בבא קמא סט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון ט' מעשר שני ומיחל ושותה מיד דברי ר"מ ר' יהודה ור' יוסי ור"ש אוסרין אמרי סוף סוף אמאי קא אפכת לה למתניתין משום דקשיא דר' יהודה אדר' יהודה השתא נמי קשיא דר' יוחנן אדרבי יוחנן דאמרת לר' יוחנן לא תימא כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט אלמא אית ליה ברירה והא רבי יוחנן לית ליה ברירה דאמר רב אסי א"ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל אלא לעולם כל הנלקט ורבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח דתנן אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל אמאי בשלמא לגנב ראשון לא משלם (שמות כב, ו) וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב אלא לבעלים נשלם אלא לאו ש"מ זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ומאי חזית דאזיל בתר ההיא סתמא ליעביד כי האי סתמא דצנועין משום דמסייע ליה קרא (ויקרא כז, יד) ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה' מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו אמר אביי אי לאו דא"ר יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד הוה אמינא צנועין אית להו דרבי דוסא ורבי דוסא לית ליה דצנועין צנועין אית להו דרבי דוסא ומה בגנב עבדו רבנן תקנתא עניים צריכא למימר ר' דוסא לית ליה דצנועין עניים הוא דעבדו להו רבנן תקנתא אבל גנב לא עבדו ליה רבנן תקנתא אמר רבא אי לאו דא"ר יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד הוה אמינא מאן תנא צנועין ר"מ היא לאו אמר ר"מ מעשר ממון גבוה הוא ואפילו הכי לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה דכתיב (ויקרא כז, לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש כרם רבעי נמי גמר קדש קדש ממעשר כתיב הכא (ויקרא יט, כד) קדש הלולים וכתיב גבי מעשר (ויקרא כז, ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש מה קדש דכתיב גבי מעשר אע"ג דממון גבוה הוא לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה אף האי קדש נמי דכתיב גבי כרם רבעי אע"ג דלאו ממון דידיה הוא לענין אחולי אוקמיה רחמנא ברשותיה דהא כי איתיה ברשותיה נמי הא לאו דידיה הוא והא מצי מחיל משום הכי מצי מחיל אבל גבי לקט כיון דממונא דידיה כי איתיה ברשותיה הוא דמצי מפקר ליה כי ליתיה ברשותיה לא מצי מפקר ליה אמר רבינא אי לאו דא"ר יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד הוה אמינא מאן תנא צנועין רבי דוסא היא כי היכי דלא תקשי סתם משנה לרבי יוחנן ורבי יוחנן
רש"י
עריכההלוקח יין מבין הכותים - בערב שבת בין השמשות כדתניא בתוספתא וקדש עליו היום ואין לו מה לשתות בשבת ואין לו פנאי להפריש:
שני לוגין - ממאה:
מיחל - מוציא מעשר שני לחולין על מעות שיש לו בבית דמה שיש לו פנאי לתקן יתקן דהא באמירה בעלמא סגי כדאמרי' לקמן:
אוסרין - דלית להו ברירה לומר מן החולין הוא שותה ותרומה ומעשר ראשון נותרין בנוד:
לקוחות הן - ולא אמרינן הוברר הדבר שזה חלק המגיע לכל אחד וירושה לא קאמר רחמנא דתיהדר אלא אמרינן חלקו של זה היה ראוי לזה והחליפו והרי הוא כמקח וחוזרין ומחליפין ביובל:
אלא לעולם כל הנלקט - אמרו צנועין ורבי דוסא ודקא קשיא סתם משנה דצנועין לרבי יוחנן:
ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח - ואי קשיא והא לא סגיא דלא מתהפכא מתני' משום ברירה לא תיפוך דאית ליה לרבי יהודה ברירה וטעמא דלוקח יין קתני התם משום שמא יבקע הנוד ולא משום ברירה:
מה ביתו ברשותו - הכי גרסינן הכא:
מאן תנא צנועין רבי מאיר - דאמר בקדושין מעשר ממון גבוה הוא דכל היכא דאיתיה למעשר לאו דידיה הוא אלא דגבוה הוא ולענין פדייה אוקמיה ברשותו דמחייב ליה חומשא ואי לאו דידיה הוא לא הוה יהיב חומש שאין מוסיף חומש אלא בעלים דכתיב ממעשרו:
הכא נמי בכרם רבעי - אע"ג דלאו דידיה הוא קדש קדש ממעשר יליף אבל לקט והקדש בעלמא לא אבל השתא דאמר רבי יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד ש"מ טעמייהו משום דלא בעי ברשותו ואפילו במילתא דעלמא דכל כמה דלא אייאוש יכול להפקיר ולהקדיש ולחלל:
תוספות
עריכההלוקח יין מן הכותים. הכל מפורש בפרק כל הגט (גיטין דף כה. ושם):
אלא לעולם כל הנלקט. הקשה רבינו טוביה תקשה דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דלית ליה לרבי יוחנן ברירה והאמר רבי יוחנן . הלכה כסתם משנה וסתם מתניתין בהלוקח כר"מ דאית ליה ברירה ואע"ג דבסתמא דצנועים לית ליה ברירה מ"מ תקשה מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא ושמא רבי יוחנן היכא שמתנה בפירוש לא קאמר ר' יוחנן דאין ברירה ובריש כל הגט (שם) דקאמר רבי יוחנן אף אחרון אינו פוסל משום דאין ברירה שאני התם דכתיב וכתב לה דמשמע שיהיה צריך שיהיה מבורר בשעת כתיבה כמו שמפורש בריש כל הגט:
ה"א צנועים אית להו דר' דוסא. ולא מן הדין דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אין יכולין להקדיש ולחלל ולהפקיר אלא מחמת תקנה הוא דאוקמי רבנן ברשותיה לחלל ולהפקיר שלא יכשלו עניים וגנב ורבי דוסא לית ליה דצנועין דבעניים עבוד רבנן תקנה ולא בגנב אבל השתא דקאמר ר' יוחנן צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד א"כ סובר הוא דלא מחמת תקנה אלא מן הדין ולא בעי למימר דלענין ברירה דוקא קאמרי דבר אחד דתרוייהו לית להו ברירה שהרי דבר אחד משמע ממש דבר אחד וקשה דבפרק העור והרוטב (חולין דף קכד:) אמר רבי יוחנן ר' ישמעאל ורבי דוסא בן הרכינס אמרו דבר אחד דלאו ממש דבר אחד דבמגע דוקא אמרו דבר אחד אבל במשא פליגי דהתם תנן שני חצאי זיתים מטמאים במשא ולא במגע דברי רבי ישמעאל ובההיא דרבי דוסא תנן במסכת אהלות בפרק ג' (משנה א) כל המטמאין באהל שנחלקו והכניסן לבית רבי דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאין כיצד הנוגע בשני חצאי זיתים מן הנבילה או נושאן כו' משמע דר' דוסא בן הרכינס מטהר במגע ובמשא ויש לומר כיון דבמגע אמרו דבר אחד אין חושש אע"ג דלא שוו במשא ועוד אומר ר"י דלגמרי מצית למימר דסבר רבי דוסא כרבי ישמעאל והא דלרבי ישמעאל מצטרפים היינו במרודד ור' דוסא איירי במפוזר לגמרי דלגבי משא בעי נושא והוא דנישא שיהא מחובר יחד כדקאמר עולא בההיא שמעתא ואוקי עולא כרבי דוסא ולא כרבנן דבלאו הכי פליגי בה תנאי בדעולא ומה שיכול לתרץ אליביה מתרץ אי נמי עולא מוקי פלוגתייהו במרודד ואתי כרבנן ולית ליה דאמרו דבר אחד:
קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש. תימה לר"י דבלא חומש יכול לדקדק דאוקמיה רחמנא ברשותיה מכיון שיכול לפדותו ואין שום אדם יכול לעכב עליו אבל אחר אין יכול לפדות בע"כ וי"ל דהא מה שהוא יכול לפדותו ולא אחר היינו לפי שהוא בידו אבל כשהוא ביד אחרים כמו כרם רבעי דלעיל אז לא יוכל לפדותו אבל השתא דאשכחן שיהיה חשוב כ"כ שלו שמוסיף חומש ואחר אפילו כשפודה מדעתו אין מוסיף חומש ש"מ דלגמרי אוקמיה רחמנא ברשותיה ואפילו. הוא ברשות אחרים:
קדש קדש יליף ממעשר. תימה דל"ל למידרש בפרק כיצד מברכין (ברכות ד' לה. ושם ד"ה אחליה) מדכתיב קדש הלולים אחליה והדר אכליה פירוש כרם רבעי טעון חילול תיפוק ליה מקדש קדש דמעשר וי"ל דאי לאו דאשכחן ביה פדיון הוה ילפינן קדש קדש משביעית שאין לו פדיון כלל ואין להקשות כלל למה לי קדש תיפוק ליה מהלולים דגזירה שוה דקדש אצטריך למימר דיש לו חומש כדאמר בפ"ב דקדושין (ד' נד: ושם ד"ה גמר) ורבינו חיים תירץ דאי לאו הלולים מגזירה שוה לא הוה ידעינן שצריך חילול בשביעית שאין מעשר שני נוהג בשביעית והביא ראיה מירושלמי דמעשר שני פ"ה דקאמר מה דאת אמרת אין מעשר שני נוהג בשביעית דכוותיה אין נטע רבעי בשביעית וכו' ודייק התם שגם שלישית וששית שאין בהם מעשר שני לא יהיה בהן נטע רבעי אמר רבי יוסי שלישית וששית יש בהם מעשרות ושביעית אין בה מעשר כל עיקר:
אבל לקט דממון דידיה הוא. לא הוה צריך למימר אלא דגבי לקט ליכא קרא אלא לרווחא דמילתיה נקטיה דאפי' איכא קרא לא דמי אהדדי:
ראשונים נוספים
ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין. ואמרינן הכא דטעמא דידהו משום דאין להם ברירה. איכא למידק אמאי תלו לה בהכין דלמא אינה אלא משום חשש שמא יבקע הנוד דהא בהדיא קתני בסיפא אמרו לו אי אתה מודה שאם יבקע הנוד נמצא שותה טבלים למפרש אמר להם לכשיבקע וכדאיתא בפרק כל הגט (גיטין כו, א) ובפרק בכל מערבין (עירובין לז, ב) ויש לומר דיודעין היו שאין זה עיקר טעמם אלא דלדבריו קאמרי ליה שהיה לו לחוש מיהא לבקיעת הנוד.
ואיכא למידק תו דכיון דלית ליה לר' יהודה ברירה ואית ליה נמי לר' יהודה קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אם כן לא משכחת ליה דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון דבכי האי גוונא דייק תלמודא בגיטין סוף פרק השולח (מח, א) לר' יוחנן דאמר האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דאם כן לא משכח דמייתי בכורים אלא חד בר חד וכו', וליתא דליכא מאן דאמר באחין שחלקו שיחזירו זה לזה ביובל אלא ר' יוחנן דאינך סבירא ליה דגזרת הכתוב היא שאין להן להחזיר ביובל ולדידיה בלחוד הוא דהוה קשיא ולר' יוחנן יפרש טעמו של ר' בלוקח יין לאו משום ברירה אלא משום בקיעת נוד, וכבר כתבתי בארוכה בסוף פרק השולח (גיטין ?, ?) בסייעתא דשמיא.
הוה אמינא צנועין אית להו דר' דוסא. לא מן הדין דגזל ולא נתייאשו שניהם אינן יכולין להקדיש ולא לחלל ולא להפקיר אלא ה"א דתקנה תקנו משום עניים ואוקמוה רבנן ברשותיה כדי שלא יכשלו בהן עניים ובעניים תקנו אם ילקטו יותר מן הראוי להם אבל בגנב וגזלן לא תקנו אבל עכשיו שאמר ר"י דשניהם אמרו דבר אחד אם כן לא מן התקנה הוא אלא מן הדין.
הוה אמינא מאן תנא צנועין ר' מאיר היא לאו אמר ר' מאיר ממון גבוה הוא וא"ה לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה וכו'. ומכל מקום מדרב יוחנן מוכח דליתיה להאי טעמא. ומכאן נראה לי תשובה על הרמב"ם ז"ל שכ' (פ"ט ה"ז מנ"ר) והצנועין היו מניחין את המעות בשנת השמיטה ואומרין כל הנלקט מפירות נטע רבעי [אלו] הרי הוא מחולל על המעות האלו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר כמו שבארנו ע"כ, וזה התימה דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר גזל ולא נתייאשו בעלים שניהם אין יכולין להקדיש, ונראה שהוא ז"ל סמך על טעם זה שאמר רבא, ואינו כמו שכתבת דרב אי לאו דאמר ר' יוחנן קאמר אבל השתא דאמרה שמעינן דליתיה לטעמיה.
קדש קדש יליף ממעשר. איכא למידק כיון דגמרינן קדש ממעשר לטעון חילול לנטע רבעי אם כן למה לי דכתב רחמנא הילולים דמיניה דרשינן בריש פרק כיצד מברכין (ברכות לה, א) אחליה והדר אכליה. יש לומר דאי לוא דגלי קרא דבעי חלול מדכתיב קדש הלולים הוי ילפינן קדש קדש לשדאר דיניו כגון חומש ובעור כדאמרינן בפרק שני דקידושין (נד, ב). והתוספות תירצו דה"א למילף קדש קדש משביעית שאין לו פדיון כלל, ואין זה מחוור בעיני דאפילו לא כתיב הילולים הוי ניחא טפי למעבדה גזרה שוה דקדש קדש ממעשר שני ולהטעינו פדיון משלא להטעינו פדיון דאם לא כן גזרה שוה למה לי דמנא תיתי דנימא דצריך פדיון דלצטריך גזרה שוה לפטרו אדרבה אצטריך הילולים או קדש להטעינו פדיון ונראה לי דע"כ קדש קדש אצטריך כדאמרן, והילולים נמי למאן דתני כרם רבעי אצטריך לאשמועינן דדבר שטעון שירה הוא בלחוד טעון חלול דבר שאין טעון שירה אין טעון חלול (ברכות שם) וכיון דאצטריך הלול לדבר זה כתב נמי איך הלול ולומר שאמרתי לך שטעון חלול לא אמרתי אלא בדבר שטעון שירה דהיינו כרם, ולמאן דאמר נטע רבעי שמא אצטריך ליה לדרשא אחרינא ולא ידעינן לה דהא לדידה על כרחך חד מהני הילולים מייתר ליה דלברכה לא אתי וכדאסיקנא התם אלא על כרחך חד מינייהו מייתר ולא ידעינן למאי הלכך אף אנו נאמר דכיון דכתיב קדש הילולים מייתר ליה כוליה לדרש אחרינא. כך נראה לי.
לקט כיון דליתיה ברשותיה לא מצי מפקר ליה. כתב הראב"ד ז"ל אטו מאי דליתיה ברשותיה לא מצי [מצי מחיל ליה ו, חידושי הראב"ד] לימחול גבייהו ולפטריניה מעון גזל. ותירץ הוא ז"ל אין ודאי מצי מחיל מיהו טבל הוא גבי עניים ואינהו סברי דהכל לקט הוא ואינן מעשרין ומשום הכי צריך להפקיר ואין בידו להפקיר לכל אדם הואיל ואינו ברשותו דהפקר ליחיד אינו הפקר עד שיהא מופקר בין לעניים בין לעשירים דומיא דשמטה (פאה פ"ו מ"א).
עוד הקשה כי קאמר רבא ה"א מאן תנא צנועין ר' מאיר הא מצי לאוקמה ככולי עלמא דהא הקדש ודאי ממון גבוה הוא ולענין פדייה אומקיה רחמנא ברשותיה דתנן במעילה (כא, א) ?[שלח]? ביד פקח ונזכר וכו' נוטל פרוטה או כלי מתוך ביתו ואומר פרוטה של הקדש בכל מקום שהוא מחולל עליו, אלמא לא בעינן שיהא ברשותו בשעת חלול, ותירץ דשאני הקדש דרחמנא אוקמיה ברשותיה דאפילו על ידי מעילה מפיק ליה לחולין.
מהדורא תליתאה:
אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש כו' פת' המורה מוכיח דלאחר שקידש היום הוא אומר כן ועיין בפ' נוטל אדם את בנו במהדורא תליתאה שהוכחתי שאסור לומר בשבת כך כ"א מערב שבת הוא אומר כן ועיין מה שפי' בפ"ק דחולין במה"ק ועיין דיני הברירה בפ' בכל מערבין במהדורא בתרא:
אלא לבעלים ישלם פי' ואם עדי גנב ראשון קודם לעדי גנב שני ישלמו שניהם לבעלים שני כפלים גנב ראשון מפני גניבתו וגנב שני מפני גניבתו דאע"ג דלא קאי ברשות הבעלים כל היכי דקאי דידי' הוי והו"ל כאלו החזירו גנב ראשון לבעלים וגנבו גנב שני מבית בעלים ואם עדי גנב שני באו תחלה ישלם גנב שני לבעלים כפל וגנב ראשון לא ישלם מפני שכשבאין עדי' כבר חזרה קרן לבעלים ואמאי קתני תנא דגנב שני פטור. אלא לאו ש"מ מפני שאינו רשותו. עיין לקמן בריש פ' הגוזל ומאכיל במה"ד רביעאה בתרא:
דכסתם יחידאה לא אמר ר' יוחנן. קשיא לי כל סתם דמתני' ומחלוקת בברייתא דאמרי' דהלכה כסתם מתני' היכי דמי אי דפליגי בברייתא יחיד ורבים וסתם דמתני' אתי כרבים דברייתא פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים בלא סתם א"ו כגון דפליגי בברייתא תרי יחידאה. סתם במתני' כחד מינייהו אמר' הלכה כסתם מתני' ואע"ג דאתיא סתם מתני' כיחידאה עיין בפ' חבית שנשברה במהדורא תליתאה:
הלוקח יין מבין הכותים וכו': והא דלא נקט מן עם הארץ משום דיש חילוק לגבי תרומה דעמי הארצות לא נחשדו על תרומה גדולה וכותים חשודים אף על התרומה. עוד יש חילוק דקתני התם גבי דמאי מפריש לוג או שאר מעשר סמוך לו פירוש אותו לוג יהיה תרומת מעשר והשאר דהיינו התשעה הנשארים יהא מעשר ויכול לשתות הכל רק אותו לוג דמעשר ראשון מותר לזרים ומעשר שני על ידי שמחללו מיד והיינו בדמאי דהואיל וקרא שם למעשר יכול להפריש ממנו תרומה דהואיל ומותר להפרישו בין השמשות מהניא ביה קריאת השם אבל בכותים דודאי לא מעשרי אין יכול להפריש תרומת מעשר עד שיהא המעשר מופרש דקריאת שם לא מהניא ביה הואיל ואין יכול להפרישו באותה שעה שהיא ספק חשכה וצריך להניח בחבית כל המעשר ראשון לפי שתרומת מעשר פתיכא ביה ומיירי בערב שבת בין השמשות שאין יכול להפריש דאין מפרישין תרומות ומעשרות בשבת ובדבר זה אין חילוק בין דמאי לשל כותים דאף על גב דספק חשכה מעשרין את הדמאי ולא את הודאי הני מילי ספק חשכה אבל בשבת הכל אסור וזה אין לו פנאי. הר"ר ישעיה ז"ל.
עשרה מעשר ראשון וכו': ולאו דוקא עשרה וכו' אלא פחות מעט בחלק המגיע לשני לוגין תרומה ואין לומר דחיישינן שמא הפריש הכותי תרומה גדולה הילכך צריך להפריש תשעה שלמים כדי לתקן השני לוגין שביד הכהן כי שמא טבל הן אם כבר תרם הכותי ואין צריך לתקן התשיעי והעשירי דאם לא כן דאם תיקן הכותי תיקן כראוי כדפירשתי לעיל ואם לאו לא תיקן כלל. ויש מפרשים דכל אדם המתקן כדין צריך להפריש עשרה ותשעה שלמים משום דחטה אחת פוטרת הכרי כל מה שמפריש שם תרומה עליו רק שיניח שיריים. הרא"ש ז"ל. עיין תוספות פרק כל הגט.
ויש מפרשים דוקא עשרה דשמא השנים צריכין תיקון שכבר הפריש תרומה גדולה ואין השנים תרומה. ולאו מילתא היא דאי אמרת כן שהפריש תרומה כמו כן הפריש המעשר והכל טורח בחנם. ה"ר ישעיה ז"ל.
וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל בזמן שלא נעשו הכותים כגויים גמורים מכל מקום חשודין היו והיו דנין תבואתן כטבל גמור ומי שלקח מהן באותם הימים חבית של יין והיה ערב שבת שלא היה לו פנאי להפריש והיה רוצה לשתות על סמך זה שיאמר שיעור הראוי להפריש לתרומה יהא תרומה בשולי החבית וכן למעשר וישתה כל אותה שבת אסור שכל שהוא מן התורה אין בו ברירה ואף על פי שבזמן הזה עשאום כגויים גמורים. אתה למד ממנה למי שיש לו חבית של יין של טבל גמור שאינו שותה ממנו על סמך ברירה וצריך להפריש קודם שישתה על כל פעם. מכל מקום מה שאמרו בכאן שני לוגין על חבית של מאה לוגין הוא אומר כן ועל דרך זה על כל הבית כשיעורה.
ומה שאמר עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני אינו חשבון מדוקדק ועל דרך האמת כשיהיו שני לוגין תרומה ישארו תשעים ושמונה לוגין של טבל ויהיה שיעור המעשר עשרה לוגין פחות חומש והמעשר שני שמונה לוגין ושמונה עשיריות ועשירית חומש. ומה שאמרו מיחל ושותה מיד פירשו בו גדולי המחברים מתחיל ושותה מיד. ויש גורסים מוהל מלשון מהול במים. וחכמים הצרפתים מפרשים מלשון חלול רצה לומר שמוציא מעשר שני לחולין על מעות שיש לו בביתו שזה אפשר באמירה בעלמא ויש לו פנאי לתקן קודם שיכנס שבת הא משנכנס שבת אסור. ע"כ.
רבי יהודה ורבי יוחנן ורבי שמעון אוסרין: תימה מנא לן דטעמייהו משום דלית להו ברירה כיון דקתני סיפא בפרק כל הגט ובפרק בכל מערבין אי אתה מודה שמא יבקע הנוד וכו' אלמא טעמא משום בקיעת הנוד. ויש לומר דקים ליה לתלמודא דאין זה עיקר טעמם ואף על פי שלא היו חושבים אותו עיקר מכל מקום היו שואלים אותו לדעת מה ישיב וכענין זה מצינו בהרבה מקומות. הרא"ש ז"ל.
וכן תירץ הר"ר ישעיה ז"ל וזה לשונו וצריך לומר דקים ליה לתלמודא דעיקר טעמייהו משום ברירה ואשכחנא בכמה דוכתי שהברייתא מנחת עיקר הטעם ואומרת טעם אחר לדברי חבריו. ע"כ.
אמאי אפכת לשמעתא משום דקשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה השתא נמי קשה דרבי יוחנן אדרבי יוחנן וכו': קצת קשה למה הוא תולה קושיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן בקשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה הא בלאו הכי היה יכול להקשות דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ולא היה לו לומר אלא קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ולא יותר. ושמא יש לומר דאי לאו דאקשיה דרבי יהודה אדרבי יהודה לא הוה מקשה השתא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן משום דיש לומר דכל המתלקט לא שייך ביה ברירה דבפירוש הוא אומר כל מה שילקטו היום יהא הפקר בין רב למעט והוה ליה כאלו הפקיר הכל ממש אבל השתא דקאמרת דכל המתלקט חשוב ברירה ומשום הכי קשיא לך דרבי יהודה אדרבי יהודה השתא נמי מהאי טעמא גופיה קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן וכדמפרש ואזיל ומשום הכי תלה זה בזה. שיטה.
האחין שחלקו לקוחות הן ואין אומרים שהוברר הדבר אחר חלוקתם שזו היא ירושתו של כל אחד ואחד וירושה אינה חוזרת ביובל אלא חלק זה גם כן היה ראוי לאחיו והחליפו זה לזה ונמצאת ירושתם כמקח אצל כל אחד ואחד אלא אם כן הוא חד בר חד שלא ירד לתורת חלוקה מעולם ומחזירים זה לזה ביובל וחוזרין וחולקין. וגדולי המחברים כתבו בזה שלא תתבטל חלוקתם בזה מכמות שהיתה וכן היא שנויה בבכורות כמו שכתוב בסוף פרק ד' של גיטין ודבר זה יתבאר במסכת בבא בתרא וכבר כתבנוה במסכת י"ט. הרב המאירי ז"ל.
הוה אמינא צנועין אית להו דרבי דוסא וכו': ומדבגנב עבדינן תקנתא כדי שלא יהא נכשל כל שכן בעניים. והשתא קשה דקאמר רבי יוחנן ורבי דוסא אמרו דבר אחד אכתי אפשר לומר הכי דרבי דוסא לית ליה דצנועין דבגנב לא עבדינן תקנתא ודבר אחד דקאמר לאו לענין תקנתא דקאמר אלא אטעמא דמילתייהו קאמר והצנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד הוה אמינא דבין צנועין ורבי דוסא סברי מן הדין אין אדם יכול לחלל והא דרבי דוסא דיכול להפקיר לאו מן הדין הוא אלא מחמת תקנתא אוקמוה רבנן ברשותיה לחלל ולהפקיר שלא יכשלו עניים וגנבי ואם כן הוה אמינא דצנועין אית להו דרבי דוסא מכל שכן כדקאמרינן. אבל רבי דוסא לית ליה דצנועין דכיון שלא מן הדין הוא אלא תקנתא דרבנן אם כן בעניים עבוד תקנתא ולא בגנב אבל השתא דאמר רבי יוחנן דצנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד משמע מטעם אחד אמרו דהא בהא תליא שמע מינה דטעמייהו דצנועין לאו מחמת תקנה הוא אלא מן הדין הוא דיש לאדם כח לחלל ולהפקיר דבר שאינו ברשותו והוא הדין להקדיש.
וא"ת והשתא נמי דאמר רבי יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחר איכא למימר דסבר דלאו מן הדין אלא תקנתא בעלמא הוא ומאי דבר אחד לענין ברירה. וי"ל דעל כרחך לאו לענין ברירה קאמר דאם כן אמאי לא נקט אלא צנועים ורבי דוסא אמרו דבר אחד לענין ברירה אכתי איכא תנאי אחריני דלית להו ברירה בפרק בכל מערבין בסלע מהו שתעלה. ועוד יש לומר דדבר אחד ממש דלגמרי אמרו דבר אחד מטעם אחד גם לענין דבר שאינו ברשותו. תלמידי הר"פ ז"ל.
וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל אי לאו דאמר רבי יוחנן צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד וכו'. תימה אכתי אימא דרבי דוסא לית ליה דצנועין והא דקאמר אמרו דבר אחד לענין ברירה דתרווייהו לית להו ברירה דכהאי גוונא אשכחנא בהעור והרוטב דאמרינן רבי דוסא ורבי שמעון אמרו דבר אחד דנגע בחצי זית וחזר ונגע בחצי זית אחר דטהור ואף על גב דפליגי לענין משא דלרבי דוסא טהור ולרבי שמעון טמא. ויש לומר דקים ליה דעיקר מילתייהו לענין תקנה ולא משום ברירה ואם היו חלוקים לענין תקנה לא היו אומרים אמרו דבר אחד. ע"כ.
כתבו בתוספות ויש לומר כיון דבמגע אמרו דבר אחד אין חושש וכו'. והא דלא מייתי בחולין אלא תחילת בבא ראשונה דמטהר רבי דוסא בכל המטמאין באהל שנחלקו והיה יכול להביא סיפא דקתני בהדיא דמטהר בנוגע כמו רבי ישמעאל כיון דבמגע ואהל דמי להדדי ומאהל יכול להוכיח מגע אינו חושש להביא כל אותו אריכות. אי נמי כמו וכן הוא וממגע נבלה גופה מייתי ראיה ולא נקט מטמאין באהל אלא להוכיח בה דפליג בה בין גבי נבלה בין גבי אהל. תוספות שאנץ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה