלטלי לא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב דאיכא למימר לאחר מיתת אביהן קנאום:

כדאמר רבא אמר רב נחמן - במסכתא כתובות בפרק הכותב:

שתפס מחיים - דאבוהון:

בפני ב"ד - הכי משמע מתניתין שוה כסף בפני ב"ד שיהו קרקעותיו בפני ב"ד:

פרט למוכר נכסיו - וכילה המעות ובא לבית דין שאין בית דין נפרעין מן הלקוחות:

ש"מ - בתמיה והא קי"ל דאתי מלוה וטריף:

אלא - להכי אתא מתניתין דב"ד מומחין דנין דיני קנסות ולא בית דין הדיוטות:

ע"פ עדים - שיעידו על הנזק בב"ד שזה הזיקו:

הניחא למ"ד כו' - פלוגתא הוא לקמן בפרק מרובה (דף עה.):


בני חורין - שיהו העדים בני חורין ובני ברית:

עבד אין לו יחס - דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סב.) הכל מודים בעבד שאין לו יחס כדכתיב עם החמור עם הדומין לחמור:

נכרי יש לו יחס - כדמפרש התם דכתיב הדרימון בן טברימון בן חזאל: עבד כנעני שייך במצות שהנשים חייבות בהן דגמר לה לה מאשה: לפניהם כולן בכלל:

קמייתא - איש או אשה כי יעשו דמשתעי בקרבן:

התם הוא דחס רחמנא עלה - דתיהוי כאיש לענין כפרה:

כי היכי דתיהוי לה חיותא - דאי לא הואי בכלל דינין הוי פרשי תגרי מינה:

איש דבר מצות - משלם בעל השור כופר ליורשים משום דבטליה ממצות:

ממונא - דין הוא שישלמנו ואינו קנס ונפקא מינה דאי מודה מקמי דאתו סהדי לא מיפטר:

לאו בחזקת שימור קיימי - שרגילין בנגיחה וצריכין שמירה:

בתשלומין - משמע דשניהן מפסדי ממון בתשלומין שזה משלם מחצה וזה מפסיד מחצה:

דשייך ניזק בתשלומין - כלומר מפסיד ממה שהיה ראוי לו דבעי למשקל כוליה שזה פשע בשורו שלא שמרו:

בתשלומין איתיה - בתמיה דמשמע שמפסיד מדינו:

לפחת נבילה - דכל פחת נבילה דניזק הוא והיינו דשייך ניזק בתשלומין שאפילו אותו קנס שזיכתה לו תורה אינו נוטל כולו:

הא תנא ליה רישא - חבתי בתשלומי נזקו וקתני עלה תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלים בנבילה ואמרינן לא נצרכא אלא לפחת נבילה:

מגופו - ואם אינו שוה חצי נזק מפסיד הניזק כדכתיב (שמות כא) וחצו את כספו:

מן העלייה - אם אינו שוה כנגד כל הנזק נוטל נכסים מביתו:

ואם איתא - דקנסא:

ליתני נמי הא - שחצי נזקו של תם קנס ואינו משלם ע"פ עצמו ומועד הוי ממון ומשלם ע"פ עצמו:

חצי כופר - מועד שהמית את האדם משלם כופר ליורשים ותם אפילו חצי כופר לא משלם:

רבי יוסי הגלילי היא דאמר - בפרק שור שנגח את הפרה (לקמן דף מב.) תם משלם חצי כופר וליכא שיורא דאי משום דהאי משלם כופר שלם והאי לא משלם אלא פלגא כופר לאו שיורא הוא דהא תני לה תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם וכופר בכלל:


המית שורי כו' מאי לאו בתם - וה"ק המית שורי את פלוני משלם חצי כופר ע"פ עצמו ורבי יוסי הגלילי היא או שורו של פלוני המית משלם ע"פ עצמו חצי נזק אלמא ממונא הוא:

עבדו של פלוני - הא קנסא הוא דמשלם ל' סלעים ואפילו אינו שוה אלא דינר:

לפלוג וליתני בדידיה - בקמייתא גופיה דהמית שורי שורו של פלוני מצי לפלוגי:

כולה במועד קמיירי - וחילוקים דמועד בעי לאשמועינן:

יותר על מה שהזיק - כגון ל' של עבד:

הא פחות - כגון חצי נזק דתם משלם ע"פ עצמו:

כמה שהזיק - נזק שלם דמועד:

משום דלא קתני כמה שהזיק - הא לאו תיובתא היא דלא פסיקא ליה למיתני כמה שהזיק דליהוי משמע דפחות אינו משלם ע"פ עצמו כיון דאיכא חצי נזק צרורות דאינו משלם כמה שהזיק ואפילו הכי משלם ע"פ עצמו דהלכתא גמירי לה דממונא הוא:

אימרי - כבשים:

משונה הוא - דאין דרכן בכך והוי תולדה דקרן לשלם חצי נזק:

ולא מגבינן לה בבבל - דאין דנין דיני קנסות אלא בסמוכין ובבבל אין סמיכה:

ברברבי - תרנגולים וכבשים גדולים דאין דרך כלב וחתול להורגן:

ואי תפיס - ניזק בבבל לא מפקינן מיניה: ואי לא תפיס ניזק ואמר קבעו לי זמן דליתי בהדי לארעא דישראל קבעינן ליה:

ובין כך ובין כך משמתינן ליה - להרוג את הכלב ואת החתול:

עד דמסלק הזיקא - שיהרגם:

מתני' לא ליגח - בקרן:

ולא ליגוף - דחיפת גוף וכולהו הוי תולדה דקרן ומשלמין חצי נזק הרי חמשה תמין:

ושור המועד - ג' פעמים ליגח או לגוף או לרבוץ או לבעוט או לשוך הרי הן חמשה מועדין לשלם נזק שלם ולגבי מועד חשיב להו חד דע"י העדאה דעדים אתי בהו חיוב נ"ש הלכך חדא מילתא הוא:

ושור המזיק ברשות הניזק - ואפי' קרן תמה הוי כמועד לשלם נזק שלם:

והאדם - הרי חמשה ובבעלי חיים קמיירי להכי לא חשיב בור ואש ולקמן פריך אמאי לא חשיב הארי והדוב כו':

הרי אלו מועדים - אפילו בנשיכה ובכל. נזקין ומשלמין בעלים שלהן נזק שלם:

שהן בני תרבות - שגידלן אדם בביתו:

גמ' וקתני הבהמה אינה מועדת - לא ליגח ולא לגוף אלמא קרן בחצר הניזק חצי נזק הוא דמשלם:


כולה רבי טרפון היא - ורישא לאו בחצר הניזק גמורה עסקינן משום הכי קתני אינה מועדת ודקא מחייב ליה אשן ורגל בחצר המיוחדת לניזק לפירות ובקרן חצי נזק ותו לא משום דלשוורים הוא רשות לשניהם וכרה"ר דמיא:

ראוי לה אין - כגון פירות וירקות:

שאין ראוי לה - כסות וכלים:

לא - דמשונה הוא וחצי נזק הוא דמשלם:

ואי רבי טרפון כו' - הא ודאי לגבי שן רשות הניזק הוא דהא במיוחדת לניזק לפירות אוקימתה:

חמשה תמין הן - נגיחה נגיפה נשיכה רביצה בעיטה:

ואם הועדו חמשתן מועדין - והיינו דקתני חמשה מועדין והא דקתני השן מועדת לאכול כו' לאו אמניינא קאי אלא הכי קאמר ושן ורגל מועדין מתחילתן והא דקתני ושור המועד ושור המזיק ברשות הניזק הכי קאמר והיכן העדאתן דשן ורגל ברשות הניזק: ה"ג מתקיף לה רבינא הא קתני לקמן שור המזיק ברשות הניזק כיצד. ולא גרס חדא דחמשה תנן:

הא קתני לקמן - בפרק כיצד דקמפרש לכולהו מועדין דפ"ק וקמפרש נמי שור המזיק ברשות הניזק כיצד:

אי אמרת בשלמא איירי - בקרן תמה ברשות הניזק בנזק שלם בפ"ק היינו דתני פירושא בפ"ב כיצד ומפרש פלוגתא דרבי טרפון ורבנן:

אלא אי אמרת לא איירי בה - בהאי פירקא:

מאי כיצד - אהיכא קאי:

ואם הועדו חמשתן מועדין - היינו פירושא דחמשה מועדים דתנן במתניתין:

ושן ורגל מועדין מתחילתן - לאו אמניינא קאי אלא מועדין קתני ואזיל:

וזהו שור המועד - הא דאמרן ואם הועדו חמשתן מועדים זהו שור המועד הכתוב בפרשה:

ושור המזיק כו' מחלוקת רבי טרפון ורבנן - בפרק שני והאדם:

ויש מועדים כו' - סיפא דמתניתין קא מפרש (והא דלא מנו להו בהדי הני משום דלא כתיבן כי הנך):

אבל פכים קטנים אורחיה - לרבוץ ואם רבצה עליהן ברה"ר פטור וברשות הניזק חייבת נזק שלם דתולדה דרגל הוא:

לימא מסייע ליה הבהמה מועדת למעך כו' - ומתניתין קתני דאינה מועדת לרבוץ אלא ודאי דמתניתין בגדולים וברייתא בכלים קטנים ובילדים קטנים ובבהמה קטנה:

דלמא מן הצד - האי דקתני מועדת למעך לאו ברביצה אלא מן הצד כשהיא מהלכת ויש בצידה כלים ממעכתן בינה לכותל וזו היא שאמרנו הזיקה בגופה דרך הלוכה דהויא תולדה דרגל:

נפרזא - אפא:

אף הצבוע - אהני דמתניתין מוסיף:

ואמר רב יוסף - בדוכתא אחריתי:

צבוע זו אפא - ומדמוסיף ר"מ אפא מכלל דברדלס לאו אפא הוא:

לא קשיא כו' - דברדלס דמתניתין הוא צבוע זכר ועליו קאמר רב יוסף צבוע זו אפא ור"מ מוסיף אף צבוע נקבה דלא שמיה אפא ודרב יוסף לאו אדר"מ איתמר אלא בעלמא איתמר כדתניא צבוע זכר נעשה כו' אלמא צבוע זכר משתנה לכמה מינין הלכך קרי לה ברדלס ונפרזא ואפא כך מצאתי:

לישנא אחרינא ועיקר הוא מתני' בצבוע נקבה - ור"מ מוסיף צבוע זכר ותרוייהו מיקרו אפא דתניא צבוע זכר וכו' ומשום דמשתנה לבריה אחרת אצטריך לאוסופי בהדיא מפי מורי ולא שמעתי:


אף הנחש - מדקתני אף מכלל דלר' אלעזר הוו אינך מועדין:

והא אנן תנן ר' אלעזר אומר - נחש הוא מועד אבל הני לא:

דרס - שלא הרגה אלא מחיים אכלה פטור דאורחיה הוא ושן ברה"ר פטור:

טרף - שהרגה ואכלה:

חייב - דלאו אורחיה היא ותולדה דקרן הוא ומשלם חצי נזק ברה"ר:

בדי גורותיו - די מאכל גורותיו ילדיו אלמא טורף הוא:

ומשני בשביל גורותיו - אורחיה להרוג ולהביא ולהצניע אבל לטרוף ולאכול הוא עצמו כי האי לאו אורחיה:

וקפריך והכתיב ומחנק ללבאותיו - אלמא אורחיה להרוג ומשני בשביל לבאותיו:

והכתיב וימלא טרף חוריו ומשני בשביל חוריו - אורחיה להרוג ולהביא לחוריו ולהצניע אבל לאכול מיד לאחר הריגה כי הא דשמואל לאו אורחיה הוא:

טרפה בהמה - והרגתה ואכלה הבשר:

משלם נזק שלם - מדמשלמת בחצר הניזק נזק שלם מכלל דאורחיה הוא ותולדה דשן היא וברה"ר ליפטר:

להניח - להצניע אורחיה להרוג:

ועוד דשמואל נמי - דאמר טרף ואכל חייב אמאי חייב דלמא הכי הוא דטרף על מנת להצניע ונמלך ואכל וליפטר: ה"ג אמר רב נחמן לצדדין קתני טרפה והניחה או דרסה ואכלה משלמת נזק שלם. כלומר הא דקתני ברייתא טרפה בהמה ואכלה בשר תרי מילי נינהו טרפה בהמה והניחה או אכלה בשר על ידי דריסה משלם נזק שלם:

רבינא אמר - לעולם אורחיה הוא לטרוף ולאכול ושמואל דמחייב ליה ברה"ר בארי תרבות כו' ואליבא דר' אלעזר:

אי הכי - אפי' דרס נמי לחייב אלא ודאי דרבינא לא אדשמואל אתמר אלא אי איכא לאוקמא לדרבינא אמתניתא הוא דמוקמת ליה והכי קאמר רבינא הא דקתני מתניתא נזק שלם לאו משום דאורחיה לטרוף דאפי' בארי תרבות נמי מתוקמה: ופרכינן מתניתא נמי היכי איתא לדרבינא חצי נזק בעי לשלומי:

אי הכי - דתולדה דקרן היא אדתני להא מתניתא (לקמן דף יט:) גבי תולדה דשן גבי תולדה דקרן ליתני:

מתני' מן העלייה - ואפי' אין הנוגח שוה שיעור הנזק דבמועד כתיב ישלם שור תחת השור ולא כתיב ביה דמגוף הנוגח יפרע:

גמ' ויקברוהו במעלה וגו' - בחזקיה כתיב בספר דברי הימים:

וישכיבוהו במשכב - באסא מלך יהודה:

זני זני - מיני מיני בשמים הרבה כדמתרגמינן למינהו לזנוהי (בראשית א):

כי כרו שוחה ללכדני - בירמיה הנביא כתיב:

עצתם עלי למות - דאשת איש אית ביה חיוב מיתה אבל בזונה פנויה ליכא מיתה:

וכבוד עשו לו במותו - בחזקיה כתיב:

ישיבה - תלמידים לעסוק שם בתורה:

שלשה - ימים הושיבו שם ישיבה:


וחד אמר שבעה - ימים:

זה חזקיה מלך יהודה - לישנא דש"ס הוא ולא לאשמועינן דזהו חזקיה דהאי קרא בחזקיה כתיב אלא אגב אורחיה דמפרש מאי כבוד עשו לו במותו נקיט ואמר הכי:

חלוצי כתף - כמו וחלצה נעלו (דברים כה) שקרעו בגדיהם עד שנראו כתפיהם:

והאידנא מפקינן - ספר תורה קמי גברא רבה:

אנוחי - על מטתו לא מנחינן:

כי הוה עייל לבית הכסא - כלומר זימנא חדא כי הוה עייל לבית הכסא אמר לן הכי קיים אמרינן לימד לא אמרינן ולימד אמרו לחזקיה והאידנא לא משום כבודו דחזקיה דלימד עדיף מקיים:

מביא לידי מעשה - אלמא מעשה עדיף:

למיגמר - לעצמו מעשה עדיף אבל לאגמורי לאחריני עדיף ממעשה הלכך לימד לא אמרינן:

זורעי - היינו צדקה וחסד כדמפרש לקמיה:

לנחלת שני שבטים - דהכי משמע רגליכם ישולחו בנחלת השור והחמור יוסף ויששכר:

בנות צעדה עלי שור - היינו כילה:

חמור גרם - מתרגמא עתיר בניכסין: יוסף איקרי שור בכור שורו הדר לו (דברים לג):

פרק שני - כיצד הרגל


מתני' כיצד הרגל מועדת - כלומר במה הרגל מועדת:

לשבר בדרך הלוכה - כלומר בכך היא מועדת שמשברת דרך הלוכה:

הבהמה מועדת כו' - קפריך בגמ' היינו רגל היינו בהמה הא תנא ליה לשבר דרך הלוכה:

היתה מבעטת - שינוי הוא זה ותולדה דקרן הלכך חצי נזק ותו לא:

או שהיו צרורות מנתזין כו' - אע"ג דלאו שינוי הוא אלא אורחיה הוא אפ"ה ח"נ ותו לא דהלכתא גמירי להו וברשות הניזק קאמר דברה"ר פטור כדאוקימנא בריש פ"ק (דף ג:) דצרורות תולדה דרגל לפוטרו בר"ה:

ונפל על כלי - אחר:

ראשון - נזקי רגל הן ומשלמת כולה ואחרון ע"י צרורות נשבר הלכך חצי נזק:

דליל קשור ברגלו - כל דבר הנקשר ברגל התרנגול קרי דליל ואית דגרסי דלי:

מהדס - מרקד:

משלם חצי נזק - דדליל היינו צרורות כדמפרש בגמ' דאדייה אדויי הידוס נמי כגון שהתיז והצרורות שברו את הכלים: